ישנם  פרטים  רבים  הנעשים  מדי  יום   שבמבט  חיצוני  נראה  כי  לא  קיימת  התייחסות  בתורה  לאופן  ביצועם  .אלו  הם  פרטים  הנעשים  גם  אצל  אומות  העולם,  ולכאורה  אין  מקום   להוראות  מיוחדות  לגביהם.   אך  לאמיתו  של  דבר  התורה  היא  " תורת חיים "   ,תורה  היא  מלשון  הוראה.-  כלומר  התורה  נותנת  הוראות  ומדריכה  אותנו  כיצד  לנהוג  בחיי  היומיום.

על  כן  בכל  מה  שהאדם  עושה  במשך  היום  ,ישנן  הוראות  מפורטות  בתורה  כיצד  לעשותם.  וכאשר  האדם  פועל   עפ"י  הוראות  אלו  ,מקדש  האדם  את  חייו  וכך  נעשים  חיי  היומיום  של  היהודי  -  בית  מקדש  פרטי  לה'.

 

בבית-המקדש  אחת  המלאכות  שהכהן  הגדול  היה  עושה  - זה  הטבת  הנרות  -  הכנת  הנרות  במנורה  שעמדה  בביהמ"ק  לפני  הדלקתם.

משמעותה  הפנימית  של  מלאכה  זו -  הדלקת  נרות  הנשמה  והארתם  באור  התורה.  עיקר  "הטבת  הנרות"  =  החינוך  ,מתבצע  ע"י  האם  שהיא  "עקרת-הבית" = עיקר  הבית.

והיא  זו  אשר  מתפקידה  לעצב  את  האישיות  ולהדליק  את  אור  האמונה  בנשמות  הבנים.  וזאת - מפני  היותה  מצויה  יותר  בבית בד"כ,  והן  מפני  היותה  בעלת  יכולת  נגישות  גדולה  יותר  לליבו  הרך  של  הבן.

 

אודות  תפקיד  זה  וביצועו  ע"י  האם  דווקא,  ניתן  ללמוד  ממקורות  שונים  בתנ"ך  -  להלן  יובאו  שתי  דוגמאות  מפרשת  וירא  והפטרתה.

 

שרה     אימנו       כדוגמא     לעמידה      על     משמר        החינוך  :

 

לאברהם  אבינו  היו  כידוע,  שני  בנים -  הבן  הראשון  נולד  מהגר,  ונקרא  בשם  ישמעאל.  והוא  מכונה  "בן  האמה"- השיפחה.

הבן  השני  הוא  יצחק  אבינו  שנולד  משרה  ונקרא  "בן  הגבירה".

 

התורה  מספרת  בבראשית  כ"א-ח' :   על  חגיגה  מיוחדת  שעשה  אברהם  אבינו  כאשר  מלאו  ליצחק  שנתיים  ,באותו  זמן  היה  ישמעאל  בן  15  שנה.

שרה  אימנו  הבחינה  ש"בן  הגר  המיצרית  מצחק"  -  לאבות  שלנו  היתה  רוח  הקודש  והם  הבינו  דברים  לעומקם  ולחשיבותם  על  אורך  כל  הדורות.

לכן  שרה  הבינה  ש"צחוק"  זה  כלל  את  שלוש  העבירות  החמורות  ביותר : עבודה  זרה,  גילוי  עריות,  שפיכות  דמים.

 

שרה  חששה  שיצחק  בנה  ילמד  ממעשיו  הקלוקלים  של  ישמעאל  אחיו,  ותגובתה  המיידית  היתה - "גרש  את  האמה  הזאת  ובנה,  כי  לא  יירש  בן  האמה  הזאת  עם  בני  עם  יצחק."

היא  דרשה  מאברהם  לנתק  כל  קשר  בין  בנה יצחק  לבין  אחיו  ישמעאל.  כדי  שלא  ילמד  חלילה  ממעשיו.

לאברהם  אבינו  גרם  הדבר  למורת  רוח  קשה  .הוא  ניסה  דרכים  ואפשרויות  שונות  כדי  לבטל  את  "הגזירה".

אך  אז  התערב  הקב"ה  ואמר  לו  "אל  יירע  בעינך  על  הנער  ועל  אמתך,  כל  אשר  תאמר  אליך  שרה  שמע  בקולה."

ואכן,  כך  עשה  אברהם  וגירש  את  ישמעאל  עם  הגר  אימו.   ללמדנו,  כי  בעניין  חינוך  הבנים,  האשה  מיטיבה  לדעת  יותר.  חוש  האיבחון  הדק  והבינה  היתירה  בהם  נחונה,  מאפשרים  לה  לזהות  בזמן  המתאים  בעיות  מן  הסוג  הזה.

כך  שמרה  שרה  על  חינוכו  ועיצוב  אישיותו  של  בנה,  וע"י  זה  זכתה  לגדל  בן  צדיק  וישר.

                                                       

אשת      עובדיה    הנביא     כדוגמא     לעמידה    על        משמר     החינוך.   :

 

בהפטרה  של  פרשת  וירא,  אנו  מוצאים   דוגמא   חזקה    נוספת:

ההפטרה  מתחילה  עם  סיפור  מופת  שנערך  ע"י  אלישע  הנביא  שהציל  אשה  ,אם  לשני  ילדים,  מפני  הנושים.  במבט  ראשון  נראה  כי  כאן  מדובר  על  ישועה  סתמית,  שבאה  לאשה  בזכות  הנביא.  אך  החסידות  מעניקה  לנושא  זה-  היבט  שונה  לחלוטין.

 

בסיפור  זה  טמון  מסר  עמוק  בעניין  חינוך  הילדים.   וע"י  התבוננות  בכך,  נוכל  ללמוד  אודות  חינוך  הילדים  ותפקידה  המרכזי  של  האמא  בישראל.

ההפטרה  פותחת  בפסוק  מלכים ב'  פרק ד' : " ואשה  אחת  מנשי  בני  הנביאים  צעקה  אל  אלישע  לאמר :  עבדך  אישי  מת  ואתה  ידעת  כי  עבדך  היה  ירא  ה'  והנושה  בא  לקחת  את  שני  ילדיי  לו  לעבדים."

 

פסוק  זה  אינו ברור  במבט  ראשון,  מי  היא  אותה  אשה ?  מי  היה  בעלה ?   מדוע  היו  לו  חובות  כה  רבים ?  מי  היו  נושיו ?

בני  ישראל  הם  " רחמנים  בני  רחמנים "- עפ"י  יבמות  עט, א.  ולכן  כיצד  ייתכן  שלא  ריחמו  על  האשה  ,אלמנה  וענייה ?  מה  ההגיון  בלקיחת  ילדים  קטנים  לעבדים ?      כדי  לקבל  מענה  לתמיהות  אלו  עלינו  לבדוק  את  השתלשלות  המאורעות  שקדמו  לאירוע  זה.

 

 הארוע  התרחש  בזמן  של  אחאב,  שמלך  על  ישראל.  אשתו-  איזבל,  הרגה  את  כל  נביאי  ה'  .ועובדיה  הנביא  שהיה  "ירא  את  ה'  מאוד"  החביא  מאה  נביאים  בשתי  מערות  מסתור-  50  נביאים  בכל  מערה.  כך  הצילם  מידיה  של  איזבל.  אך  היה  עליו  לדאוג  לכלכלתם  ולשם  כך  ביזבז  את  כל  חסכונותיו.

בשלב  מאוחר  יותר  מכר  גם  את  חפצי  ביתו  כדי  שיהיה  לו  מספיק  כסף  לכלכל  את  בני  הנביאים.

הוא  לא  הסתפק  בכך  וכאשר  נגמרו  לו  כל  חפציו  וכבר  לא  היה  לו  מה  למכור  לווה  כסף  בריבית  גבוהה  מבנו  של  המלך  אחאב - יהורם.

כל  זאת  כדי  להציל  את  הנביאים  ולכלכלם.  בעת  התרחשות  המעשה  הוא  כבר  לא  היה  בין  החיים,  אך  נותר  עומד  החוב  הגדול  ליהורם.

אותו  יהורם  מאוחר  יותר  -  אחרי  שנהרג  אביו  אחאב-  הפך  למלך  על  ישראל.  זהו  אפוא  פתרון  החוב  של  "האשה  אחת  מנשי  בני  הנביאים " אלמנתו  של  עובדיה-  חוב  כספי  גבוה  לבית  המלוכה.

 

בארמון  המלך  ידעו  על  מצבה  הכלכלי  של  אלמנה  זו  ומובן  גם  שבארמון  לא  חסר  כסף.  על  כן  מתחזקת  התמיהה  עוד  יותר  -  מדוע  באו  לדרוש  את  החוב ?  כמו  כן  סביר  להניח  שלא  חסרו  בארמון  עבדים.  מדוע  אפוא  באו  לקחת  את  בני  עובדיה  ילדים  רכים  ,לעבדים ?

 

מטרת   לקיחת    הילדים :

חז"ל   מגלים  לנו  שהמטרה  לא  היתה  פירעון  חוב  ולקיחה  שרירותית  של  הילדים  לעבדים.  החוב  לא  הטריד  במיוחד  את  המלך.  והוא  בטח  לא  היה  זקוק  לילדים  קטנים  שיעבדוהו   אלא,  הוא  שמע  שעובדיה  השאיר  אחריו  שני  בנים  מוכשרים  מאוד  וחשב  בליבו :  איזה  חינוך  יכולה  אשה  עלובה  זו  לתת  לשני  ילדיה  המוכשרים  במיוחד  כאשר  אין  לה  כסף  לשלם  עבור  חינוך  גבוה  עבורם.

 

על  כן  החליט  המלך  לקחת  את  הילדים  האלה  לארמון  לחנכם  לפי  רוח  הזמן  הנושבת  בו. -של  עבודת  אלילים.  שם  יינתן  להם  אוכל  טוב  בגדים  מסודרים  ולימודים  ברמה  גבוהה.  המלך  גם  ידע  שאשת  עובדיה  הינה  יראת  השם  מאוד,  ולא  תמסור  את  בניה  בקלות  רבה.  לכן  החליט  לקחת  אותם  בעורמה  . הוא  ניצל  את  אותו  חוב  עתיק  וביודעו  שהיא  לא  תוכל  לעמוד  בתשלומו  הגבוה,  אמר  לאשה-  תני  את  הילדים  תמורת  החוב.

 

ייתכן  שאם  אחרת  היתה  נהנית  מכך  וחשה  תחושת  כבוד  כי  המלך  בעצמו  רוצה  לגדל  ולחנך  את  ילדיה,  הם  יקבלו  מזון  כסף  וביגוד  בשפע.

אולם,  אשה  זו  אשת  עובדיה  ראתה  זאת  כגזירה  איומה  ביותר.  היא  לא  יכלה  להשלים  עם  זה  ועל  כן  ניסתה  בכל  דרך  לבטל  את  הגזירה.  מדוע ?

 

היא  ידעה  ששם  עובדים  עבודה-זרה,  ילדיה  כך  יירדו  מדרך  הישר היהודית,  ובעלה  היה  ירא  שמים.  כיצד  אם  כן  תוכל  לשלוח  את  ילדיה  לשם  אפילו  שמבחינה  גשמית  יהיו  להם  שם  תנאים  מעולים.

 

מה  עשתה  אשה  זו  כדי  לסכל,  לבטל  את  הגזירה?  ראשית  היא  לקחה  את  האבנט  של  בעלה  .באבנט  זה  היה  בעלה  חגור  בעת  תפילתו.  כך  צעדה  לקבר  בעלה  ,היכתה  על  הקבר  באבנט  3  פעמים  וזעקה : "עובדיה,  עובדיה,  רוצים  לקחת  את  שני  בניך  ולהעבירם  על  דעת  קונם  אנא ! השתטח  לפני  כסא  הכבוד  ובקש  רחמים  עליהם."

 

לאחר  מכן  פנתה  האשה  אל  צדיק  הדור  אלישע  הנביא,  ושפכה  את  ליבה  בפניו.  הנביא  רצה  להעניק  לה  ברכה  לכן  שאל  אותה -מה  יש  לך  בבית ?כי  כדי  לקבל  ברכה  זקוקים  לעשיית "כלי "  .  השיבה  לו  האשה  "אין  לשיפחתך  כל  בבית,  כי  אם  אסוך  שמן "-  כלומר  אין  לה  כלום  בביתה  מלבד  שמן  במידה  מועטה  שמספיקה  למריחה  אחת  . הורה  לה  הנביא  להשאיל  כלים  וסירים  במידה  מרובה  מאוד  משכניה.  לאחר  מכן  עליה  להכניס  את  ילדיה  לבית  ולסגור  את  הדלת  אחריהם.  ואז  היא  תיצוק  את  השמן  לתוך  הכלים.

 

האשה  קיימה  כל  מה  שאמר  לה  הנביא,  וכאן  התרחש  נס ! בשמן  המועט  שהיה  בידה  היא  מילאה  את  כל  הכלים.  ברגע  שנגמרו  הכלים  הפסיק  השמן  לנבוע  .אז  חזרה  אל  הנביא  והודיעה  לו  שמילאה  אחר  הוראותיו.  הורה  לה  אלישע  למכור  את  השמן  ובתמורה  שתקבל,  תשלם  את  החוב. ועוד  יישאר  לה  שמן  שיספיק  לה  לחיות  עם  ילדיה  לזמן  רב.  כך  אכן  היה.

באותו  יום  נסק  מחירו  של  השמן  היא  הצליחה  למכור  ולכסות  את  כל  חובותיה,  היתר  נשאר  לה  למחיה  ולילדיה.  וחז"ל  מוסיפים  כי  ממה  שנותר  היה  בידה  לחיות  עד  תחיית  המתים.     כך  עמדה  צדקנית  זו  על  משמר  החינוך  וזכתה  שילדיה  יהיו  יראי  שמים.

 

מכל  הנזכר  לעיל,  אנו  למדים  על  חינוך  הילדים  המוטל  על  האם.  "עיקר  הבית"  היא  המשפיעה  ומחנכת  את  הילד  מלידתו  ועד  גיל  חינוך.  בהמשך  היא  מחנכת  ומשפיעה  עליו  עד  שהוא  מתבגר  ומקים  את  ביתו.  וחי נוך  זה  אינו  סר  ממנו  אפילו  בזיקנותו.  כנאמר: " חנוך  לנער  על-פי  דרכו  גם  כי  יזקין  לא  יסור  ממנה".{ משלי  כב}   -  ככל  שמשקיעים  יותר  בחינוך  הילדים  כך  זוכים  יותר  לילדים  חסידיים  ויראי  שמים."

 

עפ"י  החסידות  הפירוש  העמוק  יותר  הוא  שמדובר  על  הנפש  האלוקית = הנשמה  שהיא  האשה  שמתפללת  לא  להילקח  בשבי  של  היצר  הרע,  שאצלו  ישנה  שפע  גשמיות - אוכל, בגדים, כסף.  וצדיק  הדור  שהורה  לה  לקחת  את  מה  שיש  לה  -  מעט  שמן=  מעט  דברי  תורה  שהיו  ברשותה,  ובגלל  הרצון  האדיר  שלה  לא  לרדת  מדרך  הישר,  זכתה  שה'  עשה  עימה  נס  ותן  שפע  ברוחניות  ושפע  בגשמיות  בגלל  מסירות  הנפש  שלה.

 

בספר  ליקוטי  שיחות  כרך ה, עמ' 332  ממאמרו  של  האדמו"ר  הזקן  - מוסבר  כי  כוונת  הנושה  היא  להוריד  את  הילדים  מדרך  התורה  ומצוות. והוא  מסביר  משמעות  עוד  יותר  עמוקה  -  הילדים  הם  במשמעות  המידות  שישנם  בנפש  האדם-  האהבה  והיראה. - הנולדים  מהתבוננות שיכלית.  ואותן  רוצה  הנושה = היצר הרע  לקחת  לעבדים  ולהפנות  אותן  לתאוות  גשמיות  ופחדי  ודאגות  הפרנסה.

 

כמבואר  ב'תניא'  שהמידות  נקראות  בשם  'תולדות'  .ועיקרי  המידות  הם  -  אהבה  ויראה.

הפירוש  הוא  שהנושה  הוא  הנפש  הבהמית.  והיא  רוצה  לקחת  בשבי  את  הנפש  האלוקית  -  כלומר  את  האהבה 

והיראה.  כדי  שהם  יהיו  עבדים  לנפש  הבהמית,  כדי   שהיא  תשלוט  עליהם.

 

ואלישע  שאל  אותה  'מה  יש  לך  בביתך  ?  כלומר  -  אילו  כוחות  נשארו  לך  שאין  לנפש  הבהמית  שליטה  עליהם  ?

  

  ותאמר  לו  -  אין  לי  כלום  מלבד  עצם  נקודת  הנשמה.

יש  לומר  ששמן  הוא  חוכמה.  ואסוך  שמן  הוא  החוכמה  שבנפש.

ואז  אומר  לה  אלישע  הביאי  כלים  -  כלומר  התורה  ומצוות  שאת  עוסקת  בהם  עכשיו  הם  כלים  ריקים  בלי  אהבה  ויראה.

מכל  מקום  אל  תמעיטי  בכלים  שיש  ברשותך  ותיצקי  לתוכם  שמן  =  חוכמה  .  מסירת  נפשה  לה'.

מסירת  הנפש  הוא  מצד  עצם  הנשמה.

וכשתעשה  זאת  -  את  ובנייך  תחיי  בנותר.  כיתרון  האור  שדווקא  בא  מן  החושך  [ מעלה  גדולה  יותר  מאור  רגיל ].