הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 
 

ברוכים הבאים לאתר הרשמי של ארגון יוצאי זדונסקה וולה בישראל!

 
 
    דף הבית ZW
    חדשות ועדכונים
    על הארגון
    סיפורה של עיירה
    מ ZW לגטו לודג'
    מ ZW להשמדה בחלמנו
    סיפורו של בית הקברות
    "יחד" ~ YACHAD
    מוסדות העיר
    עדויות וסיפורים אישיים
    חברי כבוד
    ביבליוגרפיה אודות ZW
    נכתב עלינו...
    קישורים
    לוח אירועי שואה
    "יזכור"
    "אל מלא רחמים"
    נפטרי הקהילה
    מילוי דף עד ב"יד ושם"
    איתור ניצולים וקרובים
    רשימת תפוצה יוצאי ZW
    צור קשר
    פורום ZW
    תרומות לארגון
    סיורים ב"יד ושם"

זדונסקה וולה Zdunska Wola 1780-1942
 
יודנראט-ד"ר יעקב למברג
 
 
 
 
זדונסקה וולה הוקמה במאה ה-15, 45 ק"מ דרומית-מערבית ללודג'.
 

  

 
בעבר הרחוק, כיוון שלאצילים היה פטור ממס, היה שם העיירה "פאנסקה וולה" (פאנסקה=פטור לאדונים).
בסוף המאה ה 18, האציל שברשותו הייתה נתונה הקרקע של ז"ו, ביקש ממלך פולין להעניק לה סטטוס של עירייה/רשות מקומית. אולם, במקום זה, הוא הורשה לארגן בה ב 1773 ירידים חודשיים. למרות זאת, האציל החליט לבנות "ראטוש" (בית עירייה) וכנסייה (מעץ). על מנת לעודד התפתחות כלכלית, הוא הביא לז"ו יהודים. בעל האחוזה הבא של ז"ו תרם חומרי גלם לבניית בית כנסת שכלל גם "חדר". בשנותיה הראשונות, ז"ו הייתה מרכז מסחר בלבד, אך עם התפתחות תעשיית הטקסטיל במחוז לודג', ז"ו גדלה והתפתחה גם בתחום זה.
באמצע המאה ה 17, כיוון שנתרבו קדרים מקצועיים - רובם בוני תנורים- שם העיירה שונה ל"זדונסקה וולה" (זדונסקה= בוני תנורים). יהודים הגיעו לז"ו החל מ 1780. ב 1788 היו בז"ו 11 משפחות. בין ראשי המשפחות היו 4 חייטים, 2 מוכרי פרוות, 2 סוחרים ואופה. משפחות הסוחרים התגוררו בבתים גדולים משלהם, ואילו שאר המשפחות שכרו בתי מגורים מהאציל. ב 25.10.1825, לאחר ש-ורשה אישרה את הסטטוס העירוני של ז"ו, היהודים הורשו לגור בשני רחובות בלבד: Stefan ו Ogrodowa ששכנו בפינת השוק ליד בית הכנסת.
היהודים הפכו פעילים בהתפתחות התעשייתית של העיר. הקהילה היהודית בז"ו נוסדה באופן רשמי ב 1825.
באותה שנה הם הורשו להקצות לעצמם חלקת אדמה כבית קברות (עד אז נקברו יהודי ז"ו בעיר השכנה לאסק). בראשית ימי ההתיישבות היהודית בעיירה הוקמו בה בית כנסת (הראשון הוקם ב 1840 והשני- המחודש-
ב 1858), "חדר", שטיבלים (בסוף המאה ה 19 היו כ 10), בית קברות, אגודת תרבות (כגון: "חובבי ציון"), תנועות פוליטיות (כגון "הבונד" מ 1905), מוסדות לתלמוד תורה ("תלמוד תורה" נוסד בסוף המאה ה 19) ומוסדות תרבות וחינוך (שני בתי ספר יסודיים ממלכתיים יהודים נוסדו ב 1898, מועדון דרמה, מקהלה, מועדון ספורט שנוסד ב 1912, וספרייה עירונית שנוסדה ב 1916 ע"י ארגון "הציונים"). ב 1865 חיו בה 2532 יהודים,
ב 1897- 7252 יהודים, וב 1921- 7885 יהודים. ז"ו הפכה למוקד טקסטיל אזורי; ענף שהיהודים השתלטו עליו וכמה מהם אף התעשרו. עפ"י יצחק ארד, ז"ו הינה "עיר חסידית פרולטרית". ואכן, בבתי החרושת לטקסטיל, 70% מהפועלים היו יהודים, ביניהם חסידים וגם לא חסידים. היתה שם מזיגה של ממש של תורה ועבודה.
עם השנים החלה גם פעילות ציונית על כל זרמיה. בעיר הייתה אוכלוסייה גרמנית גדולה. בשנות ה 30 חיו בעיירה כ 8820 יהודים. בראשית מאי 1939 מנתה אוכלוסיית העיר כ 27,000 נפש, בתוכם 13,190 פולנים
(48.9%), 9,330 יהודים (34.5%) ו 4,480 גרמנים (16.6%). קהילת יהודי ז"ו הייתה תוססת ופעלתנית בתחומים דתיים וחילוניים, במסגרות פנים ובקשרי חוץ, בחיי היום יום ובאירועים מיוחדים. פעלו בה, כאמור, מוסדות, ארגונים, תנועות, זרועות פיננסיות, מערכת עזרה הדדית מסועפת, בתי כנסת ובתי מדרש.
 
 
השוק בכיכר העיר (לפני מלחמת העולם הראשונה)   
 

 יהודים ליד שער בית הקברות

                                
 
 
בשנות ה 30 היו בבעלות יהודי ז"ו 70 מפעלי טקסטיל, רובם בגודל ממוצע אך אחדים היו גדולים, בהם עבדו 1100 עובדים- מחציתם היו יהודים. בנוסף, היו בבעלות היהודים 360 בתי מלאכה שונים, כגון: ייצור בגדים, עיבוד אוכל, מתכות, מוצרי עור ובנייה. בבתי המלאכה הועסקו 848 עובדים- כמעט כולם יהודים. המשבר הכלכלי של שנות ה 30 לא השפיע על ז"ו כפי שהשפיע על מפעלים גדולים באזור, וזאת עקב היכולת של המפעלים הקטנים להתאים עצמם לנסיבות הקשות. בשנים שבין שתי מלחמות העולם נוסדו בז"ו תנועות ומפלגות פוליטיות רבות שהיו פעילות מאוד: "אגודת ישראל", "הציונים", "פועלי ציון", "החלוץ", "הבונד", "דרור", "ביתר", "רוויזיוניסטים", "צוקונפט", "הקומוניסטים".
מוסדות ציבוריים שפעלו בז"ו לפני מלחה"ע הראשונה התפתחו והרחיבו את תחום פעילויותיהם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מוסדות כספיים: הוקמו מוסדות שייצגו את האינטרסים של הסוחרים ושל בעלי המלאכה. ב 1925 נוסד "בנק התעשייה" שנועד לסוחרים ולבעלי המלאכה. "הבנק של ביקור חולים", שנועד לכל שכבת האוכלוסייה, נפתח מחדש לאחר מלחה"ע הראשונה והפך לבנק הגדול ביותר בז"ו. ב 1934 עבדו בו 10 עובדים.
מוסדות תרבות וסעד: יחד עם "חברת ביקור חולים" פעלו בז"ו חברות סעד ועזרה הדדית נוספות: "בית לחם", "תומכי עניים" וסניף של O.R.T (ראשי תיבות ברוסית: "החברה לקידום בעלי מלאכה").
בין שתי מלחמות העולם גדל מספרן של מוסדות החינוך והתרבות בז"ו. בתי ספר: בנוסף ל"תלמוד תורה", נוסדו בשנות ה 30 בתי ספר דתיים: "יסודי התורה" לבנים ו"בית יעקב" לבנות. בתחילת שנות ה 20 נוסד בית ספר ששייך למערכת התרבות אשר לימד את השפה העברית, אך הוא נסגר לאחר מספר שנים. בז"ו פעל בית ספר יסודי עממי ממשלתי ליהודים (Szabasowka), אשר 90% מתלמידיו היו בנות. בית ספר שני דומה נפתח לאחר מכן. בגלל שבז"ו לא היה בית ספר תיכון (גימנסיה) ובגלל שהגימנסיה הפולנית לא קיבלה לשורותיה יהודים רבים, הארגונים הפוליטיים הקימו מערך של שיעורי ערב על מנת להעניק השכלה על יסודית לילדים היהודים. כמו כן, הארגונים הפוליטיים ("הבונד", "הציונים") הפעילו מספר ספריות בעיר. בז"ו היו מועדוני ספורט מסונפים רבים בנוסף ל"טורן פארין" (ב 1916 היו בו 230 חברים; היה ברשותו אולם התעמלות וציוד ספורט): "מכבי", "מורגנסטרן" ו"גרין ווייס" (לא מסועף).    
 

 
                            חברי מועצת העיר- 1925                                            ישיבת מועצת העיר בהשתתפות חברי המועצה היהודים    
 
בתי ספר עממיים בזדונסקה וולה
 
    
מימין: ועד "בית יעקב".  משמאל: אחת מהספריות שפעלו בעיר.
 

      מספר הסתדרויות ומקהלה
 
מימין: מייסדי "ביקור חולים"          משמאל: הנהלת "בנק ביקור חולים".
 

אגודת התעמלות וספורט "מכבי"
 
 
 

החיים בזדונסקה וולה תחת השלטון הגרמני:

ביום שישי,  1.9.1939, פלשו הגרמנים לפולין. עם כיבוש פולין, נכבשה גם זדונסקה וולה ב 6-7.9.1939 וסופחה לרייך הגרמני כחלק ממחוז קאליש-לודג' שבחבל ה-ורטלנד (ורטאגו). הֵדי הכיבוש החלו להישמע עם הפצצות האוויר אשר גבו קרבנות רבים ואף הרסו את בית החרושת הגדול לטקסטיל שהיה בבעלות יהודית. משפחות יהודיות רבות החלו לעזוב את זדונסקה וולה ולנדוד ללודג' ולעיירות הסביבה בחיפוש אחר מקום מבטחים, אך רובן שבו עם הפסקת ההפגזות. מנגד, זדונסקה וולה, אשר הייתה עיר ואם בהשוואה לעיירות הקטנות שבסביבה, קלטה אליה פליטים רבים אשר הביאו עימם סיפורים על התנכלויות ורדיפות. מיד עם כיבוש זדונסקה וולה, מצאת השלטון הפולני, החלו הרדיפות של האוכלוסייה היהודית: שוד והחרמה של חנויות ודירות על ידי פולקסדויטשים ופולנים, מכות, חטיפות לעבודה וצורות אחרות של עלבונות ועינויים פיזיים ונפשיים. למחרת כיבוש העיר הרסו הגרמנים את בית הכנסת, שרפו את תשמישי הקדושה שבו ואף התקינו בו אורווה. בנוסף, הם סגרו את כל בתי התפילה והלימוד. בד בבד עם חיסול מוסדות הדת בזדונסקה וולה, החלו הגרמנים גם בהשפלתם של יהודים דתיים; וזאת על ידי גזיזה ותלישה של זקניהם. על פי המסופר, באחד מימי הכיבוש הראשונים, נקראו כל יהודי זדונסקה וולה להתאסף בכיכר העיר. שם התנפלו הגרמנים על היהודים בעלי הזקן: הם חתכו ותלשו את זקניהם ולבסוף הכום באכזריות וגירשום בחזרה לבתיהם. לאחר מכן, פרסמו השלטונות צוו האוסר על גידול זקן, והוצאה פקודה רשמית שאסרה על נשים יהודיות לחבוש פאה נוכרית. 

 

הרצח הראשון בזדונסקה וולה
ב 8.9.1939 בשעה 11:00, נכנס קצין ושני חיילים גרמנים לעליית הגג בדירתו של אברהם עוזורוביץ
(Abraham Ozorowicz) ברחוב שירדזקה 4, בה פגשו בו מתפלל יחד עם שני יהודים אחרים: אברהם הירשברג (Avrum Yiedel Hirschberg) והרב מרדכי מנדל סטריקובסקי (Mordcha Mendel Strykowski)- המכונה Reb Mendel, שלושתם עטורי זקן ופאות שהתעמקו בסוגיות בגמרא. הקצין הגרמני הופתע משליטתו המוחלטת של רב מנדל בשפה הגרמנית ושאל למעשיהם. רב מנדל ענה כי הם לומדים תלמוד. הקצין המשיך ושאל לחומר לימודם. רב מנדל ענה: "אנו לומדים סוגיה שאומרת כי לחסידי אומות העולם יש חלק בעולם הבא." הקצין הזעיף פניו וענה: "זהו שקר! בספר הזה [תלמוד] לא כתוב דבר כזה!" רב מנדל ענה: "אני נותן לך את מילת הכבוד שלי בתור חייל לשעבר בצבא הקיסר ונשבע כי לא שיקרתי לך". "Ihr Juden seid Schweinehunde (כל היהודים חזירים)" צעק לפתע הקצין וציווה כי רב מנדל ושני היהודים האחרים יילקחו למאסר באשמת קשירת קשר נגד הרייך. למחרת אספו הגרמנים כמה יהודים בכיכר העיר, לשם הובלו רב מנדל, אברהם עוזורוביץ ואברהם הירשברג. שלושתם הוצאו להורג בירייה באשמת היותם אויבי הרייך. מעשה הרצח הנוראי הזה זעזע את כל יהודי ז"ו. רב מנדל, אברהם עוזורוביץ ואברהם הירשברג נקברו בבית הקברות היהודי בז"ו.  
 
פינת השוק ורחוב שירדזקה, היכן שנפלו הקרבנות הראשונים
 
ב 9.11.1939 נשמעה פתאום יריה ברחבי הגטו. לאחר זמן קצר הופיעו בבתי היהודים חיילים גרמנים יחד עם פולקסדויטשה  (אנשים ממוצא גרמני שאינם חיים בגרמניה) שהיו מצויידים במקלות, ברזלים ועוד, וגרשו מהבית את כל האנשים מגיל 15-50, תוך צרחות ומכות. היהודים שגורשו מבתיהם בתוקפנות הובלו אל כיכר העיריה; משם תוך מכות וקללות הובילו אותם אל תחנת הרכבת. כולם הועמסו ברכבת, בדרך לבית הסוהר בשירדז'.  
 
בתחילת נובמבר 1939 פורסם צוו לזיהוי יהודים באמצעות טלאי צהוב שנתפר על השרוול, החזה והגב. יחד עם ענידת הטלאי הצהוב, נאסר על היהודים ללכת על מדרכות והיה עליהם לנוע על הכביש.

ב 11.11.1939 נערך מבצע מכוון נגד יהודים שהואשמו בהריגת שוטר גרמני ברחוב. לאחר שהוכרז עוצר על תושבי הגטו, החל מצוד אחר גברים בגילאי 15-50 תוך צרחות ומכות. בסך הכול נתפסו כ 3000 איש, וביניהם ד"ר למברג- יו"ר היודנראט. לאחר התעללויות הגרמנים, נשלחו היהודים הללו אל תחנת הרכבת ומשם הובלו לבית הסוהר בשיראדז' (Sieradz). הנסיעה ארכה כשעתיים. הדרך מתחנת הרכבת לשירדז' הייתה מלווה באכזריות. היהודים שגורשו בילו את הלילה בתאים חשוכים בבית הסוהר ובצפיפות. למחרת בבוקר התברר שנתקבלו עבורם חבילות מזון, לא ברור מניין, אשר היו מוערמות בחצר. החבילות חולקו לפי שמות. היהודים נשארו בכלא עוד מספר ימים, אולי כדי להיענש על "הזכיה" הגדולה.  גרסא נוספת מדווחת כי יתכן והגרמנים הרגו שמונה יהודים במבצע זה. כמו כן, מסופר כי ביום זה תפסו הגרמנים מניין יהודים בשעת תפילה בבית פרטי והם אולצו להסיר את זקניהם בעזרת סכיני מטבח. באותו היום, כך מסופר, שישה בני אדם הוצאו להורג בכיכר העיר- חמישה פולנים ויהודי אחד.

בסוף נובמבר 1939 דרשו הגרמנים לגרש כ 400 משפחות מזדונסקה וולה ליעד בלתי ידוע. משוער כי יו"ר היודנראט הראשון, יהודי בשם יעקובסון, נמלט מהעיר לאחר שנכשל באיסוף שוחד עבור הגרמנים בתמורה לביטול גזירה זוהיודנראט הבא של גטו זדונסקה וולה, בבקשה שיעזור בביטול הגזירה. ואכן, באמצעות קשריו עם ראש העיר ועם גרמנים מקומיים בעלי השפעה, הצליח ד"ר למברג לבטל את הגירוש בתמורה לכסף ונכסים.  בסופו של דבר הסתפקו הגרמנים בפינוי מדירותיהם של כמאה משפחות אשר התגוררו ברחובות הראשיים ובהחרמת רכושם לטובת הפקידות הנאצית

 בינואר 1940 נצטוו גברים יהודים להוביל סוסים מז"ו לערים מרוחקות. בקור מקפיא הם אולצו לאחוז במושכות, להאיץ בסוסים ולרוץ לידם. רבים מהם נפלו, נגררו ונחבלו בכל חלקי גופם. כאשר הגיעו לערים, הורו להם הגרמנים לשוב מיד לז"ו. "משימות" נלעגות כאלה חזרו ונשנו מידי כמה ימים והגרמנים נהנו מהן.

בינואר 1940 נרשמו בז"ו 8778 יהודים- 552 נפש פחות מאשר ב 1.9.1939. רבים מבין אותם 552 יהודים נספו בפעולות המלחמה ובשבועות הראשונים של הכיבוש ואילו הנותרים נמלטו לשטחי הגנרלגוברנמן או אפילו לברה"מ. 
 
בחודשים האחרונים של 1940 וגם בשנים 1941-1942 נמשכו התמורות במגורים של יהודי ז"ו.
לפחות מאות אחדות נמלטו מחוץ לגבולות וארטה. במקביל ליהודים הרבים שהוגלו למחנות עבודה,
הגיעו לז"ו כ 3000 יהודים משירדז, פביאניצה (Pabianice), קאליש (Kalisz), פודמביצה (Poddebice),
שאדק (Szadek), וידאבה (Widawa), בוז'נין (Burzenin), קלונובה (Klonowa), מאייצ'ביצה (Majaczewice) וממקומות אחרים. בעקבות תמורות אלה נע מספר תושביה היהודים של ז"ו בין 10,000-12,000 נפש.
בכך הפך המקום ל ריכוז היהודים השני בגודלו במחוז וארטה (אחרי העיר לודג').
 

 

בין מרץ למאי 1940 נצטוו כל יהודי ז"ו לעזוב את בתיהם ולהתרכז באזור אחד של העיר שהפך לגטו הממוקם במשולש הרחובות Ogrodowa, Juliusza ו Sieradzka. אל אזור הגטו הועברו באכזריות תוך ימים ספורים כל 9000-10,000 יהודי ז"ו.
גבולות הגטו:

לאורכו של רחוב Sieradzka החל מבית 32 עד לבית מספר 2, חלקו המערבי והדרומי של

Plac Wolnosci, בין הרחובות Nowotki ו Dabrowskiego, עד לפינת הרחוב Szadkowska  

ו Opiesinska. משם נמשך הגבול מרחוב Opiesinska לאורכה של תעלה מערבה, בשטח בו מצויים מבנים מעטים. לאחר שחצה את הרחוב Steszycka (היום Getta Zydowskiego), פנה הגבול דרומה לאורכו של הרחוב Narwinska והגיע שוב לרחוב Sieradzka. בתוך הגטו נכללו לכל אורכם הרחובות Zachodnia  
ו Nowotki ורחוב Buczka בחלקו הגדול. לגטו היו חמישה (5) שערי כניסה שנמצאו בקצה הרחובות Steszycka (שני שערים בשני קצות הגטו), ברחוב Nowotki, ברחובות Krucza ו Szadkowska.
בחודשיו הראשונים, היה הגטו פתוח וללא גדר. הסימן החיצוני היחיד לקיומו היה עמוד עם מגן דוד צהוב אשר עמד בקצה אחד הרחובות. הגטו נסגר בספטמבר 1940, והוא הוקף בגדר עץ ובתיל דוקרני. במרוצת הזמן נוספו לגטו חמישה שערי כניסה אשר שמירתם מבפנים הופקדה בידי המשטרה היהודית, ומבחוץ נמצאו עמדות שמירה של המשטרה הגרמנית (שופ"ו schupo) אשר ערכה פטרולים יומיים בגטו. הפיקוח המנהלי על הגטו היה נתון בידי מחלקה מיוחדת שכונתה "מנהלת הגטו", Gettoverwaltung, בניהולם של גרמנים מקומיים. 

 המעבר לגטו
 
 
אחת מהכניסות לגטו                                                              רחוב לאסק
 
 
 
 

הגירוש לגטו היווה מכה קשה עבור יהודי ז"ו, שכן לא מדובר רק במעבר פיזי ממקום אחד לאחר, אלא בגירוש מכל מה שהאדם היה קשור בו בעבר-פרנסה, מסגרת חברתית ודתית, שכנים, קרובים, רמת חיים. השטח שהוקצב למגורים הלך והצטמצם, כאשר בדירות רבות נאלצו להצטופף כמה משפחות עד כדי 8-12 נפשות בחדר אחד. את כולם שימש חדר שבו היה מטבח או צריך היה לאלתר אותו. 'השירותים' היו בצריף שבחצר... הגטו הצר היה מעופש והאנשים התגוררו בתנאים פיזיים נוראיים.

החיים פסקו כמעט לחלוטין והותירו את ילדי הגטו ללא בית ספר, ואת הוריהם ללא מקור הכנסה. מקור הקיום העיקרי היה השוק השחור וחפצי הערך או מטבעות זהב שהאנשים מכרו לפולנים.

מנות הלחם, תפוחי האדמה והסוכר שחולקו בגטו על פי תלושים היו זעומות. אספקת המזון הייתה דלה ביותר וכל אחד היה חייב לדאוג לצרכיו ולצרכי משפחתו. כתוצאה מכך, היו אנשים שגידלו תרנגולות, אכלו בשר שאינו כשר, הפכו צמחונים ואף סחרו ב"שוק השחור".   

הגטו לא היה סגור הרמטית, והיהודים שברשותם היה אישור יציאה הורשו לצאת מהגטו מידי יום רק בין השעות 10:00-12:00, ואילו יהודים שהועסקו על ידי גרמנים הורשו לשהות מחוצה לו לאורך כל שעות היום. הגטו הפתוח אפשר אספקת מזון על ידי פולנים (בדרך כלל במחירים מופקעים). יהודים שעבדו מחוץ לגטו יכלו לשחד את המשטרה היהודית ואת הגרמנים שהוצבו במעברים, או אף לרמות שוטרים שלא ידעו לקרוא גרמנית. 

כמו בגטאות אחרים ברחבי פולין, גם בגטו ז"ו הסתכנו ילדים בכל הגילאים והתגנבו אל מחוץ לגטו על מנת לקנות חפצים שונים ובעיקר מזון; דבר שלעיתים הציל את גורל המשפחה כולה. היו ילדים שעבדו מחוץ לגטו והבריחו לתוכו מזון, אותו קשרו סביב המותן או החביאו מתחת לשרוולים. היו ילדים שנהפכו לסוחרים קטנים והנועזים שבהם הרחיקו עד לעיר לודג', כשהם מתגנבים לקרונות של רכבות משא. 

חיי הדת בגטו נוהלו בחשאי, בגלל האיסור על תפילה בציבור, כמו גם בגלל הריסת בית הכנסת (הפכו אותו לאורווה) וסגירת בתי התפילה. שני רבניה של ז"ו עזבו את העיר עם ראשית הכיבוש ונספו בשנת 1942- האחד בוארשה והשני בברית המועצות. חופות וקידושין נערכו בחשאי על ידי שָמַש העיר. על אף הקושי, התפללו יהודים רבים בדירותיהם לא רק בחגים כי אם גם מידי יום.

 

הכנסייה בשעת שריפתה.

 

בית הכנסת בזדונסקה וולה לפני שנהרס ב 1939    
 
תנאי העבודה הקשים (ראה/י להלן "עבודה בגטו ומחוצה לו"), התזונה הבלתי מספקת והצפיפות הרבה ביותר בתוך הדירות גרמו לעלייה ניכרת בתמותה בין תושבי הגטו. בחודש מרץ 1942, לדוגמא, מתו בגטו 90 בני אדם. התמותה השנתית של יהודי ז"ו נעה לפני המלחמה בין 80-90 נפטרים.

 

גטו ז"ו, כמו שאר הגטאות ברחבי פולין, חי מדקה לדקה.
תושבי הגטו הבינו שדינם נחרץ, אך אינם ידעו כיצד ומתי.
 

 

בדומה לגטאות אחרים, מינו שלטונות הנאצים מועצת יהודים גם בגטו ז"ו.
כיו"ר המועצה מונה הרופא ד"ר יעקב למברג.  

בניגוד למרדכי-חיים רומקובסקי, יו"ר היודנראט בגטו לודג', חרוטה דמותו של ד"ר למברג בזיכרונם של היהודים והפולנים אשר באו איתו במגע, כאישיות אצילה, בעלת אומץ אישי ורגש של כבוד עצמי. כמעט שנתיים נפל בגורלו של ד"ר למברג להיאבק על קיומם וחייהם של תושבי הגטו; תפקיד אשר מילא בהתאם לאפשרויותיו על הצד הטוב ביותר עד ליומו האחרון. ד"ר למברג היה איש ציבור רב מעלה; רופא שראה כשליחות מצפונית לשרת לא רק את החולה הבודד, אלא גם את אחיו היהודים. ד"ר למברג היה בין המעטים מראשי היודנראטים בפולין אשר לא מסר יהודים להשמדה בפקודת הגרמנים, אלא להיפך: הוא ניסה לבטל גזירות שונות ולהגן על קהילתו עד הרגע האחרון, ועל כך שילם בחייו. הוא הוצא להורג בגלל הגנה בלתי נלאית על אחיו היהודים ובגלל סירובו למכור את נפשו לנאצים. לא רק מעשיו, אלא גם דבריו, יכנסו להיסטוריה כסמל לטוהר אישי וציבורי.  לקריאה נוספת ונרחבת על ד"ר למברג, לחצו כאן. 
 

הודעות בגטו בחתימת ד"ר למברג
 
 

החל מראשית הכיבוש, נכנסו הגרמנים לגטו זדונסקה וולה מידי יום וחטפו אנשים לעבודה. היהודים הועסקו בעבודות ציבוריות שונות בעיר (ניקוי רחובות, הקמת מבנים וכדומה) ובעבודות חקלאות בסביבה. מידי פעם נצטווה היודנראט לספק משלוח של יהודים לעבודה. קבוצות של עובדים היו יוצאות בליווי משמר משטרתי גם מחוץ לגטו ואפילו מחוץ לעיר, שם עסקו בעבודות שדה, כמו למשל בכפר Krobanowek, ובכריית גבול מסביב היער שבפאתי העיר. המינהל היהודי, ובעיקר ד"ר יעקב למברג, השתדל למצוא עבודה לתושבי הגטו ולהשיג למענם תוספת מזון. ואכן, ב 1941, לאחר משא ומתן ממושך עם הגרמנים, הופעלו בגטו מפעלים בחסות הגרמנים. המפעל הגדול מכולם, בו הועסקו כ 2000 מתושבי הגטו, התמחה בפרוונות וסריגה ושייך לחברה הגרמנית "Striegel & Wagner"    

 

 ביקור הגסטאפו במחלקת הפרוות
 
 

בנוסף, הוקמו בגטו מספר רֶסורְטים (בתי מלאכה) לחייטות, סנדלרות ונעלי קש. רסורט נעלי הקש היה ידוע בכל האזור: בחודש מאי 1942, באופן נדיר, מֵנהל רֶסורְט הסנדלרות והמֵנהל הכללי של הרֶסורְטים בגטו לודג' הגיעו לביקור במפעל, כפי שעולה מידיעה שנכתבה בכרוניקה של גטו לודג' ב 9-11.5.1942:

בזדונסקה וולה (Zdunska Wola)  

שהה היום מנהל הלשכה המרכזית של הרסורטים לעבודה, סגן ראש מועצת היהודים, ה' א' יעקבוביץ' יחד עם ה' לוין, מנהל רסורט הסנדלרות. מטרת הנסיעה לזדונסקה וולה הייתה להכיר את המתקנים במפעלים הגדולים לייצור נעלי-קש, הקיימים בעיר זו. נסיעת נציגי שלטונות הגטו מחוץ לעיר היא מקרה נדיר ביותר.

 
תושבי הגטו השתדלו מאוד לקבל עבודה במפעלי הגטו, גם בגלל מנות המזון הנוספות שניתנו להם כעובדים, וגם משום שראו בכך הצלה משליחה למחנות עבודה. מידי פעם נצטווה היודנראט לספק רשימת יהודים אשר הוצאו בליווי משטרתי אל מחוץ לגטו ואף אל מחוץ לעיר, שם הועסקו בעבודות כפייה שונות (כמו למשל בכפר קרובאנוב- Krobanowek, המרוחק כחמישה ק"מ מז"ו, שם עבדו מספר יהודים בבניין בתים לגרמנים שהובאו מווהלין ומרומניה. כמו כן, הם הועסקו שם בכריית גבול מסביב היער שבפאתי העיר).
בתחילת מאי 1941, הודיעו הגרמנים כי בקרוב ישולחו 600 אנשים לעבודה מחוץ לגטו וכי על התושבים להתנדב לכך או שהם יילקחו בכוח. ואכן, בחודשים יוני-יולי 1941, שולחו מהגטו למחנות עבודה כ 1000 יהודים בגילאי 16-40. על איסופם וריכוזם בתחנת הרכבת הייתה אחראית המשטרה היהודית שפעלה יחד עם הגרמנים. וילהלם ביטל (Wilhelm Bittel), המפקד הגרמני של הגטו, היה אחראי על עריכת הסלקציות ושילוח היהודים למחנות העבודה. זאת עולה ממסמך של הועדה לבדיקת פשעי הנאצים בלודג', אשר מפרט את פשעיו של ביטל כמפקד גטו ז"ו ומציג בקשה להסגירו לצורך העמדתו לדין בפולין (אחד מהפשעים המוזכרים במסמך הינו שילוח של כמה מאות יהודים למחנות עבודה בין יוני 1941 לאפריל 1942: מצוין במפורש כי ביוני 1941 גורשו 550 יהודים). צעירים אלה, אם כן, נשלחו למחנה עבודה באזור פוזנן; זאת נודע ממכתבים ששלחו למשפחותיהם בז"ו, אשר הגיעו מהמחנות לנצינגן (Lenzingen) ו-לובאו שליד פוזנן. מסופר כי מחנה לנצינגן היה מגודר בתיל, ובצריפיו שוכנו הנערים (כ 150 בכל צריף). תחת משמר של פולקסדויטשים, הם היו יוצאים לעבודת בנייה של כביש ברלין-מוסקבה. לאחר המלחמה נמצאה גלויה שנשלחה מז"ו לפורטוגל ב 18.2.1942. בגלויה יש חותמת הגעה לליסבון ב 1.7.1942. השולח מבקש אוכל ובגדים למחייה וכן עזרה לבן שנשלח למחנה עבודה בפוזנן כנראה שנה קודם ביוני-יולי 1941.
 
 
הגלויה שנשלחה מזדונסקה וולה לליסבון, פורטוגל. בגלויה יש חותמת צנזורה וחותמת הגעה לליסבון ב 1.7.1942.
 

היחס לעובדים היהודים היה תלוי במקום עבודתם. אחד מניצולי הגטו העיד כי מצבם של המועסקים בעבודות הציבוריות בעיר היה גרוע ביותר, שכן ידועים מקרים בהם הוכו הפועלים היהודים למוות על ידי המשגיחים. כמו כן, הוא הוסיף כי עם הזמן נוצרה מעין הסתגלות למקומות עבודה מסוימים בהם ההתייחסות לעובדים הייתה פחות נוקשה. במקומות אחרים, לעומת זאת, זכו העובדים לסבל רב, מכות ועינויים בנוסף לעבודה קשה המבוצעת על ידם- ניקוי, הוצאת האשפה והשפכים מהבורות, לפעמים בידיים חשופות ללא כל אביזרי עזר. זאת עשו במשך כל שעות היום ולעיתים אף בשעות הלילה מבלי שקיבלו אוכל כלשהו.

ב 16.8.1942 שבו לז"ו ממחנות העבודה הללו כמאה יהודים, רובם בעלי מלאכה. חזרתם הייתה פרי שתדלנותו של ד"ר למברג בפני הגרמנים על היותם עובדים חיוניים במפעלים וברסורטים שבגטו.

 

 יהודי ז"ו בעבודות כפייה
 
 
באביב 1940, ביוזמת ד"ר למברג (יו"ר היודנראט), ארגן היודנראט חווה חקלאית בגטו ברשות הגרמנים (נקראה Ackerbaufarm בפי הגרמנים, "פארמה" בפי תושבי הגטו). בעזרת היודנראט הובאו כלים להכשרת שטחה
(110 דונם) ונרכש עדר של 28 עזים. היו צעירים שעזבו את בתיהם ועברו לחיי קומונה בחווה, והיו כאלה שנשארו ללון בבתיהם אך פקדו את החווה מידי יום. באביב 1941 החלו לבקוע נבטים בערוגות, והחווה החלה מספקת גם תוצרי חקלאות (אשר חלקם נמכר לסוחרים) בנוסף לחלב עזים אשר חולק לילדי הגטו. בחווה הועסקו מדריכים מקצועיים וכחמישים צעירים- 30 נערים ו 20 נערות- בגילאי 17-21, אשר רבים מהם השתייכו לפני המלחמה לתנועות נוער ציוניות. בתמיכת ד"ר למברג, נוער זה ארגן לעצמו הכשרה והתמחות בחקלאות. בנוסף, בסיום יום העבודה התקיימו שיעורי עברית, הרצאות בתולדות עם ישראל והציונות, וכן התקיימו אימוני כושר גופני ותרגילי סדר. מאחר וחברי החווה נחשבו לעובדים בעבודה פרודוקטיבית, הם שוחררו מהשילוחים לעבודות. אולם, לאחר ששמעו כי יהודים סופגים מכות אכזריות במקומות העבודה אליהם שולחו, הם התנדבו לחוש לעזרתם ויצאו לעבוד במקומות העבודה הקשים ביותר.

בין חברי החווה שררו יחסי רעות, והעזרה ההדדית הייתה נר לרגליהם. בהקמת החווה היה משום ניסיון לשמור על רוחם של בני הנוער וכוח עמידתם הנפשית. ואכן, בשנות פעולתה, הצליחה החווה, ולו במעט, להפיח רוח חיים בחבריה ואף בקהילה כולה, והיא שימשה מוקד רוחני ועידוד רב לנוער ולמבוגרים. עם חיסול הגטו בקיץ 1942, חוסלה גם החווה. מבין חמישים הצעירים שהיו בה, אחד הצטרף לאמו במשלוח למחנה ההשמדה חלמנו; אחד נחנק בקרון הרכבת בדרך ללודג'; והשאר- 48 חברי הנוער הציוני- הגיעו לגטו לודג', מתוכם שרדו רק 15.  

  החווה     בחווה

     מסיבה/אסיפה בחווה (ד"ר למברג בראש השולחן)
 
 
בסוף ינואר 1942 החלו להגיע לזדונסקה וולה ידיעות ראשונות מוסמכות על חיסול יהודי הסביבה. ראש היודנראט בעיר קאליש (Kalisz) הודיע לד"ר למברג, יו"ר היודנראט בזדונסקה וולה, שהגרמנים הוציאו את כל הזקנים מבתי המחסה בעירם, בטענה כי הם מועברים לגרמניה; אך יותר מאוחר נרמז לו כי כולם נרצחו.
 

יומיים לפני חג הפורים 1942, ביום ראשון בבוקר, נקראו באופן פתאומי כל הנגרים היהודיים למחלקת הבנייה הגרמנית. ב 16:00 נודע כי הם נקראו להקים גרדום תלייה בשוק העיר שעליו ייתלו מספר אנשים. ב 19:00 הגיעו אנשי גסטאפו (פוכס Fuchs וריכטר -Richter) לד"ר למברג והורו לו לבחור עשרה (10) יהודים לתלייה מבין פושעי הגטו שנאסרו. לשאלתו של למברג מה פשעם, הוא נענה שזה כנקמה על תלייתו של המן. ד"ר למברג סרב לציית להוראה ועל כן הוכה במקום. נאמר לו גם שהמוציאים להורג יהיו כל בני משפחתו. את המצב הציל ראש המשטרה הפלילית של ז"ו שהכיר את ד"ר למברג ומסר לידי ריכטר (ראש הגסטאפו) רשימה של 10 פושעים יהודים (מבריחים וכדומה). בכיות ויללות נשמעו מכל בית בגטו בלילה הזה. היודנראט התבקש לבחור בעצמו עשרה (10) שוטרים מהמשטרה היהודית שיבצעו את התלייה. בתחילה סירבה המשטרה היהודית להשתתף בתלייה כי פחדו מנקמה בהם ובבני משפחתם ("איננו רוצים להכתים את שם ילדינו, שיצביעו שאבותיהם הרגו ותלו יהודים"), אך לאחר שנאמר להם כי אם לא יבצעו זאת הם יתלו בעצמם, הוחלט כי יפילו גורל בין השוטרים היהודים הרווקים. ואכן כך היה. אך ד"ר למברג לא ויתר. הוא הלך לגרמנים והציע למסור קילו של זהב כפדיון נפש בעד כל אחד מעשרת היהודים בצירוף 20,000 מארק, וכן לעבוד 3 חודשים חינם לגמרי ורק שלא יתלו היהודים הללו. הגרמנים סירבו להצעה, והמפקד, שכעס על התעקשותו של ד"ר למברג, אמר כי אם הוא ושאר חברי היודנראט ימשיכו לעשות צרות, כל יהודי ז"ו ישלחו למוות. זה היה או שיהרגו את עשרת היהודים שנבחרו או את הקהילה כולה. ד"ר למברג הצטווה לבקר את עשרת היהודים בכלא ולהודיע להם על הוצאתם להורג המתוכננת. הוא אמר להם כי זה או הם או הקהילה כולה. העשרה ראו את מותם כמוות על קידוש השם וקיבלו על עצמם את רוע הגזירה.         

בבוקר חג הפורים, יום שלישי, 3.3.1942, 09:00, נכנסו הגרמנים לגטו ואספו את כולם, כולל ילדים, לרחבת השוק בכיכר ליד רחוב Steszycka (היום Getta Zydowskiego) בה הותקן גרדום. כ 5000 יהודים נתקבצו שם; כולם עומדים ללא נשימה מאובנים, עיניהם בוהות בגרדום מבלי יכולת אפילו לבכות. נוכחות היהודים במחזה הייתה חשובה לגרמנים- למען יראו ויראו ובעיקר על מנת לענות את נפשותיהם. פולנים וגרמנים רבים הצטופפו בכיכר לשמוח לאיד ומסביב התהלכו אנשי גסטאפו שצהלו משמחה. בשעה 11:00 הובלו הגיעו עשרת היהודים במכונית שלוותה בכמה מכוניות משוריינות של אנשי גסטאפו וקצינים. ריכטר, ראש הגסטאפו, עלה על ספסל התלייה, ניסה את החבלים והכריז ש"הכל בסדר" ושאפשר להעלותם על הגרדום. השוטרים קשרו להם את הידיים מאחור ושמו את חבלי התלייה על צוואריהם. ד"ר למברג נקרא אל קציני הגסטאפו שלחשו לו משהו באוזן. לאחר מכן, הוא עלה על ספסל התלייה כשהוא רועד כולו, הרים את ידו כסימן שהוא רוצה לומר משהו, ובקול מטורף הכריז ביידיש: "יהודים. נצטוויתי להגיד לכם שעשרת האנשים מובלים לגרדום וייתלו מפני שעסקו בחבלה ולא צייתו לפקודות הנאצים..." ד"ר למברג התעלף פעמיים באותו נושא דברים אלו. הוא הוקם פעמיים והורה להמשיך בדבריו. הוא ביקש מהקהל היהודי להיות חזק ולא לבכות. הנידונים למוות ביקשו מהשוטרים שיהדקו היטב את הלולאה על צווארם כדי שמותם יהיה מהיר. כאשר עמדו כולם בשורה אחת, מוכנים למשיכת המשטח מתחת לרגליהם, הם הכריזו: "יהודים, אל תבכו אחים יקרים! החזיקו מעמד. עוד תזכו לראות במפלתם! אחים, קחו נקמה, נקמה!". לאחר מכן נשמעה במקהלה הקריאה: "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד". בשעה 12:00, כשכל הקהל ענה להם "שמע ישראל", יצאו נשמותיהם. אף אחד לא בכה. צער גדול כזה אי אפשר להביע בדמעות. עשר הגופות התנדנדו על החבלים, השמש האירה את ז"ו בבוקרו של חג הפורים, והקהל החל להתפזר בשבועה לקיים את צוואת הקדושים: נקמה! הגויים שעברו במהלך אותו היום ברחבת הכיכר צחקו לאיד: "תראה איך שהיהודים תלויים כמו תרנגולות באיטליז", מספר אחד מניצולי הגטו. רק עם רדת הלילה הורדו הגופות מהגרדום ונקברו בקבר אחים.
היודנראט ביקש לקבור אותם בקבר ישראל, אך הגרמנים סרבו.
הנה שמות עשרת הקרבנות שנתלו בחג הפורים 1942:
 

 
Yakov Bialik, Wolf Tuch, Ezekiel Truskalaski, Moishe Majz, Shmuel Hersh Majz, Shimon Jakobowicz, 
Yakov Mendel Szlezinger, Nochem Jachimowicz, Leib Rogozinski, Nochem Ellia Zilberberg.

  

        עשרת הרוגי המלכות שניתלו ע"י הנאצים בחג הפורים, 3.3.1942.
 
                                     מכתבו האחרון של נחום יחימוביץ, אחד מעשרת היהודים שנתלו בפורים 1942.

                                                                 
 
תרגום המכתב לאנגלית:  
Dear Children. I would like to share with you that we are alive and healthy.  I don't own any business any more. Ruchia got married two month ago. I don't have anything else to tell you. I greet you from all my heart and hope to see you soon. My Dear Daughter. Please write to me immediately about what is going on with you. Is Abram at Home? Are you in good health? Do you have enough income to make a living? What is dear Natale doing?  Please write me all in great details. You should write me to Belgium and "they" will forward it to me. N.Yachimowicz  (תורגם על ידי אורית קרני, צאצאית של נחום- אבא של סבתה)
היהודים חזרו לשגרה תוך השלמה עם גורלם, במאבקם היומיומי להשיג פת לחם ולשרוד. כל מה שקיוו לו הוא שהלילה יעבור מבלי שקתות רובים יכו על הדלת והפקודות יצוו לצאת. השאיפה הייתה לשוב הביתה מהרחוב מבלי שינהגו בך ככלב שוטה ויעלו אותך למשאית לעבודה או לגירוש. האקציות הקטנות של משלוחים למחנות עבודה נמשכו ללא הרף. אנשים הוצאו לעבודה וכך הצליחו להבריח לגטו מעט מזון.
 
 
באביב 1942, ממש לקראת חג השבועות, נאסרו עשרה (10) יהודים- כולם יהודים דתיים מאוד מידועי הקהילה, ביניהם שלמה ז'ליכובסקי. כמו במקרה של חג הפורים, הורו על ד"ר למברג ללכת לבית הכלא ולבשר ליהודים על תלייתם המתוכננת לחג השבועות. "מה עלי לומר להם היא הסיבה לתלייתם?" שאל ד"ר למברג את המפקד. "אמור להם שהם נתלים עקב הברחה ופשעים נוספים כנגד האומה הגרמנית". "אבל יהודים אלה הם מהדתיים ביותר בקהילה שלנו!", מחה ד"ר למברג והמשיך: "הם אנשים ישרים ואף אחד מהם לא עבר על שום חוק." המפקד פנה לעצת אחד הכמרים שהיה עימו במשרד, ולאחר מכן השיב: "אז אמור להם שהם נידונים לתלייה באשמת פזיזות בקבלת עשרת הדיברות ובאשמת יהירות באמונתם כי הם העם הנבחר. ובכן, היום אני בחרתי בהם בשם הפיהרר. הכומר יידע אותי שבשבועות חוגגים את עשרת הדיברות, ולכן זה יום ההולדת של העם היהודי. ביום הזה, ימות מניין זה של אנשים מרומים [שהלכו שולל] ויהירים. אתה משוחרר." באותו ערב, ד"ר למברג ביקר את עשרת היהודים בבית הכלא וסיפר להם את החדשות ואת הנימוק אותו נתן המפקד. ד"ר למברג הצטער על כך שהוא לא יכל לעשות יותר עבורם, וכן על כך שבתור יו"ר היודנראט הוא לא הצליח להגן עליהם ולא הצליח למלא כראוי את האחריות שהוטלה עליו. "אל תדאג, חברי", ענה לו שלמה ז'ליכובסקי. "עשית כל מה שאפשר לעשות." שלמה ביקש מד"ר למברג לנסות להבריח לתא המאסר כל מה שצריך בשביל תפילת חג השבועות ויום הכיפורים. ד"ר למברג הבטיח שינסה, ושאל בפליאה: "יום כיפור? יש עוד הרבה זמן עד יום כיפור." הוא נענה: "אנו נקיים את תפילת נעילה של יום כיפור. זה אולי לא יום כיפור עפ"י לוח השנה, אך זהו יום הדין שלנו. אנו נשאר ערים כל הלילה של ערב שבועות ונתפלל. מחר בלילה אנו נכריז בפני אלוהים שאנו מוכנים לכפר על כל החטאים של העם היהודי." למחרת בערב חזר ד"ר למברג עם כל הדברים המבוקשים- כולל שופר. ואכן, לאחר ששלמה ז'ליכובסקי ערך את תפילת חג השבועות הוא החל בתפילת הנעילה של יום כיפור. מילה אחר מילה, תפילה אחר תפילה, עשרת היהודים ערכו את תפילת יום הכיפורים. לפני שהגיעו לאחת מהמנגינות היפות ביותר של תפילת נעילה,אֵל נורָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה, עצר שלמה ז'ליכובסקי את התפילה. הוא פנה לתשעת היהודים האחרים ואמר: "בואו נפסיק לשיר ונשמור את המנגינה הזו למחר כאשר נצעד אל הגרדום." הם הסכימו. השוטרים הקשוחים ששמרו בחצר בית הכלא אשר שמעו את תפילתו של שלמה ז'ליכובסקי ואף לעיתים השתתפו בה, החלו כעת לפרוץ בבכי כמו ילדים. בדיוק בחצות הלילה תקע שלמה ז'ליכובסקי בשופר (עפ"י הקבלה, בשעה זו נפתחים שערי שמיים). הצליל הארוך והמושלם של השופר נשמע בכל בית הכלא ואף הידהד בז"ו. אפילו הדמיון לא יכול להמחיש את הרוחניות אותה חוו עשרת היהודים בלילה אחרון זה לפני מותם. כמו שנעשה בבוקר חג הפורים, הגרמנים אספו בכיכר את כל יהודי ז"ו. פולנים ופולקסדויטשים רבים הגיעו, ואף יש אומרים כי חלקם הגיעו עם נשיהם. שוב היו הגרמנים שמחים לאיד. בשעה המתוכננת הובאו עשרת האנשים ע"י המשטרה היהודית. שקט נפל על הקהל כשהעשרה הובאו לכיכר כשידיהם קשורות מאחורי גבם. ואז החלו להישמע מלמולים, שכן העשרה נראו שלווים ובראשם שלמה ז'ליכובסקי שחייך ופניו קורנות. בתלייתם רצו הגרמנים ללמד את ז"ו שהגזע העליון שולט, אך הם נכשלו בגלל שלמה ז'ליכובסקי. כשהעשרה הלכו לכיוון הגרדום, הרים שלמה ז'ליכובסקי את ראשו לשמיים והחל לשיר בקול שכל ז"ו הכירו ואהבו כל כך את השיר מתפילת הנעילה: אֵל נורָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה. בחזרה השנייה של הפזמון הצטרפו אליו יהודים מהקהל. בחזרה השלישית כל אלפי היהודים החלו לשיר. הגרמנים יצאו מגדרם! מקרה כזה מעולם לא קרה! עשר כסאות הונחו מתחת לעשרה חבלים, שכן הגרמנים רצו לתלות כל אדם בנפרד על מנת למשוך כמה שיותר את הטקס הזוועתי. שלמה ז'ליכובסקי ניגש לכסא הראשון ועלה עליו כשהוא מחייך לעבר החיילים הגרמנים ומשטרת הגטו, ושאל: "נו?". הוא הראה עם ראשו את החבל שמעליו ומתח את צווארו לעברו. "נו?", הוא שאל שוב. ושוב בלבול. דבר כזה לא אירע מעולם. לפתע, מתוך השקט, הרים שלמה ז'ליכובסקי את קולו לעבר השמיים והחל לשיר "שמע ישראל". כל הקהל שר איתו. כולם היו במצב רוח מרומם. כולם בכו ללא דמעות. לאחר תליית עשרת היהודים, קהל היהודים לא התפזר. הם עמו בשקט ובהערכה לזכר אותם קורבנות - קדושים מעונים – וכאי ציות לגרמנים. לבסוף, לאחר איומי רובים מצד הגרמנים ובעזרת משטרת הגטו, עזבו כולם את הכיכר. בניגוד לעשרה שניתלו בחג הפורים, עשרת היהודים הללו לא הושארו תלויים כל היום. הגרמנים אישרו להורידם ולקבור אותם בקבורת ישראל. כולם היללו את העשרה, ובייחוד את שלמה ז'ליכובסקי שהפך לגיבור רוחני.   
הנה שמות עשרת הקרבנות שנתלו בחג השבועות 1942:
 

 
Shlomo Zelichowski, Mordecai Morgenstern, Benjamin Rudel, David Chaskielewicz, Mendel Cohen, Hersh Lajzer Saburzsinski, Hershel Starzinski, Szaja Ber Sanator, Juri Pszecik, Jehuda Szmul.
 
מעדותו של מנדל יוסקוביץ, מניצולי גטו ז"ו, אודות התלייה בחג השבועות:
...באזני מהדהדות עד היום הזה שתי קריאות נועזות, שקלטתי מפי הנתלים. עוד לפני שאגתו של שלמה ז'ליחובסקי "שמע ישראל", שחישמלה את כולם, נשמעה צעקה גדולה ואיומה: "יהודים! שתתנקמו בעד דמינו!". בשעת מעשה לא ידעתי קריאתו של מי זו היתה. אחר כך נודעתי, שזה קרא הסבל, יהודי פשוט ותמים מחוגי "עמך", אשר היה בין עשרת הנידונים... עבורי נראה הענין בהיר וברור, כי שתי הקריאות של הסבל ושל שלמה ז'ליחובסקי הן היינו הך. הסבל השביע אותנו, לקחת נקמה בצוררים. אבל איך ובמה להתנקם? ומה תכלית הנקמה? ונקמה ממשית ומוחלטת מהי? וכלום יש ליהודים החלשים האפשרות והיכולת לבצע את שאיפת הנקם? כל זה שאלתי לעצמי כבר אז... כי אכן זוהי הנקמה הגדולה והבטוחה ביותר. הגרמנים שאפו מעל לכל לרצוח את הנשמה היהודית, להטיל זוהמה בנפשות ישראל, לכן הם בחרו דווקא בערב חג השבועות, בזמן מתן תורתנו, כדי להתעלל ביהודים ולהחליש את אמונתם. ומה הוכיח שלמה ז'ליחובסקי, לעיני כל היהודים המושפלים והמדוכאים? כי אין להם, לתליינים הגרמנים, כל שליטה על הנשמה היהודית ואין להם שום יכולת לעקור את האמונה מלב היהודים. וזוהי הנקמה האמיתית היהודית... למחרת היום, לאחר עשר התליות, השתתפתי ב"מניין" חשאי, שנערך לתפילת החג בביתנו שברחוב שאדובסקה 28, וקיבלנו בשמחה ובהתלהבות את התורה הקדושה, ושרנו יחד את ה"אקדמות"... ובשעת התפילה הזאת, שנערכה מתוך סכנת נפשות והתמסרות מלאה, חשתי בפועל ממש, כי אין נקמה גדולה ועזה יותר בצוררים הגרמנים, מאשר העזה רוחנית...
(מתוך: פראגר משה, אלה שלא נכנעו, בני ברק, תשל"ז, חלק א', עמודים קלח- קמ).
 
צבי גיל, ניצול זדונסקה וולה ומחבר הספר "גשר של נייר", מספר על שלמה ז'ליכובסקי:
מעטים יודעים על שלמה ז'ליכובסקי ושכמותו. הוא לא גיבור מיתולוגי חדש, כמו לוחמי מרד גטו וורשה, מרד שבימים אלה מלאו לו 65 שנה, היו ימים, ולשמחתי אינם עוד, שששת המיליונים שהושמדו  ואלה ששרדו  הוטבעה בהם תווית של "הלכו כצאן לטבח". הרי התובע הכללי במשפט אייכמן, היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר שאל את ד"ר משה בייסקי,לימים שופט בבית המשפט העליון ויו"ר מכון לחקר השואה- משואה- "מדוע לא התנגדתם". היום מבינים כי מאבק ההישרדות היה המאבק ההרואי, הנוראי ביותר.הנה, יהודי מן השורה, כאשר הלולאה נכרכת סביב צווארו, יש לו האומץ ותעצומות הנפש, לתפוס אותה, להרים את ידו לשמיים, לשיר את "שמע ישראל" ולקרוא לתשעה משותפיו לגרדום להיות גאים על שהם נהרגים על קידוש השם. זאת גבורה עילאית, לא פחות מאשר זאת של אחינו גיבורי התהילה מגטו ורשה. אלה וגם אלה לחמו בעוז, כול אחד בדרכו שלו, כול אחד במתן ביטוי נוקב לתגר שהוא קורא למפלצת הנאצית. המפלצת הזאת,בדימויה הזוועתי, עברה מן העולם, העם היהודי שרד והקים את מדינתו. תוך קריאה לעצמו, לעם ולעולם כולו: "לא עוד" – never again   (מתוך: http://www.notes.co.il/zvi/).
 
 בסוף המלחמה, באחד מהארכיונים הסודיים של גטו ורשה, נמצא שיר שנכתב ע"י יצחק כצנלסון:
 
   
תמונות מהתליות הפומביות בפורים ובשבועות
 

לאחר אירועי התליות, החמירו החיים בגטו והנאצים המשיכו בפעולות נוספות המצביעות על ההכנות לחיסול הגטו. נתרבו החטיפות והמצודים ברחובות, מה שגרם ליהודים רבים לחפש מסתור במרתפים ועליות גג. מנגד, היו יהודים אשר התייצבו מרצונם במקום המיועד לגירוש, בוודאי מתוך ייאוש ושברון לב.

בתחילת יולי 1942, ידעו כותבי הכרוניקה בגטו לודג' כי עתידה להגיע אליהם קבוצה גדולה של מגורשים מז"ו; זאת עולה מידיעה שכתבו ב 9.7.1942: "הגיעו מגורשים מקאליש והסביבה[...] יש לשער שקבוצה גדולה של מגורשים מעיירות שונות תופנה לגטו המקומי. העניין אקטואלי בעיקר ביחד לשיראדז (Sieradz) וזדונסקה וולה (Zdunska Wola)."
ואכן, בסוף יולי 1942, הגיע ביבוב לז"ו מלווה בוועדה רפואית אשר ערכה בגטו מבצע "חותמות" לקראת חיסולו הקרב. כל תושבי הגטו נקראו למקום הריכוז, שם הופרדו הנשים מהגברים. לאחר מכן, בחנו רופאים גרמנים את גופם העירום של היהודים והטביעו עליו (מעל לחזה, על הבטן ועל הגב) חותמת: A לאנשים כשירים, B ו-P לטף ולזקנים. אחד מניצולי הגטו מספר:

[הגרמנים פירסמו] הוראה לפיה על כל תושבי הגטו להופיע בבניין ה-"הילפסקומיטט", שם היה על  כל אחד  להיכנס לבדו לחדר, בו ישבו ארבעה או חמישה גברים, ביניהם לובשי מדים שחורים וירוקים בגוון אפור, אשר ערכו סלקציה. היהודים - נשים, גברים ובני נוער מעל גיל 14 - היו חייבים לעבור ערומים על פני היושבים וכל אחד מהם הוחתם בחותמת טוש באות H או B [הכוונה ל A, B או P]. את מלאכת ההחתמה ביצעו הגרמנים בצורה משפילה, כשהם מצמידים את החותמת על העכוז, על הבטן או על השדיים תוך לעג לקורבנותיהם.  
 
מבצע חיסול הגטו שהחל עם עלות השחר ב 24.8.1942, גרם לחרדה בין התושבים, אשר ברובם הבינו שאלה הן הדקות האחרונות של חייהם. הידיעה הזאת פשטה למעשה כבר בחורף 1941 כאשר לדברי בנו של ד"ר למברג: "באחד הלילות הגיעו לאבי שני פולנים עובדי רכבת ובפיהם ידיעה סודית המיועדת לו. בהמשך דבריהם סיפרו שהנאצים רוקנו כפרים אחדים סביב חלמנו. מכוניות מביאות לשם יהודים וחוזרות ללא אנשים כשהן עמוסות בגדים. שניהם היו משוכנעים שבמקום מתבצע חיסול המוני של היהודים. על הגילוי המחריד החליט אבא להודיע לקהילות יהודיות שבסביבה. לשם כך הוא כתב מכתבים אנונימיים ובהם הודעה שהיהודים אינם נוסעים לעבודות, כפי שהבטיחו הנאצים, אלא מוסעים למוות. נוסף על כך הודענו על כך ללודג'."
 
המודעות על הגורל המצפה להם גרמה לכך שיהודים רבים חיפשו מסתור במרתפים, בעליות גג ובמקלטים ארעיים; ואילו האחרים, תוך ייאוש מוחלט ושברון לב, פנו למקום המיועד להתייצבות ברחוב Steszycka. התנהגותם זו השפיעה כנראה על המהלך האכזרי במיוחד של מבצע חיסול הגטו בז"ו.  
 
למבצע זה גייסו הנאצים כוחות מוגברים של ה SS והמשטרה, וביניהם יחידה מיוחדת המכונה Rollkommando או Vernichtugskommando וגם את כל הצוות של "משטרת הסדר" ובראשם מפקדם, הסגן Hermann Funke, שהיה כנראה אחד ממנהלי המבצע. חלק פעיל במבצע לקחו גם אנשי הגסטאפו מלודג' וגם האנס ביבוב, ראש מינהל הגטו בלודג', ומנהלי מחלקותיו. ביבוב ועוזריו הגיעו לז"ו כדי לבחור בשיטת סלקציה את היהודים אשר אמורים היו לעבוד בסדנאות הגטו בגטו לודג' וגם לשם שמירה על הרכוש שהושאר בגטו ע"י היהודים המגורשים.    
 
3.11.1941
 
 
 
גלויה שנשלחה מזדונסקה וולה ליודנראט בגטו לודג'. הכתב המודפס מזכיר את הירש הלפוגט Hersch Helfgott
ואת אביו Schlama. הגלויה חתומה ע"י ד"ר למברג, יו"ר היודנראט בזדונסקה וולה.
  
הסוף: אוגוסט 1942 חיסול הגטו

 

ביום שבת, 22.8.1942, נשמעו בגטו יריות מלוות קריאות באמצעות רמקולים: "ראוס, יודען ראוס...". חוליות של אנשי אס.אס פרצו לחצרות ולבתים ודרבנו בקתות רובים את האנשים לצאת לשדה שבמרכז הגטו. עשרות אנשים שכשלו נורו במקום לעיני קרוביהם שנאסר עליהם לגשת לבן משפחה פצוע או מת. לאחר מיונם המוקדם של היהודים במקום ריכוזם ברחוב Steszycka ורציחתם של חולים, נכים וקשישים רבים, הורצו הנותרים דרך הרחובות Sieradzka, Mostowa, Narwianska, Steszycka  עד לרחוב Kacza. שם סידרו אותם הגרמנים בשלשות והצעידו אותם, כ 10,000 איש, לבית העלמין היהודי.
 


 גירוש יהודי זדונסקה וולה, אוגוסט 1942
 
 
ליד שער בית העלמין נאלצו היהודים לעבור בין שורות של אנשי SS מזוינים שחיכו לבואם.
תוך צריחות ומהלומות בוצעה סלקציה נוספת ע"י "ועדה" לא מזוהה בהשתתפותם של ביבוב וקציני גסטאפו. בית העלמין חולק לשניים: בצד אחד היו כאלף איש- צעירים המסוגלים לעבוד. בצד השני היו כל היתר- קשישים, ילדים וחולים. קשה לתאר את המחזות שהתרחשו בבית העלמין בזמן הפרדת הילדים מהוריהם. רבים לא הסכימו להיפרד מיקיריהם ובייאושם העדיפו למות במקום.
 
בזמן ביצוע הסלקציה בבית העלמין היהודי ערכו יחידות אחרות של המשטרה והSS, בעזרת משטרת הסדר היהודית, סריקה בשטח הגטו כשהם רוצחים כל יהודי שפגשו בדרכם. כך נרצחו בין היתר משפחת קנופף בת חמש נפשות מרחוב Sieradzka 5, ביניהם ילדים בני 11, 13 ו-15. בין קרבנות הרצח נפלו גם כל המאושפזים בבית החולים היהודי ברחוב Ogrodowa.
ביום הראשון של האקציה נורו למוות בשטח הגטו לא פחות מ 50 בני אדם. במשך היומיים הבאים נהרגו עוד עשרות רבות. בסה"כ נרצחו בימי האקציה 219 יהודים כתוצאה מאלימות הנאצים. גוויותיהם הועברו על גבי עגלות לבית העלמין ע"י יהודים שמונו לתפקיד זה, ונקברו שם בקברי אחים שהוכנו מראש.
 

 מצבה בבית הקברות לזכר נרצחי האקציה שנקברו בקבר אחים.
 
היהודים שרוכזו בבית העלמין נשארו שם יומיים ללא מים ומזון, כשהם נתונים תחת שמירה קפדנית.
בית העלמין הואר בזרקורים ובמצב שנוצר לא ניתן היה לעבור מקבוצה אחת לאחרת. אולם, נמצאו כאלה אשר ניסו לעשות זאת ובדר"כ שילמו על כך בחייהם. הנאצים ירו לתוך ההמון ללא כל סיבה. ע"י כך נרצחו עוד עשרות רבות של יהודים, ביניהם משפחת קיבל בת שבע נפשות, חמשת בני משפחת דומברוביצקי וחמשת בני משפחת ליחבסקי. לבית העלמין החלו להגיע משאיות סגורות. זו הייתה פעילות בשיטת הסרט הנע; מערכת מאורגנת ומסודרת של חיסול המוני. משאית מתמלאת, זזה ומפנה מקום למשאית ריקה שמתמלאת אף היא; וכך הלאה, עד שכמה משאיות מתמלאות והשיירה יוצאת לדרך. כך יבטיח מנגנון המוות טיפול מאורגן בקצה השני והאחרון של התהליך- בחלמנו. מרבית יהודי ז"ו - 8594 איש - נשלחו במשאיות למחנה ההשמדה חלמנו.
מיעוטם - 1169 איש - נשלחו ברכבת לגטו לודג'. בדרכם לגטו, אשר ארכה שעות רבות, נחנקו בקרונות הדחוסים כ 27 איש.
 
ב 26.8.1942 הוכרע גם גורלו של ד"ר למברג. הוא נלקח ע"י האנס ביבוב מתחנת הרכבת, ממנה אמור היה להישלח ללודג', ולעולם לא חזר יותר למשפחתו. (ראה/י בהרחבה: ד"ר למברג).  
 
  
ב 24-27.8.1942, י"א-י"ד אלול תש"ב, חוסל גטו זדונסקה וולה.
הי"ד!

 

  

  בית הקברות היהודי כיום. 
 קשה להאמין שפעם התחוללה כאן שואה...
 
 
 

מתוך:
ארליך אלחנן (עורך), ספר יזכור זדונסקה וולה, הוצאת דפוס "ישראל", 1968.
גיל צבי, גשר של נייר, הוצאת משרד הביטחון, 1996.
גלינסקי אנטוני, הגטו בזדונסקה וולה, הוצאת ועד יוצאי זדונסקה וולה בארץ ובתפוצות, 1996.
לוי דוד, אסיר מספר 142108, הוצאת המחבר, 2006.
ליזרוביץ רעות, שואת יהודי זדונסקה וולה 1939-1944, עבודת סמינר שהוגשה לאוניברסיטה העברית בירושלים, 2008.
.Neuman Isaac, The Narrow Bridge- Beyond the Holocaust, University of Illinois Press, 2000

 
 
מפה עדכנית של העיר (רחובות, מקומות תרבות וכיוצ"ב)
  
 
 
 
רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל- שר התיירות שנרצח ב 2001. אביו נולד בז"ו תחת השם וולקוביץ ;
ו-חיים בר-לב ז"ל (בעבר- ורוצלבסקי)- הרמטכ"ל השמיני של מדינת ישראל  
 
 
יו"ר- רעות הרשקוביץ (ליזרוביץ), BA+MA האוניברסיטה העברית בירושלים, ארכיון "יד ושם"
contact@zdunskawola.co.il
האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים