בניית אתרים
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
   

 

 ההסטוריה של משפחת אילן מפי שרה גבעון (בעיקר)

 

 

פרק ד': גילגוליו של נחום משה פלדמן...פילצ'יק...שיינבאום

 

נחזור אפוא  לסיפור שלנו. תחת שלטון הצאר היה חוק המחייב  גיוס חובה של כל  הגברים מגיל 18 או 20 (אני לא זוכרת במדויק) מחובה זו היו פטורים הבכורים בכל משפחה. כיוון שגיוס לצבא הצאר היה קשה מאד עבור יהודי שומר מצוות, שלא לדבר על ההתנכלויות האנטישמיות מצד המפקדים והפקודים כאחד. אי אפשר היה בשום אופן לשמור שבת או לשמור כשרות. לכן יהודים רבים נקטו בשיטות שונות ומשונות להשתמט מהגיוס. אחת השיטות היתה לשנות שם (בדרך כלל בחרו בשם נעוריה של האם) ולטעון לבכורה. זה מה שעשה גם הסבא נחום משה. אך לא חסרו יהודים מלשינים עבור בצע כסף. לרוע מזלו של הסבא הלשינו עליו. בשבת בבוקר באו אליו לבית הכנסת שליחים ואמרו לו כי בבית מחכים לו שוטרי הצאר וכי עליו לברוח מיד ולא לחזור הביתה. הסבא ברח בלי הכנה מראש, והשאיר אשה ובת, כשהמטרה היתה שהן תבואנה בעקבותיו. האשה, ששמה היה רבקה, נפטרה אחרי זמן קצר (בפינסק) ואז הדוד מיכל לקח את הילדה, רחל, תחת חסותו. כיוון שלא היה לסבא כסף וגם לנסוע בכלי רכב כלשהו אי אפשר היה בגלל קדושת  השבת הוא הלך ברגל עד מחוץ לעיר. במוצאי שבת מישכן את שעון הזהב שלו. הוא היה חתן טרי וכמו חתנים יהודים רבים קיבל מאבי הכלה שעון זהב במתנה. סבא שלנו בברחו מהמשטרה הרוסית (הג'נדרמים) הגיע לנמל ממל שבגרמניה והתכוון להפליג לאמריקה, שם היה לו אח. הכסף הספיק לו רק לכרטיס ללונדון לכן הפליג ללונדון בכוונה שיעבוד שם תקופה קצרה וירוויח את הכסף הדרוש כדי להמשיך לאמריקה. סבא הגיע באוניה לנמל לונדון (London Docks).

יש סיפור מעניין לגבי שמו, שיינבוים. במשפחה סיפרו כי כאשר סבא הגיע לתחנת הגבול וצריך היה למסור שם ושם משפחה ופרטים נוספים הוא חשב לעצמו כי מכיוון שאינו יודע מילה באנגלית הוא פשוט יזכור את כל מה שאמר האדם לפניו ואם ההוא יעבור אז גם הוא יעבור את בקורת הגבולות. האיש שלפניו ענה לשאלה "מה שמך?" ב"שיינבוים" אז כך ענה גם סבא. כמה אמת יש בסיפור הזה אינני יודעת מה שבטוח הוא ששם המשפחה בפינסק לא היה שיינבוים. אבא אמר לי פעם שהוא חושב ששם הסבא לאחר ששינה את שמו היה פילצ'יק אבל שם המשפחה המקורי היה פלדמן. בכל אופן באנגליה נשאר השם שיינבוים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה המלך האנגלי שינה את שמו לווינדזור כי לבית המלוכה היה קודם שם גרמני. בעקבות זאת הרבה יהודים שהיה להם שם עם צלצול גרמני שינו את השם לשם אנגלי. האחים של אבא שינו לשיין. אבא היה עדיין ילד וכיוון שהסבא לא שינה את השם גם הוא לא שינה. כשהיה בן 21 שהוא גיל הבגרות המשפטית באנגליה, כבר היה בארץ ולא היה לו עניין בשינוי השם. כך קרה שהמשפחה באנגליה נשארה עם השיין ואנחנו נשארנו עם הבאום - אילן בעברית.

בשבת הראשונה לשהותו בלונדון הלך להתפלל בבית כנסת קטן שנקרא "שומרי שבת", כי בית הכנסת הגדול של יונייטד סינגוגס לא מצא חן בעיניו. בבית הכנסת "שומרי שבת" פגש איש שהיה בן עירו (לנדסמן) והלה הציע לו עבודה בתור FOREMAN מעין מנהל עבודה בבית המלאכה לחייטות שהיה לו. סבא הסכים וכך נשאר באנגליה.  היתה שם כבר קהילה יהודית וכמו בכל מקום יהודים עוזרים זה לזה. באותו זמן היתה בלונדון אשה צעירה אלמנה עם בת קטנה, גם היא יוצאת פינסק או קהילה יהודית ליטאית אחרת. האלמן והאלמנה התחתנו. שם האשה השניה היה שרה רבקה ושם ביתה אסתר פייגה אבל קראו לה פני. הילדה רחל (נעמי גוטליב ממשואות יצחק היא נכדה שלה) שנשארה בפינסק, הובאה ע"י הדוד מיכל לאנגליה כאשר סבא נחום משה כבר היה נשוי לשרה רבקה, אמא של דודה פני. שתי הילדות היו בנות 6. לפי מה שידוע לי מסיפוריו של אבא, סבא עבד בחייטות לפרנסתו. אם הוא היה עצמאי או עבד בבית מלאכתו של אחר אינני יודעת. הסבא היה פעיל בענייני ציבור והיה אחד ממייסדי קהילת "שומרי שבת ומחזיקי הדת" שהיוותה מעין קהילת פרישה מהקהילה הגדולה כיוון שבקהילה הגדולה היו גם חברים שלא שמרו שבת. לזוג נולדו 13 ילדים מתוכם שרדו .11 הבכור היה אברהם המכונה אייבי, אחריו אם אני זוכרת נכון דוד הרי שנולד עם תאום אך התאום נפטר סמוך ללידה. אני לא זוכרת את הסדר המדויק של כל הלידות. אבל אני זוכרת שמות (המספר 13 כולל את דודה רחל ודודה פני) דוד ישראל (איזי), דודה לאה, דוד נתן (נט), דודה לוטי, דוד אהרון (ארצ'י), אבא שלנו, דודה פרומל. אינני יודעת בין מי למי נולד עוד ילד שנפטר. זה היה לפני שאבא שלנו נולד והוא לא דיבר על זה מעבר לעובדה עצמה.

 

נחום-משה ושרה-רבקה שיינבאום

 

פרק ה': יצחק שיינבוים

 

אבא שלנו נולד בליל שבת (י"ב בטבת). כפי ששמעתי מאבא, סבא שלכם, באותה שבת אחרי קידוש אמא שלו קמה מהשולחן להביא את המנה הבאה ולא חזרה לשולחן. זיידה חיכה וחיכה והתפלא מה לוקח זמן כה רב. ואז נכנסה דודה פני לחדר ובישרה לו "מזל טוב יש לך עוד בן" הלידה כמובן היתה בבית בחדר השינה כנהוג באותם ימים. אבא היה כמעט הילד הצעיר ביותר. שלש שנים אחריו נולדה דודה פרומל תבדל לחיים ארוכים. החיים עבור ילדים יהודיים בבתים שומרי מצוות לא היו קלים. בית הספר האנגלי התחיל ב-9 בבוקר, אך לפני זה הלכו לתפילה ול"חדר" ללמוד תורה ואחרי שחזרו מבית הספר שוב הלכו ל"חדר". שיטת הלימוד ב"חדר" היתה קריאת פסוק מן התורה ואחר כך תרגומו ליידיש. אך מכיוון שרוב הילדים לא ידעו יידיש זה לא הועיל הרבה להבנה. אבא היה מספר שהיתה מילה אחת קשה במיוחד עבורו, היא המלה "על" הרֵבֶּה תרגם לדריבר והילדים בשום אופן לא יכלו לזכור מלה כל כך משונה לבסוף זכרו אותה בגלל דמיונה ל-Jack the Ripper , שפירושה ג'ק המרטש. דוד הרי אפילו טען שכך הוא תרגם ב"חדר" והרֵבֶּה אפילו לא הרגיש. אך את זה כמובן צריך לקחת עם קמצוץ של מלח. בני שיינבוים היו ידועים כליצנים גדולים. אבא התעקש שהוא לא מבין כלום כי הלימוד ביידיש ובסופו של דבר סבא מצא רבי שבא מירושלים ולימד בלשון הקודש בהברה אשכנזית אבל תרגם לאנגלית. אבא סיפר לי שתלמיד שרצה לצאת לשירותים היה מצביע ואומר "רבי אני חפץ לצאת לצרכי" אבל זה נשמע כמו "רבי אני חופץ לוצאס לצרוכי".

גם באנגליה שנות המלחמה לא היו קלות עבור המשפחה. הבנים הגדולים אייבי והרי גויסו לצבא. ואולם המצב באנגליה היה טוב לאין ערוך מהמצב בגרמניה. כשאבא, סבא, היה בן 13 בערך (כבר אחרי הבר מצווה) נפטרה אמו ממחלה קשה (אבא היה משוכנע שהיא נפטרה בגלל עבודה רבה, היא היתה טורחת להכין לכל ילד את המטעמים האהובים עליו ולכן בילתה שעות רבות מאד בבישול. אבא תמיד היה אומר לנו: "לאמא שלכם זה לא יקרה, אתם תאכלו מה שאמא מכינה ואין בישולים מיוחדים לכל אחד לחוד". אבל אמא תמיד נתנה לנו לבחור את התפריט האהוב עלינו ביום ההולדת).

אבא שלנו היה תלמיד מצוין וזכה בפרסים. הפרס שקיבל עם סיום בית הספר היה כל כתבי שייקספיר בכריכת עור עם הקדשה טיפוסית לבריטים. ההקדשה היא לא לתלמיד הטוב ביותר אלא לתלמיד הפופולארי ביותר בבית הספר. ואל תשכחו שהוא היה תלמיד יהודי בבית ספר נוצרי. אחד המורים שלו אמר פעם כי ההבדל העיקרי בין יהודים לנוצרים הוא "שאתם מאמינים שהמשיח יבוא בעתיד ואנחנו מאמינים שהמשיח כבר בא".

אחרי שאבא גמר את חוק לימודיו בבית הספר האנגלי הוחלט שהוא ימשיך כמה זמן בישיבה. לאחר שאבא התאכזב ממצב הסניטאציה בליטא וחזר לאנגליה לאחר שהות של שבועיים בלבד בישיבת סלבוטקה, סיפר לו חברו ברנרד קליין - לימים הרב דב קליין, שבמערב יש ישיבה שגם היא על רמה והוא נוסע לשם והציע לאבא לעשות כמותו ואבא קיבל את ההצעה. היה מדובר בישיבה של הרב ברויאר בפרנקפורט ע"נ מיין. בפרנקפורט היה באותה עת איש מכובד, תלמיד חכם בשם יעקב ס. פוזן. הוא היה סוכן בורסה במקצועו אבל הקדיש למשרדו בבורסה רק שעה שעתיים כל בוקר. יתר הזמן הקדיש ללימוד תורה. איש זה היה נשוי לאשה מלונדון. מכר של אבא צייד אותו במכתב למר פוזן או לאשתו. כאשר אבא הגיע לפרנקפורט הוא התייצב אצל משפחת פוזן שכבר ידעו על בואו. עכשיו התברר שכדי להתקבל לישיבה צריך למלא אחרי שני תנאים, האחד צריך לדעת יותר גמרא ממה שאבא ידע אז והשני צריך לדעת גרמנית. מר פוזן אמר לאבא שהוא מוכן ללמוד איתו יום יום גמרא ולהכין אותו להתקבל לישיבה. אבא למד תורה מפי מר פוזן שנה שלימה. בסוף התקופה הוא עבר את המבחן והתקבל לישיבה (לפני זמן מה בהיותו בבית החולים באיכילוב סיפר לי איך עמד במבחן הזה. הוא אפילו חזר על המילים בהיגוי האשכנזי שבהם אמר אותם אז). מר פוזן כל כך אהב את התלמיד שלו (הוא לימדו שלא על מנת לקבל פרס) שבצוואתו השאיר לו חלק מספרייתו הגדולה וכן ספר תורה וקופסת אתרוג מכסף. את ספר התורה אבא החזיר לכלתו של פוזן כאן בארץ לפי בקשתה ובסופו של דבר הוא נשרף יחד עם כל הספרייה של פוזן שהובאה ארצה ע"י בנו וכלתו. חלק מהספרים שאבא ירש מפוזן נמצאים אצל דוד מנחם וחלק אצלי. את קופסת האתרוג אבא נתן לדוד מנחם עוד בחייו.

אשר לידיעת השפה הגרמנית, מר פוזן אמר לאבא שהוא מכיר אשה אלמנה, מורה במקצועה, שאולי תסכים לתת לו שיעורים בגרמנית. פוזן לקח אותו לגברת אידה כהן בגרינה שטראסה (רחוב ירוק) מס' 19 והגברת כהן הסכימה לקבלו כתלמיד לגרמנית. למרבה המזל אחותה של הגברת כהן, הגברת שטיינברג (טאנטה גוטה) שגרה באותו בית היתה מעוניינת להשכיר חדר לסטודנט ואבא שכר אצלה חדר, יחד עם חברו ברנרד קליין.

 

המשך יבוא..

 סבא יצחק בנערותו

 

 

פרק ו: כשיצחק פגש את דינה

 

את הפרק האחרון הפסקתי כשאבא שלי הגיע לדודה גוטה בתור פנסיונר. (אני מזכירה לכם עוד פעם כי פנסיונר פירושו אדם המקבל מגורים פלוס ארוחות, כביסה וכו' ולא חלילה גימלאי). אתם כבר מבינים שדודה גוטה היא אחותה של סבתא אידה. היא גרה באותו בית שבו גרה סבתא שלנו, אני חושבת שבקומה מעליה. אמא סיפרה לי שבפעם הראשונה שהיא ראתה את אבא זה היה ביום חורף, בחדר המדרגות, כשהוא חזר מבית הכנסת יחד עם הדוד שמול שטיינברג. אבא היה עטוף במעיל חורפי שחור גדול וחבש כובע מצחייה וכל מה שבצבץ מהעטיפה הזאת היה אף ארוך ושתי עיניים שחורות. אמא גם שמה לב שהוא גורב גרביים לבנות עם מכנסיים שחורים. (זה היה באופנה באנגליה באותה עת, אבל לא בגרמניה). היא עלתה הביתה ואמרה לבני המשפחה שהדייר החדש של משפחת שטיינברג הוא טיפוס משונה, (נדמה שאפילו אמרה מכוער). שתי הבנות דינה ורייזי היו סקרניות לדעת איזה מין בנים הם הדיירים החדשים. לכן החליטו באותו ערב לעלות לבקר את הדודה שלהן. הן נכנסו הביתה והנה במטבח של הדודה ליד שולחן האוכל ישב הפנסיונר החדש, מקולף מכל השכבות שתיארתי ואמא ראתה שהוא בכלל לא מכוער. יצחק ודינה הסתכלו זה על זו וניצוץ חשמלי עבר ביניהם. כך לפחות סיפרו לי. זו היתה אהבה ממבט ראשון שלא נגמרה עד שנגמרו החיים של שניהם. בעצם אולי גם אז לא נגמרה, אני חושבת שהיא ממשיכה לחיות בנו - ילדיהם. יצחק לא ידע לדבר גרמנית ולכן התחיל לקחת שיעורים פרטיים אצל הסבתא אידה. אע"פ שאבא עבר את המבחן בגרמנית, שפתו עדיין לא היתה מושלמת כשהתקבל לישיבה ופעם כשרצה לשאול משהו את הרב ברויאר בשיעור הוא פנה אליו בלשון "אתה" - "דוּ" בגרמנית, כשהמקובל הוא לפנות לכל אדם זר ומבוגר בלשון "זי" - הם, ולרב בכלל פונים בלשון "אדוני הרב". כשאבא אמר "דוּ" לרב, כל הישיבה השתתקה, כולם נאלמו דום וציפו שעכשיו השמים יפלו על הארץ. אבל הרב הרגיע אותם ואמר להם שהבחור לא חוצפן, הוא בסה"כ חדש בארץ ועדיין לא שולט היטב בשפה. חבר של אבא עשה את השגיאה ההפוכה וכשרצה לגרש כלב שהתנפל עליו צעק "געהן זי וועק" בתרגום חופשי: "כבודו יואיל נא ללכת".

במשך ה"זמן" הראשון גר אצל הדודה גוטה אבל אחרי חופשת בין הזמנים כשחזר לישיבה שכר מיטה אצל סבתא אידה כדי שהוא ואהובתו יהיו כמה שיותר קרובים. כמובן שרשמית לא היה שום דבר ביניהם, אחרת לא היו מרשים לו להיות באותה דירה. גם כשהיו מטיילים ביחד סבתא אידה דאגה לכך שתמיד יהיה איתם מלווה כדי שלא יהיה חלילה "ייחוד". כאשר דוד זלו היה המלווה הוא היה שומר מרחק מהם ונותן להם קצת פרטיות אבל כאשר דודה רייזי היתה המלווה היא נשארה צמודה אליהם כי בת לא יכלה לטייל לבד ברחוב, זה היה יכול להתפרש לא נכון ע"י כל מיני טיפוסים לא סימפטיים. אבא נשאר בגרמניה בסך הכל במשך שנתיים, כמובן עם הפסקות של "בין הזמנים". הוא נהיה ממש בן בית במשפחה והשתתף בכל הפעילויות שלהם. הבית היה בית שוקק חיים מלא חברים וחברות. ובני משפחת כהן אהבו לעשות מעשי קונדס וכל מיני בדיחות מעשיות שהקרבנות שלהם היו אורחיהם וגם  הדיירים בתשלום. בדיחה מאד אהובה עליהם היתה הגשת כיבוד של תפוחי עץ קלופים כשביניהם שמו כמה תפוחי אדמה קלופים ומפוסלים בצורת תפוח עץ, עם גבעול מלמעלה ושארית פריחה מלמטה ופה ושם שאריות קליפת תפוח עץ שהדביקו כדי שה"תפוח" ייראה אמיתי. רוב האורחים שנפלו בפח צחקו וקיבלו את העניין בהבנה, אך היה אחד שאחרי שנפל בפח כמה פעמים נשבע שעוד פעם זה לא יקרה לו. כמובן שהחבר'ה החליטו שזה דווקא כן יקרה לו. בפעם הבאה שהוא ביקר הם הגישו תקרובת בצורת רפרפת על מצע של תפוחי עץ. במנה שלו שמו מצע של תפוחי אדמה. כמובן שהמסכן שוב נפל בפח. גם הדיירים לא יצאו נקיים  מידם הארוכה של בני הבית. וכאן אבא שלנו קיבל את תפקיד הבלש שיעמיד פני ישן אך יציץ וידווח אחר כך איך הקורבן המסכן קיבל את הבדיחה על חשבונו. אחת הבדיחות האהובות עליהם היתה להכניס מברשות לתוך המיטה. אחרת היתה לתפור את השרוולים והמכנסיים של הפיג'מה כך שהבחור  נתקע עם הידיים והרגליים כשרצה ללבוש את הפיג'מה. הם לא תפרו את שני השרוולים ואת שני המכנסיים באותו מקום כי אם אחד בראש השרוול ואחד בקצהו. אותו הדבר לגבי המכנסיים. בתור פיצוי על הצער הם השאירו במיטה צלחת מלאה פירות טובים למאכל. היו בחורים שקיבלו את הכל ברוח טובה, ישבו בסבלנות והתירו את התפרים. והיה אחד שאחר כך לא הגיב כלל. את הצלחת עם הפירות רוקן והחביא ולמחרת העמיד פנים שכלום לא קרה. אילו לא היה אבא שלנו שם מעמיד פני ישן לא היו יודעים לאן נעלמה הצלחת. כמובן שהחיים לא היו רק צחוק ומעשי קונדס. היו גם לימודים, ואחר כך עבודה. כשאבא שלנו הגיע לגרמניה הוא היה בן 16 ואמא היתה בת חמש עשרה וחצי. הלימודים היו עד גיל שש עשרה. אמא שלנו היתה תלמידה מצוינת ומדי שנה קבלה את הפרס הראשון בכיתתה. ועם כל זאת חברותיה לא קינאו בה. היא היתה אהובה על כולם. זאת נוכחתי לראות בעצמי כי רבות מחברותיה הגיעו ארצה ונשמר הקשר איתן. התעודה שלה היתה כולה 1 - שזה היה הציון הגבוה ביותר. רק במתמטיקה היא קיבלה כל השנים 1 ובתעודת הגמר 2 כי למורה שלה היה עקרון שבנות לא יכולות לקבל 1 במתמטיקה (בנו של אותו מורה היה המורה שלי למתמטיקה בתיכון ולמזלי לא היה לו אותו עיקרון שוביניסטי). מה שאולי לא כולם יודעים הוא שאמא היתה  גם ציירת. המורה לציור שלה מבית הספר רצה מאד שהיא תלמד ציור באופן מקצועי ואפילו בא לאומה הביתה כדי לשכנע אותה לתת לאמא ללמוד ציור. אך בגרמניה אי אפשר היה ללמוד ציור בלי לחלל שבת ולאומה לא היו אמצעים לשלוח אותה לאנגליה ללמוד שם (באנגליה יש רק חמישה ימי לימוד בשבוע לכן אין בעיה של חילול שבת).

כפי שספרתי לכם אבא, סבא, שלנו היה חוזר לאנגליה בין "הזמנים" ואז סיפר למשפחתו על חברתו  ושהקשר הוא רציני. יש להניח שגם היה בקשר מכתבים איתם. טלפון כמובן לא היה. המשפחה החליטה שרצוי שמישהו מבוגר יותר יבקר אצל אומה הזקנה ויתהה על קנקנה של הנערה ששבתה את לבו של בן הזקונים שלהם. הוחלט שדוד האריס שבין כה וכה תכנן ביקור בליטא אצל בני משפחתו ייסע דרך פרנקפורט ויבקר אצל אומה. אמא שלנו התרגשה מאד לקראת הביקור והיה לה חשוב מאד שהמשפחה שלה תעשה רושם טוב על הדוד החשוב שבודאי ימסור את רשמיו לאבי החתן. ביום שציפו לבואו היא ביקשה מאמא שלה שתכין ארוחת צהרים יותר חגיגית מהרגיל לכבוד האורח, אך אומה ענתה לה כי היא תבשל בדיוק את מה שהיא מבשלת כל שבוע ביום זה, היינו מרק חמיצת חלב עם אטריות (לאומה שהיתה אשה עסוקה מאד היו ארוחות קבועות לכל יום מימי השבוע). אמא שלנו חיכתה בדאגה רבה לתגובות של הדוד והיתה מצֵירה מאד על כך שאומה לא הסכימה להכין ארוחה יותר חגיגית. ואולם אומה אמרה כי היא לא תעשה שום דבר מיוחד כדי להרשים את האורח. "הוא יראה אותנו כפי שאנחנו", אמרה ולא הסכימה לעשות הצגות לכבודו. כמובן שהרושם שעשו עליו היה טוב מאד אבל מה שאמא לא ידעה וסבא אמר לה רק אחר כך זה שחמיצת חלב עם אטריות היה אוכל אהוב מאד על דוד האריס.

 

אומה בצעירותה וסבא בצעירותו

 

 

פרק ז: עולים לארץ בנגלות

 

המצב הכלכלי בגרמניה המשיך להיות רע לכלל האוכלוסייה. האינפלציה היתה כל כך קשה שביום המשכורת נתנו לעובדים חצי יום חופש כדי שיוכלו לרוץ מהר לעשות קניות כי עד למחרת הכסף כבר יהיה שווה פחות. כמו לעתים קרובות במצבים קשים העם הפשוט מחפש שעיר לעזאזל וכמובן שהיהודים סבלו מכך. האנטישמיות החלה להרים ראש בגרמניה ה"נאורה". בין באי הבית של סבתא היו גם בחורים שהיו בארץ ישראל וחזרו לגרמניה אם ללימודים ואם לביקור. הם סיפרו על המפעל החלוצי בארץ וסבתא שלנו החליטה שגרמניה אינה עוד מקום ליהודים וכי היא תעלה לארץ. בתחילה חשבה לעלות עם שני בניה הצעירים ולראות איך תתאקלם בארץ ואיך תצליח להתפרנס. היא לא יכלה להשיג ויזה כי היתה אלמנה עם ילדים ובלי אפשרויות פרנסה ידועות בארץ. לכן היא נרשמה כמלווה לאשה אמידה שנסעה ארצה כתיירת. היא הגיעה באוניה לנמל יפו. אוניות כידוע לא יכלו לעגון בתוך הנמל שכן אין זה נמל מים עמוקים. אי לכך נוסעים ירדו בסירות לנמל ושם נכנסו לקרנטינה עד לסידורי כניסה. בינתיים האוניה הפליגה לאלכסנדריה. כשהגיע תורה של סבתא, הפקידים נדהמו שאין שום אשרת כניסה ולו זמנית. הם כמובן לא קנו את סיפור ה"מלווה" כיוון שהמלווה היתה מטופלת בשני ילדים והם רצו לשלוח אותה חזרה למצרים ומשם לגרמניה. אי לכך הבריטים העלו אותה על רכבת לאלכסנדריה, בליווי פקיד ערבי שהחזיק סל ובתוכו הדרכון של סבתא.

הוא היה אמור למסור אותה לידי השלטונות באלכסנדריה על מנת שיעלו אותה על אותה אוניה בה היא הגיעה לארץ. להפתעתה עלה בעזה ערבי אחר לרכבת דיבר בערבית שהיא לא יכלה להבין עם הערבי שמופקד עליה. כסף עבר שם מיד ליד, והערבי המסתורי ניגש אליה ובאנגלית אמר לה: "בואי נרד". הם חיכו בעזה לרכבת בכיוון הפוך שבאה מאלכסנדריה, ונסעו ליפו. ביפו הערבי הזמין טקסי, ולקח אותה לתל אביב. הוא לקח אותה לביתו של מר מייזל, שם קיבל הערבי תשלום והסתלק. מתברר שסבתא הצליחה להעביר לזלמן מייזל ידיעה ע"י מישהו שכן הורשה לרדת מהאניה ולצאת מהנמל. מכיוון שהבנים של מייזל, שמעון ואלכסנדר, התארחו אצל אומה כששהו בפרנקפורט כסטודנטים הוא הרגיש מחויבות כלפיה ודאג לשחד מישהו כדי שיניחו לה להיכנס ארצה. סבתא ידעה שלא תוכל לעבוד כאן בהוראה כי היא דיברה עברית בהגוי אשכנזי וכאן דיברו עברית ספרדית (אומה למדה עברית ולמודי יהדות מאבא שלה  העיוור. הוא לימד אותה לא רק לקרוא ולכתוב עברית אלא גם מקרא ואני חושבת שגם תלמוד. ידוע לי שלפעמים כשלמד עם נכדיו, בניה של אומה, והתעוררה איזה בעיה בגלל טעויות דפוס או אי הבנה היא נחלצה לעזרה. היא ידעה גם דקדוק עברי ולימים יכלה אפילו לעזור לנכדיה כאן בארץ בשיעוריהם). מכיוון שלא יכלה למצוא עבודה כמורה, החליטה לפתוח פנסיון לתיירים דתיים שמחפשים מקום ביתי עם אוכל כשר למהדרין. היא נרשמה ברשימת בתי הארחה כשרים (עדיין לא היו רבים כאלה בארץ). היא שכרה דירה גדולה וזה היה זול בימים ההם והפנסיון יצא לדרך. כשראתה שזה מצליח היא שלחה הודעה לשתי הבנות הצעירות להצטרף אליה. כשהגיעו הן יכלו לעזור לה בעבודה וכך היא יכלה לקחת אורחים נוספים. אבא שלנו כבר לא היה בגרמניה בזמן הזה. הוא היה בלונדון כדי להשלים שם את לימודיו. לפני שסבתא עזבה באחד הימים כשאבא בא לשיעור הקבוע בגרמנית היא סגרה את הספר ואמרה כי היום ידברו על משהו אחר. ואז שאלה אותו מה הוא מתכנן לגבי העתיד עם בתה. בסוף השיחה הזאת הוסכם כי אבא שלנו ואמא שלנו הם מאורסים אבל הדבר יישאר בינתיים סוד משפחתי. אמא שלנו עבדה אחרי הלימודים במשרד שעסק במסחר מטבעות עתיקים. אמא שלנו ודוד זלו נשארו אחרונים בגרמניה. הכנת האשרות ליציאה מגרמניה ועלייה לארץ  -סרטיפיקטים- היתה כרוכה בהרבה ניירת. המשרדים השונים לא היו ממוקמים באותו מקום והיו צריכים לנסוע מרחקים לחתימה זו או אחרת ושוב לחזור למקום הראשון. באיזה שלב, לניירות של אמא היו צריכים חתימת הורים, אולי בגלל שעוד לא היתה בת 18 או סתם בגלל שהיתה בחורה ולא בחור. הם ידעו זאת לפני שסבתא אידה עזבה את גרמניה ודאגו שהיא תחתום בזמן. באיזה שהוא שלב של נסיעה ממשרד למשרד כאשר הניירות כבר היו בידיו של דוד זלו מוכנים, הוא איבד את כל הניירות של אמא והיו צריכים לעבור את כל הפרוצדורה מחדש! אבא צחק כשסיפר לי את הסיפור, באומרו ששנים רבות לא דיברו ולא סיפרו לדור שלנו אבל היום כבר מותר לספר: חתימה לא הספיקה, אחד ההורים היה צריך בעצמו לבוא למשרד השלטונות ולחתום. סבתא אידה כבר היתה בארץ, אבל אחותה דודה ברטה עדיין היתה בגרמניה. אמא ודוד זלו לקחו אותה והיא במרמה חתמה בתור אמא של דינה כהן, ובתור גב' אידה כהן. איני יודעת אם היא עצמה לא היתה צריכה להציג תעודה מזהה. ייתכן שהיתה להם איזה תעודה של סבתא שנשארה בגרמניה כי אבא ציין את הפרט  שברטה היתה דומה לאידה ולכן זה התאפשר. הדבר היה סיכון גדול לכולם אבל הם לקחו את הסיכון. מה לא עשו כדי להצליח לעלות לארץ הנכספת... הם נסעו באניית חלוצים ואמא סיפרה לנו  על ההווי שהיה על האנייה. החלוצים הירבו לשיר ולנגן בערבים וכך הזמן עבר בנעימים (נסיעה מאירופה לישראל בימים ההם ארכה לפחות שבוע ואולי יותר).

 

אומה ואחיה (חסר האח הצעיר גיזה, וישנו איש אחר, מי זה???)

 

 

המשך יבוא..

 

 

האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים - www.2all.co.il