בניית אתרים בחינם
 
מסעי הצלב 


מסעי הצלב, היו מסעים שיזמו האפיפיורים בתקופת ימי הביינים במטרה לכבוש את ארץ ישראל.
תשעה מסעי צלב עיקריים היו: מסע הצלב הראשון, מסע הצלב השני, מסע הצלב השלישי, מסע הצלב הרביעי, מסע הצלב החמישי, מסע הצלב השישי, מסע הצלב השביעי, מסע הצלב השמיני, ומסע הצלב התשיעי.
מסע הצלב הראשון - האפיפיור אורבן השני רצה לנקום באימפריה הביזנטית ובקיסר אלכסיוס הראשון , וכך נוצר מסע הצלב הראשון. הצלבנים, צעדו לעבר ארץ ישראל ובזזו ושדדו הרבה מאוד ערים בדרך. בשנת 1099 נכבשה ירושלים ע"י המוסלמים . כתוצאה ממסע צלב זה הוקמו מדינות רבות צלבניות ובראשן ממלכת ירושלים.
מסע הצלב השני- לאחר זמן תקופה של שלום, ברנייר מקלירוו רצה לפתוח במסע צלב נגד העו'תמאנים (הטורקים). אלפי צלבנים צעדו מצרפת ומגרמניה לעבר אסיה הקטנה בשנת 1147 אך לשווא.  לאחר שנתיים צעדו הצלבנים אל מדינותיהם ללא כל תוצאה.
מסע הצלב השלישי - בשנת 1187 צבאות סלאח א דין כבשו את ירושלים. האפיפיור גרגוריוס השמיני פתח במסע צלב בו השתתפו המנהיגים: ריצ'ארד הראשון מאנגליה,  המלך הצרפתי פיליפ השני, ופרידריך "ברברוסה" קקיסר של האימפריה הרומית הקדושה. מסע צלב זה נותר ללא תוצאה כמו השניים שלפניו.
מסע הצלב הרביעי- מסע צלב זה, היה רעיינו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בשנת 1202 , במטרה לכבוש את מצרים. מסע צלב זה יצא מאיטליה. בני ונציה (הצלבנים מונציה) צעדו לעבר העיר קונסטנטינופול (עיר בירתה של האימפריה הביזנטית), שם ניסו להפיל את הקיסר בסיליוס השני. העיר קונסנטינופול נבזזה שנתיים אחרי זה.(1204). 
מסע הצלב החמישי- באמצעות הרבה ויכוחים הצליחה הכנסייה לארגן מחדש עוד מסע צלב. וועידת לטראנו הרביעית (1215)  תכננה תוכנית חדשה לכיבוש ירושלים וארץ ישראל. כוחות צלבנים רבים יצאו מהונגריה, אוסטריה ובוואריה בשנת 1219 ,  אך בשל התעקשות נציג האפיפיור ,  הם הפסידו במסע זה וגרמו לעליית האימפריה הממלוכית.
מסע הצלב השישי- בשנת 1228 , הקיסר פרידריך השני,  יצא למסע צלב על אף שאסר עליו האפיפיור.
במסע צלב זה הוא כבש את הערים: נצרת ובית לחם למשך 10 שנים.  זה היה מסע הצלב הראשון שלא היה יזמה של האפיפיור .
מסע הצלב השביעי - האינטרסים של האפיפיור , הביאו לסכסוך במצרים ב-1243 ושנה לאחר מכן כבשו המצרים את ירושלים. לואי התשיעי מצרפת אירגן מסע צלב כנגד מצרים שנמשך מ-1248 ועד- 1254 .
מסע זה היה כישלון .
מסע הצלב השמיני- מסע הצלב השמיני הורגן בידי לואי התשיעי מלך צרפת בשנת 1270 בכדי לסייע לצלבנים בסוריה. המסע עבר דרך תוניס , ולאחר חודשיים נפטר המלך לואי.
מסע הצלב התשיעי -  מסע הצלב התשיעי אחרון במסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל. המסע יצא לדרכו מאנגליה, ובראש הצבא הצלבני אדוארד הראשון. 





 
מסע הצלב הראשון-

מסע הצלב הראשון היה הראשון במסעי הצלב. 

מטרתו הייתר כיבוש ארץ ישראל וגאולת כנסיית הקבר. ממסע צלב זה הוקמה ממלכת ירושלים.



סיבות למסע הצלב הראשון-

גם אחרי הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל במאה ה-8, נמשכה ללא מפריע הצליינות לאתרי הקודש ולא נפגע ביטחונם של המנזרים והקהילות הנוצריות בארץ. לכן, בשלב הראשון, הכיבוש המוסלמי לא הטריד את הנוצרים באירופה המערבית אשר התייחסו אליו כאל סכסוך מקומי בין האימפריה הביזנטית (ששלטה בארץ ישראל לפני הכיבוש המוסלמי) לערבים.

האימפריה הביזנטית איבדה את מרב נכסיה בסוריה ואסיה הקטנה אחרי הפסד לסלג'וקים בקרב מנזיקרט (1071). סדרת פלישות ומלחמות יחד עם אי שקט פנימי איימו למוטט את האימפריה לגמרי, אך בעזרת הנהגתו הנבונה של אלכסיוס הראשון הצליחה להתגבר על המשבר הפנימי ולהדוף את הפלישות הזרות. המצב באימפריה התייצב לגמרי לקראת שנות ה-90 של המאה ה-11.

מנגד, הכוחות המוסלמים היו מפולגים בינם לבין עצמם ולא היה להם מרכז יחיד או כל שכן שליט יחיד שיאחד אותם כנגד הפלישה. בדומה למוסלמים, המערב הנוצרי היה מחולק למספר מדינות בלי מנהיגות מרכזית. ההבדל העיקרי בינם לבין המוסלמים היה בהנהגה דתית מרכזית אחת ששימשה מעין עוגן לנוצרים.

כרקע למסע הצלב הראשון יש לראות את ההיבט הדתי וההיבט הכלכלי חברתי כמשולבים זה בזה. במסגרת הרקע הדתי למסע הצלב עומדת הרקונקיסטה בספרד ושחרורה מידי המוסלמים. בתהליך זה, לצד פעילות נגד הכופרים האריאנים ניתן התקדים לשימוש באלימות, תקדים אשר קיבל אישור רשמי מידי האפיפיור גרגוריוס השביעי. בתמיכתו נסמך גרגוריוס על דבריו של אוגוסטינוס הקדוש אשר בספרו "עיר האלוהים" הצדיק את השימוש בכוח למען ישו. גרגוריוס אף ראה במלחמת קודש נוצרית גורם אשר יחזק את מעמדו הפוליטי באירופה.

נוסף על המרכיב הדתי, גם הרקע הכלכלי מספק הסבר ליוזמת המסע. משטר הקרקעות הפיאודלי במערב אירופה היה כך שהנחלות הפאודליות חולקו לרוב באופן שרק הבן הבכור זכה בכל הנחלה ואילו הבנים הצעירים נאלצו להסתפק בחלק קטן מאוד ממנה, ולעתים לא זכו אפילו לכך. כך נוצר מעמד רחב של אבירים ללא קרקע, שהרוויחו את לחמם בעיקר במלחמות בתור שכירי חרב. ככל ששכבה זו התרחבה, נוצרה האפשרות להניעם לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים.

 


קריאת האפיפיור

ב- 27 בנובמבר 1095, במסגרת ועידת קלרמון (שנערכה בין ה-18 ל-28 בחודש, ורובה הוקדש לענייני הכנסייה בצרפת) נשא האפיפיור אורבנוס השני נאום ובו קרא לאצולת אירופה לצאת ולסייע לביזנטיון שהייתה מאויימת על כיבושי הסלג'וקים וכן לשחרר את המקומות הקדושים מידי הכיבוש הכופר. ככל הנראה מטרתו העיקרית של אורבן השני הייתה לסייע לקיסר ביזנטיון - אלכסיוס קומננוס. אורבן השני, כקודמו גרגוריוס השביעי (ב-1074) רצה לנצל בקשת סיוע זה מביזנטיון כדי לאחות את הקרע שנוצר בין הכנסייה המזרחית למערבית בשנת 1054 ("הסכיזמה"). הוא ככל הנראה תיבל את דבריו בתיאור כיבוש המקומות הקדושים על ידי הסלג'וקים כדי לשלהב את הקהל, אך בסופו של דבר, גאולת כנסיית הקבר היא זו שהפכה למטרה העיקרית של מסע הצלב הראשון.

לנאום הזה הייתה תהודה עצומה באירופה, אך יחד עם זאת לא שרד אף נוסח שלו, אלא בידי תיאוריהם של 4 כרוניסטים: רוברט הנזיר, בלדריק מדול, גיברט מנוז'אן, ופולקו משטאטר. היסטוריונים חלקו דעות אם מסע הצלב היה מענה של האפיפיור לכנסייה המזרחית או מסע לכיבוש ירושלים. כיום מקובלת הדעה כי אורבנוס אכן קרא לשחרור ירושלים.

 

המעבר דרך אסיה הקטנה

ההתקלות הראשונה של הצלבנים בסלג'וקים התרחשה למרגלות חומות ניקאה (כיום איזניק בטורקיה) שהוטל עליה מצור ב-14 במאי. הצבא הסלג'וקי הגיע לאזור העיר וניסה לפרוץ את המצור, אך ללא הועיל והעיר נפלה לידי הצלבנים שמסרו אותה לאלכסיוס על פי השבועה שנשבעו לו. לאחר הקרב על ניקיאה המשיכו הצלבנים במסעם דרומה, וליד דורילאום נתקלו בצבא הסלג'וקי בראשות המלך קיליץ'-ארסלן. כיוון שהצלבנים נעו בנפרד זה מזה, ניצחון הסלג'וקים היה קרוב מאוד, ורק תגבורת שהגיעה בזמן הצילה את הצלבנים מתבוסה.

ייסוד הנסיכויות

 

במקום לפנות דרומה לירושלים, הצלבנים המשיכו תחילה מזרחה לאדסה, וכבשו אותה לאחר מצור של חמישה חודשים. בשלב זה הודיע אחד מהמנהיגים, בלדווין מבולון , שהוא סיים את תפקידו במסע הצלב. הוא הקים לעצמו רוזנות באדסה, והכתיר עצמו בתואר "הרוזן בלדווין הראשון מאדסה" (בהמשך יהפוך אותו בולדווין למלך ממלכת ירושלים). בהמשך התעלמו גם שאר הצלבנים משבועתם לאלכסיוס, ושמרו לעצמם את המקומות שכבשו.

היעד הבא היה העיר הגדולה אנטיוכיה (נמצאת בטורקיה של היום). הצלבנים כבשו אותה לאחר מצור של שבעה חודשים, שהתחיל כבר תוך כדי המצור על אדסה. אחד המנהיגים, בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה, מודיע לחבריו: "כמו שעשה בולדווין באדסה, כך אני עושה כאן", והקים ביוני 1098 את נסיכות אנטיוכיה.

פלישה לארץ ישראל

לאחר כיבוש אנטיוכיה פרצה בקרב הצלבנים מגפה קטלנית שהפילה חללים רבים. כתוצאה מהמגפה הייתה התעוררות דתית בקרב המחנה הצלבני, בעיקר של אותם אנשים משרידי מסע ההמונים, והם פנו לכיוון ירושלים (סוף 1098).

הצלבנים עברו ליד צור, עכו, קאיפאס (חיפה), קיסריה,ארסוף, שאת כולן הם עקפו מהצד. את יפו הם כבשו, כי היא הייתה הנמל הקרוב ביותר לירושלים באותה תקופה. למעשה יפו נכבשה ללא קרב, לאחר שהמוסלמים נטשו אותה.

הצלבנים המשיכו לכיוון ירושלים. כאשר הגיעו לראש ההר שממנו הם ראו לראשונה את ירושלים, הם ירדו על ברכיהם ופצחו בזימרת המנוני שמחה, ומאז קוראים להר בשם "הר השמחה". אם כי דרכם של הצלבנים אינה ברורה כל צרכה, הדעה המקובלת היא כי הם עלו במעלה בית חורון, ו"הר השמחה" הוא נבי סמואל.

כיבוש ירושלים

 

מתוך 150,000 שיצאו מאירופה, הגיעו לא"י לא יותר מ-40 אלף (חלק גם נשארו באדסה ובאנטיוכיה). ביוני 1099 הצלבנים פתחו בניסיון לכיבוש ירושלים בסגנונו של יהושע בן נון: התפללו, הקיפו את החומות שבע פעמים, תקעו בחצוצרות ושמו עפר על הראש. נסיון זה לא צלח, והחומה לא נפלה.

נסיון שני היה בטיפוס על החומה בעזרת סולמות בפינה הצפון-מערבית של החומה, באזור שנקרא לאחר מכן "מגדל טנקרד". לקראת הנסיון השלישי, החליטו הצלבנים לבנות מכונות מצור, אבל גילו, שאין עצים מתאימים באזור. במקביל הגיע צי גנואזי קטן ליפו. הצלבנים פירקו את הספינות והשתמשו בחומרי הבניה על מנת להרכיב את מכונות המצור.

מצבם של הצלבנים היה קשה. מספרם הצטמצם בעקבות המסע הארוך והקרבות, והם מצאו את עצמם בליבו של עולם מוסלמי עוין. בלחץ הזמן התארגנו הצלבנים למצור על העיר. ארבעה מחנות ניסו לפרוץ בארבעה מקומות לאורך החומה. אחד המחנות הוקם באזור שער הפרחים של היום, ועליו פקד גודפרואה מבויון ממרומי הקומה העליונה של מכונת המצור. ביום שבת 15 ביולי, חמישה שבועות לאחר תחילת המצור על העיר, הצליחו חייליו של גודפרואה להציב גשר עץ אל החומה, ודרכו הצליחו חייליו לחדור לעיר. לפי המסורת, שעת הפריצה היא 9:00 בבוקר. זוהי שעה בעלת משמעות דתית מבחינתם – היום והשעה שבה ישו עלה על הצלב. החיילים של גודפרואה פתחו את אחד השערים דרכו הסתער כוח נוסף בפיקודו של טנקרד הנורמני, וביחד הם כבשו את העיר.

הצלבנים ביצעו טבח אכזרי בתושבים היהודים והמוסלמים. בית הכנסת היהודי הראשי הועלה באש וכל אלפיים היהודים הנמצאים בו נשרפו למוות, ומוסלמים רבים נהרגו במסגד אל- אקצה. ביומיים הבאים נמשך הטבח האכזרי. חיילים ואזרחים, גברים נשים וילדים נטבחו בידי הכובשים.


תוצאות המסע-

מסע הצלב הראשון היה מסע מוצלח. הצלבנים הביסו את הסלג'וקים וקרעו מהם שטחי אדמה גדולים מאוד.
מסע הצלב הראשון קירב את הנצרות לאיסלאם, והיה לתחילתם של יחסי שלום מוצלחים מאוד.



 






 





מסע הצלב השני-



 

    
מפת ממלכות הצלבנים בתקופת מסע הצלב השני

מסע הצלב השני הוא מסע צלב שיצא מצרפת ומגרמניה אל ארץ ישראל ונערך בין השנים 1147- 1149. הסיבה העיקרית למסע הייתה כיבוש רוזנות אדסה בידי האמיר הטורקי זנגי בשנת 1144.

ההכנות והתעמולה למסע החלו בשנת 1145 ונוהלו בעיקר על ידי הכומר ברנאר מקלרבו. תעמולה זו לוותה בפרעות ובגזירות נגד האוכלוסייה היהודית. בשנת 1147 יצא מסע הצלב לדרכו מאירופה ועבר דרך קונסטנטינופול. בסדרת קרבות שנערכו באסיה הקטנה נגד כוחות טורקים וסלג'וקים נהרגו רוב משתתפי מסע הצלב ורק שרידים ממנו הגיעו דרך הים לחופי ארץ הקודש.

בהגיעם לארץ עלו צלבני מסע הצלב על דמשק והטילו מצור על העיר – שנכשל כישלון מחפיר. באביב 1149 יצאו אחרוני האבירים האירופאים מארץ הקודש.

כשלונו המוחלט של מסע הצלב השני עורר גל ביקורת בקרב אנשי דת ואצילים באירופה, הכאה על חטא, הטפת מוסר ולראשונה – ספקות לגבי צדקת הקיום של ממלכת ירושלים.

מסע הצלב השני, אירוע מכונן בהיסטוריה האירופאית כלל - כתקדים היסטורי - מערכות צבאיות כנגד שבטים פגניים בצפון מזרח גרמניה ומערכה כנגד שליטים המוסלמיים של פורטוגל במהלכה נכבשה ליסבון, מערכות נפרדות אלו הוכרו על ידי האפיפיור כחלק ממסע הצלב ולמשתתפים הוענקו הזכויות של הצלבנים שלחמו בארץ הקודש. פיצול זה היה ציון דרך בהיסטוריה של מסעי הצלב ואירופה כולה - ירושלים וארץ הקודש עומדים על אותו מישור עם מטרות אחרות שהכס הקדוש מכיר כ"צלבניות".

 

 

 

רקע

כיבוש רוזנות אדסה, הוא אחד האירועים שזיעזעו עמוקות את אירופה הנוצרית. זעזועים דומים יתרחשו רק לאחר קרב קרני חיטין וכיבוש ירושלים על ידי צאלח א- דין ובשלב מאוחר יותר בהיסטוריה, לאחר מכן כיבוש קונסטנטינופול על ידי הטורקים בשנת 1453.

ההלם והזעזוע על נפילת המדינה הצלבנית הם שהולידו את מסע הצלב השני. הממלכות הנוצריות התלכדו מחדש תחת כנפי האמונה הנוצרית וצבאותיהם התגייסו לצבא צלבני היוצא להשיב את הגלגל לאחור. תהליכים אלו הטביעו חותם גם על ההיסטוריה האירופאית ולא רק על המדינות הצלבניות.

 

הכנות למסע

קול קורא של האפיפיור

במהלך שנת 1145 הופיע בחצרו של האפיפיור אוגניוס השלישי משלחת של אצילים צלבניים בראשם הוגו בישוף מנסיכות אנטיוכיה – המדינה הצלבנית שעמדה עתה חשופה לאיום המוסלמי. משלחות אחרות נשלחו לצרפת בה ראו הצלבנים מדינה – אם או אפילו מולדת שנייה. במקביל הגיעו לחצר האפיפיור משלחת של אנשי דת ארמנים שהביאו לפניו את מצוקת בני עמם שהיו האוכלוסייה הנוצרית העיקרית ברוזנות האבודה.

בשנת 1145 הוציא האפיפיור קול קורא למסע צלב. קול קורא זה עורר – בסיכומו של דבר - את תושבי אירופה לצאת במסע מחודש לכוון מזרח אך השפעותיו התאולוגיות והחוקיות מרחיקות לכת הרבה מעבר לכך.

האפיפיור אוגניוס השלישי ראה מול עיניו את דמותו ודוגמתו של האפיפיור אורבנוס השני ואכן ציטוטים מנאומו של אורבנוס השני הם הבסיס לאיגרת. האיגרת הניחה את הבסיס לזכויות הצלבנים. מבסיס זה תצמח תורת האינדולגציות העתידה –בתורה להיות הבסיס לרפורמציה הפרוטנסטנטית.

בדבריו פורש האפיפיור את חסותו על הצלבנים בדרכם אל ארץ הקודש. הם משפחתם ורכושם נהנים מהגנת הכנסייה, הריבית על חובותיהם נשמטת וחובותיהם מוקפאים. בנוסף על זכויות אלו הכריז האפיפיור כי ההשתתפות במסע הצלב היא – הלכה למעשה -סקרמנט האינדולגנציה

בכך יצר האפיפיור את התקדים והקביעה כי לכנסייה הקתולית הסמכות מישו והקדושים לנהל את "אוצר הסליחות" על פני אדמות.

 

 

 

הטפות בגרמניה וצרפת

קונרד השלישי, מתוך כתב יד מהמאה ה-13

השלב הבא בגיוס הלוחמים למסע הצלב היה מסע תעמולה שנמשך כשנה וכיסה את מחוזותיה הצפוניים של צרפת ומשם סחף את גרמניה עד שאף קונראד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שוכנע ליטול את הצלב ולצאת למסע.

מסע התעמולה החל במשלוח איגרות מאת ברנאר מקלרבו למנזרים מרכזים דתיים במערב אירופה ולאחר מכן יצאו שליחים לשדל, להטיף ולאפשר התגייסות של נושאי הצלב. ברנאר מקלרבו עצמו יצא ממנזרו ועשה לבבות למסע הצלב בערי צרפת ומשם חצה את נהר הריין והמשיך את הטפותיו בגרמניה, תוך שהוא משכך את עוצמת הפרעות שנערכו ביהודי גרמניה – טקס שהפך מאז מסע הצלב הראשון למסורת.

בסוף חודש נובמבר 1146 פגש ברנאר מקלרבו את המלך קונרד השלישי בעיר פרנקפורט, באותו רגע היה המלך רחוק מרעיון מסע הצלב, מתחים ועימותים פנימיים בקיסרות מחד והתנגדות מפורשת של האפיפיור להשתתפות המלך במסע הם שקבעו את עמדתו הראשונית. על פי המסופר, ביום 27 בדצמבר 1146 במהלך כנס המונים בעיר שפייר בגרמניה פונה ברנאר מקלרבו ישירות אל המלך תוך שהוא מצטט מתוך ספר ישעיהו: "ביום הדין ישאל אותך האלוהים: מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ". לשמע דברים אלו כורע המלך על ברכיו ואומר "אני יודע את חובתי לישו המושיע, מוכן אני לשרתו".

על פי הגרסה הרווחת במחקר ההיסטורי בן זמננו סצנה זו ספק אם אכן אירעה כמתואר והלכה למעשה פעל ברנאר מקלרבו לאחר פגישתו הראשונה עם המלך להשכין שלום עם משפחות אצולה גרמניות ואף שכנע את יריבי המלך לקחת על עצמם את שבועת הצלבן. בכך הסיר את המכשול מבית להשתתפות במסע הצלב והלה אכן נתן את תשובתו ונשא שבועת צלבן בקתדרלה של העיר שפייר.

באיגרת אל האפיפיור מחודש מרץ 1147 מסביר קונרד השלישי לאפיפיור: "רוח הקודש נושבת להיכן שהיא רוצה, ובזמן שהיר רוצה, היא צלחה פתאום ולא הניחה לנו להתייעץ אתך ולא באחרים. ברגע שנגעה באצבעה המופלאה בליבנו הלכנו אחריה בכל ליבנו ומבלי להתמהמה"

מחוזות גרמניים שהעדיפו שלא לצאת אל המזרח התחייבו בפני האפיפיור והמלך לארגן מסע צלב נפרד נגד שיופנה נגד השבטים עובדי האלילים בצפון מזרח גרמניה. האפשרות למסע צלב שיופנה כנגד מטרות שאינן מוסלמיות ומטרתן איננה ארץ הקודש אף היא מסמנת את השינוי ברעיון ובביצוע של קונספציית מסעי הצלב, מעתה ארץ ישראל וממלכת ירושלים יעמדו בפני תחרות על משאבים וכוח אדם מול מטרות אחרות שיוכרו כ"צלבניות".

קהילות היהודים

גזירות ופרעות בקהילות יהודי אירופה היו תופעת לוואי מוכרת של מסעי הצלב. בשנת 1146 הופיע בגרמניה מטיף בשם רודולף הציסטרציני שבמסגרת התעמולה לגיוס צלבנים התמקד בהסתה ארסית כנגד הקהילות היהודיות. ומספר  רבי אפרים ב"ר יעקב מבונא בספרו ספר הזכירה

" וילך הלוך המטיף... ללכת ירושלים להילחם עם ישמעאל, ואל כל המקום אשר בא שמה, דיבר רע על כל היהודים אשר בארץ, ושיסה בנו את הנחש ואת הכלבים, לאמר: נקמו נא את נקמת הצלוב משונאיו העומדים לפניכם ואחר כך תלכו להילחם על הישמעאלים"

הפרעות החלו בצרפת בערים האם שבמחוז הסום, סולי ורמרו, היהודים הועמדו בפני הברירה – להמיר את דתם או למות. עיקר הפרעות התרכז בגרמניה, קהילות וורמס, מיינץ שטרסבורג ואחרות נפגעו קשות מעלילות דם, מהמרה לנצרות בכוח ומעשי רצח. בערים אחדות, בעיקר בגרמניה נמלטו היהודים אל תוך מצודות העיר לקבל את הגנת שליטי הערים שהיהודים היו בני חסות שלהם. כך נצלה רוב קהילת קלן. ראשי הערים פעלו הן מנימוקים כלכליים אך גם מחשש כי מהומות יצאו מכלל שליטה ויופנו נגד השלטונות עצמם. כך נשלחו איגרות לראשי הכנסייה וברנאר מקלרבו. שהמטיף רודולף היה חבר במסדרו. ומספר רבי אפרים ב"ר יעקב מבונא בספר הזכירה:

"וישלח אדוני אחרי זה הבליעל, כומר אחד הגון גדול ורב לכל הכמרים... וכה אמר להם: טוב לכם שתלכו אל הישמעלים, אך כל הנוגע ביהודי לקחת את נפשו כנוגע בישו עצמו... ולולא רחמי יוצרנו אשר שלח זה האבל הנ"ל ואגרותיו האחרונות לא נשתייר מישראל שריד ופליט"

ואכן באיגרתו לתושבי גרמניה כתב ברנאר מקלרבו:

" שמענו ושמחנו שיוקדת בכם קנאת האלוהים אולם יאה הוא שלא תחסר החוכמה, אין לרדוף יהודים אין להרגם ואף לא להבריחם. ... כי סימן חי הם לנו בהציגם את סבל האדון. אי לכך הופצו בכל הארצות שבהיותם סובלים עונשים מוצדקים על פשעם הגדול – יהיו עדי הגאולה" מכתביו של וברנאר מקלרבו פעלו את פעולתם ורודולף המסית חדל מליבוי הפרעות. גל הפרעות שכך במהלך חודש יולי 1147.

קהילות היהודים באנגליה כמעט שלא נפגעו מגל הפרעות ונהנו מחסות המלך. בצרפת שילמו הקהילות היהודיות מס לכס המלוכה – שנוצל למימון חלק ממסע הצלב וכן שילמו שוחד לאצילים מקומיים על מנת לקנות את חסותם.

 

 

כיבוש ליסבון

במהלך אביב 1147 נאסף בנמל דרטמות שבדבון צי שגודלו לא פחות מ 150 אוניות ועליו כעשרת אלפים חיילים מכל רחבי אנגליה וסקוטלנד אך גם מארצות השפלה, פלנדריה, נורמנדי ואף מאזור הריינלנד. אנגליה של מסע הצלב השני הייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים הידועה בשם האנרכיה, וסטפן, מלך אנגליה לא נטל חלק במאמץ הכל-נוצרי והפיקוד על הגייס האנגלי ניתן למספר אצילים ובהם הקונסטבלים של דובר ולונדון, הפיקוד על הגייס הקונטיננטלי היה בידי ארנולד מארשהוט אחיינו של גוטפריד מבויון עובדה שקשרה את הצלבנים לממלכת ירושלים בעבותות מיוחדים.

בניגוד לסיפור הנפוץ על היסחפות הצי הצלבני לחוף הפורטוגזי מצביע המחקר ההיסטורי העדכני על קשרים בין מנהיגים של הצי לבית המלוכה הפורטוגזי שהחלו במצור כושל על ליסבון בשנת 1142, ומאמץ מרוכז של אפונסו הראשון, מלך פורטוגל ושליחים מטעמו שהביאו להסטת הצי ממטרתו הראשונה - ארץ הקודש. חמש ספינות הגיעו לפורטוגל במסע מזורז בן 5 ימים. שאר הצלבנים יצאו ביום ה-19 במאי 1147 ונחתו על החוף הפורטוגזי, ביום 16 ביוני.

המצור על ליסבון נמשך מיום 1 ביולי עד ליום 25 באוקטובר במהלכו התגונן חיל המצב המוסלמי בגבורה מול ההתקפות המשולבות של הצלבנים שכללו הפעלת מכונות מצור ומגדלי מצור, תקיפות מהים וחפירת מנהרות מתחת לחומה אך התקשו להתמודד עם הרעב והמחלות שהשתוללו בתוך העיר הנצורה ועם עריקות מצד אזרחי העיר שהיו מוכנים לקבל את עול הנצרות על מנת להציל את נפשותיהם - הצלבנים כרתו את ידיהם ושלחו אותם חזרה אל חומות העיר ושם מצאו העריקים את מותם.

בשלבים האחרונים של המצור מול התמוטטות מערך המגינים והדלדלות מספרם הלכו התקפות הצלבנים והתגברו, הצבא האנגלי בנה טרבושות - מכונות מצור שהפגיזו את חומות העיר וביצוריה בקצב של 8 סלעים בדקה ובמהלך חודש ספטמבר כרו הגרמנים מנהרה חדשה מתחת לחומה המזרחית וביום ה-16 באוקטובר נפערה פרצה ענקית בחומה ומגדל מצור חדש הוסע אליה. בלילה של ה-19 באוקטובר נערך טקס דתי בו בורכו מכונות המצור על ידי כמרים והצלבנים ניסו לפרוץ אל תוך העיר. במהלך היומיים הבאים השתוללו קרבות עקובים מדם סביב הפרצה ומגדל המצור במהלכם הוברר למגינים כי אבדה כל תקווה והם פתחו בשיחות על תנאי כניעה.

הצלבנים שחששו כי הזכות לטבוח את חיל המצב ולבזוז את אוצרות העיר שהייתה שמורה לחיילים בעת כיבוש העיר בכוח הזרוע התפרעו בנסיון למנוע כניעה מסודרת של העיר. ביום 24 באוקטובר נחתם הסכם הכניעה והצלבנים נכנסו לתוך העיר, מיד לאחר שמצודת העיר נמסרה לידי הצלבנים החלו חמשה ימים רצופים של ביזה במהלכם נאנסו נשות העיר וגברים נרצחו, החרב לא פסחה על האוכלוסייה הנוצרית המקומית שחיה בשיתוף פעולה עם השליטים המוסלמים של ליסבון.

בעוד חלק מהצלבנים מתיישבים בליסבון, גדודים נוספים חברו לצבא הצלבני במצור המוצלח על טורטוסה. מיעוטם יצאו בחודש פברואר אל ארץ הקודש להשלים את חלקם במסע הצלב - כפי שתכננו מלכתחילה, והגיעו בדיוק בזמן להשתתף במצור הכושל על דמשק.

מסע הצלב לארץ הקודש

קונרד השלישי ולואי השביעי יוצאים למסע הצלב.

ביזנטיון

על פי התוכנית אמורים היו צבאות מסע הצלב השני ללכת בעקבות צבאות מסע הצלב הראשון ולהתכנס בקונסטנטינופול, משם להמשיך באסיה הקטנה אל הנסיכויות הצפוניות של ממלכת הצלבנים – אנטיוכיה וטריפולי.

משנתקבלו בארמון הקיסר הביזנטי עמנואל קומנינוס הידיעות ולאחר מכן איגרות מאת האפיפיור אוגניוס השלישי ומלך צרפת לואי השביעי נתעוררו בביזנטיון זיכרונות של אירועי מסע הצלב הראשון שכללו עימותים עם צבא הצלבנים שהיה בעיקרו אספסוף, אירועים של פגיעה באוכלוסייה האזרחית ואי נכונות של הצלבנים לקבל עליהם את מרות ביזנטיון.

על מנת לנסות להבטיח את ביטחון ביזנטיון ובניסיון לשמר אינטרסים ביזנטיים באסיה הקטנה שלח הקיסר הביזנטי משלחת לחצר מלך צרפת בהצעה לקחת את המסע בשטחי ביזנטיון תחת חסותו – לספק מורי דרך אספקה וגישה לשווקים לצבא ולדאוג לשערי חליפין הוגנים תמורת הבטחה כי הצבא מהצלבני יקבל מרות וחסות ביזנטית ומעל לכל יבטיח את שלום האימפריה ותושביה.

 

יציאה למסע הצלב

הצבא הגרמני עובר דרך הונגריה בדרכו לביזנטיון. כתב יד מהמאה ה-14

המחנה הגרמני

המחנה הגרמני יצא לכוון ארץ הקודש באפריל 1147, הכוחות הגרמניים שכללו אבירים וחיילים רגלים אך גם מספר גדול של עולי רגל ואזרחים. בפיקודו של קונרד השלישי, מלווה במי שעתיד להיות צלבן במסע הצלב השלישי פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. המחנה התרכז בבמברג ומשם המשיך דרומה דרך נירנברג ונכנס לתחום הונגריה בחודש יוני. על גבול הונגריה עם האימפריה הביזנטית פגש קונרד את שליחיו של עמנואל קומנינוס, בדרך לכוון קונסטנטינופול החלה משמעת המחנה להתרופף ומעשי שוד וביזה כנגד האוכלוסייה האזרחית נעשו שכיחים ובספטמבר 1147 הגיע המחנה לחוף מול הבירה הביזנטית ובאמצע החודש עברו הגרמנים את המיצרים אל החוף האסיאתי. כה גדול היה המחנה שמלווי המחנה הביזנטיים נכשלו בספירת אנשיו.

המחנה הצרפתי

לואי השביעי מגיע אל קונסטנינופול

ביוני 1147 התרכז המחנה הצרפתי במץ, ועשה את דרכו דרך וירצבורג ורגנסבורג. ומשם בעקבות הצבא הגרמני אל כוון ביזנטיון, על הדרך נראו סימנים המעידים על מעבר הצבא הגרמני קודם לכן – ערים ויישובים הסוגרים את שעריהם ומחירים מופקעים של סחורות. באוקטובר 1147 הגיע הצבא הצרפתי בקונסטנטינופול, כאן ניהל המלך הצרפתי משא ומתן עם הקיסר הביזנטי שדרש מלואי השביעי שבועת אמונים ווסלית, שאכן ניתנה למרות התנגדות חלק מהאצילים הצרפתיים שהביאו רגשות אנטי ביזנטיים עזים.

לחימה באסיה הקטנה

המחנה הגרמני

 

לאחר שהיה של כחודש מחוץ לחומות קונסטנטינופול יצא הצבא הגרמני בדרכו אל הכוון הכללי של הממלכה הצלבנית, תוך שהוא בוחר את הנתיב של לוחמי מסע הצלב הראשון ומבלי לחכות לבואו של הצבא הצרפתי, בליווי של מדריכים ביזנטיים שעזרתם התגלתה כמוגבלת ובעלת תועלת מועטה וללא הכנה טקטית וצבאית שתכין את הצבא למפגש עם לחימה טורקית - מוסלמית. ביום ה-15 באוקטובר הגיע המחנה לניקאה ושם התפצל לשני מחנות נפרדים, מחנה אחד בפיקוד המלך קונרד יצא בעקבות מסע הצלב הראשון לכוון דורילאום בעוד המחנה השני בראשות אחיו למחצה של המלך – אוטו מפריציג יצא לאורך דרך החוף אל העיר אדליה – אנטליה של ימינו. המסע ללא כמות מספקת של צידה ובשטח ללא מים ומקורות מזון הביא את הצבא הגרמני לאפיסת כוחות.

 

המחנה הצרפתי

ביום 17 באוקטובר חצו הצבאות הצרפתיים בפיקודו של המלך לואי השביעי את המיצרים אל אסיה הקטנה ולאחר עיכוב קצר בו נערכו סידורים ותיאומים לוגיסטיים עם הקיסר עמנואל ופקידיו יצא הצבא הצרפתי בעקבות הצבא הגרמני. ביום ה-26 באוקטובר נפגשו הצרפתים עם שרידי המחנה הגרמני. פגישת המלכים האירופאים הייתה תיאטרלית והם התחבקו לעיני הלוחמים. מכאן המשיך המסע לאורך דרך החוף לכוון אדליה. בהגיעם לעיר אפסוס ניאות קונרד השלישי להזמנתו של עמנואל קומנינוס לחזור לקונסטנטינופול לקבל טיפול בפצעיו.

מאפסוס פנה הצבא הצרפתי אל לאודקיה – מקום תבוסתו הקודמת של המחנה הצרפתי בדרך נערכו שני קרבות עם כוחות סלג'וקים, ראשונה מחוץ לאפסוס בערב חג המולד וקרב שני גדול יותר על גדות הנהר מיאנדר - בהם ניצחו הצרפתים. הצבא הצרפתי – עתה תחת התקפות בלתי פוסקות של פרשים סלג'וקים המשיך אל כוון אדליה. מסע זה נוהל על ידי הטמפלרים שהחזיקו את המחנה מלהתפורר תחת הלחץ. בקרב במעבר בהרי קדמוס הצליח הצבא הצרפתי לשמור על חיל הרגלים ועל הלא חמושים במחיר חייהם של האבירים שומרי ראשו, לואי העביר את הפיקוד על הצבא לידי הטמפלרים וב-20 בינואר 1148 הגיע הצבא אל המישור למרגלות חומות העיר אדליה כשהוא סובל מרעב, מחסור בסוסים ובמזון. בחודש מרץ 1148 נטש לואי עם אצילי ממלכתו אבירים צרפתיים ולוחמי המסדרים הצבאיים את שאר המחנה הצרפתי – חיילי חיל הרגלים ועולי הרגל הלא חמושים, עלה על ספינות ביזנטיות והפליג אל חופי סוריה הצלבניים. הצלבנים הנותרים באדליה נטבחו על ידי הטורקים או מתו ברעב.

מסע הצלב השני בארץ ישראל

 

מועצת עכו

 
 
 

באביב של שנת 1148 נחתו שרידי מסע הצלב השני בערי הנמל של סוריה וארץ ישראל. במרץ נחת – לאחר מסע של שבועיים – לואי השביעי בנמל של אנטיוכיה ונתקבל ברוב טקס על ידי נסיך אנטיוכיה ריימונד, חודש לאחר מכן נחת באשקלון קונרד השלישי מלווה באבירים גרמניים ועלה לירושלים שם היה אורחם של הטמפלרים ומיד לאחר מכן נחתו בחופי הארץ גדודים צלבניים מצרפת. באופן טבעי, לואי השביעי הפך להיות המנהיג של מסע הצלב. בשיחות בין ריימונד מטריפולי ללואי הוצע להתקיף את חלב - התקפה שהייתה מפצלת את ממלכתו של נור א-דין. אך באפריל 1148 עזב לפתע לואי השביעי את אנטיוכיה ופנה לירושלים תוך שהוא מודיע בציבור כי עליו לעלות לרגל לכנסיית הקבר. הסיבה למהלך זה איננה ברורה לחלוטין אך על פי השמועות שנפוצו בממלכת ירושלים התפתחו יחסים לא הולמים בין מלכת צרפת  אלינור מאקווטנייה לבין נסיך אנטיוכיה.בירושלים נפגש לואי עם קונרד וביום  24 ביוני  1148 נפגשו המלכים האירופאיים עם בלדווין השלישי, מלך ירושלים במועצה שכלל את כל אבירי ממלכת ירושלים והצלבנים מאירופה ובמהלכה הוחלט על התקפת דמשק.

המצור על דמשק

באמצע חודש יולי 1148 יצאו הכוחות המשולבים של ממלכת ירושלים וצלבני אירופה ונאספו בטבריה, וביום ה-24 ביולי עמדו הצלבנים מול העיר. בהיעדר מכונות מצור, ומאחר ומספרם – כ 50,000 לוחמים לא היה מספיק למצור יעיל על העיר, הטקטיקה הצלבנית נאלצה להסתמך על התקפת פתע שתביא את המגינים על ברכיהם מפחד.

הצלבנים התקיפו את העיר מכוון הבוסתנים של העיר שמושקים על ידי הנהר ברדה ההתקפה הראשונה נערכה על ידי אבירי ממלכת ירושלים ונהפכה ללוחמה זעירה שנלחמו מבין העצים ותעלות ההשקיה. התקפה אגרסיבית במיוחד של האבירים הגרמניים הפיצה את הדמשקאים והבריחה אותם אל תוך העיר, הצלבנים לא המשיכו לנצל את ההצלחה והקרבות סביב העיר השתוללו במשך שלושה ימים נוספים. לאחר ארבעה ימי לחימה עברו הצלבנים לעמדות חדשות באזור שהיה ללא מים או מקורות מזון, בשלב זה הוברר כי כוחות אמירי מוצול וחלב – בניו של זנגי התקרבו לעיר והצלבנים נסוגו מהצור על מנת לא להלכד בין הפטיש לסדן.

בכך בא הסוף על מסע הצלב השני, מאמץ אדיר ממדים זה נכשל באופן מוחלט. אדסה לא נכבשה מחדש, הלחץ על אנטיוכיה לא הוקל והמסע על דמשק נסתיים במפלה ואובדן בן הברית המוסלמי היחיד של הצלבנים. ביום 8 בספטמבר 1148 עזב קונרד השלישי את ארץ ישראל דרך נמל עכו ובדרכו התעכב בקונסטנטינופול להידוק הקשר האיסטרטגי בינו לבין עמנואל קומנינוס. בפסחא של 1149 יצא לואי השביעי את ארץ ישראל אל צרפת וכך בא אל סופו מסע הצלב השני.

סוף דבר

מסע הצלב השני לארץ הקודש - מטרתו העיקרית- נסתיים בכישלון מוחלט, בזבוז של משאבים אנושיים כסף ורכוש לא הצליחו להחזיר את אדסה ולא שיפרו במעט את מצבה של ממלכת ירושלים. הזעזוע מהכישלון והשבר האידאולוגי יביאו לכך שמסע הצלב הבא ייצא מאירופה רק לאחר קרב קרני חיטין והתמוטטה המוחלטת של ממלכת ירושלים. קרעים נוצרו בין אבירי הממלכה הירושלמית לאבירי אירופה ובין הכנסייה למאמינים.

בזירות לחימה אחרות, נרשמו הישגים צבאיים. בצפון אירופה הצליחו הצבאות הנוצריים לגרום לאבידות כבידות לשבטים הפאגנים, מערכה זו שהחלה לחץ רצוף שקיבל את השם הכולל מסעי הצלב הצפוניים, הביא לבסוף להתנצרות של השבטים הסלביים ושבטים גרמאניים, סופם של מסעי צלב אלו מביא לייסוד פרוסיה על ידי אבירי האבירים הטבטוניים- במקור מסדר צבא נוצרי שהוקם בעת המצור על עכו . בפורטוגל הצליחו הצלבנים לכבוש את העיר ליסבון כחלק מכיבוש מחדש של חצי האי האיברי מידי המורים, מסע צלב השני הביא להכרה של הכס הקדוש בפורטוגל כממלכה קתולית עצמאית ולתחילתה של המדינה המודרנית פורטוגל.


















מסע הצלב השלישי

 
    
מסע הצלב ה-3
Siege of Acre.jpg


ריצ'רד הראשון וצאלח א-דין בעת המצור על עכו.

תאריך: 11871192
מוצא המסע: האימפריה הרומית הקדושה, צרפת, אנגליה
יעד המסע: ארץ ישראל
תוצאה: שיקום של ממלכת ירושלים
עילה: נפילת ממלכת ירושלים ואבדן ירושלים והמקומות הקדושים
הצדדים הלוחמים
הצלבנים:

Armoiries de Jérusalem.svg ממלכת ירושלים

Cross of the Knights Templar.svg מסדר הטמפלרים
Den tyske ordens skjold.svg המסדר הטבטוני
Cross of the Knights Hospitaller.png מסדר ההוספיטלרים

Richard I of England Arms.svg ממלכת אנגליה
France Ancient.svg ממלכת צרפת

Blason Blois Ancien.svg רוזנות בלואה

Holy Roman Empire Arms-single head.svg האימפריה הרומית הקדושה

Coat of arms of Baden-Württemberg (lesser).svg שוואביה
Gules a fess argent.svg דוכסות אוסטריה
Armoiries Montferrat.png מונטפראט
המוסלמים:

Flag of Ayyubid Dynasty.svg האיובים
Flag of Jihad.svg הזנג'ידים
הסלג'וקים


אחרים:
Palaiologos-Dynasty-Eagle.svg האימפריה הביזנטית
Aragon-Sicily Arms.svg ממלכת סיציליה

מפקדים
ריצ'רד הראשון, פיליפ השני, מלך צרפת, פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה צלאח א-דין
קרבות
המצור על עכו (1189-1191), קרב ארסוף
לוח זמנים
  • 4 ביולי 1187 - קרב קרני חיטין
  • נובמבר 1187 - ריצ'רד לב הארי נשבע לצאת למסע הצלב
  • ינואר 1188 - הנרי השני ופיליפ השני נשבעים לצאת למסע הצלב
  • מרץ 1187 - פרידריך נשבע לצאת למסע הצלב
  • 6 ביולי 1189 - הנרי השני נפטר וריצ'רד מוכתר למלך אנגליה
  • 28 באוגוסט 1189 - גי דה ליזיניאן מטיל מצור על עכו
  • מרץ 1190 - פרידריך נכנס לאנטוליה
  • 10 ביוני 1190 - פרידריך נפטר
  • יולי 1190 - ריצ'רד ופיליפ יוצאים למסע
  • 12 במאי 1191 - ריצ'רד נוחת בקפריסין וכובש אותה
  • 20 במאי 1191 - הצבא הצרפתי מצטרף למצור על עכו
  • 8 ביוני 1191 - הצבא האנגלי מצטרף למצור על עכו.
  • 12 ביולי 1191 - חיל המצב האיובי בעכו נכנע
  • 3 באוגוסט 1191 - פיליפ אוגוסט עוזב את ארץ ישראל
  • 7 בספטמבר 1191 - ריצ'רד זוכה בניצחון גדול בקרב ארסוף
  • 17 באוקטובר 1191 - תחילת המשא והמתן בין ריצ'רד לצלאח א-דין
  • 17 -22 בנובמבר - הצלבנים כובשים את רמלה
  • תחילת אפריל 1192 - ריצ'רד דורש להעביר את כתר ממלכת ירושלים לקונרד ממונפראטו
  • 28 באפריל 1192 - קונרד ממונפראטו נרצח בהתנקשות
  • 5 במאי - הנרי משפיין מתחתן עם איזבל מעכו ומוכתר למלך ירושלים
  • יוני - יולי 1192 - ניסיון נוסף של ריצ'רד להגיע לירושלים
  • 1 - 3 בספטמבר - משא ומתן מואץ בין הצדדים מסתיים בהצלחה
  • 9 באוקטובר 1192 - ריצ'רד יוצא הביתה
פיליפ השני, מלך צרפת יוצא למסע הצלב

מסע הצלב השלישי היה מסע צלב שנערך כתגובה לקרב קרני חיטין, כיבוש ממלכתת ירושלים וכיבוש ירושלים בידי צבאות צאלח א- דין. מסע זה, השלישי במסעי הצלב היקריים לארץ ישראל, יצא מאירופה בשנת 1190 לאחר תקופת התארגנות ארוכה שבמהלכה פרעו הצלבנים ביהודים תושבי אירופה. מסע הצלב התנהל תחת פיקודם של שלושת המלכים האירופאים החשובים של התקופה, פרידריך ברברוסה קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פיליפ אוגוסט השני מצרפת וריצ'ארד הראשון ("לב הארי"), מלך אנגליה. המחנה הגרמני כלל לא הגיע לארץ הקודש. האנגלים והצרפתים נחתו בחוף עכו בשנת 1191 והצטרפו למצור הצלבני על העיר שהחל קודם לכן.

כיבוש עכו, בדיעבד נקודת השיא של מסע הצלב, הותירה בארץ את ריצ'רד לב הארי כמפקד יחיד של מסע הצלב. לאחר הצלחה צבאית בקרב ארסוף התקרבו הצלבנים לירושלים, אך נסוגו מבלי לנסות לכבוש את העיר - משיקולים טקטיים ופוליטיים שונים.

לאחר עימות צבאי נוסף ביפו, שהוביל למבוי סתום עבור שני הצדדים, נחתם הסכם שלום בין הצלבנים לבין צאלח א-דין, ובעקבותיו עזב המלך האנגלי את הארץ.

מסע הצלב השלישי הצליח לעצור את המומנטום של ההתקפה המוסלמית שהביאה להתמוטטות ממלכת ירושלים, אך נכשל במשימתו העיקרית - כיבוש ירושלים מחדש והחזרת ממלכת ירושלים הצלבנית לגבולותיה מלפני 1187.

 

 

 

 

רקע

 

קרב קרני חיטין נערך ב-4 ביולי 1187, בקרני חיטין הסמוכה לטבריה, בין הצלבנים ממלכת ירושלים בהנהגת גי דה ליזינאן, ובין השושלת האיובית בהנהגת צלאח א- דין. בקרב זה נחלה השושלת האיובית ניצחון מכריע מול הצלבנים.

התוצאות היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד אתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. מי שלא נהרג בקרב נשבה וגם "הצלב האמיתי" אבד. מתוך 1,200 אבירים שיצאו לקרב רק קומץ הצליח להימלט וכ-150 נשבו. פחות מ-1,000 לוחמים, אבירים וחיילים פשוטים הצליחו להימלט ולא נפלו בקרב או בשבי. כל השאר קיפחו את חייהם. המלך וקומץ האצילים ששרדו את טבח השבויים הוגלו לדמשק. השבויים הבלתי מיוחסים נכבלו ונשלחו לשוקי העבדים בסוריה.

הקרב היה שיאו של מאבק שניהל צלאח א- דין נגד ממלכת ירושלים הצלבנית. קרב זה, אשר בו נחל צלאח א-דין את ניצחונו הגדול על הצלבנים, היווה את נקודת השבר של ממלכת ירושלים, שלאחר הקמתה בעקבות מסע הצלב הראשון נראתה ככוח אזורי מבוסס. לאחר קרב קרני חיטין התבוסה הייתה קשה עד כדי כך שכמעט כל הערים והמבצרים הצלבניים נכנעו לצלאח א-דין לאחריה, וממלכת ירושלים הפסיקה בעקבותיה להוות גורם משמעותי בלבנט. חשוב בהרבה מאובדן המבצרים והערים הבצורות היה אובדנה של ירושלים. הנוצרים הורשו לעזוב עם כל רכושם אחרי מצור בן שבועיים, אך האובדן היה קשה ביותר לנוצרים.

עבור המוסלמים, הניצחון היה לא רק צבאי, אלא היה לו גם אפקט תעמולתי ראשון במעלה. הייתה זו הפעם הראשונה מאז כינונה של ממלכת ירושלים שצבא צלבני גדול הפסיד בהיקף כזה לצבא מוסלמי. מיתוס הצלבנים הבלתי מנוצחים חלף מהעולם. התדהמה והשמחה שאחזו במוסלמים כשנודע להם גודל הניצחון עזרו להם להתגבר על מסעות הצלב האחרים שלא אחרו לבוא. הצלבנים לא העזו עוד לצאת לקרב גדול ללא סיוע מאסיבי מאירופה והם המתינו, לפיכך, למסע צלב חדש שיגאל אותם מתבוסתם וישיב להם את שטחיהם האבודים.

ההכנות למסע הצלב

הידיעות על מפלת קרני חיטין, כניעת המבצרים, מות האבירים והגרוע מכל - נפילת ירושלים וכנסיית הקבר בידי צאלח א דין הכתה את אירופה הנוצרית בהלם. האפיפיור אורבנוס השלישי מת עם קבלת בשורות האיוב ויורשו הבישוף אנרי מאלבנו  סירב לעלות לכס הקדוש מאחר שראה את שליחותו בהנעת מסע צלב לכיבוש מחדש של ארץ ישראל, האפיפיור הנבחר גרגוריוס השמיני פנה יומיים לאחר בחירתו ב-25 באוקטובר 1187 במכתבים לשליטי אירופה בקריאה למסע צלב. קריאות אלו חוזרות בדחיפות ותקיפות הולכות וגוברות עד למותו הפתאומי ב-17 בדצמבר. יורשו קלמנס השלישי המשיך ביוזמה לארגון מסע הצלב ובשלושת השנים הבאות פעל באינטנסיביות להניע את אירופה הנוצרית למסע צלב לכיבוש ירושלים.

 

גיוס

פרידריך ברברוסה

הכס הקדוש ייעד כמנהיגי המסע את שלושת המלכים הגדולים של אירופה. הראשון בין השווים היה פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מונע על ידי המיתוס של קרל הגדול (בלטינית: Carolus Magnus) פעל ברברוסה לאיחוד האימפריה הרומית בסדרת מלחמות באיטליה, ויש הטוענים ששאף לשליטה בעולם הנוצרי תוך שהוא לא מהסס להתעמת עם הכס הקדוש בתמיכה באנטי אפיפיור שערער על שלטונו של אלכסנדר השלישי.

בוועידת שליטי גרמניה בשטרסבורג שנערכה ב-1 בדצמבר 1187 נטלו את הצלב רבים מנסיכי גרמניה ובוועידה הבאה שנערכה במיינץ ב-27 במרץ 1188 בנוכחות אנרי מאלבנו נטל פרידריך ברברוסה את הצלב ועימו שאר אצילי גרמניה. כן נתקבלה החלטה כי למסע יצאו אלו המסוגלים לממן את ציודם ושהותם במשך שנתיים - כלומר מסע של אצילים בלבד, כן הוחלט כי המסע ייצא לדרכו ב-23 באפריל.

ריצ'רד לב הארי

ארגון מסע הצלב נערך בעיצומו של מאבק בין אנגליה לצרפת שהתנהל על ידי שני בתי אצולה צרפתים על השלטון בשתי המדינות גם יחד. מצד אחד בית פלנטג'נט בראשות הנרי השני שסירב לפני קרב קרני חיטין לקחת את הצלב ומהצד השני השושלת הקאפטינגית  בראשות פיליפ השני, מלך צרפת. בפגישה שנערכה בינואר 1188 נשבעו היריבים לקחת את הצלב ולהפסיק את המלחמה ביניהם.

במאבק על הירושה באנגליה עמדו בניו של הנרי אחד מול השני, כאשר ג'ון חסר הארץ הצעיר והמועדף עומד לצד האב בעוד ריצ'רד לב הארי מנהל מלחמה מנחלותיו הצרפתיות ביחד עם פיליפ השני כנגד אביו. בשנת 1189 יצאו השניים יחד במערכה צבאית להדחת אביו של ריצ'רד מכס המלוכה. ניסיונם צלח עם הסכמתו של הנרי השני למנות את ריצ'רד באופן רשמי ליורשהעצר. כעבור יומיים נפטר המלך הנרי וריצ'רד הוכתר למלך אנגליה בטקס רשמי ב-3 בספטמבר 1189.

פיליפ השני

המשתתף השלישי במסע הצלב פיליפ השני היה רחוק מהרעיון והביצוע של שבועה צלבנית בהיותו מרותק למצבה הפוליטי הסבוך של צרפת כשהוא מתמודד עם נחלותיו הגדולות של מלך אנגליה בצרפת - שריד לגירושים בין אלינור, דוכסית אקווטניהללואי השביעי, מלך צרפת- תוצאת לוואי של מסע הצלב השני. לאחר קבלת שבועת הצלבן התקשה פיליפ לגייס צבא צלבני ולממנו ממיסים כאשר הצל של כישלון מסע הצלב השני עדיין חי בזיכרון הציבורי.

מסע הצלב וקהילות היהודים

גיוס מסע הצלב עורר, כפי שעורר במסעות צלב קודמים, רגשות אנטישמיים חזקים שהובילו לפגיעה בקהילות היהודיות בארצות אירופה ובעיקר בארצות מהן יצא מסע הצלב. הידיעה על התמוטטות ממלכת ירושלים הצלבנית התקבלה בשמחה בקרב הקהילות היהודיות של אירופה שזכרו היטב את פרעות גזירותת תתנ"ו שהקדימו את מסע הצלב הראשון. שמחה כבושה זו התחלפה בחשש אמיתי משהתגברה התעמולה לגיוס צלבנים ומספר רבי אלעזר מוורמס:

"ואמרו הגויים אל כל היהודים: הנה בא יום שהזמנוהו להרוג כל היהודים"

 

 

 

 

יציאה לארץ

ריצ'רד לב הארי ופיליפ אוגוסט, נפגשים. כתב יד מהמאה ה-13

החל משנת 1188 החלו גדודים של צלבנים בתנועה לכוון ארץ הקודש, גדודים אלו הגיעו בחלקם עוד לפני המנהיגים והצבא העיקרי להשתתף במצור על עכו וחלקם השתתפו בפעולות צבאיות כנגד מוסלמים בפורטוגל.

האימפריה הביזנטית

מסלול המסע היבשתי שקבע הקיסר ברברוסה - ככל הנראה למנוע מסע בים מהלוחמים הגרמנים שלא היו מורגלים בו הוביל אותו דרך שטחי אנטליה שבשליטת הביזנטים. אימפריה זו שימי תהילתה מאחוריה, שינתה את פניה מאז מסעי הצלב הקודמים, כוחות מנוגדים החלו לקרוע נתחים משטחי השפעתה הן באזור הבלקן ואסיה הקטנה. שושלת הקומנינים ששלטה בביזנטיון בתקופת מסעי הצלב הראשון והשני הודחה מכסאה, אחד מיורשיה תפס את השלטון בקפריסין ועיר הבירה נשלטה על ידי איסאקוס אנגלוס.

בצר לו פנה אנגלוס וכרת ברית עם צאלח א-דין על בסיס היריבות המשותפת מול השבטים הסלג'וקים מחד והיריבות עם אירופה הקתולית מאידך. ברית אינטרסים זו נתחדדה לאחר קרב קרני חיטין משברור היה כי מסע צלב חדש מתארגן העשוי להציב אתגר משותף לשניהם.

לאחר משא ומתן הבטיח הקיסר הביזנטי לצאלח א דין את עזרתו כנגד הנוצרים האירופים ועזרה בהתקפה על קפריסין ובתמורה הובטח לו הכרה בריבונות האימפריה הביזנטית באסיה הקטנה, שטחי נסיכות אנטיוכיה הצלבנית, ולפי מקורות אחדים פריסת חסות ביזנטית על המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל.

ידיעות על ברית זאת הועברו לאירופה ממספר מקורות נפרדים המדווחים על שגרירים של צאלח א-דין בארמון הקיסר ותפיסת שליחים ביזנטיים על ידי השליט הצלבני בטריפולי.

המחנה הגרמני

מותו של פרידריך ברברוסה, ציור מאת גוסטב דורה

ב-11 במאי 1189 יצא הצבא הגרמני שמוערך‏‏ ב-15,000 חיילים בראשות פרידריך ברברוסה ובנו פרידריך השישי, דוכס שוואביה מגרמניה דרך היבשה אל כוון מזרח אירופה, הבלקנים והאימפריה הביזנטית במסלול המזכיר את מסלול מסע הצלב השני בו השתתף פרידריך ברברוסה כנסיך בצבא הגרמני המוכה של קונרד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. מסלול זה שבעיתיות בו הובררה במסעי הצלב הקודמים הוכן מראש במשא ומתן מוקדם על ידי הקיסר שדאג אף למתן ערבויות לקיסר ביזנטיון כי צבאו לא יתקיף את האימפריה ולהתנהגות נאותה של חייליו. בתמורה הבטיחו הביזנטים לדאוג למורי דרך ולאספקה זמינה לצבא בשטח ביזנטיון.

הצבא הגרמני צעד לאורך הדנובה דרך אוסטריה והונגריה ובסוף יוני 1189 הגיע לגבול הבלקאני של האימפריה, כאן ניכרו סימנים להתפוררות כוחה של ביזנטיון והצבא היה נתון לתקיפות גרילה מצד בדלנים בולגרים, סרבים וביזנטים. התקפות אלו בנוסף על ידיעות על ברית בין הקיסר הביזנטי איסקאוס אנגלוס לצאלח א-דין עוררו רגשות קשים ורדומים כנגד ביזנטיון שהתגבשו לכדי משבר של ממש.‏‏

ב-13 באוגוסט הגיע המחנה הגרמני לסופיה ומצא את העיר נטושה, נציגים ששלח הקיסר לקונסטנטינופול נאסרו והביזנטים נמנעו במופגן מלמלא את חלקם בהסכם. המחנה הגרמני חנה בפיליפופוליס והחל בהרס שיטתי של הסביבה מחד ומשא ומתן עם המורדים הבולגרים מאידך.

הקיסר הביזנטי לחוץ בין הפטיש לסדן עמד מול אפשרות עימות מול הצבא הגרמני החזק ובלית ברירה נאלץ לשחרר את שליחי פרידריך ברברוסה וב-14 בפברואר 1190 תחת איום כיבוש הבירה הביזנטית נאלץ להיכנס להסכם לפיו יועברו הגייסות הגרמניים לצד האסיאתי של הדרדנלים בעזרת צי ביזנטי. בחודש מרץ עבר הצבא הגרמני את המיצרים ובמסע מהיר נכנס אל תוך אזור השליטה של הסולטאן של רום. ב-17 במאי לאחר קרבות בלתי פוסקים עמדו הגרמנים מול קוניה בירת הסולטנות אותה כבשו ביום אחד. לאחר מנוחה של שבוע התקדם הצבא לכוון דרום דרך ארמניה מתקרב אל ארץ הקודש.

 

המחנה הצרפתי

ב-4 ביולי 1190 נתכנסו המחנות הצרפתי שמנה כ-2,000 חיילים והאנגלי שמנה כ-5,000 לוחמים‏‏ בוויזלי שבצרפת, שני המחנות נועדו להגיע לארץ ישראל בדרך הים אך מגבלות לוגיסטיות חייבו את התפצלות הכוחות שנדברו להפגש במסינה שבסיציליה.

בעת השהות בסיציליה פרצו מחדש סכסוכים ישנים שדרשו פתרון - ריצ'רד לב הארי תקף מבצרים באזור מסינה בשם עלבון שנגרם לאחותו ג'ואן אלמנת מלך סיציליה, בעוד פיליפ השני מלבה בחשאי את המהומות מאחר שאירוסי אחותו לריצ'רד לב הארי עלו על שרטון משהביאה אלינור,דוכסית אקוויטניה ארוסה חדשה - ברנגאריה מנאוורה.

רק הבטחות לתשלום פיצוי כספי ניכר מגובה בפיצויים בזכויות טריטורילייות בצרפת הצליחו לישר את ההדורים אך המשא ומתן הכפול ארך שבעה חודשים. ב-30 במרץ 1191 הפליג פיליפ השני ממסינה ונחת בחופי עכו ב-20 באפריל.‏‏

המחנה האנגלי

ב-10 באפריל יצא ריצ'ארד לב הארי ממסינה לכוון ארץ הקודש, סערה פתאומית פיזרה את הצי וסחפה את אוניית הדגל ועליה אחות המלך וארוסתו לחופי האי קפריסין בעוד רוב הצי נסחף לאי רודוס. השליט הביזנטי המורד של האי, איסאק קומנינוס, שבה את צוות האוניה וסירב לשחרר את האצילות ובעיקר סירב להחזיר את המטלטלין היקרים שנועדו לממן את המסע.

ב-6 במאי 1191 נחת ריצ'רד לב הארי בקפריסין כבש את לימסול. במשך שבועיים ניסה השליט הביזנטי להתנגד הן על ידי משא ומתן במהלכו תבע קומננוס את יציאתם של הצלבנים מן האי. והן על ידי הסתגרות במבצרים שבידי אנשיו. ריצ'רד הורה לפרשיו לצאת לקרב כנגד קומננוס בטרמטוסיה, כשאליהם מצטרפים הקתולים והאצילים שבאי. על אף שאיזאק ואנשיו לחמו באומץ, צבאו של ריצ'רד היה גדול וחזק יותר וניצחונו היה מובטח. איזאק המשיך להתנגד אולם לאחר המצור על טירתו בקנטרס, הוא נכנע. ריצ'רד הפך לשליטה החדש של קפריסין. במהלך שהותו בקפריסין ריצ'רד נישא ב-12 במאי 1191 לארוסתו, הנסיכה ברנגריה, בתו של המלך סנצ'ו השישי, מלך נווארה.‏‏‏‏‏‏

פרק חדש נפתח בהיסטוריה של האי קפריסין, לאחר מסע הצלב השלישי עתיד האי להפוך לממלכה צלבנית לצידה של ממלכת ירושלים, ממלכה זו שמשה הינטרלד כלכלי לאצילי ירושלים ומלכיה נשאו בתואר מלך ירושלים עד לכיבוש קפריסין בשנת 1489 על ידי הרפובליקה של ונציה.

ב- 5 ביוני יצא ריצ'רד לב הארי מקפריסין והגיע לעכו ב-8 ביוני.

כיבוש עכו

 המצור על עכו (1189–1191)
גי דה ליזיניאן מופיע מול חומות עכו, כתב יד משנת 1295
כיבוש עכו, ציור רומנטי מהמאה ה-19
הוצאה להורג של חיילים מוסלמים, הדפס של גוסטב דורה

בקיץ של שנת 1188 שוחרר גי לי ליזיאן, מי שנשא - עדיין את התואר מלך ירושלים משביו בדמשק, ובאביב אותה שנה יצא לכוון עכו עם גדוד קטן. ב-26 באוגוסט הגיע הכוח הצלבני שכלל ככל הנראה 600פרשים וכ-7,000חיילילמישור עכו, ובחסות החשיכה עלה גי דה ליזיניאן על תל עכו הידוע גם בשם תל אל-פחאר והתבצר עליה. המצור על עכו נמשך עד לשנת 1191, והיה אקורד הפתיחה של מסע הצלב השלישי. זמן קצר לאחר תחילת המצור הפך המישור של עכו לאבן שואבת לאבירים נוצרים מאירופה. במשך שלוש שנים התחוללו קרבות במישור המקיף את עכו, על חומות העיר ובים כאשר הצבאות הנוצרים שולטים על נקודות אסטרטגיות אך מוקפים ונמצאים במצור חלקי של צבאות צאלח א- דין.

ב-20 באפריל 1191 הופיעו לפני חומות העיר כוחות צרפתיים בפיקודו של פיליפ אוגוסט תחילה ניסה המלך הצרפתי להכריע את המצור בסדרת התקפות עזות על ביצורי העיר, שלוש התקפות שנערכו בחודש יוני נהדפו בקושי אך במקביל המשיכה הארטילריה הצלבנית להפגיז את חומות העיר שבקיעים, סדקים ואף הרס מאסיבי ניכר בהן. ההתקפות נערכו מאחרי חומות עפר מהודק שהפכו את האש היוונית לחסרת תועלת. ‏‏

ב-8 ביוני נחת הצבא האנגלי בעכו, ב-2 ביולי חלקים מביצורי העיר מתמוטטים, התקפה ראשונה על הפרצה נהדפת, התקפות נוספות נערכות מיום 5 ביולי עד ליום 7 ביולי אך ללא הצלחה. התקפה נוספת ב-11 ביולי הביאה את המגינים לייאוש מוחלט ולהסכם כניעה שעליו מוסכם ביום למחרת.‏‏

על פי הסכם הכניעה הפכו כל תושבי עכו לשבויים ורכושם לשלל, על פי ההסכם אמור היה צאלח א-דין לפדות את השבויים המוסלמים, להחזיר את שבויי המלחמה הנוצרים ואת הצלב האמיתי.‏‏

כיבוש העיר הביא לקדמת הבמה את הצורך לארגן מחדש את העיר ואת ממלכת הצלבנים מחדש והעלה אל פני השטח מחלוקות ישנות שמקורם בממלכת ירושלים של לפני קרב קרני חיטין ומחלוקות חדשות שמקורן באירופה. כך עבר פיקוד הכוח הצלבני לידי מלכי אירופה ואלו נתפלגו ביניהם על שאלות בסיסיות - תהליך שהלך והתחזק בממלכת ירושלים השנייה: איבוד כוחם של אבירי הארץ ומתן ההכרעה על גורל המדינה הצלבנית לגורמי חוץ.

בהתערבות פיליפ אוגוסט, מלך צרפת הוחזרו הנכסים בעיר לידי בעליהם הוותיקים (אלו שיכלו להוכיח את בעלותם). כך הוחזרו נכסים לקומונות האיטלקיות ולמסדרים הצבאיים והמסגדים חזרו להיות כנסיות.

ב-31 ביולי עזב המלך הצרפתי את חופי הארץ כשהוא משאיר את צבאו המצומצם בפיקודו של דוכס בורגונדי, מבטיח שלא לתקוף את נחלותיו של ריצ'רד - שבועה שלא טרח לקיים בדרכו לפעול להגשמת חלומו - צרפת מאוחדת תחת שלטונו, ולמרות מחאות הצלבנים השאיר את ריצ'רד לב הארי כשליט ומפקד עליון.

ב-20 באוגוסט משנתעכבו תשלומי פדיון השבויים המובטח ומשהחזיר צאלח א-דין רק חלק משבויי המלחמה הנוצרים הוציא ריצ'רד לב הארי את האסירים המוסלמיים אל מחוץ לעכו והוציא אותם להורג.

קרב ארסוף

קרב ארסוף, תיאור אמנותי מהמאה ה-19

 

 

 

מהלך הקרב

הצבא הצלבני נערך בחמש חטיבות המחולקות ל-12 גדודים בסך הכל. הצלבנים צעדו בשלושה טורים, בתנועה מתמדת לכיוון דרום. בחלוץ רכבו אבירים ממסדר הטמפלרים ובמאסף אבירים ממסדר ההוספיטלרים. עם תחילת התנועה החלו המוסלמים לתקוף את הצלבנים, קשתים מוסלמיים רכובים המטירו חיצים על הצלבנים כשהם מרכזים את מאמציהם במאסף.

ריצ'רד הורה להמשיך בהתקדמות האיטית עד שהתנאים יבשילו להתקפה מוחצת מבלי להפקיר את החיילים הרגלים. לאחר שכוח מוסלמי תקף ישירות את המאסף פרצו האבירים ההוספיטלרים, את המערך כתגובה. כל מערכת הקרב נשברה והפרשים הצלבנים פרצו את שורות הרגלים אל כיוון המוסלמים. היסטוריונים נוצרים מתארים את ריצ'רד דוהר אל כיוון המוסלמים הבורחים מפניו ונתיבו זרוע בגופות חיילים מוסלמים, בעוד היסטוריונים מוסלמים מתארים את עוצמת "חומת הברזל" הצלבנית שהשמידה את הגדודים המוסלמיים. ההתקפה הצלבנית נערכה בשלושה גלים ועם תום ההתקפה השלישית נפוצו המוסלמים לכל עבר. קרב ארסוף אחת המפלות הקשות של צאלח א-דין פגעה קשה בצבא המוסלמי, שברה את רוחו והוציאה ממנו את הנכונות להתמודד שוב בקרב פנים אל פנים עם הצבא הצלבני.‏ עם זאת, הצבא המוסלמי לא הוכרע לחלוטין ולא איבד את צלמו כצבא, מאידך ריצ'רד לב הארי לא ניצל את גודל הניצחון ועומק התבוסה המוסלמית למסע מהיר וישיר אל ירושלים שהייתה מוכנה ליפול לידיו כפרי בשל.

בדרך לירושלים

ריצ'רד לב הארי יוצא לכוון ירושלים, תמונה רומנטית מהמאה ה-19

ביצור יפו

לאחר הניצחון בארסוף ישב המחנה הצלבני ביפו במשך חודשיים עד לאוקטובר 1191 ועסק בשיקום ביצורי העיר על בסיס חורבות העיר הצלבנית שנהרסה לפני מסע הצלב. הצלבנים הקימו מחדש את המצודה והקיף בחומה את היישוב שסביב לה, חיל מצב ואוכלוסייה אזרחית יישבו את העיר. לאחר השתהות ארוכה החלו צלבנים במחנה לעזוב לעכו והמשמעת התרופפה.

בחורף של שנת 1191 יצא המחנה לכוון רמלה ותפס את הריסותיה. כאן נשאר הצבא חונה במשך שישה שבועות עד ליום 8 בדצמבר אז יצא המחנה לכיוון מזרח וירושלים ונעצר בלטרון מחמת מזג האוויר הקשה וכאן חנה לתקופת החורף בעוד המוסלמים עסוקים בשיקום ביצורי ירושלים בקדחתנות.

 

 

סוף מסע הצלב

 הסכם יפו (1192)
ריצ'רד לב הארי עוזב את ארץ ישראל. תחריט מהמאה ה-19 של גוסטב דורה

בשלב זה היו שני הצדדים בשלים למשא ומתן מתוך מטרה להביא את העימות לכדי סיום. צאלח א-דין עמד בפני שוקת שבורה וסכנת התמרדות מקרב מפקדי צבאו שדרשו הפסקת המלחמה. בעוד ריצ'רד נתון בלחץ בגין מלחמת אזרחים המשתוללת בארצו.

באמצע תהליך המשא ומתן תקפו המוסלמים את יפו הצלבנית ב-26 ביולי. לאחר מצור קצר ולחימה אינטנסיבית נפרצו חומות העיר וחיל המצב מצא מקלט במצודת העיר ופתחו במשא ומתן על כניעה. ב-1 באוגוסט נחת ריצ'רד לב הארי בראש צבא בחוף העיר, נסיון מוסלמי לעצור את הנחיתה נכשל. וריצ'רד לב הארי מנצל את ההזדמנות להוכיח את כוחו האישי כלוחם, הוא מגיע לחוף תוך כדי לחימה בלתי פוסקת עולה למצודה ומשחרר את הנצורים. מתקפת נגד נוצרית הודפת את המוסלמים. שני נסיונות מוסלמים נוספים מתנפצים על ביצורי הצלבנים ויפו נשארת צלבנית.

ב-2 בספטמבר נחתם חוזה שלום בין המוסלמים לצלבנים, גבולות המדינה הצלבנית החדשה נקבעו לאורך רצועה צרה מצור עד יפו והנוצרים קבלו זכות לעלות לירושלים כעולי רגל ללא נשק.

ב-3 באוקטובר עזב ריצ'רד לב הארי את עכו ומסע הצלב בא אל סופו.

 

 

סוף דבר

ריצ'רד לב הארי

עם עזיבתו של המלך האנגלי את חופי הארץ נקלעו חייו לסערה בלתי צפויה, אשתו ברנגריה החליטה לשוב לאנגליה. קשיי מסעה הביאו לכך שמעולם לא נפגשה שוב עם ריצ'רד, שנפטר טרם חזרתה. בחזרתו לאירופה בסתיו 1192, ריצ'רד נלכד בידי הדוכס לאופולד והוא הועבר כאסיר לידי הקיסר הינרייך השישי. לאחר תשלום כופר של 150,000 מארק (שווה ערך לשלוש שנות מס באנגליה של התקופה), שהותיר את אנגליה במחסור לשנים, הוא שוחרר וחזר לאנגליה ב- 1194. במהלך היעדרותו, אליו, ג'ון כמעט ותפס את כס המלכות; ריצ'רד סלח לו, ואף הכריז עליו כיורשו. ריצ'רד מת ב-6 באפריל 1199, מתוצאות הלוואי של פציעת חץ, שממנו הוא נפגע במהלך המצור על שלוס (Chalus) בצרפת.

צאלח א-דין

ב-4 במרץ 1193, זמן קצר לאחר שריצ'רד עזב את ארץ הקודש, נפטר צלאח א-דין בדמשק. כשפתחו את אוצרו, נתגלה כי אין שם מספיק כסף על מנת לשלם על ההלוויה; הוא נתן את כספו לעניים.

 

ממלכת ירושלים

הישיגי מסע הצלב השלישי היו קטנים ומאכזבים, הן ביחס לציפיות והן ביחס למאמץ שהושקע. ממלכת ירושלים נתחמה לאורך מישור החוף ברצועה צרה שאינה ניתנת להגנה וחסרת עומק טריטוריאלי לאפשר קיום כלכלי וללא בירתה - העיר ירושלים.

מהצד החיובי יש לראות את ערי הנמל שנתפסו כראשי גשר אפשריים לצבאות צלבניים שיכלו בסיכומו של דבר להטות את הכף ולהחזיר את עטרת ממלכת ירושלים ליושנה. קיומה של ממלכת ירושלים במאה השנים הבאות נזקף בעיקר להתפוררות האימפריה האיובית לאחר מותו של מיסד האימפריה צאלח א-דין. יורשיו שמרו על עצמאות נחלאותיהם תוך מלחמות אחים בלתי פוסקות על חשבון רעיון האיחוד מול האויב הנוצרי. התפוררות זו היא שאיפשרה לממלכת הצלבנים להתקיים מבלי הצורך לבחון את כוחה מול פלישה או איום צבאי - מצב שישתנה עם עליתה של האימפריה הממלוכית במחצית השנייה של המאה ה-13.

הישג נוסף, אם כי מקרי, של מסע הצלב היה כיבוש האי קפריסין שמעתה ישמש הן כמדינה אחות התומכת בממלכת ירושלים והן כמתחרה על משאבים אירופאיים.

















מסע הצלב הרביעי

 
 
"כניסת הצלבנים לקונסטנטינפול" (אז'ן דלקרואה, 1840). הפעולה הידועה ביותר של מסע הצלב הרביעי הייתה בזיזת העיר הנוצרית-אורתודוקסית קונסטנטינופוליס.

מסע הצלב הרביעי (1201-‏1204), תוכנן תחילה כדי לכבוש את ירושלים שהייתה אז בשליטה מוסלמית תוך כדי מעבר וכיבוש מצרים. אולם, הצלבנים הגיעו רק עד לעיר קונסטנטינופוליס ובאפריל 1204, בזזו ושרפו אותה.

האפיפיור אינוקנטיוס השלישי החל לקרוא למסע צלב ב-1198. צבא צלבני שהונהג על ידי הרוזן האיטלקי בוניפציו  ניהל משא-ומתן ב-1200 עם הדוג'ה של ונציה, אנריקו דאנדולו והסדיר הובלת 33,500 צלבנים למצרים. כאשר חלק גדול מהצלבנים בחרו לצאת לכיוון ארץ הקודש דרך נמלים אחרים, הצבא הצלבני המצומצם אשר התאסף בוונציה לא יכול היה לשלם את המחיר הראשוני. בעקבות כך הוצע שהצלבנים ישלמו את חובם בכך שיתקיפו את נמל זארה (כיום זאדר) בדלמטיה, עיר ונציאנית לשעבר שהייתה תחת הגנתו של המלך ההונגרי הקתולי אימרה הראשון, מלך הונגריה.

בינתיים, בוניפציו נפגש עם אלכסיוס הרביעי, בנו של הקיסר הביזנטי שבדיוק הודח מתפקידו. אלכסיוס הציע לאחד מחדש את הכנסייה הביזנטית עם הרומית, לשלם לצלבנים סכום כסף גדול, ולהצטרף למסע למצרים עם צבא גדול; כל זאת בתנאי שהצלבנים יפליגו לקונסטנטינופול, ויחזירו לו את כס המלוכה. בוניפציו הסכים, ואלכסיוס חזר איתו כדי להצטרף לצי בקורפו אחרי שיחזור מזארה. הצי הגיע לקונסטנטינופוליס בסוף יוני 1203, והצלבנים השתלטו על העיר ב-12 באפריל 1204.

האימפריה חולקה בין ונציה ומנהיגי הצלבנים, והאימפריה הלטינית של קונסטנטינופוליס הוקמה. כמעט אף אחד מהצלבנים לא הגיע לארץ הקדושה, והאימפריה הלטינית הלא-יציבה הרסה את רוב מרץ-הצלבנות באירופה. מורשת מסע הצלב הרביעי הייתה התחושה העמוקה של בגידה שהלטינים החדירו בהדרגה ביווניים. עם אירועי 1204, השסע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית הושלם. בנוסף, גורמים כנסייתיים האשימו את הוונציאנים ובמיוחד את דנדולו בכישלון מסע הצלב מתוך טענה שוונציה ניצלה את המסע למטרותיה. הביזנטים האשימו את ונציה בהטיית מסע לקונסטנטינופול מתוך היריבות בין המדינות ובשל הרווח הכלכלי שוונציה יכלה להשיג. טענות אלו נגד ונציה כיום פחות מקובלות בקרב חוקרי מסע הצלב ולמעשה מדובר בהשמצה נגד ונציה משום שהייתה צד שווה בקרב מקבלי ההחלטות במסע הצלב.

מסע הצלב הרביעי היה מבין אחרוני מסעי הצלב הגדולים שהונחו על ידי האפיפיורות; מסעי צלב אחרים הונהגו על ידי שליטים אינדיבידואלים, בעיקר כנגד מצרים. רק מסע-צלב אחד, השישי, הצליח להשיב את ירושלים לשליטה נוצרית.

 

 

רקע

אחרי כישלונו של מסע הצלב השלישי, היה באירופה עניין מועט במסע צלב נוסף כנגד המוסלמים. ירושלים נשלטה על ידי השושלת האיובית, ששלטה בכל סוריה ומצרים, חוץ מבמספר ערים על קו החוף שנשארו בשליטת ממלכת ירושלים הצלבנית, שמרכזה היה כעת בעכו.

האפיפיור אינוקנטיוס השלישי ירש את האפיפיורות ב-1198, ודרישת מסע-צלב נוסף הייתה מטרת כהונתו. קריאתו נתקלה בהתעלמות גדולה בין שליטי אירופה: הגרמנים נאבקו נגד האפיפיור, ואנגליה וצרפת היו שקועות במלחמות אחת כנגד השנייה. עם זאת, בעקבות קריאתו של פולק מנאולי, אורגן לבסוף צבא צלבני בצרפת ב-1199. המנהיג המקורי שייועד למסע נהרג ב-1200 והוחלף על ידי רוזן איטלקי, בוניפציו. בוניפציו והמנהיגים האחרים שלחו שליחים לוונציה, גנואה וערי-מדינה אחרות כדי להסדיר חוזה משלוח למצרים, מטרת המסע. גנואה לא התעניינה, אבל ונציה הסכימה להעביר 33,500 צלבנים ו-4500 סוסים, מספר שאפתני ביותר. ההכנות לחתימת ההסכם נערכו שנה שלמה, שבה הוונציאנים בנו הרבה ספינות ואימנו את החובלים שלהן, ובו זמנית ניהלו את עסקי המסחר של עירם.

 

המניע הראשוני להחזרת איסאאקוס השני, אביו של הנסיך אלכסיוס, לשלטון, היה שאחרי החזרתו יקבלו הצלבנים את התמיכה שהובטחה להם. לאלכסיוס השלישי, שהדיח את איסאאקוס ושלט במקומו בקונסטנטינופול נודע על המצאות הצלבנים באזור. אזרחי קונסטנטינופוליס לא התעניינו בהדחת השליט והגליית בנו; תפיסות השלטון שלא כדין היו די שכיחות בביזנטיון, והפעם כס המלוכה אף נשאר באותה המשפחה. מחומות העיר האזרחים התגרו והביכו את הצלבנים שהובטח להם שהנסיך אלכסיוס יקודם בברכה. הצלבנים נחתו, התקיפו את החלק הצפון-מזרחי של העיר, והעלו באש בניינים רבים. בכך, גרמו הצלבנים לאזרחי העיר להפנות את גבם אל אלכסיוס השלישי שנמלט מיד. הנסיך אלכסיוס (אלכסיוס הרביעי) תפס את המלוכה, ושלט באימפריה יחד עם אביו איסאאקוס.

התקפות נוספות על קונסטנטינופול

אלכסיוס הרביעי הבין שיהיה לו קשה לקיים את הבטחותיו לצלבנים, שכן אלכסיוס השלישי לקח איתו סכום כסף גדול כשנמלט מהעיר, והשאיר את האימפריה חסרת-כסף. בנקודה זו הורה אלכסיוס להרוס ולהתיך סמלים ביזנטיים ורומיים בעלי-ערך כדי להפריד את הזהב והכסף שבהם. בעיני כל היוונים שידעו על ההחלטה הזו, היה זה סימן מזעזע לייאוש והנהגה חלשה, שהגיע לה להיענש על ידי אלוהים. ההיסטוריון הביזנטי ניקטאס קוניאטס אף אפיין אותו כנקודת מפנה של שקיעת האימפריה הרומית.

כתוצאה מכך, אלכסיוס הרביעי היה צריך לטפל בשנאה הגוברת של אזרחי קונסטנטינופול ל"לטיניים" ולהפך. מתוך פחד על חייו, אלכסיוס ביקש מהצלבנים לחדש את ההסכם שלהם לעוד שישה חודשים (עד לאפריל 1204). הסכם זה התקבל בקרב ההנהגה הצלבנית לאחר תחנונים כלפי הצלבנים אשר התמרמרו על כך שהם נשארים בקונסטנטינופול ולא יוצאים לארץ ישראל. אף על פי כן, תקיפות בתוך העיר עדיין נמשכו, והצלבנים התקיפו באוגוסט 1203 מסגד, שהוּגן על ידי כוח משולב של מוסלמים ויוונים. בניסיון נוסף לברוח, הוונציאנים הקימו חומת אש, וגרמו ל"השריפה הגדולה", שבה חלק גדול מהעיר נשרף כליל. ההתנגדות לאלכסיוס הרביעי גברה, ואחד מהחצרנים שלו, אלכסיוס דוקאס, הפיל אותו מהשלטון וחנק אותו למוות. דוקאס תפס את כס המלוכה והיה לאלכסיוס החמישי; איסאאקוס מת קצת אחר-כך, כנראה מוות טבעי.

הצלבנים והוונציאנים, שכעסו בגלל רצח הפטרון המיועד שלהם, התקיפו את העיר פעם נוספת ב־8 באפריל הצלבנים, וריסקו רבות מהן. מזג האוויר הקשה היווה מכשול רציני לצלבנים - רוח חזקה נשבה מהחופים ומנעה מרוב הספינות להתקרב לחומות כדי לשגר מתקפה. רק חמישה מתוך הצריחים היוונים הותקפו, ואף אחד מהם לא נכבש או נפגע. בצהרי-היום היה ברור שהמתקפה נכשלה.

ההנהגה הדתית במסע דנה במצב והחלה בהעלאת המורל בצבא המיואש. הם ניסו לשכנע את האנשים שאירועי השמיני והתשיעי באפריל לא היו עונש האלוהים על מסע רצוף-חטאים, אלא מסע צודק שעם אמונה נכונה, יצליח. הרעיון שאלוהים בודק את נחישותם של הצלבנים דרך מפלות זמניות היה אמצעי מוכר של הכמורה להסברת כישלון במהלך המסע. הודעת הכמורה הוכנה כך שתחזיר את הביטחון ותעודד את הצלבנים. הטענה שההתקפה על קונסטנטינפול הייתה דתית סבבה סביב שתי רעיונות. ראשית, היוונים היו בוגדים ורוצחים מכיוון שהם הרגו את אדונם ההוגן, אלכסיוס הרביעי. אנשי הכנסייה השתמשו בשפה משלהבת וטענו ש"היוונים גרועים יותר מהיהודים", ופנו למרות האלוהים והאפיפיור לנקוט בפעולה. אף על פי שהאפיפיור אינוקנטיוס השלישי הזהיר שוב את הצלבנים לא לתקוף, ההוראה האפיפיורית הודחקה על ידי הכהונה והצלבנים התכוננו להתקיף, בזמן שהוונציאנים התקיפו מהים; צבאו של אלכסיוס החמישי נשאר בתוך העיר כדי להילחם, יחד עם המשמר הוורנגי, אבל אלכסיוס עצמו נמלט במהלך הלילה.

כיבוש קונסטנטינופול

ב־12 באפריל תנאי מזג האוויר השתנו לטובת הצלבנים, רוח צפונית חזקה סייעה לספינות הוונציאניות להתקרב לחומות, ולאחר קרב קצר, כשבעים צלבנים הצליחו להיכנס לעיר. חלק מהצלבנים הצליחו ליצור חורים בחומות, שדרכם זחלו מספר צלבנים בכל פעם. הוונציאנים הצליחו גם הם להעפיל על החומות מהים, למרות לחימה עקובה-מדם עם הורנגים. הצלבנים כבשו את החלק הצפון-מערבי של העיר והשתמשו בו כבסיס כדי לתקוף את שאר העיר. בניסיון להגן על עצמם עם חומת אש, הם שרפו חלקים מהעיר. לבסוף, כבשו הצלבנים את העיר ב־12 באפריל. הצלבנים בזזו את העיר במשך שלושה ימים, שבמהלכם נהרסו או נגנבו הרבה עבודות יווניות ורומיות עתיקות. למרות שבועתם והאיום להחרמה, הצלבנים חיללו את המקומות הקדושים באופן שיטתי ובברוטליות, בעיקר על מנת להעביר שרידי קדושים למדינות אירופה. כאשר שמע אינוקנטיוס על מעשיהם של הצלבנים, הוא התמלא בבושהוגער בהם בחומרה.

לפי הסדר מסודר מראש, האימפריה חולקה בין מנהיגי ונציה והצלבנים והוקמה האימפריה הלטינית של קונסטנטינופול. בוניפציו לא נבחר למושל החדש, אף על פי שהאזרחים התייחסו אליו כמושל; הוונציאנים חשבו שהיו לו יותר מידי קשרים עם האימפריה לשעבר בגלל אחיו, שהיה נשוי לקיסרית ביזנטיון. במקומו העלו הצלבנים והוונציאנים לשלטון את בלדווין הראשון. בוניפציו המשיך והקים את ממלכת סלווניקי, מדינת חסות של האימפריה החדשה.

תוצאות המסע

לא הרבה צלבנים לא הגיע לארץ הקדושה, ובשל מספרם הקטן לא הסכים המלך הצלבני בעכו אמוראי השני להפר את הפסקת האש עם המוסלמים ולצאת ללחימה מולם. צלבנים אחרים לחמו עבור ממלכות נוצריות אחרות בלבנט מול מוסלמים ואפילו בעימותים בין המדינות הנוצריות. האימפריה הלטינית המעורערת שאבה את מרץ הצלבנות של אירופה. המורשת של מסע הצלב הרביעי הייתה תחושת הבגידה העמוקה שהלטינים החדירו ביוונים. עם אירועי 1204, הקרע בין הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית התעצם. כאחרית דבר למסע, אינוקנטיוס השלישי, מי ששלח את המסע, רעם נגד הצלבנים בהודעה שבה אמר כי חרבותיהם הוכתמו בדם נוצרים, ולא בדמם של הכופרים.

האימפריה הלטינית עמדה במהרה כנגד מספר רב של אויבים. מלבד המדינות הביזנטיות-יווניות החדשות באפירוס ובניקאה, האימפריה עמדה בפני לחץ רב מהסולטנות הסלג'וקית של רום ומהאימפריה הבולגרית החדשה. המדינות היווניות נלחמו על עליונות כנגד הלטינים וגם אחת בשנייה. אלכסיוס השלישי נתפס על ידי בוניפציו ונשלח לגלות בדרום איטליה. בוניפציו עצמו הובס על ידי דוקאס, שליט אפירוס, וממלכת סלוניקי הוחזרה לשלטון ביזנטי ב-1224.

 

במהלך רצף אירוני של אירועים באמצע המאה ה-15, הכנסייה הלטינית ניסתה לארגן מסע צלב שכיוון להחזרת האימפריה הביזנטית, שנכבשה בהדרגה על ידי העות'מאנים. הניסיון נכשל, כאשר הרוב הביזנטי סירב לאחד את הכנסיות. במידת מה, היוונים הביזנטים חשבו שהתרבות הביזנטית, שמרכזה הייתה באמונה האורתודוקסית, תהיה יותר מוגנת תחת שלטון עות'מאני, והעדיפו להקריב את חופשם הפוליטי כדי לשמר את דתם. בסוף המאה ה-14 ובתחילת המאה ה-15, שני מסעות צלב אורגנו לבסוף על ידי ממלכות הונגריה, פולין, ולאכיה וסרביה. שני המסעות חוסלו על ידי האימפריה העות'מאנית. במהלך כיבוש קונסטנטינופול ב-1453 על ידי העות'מאנים, מספר גדול של אבירים ונציאנים וגנואים מתו בהגנה על העיר.

שמונה מאות שנים אחרי מסע הצלב הרביעי, האפיפיור יוחנן פאולוס השני הביע צער לגבי אירועי המסע הרביעי פעמיים. ב-2001, הוא כתב לקריסטודולוס, הארכיבישוף של אתונה, ש"זה טראגי שהתוקפים, שיצאו להבטיח גישה בטוחה של הנוצרים לארץ הקדושה, הפנו גב לאחיהם. העובדה שהם היו נוצרים לטינים ממלאת את הקתולים בחרטה רבה."  ב-2004, כאשר ההפטריאך של קונסטנטינופול ביקר בוותיקן, יוחנן פאולוס השני שאל "איך ניתן לא לחלוק את הכאב ואת שאט-הנפש גם אחרי שמונה מאות שנים". אל דבר זה התייחסו כהתנצלות לעבר הכנסייה האורתודוקסית היוונית על הטבח שבוצע על ידי לוחמי מסע הצלב הרביעי.

מסע הצלב הרביעי היה אחד ממסעות הצלב הגדולים האחרונים שהונחו על ידי האפיפיורות, שבעצמו יצא משליטת האפיפיור באמצע. אחרי שסכסוך בין חילונים לנציג האפיפיורות הוביל להתפוררות מסע הצלב החמישי, המסעות הבאים הונחו על ידי שליטים אינדיבידואלים, בעיקר כנגד מצרים. רק מסע אחד, השישי, הצליח להחזיר את ירושלים לידי הנוצרים, ורק לזמן קצר.







 

 

האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. יוזם מסע הצלב הרביעי.






 

מסע הצלב החמישי

 
    
 
 

מסע הצלב החמישי הוא מסע צלב שנמשך משנת 1217 עד 1221, ובמהלכו יצאו גדודי צלבנים אירופיים בניסיון להשלים את כיבוש ארץ ישראל וביסוס ממלכת ירושלים, ניסיון שהחל במסע הצלב השלישי. במסע צלב זה ניסו הצלבנים לפצות על כישלון מסע הצלב הרביעי שלא הגיע כלל לארץ ישראל, וכיוונו, בתחילתו, את עיקר מאמציהם הצבאיים לארץ הקודש.

למסע היו שני שלבים עיקרים. בשלב הראשון נערכו מספר מבצעים צבאיים מוגבלים בהיקפם בתחומי ארץ ישראל, בעיקר באזור הגליל וגולן, שתועלתם והשגיהם היו מזעריים. בחלק זה של המסע השתתפו בעיקר נוצרים ממדינות אירופאיות קטנות יחסית, כמו דנמרק, הונגריה ואוסטריה. בשלב השני יצא צבא צלבני לכיבוש ערי מפתח במצרים, מתוך תקווה לחלץ את ארץ ישראל משלטון הסולטאן האיובי שישב במצרים. לאחר מצור ממושך, שארך שנה וחצי, נכבשה העיר דמיאט שבמצרים. הצעות להסכם שלום, שהועברו על ידי הסולטאן, נדחו על ידי נציג האפיפיור שפיקד על המסע. לאחר עיכוב גורלי, יצא צבא צלבני לכיוון קהיר. במהלך חודש אוגוסט 1221 התנהלו קרבות כבדים בין הצלבנים לצבא האיובי המאוחד, שנסתיימו בכניעה של הצבא הצלבני, בהסכם שביתת נשק, ובנסיגה מוחלטת של הצלבנים המובסים ממצרים.

בעת המערכה הצבאית במצרים השתוללו בארץ ישראל, שנותרה חסרת כוחות מגן, גדודים מוסלמיים, כשהם מחריבים ערים ומבצרים ומטילים מצור על מבצר עתלית, כשאת עיקר הזעם ספגה ירושלים שחלקים גדולים ממנה נחרבו לחלוטין.

 

 

 
האפיפיור הונוריוס השלישי.
יוזם מסע הצלב החמישי.

 

רקע

 

מסע הצלב השלישי

כיבוש עכו בשנת 1191 היה בדיעבד, גולת הכותרת של המערכה, שנועדה להחזיר את ממלכת ירושלים לגודלה וכוחה שלפני קרב קרני חיטין. התוצאות המעשיות של מסע הצלב - הגדול ביותר בהיקפו עד לאותו זמן - היו קטנות ומאכזבות גם ביחס לציפיות ובעיקר ביחס להישגים. בסיכומו של המסע נותרה מדינת הצלבנים ברצועת קרקע צרה לאורך חלקו הצפוני והמרכזי של מישור החוף- שטח חסר עומק טריטוריאלי ללא אפשרות לקיום כלכלי ופגיעה מבחינה צבאית. ירושלים - בירתה של הממלכה והסיבה העיקרית לקיומה - לא נכללה בגבולות ממלכת הצלבנים.

מסע הצלב השלישי לא היה יותר מאשר תחילת הדרך לביסוס מחדש של מדינה נוצרית צלבנית ומסעות הצלב שיצאו אחריו אמורים היו להשלים את המשימה.

עם זאת, הביקורת על מה שנתפס ככישלון מסע הצלב מגיעה לשיא חדש וחורגת מביקורת מעשית על ניהול המערכה, כשהיא מעלה שאלה מהותית - האם האלוהים אכן רוצה במסעי הצלב, ומטילה צל של ספק על זכות הקיום של מסעות הצלב, אמיתות מקורם ומטרתם. רק עשור לאחר סיום מסע הצלב השלישי, בעוד קיומה של ממלכת ירושלים תלוי על בלימה, יוצא מסע צלב מאירופה ואף הוא מחטיא את מטרתו ומגיע אל חוף קונסטנטינופול ולא עכו.

מסע הצלב הרביעי

מסע הצלב הרביעי, שהופנה נגד קונסטנטינופול והביא לריסוק האימפריה הביזנטית חסר מתחילתו את הלהט והבסיס רעיוני שהיה ביסוד מסעי הצלב שקדמו לו. אירוע זה הביא להבאשת ריחו של רעיון מסע הצלב והשפלתו. תושבי אירופה ראו את המסע כהרפתקאה צבאית, המונעת על ידי תאוות בצע, שקורבנה הייתה מדינה נוצרית.

כתגובת נגד למסע הצלב הרביעי יצא מאירופה מסע הצלב של הילדים- תנועה של תמימים שלא דבק בהם החטא והם חפים משיקולים זרים. מסע זה נשא אופי של תנועת מחאה נגד האפיפיור ויומרתו ליצג את רצון האלוהים וכנגד הרציונל ושיקולי התועלתנות של מעמד האבירים. המסע שיצא מאירופה הסתיים בשוקי העבדים של המזרח התיכון.

ועידת לטראנו הרביעית

הונוריוס השלישי, תמונה מאת ג'וטו

בשנת 1198 עלה אינוקנטיוס השלישי על כיסא האפיפיור. מי שידוע כאחד מהגדולים והחשובים באפיפיורים לא הסתפק  כ"ממלא מקומו של ישו עלי אדמות", אלא שאף גם לשלטון עולמי. בימיו הגיעה הכנסייה לשיא כוחה והשפעתה גם בעניינים שנחשבו עד אז לעניינים ארציים מובהקים ובכך טבע את חותמו על אירופה גם לדורות רבים לאחר מותו.

פעילותו הנמרצת של האפיפיור תחזיר את מסעי הצלב אל מרכז תשומת הלב הציבורית באירופה. עם האיגרת ובה הבשורה על בחירתו כאפיפיור הודיע אינוקנטיוס לפטריארך של ירושלים על כוונתו לארגן מסע צלב, כחלק מאסטרטגיה, הרואה בתנועה הצלבנית פן אחד מתוך מדיניות כוללת שמטרתה שליטה של הכנסייה הקתולית והעומד בראשה בכל האספקטים של החיים, ושואפת לאיחוד של הכנסייה הקתולית עם הכנסייה הביזנטית- מזרחית..

מערכת שיקולים זו היא שהוציאה את מסע הצלב הרביעי ותהיה הנושא המרכזי של הוועידה האקומנית הרביעית בלטראנו. ביום 13 באפריל 1213 הוציא האפיפיור קול קורא לזימון הועידה, שנפתחה ביום 11 בנובמבר 1215 מול קהל גדול של בישופים, ראשי מנזרים ונציגים של מלכי אירופה.

ועידת לטראנו הרביעית הדגישה את איחודה הדתי-רעיוני של אירופה הקתולית, בעיקר מול תנועות בדלניות, אישרה את מעמדו העליון של האפיפיור בראש הפירמידה. והציבה שתי דרכים למימוש החלטותיה - ארגון מסע הצלב, ותיקון מידות. כך העבירה הוועידה מספר רב של החלטות, שיהוו את הבסיס לדוגמה של הכנסייה הקתולית וכן החלטה על ארגון מסע צלב חדש - מסע הצלב החמישי.

 

הכנות

בוועידה הלטראנית הרביעית הוחלט כי מסע הצלב יצא לארץ ישראל בחודש יוני 1217. במשך שנתיים פעלה מכונת תעמולה בערי אירופה על ידי מטיפים שגויסו במיוחד ו"חוזקו" בכמורה המקומית במטרה לגייס צלבנים למסע הצלב החדש. במהלך ההטפות חזרו ונישנו הופעות של אותות ומופתים - עננים המסתדרים בשמים בצורת צלב או חרב או דמויות של קדושים הקשורים לעלייה לרגל. נושא מרכזי בהטפות ומכתבי האפיפיור שליוו את המטיפים הוא ההתנגשות החזיתית - רעיונית בין האסלאם לנצרות, התנגשות בה האספקט הרוחני מכריע את הצד  הצבאי- הבטחה כי המאבק על פני הארץ ישתקף במאבק של כוחות אלוהיים בשמים. רוח ההטפות מלאה ביטחון וודאי בניצחון הנוצרים ובניגוד למסעי צלב קודמים הורחב מעגל המועמדים לשאת את הצלב והאפיפיור התיר במפורש השתתפות של אזרחים ובהם נשים ולא רק לוחמים - תוך שימוש בדוקטרינה של ברנרמקלרבו,(המטיף והוגה הדעות של מסע הצלב השני), לפיה עצם מסע הצלב וההשתתפות בו היא זכות, ובה מקופל השכר.

הזכויות שהוענקו לצלבנים במסעי הצלב הקודמים הוענקו שוב לאלו שנטלו עליהם את הצלב. כך ניתנו כתבי מחילה(אינדולגנציות) לאלו שיצאו למסע, לכל אלו שהעמידו שירותים לטובת הצלבנים ולממנים של המסע. חובות הצלבנים והריבית עליהן הוקפאו עד לשובם מהמסע.‏‏

צווים מיוחדים אסרו קיום עימותים צבאיים או אזרחיים עד ליציאה למסע. כך נאסרו תחרויות אבירים ומלכי אירופה צוו להפסיק את המלחמות, לאצילים לא ניתן "להמיר" את היציאה למסע צלב בארץ הקודש למסעי צלב מקומיים בספרד או פורטוגל. המעשה האחרון של האפיפיור אינוצנטיוס לפני מותו היה מסע לצפון איטליה להשכין שלום בין הקומונות הימיות ולאפשר את התארגנות המסע. מותו של אינוצנטיוס לא העלה את ההכנות על שרטון, ויורשו בתפקיד הונוריוס השלישי נטל את ההכנות למסע ואיגרותיו מאיצות בצלבנים לצאת לארץ הקודש. התעמולה זכתה להצלחה מסחררת, כשהיא נתמכת ומוזנת על ידי אווירה של התעוררות משיחית ודתית ששטפה את אירופה ובאה לידי ביטוי גם בייסוד מסדרי העניים של המסדר הדומיניקני והפרנציסקני שזכו לפופולריות הולכת וגדלה.

עיקר המימון של מסע הצלב הגיע מקופת האפיפיור והקרדינלים וממס שהוטל על הכנסות הכנסייה הקתולית. במקביל הוטל אמברגו על מסחר עם מצרים, בעיקר בחומרים העשויים לשמש להכנת אמצעי לחימה.

שלב ראשון - לחימה בארץ ישראל

 
 

השלב הראשון של מסע הצלב החמישי התאפיין בהשתתפות של מדינות אירופאיות המרוחקות יחסית ממרכזי הצלבנים של צרפת ואיטליה ובמערכות צבאיות בתחומי ארץ ישראל. גדודי צבא צלבניים יצאו מהונגריה בפיקוד המלך ההונגרי אנדראש השני וצבא אוסטרי בפיקודו של ליאופולד השישי, דוכס אוסטריה, ובעזרת צי ונציאני הגיעו לעכו במהלך ספטמבר ואוקטובר 1217. המחנה הצלבני הלך וגדל ואוהלים הוקמו בשטחי המרעה בין עכו לחיפה.

 

 

 

 

ביצור קיסריה

בשלב זה, לאחר התפזרות חלק גדול מהצבא הנוצרי יצאו ז'אן דה בריין וליאופולד מאוסטריה בלווית המסדרים הצבאיים דרומה מעכו לבניית מערכת ביצורים על מישור החוף. ליאופולד וחברי מסדר ההוספיטלרים החלו בבנית הביצורים של קיסריה שנחרבה לאחר רב קרני חיטין בשנת 1187. לאחר חודשיים של בניה שוקמו הביצורים של מצודת העיר וכנסיית פטרוס הקדוש נבנתה מחדש ובפברואר 1218 נערכה בה מיסה ראשונה על ידי ארכיבישוף העיר.

ביצור עתלית

 

במקביל לשיקום קיסריה החלו חברי מסדר אבירי היכל שלמה בבנית מבצר פרגנינורום בעתלית עם קבלת ההחלטה על הקמת המבצר קרא מלך ממלכת ירושלים ז'אן דה בריין קריאה לכל שליטי אירופה לבוא ולקחת חלק במפעל הבניה המקודש. כשעל המלאכה מנצח אביר פלמי בשם גוטייה דה האבן. בבניית המבצר לקחו חלק גם מספר גדול יחסית של עולי רגל נוצרים ופליטי מסעי הצלב הכושלים, ועם השלמת הבניה ב-15 באפריל 1218 נקרא המקום על שם עולי רגל אלו - Castellum Peregrinorum, (לטינית: "מבצר עולי הרגל").

שלב שני - פלישה למצרים

באביב של שנת 1218 הופיעו בערי החוף הצלבניות עולי רגל וצלבנים מאירופה ובהם גייסות מפריזיה, גרמניה והצטרפו לצבא הצלבני שנותר בארץ. לאחר סדרת דיונים הוחלט שלא לעלות ישירות על ירושלים אלא להתקיף את מצרים מתוך שיקול כי כיבוש נקודות מפתח יביא להכרעה צבאית שנמנעה בארץ ישראל ויפיל את ירושלים כפרי בשל לידי הנוצרים. השליטה על מצרים הייתה נתונה בידי הסולטאן האיובי אלמלך אל עאדל, אחיו של צאלח א- דין. במקביל וככל הנראה בתיאום מראש, עמדו השליטים האיוביים בפני התקפה של הסולטאן הסלג'וקי של קוניה שכוונה נגד חאלב תוך שהוא מנצל את ריתוק הכוחות האיוביים במצרים.

המצור על דמיאט

 
 

ביום 24 במאי 1218 יצא הצבא הצלבני מעכו, נחת בסמוך לעיר דמיאט ללא התנגדות ושם את העיר תחת מצור. ביום 24 באוגוסט הצליחו הצלבנים בראשות צי של פריזלנד לכבוש את מגדל השרשרת - ביצור מאסיבי שהגן על הכניסה מנמל העיר לנילוס. לאחר כיבוש המגדל התייצבה החזית כאשר הצלבנים מול דמיאט והמצרים במחנה באל-עאדליה דרומית מדמיאט. בפברואר 1219 נאלץ הסולטאן המצרי להתמודד עם נסיון מרד מצרי שהביא להתמוטטות החזית בדמיאט ונטישת המחנה המוסלמי, הצלבנים ניצלו הזדמנות זו תפסו את המחנה המוסלמי וניתקו סופית את דמיאט.

ביום 5 בנובמבר פרצו הצלבנים אל תוך העיר דמיאט לאחר שמפקדי העיר כבר נכנסו למשא ומתן על כניעה. בשלב זה רוב תושבי העיר מתו מרעב או במהלך הלחימה וכל שנותר לנוצרים היה לחלק את השלל תוך מריבות על הביזה ועל שליטה בנכסים בעיר. למרות חילוקי הדעות בין הצלבנים נמסרה העיר לשליטת מלך ירושלים.

לאחר כיבוש העיר החל מאזן הכוחות בעיר להשתנות, בספטמבר 1218 מינה האפיפיור נציג (לגאט) מטעמו הידוע בשם פלאגיוס שעתיד עם בואו לחתור תחת פיקודו של ז'אן דה בריין ולפילוג במחנה. בחודש אוגוסט 1219 הביא הסולטאן המצרי הצעה להסכם שלום לפיו בתמורה להחזרת ירושלים ועבר הירדן יסוגו הצלבנים ממצרים ויזכו לשלום של 30 שנה. התוכנית העמיקה את הפילוג במחנה הצלבני, מצד אחד עמדו מלך ירושלים והצלבנים הצרפתים שקיבלו את ההצעה ומהצד השני נציג האפיפיור והקומונות האיטלקיות שדחו את הצעת המצרים הן מחמת קוצר רואי והן על רקע היריבות עם מלך ירושלים, אך בעיקר על רקע אמונתו של פלאגיוס שמצרים תיכבש במוקדם או מאוחר. במהלך המאבק דרש לגאט האפיפיור את רוב סמכויות הפיקוד והשליטה כמי שמייצג את יוזם המסע והסמכות העליונה - הכס הקדוש, ועם קבלת דרישתו דחה סופית את ההצעה המצרית. משעזב מלך ירושלים, שרגליו נדחקו, את המחנה השתהו הצלבנים בדמיאט במשך שנה עד לסתיו של 1220 מבלי לנסות ולממש את היתרון שנרכש עם כיבוש העיר או להכריע את המערכה. בקיץ 1221 משניכשל בהנהגת המחנה הצלבני קרא נציג האפיפיור לז'אן דה בריין לחזור ולתפוס את מושכות הפיקוד תוך הבטחה כי כל חילוקי הדעות ייפתרו. מנגד הגיעו לשטח מצרים צבאות מוסלמים חדשים מדמשק ומעיראק בפיקודו של הנסיך האיובי אלמלך אל אשרף ולמרות המתיחות בין הנסיכים שלטשו עיניים אחד אל נחלתו של השני נקבצו הצבאות במחנה אחד מבוצר שייקרא מאוחר יותר אל מנצורה(בערבית:המנצחת).

על רקע אירועים אלו הופיע במחנה הנוצרי פרנציסקוס הקדוש, ובפיו בשורת המיסיון. על פי דבריו של הקדוש עם כיבוש דמיאט נפתחה הדרך להמרת המוסלמים לנצרות. דבריו יוצאי הדופן והופעתו המרשימה שיכנעו את האצילים הצלבניים להתיר לו לצאת למחנה השולטן. כך הופיע פרנציסקוס הקדוש מול השולטן ופתח בדרשה במטרה להוכיח את צדקת הנצרות, המאמץ היה עקר ופרנציסקוס הוחזר למחנה הנוצרי. אירוע זה - על פניו קוריוז היסטורי - הפך לחלק ממחזור האגדות שנרקם סביב פרנציסקוס הקדוש העצים את תהילתו ושימש כאבן פינה בדוקטרינה של מסדר הפרנציסקנים- אחד מחשובי מסדרי הנזירות הקתוליים - מחד אך גם מצביע על האמונה העיוורת והמציאות המקבילה בה פעלה המחשבה המדינית והאסטרטגית הצלבנית במהלך מסע הצלב החמישי בפרט ובמסעי הצלב בכלל.

קרב מנצורה

 

לאחר שנה וחצי של חוסר פעולה, וכאשר עונת הגיאות של הנילוס המתחילה בדרך כלל באוגוסט קרבה, יצאו גדודים צלבניים ביום 29 ביוני, לכוון קהיר. ביום 24 ביולי הגיעו הצלבנים אל לשון יבשה הסגורה משני צדדיה על ידי תעלות מים כאן מצא עצמו הצבא הצלבני עומד מול מנצורה מבלי יכולת להתקדם וללא אפשרות לסגת ללא קרב. תחת חסות החשיכה של יום ה 25 באוגוסט 1221 החלה הנסיגה, באופן מסודר יחסית בזכות משמעת הברזל של אבירי המסדרים הצבאיים. הסולטאן המצרי הורה לפרוץ את הסכרים של תעלות המים והשטח הפך לביצה טובענית. תוך קרבות בלתי פוסקים ובנחיתות מספרית וטקטית הצליחו הצלבנים להגיע לאלברמון שם הכירו בתבוסתם. לאחר שלושה ימים ב-30 באוגוסט 1221, נחתם הסכם הכניעה הצלבני.

על פי ההסכם המצרים יקבלו לידם את דמיאט בחזרה ואת שבויי המלחמה המוסלמיים שבידם. הצלבנים יוכלו לעזוב את מצרים לעכו כולל שבויי המלחמה שבידי המצרים. חוזה שלום לתקופה של 8 שנים נחתם ובו הבטחה לשמור על הסטטוס קוו בארץ ישראל.

 

כיבוש קיסריה

בסוף נובמבר 1220 חזר אל-מעאט'ם לארץ ישראל ושם את קיסריה תחת מצור. תושבי העיר וחיל המצב הקטן נמלט למצודה ועם הרמת הגשר מעל החפיר נותקה המצודה משאר חלקי העיר. מיד הופעלו מכונות מצור שהפגיזו את חומות העיר. צי גנואזי יצא מעכו תמורת ההבטחה כי העיר תעבור לרשותם ועם הגעתם פינו את חיל המצב והציבו במקום גדוד איטלקי. לאחר ארבעה ימי לחימה הצליחו המוסלמים לחדור את החומות החיצוניות. הגנואזים בחסות החשיכה פינו את העיר והמוסלמים הרסו את הביצורים.

מצור עתלית

עם כיבוש קיסריה פנה הצבא הסורי לכבוש את המבצר הטמפלרי בעתלית, מבצר זה שהיה מצויד ומבוצר היטב הכיל חיל מצב של 4000 חיילים מתוכם 300 רובה קשת שתוגברו על ידי גדודים מעכו. המגינים הרסו את המצודה הקטנה מבצר דטרוא הסמוך למנוע מהמתקיפים אחיזה מבוצרת.

המוסלמים החלו להפגיז את המבצר באמצעות מכונות מצור והמשיכו בהרעשה במשך שבועיים מבלי שלחומות מבצר עתלית יגרם נזק של ממש ולאחר מכן הצליחו הצלבנים להוציא את מכונות המצור המוסלמיות מכלל שימוש על ידי מכונות מתוך המבצר. משהוברר כי המבצר לא יוכרע וכי קיימת סכנה לעימות עם תגבורות צלבניות נסוגו המוסלמים כשהם סובלים אבידות כבדות בנפש וציוד.

סוף דבר

לאחר פינוי דמיאט התפזר מחנה מסע הצלב מעכו לאירופה. טענות על מסע הצלב וניהולו הועלו ישירות כנגד האפיפיור ונציגו במצרים ונגד הקיסר פררידריך השני הועלו טענות על חוסר נכונותו להשתתף במסע הצלב.

הנסיכים האיובים חגגו ביחד את הניצחון - חגיגה אחרונה של האחים שלאחר מכן ישקיען את כל זמנם ומרצם בקרבות ותככים אחד נגד השני.

למרות כשלונו של מסע הצלב לכבוש את מצרים ולבסס את ממלכת ירושלים, הצליחו הצלבנים לערער את יסודות האימפריה האיובית.

באופן מפתיע כישלון מסע הצלב לא הביא לערעור הרעיון הצלבני או הנכונות האירופאית לצאת למסע צלב נוסף . מסעי הצלב הבאים יהיו מתוכננים טוב יותר מבחינה לוגיסטית וארגונית ונטועים חזק בדוגמה הדתית. באופן פרדוקסלי עתיד מסע הצלב השביעי  לשחזר כמעט במדויק את דרכו של מסע הצלב החמישי, אך יסתיים בתבוסה מוחלטת.

סיומו העגום של מסע הצלב הותיר את ממלכת הצלבנים בארץ ישראל במצב לא נוח מבחינה אסטרטגית על גבולות הממלכה - שהיו מתוחים לאורך רצועה צרה יחסית על מישור החוף- ישב צבא איובי שהיה איום תמידי לקיום ממלכת ירושלים.









מסע הצלב השישי

 
    
פרידריך השני והסולטאן המצרי אלמלך אלכאמל נפגשים ליד חומות ירושלים

מסע הצלב השישי היה מסע צלב בהנהגת פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה שיצא מאיטליה אל ארץ ישראל בשנת 1228. מסע זה היה המשכו הישיר של מסע הצלב החמישי אך שונה באופן מהותי מכל שאר מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל. מסע זה לא נתאפיין בקרבות בין המוסלמים לצלבנים אלא בעיקר במשא ומתן שבסיכומו נחתם חוזה שלום בו קיבלו הצלבנים שליטה בירושלים ומקומות קדושים אחרים.

המסע נתאפיין גם בסכסוכים ופלגנות בתוך המחנה הנוצרי עיקרם בין האפיפיור גרגוריוס התשיעי לקיסר אך גם בין הקיסר (שנשא גם את התואר מלך ירושלים) לאצילי ממלכת ירושלים ומסדרים הצבאיים, סכסוכים אלו מנעו - בסיכומו של דבר מיצוי של תוצאות מסע הצלב והותירו את ממלכת ירושלים במצב של אנרכיה חוקתית וואקום שלטוני.

 

 

רקע

 

ביום 30 באוגוסט 1221 נחתם הסכם אלברמון בין צלבני מסע הצלב החמישי לבין הסולטאן המצרי אלמלך אל אכמאל, שהביא לידי סיכום את ההרפתקאה הצבאית במצרים. הצבא הצלבני יצא ממצרים ופינה את העיר המבוצרת דמיאט, שביתת נשק לתקופה של 8 שנים הוכרזה בין מצרים האיובית לממלכת ירושלים.

סיומו העגום של מסע הצלב הותיר את ממלכת הצלבנים בארץ ישראל במצב לא נוח מבחינה אסטרטגית על גבולות הממלכה - שהיו מתוחים לאורך רצועה צרה יחסית על מישור החוף - ישב צבא איובי שהיה איום תמידי לקיום ממלכת ירושלים.

האפיפיור הונוריוס השלישי - יוזם מסע הצלב החמישי, המשיך ללחוץ על הקיסר פרידריך השני לממש את הבטחתו ולצאת בראש מסע צלב חדש. ובמהלך השנים 1221- 1222 מנהל האפיפיור סדרת פגישות מגובה במכתבים עם הקיסר ונציגיו על מנת להבטיח את ארגון מסע הצלב בתיאום עם המסדרים הצבאיים ומלך ירושלים ז'אן דה בריין.

בפגישה שנערכה בשנת 1222 בעיר האיטלקית בריזינדי הוסכם בין האפיפיור, הקיסר ומלך ירושלים על השקת מסע צלב חדש. בפגישה נוספת שנערכה בשנת 1223 הציעו מלך ירושלים והאפיפיור - ככל הנראה כתמריץ - שהקיסר יישא לאישה את איזבל, בתו בת ה-11 והיורשת של מלך ירושלים ויציאת מסע הצלב נקבעה לשנת 1225.

בשנת 1226 נטל על עצמו - שוב - הקיסר את ההתחייבות לצאת למסע צלב אך דחה את תאריך המסע לקיץ של שנת 1227.

פרידריך השני, מלך ירושלים

 

פעולתו הראשונה של הקיסר בדרכו "המחודשת" למסע הצלב הייתה מימוש הצעת הנישואים לאיזבל, וארבע עשרה אוניות יצאו לנמל עכו. לאחר שנציג הקיסר ניהל טקס אירוסים ושם טבעת על אצבעה של איזבל בכנסייה בעכו – כנסיית הצלב הקדוש ולאחר מכן הוכתרה איזבל למלכת ירושלים בכנסייה בקתדרלה של צור ששימשה תחליף לכנסיית הקבר בירושלים – מקום הכתרתם המסורתי של מלכי ממלכת ירושלים. משם הפליג הצי הקטן אל ברינדיזי בה נערך טקס הנישואים ב-9 בנובמבר 1225 בהשתתפות אביה ואצילי ממלכת ירושלים. על פי מקורות בעלי נטייה רומנטית  אמרה איזבל משעזבה את חופי ארץ הקודש: " אדיו (שלום) סוריה היקרה, לא אראה אותך שוב"

בטקס הנישואים נשבע פרידריך כי:

"שעל ידי כך הנו מתחייב לעזרת ארץ הקודש לא כמו שאר עולי הרגל אלא לנצח, כמו הטמפלרים וההוספיטלרים" עם מימוש הסכם הנישואים הפכה ממלכת ירושלים לחלק מקיסרות רומא. פרידריך השני דרש - וקיבל את ויתורו של ז'אן דה בריין על תוארו כמלך ירושלים ובהמשך דרש וקיבל את שבועת הנאמנות של אבירי הארץ.

באביב של 1227 נפטר האפיפיור הונוריוס ועל כס האפיפיור עלה גרגוריוס התשיעי הנחשב לאחד מגדולי האפיפיורים.

בשנת 1227 נאספו גדודים של עולי רגל וצלבנים חמושים בנמלים של דרום איטליה, ביום 8 בספטמבר עלה הקיסר על אוניה בליווי הפטריארך החדש של ירושלים נציג האפיפיור - ג'רולד. שלושה ימים לאחר ההפלגה נעצר צי הצלבנים בדרכו לארץ ישראל לאחר שהקיסר הודיע על מחלה פתאומית שתקפה אותו. עיכוב זה הגדיש את הסאה והאפיפיור הטיל חרם על הקיסר.

 

מסע הצלב השישי

ביצור צידון המונפור וקיסריה

 
 
מבצר הים בצידון
מבצר המונפור

מותו של אמיר דמשק העירו את צלבני ממלכת ירושלים וגדודי הצלבנים שהגיעו לחופי הארץ כחיל חלוץ של מסע הצלב השישי וישבו באפס מעשה בציפיה לבואו של הקיסר פרידריך השני.

גדודים של צלבנים מאנגליה וצרפת גירשו את חיל המצב המוסלמי הכפוף לאמיר דמשק מצידון והחלו בעבודות ביצור אי קטן במרחק מה מהעיר. העבודות החלו ביום 11 בנובמבר 1227 והסתיימו ביום 2 במרץ 1228.

הצלבנים החליטו שלא לבצר את כל העיר - מחוסר זמן ובעיקר מחוסר אמצעים. על האי נבנה מגדל גדול יחסית ממערב ומצודה מרובעת קטנה יותר ממזרח. ביצורים אלו הוקפו בחומה שצידה הפונה ליבשה הוא החזק ביותר. המבצר התחבר ליבשה על גשר העומד על ארבע קשתות אבן מסיביות שהגיע עד אמצע המצר בין האי ליבשה. משם, 40 המטרים הנותרים גושרו על ידי גשר עץ הניתן להריסה בקלות ובכך לנתק את האי לחלוטין מהיבשה. למבצר ניתר השם הציורי "מצודת הים" (בצרפתית: Le chateau de Mer).

הצלבנים הגרמנים רכשו דרך המסדר הטבטוני את האדמות עליהם עתיד להיבנות - במקביל לצידון - מבצר מונפור. לבניית מבצר זה חברו ליאופולד דוכס אוסטריה, והרמן פון זלצה ראש המסדר ונציגו של הקיסר עם האפיפיור שעזר בגיוס כספים למטרת בניית המבצר. עם סיום הבנייה שימש המבצר כמרכז מנהלי של המסדר הטבטוני, שמצא תועלת בהתרחקות מעכו שנשלטה על ידי המסדרים הצבאיים הגדולים והקומונות האיטלקיות.

באביב 1228 סיימו הצלבנים את עבודות הביצורים וחזרו לעכו. לאחר חג הפסחא ביצרו הצלבנים את קיסריה, שוב, כמו בצידון, לא שוקמו הריסות העיר אלא הוקמה מצודה - במקרה זה על המזח הדרומי של הנמל, והעבודות הסתיימו לאחר חמישה חודשים.

פרידריך השני בקפריסין

ביום 28 ביוני 1228 יצא פרידריך השני מנמל ברינדיזי ועימו צי קטן של כארבעים ספינות וכמה מאות חיילים. מסע בן שלושה שבועות הביא את הצי אל נמל לימסול בקפריסין. ביקורו של הקיסר בקפריסין לא היה מקרי אלא חלק מפעולות שנועדו לביסוס מעמדו כשליט בזכות של ממלכות הצלבנים במזרח. בקפריסין שלט אנרי הראשון ועל פי החלטת האבירים של הממלכה, הווסלים של המלך, מונה פיליפ מאיבלין לאפוטרופסו של המלך וכזה לשליט קפריסין בשמה של העוצרת אליס מקפריסין - אמו של אנרי. במות פיליפ מאיבלין ניסתה אליס להסיר מעליה את חסותה הכפויה של משפחת איבלין ולהעבירה לאצילי האי, אך לאחר מאבק עברה האפוטרופסות לידיו של ז'אן מאיבליין, אדון ביירות. בצר להם פנו אצלי האי לפרידריך השליט הפיאודלי העליון של האי. פרידריך מבחינתו ראה הזדמנות להשתלט על האי ועושרו ואפשרות ליצירת בסיס ימי לאימפריה הרומית.

מול הקיסר שכוחו החוקי נשען על מודל של שלטון אבסולוטי ומועצות של אצילים הן בעלות מעמד מייעץ בלבד עמד המודל הצלבני שמקורו נובע מהדלדלות בכוחה של המונרכיה והכוח השולט בה מצוי בידי אוליגרכיה של אבירים. מעמד שולט זה שואב כוחו מחוק פיאודלי הנותן תוקף מוחלט למועצת הברונים של הממלכה ומונע פגיעה בחברי המועצה ובני המעמד הברוני.

בספטמבר 1228 נערך העימות בין הקיסר פרידריך השני לצלבני ממלכת קפריסין וירושלים. בארוחת ערב בארמון משפחת איבלין בלימסול פונה הקיסר לז'אן מאיבלין בדרישה -בגיבוי כוח צבאי קיסרי חמוש - כי הלה יעביר לידיו את העיר בירות והכנסות המדינה הצלבנית בקפריסין.

בניגוד לצפיותיו כי דרישותיו יתקבלו ללא ערעור, ויוציאו את משפחת איבלין מהמשחק - מעצם משקלן הפיננסי - נתקל הקיסר בהתנגדות מנומקת על פי החוק המקומי ודרישה מצד ז'אן מאיבלין להעמיד את תביעת הקיסר למבחן בית משפט של ממלכת ירושלים. ‏‏

המצב הגיע אל סף רתיחה והצדדים פרשו למחנותיהם, בני משפחת איבלין העמידו את כוחותיהם באי בכוננות אך לא היו מוכנים להיכנס לעימות צבאי מול הקיסר שמצדו לא היה מוכן לסכן את מעמדו המעורער בלאו הכי בהיותו מוחרם על ידי הכנסייה. המסדרים הצבאיים תיווכו שביתת נשק שסיכומה הוא העברת מבצרי האי לשליטת המלך הקטין, מינוי מפקדים למבצרים מטעם הקיסר והעברת הכנסות ממיסוי האי לידי הקיסר פרידריך השני והתחייבות של שני הצדדים לשיתוף פעולה בארץ ישראל.

הקיסר בארץ ישראל

ביום ה-2 בספטמבר יצא הקיסר את קפריסין ולאחר חמשה ימים הגיע אל טריפולי ומשם המשיך אל עכו אליה הגיע ביום ה-7 בספטמבר.

למרות הבלבול בנוגע למעמדו של הקיסר - עתה מוחרם על ידי הכנסייה, ולמרות הסכסוך עם משפחת איבלין שכוחה בממלכת ירושלים היה משמעותי, נתקבלו הקיסר ומלוויו בשמחה וחגיגות וראשי המסדרים הצבאיים כרעו ברך לפניו. למרות זאת הייתה האווירה בעיר מתוחה והקיסר קבע את מושבו במחנה באזור נחל נעמן מכאן ניהל את המשא ומתן עם הסולטאן המצרי, המשך של סדרת הפגישות שהתנהלו ללא הפסקה.

כחלק מהלחץ על המצרים יצא פרידריך מעכו אל כוון יפו מתוך כוונה מוצהרת לבצר את העיר - אך למעשה לצאת מעכו מתוך מצג של הכנות לכיבוש ירושלים והשתקת הביקורת הפנימית מחד ומאידך לחץ על המצרים על ידי יוזמה של מסע בעל אופי צבאי ברור אך לא ניתן לפירוש כמסע מלחמה. כך תחת צל קודר של צו אפיפיורי שלא להישמע להוראות הקיסר וכאשר אבירי הממלכה בעקבותיו יצא הקיסר ליפו.

בסמוך לארסוף הצטרפו אליו צבאות המסדרים הצבאיים וביום 15 בנובמבר הגיע המחנה ליפו. כאן סבלו המצבנים מקשיי אספקה וכמעט ונאלצו לחזור לעכו אך ברגע האחרון, ספינות אספקה צלבניות הצליחו לעגון בחוף, לפרוק אספקה ועבודות הביצור המשיכו. הצלבנים חשפו את יסודות הביצורים שנהרסו בשנת 1197 ועליהם הוקמה מצודה חדשה וביום 18 בפברואר 1229 נשלמה העבודה.

במקביל לעבודות הביצור התברר לקיסר כי בעת שהותו בארץ הקודש פועל האפיפיור באופן אינטנסיבי לפגוע באינטרסים של הקיסרות באיטליה, ובחודש ינואר 1229 נכנס המשא ומתן בין הקיסר לסולטאן המצרי לשלבים מכריעים. ביום 11 בפברואר כינס המלך מועצה של אבירי הממלכה ודווח להם על פרטי ההסכם.

הסכם יפו

 

הסכם יפו נחתם לתקופה של 10 שנים והעביר שטחים נרחבים בארץ ישראל לשליטה צלבנית. תפיסתה וביצורה של צידון קיבלו בהסכם גושפנקה חוקית ושטח מישור החוף בין ביירות ליפו הפך לשטח בשליטה נוצרית רצופה אליו קשורות שתי מובלעות. המובלעת הצפונית נמתחה לאורך הדרך מעכו לנצרת וכללה את מצודת ציפורי, שפרעם והאזור סביב תבנין ומונפור. בדרום המדינה הצלבנית נמתחה מובלעת נוצרית מיפו אל לוד ורמלה וממנה אל ירושלים כולל אזור בית לחם.

ירושלים נמסרת לידי הצלבנים ולשליטתו המלאה של הקיסר. אזור הר הבית ובו מסגד אל אקצא ומסגד עומר נשאר בידי חיילים מוסלמים שערכו במקום טקסי פולחן דתי. תושבי העיר הנוצריים ועולי רגל יכלו לעלות להר הבית. סמכות השיפוט בסכסוכים אזרחיים בין מוסלמים ונוצרים נתנה בידי שופט מוסלמי.

כך נכנסה ירושלים למצב חוקי ללא תקדים בו מובטח חופש גישה וחופש פולחן במקומות הקדושים - הנמצאים בשליטה מוסלמית. בית לחם הועברה לשליטה נוצרית ולמוסלמים הובטחה גישה חופשית למקומות הקדושים.

הקיסר בירושלים

זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, הודיע הקיסר לסולטאן על רצונו לבקר בירושלים והלה הורה לקאדי של שכם לאפשר את הביקור. צעד ראשון שנקט הקאדי היה פינוי חיל המצב המצרי בעיר , פעולה שנתקלה בהתנגדות תושבי העיר המוסלמיים והכריחה את הקאדי לנקוט צעדי עונשין. למרות האיסור לשתף פעולה עם הקיסר שהוצא על ידי האפיפיור ופורסם ברבים על ידי נציגו הפטריארך ג'רולד, יצאו עם הקיסר לירושלים רוב משתתפי מסע הצלב וביום שבת ה-17 במרץ הגיעו עולי הרגל אל מול החומות ההרוסות של ירושלים, בשערי העיר ניצב הקאדי של שכם ומסר לקיסר את מפתחות העיר.

למחרת ביום ראשון ה-18 במרץ  1229 יצא הקיסר פרידריך השני לבוש בבגדי מלכות אל כנסיית הקבר. שם הוא שם על ראשו - ללא גינוני טקס את כתר מלכות ירושלים. משם המשיך הקיסר לקבלת פנים שנערכה בארמון של מסדר ההוספיטלרים בסמוך לכנסיית הקבר. שם נשא הקיסר נאום פייסני. לאחר מכן ערך הקיסר פגישה - מחוץ לחומות העיר ירושלים- עם ראשי המסדרים הצבאיים בה הציע תוכנית פעולה לשיקום ביצורי ירושלים, ראשי המסדרים - לכודים בין צווי האפיפיור ורצונם להבטיח את שלום ירושלים ביקשו שהות לתשובה. הקיסר שאיבד את סבלנותו וחדל מלמחול על כבודו, ופקד על חייליו לאסוף בכוח הזרוע את התרומות של עולי הרגל למימון ביצורי העיר; ויצא לכוון עכו בבוקר יום 19 במרץ כשקללת חרם נוסף מרחפת על ראשו - שלא על מנת לחזור לעולם לירושלים.

במעברו בסמוך למבצר עתלית והעיר המבוצרת נשאה חן בעיניו ונדמתה כמתאימה לכל צרכיו כשליט ממלכת ירושלים, וזאת בשל ביצוריה הכבדים, המוצא הנוח לים ומיעוט התושבים היחסי. בו ברגע החליט הקיסר לקחת את העיר ומצודתה לידיו, רצון שאך התחזק נוכח העובדה שהמבצר היה שייך לאויביו הטמפלרים.

הקיסר הגיע לשערי המצודה ודרש להיכנס בשעריה כשהוא מלווה בשומרי ראשו. הטמפלרים, מצידם, הסכימו לכניסתו של הקיסר, אולם כאשר שמעו את דרישתו המופרזת, סגרו אחריו את השערים והודיעוהו כי הוא יישאר אסיר במקום עד לויתורו הרשמי על הרעיון. הקיסר המבוהל שמח להשתחרר מהמצב המביך שאליו נקלע, והבטיח שלא לחמוד את המבצר בשנית. לאחר הבטחתו זו פתחו האבירים את שערי המבצר ופרידריך המשיך בדרכו לכוון עכו.

סוף מסע הצלב השישי

ביום 25 במרץ הגיע הקיסר פרידריך השני אל עכו ומסע הצלב השישי החל להתפרק בעוד עולי הרגל האירופיים שמלאו את שבועת הצלבן יוצאים לכוון ביתם. הקרע בין הקיסר ונציגי האפיפיור החל לתגבש לכלל עימות, בעוד הפטריארך ג'רולד מגייס לוחמים מקרב עולי הרגל היו התנגשויות אלימות וחמושות בתוך העיר עכו מעשה של יום יום. השיא אכן הגיע בנאום שנשא הקיסר מחוץ לחומות עכו בו האשים את האפיפיור ואבירי מסדר הטמפלרים באסונות והקשיים וציווה על עולי הרגל לעזוב את הארץ. במקביל פשטו גדודי צבא קיסרי על שערי עכו ועל נקודות שולטות בעיר, מצור הוטל על הרובע - מצודה הטמפלרית בעיר ונזירים שהטיפו שטנה נגד האפיפיור ביום ראשון של הדקלים ב- 8 באפריל נעצרו על ידי חיילי הקיסר. בתגובה הטילו נציגי האפיפיור צו האוסר קיום טקסים דתיים בעכו ומנעו טבילת תינוקות וקבורה נוצרית מנפטרים, הקיסר איבד את שארית האהדה של אנשי העיר עכו.

אירוניה היסטורית היא שהקיסר שהצליח להשיג הבנה במשא ומתן עם המוסלמים, נכשל בכל מגעיו עם הכנסייה הקתולית. לאחר חתימה על סדרת צווים מנהלתיים וויתור על דיון משפטי בשאלות קפריסין ובירות היה הקיסר מוכן לעזוב את ממלכת ירושלים בטרם עזיבתו מינה פרידריך את בליאן שליט צור ואת האציל הגרמני ורנר לעמוד כעוצרים לממלכת ירושלים.

בסוף חודש אפריל 1229 הגיעו אוניות הקיסר לעכו וביום 1 במאי עלה הקיסר בחשאי על ספינתו ועזב את חופי הארץ. בדרכו ממשכנו אל החוף הוא נתקל בקבוצה של תושבי העיר עכו שקיבלו את פניו בצעקות בוז וזרקו לעברו שיירים של בשר מבתי המטבחיים.

סוף דבר

מסע הצלב השישי היה מהמוצלחים שבמסעי הצלב, הקיסר פרידריך השני עזב את ממלכת ירושלים והוא משאיר מדינה שגבולותיה הורחבו ובירתה האמיתית והסיבה האידאולוגית - דתית לקיומה, העיר ירושלים, נמצאת שוב בידיה. קיום המדינה עדיין תלוי ועומד על בלימה ונסמך על הרצון הטוב של סולטאן מצרים לקיים את חוזה יפו.

במדינה הלכה והתחזקה אופוזיציה של אצילי ממלכת ירושלים בראש משפחת איבלין שנתמכה והוסתה על ידי נציג האפיפיור הפטריארך ג'רולד ונציגי המסדרים הצבאיים. תקופה חדשה החלה בתולדות ממלכת ירושלים שבה האצולה המקומית היא הגורם המכריע והמשפיע בתולדות הממלכה. אצולה זו בוחרת בדרך של פירוק חוקי של יסודות השלטון כחלק מהמאבק בקיסר ומאיץ תהליך של התפוררות פנימית והחלשת כוח המדינה בפני התקפות מבחוץ. סופו של תהליך זה נוצל בסיכומו של דבר על ידי הממלוכים, שליטי מצרים להחרבת המדינה הצלבנית.

חוזה שלום של יפו סבל מספר נסיגות והקשה שבהן אירעה כאשר בדואים מאזור חברון פשטו על היישוב הצלבני בירושלים כשהם מנצלים את עובדת היותה עיר פרזות. האוכלוסייה ברחה אל מצודת מגדל דוד ועם בוא כוח צבאי נוצרי מעכו ברחו הפושטים.

בשנת 1230 חתמו הקיסר והאפיפיור על חוזה השלום של סן- זרמנו שפתח תקופה של שקט יחסי והבלגה ביחסים בין שני מנהיגי העולם הנוצרי. כך קיבלו הטמפלרים ואנשי הכנסייה בארץ ישראל הוראות מפורשות להתאים את גישתם לקו האוהד את הקיסר ולחדול מכל מעשה העשוי לסכן את חוזה יפו. ז'רולד עצמו מודח מתפקידו - כשעיר לעזזל בסכסוך בין קיסרות לכס האפיפיור ופטריארך אנטיוכיה מונה לתפקיד נציג האפיפיור בקיץ 1232.











מסע הצלב השביעי

מסע הצלב השביעי
חלק ממסעות הצלב
Seventh crusade.jpg
תאריך:

1248 - 1254

מקום:

מצרים

תוצאה:

ניצחון מוסלמי, דעיכת השושלת האיובית, ועליית הממלוכים

שינויים בטריטוריות: השטחים חזרו למצב שהיו לפני המלחמה
הצדדים הלוחמים
הנוצרים:
Banner of the Holy Roman Emperor (after 1400).svg האימפריה הרומית הקדושה ובעלות הבריתה
France Ancient.svg ממלכת צרפת:
Armoiries Alphonse Poitiers.svg פויטור
Image-Blason Sicile Péninsulaire.svg אנז'ו
Artois Arms.svg ארטואה
Cross of the Knights Templar.svg מסדר אבירי היכל שלמה
המוסלמים:
Flag of Ayyubid Dynasty.svg השושלת האיובית
Mameluke Flag.svg ממלוכים
מפקדים

לואי התשיעי
אלפונסו
קארלו הראשון
רוברטו הראשון
גוילנום דה סונאק
רנוד דה וישיר

אס-סליח איוב
שג'ר אל-דור
פאריס אד-דין אקטאי
אייבק
בייברס

אבידות

16,000 הרוגים ופצועים
אלפי שבויים

לא ידוע

מסע הצלב השביעי היה מסע צלב שהונהג על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת. המסע נערך משנת 1248 עד שנת 1254 ולו שני חלקים שונים. תחילה פלשו הצלבנים בחופי מצרים מתוך כוונה לכבוש את קהיר ומתוך תקווה כי התמוטטות השושלת האיובית תוביל לנפילת ירושלים וארץ ישראל כפרי בשל לידי הנוצרים. חלק זה של המסע הסתיים בתבוסה צלבנית בקרב פארסכור ביום 6 באפריל 1250 ובסיומו הושמד לחלוטין הצבא הצלבני, ולואי התשיעי, מלך צרפת נפל בשבי.

סיום השלב המצרי של מסע הצלב הביא להתמוטטות השלטון האיובי ולעלייתם של המצביאים הצבאיים הממלוכים לעמדות כוח ושליטה, מהן יתפסו, בסיכומו של דבר, את השלטון.

השלב השני של מסע הצלב החל עם שחרורו של המלך הצרפתי מהשבי המצרי והגעתו לעכו כאן החלו הצרפתים במבצע בנייה מאסיבי, שלא נראה כמוהו אלא בימי הורדוס, במהלכו בוצרו ערים ומבצרים בגליל ולאורך מישור החוף מתוך תקווה כי ביצורים אלו יבססו את ביטחונה של ממלכת ירושלים. במהלך שהותו בארץ ניסה לואי התשיעי ליצור קשרים ובריתות עם האימפריה המונגולית, ‏‏ שצבאותיה נלחמו באזור מסופוטמיה בצבאות מוסלמיים. עם תום עבודת הביצורים, משאזל כספו והמצב הפוליטי בתוך  צרפת נשתנה לרעה, עזב לואי את ארץ הקודש ובכך נסתיים מסע הצלב השביעי.

 

 

רקע

מסע הצלב השישי

 

מסע הצלב השישי היה מסע צלב בהנהגת פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה , שיצא מאיטליה אל ארץ ישראל בשנת 1228. מסע זה היה המשכו הישיר של מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל, אך שונה באופן מהותי מכל שאר מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל. מסע זה לא נתאפיין בקרבות בין המוסלמים לצלבנים אלא בעיקר במשא ומתן שבסיכומו נחתם חוזה שלום, בו קיבלו הצלבנים שליטה בירושלים ומקומות קדושים אחרים. עם סיום מסע הצלב עזב הקיסר פרידריך השני את ממלכת ירושלים כאשר הוא משאיר מדינה שגבולותיה הורחבו ובירתה האמיתית והסיבה האידאולוגית - דתית לקיומה, העיר ירושלים, נמצאת שוב בידיה.

הסכם יפו

הסכם יפו נחתם לתקופה של 10 שנים והעביר שטחים נרחבים בארץ ישראל לשליטה צלבנית. תפיסתה וביצורה של צידון קיבלו בהסכם גושפנקה חוקית, ושטח מישור החוף בין ביירות ליפו הפך לשטח בשליטה נוצרית רצופה, אליו קשורות שתי מובלעות. המובלעת הצפונית נמתחה לאורך הדרך מעכו לנצרת וכללה את מצודת ציפורי, שפרעם והאזור סביב תבנין ומונפור. בדרום המדינה הצלבנית נמתחה מובלעת נוצרית מיפו אל לוד ורמלה וממנה אל ירושלים' כולל אזור בית לחם.

ירושלים נמסרת לידי הצלבנים ולשליטתו המלאה של הקיסר. אזור הר הבית ובו מסגד אל אקצא ומסגדג עומר נשאר בידי חיילים מוסלמים שערכו במקום טקסי פולחן דתי. תושבי העיר הנוצריים ועולי רגל הורשו לעלות להר הבית. סמכות השיפוט בסכסוכים אזרחיים בין מוסלמים ונוצרים ניתנה בידי שופט מוסלמי.

כך נכנסה ירושלים למצב חוקי ללא תקדים, בו הובטח חופש גישה וחופש פולחן במקומות הקדושים הנמצאים בשליטה מוסלמית. בית לחם הועברה לשליטה נוצרית ולמוסלמים הובטחה גישה חופשית למקומות הקדושים.‏‏

הקיסר והאפיפיור

מסע הצלב השישי היה שיא אחד בסדרה של עימותים פוליטיים, אידאולוגיים ולבסוף צבאים בין הכס הקדוש -האפיפיור, לבין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, סכסוך שבאופן מוצהר נסב סביב חוסר רצונו של הקיסר לקבל על עצמו את חובתו כצלבן אך השתקף ובא לידי ביטוי בפוליטיקה האיטלקית הסבוכה של המאה ה-13.

עם תום מסע הצלב השישי ועם כניסתו של אינוקנטיוס הרביעי לתפקיד האפיפיור התחדשו העימותים ועברו למישור הצבאי. עימותים אלו יביאו בסיכומו של דבר לנפילת שושלת הוהנשטאופן. העימות הגיע לשיא חדש בשנת 1245, משהודיע האפיפיור כי הוא מוריד את הקיסר מכסאו. הסכסוך המחריף הוציא את האימפריה הרומית הקדושה ממעגל המשתתפים במסע צלב מחודש וסחרר את אירופה הנוצרית אל מאבק כוחות שהוציא את ממלכת ירושלים ממרכז הבמה הפוליטית.

המזרח הקרוב האיובי היה - הלכה למעשה- פדרציה של ישויות עצמאיות בראשות נסיכים, שהדבק היחיד שהחזיק אותה הוא ההכרה הרופפת בבכורת הסולטאן התחלקה השליטה המוסלמית על גבול ממלכת ירושלים השנייה בארץ ישראל כדלקמן:

בידי אלמלך אלכמאל שליט מצרים הייתה השליטה על החלק הדרומי של ארץ ישראל מאשקלון שבמישור החוף דרך חברון ושובך שבעבר הירדן. הנסיך האיובי אלמלך אלנאסר אל-דאוד שלט בשכם, הר אפרים ועמק הירדן. אמירות דמשק נמסרה לידי אלמלך אל- אשרף. חלוקה זו שתתקיימה בשינויים שונים עד תום ימי החליפות האיובית במחצית השנייה של המאה ה-13 הוותה בסיס לאין ספור עימותים, בריתות ובריתות נגד הממלאים את דפי ההיסטוריה הערבית-מוסלמית.

בשנת 1238 מת השליט האיובי של דמשק וזמן קצר לאחר מכן נפטר הסולטאן האיובי המצרי אלמלך אל כאמל והחל תהליך ההתפוררות הסופי של החליפות האיובית. השולטאן החדש אלמלך אלעדאל השני הצליח להשניא עצמו על נתיניו המצרים ועל צבאו ומערבולת חדשה של תככים ועימותים צבאיים זרקה את העולם האיובי למצב של תוהו.

במאי 1240 חוללו הממלוכים מהפכה במצרים בראשות מפקד הצבא המצרי, פאח'ר א- דין אבן אשייח'. הממלוכים מאסו בשלטונו של אלמלך אל עאדל השני ובמהלך מהיר חיסלו אותו והזמינו את אלמלך אל צאלח איוב לחזור למצרים ולתפוס את כיסא הסולטאן.

מהלך זה חושף את הכוחות האמיתיים מאחרי הקלעים במצרים : הממלוכים הבח'ריים, שתפסו עמדות כוח מרכזיות במצרים בעיקר תחת שלטונו של הסולטאן אמלך אל כאמל, ובהיותם במעמד של עבדים, נמנעו מעימות עם השושלת האיובית והאוכלוסייה של מצרים, מצב זה עתיד להתחדד עם גלי ההלם של מסע הצלב השביעי והתפוררות האימפריה האיובית ובסיכומו של דבר לעלית הממלוכים, תחילה תחת חסות של שליטים איובים כשליטי בובה ולאחר מכן כסולטאנים בזכות עצמם.

 

 

הכנות למסע

 

ב־1242 ניצח המלך לואי התשיעי את הנרי השלישי, מלך אנגליה, אך חלה במלריה בביצות אקוויטניה. ב־1244 חלה באנמיה ממאירה, וכמעט איבד את חייו. הוא נשבע שאם יבריא יצא למסע צלב נגד הכופרים המוסלמים. עם קבלת הידיעה על אסון קרב הירביה ואובדן ירושלים, בחודש דצמבר 1244, נטל על עצמו המלך הצרפתי את הצלב וחצי שנה לאחר מכן ביוני 1245 קראה הכנסייה למאמינים לצאת למסע צלב בוועידה האקונמית בליון. קריאה זו נותרה "תלויה באוויר" בעוד הכס הקדוש טרוד בעימות עם הקיסרות הרומית הקדושה ושליטי אירופה האחרים טרודים בסכסוכים מקומיים. כך נותר מסע הצלב כיוזמה של לואי התשיעי, נותר תחת פיקודו ונשא את חותמו של המלך הקדוש הנוצרי.

לשם מימון מסע הצלב הוטל מס על הכנסיות והוחרמו נכסיהם של שנואי נפשו של המלך - היהודים. עם המלך נטלו את הצלב אחיו - רוברט מארטוא, אלפונס מפואטמיה ושארל מאנז'ו ואחריהם כל האצילים. מושכות השלטון נמסרו לידי המלכה האם בלאנש מקסטיליה. סביב האצילים נתקבצו גדודים של וסאלים -אבירים ואיתם חיילים רגלים,קשתים וקשתים של רובה קשת, חיילים שכירים, משרתים ופועלים ממקצועות שונים. הצבא הצרפתי יצא מנמל איג מורט (צרפתית: Aigues Mortes) שנבנה במיוחד למטרה זו. מכאן הפליג הצבא ביום 25 באוגוסט בצי ענק שנאסף מכל נמלי אירופה לקפריסין הלטינית שהוכנה מבעוד מועד כבסיס לוגיסטי.

התכנסות בקפריסין

הצרפתים נחתו בקפריסין ביום 27 בספטמבר 1248 בדרכם למטרה של מסע הצלב - מצרים. על פי התוכנית אמור היה הניצחון המכריע על מרכז הכוח המוסלמי העיקרי במזרח התיכון להעביר את כל ארץ ישראל לשליטה צלבנית ולהחזיר לאחור את מחוגי הזמן לממלכת ירושלים שלפני קרב קרני חיטין. במסגרת התכנון הלוגיסטי הקפדני הביא איתו הצבא הצרפתי כלי עבודה, מחרשות וכלים חקלאיים שאמורים היו לאפשר יישוב אזורים במצרים ולאפשר שליטה בה.

הצבא הצרפתי שהה בקפריסין במהלך החורף של שנת 1248 ואליו הצטרפו גדודים מאבירי ממלכת ירושלים, המסדרים הצבאיים ומקפריסין. לואי התשיעי הצליח לאחות את הקרעים והסכסוכים בין הכוחות הצלבניים ולאחר איסוף ושכירת אוניות של הקומונות האיטלקיות יצא הצי ביום 13 במאי 1249 מקפריסין ונחת ביום 4 במאי מול העיר המצרית דמיאט בדלתה של הנילוס.

קרבות במצרים

הכוחות הלוחמים

על פי מקורות המצוטטים בספרו של יהושע פראוואר תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל היה גודלו של הצבא הפולש כ-25,000 חיילים מתוכם 2,500 פרשים ‏‏.

לפי מקורות היסטוריים הסולטאן המצרי קיבל את הידיעה על נחיתת לואי התשיעי בקפריסין משליחים של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה . אלמלך אצאלח איוב חזר למצרים אך מחוסר ידיעה לגבי מיקום הנחיתה פיצל את צבאו לשנים, מחנה אחד בסמוך לאלכסנדריה ומחנה שני בסמוך לדמיאט. בתוך העיר דמיאט הוצבו גדודי לוחמים מקומיים להדיפת גל ההתקפה הראשון.

כיבוש דמיאט

הצבא הצלבני הסתער על העיר מסירות נחיתה ובראשם לואי התשיעי והדפו התקפה של פרשים מוסלמים. עם נסיגת הפרשים נטש חיל המצב את העיר דמיאט ובמנוסתו נכשל והשאיר את הגשרים אל העיר שלמים וביום 6 ביוני נכנס לואי התשיעי בראש צבאו לעיר שננטשה על ידי מגיניה.

לאחר התעכבות חסרת תכלית בעיר שנמשכה חצי שנה במהלכם הפכו המסגדים לכנסיות, מחסני המזון נבזזו והצלבנים העבירו את זמנם בבתי מרזח ובתי זונות שהוקמו לשרותם בעיר, החליט המלך לעלות על עיר הבירה קהיר.

   

קרב אל מנצורה

 

ביום 20 בנובמבר יצא הצבא הצלבני לכוון קהיר, יומיים לאחר מכן מת הסולטאן המצרי אלמלך אצאלח ואלמנתו שג'ח אל דור הסתירה את מותו למנוע אנרכיה בעוד היא קוראת ליורש העצר אלמלך אלמועטם תוראן שאה לחזור מגלות ולקחת את מושכות השלטון. הצלבנים המשיכו להתקדם בלווית צי לאורך קו המים של פלג דמיאט כשהם הולכים בעקבות לוחמי מסע הצלב החמישי. ביום 21 בדצמבר הגיעו הצלבנים אל מול אל מנצורה והצבא המצרי שעמד מולם כאשר תעלות הנילוס מפרידות בין המחנות. לאחר דו קרב אנטילרי  חצו הצלבנים ב-8 בפברואר 1250 את תעלת אשמום הפתיעו את המחנה המצרי הרגו בו ורדפו אחרי הניצולים אל תוך העיר אל מנצורה. כאן נתקלו הצלבנים בהתנגדות ובקרב בתוך השטח הבנוי נהרגו כל התוקפים.

במשך חודשיים עמדו הצלבנים מול חומות אל מנצורה כאשר הם נצמדים לעמדותיהם וכוחם נחלש. כשלושה שבועות לאחר קרב אל-מנצורה, ב-28 בפברואר, תפס את הפיקוד על הצבא יורש כס הסולטנות תוראן שאה ופעולתו הראשונה הייתה ניתוק הצלבנים באל-מנצורה מבסיסם בדמיאט על ידי צי מצרי ששט במורד הנילוס.

קרב פארסכור

 

בחודש מרץ, הגבירו המצרים את הלחץ על הצבא הנוצרי, ממקום זה, בעוד קולות במחנה קוראים ספק ותגר על מסע הצלב מאחר ש"ברור לעין כי האלוהים אינו תומך בו"  יצאו שליחים מטעם המלך אל הסולטאן המצרי, בין השליחים פיליפ ממונפורט האביר הצלבני מצידון ובעל נחלות בצרפת גופא, ועימם הצעה לסיים את העימות על ידי החלפת דמיאט שבידי הצלבנים בירושלים שבידי המוסלמים שנדחו על ידי הסולטאן.

בלילה בין 5 באפריל ל-6 באפריל החליט לואי התשיעי על נסיגה לכוון דמיאט. ‏במצב ארגוני קשה ביותר, במורל נמוך ובתמיכה עלובה של צי חסר יכולת תמרון של ממש החל הצבא הצלבני בנסיגה בחושך, על פני שטח קשה לתנועה וחשוף להתקפות הצי המצרי על הנילוס. התוצאה הייתה התפרקות מוחלטת של הכוח הצלבני,  המרדף והטבח נמשך עד לעיר פראסכור – הנמצאת על פלג הנילוס כשני שליש מהדרך לדמיאט – מהלך יומיים צעידה.

הצבא המצרי בהנהגת הכוחות הממלוכים החל בטבח שיטתי של החיילים הנוצרים, וניצלו רק הצלבנים שניכר כי הם אצילים וכי ניתן יהיה לקבל עבור שחרורם - במועד מאוחר יותר - דמי פדיון גבוהים. ב-6 באפריל נכנע המלך כשהוא באפיסת כוחות מלאה וחייו בסכנה, הוא הובל לשרמסאח, הושם בכבלים והובל לפני הסולטאן במנצורה. ‏‏

משא ומתן

עם תום הקרבות, החל משא ומתן בין המצרים המנצחים לבין הצרפתים הנתונים בשבי. למרות היקף הניצחון המצרי – המוחלט, לא היו הצרפתים חסרי קלפי מיקוח, ובראשם העיר דמיאט שנותרה בידם.

במשא ומתן שנוהל עבור המלך על ידי פיליפ ממונפורט, סירב המלך לוותר על שטחים מארץ ישראל (ומבחינה חוקית לא יכול היה לעשות ויתורים כלשהם בשם המדינה הצלבנית) ובסופו של דבר התחייב לפנות את דמיאט ובתשלום דמי כופר אדירים בגודלם של חצי מליון ליברות של טור עבור כל השבויים הנוצרים.שחציים ישולם לפני שהמלך הצרפתי ואציליו ישוחררו, למוסלמים יימסרו מחסני האספקה שבעיר דמיאט. שבויים מוסלמים חלקם בשבי ממסע הצלב החמישי (1221) ישוחררו. ב-6 במאי נמסרה דמיאט לכוחות מוסלמיים ובאותו יום ממש שוחרר המלך הצרפתי משביו עלה על ספינה גנוזאית והפליג לעכו שם נחת עם ראשוני הניצולים ממפלת מסע הצלב והשבי המצרי. מן המחנה המפואר שמנה בשיאו 3,000 אבירים הגיעו לעכו מאה בלבד ומחיל רגלים של כ-25,000 חיילים נותרו כ-12,000 שנמכרו לעבדות בשוקי מצרים והשאר מתו. 

 

 

 

ביצור ממלכת ירושלים

משא ומתן עם המוסלמים

לואי התשיעי שהה בארץ הקודש ארבע שנים לאחר שחרורו מהשבי המצרי, את רוב זמנו הקדיש המלך הצרפתי לביצור ערי ומצודות הצלבנים בארץ מתוך תקווה כי בכך תובטח שלומה של ממלכת ירושלים ומאידך לבסס ראשי גשר איתנים למסעי הצלב האמורים לבוא בעתיד - ולמעשה לעולם לא יבואו.

במקביל ניהל לואי התשיעי מערכת של דיונים ומשא ומתן עם כל הגורמים הפוליטיים והמדיניים באזור המזרח התיכון, משא ומתן זה התנהל באווירה המושפעת מאי היציבות במצרים שנבעה מהאימפקט של מסע הצלב השביעי חילופי השלטון שבאו בעקבותיו, והחרפת העימותים בין הפלגים המוסלמים השונים. גורם נוסף שצילו משפיע על התמונה המדינית הם המונגולים שלחצם הצבאי מתחיל להשפיע על אזור סוריה ומקרין על כל העולם המוסלמי. מצב זה שעשוי היה להציג אפשריות להישגים מדיניים מוחמץ על ידי הצלבנים המעדיפים לנקוט מדיניות של ישיבה על הגדר. מדיניות פאסיבית זו נובעת הן ממצבו הנפשי הירוד של מלך צרפת, מאי יכולתו לגייס עזרה מבחוץ ואובדן אנרגיה של ממלכת ירושלים.

עם האיובים שליטי דמשק וחלב ניהל לואי משא ומתן שכוון כנגד הממלוכים במצרים אך נגרר ולא הגיע לכדי הבשלה בגין דאגתו של המלך הצרפתי לשבויים שנותרו במצרים. מהצד השני היה לואי התשיעי בקשר רצוף עם הממלוכים שעשו כל שביכולתם להוציא אותו ממשוואת הכוחות האזורית. כך נערכו מספר עימותים צבאיים בין האיובים לממלוכים בשטח המוסלמי של ארץ ישראל מבלי שהצלבנים יטלו חלק בהם - הנוצרים הסתגרו במצודותיהם והמתינו להתבהרות המצב הפוליטי. לאחר ביצור קיסריה חידש לואי את המשא ומתן עם הממלוכים שמצבם הן בתוך מצרים והן בעולם המוסלמי שהחשיב אותם לעבדים מתקוממים היה בכי רע, והגיעו להסכמה על חלוקת ארץ ישראל - על חשבון דמשק, שני האויבים לשעבר נדברו לחבור למערכה נגד סוריה אך ההסכם התמוסס משנסוגו המצרים מעזה תחת התקפה סורית. שלב שלישי במשא ומתן החל במקביל לביצור יפו, בשלב זה מביא האיום המונגולי להסכם בין הממלוכים לאיובים של סוריה המביא לחלוקה מחדש של ארץ ישראל ומבטל הסכמים קודמים בין הצלבנים למוסלמים.

עם סיום ביצור העיר צידון עזב לואי התשיעי את ארץ ישראל בחותמו על הסכם שביתת נשק עם הנסיך היובי אלמלך אלנאצר מדמשק הסכם מינורי השומר על הסטאטוס קוו.

כך התמקד לואי בביצור ממלכת ירושלים, את עיקר מאמציו הקדיש המלך הצרפתי לעיר עכו והקיף בחומה את הרבעים הצפוניים של העיר המחוזקת בשורת מגדלים.

קיסריה

בסוף חודש מרץ, לאחר מסע עלייה לרגל לנצרת, ביצר לואי התשיעי את קיסריה במערכת ביצורים מהמפוארות בארץ ישראל. העיר הוקמה מחדש לאחר חורבנה בשנת 1191 על שטח של כ-160 דונם, הצרפתים בסיוע המסדרים הצבאיים חשפו את חומות העיר ההרוסות והחפיר הסתום ועליהם הקימו חומה חדשה באורך של כ-1,600 מטר, וגובה של 10 מטרים מעל החפיר ובה שני שערי כניסה. החומה מוקפת בחפיר שעומקו כ-10 מטרים ורוחבו 15 מטרים. אל שער המזרחי הוביל גשר הניתן להריסה במקרה של איום צבאי, השער עצמו בנוי בתצורתשער תפנית (שער המוביל לחדר מבוצר מסובב ומעוקל בזווית חדה, כדי לסכל את עוצמת התקפת האויב). אל השער הצפוני הוביל גשר, אף הוא ניתן להריסה בעת מצור והשער עצמו נשלט על ידי מגדל ‏‏.במקביל לעבודה זו עסקו הצרפתים בשיקום חומות חיפה וחיזוק חומות מבצר עתלית.

יפו

ביצור יפו החל בסוף חודש אפריל 1252 ונמשך שנה -עד יוני 1253. במקום העיר המבוצרת ששכנה במקום נותרה רק מצודה קטנה בשליטת משפחת איבלין. חומה חדשה שהקיפה את כל שטח העיר הוקמה ובה 23 מגדלים ומשני צדדיה - הפנימי והחיצוני נחפר חפיר עמוק. בחומה נבנו שלושה עשרים מבוצרים -שניים בידי המלך הצרפתי ואחד בידי האפטריארך של ירושלים. ממערכת ביצורים מפוארת זו לא נותרו אלא שרידים עלובים לאחר שהעיר נהרסה עד ליסוד בידי כובשיה הממלוכים.

בשנת 2002 נערכו באזור שוק הפשפשים חפירות ארכיאולוגיות שחשפו מבנים מהתקופה הצלבנית שהצטיינו באורינטציה אחידה, המעידים על רמה גבוהה של תכנון עירוני. נראה כי גם ביפו, בדומה לערים אחרות בתקופה הצלבנית בהן למשל עכו, התקיימו שכונות שונות השייכות לקבוצות צלבניות שונות. ‏‏

צידון

ביוני 1253 יצא הצבא הצלבני מיפו לכוון צפון לכוון צידון ומשם דרך ראש הנקרה לצור. כאן נערכה מועצת מלחמה והוחלט להתקיף את הבניאס, מדובר ככל הנראה בהתקפה שאופיה דומה יותר לפשיטה למטרות שוד, ההתקפה נסתיימה בכישלון מוחלט והצלבנים נסוגו ללא הישג כלשהו - אירוע זה הוא הפעולה הצבאית היחידה שיוזם לואי התשיעי בתחום ארץ ישראל.

מסוף חודש יוני 1253 עד לפברואר 1254 עוסק לואי התשיעי בראש גיסותיו בביצור העיר צידון. סביב העיר הוקמה מערכת ביצורים שכוללת חומה וחפיר ומגדל עוז על החוף שמשלים את מערכת מצודות העיר - מול מבצר הים. 

סוף דבר

מסע הצלב השביעי ומסעו של לואי התשיעי ארך שש שנים. בחודש פברואר 1254 יצא המלך הצרפתי מצידון לעכו. שם השיגה אותו הידיעה על מות אמו ששלטה על צרפת כעוצרת בהיעדרו. לאחר חג הפסחא ביום 24 באפריל הפליג המלך לצרפת.

מסע הצלב השביעי נרשם בהיסטוריה ככישלון קולוסלי. מאמץ אדיר של אירופה הנוצרית שנסתיים במפלה מוחצת. מסע הצלב הביא - עם זאת- לשינוי משמעותי בהיסטוריה של מצרים והאיץ תהליך היסטורי של עליית הממלוכים לשלטון.

בהיסוריה של מסעי הצלב עומדת דמותו של לואי התשיעי כדמות ייחודית שתקומתה בגוף ובכסף למדינה הצלבנית עומד ללא מתחרה. על פי מסמכים ששרדו מחשבונות האוצר הצרפתי עולה כי המלך הוציא יותר ממליון לירות כסף של טור, מתוכן מאה אלף לביצורים לא כולל ביצור יפו וצידון. מערכת ביצוריו המפוארת כללה הקמה מחדש של ערים מתוך תקווה כי אלו יאוכלסו ויהיו יכולות לקיום עצמאי בהיותן ראשי גשר למפעל עליה מאירופה - תקווה שלא התממשה.

מסביר ההיסטוריון והביוגרף בן זמנו של לואי התשיעי גודפריד מבולייה (צרפתית: Gaufridus de Beaulieu):

" ומפעלו אם כי עלה בהון תועפות נראה שרק תועלת צנועה הביא לנוצרים ואנחנו מאמינים שלא בו תלוי הדבר אלא שיצא מהחלטת האל הסודית והבלתי ידועה לנו"

עם זאת הוצאה אדירה זו עליה נוספו הוצאות כבדות לא פחות של אצילי צרפת, המסדרים הצבאיים, ממלכת ירושלים, והקומונות האיטלקיות הותירה תוצאות צנועות בלבד. שטח ההמלכה הצלבנית לא נשתנה כלל. גרוע מכך - מדינות אירופה ותושבי אירופה "התנתקו" לחלוטין ממדינת הצלבנים נעלמה הזיקה הרגשית והדתית לרעיון מסעי הצלב והתחלפה באיבה ואדישות לגורל ממלכת ירושלים.





















בניית אתרים - טואול