בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 

אתגר השילוב: חזון מול מציאות-תמונת מצב

 
   פורום דרושים עבודה    וועדת דורנר דו"ח סופי    מדברי החברים    סיבת הקמת האתר    קישור לתחרות האתרים    הסרט לשלב את סמואל
   סקרים    סטטיסטיקה גלישה באתר    עיתונות    התחום המחקרי    חדשות ועדכונים    שילוב בעבודה
   לימודים אקדמאים ותוכניות לימודים    ההצגה "עולמו של אלון
 
    מטרת האתר
    חוק חינוך מיוחד
    חוזרי מנכ"ל
    דו"ח מבקר המדינה
    פסק דין ית"ד
    פורום דרושים עבודה
    פסק דין מרציאנו
    פסק דין ית"ד השני
    ישיבות וועדת דורנר
    פורום התייעצות והחלפת מידע
    וועדת דורנר דו"ח סופי
    צור קשר
    מדברי החברים
    קישור לתחרות האתרים
    הסרט לשלב את סמואל
    סקרים
    סטטיסטיקה גלישה באתר
    עיתונות
    התחום המחקרי
    חדשות ועדכונים
    שילוב בעבודה
    לימודים אקדמאים ותוכניות לימודים
    ההצגה "עולמו של אלון
 
מי שמעוניין לקבל את האתר בקובץ של WORD, נא לפנות אל עורך האתר באמצעות המייל
כל מי שנתקל בכתבה עיתונאית שעוסקת בנושא השילוב של בעלי הצרכים המיוחדים במערכת החינוך הרגילה יכול להעביר לי במייל את הקישור שלה על מנת שתפורסם במסגרת אתר זה.
 
כתבה מרגשת מאוד על קשיי השילוב האוטיסטיים בחברה הרגילה!!!!!
 
 
להלן כתבה מרגשת מ-YNET הממחישה עד כמה השילוב מביא לתוצאות חיוביות, וכן האמונה בצדקת הצדק, שמוליכה את הנחישות, הרצון והמוטבצייה, ומביאה בסופו של דבר להצלחה. בכתבה זו מוזכרת גם הסביבה התומכת (חברים ומשפחה) ותרומתה המכרעת בנושא, ומצד שני הגורמים השליליים, שמנסים כל הזמן לזרוע ספק ופקפוק (והסיפור על הצפרדע החירשת ממחיש, שבדרך כלל הם גם מצליחים).
 
להלן קישור לכתבה הדנה בהתלבטות של הורים, האם לשלב לקויות למידה בחינוך הרגיל או שמא להעבירם לחינוך המיוחד. כתבה זו מצדיקה את מה שכתבתי באתר זה באשר לכך שאנשי החינוך משמשים "כסוכני הפרדה" ולא "כסוכני שילוב", שכן כתבה זו מעודדת הורים לשים גם לקויות קלות ביותר במסגרות של חינוך מיוחד וזאת בטענה ששם יקבלו יותר תשומת לב. נשאלת השאלה: מדוע בחינוך המיוחד הם מקבלים יותר? הייתי מצפה, שבשתי המסגרות הם יקבלו אותו דבר בדיוק, ושהמערכת החינוכית תעשה את כל ההתאמות הנדרשות, שגם בחינוך הרגיל הם יקבלו מענה מקסימלי לצורכיהם. לטעמי, אין בכלל ספק שלקויות קלות מעין אלה מקומם במערכת חינוך מתוקנת ,שיוויונית ולא מפלה במסגרות של חינוך רגיל ולא מיוחד.
 
 

להלן מאמר שהופיע במוסף לשבת של ידיעות אחרונות מתאריך ה-31.8.12 מאת הרב שי פירון באשר לאתגר השילוב של בנו במערכת החינוך הרגילה   (הדגשתי את הקטעים שהם בעיניי החשובים ביותר):

 

בני הולך לכיתה ג'. לפני שנתיים, כשהלך לכיתה א', התרגשנו, התפללנו ובעיקר דאגנו, כי הילד שלנו הוא ילד מיוחד עם נכות קשה, שהולך לבית ספר רגיל. לא מעט הורים לילדים מיוחדים הזהירו אותנו או הסתכלו עלינו במבט סלחני, כמי שאומרים: "השתגעתם?! אתם עוד תתחרטו".

חלפו שלוש שנים, ואין לנו ברירה אלא לספר, שקשה לנו. שלא באמת רוצים את הילד שלנו. שעל אף שהוא מוכשר, חביב, שמח וחברותי ועל אף שהוא משקיע על מנת לצמצם פערים ולעמוד בכל היעדים הלימודיים, קשה לנו. נכון, המחנכת שלו בשנתיים הראשונות הייתה מלאך, ומנהלת בית הספר וצוותה תרמו לא מעט, אבל אנחנו בקרב מתמיד, בלוחמה בלתי פוסקת על זכויות של ילד אחד במדינת היהודים.

לגדל ילד מיוחד זו משימה מרחיבת נפש. הילדים האחרים שלנו, האחים שלו, הפכו לפעילים חברתיים קטנים. מנהלת בית הספר היסודי התקשרה לספר לנו על השיעור, שהעבירה הבת שלנו על "קבלת השונה", שגרם לצוות לדמוע. כשילד מיוחד גדל לך בבית, אתה לא מדבר "על" אלא חי "את".

אבל לצד כל הטוב הזה, אנחנו יודעים שימינו ולילותינו שונים מאלה שאצל חבריו של הבן שלנו. הילד שלנו יושב בכיסא גלגלים, וכשהסביבה לא נגישה הוא את מאבד את עצמאותו ואת השתלבותו בחברה. מוגבלות פיזית קשה משפיעה על מרחב החירות של ההורים, ולכן אנו נמשיך לקום כל לילה, כשהשמיכה נופלת, נצטרך ללכת איתו לשירותים, על אף שגדל ובגר, נבלה ימים לא מעטים בבתי חולים, כל כתם או אדמומית ימלאו אותנו בסוג של חרדה, והוא ימשיך לקרוא לנו, בכל פעם שירצה לרדת מהכיסא או לעבור לעבוד בעמדת המחשב. וגם בלילות, כשנעצום את העיניים, ירוצו תמונות של עתיד מעורפל, עם הרבה שאלות לא פתורות, ולעולם לא נוכל לחשוב על הזקנה, כי מי ידאג לו, יתמוך בו, יחבק ויעודד אותו?

לא פעם הוא מראה לי שגוף האדם הוא רק כלי בשירות הנשמה, וכשכוח הרצון והאמונה גבוהים גם השמיים הם לא גבול. יש לו תחביבים רבים: הוא משחק במחשב, אוהב ספורט בכלל את ליאו מסי בפרט, רוכב על סוסים, מפזם בעל פה הרבה שירים, אוהב ללמוד תורה ושונא את בית הספר. הילד המיוחד שלנו הוא הוא ילד לגמרי רגיל, כשמאפשרים לו. הוא מודע לנכותו ולא רוצה שירחמו עליו. השבוע כשנסענו לבריכה, הוא התחנן בפניי, שאסיר ממנו את המצופים, ואתן לו לשחות לבד בריכה שלמה. הוא רוצה, הוא יכול, הוא הגיע והוא עוד יגיע רחוק.

אבל עכשיו אני כועס. כשהתקשרתי ביום שישי האחרון לברר אם השלימו את פעולות ההנגשה לקראת השנה החדשה, הסבירו לי שלא יהיה תא שירותים נגיש ביום הראשון ללימודים. "לא הספיקו" אמרו. שנה שלמה לא הספיקה למועצה, שקיבלה הרשאה מהמדינה להתקין תא אחד של שירותים, ואז נשברתי.

האם אתם מעלים על דעתכם להתקשר ולשאול אם הכיתה של הבן שלכם מוכנה? אם יהיה לילד שלכם תא שירותים? נסו לחשוב מה גרם לי להתקשר, לברר, להתעניין. ובעיקר, נסו לחשוב מה עבר בראשו של  מי שחשב שילד אחד יכול להגיע לבית הספר לשש שעות לשישה ימים ללא תא אחד של שירותים. לא על המעלית עוד לא מדברים. אולי תהיה מוכנה, כשיגיע לכיתה ה'. כאילו שילד מיוחד מגיע בהפתעה, נולד ישר לכיתה א' ולא מאפשר לאף אחד להתכונן כראוי. ומהרגע ההוא חבשנו את אפוד המגן והקסדה ויצאנו לקרב על תא השירותים. הבנו שאם לא נזעק, לא ישמעו את הילד שלנו.

נזכרתי איך בשנה שחלפה אשתי או אני איחרנו לעבודה כל פעם מחדש, כי ההסעה לא הגיעה בזמן. ועוד נזכרתי איך לא קיבלנו את המחשב הנייד שלו היה זכאי, על אף שהגשנו בקשה חצי שנה לפני עם 4 הצעות מחיר. "נגמר התקציב" אמרו לנו, כאילו איש לא ידע, שהוא מגיע לבית הספר, וכאילו 3000 ₪ עומדים לפגוע בתקציב המדינה. עד שקיבלנו מחשב, ואז גילינו בעקיפין שמי שקנה אותו זו עמותת חסד, שתרמה מחשב ילד נכה.

 

אז אחרי שצעקנו, ברגע הכמעט אחרון, התקינו שירותים בבניין מרוחק בלי הנגשה לחצר המשחקים ובלי הרחבת הדלתות. "בחופשת החגים" הבטיחו, "נתקין תא אחד בבניין שבו הוא לומד" הלוואי. וביום הראשון ללימודים- שזה היום הראשון בעבודה של אשתי, מחנכת כיתה י"ב ושלי, כראש ישיבה- שוב איחרה ההסעה ושוב הגענו מתנשפים, סחוטים, כאילו כבר שעת צהריים.

על השולחן שלי מונחות שמונה פניות של הורים שונים, שמוסרים את הנפש בשביל הילדים המיוחדים שלהם, אבל המדינה, השלטון המקומי או בית הספר מונעים מהם חינוך בסיסי, שיוויני, משלב. שמונה סיפורים, שקורעים את הלב יוצרים גוש חונק בגרון ולא מאפשרים להמשיך הלאה.

הנה מקבץ קטן: ילד אחד לא זכאי לאח רפואי צמוד, למרות שנפגע בתאונת דרכים קשה וסובל מקשיי נשימה. למה? כי הסכם מטופש קובע שאין אפשרות להצמיד אח רפואי למי שהולך לחינוך הרגיל רק לחינוך המיוחד. ומה יעשה, מי שזכה לשכל טוב, אבל גופו בגד בו? ואלמלא התערבה אישיות בכירה, לא היה זוכה הילד להגיע לבית הספר הרגיל, הסמוך לביתו. ומה יעשו הילדים, שלא מכירים אישיות בכירה? וילד אחד לא זכאי לסייעת, כי מקצצים בתקנים. ואחר הגיע לכיתה י', שממנה ואילך כבר לא זכאים תלמידי השילוב לשעות טיפול פארא-רפואיות. "אם רוצים שיטפלו בהם", אומרת המדינה, "שילכו לחינוך המיוחד" (הערה שלי- בכך המדינה למרות כל המילים היפות וההצהרות הבומבסטיות משמשת בפרקטיקה כסוכנת של הפרדה ולא של שילוב).

לילד שלנו מגיעות זכויות באותה מידה שהוריו עומדים בכל החובות האזרחיות המוטלות עליהם. כמעט כולם חושבים שהם עושים לנו טובה, וכדאי שבכלל נגיד תודה. מרגע לרגע אני מתחיל להשתכנע שמישהו החליט שהוא לא רוצה בשילוב, שאולי רוצים להכאיב במידה שתגרום לי להעביר את  הילד לחינוך המיוחד, כדי שאשחרר את המערכת מכאבי הראש המיותרים שבשילוב.

אני והורים שכמותי לא נוותר, כי הנוכחות של הילדים שלנו בחינוך הרגיל היא לא רק למעננו, היא גם למענכם. אפשר לשלב את הילדים שלנו, יש ניסיונות מוצלחים בארץ ובעולם, וכבר נכתבו דו"חות ותוכניות למכביר. בבסיס חזון השילוב עומדת ההכרה שהמפגש מעשיר את שני הצדדים גם יחד. עולם ללא שילוב הוא עולם חסר, לקוי, לא מוסרי, לא יהודי ולא אנושי. נגישות איננה רק מעלית, רמפה או שירותים היא תרבות שלמה הכוללת שפה, עמדה מוסרית מוצקה וגם התאמות של מבנים (הערה שלי- בעיניי זהו הקטע החשוב ביותר במאמר בשל ראיית השילוב לא רק בהיבט החינוכי הצר אלא כאורח חיים כולל ותרבות שלמה של חברה ערכית ומוסרית).

אז הנה שיעור מבוא בעניין "תרבות של נגישות": רעייתי לקחה את הילד שלנו ממסיבת יום הולדת כיתתית. להסעה הצטרפה ד', ילדה מקסימה. "מה הכרטיס שצמוד לשמשה הקדמית"? שאלה. "באוטו של אבא שלי אין אחד כזה" "זה תג שמסייע לנכים לחנות במקומות השמורים להם" הסבירה אשתי. ד' הביטה מסביב בעיניים תמימות וחכמות שאלה: "אבל מי כאן אצלכם נכה?" (הערה שלי- קטע חזק שממחיש שילדים רגילים אינם תופסים את בעלי הצרכים המיוחדים כשונים אם הם מתרגלים לראות אותם כחלק טבעי מהחברה, שבה נמצאים. ותזכרו טוב טוב: הילדים של היום הם האזרחים של מחר, ופניה של המדינה בעתיד ישתקפו מדמותם).

הילדים "הרגילים" לומדים על עצמם גם בזכות המפגש עם הילדים שלנו. לשמחתנו הבחור מוקף בחברות וחברים. שילוב הוא המפתח הראוי להתמודדות עם אלימות וחוסר סובלנות. כמחנך אני דואג לכלל ילדי ישראל ולעתידה של החברה: שלא תהיה גזענית, מדירה, מפלה וממינת- משפחתי תמשיך להיאבק על השילוב של הילד שלנו בבית ספר רגיל. את הבכי והזעם נמשיך לשמור לעצמנו.
 
להלן כתבה שהופיעה ביום ה-24/9/12 שבה מסופר על אם לילדה אוטיסטית, שנאלמת לוותר על סיוע כספי כדי לאפשר לביתה להשתלב בגן רגיל, בשעה שבחינוך המיוחד היא הייתה מקבל את מלוא התקציבים ואת מלוא השירותים, ואחר כך עוד רוצים שנאמין ללוקשים שהמדינה מפזרת לנו בדבר העדפת השילוב על פני המסגרות של החינוך המיוחד:

להלן קישור לכתבה בדבר ההשלכות החמורות שיכולות להיות כאשר המערכת החינוכית לא נערכה כנדרש לשלב ילד בעל צרכים מיוחדים במסגרתה. חוסר ההיערכות בא לידי ביטוי באי הפעלת תוכנית ייעודית עבורו ואי הכשרת הצוות החינוכי להתמודד עם המוגבלות של הילד. בינתיים הילד המצא בביתו החל מה-1/4/14. לדברי האם הצוות החינוכי אף הפעיל אלימות כנגד הילד. לדברי האם, היא הגישה תלונה למשטרת ישראל, לנציבות שירות המדינה ולמבקר המדינה.

http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1053249

הילדים המיוחדים: בואו נתחשב ונעזור להם להשתלב (כתבה מאת חננאל נויברגר מהעיתון "ישראל היום" מתאריך 10/5/17):

 

השבוע פורסם כי ע"פ החלטת משרד החינוך, לילדים עם צרכים מיוחדים שלומדים בכיתות משולבות עם עם תלמידים "רגילים" לא מגיעות קייטנה והארכת שנת הלימודים, כפי שנהוג בחינוך המיוחד. זהו רק אחד הקשיים, שמערים משרד החינוך על הורים לילדים, שהחליטו לקדם את ילדיהם, שמסוגלים לכך, ולשלב אותם במערכת החינוך הרגילה. הפיתרון לכך נמצא על שולחנו של משרד החינוך כבר יותר מעשור- המלצות ועדת דורנר.

 

וועדת דורנר הוקמה על מנת לסייע לתלמידים עם צרכים מיוחדים להשתלב במסגרות החינוך הרגיל. בניגוד למצב כיום, שרוב תקציב החינוך המיוחד מושקע בתלמידים הלומדים בבתי ספר של החינוך המיוחד, הוועדה המליצה לתקצב במידה שווה גם ילדים עם צרכים מיוחדים, שלומדים במסגרות חינוך רגילות, כאשר כל ילד מקבל סל תקציב, שמלווה אותו בכל מוסד לימודים, שבו  יבחר. הוועדה התכנסה כבר לפני עשר שנים, והגישה את מסקנותיה בשנת 2009. אף שהדיונים בנושא נמשכים כבר כמעט עשור, ההבטחה היחידה, שהסכימה לתת לאחרונה מנכ"לית משרד החינוך היא שחלק מההמלצות ייושמו בשנת הלימודים תשע"ח.

 

עשר שנים שעברו מאז התכנסה וועדת דורנר הן זמן לא מבוטל, בייחוד בתחום החינוך המיוחד. בשנים האלה התפתחו המחקרים שעוסקים בנושא השילוב, וקיים ידע חדש בתחום. ילדים שהיו בכיתות נמוכות, כשנכתב הדו"ח, שהיו יכולים לקבל את המענה המתאים להם- היום כבר מחוץ למערכת. הקצב האיטי של יישום ההמלצות פוגע בתלמידים עם צרכים מיוחדים, שיכולים להשתלב בחברה בגיל צעיר, ומשליך בכך על עתידם.

 

מחקרים רבים מצביעים על כך ששילוב ילד עם צרכים מיוחדים בבית ספר רגיל אינו יכול להתבצע באופן מיטיבי אם בית הספר אינו משנה את פניו באופן משמעותי.

 

קליטת ילדים עם צרכים מיוחדים מעוררת קשיים בקרב המורים בכיתה בגלל תחושת חוסר מסוגלות ללמד תלמידים עם מוגבלויות. גם הורי התלמידים המשולבים חשים תסכול, מפני שהם פוגשים מערכת שלא יודעת להתמודד עם הצרכים של ילדם.

 

כדי להצליח בשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים, המסגרת הארגונית של בית הספר, נוסף על  הכשרות המורים, צריכה להיות מכוונת כולה לנושא השילוב.

 

על פי תובנה זו מתנהל בית ספר "ראשית" שבגוש עציון. 90 ילדים מתלמידי בית הספר הם ילדים עם לקויות כתסמונת דאון, אוטיזם, שיתוק מוחין או לקויות נדירות אחרות, והם לומדים יחד עם תלמידים ללא מוגבלויות ומשחקים איתם כדבר שבשגרה.

 

לצורך בניית מערכת מכוונת שילוב צריך שיהיה בבית הספר צוות מקצועי, שירכז את הייעוץ וההדרכה לנושא. צריך שיהיו בכיתות יותר אנשי צוות ומספר לא רב של תלמידים, כך שיהיה אפשר להקדיש לתלמידים המשולבים מספיק זמן ותשומת לב. חשוב להתאים את הסביבה בבית הספר לסוג הלקות של הילדים המשולבים, בייחוד כדי למנוע פגיעה בשילוב החברתי של התלמידים. כמו כן, יש להתאים את שיטות הלימוד לצורכי הילדים המוגבלים ולהתאים תוכנית אישית לכל ילד ולוודא התאמתה לתוכנית הלימודים הכללית של הכיתה שבה לומד. אולם יותר מכול, כדי שהמלצות וועדת דורנר יובילו להצלחת שילוב ילדי החינוך המיוחד בבתי הספר, צריך שתהיה במערכת פתיחות מחשבתית ורצון לשלב. לשילוב נדרשים גמישות ויצירתיות, לב פתוח ועין טובה ולא רק תנאים טכניים מתאימים. הוועדה המליצה ודיברה על תקצוב, אך לא ראינו הכשרת הלבבות והכשרה מקצועית לשילוב. השילוב הוא מומחיות בפני עצמה, וקיים צורך בשינוי מחשבתי בבתי הספר, בדומה למודל השילוב הייחודי של "ראשית".

 

משמעותו של שילוב אמיתי הוא טיפוח היכולת של התלמיד לחיות חיים של כבוד ומשמעות על אף המוגבלות, ובד בבד חינוך כלל תלמידי בית הספר לנתינה ולהכלה. אין ספק שתלמידים הלומדים בבית ספר משלב יוכלו לתרום בעתיד לבניית חברה סובלנית, מקבלת, מכבדת, ומעריכה, ולכן חשוב כל כך  ליצור את התנאים המתאימים להצלחתו.

 

הכותב הוא יו"ר עמותת "ראשית" שבגוש עציון הפועלת לשילוב אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך ובחברה.

 

 



אתגר השילוב של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה- תמונת מצב

 אתגר השילוב חזון מול מציאות: תמונת מצב.