כמובן שמדינת ישראל ובתי המשפטו שיבשו לחלוטין את הדת היהודית והמשתמע ממנה  ואת כל מה שנאמר בהלכה בנושא משמורת ומזונות.

הם אינם פוסקים לפי הדין האישי (היהודי ומה שנאמר בהלכה)

אז בוא נעשה קצת סדר בדברים.

 

 

והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש. (זאת תקנת חסדא של הרמבם ורק בעניין מזונות)
אצל בנים זכרים:  יוצא אפוא שאם תוותר האם על קבלת דמי מזונותיו של הבן, אין בית הדין יכול לתת צו עשה או פסק דין הצהרתי שיהיה הבן אצל האב,

אף אם יתברר שהדבר לטובת הבן.

אף אהבתו היתֵרה של יעקב לבניו - שתחילתה בעשיית "כתונת פסים" ליוסף, והמשכה בסירובו של יעקב למסור את בנימין לאחיו כדי שיורידוהו מצרימה פן "ועזב את אביו ומת" - שימשה אסמכתה להעדפת משמורת האב על בניו על משמורת האם.

בהלכה היהודית, עדיפות האב ברורה ומודגשת, ולאם כמעט אין עדיפות אפריורית להחזיק בבן או בבת, אפילו כשהם קטנים ביותר.

אצל הרמב"ם ההבדל בגיל (גיל שש) שייך רק בבנים, אבל "הבת - אצל אִמה לעולם". (וזה קשור אך ורק לנושא מזונות)
הרמב"ם אינו עוסק בעניין המשמורת וחלוקתה בין ההורים, אלא רק בשאלת חיוב האב במזונות ילדיו.

מתחת לגיל שש, הילד הוא "קטן קטנים", ואינו יכול בשום אופן לצאת ו"ללקט מציאות", רווחים מזדמנים.

לכן, עד גיל זה, חייב האב לזון אותו אף אם הוא אצל אמו, שהרי לא יינזק האב מן העובדה שהילד אצל אמו.

אבל מעל גיל שש, יכול האב להתנות מתן מזונות לבנו בהיותו סמוך לשולחנו,

כדי שרווחיו המזדמנים של הילד ישמשו גם הם לרווח הבית.

 

 

אכן, כוונת הדברים לומר רק שביריבות בין האֵם לאחרים, יד האם אינה בהכרח על העליונה, וההכרעה תיפול לפי 'טובת הבת'. לעומת זאת, כשהיריבות היא בין האם לאב עצמו על בתם, גם לדעת המהרשד"ם, זכותו (מן התורה) של אב להחזיק בבתו ברורה,

ועל כן: "מי הוא זה אשר יעלה על דעתו לומר שהתורה זכתה לאב בכל אלו הזכויות, ואתה רוצה לבטלן בהבל תקנה, שאמר רבי חסדא ['הבת אצל האם' - יצ"ג]"

 

 

שיקול מכריע נוסף בבתי הדין הרבניים הוא, שהבן ראוי יותר שיהיה אצל האב כיוון שהוא שייך לו בענייני חובותיו על חינוכו ולימודו, אבל אם אצל האב יתקלקל הבן בעיני היהדות ואילו אצל האם יחונך ביהדות ובייחוד בילד בן שש שנים ומעלה, בית הדין יכריע לפי מצב ההורים, בענייני החיים בכלל, ובענייני יהדות בפרט.