א האם יש דין לעמוד ברכת הגומל . בספר אמרי אש רבי אריה סויסה עמוד 241 וז"ל ויש לדון האם לברך ברכת הגומל בעמידה או בישיבה. בפשטות היה מקום לומר שיברך אותה ברכה כאשר יחפוץ, יען שאינה מדאורייתא כי אם מדרבנן ורק ברכה שמדאורייתא כגון ברכת המזון לכע' או ברכה מעין ג' למד' דהוי מדאורייתא צריך לברכה בישיבה. אולם אפשר לומר שצריך לברך אותה בעמידה מידי דהוי ברכת השבח, ועוד לא גרע מברכת המצוות שמברכים אותם בעמידה. בהיות בזה חזו עיני לדברי הרמב"ם שכתב בפי' מהלכות ברכות צריך לברך את ברכת הגומל בעמידה. וכתב על זה ערוך השולחן שנראה שהטעם הוא משום שצריך לברך ברכה זו בפני עשרה שנאמר "וירוממהו בקהל עם" ואין קהל פחות מעשרה. והלא ידוע שכל מקום שיש עשרה שכינה שורה שם שנאמר "ושכנתי בתוך בני ישראל" ולמדו מגש' של תוך שהפס' מדבר בעשרה. וכיוון שכל מקום שיש עשרה שם השכינה שורה לכן צריך לברך אותה בעמידה מפני כבוד השכינה. ומשום כך נהגו לברך ברכה זו בשעת קריאת התורה לפי שאז יש ביניהם איזה לומדים והוא מעומד. וא"כ מבואר לכאו' שצריך שיהיה מעומד אבל לא מעכב.

והנה לפ"ז מה שכתב בשער שלמה זורפא עמוד לה שמי שלא נטל עדיין ידיו ושמע ברכת המוציא ממי שנטל ידיו כתב שאינו יוצא יד"ח כי הרי הוא עצמו לא ראוי לברך המוציא כי עד שלא נטל ידיו הוי כמו שליח שעושה דבר ששולחו לא יכול לעשות ואינו שליח, ומימלא בהגומל אם צרי' לעמוד מי שיושב אי אפשר לאחר להוציאו, ואמנם אם נאמר כי לא מעכב א"כ יוכל להוציאו אבל ראוי לפ"ז שמי שרוצה לצאת בברכתו יעמוד .

וראיתי בשות הים הגדול טולדנו סי' יג דבר הנוגע לשאלתנו הוא מדבר על מי שלקח פרי להוציא עצמו ואחרים והפרי נפל מידו האם אחר יוצא וז"ל וכלל דמלתא לענ"ד הוא דיש חלוק כזה בין ברכות המצות לברכת הנהנין דבברכת המצות דקי"ל דכל שהוא בר חיובא אף שיצא י"ח מוציא אחרים מדין ערבות א"כ כ"ש כשבירך וסח אח"כ או נשפך הכוס מידו או נשתתק וכיו"ב כיון דיוצאים י"ח אם יש בידם מאותו המין שנתכוונו לצאת בו בברכת המברך יצאו אף אם הוא לא יצא לא כן בברכת הנהנין דהדבר תלוי בהנאת המברך ג"כ כשסח או נפל הפרי מידו כשהוא במזיד לא יצאו עכ"ל וראיתי בנשמת חיים מנסניגו ערך ברכות שכתב וז"ל ברכה אחת סגי לשני מצוות הדומות, כגון עירובי חצירות ועירובי תבשילין שארעו ביום א' עכ"ל עיין דבר אמת מונסנייגו דף ט מי שאכל פת הבאה בכיסנין ושתה יין יכול להוציא בברכה מי שאכל פת הבאה בכסינין וגם שתה יין ע"ש. ועיין מנחת משה סבג פרק לב דיני הגומל וז"ל אם התחיב בפעם אחת בארבעתם' נסע ביבשה לאיזו עיר ומיד כשהגיע עלה על אניה והפליג' וכשהגיע לנמל נתנוהו בבית האסורים' וכשיצא מבית האסורים חלה. לכשיתרפא יברך ברכה אחת על הכל. וכן הדין אם היה בבית האסורים והשתחרר' ולפני שהספיק לברך לקחוהו פעם שניה ושלישית ברכה אחת תספיק לו. וא"כ התבאר כי מהני ברכה אחת לשני נושאים שונים עם הברכות דומות . והו"ה לענייננו.

ידוע המנהג כשחל יום טוב בעבוע מתחילים את התפילה ב "ויהי נועם ..." ולא בשובה.

מה קורה השנה שהיום טוב הוא שבת הבאה. האם יש להתחיל משובה או מויהי נועם"

תשובה

עיין מעשה בראשית בן דהן חלק ד בליקוטי פסח כתב שיש נוהגים שאל חל ערב פסח ביום ששי אין אומרים והיה נועם בשבוע לפניו היות וערב פסח אסור בעשיית מלאכה, אבל מנהג טיטואן לומר, עכ"ד והנה אם נאמר שכשחל יו"ט בשבת לא אומרים בשבת שלפניו ויהי נועם א"כ למה בכלל צריך לדון על ערב פסח שאסור בעשיית מלאכה הרי לא יאמרכו ויהי נועם מטעם כי בשבת שאחר כך הוא יו"ט. ומבואר כי כן אומרים ויהי נועם אפילו אם בשבת שאחריה הוא יו"ט.

בסידור באבותינו הוא מביא שאם שחל ערב פסח בששי והיות ויש איסור מלאכה בערב פסח יש אומרים שהוא כמו שאין ששה ימי מעשה אבל לא מחמת השבת, וראיתי בשושנים לדוד ח"ב סי י' הוא אומר שאיירי בחל פסח בשבת והטעם כי ערב פסח הוא אסור במלאכה והביא מויאמר יצחק ליקוטים או"ח פסח שחולק על זה ולא תלוי באיסור מלאכה אלא רק מספיק ששה ימי חול וזה מה שאומר המעשה בראשית שמנהג טיטואן הוא לומר כי ויאמר יצחק הוא מרא דאתרא דטיטואן כידוע.

גם שמש ומגן ח"ג סי או"ח סי פה סעי' ו כתב רק אם חל יו"ט באמצע שבוע לא אומרים ויהי נועם.

והשנה למנהג כמה מערי מרוקו לא אומרים ויהי נועם ולא בגלל שיש שבת הבאה יו"ט אלא מחמת ששי הבא שהוא ערב יו"ט ואסור במלאכה ואין ששה ימי חול.

רציתי לברר מה מנהגינו

האם אחר שבירך ברכה אחרונה (אשר נתן לנו וכו') ממתין עד שהעולה הבא אחריו יסיים קריאתו, כמנהג האשכנזים, וכמנהג שהתפשט גם אצל הספרדים, או שמא יורד מיד אחר שעשו לו מי שבירך כנהוג (וכמ"ש בשו"ת ישכי"ע ואיני זוכר כעת מקורו).

מזקני ירושלים אמרו לי שמנהג הספרדים בירושלים היה שלא להמתין אלא איך שהעולה הבא עולה לתיבה ירדו מיד, וכך זכור לי שראיתי פעם על מנהג מארוקו (אולי באחת מחוברות אור המערב שיצאו פעם ע"י הספריה הספרדית)

אבל מישהו אמר לי שבמרוקו נהגו להמתין.

האם יש לזה התייחסות בספרי חכמינו ז"ל?

תודה רבה לכם ותזכו למצוות !!!!

מה שאתה ראית הוא באור המערב ירחון ט' שנת תשנג מאמר מהרב דוד שניאור וז"ל - מי שעלה לספר תורה וסיים את ברכתו השניה ירד להזור למקומו מיד כשזה שעלה אחריו סיים את בדכתו הראשונה, ובודאי שאין לגעור במי שנהג כך ולא נשאר עד סיום הקריאה של מי שבא אחריו, וכן ראינו מובא בסידור בית עובד, דינין השייכים לעולים לס"ת, סעיף ל"ו "לא ירד מהס"ת עד שיעלה אחר ויברך וטוב להמתין עד שיקרא ג"כ האחר, וירד בין גברא לגברא" בשם "לב דוד". טוב, אך לא מעכב. ע"כ

ועיין שופ"ד ברדוגו סימן לג שאחר שגומר לעלות לספר תורה המנהג הוא שממתין עד שיתחיל השני בברכה, והמדקדקין חוששים שבדרך לא יוכל לשמוע את הקריאה כהוגן, לכן ממתינין עד שיסיים השני וירד בין גברא לגברא וכתב שם ואלו שממתינים שגומר השני ברכת אשר בחר בנו ואחר כך הולכים. נראה שבא לתקן ונמצא מקלקל. ואדרבא מוטב שילך תיכף לפני הברכה כדי שישמעו הקריאה כהוגן. אבל אם דין הוא נקבל. עיין נתיבות המערב שחרית סעי קסה קיצו"שע טולדנו עמוד קלג אבותינו עמוד 216 ועיין עטרת אבות ח"א עמדו קפא

מנחה בלולה הלכות מזוזה עמוד רא סעי' יב. המוסר מזוזה על מנת לבדקה, כשיקבענה מחדש לא יברך. אבל אם היתה פסולה ורוצה לשים אחרת כשרה או רוצה להחליפה באחרת יותר טובה, צריך לברך ובהערות היחיאלי משם הרב שד"ח, המזוזה שנפסלה וקובע אחרת במקומה, או אף אם לו הופסלה. רק מסירה לקבוע אחרת נאה הימנה מברך עכ"ל.

ענין הכריעות במודית התבאר בליצחק ריח אבן דנאן אות ת' סימן ה',  וז"ל כל מי שלא כורע במודים נעשית שדרתו לאחר ע' שנה כנחש והטעם שהקב"ה מודד במידה כנגד מידה עכ"ל עיין פקודת אלעזר בנ טובו סי' קכא וז"ל ה והרב עה"ש ז"ל כל חליות שבשדרה התוס' פ"ק דב"ק כתבו בשם י"א מאן דלא כרע במודים אינו חי לעת"ל והם דחו דאין סברא ע"ש ושמעתי שכן הוא בהדיא בזוהר פ' שלח לך בעובדא דרב אילא דאינו חי לעתיד לבא ע"ש עכ"ל וז"ל הזוהר שם דקס"ד א' אילנא דתמני סרי. שדרתו דבר נש כד כפף קמי מאריה יזקוף ויתקיים לתחיית מיתייא. אי לא כפף במודים איתעביד חוייא ולית ליה תקומה לההוא זמנא עכ"ל והפר"ח מ" קי"ג ס"ד ז"ל הכי איתא בש"ס דילן פ' ת"ה ואמרינן נמי בירו' אהא דתנן בכל יום אדם מתפלל י"ח א"ר סימון כנגד י"ח חוליות שבשדרה שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן מ"מ כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך וכן בפ"ק דשבת אמרי א' לז' שנים הקב"ה מחליף עולמו וכו' ודבר נשא חיוי אימתי בזמן שאינו כורע כל קומתו עד השדרה ואף בש"ס דילן ספ"ק דב"ק אמרי שדרו של אדם לאחר שבעה שנים נעשה נחש וה"מ דלא כרע במודים ואפשר שזה רצו לרמוז בש"ס דילן פ"ק דברכות דאמרינן התם רב ששת כי זקיף זקיף כחוייא וכ"פ התו' בקמא יע"ש ובסבא דמשפטים פתח ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו מאן בעלמא דיכיל למללא גבורה דעביד קב"ה בעלמא תדיר דהיא גופא קדמאה דשבק לא איתאבד וקימא להיוי ליה זמנא דאתי דהא עונשיה סביל בכמה זינין וקב"ה לא מקפח אגרא דשום בריין דברא בר אינון דנפקי מגו מהימנותא דיליה ולא הוה טב לעלמין ובר מאינון דלא כרעו במודים ע"כ עכ"ל.

ובענין שיעור הכריעה במודים עיין מנחה בלולה הר"ב סבג פרק כו וז"ל ג. במודים יכופף ראשו וגופו כשיאמר מודים אנחנו לך יכופף גופו וכשיאמר ""שאתה הוא"" יכופף ראשו" וכשיאמר "ה" יזקף גופו קודם ואחר כך ראשו. ובמקורות כתב וז"ל הכף החיים : ובכריעת מודים סדר הרש"ז בסידורו הקדוש דכשאומר מודים אנחנו לך, יכרע גופו. וכשאומר שאתה הוא, יכרע ראשו. וכשאומר ה', יזקוף גופו ואח"כ ראשו כמו שאר ברכות ע"כ.

ועיין יפה שעה אבוחצירא סי' מט וז"ל ובכריעת מודים לדעת רבינו האר"י ז"ל שם בשעה"כ דבמודים לא יש רק כריעת הגוף וזקיפתו ובמודים דרבנן ישלים החסרון ויכרע ראשו דוקא עי"ש אלא דחזה הוית כס' בן איש חי שנה א' בס' בשלח וז''ל באות כ"א בברכת מודים יכרע כמודים ויזקוף בשם וגם כאן יעשה ב' כריעות ושתי זקיפות וכו' ואע"פ שבס' הכונות מפורש דדי באחת כי השניה ישלים במודים דרבנן הנה כבר בא חכם הוא רבינו הרש"ש ז"ל ודקדק מדברי רבינו האר"י ז"ל במ"א שגם כאן צריך ב' כריעות וב' זקיפות וכו' ומאחר שדבר רבינו הרש"ש הם מוכרחים ומלשון ס' הכונות לא משמע דיש עיכוב בדבר אלא כתב דאינו צריך על כן ודאי יש לעשות כדברי הרש"ש ב' כריעות וב' זקיפות עכ"ל הרי כל אדם חזו בו שרבינו רש"ש ז"ל לא בא לחלוק על רבינו האר"י ז"ל וכוותיה ס"ל וממילא גם אנן עבדינן הכי בשתים כהלכתן ודו"ק.

ריבש שו"ת הריב"ש סימן שלז עוד שאלת: הא דאמרי' בפ' הרואה (נד:): ארבעה צריכין להודות, בסמך פסוקי המזמור; מי נימא: אלו דוקא, דהא אקרא סמכי, וא"כ, אפי' נפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, וכיוצא בנסים כאלו, אינו חייב לברך, או נימא דכל שכן הוא. תשובה: נראה שצריך לברך; שהרי הולכי מדברות, שצריכין להודות, זהו מפני סכנת אריא וגנבי המצוים בדרכים, וא"כ, כשעמד עליו אריה לטורפו, אפילו בעיר, אם גנבים באו לו, אם שודדי לילה, וניצל מהם, וכיוצא בנסי' אלו, כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב, אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים, ולזה גם כן הזכירה רב יהודה בשם רב בעל המאמר ההוא. וכ"ש הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה; שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך, כשיעבור עוד במקום ההוא: ברוך שעשה לי נס במקום הזה. כדאמרינן בריש פרק הרואה, בההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא, נפל עליה אריא, אתרחיש ליה ניסא וכו'. וכן מר בריה דרבינא הוה קא אזיל בפקתא דערבות, וצחי למיא ואתרחיש ליה ניסא וכולי. וכפי גרסת הגאונים ז"ל, איהו חייב לברוכי ובריה ובר בריה; וגם יש שמפרשים לפי גרסתם, דלאו דוקא עד בר בריה, אלא כל יוצאי יריכו עד עולם. וכ"ש שמיד שניצל צריך הוא להודות, כדרך הארבעה שצריכין להודות, ולא שיפטר מברכת ההודאה בברכת: שעשה לי נס; שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא, ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכה; אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה עיין תשב"ץ חוט המשולש סימן ד' וט"ו כתב שאדם יכול לברך על הצלת בנו אשתו כי הם כגופו, בית יהודה סימן ו' כתב וז"ל והרב בשירי כנסת הגדול' ס"ק ח' וי"א הביא בשם הב"ח ושלטי הגבורי' דס"ל דיכול לברך על הצלת אשתו ובניו ואוהביו ודאי דהכי נקטינן דלא דחינן מה שהובא בפי' הטור מכח דקדוק שמדקדקי' מתוך דברי הרשב"א ז"ל ומכ"ש כפי מה שהוכחנו דהש"ע הולך בשיטת הטור וכן עשינו מעשה לשואל הנז'. עייןל כף נקי דף 7, עיין ויאמר יצחק ליקוטים ברכות סעיף כ"ח כתב קטן יכול לברך הגומל צ"ע אם אביו יכול לברך בשבילו. השמים החדשים סימן כ' הביא התשב"ץ שיכול לברך על אשתו ובנו והעלה להלכה לשלא יברך על בנו ולא כתב מה הדין באשתו, שער שלמה סי' ד כתב שאין מברכים שעשהה לי נס בדבר שהוא טבע העולם אבל הגומל מברך גם מה שהוא טבע העולם והביא הר יב"שב שמברך על שאר ניסים גם בטבע העולם הגומל. עיין נשמת חיים מונסניגו ברכת הגומל קנג. הרב כנסה"ג, תמה למ"ד אין הנשים מברכות ברכת הגומל, ואי משום דבעינן עשרה הא בדיעבד מהני אפילו בלא עשרה, ולכן ראוי להם שיברכו בפני אחד ובפני שנים. הרב אמת ליעקב, ועיין להרב לדוד אמת, סי' כ"ג אות י"א, וז"ל נשים חייבות בברכת הגומל ותברך בפני נשים ואיש אחד, יע"ש. ועיין ברכי יוסף, סי' רי"ש. ועיין להרב כנסה"ג, סי' רי"ט, מה שסיים וז"ל, ולכן נראה שראוי שתברך האשה ברכת הגומל באנפי עשרה ולפחות בפני איש אחד או נשים. ואם ברכה בינה לבין עצמה יצאת. וכמדומה לי ששמעתי מקצת חכמי אשכנז, שבאשכנז האשה מברכת הגומל כמו האיש, וכן נכון לעשות, עכ"ל. א"ה מעולם לא שמענו דבר זה בעירינו ולא ידעתי על מה סומכים עכ"ל ועיין מיים חיים חא סי' עו כתב שאם בירך בינו לבין עצמו יצא ידי חובה אבל לכתחילה יברך בפני עשרה .עיין וזאת ליהודה סי' כז שכתב שהולכי מדבריות זה המסוכן ביותר ולכ"ע צריך לברך וטיסה היא הולכת על מדברות. ע"ש. עיין מעשה בראשית חד ליקוטי דינים וז"ל נפל כותל על איזה בני אדם ונצולו ממיתה חייבים לברך הגומל כי לא הזכירו חז"ל אותם הארבעה כי אם בעבור שהם דבר המצוי אבל ודאי צריך לברך על כל מין סכנה שינצל ממנה. ע"ש ומקו"ה ח"ג סימן כ"ב. עיין חמדה גנוזה ח"ב סימן מא וחמדה גנוזה סימן כ' כתב מפורש שיש לברך עלך טיסה במטוס הגומל ועיין אמרי אש אוצר הברכות.

ענין זה תלוי לכאו' מתי התפללו מנחה במרוקו שאם יהיו מאחרים מובן שלא אמרו תחנון. ובענין זמן המנחה עיין שער שלמה סי' ב הוא כתב שאסור להתפלל מנחה אחר פלג ולהתפלל ג"כ ערבית אחר זה תרתי דסתרי אבל יוכל לעשות יום כך ויום כך אומנם אי אפשר ללמוד מזה מה היה המנהג במערב. פקודת אליעזר סי' רלו וז"ל כתב בס' מנהגי מהרי"ל דף ק' ז"ל כשהיה מתפלל עם בחורים בחדרו אחר חזרת ההלכה היה מדליק שם נר אחד קטן של שעוה ואם שהה עם החזרה סמוך לצאת הככבים מ"מ היה מתפלל תפילת המנחה ומייתי ראיה מפ' כל כתבי א"ר יוסי יהי חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ר"ל מתוך שישבו בין ההרים ומחשכי להו מבעוד יום וממוצאי שבת עם יושבי ציפורי ר"ל כשישבו בראש ההרים אלמא בני טבריא אי גם החשיך להם בין ההרים מ"מ אחורי ההרים עוד היום גדול ועדיין לא עבר שעת המנחה ואמר שקבלה היה בידו מרבו המובהק מהר"ש (אה"א ד"ז ראיתי איזה ס' ע"ע מנהג ירושת"ו על תפילת שחרית בהשכמה גדולה מפני הטעם הנז' ס' יוסף אומץ עותק אצלי בסי' פ'ט ע"ש מ"ש בזה) וש"צ שהיה להם אז התפלל י"ח דמנחה בקו"ר וכולם התפללו עמו רק צוה לא' מהן שהוא לא יתפלל עדיין כדי שיענה אמן אחר הש"ץ או שיקרא אחד מבני העיר שהתפלל כבר והוא יענה עכ"ל עיין מיים חיים חב סי' קיג ששם רצו בעיר מאזגן לתקן להתפלל בשתים עשרה וחצי ואמר להם הגר"י משאש כי ז ה אפשרי רק בימי ניסן ותשרי אבל בשאר השנה זה מוקדם מדאי ויתפללו באחד וחצי . עיין מעשה בראשית ח"ג עמוד 71 תפלת מנחה מתשעה שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה, שמפלג המנחה דהיינו מתחלת שעה י"א חסר רביע הוא יותר טוב התחלת זמן מנחה קטנה, וכ"ש שאין להתפלל מנחה גדולה דהיינו משש שעות ומחצה אם לא בשעת הדחק, ואם התפלל לאחר שש שעות ומחצה יצא. יש שהיו מתפללים תפלת מנחה עם שקיעת החמה אפילו בערב שבת. ועיין מטה יהודה או"ח סי' רלג כתב זמן תחילת מנחה הוא מדאו' חצות אבל היות ואין אנו בקיאין לכן בחצות לכן אמרו להוסיף עוד חצי שעה. ע"ש פרחי כהונה סי' כז כתב שמנהג אלגיר מתפללים מנחה בשעה חמשית אחר חצות היום וסמוך לזה מיד ערבית כי היה פחד לצאת לרחוב בחושך ע"ש.

התבאר כי במרוקו לא רק לא היו מאחרים אלא היו מקדימים להתפלל מנחה גדולה.

אומנם נמצא בספר מגן אבות לר"מ לבהר מנהגי מרוקו סי' רלג כתב שבמרוקו שם: נהגו בהרבה מקומות לא ליפול אפים כלל בתפלת המנחה. ומטעם משום שהעם טרודין בעסקיהם ואינם יכולים לכוון אז כראוי. ובימינו מאחר שהנהיגו שלא נופלים על פניהם ממש, ואינו צריך כוונה גדולה, נראה שאין להקל שלא ליפול על פניהם גם במנחה וכן העידו רבים, שכך מנהג הרבה מערי המערב שלא ליפול על פניהם במנחה. וכן העיד בשו"ת זבחי צדק (סי' ט') שכן מנהג בגדד. וכן מנהג ארם צובא ובסידור כנסת הגדולה (ח"א דף רצ"א) כתב שכן מנהג תימן. והנה בזבחי צדק (שם) נשאל למה נוהגים שלא ליפול על פניהם במנחה, והשיב שהוא מפני שצריך לזה כוונה גדולה, ואין אנו יכולים. ע"כ. וכנראה מאחר שבומן המנחה טרודים העולם במלאכתן א"א לכוון כראוי. ובפרט שהמנהג הקדום היה שנופלים על פניהם ממש וצריך לזה כוונה גדולה, ומאחר שנפילת אפים רשות נהגו להקל בזה. עוד טעם להקל ראיתי בספר דרך ארץ, ליישב מנהג ארם צובה שמפלג המנחה ואילך לא נופלים על פניהם, דהוא מאחר שקי"ל שלא נופלים על פניהם בלילה, שהוא זמן דינים. ולפי ר"י מפלג המנחה חשיב לילה. ונהי דלענין תפלה לא ק"ל הכי, מכ"מ בנפ"א רשות חיישינן לדה, שלא לעורר דינים. ובשו"ת משנה הלכות ח"ח (סי' כ"ח) ביאר עוד טעם למנהג המקילין שלא ליפול על אפיהם במנחה, דמאחר שרוב הפעמים היו מסיימים מנחה לאחר השקיעה, לא חילקו, ואפי' מסיימים לפני השקיעה אין אומרים נפ"א (שהרי קי"ל כרב נטרונאי גאון דנפ"א רשות ולא חובה). ולכן בימינו שמקפידים בדר"כ לסיים לפני השקיעה, נהגו ליפול על פניהם. ואמנם יש מקומות בארצות הספרדים שקרוב לשקיעה נהגו לומר י"ג מדות, אך לא נפלו על פניהם. וכן נהגו בתוניס, ואפי' בהגיע בן השמשות. ויש שנהגו שבמקום נפילת אפים אמרו מי אל כמוך. ולהלכה נראה שמה שנהגו לא ליפול על פניהם הוא מאחר שהמנהג הפשוט היה ליפול על פניהם ממש (ע' לעיל סי' קל"א). ולזה צריך כוונה גדולה, ובמנחה טרודים במלאכתן, וכמש"כ בזבחי צדק. ומה"ט נהגו בכמה מקומות אף להשמיט חזרת הש"ץ במנחה. וע' מש"כ בזה (בסי' רל"ב) משם כמה ראשונים דהוא משום שאין פנאי בתפלת המנחה, וא"כ כ"ש שהכוונה למסור נפשו קשה לכוונה או, ואפילו במנחה גדולה, ולכן נהגו לדלג ע"ז לגמרי במנחה. וא"כ בימינו שבין כה לא נוהגים ליפול על אפים ממש, אין סיבה מספקת לבטל אמירתה. עכ"ל עיין מנחת חיים אמסלם.

תשובה: עיין רי"ף מסכת שבת דף לא עמוד ב גרסינן בפרק המצניע תנו רבנן החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת חייב חטאת ואמרינן חולב משום מאי מיחייב משום מפרק ועיין רי"ף מסכת שבת דף ס עמוד ב וז"ל דייק רב חסדא דברי רב ושמואל ואמר מדבריהם נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה לקיים דבריהם להיות הלכה ואינן דברים נכונים שאפי' ביו"ט אסור לינק בפיו מן הבהמה וכל שכן לחלוב כדגרסינן בפרק חרש שנשא פקחת אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מן בהמה טהורה ביו"ט ואקשינן עלה היכי דמי אי דליכא סכנתא אפילו ביו"ט אסור ואי דאיכא סכנתא אפילו בשבת מותר ומפרקינן לא צריכא דאית ביה צערא וסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה הוא גזרו ביה רבנן יו"ט דאיסור לאו הוא לא גזרו ביה רבנן, הנה שאפילו ליינק מן הבהמה ביו"ט לא התירו אלא במקום צער כל שכן לחלוב במקום שאין צער שודאי אסור עיין ריב"ש סי' קנא וז"ל אין ספק, שמה שנהגו לחלוב הפרות בי"ט עם מעט פת, ולמלאות בזה חביות, שזה איסור גמור, והעושה כן, חוששני לו ממלקות. דאע"ג דנקיטינן כרב חסדא, דאמר בפרק חבית (קמד:): מדברי רבינו נלמוד: חולב אדם עז לתוך הקדרה, כלומר: שיש בה אוכל, אבל לא לתוך הקערה, כלומר: שאין בה אוכל. משום דמשקה הבא לאוכל, כאוכל דמי, וה"ל כשחולב לתוך הקדרה כמפרק אוכל מתוך אוכל, ושרי. וכמו שפסק הרי"ף ז"ל, ורבינו האי גאון ז"ל, והעמידו דברי ר"ח בי"ט דוקא, אבל לא בשבת. אע"פ שדברי שמואל, בסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה עכ"ל ועיין רשב"ש סימן רסה.

 וחליבה מדדי אשה לחולה התיר לימודי ה' אנקאווה הלכות שבת וכ"כ ליקוטי ויאמר יצחק ש'בת סעי' יט שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה וכן מקום צער התירו , עיין נשמת חיים מונסניגו ערך שבת [ענינים שונים] מותר להטיף מהדד לתוך האזן, ע"ש סעי' יד] עיין יש מאין אילוז סי' א דה על אחרון שכתב שכתב לחלוב לתוך הפירורין, וכדי שלא יראה שהגוי עושה את זה לצורך הישראל, יקנה ממנו בדבר מועט. אבל צריך להיזהר שלא ישב ישראל ליד הגוי בשעה שעושה במלאכה עיין קרבן מנחה עמוד לח סעי' ח וז"ל אסור לחלוב בהמה ביום השבת ואם חלבה חייב. אבל מותר לומר לגוי לחולבה כי יש צער לבהמה אם לא נחלבת. והתירו אמירה לגוי כאן בגלל צער בעלי חיים. אמנם לפני שיתחיל לחלוב ישים חתיכת לחם בדלי ואחר כך יתן לגוי לחלוב ואותו חלב אסור לשתותו בשבת ויתן החלב לגוי. ובמוצאי שבת יחזור הגוי ויתן לישראל את החלב" ואם אינו רוצה לתן לו" יקנה ממנו החלב בסך מועט. ועדיף לומר לגוי מיום דכשיבוא ביום שבת לחלב את פרתו ויקח לעצמו את החלב ובמוצאי שבת אני אקנה ממך את החלב בסך מסוים ויש מי שאומר שאם הפרה מינקת ויש לה עגל ומניקתו באופן שאין לה צער אם לא נחלבת אסור לישראל לומר לגוי לבוא לחלוב הבהמה עכ"ל.

 עיין בד דוד אדרעי עמוד ד ועיין מעשה בראשית דהאן ח"א עמוד 72 וז"ל החולב חייב משום מפרק ואם חולב לתוך קדרה של אוכלין מחלוקת מכל מקום מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמות משום צב"ח, אסור לאשה לקלח חלב מדדיה על איזה כאב דאז הוי מלאכה שצריכה לגופה ועיין סימן שכ"ח ובעמוד 78 כת' וז"ל  מותר לומר לנכרי שיחלוב בהמות בשבת משום צער בעלי חיים והחלב אסור בו ביום אפילו בטלטול אלא הנכרי יעמידנו במקום המשתמר שם עכ"ל עיין זאת ליהודה או"ח סי' מז וז"ל כתב הש"ע סימן ש"ה סעיף כ' מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים. ובשבולי הלקט הביא בשם גאון, לומר לגוי כך בערב שבת. ונראה דהוא על צד היותר טוב וכשהוא יודע בערב שבת שהיא תסתכן בשבת מרוב החלב, אך אם לא אמר לגוי בערב שבת וכל שכן דלא ידע אלא בשבת, מותר לומר לגוי בשבת לחלוב אותה משום צער בעלי חיים כמ"ש הש"ע ובתו' הרמ"ע סימן קי"ב אסר בבהמת ישראל וחלבה מחצה לאריס גוי לחלוב אותה בשבת אם לא יפקירנה או הגוי יקבל אחריותה כל שבת, ומהר"י אזולאי בספר מחזיק ברכה סימן רמ"ו האריך על דבריו והעלה דהמקיל לא הפסיד ובלבד שחלב שחולב בשבת יהיה לגוי או יקנהו ממנו בדבר מועט כמ"ש הטור בסימן הנז' בשם ר"י, ובעל נפש יקנהו בשיוויו או יהיה לגוי כמדובר ע"ש באורך. עיין ויאמר מאיר ועקנין סי' כ וז"ל ש"ה בדין בהמה שנפלה לאמת המים וכו' מביא כרים וכסתות וכו' משום צב"ח אעפ"י שמבטל כלי מהיכנו, ושם בסעיף כ' כתב מותר לומר לא"י לחלוב בהמתו בשבת משום צב"ח, ובסימן ש"ח סעיף מ' מדדין בהמה חיה ועוף בחצר וכו' אם צריכים הכ"ח לכך עכ"ל ע"ש ועיין קרית חנה דוד ח"א סי' עז וז"ל וכמו שמשמע מסוף דברי רמ"א שם עיין לפי טעם זה אפילו בחולב הגוי בהמתו בשבת מותר כיון דגוי אינו צריך הכן מ"ל בי"ט מ"ל בשבת עי' סימן ש"י סעי' ב' בהגה ועי' סימן תצ"ח סעי' ג' ע"ש' ואי קשיא לך מהא דפסק מרן סי' ש"ה סעיף ד' וז"ל מותר לומר לנכרי לחלוב בהמהו בשבת משום צב"ח שהחלב מצערה והחלב אסור בו ביום יש לומר דשם איירי בבהמת ישראל וכיון שהיום אסורה באכילה חלב דידה נמי אתקצאי אבל הכא מיירי בשל גוי וגוי אין צריך הכן לכן מותר החלב אלא שראיתי להטור שם שכתב שטעם החלב שאסור בו ביום משום משקין שזבו משמע דלא אסרו החלב משום מוקצה ונולד אלא משום משקין שזבו וטעמא דמשקין שזבו משוה שמא יסחוט כדאיתא בפרק קמא דביצה ג ע"א וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתה פסקי מרן אהדדי דהכא פסק בחלב נכרי להקל ובסי' ש"ה פסק לאסור עכ"ל ע"ש ויען שמואל או"ח סימן י"ח, ומה שמותר על פירורין, הוא דוקא אם יש הרבה פירורין, ולא מהני אם שם קצת פירורין, או חתיכת חלב וחולב עליה הרבה. ומה ששופך על הארץ הוא נלמד מהאישה שהיא מניקה את בנה שמותר לה לאחוז את הדד, כדי שיאחז התינוק את הדד וינק, שמשום צער בע"ח יש להתיר. שהרי הוה פסיק רישא דלא ניחא ליה. ע"ש עין תהלתו בפי פרץ סימן ו' ויחווה דעת חזן ח"א עמוד עז א.

תשובה: עיין נחלת אבות קוריאט קמח ב, בזמן הזה נהגו שאין שום קרוב מהאבלים המתאבלים וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין ומ"מ נהגו שכל קרובי המת הפסולים לו לעדות מראים קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה דהיינו עד אחר שבת הראשון שאינן רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבתות ויש מקומות שנהגו עוד להחמיר בעניינים אחרים והעיקר כמו שכתבתי וכל זה בשמועה קרובה או שהיה אצל המיתה אבל בשמועה רחוקה אין לאבילות זה מקום כלל מור"ם שם וכתב הש"ך ובמקומותינו לא נהגו מזה כלל זולת שבתוך ז' באים הקרובים ואוהבים ויושבים אצל האבל ויש שאינם אוכלים חוץ לביתם אפילו בסעודת מצוה כל זה הכל לפי הקורבה כנה"ג עכ"ל. עיין שו"ת ישמח לבב עובדיה חלק יורה דעה סימן מז וקבלה בידינו שהמנהג הפשוט בדיני אבילות להקל כדעת מור"ם ז"ל הפך פסק מרן ז"ל, כי ע"כ אין אנו נוהגים בכפיית המטה וחליצת כתף, ואין אנו נוהגים דין אבילות ביו"ט ב', "וכן בדין כל המתאבל עליו מתאבל עמו" ושאר דיני אבילות. כן שמעתי מרבותי וכן אנו נוהגים עד היום. עיין מגן אבות אלבהר מנהגי מרוקו וז"ל להתאבל על חמיו וחמותו ושאר הקרובים כתב השו"ע כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו אם מת לו מת ודוקא בעודו בפניו אבל שלא בפניו אין צריך לנהוג אכילות חוץ מאשתו שאע"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה אלא על אביה או על אמה משום כבוד חמיו וחמותו אבל על אחיה ואחותה או בנה ובתה מאיש אחר אינו מתאבל עמה וכו'. ובהערות המנהג הפשוט שאין מתאבלין על חמיו וחמותו, ושאר אבילות עם מי שמתאבל, מאחר שכל זה משום כבוד המתאבל, ועכשיו נהגו כולם למחול. כ"כ בשו"ת ישמח לבב (י"ד ס' מז). וכ"כ בהגהות מהריק"ש דהאידנא נהגו להקל באבילות שמתאבלים עליהם, וכל המתאבל הרי הוא כמלעיג על המתאבלים. וכ"כ בשולחן גבוה ס"ק יז, וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' לה, ט) ומקור דין זה, איתא במס' מוע"ק דף כ: "כשם שמתאבל עליהם כך מתאבל על השניים שלהם". וכן נפסק ברמב"ם ושו"ע. ברם בהרמב"ן ורא"ש כתבו רבדמנינו יש להקל באבילות זו, כיון דנהגו משום כבור, ומוהלים האבלים על כבורם. ובאמת בשו"ת תורת הסד (לובלין) או"ח סי' יז, תמה היאך שייך ליעקר תקנה דרבנן, וביאר דע"כ כיון שמצינו בגוף הלכה זו שחלוק באבילות שדוקא בפניו מתאבלים, ע"כ שהטעם מבורר, והיכא שהטעם מבורר, ומשום כבוד הוא, היכא שלא שייך הטעם, לא שייך התקנה. ובמק"א כתבנו לחקור אם הלכה זו מדין קיום אבילות או כבוד בעלמא, ואם משום כבוד בעלמא י"ל דהוי ככל משום כבודו, שכבודו מחול. הן אמת שהשו"ע לא הביא דברי הרמ"א שהעתיק דעכשיו נהגו כולם למחול. ברם נראה דגם השו"ע מודה בזה, כפי שהביא בב"י עצמו בשם הרמב"ן והרא"ש דבזמננו יש להקל, דהאבלים מוחלים על כבודם וכיון דנהוג נהוג. ונראה דהשו"ע לא העתיק המנהג שנהגו להקל, דאינו בא לבאר מנהגם, כפי שכתב בהקדמתו שמי שנוהג שלא כדבריו ימשיך במנהגו. ובפרט אם נאמר שכל ההלכה מדין כבוד, והו"ל ככבודו מחול, לא היה צריך להזכיר מר"ן דבר זה שתלוי במתאבלים. עכ"ל.

פסקי חכמי המערב הנה מצאתי בשו"ת זרע יעקב לרבי יעקב בן נאים שואל מה דין כשיש מילה בית כנסת אבל אבי הבן לא הלך לשם האם אומרים תחנון? וכתב שם, נראה לו שאין דין באבי הבן אלא דין במילה בבית כנסת כי אם יש מילה זה שמחה לכל ישראל, וזה לא כמו חתן צריך שיהיה שם חתן אבל מילה היא הגורמת, כתב שם שראה מנהג בעיר פאס אם אין אבי הבן נכנס רב אחר לעלות לתורה במקום אביו אם באותו בית כנסת לא נופלים על פניהם, וכתב שם שגם מוהל וסנדק נקראים בעלי שמחה. וכן כתב הב"י. א"כ מזה מוכח כי היות ויש מילה בית כנסת ויש סנדק א"כ אותו יום לא נופלים על פניהם.

; עיין מ כתב מאליהו פרץ סי' יח וז"ל וכתב הלבוש (סי' קל"א ) דהטעם בבחתן ובמילה מפני ששרוים בשמחה ועת התעוררות מדת הרחמים כמו בשבת וי"א לכן אין נופלין שלא לעורר מדה"ד בעת רחמים ודוקא באותו ב"ה שהחתן או המילה שם, אבל בבתי כנסיות אחרות שיש בעיר אומרים שם תחנון, באותן בתי כנסיות שאין החתן או המילה שם, "ובמילה ג"כ דוקא בשחרית בתפלה שימולו בה התינוק אין נופלים, אבל במנחה בב"ה או אפילו אותם המתפללים מנחה בסעודה בבית המילה אצל התינוק אומרים תחנון מפני שאין שרויין כל כך בשמחה אחר שנימול התינוק משום צערא דינוקא", אבל בחתן אין אומרים תחנון אצל החתן כל אותו היום של החופה דבל היום שמחה הוא, מיהו דוקא ביום החופה ולא יותר עכ"ד,

השמות כוז-ו וכו' (עד כמה שאני זוכר נהגו בזה)?

והאם נהגו לכתוב שם ש-די אחרי והיה, או אחרי הריוח (עד כמה שאני זוכר- אחרי הריוח)?

האם אני זוכר נכון?

בענין כתיבת כו-זו

קופת הרוכלים לר"י מנסנייגו ערך מזוזה סעי' ז וז"ל ז. מזוזה שכתבו מאתוריה חותם א' בכ"ד שמות, ישתקע הדבר, שלא הותר לכתוב בחוץ רק שם שד"י דוקא. ובקושי יש מתירים כנגד ה' אלקינו ה' שם המתחלף. והרב וכו' הוציא מלפניו בנזיפה רבה ת"ח אשכנזי, שהיה כותב המזוזות באותם ג' שמות מבחוץ, וכ"ש וק"ו זה שכתב החותם, דצריכה גניזה. שם, דף צ"ו אות ד'.

העטרת שלמה ר"ש דיין מתיר עי' עמוד רז וז"ל גם השם כוז"ו וכו', נראה דלדעת הרמז"ל, יש להתיר לכותבו אף לכתחילה, כדין שם שד"י, מפני שהן אותיות הסמוכות לאותיות של ה' אלהינו ה', ולא מצינו בו כוונה אחרת, הנותן טעם לפגם לדעת רבינו, אלא שכל כולו קודש לשם יחוד קוב"ה, וכשם שהיה בספרד, קבלה ומסורת לכתוב במזוזה שם שד"י, כן היה באשכנז ובצרפת המנהג לכתוב גם שם כוז"ו וכו', ושניהם כאחד טובים שייכי לענין המזוזה ולכוונת היחוד, כדמצינו בזוה"ק ובם' התיקונים כמש"ל, והגם דבזמנם עדיין לא נגלו תעלומות הזוה"ק מ"מ י"ל שהיתה להם מסורת בזה, ולכן נהגו בכך, מר כאתריה ומר באתריה, אולם יתר השמות של מלאכים וחותמות, דהכוונה בהם על מנת שישמור הבית, אסור לכותבם בין מלפנים המזוזה, בין לאחור, כיון שזה היפך מכוונת המצוה, לדעת רבינו, שהרי כל קפידתו בזה, משום שעושים מצוה גדולה שהיא יחוד השם וכו' קמיע להניית עצמן, ולדעת רבינו, אין במצות המזוזה, משום שמירה כלל, כ"א מצוה ברה, ליחוד השם של הקב"ה, אהבתו ועבודתו, ותול"מ, ולפי"ז גם הכותב מבחוץ שמות בעבור השמירה גורע מן המצוה, יחודה וכוונתה עכ"ל ע"ש.

מגן אבות לר"מ אלבהר יו"ד סי' רפט שמות מוזו אסור להוסיף בה מאומה אלא שמבחוץ כותבין שדי כנגד תיבת והיה שבפנים מה שיש לסופרים מנהג לכתוב על המזוזה מבחוץ "כוזו במוכסז כוזו" כנגד תיבת "ה' אלהינו ה'" שכפסוק שמע ישראל הוא מנהג הסופרים דזמננו, ומנהג קדום בספרד שלא לכתוב שמות אלו עיין בהגהות מדהר"א אזולאי על הלבוש (ס' רפח אות ו) שבני ספרד לא נהגו לעשות כן. וכפי שהעיד בב"י ד"ה ומ"ש שנהגו דהרא"ש כתב שבאשכנז וצרפת נהגו לכתוב מבחוץ ה' אלוקינו ה' שם של י"ד אותיות הסמוכות לאותיות ה' אלוקינו ה' באלפא ביתא והם כוזו במוכסז כוזו. וכתב הב"י ועכשיו לא נהגו לכתוב כן. וביאר הפרישה שכ"ז במדינתו אבל בכל מדינתנו נהגו לכתוב כן, שמענו וראינו. וכ"כ בשולחן גבוה שבמלכותינו נהגו כמר"ן שאין כותבין אלא שדי מבחוץ. ומקור הדברים, הנה כתב הרמב"ם (הל' מזוזה פ"ה ח"ד) "אבל אלו הטפשים שכותבים מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק חותמות הרי הם בכלל אלו שאין להם חלק לעוה"ב וכו"'. ויש לברר, על מה מנהגנו הקדום מבוסס שלא לכתוב שמות אלו, האם הוא שגם שמות כוזו במוכסז כוזו נכלל בדברי הרמב"ם, ובזה מבוסס מנהג ספרד שלא לכתוב שמות אלו, ונפק"מ שאפ' בדיעבר יש להורידה. שהרי זה בכלל אלו שאין להם חלק לעוה"ב. או דילמא גם הרמב"ם מודה דאלו השמות לית בהם חשש כלל, מתרי טעמי, חדא דזה עצם שמו של הקב"ה באלפא ביתא, והו"ל ככתיבת שדי מבחוץ שגם הר"מ כתב (שם) שאין בזה הפסד. ועוד, שמות אלו נכתבים מבחוץ והרמב"ם לא דיבר כה"ג. ומה שנמנעו מלכתוב שמות אלו אינו אלא מפני שלא נהגו כן. וראיתי שבספר הון רב (להגר"א נחמיאש) ח"ב (יו"ד ס' ב) נשאל אודות מזוזה שכתוב בה מבחוץ חותם אחד מהכ"ד אותיות. וכתב שלפי טעם הרמב"ם שאין להוסיף אפ' אות אחת שעושים מצות ה' כאילו הוא קמיע להנאת עצמם, מה לי בפנים, מה לי בחוץ. והוסיף שסופר אחד אשכנזי היה כותב מזוזות עם שמות מבחוץ וקרא לו הרב דבר משה אמריליו ולקחם מידו וגנזם. וכן ברוח חיים פלאג'י יו"ד ס' פרח, נשאל על כתיבת כוזו וכו' והשיב שכבר עמד בזה הרב הון רב וצוה לגונזם ולא הותר לכתוב אלא שם שדי בלבד. ומבואר דהבינו גדולי פוסקי ספרד הללו שאין לכתוב שום שם נוסף על שם שדי בכלל. ומש"כ הב"י ועכשיו לא נהגו כן, היינו שיש בזה איסור מדינא כפי שהזהיר הרמב"ם וכפי שכתב בהגהות מיימוני שמה שנהגו לכתוב כוזו וכו' שבספר המצות כתב כהרמב"ם ושכן הנהיג רבינו אביגדור כהן בכל ארץ אוסטרייך שלא לכתוב כמזוזה לא מלאך ולא חותם אלא רק שתי פרשיות ללא תוספת אפ' אות אחת ע"כ.

ברם לפי מה שהרמב"ם עצמו התיר כתיבת שם שדי, היה מקום לומר שגם שם כוזו וכו' שרי, שאינ"ז נכלל במש"כ דהוי בכלל אלו העושים מזוזה קמיע, אלא שם ה' שאני. ומה שהזהיר הרמב"ם היינו שמות מלאכים ושמות קדושים או פסוק או חותמת דייקא, אבל כוזו שהוא רק חילוף שם ה' אלוקינו ה', אינו בכלל זה. הן ראיתי בשו"ת עטרת שלמה (ס' כ) האריך בזה, וכתב דפוק חזי מאי עמא דבר שנהגו לכתוב הסופרים בזמנינו כוזו, וע"כ שאין שמות ה' בכלל זה, וע"כ כתב מר"ן הב"י דעכשיו לא נהגו כל, הא אם נהגו כן היה מתיר לכתוב אותו כן בלא פקפוק. ובספר הזכרון לרבינו ישמעאל הכהן (מראש רבני מצרים) כתב שנהגו לכתוב שדי מבחוץ כנגד הריוח בין פרשה לפרשה, וכן כוזו וכו', ומיהו בפנים אין להוסיף כלל. ובספר יפה ללב לגר"י פלאג'י (ס' פרח) כתב ששמועה זו שהביא ההון רב לאסור גם שמות אלו מבחוץ, וראוי לנזיפה, חלילה, וכ"ש שאין להצריכם גניזה. ונהי דלדידן אינן צריכים, אבל להצריכם גניזה צע"ג. ובשו"ת יביע אומר ח"ח (יי"ד ס' כח) חיזק הדברים, ואין זה נכנס כמי שלא ישנה מפני המנהג. וסיים שאין למחות בסופרים שנהגו לכתוב כן ויש להם על מי שיסמכו.

כתיבת שם שדי איפה ?

שולחן ערוך יורה דעה הלכות מזוזה סימן רפח סעיף טו אסור להוסיף בה מאומה, אלא שמבחוץ כותבין: שדי, כנגד תיבת והיה (דברים יא, יג) שבפנים. הגה: וי"א נגד הריוח שבין הפרשיות

מענה לשון לגר"א חפוטא עמוד רעב והכ"מ מציין לדברי וכו' שצריך לכתוב שדי מבחוץ כנגד תיבות "והיה" שבפנים, ועיי"ש בהגהות מיי אות ג'. ובשו"ע יו"ד סי' רפ"ח סט"ו, אסור להוסיף בה מאומה אלא שמבחוץ כותכין ש-די כנגד תיבת והיה שבפנים עכ"ל. מל' נר' שלא רק שלא הפסיד אלא שצריך לכתוב וכמו שמשמע מלשונו בכ"מ, אמנם אין הכרח כלל שצריך לכתוב לשמו, דזה תוספת משמע, ואינה מעיקר המזוז%