בניית אתרים בחינם
 

היסטוריה של צרפת-

ההיסטוריה של צרפת היא ההיסטוריה , הדת, ההתפתחות והתרבות של צרפת . תחילתה של ההיסטוריה של צרפת היא באזור גאליה הקדומה איפה שהיום שוכנת צרפת. האזור הקרוי היום "צרפת" היה מיושב עוד מלפני אלפי שנים. עוד בתקופה הפליאוליתית היו בו בני אדם ועוד בעידן הקרח וגם בתקופת הפלייסטוקן. בשנת 2009 נמצאו בחבל הפיראנים הצרפתיים שלדים וגופות של בני אדם מלפני יותר מ- 10000000 שנים. בניס, התגלו גם עדויות לשימוש באש בתקופה מוקדמת יחסית. לפני כארבעים אלף שנים, חין בצרפת הניאדרטלים ( האדם הניאדרטלי) , ואחיהם נמצאו שרידים וכלי אבן שבהם השתמשו להדלקת אש , לציורים ועוד... לפני כ-20 שנה, התגלתה בדרום צרפת, מערה שצוירה ככל הנראה בתקופה הפליאוליתית העליונה (33000 לפנה"ס), ובה מעל 17000 ציורים שצוירו ע"י האדם הקדמון וכיום נחשבת לאחת המערות היפות של תקופה זו בעולם. לפנה"ס, חיו בצרפת, שאז נקראה גאליה, שבטים גרמאנים, מאבות אבותיהם של הפרנקים והם חיו בגאליה (שגדולה מעט מצרפת של היום), וחלקים מבלגיה שאותם כבשו מעמים אחרים שהתיישבו שם. גאליה נכבשה בשנת 50 לפנה"ס ע"י יוליוס קיסר והצרפתים נאלצו לחיות תחת האימפריה הרומית. במאה השלישית לספירה, פלשו לגאליה שבטים גרמאנים וביניהם גם הפרנקים והפילו את האימפריה הרומית. הם התיישבו בגאליה ושם התחילו להקים את "צרפת". בשנת 486, כבש המלך הפרנקי כלוביס הראשון (שהיה גם מלך צרפת לאחר מכן), את הטריטוריה הרומית וגם את נהר הלואר ואיחד את צפון צרפת גם למדינתו. לאחר מות כלוביס, נוסדה השושלת המרובינגית , אך היא התפרקה עם השנים וממנה נוסדה האימפריה הקרולינגית ובראשה המלך קרל הגדול. אך לפני קרל הגדול, עלה לשלטון אביו, פפין הגוץ לימים מלך צרפת אשר כבש שטחים נרחבים ויסד ממלכות רבות שסופחו לצרפת לבסוף. קרל הגדול, מגדולי המלכים שקמו לצרפת העתיקה, כבש את ממלכת בוואריה ממלכת סקסוניה והיה מלך של: צרפת, איטליה, גרמניה, ספרד, הונגריה, אוסטריה, רומניה ועוד. קרל הגדול הוכתר בחג המולד של שנת 800 למלך הקיסרות הרומית המערבית והאימפריה הביזנטית. הוא כבש גם את לומברדיה שבצפון איטליה וכך נהפך גם למלך איטליה וסיציליה. קרל הגדול מת בשנת 814. לאחר התפרקות השושלת הקרולינגית והשושלת הקפטינגית, עלה לשלטון בית המלוכה הצרפתי והשבטים הגרמאנים חדלו להתקיים. בית המלוכה הצרפתי , הקרוי גם מלכי צרפת, שלט בצרפת עד עלייתו לשלטון של נפוליאון בונפרטה. כל מלכי צרפת הוכתרו בקתדרלת ריימס שבעיר ריימס ורובם אף נקברו באותו מקום: בזיליקת סן דני שברובע הצפוני של פריז הידוע בשם "סן דני". לאחר מותו של מלך צרפת שארל הרביעי בשנת 1328 נמשך אחריו למלך פיליפ השישי מייסד שושלת ולואה. לאחר כ-30 שנה , צרפת נכבשה ע"י אנגליה וכך גם בית ולואה (בית המלוכה הצרפתי במאה ה-14). אפילו כשאנגליה כבשה את צרפת , היו עוד מלכי צרפת שמלכו עליה והנהיגו אותה. במהלך השנים צרפת הצטרפה לבית הבסבורג וגם לאימפריה הרומית הקדושה על מנת לכבוש מדינות וערים גדולות ברחבי אירופה. ספרד, הייתה אחת האויבות הגדולות ביותר של צרפת וניסו במהלך השנים לכבוש את צרפת למרות שהיו שייכים גם הם לאימפריה הרומית הקדושה, אך ללא הצלחה. לאחר שושלת ולואה, כמה שושלת חדשה הידועה בשם "בית בורבון" שעשתה הסכמי שלום עם ספרד וניהיתה בעלת ברית שלה . הצרפתים נלחמו על מדינתם ושטחם גם נגד האנגלים והסקוטים וגם נגד איטליה ועמים אחרים. 40 אחוזים מצרפת היו שייכים לאימפריה הרומית הקדושה והשאר היו בתים ומשפחות אצולה אחרות. שושלת בורבון התקיימה עד לתלייתו של המלך לואי השישה עשר. במהלך תקופתו של המלך לואי הארבעה עשר, מלך צרפת , צרפת הפסידה לספרד במלחמת הירושה הספרדית ועקב הפסד זה צרפת הדרדרה במצבה הכלכלי, ובמצב שטחה. לואי הארבעה עשר , היה אחד המלכים החשובים והידועים ביותר של צרפת . הוא היה המלך שמלך לתקופה הכי ארוכה יותר מכל מלך שקם בהיסטוריה של תולדות האנושות (73 שנה). אף שמלכי צרפת הוכתרו בקתדרלת ריימס , ארמונם העיקרי היה ארמון ורסאי , אשר שוכן בלב העיר ורסאי שבסמוך לפריז. לאחר מותו של לואי הארבעה עשר עלה לשלטון לואי החמישה עשר ואחריו נכדו, לואי השישה עשר שנתלה ע"י נתיניו ואחריו עלה לשלטון המצביא והמדינאי הידוע נפוליאון בונפרטה. לואי השישה עשר , הוא היה המלך שגרם למהפכה הצרפתית. המהפכה הצרפתית נגרם ממצבה הקשה של צרפת אם זו מבחינה כלכלית ואם זו מבחינה של הכנסייה הקתולית שסירבה לעזור לה ובכך נוצרו ריבים בין צרפת לבין הכנסייה הקתולית. נפוליאון בונפרטה, הוא זה שהציל את צרפת ממצבה הקשה ובכך האשים את המלך לואי השישיה עשר ולבסוף ציווה לתלות אותו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הצרפתים רצו להחזיר את האדמות שכבשה מהם גרמניה במלחמת פרוסיה - צרפת ובכך כרתו ברית עם בריטניה בשנת 1904 ובשנת 1907 הצטרפה גם רוסיה לברית זו. הצרפתים רצו לנקום בגרמניה על מה שעשו להם ובכך פרצה מלחמת העולם הראשונה. ב-14 ביולי 1789 קיבלה צרפת את עצמאותה.




ארמון ורסאי.





קתדרלת נוטרדאם, מופת של אדריכלות גותית צרפתית.





פנים קתדרלת ריימס, בה הוכתרו מלכי צרפת.






קבריהם של המלך לואי השישה עשר ואשתו , המלכה מארי אנטואנט, בבזיליקת סן דני.







חזיתה של קתדרלת אמיין , אחת הקתדרלות החשובות בהיסטוריה של צרפת.





שער הניצחון, נבנה ע"י נפוליאון בעקבות נצחונו בקרב אוסטרליץ.














השושלת המרובינגית

שםתמונהמשנתעדהערות
כלוביס הראשון CLOVISRoydeFrance.JPG 481 511 אחריו חולקה האימפריה הפרנקית בין בניו
תאודריק השלישי Theuderic III.jpg 679 691 איחד שוב את הממלכות הפרנקיות
כלוביס הרביעי Georges Rouget (1783-1869) - Clovis III roi d'Austrasie en 691 (682-695).jpg 691 695
כילדבר השלישי 695 711
דאגובר השלישי 711 715
כילפריק השני 715 720
תאודריק הרביעי 721 737
כילדריק השלישי 743 751

השושלת הקרולינגית

בני השושלת הקרולינגית היו שרי הבית של מלכי השושלת המרובינגית, אך הם צברו כוח עד שבמאה ה-8 תפסו את השלטון.

שםתמונהמשנתעדהערות
פפין הגוץ Pépin the younger.jpg 751 768
קרלומן הראשון 768 771
קרל הגדול Karl der große.jpg 768 814 כבש את שטחי אחיו קרלומן והקים את האימפריה הקרולינגית
לואי החסיד Ludwik I Pobożny.jpg 814 840 חילק את האימפריה בין שלושת בניו: את ממלכת פרנקיה המזרחית העניק ללואי הגרמני, את ממלכת פרנקיה התיכונה ללותאר הראשון, ואת פרנקיה המערבית לשארל הקירח.
שארל הקירח 840 877
לואי המגמגם 877 879
לואי השלישי Louis III. et Carloman II..jpg 879 881 מלך יחד עם אחיו קרלומן
קרלומן השני Louis III. et Carloman II..jpg 879 884
קרל השמן Charles the Fat.jpg 884 888
אודו 888 898
שארל התם 898 922
רובר הראשון 922 923 הוכתר על ידי האצולה המורדת
ראול Raoul Ier.jpg 923 936 נישא לאמה, נסיכת צרפת, בתו של רובר הראשון
לואי הרביעי, "ממעבר לים" Louis IV d'Outremer.jpg 936 954 בנו של שארל התם ונכדו של אדוארד הזקן, מלך אנגליה
לותר Lothaire.jpg 954 986
לואי החמישי, "העצלן" 986 987

השושלת הקאפטינגית

השושלת הקפטינגית נוסדה על ידי איג קאפה, שנבחר למלוך על צרפת לאחר מותו של המלך האחרון מהשושלת הקרולינגית, לואי החמישי, ללא צאצאים. השושלת מלכה בצרפת ברציפות משנת 987 ועד שנת 1792, ושוב מ-1814 ועד 1848, על אף שענפי השושלת שמלכו במדינה מאז 1328 נקראו ולואה ובורבון.

שםתמונהמשנתעדהערות
איג קאפה Hugues capet.jpg 987 996 מייסד השושלת הקפטינגית
רובר השני 996 1031
אנרי הראשון Henri I.jpg 1031 1060 במהלך שלטונו הגיעה הממלכה הצרפתית לשפל של כל הזמנים מבחינת גודלה
פיליפ הראשון Philippe Ier.jpg 1060 1108
לואי השישי "השמן" Louis VI le Gros.jpg 1108 1137 חברו הטוב ויועצו הקרוב היה סוגריוס, אב המנזר של סן דני, מדינאי ודיפלומט חשוב ומיוצרי האדריכלות הגותית
לואי השביעי "הצעיר" Louis VII le Jeune.jpg 1137 1180 נישא לאלינור, דוכסית אקיטן, אחת הנשים החזקות והעשירות באירופה.
פיליפ השני אוגוסטוס Philippe II Auguste.jpg 1180 1223 נחשב לאחד המלכים הצרפתים המוצלחים ביותר בתקופת ימי הביניים, משום שהרחיב את הממלכה, הביא שגשוג כלכלי והעביר חלק מהכוח הפאודלי של האצולה למעמד הביניים הגדל. בשנת 1182 הוא גירש את כל היהודים מהממלכה והחרים את כל רכושם, ובשנת 1198 קרא להם לשוב.
לואי השמיני "האריה" Louis VIII le Lion.jpg 1223 1226 הוכרז כמלך אנגליה במאי 1216 על ידי האצולה המורדת במדינה, אך מלך רק כשנה וחצי.
לואי התשיעי "הקדוש" (סן לואי) 1226 1270 הפך לקדוש נוצרי בשל אדיקותו העזה ושני מסעות הצלב אליהם יצא, אותם מימן על ידי החרמת כל רכושם של היהודים. הוא גם הורה על שריפת 12,000 עותקים של התלמוד והרחיב את היקף פעילותה של האינקוויזיציה בצרפת.
פיליפ השלישי "הנועז" Miniature Philippe III Courronement.jpg 1270 1285
פיליפ הרביעי "היפה" 1285 1314 ביום שישי ה-13 באוקטובר 1307 היה זה שציווה על עצירתם ועינויים של מאות אבירים טמפלרים. בשנת 1306 גירש את כל היהודים מצרפת, במה שנקרא הגלות הגדולה, והחרים את כל רכושם.
לואי העשירי "העקשן" Louis X le Hutin.jpg 1314 1316 מלך צרפת הראשון שמלך גם על ממלכת נווארה. בשנת 1315 הרשה ליהודים לחזור לתחומי הממלכה לתקופה של 12 שנים.
ז'אן הראשון "שנולד אחרי מות אביו" John I of France.jpg 1316 1316 מלך במשך חמישה ימים, מיום היוולדו ב-15 בנובמבר ועוד למותו ב-20 בנובמבר. יש המאמינים כי דודו, פיליפ, גרם למותו של התינוק על מנת לקחת לעצמו את הכתר.
פיליפ החמישי "הגבוה" Philippe V le Long.jpg 1316 1322
שארל הרביעי "היפה" Charles IV le Bel.jpg 1322 1328 בשנת 1323 גירש את כל היהודים מצרפת בטענה שהם קשרו קשר עם המנהיגים האיסלאמים להרעיל את בארות השתייה ולרצוח את כל נוצרי הממלכה.

השושלת הקאפטינגית, בית ולואה

שםתמונהמשנתעדהערות
פיליפ השישי Phil6france.jpg 1328 1350 פיליפ היה בנו של שארל, רוזן ולואה, אחיו של שארל הרביעי, מלך צרפת. לאחר מותו של המלך ללא יורשים זכרים פיליפ הפך למלך צרפת הראשון לבית ולואה.
ז'אן השני "הטוב" JeanIIdFrance.jpg 1350 1364 נתפס על ידי האנגלים במהלך מלחמת מאה השנים ובתמורה לשחרורו העביר לשליטתם כשליש מממלכת צרפת.
שארל החמישי "החכם" Charles V France.jpg 1364 1380 כבש בחזרה את רוב השטח שהועבר לאנגלים תחת שלטונו של אביו.
שארל השישי "האהוב", "המשוגע" 1380 1422 החל משנות העשרים לחייו החל להראות התקפי פסיכוזה, שכיום מאמינים כי הם היו קשורים לסכיזופרניה או להפרעה דו-קוטבית. דודו פיליפ השני, דוכס בורגונדיה, שימש כעוצר הממלכה לאחר ששארל הרג לפחות חמישה מהאבירים שהגנו עליו, במהלך התקף פסיכוטי.
שארל השביעי "המנצח", "המרוצה" 1422 1461 הוכתר בשנת 1429 כתוצאה ממאמציה ועידודה של ז'אן ד'ארק להשיב לו את המלוכה מידי הנרי השישי, מלך אנגליה.
לואי האחד עשר "הזהיר", "העכביש האוניברסלי" 1461 1483 נחשב לאחד ממלכי צרפת המוצלחים ביותר בשל הצלחתו לאחד ולפתח את המדינה.
שארל השמיני "החביב" Charles VIII de france.jpg 1483 1498 כל ילדיו נפטרו לפניו, לכן לאחר מותו הועבר הכתר לדודנו של אביו, לואי השנים עשר.

השושלת הקאפטינגית, בית ולואה-אורלאן

שםתמונהמשנתעדהערות
לואי השנים עשר "אבי האומה" 1498 1515 היה בנו של שארל הראשון, דוכס אורליאן, נינו של המלך שארל החמישי, ומלך צרפת היחיד מענף ולואה-אורליאן.

השושלת הקאפטינגית, בית ולואה-אנגולם

שםתמונהמשנתעדהערות
פרנסואה הראשון "אבי ומחיה הספרות היפה" Francis1-1.jpg 1515 1547 היה בנו של שארל, רוזן אנגולם, דודנו של לואי השנים עשר. נחשב למלך הרנסאנס הראשון, משום שתרם רבות להבאת תרבות הרנסאנס לצרפת מאיטליה ולהתפתחות הספרות הצרפתית.
אנרי השני Henry II of France..jpg 1547 1559 פעל רבות לדיכוי ההוגונוטים בצרפת. נישא לקתרין דה מדיצ'י, ששימשה למעשה כשליטת הממלכה בתקופת שלטונם של שלושת בניה החלשים, פרנסואה השני, שארל התשיעי ואנרי השלישי.
פרנסואה השני FrancoisII.jpg 1559 1560 בגיל 14 נישא למרי, מלכת הסקוטים, באיחוד שהיה אמור לתת למלך צרפת זכות על הכתר האנגלי. פרנסואה הוכתר למלך בגיל 15 ומלך במשך שנה וחמישה חודשים, עד שנפטר מדלקת אוזניים.
שארל התשיעי 1560 1574 בתקופת שלטונו התרחש טבח ליל ברתולומאוס הקדוש, בו נרצחו עשרות אלפי הוגונוטים על ידי קתולים, אולם הדעה המקובלת היא שאמו, קתרין דה מדיצ'י, היא זו שהורתה על הטבח.
אנרי השלישי Anjou 1570louvre.jpg 1574 1589 היה גם מלך האיחוד הפולני ליטאי. הוא העניק הקלות להוגונוטים, וכתוצאה מכך נרצח בשנת 1589 על ידי נזיר דומיניקני, ללא שהוליד יורש לכתר.

השושלת הקפטינגית, בית בורבון

שםתמונהמשנתעדהערות
אנרי הרביעי HenriIV.jpg 1589 1610 עלה לשלטון בשל היותו דודן מדרגה שנייה של אנרי השלישי, אך היה צריך להאבק שנים רבות על כתרו בשל היותו פרוטסטנטי.
לואי השלושה עשר "ההוגן" Louis XIIIval grace.jpg 1610 1643 במהלך תקופת שלטונו הקרדינל רישלייה היה למעשה השליט האמיתי בממלכה.
לואי הארבעה עשר, "מלך השמש" 17niceb.jpg 1643 1715 השליט בעל תקופת המלוכה הארוכה ביותר באירופה, 72 שנים. ביסס את מעמדה של צרפת כמדינה החזקה, הגדולה והחשובה באירופה וכן את מעמד המלך הצרפתי כמונרך אבסולוטי.
לואי החמישה עשר "האהוב" Louis XV France by Louis-Michel van Loo 002.jpg 1715 1774 נינו של לואי הארבעה עשר. על אף שבצעירותו קיבל את הכינוי "האהוב", בסוף שלטונו הוא היה לאחד המלכים השנואים בתולדות צרפת.
לואי השישה עשר Louis16-1775.jpg 1774 1792 הודח מכסאו על ידי הוועידה הארצית בשנת 1792, הורשע בבגידה והוצא להורג ב-21 בינואר 1793.
לואי השבעה עשר* Louis Charles of France6.jpg 1793 1795 *למעשה לא מלך רשמית בצרפת, אך נחשב כמלך על ידי המלוכנים במדינה בין מותו של אביו למותו שלו.

הרפובליקה הראשונה (1792 - 1804)

בזמן המהפכה הצרפתית היו תומכי מלוכה רבים שלא הכירו בהפלת המונרכיה והכירו עדיין בלואי השישה עשר כמלך עד הוצאתו להורג בשנת 1793. לאחר מכן הכירו המלוכנים בבנו, לואי השבעה עשר, כמלך עד מותו בשנת 1795 ולאחר מכן בדודו, לואי השמונה עשר.

שושלת בונפרטה, הקיסרות הראשונה

שםתמונהמשנתעדהערות
נפוליאון בונפרטה (נפוליאון הראשון) Napoleon crop.jpg 1804 1814 המונרך הצרפתי הראשון שהכריז על עצמו כקיסר.

השושלת הקפטינגית, בית בורבון (הרסטורציה)

שםתמונהמשנתעדהערות
לואי השמונה עשר JoungLouisXVIII.jpg 1814 1815 אחיו של לואי השישה עשר, הוכרז רשמית כמלך צרפת לאחר תבוסתו של נפוליאון, אולם נמלט מצרפת עם שיבתו מהגלות.

שושלת בונפרטה, שלטון מאה הימים

שםתמונהמשנתעדהערות
נפוליאון בונפרטה (נפוליאון הראשון) Napoleon crop.jpg 20 במרץ 1815 22 ביוני 1815 שב לצרפת מהגלות ותפס שוב את השלטון למאה ימים.
נפוליאון השני "הנשר הקטן" Nap-receis 50.jpg 22 ביוני 1815 7 ביולי 1815 הוכר כמלך צרפת בין ויתורו של אביו על הכתר לבין כניסת מדינות הקואליציה לפריז.

השושלת הקפטינגית, בית בורבון (הרסטורציה השנייה)

שםתמונהמשנתעדהערות
לואי השמונה עשר JoungLouisXVIII.jpg 1815 1824
שארל העשירי, "הנשר הקטן" Charles X of France.png 1824 1830 אחיהם של לואי השישה עשר ולואי השמונה עשר, הופל מהשלטון במהפכת יולי.
לואי התשעה-עשר (לואי-אנטואן, דוכס אנגולם) Louis antoine artois.jpg 2 באוגוסט 1830 2 באוגוסט 1830 ירש את אביו, שארל העשירי, אך האספה הלאומית לא הכירה בו כמלך באופן רשמי. התפטר כעשרים דקות לאחר עלייתו לטובת אחיינו, רוזן שמבור.
אנרי החמישי (אנרי, רוזן שמבור) Comte-de-chambord.jpg 2 באוגוסט 1830 9 באוגוסט 1830 נכדו של שארל העשירי. דודו ויתר לטובתו על תביעתו לכתר, אך גם הוא לא הוכר רשמית כמלך בידי האספה הלאומית.

השושלת הקפטינגית, בית בורבון-אורלאן

שםתמונהמשנתעדהערות
לואי פיליפ, "המלך האזרח" Louis-Philippe de Bourbon crop.jpg 1830 1848 צאצא של המלך לואי השלושה עשר. נאלץ לוותר על הכתר לאחר מהפכת פברואר 1848.

הרפובליקה הצרפתית השנייה (1848 - 1852)

לאחר הפלתו של המלך לואי-פיליפ מונה לואי-נפוליאון בונפרטה, אחיינו של נפוליאון הראשון, לנשיא הרפובליקה השנייה. בשנת 1852 הכריז על עצמו לואי-נפוליאון כקיסר והמדינה שבה להיות קיסרות.

שושלת בונפרטה, הקיסרות השנייה

שםתמונהמשנתעדהערות
נפוליאון השלישי Napoleon III of France - Project Gutenberg etext 13103.jpg 1852 1870 הודח מתפקידו על רקע מלחמת צרפת-פרוסיה על ידי ממשלת הביטחון הלאומי שהכריזה על הרפובליקה השלישית.



 





לואי השישי, מלך צרפת







לואי השישי, מלך צרפת

 

לואי השישי "השמן" (בצרפתית: Louis VI le Gros) ‏(1 בדצמבר 1081 - 1 באוגוסט 1137), בן לשושלת הקאפטינגים, מלך על צרפת מ-1108 עד מותו.

לואי היה בנם בכורם של פיליפ הראשון מלך צרפת ושל ברטה מהולנד (1055 - 1094). הוא היה שותף לכתר אביו החל ב-1098, ועם מות אביו ב-1108 הוכתר למלך צרפת בשם לואי השישי. ב-1104 נשא לאישה את לוסיין מרושפור, שילדה לו בת (איזבל), אך נישואין אלה בוטלו או הסתיימו בגירושין. ב-1115 נשא לאישה את אדלאיד מסבוי, שילדה לו שמונה ילדים. ב-1137 השיא את בנו לואי לאלינור מאקוויטניה, שהייתה יורשת יחידה של דוכסות אקוויטניה. באותה שנה נפטר המלך לואי השישי ובנו לואי ירש את הכתר.

במשך עשרים וארבע שנה, לחם לואי השישי מלך צרפת באצילים ששדדו את הנוסעים שעברו דרך אחוזותיהם, ולבסוף הצליח להכניע אותם. הוא חיזק את המלוכה באמצעות צבא בעל כושר ביצוע, עשה ככל שביכולתו להגן על האריסים, על בעלי המלאכה ועל אנשי הערים שמרדו בבישופים ודרשו מהם מגילות זכויות. הוא מינה לראש ממשלתו את סוגריוס (Abbot Suger), אב הנזירים. סוגריוס ניהל את ענייניה של צרפת בחוכמה. הוא עודד את פיתוח החקלאות, ותכנן ובנה את הכנסייה הראשונה בסגנון גותי, בזיליקת סן דני שליד פריז. ב-1137 מת לואי השישי מדיזנטריה, ובנו לואי ירש את הכתר בשם לואי השביעי.















פיליפ הראשון, מלך צרפת










 

פיליפ הראשון (23 במאי 1052 - 29 ביולי 1108), בן לשושלת הקאפטינגית, מלך על צרפת מ-1060 עד מותו.

פיליפ היה בנם של אנרי הראשון מלך צרפת ושל הנסיכה אן מקייב. עם מותו של אביו ב-4 באוגוסט 1060, הוכתר פיליפ למלך צרפת כשהיה בן שמונה שנים בלבד. היות שהיה קטין , שימשה אמו כעוצרת בשמו עד 1066. ב-1072 המלך פיליפ הראשון נשא לאישה את ברטה, בתו של פלוריס הראשון דוכס הולנד, שילדה לו שני ילדים. ב-1091 התאהב בברטראד ממונפורט, אשתו של פולק הרביעי רוזן אנז'ו ואמו של פולק הראשון, והתגרש מאשתו ברטה. ב-15 במאי 1092 נשא לאישה את ברטראד, שילדה לו שלושה ילדים נוספים. ב-1094 פיליפ הראשון מלך צרפת נודה מן הכנסייה על ידי איג בישוף העיר ליון, בגלל גירושין ונישואין שנעשו ללא הסכמת הכנסייה. בנובמבר 1095 אושר הנידוי על ידי האפיפיור אורבנוס השני, במועצת הכנסייה שהתקיימה בצרפת בעיר קרלמון. הנידוי בוטל והוטל מחדש מספר פעמים, אחרי שהמלך הבטיח להיפרד מברטראד ולא עמד בדבריו, אך אחרי 1104 הנידוי לא חודש עוד. ב-1098 לואי, בנו בכורו של פיליפ הראשון, נעשה שותף לכתר אביו. ב-1108 נפטר המלך פיליפ הראשון ובנו לואי ירש את כתרו.

מ-1068 עד 1076 המלך פיליפ הראשון היה עסוק בהרחבת ממלכתו, וכבש את אזור הגבול עם דוכסות אנז'ו. ב-1076 תמך ברובר וויליאם, בניו של ויליאם הכובש מלך אנגליה, שלחמו נגד אביהם על השלטון בנורמנדיה. ב-1077 חתם על הסכם שלום עם ויליאם הראשון מלך אנגליה ודוכס נורמנדיה, שחדל מניסיונותיו לכבוש את חבל בראטן. ב-1082 סיפח לצרפת את אזור הגבול עם נורמנדיה, וב-1100 השתלט על העיר בורז' שבמרכזה של צרפת. הוא לא היה רשאי להשתתף במסע הצלב הראשון (1096 - 1099), משום שהיה מנודה על ידי הכנסייה, אך אחיו איג לקח בו חלק נכבד. ב-1108 נפטר המלך פיליפ הראשון ונקבר במנזר סנט-בנואה שעל גדות הנהר לואר. בנו בכורו לואי ירש את הכתר בשם לואי השישי.














פיליפ השני אוגוסטוס







פיליפ אוגוסטצרפתית: Philippe II, Philippe Auguste) ‏(21 באוגוסט 116514 ביולי 1223) נולד כבנו של המלך לואי השביעי (1137 - 1180) לאחר שנים רבות של המתנה, ובמסגרת נישואיו השלישיים. הולדתו של פיליפ הצילה את עתיד השושלת הקפיטינגית. אביו קרא לו פיליפ על שם אחיו הבכור והנערץ, שאמור היה לרשת את הממלכה אך נהרג בתאונת רכיבה. השם פיליפ השתרש בתוך השושלת הקפיטינגית בהשפעת אן מקייב, אשתו של אנרי הראשון ואמו של פיליפ הראשון.

 

 

סקירה כללית

פיליפ אוגוסט הצליח במהלך 43 שנות כהונתו להטביע את חותמו מבחינות רבות בתקופתו. הוא הגיע להישגים בתחומים רבים: הוא חיזק את מעמד הכתר הצרפתי במערכת הפאודלית הצרפתית. הוא שמר בקנאות על הריבונות הטמפוראלית שלו אל מול ניסיונות ההתערבות של האפיפיור בנעשה בארצו, והצליח לבצר את ההכרה בריבונות העצמאית של צרפת כאשר הצליח להביא את האפיפיור להכיר בצו "פר ונרבילם" (per venerabbilem), המכיר באי תלותה של הממלכה הצרפתית כלפי הקיסרות: "מלך צרפת אינו מכיר בעליון עליו בעניינים הארציים". פיליפ פיתח את פריז, בין היתר בכך שריצף את העיר והקיף אותה בחומה מן החלק הדרומי ועד נהר הסן. כמו כן, הגיע גם להישגים רבים ומרשימים בתחום הצבאי. בין גולות הכותרת של ההישגים בתחום זה יש למנות את כיבוש עכו במסע הצלב השלישי, והניצחון המזהיר בקרב בובין (Bouvines). בשנת 1180, עם עלייתו לשלטון, הייתה לממלכה האנגלית האנגווינית דריסת רגל בכמחצית משטח צרפת המודרנית, והשטח שהיה בשליטה ישירה של הכתר הצרפתי היה מאוד מצומצם. המלך האנגלי הנרי השני אף הגדיל את השטח "הצרפתי" שלו באמצעות נישואיו לאלינור מאקוויטניה, שהייתה נשואה לפני כן לאביו של פיליפ, לואי השביעי. במהלך כהונתו הצליח פיליפ אוגוסט להקטין בצורה משמעותית את השליטה האנגלית בתחומו. בין השנים 1202-1206 הוציא פיליפ מידי האנגלים את חבלי נורמנדיה, מן, אנז'ו, טורן, פואטו וסנטונז'. פיליפ שיכלל את סדרי הממשל והמינהל באמצעות פקידים מלכותיים (Baiillis) שהופקדו על המשפט ועל מנהל הכספים בכל הממלכה, מאחר שהרחבת שטחי השליטה הישירים של המלך הצרפתי הצריכו היערכות אדמיניסטרטיבית גדולה.

התבססותו בשלטון

בשנת 1180, שנה לאחר מות אביו ועלייתו לשלטון נשא פיליפ לאישה את איזבל דה-אנו, אחייניתו של רוזן פלנדריה, וקיבל בתמורה לכך את השליטה בחבל ארטואה. במהלך השנים הראשונות למלכותו עסק פיליפ רבות בניסיונות ליצור אי שקט פנימי בתוך ממלכתו של הנרי השני, שהיה יריבו הגדול באותה תקופה. באמצעות מגעים רצופים עם בניו של הנרי (בעיקר ריצ'רד, שעתיד להיות המלך ריצ'רד "לב הארי") הצליח פיליפ ליצור סכסוכים וחיכוכים פנימיים סביב הירושה. הדבר גרם לכך שהנרי נאלץ לוותר על נחלות בצרפת עוד בחייו לטובת בניו.

מסע הצלב השלישי

ביוני 1190 יצא פיליפ למסע צלב לארץ הקודש. ריצ'רד, ששנה קודם לכן הומלך על אנגליה עם מות אביו, נטל גם הוא את הצלב, כחלק מהבטחתו של אביו במסגרת רצונו לכפר על חלקו ברציחתו של תומאס בקט. שני הצבאות שנעו במקביל לכיוון ארץ הקודש, התבשרו במהלך המסע על מותו של הקיסר פרידריך "ברברוסה" שאמור היה ליטול חלק במסע וטבע בים השחור בדרך לארץ הקודש. המסע התעכב הרבה מעל הדרוש בשל מאבקי כוח והגמוניה בין המלכים.

בסופו של דבר החליטו ראשי המחנות להמתין עד בוא האביב, ורק אז לצאת לכיוון ארץ הקודש. פיליפ עזב את סיציליה ב-30 במרץ 1191, והגיע לעכו דרך צור ב-20 באפריל, כאשר ריצ'רד עיכב את הכיבוש המתוכנן של עכו, בשל שאיפתו להשתלט קודם לכן על האי קפריסין. פיליפ, שהכין את צבאו להתקפה על העיר, עמד בהבטחתו לריצ'רד ונמנע מלתקוף את העיר עד לבואו, אך סבלנותו החלה לפקוע כאשר ריצ'רד בושש להגיע. על פי עדות של צלבן מהתקופה, יכול היה פיליפ לכבוש את העיר בעצמו, אך בחר להמתין לריצ'רד. כאשר ריצ'רד הגיע בתחילת חודש יוני, חלק מהחומות כבר היו הרוסות למחצה, וחוסר המוטיבציה של ריצ'רד ליטול חלק במתקפת בזק על העיר מיד עם בואו הביא לכך שהעיר עכו ניכבשה בסופו של דבר על ידי צבאו של פיליפ.

לאחר כיבוש עכו, שב פיליפ לצרפת, בלי שהושגה מטרת המסע העיקרית, שחרור ירושלים. הסיבה העיקרית לשיבתו המוקדמת הייתה מותו של פיליפ רוזן פלנדריה, ורצונו של פיליפ אוגוסט לפקח מקרוב על סידורי הירושה. בנוסף לכך, היה פיליפ חולה וסבל מחום גבוה במהלך השהייה בארץ הקודש, וגם הידיעות סביב מחלתו של בנו הפעוט, יורש העצר לואי, זירזו את החלטתו לשוב למולדתו. גם יחסיו המתוחים מאוד עם ריצ'רד לא נתנו לו עודף מוטיבציה להישאר ולהמשיך להילחם עמו כתף אל כתף. עם זאת, לפני שעזב את ארץ הקודש ב-31 ביולי, הבטיח פיליפ לריצ'רד כי לא ינצל את העדרו במטרה לגזול ממנו נחלות. פיליפ לא עמד בהתחייבות, ובמהלך העדרו של ריצ'רד כבש חלק מנחלותיו בנורמנדיה. בשנת 1194, עם שחרורו של ריצ'רד משביו בידי היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אילץ ריצ'רד את פיליפ להשיב לו את השטחים שכבש.

המלחמה נגד האנגלים

מותו של ריצ'רד בשנת 1199, ועלייתו לשלטון של אחיו, ג'ון "ללא ארץ", סייעו לפיליפ להגיע להישגים טריטוריאליים, ולהעביר חלק מנחלותיו של ג'ון בצרפת לשליטתו הישירה. פיליפ הצליח לנצל את חוסר הפופולריות של ג'ון בקרב הוסאלים שלו לטובתו. כך המריד פיליפ את ארתור רוזן בריטני נגד ג'ון, והכיר בו כוסאל ישיר שלו.

פיליפ אוגוסט ניצל היטב סכסוך שפרץ בשנת 1202 בין ג'ון, ששהה באחת מנחלותיו בדרום צרפת, לבין אחד מאציליו, הוגו מלוזיניואן, שהיה וסאל ישיר של פיליפ אוגוסט. זה האחרון התלונן בפניו על כך שג'ון גזל את אשתו המיועדת, ובכך נתן לפיליפ את העילה לכבוש בשנת 1204, כמעט ללא התנגדות, את כל חבל נורמנדיה.

יחסיו עם האפיפיור

בשנה זו (1204) ניסה האפיפיור אינוקנטיוס השלישי להתערב בסכסוך הפיאודלי, ונימק את זכותו לעשות כן בטענה כי פיליפ עבר על מצוות התוכחה, שהוא חטא בין אדם לחברו‏‏. להלכה, ניסה אינוקנטיוס להשיג שביתת נשק בין הנצים במטרה הפורמלית להשגת "שלום האל" (Pax Dei), אך בפועל היו לו שאיפות להתערב בעניינים טמפוראליים, ובמגמות אלה פיליפ נילחם בתקיפות.

יחסיו של פיליפ אוגוסט עם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי היו מורכבים מאוד; ספק אם יחסיו של המלך הצרפתי היו כה בעייתיים תחת כהונתו של אפיפיור אחר. אינוקנטיוס השלישי נחשב לאפיפיור פוליטי מאוד, שלא הסתפק בתפקידו הדתי כ"ממלא מקומו של ישו עלי אדמות", אלא שאף גם לשלטון עולמי. בימיו הגיעה הכנסייה לשיא כוחה והשפעתה גם בעניינים שנחשבו עד אז לעניינים ארציים מובהקים. פיליפ אוגוסט נתן לכנסייה את הכבוד הראוי לה, אך לא מעבר לכך. הוא סירב בכל תוקף, כאמור, להתיר לאפיפיור להתערב בענייניה הפנימיים של צרפת, ופעמים רבות מחה על כך בתקיפות. עם זאת, לפיליפ היה יתרון גדול מעל למלכים אחרים, בזכות מורשת אבותיו אשר פיתחו מערכת יחסים טובה מאוד עם הכנסייה ברומא. הטיפול התקיף של פיליפ בנושא המינות היה פועל יוצא של המדיניות הזאת, הוא נלחם במינות בנחלות שהיו בשליטתו הישירה בצורה התקיפה ביותר מבין המלכים בתקופתו. בצפון צרפת, שם השלטון המלכותי היה חזק יחסית, הצליח פיליפ להשתלט על כתות המינות ללא קושי מיוחד, אך בתקופתו החלה להתגבר בדרום המדינה "המינות הקתרית". הקתריזם התפשט לכל רחבי אירופה המערבית, אך הכה את השורש העמוק ביותר באזור הדרומי של צרפת, שם זוהה יותר כ"המינות האלביגנזית". מינות זו התפתחה דווקא שם בשל יחס סלחני של האצולה המקומית באזור. עד לתקופתו של פיליפ לא הייתה כמעט דריסת רגל מלוכנית באזור זה, שהיה עצמאי מאוד, ובכך נתן קרקע פורייה להתפתחות רעיונות מלוכניים אלטרנטיביים לכנסייה. נזיר קתולי סיפר כי "כה רב היה כוחה (של המינות האלביגנזית) עד שכל זרעי האמונה של עם זה נראו עשבים שוטים של מינות". הרוזן ריימונד מטולוז, שהיה השליט המרכזי ביותר של האזור חשש להתמודד עם המינות בשל ממדיה הגדולים, ולכן נחשד על ידי הכנסייה כבעל גישה אוהדת לאלביגנזים. כאשר אינוקנטיוס הגיע למסקנה כי עליו לפעול לדיכוי בכוח של המינות, פנה לעזרתו של פיליפ אוגוסט ואף הבטיח לו בתמורה הבטחות טריטוריאליות. ברם, פיליפ שהיה זהיר מאוד במהלכיו לא התפתה לקבל את ההצעה, שכן לא הכיר כלל בסמכותו של האפיפיור להבטיח הבטחות מסוג זה. בינואר 1208 נרצח שליח הלגאט האפיפיורי, פטרוס מקאסטלנו (Castelnau), דבר שגרם לאינוקנטיוס להכריז על מסע צלב נגד האלביגנזים. פיליפ, למרות פנייה נוספת של האפיפיור, עמד בסירובו להשתלב באופן אקטיבי במיגור המינות, ובמקומו נטל את המשימה סימון הרביעי דה מונפור. הסיבה שהניעה את פיליפ, בסופו של דבר, לשלוח את בנו לואי למערכה, הייתה סיבה פוליטית ולא דתית. מעורבותו של מלך אראגון, פדרו השני, שנלחם לצד האלביגנזים לא יכלה להשאיר את פיליפ אדיש. עם זאת, חלקו של פיליפ בדיכוי מינות זו היה שולי.

במסגרת סקירת יחסיו של פיליפ עם הכנסייה, נראה שפיליפ היה תומך נלהב של פיתוח האוניברסיטה של פריס, שם היוו לימודי התאולוגיה את המקצוע העיקרי. במהלך כהונתו הייתה פריחה גדולה של מוסד זה. כמו כן, הלך פיליפ לקראת הכנסייה בכך שאיפשר חופש רב יותר בבחירות כנסייתיות מאשר קודמיו, ובהשוואה למלכים אחרים בתקופתו, כך שבאופן כללי היו לאינוקנטיוס סיבות מעטות לבוא בטענות כלפי פיליפ. ניתן לומר כי המקורות מלמדים שאינקונטיוס רכש הערכה כלפי פיליפ, ועל אף שהיה שייך לשושלת הקאפטינגית, אינוקנטיוס ראה והתייחס אליו כ"צאצא ישיר של השושלת הקרולינגית". בפורמולת הפתיחה של מכתב שפנה לפיליפ בשנת 1204 הוא מכנה אותו "בננו המהולל ביותר בכריסטוס פיליפ מלך הפרנקים המצוין...". הפרנקים היו הראשונים מבין השבטים הגרמאניים שקיבלו על עצמם את הדת הקתולית. התואר "מלך הפרנקים" הוא תואר שנושא עימו הרבה הילה ומסורת הן מבחינה טמפוראלית והן מבחינה דתית בכל מה שקשור לדת הקתולית.

העילה העיקרית למערכת היחסים הרעועה של פיליפ עם האפיפיור נבעה מהמחלוקת סביב התרת נישואיו של פיליפ עם אשתו השנייה, אינגבורג מדנמרק, אחותו של קנוט הרביעי מלך דנמרק. לדנים היו תביעות לכתר האנגלי עוד מימיו של קאנוט הגדול, שמלך באנגליה בין השנים 1016-1035. נישואיו של פיליפ עם אינגבורג השתלבו היטב עם שאיפותיו לכיבוש אנגליה, מה גם שלדנים היה צי ימי גדול, דבר שחסר מאוד בצבאו של פיליפ והיה הכרחי במקרה ופיליפ היה מממש את כוונותיו לפלוש לאי השכן. אין בידינו מידע ברור מדוע פיליפ נהג בניגוד לעצת מקורביו כאשר החליט לפעול להתרת נישואיו לאינגבורג, כמעט מיד בתום ליל הכלולות. סביר להניח שמאחורי רצון זה עומדות סיבות אישיות. כל ניסיונותיהם של מקורביו של פיליפ לשכנעו לחזור בו מהחלטתו לגבי יחסיו עם אינגבורג עלו בתוהו. הוועידה הכנסייתית שפיליפ כינס בראשות דודו, הארכיבישוף של ריימס, קיבלה את טיעוניו של פיליפ והתירה את הנישואין על רקע קירבה משפחתית בדרגה אסורה על פי האמונה הנוצרית. הדנים פנו לאפיפיור סלסטינוס השלישי, שפסק לטובתם וביטל את ביטול הנישואין. במקביל נשא פיליפ את אגנס אשתו השלישית. נישואין אלה מעולם לא זכו להכרה של הכנסייה ברומא, והן סלסטינוס והן אינוקנטיוס גינו את פיליפ על כך שנישא בשלישית בטרם הוסדרו באופן סופי עניין נישואיו לאינגבורג.

התרת נישואיו השניים של פיליפ אוגוסט היו, כאמור, הבסיס למערכת היחסים הרעועה בינו לבין אינוקנטיוס השלישי. פיליפ טען שקופח במקרה הזה לעומת מלכים אחרים שנהגו כמוהו בעבר, ולא זכו ליחס כה עוין מצד האפיפיור. לגאט הכס האפוסטולי, פטרוס מקפואה, שנשלח מטעם אינוקנטיוס במטרה לנסות להגיע לפשרה עם פיליפ ונכשל, החליט להטיל אינטרדיקט[2] על השטחים שהיו תחת שליטתו הישירה של המלך הצרפתי. לאינוקנטיוס לא היה אינטרס לדרדר את יחסיו עם פיליפ, משום שהיה עסוק בניסיונו לקדם את מועמדותו של אוטו מבראנשוויג. וכך בספטמבר 1200, כשיזם פיליפ משא ומתן עם האפיפיור, ביטל האפיפיור את האינטרדיקט, למרות שבפועל מעמדה של אינגבורג בארמון לא השתנה. פתרון לבעיית מעמדה של אינגבורג התאפשר רק בשנת 1201 עם מותה של אגנס, עד אז סירב פיליפ בתוקף לוותר לאפיפיור בסוגיה זו. בהסכם הפשרה בין פיליפ לאפיפיור הוסכם כי פיליפ ישיב את אינגבורג למעמדה המקורי, ובתמורה לכך יכיר האפיפיור בתאומים פיליפ ומרי שנולדו כתוצאה מהיחסים עם אגנס, ונחשבו עד אז לממזרים. במהלך התקופה השתפר היחס לאינגבורג בתוך החצר, אך השתנה משמעותית רק בשנת 1213, כשהחליט פיליפ לפלוש לאנגליה במטרה לאכוף את הדחתו של המלך ג'ון בידי האפיפיור. הפלישה לאנגליה לא בוצעה בסופו של דבר בשל כניעתו המוחלטת לאפיפיור, שביטל את ההדחה שהוטלה עליו.

 

יחסו ליהודים

 גירוש צרפת (1182)

פיליפ אוגוסט היה עוין ליהודים. בשנת 1182 הוא גירש אותם מנחלותיו והחרים את רכושם. רק בשנת 1198 התיר להם לשוב לארצו וקבע להם את שיעורי הריבית המותרים בניגוד להוראות הכנסייה. גם על כך זכה לביקורת מצידו של האפיפיור.

לסיכום

פיליפ אוגוסט שלט בצרפת במשך 43 שנים והיה בן 58 במותו. הוא היה המלך הקפיטנגי הראשון שלא הכתיר את בנו בעודו בחיים, דבר המלמד על יציבות גדולה שהצליח ליצור בתקופתו, שכן לא היה לו חשש לגבי המשך כהונת השושלת שלו. הוא גם היה המלך אשר החליף באופן רשמי בשנת 1181, את התואר הרשמי של "מלך הפרנקים" בתואר "מלך צרפת", דבר בעל משמעות לא מבוטלת מאחר שעד אז ראו המלכים את עצמם כמנהיגי העם, ולא כאדוני הארץ. פיליפ אוגוסט מת ב-14 ביולי 1223 ונטמן בבזיליקת סן דני הסמוכה לפריז. מלכותו הייתה מכרעת לגיבושה הטרטוריאלי של צרפת, לחיזוק מעמד הכתר, ולהפיכתה של צרפת לכוח משמעותי באירופה.












לואי העשירי, מלך צרפת








לואי העשירי (4 באוקטובר 1289 - 5 ביוני 1316) מלך צרפת משנת 1314 עד שנת 1316, היה בן השושלת הקאפטינגית. לואי נולד בפריז לפיליפ הרביעי, מלך צרפת, ולז'אן הראשונה, מלכת נווארה.

עם מות אביו ב-1314, הוא הפך למלך צרפת. הוכתר בריימס באוגוסט 1315. הוא הוכתר זה מכבר גם כמלך נווארה עם מות אמו ב-2 באפריל 1305. ב-2 בספטמבר 1305 נישא למרגריט מבורגונדי, ונולדה להם בת בשם ז'אן (20 בינואר 1312 - 6 באוקטובר 1349). לואי האשים את אשתו בניאוף ועקב כך היא נכלאה, ואחר כך מתה, בבית המלכותי בגאלארד. ב-13 באוגוסט 1315 הוא נשא את קלמנס מאנז'ו (1293 - 1328), בתם של שארל מרטל מאנז'ו ושל אחותו של קארולי הראשון, מלך הונגריה. שלטונו של לואי העשירי היה קצר והתאפיין במאבק באצילי הממלכה. ב-1315 הרשה ליהודים שגורשו מצרפת ב 1306 לחזור לממלכה.

לואי מת בבוינסן, ואל-דה-מארנה. הוא נקבר עם אשתו השנייה בבזיליקת סן דני. בעת מותו של לואי הייתה אשתו קלמנס בהריון, וכך לא ניתן היה לדעת מיהו יורשו של לואי כמלך צרפת עד הולדת הילד. אם יהיה הילד זכר הוא יירש את הממלכה. אם תיוולד נקבה אחיו של לואי, פיליפ, יירש את הממלכה. אחיו של לואי, פיליפ, רוזן אנז'ו, שימש כעוצר הממלכה עד הולדת הילד. לבסוף הסתבר שהילד הוא זכר. לכן בנו של לואי, ז'אן הראשון, ירש את הממלכה, אך הוא נפטר כעבור חמישה ימים, והכתר עבר לאחיו רוזן אנז'ו.










פיליפ החמישי, מלך צרפת








פיליפ החמישי "הגבוה" (בצרפתית: Philippe V le Long) ‏ (1293 - 3 בינואר 1322) היה מלך צרפת מ־1317 עד 1322. בן לשושלת הקאפטינגית.

היה בנו השני של פיליפ הרביעי וז'אן הראשוןנה, מלכת נווארה. פיליפ היה לעוצר בזמן מלוכת אחייניו הפעוט ז'אן הראשון, לאחר מות הפעוט ביום החמישי לחייו, הוא הכריז על עצמו כמלך. ישנן השערות כי פיליפ גרם למות הפעוט כדי לרשת את המלוכה.

ב-1307 הוא נישא לז'אן מבורגונדי (בתו ויורשת העצר של אודו הרביעי, רוזן בורגנדי). לזוג היו חמש בנות ושני בנים, שמתו בצעירותם. בתו, מרגריט, נישאה ב-1320 ללואי הראשון, רוזן פלנדריה.

ב-1320 הצליח פיליפ החמישי להרחיב את ממלכתו על חשבון פלנדריה כתוצאה ממלחמה. בענייני פנים ניסה פיליפ להכניס רפורמות לממשל, נוסף על כך הוא גם על מנת ליצור מידות סטנדרטיות.

פיליפ החמישי מת בלונגשאמפ, פריז ונקבר בבזיליקת סן דני.

לפיליפ לא היה בן בשעת מותו ולכן אחיו הצעיר, שארל הרביעי ירש את הממלכה.


















שארל הרביעי, מלך צרפת









שארל הרביעי "היפה" (בצרפתית: Charles IV le Bel) ‏(1294 - 1 בפברואר 1328), בן לשושלת הקאפטינגית, מלך על צרפת מ-1322 עד 1328.

שארל היה בנם הרביעי של פיליפ הרביעי, מלך צרפת וז'אן הראשונה, מלכת נווארה.

הוא הוכתר למלך צרפת ב־1322 בקתדרלה שבריימס. ב־1327 סייע שארל לאחותו איזבלה להתמרד נגד בעלה אדוארד השני, מלך אנגליה, ולהביא לכליאתו, ולאחר מכן להוצאתו להורג. במשך שש שנותיו כעוצר ממלכת אנגליה פגע שארל בכל אזרחי הממלכה על ידי כך שהעלה מיסים, החרים נכסים מאויביו וכפה על אנשים לבצע תפקידים קשים.

שארל הרביעי מת בוינסן, ואל-דה-מאר, ונקבר עם אשתו השלישית, ז'אן מאוורה, בבזיליקת סן דני. הוא מת ללא בן שיוכל לרשתו, לכן, אחותו איזבלה דרשה את הכתר בעבור בנה שהיה אדוארד השלישי, מלך אנגליה. האצולה הצרפתית לא חפצה בזר שישב על כס המלכות הצרפתי, ובמיוחד כאשר המדובר במלך אנגליה. לכן, רוב הפרשנים של החוק הצרפתי קבעו כי הכתר אינו יכול לעבור בירושה באמצעות בנותיו של מלך צרפת אלא רק באמצעות בניו. ואם לא השאיר אחריו בנים משמעו של דבר הוא סיומה של השושלת. כך נסתיימה השושלת הקאפטינגית הישירה. דודנו של שארל, פיליפ, רוזן ולואה, ירש את כתר צרפת לאחר מותו, והיה ראשון מלכי בית ולואה בשם פיליפ השישי.

את כתר נווארה ירשה אחייניתו ז'אן, בתו של לואי העשירי.












 


פסל של לואי התשיעי, מלך צרפת בכנסיית סנט שאפל.






 



 

לואי התשיעי, מלך צרפת

 
 
לואי התשיעי מלך צרפת מאת אל גרקו, 1592-5
פסלו של לואי התשיעי "הקדוש" בכנסיית סן שאפל באיל דה לה סיטה שבפריז

לואי התשיעי "הקדוש"צרפתית: Louis IX, Saint Louis) ‏(25 באפריל 1214 - 25 באוגוסט 1270) היה מלך צרפת מ-1226 ועד מותו. בנם של לואי השמיני ושל בלאנש מקסטיליה. השתתף בשני מסעי צלב, השביעי (למצרים) והשמיני (לתוניסיה), לכן זכה לכינוי "קדוש".

 

 

 

 

ביוגרפיה

כשירש את כס המלכות היה רק בן 12, לכן אמו משלה בשמו כעוצרת. נשא לאשה את מרגרט מפרובנס, שילדה לו 11 ילדים, ובהם פיליפ שירש את הכתר אחרי מות אביו ב-1270.

בלאנש מקסטיליה הייתה עוצרת שניהלה בחוכמה את ענייני המדינה. ב-1229 הביאה לקיצם את מסעי הצלב האלביגנזים (המינים הקתרים שכונו אלביגנזים על שם העיר אלבי שבדרום צרפת), וחתמה על הסכם שלום עם רוזן טולוז ריימונד השביעי. ב-1234, כאשר העבירה את השלטון לבנה, המלך לואי התשיעי, צרפת הייתה חזקה ומשגשגת.

לואי התשיעי רכש מבלדווין השני מקורטניי, אז שליט קונסטנטינופול, את נזר הקוצים של ישו והחליט לבנות קפלה מלכותית מיוחדת לאחסנתו ואחסנת עוד שרידי קודש נוצריים, היא סנט שאפל. הכנסייה נבנתה בשנים 1242-1248 ונחנכה ב-26 באפריל 1248.

ב־1242 ניצח המלך לואי התשיעי את הנרי השלישי מלך אנגליה, אך חלה במלריה בביצות אקיטן. ב־1244 חלה באנמיה ממאירה, וכמעט איבד את חייו. הוא נשבע שאם יבריא יצא למסע צלב נגד הכופרים המוסלמים. ב-25 באוגוסט 1248 הפליג מדרום צרפת למסע הצלב השביעי במצרים. בילה שמונה חודשים באי קפריסין בהכנות ממושכות לפלישה למצרים (ששלטה גם בארץ ישראל). בסוף מאי 1249 הפליג למצרים, וביוני של אותה שנה כבש את דמיאט שבשפך הנילוס. כתוצאה מקרב פארסכור (6 באפריל 1250) נפל בשבי עם כל צבאו ב-13 באפריל של אותה שנה, אך שוחרר ב-6 במאי 1250 תמורת כופר נפש. שרידי צבאו שבו לצרפת, אך הוא הפליג לעכו כדי להגן על הערים שהוחזקו בידי הצלבנים נגד התקפה אפשרית מצד המוסלמים. הוא ביצר מחדש את הערים עכו, קיסריה, יפו וצידון, נשאר בארץ ישראל ארבע שנים ושב לצרפת ביולי 1254. הוא ראה את כישלונו כעונש על חטאיו והחליט להקדיש את עצמו למעשי צדקה.

לואי התשיעי חתם על הסכם שלום עם חיימה הראשון, מלך אראגון, שבו ויתר על העיר מונפלייה שבדרום צרפת ועל אזור הגבול עם קטלוניה, תמורת פרובנס וחבל לנגדוק.

ב-2 ביולי 1270 הפליג עם צבאו מדרום צרפת למסע הצלב השמיני והגיע אל חופי האי סרדיניה, וב-18 ביולי נחת בחוף תוניסיה וחנה במבצר שהוקם על חורבות קרתגו העתיקה. הוא המתין שם לבואו של אחיו הצעיר, שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה, אולם אז פרצה מחלת הדבר בקרב צבאו. הוא חלה במחלה ונפטר שם ב-25 באוגוסט 1270‏[1]. שארל הגיע מאוחר יותר באותו יום והחליט על הפסקת מסע הצלב. ב-11 בנובמבר של אותה שנה עזבו הצלבנים את חופי תוניסיה והפליגו לסיציליה. עצמותיו של לואי התשיעי הועברו לצרפת על ידי בנו פיליפ (שירש את הכתר בשם פיליפ השלישי) במסע שעבר דרך איטליה, הרי האלפים, העיר ליון, בורגונדיה ושמפאן, ונטמנו בנקרופוליס של מלכי צרפת בבזיליקת סן דני ליד פריז.

ב־1297 הוכרז המלך לואי התשיעי לקדוש על ידי הכנסייה הקתולית.

על שמו קרוי אחד האיים של פריז, איל סן לואי וערים רבות ברחבי העולם כסיינט לואיס במדינת מיזורי בארצות הברית וסאו לואיס במדינת מרניאו בברזיל.

יחסו ליהודים

אדיקותו הרבה לדת הנוצרית, השפיעה על יחסו ליהודים. בזמנו נערך משפט פריז - הוויכוח בין חכמי היהודים והנוצרים על התלמוד. בעקבותיו התרחשה השריפה הגדולה של התלמוד בפריז (1242). יחד עם התלמוד נשרפו ספרים אחרים בעלי חשיבות, כמו ספרי הרמב"ם ופילוסופים יהודים אחרים. השריפה פגעה קשות בבתי המדרש של בעלי התוספות בצרפת, רובם נחרבו, והועתקו לגרמניה. בזמן מסע הצלב השמיני הוציא לואי צו גירוש על כל יהודי צרפת, אך הוא נשמר רק בנחלות המלך.









 



קברו של פפין הגוץ לצד אשתו ברטרד מלן, בבזיליקת סן דני, פריז, צרפת.






 


 

פפין הגוץ

 
    
פפין הגוץ
 

פפין הגוץ או פפין השלישיגרמנית: Pippin der Kleine; בצרפתית: Pépin le Bref) (נולד ב-714 לערך - 24 בספטמבר 768), מאיור דומוס ולאחר מכן שליט הפרנקים משנת 751 עד למותו בשנת 768. המלך הראשון לשושלת הקרולינגית. בנו הצעיר של קרל "הפטיש" (מרטל), ואביו של קרל הגדול.

פפין נולד בעיירה ז'ופיל, המהווה כיום חלק מלייז' (עיר בבלגיה המודרנית), אבל בזמנו חלק מממלכת אוסטרזיה הפרנקית שנשלטה על ידי שושלת המרובינגים. אביו היה קרל מרטל, "השר על הבית" (מאיורדומוס) של המלך המרובינגי ואמו נקראה כרוטרוד (690 - 724).

בשנת 740 התחתן עם בארטרדה מלן, ולזוג נולדו מספר ילדים ששלושה מהם שרדו עד לבגרות. הבולט בהם הוא קרל הגדול.

בשנת 741, אחר מות אביו, קרל מרטל, עברה משרת המאיור-דומוס וכוחה ליד פפין ואחיו קרלומן, בניו החוקים של מרטל. אחיהם למחצה גריפו נכלא על ידי שני האחים במנזר. קרלומן האדוק פרש לחיי נזירות בשנת 747 והשאיר את השלטון על הממלכה הפרנקית בידיו של פפין, ששימש כמאיור-דומוס של המלך המרובינגי כילדריך השלישי. למעט תוארו כמלך, לכילדריך לא היה כוח ממשי, וכל ההשפעה וקבלת ההחלטות רוכזה בידיו של פפין. באותה שנה נמלט גריפו מן המנזר שבו היה כלוא וחיפש מחסה אצל אודילו מבוואריה, שהיה נשוי לאחותו של פפין, הילטרודה. בתגובה כפה פפין, על אודילו הכרה במנהיגותו, ולאחר מותו של הלה (ב-748), מינה את טסילו השלישי כדוכס האחראי על האזור.

פפין החליט בשלב זה להפוך למלך באופן פורמלי, ולא רק מעשי. הוא פנה לאפיפיור זכריאס בשאלה, מי צריך להיות המלך - זה שיש לו את כוח בפועל או זה אשר מחזיק בתואר. התשובה הייתה ידועה מראש: האפיפיור זכריאס היה תלוי בכוחו של פפין וצבאו שיגן עליו מפני הלומברדים. בשנת 751, לאחר שקיבל את תמיכתו של האפיפיור, הדיח פפין את כילדריך מתואר המלך, מה שהפך את כילדריך לאחרון המלכים המרובינגים. התמיכה של האפיפיור הבטיחה התנגדות אפסית, ופפין השלישי נבחר על ידי אספת עם של מנהיגים פרנקים למלך. שערו של כילדריך גולח והוא נשלח למנזר. פפין נמשח כנראה על ידי בוניפציוס הקדוש תחת הכינוי "מלך בחסד האל" (Dei gratia rex), תואר שהיווה תקדים חשוב בהתפתחות המלוכה במערב אירופה. יחד עם פפין המליך בונאפיציוס גם את אשתו של פפין, ברתה מלאן (הידועה גם כברתה ארוכת הרגל) ובכך הפכו בניו של פפין מקודשים הן מצד האב והן מצד האם. גריפו המשיך במרד שלו, אך נהרג בקרב סן ז'אן דה מוריין ב-753 וההתנגדות חוסלה.

ב-28 ביולי 754 הגיע האפיפיור סטפנוס השני לפריז, ומשח את פפין שנית בטקס חגיגי (טקס הסאקרום - Sacrum) שנערך בבזיליקת סן דני. האפיפיור העניק לו ולשני בניו את התואר "אבי הרומים" (patricius Romanorum). בשל תוחלת החיים הנמוכה באותה תקופה, נמשחו גם שני בניו של פפין, קרל וקרלומן. טקס זה הוא הבסיס לשמה של האימפריה הרומית הקדושה (Sacrum Romanum Imperium).

לאחר המלכתו יצא פפין לשני מסעות מלחמה נגד הלומברדים בצפון איטליה, בראשות המלך אייסטולף. בכך שירת פפין את האינטרס של הכס הקדוש למנוע התפשטות של אייסטולף לכיוון שטחם. לאחר שניצח את אייסטולף, בשנים 745 ו-756, דחק אותם מאדמה שתפסו מידי הכנסייה, ולאחר מכן החזיר והוסיף לאפיפיור שטחים (רוונה ופנטאפוליס) שמאוחר יותר יהוו את הגרעין למדינת האפיפיור ויכונו "מתת פפין". בשנת 759 הדף את המוסלמים מגאליה לאחר שכבש את נרבון. בשנת 763 כבש את באווריה, והפך את טאסילו, שליטה, לנתינו. באותו שנה הוא גם כבש את מחוז ספטימנה מהמוסלמים. בשנת 768 ניצח את דוכס אקיטן, וסיפח את ארצו לממלכתו.

כיבושו הרבים, מערכותיו הצבאיות המוצלחות, והתמיכה האפיפיורות בה זכה, החזירו לממלכה הפרנקית את כוחה והשפעתה מימי המלך כלוביס הראשון.

פפין ביצע רפורמה בכנסיית הממלכה הפרנקית, מתוך מטרה לתת למלכות צביון של מלוכה מקראית. התיקונים כללו יסוד של ועדות שנתיות של הגמונים, תמיכה במיסיון של בונפציוס בגרמניה, מינוי אנשי כנסייה לתפקידים ממלכתיים, וחלוקה של אדמות כנסייה לווסלים שלו תמורת התחייבותם לשלם מס מעשר שני לכנסייה.

פפין השלישי מת בסן דני בשנת 768, ונקבר בבזיליקה שלה, יחד עם אשתו. הוא השאיר לבניו קרל הגדול וקרלומן ממלכה פרנקית חזקה.














קרל הגדול (משמאל) לצד זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ככל הנראה צויר בידי הצייר הגרמני אלברכט דירר.







קרל הגדול

 
    
קרל הגדול עם האפיפיור אדריאנוס הראשון

קרל הגדוללטינית: Carolus Magnus) ‏(2 באפריל 742/7 - 28 בינואר 814) היה מגדולי שליטי אירופה בימי הביניים. בנם של פפין הגוץ וברטארדה מלאן וחלק מהשושלת הקרולינגית. היה מלך הפרנקים בשנים 768-814, ומלך לומברדיה בשנים 774-814. הוכתר לקיסר הרומאים (Imperator Augustus Romanorum) ברומא ב-25 בדצמבר 800 על ידי האפיפיור לאו השלישי, ועקב כך נחשב בדיעבד לקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה, למרות שזו הוקמה רק לאחר מותו. בעקבות כיבושיו הוא שלט על ממלכה שהשתרעה על רוב מערב אירופה.

 

 

 

 

רקע

השושלת הקרולינגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבט פפין
שבט ארנולף
השושלת הקרולינגית
לאחר הסכם ורדן (843)

הפרנקים היו במקור עובדי אלילים ברברים גרמאנים אשר קיבלו עליהם את הנצרות. הם היגרו במאה החמישית מעבר לנהר הריין אל תוך האימפריה הרומית המתפוררת, והיו במאה ה-8 שליטי גאליה ומרבית שטחי מרכז אירופה שממערב לריין. השליטים הקדומים של הפרנקים, המרובינגים, איבדו בהדרגה את סמכותם, וכונו "rois fainéants", כלומר "המלכים חסרי המעש". למעשה, כל כוחות הממשלה נוהלו בידי המזכיר הראשי שלהם, שנקרא מאיורדומוס.

ב-687 שם פפין מהריסטל קץ לעימות בין המלכים למאיורדומוסים שלהם, על ידי ניצחונו בקרב טרטי, והפך למעשה השליט היחיד של כל הפרנקים. פפין מהריסטל עצמו היה נכדם של שניים מהשליטים הקודמים בממלכת אוסטרזיה, חלקה הצפוני-מזרחי של ממלכת המרובינגים, ארנולף ממץ ופפין מלנדן. יורשו היה בנו הבלתי-חוקי קרל מרטל, ויורשיו של זה היו שני בניו, קרלומן ופפין הגוץ, שהוא אביו של קרל הגדול. כדי למנוע את פיצול הממלכה ביניהם, החליטו שני האחים למנות את כילדריק השלישי למלך, והוא למעשה היה המלך המרובינגי האחרון.

לאחר שקרלומן התפטר ממשרתו, הדיח פפין הגוץ את כילדריק באישור האפיפיור. בשנת 751 נבחר פפין ונמשח למלך הפרנקים, וב-754 נמשחו שוב הוא ובניו הצעירים על ידי האפיפיור סטפנוס השני. מעשה זה סימל למעשה את החלפתה של השושלת המרובינגית על ידי השושלת הקרולינגית. המלך המפורסם ביותר בה הוא קרל הגדול, שעל שמו נקרא שם השושלת.

יורשיו המיידיים של פפין היו שני בניו, קרל וקרלומן, שירשו את הממלכה העצומה שהשתרעה על פני רוב מערב ומרכז אירופה. החלוקה המנהלית של הממלכה בין האחים היוותה את הבסיס ליצירת גרמניה וצרפת בעתיד.

בחג המולד של שנת 800, הוכתר קרל הגדול לקיסר רומא בכנסיית פטרוס הקדוש על ידי האפיפיור לאו השלישי, בכך קרא תיגר על מעמדה של האימפריה הביזנטית כיורשת רומא החוקית. לא רק מבחינה חוקית הייתה לאימפריה הביזנטית בעיה קשה עם קרל הגדול: גם מבחינה צבאית, כבש קרל את שאריות השטחים הנתונים לשליטה ביזנטית בצפון איטליה, וב-812 נאלצה הקיסרות הביזנטית להכיר בו כקיסר הרומאים.

ביוגרפיה

קרל היה בנם הצעיר ביותר של פפין הגוץ וברטארדה מלאן. למרות שלא קיימות עדויות מוצקות לכך, היסטוריונים טענו בעבר כי נולד ב-2 באפריל 742. זאת, בהסתמך על המידע שניתן עם מותו, ולא בהסתמך על מידע ראשוני לגבי לידתו. תאריך אחר שניתן הוא ה-1 באפריל 747 (אך האפשרות קלושה, כי בשנת 747 ה-1 באפריל היה חג הפסחא, וסביר שהיסטוריונים בעבר היו מתייחסים ללידתו של מנהיג בחג הפסחא; לפיכך נראה כי תאריך זה הוכנס לספרי ההיסטוריה בדיעבד ועל מנת לפאר את שמו). אפשרות נוספת שניתנה היא שנת 748. מכל מקום, קרל נולד ככל הנראה בהרסטל, עיירה בקרבת לייז'בלגיה של ימינו) שממנה הגיעו השושלות של הקרולינגים והמרובינגים. כשהיה בן שבע עבר לאזור ז'וליפ, ולעתים מציינים מקום זה בטעות כמקום לידתו.

קצת לפני מותו של פפין הגוץ, התחתן קרל עם הנסיכה פידינה השוכנת בעיר הסמוכה, לאחר מותו הממלכה נחלקה בין שני בניו, קרל וקרלומן. קרל קיבל את החלקים החיצוניים של הממלכה, בעוד שקרלומן קיבל את החלקים הפנימיים.

לאחר מות קרלומן, ירש קרל את חלקו והרחיב במלחמותיו בלומברדיה, סקסוניה ובספרד. באחת מפלישותיו לספרד הקים את המארקה הספרדית, מחוז ספר מבוצר שלימים נהפך לקטלוניה.

בשנת 799 נתבקש על ידי האפיפיור לאו השלישי להתערב בסכסוך שניטש בינו לבין אצולת רומא. אחרי שהכריע לטובת האפיפיור, הכתיר אותו האפיפיור לקיסר ב-25 בדצמבר 800 בעת מיסת חג המולד ברומא. "הכתרה בחסד האל" (gratia dei rex) זו הייתה היסוד להקמת הקיסרות הגרמנית של ימי הביניים, שכונתה האימפריה הרומית הקדושה.

קרל הגדול עודד התעוררות תרבותית בהקימו בתי ספר ליד המנזרים, הפצת ספר דרשות לחינוך העם והנהגת סדר תפילה אחיד ברחבי האימפריה. הוא גם עודד העתקת ספרים בכתב האירי "המינוסקול הקרולינגי" המשמש יסוד לאותיות האלף בית הלטיניות של ימינו. קרל הגדול התעניין מאוד בלימודים (רטוריקה, דיאלקטיקה ואסטרונומיה). הוא למד לקרוא לטינית בבגרותו אך המשיך לדבר גרמנית בחצרו. ליקט חומר על דקדוק גרמני ועל שירה גרמנית קדומה. בספרו "חיי קרל הגדול" מזכירו איינהרד כתב: "הוא החזיק לוחות צפחה וחרט תחת כריתו כדי שבזמנו הפנוי יוכל להתאמן בכתיבת אותיות לטיניות. אך היות שהתחיל בכך מאוחר מדי בחייו מאמציו לא נשאו פרי."

מראהו האישי של קרל לא ידוע משום דיוקן ששרד בימינו, אך ידוע בערך מתיאור טוב של ההיסטוריון הפרנקי איינהרד, שנכתב בספר הביוגרפיה "ויטה קארולי מאגני". הוא מתואר כגבוה, הדור, בעל שער נאה ובעל צוואר עבה.

בחייו נישא קרל הגדול חמש פעמים ונולדו לו שנים-עשר ילדים מנשותיו השונות, מתוכם ארבעה בנים שהגיעו לבגרות. כמו כן היו לו ילדים נוספים מפילגשיו. קרל העניק לבניו מחוזות שלטון שונים, ובנו פפין נועד לרשת את כסאו אחריו. אך היות ששלושה מתוך ארבעת בניו מתו לפניו, הוריש קרל את הממלכה לבנו היחיד שנותר בחיים, לואי החסיד.

דרך שלטונו

 

קרל הגדול צירף שטחים רבים לשלטונו וניהל את הקיסרות מעיר הבירה אאכן. ארמונו שבאאכן הפך למרכז שלטוני שבו ניהלו את אוצר המלך ומועצות המלך שאליהן הוזמנו הרוזנים ששלטו באזורים השונים בממלכה. השטחים היו מיושבים בדלילות והדרכים לא היו מהמשובחות לכן ניהל קרל את ממלכתו על ידי רוזנים שקיבלו קרקעות תמורת שירותם בצבא וניהול האדמות שבבעלותם. יחסים אלו בין הקיסר למקבלי הקרקעות שכונו 'וסאלים מלכותיים' (vassi dominici) או "שליחי המלך" נחשבים לבסיס של הפאודליזם (למעשה מדובר בפיאודליות הקלאסית).

יחסו ליהודים

קרל הגדול נטה חסד ליהודים, כפי שנהג אביו פפין הגוץ שזכר ליהודים את עזרתם בכיבוש פרובנס מידי המורים. האגדות שפרחו בין היהודים לאחר מותו של קרל מהללות את יחסו ליהודים. ההגבלות שהוטלו על ידי הוויזיגותים בוטלו, יהודים צורפו לחצר המלך. ויצחק היהודי, כפי הנראה מתורגמן, השתתף במשלחת ששלח קרל להארון א-ראשיד. ימי מלכותו של קרל תוארו על ידי היהודים כתור הזהב ליהודי צרפת ואשכנז.












אנרי השני, מלך צרפת








אנרי השני, מלך צרפת

 
 
אנרי השני, בציור של פרנסואה קלואה
פסלי קבורה של אנרי השני ורעייתו, קתרין דה מדיצ'י, בבזיליקת סן דני, פריז

אנרי השני (31 במרץ 1519 - 10 ביולי 1559), בן לשושלת ולואה, מלך על צרפת מה-31 במרץ 1547 עד מותו.

אנרי היה בנו של המלך פרנסואה הראשון שהובס בקרב פאביה (24 בפברואר 1524) בידי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ונלקח בשבי למדריד. ב-15 במרץ 1526, בהתאם להסכם מדריד, אנרי בן השבע ואחיו יורש העצר פרנסואה דה פראנס נלקחו למדריד כבני ערובה למילוי תנאי שחרורו של אביהם משביו. הם הוחזקו בכלא במדריד במשך ארבע שנים, דבר שהטביע בהם את חותמו במשך כל חייהם.

ב-28 באוקטובר 1533, בהשפעתו של האפיפיור קלמנס השביעי, נערך הסכם נישואין בין אנרי לבין קתרינה דה מדיצ'י, כאשר שניהם היו בני 14 שנה בלבד. היא ילדה לו עשרה ילדים, אולם היו לו גם שלוש מאהבות שילדו לו שלושה ילדים נוספים. המאהבת הבולטת ביותר שלו הייתה דיאן דה פואטייה, שהייתה מבוגרת ממנו ב-20 שנים. דה פואטייה הייתה בת סודו ויועצתו של המלך בנושאים שונים ואף חתמה על מסמכים מלכותיים, תוך שהיא דוחקת את אשתו החוקית, קתרינה ממדיצ'י והופכת בעלת עוצמה רבה יותר בחצר. ב-1536 נפטר אחיו יורש העצר פרנסואה דה פראנס ואנרי תפס את מקומו. ב-1547 נפטר אביו המלך פרנסואה הראשון ואנרי ירש את הכתר בשם אנרי השני.

אנרי השני תבע את נסיגת האנגלים מבולון-סור-מר שלחופי התעלה, שנפלה בידיהם ב- 1544. הוא התכונן להטיל עליה מצור, אך לבסוף הם פינו אותה ב1550. ב- 7 בינואר 1558 צבאו של אנרי השני תחת פיקודו של פרנסואה, דוכס גיז כבש את העיר קאלה מידי האנגלים.

אנרי השני חיפש נקם בקרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, על כך שלקח בשבי את אביו, המלך פרנסואה הראשון ועל כך שהוא עצמו ישב בכלא במדריד בהיותו ילד. בשנת 1552 הנסיכים הלותרניים בגרמניה קראו לאנרי השני לתקוף את חבל לורן והוא כבש את הערים: טול, ננסי, מץ וורדן. קרל החמישי הטיל מצור על העיר מץ, אך ללא הצלחה. על פי שלום קאטו-קמברזי (3 באפריל 1559) בין אנרי השני לבין מלך ספרד פליפה השני, בנו של קרל החמישי, נשאר חבל לורן בידי צרפת.

המלך אנרי השני היה קתולי אדוק. הוא רדף את ההוגנוטים, העלה רבים מהם על המוקד וגזר מאסר עולם על רבים אחרים. אולם, לא היה בכל אלה כדי לדכא את הכפירה הפרוטסטנטית של ההוגנוטים ומלחמות הדת בצרפת שהחלו ב-1562 נמשכו עד 1596.

אנרי השני השיא את בתו אליזבת דה ולואה, נסיכת צרפת לפליפה השני מלך ספרד במסגרת שלום קאטו-קמברזי. כדי לחגוג מאורע זה נערכו בפריז תחרויות אבירים שבהן השתתף המלך אנרי השני. בתחרויות אלה הוא נפצע קשה בראשו ומת מהרעלת דם ב-10 ביולי 1559. אנרי השני נקבר בבזיליקה של סן דני שליד פריז ובנו פרנסואה ירש את הכתר בשם פרנסואה השני.














שארל החמישי, מלך צרפת












שארל החמישי, מלך צרפת

 
 
 
שארל החמישי, "החכם", מלך צרפת
 
סמל הדופן של צרפת
 
 
 
 
 
 

שארל החמישי, "החכם", (31 בינואר 1338 בטירת ונסן - 16 בספטמבר 1380, בּוֹטֶה סוּר מַארְן), בן לשושלת ולואה, היה מלכה של צרפת מ־1364 עד מותו. שלטונו מציין את סוף החלק הראשון של מלחמת מאה השנים: הוא הצליח להחזיר לידי הכתר כמעט את כל הקרקעות שאיבדו קודמיו, ולשקם את סמכות המדינה ולהרים את הממלכה מחורבותיה.

שארל היה בנם הבכור של ז'אן השני מלך צרפת ושל בון מלוקסמבורג, בתו של יוהאן מלוקסמבורג, מלך בוהמיה. הוא היה יורש העצר הראשון שזכה בתואר "דופַן", על שם חבל דופִינֶה בדרום מזרח צרפת, שהפך לנחלת הכתר הצרפתי ב־1349. שארל היה קרוב בתקופה מסוימת לתנועה הרפורמיסטית. בשנת 1357, מוצא עצמו בראשה של מונרכיה, בזמן שאביו, ז'אן הטוב, נפל בשבי בידי האנגלים בקרב פואטייה. למרות שנאלץ להתמודד עם שאיפותיו של שארל מנווארה ועם תמרוניו של אֶטִיֶין מַרְסֶל, הצליח להציל את מלכות בית ולואה, בעוד המדינה נגררת למלחמת אזרחים.

 

 

 

מאפיינים פיזיים ומאפייני אישיות

בשנת 1349 חלה שארל במחלת ילדות שהקטינה את קומתו, ומנעה ממנו מלהשתתף במשחקי אבירים ובקרבות. הוא היה חיוור וחלוש, ידו הימנית הייתה כה נפוחה עד שלא יכול היה לאחוז בחפצים כבדים. היו לו עיניים קטנות וחדות, שפתיים כחושות, חוטם ארוך ודק ואברי גוף שאינם תואמים זה את זה. שארל היה רפה רוח למראית עין אך למעשה התברך ביכולת עמידה ובתבונה ומוחו היה חריף. מזגו היה שונה מזה של אביו, ז'אן הטוב, שנטה להתפרצויות זעם בלתי נשלטות. במהרה התגלעו מחלוקות בין האב לבנו בשל הבדלי האופי ביניהם.

שארל החמישי היה מאוד משכיל. הביוגרפית שלו, קריסטין דה פיזאן, תיארה אותו כאינטלקטואל השולט בשבע האמנויות החופשיות. כמו כן היה שארל מלך אדוק בדתו.

שארל היה מסור לאסטרולוגיה ולמדעים נוספים שעסקו בחוכמת הנסתר. הוא העסיק אסטרולוג בחצרו, שיעץ לו בנוגע לעיתוי המתאים לפעולותיו, הזמין תרגומים של ספרים על אסטרולוגיה ואף הקים קולז' לאסטרולוגיה באוניברסיטה של פריז, שתוקצבה במלגות מלכותיות. בשנת 1365 זימן לחצרו את תומאס מפיזנו, דוקטור לאסטרולוגיה מאוניברסיטת בולוניה, שערך עבורו טקסי גירוש של האנגלים מאדמת צרפת בעזרת בובות חלולות של גברים עירומים אותן מילא באדמה שנלקחה מארבע פינות צרפת וממרכזה, שעל מצחן רשם את שמותיהם של מלך אנגליה ושר צבאו, ולאחר מכן קבר אותן. ישנה סברה לפיה מחלותיו הבלתי פוסקות של שארל נגרמו, בין השאר בשל תרופות המכילות כספית שנתן לו תומאס.

ילדות

שארל חונך בחצר עם קבוצת ילדים בני גילו: דודו, פיליפ מאורלאן, שלושת אחיו, לואי (לימים דוכס אנז'ו ומלך נאפולי), ז'אן (דוכס בֶּרִי) ופיליפ ("האמיץ", דוכס בורגונדיה), לואי דה בּוֹרבּוֹן, אדואר ורובר דה בָּר, גוֹדְפרוּאה דה ברבן, לואי דְ'אֵטָמְפּ, לואי ד'אֵבְרוּ (אחיו של שארל השני, מלך נווארה), ז'אן ושארל דְ'אַרְטוּאָה, שארל ד'אַלֶנְסוֹן ופיליפ דה רוֹבֵר. המורה שלהם היה ככל הנראה סילבסטר דה סרוול, שלימד אותם לטינית ודקדוק. אמו וסבתו מצד אביו מתו במוות השחור, בשנת 1349, בעת שעזב את החצר כדי לבקר בנחלתו בדופינה. סבו, המלך פיליפ השישי, נפטר זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1350.

הדופן הראשון מבית המלוכה

הדוכס הומברט השני, שבור מכך שלא הצליח להעלות את מיסיו וללא יורש, העמיד למכירה את חבל דופינה (Dauphiné) שבבעלותו. לאחר שנסיונו לסכם עסקה עם האפיפיור נכשלה, נמכר החבל לפיליפ השישי בשנת 1349. על פי הסכם המכירה, החבל היה צריך לעבור לבנו של המלך העתידי, ז'אן השני. שארל, בנו הבכור של ז'אן השני, הפך לפיכך לדופַן, והיה ראשון יורשי העצר שנקרא כך. שארל היה רק בן אחת עשרה שנים, אך כבר הועמד בעמדת כוח, וקיבל את שבועת האמונים מהוואסלים שלו.

השליטה בחבל דופינה הייתה חשובה מאוד לבית המלוכה הצרפתי משום שחלש על עמק הרון, ציר מסחר מרכזי בין הים התיכון וצפון אירופה מאז העת העתיקה, ואפשר גישה ישירה לאביניון, מקום מושבו של האפיפיור באותם ימים, ומרכז דיפלומטי חשוב ביותר באירופה של ימי הביניים. למרות גילו הצעיר, הדופן החל להיות מוכר בקרב נתיניו, והתערב בהפסקת מלחמה בין שתי משפחות ואסלים שלו. הוא רכש כך ניסיון שהיה שימושי עבורו בעתיד.

ב-8 באפריל 1350 נשא שארל הדופן לאישה את בת דודתו, ז'אן מבית בורבון (1338 - 1378). נישואי קרובים אלו, זכו להסכמה האפיפיורית הנדרשת, והיו קרוב לודאי מקור בעיות הנפש של בנם, לימים שארל השישי, מלך צרפת, ולמצב הבריאותי הרעוע של שאר ילדיהם. ז'אן דה בורבון ילדה תשעה ילדים, רובם לא שרדו את שנות חייהם הראשונות. טקס הנישואין של שארל וז'אן נדחה עקב מותן של אימו של שארל, בון מלוקסמבורג, וסבתו, ז'אן דה בורגון, שמתו במגפת הדבר. הדופן עצמו חלה מאוד בין אוגוסט לדצמבר 1349. הטקס נערך לבסוף במסגרת מצומצמת, בשל התפשטות המוות השחור ברחבי אירופה.

התקרבות עם המפלגה הרפורמיסטית

משימה בנורמנדי

שארל נקרא לפריז עם מות סבו, פיליפ השישי, והשתתף ב-26 בספטמבר 1350 בריימס בטקס הכתרת אביו למלך ז'אן השני (נקרא גם "ז'אן הטוב"). לגיטימיות שלטונו של ז'אן הטוב, ושל בית ולואה באופן כללי, לא הייתה מקובלת על הכל. אביו, פיליפ השיש, שכונה על ידי חלק מהעם "המלך שנמצא" (roi trouvé), איבד הרבה מאמינותו לאחר אסון קרב קרסי, המפלה בקאלה, התפשטות המגפה השחורה וההשתנות הדחופה בערך המטבע הצרפתי, בה נקט פיליפ כדי לתחזק את אוצר המלוכה. הכתר ניצב, אם כן, מול התנגדות מכל חלקי הממלכה.

ההתנגדות הראשית הגיע מכיוונו של שארל השני, מלך נווארה, המכונה "שארל הרע", נכדו של לואי העשירי, שאימו ז'אן ויתרה ב-1328 על תביעתו לכתר צרפת לטובת פיליפ השישי, בתמורה למלכות נווארה. שארל הרע השאפתני אסף סביבו את כל מאוכזבי שלטון בית ולואה, וזכה לתמיכתם של משפחות בולון (הדוכס, הקרדינל ושני אחיהם), הבארונים של חבל שמפאן, ולנאמנותו של רובר מארטואה, שגורש מהממלכה בידי פיליפ השישי. הוא זכה גם לתמיכה של האוניברסיטה של פריז ושל הסוחרים באזור צפון-מערב המדינה, ששלטו בסחר בתעלת לה מאנש.

אזור נורמנדי היווה בעיה לכתר הצרפתי. הדוכסות הייתה תלויה כלכלית במסחר הימי שבתעלת לה מאנש, כמו גם בתעבורה שבנהר הסן. נורמנדי לא הייתה תחת שליטה אנגלית מזה 150 שנה, אך לבעלי הקרקעות (אצילים ואנשי דת) היו קרקעות משני צידי התעלה (מן הכיבוש הנורמני של אנגליה, ולאחר מכן כתוצאה של משחקי בריתות הנישואין). אי לכך, הצטרפות רשמית של אחד הריבונים באזור הייתה עלולה להביא להחרמת האדמותיהם של האחרים. זו הסיבה שאצולת נורמנדי יצרה איחוד שבטים סולידרי שנתן להם כוח לפעול במשותף. כך זכתה הדוכסות לקבל בשנת 1315 כתב אמנה מידי מלך צרפת, שהבטיח לה אוטונומיה גדולה.

עם זאת, אצולת נורמנדי לא הייתה פטורה ממחלוקות, ורוזני ארקור וטנקרוויל היו מעורבים במלחמה חסרת רחמים מזה כמה דורות. כדי לזכות בתמיכה של חלק מבארוני נורמנדי, מלכי צרפת תמכו ברוזני טנקרוויל והפקידו בידהם את ניהול בית המשפט של נורמנדי (Échiquier de Normandie). בית המשפט הזה, שזכה לעצמאות, החזיק בידיו עוצמה רבה, שהייתה למעשה שווה לזו של דוכס נורמנדי. עם זאת, בעקבות תחילת מלחמת מאה השנים והכרזתו של אדוארד השלישי, מלך אנגליה על עצמו כטוען לכתר הצרפתי, וכדי להימנע מכל אפשרות של יצירת ברית של אדונים נורמאנים איתו, נאלץ פיליפ השישי לשאת ולתת גם עם שבט ארקור.

דוכס נורמנדי

ב-6 בינואר 1356 הפך שארל לשארל הראשון מנורמנדי. ז'אן הטוב, שחשש ממזימתם של שארל הרע והאנגלים לחלק את ארצו, החליט לנטרל והרחיק את מלך נווארה. ב-5 באפריל 1356 הזמין יורש העצר, הדופן שארל, את כל אצולת הפרובינציה, ובראשם דוכס אברה, שארל הרע, לטירתו ברואן כדי לחגוג את הכתרתו לדוכס נורמנדי. החגיגה הייתה בעיצומה כשהמלך, ז'אן הטוב, עטור קסדה וחרב בידו, פרץ לחדר עם חבר מלווים גדול וצעק "בל יזוז איש וכל המפר את הפקודה מות יומת!". לצידו ניצב אחיו, פיליפ מאורלאן, בנו לואי מאנז'ו ובני דודו מראטואה. מחוץ לאולם, כמאה אבירים חמושים השתלטו על הטירה. המלך פנה אל שולחן הכבוד, תפס את מלך נווארה בצווארו ועקר אותו באלימות ממושבו בעודו זועק אליו "בוגד! כיצד מעז אתה לשבת על שולחנו של בני!". קולין דוּבְּל, נושא כליו של שארל הרע, מלך נווארה, שלף את חניתו כדי להגן על אדונו ותוך פגיעה בכבוד המלוכה איים לתקוע את נשקו בחזה המלך. במהרה נעצר בידי מלווי המלך, שעצרו גם את שארל הרע מנווארה. המלך אחז בחוזקה ברוזן ז'אן מאַרְקוּר, עד שקרע את הבגד שלעורו, והאשים אותו, ואת שאר הנוכחים, בבגידה ובקשירת קשר לרצח שר צבאו וחביבו, שארל מספרד, בעת ביקורו בנורמנדי (שארל מספרד נרצח בשנת 1354). ז'אן הטוב הכה מכה עזה בז'אן מארקור לפני שהורה על מעצרו. יורש העצר, הדופן שארל, התחנן באימה בפני אביו לבל יפגע בכבודו בפגיעה אלימה באורחיו, אך המלך השיב לו, "אינך יודע את הידוע לי".

למחרת בבוקר הוסעו ז'אן מארקור, קולין דובל ועוד שני אדונים נורמנים אל עמוד התלייה. במהלך התהלוכה ציווה לפתע המלך על עצירת הכרכרות באחד השדות והורה לכרות את ראשי הנידונים בו במקום, מבלי שתינתן להם הזכות לווידוי בפני כומר. בחופזה אותר מוציא להורג מחליף, שנדרש לשש חבטות גרזן כדי לכרות את ראשו של ז'אן מארקור. ארבע הגופות נגררו לאורך שאר הדרך על לעמוד התלייה, וראשיהם הכרותים ננעצו על גבי חניתות ונצבו במקום למשך שנתיים ימים. שארל מנווארה נאסר במצודת הלובר בפריז, ומאוחר יותר במבצר השאטלה שבעיר, אך הועבר לבסוף למצודת ארלו, ליד דואה, וכל אחוזותיו בנורמנדי הוחרמו והועברו לידי המלך.

כאסיר כלוא גדלה הפופולריות של שארל הרע, ושירים עממיים רבים חוברו לכבודו. ז'אן הטוב, בפגיעתו בז'אן מארקור, עורר עליו את זעמם של רבים שהיו קשורים אל ארקור דרך מערכת משפחתית מורכבת, ובמקביל, לא עלה בידו לחסל את אויבו האמיתי, שארל הרע, שתומכיו דרשו מהכס המלכותי את שחרורו. בני נורמנדי זעמו על המלך וברונים נורמאנים רבים התכחשו לשבועת האמונים למלך צרפת, ופנו אל אדוארד השלישי, מלך אנגליה בבקשה שיסייע להם להחזיר לידהם את אחוזותיהם. עבורם, ז'אן הטוב חרג מזכויותיו כשעצר נסיך עימו חתם על הסכם שלום. וגרוע מכך, מחווה זו נתפסה על ידי בני נווארה כמעשה של מלך המכיר בחוסר הלגיטימיות של שלטונו, והוא מבקש לחסל יריב שכל חטאו הוא בניסיונו להגן על זכותו לכתר הצרפתי. הברונים הנורמאנים עברו כמחנה אחד לטובת אדוארד השלישי, שהחל לשלוח, מאז חודש יוני 1356, את כוחותיו לאדמת צרפת, דרך נורמנדי ודרך אקוויטניה. צבא אנגלי בין 8,000 לוחמים, בפיקודו של בנו, הנסיך השחור, נע מכיוון דרום אל עבר נהר הלואר, תוך מסע של כיבוש וביזה. המלך ז'אן הטוב יצא לקראתו בראש צבא גדול ורב, לו הייתה עדיפות מספרית על פני צבא הפולשים. לצידו של המלך רכבו ארבעת בניו, בהם גם שארל. הכוחות הצרפתיים ניסו לאגף את צבאו של הנסיך השחור כשזה חנה באזור פואטייה. לאחר כמה ימי משא ומתן בין המחנות, בהם הספיק הנסיך השחור המכותר להתבצר בעמדותיו ולהכין את צבאו, תקפו האבירים הצרפתים את המחנה האנגלי. תכנון לקוי ותנאי קרקע בעייתיים פעלו לרעת הצרפתים ובקרב, שהתנהל ב-19 בספטמבר, הובס והושפל הצבא הצרפתי, אבירים רבים נהרגו, והמלך ז'אן הטוב עצמו נפל בשבי האנגלי.

 

 

ראשית מלכותו

ב־1364, עם מותו של אביו, המלך ז'אן השני בשבי באנגליה, ירש שארל את כתר צרפת בשם שארל החמישי. הוא דאג לבצר את פריז, בנה מחדש את החומה בגדה השמאלית של העיר, הקים חומה חדשה בגדה הימנית, ובנה את הבסטיליה. בין 1369 ל־1375 הצליח שארל החמישי, בעזרת שר צבאו, ברטרן די גקלאן, לגרש את האנגלים מצרפת, להוציא מספר ערים שנשארו בשליטתם, ובהן קאלה ובורדו.

אמנות, ארכיטקטורה וספרות

שארל החמישי היה פעיל גם בשטח התרבותי. הוא היה פטרונם של אמנים, בנה את ארמון הלובר בפריז (1367), וייסד את הספרייה המלכותית הראשונה בצרפת.

סוף מלכותו

שארל החמישי נפטר ב־1380, ונקבר לצד אשתו, ז'אן מבורבון, בבזיליקת סן דני שליד פריז. בנו שארל ירש את הכתר בשם שארל השישי.

בניית אתרים - טואול