בניית אתרים בחינם
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 

אתגר השילוב: חזון מול מציאות-תמונת מצב

 
   פורום דרושים עבודה    וועדת דורנר דו"ח סופי    מדברי החברים    סיבת הקמת האתר    קישור לתחרות האתרים    הסרט לשלב את סמואל
   סקרים    סטטיסטיקה גלישה באתר    עיתונות    התחום המחקרי    חדשות ועדכונים    שילוב בעבודה
   לימודים אקדמאים ותוכניות לימודים    ההצגה "עולמו של אלון
 
    מטרת האתר
    חוק חינוך מיוחד
    חוזרי מנכ"ל
    דו"ח מבקר המדינה
    פסק דין ית"ד
    פורום דרושים עבודה
    פסק דין מרציאנו
    פסק דין ית"ד השני
    ישיבות וועדת דורנר
    פורום התייעצות והחלפת מידע
    וועדת דורנר דו"ח סופי
    צור קשר
    מדברי החברים
    קישור לתחרות האתרים
    הסרט לשלב את סמואל
    סקרים
    סטטיסטיקה גלישה באתר
    עיתונות
    התחום המחקרי
    חדשות ועדכונים
    שילוב בעבודה
    לימודים אקדמאים ותוכניות לימודים
    ההצגה "עולמו של אלון
מי שמעוניין לקבל את האתר בקובץ של WORD, נא לפנות אל עורך האתר באמצעות המייל
פסק הדין ית"ד

כזכור לכם תשובת משרד החינוך למבקר המדינה הייתה, שילדים משולבים אינם זכאים לשירותי חינוך מיוחד בחינם להבדיל מילדים עם צרכים מיוחדים, שנמצאים תחת קורת הגג הפיזית של מוסדות החינוך המיוחד. מכיוון שעתירת עמותת ית"ד כנגד משרד החינוך, שעסקה בדיוק בעניין זה, הייתה תלויה ועומדת במועד כתיבת דו"ח מבקר המדינה, העדיף הנ"ל להשאיר סוגיה זו לפתחו של ביהמ"ש. ברם מבקר המדינה בכל זאת מצא לנכון לציין, כי חלוקת התקציבים של החינוך המיוחד איננה ראויה, שכן היא לא נותנת מענה הולם לצרכים המיוחדים של הילדים המשולבים ("פרשנות משרד החינוך את החוק, שלפיה לא קיימת זכאות לקבלת חינוך מיוחד חינם במסגרות החינוך הרגיל משתקפת בהנחיות המשרד ובהקצאת המשאבים על ידו. בעוד שלמסגרות החינוך המיוחד הוקצו תקציבים לפי השירותים, שתלמידיהם זכאים להם, הרי שלהפעלת תוכנית השילוב לא יוחדו תקציבים הנגזרים מצרכי התלמידים המשולבים").

נשאלת השאלה הבאה: האם אנו צריכים לקרוא את פסק הדין של ית"ד על מנת להבין שתשובת משרד החינוך, שלפיה ילדים משולבים אינם זכאים לחינוך מיוחד בחינם, היא אבסורדית ותמוהה לחלוטין או שמא מספיק, שנפעיל מינימום של שכל ישר והיגיון בריא לשם כך?

התשובה לשאלה זו היא ברורה כשמש: כל אדם, שיש לו טיפה של שכל ישר והיגיון בריא, היה צריך להבין שתשובת משרד החינוך היא אבסורדית ותמוהה ביותר. לאור זאת מעציבה מאוד העובדה, שאנשי משרד החינוך נזקקו לפסיקת ביהמ"ש העליון על מנת להבין, שעמדתם היא בלתי נכונה בעליל, במקום להגיע למסקנה זאת בכוחות עצמם. עניין זה מטיל צל כבד על מידת שיקול הדעת וכושר השיפוט של האנשים האמונים על מערכת החינוך בישראל בהקשר זה.

מדוע עמדת משרד החינוך, כפי שהוצגה בבג"ץ היא אבסורדית? עמדה זו היא אבסורדית, שכן ילד בעל צרכים מיוחדים נשאר ככזה, גם כאשר הוא עובר ממסגרת של חינוך מיוחד למסגרת של חינוך רגיל, ולכן מעצם הגדרתו כבעל צרכים מיוחדים הוא נזקק לשירותי חינוך מיוחד בלי שום קשר למסגרת הפיזית, שבה הוא נמצא. עמדה זו היא גם אבסורדית, שכן חינוך מיוחד צריך להינתן באופן אינדבידואלי לילדים בעלי צרכים מיוחדים (כל אחד ואחד לפי הקשייים שלו) ולא בהתאם לחלוקה למסגרות קולקטיביות, שבהם הילד הוא רק בורג קטן במכלול הילדים בעלי הצרכים המיוחדים. במילים אחרות החינוך המיוחד הוא בראש וראשונה שירות, שצריך להינתן לכל הילדים, שזקוקים לו ולא "מסגרת פיזית", שרק בתוכה הוא יינתן.

עמדת משרד החינוך בנושא היא לא רק אבסורדית אלא גם תמוהה ביותר, שכן בכל פרסומיו וחוזריו טורח משרד החינוך להסביר לנו כמה הוא תומך בשילוב, ומונה אחת לאחת את היתרונות הרבים הגלומים בו, אך בפועל ובעשייתו היום יומית הוא הופך את ילדי השילוב ל"ילדים חורגים" של מערכת החינוך המיוחד, ובכך הוא במו ידיו פוגע בסיכויי שילובם של אלה שניסו להשתלב, וכן מרתיע הורים רבים מלשלב את ילדיהם מחשש פן לא יוכלו לעמוד בעלותו הכספית, שהם נדרשים לשלמה מכיסם במקום המדינה.

נשאלת השאלה: מדוע מערכת החינוך, שתומכת במילים כה יפות בשילוב מתנערת ממנו במעשיה? התשובה לכך היא מאוד ברורה: למדינת ישראל חשובה מאוד התדמית היחצ"נית של מדינה נאורה ומפותחת, שנותנת מענה אופטימלי לאוכלוסיות, שזקוקות לשירותיה. ברם התדמית הזו היא "מצג שווא" בלבד, שאין למילותיו היפות כיסוי בשטח.

נעבור עתה לסקירת פסק דין ית"ד, וכן נביא מספר ציטוטים חשובים ממנו:

עתירת עמותת ית"ד כנגד משרד החינוך (בג"ץ 2599/00) הוגשה בשנת 2000, ופסק הדין ניתן ב-14/8/02.

טענת העותרים הייתה, שאי מתן שירותי חינוך מיוחד בחינם לילדים המשולבים פוגעת בשתי זכויות יסוד: הזכות לחינוך והזכות לשוויון.

תשובת המדינה הייתה:

א) אכן יש עדיפות לשלב ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרות החינוך הרגילות, אך הסיוע להם מותנה באילוצים תקציביים.

ב) הזכות לקבלת שירותי חינוך מיוחד בחינם ע"פ בחוק היא רק במוסדות של החינוך המיוחד או בכיתות מיוחדות בבתי ספר רגילים. ברם באשר להיקף הסיוע לילדים המשולבים, הדבר נתון לשיקול דעתו של משרד החינוך, וסיוע מעין זה איננו חובה ע"פ חוק אלא בגדר המלצה, שמותנית במקורות התקציביים, שעומדים לרשות המדינה.

על מנת להכריע בסוגיה זו השופטת דורנר פירשה את האמור בחוק החינוך המיוחד על בסיס שתי זכויות היסוד הבאות: הזכות לחינוך וזכות לשיוויון.

 

                                          הזכות לחינוך ולחינוך מיוחד

הזכות לחינוך מעוגנת כזכות יסוד הן באמנות בינ"ל, שעליהן חתומה ישראל, הן במקורות הדתיים והן במשפט הישראלי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוק חינוך חובה. חוק חינוך חובה קובע, שהמדינה אחראית על מתן שירותי חינוך חינם לילד עד הגיעו לגיל 15. הזכות לחינוך גם מממשת את הזכות לשוויון, שכן היא מעניקה לכל ילד וילדה ללא התחשבות במצב הוריהם את האפשרות לממש את היכולת והפוטנציאל שלהם להשתלב בחברה. הזכות לחינוך מיוחד היא, איפוא, נגזרת טבעית של זכות היסוד לחינוך, שכן הזכות לחינוך של ילדים בעלי צרכים מיוחדים לא יכולה להיות ממומשת אלא אם יזכו לחינוך מיוחד העונה על צרכיהם. מדברים אלה נובעת גם המסקנה הבלתי נמנעת: מכיוון שמדינת ישראל לא נותנת שירותי חינוך מיוחד מספקים לילדים המשולבים, הרי שבכך היא למעשה היא פוגעת בזכות היסוד לחינוך.

לדברי השופטת דורנר חוק חינוך מיוחד מאפשר את קבלת שירותיו בשתי מסגרות: האחת במסגרת נפרדת של החינוך המיוחד, והשנייה במסגרת חינוך רגיל. לאור זאת אין זה מתקבל על הדעת שהמדינה תחליט באופן שרירותי לצמצם את חובתה לתת שירותי חינוך מיוחד רק לאחת מהן ולמנוע אותם מהשנייה, וזאת כאשר מוסכם על הכל, שדווקא במסגרת השנייה טמון ערך מוסף של ממש לחינוך.

מוסיפה ואומרת השופטת דורנר, שתכליתו הפרטיקולרית של חוק חינוך מיוחד היא להעניק חינוך מיוחד בחינם לכל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים וזאת כדי להביא למימוש הפוטנציאל הגלום בהם ולאפשר את שילובם בחברה (אם אחת המטרות של החינוך המיוחד היא לאפשר את שילובם של בעלי הצרכים המיוחדים בחברה, אז הכיצד ייתכן שדווקא במסגרת, שבה הילדים הללו משולבים, מונעים מהם שירותי חינוך מיוחד- היש אבסורד גדול מזה?).

                                         הזכות לשוויון

הפגיעה בזכות היסוד לשוויון באה לידי ביטוי בשני מישורים:

א) אפליה בין הורים עשירים להורים עניים: השופטת דורנר מצביעה על כך שהורים רבים מוותרים של שילוב ילדיהם בעלי הצרכים המיוחדים בחינוך הרגיל, בגלל שהמדינה לא נותנת שירותי חינוך מיוחד בחינם, והם כהורים לא מסוגלים לעמוד בנטל הכספי הכבר הכרוך בכך. אילוץ מעין זה פוגע בזכות היסוד לשוויון, שכן רק הורים עשירים יוכלו לממן מכיסם שילוב לילדיהם: "אילוץ מעין זה פוגע בלב ליבו של השוויון המהותי, שביטויו בהסדר בדבר חינוך חינם מתגלם בשאיפה להעניק- ע"י חלוקת תקציבי החינוך- הזדמנות שווה לכל ילד וילדה למצות את הפוטנציאל הטמון בהם. אכן, מילדים בעלי צרכים מיוחדים, הנשלחים למסגרת של חינוך מיוחד ולא למסגרת של חינוך רגיל משיקולים תקציביים בלבד נשללת הזדמנות זו, ותוצאה מפלה כזו אין לקבל".

ב) אפליה בין ילדים בעלי צרכים מיוחדים, שנמצאים במסגרת של החינוך המיוחד לבין אלה, שמשולבים בחינוך הרגיל: לדברי השופטת דורנר פירוש של החוק מחייב לקיימו בדרך שוויונית, כלומר,יש לחלק את התקציב של החינוך המיוחד באופן שוויוני לכל המסגרות, שבהם נמצאים ילדים בעלי צרכים מיוחדים באופן שייתן מענה אופטימאלי לצרכיהם.

בסיכום דבריה של השופטת דורנר נאמר, כי על משרד החינוך ומשרד האוצר להקצות את התקציב באופן שיממש את החוק וזאת על בסיס זכויות היסוד הבלתי מעורערות לחינוך ולשוויון. כמו כן נקבע באופן שאינו משתמע לשני פנים, שמדינת ישראל איננה מקיימת את חובתה ע"פ חוק למתן חינוך מיוחד חינם לילדים המשולבים, ועליה להיערך לקיים את החוק כמפורט בפסק הדין לא יאוחר משנת התקציב הבאה (שנת 2003).

מן הראוי להביא גם מדבריו של השופט תיאודור אור, שהצטרף לפסיקתה של השופטת דורנר, אך הוסיף גם את הדברים הרלוונטיים הבאים:

א) אם בעבר משרד החינוך עשה מאמצים למצוא מקורות מימון כדי לתת שירותי חינוך מיוחד לילדים המשולבים וזאת לפנים משורת הדין, הרי שמעתה עליו לעשות זאת מתוקף חובה בחוק.

ב) אין להתעלם מכך שהתקציב של החינוך המיוחד אינו מאפשר מתן שירותי חינוך מיוחד אופטימאליים לילדים בעלי הצרכים המיוחדים, אך החל משנת 2003 יש להכליל במסגרת אילוצי התקציב גם את הילדים המשולבים (במילים אחרות יש לחלק את התקציבים באופן שיוויוני, גם אם יש מגבלות תקציביות, ואין לקבל מצב, שבו מגבלות תקציביות כאלו או אחרות גורמות לכך שמסגרת אחת תופלה לרעה בצורה כה קיצונית לעומת רעותה).

נעבור עתה לציטוטים מפסק הדין, שממחישים את הדברים שנכתבו בפסקאות הקודמות:

א) "העותרים הסבירו שמשרד החינוך המעודד, כאמור, את השילוב איננו מממן את ההוצאות הכרוכות בשילוב, ונטל המימון נופל על כתפי ההורים. כתוצאה מכך נאלצים ההורים, שאין ביכולתם לשאת בהוצאות אלה להעביר את ילדיהם, שנמצאו מתאימים לשילוב בחינוך הרגיל למוסדות חינוך מיוחד".

ב) "עם זאת עמדת המדינה שהזכות לחינוך מיוחד חינם...... ניתנת למימוש....... רק במוסד לחינוך מיוחד או בכיתה לחינוך מיוחד במוסד רגיל, ואילו היקף הסיוע לילדים בעלי צרכים מיוחדים, שוועדות השמה הפנו אותם למסגרת החינוך הרגיל, נתון לשיקול דעת".

ג) "הזכות לחינוך של ילדים בעלי צרכים מיוחדים לא תמומש אלא אם כן יזכו לחינוך מיוחד העונה על צרכים אלו".

ד) "המסקנה המתבקשת היא כי חובת המימון על ידי המדינה חלה גם על הסיוע הדרוש לילד בעל צרכים מיוחדים, ששולב במוסד חינוכי רגיל".

ה) "קיומו של מנגנון "התקצוב המתרחב" מצביע על בעיה ממשית הניצבת לפתחם של העוסקים בחינוך מיוחד. כמות המשאבים הקיימת העומדת לרשותם איננה מאפשרת מתן חינוך מיוחד כנדרש לכל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים.  ..... עתה יהא על השרים לכלול במנגנון "התקצוב המתרחב" האמור אף את הילדים המשולבים......"

ו) "אני מציעה איפוא לקבל את העתירה במובן זה, שיוצהר, כי המדינה אינה מקיימת את חובתה על פי החוק למתן חינוך מיוחד חינם לילדים, שהושמו במוסדות החינוך הרגילים, וכי עליה להערך במהירות האפשרית לקיום דרישות החוק כמפורט בפסק הדין לכל המאוחר במסגרת ההכנה של הצעת התקציב של השנה הבאה......."

בפרק הבא של דברינו נעסוק בצורך של בג"ץ להמשיך ולדוש בסוגיה זו, שכן המדינה לא מיהרה לקיים את פסק דין זה.

                                     ההתפתחויות בעקבות פסק דין ית"ד.

 כזכור לכם פסק דין ית"ד, שניתן ב-14/8/02 קבע באופן מפורש שמשרד החינוך מחויב ע"פ החוק לתת שירותי חינוך מיוחד בחינם גם לילדים המשולבים במסגרות החינוך הרגילות, ובאשר לביצוע בפועל יש להיערך לקיום דרישות החוק בהקשר זה החל משנת 2003, וזאת בכפוף לאילוצים התקציביים, כפי שהדבר מופיע בסעיף 7 (ה) לחוק החינוך המיוחד.

 

האם פסק דין זה בוצע בפועל או שמא המדינה ניסתה להתנער ממנו באמתלות שונות? על כך נפרט בפרק הבא, אך לפני כן חשוב לסקור את ההתפתחויות, שחלו בעקבות פסק דין זה:

 

א) בעקבות פסק הדין ית"ד תוקן חוק החינוך המיוחד ב-13/11/02, ונוסף לו פרק שלם העוסק כולו בנושא השילוב (פרק ד 1- חוק השילוב), וברוח פסיקתו של בג"ץ נקבע בסעיף 20 ב לתיקון לחוק באופן שאינו משתמע לשני פנים, שגם ילד משולב במוסד לחינוך רגיל זכאי לקבל תוספת של הוראה לימוד ושירותים מיוחדים מהמדינה בחינם.

ב) מרכז המחקר והמידע של הכנסת בדק מהי העלות השנתית המוערכת לצורך יישום סעיף זה בחוק, ומצא שהיא נעה בין 720 מיליון ל-1.16 מיליארד ש"ח וזאת בנוסף גם לעלות חד פעמית שנעה בין 180 ל-240 מיליון ש"ח.

ג) בתאריך ה-26/5/03 כתבה שר החינוך, לימור לבנת לשר האוצר, בנימין נתניהו, כי התוספת הנדרשת ליישום התיקון לחוק עומדת על 2.9 מיליארד ש"ח, אך לאור הקשיים הכלכליים, שבהם נתונה המדינה, משרד החינוך מציע תוכנית מינימאלית, המאפשרת בכל זאת להפעיל את תוכנית השילוב כנקוב בחוק וזאת בעלות של 600 מיליון ש"ח ל-5 שנים (120 מיליון ש"ח לשנה). על השאלה מדוע סכום של 120 מיליון ש"ח לשנה הוא בגדר "כוסות רוח למת" נענה בהמשך.

החוק, כאמור,תוקן ברוח פסיקתו של בג"ץ, ומשרד החינוך מצידו העריך באופן "מקצועי" (לטעמי הוא "עבד על כולם", כפי שאסביר בהמשך) את העלות המינימאלית הנדרשת על מנת לתת לילדים המשולבים את מה שמגיע להם על פי החוק, וכל מה שנותר הוא לבצע לפחות את מה שהמדינה התחייבה לתת לילדים המשולבים כדי לעמוד בדרישות המינימאליות של החוק. האם המדינה עמדה בהתחייבויותיה? כמובן שלא!!! על כך נלמד בפרק הבא, העוסק בבג"ץ מרציאנו ובבג"ץ ית"ד השני.

אתגר השילוב של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה- תמונת מצב

 אתגר השילוב חזון מול מציאות: תמונת מצב.