בשעה שהגשתי בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, עצמתי לרגע את עיני וניסיתי לדמיין אותו כבית משפט גבוה לצדק, המסוגל, מבלי ליפול על אחוריו, להרים רגל ולמעוך עיוות-דין שנהרה ונולדוגדלוהפך לעוד שרץ בתוך המערכת המשפטית, מערכת מסואבת,שבה טובל בית המשפט מתוך הרגל מגונה מבלי לתת דעתו, לעתים קרובות מדי, למראית ערוות דברו בכול פעם שהוא יוצא מטבילה מעין זו.
עצמתי את עיני וקיוויתי שבקשת רשות הערעור שלי על פסקי הדין התמוהים, בלשון המעטה, שניתנו בערכאות הנמוכות, תשמש לבית המשפט העליון הזדמנות פז לעשיית צעד פוזיטיבי-פעלתני בתוך המערכת אשר הוא עצמו מדשדש זה מכבר בפרהסיה ברקק שלה;
עצמתי את עיני ודמיינתי את בית המשפט העליון קופץ על המציאה שהונחה לרגליו וממהר לעשות לפחות צעד אחד קטן לקראת יציאה מההשתרכות הפסאודו-אריסטוקרטית הדוחה שלו, ונותן את רשות הערעור, שבמקרה זה מתבקשת גם מאליה, מאחר שמדובר במשפט שבו מעורבים עצם גדולה מעצמותיו, בשר שמן מבשרו ועור עבה מעורו של הממסד המשפטי, שהרי בלשכת עורכי הדין בישראל עסקינן, רחמנא ליצלן;
ודי היה בה בעובדה זו כדי להצדיק הבאת הדברים מראשיתם ועד סופם בפני בית המשפט העליון והכרעתם בפני הרכב של שלושה שופטים לפחות.
אבל בשער המשפט ישב חשין.
חשין זה ניצל אבסורד בסדר הדין ודחה את בקשת רשות הערעור על הסף.
וחשין אמור להיות איש כבוד.
מדוע אבסורד? כי אילו נדונה בקשת רשות הערעור בפני הרכב של שלושה שופטים,היה סיכויה להתקבל גדל, שהרי לא יתכן כי הרכב מקרי של 3 שופטים עליונים יהיה אטום באותה מידה שהיה אטום השופט חשין, למרות שחשין אמור להיות איש כבוד.
וגם אילו נדחתה בקשת רשות הערעור על-ידי שניים מתוך שלושה שנועדו להם יחדיו, או אפילו על-ידי שלושתם גם-יחד – עדיין הייתה עומדת בפניי האפשרות לבקש דיון נוסף בפני הרכב של 5 שופטים, ויש להניח שבין5 שופטים היו נמצאים 3שהם גם ישרי-דרך וגם אמיצי-רוח עד כדי מתן רשות ערעור בעניין שכול מיני זרועות תמנוניות של המערכת המשפטית בחשו בו מסיבות שאחדות מהן עדיין שמורות לכאורה עם שולחיהן.
אבל חשין, מסיבות השמורות כביכול עדיין עמו,מיהר לדון בבקשת רשות הערעור כדן יחיד.
וחשין אמור להיות איש כבוד.
באיזה חול טמן איש הכבוד הזה את השילוב הפלאי של השכלה, תבונה מוסר ואומץ-רוח,שייחסו לו נושאי ההספדים עם פרישתו?
ושמא לא היו כול התכונות המופלאות הללו אלא ארבעה ממדים נפרדים ורופסים של העמדת פנים, ורק זכות-אבות בנחלת-אבות איפשרה לאיש הזה להתקבל כשחקן מן המניין בתיאטרון המשפטי הלאומי?
אכן, אִימרה רווחת היא שבית המשפטהוא תיאטרון אבסורד המתקיים על סבסוד מלא; תיאטרון שבו אין כול חשיבות לטיבם של המחזה, הבמאי והשחקנים, מפני שאלה המשחקים בו את תפקידי השופטים מובטח להם שלעולם לא ישלמו על כשליהם, יהיו אשר יהיו (מובטח להם על-ידי הממסד אבל נהפוך הוא כשמדובר בצדק פואטי) .
ואם כשל אותו חשין מתוך רשלנות או טעה מתוך פזיזות, הרי כבר היה מורגל ובקי שלא עליו יהיה לשלם את המחיר. ואיש הרי לא יעלה על דעתו לחשוד בו שלא טעות הייתה כאן אלא מעשה מכוון שטרח ופעל ועשה אותו חשין בערב שבת מסיבות השמורות עמו.
שהרי חשין אמור להיות איש כבוד. לא?
Wiliam Shakespeare
Julius Caesar
Antony to the Citizens of Rome
Friends, Romans, countrymen, lend me your ears I come to bury Caesar, not to praise him The evil that men do lives after them
The good is oft interred with their bones So let it be with Caesar. The noble Brutus Hath told you Caesar was ambitious If it were so, it was a grievous fault And grievously hath Caesar answer'd it Here, under leave of Brutus and the rest For Brutus is an honourable man So are they all, all honourable men Come I to speak in Caesar's funeral He was my friend, faithful and just to me But Brutus says he was ambitious And Brutus is an honourable man He hath brought many captives home to Rome Whose ransoms did the general coffers fill Did this in Caesar seem ambitious When that the poor have cried, Caesar hath wept Ambition should be made of sterner stuff Yet Brutus says he was ambitious And Brutus is an honourable man
You all did see that on the Lupercal I thrice presented him a kingly crown Which he did thrice refuse: was this ambition Yet Brutus says he was ambitious And, sure, he is an honourable man I speak not to disprove what Brutus spoke
But here I am to speak what I do know You all did love him once, not without cause
What cause withholds you then, to mourn for him O judgment! thou art fled to brutish beasts And men have lost their reason. Bear with me My heart is in the coffin there with Caesar
כשעו"ד חיים שטנגר (שבינתיים הוגש נגדו כתב אישום עלקשירת קשר לפגוע בשופטת) ניסה להפוך את ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין למטההבחירות שלו – זה לא היה אישי?
כשעו"ד שמעון בן-יעקב (שכבר הספיק להתאבד) חמד את אחת הפקידות בהוצאה לאור ושיתף פעולה עם השניים הנ"ל כדי שהללו יעלימו עיןמהטרדותיו כשעו"ד יאיר בן-דוד חמד את ההוצאה לאור בשיא שגשוגה וחתם על תצהיר-שקרלבית המשפט – זה לא היה אישי?
כשעו"ד יאיר בן-דוד (שכבר הועף מאז מהלשכהבבושת פנים) חבר לשני הנבלים הנ"ל כי חמד את כיסאו של מנכ"ל ההוצאה לאור (אני) שהייתה אז בשיא שגשוגה, וחתם לשם כך על תצהיר שקר לבית המשפט לטובת עו"ד שמעוןבן-יעקב – זה לא היה אישי?
כשעו"ד צבי מיתר הטיל עלי, בשם הנהלת הלשכה, לרסןאת התפרעויותיו של עו"ד חיים שטנגר, שכללו איומים על עובדים, שבירת דלתות, תלישתשלטי הכוונה, השתלטות על חדרים ושימוש בעובדים של ההוצאה לאור לצורך מערכת הבחירותהאישית שלו לראשות הלשכה (התפרעויות מוטרפות שהביאו בסופו של דבר לאובדן כולהמיכרזים הגדולים שההוצאה לאור זכתה בהם בתקופתי) כי באותה עת התמודד גם אותו מיתרעל ראשות הלשכה, ולא היה לו נוח ("לא נוח לי בעת הזאת" כך דבריו) להיות מעורב אישיתבבלימת אותו מוטרף – זה לא היה אישי?
כשעו"ד גד פרנקל, נוכל ידוע שבסופו שלדבר נשלל רישיון עריכת הדין שלו והוא נידון למאסר ממושך, דווקא הוא נבחר על-ידיהלשכה לייצג אותה בבית המשפט כנגד תביעת הפיצויים שלי, שהגשתי לאחר שפוטרתי באופןבלתי-חוקי בעליל על-ידי עו"ד שמעון בן-יעקב (שכבר הספיק להתאבד) – זה לא היהאישי?
כשהשופט זכריה כספי מכר משפט (מניעיו נחשפו בזמן-אמת ופורטו ויפורטועוד ועוד עד שהצדק הפואטי יעשה את מה שעשה בתובע, עו"ד מנחם בלום, שאיתו שיתףפעולה) – זה לא היה אישי?
כשתשוקתה הפתולוגית של השופטת דבורה ברלינר לכסבית המשפט העליון, והזדקקותה לשם כך גם לקולות נציגי הלשכה בוועדה למינוי ולקידוםשופטים – גרמו לה להימנע מתיקון הנבלה שעשה השופט זכריה כספי מסיבותיו האישיות – זהלא היה אישי?
כשהשופט מישאל חשין מכר נשמתו לשטן במנעו ממני רשות-ערעור עלמשפט מכור שהיו מעורבים בו כול הנ"ל , מאחר שבאותה עת חפץ בין ייתר תשוקותיוהבלתי-מרוסנות, בקידום בבית המשפט העליון , ונאלץ ללקק ללשכה מסיבות מובנות – זה לאהיה אישי?
ולא יִתַּם ולא יִשְׁלַם עד שהצדק הפואטי יגבה את מלוא המחירמאחרוני הקושרים נגדי ועוזריהם; עד שהם ישלמו באופן אישי את מלוא המחיר על הנבלהשעוללו לי, כפי ששילמו כבר עד כה רוב עדי התביעה שהופיעו במשפט המכור, לרבות התובעעצמו, וממשיכי דרכם הרעה בלשכת עורכי הדין.
מי הוא אותו אלוהים אשר הוציא מפיו את הצירוףהמופלא הזה"נחה דעתי" האם היה זה אותו אלוהים שאמר "יהי אור"? אותו אלוהיםשברא אדם בצלמו ובדמותו?
אותו אלוהים שנטע את עץ הדעת?
מסתבר שלא, כי אחרת היההדבר מופיע אות באות, מילה במילה בספר הספרים; האם היה זה הצלוב, שגילה כיבראשית הייתה המילה וציווה לעולם את הענווה ואת החמלה? מסתבר שלא, כי אחרת היההדבר מופיע אות באות מילה במילה בברית החדשה; האם היה זה הנביא האחרון שראה אתהנולד המוזר הזה זמן כה רב טרם היוולדו ? מסתבר שלא, כי אחרת היה הדבר מופיע אותבאות מילה במילה בקוראן. גבירותיי ורבותיי, תנוח דעתכן ודעתכם – אף לא באחדמהספרים האלה, המשמשים יסודות נצחיים לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, תמצאו אפילו מקוםאחד שבו נאמר בפירוש "נחה דעתי" גם אם תחפשו בנרות שבת וגם אם תחפשו בנרות חנוכהוגם אם תחפשו בשניהם גם-יחד.
ואף-על-פי-כן, הרי לא יתכן שמאז נברא העולם לאנמצא אף בורא, אף נביא, אף חוטם-בחסד-אלוהי שמתחתיו יצא אותו צירוף שבכוחו להתעלםמכל ראייה ולהביס כל טיעון וכל נימוק – אותו "נחה דעתי" הנחזה כטלית שכולהתכלת.
ובכול זאת, הרי עיניים ראוהו, אוזניים שמעוהו ידיים מיששוהו, אפיםהריחוהו, וטעמו הרע עמד, עומד ויעמוד בזיכרונם של רבים עד קץ הימים. הרי לא יתכןשאותו "נחה דעתי" נולד מרוח הקודש, מפני שאילו כך – היה גם הוא \
תלוי זה מכבר עלהצלב.
ובכול זאת בן-בנוֹ של בכול זאת? הרי נשאלת השאלה...
לא שקטנו ולאנחנו והרחקנו לכת מבראשית ועד ימי הביניים, וראו זה פלא:
שם מצאנו דווקא את היפוכושל דבר, כלומר: "לא נחה דעתי"
מאוכזבים קמעה, נחנו מעט, שאפנו קצת רוח, והתאוששנו די הצורך להמשיך עד ימי בראשית של המאה העשרים; לא עברו ימים רבים וכברדִפדפנו ועִלעלנו ופִשפשנו בכתביהם של הטובים בסופרינו והגדולים במשוררינו עד שכמעטקהו עינינו, והינה לפתע פתאום, ממש ברגע האחרון שלפני ההיוואשות הסופית, צץ לפנינובמלוא אונו כביכול אותו "נחה דעתי" בכבודו ובעצמו, כמעט יש מאין, ואצל מי אם לא אצל
הזוכה הראשון שלנו בפרס נובל, הלא הוא ש"י עגנון זצ"ל.
עוד אנו שׂשׂים עלהמציאה, ובעוד שירה גדולה עולה מגרונותינו ופורצת "ימה וקדמה וצפונה ונגבה",
בסדרזה או אחר, והינה שוב לפתע פתאום, כאשר יארע לעתים קרובות – אליה וקוץ בה: "נחה דעתי קצת ולא נחה כל צרכה" , כך בפירוש גם אצל גדול סופרינו המתים; לא "נחה דעתי" מלא ונפוח ואדום לחיים וּגבה-אף, אלא נחה "קצת" ו"לא כל צרכה" רחמנא ליצלן. שמאתקשו ובצדק: מה פירוש "נחה קצת ולא נחה כל צרכה"? האין זה אומר שהיא נותרה
וחציתאוותה בידה?; ושמא היא גם מתהפכת בשל כך על משכבה בלילות , לא עלינו!
ושמא דווקאכן עלינו, רחמנא ליצלן בן-בנו של רחמנא ליצלן... ואם כך, אנה אנו מובילים אתהחרפה?
נואשים ייאוש חסר-תקווה עמדנו כבר למשוך ידינו ורגלינו מן החיפושהמתיש והמתסכל אַחַר המקור המוחלט של אותו "נחה דעתי" חד וחלק שאין לו זכר בתרבותםשל עמי התרבות – והינה, עוד אנו מתנחמים נחמה פורתא בכך שישנם בעולם ייאושים גדוליםיותר - מבליחים להם לפתע אורות משונים, ממש בטווח יריקה; אבל אנו שאיננו מורגליםלירוק לבארות שמהן אנו נאלצים לשתות – מחליטים להמשיך לשרך את רגלינו העייפותוהצבות אל עבר מה שנראה כסופו של מסע ארוך אל תוך הלילה, חרף ועל-אף ולמרות ובניגודלקולות התבוסתניים הרוחשים ולוחשים חזור-ולחוש ממעמקי בְּטָנֵינוּ ומבין כפליבְּטָנוֹתֵינוּ: "פאטה מורגאנה! חזיון תעתועים! חזיון שרב! הלוצינציה" וכיוצא באלה כינוייםלמראות-שווא, מה שבאמת הכי מתקבל על הדעת. אך שוב הִנֵּה: מה טוב שלא ירקנו, כיבסופו של לילה של סופו של יום באה החידה על פתרונה והתעלומה נגוזה בהותירה תחתיהעשרות, מאות ואולי אפילו אלפי "נחה דעתי" שיוצאים ומתגלגלים כציגענע באבקעס – לאמעכוזיהן של עִזים בדיר, כדרך הטבע, אלא דווקא, כאילו להכעיס, מתחת ידיהם העדינותוציפורניהם המוקפדות של שופטי מדינת-ישראל המכהנים להם בשׁוּבָה וָנַחַת, כיאה לעליוניםשבעליונים, אפילו בסופי ימים טרופים אלה;
ואילולא הקפדנו אנו, כהרגלנו, כפל-קפידה, מאותן קפידות שגוֹיי הארצות מכנים אותן "דאבל-בליינד צ'קינג" כדי שלא להיכשל חו"ח באי-נקיטת לשון נקייה , היינו עלולים להיכשל, חס וחלילה, בלשוננו ולכנותן "החראות-דין", לא עלינו ולאעליכם, מאותן שצִבען וריחן מדברים בעד עצמם, שאילו חי כיום בינינו אותו רב מפורסםמאותה אנקדוטה ישנה – היה קם ומצווה להוציא אותן עִזים, גם מכבוד הבית ההוא וּגםמִלקסיקונם של יוֹשְׁבֵי-בוֹ, למען ירווח לכולנו, ותוכל סוף-סוף גם דעתנו לנוח ממנוחותדעותיהן הנפחניות
אחת מהפגיעות הרעות של השופט מישאל חשין הייתה פגיעתו בחזקת החפות
בסיפרו המאלף של פרופ' אהרן קירשנבאום "הרשעהעצמית במשפט העברי" הוצ' מגנס תשס"ה, כותב המחבר: "למותר לציין שהכלל 'אין אדם משיםעצמו רשע' הוא כלל הקובע יכולת משפטית, לאמור: אדם - מבחינה משפטית - יכול לשיםעצמו רשע, ואסור לבית הדין לאפשר לו להרשיע את עצמו." (שם, עמ' 528).
באהשופט חשין, הנוהג להדר את פסקי הדין שלו, בין הייתר גם במובאות מהמשפט העברי, ונכשלכאחד ההדיוטות בהבנתו את הכלל הגדול 'אין אדם משים עצמו רשע' ובפזיזותו פוסק על סמךהפסוק הנ"ל:
[...]"ברגיל אין אדם משים עצמורשע; קרא: אין אדם מודה כי עבר עבירה פלונית אלא אם עבר אותה עבירה. חוכמת-הלבלימדה אותנו , שאין אדם משים עצמו רשע במקום שהוא צדיק"[...](דנ"פ 4342/97 - מדינת ישראל נ' אל-עביד).
חשוב מאוד להיכנס כאן לאי-הבנת הנקרא שלוקה בה השופט הנכבד; אי-הבנה המתבטאת גם בדברים שהובאו על ידו לפניואחרי הציטוט דלעיל, אשר הוצא מתוכם אך נותר בהקשרם, וחובה לומר כי שופט זה הנוהג להתחזות לעוקר הרים, קירטע וכשל ונפל בפח של עצמו בעשותו במושג 'אין אדם משיםעצמו רשע' שימוש הנוגד ניגוד מובהק את משמעותו בהלכה היהודית, ולמרבה הפלא הטעה לארק את ההדיוטות אלא אף כמה מאלה היושבים על כס המשפט בערכאות התחתונות והבינוניות,אשר הושפעו על נקלה מפרשנותו השגויה ואף נאחזו בה בהכרעותיהם.[ראו לדוגמה: ביהמ"ש המחוזי תפ"ח, מדינת ישראל נ'קוזלי].
והנה, ציפור קטנה לחשה לי שלא רק הדיוטות ושופטים של מטההוטעו ותעו והלכו כעִזים עיוורות בעקבות פרשנותו השגויה של חשין ונפלו בפחו, אלא אףאלה שהשופט חשין ישב לצִדם בבית המשפט העליון, ובראשם נשיאו לשעבר בכבודוובעצמו.
מבחינה פסיכולוגית, פרשנותו של חשין בעניין ההרשעה העצמית היאאווילית עד כדי כך שלא רק פסיכולוגים אלא אף אלה הבקיאים בהלכה היהודית וביחסה להפללההעצמית, אשר דברי חשין יוצגו לפניהם בלא ציון שם אומרם, עלולים להסיק שמדובר בבורועם הארץ פשוט וגס ולא באיש רם מעלה, אשר שיגעון גדלות שהוא לוקה בו לכאורה פועל באופן סינרגטיעם פירחחותו, פזיזותו ותזזיותו.
וכה סביר להניח שהסינרגיה הקטלנית הזאתפועלת לא רק בשעה שרם המעלה הזה חורץ את לשונו באמצעי תקשורת המוניים ומקצץ בהידיים ורגליים של משפטנים שדעתם שונה מדעתו, אלא פעלה גם ביושבו לחרוץ דין שחור על גבילבן ולהכריע גורלות, רחמנא ליצלן.
מן הראוי לציין שמבין השופטים העליונים,דומה שרק השופטת דורנר לא נפלה בפח שבו נפל והפיל השופט חשין את עמיתיו לכס המשפט,לפחות במקרה זה.
מערכת אטומה ומטומטמת, מזלזלת ונחשלת, כושלת ומכשילה
בעקבות מאמרו של עו"ד משהגולדבלט "מסע הסתה נגד שר המשפטים"
Nfc6.6.07
מה הפלא שיותר ויותר מאלה הנאלצים לבוא בשעריה שלהמערכת המשפטית ולהזדקק לשירותיה מבינים עד מהרה שהם נקלעו לעולם קפקאי, שבו שופטיםופרקליטים רבים רוויי אינטרסים פרטיים שמעמדם במערכת ואפשרויות קידומם באמצעות כלמיני קשריםמשפחתיים, קשרי אינטרסים, דילים וקנוניות, הם הנושאים העומדים בראש סדריומם בתחילתו של יום, במהלכו של יום ובסופו של יום.
ישנם עורכי-דין שעדיין לאנוגעו ולא נכנעו לחוליי המערכת (והללו הם הרי מתֵי מעַט) יכולים לספר לכם עלפסקי-דין שגויים ומעוותים, שהקשר בין נימוקי השופט שכתב אותם לבין העובדות, הראיות,הממצאים הרלוונטיים והמסקנות המתבקשות מהם הוא, וסילחו לי על הביטוי, כקשר ביןמחט לתחת.
מאחר שעל השופטים לא חלה שום אחריות מקצועית ולא ניתן לתבוע אותםעל רשלנות מקצועית - רבים מהם מרשים לעצמם לבצע את עבודתם הציבורית כלאחר יד וכאילומלאכת עשיית משפט היא מיטרד עבורם, וכאשר תיק מסוים (וכאלה הם הרי הרוב) אינו עשוילהביא להם פירסום או פורקן לייצר התפלפלות אווילי שלא בא על סיפוקו ימים רבים - הםיודעים היטב להפעיל לחץ על הצדדים להגיע להסדרי פשרה רדודים שאין להם ידיים ורגלייםבעלות יציבות משפטית סבירה.
עורך דין מפורסם, שהיה בכיר בפרקליטות, ופרשלשוק הפרטי, אמר לי, ברגע של גילוי לב נדיר, כי הכרעות-דין רבות אינן מחזיקות מיםעד כדי כך שאינן ראויות להיות מוגשות אפילו כשיעורי-בית בראשית דרכו של תלמידבמכינה למשפטים.
כששומעים וקוראים על הדרך שבה מתמנים ומקודמים שופטיםבמדינת ישראל, קשה להידהם מהבינוניות הנוראה שפשתה במערכת המשפט, ומההחלטות הפזיזותוהרשלניות היוצאות בראשיתו של יום, במהלכו של יום ובסופו של יום מתחת ידיהם שלשופטים רבים מדיי, המגובים בזילזול הכללי של המערכת המשפטית בציבורהרחב.
נכון שיש כאלה אשר המערכת, מסיבות השמורות עמה (שלרוב אינן ניגלותלעיני הציבור הרחב) הופכת עולמות כדי להיטיב עמם ולהשביע את רצונם - אבל הללו הםיוצאים מן הכלל, וכאשר פה ושם נחשף מיקרה כזה, המעורר, בצדק, זעם רב בציבור, ננקטתעל-ידי המערכת שיטת "הכלבים ינבחו והשיירה תעבור".
נחשו-נא מי היו המתנגדים הבולטים ביותר ל-"חוק נושאי משרה שיפוטית (מניעה מלשבתבדין)" (תיקוני חקיקה), התשס"ד - 2004; תיקון שנועד לפתור חלק קטן, זעיר, ממש "פיצקאלע" מהבעייה של אי-נשיאה של שופטים באחריות מקצועית.
יפה! ניחשתםנכון! - השופטים בכבודם ובעצמם...
עתה נסו-נא לנחש מי מאלה המכהנים כיוםכשופטים לא היה מעז להציג את מועמדותו לתואר "כבוד השופט" אילו היה המחוקק מחיל על "נוֹשְׂאֵי מִשְׂרָה שִׁיפּוּטִית" למיניהם את החוק החמישי בחוקי חמורבי...
דוגמה של מזג-שיפוטי עליון:
"אבא שלי היה שופט בבית המשפט העליון הראשון, ואני הייתי שנים רבות בבית המשפט העליון. בית המשפט הוא ביתי...לא אתן לאיש לעמוד לשטן בדרכו של בית המשפט, אלחם כלודר בזירה בכל מי שינסה להרים יד על בית המשפט העליון ואתה יודע היטב למה אני מתכוון. אתה יודע היטב כיצד הסתיימו מלחמות הלודרים...אם מישהו ירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו".
כשעו"ד חיים שטנגר ניסה להפוך את ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין למטה הבחירות שלו - זה לא היה אישי?
כשעו"ד יאיר בן-דוד חמדאת ההוצאה לאור בשיא שגשוגה - זה לא היה אישי?
כשעו"ד שמעון בן-יעקב חמד את אחת הפקידות בהוצאה לאור ושיתף פעולה עם השניים הנ"ל כדי שהללו יעלימו עין מהטרדותיו - זה לא היה אישי?
כשעו"ד צבי מיתר הטיל עלי לרסן את התפרעויותיו של עו"ד חיים שטנגר בהוצאה לאור (שהביאו בסופו של דבר לחורבנה), כי באותה עת התמודד על ראשות הלשכה, ולא היה לו נוח ללכלך את ידיו על המתפרע - זה לא היה אישי?
כשהשופט זכריה כספי מכר משפט (מניעיו נחשפו בזמן-אמת ופורטו ויפורטו עוד ועוד עד קץ הימים) - זה לא היה אישי?
כשתשוקתה של השופטת דבורה ברלינר לכס בית המשפט העליון סינוורה את עיניה ומנעה ממנה לתקן את הנבלה שעשה השופט זכריה כספי - זה לא היה אישי?
כשהשופט מישאל חשין מכר נשמתו לשטן במנעו ממני רשות-ערעור על משפט מכור, שבו הייתה מעורבת מכף-רגל ועד-ראש לשכת עורכי הדין , שהוא חפץ אז ביקרה מסיבות אישיות מאוד - זה לא היה אישי?
וכן הלאה וכן הלאה, כי לא יִתַּם ולא יִשְׁלַם עד אשר ידו הארוכה של הצדק הפואטי תיגבה מאחרון- הקושרים נגדי ומהקטון בעוזריהם וסעייניהם, מכול אחד ואחד מהם באופן אישי, את מלוא המחיר על מעשה הנבלה שעשו לי.
לחקור את בידויהראיות שביצעו עו"ד שמעון בן-יעקב וסייעניו שהיו בין נבחרי ובכירי לשכת עורכיהדין; לחקור את עו"ד גד פרנקל שנבחר על-ידם לייצג את הלשכה, לא בזכות כישוריוהמשפטיים אלא בזכות קשריו המיוחדים והיחודיים עם בכירות ובכירים ביאח"ה, עםפרקליטות ופרקליטים ועם שופטות ושופטים; לחקור את חוקרי המשטרה הזוטריםוהבינוניים ששיתפו פעולה עם הלשכה במעשה נבלה שנעשה על-ידי כמה מנבחריה, כי כך הורולהם מגבוה; לחקור את השופט זכריה כספי ששיתף פעולה עם הלשכה ועם הפרקליט מנחםבלום כדי לייצר הרשעה בכול מחיר; לחקור את התנהלותה של השופטת דבורה ברלינר ואתהסיבות האישיות שהביאו להתנהלותה נטולת המזג השיפוטי, הרבה לפני הפרשה הידועהכ"ארבל תמורת ברלינר" והרבה מאוד לפני שנבעטה מהעליון בחזרה למחוזי. לחקור אתעו"ד יאיר בן-דוד על המניעים שהביאו אותו להגיש תצהיר שקרי בעליל לבית המשפט לטובתעו"ד שמעון בן-יעקב; לחקור את המישנה לשעבר לנשיא בית המשפט העליון, על הסיבותהאישיות שהביאו אותו למנוע ממני רשות ערעור, לפני שמונה למישנה לנשיא בית המשפטהעליון;
לגוף בלתי-תלוי, יושרתי ומקצועי לא יהיה מנוס מלהמליץ להחיל עלמערכת המשפט את החוק החמישי של חוקי חמורבי, אם יחליט שהגיע הזמן לטהר אתנגעיה.
כשיש למערכתהמשפטית אינטרס לא למצוא "תשתית ראייתית" כדי לא להזיק למי שהיא חפצה ביקרו - היאפשוט לא מוצאת, והוא יכול להיות בעל עניין שנגוע בניגודי אינטרסים מכף רגלו ועד מעללראשו, והוא יכול להטריד מילולית ולהטריד פיזית, בדרך הטבע או "תלחס טיזי" (تلحسطيزي), והוא יכול לפסוק מול פני האומה בעברית צחה את הפסוק השני משיר השירים לכולמי שיש לו עניין לפסוק לו.
אבל כשיש למערכת המשפטית עניין לחסל מישהופוליטית או אפילו "רק" מקצועית - היא תמצא תשתית ראייתית, גם אם מדובר בתשתיתשנחרטה בעזרת קיסם-שיניים על בלוק קרח שנפל מעגלת מוכר הקרח בסרט "אסקימו לימון" בעיצומו של חום יולי-אוגוסט.
ולא חסרים שופטים ושופטות שישתפו פעולה עם מעשההנבלה!
דוגמה של תשתית ראייתית שנכתבה על בלוק קרח שהושלך בחצר בית המשפט באחד מימי תמוז
גד פרנקל לשנתיים מאסר [ זההאיש שייצג את לשכת עורכי הדין בישראל בתביעה שהגשתי נגדה. אשת חיקו היא "במקרה" קצינה בכירה ב- "יאח"ה"... http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000555625
עו"דשמעון בן-יעקב התאבד [זה ראש הקושרים נגדי בלשכת עורכי הדין, שקשר נגדי לאחר שפעלתילסיכול הטרדותיו המיניות בעובדות הלשכה] :
http://news.walla.co.il/?w=/10/167987
הפרקליט מנחם בלום שסייע, מסיבות שכבר אינן שמורות עמו, לעו"ד שמעון בן-יעקב בשל היותו של עוד שמעון בן-יעקבחבר הוועדה לבחירת שופטים -- סיים את תפקידו זמן קצר אחרי המשפט שאותו ניהל השופטלשעבר זכריה כספי, בדרך שבחר עבורו הצדק הפואטי.
עו"ד חיים שטנגר השתגע [זההאיש שנגדו הגשתי תלונה במשטרה על איומים לחסל אותי פיזית, לאחר שמנעתי ממנו להשתמשבמשאבי ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין לצורך מאבקי הכוח הפוליטיים שלו בלשכה בשנת 1994 !!!, ולאחר שבשל כך זרע הרס במשרדי ההוצאהלאור]: http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1171309
עו"ד יאיר בן-דוד [זה האיש שבשמשו כמנכ"ל הלשכה מסר תצהיר-שקר לבית המשפט לטובת עו"ד שמעון בן-יעקב, שבו טען, מסיבות שכבר אינן שמורות עמו ועם ה-3 הנ"ל, כי אין בסיס לטענה שעו"ד שמעוןבן-יעקב מטריד מינית את עובדות הלשכה, וכטובת הנאה על תצהירו מונה על-ידי הקושריםלמנכ"ל ההוצאה לאור ותוך זמן קצר ביותר שיבש את פעילותה וסולק על-ידי ראש הלשכה] : http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=440792
ועל עוזריהם, שהצדק הפואטי עשה כבר שפטים ברובם, לא כאן המקום להרחיב, וכולם מופיעים במלואערוותיהם המבישות בספר "מוחל הטובות" העומד לצאת בקרוב לאור.
[ הכותב אינו פרופסור אמריטוס או חבריתוס בשום אוניברסיטה; גם לא חבר סגל בשום מכללה אקדמית או פסאודו-אקדמית; אינו מקורב בשום דרך לשום רודף כבוד ו/או בעל -שררה באחד ממוסדות המדינה החיוניים ו/או המיותרים; אינו שופט ולא בן שופט, ולמרות שיש לו היכרות ארוכת שנים עם אחורי הקלעים של מערכת המשפט וקרא פעם, מידֵי פעם, בתוקף תפקידו דאז, לא מעט הגהות של הכרעות-דין שנהרו ונולדו ברוב סוגי הערכאות, ולמרות שיש לו מושג סמיך למדַי על טיבם של אותן הכרעות ועל טיבם של מכריעיהן - לא השתתף מעולם בשום הרכב מסוג אותם הרכבים הזויים שדנו, למשל, את עמוס ברנס למאסר עולם או הותירו את גזר דינו על כנו במשך שנים רבות; כמו-כן לא נִמנה בעברו הרחוק על הגאונים אשר דנו את טוביאנסקי למוות ואף פיקחו על ביצוע גזר הדין, ולמיטב ידיעתו – לא היה לו גם כול קשר למשפט סאקו-ונצטי, לבד מן הצער הרב והזעם העז שהתעוררו בו למקרא הידיעה שהם הספיקו להיות מוצאים להורג בטרם זוכו; בקיצור: הוא חי חיים שבכול רפובליקת-בננות נחשבים שיגרתיים למדַי... ]
*** פורום בעד ונגד ***
לא נמצאו הודעות
Plus je vois des representants du peuple, plus j`aime mes chiens
Alphonse de Lamartine
הארץ טובה - המדינה רקובה * The Land Is Good - The State Is Rotten
