בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 

האתר לחומרי למידה בשילוב בחטיבת ביניים

 
 
    אתר הבית לשילוב וחינוך מיוחד
    על השילוב
    מקרא
    ספרות
    הסטוריה
    גיאוגרפיה
    מדעים
    אזרחות
    לשון והבעה

גי דה מופאסאן/ המחרוזת

 

היא הייתה אחת מאותן הנערות היפות והחינניות, אשר נולדה למשפחת עובדים פשוטה. לא היו לה לא נדוניה, לא סיכויים ולא דרך להיות נודעת ומוכרת, לא הייתה לה אפשרות להינשא לאיש עשיר ובעל נכסים, לכן נישאה לפקיד פשוט ממשרד החינוך.

היא נישאה וסבלה ללא קץ וסוף, מפני שחשבה שמגיעים לה כל התענוגות והדברים הטובים. היא סבלה מהעוני של ביתה מקירותיו הריקים מכיסאותיו הישנים ומהווילונות המכוערים. כל אלה דברים, שנשים אחרות מן המעמד הפשוט לא היו מרגישות וחשות בהם כלל והם הציקו לה. היא ראתה בדמיונה חדרי אורחים שקטים, מקושטים שטיחים ומרבדים כבדים, מזרחיים, ומוארים בנברשות ומנורות נהדרות, כששני משרתים גבוהי קומה (גבוהים) במכנסיים צרים נחים ומנמנמים בתוך כורסאות רחבות. היא דמינה חדרי סלון רחבים מרוהטים ברהיטים נפלאים ותמונות יקרות; ועוד ראתה חדרים קטנים, נחמדים מריחים בריחות נעימים, שנבנו רק למסיבות של ידידים קרובים; וגברים מפורסמים, מצליחים, שהביקור שלהם בחדרים הקטנים גורם לנשים האחרות לקנא.

וכשישבה בארוחת הערב ליד השולחן העגול, מול בעלה, וכשפתח את המיכסה של סיר המרק וקרא בהתפעלות: "הה מרק ירקות"! אין טוב ממנו!" היא דמיינה מאכלים עדינים, כלי כסף נוצצים ושטיחים מצוירים בגיבורים ובציפורים נפלאות מיערות אגדה; ובדמיונה ראתה מאכלים עדינים מוגשים בצלחות נהדרות ולחש הדיבור של האורחים היושבים לארוחת ערב מיוחדת.

לא היו לה בגדים יפים, לא תכשיטים ולא כלום. ואת אלה אהבה יותר מהכל. היא רצתה להיות כל כך יפה חיננית ומושכת.

הייתה לה ידידה עשירה, חברה ישנה מבית הספר, היא סירבה לבקר את אותה חברה בביתה מפני שבשובה ממנה היא סבלה כל כך. לאחר הביקורים האלה הייתה בוכה ימים שלמים מצער ומייאוש.

 

ערב אחד חזר בעלה שמח הביתה ובידו מעטפה גדולה.

"הנה משהו בשבילך", אמר.

קרעה במהירות את המעטפה והוציאה מתוכה כרטיס מודפס ועליו כתוב:

 

 
 
 
"שר החינוך והגברת ראמפונו
שמחים להזמין את האדון והגברת ליזל

לבית השר ביום שני בערב, שמונה עשר בינואר".

 
 
 
במקום לשמוח כמו שבעלה קיווה, זרקה את ההזמנה אל השולחן ומלמלה בשקט"

"מה אתה רוצה שאעשה בה?"

"אבל, יקירתי, חשבתי שתשמחי. אף פעם אינך מתראה עם אנשים, והנה הזדמנות נפלאה. בקושי השגתי את ההזמנה. כולם רצו לקבל הזמנה; לא כל אחד קיבל הזמנה ורק מעט מאוד מההזמנות חולקו לפקידים. תראי שם את כל האנשים החשובים; באמת חשובים".

היא הסתכלה והתבוננה בו בכעס ובעיניים זועפות ואמרה בחוסר סבלנות:

"ומה אתה חושב שאני צריכה ללבוש לכבוד ההזדמנות הזו?"

" אה, את השמלה שאת הולכת אתה לתאטרון. היא יפה מאוד בעיני"

והפסיק את דבריו למראה אשתו שהחלה לבכות.

"למה את בוכה? מה לך?", שאל מבוהל.

היא השיבה בקושי ובקול שקט, כשהיא מוחה ומנגבת את לחייה:

"כלום. אין לי שמלה, ולכן לא אוכל ללכת לנשף. תן את ההזמנה לאחד הידידים שעובדים אתך במשרד, שאשתו תוכל להיראות יפה ונאה יותר בלבושה ממני".

הוא התעצב, לבו נשבר בקרבו.

"שמעי נא מתילדה", אמר, "מה המחיר של שמלה מתאימה, שתוכלי להשתמש בה גם בהזדמנויות אחרות ; משהו רגיל ביותר?"

היא חשבה כמה רגעים, מחשבת מחירים, חושבת על מחירים שלא יגרום לבעלה להיבהל. לבסוף ענתה:

"איני יודעת בדיוק, אבל אני חושבת, שאוכל לקנות לי שמלה בארבע מאות פרנקים".(השם של הכסף הצרפתי)

פניו החווירו מעט, מפני שזה הסכום שחסך לו לקניית רובה. הוא חשב לצאת לציד בקיץ הבא.

ולמרות זאת אמר: "טוב אתן לך ארבע מאות פראנקים. אבל קני לך בכסף זה שמלה יפה באמת",

יום הנשף הלך והתקרב והגברת ליזל הייתה מדוכאת, עצבנית ומודאגת. היא כבר קנתה את השמלה לנשף. ערב אחד אמר לה בעלה:

"את מוזרה בשלושת הימים האחרונים, מה קרה לך?"

"אני אומללה מאוד בגלל שאין לי שום תכשיט לענוד על שמלתי", השיבה,

"איראה אפסית כל כך בלי קישוט לשמלה. כמעט עדיף שלא אלך לנשף",

"ענדי פרחים", אמר, "הם יפים מאוד בעונה זו. בעשרה פראנקים תוכלי להשיג שתיים-שלוש שושנים נהדרות ".

היא לא הסכימה לדבריו.

"לא, הנורא מכל הוא להיראות ענייה בין הנשים העשירות".

קרא בעלה: לכי אל חברתיך, הגברת פורסטייר ובקשי ממנה, שתשאיל לך איזה תכשיט. אתן חברות".

היא פרצה בשמחה:

"כן אתה צודק. כיצד לא עלה הדבר על דעתי?!"

למחרת הלכה לבקר את ידידתה וסיפרה לה את צרתה.

הגברת פורסטייר ניגשה אל שולחן הטואלט שלה, לקחה תיבה גדולה, הביאה אותה אל הגברת ליזל, פתחה אותה ואמרה:

"בחרי לך יקירתי".

תחילה ראתה כמה צמידים, אחר כך מחרוזת של פנינים ואחר כך אבנים יקרות עמדה והסתכלה על יופי התכשיטים מול הראי, ואינה יודעת אם להשאירם עליה או להחזירם לתיבה. היא חזרה ושאלה:

"אין לך משהו אחר?"

"כן חפשי את בעצמך. אינני יודעת מה ימצא-חן בעינייך יותר".

לפתע גילתה מחרוזת יהלומים נהדרת. היא הידקה את המחרוזת מסביב לצווארה, מתפעלת מעצמה.

ושאלה בהיסוס:

"התוכלי להשאיל לי את זו; רק את זו וזהו?"

"כן, כמובן".

חבקה את חברתה , הודתה לה והלכה עם אוצרה היקר.

 

 

הגיע יום הנשף. הגברת ליזל הייתה היפה שבנשות הנשף. לבושה יפה, חיננית, מחייכת ומלאת אושר. כל הגברים התבוננו בה, שאלו מה שמה ורצו להכיר אותה. כל האנשים המכובדים רצו לרקוד אתה השר בעצמו שם לב אליה.

היא עזבה את הנשף בארבע לפנות בוקר. בעלה שם על כתפיה את המעיל, מעיל פשוט. היא נפגעה מכך ומיהרה לצאת, שלא ישמו לב אליה.

ליזל עצר אותה.

"המתיני רגע. תצטנני בחוץ. אלך ואביא מרכבה".

אבל לא שמעה בקולו ומיהרה וירדה במדרגות. כשעמדו ברחוב לא מצאו מרכבה שתסיע אותם הביתה, ולכן החלו לצעוד ברחוב. לבסוף מצאו מרכבה ישנה ועלובה.

העגלה הביאה אותם לביתם. היא הורידה מעליה את המעיל, כדי לראות עצמה בכל יופייה לפני הראי. לפתע צעקה. המחרוזת לא הייתה על צווארה!

"מה קרה לך?" שאל

היא הסתכלה עליו בייאוש

"אין אין לי את המחרוזת של הגברת פורסטייר"

"מה?! לא ייתכן!"

הם חיפשו בתוך השמלה והמעיל, בכיסים בכול, ולא מצאו אותה.

"כלום את בטוחה, שהייתה על צווארך כשעזבנו את הנשף?"

"כן, נגעתי בה בביתו של השר".

"אבל אם איבדת אותה ברחוב היינו שומעים כשנפלה".

"כן, ייתכן אתה זוכר את מספר העגלה?"

"לא, ואת?"

"לא".

הביטו המומים אחד בשני. לבסוף התלבש ליזל.

"אחזור בדרך שבאנו", אמר, "אולי אמצא אותה".

הוא יצא והיא נשארה לעמוד בשמלת הערב כשאין לה כוח לשכב במיטה; אחר כך היא ישבה בתוך הכורסא עצובה.

בשעה שבע בבוקר חזר. הוא לא מצא דבר.

הלך לתחנת המשטרה, לעיתונות, להציע פרס, לחברת העגלות, לכל מקום שאפשר למצוא בו את המחרוזת.

יום שלם ציפתה מיואשת מול האסון שבא עליה.

בלילה חזר ליזל הביתה , פניו חיוורים; הוא לא מצא דבר.

"עליך לכתוב לידידתך", אמר, "ולומר לה, שסוגר המחרוזת נשבר ושהיא נמצאת בתיקון. כך נוכל להמשיך בחיפושים".

היא כתבה כמו שהכתיב לה.

בסוף השבוע לא הייתה להם תיקווה למצוא את המחרוזת.

ליזל אמר:

"עלינו לדאוג להחזרת היהלומים".

למחרת לקחו את הקופסה, שבה הייתה המחרוזת, והלכו אל הסוחר ששמו היה רשום בתוך הקופסה. הוא פתח וחיפש בפנקסיו.

"לא אני מכרתי מחרוזת כזו, גברתי; ודאי רק את הקופסה קנו כאן".

הלכו מסוחר לסוחר מחפשים מחרוזת דומה לפי זכרונם.

בחנות אחת מצאו מחרוזת יהלומים, שנראתה בדיוק כמחרוזת שאבדה במחיר של שלושים אלף פראנקים.

היו לליזל שמונה עשר אלף פראנקים, ואת הסכום שנשאר היה צריך ללוות.

כשהחזירה גברת ליזל את המחרוזת לגברת פורסטייר, אמרה לה הגברת בכעס:

היית צריכה להחזיר לי את המחרוזת קודם; ייתכן שהייתי צריכה אותה".

לשמחתה של גברת ליזל חברתה לא פתחה את הקופסה. אולי הייתה מרגישה בתחליף.

והגברת ליזל למדה להכיר את חיי העוני, מחובתה להחזיר ולשלם את החוב המשרתת פוטרה, הם החליפו את דירתם ושכרו דירה קטנה יותר.

הגברת ליזל למדה את עבודת הבית הקשה ותפקידי המטבח. הדיחה את הכלים, כיבסה את הבגדים המלוכלכים ותלתה אותם לייבוש על החבל. בכל בוקר הורידה את פח הזבל אל הרחוב. והלכה לקניות לבושה כאישה ענייה.

בעלה עבד בערבים ובלילות, כי בכל חודש צריך לשלם את חוב ההלוואה.

עשר שנים נמשכו חיים אלה.

בסוף עשר השנים שולמו כל החובות.

הגברת ליזל התעייפה ונראתה זקנה. ביתה היה פשוט ועני, שערותיה לא היו מסודרות, שמלותיה פשוטות. אבל לפעמים, כשבעלה היה במשרד, הייתה יושבת ליד החלון חושבת ומהרהרת באותו ערב נהדר, באותו נשף שהייתה בו כל כך יפה.

מה היה קורה אילו לא אבדה המחרוזת? כמה מוזרים החיים דבר כל כך קטן יכול להרוס אותם או לעשות אותם נהדרים!

באחד מימי ראשון, כהלכה לטייל, ראתה לפתע אישה אחת מטיילת לה עם ילדה, הייתה זו הגברת פורסטייר: צעירה ויפה.

הגברת ליזל ניגשה אליה.

"בוקר טוב ז'אני".

הגברת פורסטייר לא הכירה אותה והופתעה שאישה ענייה ניגשת אליה.

"אבל גברתי", גמגמה, "איני מכירה.. בוודאי את מתבלבלת"

"לא אני מתילדה ליזל!"

הגברת פורסטייר הייתה מלאת תמהון.

"או! מתילדה המסכנה כמה נשתנית!"

"כן, עברו עלי תקופה קשה וצרות נוראות וכולן בגללך".

"בגללי?" הכיצד?"

את זוכרת את מחרוזת היהלומים, שהשאלת לי לנשף של שר החינוך?"

"כן, ובכן?"

"ובכן, איבדתי אותה."

"כיצד? הן החזרת לי אותה!"

"החזרתי לך מחרוזת אחרת, ובמשך עשר השנים האחרונות שילמנו את מחירה והדבר לא היה קל; לא היה לנו את כל הכסף אבל סוף סוף שילמנו את כל החובות ואני שוב שמחה".

הגברת פורסטייר נפעמה.

"את אומרת שקנית לי מחרוזת יהלומים במקום המחרוזת שאבדה לך?"

"כן, האם לא הרגשת בהבדל? הן היו דומות זו לזו".

הגברת פורסטייר, מזועזעת כולה, לקחה את שתי ידיה של חברתה.

"הו מתילדה המסכנה שלי. המחרוזת שלי הייתה מזויפת, שהשווי שלה לא יותר מחמש מאות פראנקים!"

© כל הזכויות שמורות לורד בן יאיר

 
  היכנס לעריכת כותרת תחתונה לשינוי טקסט זה