|
מדוע התפתחה הפילוסופיה ביוון העתיקה?
מהות המילה פילוסופיה היא "הסבר החיים".
אצלנו היהודים אין צורך בהסבר הפילוסופי, כי אצלנו התורה מכתיבה לנו את החיים, מיום הלידה, עד יום המיתה.
לכן תורתנו היא לא דת פילוסופית, אלא תורה של חוקים עשה ולא תעשה.
בתקופת ההשכלה נהרו היהודים אחרי הפילוסופיה. מצא חן בעיניהם הסבר החיים הפילוסופי. היהדות האורטודוקסית רדפה את האנשים שהלכו אחרי הפילוסופיה. הר"מבם בעצמו לקח חלק מאפלטון ומאריסטו, והתאים את זה ליהדות.
על סמך זה הוא כתב את הספר מורה נבוכים.
לדעתי זהו ספר חובה לכל אחד. על כתיבת ספר הזה הטילו עליו חרם חכמי אותה תקופה.
הסבריו של אפלטון להסבר החיים
וכך כותב אפלטון: "האידאות, הרעיונות הנשגבים"
האידאה הוא מה שנתפס בעין הפנימית, שרק על ידה יש לראות את הדברים כהוויתם הפנימית. האידאות הן מצד
אחד מושגי הסוג, ומצד שני הדיוקנות
הראשונים של המציאות האמיתית, ההוויה הטהורה הצרופה, שהעצמים נעשו כצלמן וכדמותן, אך בצורה מוקלשת
וירודה.
העצמים הם הבבואות של האידאות. צל צלמן החלש. לפיכך אין להכיר את האידאה על ידי התחושה הגשמית ולא על
ידי ההפשטה השכלית,אלא על ידי הסתכלות פנימית, על ידי חדירת הנשמה לתוך עצמות הדברים הפנימית העמוקה.
זה אומר על ידי רוח הקודש במובנו של הרמב"ם. אבל אף הסתכלות פנימית זו קשורה בתבונה צרופה.
במילים פשוטות יותר, אם אנו רוצים מים צריך לקחת כלי שאפשר להכיל לתוכו את המים. רוח הקודש הזו השורה
על האדם אך מתוך התעמקות שכלית, וכך גרמה ההבחנה העמוקה של אפלטון בין התחושה ובין המחשבה להכרה
במציאות של שני העולמות: עולם ההתהוות ועולם ההוויה, הוא רצונו של האל.
העולם הראשון, העולם הזה, הוא מתחלף וחולף, הוא מציאותי ובלתי אמיתי.
ואילו העולם השני מה שלא מכאן, הוא עומד וקיים, מתמיד ונצחי, בלתי מתחלף, ובלתי חולף. על כן המציאות
האמיתית, ההוויה העליונה הטהורה והצרופה ועולם שני זה, העולם של ההוויה השלמה והאמת המוחלטת, שנתפס
על ידי האדם בסיועם של כוחותיו הרוחניים.
כך חידש אפלטון שני חידושים גדולים ביותר בעולם המחשבה.
ראשית הוא ביסס את המדע על יסוד עיוני עליון, ועל ידי הכרת חשיבותה המיוחדת של המתמטיקה, הניח יסוד
למדע המדויק ולכל ההמצאות שבאו על ידיו.
שנית הוא גילה את המציאות של העולם הבלתי חומרי, עולם של אידיאות, שהעולם החומרי אינו אלא בבואתו
וחיקויו, העולם האידיאלי במובן הפילוסופי.
כשאמר אחד הפילוסופים לאפלטון, בדרך הלצה אני רואה את הסוס, לא את הסוסיות זה האידאה של הסוס, השיב
לו אפלטון מפני שאתה חסר את העין בשביל כך, כלומר אין לך את הכשרון של ההסתכלות פנימית שכלית. יש לך
רק הסתכלות חושנית, שאין האידאה נקלטת אל ידיה.
הגדולה והרמה שבאידיאות היא לפי המדינה אידאה הטוב, שדבר אין לה עם התענוג החושני. האידאה של הטוב,
והטוב הוא זהותי עם האמת, היא יסודן של ההוויה ושל ההכרה כאחת, היא אידאה האידיאות, שהיא סיבת כל
הסיבות. האידאה הגובהה מעל גבוהה.
ובכן האידיאה של הטוב, היא האלוהות. הוא מסתכל באידאות ובורא את העולם. במילים שלנו שהקדוש ברוך הוא
ברא את העולם ברצונו ולמענו ישתבח שמו לעד.
את תורת בריאת העולם מסביר אפלטון. הוא מבדיל בין ישות ובין התהוות. הישות היא נצחית ובלתי משתנית, בעוד שההתהוות הוא מצב שוטף ועלול לשינויים וחליפות, להכיר בשלמות אפשר את הישות. את העולם המצוי אפשר
להכיר רק הכרה יחסית. העולם המצוי נברא על ידי האומן. כך הוא מכנה את הבורא, שהוא ברא את כל הצומח מן
הארץ ואת בעלי החיים, ואת כל השאר. את השמים ואת הארץ ואת כל מה שבשמים, ואת כל מה שמתחת, את
הקוסמוס.
עולם המציאות הוא איפוא השתקפותן של האידיאות, וכעומדת באמצע בין האידיאות ובן עולם החומרי ומקשרת את
שניהם, יצר את נשמת האדם, שהיא מקור התנועה, המוצא של כל החיים.
הוא יצר גם את נשמת העולם, שהיא מקפת את הקוסמוס כולו ונותנת לו חוקיות, התאמה והרמוניה. ולפיכך מושכל
הוא העולם.
אף גופו של האדם נעשה בתבונה וכל אבריו נבראו בהתאמה לתפקידם וכך הם גם כוכבי הלכת, שהם יצירתו, לכל ההשקפות הללו.
כאן אפלטון עולה מדרגה, וכך הוא אומר: רק האלוהות יכולה להיות מקורו וסיבתו של הטוב שבבריאה. בשביל הרע
צריך סיבה אחרת. ואולם אם האלוהות הוא הטוב המוחלט מהיכן בא הרע לעולם? מנין אי השלמות השלמות שבו?
התשובה היא מן החומר שממנו יצר את העולם, החומר הוא מקור של הרע ואי השלמות של העולם. לפיכך אי
אפשר שיהיה בעולם רק טוב רק, אך הצורה העליונה בלבד היא האידיאה של הטוב היא הטוב והשלמות.
אפלטון לא מבטל את חשיבות של התחושות, שכוללות את תחושת היופי, תחושה של צבעים נאים, קולות נאים,
צורות נאות.
תחושה זו ההנאה האסתטית הטהורה, שהיא הדרגה הראשונה, הנמוכה ביותר של הטוב וההנאה.
הדרגה השניה,היא הידיעה לא הדעת במושג במושג הכולל, הידיעה הנסיונית הנמוכה, שכוללת ציורים אמיתיים
מן המציאות המתהווית והשוטפת, וידיעות טכניות.
הדרגה השלישית היא ההכרה השכלית זו החוקרת לכל תכלית וחודרת ליסודו של כל דבר.
הדרגה הרביעית היא הכרת מהותם של הדברים בהוויתם האמיתית והנצחית, והכרת המידה הנכונה שבהם כפי
שהכרות אלו אפשריות הן בחיים ההארמונים הארציים.
לבסוף הדרגה החמישית והעליונה, הגבוהה מעל גובהה היא השתתפות בהויה האמיתית והנצחית הזו. לא רק
בהכרתה של זו, אלא השתתפות באידיאה של הטוב כשלעצמו היא האלוהות. הרי השתתפות זו באידיאה של הטוב
מצדו של האדם היא נטילת חלק באלוהות עצמה.
מעין ככתוב בתהילים, אדוני מנת חלקי, וזו הנתינה שהאדם נותן הוא רוצה להשתוות לבוראו. כי הנתינה היא
אלוהית.
ועוד אמר אפלטון שהאל עשה הכל בחוכמה את בעלי החיים יצר אותם מושלמים,עם הבגדים עם הנעלים עם
הפרווה ונוצות שלא יהיה להם קר.
ואילו את האדם יצר אותו חסר, בתחילה הוא צריך לדעת לנשום ולאכול, אחר כך את התחושות, אבל נתן לו מתנה
גדולה. נתן לו מוח שלאט לאט מתפתח מוסיף חוכמה, לומד את מהות החיים. כך בא האדם כמו שאנו אומרים
בתפילה, באנו ללמוד, ולאחר מכן ללמד את הדור הבא אחרינו.
|
