בניית אתרים בחינם
 
רומא העתיקה-

רומא העתיקה הייתה תרבות שהתקיימה בעיר רומא ומהווה חלק גדול של ההיסטוריה של איטליה כיום. רומא הייתה תרבות מפותחת מאוד והתקיימה מהמאה ה-2 לפנה"ס ועד המאה ה-5 לספירה. אחד הקיסרים הכי מוכרים של רומא הוא יוליוס קיסר, שפעל רבות למען רומא ובכלל, הצליח להשפיע על ההיסטוריה של התרבות האנושית כולה. אדריכלות רומא העתיקה נחשבת לאחת האדריכלויות המפותחות והמפורסמות כיום בעולם. מיליוני אנשים באים כל שנה לרומא לצפות בשרידים העתיקים והמרהיבים של רומא שנבנו לפני יותר מאלפיים שנה. רומא , כבשה במהלך ההיסטוריה שטחים רבים כגון: צפון איטליה, יוון , אנטליה , טורקיה ועוד... גם לאחר נפילתה של רומא, היא המשיכה להתקיים ולתפקד ע"י האפיפיורים שניהלו גם את מדינתם, הוותיקן, וגם את איטליה ורומא וכך גם עד היום. במהלך ההיסטוריה , לרומא היו הרבה מלחמות, בעיקר עם יוון , על שטח ועל דת.






הקולוסיאום ברומא, אחד המבנים הכי מפורסמים של התרבות הרומאית.






להלן קיסרי רומא:




אוגוסטוס קיסר
טיבריוס קיסר
"קליגולה" (גאיוס קיסר)
קלאודיוס קיסר
נירון קיסר
גלבה
אותו
ויטליוס
אספסיאנוס
טיטוס
דומיטיאנוס
נרווה
טריאנוס
אדריאנוס
אנטונינוס פיוס
מרקוס אורליוס
קומודוס
פרטינקס
דידיוס יוליאנוס
ספטימיאוס סוורוס
קרקלה
מקרינוס
אלאגאבאלוס
אלכסנדר סוורוס
מקסימינוס
גורדיאנוס הראשון
גורדיאנוס השני
פופיאנוס
בלבינוס
גורדיאנוס השלישי
פיליפוס הערבי
דקיוס
טרבוניאנוס גאלוס
איימלאנוס
ולריאנוס
גליאנוס
קלאודיוס השני גותיקוס
קווינטילוס
אורליאנוס
טקיטוס
פלוריאנוס
פרובוס
קרוס
קריאנוס



תקופת הדומינט-



דיוקלטינוס
מקסימיליאנוס
קונסטנטיוס כלורוס
גלריוס
סוורוס השני
מקסימינוס דאיה
מקסנטיוס
ליקיניוס
קונסטנטינוס
קונסטנטינוס השני
קונסטנטיוס השני
קונסטנס הראשון
יוליאנוס
יוביאנוס
ולנטיניאנוס הראשון
ואלנס
גרטיאנוס
ולטיניאנוס השני
תאודוסיוס הראשון






הקיסרות הרומית המערבית-



הונוריוס
ולטיניאנוס השלישי
פטרוניוס מקסימוס
אוויטוס
מיוריאנוס
ליביוס סוורוס
אנתמיוס
אוליבריוס
גליקריוס
יוליוס נפוס
רומולוס אוגוסטולוס













השטחים שאותם כבש יוליוס קיסר בשנת 40 לפנה"ס.










שלטון רומא העתיקה-


במקביל לתקופת הקיסרים ברומא, הייתה מדינה קטנה, בשם הוותיקן, שבה שכנו האפיפיורים וביניהם גם פטרוס , שהיה לאפיפיור הראשון. פטרוס התחיל את כהונתו בשנת 70 לספירה, זמן שבו גם הקיסרים שלטו על רומא. חלק מהאפיפיורים באותה תקופה, התנגדו לשלטון הקיסרים ברומא ורצו לכבוש את איטליה בעצמם, אך גם חלק איפשרו לקיסרים להמשיך לכהן כל עוד הם לא פוגעים בותיקן.



להלן האפיפיורים בהיסטוריה עד היום-


פטרוס הקדוש
לינוס הקדוש
אנקלטוס
קלמנס הראשון
אוויריסטוס
אלכסנדר הראשון
סיקסטווס הראשון
טלספורוס
היגינוס
פיוס הראשון
אניקטוס
סוטריוס
אלאוטריוס
ויקטור הראשון
זפירינוס
קליקסטוס הראשון
אורבנוס הראשון
פונטיאנוס
אנטרוס
פביאנוס
קורנליוס
לוקיוס הראשון
סטפנוס הראשון
סיקסטוס השני
דיוניסיוס
פליקס הראשון
אאוטיכיאנוס
קאיוס
מרקלינוס
מרקלוס הראשון
אוסביוס
מילטיאדס
סילבסטר הראשון
מרקוס
יוליוס הראשון
ליבריוס
דמסוס הראשון
סיריקיוס
אנסטסיוס הראשון
אינוקנטיוס הראשון
זוסימוס
בוניפקיוס הראשון
סלסטינוס הראשון
סיקסטוס השני
לאו הראשון
הילריוס
סימפליקיוס
פליקס השלישי
גלסיוס הראשון
אנסטסיוס השני
סימכוס
הורמיסידס
יוחנן הראשון
פליקס הרביעי
בוניפקיוס השני
יוחנן השני
אגאפטוס הראשון
סילבריוס
ויגיליוס
פלגיוס הראשון
יוחנן השלישי
בנדיקטוס הראשון
פלגיוס השני
גרגוריוס הראשון
סאביניאנוס
בוניפקיוס השלישי
בוניפקיוס הרביעי
אדאודטוס הראשון
בוניפקיוס החמישי
הונוריוס הראשון
סוורינוס
יוחנן הרביעי
תאודורוס הראשון
מרטינוס הראשון
אאוגנוס הראשון
ויטאליאן
אדאודטוס השני
דונוס
אגתו
לאו השני
בנדיקטוס השני
יוחנן החמישי
קונון
סרגיוס הראשון
יוחנן השישי
יוחנן השביעי
סיסיניוס
קונסטנטינוס
גרגוריוס השני
גרגוריוס השלישי
זכריאס
האפיפיור הנבחר סטפנוס
סטפנוס השני
פאולוס הראשון
סטפנוס השלישי
אדריאנוס הראשון
לאו השלישי
סטפנוס הרביעי
פסקליס הראשון
אאוגנוס השני
ולנטינוס
גרגוריוס הרביעי
סרגיוס השני
לאו הרביעי
יוהנה
בנדיקטוס השלישי
ניקולאוס הראשון
אדריאנוס השני
יוחנן השמיני
מרינוס הראשון
אדריאנוס השלישי
סטפנוס החמישי
פורומוסוס
בוניפקיוס השישי
סטפנוס השישי
רומנוס
תאודורוס השני
יוחנן התשיעי
בנדיקטוס הרביעי
לאו החמישי
סרגיוס השלישי
אנסטסיוס השלישי
לנדו
יוחנן העשירי
לאו השישי
סטפנוס השביעי
יוחנן האחד עשר
לאו השביעי
סטפנוס השמיני
מרטינוס השני
אגפטוס השני
יוחנן השנים עשר
בנדיקטוס החמישי
לאו השמיני
יוחנן השלושה עשר
בנדיקטוס השישי
בנדיקטוס השביעי
יוחנן הארבעה עשר
יוחנן החמישה עשר
גרגוריוס החמישי
סילבסטר השני
יוחנן השבעה עשר
יוחנן השמונה עשר
סרגיוס הרביעי
בנדיקטוס השמיני
יוחנן התשעה עשר
בנדיקטוס התשיעי
סילבסטר השלישי
בנדיקטוס התשיעי
גרגוריוס השישי
קלמנס השני
בנדיקטוס התשיעי
דמסוס השני
לאו התשיעי
ויקטור השני
סטפנוס התשיעי
ניקולאס השני
אלכסנדר השני
גרגוריוס השביעי
ויקטור השלישי
אורבנוס השני
פסקליס השני
גלסיוס השני
קליקסטוס השני
הונוריוס השני
אינוקנטיוס השני
סלסטינוס השני
לוקיוס השני
אאוגנוס השלישי
אנסטסיוס הרביעי
אדריאנוס הרביעי
אלכסנדר השלישי
לוקיוס השלישי
אורבנוס השלישי
גרגוריוס השמיני
קלמנס השלישי
סלסטינוס השלישי
אינוקנטיוס השלישי
הונוריוס השלישי
גרגוריוס התשיעי
סלסטינוס הרביעי
אינוקנטיוס הרביעי
אלכסנדר הרביעי
אורבנוס הרביעי
קלמנס הרביעי
גרגוריוס העשירי
אינוקנטיוס החמישי
אדריאנוס החמישי
יוחנן העשרים ואחד
ניקולאס השלישי
מרטינוס הרביעי
הונוריוס הרביעי
ניקולאס הרביעי
סלסטינוס החמישי
בוניפקיוס השמיני
בנדיקטוס  האחד עשר
קלמנס החמישי
יוחנן העשרים ושתיים
בנדיקטוס השנים עשר
קלמנס השישי
אינוקנטיוס השישי
גרגוריוס האחד עשר
אורבנוס השישי
בוניפקיוס התשיעי
אינוקנטיוס השביעי
גרגוריוס השנים עשר
מרטינוס החמישי
אאוגנוס הרביעי
ניקולאס החמישי
קליקסטוס השלישי
פיוס השני
פאולוס השני
סיקסטוס הרביעי
אינוקנטיוס השמיני
אלכסנדר השישי
פיוס השלישי
יוליוס השני
לאו העשירי
אדריאנוס השישי
קלמנס השביעי
פאולוס השלישי
יוליוס השלישי
מרקלוס השני
פאולוס הרביעי
פיוס הרביעי
פיוס החמישי
גרגוריוס השלושה עשר
סיקסטוס החמישי
אורבנוס השביעי
גרגוריוס הארבעה עשר
אינוקנטיוס התשיעי
קלמנס השמיני
לאו האחד עשר
פאולוס החמישי
גרגוריוס החמישי
אורבנוס השמיני
אינוקנטיוס העשירי
אלכסנדר השביעי
קלמנס התשיעי
קלמנס העשירי
אינוקנטיוס האחד עשר
אלכסנדר השמיני
אינוקנטיוס השנים עשר
קלמנס האחד עשר
אינוקנטיוס השלושה עשר
בנדיקטוס השלושה עשר
קלמנס השנים עשר
בנדיקטוס הארבעה עשר
קלמנס השלושה עשר
קלמנס הארבעה עשר
פיוס השישי
פיוס השביעי
לאו השנים עשר
פיוס השמיני
גרגוריוס השישה עשר
פיוס התשיעי
לאו השלושה עשר
פיוס העשירי
בנדיקטוס החמישה עשר
פיוס האחד עשר
פיוס השנים עשר
יוחנן העשרים ושלושה
פאולוס השישי
יוחנן פאולוס הראשון
יוחנן פאולוס השני
בנדיקטוס השישה עשר
פרנציסקוס- (האפיפיור הנוכחי).


















האפיפיור בנדיקטוס הראבעה עשר







האפיפיור פיוס החמישי














האפיפיור יוליוס השני














האפיפיור פאולוס השלישי






פטרוס, האפיפיור הראשון.











האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר.











האפיפיור פרנציסקוס, האפיפיור הנוכחי.




(אפיפיור= מנהיג הכנסייה הקתולית בוותיקן).








המלוכה הרומית

הזאבה הקפיטולינית מניקה את רמוס ורומולוס, מייסדיה האגדיים של רומא.

המלוכה הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שמתחילה במאה ה- 8 לפנה"ס, ומסתיימת בשנת 509 לפנה"ס עם יסוד הרפובליקה הרומית. בתקופה זה נשלטו העיר רומא והשטחים הכפופים לה, על ידי שלטון מלוכני.

תחילת התקופה ביסודה של העיר רומא. התאריך המדויק לוט בערפל ובאגדה. ההיסטוריוגרפיה הרומית העתיקה מציינת מספר תאריכים ביניהם: 814 לפנה"ס, 748 לפנה"ס ו־753 לפנה"ס. המחקר המודרני אימץ לשם נוחיות את שנת 753. ממצאים ארכאולוגים חושפים יישוב קבע של סוכות שהיה קיים החל מאמצע המאה השמינית לפנה"ס בגבעת הפאלאטיום. ממצאים אלה תומכים בתיאורי המקורות. ממצאים ארכאולוגים נוספים חושפים עדויות ליישוב באזור שקדם ליישוב הרומי, יישוב מתקופת הברונזה ואף מתקופת האבן. לא נמצאו שום ממצאים שיוכיחו קשר רציף בין היישוב הפרהיסטורי ליישוב המוכר לנו כ"רומא".

בתקופת המלוכה הפך קובץ של כפרים מפוזרים על גבעות רומא, לעיר בחבל לאטיום. עיר זו הייתה תחומה בחומה מבוצרת, היה לה מבנה חברתי מגובש, עמד לראשותה כוח צבאי מסודר, היא הייתה בעלת שטח של כ-800 קמ"ר וזכתה למעמד החברה החשובה ביותר בליגה הלטינית.

 

כינון העיר עד ימי טארקוויניוס

כמתפרש מהמסורת הרומית

יסוד רומא

איניאס נס מטרויה הבוערת

האגדה על מלחמת טרויה פותחת את סיפור ההיסטוריה הרומית. איניאס, בן אנכיסס ואפרודיטה, מתואר כאבי השושלת אשר מבניה יצאו רמוס ורמולוס, מייסדי רומא האגדיים. באיליאדה, יצירתו של הומורוס, מתואר ייחוסו השושלתי של איניאס ואף נרמז על עתידו כמלך על בני טרויה הגולים ממולדתם – כדי להבטיח עתיד זה התערב פוסידון בקרב בינו ולבין אכילס ונשא את איניאס למקום מבטחים . איניאס נמלט מטרויה הכבושה והגיע בראש קבוצת גולים לאיטליה לאחר מסע ארוך ומפרך.

את מסעו האגדי ומרבית מעלליו של איניאס לא תיאר הומרוס. על חלק מהם כנראה כתב לראשונה קווינטוס פאביוס פיקטור, מראשוני ההיסטוריונים הרומיים. אחרים, ביניהם ורגיליוס וליוויוס השתמשו בכתביו כמקור לעלילותיהם. לפי תיאורים אלה יסד אסקניוס, בנם של אניאס וקראוסה, את העיר אלבה לונגה. לפי האגדה אחד מצאצאיו של אניאס, נומיטור, עמד לרשת את המלוכה מאביו פרוקס אך אחיו אמוליוס תפס את הכתר. כדי לבסס את שלטונו, הגלה אמוליוס את נומיטור וכפה על בתו היחידה של זה, ריאה סילביה, את הכהונה הווסטית. כהונה זאת דרשה שמירת בתולים ואמוליוס קיווה שריאה לא תביא לעולם צאצאים שיוכלו לערער על שלטונו. תקוות אלה התנפצו כאשר ילדה ריאה לאל מרס את תאומיה, רמוס ורומולוס. אמוליוס ציווה להורגם, אולם עבד רחום נתן להם לצוף על נהר הטיבר והציל את חייהם. כשהגיעו לבגרות הניסו התאומים את אמוליוס מאלבה לונגה והשיבו לסבם, נומיטור, את המלוכה הגזולה. ב־21 באפריל 753 לפנה"ס, לפי המסורת הרומית, יסדו האחים את העיר רומא על גבעת הפאלאטיום. במהלך קטטה שפרצה ביניהם רצח רומלוס את אחיו, והמליך עצמו על העיר.

רומולוס נקט בפעולות שונות כדי להגדיל את רומא: בתחילה הוא הזמין לרומא פושעים, גולים ועבדים. מאוחר יותר הפיל בפח את הסאבינים, כפי שמתואר במעשיית חטיפת הנשים הסביניות. אחר חיכוכים צבאיים בין הסאבינים הזועמים לרומאים נחתמה ברית ורומולוס וטיטוס טאטיוס, מלך הסאבינים, שלטו יחדיו על שני העמים. טאטיוס נפטר כעבור זמן קצר ורומולוס הפך שוב לשליט היחידי.

שלושת יורשי רומולוס

מותו של רומולוס הביא להפסקה קצרה ברצף המלוכה. כשחלפה שנה ממות המלך האלים והלוחמני, קיבל על עצמו הציבור הרומי את החכם הסאבינינומה פומפיליוס כמלך. איש אדוק זה (שלפי האגדה נהג לשוחח עם נימפה) החדיר בעמו את חרדת האלים ובימיו נקבעו סדרי הפולחן הרומי: יסוד כהונת הבתולות של וסטה, יצירת כיתות הכוהנים של האלים מרס, יופיטר וקוויריניוס ומיסוד משרת הפונטיפקס מקסימוס. נומה פומפיליוס בנה את מקדש יאנוס ובימיו החלה המסורת של מינוי הסאליי וחלוקת השנה ל־12 חודשים.

לאחר מותו של נומה פומפיליוס נבחר טולוס הוסטיליוס למלך. המלך החדש היה לוחמני כרומלוס והאגדות מיחסות להם קווי דמיון רבים. העימות הראשון שלו היה עם אלבה לונגה. במקום קרב נערכה התמודדות נציגים וכל עיר שיגרה שלשה אחים. שלשת האחים הרומיים ניצחו והעיר רומא זכתה בשלטון על אלבה. אלא כשנזקק הוסטיליוס לעזרתה של אלבה במלחמתו נגד הפדינים ובני ויי, הפרה אלבה את שבועתה. לאחר שניצח במלחמה, העניש טולוס את אלבה לונגה: העיר הושמדה ותושביה הוגלו לגבעה הקאלית ברומא. לדברי טיטוס ליוויוס, המלך טולוס הוא שבנה את בית הסנאט החדש עבור הסנאט שהורחב בימיו והוא זה שיצר את מעמד הפרשים. לפי האגדות טולוס הוסטיליוס הקדיש את כל זמנו למלחמות והזניח את עבודת האלים ולכן הענישוהו האלים: מגפה נפלה על העיר ויופיטר שילח במלך ברק שהרגו.

עם מותו של טולוס נבחר למלך אנקוס מארקיוס, נכדו של נומה פומפיליוס, הרביעי בסדרת המלכים האגדיים. מארקיוס נבחר מתוך תקווה שיצליח לשחזר את ימי השלוה של סבו. אך חרף כוונותיו, אולץ המלך לצאת למלחמה נגד הלאטינים. לאחר מספר ניצחונות, הגלה המלך לאטינים רבים לרומא, אשר לימים יהוו בסיס למעמד הפלאבי. האגדות מיחסות לו את הקמת הכלא, ביצור היאניקאליום, בניית גשר העץ הראשון על הטיבר וחפירת מכרות המלח. לאחר מותו תפס לוקיוס טראקוויניוס פריסקוס את הכתר במרמה והחל את תקופת שלטון המלכים האטרוסקיים בעיר.

כמתפרש מהמחקר

יסוד רומא

שבע גבעות רומא

מן המאה העשירית ועד המאה השמינית לפנה"ס אוכלוסיית מרכז איטליה הורכבה משתי קבוצות של עמים איטליים: הלאטינים והאוסקו־אומבריים. לאטיום וטוס הייתה מקום מושבם של קבוצות אתנית מגוונות: הלאטינים, האטרוסקים, הסאבינים, האָוּסוֹנִים ושל שבטי הוולסקים, האֶקְוִוים והרוּטוּלִים. קבוצות אלו היגרו לאזור ממקומות שונים.

שבע הגבעות עליהן עתידה הייתה להבנות רומא היוו מתחם בעל חשיבות אסטרטגית רבה. גובהו היחסי של המתחם על פני המישור הלאטיני העניק לו הגנה טבעית מאויבים ושיטפונות, ריחוקו היחסי מהים הגן עליו מפשיטות וקרבתו לנהר הטיבר סיפקה אפיק מסחר ומקור מים. מיקומן של הגבעות בגבול המשותף לאטרוסקים, לסאבינים וללאטינים הפך אותן לנקודות סחר חשובות.

הממצאים הארכאולוגיים חושפים שכבר מאמצע המאה ה-8 לפנה"ס הייתה קיימת התיישבות על גבעת הפאלאטיום וכן נתגלו קברים באזור הפורום ובגבעות אחרות.

הלאטינים, כפי הנראה, היו הראשונים לנצל את הפוטנציאל הטמון בגבעות. קבוצה של לאטינים, הרָמְנֶס, עברה להתגורר בגבעה הפאלאטינית, שהיא המרכזית בין שבע הגבעות. ייתכן שהיישוב הלאטיני שימש כמושבת סוחרים או לחלופין כמוצב גבול. יושביו התגוררו בבקתות או סוכות וחומה פשוטה נבנתה סביב ליישוב.

בגבעה השתקע במתכונת דומה שבט סאביני. בעקבות הקרבה הגאוגרפית, מאבקים על שטח מרעה והשוני האתני נוצרה כנראה יריבות בין שתי התיישבויות. החוקרים המודרניים משערים שקרב בין שתי הקבוצות, שהיו כנראה שוות בגודלן, לא היה מגיע לידי הכרעה צבאית ולכן ההתיישבויות החליטו להתאחד במקום להילחם. (כאן ראוי להצביע על הדמיון הכללי בין התהליך ההיסטורי המשוער ובין תוצאות פרשיית אונס הנשים הסאביניות האגדית, מה שמעיד שכנראה לאגדה בסיס היסטורי כלשהו). שמו של השבט הסאביני שהתגורר על הגבעה הקווירינית היה טִיטִיאֶס, הדומה לשמו של המלך הסאביני האגדי טיטוס טאטיוס.

על הגבעה הקאלית קמה התיישבות שלישית, של הלוּקֶרים. מוצאם האתני של הלוקרים לא ברור, אך סביר להניח כי אף הם היו לאטינים. במשך השנים צורפו גם הם לברית. עדות נוספת להתאחדות זו ניתן לראות בחג הדתי שנערך ברומא בתקופה מאוחרת יותר, ה"ספטימונטיום", חג שבע הגבעות.

שלוש ההתיישבויות שמרו בתחילה על עצמאות מסוימת, אולם עם חלוף הזמן הן הפכו לישות אחת, רומית.

שלושת יורשי רומולוס

מהימנות המקורות העוסקים בחייהם ובפועלם של ארבעת המלכים הרומיים הקדומים מוטלת בספק רב. חלק זה בהיסטוריה הרומית נכתב בצורת אנאלים והוא אגדי ברובו. היסטוריונים לא רומאים כמעט ולא כתבו על תקופה זו משום שהעניין העולמי ברומא החל עם מלחמת פירוס, כ־500 שנים לאחר ייסוד העיר. משום כך, התיאורים הלא רומיים של ההיסטוריה הקדומה של רומא דלים. קוונטיוס פאביוס פיקטור, ההיסטוריון הרומי הראשון, חי בתקופת המלחמה הפונית השניה, שנים רבות אחרי תקופת המלוכה וחלק ניכר מכתביו לא שרד.

פרטים על תקופת המלוכה ניתן לדלות מחיבורים כמו "הרפובליקה" של קיקרו או "חיי האישים" של פאלוטארכוס. ברם, היצירה היחידה הדנה בהרחבה בנושא רומא המלוכנית היא "דברי הימים" של טיטוס ליוויוס. אלא שליוויוס חי ועבד כ־800 שנה מאוחר יותר, בימי אוגוסטוס קיסר. דבריו נכתבו באופן מגמתי, סובייקטיבי ומפאר. ליוויוס ידוע גם כמי שבדה חלקים בהיסטוריות אותן תיאר, במיוחד כאשר הדבר נגע לנושאים אשר הידיעות עליהם היו דלות, דרך משל, המלוכה הרומית.

ניתן לראות במלכים דמויות ספרותיות המייצגות אירועים היסטוריים: הסיפור על רומולוס וטאטיוס מסביר את חבירת שבט הטִיטִאֶס לרומאים; הדת הרומית ומפעלי הבנייה, שהיו תוצר של התפתחות חברתית, מיוחסות לנומה ונכדו אנקוס; כיבושי טולוס ואנקוס כנראה מתארים את הצטרפות הלוּקֶרְטֶס לרמנס: ממצאים ארכאולוגיים מאמתים את כיבוש אלבה לונגה וכיבושים נוספים לאורך נהר הטיבר, כיבושים שהרחיבו את כוח האדם הרומי, אדמתו וההגמוניה שלו באזור.

הסיפור על ארבעת המלכים הוא בעל דפוס עלילתי לפיו אחרי כל מלך אלים עולה לשלטון מלך שליו בונה ומשקם וחוזר חלילה. מוטיב אופייני המופיע בתיאורי המלכים הוא התמקדות של כל מלך בנושא מסוים מחיי רומא ואחריות היסטורית ליצירת מרבית המנהגים וסימני הדרך הקשורים בנושא. שמות המלכים המוקדמים שכיחים בקרב שמות הקונסולים של הרפובליקה המוקדמת, ולכן עולה על הדעת שאישים עם שמות אלו אכן משלו ברומא העתיקה.

המלכים האטרוסקיים

לפי האגדה הרומית, לוקיוס טראקוניוס פריסקוס, שר רומי מעיר אטרוסקית ואפוטרופסם של יורשי מארקיוס, שלח את בני חסותו למסע ציד עם מות אביהם. בהיעדר היורשים תפס פריסקוס את הכתר והמליך עצמו על רומא. סיפור זה בעייתי למדי הואיל והמלוכה הוענקה על ידי הסנאט והעם, ללא התחשבות בקשר משפחתי (למרות שארבעת המלכים הקדומים היו מקושרים זה לזה בקשר דם או הכרות). לא הייתה איפה סיבה לשלוח את הבנים למסע ציד וקשה להאמין כי שר אחד הצליח לעוות את סדרי המערכת המונארכית כדי להשיג את המלוכה. לכן, אפשר להניח שטארקויניוס נבחר למלוכה, או לחלופין שסיפור תפיסת הכס מנסה לרכך מציאות שבה נכבשה רומא על ידי עיר אטרוסקית. הערים קאירה ווולקי שכנו בקרבת רומא ואם אכן התרחש כיבוש אטרוסקי, סביר להניח שאחת מהן הייתה הכובשת.

הקירקוס מקסימוס

טארקויניוס מתואר בספרות המסורתית כמלך ראוי. הוא הדף את הסאבינים, היכה באטרוסקים, כבש ערים רבות והביא שלל אדיר לרומא. מיוחסים לו מפעלי בנייה רבים: זירת משחקים (ה"קירקוס מקסימוס"), תעלה לניקוז אזור הפורום (ה"קלואקה מקסימה") ומקדש יופיטר. ממצאים ארכאולוגיים אכן מעידים על ריצוף הפורום, לשעבר שטח קבורה, ועל תחילת התיישבות באזור החל מהמאה ה־7 לפנה"ס. כמו כן קיימות עדויות על קיומם של רחובות ומבני אבן מתקופה זו. שלטונו של פריסקוס הסתיים, לדברי האגדה, כשנרצח בידי בניו של קודמו, מארקיוס.

המלוכה עברה לידי סרוויוס. היסטוריונים אחדים מזהים אותו כמסטרנה האטרוסקי, בעוד שאחרים משערים שהיה מלך ממוצא לאטיני. קארי מניח שתהליך ההתמרדות של הרומים הלאטינים בשלטון האטרוסקי החלה כבר עם המלכתו של מלך זה, ששמו מעיד על מוצאו הלטיני. המלך החדש נאבק באטרוסקים, ביצר את הגבעות וצרף את שתי הגבעות הנותרות לשטח רומא. לסרוויוס מיוחסת רפורמה מקיפה בסדרי החברה הרומית: הוא חילק את התושבים ל־5 מעמדות בהתאם לעושרם, ארגן מחדש את המערכת השבטית ויצר 4 שבטים חדשים, ביצע רפורמה בסדרי הצבא הרומי ובנה מקדש לאלה דיאנה על גבעת האונטין ששימש כמרכז פולחני של לאטיום כולה. טוליוס נרצח בידי חתנו, לוקיוס טראקוויניוס סופרבוס "היהיר" (בנו של טארקויניוס פריסקוס) וזה ירש את כיסאו.

שלטונו של סופרבוס היה עקוב מדם: מתנגדיו נרצחו, בני המעמדות הנמוכים הועבדו בפרך והוא ניסה לבסס דיקטטורה מלאה בעיר. בנו אנס את לוקרטיה, בת למעמד האצולה. מעשה זה הצית מרד נגד המלוכה בהנהגתו של לוקיוס יוניוס ברוטוס, וטארקוויניס גורש לאטרוריה. רבים מההיסטוריונים העתיקים והמודרניים רואים במאורע זה את סוף המלוכה ויסוד הרפובליקה הרומית.

חוקרים אחרים מערערים על ההנחה שהרפובליקה הייתה תוצר של הפיכה וטוענים שהשלטון הרפובליקני התפתח כתוצאה מתהליך שבו נחלש כוח המלך ועלה במקביל כוחם של הסנאט ואספות העם. חוקרים מודרניים אחדים טוענים כי לארס פורסנה, מלך אטרוסקי אליו פנה סופרבוס לעזרה, כבש את רומא ומשל בה. מרבית ההיסטוריונים אכן מדווחים על הסכמתו של פורסנה לצאת לעזרת סופרבוס, אבל טוענים כי הגיבורים מוקיוס והראטיוס הדפו את ההתקפה האטרוסקית.

לגישה הגורסת שמלכים אטרוסקים שלטו ברומא ישנם תימוכין רבים. ישראל שצמן עוסק בעדות הספרותית לכך וטוען שלא ייתכן שעם כה גאוותן כרומאים ימציא את סיפור כניעתו לזרים. ממצאים ארכאולוגים רבים מצביעים על כך כי שבימי שלושת המלכים האחרונים הפכה פדרציית שלוש ההתיישבויות לגוף עירוני בחסות המפעלים והתרבות האטרוסקית. עדות חומרית נוספת מספקות מצבת האבן בעיר האטרוסקית קאַירֶה המלמדת על קיומה של המשפחה הטארקוינית וציור בעיר האטרוסקית ווּלְקִי, המזכיר את המלכה טאנאקויל והמלך מסטרנה. לאטרוסקים השפעה ברורה על התרבות הרומית בתחומים הלשוניים, האסתטיים והארכיטקטוניים. סמלים רומיים מובהקים כטוגה והפסקס הם סמלים אטרוסקיים וכן נוהלי האוגורים.

חברה, דת וצבא בתקופה המלוכנית

הרכב החברה והמוסדות הפוליטיים

החברה הרומית הקדומה הייתה מחולקת לקבוצות ותת־קבוצות רבות. הקבוצה הבסיסית והפשוטה ביותר הייתה בית האב הרומי וניתן לראות את השפעתה הרבה על עיצוב המערכת הפוליטית המלוכנית. בראש המשפחה עמד האב, ה"פָּטֶרְפָמִילִיאָס", שכל צאצאיו הישירים והבלתי ישירים היו כפופים למרותו עד ליום מותו. האב שימש ככהן המשפחה והיו לו סמכויות, תחת סייגים מסוימים, להוציא להורג את ילדיו או למכור אותם לעבדות.

מספר משפחות רומיות הרכיבו את הגֶנס, יחידה בעלת מסורת דתית ואב קדמון משותף, שבראשם עמד הדֶקוּרְיוֹ. צירוף נוסף היה הקוריה, יחידה שהורכבה מעשרה בתי אב. בראש הקוריה עמד הקוּרְיוֹ אשר היה מנהלה ושר צבאה. לצידו פעלה מועצת זקנים. כל בתי האב בקוריה נקשרו אחד לשני בכוחו של אל משותף לו הם סגדו. כל אחד משלושת השבטים הרומיים הורכב מעשר קוריות. לקוריות, ככל נראה, הוקצו טריטוריות משלהן והן ערכו טקסים פולחניים פעמיים בשנה. ייתכן שהן נוצרו כחטיבה של גנס אשר התאחדו על רקע ביטחוני.

בתוך היחידות משפחתיות הללו חיו מלבד בני הבית החופשיים ושווי הזכויות, עבדים שנחשבו כרכוש ובני מעמד משפטי נוסף, הנתינים (clientes). הנתינים היו חסרי מעמד משפטי עצמאי בעדה הרומית, אך נהנו מחירות מסוימת, תחת חסות ה"פָּטֶרְפָמִילִיאָס" של המשפחה שאליה השתייכו. הנתין היה יכול להיות זר, שחיפש מחסה והגנה מאויביו, או עבד, שאדונו שיחרר אותו בסייגים מסוימים. הנתין היה תלוי ברצונו של אדונו ושמר לו אמונים. בנוסף הוטלה על הנתין חובה לתמוך בו בפומבי ולשרתו בשדה הקרב. אדונו היה יכול לקחת את רכושו או חלק ממנו, להחזירו לעבדות ואף לדון אותו למוות. הנתין התבדל מהעבד ביכולתו לצבור רכוש, בחומרת הדין שחלה עליו ובחובה המוסרית של אדוניו אליו. בניגוד לעבד הוא לא נחשב כרכוש, ואדוניו היה חייב לדאוג לצרכיו ולהגן עליו. ככל שעברו הדורות קיבלו צאצאיו של הנתין יותר ויותר חופש ושלטון עצמי מידי המשפחה, אם כי הקשר היה כמעט בלתי ניתן להתרה.

אספת הקוריות, קוֹמִיטְיָה קוּרִיאָטָה, הייתה גוף פוליטי אשר העניק את האימפריום למלך העתידי ודחה או אישר הצעות פוליטיות ומלחמתיות. נדרשה הסכמתן של 16 קוריות כדי להעביר הצעה. האספה כונסה על ידי המלך ולא התרחשו בה דיונים מעמיקים. זכות הדיבור הייתה של המלך ולמי שהלה העניק אותה בלבד. כוחה האמיתי של הקוריה מוטל בספק, ולפעמים נראתה כחותמת גומי של רצון המלך ותו לא.

בתקופת שלטונו של סרוויוס טוליוס נערכה רפורמה מקיפה בחלוקת העם ליחידות מנהלתיות ושבטיות. חבר האזרחים הוגדל ואורגן מחדש ב־4 שבטים חדשים, ארגון שהיה מבוסס על בסיס מקום מגוריהם של בתי האב ולא על בסיס מוצאם. תהליך זה החליש את השפעת בתי האב והקוריות בחברה הרומית. בנוסף חולקו האזרחים ל־5 מעמדות (classes) על פי מעמדם הכלכלי, המחלקות חולקו לקנטוריות ועל בסיס זה נבנתה אספת הקנטוריות.

הסנאט הרומי היה מוסד פוליטי נוסף ברומא העתיקה. מדובר במועצת זקנים אשר זומנה על ידי המלך וייעצה לו במגוון נושאים. הסנאט הורכב ממקורבי המלך, ראשי הגנס וכפי הנראה לא נכללו בסנאט בני מעמד הפלבאים. פסיקת הסנאט לא חייבה את המלך כלל וכלל. ברם, עם ההתחזקות והתעשרות המעמד הפאטריקי, עלו כוחם וחשיבותם של חברי הסנאט. אחת הסמכויות היחידות שהחזיק בהן הסנאט הייתה הענקת האימפריום הזמני לאִינְטֶרְרֶקְס שביצע את ההליכים הנדרשים למינוי המלך החדש. המלך החדש נבחר, למעשה, על ידי הסנאט והובא לאישור אספת הקוריות. לפי התיעוד, הסנאט בימי רומולוס מנה 100 איש ובתום תקופת המלוכה הרומית הגיע מספר הסנאטורים ל־300. לפי האגדה הגידול היה הדרגתי מאה איש בכל פעם, אולם ייתכן שכבר עם יסודו של המוסד הוא מנה כ־100 איש מכל שבט. אפשרות נוספת היא שנציגי השבטים צורפו עם הזמן למועצת הזקנים.

המלך, ראש המדינה הרומי, החזיק באימפריום אשר העניקו לו הסנאט ואספת הקוריות. כוחו היה כמעט בלתי מוגבל ויחסו לעם דמה במובנים מסוימים ליחס האב הרומי למשפחתו. יחד עם זו לעם ולסנאט הייתה יכולת להביע את דעתם בפני המלך. כאשר הלה הציב שאלות לפני אספת העם כגון הכרזות מלחמה, שלום, חנינה, עונשים וכיוצא בזה היה הוא מחויב להחלטת האספה. מוסד המלוכה אימץ סמלים אטרוסקיים רבים כמו: גלימת הארגמן שלבש המלך, כיסא השן שעליו ישב, הפאסקים שנשאו בידי הליקטורים ואופי תהלוכת הניצחון.

תפקידיו של המלך :

  • התחום הדתי: המלך שימש למעשה המתווך בין האלים לעם הרומי והכהן הראשי שלו. בעוד טקסים ופולחנים רבים ביצע המלך בעצמו, רבים מחובותיו הדתיות האציל. את חובותיו הדתיות לקיום הפולחנים ליופיטר, מארס וקוירינוס הטיל המלך על ממלאי מקום. על אש התמיד של וסטה שמרו בתולות וסטה. תפקידים פולחניים אחרים הוטלו על הכוהנים והאוגורים.
  • התחום הצבאי: המלך יצא למלחמה כמצביא הראשי והיה אחראי גם לארגון הכלכלי שדרש כל מהלך צבאי.
  • סמכויות נוספות של המלך היו שיפוטיות, בעיקר בנוגע לעברות רצח ובגידה, אולם סמכותו זו הצטמצמה עם השנים לתחום הדתי בלבד.

עם מות המלך היה ממנה הסנאט שליט-ביניים, הוא האינטררקס.

דת

הדת הרומית העתיקה ביותר, דתם של רועי צאן פשוטים, התבססה על פולחן פשוט לישויות אלוהיות כלליות אשר בתמורה היטיבו עם החקלאי, יבוליו ובריאותו. מבנה דתי פשוט זה השתנה כאשר גילו הרומאים צרכים נוספים לענייני חיי היום־יום: עזרה בשדה הקרב, שמירה על העיר וכדומה. האלוהויות של השבטים הקדומים מוזגו בדת המדינה הרשמית. דת המדינה הרחיבה את מסגרות הפעולה של אלי ימי הקדם. ההשפעה האטרוסקית ניכרת בדת הרומית. נראה שהרומאים לא אמצו אלים אטרוסקיים, אך השפעות אסתטיות, מסורתיות, פולחניות וארכיטקטוניות רבות בדת הרומית מקורן בתרבות זו




הרפובליקה הרומית


הרפובליקה הרומית (בלטיניתRes Publica Romanorum, תרגום לעברית: "ענייני המדינה של הרומאים", מה שמסביר את הנהוג להגות ולכתוב את המונח גם רס-פובליקה, כלומר, שלטון הכלל) היא תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטו רומא ושטחיה על ידי מוסדות הסנאט הרומיאספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.

תחילת התקופה מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס, שהיא, לפי המסורת הרומית, שנת ייסוד הרפובליקה וגירוש לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, מלכה האחרון של רומא. תאריך סוף המשטר הרפובליקני, ותחילת התקופה הבאה, תקופת הקיסרות הרומית, שנוי במחלוקת, ושני התאריכים המקובלים ביותר הם השנים 44 ו-27 לפנה"ס.

בתקופה זו של כ-500 שנה הפכה רומא מעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה הקדם-רומית ולשליטה של אימפריה גדולה שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.

 


 

כרונולוגיה

תחילת תקופת הרפובליקה מתוארכת ל-509 לפנה"ס, השנה בה לפי המסורת הרומית גורש המלך סופרבוסמלכה האחרון של רומא. הרפובליקה הרומית מתחלקת לשלוש תקופות עיקריות:

  • הרפובליקה הקדומה - מ-509 לפנה"ס ועד 287 לפנה"ס. תקופה זו התאפיינה בשני מוטיבים עיקריים: מאבק פוליטי בין הפטריקים שלהם היה בלעדיות על הכהונה במשרות המדינה, לבין הפלבאים שהודרו ממוקדי הכוח במדינה. קץ תקופה זו הוא בניצחון הפלבאים על הפטריקים במאבקם החברתי.
  • הרפובליקה התיכונה - מ-287 לפנה"ס ועד 133 לפנה"ס. ידועה כתקופת הזוהר של הרפובליקה. בתקופה זו לא היו מאבקים פוליטיים חריפים בין הקבוצות החברתיות ברומא. רומא ניצחה בתקופה זו את קרתגו ואת הממלכות ההלניסטיות וביססה את עצמה כמדינה הדומיננטית בחופי הים התיכון..

היסטוריה

הרפובליקה המוקדמת

ייסודה של הרפובליקה

במהלך המאות ה-7 וה-6 לפנה"ס רכשה רומא מעמד של עיר ראשית בלאטיום, בזכות כוחה הצבאי, גידול דמוגרפי, ארגון מדיני מוצלח וכלכלה פורחת. ערב ייסוד הרפובליקה היו הרומים כוח חשוב ביותר, אם לא החשוב ביותר, באיטליה המרכזית. באותו זמן הכוח הבולט באיטליה היה האטרוסקים, ששלטו על אטרוריה מצפון ללאטיום, קמפניה ומספר ערים לאטיניות, וציים שלט במימי הים האדריאטי.

האוכלוסייה הרומית הורכבה משבטים שונים שהעיקריים בהם היו ממוצא לאטיני וסביני. החברה הרומית התגבשה בשני מעמדות שונים:

  1. בעלי האזרחות, ילידיה המקוריים של רומא שנהנו מזכויות וחובות מסוימים בשלטון המלוכה הרומי.
  2. הגרים, או תושבי החוץ, שהיגרו לרומא, ונהנו ממעמד משפטי מסוים שלא העניק להם את מלוא הזכויות שמהם נהנו בעלי האזרחות.

משתי שכבות אלה התפתחו מאוחר יותר שני המעמדות, הפטריקים והפלבס.

המלך האחרון טרם ייסוד הרפובליקה, לוקיוס טראקוויניס סופרבוס, היה עריץ, ומעשיו ומעשי בניו גרמו להדחתו על ידי לוקיוס יוניוס ברוטוס ואנשיו, אשר לפי המסורת הרומית, מרדו בשנת 509 לפנה"ס. התמוטטות המלוכה הרומית הייתה חלק בלתי נפרד מהתמוטטות ההגמוניה האטרוסקית בלאטיום כולה. משטר המלוכה הרומית בוטל והוקם במקומו שלטון רפובליקני שהושתת על שיתוף פעולה בין-מעמדי בין אצילי רומא, הפטריקים ומעמד צאצאי הגרים בעיר, הפלבאים. בראשות הרפובליקה החדשה עמדו שליטים שנתיים, הקונסולים, שלצדם שימשו שני גופים ישנים-חדשים, הסנאט הרומי ואספת העם.

ביסוס כוחה של הרפובליקה ותחילת השתלטות רומא על איטליה


 
לאטיום וסביבותיה

בסוף המאה ה-6 לפנה"ס עמדה המדינה הרומית בצומת דרכים היסטורי. תמורות רחבות שעברו על רומא ומשטרה עם גירושו של אחרון מלכיה, לוקיוס טראקוויניס סופרבוס וייסוד הרפובליקה, במקביל להתמוטטות השלטון האטרוסקי בלאטיום, הובילו להיחלשותה המדינית של רומא ולאובדן ההגמוניה שלה בתוך הברית הלטינית.

רומא עמדה גם בפתחו של מאבק בין מעמדי בין הפלאבים לפטריקים, מאבק שאיים על הישרדותה של המדינה.

במהלך המאות ה-5 וה- 4 לפנה"ס הצליחה רומא להתגבר על קשיים אלה, לבסס מחדש את שלטונה בלאטיום, לגבש את מוסדותיה הפוליטיים הפנימיים וליצור ברית חברתית בין מעמדותיה השונים. הרומים הצליחו ליצור בריתות חזקות עם הלטינים וההרניקים, להדוף את מתקפות הוולסקים, הסאבינים והאיקווים, ולעמוד בפרץ הגאלי. תהליך התחזקותה של רומא בא על חשבון האטרוסקים, תהליך שהגיע לשיאו עם נפילת העיר האטרוסקית ויי לידי רומא בשנת 394 לפנה"ס. בעקבות פריצת המלחמה הלטינית בשנת 340 לפנה"ס והניצחון הרומי על הלטינים ב-388 לפנה"ס נוצרו הסדרים חדשים בין רומא והלטינים. הסדרים אלה, יחד עם בריתות עם קרתגו והסאמניטים, הישגיה הצבאיים של רומא נגד האטרוסקים והקמת מושבות פעלתנית, הביאו לביסוס מעמדה של רומא כעיר המדינה החזקה ביותר בלאטיום והפיכתה לאחד מהכוחות הראשונים במעלה באיטליה כולה.

פירוקה של הברית הלטינית וכיבוש חצי האי האפניני

איטליה במאה הרביעית לפני הספירה:

██  קלטים

██  אטרוסקים

██  אומברים, סאבינים איקווים ומרסים

██  לוקאנים וברוטיים ביבשת, סיקיליים באי

██  אזור שליטה רומאי - לטינים, וולסקים, הרינקים ואורונקים

██  סאמניטים

██  מסאפים ואפולים

██  יוונים

██  קרתגנים

ניצחונה של רומא במלחמה הלטינית בשנת 338 לפנה"ס הפך את הרפובליקה לכוח המדיני המרכזי באיטליה. בעקבות הניצחון פורקה הברית הלטינית, רומא השתלטה על שטחי הוולסקים והאורונקים, חדרה לתוך צפון קאמפניה ופתחה בתנופה של הקמת מושבות. כול אלו הציבו את הרפובליקה כשליטה למעשה של לטניום ודרום אטרוריה. התחזקות זו הובילה להתנגשויות עם הכוח השני בחשיבותו שהתגבש באיטליה באותן שנים, הסאמניטים, במסגרת עימותים שנודעו כמלחמות הסאמניטיות.

הסאמניטים היו שבטים הסאבלים שהתיישבו בסאמניום, חבל ארץ ששכן בהרי האפיפינים מדרום מזרח ללאטיום ובעוד רומא התפשטה מזרחה ודרומה התפשטו הללו מערבה ודרומה. שני הצדדים נאבקו כבר בעבר על רקע התפשטותם לשטחים של הוולסקים ולקמפאניה. המלחמה הראשונה ביניהם, שנערכה בין השנים 343 -341 לפנה"ס, נסתיימה בניצחונם של הרומאים, בקביעתו של נהר הליריס כגבול בין הכוחות ובחתימתה של ברית צבאית. שני העמים נלחמו כצדדים משותפים במלחמה הלטינית אולם תוצאותיה הסופיות של מלחמה זו שינו את מאזן הכוחות ביניהם לטובת רומא. האינטרסים הנוגדים של שני הכוחות השונים ובייחוד המאבק על חבל קמאפניה הפורה, הובילו בהכרח למאבק על ההגמוניה באיטליה כולה, מאבק שנמשך בחמשת העשורים הבאים וכונה לימים המלחמות הסאמניטיות.

מלבד האופי הטריטוריאלי של עימות זה היה לו גם גוון אתני (בין לטינים וסאבלים). הצדדים השקיעו שנים רבות במאבק, ספגו אבדות גדולות ובסופו הכניעה רומא הן את הסאמניטים והן את בני בריתם, הגאלים והאטרוסקים. רומא השתלטה על מרכז איטליה ועל חלקים גדולים מדרומה וכן גיבשה וביססה את שלטונה באטרוריה. הסאמניטים המשיכו להוות מקור קבוע של תסיסה ואף מרדו בגלוי מספר פעמים עד שהושמדו, בשנת 80 לפנה"ס, על ידי לוקיוס קורנליוס סולה במהלך מלחמת האזרחים הרומית.


בשטחיה החדשים המשיכה רומא בנקיטת המדיניות של הפרד ומשול, הקמת מושבות וסלילת דרכים, מדיניות אותה גיבשה במאה ה-5 לפנה"ס. הודות לכיבושיה ומדיניותה זו נוצר אזור שליטה רומאי שהשתרע על רוב דרום ומרכז איטליה עד לעמק הפו. לדברי ההיסטוריון ישראל שצמן שטח המדינה הרומית, האגר רומאנוס גדל מ-5,290 קמ"ר בשנת 338 לפנה"ס ל-24,000 קמ"ר בשנת 264 לפנה"ס. שטחם של בני הברית הלטינים ובעלי הברית האיטלקים השתרע על כ-12,000 קמ"ר ו-100,000 קמ"ר בהתאמה‏. אופן השליטה של הרפובליקה לא היה ישיר ואפשר חופש פנימי רחב לבעלות בריתה ונתינותיה, תוך הסתמכות על שיתוף הפעולה והנאמנות שלהם ושיעבוד מוחלט של מדיניות החוץ. הרפובליקה הרומית הכריחה את בנות הברית להעמיד לרשותה את כוחות צבא שלהן בשעת הצורך. תיאור מדויק של טיבו ומצבו של שלטון זה אפשר למצוא בערך "רומא" באנציקלופדיה העברית: בקרב 180 היחידות המדיניות השונות שהרכיבו את איטליה מדרום לעמק הפו במאה ה-3 לפנה"ס, רומא שימשה כ"הציר המרכזי, שקשר מבחינה מדינית את כול המדינות

הרפובליקה התיכונה

מלחמה נגד פירוס

התרחבותה של רומא הביאה איתה חיכוכים נוספים, הפעם עם הערים היווניות שישבו בדרום איטליה ועל חופיה ובראשם טרנטיום, הגדולה והחשובה בהם. החיכוכים, שהתחילו בראשית המאה השלישית לפנה"ס, הובילו למלחמה גלויה. הטרנטים קראו לעזרתו של פירוס, מלך אפירוס, שליט הלניסטי שניסה לנצל את המלחמה הזו על מנת לכונן לעצמו ממלכה רחבה. לפירוס עמדו היתרונות של חיילות רגלים משובחים, חיל פילים, ויכולתו הטקטית הגבוהה כמצביא: הוא הצליח להסב מפלות כבדות לרומאים בהרקליה ואסקולום ובכך פגע ביוקרתם של הרומאים, אך לא הצליח להביס את הרפובליקה במערכה כולה, אם בשל אופיו ההרפתקני ואם בשל כוח עמידתם של הרומאים. פירוס נאלץ לסגת בחזרה לאפירוס ותוך מספר שנים נפלו לידיהם של הרומאים כול ערי החוף היווניות וטרנטום בראשן.

המלחמות הפוניות

רומא לא יכלה לנוח על זרי הדפנה של ניצחונותיה ימים רבים, ההגמוניה החדשה והשלווה היחסית שהיא השיגה באיטליה הואפלו במהרה על ידי פריצתו של עימות חדש עם מי שהיוותה בעלת בריתה של רומא עד לאמצע המאה ה-3 לפנה"ס, קרתגו. עימות זה שינה את פניו של אגן הים התיכון ונודע לימים כמלחמות הפוניות.

שנת 266 לפנה"ס הייתה שנת מפנה לרפובליקה הרומית. עד לשנה זאת השתלטה רומא, בתהליך הדרגתי, על איטליה, ביססה את עצמה ככוח המדיני השולט ברשת של כ-180 יחידות מדיניות שונות וגיבשה צורת משטר פנימית וחיצונית. לפי היסטוריונים מודרניים כגון תאודור מומזן מדיניותה של הרפובליקה הייתה ממוקדת בהטלת מרותה על איטליה, כלומר בהשתלטות על חצי האי האפיפיני בלבד. מסלול התקדמות אפשרי שהיה יכול להתאים למדיניות זאת היה השתלטות על שטחי הגאלים והליגורים בעמק הפו ומצפונה לו. במקום זאת בחרה רומא להיחלץ לעזרתם של המאראמינים, חבורת שכירי חרב הרפתקנים שהשתלטו על העיר היונית מסינה, ולפלוש לסיציליה, שהייתה תחת תחום שליטתה של קרתגו במשך שנים ארוכות.

כמה מהמקורות העתיקים כגון פוליביוס מנסים לספק את הסיבות לשינוי מדיניות זה. היסטוריונים מודרניים כגון ישראל שצמן טוענים שמקורות אלו אינם מבוססים מספיק ודלים מדי ולכן אינם מספקים הסבר חד משמעי להחלטתה של רומא, לפרוץ מתוך גבולותיו של חצי האי האפניני ולהיכנס לעימות עם המעצמה הימית של קרתגו, מהלך שחלקם מתייחסים אליו כהרפתקני ולא מחושב. עד לשנת 266 לפנה"ס ניהלו קרתגו ורומא מערכת יחסים של שיתוף פעולה שנמשכה כמעט ללא הפרעות במשך 250 שנה‏, הפלישה הרומית לסיציליה הכניסה את שני הצדדים לעימות שנמשך כ-120 שנה עד לניצחונה של האחת, רומא ולחורבנה של השנייה, קרתגו.

רומא וקרתגו נלחמו זו בזו בשורת מלחמות שנקראו לימים המלחמות הפוניות. חלקו העיקרי והמכריע של המאבק התרחש במאה ה-3 לפנה"ס, בשתי מלחמות ארוכות, מתישות ועקובות מדם, ששינו את פניו של אגן הים התיכון.

בעוד המלחמה הפונית הראשונה, שהתחוללה בשנים 264 עד 241 לפנה"ס, היוותה מאבק על השליטה בסיציליה, הרי המלחמה הפונית השנייה, שנמשכה בין 218 לפנה"ס ועד 201 לפנה"ס, הייתה עימות חובק יבשות וימים. ההיסטוריון מ. קארי אף מרחיק לכת ומכנה אותו "מלחמת עולם של התקופה העתיקה". במלחמה זאת הצדדים הנצים ובני בריתם נלחמו על אדמות איטליה, סיציליה, צרפת, ספרד, יוון, צפון אפריקה ובים התיכון. במהלך העימות התחוללו כמה מהקרבות והמהלכים הצבאיים הידועים והמפורסמים ביותר בהיסטוריה, כגון קרב קנה וקרב זאמה. במאבקים אלו זכו לתהילת עולם שניים מהמצביאים המהוללים ביותר בהיסטוריה הצבאית, חמיבעל ברקה הפוני וסקיפיו אפריקנוס הרומאי.

רומא יצאה משתי המלחמות כמנצחת הבלתי-מעורערת. בד בבד היא הצליחה להגדיל את שטחיה באיטליה מעבר לקו גבול עמק נהר הפו ולהשתלט על קורסיקה וסרדיניה. כיבושם של חלקים מאיליריה במהלך המלחמות האיליריות ומאבקה בפיליפוס החמישי במהלך המלחמה הפונית הראשוננה איפשרו לה להכניס רגל לבלקן ולמזרח ההלניסטי. קרתגו יצאה מסיבוב זה של העימות מובסת ודואבת: כול שטחיה מחוץ לאפריקה נלקחו ממנה, שטחים נרחבים שהיו בשליטתה באפריקה נמסרו לנומידיה, היא חויבה לשלם פיצויים כבדים במיוחד לרומא ובפועל הפכה למדינת חסות של הרפובליקה. יחד עם זאת קרתגו לא הושמדה ואף על פי שאיבדה את מעמדה המדיני, היא השתקמה והצליחה לבסס את עצמה כעיר מסחר שוקקת ופורחת, אם כי לתקופה קצרה בלבד.

העימות שינה לא רק את פניו של אגן הים התיכון כי אם גם את אופייה ומשטרה של הרפובליקה עצמה, שנאלצה לעמוד מול בעיות חדשות כגון שליטה על שטחים מעבר לים ואובדן אוכלוסייה נרחב, בעיות שאילצו אותה לעבור שינויים חברתיים, צבאיים, דמוגרפים ומדינים מרחיקי לכת.

201 - 167 לפנה"ס - התגבשותה של אימפריה

השטחים הצבועים הם השטחים עליהם שלטה רומא, באופן ישיר או עקיף, ב-201 לפנה"ס.

██  שטח שנכבש מידי קרתגו במלחמה הפונית השנייה

██  פרובינקיה רומית

██  שטח בשלטון ישיר של רומא ובנות בריתה האיטלקיות

██  שטח חסות רומי

██  אזור עימות בין רומאים לגאלים

המלחמות הפוניות שנערכו במאה ה-3 לפנה"ס חוללו שינויים עמוקים, פנימיים וחיצונים, הן ברפובליקה הרומית, והן במארג המדיני והפוליטי של ארצות אגן הים התיכון. ניצחונה של רומא בעימות עם הפונים זיכה אותה בשליטה על שטחים נרחבים מחוץ לאיטליה ובתחום השפעה נרחב אף יותר. הישגים אלו לא היו נטולי מחיר, שהתבטא, בין השאר, במחויבויות צבאיות וכלכליות הולכות וגדלות, אזורי עימות חדשים, ופגיעה במארג החברתי והתרבותי שלה.

ההתפשטות הטריטוריאלית וההגמונית של רומא בשנים אלו התפרסה בשלושה כיוונים שונים, מזרחה לאזור הבלקן, צפונה, לאזור בחצי האי האפניני שבין עמק הפו ובין הרי האלפים, ומערבה, ברחבי חצי האי האיברי.

התפשטותה של רומא כלפי מזרח, בעיקר מבחינת השפעתה ומעמד, אך גם מבחינת שטח, באה על חשבונן של הבולטות שבממלכות ההלניסטיות שקמו על חורבותיה של אימפריית אלכסנדר הגדול: מוקדון בבלקן, האימפריה הסלאוקית במזרח הים התיכון וממלכת תלמי במצרים.

כבר במהלך המלחמה הפונית השנייה פרץ עימות בין רומא לבין מוקדון, שבראשה עמד פיליפוס החמישי, לאחר שהאחרון חתם ברית צבאית עם אויבה המר של רומא, חניבעל.מלחמה זו התרחשה בין 214 ל-205 לפנה"ס, והסתיימה ללא הישגים ממשים לאף אחד מהצדדים הנצים: הרומאים הפנו את רוב מאמצם נגד האיום הפוני, ופיליפוס התמקד ביוון. לפי ההיסטוריון ישראל שצמן, על אף שהמלך המקדוני לא היווה איום ממשי לרומא והעימות לא דרש ממנה השקעה צבאית רבה, משקעי חוסר האמון והטינה שנוצרו, הניעו את הרפובליקה להתערב בענייני יוון, לאחר סיומה של המלחמה הפונית השנייה.

בשנת 200 לפנה"ס הכריזה רומא בשנית מלחמה נגד פיליפוס, שהעילה לכך הייתה פגיעתו בבנות בריתה במזרח‏ הפירוש ההיסטורי המקובל הוא שהכרזת המלחמה הייתה "פעולת מנע הגנתית"; הרומאים חששו מהתעצמותו של פיליפוס והם יצאו למלחמה מתוך מטרה להחלישו, להביא את יוון למצב של פירוד ותלות בה ולהבטיח ששום כוח מקומי לא יצמח בה. המלחמה הסתיימה בניצחונה של רומא ובשנת 196 לפנה"ס הכריז הקונסול טיטוס קווינטיוס פלאמינינוס על חרות היוונים.‏ שנתיים לאחר מכן, התפנו הלגיונות הרומאיים מיוון. התנהלות רומא במהלך מלחמה זו, ולאחריה, אפיינה את מדיניותה במזרח ההלניסטי: היא המשיכה להציג את התערבותה כשוחרת שלום, כאשר מטרתה הייתה ביסוס יוקרתה ודיכוי כוחות מקומיים, ולא כיבוש שטחים.

בשנת 192 לפנה"ס פרצה מלחמה נוספת נגד ממלכה הלניסטית, האימפריה הסלאוקית, ונגד בני בריתה האיטולים ביוון. המלחמה נערכה באסיה הקטנה יוון ובים האגאי ורומא נעזרה רבות ברודוס ובפרגמון. קרב מאגנסיה, שנערך בשנת 189 לפנה"ס, סיים את המלחמה בניצחונה של רומא. כמו במלחמה הקודמת, הניצחון הרומי כמעט ולא לווה בסיפוח שטחים, אך ההסדרים הפוליטיים והמדיניים שעקבו אחריו ובייחוד ההגבלות שהוטלו על הסלאוקים, לא רק שהכניסו את אסיה הקטנה לתחום השפעתה של רומא, אלא גם חרצו את גורלה של הממלכה הסלאוקית לטווח הרחוק.‏

האחרונה בממלכות ההלניסטיות הגדולות, ממלכת תלמי, לא נכנסה לעימות צבאי עם הרומאים. ממלכה זו סבלה ממשברים פנימיים וחיצוניים בשנים אלו ורומא לא אוימה על ידה ולא ראתה צורך בריסונה. הן בשל חולשתה, והן בשל התעצמותה של רומא, נראה שמצרים אף נכנסה בשנים אלו לחסותה של האחרונה.

חצי האי האיברי בעת החלוקה הראשונה לפרובינציות.

ההתנהלות הרומית באיביריה, הטריטוריה החדשה שירשה הרפובליקה מידי הקרתגים, הייתה שונה מהתנהלותה במזרח. בעוד המלחמות בממלכות ההלניסטיות לא גררו כמעט סיפוחי שטח, השלטון הרומאי בספרד, במילותיהם של עורכי האנציקלופדיה העברית, היה "ברוטלי הרבה יותר". בניגוד למזרח, לרומא הייתה נוכחות צבאית קבועה באזור, והיא לא התכוונה לוותר עליה.

האזור שעליו רומא השתלטה במהלך המלחמה הפונית השנייה השתרע לאורך מישור החוף של האי, מאמפוריום בצפון מזרח, ועד גאדס בדרום מערב. תושבי האזור היו שבטים איברים וקלטאיברים, ופיניקים ויוונים שישבו בערי חוף. חוץ מהחשיבות האסטרטגית של האזור לרפובליקה, הוא גם הפך במהירות לבעל חשיבות כלכלית בזכות אוצרות הטבע הרבים בו.‏ בשנים הראשונות לשליטה הרומית לא נקבע הסדר ברור לאזור. רק בשנת 197 לפנה"ס קבע הסנאט הרומי סדרי שלטון מנהלתיים קבועים: הטריטוריה חולקה לשתי פרובנקיות חדשות, היספניה קיטיטרור והיספניה אולטיטרור, שבראש כול אחת עמד פראיטור בעל סמכות פרוקונסלרית.‏

שנת 197 לפנה"ס הייתה גם השנה בה החלה שורה של מרידות, עימותי גבול ומלחמות בלתי פוסקות בכול רחבי חצי האי, עימותים שהעסיקו את הכוחות הרומאיים כ-20 שנה. רבים מעימותים אלו פרצו בשל עול השלטון הרומי והניצול של בני הפרובינקיות על ידי הנציבים הרומאים, ותודלקו על ידי שאיפותיהם של האחרונים לתהילה ושלל. המלחמות חרגו משטח הפרובינציות, נגד השבטים הלוסיטאנים בקצה הדרום מערבי של חצי האי ונגד השבטים הקלטאיבירים בפנים הארץ. שקט יחסי, שנמשך כ-26 שנה, הושג רק בסיומה של המלחמה הקטאלבירית הראשונה בשנת 179 לפנה"ס. הרגיעה הושגה בשילוב של אמצעים דיפלומטים וצבאיים שנקט נציב ספרד הקרובה דאז, טיבריוס סמפרוניוס גראקכוס.‏

הזירה השלישית של התפשטות רומא בתקופה, כאמור, הייתה צפון איטליה וסביבותיה. אזור זה היה מושבם של שבטים גאלים בפנים הארץ, בין נהר הפו ובין הרי האלפים, ליגורים לאורך מישור החוף, מנהר הארנו ועד אזור מאסיליה (מרסיי  המודרנית שבצרפת) ושבטים איסטרים באיסטריה בצפון מזרח. הגאלים ורבים משבטים הליגורים חברו לחניבעל במהלך המלחמה הפונית השנייה, אפשרו לו גישה חופשית דרך אדמתם, והעניקו לו סיוע, צידה ותגבורת צבאית. בנוסף לאחר סיומה של המלחמה התקיפו שבטים גאלים מושבות רומיות, אולם רק לאחר סיומה של המלחמה המאקדונית הראשונה התפנתה רומא לתגמול. ב-196 לפנה"ס הובסו האינסוברים והקנומאים, ובשנת 191 לפנה"ס הובסו הבויים ואדמתם נכבשה. כיבושו הסופי של עמק הפו אפשר לרפובליקה להתפשט צפון מערבה, ובשנת 177 לפנה"ס הובסו האיסטרים וארצם סופחה. גורלם של הליגורים לא היה שונה וארצם נכבשה בהדרגה על ידי הרומאים בשורה של עימותים שנמשכו עד כמעט אמצע המאה.

השתלטות רומא על האזורים אלו לא נשענה על ניצחונות צבאיים בלבד. מצד אחד נקטה הרפובליקה במדיניות של הגליה המונית של השבטים המקומיים‏ ומצד שני עודדה ויזמה התיישבות רומית ולטינית באזור, מחזקת מושבות ישנות ומקימה חדשות. כלי חשוב נוסף היה רישות האזור בדרכים, שהגדילו את יכולותיו הטקטיות והאסטרטגיות של הצבא הרומי, והגבירו את תהליך הרומאניזציה של האזור. לפי שצמן, שילובם של אמצעים אלה עם ההישגים הצבאיים הבטיחו את שליטתה של רומא בצפון איטליה, שליטה שלא התרופפה עד לפלישתם של הקימברים מאה שנה לאחר מכן, בסוף המאה השנייה לספירה.

כיבושיה הנרחבים של רומא, הנטל הכבד של המלחמות הבלתי פוסקות, החשיפה לתרבויות ועמים שונים והעושר שזרם אליה, במסים, בשלל, באדמות ועבדים, חוללו השפעה רחבה על אופייה. אולי הבולט בשינויים אלו היה הפגיעה האנושה במעמד האיכרים הזעירים, עמוד שהיווה את עמוד השדרה של הצבא הרומי. רוב אזרחי רומא השתייכו למעמד זה, והנטל הצבאי הכבד נתן בהם את אותותיו: ממוצע של 45 אלף רומאים שירתו בצבא כול שנה בתקופה זאת, וכל אזרח היה יכול לשרת במצטבר 16 שנים, חלקן ברציפות. רבים מהם נפלו חלל הן בקרבות והן בשל תנאי החיים הקשים במחנה. רבים אחרים חזרו נכים לביתם וכך איבדו את יכולתם לעבוד בחקלאות ונאלצו למכור את נחלותיהם.‏ גם אלו ששבו בריאים לביתם, גילו לעתים קרובות שנחלותיהם ונחלות משפחותיהם עברו לידיהם של תקיפים, אם באמצעות אלימות ואם באמצעות פיתוי כספי.‏ גם בני הברית של רומא, הלטינים והאיטלקים, חשו באותה פגיעה, פגיעה שהוחמרה בשל זכויות היתר שהיו לאזרחי רומא עליהם ובשל רמיסת האוטונומיה של עריהם על ידי הרפובליקה.

במקביל לכך, מיעוט קטן קצר את מלוא יתרונות הישגיה המדיניים של הרפובליקה: שלל המלחמה העשיר את המצביאים ומקורביהם, כמעט תמיד בני מעמד הנוביליטאס, וההזדמנויות העסקיות שהמלחמות והכיבוש סיפקו העשירו את אלו שיכלו לנצל אותם, בעיקר בני מעמד הפרשים.‏ עושר זה, הגדיל את כוחם הפוליטי של המעמדות העליונים וחיזק את שליטתם ברפובליקה ובמוסדותיה. העושר שהצטבר שימש גם להעלאת רמת חייהם, מותרות ושעשועים, אך בעיקר להשקעות באדמה חקלאית.‏ יחד עם זאת, ההיסטוריון צבי יעבץ טוען שכול שכבות העם הרומי נהנו, ברמות שונות, מהמצב החדש: שנת 167 לפנה"ס הייתה השנה האחרונה בה שילמו אזרחים רומיים מס, הטלת מס קרקע באיטליה הופסקה וברומא התפתחו חיי מותרות שהשפיעו על כול חלקי העם.

תהליך נוסף שהשפיע עמוקות על הרפובליקה, תהליך שהחל במאה השלישית לפנה"ס והמשיך עד ימיה האחרונים של הרפובליקה, היה הפיכתה של החברה האיטלקית בכלל והרומית בפרט לחברת עבדים, כלומר חברה בה מספר העבדים מהווה כ-20 אחוז האוכלוסייה והם מהווים חלק חיוני בכלכלה. העבדים שינו את מבנה החקלאות הרומית, הם אפשרו את צמיחתה של הלאטיפונדיה, אחוזת הענק, דחקו את האיכרים המנושלים והפועלים החופשיים לערים, ותרמו להרחבת ענפי המרעה, מטעי זיתים וכרמי גפנים על חשבון גידולי הפלחה. העבדים שינו גם תחומים אחרים בכלכלה הרומית, והם הועסקו במספרים גדולים במלאכה ובתעשייה, במסחר, בכרייה ובתור משרתים ופועלים בבתיהם ואחוזותיהם של המעמדות הגבוהים ברומא. אלו האחרונים כללו בתוכם, בין השאר, גם רופאים, פקידים, אדריכלים ומורים.‏ לריבוי העבדים היה גם השפעות עקיפות ואיטיות יותר על החברה הרומאית, על הדמוגרפיה שלה ועל תרבותה. העבדים הביאו איתם את תרבותם, דתם ומנהגיהם, שהשפיעו באופן ישיר על מי שבא במגע איתם‏ בנוסף לכך רבים מעבדים אלו שוחררו והפכו לאזרחים רומאיים, תהליך ששינה את מבנה והרכב החברה הרומית.

את סיומה של תקופה זאת, בה התגבשה רומא כאימפריה ים תיכונית אפשר לראות בשנת 172 לפנה"ס, עם פריצתה של המלחמה המקדונית השלישית. בשנים שעברו מאז מלחמת אנטיוכוס שמרה רומא על מעמדה והשפעתה בעולם ההלניסטי באמצעים דיפלומטים, מבטיחה שאף אחת מהיחידות המדיניות בו לא תתעצם. בשנים אלו הצליחו פיליפוס ויורשו פרסאוס, לחזק בהדרגה את מוקדון פנימית וחיצונית, ולהגביר את השפעתה ביוון. פעולות אלו לא היו איום לרומא, אולם נראה, כפי שישראל שצמן מנסח זאת, שבשלב זה רומא כבר לא יכלה לסבול שגשוג של שום גורם בתחום השפעתה, וכאשר נקרו לה הזדמנויות לרסן גורמים אלו, היה ניצלה אותם ללא היסוס.

המלחמה פרצה רשמית בשל ההאשמות שפרסאוס הפר את החוזה שאביו חתם עם הרפובליקה, פגע בבנות בריתה ושהוא ערך הכנות למלחמה נגדה.‏ היא נמשכה כארבע שנים ונסתיימה בקרב פידנה, בניצחונה של רומא. קרב פידנה סימן שינוי במדיניות החוץ של הרפובליקה הרומית. ההסדרים שכפתה רומא על מדינות יוון היו קיצוניים: מוקדוניה ואליריה חדלו להתקיים כמדינות עצמאיות, אפירוס נבזזה והוחרבה ומעמדה של רודוס כמעצמת סחר ימי נשבר לתמיד. רומא אמנם לא השתיתה שלטון ישיר על יוון, אבל צעדיה הבהירו שהיא לא תבחל באמצעים להבטיח את היציבות באזור ואת השפעתה עליו. אולי התיאור המדויק ביותר לשינוי מדיניות זה אפשר למצוא במילותיו של תיאודור מומזן:‏

"תקופת בעלי הברית בעלי שלטון למחצה ובני חורין למחצה הגיעה לקצה: התחילה התקופה של כניעת אין אונים גמורה."

167 -133 לפנה"ס - מהגמוניה לאימפריליזם ומאחדות לפילוג

חורבן קרתגו

הרומאים שזכרו את התנהלותה של המלחמה הפונית השנייה, שבה קרתגו כמעט כבשה והשמידה את רומא, החלו לחשוש מהתאוששותה המהירה של קרתגו ומהאפשרות שזאת תהפוך שוב לאיום על שליטה של רומא בים התיכון. התאוששותה של קרתגו הביאה את הרומאים להבנה שרק מלחמה תוכל לנטרל כל איום עתידי שקרתגו תוכל להווה על רומא, קאטו הזקן, שהיה ממובילי הקו האנטי-קרתגי היטב לבטא את זה שסיים כל נאום עם המלים "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".

לבסוף העוינות המחודשת של רומא הובילה לפריצתה של מלחמה חדשה בשנת 149 לפנה"ס, הכוחות הרומאים הטילו מצור על קרתגו בתחילה המלחמה נקלעה למבוי סתום אולם עם בחירתו של פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס למשרת הקונסול של 147 לפנה"ס הרומאים הצליחו לפרוץ אל תוך העיר, קרבות מרים התנהלו על השליטה בכל רובע. כל רובע שהרומאים כבשו נשרף עד היסוד במצוותו של סקיפיו, לבסוף אחרי שישה ימי לחימה, המפקד הקרתגי של העיר עזרובעל הגיש את כניעתו לסקיפיו.

מבחינתה של קרתגו תוצאות המלחמה היו הרסניות, מתוך חצי מיליון תושבים רק עשרה אחוז שרדו את המלחמה ואף עליהם גורלם לא שפר מכיוון שנמכרו לעבדות על ידי הרומאים. במצוות הסנאט סקיפיו שרף את קרתגו עד עפר, אדמתה נחרשה ופוזרה עליה מלח וקללה הוטלה על כל אדם שינסה לבנות את העיר מחדש. קרתגו כישות מדינית חדלה להתקיים ושטחה הפך לפרובינקיה רומאית בשם אפריקה.

133 - 27 לפנה"ס - הרפובליקה המאוחרת

מלחמת בעלות הברית


מלחמת בעלות הברית הוא שמה של מלחמה שהתנהלה בשנים 90 עד 88 לפני הספירה בחצי האי האפניני, בין צבא הרפובליקה הרומית בהנהגת גאיוס מריום, לוקיוס קורנליוס סולה ואחרים מצד אחד לבין ערים ושבטים באיטליה, שהיו בעלות בריתה קודם לפרוץ המלחמה, מהצד שכנגד. הערים שנלחמו היו תחת שלטון רומא, וחויבו לשלם לה מסים ולהמציא לה חיילים לצורך מלחמותיה, אך לא קיבלו במקביל זכויות שוות לאזרחי רומא.

סוגיית זכויות האזרח הייתה במוקד מחלוקת חריפה ועקובה מדם בתוך הציבור הרומאי עצמו. בעוד הסיעה האופטימאטית, התנגדה להענקת זכויות אלו, כמו גם להענקת קרקעות לחיילים מהמעמדות הנמוכים, הרי שהסיעה הפופולרית תמכה בכך.

המלחמה גבתה רבבות הרוגים משני הצדדים, והסתיימה בניצחון צבאי רומאי, אך גם בהענקת זכויות אזרח לכל תושבי איטליה במסגרת חוק שהתקבל ב-89 ולפיו היה יכול כל תושב של בעלות הברית לקבל אזרחות בתנאים מסוימים.

מותה של הרפובליקה

כינון הקיסרות הרומית

דיוקנו של ברוטוס על מטבע המנציח את רציחת קיסר

מינוי של קיסר לדיקטטור ולקיחתו לעצמו סממני מלכות היו לצנינים בעיני האצולה הרומאית הוותיקה שהאמינה ברפובליקה חופשית - שבה לסנאט יש חופש דיבור, בעלי המשרות מתחלפים כל שנה ואף אדם לא יכול לצבור יותר מדי כוח. לבסוף התגבש קשר לרציחתו בראשותם של מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קאסיוס לונגינוס שהוציאו לפועל את תוכנית הרצח באידו של מרס 44 לפנה"ס וחיסלו את קיסר.

רציחתו של קיסר הכניסה את רומא למערבולת פוליטית, הרוצחים נאלצו לצאת לגלות בפרובינקיות המזרחיות שם הם החלו לגייס צבא לצורך כיבושה של רומא. יורשיו של קיסר אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס החלו נלחמים על השליטה ברומא, אוקטביאנוס הצליח להביס את אנטוניוס בקרב מוטינה והאחרון נאלץ לברוח לגאליה נארבוננסיה שם הוא חבר עם כוחותיו של מרקוס אמיליוס לפידוס. כעת אוקטביאנוס עלה על רומא, הכריח את הסנאט למנותו לקונסול והכריז על הקושרים כרוצחים ואויבי המולדת, כמו כן הוא התפייס עם אנטוניוס והם, ביחד עם לפידוס הקימו את הטריאומוירט השני.

הכרזתו של אוקטביאנוס על הקושרים כרוצחים ואויבי המדינה הביאה אותו למסלול התנגשות עם ברוטוס וקסיוס. אוקטביאנוס ואנטוניוס נצחו אותם בקרב פיליפי. תבוסת מסמלת את מותה הסופי של התקווה להשיב לתחייה את הרפובליקה המסורתית ואת ניצחונו של המשטר האוטוקרטי.

הניצחון גם סימן את תחילת המאבק בין אוקטביאנוס לאנטוניוס על הבכורה ברומא, תחילה נעשו מספר ניסיונות פיוס מוצלחים פחות או יותר אולם בשנת 31 לפנה"ס כוחותיו של אוקטביאנוס תחת פיקודו של מרקוס ויפסניוס אגריפה הצליחו להביס את אנטוניוס בקרב אקטיום, כעבור שנה הצליח אוקטביאנוס לכבוש את בסיסו של אנטוניוס במצרים. אנטוניוס הנואש התאבד ואוקטביאנוס נשאר כשליטו היחיד של העולם הרומאי.

אולם אוקטביאנוס למד מטעויותיו של קיסר, הוא הבין שכל ניסיון להמליך את עצמו למלך יתקל בהתנגדות גדולה מצד הציבור והסנאט הרומאי ויביא לאובדנו הפוליטי. פתרונו לכך היה להקים משטר מלוכני למעשה אך לא להלכה - הוא הכריז על החזרתה של הרפובליקה הישנה, הקונסולים ובעלי התפקידים האחרים המשיכו להיבחר כל השנה אולם בפועל אוקטביאנוס שלקח את התואר פרינקפס ("האזרח הראשון") החזיק בידיו סמכויות שלטוניות רחבות שרוקנו מתוכן את המשרות הרפובליקניות הישנות ולמעשה הוא הפך למלך בכל מלבד תוארו.

מוסדות שלטונים בתקופת הרפובליקה

 
לוח המראה את מערכת האיזונים הבלמים ברפובליקה הרומית

הקונסולים

הקונסולים היו אלה ששלטו בעצם על המדינה: הם יכלו להחליט מתי תהיה מלחמה, הם יכלו להעניש אנשים, להחליט החלטות, להטיל וטו (וטו="אני אוסר!"), לבחור דיקטאטורים, לתת זכויות, ולהיות אחראי על חזיונות דתיות. כל קונסול שירת כשנה.

הדיקטטורים

הדיקטטורים נבחרו בידי הקונסולים, והסנאטורים ערכו להם טקס דתי. דיקטאטורים שלטו על המדינה, אך לעתים מינוי דיקטטור היה כדי לערוך שעשועים ומופעי גלדיאטורים. הדיקטטור נבחר כדי לרכז את מוסדות השלטון במלחמה ובכדי לחסוך בזמן של ריצה בין המוסדות השונים.

דיקטטור שירת לבד כ-6 חודשים, אך אם הקונסול שבחר את הדיקטטור הגיע לגמר שירותו כקונסול, פג תוקף גם הדיקטטור שבחר. לדיקטטור נלווה מגיסטר, שהיה עוזרו.

אספת הקנטוריות

אספת הקנטוריות (Century) הייתה של האזרחים, ותפקידם היה: לבחור פקידי מדינה וקנסורים, לחוקק חוקים, לדון על נושא בקשר לרומא, להכריז מלחמה. האספה נחלקה לשבע מחלקות, כשכל מחלקה (מלבד הפרשים והפרולטריים) חולקה לשנים: צעירים (בני 18-46) ובכירים (שהיו בגילאים 47 ומעלה).

חלוקת ההצבעה באספת הקנטוריות
מחלקה דרג הכנסה מספר קנטוריות הערות
פרשים 18 מצביעים ראשונים
ראשונה 100,000 איסר 80 40 קנטוריות מבוגרים ו-40 צעירים
שנייה 75,000 איסר 22 10 קנטוריות מבוגרים, 10 צעירים ו-2 קנטוריות של נפחים ונגרים המצביעות אחת עם הבכירים והשנייה עם הצעירים
שלישית 50,000 איסר 20 10 קנטוריות מבוגרים ו-10 צעירים
רביעית 25,000 איסר 20 10 קנטוריות מבוגרים, 10 צעירים
חמישית 11,000 איסר 32 15 קנטוריות מבוגרים, 15 צעירים נוספות ו-2 קנטוריות של חצוצרנים המצביעות אחת עם הבכירים והשנייה עם הצעירים
פרולטריים חסרי רכוש 1
סה"כ 193

יהודים ויהודה בתקופת הרפובליקה

יהדות רומא

לא ידוע בדיוק מתי נוסדה קהילה יהודית ברומא, הידיעה הראשונה על הימצאותה של קהילה היא משנת 139 לפנה"ס והיא מתייחסת לגרושם לכאורה של היהודים מהעיר על ידי בעל משרה שיפוטית ברומא, קורנליוס סקיפיו היספניום, אולם לפי דעה אחרת מדובר בטעות בקריאת הטקסט והוא אינו מתייחס ליהודים. יש הרואים את כריתת הברית בין החשמונאים לרומא בשנת 161 לפנה"ס כזמן ייסוד הקהילה היהודית ברומא.

עם כיבוש יהודה על ידי פומפיוס הגיעו שבויי מלחמה יהודים לרומא שחלקם נפדו על ידי הקהילה המקומית, על פי דבריו של מרקוס טוליוס קיקרו בנאומו משנת 59 לפנה"ס נראה שהקהילה היהודית הייתה גדולה ובעלת השפעה בעיר. מבחינה פוליטית היהודים נטו לתמוך ביוליוס קיסר, אם מפני שאישר את זכויותיהם הדתיות והקהילתיות ואם מפני ששנאו את אויבו פומפיוס על שום שחילל את בית המקדש.

יחסי יהודה ורומא


תחילת היחסים בין יהודה לרומא במשלחת דיפלומטית רומאית ששהתה במזרח והגישה סיוע ליהודים, שבשלב זה מרדו באימפריה הסלאוקית בעקבות גזירות השמד שהטיל המלך אנטיוכוס הרביעי, הקשרים הפכו לרשמיים בשנת 161 לפנה"ס כשמנהיג המרד יהודה המכבי שלח משלחת לרומא שכרתה ברית עם הרפובליקה. הברית הייתה מבוססת על העוינות ההדדית לסלאוקים ויורשיו של יהודה, יונתן הוופסי, שמעון התרפסי ויוחנן הורקנוס הראשון חידשו את הברית ונקטו מדיניות פרו-רומאית.

מצב זה השתנה בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי, שלא כקודמיו הוא בחר לא לחדש את הברית עם רומא. ככל הנראה מניעיו של ינאי היו התפוררותה של האימפריה הסלאוקית והפחד מפני כוחה המתעצם של רומא במזרח, ככל הנראה הוא בחר לקשור את עצמו לברית מזרחית אנטי רומאית עם האימפריה הפרתית, פונטוס וארמניה.

במהלך מסעו למזרח של פומפיוס הגיעה משלחת מטעמם של הורקנוס השני ואריסטובולוס השני שהיו מוערבים במחולקת על השליטה ביהודה. בתחילה פומפיוס לא הגיע לידי החלטה אולם עם ניסיונו של אריסטובולוס למרוד בו הוא כבש את ירושלים ולכד את אריסטובולוס ומשפחתו ושלחם לרומא. כמו כן הוא חילל את בית המקדש כשנכנס לקודש הקודשים. עתה פומפיוס מסר את הממלכה להורקנוס תוך שהוא מוריד אותו לדרגת אתנרכוס ("ראש העם", תואר פחות ממלך), קורע מספר מחוזות משליטתו ומקים את הפולייס ההלניסטיות שהחשמונאים החריבו.

נוכחותה של רומא עוררה התנגדות עזה ביהודה, בשנת 57 לפנה"ס הניף את נס המרד אלכסנדר השני שהיה בנו של המלך המודח, המרד דוכא בידי מושל סוריה אולוס גאביניוס. לאחר ניצחונו, הגיע גאביניוס למסקנה שכדי להכפיף את יהודה למרותה של רומא הוא יצטרך לנקוט צעדים יותר קיצוניים - על הבסיס הרעיון של הפרד ומשול ועל המודל של הכיבוש הרומאי במוקדון, פירק גאביניוס את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן ואדוריים. מטרת גאביניוס בחלוקה זאת הייתה לפורר את האחדות הלאומית היהודית שהייתה מקור כוחו של רוח המרד נגד שלטון רומא. אף צעד זה לא השקיט את המרדנות היהודית, ובשנת 56 לפנה"ס ברח המלך לשעבר אריסטובולוס השני ובנו מתיתיהו אנטיגונוס השני משביים ברומא ועשו דרכם ליהודה, שם עשו ניסיון כושל למרוד והובסו על ידי גאביניוס.

לאחר ניצחונו של יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס במלחמת האזרחים הוא איחד מחדש את יהודה תחת שלטונו של הורקנוס ומינה את אנטיפטרוס לאפיטרופוס של יהודה וזה מינה את בניו פאצל והורדוס למושלי ירושלים והגליל. אולם מצב זה לא נמשך זמן רב, קיסר נרצח בשנת 44 לפנה"ס ואנטיפטרוס נרצח בשנה שלאחר כך. יהודה נפלה תחת השפעתם של רוצחי קיסר שכמו בכל מקום שלטו שלטון רודני וסחטו כספים רבים מן הערים שהיו תחת מרותם.

מצבה המדיני של יהודה השתנה שוב בעקבות ניצחון הטריאומווירס השני בקרב פיליפי, יהודה נפלה תחת מרותו של מרקוס אנטוניוס שאישר את מעמדם של פצאל והורדוס והעלה אותם לדרגת טטרכים. שלטון האחים נמשך עד שנת הפלישה הפרתית בשנת 40 לפנה"ס, הפרתים כבשו את יהודה והמליכו את אנטיגונוס כמלך מטעמם. ביניתיים הורדוס עשה את דרכו לרומא והצליח לשכנע את הטריאומווירט להמליכו למלך יהודה ובשעה שהצבא הרומאי כבש מחדש את המזרח מידי הפרתים בשנת 37 לפנה"ס הוא כונן את שלטונו של הורדוס.

מבחינה מדינית הורדוס היה וסאל נאמן של רומא ובאופן טבעי היה מקורב לשליט המזרח מרקוס אנטוניוס, עם תבוסתו בשנת 31 לפנה"ס של פטרונו בקרב אקטיום הוא מיהר להעביר את תמיכתו לאוקטביוס שאישר את מעמדו כמלך יהודה.


ירושת האימפריה הרומית-


לרומא העתיקה היו מספר יורשים: הקיסר רומולוס (היה הקיסר האחרון של רומא) חילק את האימפריה לאימפריה הביזנטית, האימפריה הרומית המזרחית והאימפריה הרומית המערבית ומהם גם יצאו: האימפריה העות'מאנית , האימפריה הרומית הקדושה ועוד אימפריות נוספות.











תבליט משער טיטוס ברומא המתאר את ניצחון הרומאים על היהודים .
















קשת קונסטנטינוס, אדריכלות רומא העתיקה.














בניית אתרים - טואול