|
בס"ד גיליון 200 ט"ז ניסן התשס"ט (10.4.09) פסח
גיליון ה- 200
עלון אשכולות המלכא זוכה בס"ד לחגוג את הוצאת גיליון ה-200. לאחר כ- 5 שנים של הוצאת העלון אשר מטרתו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את דבר ה' באהבה ולשם שמיים – ללא פרסום או שיווק פרסומי.
מערכת העלון כוללת אותי ואת נוות ביתי תבדל"א. יה"ר שנזכה לזכות את הרבים עד ביאת משיח צדקנו בב"א, אנחנו וזרענו וזרע זרענו אכי"ר.
בליבו של כל יהודי
לוחשת גחלת האמונה.
אצל רבים הגחלת עמומה.
לעיתים די ברוח קלה כדי שהשלהבת הכלואה תפרוץ ותתלהב.
אחינו ישראל, בתוככי ליבנו מחכם שיעוררו את אמונת הפנימית הרדומה.
דרוש כל כך מעט כדי להשיג כל כך הרבה.
הם מחכים לנו!
לא תוכל להתעלם!
בברכת שבת שלום,
שאול ויעל-דלילה מלכא
בנערינו ובזקנינו נלך
דבר תמוה מצינו בפרשת יציאת מצרים: פרעה אומר למשה (שמות י): "לכו עבדו את ה' אלוהיכם"; מי ומי ההולכים? ותשובת משה: "בנערינו ובזקנינו נלך... כי חג ה' לנו". מדוע מקדים משה את 'נערינו' ל'זקנינו'? האם לא היה ראוי לכבד תחילה את זקני ישראל ולומר לפרעה – 'בזקנינו ובנערינו נלך'?!
כשאמר משה לפרעה 'בנערינו ובזקנינו' נזכר במאורע מביך שאירע לו עם הזקנים בבית פרעה.
בבוא משה אל בית פרעה להוציא את ישראל ממצרים, הלך בראש זקני ישראל, אשר קיבלו ממנו את הבשורה כי יציאת מצרים קרובה וגאולתם קרובה. הזקנים ליוו את משה בשמחה לארמון פרעה, אך בבואו אל שער המלך פנה משה לאחור, והתברר, כי אהרון ומשה נותרו לבדם, ואילו הזקנים – 'נשמטו להם אחד-אחד והלכו להם' (מדרש אגדה שמות ה, א).
ההססנות היא בעוכרי המעשה הטוב
ההססנות של הזקנים, הביאה את משה למסקנה כי יש לבנות את הדור הצעיר, כי הם התקווה.
לפיכך מדגיש משה לפרעה: 'בנערינו'.
הדור הצעיר הוא תקוותינו! הנערים הם שיביאו את הגאולה.
זכה משה וראה בעיניו את התוצאות, בעמוד ישראל על שפת ים סוף, קפץ שבט בנימין – הצעיר בשבטים אל תוך הים. ואכן, זכה בנימין הצעיר לשכר על תעוזתו והמקדש נבנה בחלקו (מדרש תהלים סח-יד) כי בנין המקדש צריך תעוזה.
מול ים סוער נדרשת הכרעה עם תעוזה
שאלה חמורה עמדה בפני זקני דורו של רבי זכריה בן אבקולס והיא: האם להקריב את הקרבן שנשלח על ידי הקיסר שיש בו מום. חכמים סברו שיש להקריב את הקרבן – משום 'שלום מלכות', אך רבי זכריה בן אבקולס טען
כנגדם: 'יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח!'
מול שיקול דעת זה, נמנעו חכמים מלהקריב את הקרבן ששלח הקיסר, כי מי הוא אותו חכם שיצא כנגד רבי זכריה בן אבקולס – זקן חכמי הדור?
אולם חכמי התלמוד לא הססו לקבוע: 'ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את בתינו ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו'. לא שיקול דעת פעל שם, אלא הססנות, ודווקא בשעה גורלית לישראל ולמקדש.
ההססנות היא בעוכרי כל מעשה טוב וביציאת מצרים מול הים הסוער והאויב הרודף מאחור נדרשה הכרעה עם תעוזה וצעירי ישראל קפצו אל המים, דבר שלא העזו הזקנים לעשות.
חכמינו ז"ל מספרים במסכת שבת (מא-א) אודות רבי זירא, תלמידו של רבי יהודה, על החלטתו לעלות לארץ ישראל. רבי זירא חשש, שרבו ימנע ממנו לעלות ארצה, לפיכך קם ויצא לדרכו בלא להיפרד. היה זה צעד נועז: לעלות ארצה שלא על דעת רבו.
מתוך לימוד אבות ובנים נגיע אל המעשה
בחג הפסח וקיימת חובה מן התורה לספר לבנים ולהפעיל אותם, בכל בית ישראל הנער שואל את הקושיות ואביו מאריך בסיפור יציאת מצרים, גאולת מצרים – כל גאולה – תלויה בצעירים: 'בנערינו ובזקנינו נלך!'
הבה נשב ונלמד עם בנינו את פרשיות 'ועשו לי מקדש', ונכין גם את חג הפסח הבא עלינו כהלכתו – כבמקדש. כבר אמרו חכמים: 'גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה', וכך, מתוך הלימוד, נגיע – 'אבות ובנים' – מן התלמוד אל המעשה. כך נזכה לחגוג ביחד בחצרות הקודש במהרה. (הרב ישראל אריאל)
בס"ד עמוד 2
"הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות"
מכל מלמדי השכלתי
אחד מגדולי פרשני התורה בדורות האחרונים, המלבי"ם, נבחר לכהונת הרבנות הראשונה שלו בגיל צערי ביותר, והיו שערערו על כל.
ציטט בפניהם המלבי"ם את הקטע שלפנינו והמופיע במשנה (במסכת ברכות), והקשה: מדוע משתמש רבי אלעזר בן עזריה בסגנון הנדיר והיוצא-דופן, "לא זכיתי"? ועוד, כי רבי אלעזר בן עזריה שהיה ראש הישיבה ומגדולי חכמי ישראל, לא ידע לדרוש את דרשתו של בן זומא?
ומהו הקשר לעובדה שהוא פותח בה, "הרי אני כבן שבעים שנה"?
אולם התשובה נעוצה במילה "כבן". מסופר בגמרא שכאשר מינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיאות, הוא היה רק בן שמונה עשרה, ותהה אם לקבל את התפקיד עקב גילו הצעיר, אולם אז צמח שיער לבן בזקנו והיה נראה כבן שבעים שנה.
אמר אפוא רבי אלעזר בן עזריה: ידעתי תמיד את הדרשה הזו, אולם "לא זכיתי" שישמעו לדברי כיוון שאני צעיר, רק "כבן שבעים" ולא בן
שבעים ממש. "עד שדרשה בן זומא" – כוונתו לדרשתו המפורסמת של בן זומא במסכת אבות (ד-א) "בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי" – וכשבן זומא דרש את הדרשה הזו ועליה לא היה חולק, או אז ניאותו החכמים לשמוע גם את דברי שלי, הצעיר לימים...
כך אמר המלבי"ם עם קבלת הכהונה הראשונה שלו, כשהוא רומז כמובן שיש להביט אל החוכמה ולא אל הגיל...
נפוליאון והיהודים
ליל הסדר מגיע לסיומו, ובעצם גם לשיאו, בנקודה זו שבה אנו הופכים את מורשת העבר לנחלת העתיד.
כפי שמבואר בנוסח הקידוש, איננו מסתפקים בברכת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים", אלא מוסיפים לה את העתיד: "כן יגיענו ה' אלוקינו למועדים ולרגלים אחרים... שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים".
וכעת אנו אומרים: אכן "חסל סדר פסח כהלכתו", קיימנו את מצוות סיפור יציאת מצרים כהלכתה
וכסדרה, הודינו על גאולת העבר, אולם איננו שוכחים את התקווה לעתיד: "כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו" - לקיים את קורבן הפסח.
ואימתי? ממשיכים אנו ומשיבים תוך כדי תפילה: "זך שוכן מעונה" – הקדוש ברוך הוא, שהוא זך וטהור השוכן בשחקים, אנא "קומם קהל עד מי מנה" – זקוף וקומם את קומתה של עדת בני ישראל (שעליה נאמר "מי מנה עפר יעקב", במדבר כג-י). "בקרוב נהל נטעי כנה" – נהל והנהג אותן נטיעות של כנסת ישראל
שכוננת (בלשון הכתוב: "וכנה אשר נטעה ימינך" תהלים פ-טז). ולאן? - "פדויים לציון ברינה".
ומספרים על הקיסר נפוליון בונפרטה, שראה יהודים בוכים בליל תשעה באב באחת מערי רוסיה. הוא שאל לפשר הבכי, והסבירו לו: היהודים בוכים על מה שעוללו להם הרומאים לפני אלף ושמונה מאות שנה, כשהחריבו את בית מקדשם והגלו אותם מארצם. התפעל נפוליאון ואמר: עם שיודע לחיות את עברו, ללא ספק יזכה למלא את עתידו! (הגדה של פסח – הרב לאו)
בס"ד עמוד 3
סיגריות בתמורה למצה
מספר הרב ישראל מאיר לאו שליט"א: בראשית הגל הגדול של עולים מברית המוצעות, כיהנתי כרבה הראשי של תל-אביב-יפו, וביום שבתי עם שני חברי בית הדין המיוחד, הרב שלמה דיכובסקי והרב אברהם שרמן, הופיעו בפנינו רופא צעיר בן 42, שהגיע יום קודם מברית המועצות עם אשתו ושתי בנותיו (ולא כאן המקום לתאר מדוע הגיע ללא ניירות מזהים, בדרך לא דרך). הרופא בא אלי לקבל אישור ליהדותו עבור כל המוסדות הקולטים, והביא עימו עדים שיספרו כי יהודי הוא, בן לאב ואם יהודים. הוא רופא, אימו רופאת ילדים מנהלת מחלקה במוסקבה באותם ימים, ואביו – שהיה רופא כירורג – הלך לעולמו.
אחד העדים שהופיע בפנינו אמר בצורה ברורה כי היה נוכח בברית המילה של אותו רופא צעיר, ג'ורג' שמו, לפני 42 שנה. היה עד אחד שהרשים בסיפורו, בצורה מעניינת עד מאוד: חב"דניק, בא-בימים, הופיע בבית הדין עם קסקט לראשו, זקן לבן שיורד על פי מידותיו והוא מספר לנו בזו הלשון: אמא של ג'ורג' זה, אותה מנהלת מחלקה בבית החולים, הייתה מעשנת כרונית, שתים-שלוש חפיסות סיגריות ליום. אבל מדי לילה, טרם לכתה לישון, הייתה לוקחת סיגריה בודדת ומניחה אותה בארון הבגדים בחדר השינה אצלה, בתוך קרטון. כל לילה
סיגריה. אחת לשנה, אחרי חג הפורים, אני – מספר החב"דניק הזה – הייתי מגיע אליה, וזה היה קוד מוסכם בינינו: היא הייתה מוסרת לי 350 סיגריות שצברה במשך השנה, ואני הייתי מספק לה כמה קילוגרמים של קמח, כדי שהיא תוכל בביתה לאפות מצות לחג הפסח. היא לא שמרה שבת, היא לא הקפידה על כשרות – לא היו לה גם התנאים לכך – אבל מאוד הקפידה שיהיה בבית ליל-הסדר והבית יזכור את יציאת מצרים עם כל הסמליות שבדבר.
התרגשתי מאוד מהסיפור והבן עוד מוסר לי את מספר הטלפון של האמא, שם במוסקבה. טלפנתי אליה, היא ידעה לדבר מעט אידיש ואמרתי לה: "אנחנו מקיימים מצוות מצה פעם אחת בשנה, את קיימת את המצווה הזו בכל לילה ולילה, שלוש מאות שישים יום בשנה. אני לא יודע אם מבחינת ההלכה המצות אצלך היו כשרות, אבל שהיו קדושות וטהורות והתקבלו לרצון לפני בורא עולם – אין לי צל של ספק בכך!" השארתי אותה בטלפון, בשעה שפניתי לבן ואמרתי לו – הוא דיבר איתי בשפה האנגלית, רוסית אינני יודע ועברית הוא עוד לא למד – ואמרתי לו: "ג'ורג', מהיום אחינו אתה, אבל בעיני אתה לא ג'ורג', אתה גרשון!". אז היא כנראה מחתה דמעה מעבר לקו ואמרה לי: "זהו בדיוק השם – גרשון – שאבא שלו המנוח נתן לו בברית המילה שהיתה לפני 42 שנה..."
הלילה הזה כולו מצה...
האדרת והאמונה
משל ידוע מסופר על השמש והרוח שהתווכחו ביניהן, מי מהן תצליח לגרום לאדם להוריד מעליו את האדרת שהוא לבוש בה.
אמרה הרוח: אין קל מזה. נשפה בחוזקה והגבירה עוצמתה, אולם האדם התעטף ורכס את כל הכפתורים. ממשיכה הרוח לסעור, אולם האדם מתכרבל בחוזקה ומחזיק בקצוות האדרת, מצטנף ואינו מרפה. נכנעה הרוח והודתה: לא עלה בידי.
כעת הגיע תורה של השמש. פעלה השמש בנחת, לא בסופה ולא בסערה, אלא שיגרה לעברו קרן שמש אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, עד שנהיה לו חם, החל להזיע, ואז פשט מעצמו את האדרת.
ומכאן, לנמשל: האדרת היא האמונה. אומות העולם התאמצו להסירנו מן האמונה בה' ובתורתו. חלקן נהגו בנו כאותה הרוח, גזרו עלינו גזירות, פרעו פרעות, פוגרומים, אינקוויזיציה ומסעי צלב, אך העם היהודי קשה עורף "וכאשר יענו אותו כן ירבה".
חלק אחד של האומות, נהגו בנו כאותה השמש – השפיעו עלינו רוב פיתויים, שאכן לצערנו השפיעו יותר מן האיומים והגזירות, וחלק מן העם היהודי זנח את המורשת היהודית, ואבד לנו כפי שנאמר: "וישמן ישורון ויבעט".
על כך יש לומר במליצה: "האדרת והאמונה – לחי עולמים". כפי שאותו אדם החזיק באדרת בכל כוחו, כך מחזיקים באמונה בחי העולמים, אך אנו מתחייבים להחזיק באדרת לא רק מול הסערות אלא גם מול השמש והחום. (הגדה של פסח – הרב לאו)
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה,
הצלחה והרווחה, בריאות אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
בס"ד עמוד 4
ההיסטוריה כפאזל
חד גדיא הוא נושא של אמונה, שבא להטביע בנו את ההכרה שיש דין ויש דיין, תורת הגמול פועלת, יש שכר ויש עונש, כפי שמבטא זאת הרמב"ם בשלושה-עשר עיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך גומר לטוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו".
זהו סיפורה של ההשגחה העליונה שהיא השגחה פרטית, והבא ללמד שלעיתים אין לשאול למה ומדוע, כי לא מקבלים פיתרון אלא רק בפרספקטיבה של זמן.
כשאתה רואה את החתול טורף את הגדי – אתה עוד לא רואה את הכלב המשלם לו כגמולו, כשאתה רואה את הכלב מתעבר על ריב לו לא – עוד אינך רואה את האלה הניחתת עליו, במקום אחר, בשעה אחרת, אולי כעבור שנים. ורק מי שיש לו מבט לאחור, רטרוספקטיבי, רואה את הפאזל, איך הדברים מתגבשים, משתלבים זה בזה, ומקבלים את המימד ואת המשמעות. על כך היה ה"חתם סופר" דורש את הכתוב: "וראית - את אחורי", אולם "ופני – לא ייראו".
קורה לפעמים שאדם איחר למטוס או לאונייה ואלה יצאו בלעדיו, בשעת מעשה נדמה לו שחרב עליו עולמו, ולאחר מכן הוא שומע שהאיחור הזה הציל את חייו כי אותו מטוס או אותה אונייה לא הגיעו בשלום ליעדם.
ועל כך אומר הנביא ישעיהו: "אודך כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני" (יב-א) – אני מודה לך שנהגת בי בחרון אף, משום שגם מה שנראה לי באותו רגע ככעס מצידך וכעונש המוטל עלי, דווקא זה היה לטובתי והציל את חיי, ולאחר זמן הבנתי זאת.
מסופר על רבי משה סופר, בעל ה"חתם סופר", שכאשר היה צעיר למד במיינץ, והיה סמוך על שולחנו של גביר יהודי. באחד הימים השתכנו בבית קבוצה של חיילים גרמנים ועשו בו כבתוך שלהם. הדבר היה לצנינים בעיני בני הבית, אולם רבי משה נטה קירבה אל אחד החיילים, הסביר לו פנים ונהג עימו בסבלנות ואורך רוח. שלושים שנה מאוחר יותר, היה הצעיר היהודי רבה של פרשבורג המעטירה, והימים ימי מלחמה בין רוסיה וצרפת והנה שונאיו של הרב היהודי הלשינו עליו בפני השליטים כאילו הוא בגד במדינה, והוא אף מובא למשפט צבאי.
להפתעתו, קורא לו ראש השופטים אל לשכתו, והוא מגלה שהמדובר באותו חייל גרמני מלפני שלושים שנה... הלה אומר לו: "זיהיתי אותך לפי שמך. אני זוכר שהיית היחיד שהאיר לי פנים באותם ימים, ואני בטוח שאדם כמוך לא מסוגל לבגוד או לרגל. אמור לי את האמת, ואני אאמין לך". כך ניצל ה"חתם סופר" בזכות אותו חסד שעשה
עשרות שנים קודם לכן, כפי שאמר החכם מכל אדם: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" (קהלת יא-א)
לפני כעשור שנים למדנו להכיר שם שהפך למפורסם בעולם כולו – הגנרל קולין פאואל, רמטכ"ל צבא ארצות הברית. סיפר לי ידיד מניו יורק, כי הוא נכנס במסגרת השדולה היהודית בוושינגטון אל הרמטכ"ל, והגנרל פאואל, שחום העור, פונה ואומר לו באידיש: "וואס מאכט א-ייד?" (מה עושה יהודי?) היהודי חשב שהוא חולם... הם ממשיכים לשוחח, באידיש, והגנרל מספר לו כיצד בצעירותו היה נער חסר כל, בברונקס שבפרברי ניו יורק. הוא הביא משלוחים לבתים, ובהם לביתם של זוג יהודי מבוגר שלמדו להכיר אותו, והתנדבו לממן את לימודיו באוניברסיטה בניו יורק, וכך התקדם עד שהפך לרמטכ"ל צבא ארה"ב. הוסיף פאואל: "נשבעתי לעצמי, שלעולם לא אשכח את מטיבי, ואם אי פעם אגיע לכך שאוכל לשלם להם – לא אשכח אותם. ובמלחמת המפרץ, כשהגנתי בין היתר על אזרחי מדינת ישראל, לא יכולתי לשכוח לרגע את הזוג היהודי שהטיב איתי"... (הגדה של פסח – הרב לאו)
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.
2. אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.
3. כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל: yaelm3@netvision.net.il
שמירת הפסח – אינה תלויה בשופט כזה או אחר
יציאת מצרים מוזכרת בתורה הקדושה למעלה מ-50 פעם! ורבנו משה בן נחמן מגאוני ספרד לפני כ-750 שנה, שאל מדוע נזכרה יציאת מצרים פעמים כה רבות, ולא די בכך אלא שמצוות רבות נתקנו "זכר ליציאת מצרים". במה נתייחדה יציאת מצרים עד שקיבלה מעמד כה חשוב בתורתנו ובעשיית המצוות?
לשאלה תמיהה זו נדרש גם בעל ספר "החינוך" והוא הגדיר את יציאת מצרים במלים של זהב "יציאת מצרים הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו" ועוד הוסיף כי ניסי מצרים הוכיחו כי הוא היוצר והבורא הקדמון אשר ביכולתו לשנות את טבע העולם ממים לדם, מאור לחושך ומחיים למוות וסיים בקול תרועה "הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם! ומקיים האמונה בידיעת ה' יתברך!"
מעשה שהיה בהגאון ר' ישראל מסלנט זיע"א, שהגיע ליהודי, בעל מלון בו רגיל היה להתאכסן, והנה לתדהמתו ראה כי היהודי החל מזלזל במצות, אינו מקפיד על תפילה ותפילין, מאחר להכניס את השבת. והדברים היו תמוהים בעיניו, מה גרם לדרדור הרוחני בביתו של היהודי שנודע כשומר תורה ומצוות למופת? בינתיים, כמובן, נזהר הרב ממאכליו ותבשיליו, שכן לא סמך יותר על הקפדתו בהלכות כשרות, ופנה אליו בשאלה, מדוע החל לשנות את אורחות חייו הטהורים והמקודשים?
ענה לו היהודי, כי השינוי בא בעקבות דו שיח שהיה לו עם כופר משכיל אחד,
שהתארח אצלו והרבה לדבר על ענייני שכר ועונש בדברי כפירה, וכדי לאמת את דבריו שלף מתיקו נקניק טריפה עסיסי והכריז: "אם יש השגחה, שכר ועונש, יכנס הנקניק לגרוני ואחנק", תוך שהוא מזיל ריר ולועס בכל פה ובהנאה גלויה. מסיים אכילתו קינח את פרצופו המזוהם, הריע בחוצפה וחזר על דבריו כי "אין השגחה לא שכר ולא עונש!" משראיתי כך, המשיך, נתבלבלה דעתי וכל אמונתי התרופפה. ר' ישראל לא השיב לאיש וציפה לשעת כושר.
כעבור זמן מה חזרה בתו הקטנה של המלונאי מבית הספר. בצהלה ובגיל סיפרה להוריה, כי קיבלה תעודת הצטיינות בזמרה ובנגינה. כששמע זאת ר' ישראל, פנה אל הילדה בבקשה, כי תנגן ותשיר בפניו ואז ייווכח האם אכן יודעת נגן היא, והאם מגיעה לה תעודת הצטיינות מהודרת. הילדה סירבה, באומרה, כי התעודה שבידה דיה להוכיח כי אכן היא מצטיינת. שלח ר' ישראל לקרוא לאביה המלונאי ואמר לו כי בתו חצופה. פנה האב לבתו לברר את פשר הדבר. השיבה, כי לא ייתכן שלאחר שכבר קיבלה תעודה המאשרת כי אכן היא מצטיינת, עדיין היא תצטרך לנגן לפני כל עובר ושב המטיל ספק בכך. והרי לשם כך קיבלתי את התעודה המהווה הוכחה ברורה להצטיינותי! האב הסכים עם כל מילה מדברי בתו. כאן מצא ר' ישראל שעת כושר ופנה לאב: תשובת בתך מהווה תשובה גם לפקפוקי האמונה שלך. הרי הקב"ה כבר הוכיח את יכולתו לעיני העמים בנסים הגלויים שהיו ביציאת מצרים, "זו התעודה הטובה ביותר המעידה כאלף עדים על יסודות אמונתנו!" האם יש הגיון בדבר שלדרישתו של כל שוטה וחובב נקניקי טריפה, שיבוא ויגיד כי אינו מאמין, יצטרך הבורא יתברך לעשות נסים, לשנות סדרי בראשית, ולמשל, יחנוק את אוכל הנקניק, כדי להוכיח כי יש דין ויש דיין?!" פניו של היהודי חפו והוא שב לאמונתו כמקודם.
שבת שלום וחג פסח כשר ושמח!
בס"ד
גאולת מצרים וגאולת משיח
בפסח קוראים אנו על הפצעת השחר של גאולת עמנו משעבודם האכזרי של המצריים ובפינו השאלה העתיקה, מדוע הניחנו הקדוש ברוך בגלותנו זה אלפיים שנה ואינו חש לגאלנו?
תשובה לכך המחיש הרב הקדוש ר' חיים אלעזר ממונקטש במשל:
מעשה שהיה ברופא שהובהל למיטתו של חולה, כיון שראהו אבחן את מצבו האנוש, מיהר לנתחו והציל את חייו. כעבור ימים מעטים התאושש החולה, הבריא והודה לרופא על הצלתו.
עבור שנים ושוב הובהל הרופא למיטתו של אותו אדם. מחלה קשה קננה בו והוא התייסר במכאוביו. בדקו הרופא ואמר לו: "מחלתך קשה היא ואף מסוכנת, אבל ארשם לך כדורם ותמיסות וסדרת זריקות, ובתוך חודשים ספורים, בעז"ה, תחלים ותבריא". נשא אליו החולה עיניים מיוסרות ושאלו "לפני שנים מעטות חליתי במחלה יותר מסוכנת... ואתה ניתחת אותי והוצאתני מכלל סכנה, תוך ימים ספורים. מדוע עתה תניחני לסבול חודשים..."
הסביר הרופא בסבלנות: "הלא תבין. הניתוח – אין בו טובה מרובה, חותך הוא בבשר החי, כורת הוא באבחת סכין. אמצעי זה נוקטים באין ברירה. בהצלת חיים ללא דרך אחרת! אזי בעבר היה מצבך נואש, ולולי הניתוח
הדחוף בודאי היית נופח את נשמתך ולא היה כבר במי לטפל... אבל עתה ברוך ה' אין נשקפת סכנה מיידית לחייך. לפיכך כדאי לנקוט בטיפול האיטי והממושך שישיבך לאיתנך, גם אם הדבר כרוך בהארכת ייסוריך ותקופת מחלתך. ומכיוון שהריפוי יהיה יסודי ושורשי תעקר המחלה כליל, וגופך יתחסן ויבריא!"
זהו המשל. והנמשל, בגלות הארוכה והממושכת מתמרקים העוונות ומתרככים הלבבות, ודור אחר דור – גלגול אחר גלגול- נתקנות הנשמות ונטהרים הלבבות עד שהעם מוכן לגאולה השלמה, והוא כמה לקשר נצחי ובר קיימא עם בוראו: "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה".
ואם נשאל מדוע לא היה כך בגאולת מצרים? מדוע שם התערב הקדוש ברוך הוא וקרב את הקץ, החיש את הגאולה והוציאנו מיד, מאפלה לאור גדול? התשובה היא כי מחוסר ברירה עשה זאת, שכן העם הדרדר ועמד על פתחה של תהום! שקע במ"ט שערי טומאה ועמד להיכנס לשער החמישים, אשר אין מוצא ממנו, עמד לפני מוות נצחי וכליון מוחלט, רח"ל. עד שאילו לא גאלנו מיד הרי אנו ובנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים. לפיכך הוצרכה גאולה נסית ופלאית כניתוח מהיר, שאמנם גדעה איברים מהעם, שהרי בשלושת ימי האפלה שבמכת חושך 80% מעם ישראל נפחו את נשמתם לפי שסרבול הכנס תחת כנפי השכינה ולחזור לצור מחצבתם! גם אז הריפוי לא היה מושלם, שכן אף במדבר חטאו. אבל אז – לא היה מנוס מאמצעים קשים אלה והניתוח נערך. אבל כיון שכך, הדרך טובה יותר ובדוקה יותר. מועילה ומבריאה לאין ערוך, אם לנו יהיה את השכל והתבונה להשתמש בתרופות לאמץ אל חיקנו את התורה והמצוות, ככל שנשתדל להתמיד בהם הם יזדרזו את גאולתנו העתידית, בעז"ה. (אבותינו סיפרו לנו)
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם
בכל אשר יפנו ישכילו על מרומי ההצלחה, ברוב אושר, עושר וכבוד, לאורך ימים ושנים
והשי"ת ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום. אכי"ר.
דבר מו"ל אשכולות:
1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.
2. כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217
דו"אל: dlilam@netvision.net.il
בס"ד
אצבע מסיביר
"ולקחתי אתכם לי לעם". איך נלקחים לעם? במתן תורה! כך פרשו הראשונים "היום הזה נהיית לעם" (דברים כז-ט). שם במתן תורה, הגיעו למדרגות הגבוהות ביותר וניצלו מהחומריות, כי "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין".
לאחר שנהיינו לעם ה' – "ולקחתי אתכם לי לעם" – אנו כבר אגודים חזק בקב"ה, וגם הרחוקים ביותר אינם נאבדים מעם ה'. ועוד יבוא יום שבו נאמר: "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיה כז-יג). וכבר בדורנו, אלפים שבים לאביהם שבשמים.
דרש רבי שלום שבדרון בדרשתו: אספר לכם מה שסיפרו לי שני אנשים מה'חברא קדישא', סיפור נדיר שמתנוצץ רק מחמת "ולקחתי אתכם לי לעם".
יהודי, עולה חדש מרוסיה, נכנס בהתרגשות למשרדי ה'חברא קדישא', התיישב והתקשה לפתוח בדברים. נתנו לו לשתות מעט מים, הוא בכה מעט ואחר כך התחיל לדבר.
הוא סיפר כי יותר משנתיים היה אסיר בסיביר ועבד שם עבודת פרך. לפני כשבוע השתחרר, ואף אשרו לו לעלות ארצה בסיום שנות הענישה. לשמחתו לא היה גבול.
לפני שעזב את המחנה בסיביר, ממש בשעה האחרונה, נקרא לבית הרפואה. קראה לו הרופאה היהודיה שעבדה במחנה כמה שנים לפניו.
היא פתחה ואמרה בדמעות: "מסתבר כי אני אשאר כאן עד יום מותי, וסביר להניח שלא אזכה לבוא לקבר ישראל. יטמינו אותי עם שאר אסירי המחנה, שרובם אינם יהודים. נודע לי שאתה ממהר לצאת אל מעבר למסך הברזל, לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ ישראל. רצוני לתת לך משהו".
היא נכנסה לחדר הסמוך, חתכה אצבע מידה השמאלית, שבה עם האצבע ובכתה בקול רם: "לפחות שהאצבע שלי תיקבר בהר הזיתים בירושלים" – כך סיפר האיש, והוציא מכיסו קופסת עץ עטופה בבד, עליה כתוב בדיו שם האישה ושם אביה.
אנשי ה'חברה קדישא' בכו, ובכו.
אינני יודע אם בכלל ראוי לעשות מה שהיא עשתה, אבל בודאי היא עשתה זאת עם כל הדמעות והכוונות שביכולתה של אישה יהודיה – רחוקה מיהדות ונידחת בסיביר. הייתה זו הרגשה פנימית נשגבה של בת יהודית, אי-שם בסיביר.
ומהיכן שאבה זאת? מ"מתן תורה", מ"ולקחתי אתכם לי לעם". אותה קדושה פורצת ומתעוררת בכל מיני צורות גם שם, מעבר להרי החושך.
וה' יעזור לכולנו, שיתנוצץ בנו אור התשובה ונגיע לגאולה החמישית, היא הגאולה השלמה, במהרה בימינו (להגיד – חומש המגידים)
האנחה – תחילת הגאולה היא!
"ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים". רב אחד, מרום וקדוש, שאל את קהל עדתו: הזוכרים אתם את פלוני?
בודאי! מי יכול לשכוח אותו? עני מרוד היה, מדוכא ביסורים – אבל תמיד עליז ושמח, שש וצוהל. תמיד חייך, תמיד הייתה בפיו הלצה ובדיחה נאותה, סוחף היה בשמחתו, עד אשר נפטר בדמי ימיו. אוי, מי ייתן לנו תמורתו.
המשיך הרב ושאל: היודעים אתם מה ארע עמו למעלה, בבית הדין?
הטו הכל אוזן וכיונו לב, והרב סיפר: כשעלה והתייצב בפני בית דין של מעלה, בא המלאך הלבן עם מטען המצוות, והניחן על כף המאזניים האחת. מובן שהמצוות רבות היו, הן אפילו ריקנים שבעם ישראל מלאים מצוות כרימון. צא וחשוב: שלוש תפילות ליום, ברכות הנהנין וברכות המזון, וכל רגע של שמירת שבת וחג, ציצית ותפילין, מצוות למכביר!
אבל מה? המצוות היו... ספוגיות, קלות כנוצה.. נכון שעמד בתפילה, אבל כיצד עמד בה, על מה חשב, איך כיון בה?
ובכן ערם המלאך הלבן את מטען הספוגים הלבנים, ואז בא המלאך השחור, יורק אש. בא עם מטען העברות – כדוריות קטנות, 'גולות'... קצת ליצנות, קצת לשון הרע, במה כבר עלול יהודי לחטוא? אבל כל 'גולה' עשויה ברזל, דחוסה... והכף ההיא – הכבידה. והוא עומד ורועד, וכבר מתקרבים אליו שני מלאכי חבלה נוראים ואיומים, לאחוז בו מזה ומזה, להובילו לבאר שחת, לשאול תחתיה וריח הזפת נודף מהם...
לפתע מתערב המלאך הלבן: "רגע אחד, הרפו מעט, הרי אין זה הכל! כלום לא מתחשבים כאן בייסורים שסבל? הרי עני מרוד היה, כלום אין מתחשבים בכך? הלא המדרש מספר שהקדוש ברוך הוא הציב בפני איוב את הבררה, הניח לו לבחור בין 'ייסורי איוב' הנוראים לבין עוני – ואיוב בחר בייסורים, באמרו: "לייסורים מתרגלים, ואילו המחסור מכה בכל יום מחדש. מדוע ממהרים לחרוץ דין? שימו את יסוריו בכף הראשונה ותכריע הכל!"
ענו לו: "מה נוכל לעשות והוא מעולם לא התאונן על ייסוריו?..."
דממה מתוחה השתררה, ואז שאל אחד הנוכחים: "אבל... לא למדנו שיש לקבל ייסורים באהבה, לקבולינהו בשמחה" (ברכות ס:).
ענה הרב ואמר: "בודאי, בראש ובראשונה יד לדעת את האמת, לאבחן את המצב; לדעת שאלו ייסורים שרוצים ממך משהו; לא להיות בגדר 'שוטה אינו מרגיש'!...
לא ידע הרב האם ירדו לסוף דעתו, והוסיף: "כלום ידוע לכם מה שאמרו חז"ל, שגלות מכפרת הכל?" (סנהדרין לז:).
ענו: "כן". המשיך ושאל: "ואנו מצויים כיום בגלות?" אמרו: בודאי". הסיק: "נמצא, לפי זה, שכל עוונותינו התכפרו; שאין יהודי שנוחל גיהנום?!" שתקו במבוכה. ענה ואמר: "אלא מאי, כמעט שאין לך יהודי שחש שהוא בגלות... ייסורים שאין חשים בהם, אינם בגדר ייסורים"...
מאתים ועשר שנים היו בני ישראל במצרים, עבדו בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, פרעה רחץ בדם ילדיהם, מעך את עולליהם בחומה, על גבם חרשו חורשים, האריכו למעניתם. ומשה רבנו, הגואל המעותד, שוהה במדין. הוא בן חמישים, בן שישים, בן שבעים – ולא נקרא עדיין להושיע את העם. מתי התרחשה הגאולה? כאשר נאנחו בני ישראל מן העבודה; כאשר חשו בשעבודם.
"ראה ראיתי את עוני עמי במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפי נוגשיו... וארד להצילו מיד מצרים... (שמות ג ז-ח). הצרה הגדולה ביותר של דורנו, ויתכן שהיא המעכבת את הגאולה, רחמנא לצלן, שאנו שלווים ורגועים, שאיננו זועקים; שאיננו מודעים לרדידות הרוחנית, לתלישות מהמורשת המושרשת, לחושך המכסה ארץ, לערפל המטשטש חושים.
גם אם לא נרבה בשיעורי תורה אלא כדי לראות כמה גדולה ורחבה היא וכמה אנו רחוקים מידיעתה, ונפליט מפינו ומלבנו אנחה – דיינו.
כי האנחה – תחילת הגאולה היא! (מעין השבוע)
בס"ד
שמחה רבה – אביב הגיע פסח בא
השבת – חותם האמונה
"ששת ימים תעשה מלאכה".
הרב "תולדות אברהם" אבוחצירא זצ"ל פרש: חז"ל אמרו (ע"ז ג.) שהעולם הזה דומה לימי המעשה, והעולם הבא – לשבת קודש (שהיא מעין עולם הבא), ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ועל כך אמרו בגמרא (ערובין כב.), שהעולם הזה הוא עולם המעשה, מעשה מצוות, והעולם הבא, עולם השכר.
וזה הרמז בפסוק: "ששת ימים" – המשולים לתקופת חיי האדם – "תעשה מלאכה". מלאכה, נוטריקון: "מחויב לעשות את כל המצוות". ואז, ביום השביעי יהיה לכם קודש" – זה בגן עדן, כשר תהנו מזיו השכינה (ברכות יז.).
השומר שבת מודה בבריאת העולם על ידי הבורא, וחלקו עם המאמינים, "עם מקדשי שביעי". ואלו המחלל שבת, מפקיע עצמו מן האמונה וככופר בכל התורה כולה (חולין ח.). והגאון רבי ישועה סופר זצ"ל הטעים זאת במשל:
מעשה בעשיר מופלג שירד מנכסיו. השתרגו עליו חובותיו והוכרח למכור טירתו ולהתגורר בבקתה. כל רכושו נלקח ממנו על ידי נושיו, ולא נותר אלא בכותנתו לעורו... גם זו התרבבה ונתרפטה, הוטלאה ונבעו בה חורים. בקצרה, היה מראהו כאחד האביונים.
לכל זה הסכין, התרגל ונעשה אדיש למבטי החמלה ואף לסלידה. אבל יום אחד עבר ושמע שניים מתלחשים על אודותיו: "שוטה הוא, חסר דעה"...
עד כאן!
פנה אליהם בטרוניה: "עשיר הייתי וירדתי מנכסי. לא אבדתי תקוותי, גלגל הוא שסובב בעולם. אך עתה, עני מרוד אני. תרצו, תקראו לי אביון חובק אשפתות, דל ועני – אבל מדוע תחשבוני לשוטה? את הוני אבדתי – לא את שכלי!"...
מהרו לפייסו: "חלילה לא רצינו לפגוע. אבל לבוש אתה קרעים מהוהים, טלאים מאוחים – ועל אצבעך טבעת יהלום השוה הון עתק. אילו היית מוכרה, היית קונה במחירה אוכל לשובע ולא היית מזה רעב; היית קונה בגדי כבוד וזוכה להערכה. אמור מעתה, האין זו שטות ואובדן בינה?!"
ענה ואמר: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו! הלא תבינו, איבדתי ממוני, ואני מקווה לשוב ולהשתקם, לחזור לעושרי ולמעמדי. עוד אלבש מחלצות ואתעדן שנית. שומר אני על הטבעת מכל משמר. איני מסירה מאצבעי. אדרבה, היא המזכירה לי את עושרי בעבר ואת תקוותי לעתיד".
שמעו והתחרטו על דבריהם: "הצדק עמך" הודו, "וחכמים דבריך".
והנמשל: בספרים הקדושים אמרו,שהאדם רוכש לו במצוותיו עושר רב לעולם הבא ובגד אורה לנשמתו. והנה, יש שהתרוששו. מעטות מצוותיהם ומרובות עברותיהם, הצטמק חלקם בעולם הבא ונקרעו בגדי היקר.
אבל כל עוד השבת – היהלום הזוהר – ברשותם, קשורים הם לשורשם המפואר ונושאים עין לעתיד טוב יותר.
השבת – טבעת מורשת הדורות וחותם האמונה! (אבותינו סיפרו לנו, ישועה ורחמים).
משמירת השבת רק מרויחים
"אלה הדברים ... ששת ימים תעשה מלאכה".
פרש רבנו חיים הכהן מארם צובא זצ"ל בספרו "תורת חכם": משה רבנו עליו השלום פתח את ציווי שמירת השבת במלים "אלה הדברים" כנגד חטא העגל שאמרו בו "אלה אלוהיך ישראל". ואמרו חז"ל: יש בשמירת השבת משום תיקון לחטא עבודה זרה, רחמנא לצלן.
ומדוע? משום שבשמירת השבת מעיד כל יהודי שהוא מאמין בבריאת העולם על ידי הבורא יתברך. וכן כתב רבנו הרמב"ם ז"ל (הלכות שבת פ"ל הט"ו): "השבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה, והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא וביננו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפהרסיא, הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם. לפיכך משבח הנביא ואומר: "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו" (ישעיה נו-ב).
בעל "אור החיים" מסביר, שהברכה שנתנה ליום השבת גוררת עימה שפע רב כל כך עד ששביתתו של האדם מעבודה בשבת, לא תביאהו לעולם לידי הפסד גשמי כלשהו, אף שבחישוב סטטיסטי פשוט צריכים להגיע למסקנה, שעבודה המתמשכת על פני שבעה ימים בשבוע מניבה רווחים יותר מאשר עבודה של שישה ימים...
זו הייתה אמונתם הפשוטה של היהודים בכל הדורות. ובאמת, עיננו ראו ולא זר, שיהודי השובת מכל מלאכה בשבת ואינו מתעסק בכלל בצרכיו הגשמיים רק מרויח מכך.
נציין כאן, שלאחר שחברת התעופה בארץ ישראל חתמה בחורף תשס"ז על הסכם לשמירת השבת, סיפר לנו מזכיר ועדת הרבנים של גדולי התורה דבר מופלא:
מיד לאחר שמנהלי החברה חתמו והתחייבו שלא לחלל שבת, זנקו מניות החברה בכמה אחוזים, דבר שאינו מצוי, כידוע במחוזות הבורסה. גם החברות הגדולות, שמניותיהן נסחרות בקנה מידה נרחב, יודעות ש'זינוק' מוצלח פירושו עליה של מחצית האחוז בערך המניות ולא יותר מזה.
בחלומותיהם הורודים ביותר לא ציפו בעלי חברת התעופה לעליה של כשבעה אחוזים ביום אחד, כפי שקרה למניותיהם ביום שאחרי חתימת ההסכם. המופלא ביותר היה שכאשר בחנו אנשי המקצוע את השוק כדי לזהות את הסיבה לזינוק מניותיה של חברת התעופה, לא מצאו כל סיבה שתצדיק ותסביר את התופעה.
תאמרו: הפתעה חד פעמית, "קורה"...
ברם, ביום השני שלאחר חתימת ההסכם, חוזרת שוב התופעה המופלאה, והמניות מטפסות בעוד כמה אחוזים.
ואם לא די בזאת, הרי ביום השלישי צנחה הבורסה בתל אביב מסיבות כאלו ואחרות, ומניותיהן של כל החברות ירדו באופן משמעותי. רק מניותיה של חברה אחת, לא רק ששמרו על כוחן אלא עוד המשיכו לטפס. מניותיה של חברת התעופה. הדברים הגיעו לידי כך שגם בתקשורת הכללית דיברו המומחים בצורה מפורשת על כך שהדבר נובע אך ורק מחתימת ההסכם עם המגזר החרדי ומכח ברכת השבת שהושפעה ממנה חברת התעופה (ברכי נפשי).
|
.jpg)
