בניית אתרים בחינם

 




אמרי שפר ב' ניסן ה'תשע"ח   

 

על ה'חרדים' (פרק כא אות יז) כותב דבר נורא: "הלב הוא היכל לשכינה הקדושה, והכועס מכניס צלם בהיכל ומגרש ממנו השכינה".

בצוואת ר' אליעזר הגדול להורקנוס בנו אמר כך: "בני אל ימעט בעיניך אויב אחד אע"פ שיהיו לך אלף אוהבים, לפי שאויב אחד יכול להפוך אלף אוהבים לאויבים, והאלף אינן יכולים להפך אויב אחד לאוהב"

האדם צריך לקיים את התורה והמצוות, בלי תנאים עם הקב"ה, מי שעושה תנאים אין זו אהבת ה' אמיתית, דרכו אינה דרך אמיתית, וזהו ניסיון אשר כל יהודי יעבור בחייו, להתקרב להקב"ה עם אינטרס, עם מטרה. כל יהודי אשר עומד במצב הזה בחייו, צריך לגבור ולא ליפול בעצת היצר.

הגאון רבי בן ציון אבא שאול היה אומר: "לפעמים פוגשים בבית הכנסת אנשים מבוגרים, שמקפידים מאד שיתנו להם כבוד בתפילה ובעליה לתורה, ואילו צעירים - אנו רואים שלא מפריע להם. זה לא אומר שהצעירים טובים יותר, אלא הזקנים - מה שנשאר להם מתאוות העולם הזה - הוא הכבוד. הצעירים מלאי תאוות אחרות) …תוך הספר 'מידות והנהגות טובות'(

ויקדשהו (כ ח( 
    ברכו במן, וקדשו במן, דברי רבי ישמעאל, ר' שמעון אומר: ברכו במן, וקדשו במאור פניו של אדם, ע"כ ברך את יום השבת ויקדשו.
    אדם מיוחד שהצליח להוכיח בנועם, ולשמש בכך דוגמא לרבים, הינו רבי משה פארדו זצ"ל, כפי שמתואר בספר 'ומשה היה רועה': בעצומו של יום השבת עשתה מכונית את דרכה ברחובות בני ברק. מכל העברים החלו קוראים לעברה קריאות מחאה שאבעס אולם הנהג, בחור צעיר, התעלם מהצעקות, ושעט ברחוב עזרא עד לקריית אור החיים ושם עצר. תוך רגעים הוקף הרכב בגערות ובצעקות על החוצפה, עזות הפנים וחילול השבת בלב ליבה של עיר התורה והחסידות, אבל לפתע הופיע בתוך ההמון דמותו התמירה של רבי משה, שבזה הרגע שב מתפילת מנחה. כשראה את ההתקהלות אמר בקול סמכותי: אני מבקש מכם להתפזר ותוך רגעים ספורים נותרו הרחבה הוא, הצעיר והמכונית.
    שבת שלום האיר את פניו לצעיר, ובהרהרו כיצד יוכל למנוע ממנו להמשיך בנסיעה, אמר מיד: אתה מוזמן להיות אורחי. הצעיר עדין לא התרכך. אתה עובד כאן? וכשנענע בחיוב אמר: אני צריך את פלונית. היא לומדת כאן. כן. היא אחת מן המעולות שבין התלמידות – ומי אתה? אחיה הגיעה התשובה באתי לקחתה, אבינו נפטר ובערב עתידה ההלוויה להתקיים.... האב המסורתי השתכנע לשלוח את הבת להתחנך באור החיים, אולם המשפחה כולה אינה שומרת תורה ומצוות, ובבורותם סברו שהלוויה דוחה שבת, ושלחו להביא את הבת הביתה. רבי משה הבין כי כל התנגדות שהיא עתידה להצית אש במצב הרגיש שנוצר – הבחור נחו בדעתו לחזור הביתה מיד, עם אחותו, היא – עתידה להתקף בהלם למשמע הבשורה הקשה , ומטבע הדברים יכולה להגיב בתקיפות כלפי אחיה, והמריבה בניהם תוכל להתפתח תוך רגעים ספורים למחלוקת. הוא ניסה לברר עוד אי אלו פרטים נחוצים: מתי נפטר האב וממה, מנסה למשוך כל רגע ככל יכולתו, אולם על אף שהצעיר השיב לו בנימוס על כל שאלותיו, ניכר היה קוצר רוחו – דרך ארוכה לפניו, ויש עוד כל כך הרבה דברים לארגן עד הלוויה... לבסוף פתח ואמר: אתה יודע, אנחנו כה אוהבים את אחותך, והיא כל כך מקובלת בחברה, עד כדי הערצה של ממש. מתאים היה שנשתתף בהלוויה מתחילתה, ואף אני עצמי הייתי רוצה לשאת בה הספד, אבל מבין אתה בוודאי, שלא נוכל לנסוע בשבת, לכן אני מציע שתהיה אורחי עד מוצאי שבת ומיד בצאתה נזמין אוטובוס – וכל הכיתה תיסע...
    הצעיר הופתע מההצעה והתלבט אם להסכים לה, ורבי משה מצידו המשיך להתחנן: אנא ממך, אל תיטול מאתנו את הזכות להשתתף בהלוויית אביך! נדמה היה כאילו עוול של ממש יעשה לו באופן אישי, והצעיר נכנע... בסעודה שלישית היה אורח בבית משפחת פארדו, לאחר מכן התפלל ערבית ושמע הבדלה, ואז יצא במכוניתו כשרבי משה יושב לצידו, מאחוריו יושבת אחותו הבוכיה ולצידה המחנכת שלה, ואחריהם מתנהל אוטובוס, שבו חברותיה.
    כשעמד רבי משה בהלוויה והספיד, לא נותרה עין אחת יבשה בקהל. בציורית רבה הוא תאר כיצד מתקבלת הנשמה בשמים, וכיצד כל האבות באים ושואלים את הנפטר את מי הנחת בארץ. מי ימשיך אחריך את השלשלת הנטווית עוד ממעמד הר סיני, משלושת האבות הקדושים?! הוא לא הותיר את המשפחה השבורה לבד, גם כאשר הסתיימה ההלוויה הוא הגיע לנחם, ארגן מנין, דיבר ושוחח והיה לידיד אמת לכל אחד ואחד מן האבלים עד שכל המשפחה חזרה בתשובה.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

חרדים,דבר נורא,הלב,היכל,שכינה הקדושה,הכועס, צלם בהיכל,מגרש,השכינה, ר' אליעזר הגדול, הורקנוס,אוהבים,אויבים,

 



אמרי שפר כ"ט אדר ה'תשע"ח   

 

 


     אומר ה'אוהב ישראל' מאפטא: אין ישראל יודעים כמה שכר צפון להם עבור צחצוח הנעליים לשבת,  שנאמר: "מה יפו פעמייך בנעלים".

    "אין אדם יכול להגיע לענווה אמתית ולבריחה אמתית מפני הכבוד אלא אם כן הוא חדור בהכרת אפסותו והוא יודע שאין לו במה להתהדר" (מאור ושמש)

    בקידוש לבנה נוהגים לומר "דוד מלך ישראל חי וקיים", לרמוז שמלכות דוד משולה ללבנה. מדי פעם בפעם היא נעלמת לזמן מה, אך ברור לכול שתשוב ותיראה מחדש. (רמ"א)

 

     "הזדקנות היא הרגל רע שאדם עסוק אין זמן עבורו"

'     וראית את הדם ופסחתי עליכם'  'דמים' זה גם כסף וכאשר הקב"ה יראה את 'הדמים' שאנו נוציא לטובת העניים הוא יורה לכל הדינים הקשים לפסוח מעלינו ונזכה לחיים ארוכים טובים ולשלום.

     חודש תשרי, המציין את בריאת העולם, הוא החודש הראשון של שיטת ההנהגה ה טבעית ;  ואילו חודש ניסן, שבו נגאלו אבותינו ממצרים ונעשו להם הניסים הגדולים, הוא החודש הראשון של ההנהגה ה ניסית .

     חז"ל לימדו 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים'. דרש רבינו הק' מקוצק 'הכוונה שאף המרבה יכוון את ליבו!' העניים בוודאי מכוונים ליבם, מקריבים לב ונפש! אחינו העמלים להתקרב לחיי תורה, כמה קשה להם! מתמודדים עם קשיים ואתגרים, ודרכם רצופת כוונה. 'המרבה', המקיים הוותיק, שיכוון ויחשוב אף הוא!

    "ישראל מונים ללבנה ואומות העולם לחמה" (סוכה כט). רמז יש כאן, שאומות העולם יכולים להתקיים רק בשעה שטוב להם, ואילו כששמשם שוקעת חדלים הם להתקיים ונעלמים. אבל ישראל חיים וקיימים אפילו בשעת חושך ואפילה, וגם בעיתות חשיכה הם מפיצים אור כלבנה. (שפת אמת)

 

הטייס שהקים את חוות השבת (שיחת השבוע, עלון 1622)

הוא טייס, מדריך טיס, מנהל מוסך, אבל את מוקד חייו הוא רואה בהנחלת מ"ט אבות המלאכה של שבת. הכירו את דוד-שלום קדוש (58), מפעיל 'חוות השבת', המעבירה פעילות חווייתית לימודית, בעזרת כלים עתיקים, בעלי חיים ונוף מרהיב. כבר עשרים וחמש שנים הוא מפעיל את החווה, שבה מבקרים רבים, מהארץ ומהעולם.

דוד נולד בבית שמש למשפחה בעלת רקע מסורתי, אך הוא עצמו לא שמר שבת. השינוי החל בהיותו בדנמרק: "גרתי בכפר, ויום אחד נחת אצלי אחי, שנעשה חסיד חב"ד, וניהל איתי שיחות נפש. קודם שעזב השאיר לי תפילין ותהילים. לא הבנתי מה אני אמור לעשות בזה. אך יום אחד מצאתי את עצמי מדפדף בספר התהילים. לא חלף זמן רב ושמרתי את השבת הראשונה".

אהבת השבת

טעמה המתוק של השבת הביא אותו לצעדים מדודים במסלול ההתקרבות, עד שנעשה שומר תורה ומצוות. הוא מדבר על השבת בקול נרגש. "שבת בעבורי זה לא יום פשוט", הוא אומר ומחפש את המילים המתאימות. "זה יום שכל ענייני החולין נדחקים הצידה. כל התפיסה בשבת היא אחרת".

אהבתו לשבת גרמה לו להקים את החווה במושב בית מאיר, בין שער הגיא לירושלים. "המטרה שלי הייתה להאיר את השבת, על-ידי המחשת שלושים ותשעה אבות המלאכה של השבת", הוא מסביר. "אין כמו המחשה פיזית ומגע ממשי כדי לחוש את הדברים לעומק".

אטרקציה של מלאכות

חוות השבת משתרעת על שלושה דונמים וחצי. היא בנויה תחנות-תחנות, ובכל אחת ואחת מהן מוצגת מלאכה אחרת. הביקור נפתח בפעילויות של חרישה, זריעה, קצירה. בהמשך דשים בעזרת חמור את השיבולים, טוחנים את הגרגירים ואופים את הבצק בתנורים עתיקים. ויש גם תחנה שבה מתבצעת מלאכת גוזז, טוֹוה, אורג ועוד מלאכות. "לצד כל המחשה יש הסבר מפורט, המבוסס על המקורות", מסביר דוד.

השקעה רבה עמדה מאחורי הקמת החווה. "זה היה שטח חקלאי, והיו פה רק קוצים ודרדרים. התחלנו מאפס, אך ההיענות הייתה מדהימה. באו לכאן קרוב לאלף איש ביום, והמקום נהפך לאטרקציה. כיום באות לכאן גם קבוצות מחו"ל, לצד קבוצות של תלמידי בתי ספר, הזוכים לסיור בהדרכת מדריכים מנוסים".

פתאום מבינים

כשדוד נשאל על רגע של סיפוק, התשובה מוכנה על לשונו: "באים לכאן בני תורה, שיושבים כל היום והוגים בתורה, ופתאום הם קוראים 'עכשיו אני מבין מה הכוונה!'. ברגע כזה אתה מרגיש שכל העמל היה כדאי. באים לכאן גם מי שאינם שומרי מצוות, ובפעם הראשונה הם מבינים את השורש של איסור שבת. אין לי ספק שהדבר מותיר חותם בנפשם".

על רקע חוק המרכולים והסערה שנוצרה אומר דוד: "הנשמה של כל יהודי זועקת שבת. הייתי מציע לכל מי שעוסק בענייני החוק, על כל המסתעף, לשמש דוגמה חיה בעבור המעגלים הסובבים אותו, להקרנת יוקר השבת וחיוניותה לעם ישראל".

הטמין ומצא  (על-פי 'אמרי שפר')

הנוסע הביט שוב ושוב בדאגה לעבר השמש הנוטה אט-אט מערבה. הוא שאל את העגלון: "מתי נגיע סוף-סוף לדברצן?".

"נגיע לפני שבת, אבל אינני יודע בדיוק באיזו שעה", השיב העגלון, ופרש את זרועותיו האוחזות במושכות כאינו יודע.

זה היה בימי צעירותו של רבי שמואל פרנקל, תלמידו של רבי חיים מצאנז, ולימים מייסד חסידות דַרַג. לפרנסתו עסק במסחר. הוא היה קונה צמר בסיטונות ומוכר אותו לחנויות וליחידים. את נסיעותיו הארוכות נהג לנצל ללימוד התורה ולעבודת ה'. בביקוריו בעיירות ובכפרים השמיע דברי חיזוק והתעוררות באוזני היהודים שפגש.

אלא שהנסיעה הזאת, לעיר דברצן שבהונגריה, החלה להשתבש. עיכובים בדרך ותקלות לא צפויות גרמו לנסיעה להתארך. אם בתחילה סבר רבי שמואל שיגיע ליעדו ביום שישי בבוקר ויוכל להתכונן כיאות לכבוד שבת המלכה, הרי עתה כבר היה ברור שלא יגיע לעיר קודם חצות היום.

החשש מחילול שבת החריד את מנוחתו. בכיסו היו טמונים עשרת-אלפים זהובים – סכום גדול במושגי אותם ימים.

"מה אעשה?", חשב בליבו כשנקפו השעות. הבטחת העגלון כי יגיעו ליעדם קודם כניסת השבת לא הרגיעה אותו. הוא הקפיד תמיד להיות מוכן לשבת מבעוד יום, ולא ברגע האחרון.

כאשר נכנסה העגלה לעיר ביקש מהעגלון לעצור. "אני יורד כאן", אמר לו, בעודו משלם לו את שכרו. "אנא הבא את חפציי וסחורתי לאכסניה, ואני אבוא ברגל".

רק דבר מוקצה אחד השאיר בכיסו – הארנק הגדוש, פרי עמלו זה זמן רב. רבי שמואל סקר במהירות את הסביבה. שיח שגדל בצד הדרך נראה לו מקום מסתור ראוי. הוא חפר גומה קטנה תחת השיח והטמין בה את כספו. "יהיה מה שיהיה", חשב, "קדושת השבת חשובה מכל הון שבעולם", ומיהר לרוץ אל תוך העיר, לקבל את פני שבת המלכה.

הוא לא שם לב לעיניים שעקבו אחר מעשיו. זה היה יהודי, בעל חנות סמוכה, שראה את הטמנת הארנק. האיש לא התברך ביראת שמים יתרה, וחמדת הממון התעוררה בליבו. הוא המתין עד שדמותו המתרחקת של רבי שמואל נעלמה באופק, ומיד פנה לעבר השיח, חפר תחתיו במרץ והוציא את ארנק הכסף ממחבואו.

השבת עברה על רבי שמואל מתוך התעלות רוחנית גדולה. הנשמה היתרה האירה בו במלוא עוצמתה, והוא שכח לחלוטין את הבלי העולם, את המסחר, את היריד ואת הכסף שטמן על אם הדרך. הוא התענג על תפילות השבת, סעד את סעודות השבת בנחת, והרגיש מעין עולם הבא.

ביום ראשון שב רבי שמואל אל המקום, ולדאבונו גילה שאין זכר לכספו. תחילה סבר שטעה בזיהוי המקום, וניסה לאתרו ולחפור בכמה וכמה מקומות – אולם כל מאמציו היו לשווא. "נו, אם אין, אין", אמר רבי שמואל בהשלמה, וכבר התכוון לעזוב את המקום חסר כול.

אלא ששוב צפה בו בעל החנות השכן. האיש ניגש אל רבי שמואל, ובהתעניינות מעושה תהה לפשר מעשיו. תחילה התחמק רבי שמואל מלשתף את האיש באובדן הכסף, אך הלה לחץ עליו שוב ושוב, עד שלבסוף נעתר לו.

"האם השתבשה עליך דעתך?", החל האיש לגעור בו. "כיצד העלית על דעתך להפקיר סכום כסף גדול כל-כך, אחרי שהתרוצצת ביריד ימים ושבועות, התמקחת עם סוחרים וכמעט לא טעמת מאומה ולא נתת שינה לעיניך, עד שבסוף הצלחת למכור את הסחורה במחיר נאה, ובסוף מה? שמת את כל הכסף על קרן הצבי! מעולם לא נתקלתי במעשה חסר אחריות ואווילי כל-כך!", הוסיף להצליף ברבי שמואל ולקנטר אותו, בעודו מעמיד פנים של הבעת דאגה לאבידתו הקשה.

כשסיים את דבריו החל רבי שמואל להסביר לו במתינות את גודל קדושת השבת. "שווה בנפשך", ביקש להמחיש לו, "שאתה רואה לנגד עיניך מדורה גדולה, או שלרגליך פעור בור עמוק ומסוכן. האם תתקרב אל הלהבות או אל פי הבור, או תתרחק מהם ותשמור על מרחק בטוח?

"התשובה ברורה", הוסיף רבי שמואל. "כל בר-דעת החפץ חיים נושא את רגליו הרחק ממקום הסכנה. ואם כך בסכנה גשמית, על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בסכנת חילול שבת המלכה, שעליה נאמר 'מחלליה מות יומת'. ודאי שעלינו להימנע מכל חשש לחלל את קדושתה ולהיכנס לאזור המסוכן! וכי אכניס את עצמי לסכנה כזאת?!".

רבי שמואל הוסיף לתאר באוזני איש שיחו את יוקר השבת, את מעלותיה ואת החשיבות הגדולה של שמירתה. דבריו הנלהבים, שיצאו מן הלב, חלחלו אט-אט גם אל ליבו של הגנב. ארשת פניו החצופה התחלפה בהבעת צער וחרטה. פתאום פרץ בבכי, וביקש להתוודות על חטאו. הוא מיהר להביא את הכסף הגנוב, ובבושת פנים השיבו לידי בעליו.

ואולם השינוי לא הסתכם בהשבת הגניבה בלבד. דבריו הנרגשים של רבי שמואל חלחלו אל נפשו של האיש וחוללו בו שינוי גדול. הוא נטש את אורח חייו הריקני, דבק בתורה ובמצוות ושב בתשובה שלמה.

 

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

שכר,צפון,צחצוח,נעליים,שבת,ענווה,בריחה,כבוד,מלכות דוד,לבנה,חיים ארוכים,טובים, שלום,

 


אמרי שפר כ"ח אדר ה'תשע"ח   

 

גיהינום : חז"ל אומרים כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו, מסביר הבן איש חי, חז"ל אומרים שיש 3 מיני גיהינום 1 . אש, 2 . ברד, 3 . עשן, הטבע של הכועס בהתחלה נהיה אדום, זה אש, ואח"כ חיוור, זה ברד, שהוא לבן, ואח"כ נוחר עם האף, זה עשן.

 

    גיל הוא רק מספר השנים שהעולם נהנה ממך.

 

    גילה לנו הבעל שם טוב זי"ע בפרשו את הפסוק 'במה יזכה נער את אורחו', באופן מקורי: אם רוצה אדם לזכות בילדים טובים, הדבר תלוי במצות הכנסת אורחים שלו... ואם כל שאיפתנו בחיים היא לזכות לילדים טובים ולרוות מהם נחת יהודית, ואם אנו עורכים סגולות ותפילות שונות למען תקוותנו ומטרתנו זו - הנה לנו סגולה נפלאה ומיוחדת - פשוט להכניס אורחים!  כך נהג אברהם אבינו, וכך נוהגים אנו. אלו הן פניו היפות של העם היהודי!

 

    כדי להציל את סדום שלא תיהפך, היה צורך ב-10 צדיקים לפחות, כדי להרוס את העולם די בשוטה אחד .

 

חגיגה [מנורת המאור אות ריג[

 

    מסופר במדרש (תנחומא) בחסיד אחד שהיה מתייחד במקום אחד והיה לומד בו במסכת חגיגה. והיה מהפך בה וחוזר עליה כמה פעמים, עד שלמד אותה היטב והייתה שגורה בפיו, ולא היה יודע מסכת אחרת מן התלמוד. כיון שנפטר מן העולם, היה בביתו לבדו, ולא היה שום אדם יודע מפטירתו. באה דמות אישה אחת ועמדה לפניו, והרימה קולה בבכי ומספד, והרבתה להתאנח ולצעוק, עד אשר נתקבצו ההמון לביתו של אותו חסיד. פנתה אליהם אותה אישה ואמרה להם: ספדו לחסיד הזה וקברוהו וכבדו את ארונו, ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כבדני כל ימיו, ולא הייתי עזובה ולא שכוחה.

    מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה, ועשו עליו מספד גדול ועצום, והאנשים התעסקו בתכריכיו וכל צרכי קבורתו, וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אישה בוכה וצועקת. אמרו לה: מה שמך? אמרה להם: חגיגה שמי! כיון שנקבר אותו חסיד, נעלמה אותה האישה מן העין. מיד ידעו שמסכת חגיגה הייתה, שנראית להם בצורת אישה, ובאה בשעת פטירתו להספיד אותו ולבכותו ולקברו בכבוד, על שהיה שונה אותה תמיד. הלא דברים קל וחומר: ומה חסיד זה שלא למד אלא מסכת אחת בלבד, זכה לכך, הלומד תורה הרבה ומלמדה לאחרים, ומעמיד תלמידים הרבה, על אחת כמה וכמה..

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

הכועס,אדום,אש,חיוור,ברד,לבן,נוחר,האף,עשן,סגולות,תפילות,תקוותנו,ילדים טובים,הכנסת אורחים, העם היהודי,

 


אמרי שפר כ"ז אדר ה'תשע"ח   

 

 

 

"אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ( החזון איש)

    בשמחה' ר"ת - הכול בידי שמים חוץ מיראה.

     ”האוזניים הן מקור האיזון של הגוף, כן, האיזון הגשמי מתאזן מן האוזניים, אבל הרבה יותר חשוב ממנו הוא האיזון הרוחני. אם יהודי רוצה להתעלות במעלות היראה, עליו להקפיד על האזנה נקייה, לא הבלים, לא ריכול ובוודאי לא לשון הרע, וכמובן לא מוזיקה מקולקלת שפוצעת את הנשמה“.

     העצבות נובעת מכפירה, כאילו האדם קורא תגר חלילה כלפי שמיא על שאין העניינים מתנהלים כפי שקיווה וביקש שיתנהלו. וכי מהיכן ירהיב עוז בנפשו אדם קרוץ-מחומר, לקבוע מה טוב ומה רע בעבורו?

אמּוָּנה ְּבבֹוראַ עֹולַָּם  )פניני עין חמד גיליון 673(

     את הסיפור הבא סיפר מר ירמיהו ירדן בעיתון היהודי-אמריקאי הנפוץ ('ג‘ואיש פרס' (Press Jewish  :

     לפני כמה שנים תקפה אותי מחלה קשה ל"ע, שהעמידה את חיי בסכנה גדולה.  מצבי הידרדר במהירות, וכבר הייתי בין החיים ובין המוות.  אושפזתי במרכזים רפואיים מן השורה הראשונה, המתמחים בריפוי מחלות מעין אלו. זכיתי לטיפול מסור ומקצועי של רופאים גדולים, בעלי-שם.  לאחר טיפולים רבים וממושכים המחלה החלה לסגת, עד שגופי התגבר עליה כליל. אלא שה 'פטור' שקיבלתי מהמחלה הקשה היה זמני בלבד, והשמחה הייתה מוקדמת מדי. כעבור תקופה היא שבה אליי.  זה התחיל בזיהום קל, שלא כל כך חששתי ממנו, אך במהירות רבה הוא התפשט, והחמיר. חזרתי אל הרופאים, עברתי בדיקות מקיפות, בסיומן נאמרַ ליַ בצער,ַ שאיןַ ליַ מנוסַ מלעבורַ שוב ניתוחַ מסובךַ ומורכב.  הכרתי כבר את הצוות הרפואי. סמכתי בעיניים עצומות על הרופא, שניתח אותי בפעם הקודמת ואך טבעי היה שתיקי הרפואי יופקד גם כעת בידיו. אולם הרופא לא היה באזור באותו זמן, ומצבי החמור חייב עריכת ניתוח מהיר.  בלית ברירה הסכמתי, שרופא אחר ינתח אותי. הוחלט לערוך את הניתוח אצל פרופסור ש‘, יהודי, מומחה בתחום מחלתי.  נקבע לי תור דחוף לניתוח בעוד מספר ימים.  הגיע היום. הכניסו אותי לחדר הניתוחים - ובתום ההכנות הקפדניות הוזרקה לי זריקת הרדמה. מאז לא הרגשתי את עצמי. הניתוח התחיל. לפתע, באמצע הניתוח, התעוררתי. הרגשתי את  עצמי, את גופי. הכרתי נעשתה צלולה באחת,ַ אךַ לאַ הרגשתיַ כלַ כאב. הסתכלתי סביבי, רציתי להיות בטוח, שאמנם אני ער ותחושתי הלכה והתחזקה מרגע לרגע. כשהבטתי מולי, ראיתי  לפתע אתַ דמותוַ שלַ הרביַ מליובאוויטש. לא האמנתיַ למראהַ עיניי.ַ חיזיוןַ חי! הרבי ליטף אותי בעיניו הקדושות וביקש ממני למסור לרופא המנתח, שאםַ יניחַ תפיליןַ מדיַ יוםַ- בתוַ תבריאַ ממחלתהַ (מי ייתן וכל עם ישראל ישובו לכור מחצבתם). אמרתי לרבי,  שאשתדל להעביר למנתח את הדברים. סיימתי לדבר ו... זהו.  החיזיון פג.  שוב לא הרגשתי את עצמי. אך הפעם היה זה מתוך התרגשות בעקבות אותו חיזיון. האחות, שעמדה בסמוך אליי, שמעה אותי ממלמל מספר מילים ומיהרה לומר לרופא שהתעוררתי.

"הרדימי אותו שוב", הורה הרופא. "  הוא לא יוכל לשאת כך את עצמת הכאבים". כשהאחות התקרבה אליי עם המזרק, התנגדתי. התעקש תי לשוחח עם הפרופסור. הוא ניגש למיטתי ושאל אותי מספר שאלות בכדי לבדוק, עד כמה אני ער. עניתי לו על הכול כהלכה והוא נוכח לדעת, כי אני בהכרה מלאה.  הוא נדהם. מעולם לא היה עד לתופעה כזו. באותו רגע אזרתי אומץ ואמרתי לו בלב נרגש: "אולי תחשוב, שאני משוגע, אבל יש לי שליחות אליך, ואני רוצה למלא אותה. האם יודע הנך מיהו הרבי מליובאוויטש?", שאלתי. " שמעתי עליו. מדוע הנך שואל?", שאל באדישות. "ממש לפני מספר רגעים, ראיתי לפתע את דמותו של הרבי מולי. הרבי ביקש ממני למסור לך, שאם תתחיל להניח תפילין מדי יום - בתך תבריא", נשמתי עמוקות. אינני זוכר את תגובתו של הרופא, כי ברגע שסיימתי את דבריי - שקעתי שוב בתרדמה עמוקה.  

     התעוררתי בחדר ההתאוששות, לאחר שהניתוח הושלם. שכבתי כשמחשבות רבות חולפות בראשי, כשלפתע ניגש אלי הרופא. הוא החזיק את ידי וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "אני מאמין! אני מאמין למה שראית!".  עברו מספר שניות ואחר כך המשיך: "הפעם האחרונה, שביקרתי בביה"כ, הייתה ביום בר-המצווה שלי. מאז ועד היום בבוקר לא היה לי כל קשר לבורא העולם או לקיום מצוות כלשהן. כעת, בתי חולה מאוד ונמצאת במצב אנוש. הרופאים, ביניהם אני, לא נותנים שום סיכויים לחייה" . "איזה אבסורד: אני מרפא אחרים, ואותה - את בתי היקרה - אינני יכול לרפא, אף לא להקל את סבלה. לאחר שהרמתי ידיים,  החלטתי לנסות גם דרך שמעולם לא האמנתי בה". "הבוקר מצאתי עצמי קם ומתפלל ל-אלוקי, שעד  עתה כלל לאַ הייתי משוכנעַ בקיומו.ַ התחננתי, שירפאַ אתַ בתי. ביקשתיַ גם, כיַ ישלחַ ליַ סימןַ כלשהוַ שאדע, כיַ תפילתיַ נשמעהַ והתקבלה" . "והנה, כעבור מספר שעות, באמצע הניתוח שלך,  פקחת   את עיניך באורח בלתי טבעי לחלוטין. היית אמור להיות מורדם היטב עד לזמן-מה לאחר סיום הניתוח. בצלילות דעת מלאה מסרת לי את שליחותו של הרבי מליובאוויטש - ומיד שבת, מעצמך, למצב של חוסר הכרה. אפילו לא נתת לי שהות להגיב. חשתי, כי הסימן אותו ביקשתי, הגיע. אתה כבר יכול לתאר לעצמך, מה יכולתי לחשוב באותם רגעים". הרופא חזר לכור מחצבתו, ובתו התרפאה בדרך - נס ושניהם בריאים ושלמים..

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

עדינות הנפש,חסד,ויתור,המידות הטובות,האיזון,מתאזן,האוזניים,הבלים,ריכול, לשון הרע, העצבות,נובעת,כפירה,קורא תגר,



אמרי שפר כ"ו אדר ה'תשע"ח   

 

 

 

''אדם אינו זקן, כל עוד שהחרטה לא לוקחת את מקומם של החלומות''

     אומר ה"פני מאיר". אם מדליקים מנר לנר, הוא לא מחסיר. אמר הקב"ה, מה שנותנים לי לא מחסירים כלום, כמו שלוקחים מאש ולא מחסיר. זהו שאמר שלמה ]משלי י"א - כ"ד[ "יש מפזר ונוסף עוד", מה שנותנים לצדקה לא מחסירים כלום, אדרבה, הנותן רק מרוויח מנתינתו

     אש - רבי נחמן מברסלב אומר, לאש יש שתי תכונות, האחת חימום ובישול, והשנייה שריפה. כך גם מטבע, אם יודעים מה לעשות איתה, יש לה חשיבות רבה ומועילה. אבל אם לא יודעים מה לעשות איתה, המטבע יכולה להיות אש!!!

    בבית חרושת יש מכונה בעלת גלגלים רבים, ורצועה עוברת עליהם , וכשתיפסק הרצועה כל המכונה היא גוש פלדה ללא חיות. כך יראת שמים היא הרצועה לכל, וכשאין יראת שמים תפסק החיות.



לא תחמוד"... )אמונה שלמה(

     רעייתו של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל בעל ה ״שאגת אריה״ הייתה אישה גדולה. המעשה הבא חושף את אורח החיים הסגפני שסיגלה לעצמה.

     על גדלותו בתורה של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל, שחי לפני כמאתיים שנה, אין צורך להרחיב. ספריו ״שאגת אריה״, ״טורי אבן״, ״וגבורת ארי״ נפוצים בכל בתי המדרשות שברחבי תבל וחידושי תורתו נשאים בפיהם של לומדי התורה די בכל אתר ואתר, עניותו הנוראה אף היא מן המפורסמות, וידוע, כי פעמים לא היה תחת ידו גיליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו.  מסופר כי בביתו לא היו צלחות לאכילה, משום שלא היה לו ממון לרכוש כאלו. בשולחן ביתו, קרש גס וארוך, היו שקעים עמוקים אשר בתוכם היו מניחים את האוכל, ובני הבית היו אוכלים מן השקעים באמצעות כפות מעץ. בעל ה 'שאגת אריה' לא חש כלל כי חסר לו דבר מה, כה היה שקוע בלימודו.  ביום מן הימים נכנס לביתו גדול דורו, הגאון רבי רפאל המבורג זצ״ל, וכאשר נוכח כי רבי אריה לייב הסועד את לבו בכף עץ מן ״הצלחת״ - הלא היא השקע שבשולחן, קפא על מקומו ונעמד דום. מעודו לא ראה עניות שכזו. ה ׳׳שאגת אריה" לא העלה על דעתו כי רבי רפאל נרעש בשל כך, ואמר לו: "רבי רפאל, אתן לך במתנה את כפות העץ ובלבד שלא תעבור על לא תחמוד"...

לימים הוצע לו, לבעל ה ׳׳שאגת אריה", לכהן פאר כרבה של קהילת מץ. כאשר הגיע עם בני משפחתו לעיר רבנותו, שיחרו ראשי הקהילה לרבם החדש, כי מנהגם מימים ימימה, להתקבץ בבית הרב ביום היבחרו, ובני משפחות הרב מגישים לחוגגים קפה ועוגיות.  הסכים ה"שאגת אריה, לכינוס זה, אך בני העיר שידוע ידעו את עוני רבם ואת מחסורו, שיגרו לביתו קפה, סוכר ועוגיות כדי שהרבנית תגיש אותם כתקרובת לפני הנאספים .בהגיע השעה היעודה, הסבו המכובדים בבית הרב, וסביבם בני הקהילה שנאספו מכל עבר לרגל המאורע המרגש. תוך זמן קצר, הובא מגש כוסות קפה מהבילות אל השולחן, והנוכחים התכבדו איש אחר איש ליטול כוס קפה וללגום ממנה כמנהג המקום.  הראשון הצליח להסתיר את העווית פניו, רעהו נשך את שפתיו, והשאר הניחו את כוסות הקפה מידיהם. הקפה היה מר בלי גרגר סוכר.  כעבור זמן מה סולקו כוסות הקפה, ואל השולחן הובאה התקרובת הבאה: מגש מלא ב... קוביות סוכר. התברר כי הרבנית לא העלתה על דעתה שהסוכר משמש כחלק ממשקה הקפה. מעולם לא הורגלה למותרות מעין אלו, היא חשבה כי לרגל האירוע הנכבד, הביאו אל ביתה קוביות סוכר כדי לחלקן לנאספים...  כל ימי חייה, היא סבלה מעוני ומחסור, עד אשר סיגלה לעצמה צורת חיים זו, מתוך הכרה כי היא מקדישה את חייה עבור התורה הקדושה.

"     איש צדיק היה בירושלים, רבי משה אהרן שטרן, ששימש כמנהלה הרוחני של ישיבת  קמניץ. הוא נולד בארצות הברית.  כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכול טורחים לרפואתך. כולם,  מלבדך..." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכשבעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה". הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח ואכן נרפא! הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות.

     באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של הישיבה בירושלים, והמקום היה צר מהכיל את התלמידים הרבים, תכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס... אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין..." "אם כך, לא אוכל לנסוע", הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם". חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו... לפתע עצרה מכונית. נהגה שאל: "לאן הרב צריך?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "יעלה הרב", הזמינו הנהג. התברר, שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסמטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח בפניו את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין... בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו בחזרה לשדה התעופה...

     כשהיה הרב שטרן מספר סיפור זה, היו עיניו בורקות. וכך הוא אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי היה אמור לבוא מהיישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי?  הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית!"...  כי "בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו..." עיקרון זה נלמד מבלעם בן בעור. הבורא לא רצה שבלעם ילך למדיין לקלל את ישראל. אמר לו: "לא תלך עימהם" (במדבר כ"ב, י"ב). אולם כאשר בלעם השתוקק ללכת, אמר לו הבורא: "קום לך איתם" (במדבר כ"ב, כ'). כלומר, אם אינך משנה את רצונך, למרות העובדה הידועה לך שה' אינו מעוניין בהליכתך, בבקשה, לך! סיפוק רב לא תנחל בדרך זו...

     את הרב שטרן הוליכו לתפילה, בהתאם להחלטתו הנחושה משנות הילדות, ואילו את בלעם הוליכו לקראת אובדנו. ניתן ללמוד מכאן כלל גדול הקשור לכל פינה בחיינו. לא אחת אנו שומעים הצטדקויות : "מה אני אשם? בשמים החליטו", "כך זה קרה, למרות רצוני" , "אני לא יזמתי, נקלעתי לכאן במקרה". כל אדם בהתאם לסגנונו וכיד הדמיון הטובה עליו, מנסה לגלגל את האשמה הלאה ולהיוותר זך ונקי. אולם למעשה, לא כך הם פני הדברים.  ממרום מכוונים את דרכו של האדם בהתאם לרצונו הכמוס והעמוק, בהתאם לרצון הגלוי רק לבורא, שהינו "בוחן לבבות".

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

אדם,זקן,החרטה,לוקחת,חלומות,מחסירים,לוקחים,חימום,בישול,בית חרושת,מכונה,גלגלים,גוש פלדה,יראת שמים,רצועה,

 



אמרי שפר כ"ה אדר ה'תשע"ח   

 

 

 

 

''גילוי הוא לראות מה שכולם ראו, אבל לחשוב מה שאיש עוד לא חשב."

 

    "גילויי התורה בשליטת השוחד והנגיעה, מטילים צל גדול על כל יושרן של דעות האדם ומחשבותיו הבנויות על שכלו, ומעוררים ספקות והרהורים אם יש קורטוב של אמת בכל השקפת עולמנו. איך אפשר לו לאדם להיות הוגה דעות ישרות ואמתיות, בשעה שהוא מלא שוחד ונגיעות כרימון, מסברות עקומות הקרובות לנטיותיו הפסיכולוגיות" ("הסבא מסלבודקא זצ"ל, אור הצפון).    

 

    גימטריא נפלאה מהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד על ההפטרה: "ציון במשפט תפדה" –

 

תלמוד ירושלמי = 1076 "ושביה בצדקה" - תלמוד בבלי = 524!

 

    גימטרייה נחמדה מגלה שכתיבה וחתימה טובה שווה ל-928, כמו גם חמישה עשר באב.

 

 

.

 

ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים ועם קדוש"ֹ(ט, ו) ]חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 5] 
    כשאדם מתקדש, הוא כבר לא יכול לחשוב רק על עצמו. כשיהודי מתקדש, אכפת לו מהשני. הוא יזהר שלא לעשות דבר שעלול לפגוע בשני. הוא יעשה הכול כדי לשמח את השני. הוא יראה את היופי של השני, את הנקודה המיוחדת שלו ואת האור הפנימי שבו, כמו בסיפור הבא:
    הסיפור מתחיל באחד הפתקים שנפל לידיה של אשתי "בדרך מקרה", עמוק מתוך האבנים של הכותל. שם היה כתוב על אישה עצובה מחולון שנולדה לה בת כבדת שמיעה, והיא שואלת את הקב"ה מה היא תעשה איתה. אשתי קראה באוזניי את הפתק, ואני שאלתי אותה מה פירוש כבדת שמיעה, האם כבדת שמיעה אינה כמו חירשת. אשתי אמרה שלא ממש, כבדת שמיעה היא חצי חירשת. שאלתי: "מה פירוש 'מה תעשה איתה'? שתדבר אליה חזק יותר, ואז היא תשמע". אשתי אמרה לי: "הבעיה שלה היא לא איך הילדה תשמע, אלא שכנראה קשה לה עם הבשורה הזו, ואנחנו יכולים לעזור לה". אולי נטלפן ונזמין אותם לבית שלנו"? שאלה אשתי. ואכן, אשתי התקשרה לאישה מהכותל והזמינה אותה לארוחת צהריים אצלנו. מובן שלאשתי היו כל מיני רעיונות איך להציג את עצמה ואיך להסביר מנין היא יודעת על הבעיה. רק אגלה כאן ברמז, שהיא הציגה את עצמה כאילו מישהו פנה אליה, דבר שאינו נכון מכול וכל. אף אחת מהאבנים של הכותל לא פנתה אליה מעולם. ובאמת, הגיעה אישה צעירה עם ילדה בת חמש, שהיו לה כל מיני מכשירים גדולים על האוזניים. מיד לחשתי לאשתי שאולי היא כבדת שמיעה מפני שכבד לה על האוזניים. אשתי אמרה לי: "שה, שָה, אל תשכח שהאימא לא חירשת. היא עלולה לשמוע את הבדיחות הלא מוצלחות שלך". בבית הייתה אחת מהבנות שלי, שאמנם יש לה בעצמה שמונה ילדים, אבל יש יום בשבוע שבו היא באה לעזור. היא מסייעת לאשתי להכין ולהגיש ארוחת צהריים דשנה. אחרי שכולם גמרו לאכול, הגיע התור שלי לספר לה את הסיפור שלשמו הזמנו אותה מחולון. וכעת אני מספר לקוראים שלך את הסיפור. עד עכשיו זו הייתה רק ההקדמה.
    הסיפור הוא על אחת הילדות שלי, שנולדה לפני 40 שנה. מיד כשנולדה, ראינו שמשהו אצלה לא בסדר. אחרי כמה שבועות הלכנו לרופא. הוא בדק אותה ואמר שהיא לא שומעת. אני אמרתי לו: "אתה מתכוון לומר שהיא חירשת". ואשתי ענתה: "מה, אתה חירש? זה בדיוק מה שהוא אמר. שהיא חירשת". אמרנו לרופא "תודה רבה" ופנינו לצאת. הוא הסתכל בנו במבט משונה ושאל: "אתה רוצים לשבת כאן ולהירגע"? עניתי: "לא, אנחנו נירגע בבית, ועכשיו אנחנו ממהרים לקנות שמיכה לתינוקת. לא מספיק שהיא חירשת, גם יהיה לה קר בלילה"? הרופא שאל אותי, אם אני מבין את משמעות העובדה שהיא חירשת. אמרתי: "ודאי שאני מבין את המשמעות. זה אומר שהיא לא תשמע לעולם שום דבר, אבל לא נורא, בעזרת ה' היא תתגבר על זה". יצאנו החוצה, ואשתי שאלה: "מה עושים כשילדה היא חירשת"? אמרתי לה שאינני יודע. זו הפעם הראשונה שנולדה לי ילדה חירשת, וקודם כל אנחנו צריכים להודות לה', שלא נולדה עיוורת או משהו כזה.
    קנינו שמיכה וחזרנו הביתה. הסברנו לילד הגדול (היו לנו אז רק ארבעה ילדים), שהודיעו לנו שהילדה חירשת וזה אומר שבוטל האיסור לא להרעיש, כי היא ממילא לא שומעת, וחוץ מזה הכול נמשך כרגיל. הילדה הזו פרחה מאוד, כי אנחנו התחכמנו. מה עשינו? במקום להגיד לה דברים בקולות שהיא לא שומעת, עשינו לה סימנים עם הידיים והראינו לה דברים, כך שבסיכומו של דבר, היא קיבלה התייחסות רבה יותר מכל הילדים בבית. במחשבה שנייה, יותר מכל הילדים ב"מאה שערים". היא הייתה ילדה נהדרת עם חן מיוחד, ואנחנו התגאינו בה מאוד. הלבשנו אותה במחלצות, הסתובבנו איתה בשכונה והראינו כמה היא חכמה אף על פי שהיא חירשת. כשהיא גדלה והייתה בת 3 או 4 , רשמנו אותה לגן. אני זוכר שקנינו לה בגדים בגאולה, והמוכרת שאלה לאיזה גן היא הולכת. הילדה לא ענתה, רק סימנה שהיא חירשת. המוכרת שאלה את אשתי: "מה, היא הולכת לגן של חירשים"? אשתי ענתה: "מה פתאום גן של חירשים? היא הולכת לגן של פרומה" (שהייתה גננת של כל הילדים). המוכרת שאלה: "והיא הסכימה לקבל אותה? אולי היא לא יודעת שהיא חירשת"? לפי השאלה, ידעה אשתי שהמוכרת לא מ"מאה שערים", כי הגננת פרומה יודעת כל דבר שזז כאן בשכונה. גם אילו הייתה חסרה לבת שלנו ציפורן ברגל, פרומה כבר הייתה יודעת, אז שלא תדע שהיא חירשת?! חוץ מזה, אין מציאות כזו שפרומה לא תקבל מישהי לגן. אז מה אם היא חירשת או משוגעת או משותקת? זה גן של "מאה שערים", לא? מישהו פה לא מתקבל?...
    אחרי שסיימה את הגן, היא הלכה לבית הספר והייתה תלמידה רגילה ואפילו חרוצה. היא הייתה מביאה את כל החברות, וכשם שהיא הייתה שקטה, כך הן היו צרחניות. הבת שלי גדלה, למדה בסמינר והגיעה לגיל שידוכים. הרמתי טלפן לשדכן ואמרתי לו במילים האלה: "תשמע, אולי יש לך בחור בשביל הבת שלי"? הוא שאל: "מה אתה מחפש? גבוה, נמוך, למדן או עובד"? אמרתי לו: "מישהו השמיע כאן תנאים? אמרתי לך בחור, אז תביא לי בחור, ואני לא מציב תנאים, מפני שהבת שלי חירשת.. אתה 'שומע'? היא צריכה בחור שמסכים לקחת חירשת. לא יותר מזה. הוא אמר לי שמוצא חן בעיניו שאני לא חושב את עצמי למשהו ולא מציב תנאים , ואני אמרתי לו שאני דווקא כן חושב את עצמי למשהו, ובכל זאת אני לא מציב תנאים.
מהר מאד הוא הציע שידוך. בחור טוב שלומד, רק ממשפחה לא מוצלחת במיוחד, ומשום שלבת שלי היה לה שם של ילדה טובה, חברותית ומצוינת, זה עוד נחשב שאנחנו נפלנו בפח והוא זכה, אבל מה אכפת לי שיחשבו. בעיניי הוא מצא חן ברגע הראשון, מה עוד שאני יודע טוב מאוד מה המניות של חירשת. הם התחתנו בחתונה מפוארת, ובחופה היו שראו אצלי כמה דמעות. ייתכן... הילדה הזאת, שישבה בשקט, עשתה אצלי רעש גדול בלב. כמו שאומרים: מים שקטים נכנסים לכל מקום, או משהו כזה. בשבע ברכות, כשעלו כל מיני רבנים לדבר על החתן והכלה, החליטו לדבר על ההורים שלה, שהם כמדומני אני ואשתי. כולם סיפרו איך גידלנו אותה רגיל בלי לשים לב לשום בעיה ואיך התגאינו בה והכול.
    בימים הראשונים שתקתי, עד שלבסוף ביקשתי להגיב. כידוע, אינני נוהג לדבר הרבה. כלומר כן נוהג, אבל בפרטיות ולא בציבור, אבל עכשיו זה היה יותר מידי. נעמדתי ואמרתי להם: "אתם משבחים אותי על שגידלתי רגיל את הבת החכמה ביותר, החלקה ביותר, הנאה והטובה ביותר שיש לי.. מה רציתם, שאתבייש בה? אני אומר לכם: הלוואי עליכם ילדה כזו! את מי זה מעניין שהיא חירשת"? ראיתי שכולם הוזילו דמעות לשמע המילים האלה והפסקתי לפני שייהפך לאבל מחולנו. מאז לא השמיע איש 'שבחים' כאלה כביכול אנחנו משהו מיוחד, אלא כולם שיבחו את הכלה המיוחדת. אחרי החתונה הם החלו לבנות את משפחתם הצעירה. נולדו להם ילדים בזה אחר זה, כולם בריאים ושלמים בלי שום בעיות בשמיעה.
    את כל הסיפור הזה אני מספר בהתלהבות ורואה איך האישה לידי בוכה הרבה וצוחקת הרבה עוד יותר, ואני מסיים: "לא כדאי שתחשבי כל הזמן על הבעיה הקטנה של הבת שלך, אלא על זה שהיא בריאה ושלמה, ויש לה עיניים ופנים וידיים ורגליים ואוזניים שיכולים לשים עליהן מכשירים כבדים". היא שמחה ואחר כך קמה, אמרה תודה מכל הלב על האירוח ועל שעודדנו אותה. אחר כך הודתה לי על הסיפור, ולאשתי ולבת שלי על הבישול וההגשה. היא החמיאה לנו על שהילדות שלנו מסורות כל כך ושיש לנו מהן כל כך הרבה נחת, שהן באות לסייע לנו. אחר כך פנתה אל הדלת ופתאום הסתובבה ואמרה: "אולי אפשר לערוך לי היכרות עם הבת ה...זאת... החירשת? אוכל לראות אותה במו עיניי"? בוודאי", אמרה אשתי, "בשביל מה הזמנתי אותך ביום שלישי, שזה היום של יוכי שלנו? תכירי, זו שעזרה לי לבשל ולהגיש את כל הדברים היא הבת שלנו, בת 40 , אם לשמונה ילדים מוצלחים. היא החירשת שביקשת לפגוש".
    זהו הסיפור, רבי חיים ולדר, ותמסור אותו לכל מי שיש לו ילד שלא שומע או לא רואה או דברים כאלה. אשתי אומרת למסור לך ולקוראים, שלאט-לאט תכירו את כל המשפחה שלנו, אבל עוד חזון למועד. שלום וכל טוב..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

גילויי התורה,בשליטת,השוחד,הנגיעה,צל גדול,ספקות,הרהורים,תלמוד ירושלמי,תלמוד בבלי,


אמרי שפר כ"ד אדר ה'תשע"ח

בג'ונגל שולטת צורת תזונה אכזרית שמבוססת על טורף ונטרף, אבל בעצם לא רק שם, כל העולם ניזון ממישהו או מזין מישהו. שרשרת המזון קוראים לזה.

 

     בזוהר (שמות, דף קפד:) נאמר כי האדם מקבל מן השמים כפי הנהגתו בארץ. אם הוא שרוי בשמחה, באותה מידה משמחים אותו מן השמים, ואם הוא שרוי בעצבות, באותה המידה מקבל דינים מן השמים למעלה. ע"י השמחה מושך עליו האדם שפע של חדווה עליונה.

 

     גיל הוא רק מספר השנים שהעולם נהנה ממך.

 

     העולם הזה, ובמיוחד הפרנסה, גורמים לנו לשקוע בעבדות מוגזמת, להזיע בלי לחשוב האם אני צריך את זה או רק נדמה לי שאני מוכרח ואי אפשר אחרת.


 

בורא רפואות (נצוצות)

     סיפר הגאון ר' נתן לוברט זצ"ל, הוא היה מודע לאחד מגדולי הרופאים בארץ ישראל ששמו יצא לתהילה כאחד היושבים ראשונה במלכות הרפואה, אם לא הראשון שבהם. בית החולים "הדסה" הזמין את הרופא הזה לסיור במחלקות בית החולים, על מנת להנחותם בעצתו ובניסיונו הרב.  עבר הרופא הזה עם צוות מלווים ממחלקה למחלקה. ולפתע נפנה למלוויו ואמר להם בלחש: "רשמו, החולה הזה יחיה, החולה הזה חלילה ... וכך הוא עובר ממיטה למיטה ופוסק לזה חיים ולזה חלילה ההיפך. והם רושמים. בתום הסיור אמר הרופא למלוויו: עקבו אחרי הפנקס וראו אם התקיימו דברי. ואכן, בתוך תקופה קצרה התקיימו דבריו של הרופא במדויק. אלה שהוא "פסק" להם חיים, חיו, ואלה שההיפך חלילה, קרה להם כך, שאלו גדולי רופאי "הדסה" את הרופא הנ"ל כיצד יודע, וכי כרטיס נביא בכיסו.  אמר להם "לא. פשוט מאוד, עברתי בין החולים וראיתי. אלה שבעיניהם היה זיק של אמונה, זיק של תקווה,  זיק של חיים, ידעתי שיחיו. אלה שעל פניהם לא היה זיק כזה ידעתי שלא יאריכו ימים" . הרי שבכוח האמונה יכול האדם להאריך את חייו, ולהביא לרפואתו, ועל אף שעדיין עולם הרפואה לא מצא מזור לבעייתו אבל בכוח האמונה התקווה והתפילה, להביא רפואה שלימה.

     שכנה של הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל חלתה במחלה, הרב פינקוס לקח על עצמו לדאוג לרפואתה הוא נסע עם הרב רגובי מעזר מציון בכל העולם לחפש לה תרופה, התחנה האחרונה בחיפושיהם היתה בסן דייגו בקליפורניה הם הגיעו לשם בעקבות מידע על רופאה שטענה שמצאה תרופה למחלה.  הם התאכסנו באיזה בית מלון וישבו עם הרופאה לחקור על התרופה שלה, אם זה אכן עוזר, הרב רגובי שיש לו ידע רחב ברפואה טען כמעט מהתחלה שהרופאה הזו מדברת שטויות, אבל הרב פינקוס עדיין לא השתכנע הוא היה חייב לבדוק ולברר עד הסוף אם זה אכן כך, אולי יש כאן הצלת נפשות, הם התווכחו שעות על גבי שעות,  על התרופה והשפעתה, וכל פעם העלו מסכת טיעונים חדשה הלכו וישבו לדון עם הרופאה על הטיעונים הללו.  כך נמשכו הדיונים ביניהם במשך כעשרה ימים ולילות רצופים, בשעות הלילה המאוחרות היה הרב רגובי נופל על המיטה ונרדם מרוב עייפות אבל הרב פינקוס התיישב ולמד ספר יצירה בניגון שלא מהעולם הזה, לילה אחד התעורר הרב רגובי ולא יכל לישון, קרא לו הרב פינקוס ואמר בוא נלמד קצת ספר יצירה, הוא ממש החיה אותו...  עד שהגיע אותו לילה שהצליח הרב רגובי להוכיח לו שהרופאה הזו מדברת שטויות ואין בתרופה שלה כדי להועיל ולו במשהו, באותו רגע הרגיש הרב פינקוס שהעולם חרב על האישה המסכנה השוכבת ומתפתלת בייסוריה, הוא ישב ודמם לכמה רגעים, ופתאום קם הרב פינקוס על רגליו ואמר בהתלהבות להב רגובי, אתה יודע שיש תפילה אחת שכתוב בה לשון בריאה, וזה "בורא רפואות" אתה יודע למה ? כדי להורות לעם ישראל אמונה, שהקב"ה לא רק ברא רפואות פעם, אלא הוא בורא כל רגע ורגע, כך שיתכן שאותו דבר עצמו שעד היום לא ריפא יכול להתחיל מכעת לרפאות שהרי הקב"ה הוא בורא רפואות בא נתחזק באמונה...  

     את השיעור הזה באמונה הרב רגובי לא ישכח לנצח, הרעיון הזה הוכח לו בכמה הזדמנויות פלאיות, ואחת מהם הייתה, שהגיע לפניו מקרה של בחורה צעירה שחלתה במחלה חשוכת מרפא, ההורים השבורים באו למשרדי עזר מציון ובכו לפניו שיעשה משהו למען ביתם, אבל קצרה ידו מהושיע הוא ידע בבירור שלבעיה הזו רח"ל אין תרופה והיא נידונה רח"ל למות תוך תקופה קצרה. אבל הרב רגובי לא הרים ידיים, הוא ערך חיפוש באינטרנט בכל רחבי העולם אולי יש איזשהו רופא או תרופה בנידון,  עד שלאחר חיפוש של שעות ארוכות הוא גילה שנפתחת קבוצת מחקר של תרופה ניסיונית לאותה בעיה באחד מקצווי תבל,  הוא יצר קשר עם הפרופסור המלווה את המחקר, ולאחר מסע שכנועים ופרוטקציות הצליח להכניס את אותה בחורה לקבוצת הניסוי הראשונה... רח"ל לא היה לה כבר מה להפסיד, רק להרוויח...  

     בברכת גדולי ישראל היא טסה עם הוריה לאותו מקום נידח, והחלו הרופאים והמדענים במחקר ובפתוח של התרופה,  עשרים אנשים שחלו במחלה הזו רח"ל נאספו מכל רחבי העולם לאותה קבוצת מחקר, תשע עשרה אנשים שהשתתפו הלכו לעולמם, היחידה שהבריאה זה אותה בחורה יהודיה, המחקר נסגר כי אחוז אחד לעשרים נחשב כשלון בפיתוח התרופה...  את כל המחקר הזה עשה הקב"ה כדי לברוא תרופה לאותה בחורה יקרה שהתרפאה בחסדי השי"ת, וכיום היא נשואה באושר ובבריאות והקימה משפחה לתפארת... ללמדך שהקב"ה בורא רפואות כל רגע ורגע...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

בג'ונגל ,תזונה אכזרית , טורף ונטרף,,העולם,ניזון ,שרשרת המזון,השמחה ,מושך,חדווה עליונה,

 

 



אמרי שפר כ"ב אדר ה'תשע"ח

 

    אדם שאינו שומר מצוות שאל את ה מלבי"ם אם יש דרך להתיר עישון סיגריה בשבת אמר לו הרב: "תעשן בשינוי, את הצד הבוער תשים בפה".

 

 אמרו רבותינו בפרקי אבות: דע מה למעלה ממך" )פרק ב משנה א(. ודרשו – "דע מה למעלה?" אם אתה רוצה לדעת, מה גזרו עליך בשמים- " ממך"- כלומר ממעשיך. כל אחד מאיתנו הוא זה שגוזר על עצמו, כיצד חייו יראו

    .

     אמר לי פעם חבר טוב: "לפעמים היין הוא רק התירוץ". גם אם לא שתית כל כך הרבה, מספיק שהסובבים אותך חושבים שאתה שתוי, וזה כבר תירוץ עבורך, להיות משוחרר ולומר להם דברים שאף פעם לא אמרת להם.

     אנחנו צריכים להבין "את זה לעומת זה עשה הא-לוקים" כלומר שאם יש אפשרות לטוב במקום מסוים אזי יש גם את האפשרות ההפוכה לגמרי, גם היא קיימת שם, אם יש אפשרות להגיע לטוב אדיר ומדהים חייבת להיות גם אפשרות לבחור בדיוק בהפוך

     בבוא הרכבת הראשונה לעיירה יצאו בני העיר לחזות בפלא. הביטו בה בהשתאות! הרב המקומי הגדיל לעשות, הוא ניגש ומשש בידיו את הקטר ואת הקרונות. שאלוהו אנשי העיר למעשיו, והוא השיב בחכמה "אני רואה קרונות קרים, אך הקטר רותח. כאשר 'הקטר' חם מאוד – הוא מצליח לגורר את כל הקרונות אחריו...!".

     בטבע העולם, כאשר בני אדם משתהים יחדיו, מיד מגיעים הם לשיחה בטילה, לשון הרע ורכילות, ועד מהרה פורצת בשל כך אש המחלוקת. משום כך מזהירה כאן התורה בדרך רמז: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", אל תבעירו את אש המחלוקת בשעה שאתם יושבים מכונסים יחד ביום השבת.

     בצוואת ר' אליעזר הגדול להורקנוס בנו אמר כך: "בני אל ימעט בעיניך אויב אחד אע"פ שיהיו לך אלף אוהבים, לפי שאויב אחד יכול להפוך אלף אוהבים לאויבים, והאלף אינן יכולים להפך אויב אחד לאוהב"

     "בקע לגלגֹלת מחצית השקל( "ל"ח כ"ו .) מדוע נאמר "מחצית השקל "ולא "חצי שקל " ? אלא  מת' ובאמצע 'צ ,'ללמדנו שהצדיק מגן על הדור ועומד באמצע שלא – "מחצית "זה אותיות 'חי ייגש המוות אל החי , כמו שנאמר אצל אהרן (במדבר י"ז י"ג" ) ויעמוד בין המתים ובין החיים ותיעצר המגפה ."  (חוות יאיר)

     גודל כעסנו על עמלק הוא מפני שעם זה היה הראשון שכפה עלינו מלחמה ואילץ אותנו ללכלך את ידינו בדם, בשעה ששאיפתנו הייתה להיכנס לארץ ולהתיישב בה בדרך של שלום. (בניין אריאל)

                      

היכן החכמה נמצאת (פניני עין חמד, גליון 675)

     כידוע, תמונתו של ה'חזון איש', הרב אברהם ישעיהו קרליץ, נמצאת בביה"ח 'איכילוב'. כששאלו סטאז'רים את פרופסור רחמלביץ', גדול מנתחי הראש בארץ ובעולם: "מי האדם הזה בתמונה, מה הוא בשבילך, אולי סבא?". ענה להם הפרופסור: " לא, לא, זה לא סבא, זה אדם, שכשהיו שאלות שלא היו לנו עליהם תשובות, רק הוא היה עונה את התשובות".

     וסיפר להם הפרופ', שהקשר שלו עם הרב נוצר ע"י מקרה של ניתוח ראש מאוד מסובך של אדם מב"ב, שלאחר שהודיע לו הפרופ', שחייבים לנתח, השיב, שהוא לא חותם, עד שהרב לא יחתום. והלך אותו חולה לחזו"א והציע לפניו את אבחנתו של הפרופסור. החזו"א התבונן בצילום במשך כמה דק' והודיעַ נחרצות, שישַׁ לבצע אתַ הניתוחַ מאחוריַ האוזןַ ולאַ מלמעלה.  אותו בחור הודיע לפרופ' את תשובת הרב, וכששמע כך כעס ואמר: "סליחה, הרב שלך מבין בתורה, אך בניתוחים ממתי הוא מבין?! אני חושב שאת העבודה הזאת הוא צריך להשאיר למי שבאמת מבין!". והחליט לסור לבית החזו"א. כשהגיע לביתו,  נתקל באדם צנום, שיושב ומתנועע מול ספר בניגון. הוא מיד זיהה אותו ואמר: "אני מזהה אותך, אתה הוא זה שנפגש עם ראש הממשלה והצליח לעשות רעש בכל המדינה. רציתי רק לדעת מאיפה הגיעה חוות הדעת המשונה הזו ?". ענה לו החזו"א: "אני אסביר", הוא לקח עט ודף, שירטט את המוח בצורה מופלאה והסביר: "הנה מכניסים את הסכין מאחורי האוזן מעט לכאן ועוד קצת לכאן ונגמר, וכך חוסכים את הסיכון הגבוה בכניסה מלפנים". הפרופ' קימט את המצח במשך מספר דקות, תוך כדי שהוא מתבונן בציור, ולאחר שסיים אמר לרב: "גםַ אם נאמרַ שזהַ נכון,ַ זהַ לאַ מקובלַ לנתחַ כך". ענה הרב: "וכיַ בגללַ שלאַ מקובלַ נהרוגַ אנשים?". הפרופ' שתק ולאחר מספר רגעים שאל: "אפשר לשאול, היכן הרב למד את זה?". ענה לו הרב: "בתוך החדר, בספרייה שמאחוריך... תסתכל, יש שם 'סט' שכתוב עליו 'תלמוד בבלי', שם זה כתוב".  הפרופ' השתומם, לחץ את יד הרב ויצא. הוא ניתח כהוראת החזו"א, והניתוח עבר בהצלחה ב"ה.

     אמר הפרופ' לסטאז'רים: " אני רוצה שתזכרו! שלאחר כל הדיאגנוזות והאבחונים שלכם בעתיד, תדעו תמיד, שיכול להגיע צדיק כזה, וברגע אחד להשליך את הכול לאשפה, היום אני מבין, שכלַ השכלַ והתבונהַ העולמית מתחבאים בחדריםַ הקטניםַ האלוַ בבניַ ברק".

הליכה בדרך התורה הקדושה (פניני עין חמד, עלון 675)

     בשנות השלושים לחייו נחשב מוטי לאדם אמיד, עסקי הנדל"ן שלו פרחו והצלחתו נסקה אל על, יושרו ואמינותו היו לשם דבר, הוא היה איש אמת. כאשר הציע לו אחד מידידיו לבוא לסופ"ש של 'ערכים' הוא לא סירב. הוא נסע עם אשתו ושלושת ילדיו ביום שישי לצפון לבית המלון שם נערך ה 'סוף שבוע'.

     האווירה הנעימה ושולחן השבת המרשים, השרו על כולם הרגשה רוחנית נעלית, לאחר שהסתיימה סעודת השבת עם זמירות ודברי תורה על הפרשה כולם הופנו לאחד האולמות להרצאה על "מעמד הר סיני".  ההרצאה שהחלה נינוחה הפכה עד מהרה לפולמוס חריף בין האורחים לבין המרצה, גם מוטי היה נסער מהמסקנות של ההרצאה, והוא הצטרף למתקיפים, עד לשעות הקטנות של הלילה.  אט-אט נפלו שאלות המתקיפים אחת לאחת, כשבסיום לא נותרה שאלה, שהיה בה לסתור ולו משהו מההרצאה הנפלאה. בצאת השבת חש כי משהו זז בראשו, הוא היה כנה ואמיתי, ואם האמונה מבוססת על בסיס כה איתן, שלא ניתן לסתור בשום צורה, הרי שזה מחייב כל יהודי והוא בתוכם, הוא ובני משפחתו החלו לקיים אורח חיים של שומרי תורה ומצוות. המטבח הוכשר, בשר וחלב הופרדו, כל אוכל שנכנס לבית נבדק שיש לו כשרות מהודרת.  כעבור שנה בערך הפך לר' מרדכי, אברך יקר נפש ואציל במידותיו.

     מידי ערב לאחר סיום עבודתו יצא לשמוע שיעור בדף היומי שנאמר ע"י מגיד השיעור, אברך בעל כושר הסברה. כחמישים אברכים מאזינים לשיעורו שנערך כשעתיים. ההשתתפות הייתה מלאה ומיודענו חש בכל פעם התעלות וכוחות רוחניים חדשים. יום אחד עסק השיעור בנושא רמאות. המג"ש (מגיד השיעור) הסביר שאסור לקחת רכב ישן ולצפותו שיהיה נוצץ ולמוכרו כרכב מעולה, איסור זה חל בין לנוכרי ובין לישראל. לפתע נדרך מיודענו, החוויר וניכר,  שמשהו מטרידו. הוא הרים את ידו וביקש מהמג"ש לסכם שנית את מהלך הסוגיה. הלה סיכם שנית את כל המהלך ולבסוף הגיע למסקנה "וכך נפסק להלכה שאסור לרמות שום אדם כולל נוכרי".  ר' מרדכי שאל: "האם יש מישהו, שסובר שמותר לרמות נוכרי?".  אולם המג"ש ענה: "זו ההלכה ואין עליה חולקים!". "ובכל זאת" התעקש. "לא", השיב והוסיף, "האם המסחר שלך הוא עם גויים?".  ר' מרדכי רמז בידו שאינו רוצה לעכב את השיעור, והשאיר זאת לסוף השיעור, אך לא היה מסוגל להתרכז יותר. הוא בהה בחלל החדר, וכולו מרחף אל האסון אליו נקלע כתוצאה משיעור זה.  

     לאחר השיעור ניגש למגיד שיעור עם דמעות בעיניו, וידיים רועדות ואמר "אם זו הלכה מחר אני מכריז על פשיטת רגל ובין רגע הופך לעני המידפק על הדלתות. העסק שלי הוא בנדל"ן, וב"ה אני רואה הצלחה בעסקי. לפני מספר שבועות ראיתי מודעה המציעה למכירה מגדל משרדים ענק במחיר מציאה. חושיי המסחריים נדרכו, ובחשבון גס יצא, שאם ארכוש ואהפוך אותו לבניין משרדים להשכרה, ההכנסות יהיו גדולות מאוד. מדובר בעסקה של פעם בחיים! לאחר בדיקה מעמיקה המסקנה הייתה- רוץ על זה!!!  הבניין אמנם זקוק לשיפוץ רציני, אך הכדאיות לעסקה היא מעל ומעבר. רואה חשבון ומספר עו"ד כתבו 'זיכרון דברים' ולאחר מכן קבענו פגישה לחתימת חוזה. אחד הסעיפים היה שעל הקונה לשלם את כל הסכום במזומן בעת חתימת החוזה. מבחינתי היה זה מבצע לא קל לחלוטין, נאלצתי לגייס את כל הכספים הנזילים שברשותי, ואף לוויתי כספים רבים כדי לשלם את המחיר הנדרש. העסקה נחתמה, הכוסיות הורמו, המזומנים עברו, ואני שבתי עם חיוך.

     כעבור מספר ימים הבאתי חברת שיפוץ שהחלה בעבודה. הם פירקו קירות והעמיקו עד ליסודות, כדי לחזק את הבניין באותה הזדמנות. ואז נתגלה דבר, שלא היה ידוע: ביסודות התגלו סדקים. חברתַ מהנדסים עשתהַ בדיקה מעמיקה, והגיעה למסקנה חד משמעית:ַ הבניין מסוכן לשימוש! הפתרון היחיד הוא להרוס את הבנייןַ ולבנותו מחדש. כששמעתי זאת, חשכו עיניי. להרוס ולבנות מחדש זו הוצאה שלא נכללה בשיקולי הקניה. וא"כ לא רק שלא אצליח להחזיר את סכום ההשקעה, אלא אפסיד סכומי עתק שאצטרך להשקיע ואין לי מהיכן. חיפשתי את המוכרים, ואז התברר שמדובר בחבורת נוכליםַ המפילהַ אנשיםַ בפח. הוריתי לפועלים שיכסו את היסודות והחלטתי שעליי להיפטר מהבניין בכל מחיר ויהי מה!

     פרסמתי מודעות על מכירת בניין משרדים במחיר מציאה, המחיר שנקבתי היה גבוה ממה ששילמתי, אך עדיין הייתה זו מציאה.  ההתעניינות הייתה גבוהה, בשיחה ראשונה הבנתי שמדובר ביהודי,  התחמקתי ואמרתי שעדיין זה לא מוצע למכירה. יום אחד התקשר אדם בשם מחמוד, מוסלמי אירני, שיש לו חברת השקעות בישראל.  הוא התעניין, בדק ולבסוף החליט לרכוש את הבניין. כמובן שהסדקים ביסודות הבניין לא עלו בדיונים, כי הבנתי שמותר לרמות גוי... מחר אני אמור להיפגש לחתימת חוזה. אם אספר את האמת, אני בפשיטת רגל!" סיים, כשכולו רועד, ועיניו דומעות. המג"ש עודדו ואמר: "דע,  שמללכת בדרך שבורא עולם התווה לנו אף פעם לא מפסידים!".  מיודענו שב לביתו, כמי שחרב עליו עולמו. הניסיון היה כבד מאוד, הוא לא הצליח להירדם, כל הלילה הסתובב מצד לצד, הוא קם להתפלל בהנץ החמה ולאחר מכן ישב ובדמעות קרא את כל ספר ה תהילים וביקש מבורא עולם, שייתן לו כוח לעמוד בניסיון הקשה.

     בעשר בבוקר הוא התייצב במשרד עו"ד, שאמור היה לבצע את העסקה ושהיה מקובל על שני הצדדים. הוא הבחין במזוודת המזומנים שהביא הקונה. אך היה איתן בדעתו לקיים את ההלכה בכל מחיר.  לקראת החתימה התפלל לקב"ה, שלא יינזק מגילוי האמת. הוא הישיר עיניו אל הקונה ואמר: "לפני החתימה ברצוני לומר משהו שלא אמרתי . יסודות הבניין סדוקים והבניין בסכנת שימוש, אין ברירה אלא להרוס ולבנות יסודות חדשים". במקום נוצרה מהומה. "מדוע אתה אומר זאת רק עכשיו? אנחנו מתרוצצים שבועיים להשיג את כל הכסף במזומן!". " האמת, שרציתי לרמות ולהעלים נושא זה, אך אתמול בשיעור תורה למדתי, שאסור לרמות אף אדם, לכן אני מספר לכם קודם החתימה.

     הקונה ביקש להתייעץ ונכנס עם יועציו לחדר צדדי. כעבור מחצית השעה חזרו ואמרו "אנחנו חותמים". "מדוע רוצים אתם לסגור?" שאל העו"ד. "אנחנו לא מאמינים לו, הוא יהודי מתוחכם, כנראה, אתמול קיבל הצעה טובה יותר מקונה אחר, ולכן הוא ממציא כעת סיפור על סדקים... אנחנו רוצים לסגור עסקה". ישבו כולם לחתום, ולאחר מכן הועברה מזוודת הכסף למיודענו. הוא לא פסק להודות לה' על חסדו המופלא. כעבור שבועיים הגיעו הקונים לעו"ד והרימו קול זעקה "היהודי רימה אותנו... היסודות סדוקים והבניין מיועד להריסה". ענה להם העו"ד: "אילו לא הייתי שומע בעצמי, שהוא מודיע לכם ברורות,  שהבניין מיועד להריסה, הייתי מבטל את העסקה ברגע זה. אבל אני שמעתי במו אוזניי, איך שהוא מודיע בצורה ברורה, שהבניין עומד להריסה, ויש סדקים ביסודות, וקיבלתם עליכם את הכול, החוזה שריר וקיים!".

מללכתַ  בדרךַ שבוראַ עולםַ התווהַ אףַ פעםַ לאַ מפסידים!.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

שומר מצוות,עישון סיגריה בשבת, שתוי,תירוץ,להיות משוחרר,קרונות קרים,קטר רותח,שיחה בטילה,לשון הרע,רכילות,אוהבים,אויבים,

 

 

 



אמרי שפר כ"א אדר ה'תשע"ח

 

"אתה לא יכול להימנע מלהזדקן, אבל אתה לא חייב להפוך לזקן"

     "בגיל 20 אנחנו דואגים לגבי מה שאנשים חושבים עלינו. בגיל ארבעים כבר לא אכפת לנו ממה שאחרים חושבים עלינו. בגיל 60 אנחנו מגלים שהם בכלל לא חשבו עלינו"

     ''בלתי אפשרי" הוא מושג זמני בלבד,  אתם תחליטו מתי הוא יהפוך לאפשרי.

     יש מדד אחד ויחיד להצלחה בחיים- הוא , בסוף יום הלכת לישון ונרדמת עם חיוך.

(הרב ניסן מנגל) התינוק נולד בשלוש וחצי לפנות בוקר 

כשהייתי תלמיד בישיבת חב"ד במונטריאול שכרתי חדר אצל אחת מהמשפחות שגרה בקהילה. בעלת הבית הייתה בהריון שהסתבך, והרופא ביצע בדיקה ארוכה בסופה הוא קבע כי העובר לא ישרוד. הוא הציע לבצע הפלה כדי להציל את חייה של האם.

הרופא היה אחד מהרופאים הטובים ביותר בתחום – היו לה סיבוכים בהריונות קודמים כך שהם חיפשו רופא מתאים – והוא קבע בתוקף שעליהם לבצע הפלה.

לפני שהם חתמו על הטופס לביצוע ההפלה, אמר הבעל: "אני רוצה לחשוב על כך." הוא התקשר לרבי לבקש את עצתו. הרבי שמע את כל הפרטים ואמר לו לא לחתום על הטופס לביצוע ההפלה אלא לבקש מהרופא לעשות כל שביכולתו כדי להציל את חיי העובר והאם.

הבעל שב אל הרופא ואמר לו: "ברצוני שתעשה כל שביכולתך כדי להציל את חיי אשתי והילד!" – "האם אתה צריך להגיד לי?" השיב הרופא בכעס. "הרי ברור שלו הייתי יכול, הייתי עושה זאת. דע לך שאם תתעקש לא לבצע הפלה, גם העובר וגם אשתך עלולים למות. המצב מאוד חמור."

שוב ביקש הבעל לחשוב על כך והתקשר לרבי, אך הרבי חזר על דבריו: אל תחתום על כלום, תתעקש שעל הרופא להציל את חיי האם והעובר.

כשהרופא שמע את הדברים, הוא אמר: "אשתדל ככל יכולתי לעשות זאת, אך ההליך יארך שעות רבות. יש לך ילדים בבית, שוב לביתך ואתקשר אליך מיד כאשר תהיינה התפתחויות."

היה זה בשעה עשר בלילה. בארבע לפנות בוקר הטלפון צלצל. "מזל טוב! אשתך והתינוק בריאים ושלמים. הכול עבר בשלום!"

מיד לאחר קבלת הבשורה הטובה התקשר האב המאושר למזכירו של הרבי. למרות השעה המאוחרת הוא רצה שגם הרבי ישמע את החדשות. בשבע בבוקר התקשר אליו המזכיר ואמר כי הרבי רוצה לדעת האם אכן התינוק נולד בארבע לפנות בוקר, כי לפי חישוביו של הרבי הוא נולד בשלוש וחצי.

כשהבעל פגש את הרופא, הוא חיבק אותו בחום והודה לו. לאחר-מכן הוא ביקש לדעת מתי נולד הילד. "מה זה משנה?" לא הבין הרופא. "לי זה אכן לא משנה" השיב האיש, "אבל הרבי רוצה לדעת."

הרופא בדק ברישומים. היה כתוב כי התינוק נולד בארבע לפנות בוקר. הוא החליט להתקשר לאחות שטיפלה בילד. "מתי רשמת את שעת הלידה? כשהתינוק נולד או לאחר שהבאתם אותו לתינוקיה?"

מתברר שהרישום התבצע רק כשהוא הגיע לתינוקיה, כחצי שעה לאחר שהוא נולד.

"הרבי שלך צדק!" אמר הרופא. "אבל כעת סקרנותי התעוררה: מדוע היה חשוב לרבי לדעת מתי נולד התינוק?"

האבא התקשר למזכירות של הרבי ושאל אותם על כך. "לא יכולתי להירדם עד שהייתי בטוח שלאם ולתינוק שלום. בשלוש וחצי, הצלחתי להירדם" השיב הרבי.

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

להזדקן, דואגים,אנשים,חושבים,הצלחה בחיים,לישון,נרדמת,חיוך,ישרוד,לבצע הפלה,


אמרי שפר כ' אדר ה'תשע"ח

 

 

 

בישיבת חכמי לובלין, הרצה פעם אחד הבחורים חידוש בפני קבוצה מחבריו, כשבמעמד נוכח גם ראש הישיבה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל. כשסיים אותו בחור להרצות את חידושו, נענה אחד הבחורים ואמר: הרי החידוש הזה כבר כתוב במלבי"ם... הפנה רבי מאיר שפירא זצ"ל את פניו לאותו בחור, ואמר לו: זה לא כתוב במלבי"ם, אלא ב"מלבין" – ה"מלבין פני חברו ברבים" (מסכת אבות פ"ג, מי"א)...

    בפ' שלח נאמר (במדבר י"ד, ו'): ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם. הנה בפשטות הכוונה הוא שהם קרעו את בגדיהם לאות צער, אבל מיתאמרא משמיה דהגאב"ד מטשעבין זצ"ל שאמר בדרך צחות, על המרגלים נאמר (שם י"ג, ג') "כולם אנשים", הם היו שיינע אידן – חשובים וצדיקים, ולבשו 'זיידענע זיביצ'עס' [מלבושי משי רבניים], כעת, כששבו מתור את הארץ ודברו סרה על ארץ הקודש, באו יהושע וכלב וקרעו את בגדיהם ההדורים, באמרם, אתם מוציאי דיבת הארץ, אל תתנהגו כמו 'שיינע אידן', אינכם ראויים ללבוש מלבוש רבני...



     גדול אחד, שקיבל במתנה מקל המצופה כסף, חתך את חלקו העליון המצופה כסף והשאיר רק את חלק העץ שבמקל. וכאשר נשאל למה חתך את חלקו העליון ולא את חלקו התחתון, השיב: אני צריך את המקל להרגלים ולא לראש...



     הגה"צ רבי ישראל סלנטר זי"ע אמר פעם בדרך הלצה: לברכת המזון הנאמרת במניין של עשרה, נדרשים "שבעה אוכלי פת" – נועם תצוה - זכור תשע"ח שיח ו ואילו לתפילה במנין די ב"ששה מתפללים", ומפני מה החמירו יותר בברכת המזון? אלא ניחא לי' לבורא ית"ש שעוד יהודי אוכל...

''ונקה לא ינקה" (קול ברמה, גיליון 322)

     מעשה שקרה בזמנינו, במלחמת לבנון הראשונה. משפחה מהצפון הגיעו לביתו של הצדיק רבי ישראל אבוחצירא זצוק"ל זיע"א הבבא סאלי. הם קיבלו רשות להיכנס. והצדיק ראה שכולם היו בעצבות גדולה ממש כאבלים. שאל אותם הרב: מה קרה? והם סיפרו לו: מורינו ורבנו, הבן שלנו הלך לצבא ולא חזר, ובמשרד הביטחון אינם יודעים עליו מאומה, ואנו מבולבלים ולא יודעים מה לעשות, ומבקשים מהרב שיתפלל שהבן יחזור. הרב שתק לרגע, ואחר כך אמר להם לשבת, וביקש שיביאו להם משקה ועוגיות, וערכו להם שולחן. הם אמרו לרב שאינם מסוגלים לאכול ולשתות מרוב העצבות. אולם הרב לא ויתר להם, וחייבם לשתות וביקש מהם לשיר אתו את השיר: "ונקה לא ינקה" שכתוב בתפילת משה רבנו באמירת ויעבור, והיא מסוגלת לניסים ונפלאות. האורחים התביישו, והרב שר בניגון: " ונקה לא ינקה" שלוש פעמים, והם שרו אחריו, ואחר כך שתו, וכשסיימו לשתות ולשיר, אמר להם הבבא סאלי זצ"ל: ה' יעשה ניסים ונפלאות, ותשמעו על הבן בקרוב בשורות טובות. עם כל זה הלכו קצת מאוכזבים כי לא ברך אותם ברכה לבן רק אמר להם תלכו ויהיו בשורות טובות בעזרת ה'.

     והנה אחרי שבוע, הם מקבלים מברק שהבן נמצא, ואחרי שבוע נוסף הוחזר למדינת ישראל ובא לבית הוריו. בני המשפחה קיבלו על עצמם לעשות מסיבת הודיה אצל הרב הבבא סאלי זיע"א. העמיסו שתייה ודברי מאכל מכל טוב, ונסעו לנתיבות לביתו של הרב.  כשהגיעו, נכנס השמש ואמר לרב שהבן שהתפלל הרב עליו לפני שבועיים, נמצא, ועכשיו הגיעו בני המשפחה עם החייל לעשות סעודת הודיה עם כבוד הרב.  ערכו שולחנות, אכלו מנה ראשונה, שתו לחיים, ואחרי זה שוב שרו: "ונקה לא ינקה" בשמחה רבה, כמה פעמים.  ואז פנה הצדיק לחייל ואמר לו: "עכשיו תאמר לנו איזו מצווה עשית שזכית על ידה להינצל מהשבי".  החייל הסמיק ואמר: "מורינו ורבנו אני לא מקיים מצוות, ואף מצווה לא עשיתי מהבר מצווה שלי ועד היום ". אולי תיזכר - ביקש הרב. החייל ניסה להיזכר אולי פעם נתן צדקה או השלים מנין, או עשה איזה חסד, ואז נזכר ואמר: כן, מעשה אחד אני עושה אבל זה לא מצווה, זו טובה...  מה הוא? שאל הרב.  והחייל סיפר: "כשבנו את בית הכנסת החדש בשכונה, בקשתי מהגבאי שאין צורך להביא עובדת ניקיון לנקות את בית הכנסת ביום שישי, אלא בכל יום שישי כשאחזור מהבסיס אני אנקה אותו, וביקשתי שלא יאמר זאת לאיש, רק בינינו... וזה מה שאני עושה. אני דואג לחומרי הניקיון, ובא לנקות את בית הכנסת מידי יום שישי. אם זה נחשב למצווה אז אני שמח ". הרב חייך ופנה לכל המסובים ואמר להם: "אתם רואים זו מצווה שלימה שעשה ללא כל הנאה של כבוד, ויש לה מעלה גדולה!"  והוסיף להם עוד דברי מוסר שצריכים לחזור בתשובה ולהמשיך בעבודת ה'. ולבסוף הסביר: "זהו השיר ששרנו אז והיום "ונקה" הבחור שמנקה את בית הכנסת, "לא ינקה" אותם אנשים ששמרו אותו בשבי עד שיחזירו אותו. וזה שכר של מצווה אחת בשלמות, וכל שכן אם אדם עושה עשר או עשרים מצוות כאלו בימי חייו, כמה מעלה גדולה היא!

     וממעשה זה הרבה התחזקו וחזרו בתשובה כולל החייל, שזכה ובנה בית כשר, בית של תורה וקדושה...

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

חכמי לובלין,הרצה,בחורים,חידוש,מלבין,מלבושי משי,דברו סרה,ארץ הקודש,יהושע וכלב, דיבת הארץ,


אמרי שפר י"ט אדר ה'תשע"ח

 

 

 

אל תנסה להעריך את גובה ההר לפני שתגיע לפסגתו. רק אז תבין עד כמה הוא היה נמוך.

    ארץ ישראל היא המקום היחידי, שיש בו מקצת מפלט לתורה והעיקר שאין בו גויים. כל הנגעים המצויים בארץ ישראל, דהיינו המינים והמינות, הפרת התורה והמצוות,  מצויים גם בחו"ל, אלא ששם יש עוד משהו נוסף, והוא - הגויים. נמצא שהנאחז בנימוקים רוחניים כביכול בגולה, נאחז למעשה בגויים אשר שם.  מה ליהודי שומר תורה בחו"ל, ומה לפורק עול תורה בארץ ישראל.

     בית המקדש הראשון עמד ארבע מאות ועשר שנה – ת''י – והבית השני עמד ארבע מאות ועשרים שנה – ת''כ. ביחד הרי זה ''כתית''. שני בתי מקדש האירו רק כמניין ''כתית''. אולם בית מקדש השלישי יהיה תמיד ונצחי – ''להעלות נר תמיד.

     בכל יום יש לך בחירה ליהנות מחייך או לשנוא אותם.  הדבר היחיד שבאמת שלך ושאף אחד לא יכול לשלוט בו או לקחת ממך, הוא הגישה שלך, אז אם אתה יכול לשמור על כך, כל שאר הדברים בחיים הופכים להיות פשוטים יותר.

אין עוד מלבדו 'ג'

     לקח רב בנושא זה ניתן ללמוד מן המעשה המעניין שלפנינו, על קשישה יהודיה שסיכנה את עצמה למען בחור ישיבה נרדף, שכלל לא הכירה,  שהתפרסם בספר "ועמך כולם".

     עמוסה בתרנגולות ובאווזים קשורים זה בזה בחבל שהסתבך בין רגליהם, עלתה הישישה לקרון הרכבת המיושן. איש לא היה מעוניין להתחכך בנוצותיהם הלבנבנות של התרנגולות המקרקרות, והכל פינו לה מקום. כך מצאה לה הזקנה מנוח על אחד מספסלי העץ, ותוך דקות מספר היו בעלי הכנף שעמה מסודרים למופת סביבה, כשמפעם לפעם היא מפזרת להם זרעונים בחיבה רבה.  צפירה חדה וארוכה נשמעה מרציף התחנה, ובטרם הספיקה הרכבת לנוע ממקומה, נחפז בקפיצה צעיר מבוהל אל קרון הרכבת. בעודו מתנשף, החלו גלגלי הרכבת לשקשק באיטיות על פני מסילת הברזל אל עבר הבלתי נודע.  רגליו הרועדות מפחד לא נשמעו לו, והוא חש כי הוא עומד לקרוס תחתיו. סריקה קלה גילתה לו שהקרון עמוס לעייפה באיכרים חסונים ובעקרות בית כפריות, ולא נותר לו מקום ישיבה, כי אם ליד אווזיה ותרנגוליה של הישישה שהמו וקרקרו בהתרגשות לרגל תזוזתה הרעשנית של הרכבת .

     לעיתים, טומנים החיים לאדם, הפתעות שאין הוא יכול לצפותן, הרהר לעצמו דוד מנדל. עוד הבוקר שקד על תלמודו בצוותא עם חברו הטוב, ועתה הוא מוצא עצמו רועד כעלה נידף, במחלקה הרביעית ברכבת נוסעים עמוסה לעייפה, העושה את דרכה מלוביץ לקייב.

     היה זה בעת שהוא עמד לקום ממקומו כדי ליישר את גוו, כשלפתע הופיע ראש הישיבה מלווה בקצין בכיר בעל סבר פנים חמורות,  שהציג צו המורה לבני הישיבה לפנות את העיר לוביץ תוך עשרים וארבע שעות, ולא, רע ומר יהיה גורלם.  הבחורים, שמלומדים היו בתלאות שהליט עליהם משטרו של סטאלין, הילכו בעצבות איש איש למקום לינתו, אספו את חפציהם המעטים וחזרו למקומות מגוריהם. דוד מנדל, רצה גם הוא לשוב לעירו, קייב, אלא שהוא, מבית עני ומרוד הגיע. במשך חדשים ארוכים צירפו הוריו פרוטה לפרוטה כדי לשגרו לישיבה הקדושה, ועתה, כאשר כיסיו ריקים ממצלצלים, לא ידע דוד מנדל את נפשו.  בפיו של ראש הישיבה שהיה אף הוא דל אמצעים,  לא היו בשורות עבור דוד מנדל. כסף, יקירי, אין לי, אמר בעיניים דומעות, אך אוכל לייעצך, כי בכל עת שתרגיש שצרה גדולה מתרגשת עליך, זמר בפיך את הפסוק אין עוד מלבדו, רבים נושעו בכך. ראש הישיבה, הרים את ידיו ובירך את תלמידו בהתרגשות, כי כל צרה ומכאוב לא יבואו עליו,  ובהסירו את ידיו מעל ראשו של דוד מנדל, זירזו לעשות כל שלאל ידו כדי לעזוב את המקום במהירות לבל יבולע לו.  

     הנוף שניבט מבעד חלונות הקרון התחלף במהירות.  הרכבת כבר שעטה במלא תנופתה, ובעוד שעה קלה אמורה היא להגיע לתחנתה הבאה, שם,  יעלה הכרטיסן חמור הסבר וידרוש ממנו כרטיס. דוד מנדל, שהספיק להתאושש קמעא מריצתו הטרופה, שב ונשם תכופות כשהדאגה הולכת ומכרסמת בלבו.  הישישה סיימה להאכיל את בעלי הכנף זו הפעם השלישית, כשדוד מנדל החליט לפנות אליה. על פי תווי פניה, היא הייתה היהודייה היחידה בקרון , ובעת צרה זו לא נותרו בידיו ברירות הרבה, אלא לשטוח בפניה את מצוקתו.  תוך שהוא מביט לכל עבר לראות כי איש אינו שומע את דבריו, לחש דוד מנדל משפטים אחדים באזני הישישה, שנראתה כמי שאינה קשובה לדבריו כלל.  לפני שסיים את לחישותיו, שאל בתחינה: אולי,  גברת, יכולה את לעזור לי? אך תמה המלה האחרונה מפיו של דוד מנדל, וראשה של הישישה, שבלאו הכי נראתה תשושה, החל להסתובב במעגלים קצרים, ותוך רגעים מספר שקעה בשינה עמוקה , שתוצאותיה נשמעו היטב בחלל הקרון.

     גלגלי הרכבת המשיכו במאוצתם, ודוד מנדל שהרהר במר גורלו, כלל לא שם לב שהקשישה ניעורה משנתה, ובטרם קמה ממקומה, אספה אל חיקה אווז גדול ותרנגולת רעשנית, ויצאה לסיור בין ספסלי הקרון.  עד מהרה ניעור הקרון כולו לחיים. צעקותיו של גברתן בעל כרס החרידו את הנוסעים מרבצם, והיא,  הישישה, כאילו אין הדברים נוגעים אליה, המשיכה לשוטט מאדם לאדם, כשהיא מציגה את כרטיסה ושואלת: אדוני! האם אפשר להגיע בכרטיס זה מלוביץ לקייב? בעוד הגברתן קורא ברמה: גברת!  אמרתי לך כבר, כן, כן, זה כרטיס טוב, זה כרטיס מצוין. תוך שהיא מקרבת את התרנגולת הצווחנית לראשי האנשים, המשיכה הישישה בסיורה, ועוד לפני שהציגה את שאלתה, כבר היו הכול עונים לקראתה בקול רם: כן, כן, זה מצוין.  דוד מנדל שהתפקח מהרהוריו לתוך ההמולה הנוראה, שח לעצמו במר לבו, כי לא זו בלבד שגורלו לא שפר עליו, אלא גם נגזר עליו לבלות את הנסיעה ליד אישה מוזרה ומסכנה זו, ובקרבו הוא זעק והתחנן לבוראו, כי יצילנו מהצרה העומדת להתרחש עליו, כאשר אין לו כרטיס להציג בפני הכרטיסן.  בפנים מלאות סיפוק שבה הקשישה אל מקומה,  הניחה את האווז והתרנגולת במקומם, ושוב שקעה בתרדמה עמוקה. לרגע, נדמה היה לו לדוד מנדל, כי מידי פעם היא ממצמצת קלות באחד מאישוניה, אך הוא לא ייחס כל חשיבות לכך. הקטר הניף את ידית הבלמים, וקרונות הרכבת האטו ממרוצתם. ככל שקולות השקשוק הלכו ושקטו, כך גברה והלכה פעימת לבו.

     מרחוק נראה הכרטיסן, בדיוק כפי שחזה דוד מנדל בחלומותיו השחורים. גבוה, רחב, בעל ארשת פנים אכזרית, ואזיקים נוצצים משתלשלים מחגורתו העבה, מיועדים לנוסעים מסוגו. לפתע, הרגיש דוד מנדל כי דבר מה נדחף לידו. מבט קל הבהיר לו,  כי הישישה דוחפת לידיו את כרטיסה שלה, שכבר היה מרופט ממשמושיה בו. כמעט פתח את פיו כדי לשאול אותה לפשר הדבר, אך היא פערה את עיניה לרגע, מצמצה לו בחומרה שישתוק, ושבה לתרדמתה העמוקה.  הכרטיסן הלך והתקרב, ודוד מנדל אחז את הכרטיס בידיו, כשכולו תמיהה וחרדה לגבי הבאות.  כרטיס, בבקשה רעם הקול, ודוד מנדל הציג את כרטיסו בפני הברנש. כרטיס, גברת, גברת, כרטיס,  זעם הכרטיסן כלפי הישישה ואווזיה. הוא עמד לצעוק שנית, כשלפתע נשמעו קולות נרגנים מארבע פינות הקרון: הנח לה למשוגעת הזו, אל תעיר אותה. תאמין לי נשמע הגברתן הכרסתן צועק "יש לה כרטיס, כולנו ראינו, רק אל תעיר אותה, סבלנו ממנה די והותר, הורה באצבעו העבה.  בלית ברירה המשיך הכרטיסן בדרכו, ולרגע נדמה היה לו לדוד מנדל, כי בת שחוק קלה מרחפת בזויות פיה של הקשישה הפיקחת, שהמשיכה לנום כמשאלת לבם של נוסעי הקרון, ולא הטרידה אותם עוד.

     תעוזה ואומץ לב בלתי רגיל הייתה אותה קשישה זקוקה לאגור, כדי להעמיד את נפשה בסכנה. די היה במעידה קלה, כדי שהיא ודוד מנדל יושלכו יחדיו לבית הכלא הסובייטי למשך שנים ארוכות. אולם, כאשר שמעתי כי בן ישיבה אתה, ידעתי כי אני חייבת לעשות הכול כדי להציל אותך מן הסכנה, סיפרה הישישה לבחור שהגיע להוקיר לה טובה.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

ארץ ישראל,גובה ההר,המינות,הפרת התורה,בית מקדש,נר תמיד,בחירה,לשלוט,נצחי,




אמרי שפר י"ח אדר ה'תשע"ח

 

אחת מאמרותיו של הבעל שם טוב: " עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות!" כאשר אדם שרוי בצער, במקום לשקוע בעצבות, עליו להתחזק ולעודד את רוחו לשמוח. כאשר אדם מקבל באהבה את הקושי שאליו נקלע ומראה לקב"ה כי הוא לא נותן לאף סיבה שבעולם להעציב אותו והוא שמח בכל מצב, הקב"ה מיד הופך את פני הדברים ונותן לו סיבה אמתית לחייך ולשמוח! אז... לא רק שכדאי להיות בשמחה, אלא זו אף מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד כמו שאומר רבי נחמן מברסלב ובמיוחד משנכנס אדר מרבין בשמחה!

 

   אם יהודי מקיים 'ואני בחסדך (בלבד) בטחתי' מיד הוא יזכה ש' יגל ליבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי'

 

         אם רוצה אדם לעשות רצונו של מקום, חייב הוא לדאוג לזולתו, ולהביא לכך שגם רעהו, וגם בנו של רעהו, ילמדו תורה. ברם, אם האדם דואג רק לעצמו, ופניו לבית, אות ברור הוא שאין הוא עושה רצונו של מקום...

 

   כדי להרחיק לכת בחיים עלינו לגלות רכות כלפי הצעירים, צייתנות למבוגרים, אהדה לאלו המתאמצים וסבלנות כלפי החלשים. כי ביום מן הימים נתנסה אנחנו בכל אחד מהדברים הללו.

 

לא תחמוד"...)אמונה שלמה(

    רעייתו של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל בעל ה ״שאגת אריה״ הייתה אישה גדולה. המעשה הבא חושף את אורח החיים הסגפני שסיגלה לעצמה.

    על גדלותו בתורה של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל, שחי לפני כמאתיים שנה, אין צורך להרחיב. ספריו ״שאגת אריה״, ״טורי אבן״, ״וגבורת ארי״ נפוצים בכל בתי המדרשות שברחבי תבל וחידושי תורתו נשאים בפיהם של לומדי התורה די בכל אתר ואתר, עניותו הנוראה אף היא מן המפורסמות, וידוע, כי פעמים לא היה תחת ידו גיליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו. מסופר כי בביתו לא היו צלחות לאכילה, משום שלא היה לו ממון לרכוש כאלו. בשולחן ביתו, קרש גס וארוך, היו שקעים עמוקים אשר בתוכם היו מניחים את האוכל, ובני הבית היו אוכלים מן השקעים באמצעות כפות מעץ. בעל ה 'שאגת אריה' לא חש כלל כי חסר לו דבר מה, כה היה שקוע בלימודו. ביום מן הימים נכנס לביתו גדול דורו, הגאון רבי רפאל המבורג זצ״ל, וכאשר נוכח כי רבי אריה לייב הסועד את לבו בכף עץ מן ״הצלחת״ - הלא היא השקע שבשולחן, קפא על מקומו ונעמד דום. מעודו לא ראה עניות שכזו. ה ׳׳שאגת אריה" לא העלה על דעתו כי רבי רפאל נרע=A9 בשל כך, ואמר לו: "רבי רפאל, אתן לך במתנה את כפות העץ ובלבד שלא תעבור על לא תחמוד"...

לימים הוצע לו, לבעל ה ׳׳שאגת אריה", לכהן פאר כרבה של קהילת מץ. כאשר הגיע עם בני משפחתו לעיר רבנותו, שיחרו ראשי הקהילה לרבם החדש, כי מנהגם מימים ימימה, להתקבץ בבית הרב ביום היבחרו, ובני משפחות הרב מגישים לחוגגים קפה ועוגיות. הסכים ה"שאגת אריה, לכינוס זה, אך בני העיר שידוע ידעו את עוני רבם ואת מחסורו, שיגרו לביתו קפה, סוכר ועוגיות כדי שהרבנית תגיש אותם כתקרובת לפני הנאספים .. בהגיע השעה היעודה, הסבו המכובדים בבית הרב, וסביבם בני הקהילה שנאספו מכל עבר לרגל המאורע המרגש. תוך זמן קצר, הובא מגש כוסות קפה מהבילות אל השולחן, והנוכחים התכבדו איש אחר איש ליטול כוס קפה וללגום ממנה כמנהג המקום. הראשון הצליח להסתיר את העווית פניו, רעהו נשך את שפתיו, והשאר הניחו את כוסות הקפה מידיהם. הקפה היה מר בלי גרגר סוכר. כעבור זמן מה סולקו כוסות הקפה, ואל השולחן הובאה התקרובת הבאה: מגש מלא ב... קוביות סוכר. התברר כי הרבנית לא העלתה על דעתה שהסוכר משמש כחלק ממשקה הקפה. מעולם לא הורגלה למותרות מעין אלו, היא חשבה כי לרגל האירוע הנכבד, הביאו אל ביתה קוביות סוכר כדי לחלקן לנאספים.... כל ימי חייה, היא סבלה מעוני ומחסור, עד אשר סיגלה לעצמה צורת חיים זו, מתוך הכרה כי היא מקדישה את חייה עבור התורה הקדושה.

"     איש צדיק היה בירושלים, רבי משה אהרן שטרן, ששימש כמנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ. הוא נולד בארצות הברית. כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכל טורחים לרפואתך. כולם, מלבדך..." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכשבעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה". הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח ואכן נרפא! הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות.

    באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של הישיבה בירושלים, והמקום היה צר מלהכיל את התלמידים הרבים, תכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס... אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין..." "אם כך, לא אוכל לנסוע", הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם". חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו... לפתע עצרה מכונית. נהגה שאל: "לאן הרב צריך?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "יעלה הרב", הזמינו הנהג. התברר, שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסמטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח בפניו את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין... בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו בחזרה לשדה התעופה...

    כשהיה הרב שטרן מספר סיפור זה, היו עיניו בורקות. וכך הוא אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי היה אמור לבוא מהיישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי? הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית!".... כי "בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו..." עיקרון זה נלמד מבלעם בן בעור. הבורא לא רצה שבלעם ילך למדיין לקלל את ישראל. אמר לו: "לא תלך עימהם" (במדבר כ"ב, י"ב). אולם כאשר בלעם השתוקק ללכת, אמר לו הבורא: "קום לך איתם" (במדבר כ"ב, כ'). כלומר, אם אינך משנה את רצונך, למרות העובדה הידועה לך שה' אינו מעוניין בהליכתך, בבקשה, לך! סיפוק רב לא תנחל בדרך זו...

    את הרב שטרן הוליכו לתפילה, בהתאם להחלטתו הנחושה משנות הילדות, ואילו את בלעם הוליכו לקראת אובדנו. ניתן ללמוד מכאן כלל גדול הקשור לכל פינה בחיינו. לא אחת אנו שומעים הצטדקויות : "מה אני אשם? בשמים החליטו", "כך זה קרה, למרות רצוני" , "אני לא יזמתי, נקלעתי לכאן במקרה". כל אדם בהתאם לסגנונו וכיד הדמיון הטובה עליו, מנסה לגלגל את האשמה הלאה ולהיוותר זך ונקי. אולם למעשה, לא כך הם פני הדברים. ממרום מכוונים את דרכו של האדם בהתאם לרצונו הכמוס והעמוק, בהתאם לרצון הגלוי רק לבורא, שהינו "בוחן לבבות".

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

עצבות ,נועלת,שערי שמיים,תפילה,שערים נעולים,השמחה,לשבר חומות,רכות,הצעירים,צייתנות ,מבוגרים,


אמרי שפר י"ז אדר ה'תשע"ח

 

 

האריז"ל ב 'שער הכוונות': 'קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על-ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי"'.

     "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה,כ). התנהגותו של תלמיד חכם ושומר תורה חייבת להצטיין בכול – עליו להיות "פורשי כנפיים למעלה", זהיר במצוות שבין אדם למקום; ובה בעת "ופניהם איש אל אחיו", זהיר וטהור בדברים שבין אדם לחברו. (עוללות אפרים)



     הגמ' במסכת תענית אורת שינם ג' מפתחות שלא נמסרים לשליח )יחד) והם אך ורק בידי הקב"ה: חיה (-יולדת) תחיית המתים, מטר.  אומר הגאון מוילנא דבר זה רמוז כאן בפסוק: "פיתוחי חת"ם – המפתחות של ח'יה ת 'חיית המתים ו מ'טר "קדש לה'" הם אך ורק בידי הקב"ה. )אהל מועד(

     והנה, מספר הפרשיות שמשה אינו מופיע בהן הוא שמונה-עשרה:  שתים-עשרה פרשיות של ספר בראשית, וכן שש פרשיות נוספות: " תצווה", "עקב", "ראה", "שופטים", "כי תצא", ניצבים". והדבר נרמז במלים "מחני נא מספרך אשר כתבת" המונות שמונה-עשרה אותיות,  כנגד שמונה-עשרה הפרשיות שנמחה שמו מהן.



הפרנסה היא מאת בורא העולם

     להלן סיפור, המעובד מתוך 'ווי העמודים', שיש בו כדי ללמדנו כי הפרנסה היא מאת בורא העולם בלבד. ומעשה שהיה - כך היה:

     סיפר אברך יקר, בעל אמונה חזקה בבורא עולם: אני לומד בכולל כל היום, ואשתי עובדת כמזכירה רפואית, ברוך השם התברכנו בהרבה ילדים, והקב"ה עוזר לנו ויש לנו די צרכנו עבור לחם ומזון, אבל רק זה, וגם אם אנו רוצים מאוד לחדש איזה דבר בביתנו, כגון אשתי מאוד רוצה לקנות וילונות לסלון, אך אין באפשרותנו להפריש עבור זה כסף, כי כאמור כל הכסף שאנו מרוויחים, הכול הולך למצרכים חיוניים ביותר.

     באחד הימים, כשאכלנו ארוחת ערב משותפת, הודיעה אשתי, כי בעבודתם מחפשים מזכירה רפואית, שתעבוד שעתיים בערב,  מדובר במשכורת נכבדה מאוד, כי שעות אלו הן שעות נוספות ומשלמים עליהן פי אחד וחצי משעה רגילה, ולכן היא מאוד רוצה ללכת לעבוד את השעות האלו, כדי שתהיה קצת הרווחה בבית.  אמרתי לה, שבשעות הללו נחוץ מאוד, שתהיה בבית עם הילדים, ואני בטוח בכך, שכסף לא מגיע מעבודה, גם אם לא תעבוד, אם זה נגזר עלינו בראש השנה, שיהיה לנו כסף, הרי שזה יגיע, ואם לא זה לא יגיע. אבל אשתי טענה כלפיי , שאנו רואים בחוש, שמי שעובד שעות נוספות מקבל משכורת יותר גדולה, וזו מציאות - שיש לו יותר כסף.  הסברתי לה, שהכסף היה מגיע אליהם בכל מקרה, העבודה - זה רק בשביל ההשתדלות, וזאת, כי הקב"ה רוצה, שעולמו יתנהג בדרך הטבע, כאילו הכסף מגיע מעבודה, אבל הכסף שאמור להיות שלנו, יגיע אלינו בכל מקרה . אשתי טענה - אולי בכל זאת, היום כשיש הסתרה כל כך גדולה , ואנוַ רואים בחוש, שכלַ מיַ שעובדַ מקבלַ כסף, ומיַ שלאַ עובדַ לא  מקבל, זה סימן שהקב"ה רוצה שהעבודה תביא אתַ הכסף. ראיתי, שהיא כל כך נחושה ללכת לעבוד את השעות האלו, לכן למרות הקושי הגדול שהאישה תעבוד בשעות הערב המוקדמות, לא התנגדתי.  אשתי הלכה לעבוד, ואכן בסוף החודש הביאה משכורת גדולה בהרבה, ומיד פנתה לקנות עם הכסף הנוסף, את הווילונות שכל כך רצתה, וכך כל חודש הייתה מביאה משכורת גדולה, ובכל פעם הייתה קונה איזה מוצר אחר לבית.  מפעם לפעם היה עולה הוויכוח בינינו שוב, ויכוח ענייני, כמובן,  בדרך ארץ, כאשר אני טוען, שהעבודה היא רק הסתרה, אבל באמת הכסף לא מגיע מעבודה, ואשתי לא מצליחה להבין זאת,  הרי אנו רואים בחוש, שמאז שהתחלתי לעבוד המשכורת גדלה,  ונהייתה רווחה כספית בבית. ולמרות הקושי הגדול לשנינו בעבודה בשעות אלו, זה משתלם, כי במציאות אנו רואים בחוש,  שיש לנו יותר כסף.  

     כמזכירה רפואית, מגיעים אל אשתי אנשים רבים, שנמצאים במצבים לא נעימים ואפילו קשים, ולפעמים האנשים גם עצבניים, וכמובן, את כל הכעס שלהם הם מוציאים עליה, למרות שהיא כלל לא אשמה במצב. אם בתחילה אשתי לקחה זאת ללב, וזה כאב לה, לאחר זמן מה היא התרגלה למצב, והייתה מנסה להרגיע את החולים, אבל גם אם הם לא נרגעו, היא הייתה רגועה, ולא הייתה לוקחת ללב.  באחד הימים נכנס אדם למרפאה וביקש לקבוע תור לרופא עור,  אשתי אמרה לו, שרופא עור מגיע רק פעם בשבוע, והתור אליו הוא ארוך, והוא יצטרך להמתין כחודשיים עד לתורו. הלה, שככל הנראה היה אדם מר נפש, התחיל לצעוק, איך זה יתכן שבמרפאה יש רופא עור רק פעם בשבוע... "זה חוצפה, אני הולך מיד למשרד הבריאות להתלונן... אני אפתח כאן מרפאה אחרת, וכולם יעברו אלי". ועוד כמה 'פנינים' שהוציא מפיו, עד שעזב סר וזועף.  היא כבר הייתה רגילה להתקפות כאלו, ולא לקחה זאת ללב,  וכשחזרה לבית, סיפרה לי על המקרה, שאירע לה היום, איך שאדם לא שלט ברגשותיו וצעק זעקה גדולה ומרה, כאילו שהיא יכולה לעשות משהו.  כעבור יומיים, התקשר מנהל המרפאה, והודיע לאשתי, שיש רופא עור, שהיה עובד בבית הרפואה בכל יום שלישי, ומסיבות שונות עזב שם, והוא רוצה להתחיל לעבוד במרפאה בכל יום שלישי. הוא ביקש מאשתי לבדוק, אם יש חדר פנוי. אשתי אמרה לו, שביוםַ שלישי אכןַ ישַׁ חדרַ פנויַ בשעותַ אחרַ הצהריים.  ואכן, מיד למחרת התחילו לארגן לו את לוח הזמנים, ואנשים רבים אכן שמחו שרופא עור נוסף למרפאה.

     אחד המטופלים שהקדימוַ לו את התור, היה מיודענו הצועק, שתורו הוקדם עוד לאותוַ שבוע. כשנכנס למרפאה, הוא היה בטוח במאה אחוז, שרק בזכות צעקותיו הביאו רופא נוסף, ואמר: "אני יודע, שבלי צעקות שוםַ דברַ לאַ זז,ַ תראוַ רקַ צעקתי, וכברַ סידרו רופאַ נוסף ". כשחזרה הביתה סיפרה אשתי על המקרה המשעשע, שאותו אדם בטוח במאה אחוז שבזכותו הגיע הרופא, כאשר היא יודעתַ בוודאות, שמהַ שהוא ראהַ כהצלחה, כללַ לאַ קשור למהַ שהואַ חושב שעשה ופעל בנידון, מנהל המרפאה כלל לא ידע על צעקותיו,ַ וכללַ לאַ ידע, שישַׁ ביקושַׁ לרופאַ עור,אלאַ עשהַ זאתַ רקַ כדיַ לקדםַ את המרפאהַ שלו,ַ ע"יַ הבאתַ רופאַ מקצועיַ נוסף.  לא אמרתי כלום, אבל הסתכלתי חזק על הווילונות, ואז אשתי הבינה הכול, המקרה של הצועק הוא אכן מאוד משעשע: הוא חושב שבצעקותיו הצליח לסדר רופא, עובדה - הוא צעק ולאחר יומיים סידרו רופא נוסף. אבל באמת כל מי שהיה עומד מהצד, ורואה את התמונה כולה היה יודע בוודאות שאין שום קשר בין שני הדברים.  וכי המקרה שלנו לא הרבה יותר משעשע? גם אנו נראים בדיוק כמו אותו צועק, אנחנו חושבים, שהעבודה מביאה כסף, וכאילו רק בזכות השעות הנוספות הצלחנו לקנות ווילונות, והרי ראינו בחוש שלאחר שעות נוספות המשכורת גודלת, אבל מאוד ייתכן, שאין כל קשר בין הדברים, הכול הרגשה מוטעית, והווילונות הגיעו מסיבות אחרות לגמרי.  למחרת הגישה אשתי מכתב התפטרות מהעבודה של שעותַ נוספותַ בערב.



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

בית הכנסת,לאהוב,בני ישראל כנפשו,תלמיד חכם,שומר תורה,להצטיין,פורשי כנפיים, ספר בראשית,תצווה,עקב,ראה,שופטים,כי תצא,ניצבים,



אמרי שפר ט"ו אדר ה'תשע"ח

 

אדם בביתו יכול לגמול כל הזמן הרבה חסד עם בני משפחתו, אף בלא מטבע כסף אחד, אלו מעשי חסד שנקרים בביתו של האדם בכל רגע ורגע. זוהי קופת גמ"ח ענקית ומסו־ עפת שאפשר לנהל בלא אגורה שחוקה'.




     אין דרך לדעת מה מצפה לנו מעבר לאופק אך אל תתנו לעובדה הזאת להפחיד אתכם, כי זה מה שהופך כל יום למסע חדש, מעניין ומרגש.

     אם אנחנו רוצים את היתרונות של דברים מסוימים בחיים, עלינו גם לקבל את מחירם.

     במלבי"ם (רמזי המשכן), מביא מה שידוע שהמנורה מרמזת על החכמה, ועל התורה.  ומביא דבר נפלא, שכל התחלת ספרי התורה, מכוונים כנגד המנורה, ספר בראשית ז' תיבות בפסוק ראשון, נגד שבעת קני המנורה, בספר שמות יש י"א תיבות, כנגד כפתורים, בויקרא ט' תיבות כנגד פרחים, במדבר י"ז תיבות כנגד גבהה של המנורה ]מלבד הטפח האחרון של הרגל[ בדברים כ"ב תיבות כנגד גביעים.

  "הבריאה כולה לנסות את האדם... ולכן מביא הקב"ה את האדם בסכנה עד שרואה כאילו שאין לו אפשרות ותקווה, וע"י זה נבחן האדם אם אמונתו שלימה ועדיין לא התייאש מן הרחמים וכאשר אמונתו ראויה אז מצילו הקב"ה בישועה נפלאה בשעה האחרונה ממש" (ע"פ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל). 

     הצלחה עולה לראש מהר, אך כישלון מחלחל עמוק לתוך הלב. 

    זכות מסירות הנפש - מתוך כל עשרים וארבעה ספרי הקודש לא נקרא ספר על שם אישה, חוץ משני ספרים, בחמש המגילות – רות ואסתר. מפני ששתיהן מסרו את נפשן. רות אמרה "באשר תמותי אמות", ואסתר אמרה "כאשר אבדתי אבדתי". (שפתי חכמים)

     כח הניגון מושך מאד את נפש האדם ויערב לנפש מאד, וטעם הדבר כי הנפש מורגלת קול נגינה בהיותה במרום וכו', מאז ששמעה מלאכי מרום פותחים את פיהם מברכין משבחין ומפארין וכו'. וישנם אנשים שיערב להם הנגינה, עד שיתבטלו חושיהם לבל ידעו איפה הם. ויש שתקפוץ עליהם השינה, כי תתבודד הנפש לשמוע הנגינה, עד שתנוח הגוף כפגר מת. כמו הקטנים יונקי שדים כי לא ישנו אם לא ישמעו קול הרינה, וכשומעם ינוחו על משכבותם וערבה שנתם, והטעם לזה כי צלצול קולם והנועם עדיין נקבעת בנפשם, למיעוט זמן הפרצם ממנו. וכן יקרה לחולים, כי בהיחלש כוחות החומריים ינשאו הנפשיים לעומתם.

השם הנכון (על-פי 'רבותינו נשיאינו')

"הניתוח הצליח!", בישר הרופא לגברת גולדה וולף, שישבה בחדר ההמתנה בפנים דאוגות. היא הרימה את עיניה מספר התהילים, ואנחת רווחה בקעה מפיה. "בעוד כמה ימים יוכל לשוב לביתו", חתם הרופא בדברי עידוד. "מובן", הוסיף, "שעליו לנוח ולהקפיד על חזרה הדרגתית לפעילות".

זה היה בשנת תש"ט. בני הזוג שבו לביתם, בפלורידה שבארצות-הברית, בתחושת הקלה. ר' יוסף וולף קיווה להחלים במהירות מהניתוח בכיס המרה ולחזור לשגרת חייו. אלא שבחלוף הימים הרגיש שהכאבים אינם פוחתים, ואף גוברים מיום ליום.

המצב החמיר, עד שלא היה מסוגל לשבת או לשכב. אזור הניתוח התנפח מאוד. ר' יוסף הובהל שנית למרכז הרפואי, ושם אובחן זיהום חמור בגופו. חומו עלה, והוא התענה בייסורים קשים.

הרופאים השתמשו בתרופות החזקות ביותר כדי לגבור על הזיהום, אך לא הצליחו למגר אותו. הם עשו כל שביכולתם להצלת חייו של החולה – אך מצבו הידרדר והלך, עד שהרופאים איבדו תקווה. הם הודיעו לאשתו בעצב כי כשלו הסיכויים להציל את חיי בעלה, וכי נותרו לו שעות יחידות לחיות.

בני המשפחה הדאוגים לא ידעו את נפשם. איך ניתוח שהוכתר בהצלחה הסתבך כל-כך! חותנו של ר' יוסף, ר' יהודה-לייב שלייפר, חייג ללשכתו של הרבי הריי"צ מליובאוויטש, רבי יוסף-יצחק שניאורסון, בברוקלין. בקול שבור ביקש ברכה לרפואתו של חתנו.

למרבה שמחתו בירך הרבי את החולה ברפואה שלמה, אך ביקש דבר אחד: להוסיף לשמו של החולה את השם 'זליג', ושייקרא שמו מעתה יוסף-זליג. המשפחה מיהרה למלא את הבקשה, ובקריאת התורה נוסף לו השם הזה.

ההטבה הייתה מיָדית ופלאית. מצבו של החולה השתפר, חומו ירד, והוא החל לתקשר עם הסובבים אותו. למחרת כבר ישב על כיסא, ובתוך שלושה ימים שוּלח לביתו, צועד על רגליו. הרופאים הביטו משתאים במקרה הנדיר, והצהירו כי מבחינתם זה נס רפואי.

ר' יוסף-זליג התאושש ושב לשגרת חייו. בחלוף חודש, כשהוא כבר בריא לחלוטין, ביקש לבקר רופא שנמנה עם הצוות שטיפל בו בימים הקשים. הלה ליווה את הטיפול בשעה שר' יוסף-זליג היה שרוי במצב קשה, אך עזב את פלורידה בטרם התאושש החולה ושב לאיתנו.

ר' יוסף-זליג התקשר למשרדו של הרופא וקבע לעצמו תור. כשראה הרופא את שמו ברשימת הממתינים לתורם הגיב באוזני מזכירתו: "מעניין מיהו יוסף וולף זה. יש לאיש שם זהה לאדם שטיפלתי בו, שבוודאי איננו בין החיים, על-פי מצבו בביקורי האחרון אצלו".

לשונו של הרופא נעתקה מפיו כאשר לתוך מרפאתו לא פסע אלא ר' יוסף-זליג וולף, החולה האנוש. "זה נס", הגיב הרופא בהתרגשות, "אין הגדרה אחרת לתאר זאת".

הזמן חלף. ר' יוסף-זליג כמעט שכח את התלאות שעבר. הניתוח, ההחרפה במצבו, סכנת הנפשות שבה היה שרוי – כל אלו היו לזיכרון רחוק.

יום אחד נזדמן לבית הקברות המקומי, לאזכרה לאחד מקרובי משפחתו. הביקור הצית בו מחדש את זיכרונות האירוע הקשה שעבר, והעצים את רגשות התודה לבורא העולם על הנס שחווה. כפסע היה בינו ובין המוות, והנה הוא כאן, מתהלך בין שוכני עפר – והוא במלוא כוחו.

כשנסתיימה קריאת התהילים ואמירת הקדיש החל הקהל להתפזר. ר' יוסף-זליג היה אפוף מחשבות. אגב כך נזכר שכאן בבית העלמין מצוי גם קברה של סבתו, סאסיע. זו הזדמנות טובה – חשב לעצמו – לגשת אל קברה ולומר כמה פרקי תהילים לעילוי נשמתה. הוא חש קשר מיוחד אליה, לנוכח היותו קרוי על שם אביה, יוסף.

במהירות ניווט בין החלקות והמצבות בבית העלמין, עד שהגיע ליעדו. הוא בחן את המצבה המוּכרת לו, והחל לקרוא את המילים שתיארו את דמותה של המנוחה. פתאום קפא על מקומו בתדהמה. איך לא הבחין בכך מעולם?! תהה בינו לבין עצמו. שוב ושוב קרא את המילים, לוודא שדמיונו אינו מתעתע בו. הוא התנשם בכבדות, נרגש ונפעם, למקרא הכתוב על המצבה: "פ"נ מרת סאסיע בת ר' יוסף זליג"!

לתודעתו חדרה ההכרה, כי אף שהוריו ביקשו לקרוא את שמו כשם סבו, משום מה הוענק לו השם 'יוסף' בלבד. והנה, הרבי ברוח קודשו ידע להשלים את החסר. האותיות על המצבה לא הניחו שום מקום לספק. זמן רב עמד בפה פעור, משתומם ונדהם. עתה הבין מדוע בחר הרבי בשם 'זליג' דווקא, ולא שם נפוץ יותר להוספה במצבי משבר בריאותי, כדוגמת 'חיים' או 'רפאל'.

ולהשלמת הפלא הוסיפה וסיפרה רעייתו, גולדה, שבעלה מעולם לא התכתב עם הרבי קודם לכן, וגם חמיו לא ציין את שמו בבקשת הרפואה. "לרבי דרכים משלו", סיכמה, "לדעת מה שצריך לדעת".




לעזור (להתעדן באהבתך(

     אחד מנכדי החפץ חיים למד בכולל שבישיבת לייקווד, אצל הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל והמשגיח הגה"צ רבי נתן מאיר ווכטפויגל זצ"ל, ראש הישיבה והמשגיח היו גאים בכך שאברך בעל יחוס כזה נמנה על אברכי הכולל, עם זאת הבחינו השניים, שלעתים קרובות מגיע האברך באיחור לתפילת שחרית , ומפעם לפעם אף מפסיד את המניין לגמרי.  הנהגה זו הפליאה אותם, עד שיום אחד קרא לו המשגיח כדי לשוחח עמו על תופעה תמוהה זו, בנוכחות רבי אהרן: "אני תמה על כך שאתה מרבהָ לאחר לתפילה" פתח המשגיח והוסיף "כיצד היה סבך מגיב על דבר כזה"?  השיב האברך: "מאד הייתי רוצה להגיע תמיד בזמן, אך אין הדבר עולה בידי.

     בכל בוקר בדרכי לתפילה, נתקל אני במקרה מעורר רחמים ואיני יכול לעמוד מנגד, המדובר הוא באשה שנתברכה בילדים רבים, ובכל בוקר אני שומע את הילדים בוכים, האחד צורח עד שיקבל את הבקבוק שלו, השני צריך להישלח לבית ספרו, השלישי דורש ארוחת בוקר וכן הלאה, אין אף אחד שיוכל לעזור לה, לכן אני חש שמחובתי לעזור לה". האברך המשיך וציין: "לפעמים אני מספיק להגיע להתפלל בישיבה,  אך לעיתים העיכוב הוא כה גדול עד שאני נאלץ לחפש מנין מאוחר יותר במקום אחר".

     המשגיח התפעל והתרגש מהתנהגותו האצילית של האברך,  ואמר שרגישות מיוחדת זו אכן מתאימה לנכדו של החפץ חיים. עם זאת חש המשגיח גם השתתפות בכאבה של האישה המסכנה ושאל את בן שיחו: "מי היא האישה הזאת, האם היא אלמנה? או האם היא גרושה? גם אני הייתי רוצה לעזור לה" . "אוי, לא! חס ושלום!" קרא האברך הצעיר, "יש לה בעל לאישה זו, ובעלה הוא אני"...! כי על כן, מצוות גמילות חסדים חלה בראש ובראשונה בביתו של האדם – "ומבשרך אל תתעלם".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

חסד,בני משפחה,מטבע כסף,המנורה,רמז,החכמה,יתרונות,ספרי התורה,קופת גמ"ח, מסועפת,אגורה שחוקה,



אמרי שפר י"ד אדר ה'תשע"ח

 

בפורים - מנהג ישראל תורה - להתחפש בבגדים שונים מכל ימות השנה. מדוע? אחד מן הטעמים הוא שאנו רוצים להטמיע בקרבנו את המסר שהבגדים אינם משקפים נכונה את המציאות, וכמו שיודעים אנו בפורים שזו רק תחפושת, כך ילווה אותנו מסר זה לאורך השנה כולה.

      'דע מאין באתה' (פרקי אבות)  100 הוא מספר הטבע,  '101' זה מעל הטבע.  דע לך יהודי שאתה שאתה בלתי מוגבל כי 'מאין' - גימטריה '101'- באתה.  

     הרמב''ם בהלכות מגילה ''מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים ויתומים אלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה...''

     ישנם הטוענים כי למעשה פורים הוא היום היחיד בשנה בו אנו לא מתחפשים. אנו בוחרים להתחפש בחיינו לדמות מוערצת אותה אנו רוצים לחקות, או למשאלה כמוסה שמעולם לא הצלחנו להגשים.

ויאכלו וישתו  (הרה"ג שמואל רבינוביץ)

     מסופר שבעיר ברדיטשוב לא היה איש מבני העיר אשר לא הזמין את הצדיק רבי לוי יצחק זי"ע ליטול חלק בכל שמחה אשר פקדה את משפחתו. אך תמיד כשהיה אחד מתושבי העיר בא להזמין את הצדיק לברית מילה, נוהג היה רבי לוי יצחק להשיב לאב המאושר: "מוכן אני לבוא, אך בתנאי אחד. שתערוך סעודת מצווה כראוי!"  הכירו בני העיר את תשובתו זו של רבם, והיה זה לפלא בעיניהם. מה לו,  לצדיק, ולסעודה הגונה? הן מאכלים ומשקאות למיניהם אינם תופסים כלל מקום אצל צדיק כרבי לוי יצחק? אך מעולם לא העזו לשאול את רבם על זאת.

     ויהי היום, ולאחד האמיצים שבתושבי העיר נולד בן. כשהגיע להזמין את הרבי, מיד דרש ממנו כרגיל: "הבטח לי שתערוך סעודה כיד המלך!" היהודי,  שלא היה כשאר העם, לא הבליג ושאל את הרבי לפשר התנאי ? נענה רבי לוי יצחק ואמר: "מאבקים קשים יש לי נגד השטן, אשר בכל עת מחפש דרכים לקטרג על ישראל. ולעומתו טוען אני טענה ניצחת זו, כי כשאדם מישראל מקיים מצווה כלשהי הוא עושה זאת בשמחה וברצון. ואילו כאשר נכשל יהודי בעבירה גורם לו הדבר עצב עמוק, עד כי ליבו נשבר בקרבו.  לשמע דברי, מבקש השטן שאוכיח לו את צדקתי", המשיך רבי לוי יצחק, "לי יש הוכחה: הנה, מעולם לא ראינו יהודי, ויהא זה הגרוע שבגרועים, שיערוך סעודה לרגל עבירה שעבר. לעומת זאת, כאשר מזדמנת ליהודי מצווה - ברית מילה, בר מצווה, סיום מסכת, חגים ושבתות - אז שש ושמח היהודי, ואף עורך סעודות לרגל מצוות אלו".. "אמור לי אתה",  פנה רבי לוי יצחק אל היהודי הניצב מולו, "כלום אין זו הוכחה ניצחת כנגד דברי הקטרוג של השטן? ואכן, השטן יודע את הדבר ועל כן מנסה הוא בכל כוחו ויכולתו למנוע מן היהודי לערוך בשמחה והדר את סעודת המצווה. ומדוע? כדי שתהיה לו סיבה מספקת לקטרג על עם ישראל". 

     מסיבה זו, סיים הצדיק, "מתנה אני את השתתפותי בכל שמחה בכך שבעלי השמחה יכינו לקראתה סעודה ראויה לשמה!"  האכילה והשתייה בשמחה של מצווה היא פועלת להורדת קטרוגים. נתפלל כי "סעדני ה' ואושעה". ישלח לנו ה' ישועות במהרה.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

להתחפש,בגדים,ימות השנה,מתנות,אביונים,עניים,יתומים,אלמנות,גרים,משמח, אומללים, לחקות,למשאלה,



אמרי שפר י"ג אדר ה'תשע"ח

 

 

 

אינך יודע את גודל משפחתך עד שלא תזכה בפרס גדול  (שמואל אייזיקוביץ)

אין לך כנהר של מים לטהרה, אבל כשהוא קפוא, אפשר לחרוט הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק)     (

 

     איננו מחדשים דבר בעולם, אנו רק מגלים את הטוב הטמון בו. (הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק)

     בני-אדם משקרים. אין אדם יודע מה בליבו של חברו. כל אחד ואחד מתהלך וסודו בידו. החסרונות הפנימיים ידועים רק לו עצמו, והוא מתאמץ להסתירם מהזולת . (לקוטי דיבורים)



החתן שלא התחתן (דברים טובים – שמות)

     אישה בוכייה נכנסה אל הרבי מקופיטשניץ זצ"ל בארצות הברית, וסיפרה לו על מצבה הקשה. אלמנה היא ולה בן יחיד, ומעוניין הוא לשאת בחורה גויה לאישה ובכך לנתק את השלשלת, והיא – אנה היא באה. בתחנונים היא פונה לרבי, אולי יאות הוא לשוחח עם בנה ולהניאו מהחלטתו. ענה לה הרבי בצער: "איני מכירו והוא אינו מכיר אותי, אין סיכוי שאצליח להשפיע עליו ובפרט שהאנגלית שבפי דלה ורצוצה". ענתה האלמנה: "בני מבין אידיש, אולי בכל אופן ינסה הרבי?! זוהי תקוותי האחרונה!" כראות הרבי את עיניה הבוכיות של האלמנה, נכמרו רחמיו בלבו, ולא יכול היה להישאר אדיש. "הביאי אותו אלי!" ציוה, "אולי ייתן ה' את המילים הנכונות בפי".  פנתה האישה לביתה ולבה רווח לה.

     ביודעה ובהכירה את נפש בנה, לא הציעה לו אלא לבוא ולהתברך לקראת נישואיו המאושרים... הבן, שחשד במשהו אך לא יכול היה לעמוד בהפצרות אמו, נעתר לה.  כשהגיע סיפר לו הרבי: "בט"ז במרחשון תרצ"ט,  בתשעה לנובמבר, שנת שלושים ושמונה פרצו פרעות "ליל הבדולח" ברחבי גרמניה ואוסטריה, בתי הכנסת הועלו באש, אלפי חנויות היהודים נבזזו, מאות יהודים נרצחו, ולמעלה משלושים אלף נעצרו. גם אני הייתי בין העצורים, חיילי הגסטפו פרצו לדירתי שבוינה, ובמכות וקללות הריצוני למטה הגיסטפו והשליכוני למרתף ענק. המרתף היה מלא ביהודים המומים, דוממים ונפחדים, מייבבים ומדממים. בין הממתינים לחקירתם היה אדם כבן ארבעים, גלוי ראש, מגולח למשעי, הדור בלבושו, גבו אלינו והוא מטיח ראשו בקיר. פניתי אליו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים,  אל תייסר עצמך, בטח בבורא יתברך!" הגבר לא ענה.  תפסתי בידו, בטוח הייתי שעוד רגע קט יאבד את שפיות דעתו. "הרגע", בקשתי. הסתובב אלי האיש כשעיניו אדומות וענה לי בקול שבור: "הנח לי, לא מגיע לי שהבורא יחמול עלי!" "חלילה" מיהרתי לענות, "חומל הוא על כל יהודי, בכל מצב". "לא עלי",  שב בתוקף על דבריו, וסיפר את סיפורו:

     הוריו היגרו מגליציה לפני שנות דור, חנכוהו חינוך יהודי פושר, גם מעט זה השיל מעליו כשבחר לשאת גויה, ניתק כל קשר עם עמו, והוריו ניתקו קשר עמו. הוא הקריב הכול עבור הקשר עם הגויה, התכחש ליהדותו באופן כה מוחלט עד כי איש לא חשד בו שיהודי הוא, ואמש,  הסגירה אותו אשתו לידי הגסטאפו. חוקי הגזע הגרמניים אוסרים עליה נישואין ליהודי – מצידה שיאסרוהו, שיענוהו, שיגלוהו, והיא תישאר עם כל הרכוש!" הרבי סיים את סיפורו ופנה לבן האלמנה : "חשוב על כך, לפני שתכאיב כל כך לאמך האוהבת, ותקשור גורלך עם נכרייה!" קפץ הבחור כנשוך נחש , זינק לעבר הפתח, הניח ידו על המזוזה ונשבע שלא ישאנה!

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

פרס גדול,נהר,מים לטהרה,קפוא,לחרוט,בני-אדם,משקרים,חסרונות,הגיסטפו,כנשוך נחש,

 


אמרי שפר י"ב אדר ה'תשע"ח

 

 אמרה יחצני"ת מובהקת קובעת : עשית ולא פרסמת - כאילו לא עשית. 

     ד' פרשיות על דרך המוסר, שקלים - צריך לשקול את מעשיו. זכור - צריך לזכור את ה'. פרה - צריך לטהר את עצמו. החודש - צריך לחדש את עצמו.

הרמב"ם מונה את מצוות השמחה כחלק ממצות "מיצוע המידות" כך שלדבריו יש מצווה לשמוח גם ללא ליווי של עשיית מצווה "ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. "

          ורפא ירפא. כתוב לשון כפול, מרמז שכשהולכים לרופא לפעמים צריכים לבוא כמה וכמה פעמים עד שמבריאים, אבל הקב"ה אומר אני ה' רופאך, בפעם אחת.

 



'חברים' פועלים ישועות הרב י. טוורסקי(

     דממה שררה בבית. החולה שכב על מיטת חוליו ונאנק בייסוריו. בני הבית התהלכו על בהונות רגליהם מודאגים וחסרי אונים, בראותם את אביהם הגווע וידם קצרה מלהושיע.  החולה, מחסידי כ"ק מרן האדמו"ר רבי ישראל יצחק מסקרנביץ זצוק"ל, הובא לוורשה לאחר שהרופאים שבכפר נלאו מלמצוא מזור למחלתו. כאן בוורשה הבירה , חשבו, יוכלו לדרוש ברופאים גדולים יותר,  אך האכזבה הייתה גדולה.  לפתע נכנס לבית אחיינו של החולה,  אברך כמדרשו, מחסידי כ"ק מרן האדמו"ר רבי יוסל'ה מאמשינוב זצוק"ל. כאשר ראה את המצב, הציע עצמו לרוץ אל רבו ולהזכיר את החולה הזקוק לישועה גדולה. אולם,  החולה ששם לב לכך סימן בשארית כוחותיו לאות שלא יהינו להזכירו אצל רבי אחר מלבד רבו – האדמו"ר מסקרנביץ . האחיין, שנודע כהרה"ח ר' דוד בוק ז"ל,  היה זהיר מאוד בהתקשרותו לרבו ולא אבה לחשוב על נסיעה לצדיק אחר. המבוכה בבית גברה, עד כי עלתה פשרה מסוימת, לפיה, ר' דוד ייכנס לרבו ויבקש ברכה עבור החולה,  לאחר מכן ייטול רשות להזכיר גם אצל רבו של החולה, והכל יבוא על מקומו בשלום . ר' דוד יצא לדרכו, ושב לאחר כמה שעות – כפי זמן ההליכה אל סקרנביץ בפרברי וורשה הבירה, וחזור – ובידו מטלית עם פירורי מזונות 'מהרבי' – "הרבי אמר לכנס עשרה יהודים מידידי החולה, ולשתות 'לחיים' תוך איחולי רפואה שלימה מכל הלב" – קרא ר' דוד בהתרגשות.  אכן כך עשו. הרצים יצאו דחופים לקיים את ההוראה. מנין יהודים התכנס ל'לחיים' בבית החולה, איחלו ובירכו מלב שלם רפואה שלימה, ושפתותיהם דובבות תפילה מעומק הלב.  תוך כמה ימים חל שיפור עצום במצבו.  הוא החל להבריא אט אט עד שחזר להיות כאחד האדם.

     בסעודת ההודאה שאורגנה עבורו, נשא החולה – לשעבר – בעצמו דברים, לאחר מכן כיבד את אחיינו לספר מכלי ראשון מה אמרו הרבי מאמשינוב והרבי מסקרנביץ בעת שנשלח אליהם . ואז, פתח ר' דוד את סגור ליבו: "את חטאי אני מזכיר היום... לא דיברתי כלל עם אף אחד מהם. ברגע שיצאתי מהבית נקפני לבי מאוד כיצד אעשה דבר כזה שחסידי קמאי הקפידו מאוד על כך?! – התיישבתי בבית המדרש עם החברותא ולמדתי כמה שעות רצופות בתפילה שה' יאיר עיניי. היה זה החברותא שהציע לי לביים כאילו הגיעה הוראה מגבוה, ובעצם לעשות את הסגולה הידועה מפי צדיקים כי 'בני חיי ומזוני' ניתן לפעול ע"י גוטע ברידער  )אחים טובים), ואילו 'רבי' צריכים בעיקר עבור עולם העליון. ואכן הסגולה לא אכזבה כפי שיודעים ששתיית 'לחיים' עם חסידים מסוגלת לישועות גדולות בכל העניינים, כפי שאתם רואים בעיניכם" – סיים האחיין לתדהמת השומעים .

     מספר הנכד: בהלווייתו של ר' דוד, לפני כשישים שנה, השתתף הרבי כ"ק אדמו"ר רבי מאיר'ל מאמשינוב זצוק"ל. במהלך ההלוויה התבטא הרבי כי 'חסידות' הוא למד מיהודי זה המנוח. ההשערה היא כי כוונתו הקדושה הייתה לסיפור נפלא זה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

 

שקלים,לשקול,זכור,פרה,לטהר,החודש,מהולל,שוחק,עצב,אונן,שמח, בנחת,פנים יפות,



אמרי שפר י"א אדר ה'תשע"ח

 

 

 

''אחשוורוש" – שתי מילים: חש בראשו.  הוא כבר לא יודע את מי תולים, את מי לא, זה נראה כמו בלגן ענק. והקב"ה אומר: אני פה. מאחורי כל המהלכים שנראים על פניהם כל כך כל כך מבלבלים ומבולבלים, אני כאן.

     "אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה" (אסתר ט,כה). האריז"ל התפלל תמיד מתוך סידור תפילה. תלמידיו מסרו בשמו שזו סגולה להינצל ממחשבות זרות. יש לזה רמז בפסוק "עם הספר – ישוב מחשבתו הרעה". (רבי פינחס מקוריץ)



     באחת מדרשות פורים שאל רבי יהודה-אריה די מודינה: מדוע קוראים את פרשת זכור בשבת שלפני פורים ולא ביום הפורים עצמו? והשיב בדרך הלצה: מכיוון שהמצווה היא לזכור ולא לשכוח, אי-אפשר לעשות זאת בפורים. כי בפורים מצווה לשתות ולהשתכר "עד דלא ידע", ובמקום שבו יש שתייה – אין זכירה. ראיה לדבר ממה שהתורה מספרת על יוסף ושר המשקים: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". מכאן שכאשר נותנים את התפקיד לשר המשקים – אין הוא זוכר דבר...

     "ורבים מעמי הארץ מתייהדים" (אסתר ח,יז). לא נאמר "מתגיירים" אלא "מתייהדים", משום שהם רק עשו את עצמם כיהודים. לכן נוהגים להתחפש בפורים. (שפת אמת)

כושים דוברי אידיש  (אגעדאנק –פרשת בא)

     בשנות העשרים של המאה הקודמת, עם הגירת היהודים מאירופה לחופי ארצות הברית,  הם נאלצו להתמודד עם ניסיון קשה בשמירת שבת, כשבכל עבודה שמצאו הם חויבו לעבוד גם ביום השבת, ואם לא עשו כך מצאו את עצמם ביום שני בבוקר מפוטרים וחסרי מקור פרנסה.  רבים מהם לא הצליחו לעמוד בניסיון, המצוקה הכלכלית הייתה בלתי נסבלת והם נאלצו לחלל את השבת, ומכאן קצרה הייתה הדרך להתדרדרות רוחנית חמורה ביותר.

     אחד מן הספורים המופלאים שנותרו לעדות מאותם ימים, הוא ספורה של משפחה חרדית בעלת ילדים קטנים, אשר אביה התעקש בכל כוחו להימנע מחלול שבת בכל מחיר . מדי שבוע נאלץ לחפש עבודה חדשה, עד שהצליח למצוא עבודה שלא תדרוש ממנו לחלל את השבת - והפך לשומר בנין. מתוקף תפקידו זכה לקבל את חדרון השמירה למגורים, ועובדה זו סיעה לחסוך כמה פרוטות נוספות, משום שהוא הביא את כל משפחתו להתגורר ביחד אתו, ולא נאלץ לשלם מדי חודש סכום גדול כדמי שכירות.  אולם אליה וקוץ בה - בחדר הקטן הזה היו, בנוסף למשפחה ולכל הילדים, גם הפחמים שנועדו לחמום ולהסקה, ואט אט החל עורם של הילדים להתלכלך והם נצבעו בשחור.

     באחד הימים עבר יהודי ברחוב, והנה הוא רואה תופעה מדהימה: שני ילדים כושים מדברים ביניהם ב...אידיש.  אידיש אצל כושים? - סימן שאלה גדול הצטייר מול עיניו, וגרם לו לסוב על עקבותיו ולבחון שוב את המראה הבלתי שגרתי.  לבסוף החליט לגשת אל הילדים ולברר את העניין מקרוב, הוא פתח בשיחה עם הילדים , והופתע לשמוע שהם כלל אינם כושים, אלא ילדים יהודים המתגוררים בלית ברירה במחסן פחמים.  לבו הרחום של אותו יהודי התכווץ למראה המצוקה הכלכלית הקשה שבה הם שרויים,  והוא בקש מהם לקרוא לאחד מן ההורים.  כשהגיעה האם הוא הוציא מכיסו חמשה שטרות בני מאה דולרים כל אחד: "קחי ומצאי לכם דירה אחרת", אמר בנדבנות, כשהסכום העצום, שהיה בו כדי מחיה לחודשים רבים,  מתנפנף בידיו.  עיניה המתעגלות מהפתעה היו בעיניו התודה הגדולה ביותר, אולם האם לא הסתפקה בכך, אלא החלה להמטיר על ראשו צרור ברכות על המחוה המיוחדת. רגע לפני שנטלה את הכסף, בקשה לברר עניין נוסף: "האם אתה שומר שבת ?". היהודי נענע ראשו לשלילה.  שבריר רגע של מבוכה עמד באוויר, אולם לאחריו פסעה האם אחורנית, החזירה את ידה המושטת ואמרה: "אנחנו כאן, משום שאנחנו שומרי שבת, ואינני רוצה לקחת כסף מיהודי שאינו שומר שבת".  הוא נד בראשו לסכלותה, ומבלי לומר מלה סב על עקבותיו והלך לו לביתו. "

     מה דעתך על הטיפשה שפגשתי היום?" שאל את אשתו, מיד בכניסתו הביתה, וגולל באזניה את כל ספור המעשה.  הוא לא היה מוכן כלל לתגובתה הסוערת. " אנחנו כל כך נוראים, עד שאפילו הכסף שלנו אינו טוב?", התקצפה" "גויים לכל דבר... אוי לנו... הרי הבטחת לי, כשהתחלת לעבוד בשבת, שאתה עושה זאת רק עד שנתבסס מעט,  והנה - כמה שנים חלפו! התבססנו היטב ואנחנו נחשבים לאנשים אמידים אפילו, אבל את העבודה בשבת מעולם לא הפסקת! אוי לנו... גויים שכמותנו !!...". וכתוצאה מאותו מעשה, קם לו האיש ושב בתשובה שלמה!

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

''אחשוורוש",חש בראשו,מבלבלים,לזכור,לשכוח,לשתות,להשתכר,שר המשקים,מתייהדים,

אמרי שפר י' אדר ה'תשע"ח

 

 

אחד מהמעלות שיש לנו, היהודים, שלא זכו לכך המלאכים. וכמו שמובא הרבה בחז"ל, שישנם מלאכים שאומרים שירה לפני השי"ת רק פעם אחת בשבעים שנה וכדו', ואילו אנו יכולים לומר שירה לפני ה' ולהודות לפניו בכל רגע ורגע.

     אמרו חז"ל (ברכות ס"ג) 'שאין התורה נקנית אלא בחבורה', כי אדם הלומד לבד אינו מבין היטב את לימודו ולפעמים אף מתנמנם, משא"כ כאשר לומד עם חבר אזי "איש את רעהו יעזרו" ומבררים היטב את העניין שלומדים, כמובא (תענית ז')'מה ברזל זה אחד מחדד את חברו אף שני ת"ח מחדדין זה את זה בהלכה'...' מה אש אינו דולק יחידי אף ד"ת אין מתקיימין ביחידי'.

     'אף אחד מאיתנו לא קיים בלי סיבה, לכל צמח, חיה ואדם  קיים בשביל מטרה כלשהי.  

     ''בפורים העשיר מקלל את המן, על שגרם לו להוציא כספים, ואילו העני מברך את מרדכי, שבזכותו הוא מקבל מעות פורים. שניהם צריכים לשתות 'עד דלא ידע' מי עשיר ומי עני" (רבי מנחם-מענדל מווישווה)

הכל תלוי במדרגתו (יחי ראובן(

     הגאון הקדוש רבי מרדכי בנעט זצוק"ל . היה לו בביתו חדר ששימש כבית מדרש. שם למד עם התלמידים וענה תשובות.  כל יום שישי, לפני שבת, הייתה הרעבעצין מכינה בחדר של בית המדרש נרות גדולים שיאירו שם בחדר כל הלילה. הנרות עליהם בירכה דלקו בחדר בו אכלו, ובבית המדרש היו נרות נוספים, אותם הדליק השמש.

     פעם בליל שבת ישב רבי ברוך עם משפחתו לסעודת שבת. כשנגמרה הסעודה נכנס לחדר ללמוד. כעבור מספר שניות יצא משם וקרא: "רעבעצין, שכחנו להדליק נרות בבית המדרש!" צרה שכזו! חושך! " כיצד יתכן הדבר", תמהה הרבנית, "והלא אני במיוחד נכנסתי לפני שבת לחדר וראיתי שיש בו נרות מוכנים להדלקה והכול בסדר. איך יכול להיות שחשוך?"  היא נכנסת פנימה ורואה שהחדר מואר. בכל ארבעת הצדדים יש נר ! נבהלה הרבנית: "מה קורה פה? למה הרב אומר שאין אור? הלא החדר מואר כולו!" " היכן יש אור?" שאל הרב, והרבנית משיבה לעומתו: "בא תראה".  הוא נכנס שוב לחדר ושואל: "היכן האור? הרי חושך מצרים כאן, לא רואים כלום !"... פחד גדול אחז ברבנית: שמא בעלה התעוור. אבל הרי הוא ישב בשולחן והכול היה בסדר ... נכנסה להיסטריה.  ראה הרב שהיא כל כך מבוהלת, פנה אליה ואמר: "רעבעצין הרגעי, תכף נברר את העניין".  שאל את השמש: "מתי הדלקת את הנרות, בזמן או אחרי הזמן?"  השמש הודה על האמת: " באמת איחרתי, אבל היה זה זמן שמותר עדיין להדליק. בטוח שעוד היה יום".  אמר הרב בנעט: "דע לך שכשהדלקת את הנרות היה זה מאוחר מידי, וצריך הנך כפרה על חילול השבת. וזו הסיבה שאיני רואה את האור, כי כל דבר שנעשה שלא על פי דין – אינני רואה!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

המעלות,היהודים,המלאכים,שירה,חבורה,מתנמנם,מחדד,צמח,חיה,אדם,פורים עשיר, מקלל,המן,'עד דלא ידע',



אמרי שפר ח' אדר ה'תשע"ח

 

 

 אל הכפורת יהיו פני הכרובים. הפירוש שהכרובים יהיו פניהם למטה לכיוון הארון, לרמז שהאדם הלומד תורה, צריך שיהא שקוע כולו בתורה.

     אמת ר"ת א 'נכי (הדיבור הראשון של עשרת הדברות) מ 'אימתי )המשנה הראשונה של הששה סדרי משנה( ת 'נא היכא קאי ( המילים הראשונות של הש"ס(.

     בספר קב הישר ( פרק נ''ב) כתב "כי עיקר היראה והצדקות היא בממון, וכל אדם שמתנהג ביושר וממונו בכשרות, זהו צדיק גמור".

    ''גאונות היא 1% השראה ו99% זיעה''

    ועשו ארון וכו'. בארון כתוב "ועשו" לשון רבים, ולא כמו שכתוב בכל הכלים "ועשית" לשון יחיד, והטעם הוא להראות שהתורה שהייתה בתוך הארון, כולם שווים בה, ולכל אחד ואחד יש בה חלק (אור החיים הק'(.

     כשיש לאדם מבחן כיצד לדון את חברו – באותו רגע הוא דן בעצם את עצמו על מעשי העבר.

     כתוב בפרשת בראשית וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואומר שם רש"י שזה מלאכי חבלה, ואצל הארון הכרובים הם רמז לתשב"ר, כי הילד אם הוא בחוץ זה מלאכי חבלה, ואם הוא בתוך המשכן הוא קדוש וזה תשב"ר.

    לפעמים צריכים ללכת אחורה כדי להתקדם. (שמואל אייזיקוביץ)

'אם יש תפילין, יש סיבה שיהיה ראש'. (בית זכריה, עלון 145)

     סיפור מרטיט, שהותר לפרסום רק אחרי פטירתו של רשכבה"ג מרן רבנו יוסף שלום אלישיב זצוק"ל. שסופר מאביו של הילד, שניצל מגזירה נוראה וקשה, מסמר שיער ומקפיץ כל לב יהודי באשר הוא.

     המופת הגדול והנדיר, כפי שמגדירו האב, אברך יר"ש מאלעד, אירע לפי כמה שנים, לאחר התאונה המחרידה שעברו בני המשפחה ביציאה מאלעד בהתנגשות הרכב המשפחתי עם משאית. כל בני המשפחה נפצעו בדרגות שונות ולא נשקפה סכנה לחייהם, למעט הבן הבכור, אז בן תשע וחצי, שנפצע אנושות והיה שרוי בין חיים למות. הוא היה הראשון שהובל לביה"ח והוזנק אל חדר הניתוח. אחרי ניתוח ראש מורכב, כשהוא עדיין מחוסר הכרה, אושפז במחלקת טיפול נמרץ עם תחזית פסימית לחלוטין. גדולי המומחים הודו שקצרה ידם מהושיע ואם לא יתרחש נס סביר יש מקום לחשוש כי הילד לא יתעורר כלל או לחילופין, עקב הפגיעה הקטלנית, יישאר נכה לכל חייו עם פגיעה מוחית בלתי הפיכה.

     האב, שהיה היחיד שלא נפצע בתאונה, התרוצץ ללא ליאות בין גדולי ישראל למען יקרעו שערי שמים לביטול הגזירה הקשה על בנו. אחד השליחים הטובים, ידיד מהשכונה שאביו תושב רמות הנודע בבתי התפילין המהודרים שהוא מכין, התנדב לרוץ לעברו לבקש את ברכת מרן רבנו זצוק"ל שהיה בקשרים מתמידים עם אביו והזמין ממנו דרך קבע בתי תפילין.  בעוד היום שוכב ללא זיע, כשראשו עטוף תחבושות וגופו דומם ללא תגובה הזדרז החבר לארגן פגישה מהירה עם רבנו כדי להתחנן בפניו שיתפלל עבורו ויברכו לרפואה שלימה. מה התפלא לשמוע את הוראתו של מרן רבנו זצוק"ל, שביקש ממנו מיידית לארגן לילד הפגוע תפילין של ראש אותן ייחדו לבר מצווה שלו. בהוראתו אורגן בית התפילין במהרה, כשהוא עדיין בצורתו הגולמית, ללא עיבוד וצבע סופיים, והובל מיידית אל יחידת הטיפול נמרץ 'החבר הגיע אלי נסער ובידו שקית עם תפילין שעליהן נרשם לרפואת הילד ואמר שזוהי סגולה שהרב אלישיב ביקש לשלוח לרפואת בני' – מספר לנו האב בקול נרגש – '

     אלו היו ימים קשים בהן נענו בין חוות דעותיהם הקודרות של הרופאים לבין תקוותינו כיהודים מאמינים, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. הנחנו את השקית הקדושה למראשותיו של בני והרגשנו מעודדים מאוד מהתפנית.  הפרופסור במחלקה התווכח איתי שאין לילד שלי סיכוי להתעורר ואני הייתי חדור אמונה ושכנעתי אותו שבתוך ימים הנס הגדול עומד להתרחש. שבוע לאחר מכן – הילד כבר עמד על רגליו ללא כל פגיעה והרופא התייצב והודה שאכן חוץ מנס שום דבר אחר לא יכול להסביר את המהפך הדרמטי. מספר ימים אחרי שהתעורר וסמי ההרדמה הפסיקו להשפיע, בני כבר התפלפל איתי על השיעור האחרון בגמרא ו 'החזיק ראש' בכל המתרחש, בלי זכר לכך שמשהו התחולל בראשו.  קשה היה להאמין שרק ימים קודם האבחנה דיברו על פגיעה מוחית קשה ביותר, שבכל מצב תותיר את רשמיה. הילד תפקד כאחד האדם וזכרונו היה בשיאו. לנו היה ברור בזכות מה זכינו לנס העל טבעי אבל לא יכולנו לגלות לכולם'. – מודה האב. מרן רבינו ביקש לא לפרסם את הסיפור ועד לסוף ימיו, הסיפור היה ידוע רק למקורבים ספורים ובני משפחה.

     הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א ששמע מהאב את הסיפור הגיב באותם ימים בציטוט דברי המדרש: ' לא בראתי ראש אלא בשביל תפילין' והוסיף את ההיגיון שמאחורי המופת: 'אם יש תפילין, יש סיבה שיהיה ראש'. מאוחר יותר התברר שבני המשפחה זכו להיות מיחידי הסגולה שמרן זצוק"ל מסר להם את הסגולה המיוחדת. 'היו עוד שלושה ילדים פגועי ראש לפנינו שניצלו בזכותה ואנחנו היינו הפעם הרביעית והאחרונה בתולדותיו' – מעיד האב.

הסוס הפלאי (על-פי 'תמימי דרך')

הפונדק בכפר פודהורצה היה מפורסם בכל האזור. מקומו של הכפר, על אם הדרך שבין הערים סאסוב וברודי, הפך את הפונדק לתחנת מרגוע בעבור עוברי הדרך. הללו נהגו לפוש בו מעט מעמל המסע. גם הסוסים שהובילו את הנוסעים נהנו בפונדק ממזון ומנוחה.

הפונדק היה בבעלותו של יהודי תלמיד חכם, ותמיד המה מאורחים. הוא נהג לארח את אחיו היהודים ברוחב לב, ולשוחח עמם בדברי תורה. כך נוצר קשר של ידידות איתנה בינו ובין רבי משה-לייב מסאסוב, שנע בתכיפות בין שתי הערים. מפעם לפעם עצר הרבי בפונדק ושוחח עם בעליו.

תמיד התעניין הרבי בשלום מארחו, במעשיו ובפרנסתו. בעל הבית היה מארחו ביד רחבה, ומסייר עמו במשק שבבעלותו. נוסף על האכסניה, החזיק היהודי בשדה מניב ובבהמות רבות, ששימשו אותו בעבודת האדמה.

יום אחד טיילו רבי משה-לייב ובעל הבית במשק. השניים היו שקועים בשיחה, עד שהגיעו לאורוות הסוסים, שהייתה ממוקמת בקצה הנחלה. קול מצהלות הסוסים הסב את תשומת ליבו של בעל הבית. "יש כאן סוסון", הצביע לעבר סוס שלעס מספוא מן האבוס, "שעל אף מידותיו הכחושות הוא סוס זריז ונמרץ, שעושה בקלות את כל העבודות הנדרשות ממנו. זה סוס נדיר מאוד. הוא צורך מעט מאוד מזון, ועם זה הוא בעל כוח רב".

האיש הרחיב ודיבר בשבח סוסו, ששמעו יצא בכל האזור, עד שבמקרי חירום, כדוגמת צורך בחילוץ עגלות ששקעו בבוץ, היה הסוס מוזעק למשימה. מעולם לא איכזב – שמח בעל הבית להתגאות בסוסו המיוחד.

הרבי האזין רוב קשב לתיאורים המפליגים על גבורת הסוס ויעילותו. הוא הביט בסוס במבט בוחן. בתוך כך המשיכו השניים את טיולם וחזרו לבית.

בערב ניגש הרבי לארון הספרים בביתו של בעל הבית, שהיה עמוס ספרי קודש עתיקים, והחל להוציא ממנו ספרים ולעיין בהם. פתאום מצא הרבי פתק ישן, בין דפיו המצהיבים של ספר ישן. הפתק תיעד הלוואה שנעשתה בין שני צדדים.

הוציא רבי משה-לייב את הפתק, ושאל את מארחו אם הוא שומר עליו ביודעין. "מעולם לא ראיתיו", השיב בעל הבית. "אלה ספרים שירשתי מאבי. ידוע לי שיש בהם פתקים רבים, אך מעולם לא התעניינתי בהם".

ההסבר לא פטר את העניין בעיני הרבי, שהוסיף לאחוז בפתק ולעיין בו היטב. הוא ביקש מבעל הבית לנסות לפענח את הסיפור שעומד מאחוריו. לאחר עיון ממושך התברר כי הפתק נכתב לפני שני דורות. סבו של בעל הבית הוא המלווה, שהעניק הלוואה למישהו. אם הפתק קיים ולא נקרע, משמע שהחוב טרם נפרע.

רבי משה-לייב פנה אל בעל הבית בשאלה: "כיורשו של המלווה, האם תסכים לוותר על החוב ולמחול ללווה על אי-פירעונו?".

"ודאי!", השיב הלה, תמה על פשר הבקשה המוזרה. לאחר מחשבה הוסיף: "ממילא אין ביכולתי לגבות את הכסף. אם כן, מדוע לא אמחל לאותו אדם בלב שלם על ההלוואה?".

נהרה עלתה על פניו של הרבי. "דע", אמר בשמחה, "שברגע זה הצלת נשמה אומללה. אשריך שזכית לכך!". ולפתע, במעבר חד, ביקש מהמארח: "הבה נצא לראות שנית את הסוס הקטן והמובחר שבאורוותך".

השתומם בעל הבית לפשר הבקשה התמוהה. וכי הרבי סוחר סוסים הוא? מה לו ולסוס? ועם זה לא סירב לבקשה. השניים יצאו שנית לעבר אורוות הסוסים. כשהגיעו למקום נעתקה נשימתו של בעל הבית: סוסו האהוב היה מוטל על הקרקע בלי רוח חיים.

האיש פכר את ידיו בכאב, והחל לבַכות את סוסו ואת האובדן הכספי שמותו מסב לו. "איך ייתכן!", קרא בצער. "הלוא אך לפני שעות מעטות היה בריא ובלי שום סימן למחלה, והנה התפגר בבת אחת!".

כשסיים לקונן על הסוס המוטל על הארץ הסב את פניו לעבר הרבי. מבע פניו של רבי משה-לייב היה רציני ועיניו בערו כלפידים. "דע", אמר לבעל הבית, "שאדם שיש לו חוב לרעהו ואינו משלם, הרי שלאחר פטירתו, כשנשמתו עולה למרומים, החוב עודנו ממתין לפירעונו, ובית דין של מעלה כופה אותו להחזירו לבעליו.

"הסוס הזה", הצביע הרבי על בעל החיים המת, "היה גלגול נשמתו של בעל החוב מאותו פתק שמצאתי בספר שבביתך. הנפטר נידון על כך בשמים, ונגזר על נשמתו להתגלגל בתוך סוס, ולשלם לך, כיורשו של סבך, את החוב שהאיש לא שילם בחייו.

"זו הסיבה לכוחו הפלאי של הסוס, ולתפוקה הרבה שנהנית ממנה זמן רב. ואולם עתה, ברגע שמחלת על תשלום החוב, הסתיימה חובת ה 'תשלום' של נשמת הלווה. סוף-סוף יכלה הנשמה להשתחרר ממאסרה בגוף של סוס. אל לך להצטער על אובדן הבהמה, אלא לשמוח על שזכית לגמול חסד של אמת עם נשמת נפטר, ולגאול אותה מייסוריה. אני מברך אותך שבזכות המעשה הזה תראה הצלחה ושגשוג במעשיך כפל כפליים".

ואכן, ברכת הרבי התקיימה במלואה.

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

הכפורת,הכרובים,גאונות,השראה,זיעה,ממונו,כשרות,צדיק גמור,גן עדן,מלאכי חבלה, ללכת,להתקדם,



אמרי שפר ז' אדר ה'תשע"ח

 

אפשר לעמול קשה במשך חיים שלמים - ולהחמיץ חלילה הכול ברגע אחד של חוסר אחריות.

 

 

     בשבעה באדר נולד משה רבנו ובשבעה באדר נפטר (תוספתא סוטה פרק יא, קידושין לח, א). מכאן אנו למדים שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש (קידושין לח ,ב), שנאמר (שמות כ"ג, כ"ו): "את מספר ימיך אמלא".

 

 

     המילה "שיבה" - אריכות ימים - הן "ש׳תיקה י׳פה ב׳עת ה׳תפילה". "מי שאינו מדבר דברים בעלמא בשעת התפילה, ומקפיד לענות 'אמן' ו 'אמן יהא שמיה רבא', זוכה לאריכות ימים, "וההיפך נכון אף הוא, חלילה, מבלי לפתוח פה לשטן".

 

 

     זמן פטירת משה נופל לרוב בשבוע שקוראים פרשת 'תצווה', שהיא הפרשה היחידה בתורה [מלבד משנה תורה], שלא נזכר בה שמו של משה רבנו (ע"פ בעל הטורים עה"ת שמות כ"ז, כ'), משום שאמר (שמות ל"ב, ל"ב): "מחני נא מספרך אשר כתבת", ודבריו של צדיק עושים רושם (בשם הגר"א ,ספר מטעמים בשם דברי צדיקים(.

 

הרימון שהציל )חגי ישראל ומועדיו – הוצאת קה"ת(

 

     על שפת ים הכנרת , בבקתה קטנה לא הרחק מטבריה , התגורר לו יהודי בשם ניסים כנורי . ניסים זה היה יהודי עני מרוד . לא היו לו שדות או כרמים , כי אם עץ רימון בודד אחד שעמד ליד הבקתה הקטנה . במשך השנה כולה הוא היה יושב ולומד בצל ענפי העץ העבים . כאשר הפירות היו מבשילים לא היה קץ לשמחת ניסים ומשפחתו . הם היו אוכלים מן הפרות ומתפרנסים ממכירת רימונים . מובן מאליו כי פרנסה בשפע לא הייתה לו , לניסים . כאשר הגיעה תקופת "שלושת השבועות" שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב , בהם עם ישראל מתאבל על חורבן הבית וירושלים, היה העץ כבר מלא בפירות עסיסיים . ניסים ומשפחתו היו ממתינים בסבלנות עד לאחר שחלפו ימי האבל הלאומיים . אז , הם היו יוצאים אל העץ , קוטפים מפירותיו המתוקים וב"שבת נחמו" מברכים ברכת שהחיינו ומודים לבורא העולם על הפירות . את הרימון הטוב ביותר היה ניסים שומר לקראת ט"ו בשבט , ראש השנה לאילנות . לרימונים של ניסים יצא שם טוב בכל הסביבה , ויהודים כערבים נהרו לחצרו כדי לרכוש מתוצרתו . ילדים היו לו כמעט כמספר הרימונים על העץ . הם גדלו והתפתחו יפה , ממש כמו הרימונים , אך הגיע היום ובתו הגיעה לפרקה . כפי שנהוג היה באותם הימים , היה על ההורים להעניק "נדוניה" מכובדת לחתן הטרי . אך מנין לו , לניסים העני המרוד , כסף לנדוניה ? ואם לא די בכך, הרי שתקופת שלושת השבועות הלכה והתקרבה, והעץ עמד ריק , ללא פירות, כשענפיו שמוטים למטה , כאילו התבייש במה שאירע לו . חלף עבר לו תשעה באב , וניסים המסכן עמד ליד העץ , מחפש אולי ימצא בכל זאת רימון או שניים ? "אברהמ'לה" הוא קרא לבנו הקטן, "בוא ותטפס על העץ , אולי תגלה בין העלים איזה רימון מסתתר"? אברהמ'לה מיהר לטפס על העץ כשהוא מזיז לצד ענפים ועלים , ולפתע בקעה מפיו קריאה: "אבא ,מצאתי רימון! ועוד אחד , ועוד אחד"! הוא ירד מן העץ ובידיו 'שלל' רב : שלושה רימונים עסיסיים ויפים. "תודה לאל" אמר ניסים . "מעולם לא ראיתי רימונים יפים כאלו" . לא חלף זמן רב והנשים החלו מתדפקות על דלתו של ניסים , כדי לרכוש רימונים כרגיל . אך ניסים נאלץ להשיב את פניהם ריקם . "נותרו לי רק שני רימונים" הוא הסביר . "על אחד מהם נברך בראש - השנה ונבקש שירבו זכויותינו כרימון . את השני נאכל בט"ו בשבט . אני מצטער , בואו בשנה הבאה" הוא אמר, והם איחלו לו יבול טוב יותר בשנה החדשה .שבת נחמו חלפה בששון ובשמחה על משפחת כנורי . ראש השנה חלף עבר אף הוא , אך לאחר מכן החלה אשתו לדאוג : מה יהיה על בתם שהגיע לפרקה? היא החלה להפציר בבעלה שיצא לחוץ לארץ כדי לעורר את רחמי היהודים ולקבץ נדבות . לאחר הפצרות רבות נעתר ניסים לבקשתה . הוא עבר דרך עיירות וכפרים , עד שהגיע לעיר קושטא הגדולה.

 

 הרימונים היה זה בליל ט"ו בשבט . כרגיל , הוא עשה את דרכו לבית המדרש המקומי , שם תכנן ללון ולאכול ממעט המזון שהיה ברשותו. מיד כשנכנס הוא הבחין שהיהודים מודאגים במיוחד ומשוחחים בינם לבין עצמם . מה קורה כאן? הוא שאל וקיבל את התשובה הבאה : בנו של הסולטן חלה במחלה אנושה , אביו החליט כי היהודים קיללו אותו . הוא הציב בפניהם תנאי: עליהם להתפלל לרפואת בנו . אם עד תאריך מסוים בנו לא יבריא , כל היהודים יגורשו מן העיר . מחר , ט"ו בשבט , זהו המועד האחרון לרפואת בנו של הסולטן . קהל רב התקבץ בבית הכנסת כדי להתפלל ולומר פרקי תהילים . ניסים התיישב לומר תהילים עם כולם, כשלפתע ניגש אליו השמש המקומי. האם אתה מארץ ישראל ? נשאל ניסים המופתע שהשיב : כן , כיצד ידעת? הרב שלנו הוא יהודי קדוש . הוא אמר כי הוא מריח ריח של ארץ הקודש בבית המדרש . בוא נא עמי . השמש הוביל את ניסים לחדרון קטן , שם ישב הרב , ישיש מופלג ובעל הדרת פנים . הוא שאל במאור פנים את ניסים : מה שלום היהודים בארץ הקודש ? אני מתאר לעצמי כי הרב מריח את ריח הרימון מארץ ישראל אשר ברשותי ! אמר שאל ניסים . יש לך רימון מארץ ישראל? שאל הרב בקול נרגש. כן , רבי! השיב ניסים . ואני חושב לאכול אותו כעת , לרגל ראש השנה לאילנות . לכבוד יהיה לי אם הרב יתכבד לאכול מרימון זה.  הרב הישיש קפץ ממקומו וחיבק את ניסים בשני ידיו . בורא העולם שלח אותך לכאן כדי להציל את הקהילה הקדושה מסכנת הגירוש המרחפת עליה . ניסים הביט בו בחוסר הבנה מוחלט . אתמול ישבתי והתעמקתי בספרים הקדושים על סודות הפירות סיפר לו הרב . משום מה , המילה "רימונים" שבה ועלתה מול עיני . הבנתי כי כאן נעוץ הפתרון...  האם אתה יודע מה ראשי התיבות של המילה רימונים? המשיך הרב בהתרגשות "רפואת מלך ובנו ניסים יביא מהרה"! בוא עמי , חיש מהר , לארמון הסולטן . אסור לנו לאבד זמן! כשהוא עדיין מבולבל מהמתרחש מיהר הרב לגשת בזריזות אל ארמון הסולטן . הם הוכנסו מיד פנימה, שם מצאו סולטן מיואש ובוכה. "הכנס אותנו לחדר בנך" אמר הרב בעזרת השם אנו נרפא אותו תיכף ומיד "! במיטה מלכותית שכב הנסיך הצעיר , חיוור וללא כל סימן חיים . רבי ניסים הוציא את הרימון מהעטיפה ונתן אותו לרב . הרב חתך את הרימון לשניים , וסחט מחצית מן הרימון לתוך כוס קטנה . את המיץ נתן טִפטף לשפתותיו של החולה ולתדהמת כל הנוכחים , פתח החולה את עיניו! חיש מהר הבחינו הנוכחים כיצד הנסיך מבריא והולך . הסולטן נישק את ידיהם של הרב הזקן וניסים. "הצלתם את בני" אמר, לעולם לא אשכח לכם זאת.  את החצי השני השארתי לברכה, אמר ניסים לרב בחיוך , והם מיהרו לשוב ולבשר ליהודי העיר על הנס שאירע להם.

 

     לטבריה שב ניסים כשהוא עמוס בכסף וזהב , מתנת הקהילה היהודית בקושטא . מובן מאליו כי דאגות לא היו לו . ובבית , קידם את פניו עץ הרימון העתיק , כשהוא שוב מלא בפירות אדומים ועסיסיים.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

לעמול קשה,חיים שלמים,להחמיץ,חלילה,חוסר אחריות,אמן,יהא שמיה רבה,לפתוח פה לשטן,

 



אמרי שפר ו' אדר ה'תשע"ח

 

  "אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ( החזון איש)

 

     בשמחה' ר"ת - הכול בידי שמים חוץ מיראה.

 

     ”האוזניים הן מקור האיזון של הגוף, כן, האיזון הגשמי מתאזן מן האוזניים, אבל הרבה יותר חשוב ממנו הוא האיזון הרוחני. אם יהודי רוצה להתעלות במעלות היראה, עליו להקפיד על האזנה נקייה, לא הבלים, לא ריכולים ובוודאי לא לשון הרע, וכמובן לא מוזיקה מקולקלת שפוצעת את הנשמה“.

 

 

     העצבות נובעת מכפירה, כאילו האדם קורא תגר חלילה כלפי שמיא על שאין העניינים מתנהלים כפי שקיווה וביקש שיתנהלו. וכי מהיכן ירהיב עוז בנפשו אדם קרוץ-מחומר, לקבוע מה טוב ומה רע בעבורו?

 

 

אמּונה בבֹוראַ עֹולַָּם  )פניני עין חמד גיליון 673(

 

     את הסיפור הבא סיפר מר ירמיהו ירדן בעיתון היהודי-אמריקאי הנפוץ ('ג‘ואיש פרס' (Press Jewish  :

 

     לפני כמה שנים תקפה אותי מחלה קשה ל"ע, שהעמידה את חיי בסכנה גדולה.  מצבי הידרדר במהירות, וכבר הייתי בין החיים ובין המוות.  אושפזתי במרכזים רפואיים מן השורה הראשונה, המתמחים בריפוי מחלות מעין אלו. זכיתי לטיפול מסור ומקצועי של רופאים גדולים, בעלי-שם.  לאחר טיפולים רבים וממושכים המחלה החלה לסגת, עד שגופי התגבר עליה כליל. אלא שה 'פטור' שקיבלתי מהמחלה הקשה היה זמני בלבד, והשמחה הייתה מוקדמת מדי. כעבור תקופה היא שבה אליי.  זה התחיל בזיהום קל, שלא כל כך חששתי ממנו, אך במהירות רבה הוא התפשט, והחמיר. חזרתי אל הרופאים, עברתי בדיקות מקיפות, בסיומן נאמרַ ליַ בצער,ַ שאיןַ ליַ מנוסַ מלעבורַ שוב ניתוחַ מסובךַ ומורכב.  הכרתי כבר את הצוות הרפואי. סמכתי בעיניים עצומות על הרופא, שניתח אותי בפעם הקודמת ואך טבעי היה שתיקי הרפואי יופקד גם כעת בידיו. אולם הרופא לא היה באזור באותו זמן, ומצבי החמור חייב עריכת ניתוח מהיר.  בלית ברירה הסכמתי, שרופא אחר ינתח אותי. הוחלט לערוך את הניתוח אצל פרופסור ש‘, יהודי, מומחה בתחום מחלתי.  נקבע לי תור דחוף לניתוח בעוד מספר ימים.  הגיע היום. הכניסו אותי לחדר הניתוחים - ובתום ההכנות הקפדניות הוזרקה לי זריקת הרדמה. מאז לא הרגשתי את עצמי. הניתוח התחיל. לפתע, באמצע הניתוח, התעוררתי. הרגשתי את  עצמי, את גופי. הכרתי נעשתה צלולה באחת,ַ אךַ לאַ הרגשתיַ כלַ כאב. הסתכלתי סביבי, רציתי להיות בטוח, שאמנם אני ער ותחושתי הלכה והתחזקה מרגע לרגע. כשהבטתי מולי, ראיתי  לפתע אתַ דמותוַ שלַ הרביַ מליובאוויטש. לא האמנתיַ למראהַ עיניי.ַ חיזיוןַ חי! הרבי ליטף אותי בעיניו הקדושות וביקש ממני למסור לרופא המנתח, שאםַ יניחַ תפיליןַ מדיַ יוםַ- בתוַ תבריאַ ממחלתהַ (מי ייתן וכל עם ישראל ישובו לכור מחצבתם). אמרתי לרבי, שאשתדל להעביר למנתח את הדברים. סיימתי לדבר ו... זהו.  החיזיון פג.  שוב לא הרגשתי את עצמי. אך הפעם היה זה מתוך התרגשות בעקבות אותו חיזיון. האחות, שעמדה בסמוך אליי, שמעה אותי ממלמל מספר מילים ומיהרה לומר לרופא שהתעוררתי.

 

"הרדימי אותו שוב", הורה הרופא. " הוא לא יוכל לשאת כך את עצמת הכאבים". כשהאחות התקרבה אליי עם המזרק, התנגדתי. התעקשתי לשוחח עם הפרופסור. הוא ניגש למיטתי ושאל אותי מספר שאלות בכדי לבדוק, עד כמה אני ער. עניתי לו על הכול כהלכה והוא נוכח לדעת, כי אני בהכרה מלאה.  הוא נדהם. מעולם לא היה עד לתופעה כזו. באותו רגע אזרתי אומץ ואמרתי לו בלב נרגש: "אולי תחשוב, שאני משוגע, אבל יש לי שליחות אליך, ואני רוצה למלא אותה. האם יודע הנך מיהו הרבי מליובאוויטש?", שאלתי. " שמעתי עליו. מדוע הנך שואל?", שאל באדישות. "ממש לפני מספר רגעים, ראיתי לפתע את דמותו של הרבי מולי. הרבי ביקש ממני למסור לך, שאם תתחיל להניח תפילין מדי יום - בתך תבריא", נשמתי עמוקות. אינני זוכר את תגובתו של הרופא, כי ברגע שסיימתי את דבריי - שקעתי שוב בתרדמה עמוקה. 

 

     התעוררתי בחדר ההתאוששות, לאחר שהניתוח הושלם. שכבתי כשמחשבות רבות חולפות בראשי, כשלפתע ניגש אלי הרופא. הוא החזיק את ידי וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "אני מאמין! אני מאמין למה שראית!".  עברו מספר שניות ואחר כך המשיך: "הפעם האחרונה, שביקרתי בבית הכנסת, הייתה ביום בר-המצווה שלי. מאז ועד היום בבוקר לא היה לי כל קשר לבורא העולם או לקיום מצוות כלשהן. כעת, בתי חולה מאוד ונמצאת במצב אנוש. הרופאים, ביניהם אני, לא נותנים שום סיכויים לחייה" . "איזה אבסורד: אני מרפא אחרים, ואותה - את בתי היקרה - אינני יכול לרפא, אף לא להקל את סבלה. לאחר שהרמתי ידיים,  החלטתי לנסות גם דרך שמעולם לא האמנתי בה". "הבוקר מצאתי עצמי קם ומתפלל ל-אלוקי, שעד עתה כלל לאַ הייתי משוכנעַ בקיומו.ַ התחננתי, שירפאַ אתַ בתי. ביקשתיַ גם, כיַ ישלחַ ליַ סימןַ כלשהוַ שאדע, כיַ תפילתיַ נשמעהַ והתקבלה" . "והנה, כעבור מספר שעות, באמצע הניתוח שלך, פקחת את עיניך באורח בלתי טבעי לחלוטין. היית אמור להיות מורדם היטב עד לזמן-מה לאחר סיום הניתוח. בצלילות דעת מלאה מסרת לי את שליחותו של הרבי מליובאוויטש - ומיד שבת, מעצמך, למצב של חוסר הכרה. אפילו לא נתת לי שהות להגיב. חשתי, כי הסימן אותו ביקשתי, הגיע. אתה כבר יכול לתאר לעצמך, מה יכולתי לחשוב באותם רגעים". הרופא חזר לכור מחצבתו, ובתו התרפאה בדרך - נס ושניהם בריאים ושלמים..

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

 

נפש עדינה,האיזון הרוחני,להתעלות,במעלות היראה,מוזיקה,מקולקלת,פוצעת,נשמה, עצבות,נובעת,כפירה,

 




אמרי שפר ה' אדר ה'תשע"ח

 

 

אין ''זקן'' אלא מי שקנה חכמה. כי ''זקן נוטריקון: זה קנה. ולכאורה, העקר חסר מן הספר, שבנוטריקון לא מזכרת חכמה. ומדוע לא נאמר שיש לכבד בקימה והדור מי שקנה נכסים. אלא ודאי שקניין נכסים אינו קניין עצמי, חיצוני הוא ועלול להיאבד ולגוז. מה שאין כן החכמה, היא היא הקניין האמתי.

 

אין לנו קניין אמת ברכושנו, אלא מה שהפכנוהו לקניין נצח, בצדקה ובהחזקת תורה!

 

    וכתב האר"י ז"ל, שכל מצווה שאדם עושה נרשמת אות אחת מכ"ב אותיות התורה הרמוזה באותה מצווה על מצחו, וכשהוא עושה מצווה אחרת נמחקת האות הראשונה ונכתבת האות של המצווה השנייה שעשה, אבל אות של מעשה צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל כך אומר הפסוק "וצדקתו עומדת לעד". כל אחד יתאר לעצמו איך נראה מצחו, כמה אותיות ומעשים של צדקה חקוקים עליו. אוי לו לאותו אדם שבמצחו יש רק אות אחת ושאר המצח נקי...! ומכאן יסוד גדול לנותן הצדקה עד כמה צריך הוא לעשות זאת בסבר פנים יפות, ודרושה מאתו חכמה גדולה למען נתינת הצדקה באופן שהמקבל לא ייעלב ולא ייפגע.

 

    זהב וכסף ונחושת (כה ג) -כותב החתם סופר: זהב וכסף ונחושת, אלו הימים שבהם קוראים בתורה.     ז בשבת, ה בחמישי, ב בשני, בימות השבוע.     כ כיפורים, ס סוכות, פ פסח, פורים.     נ נרות חנוכה, חודש, (כולל ראש השנה שהוא גם ראש חודש) ש שבועות, שמיני עצרת שמחת תורה ת תעניות.. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

 

השגחה מופלאה 'ד' (פניני עין חמד, גיליון 672)

 

    להלן סיפור מופלא, שהתרחש עם הרב חיים זאיד ויש בו כדי ללמדנו עד כמה האדם צריך לבלום את פיו גם כאשר הוא צודק וכיצד בורא העולם משגיח על כל דבר ועניין.. וכך סיפר הרב   : "

    הזמנתי תפילין לבני בר-המצווה במכון 'בית יוסף' בבני ברק. כשהתפילין היו מוכנות, באתי לקחת אותם. הייתי צריך למסור באותו ערב דרשה בשכונת רמות בירושלים, ולכן לא הספקתי לחזור לביתי עם התפילין, אלא לקחתי את התפילין בידיי לירושלים. הדרשה הייתה אמורה להתחיל בשעה עשר בלילה, ומכיוון שהגעתי למקום כשעה לפני הזמן, נכנסתי ללמוד באחד מבתי המדרש באזור הנקרא 'אהל יעקב'. חמש דקות לפני השעה עשר הצצתי בשעוני, ואז הבחנתי שהשעה כבר מאוחרת. קמתי מיד, החזרתי את הגמרא לארון הספרים, והלכתי למקום בו אמסור את הדרשה.

    מרוב חיפזון שכחתי את התפילין היקרות שהזמנתי לבני...ַ הבעיה הייתה, שגם מי שהיה מוצא את התפילין על השולחן , והיה רוצה להשיבם לבעליהם, לא הייתה לו אפשרות לעשות זאת, כיווןַ שעלַ שקיתַ התפילין עדייןַ לאַ היהַ רקום ַהשם,ַולאַ הכתובתַ שלַ בעליהם... בעיה נוספת הייתה, שאני עצמי לא זכרתי כלל שהשארתי את התפילין בבית-הכנסת. מיד לאחר הדרשה, שהסתיימה באחת עשרה בלילה, עליתי על קו 422 בדרכי לבני ברק... כשעליתי לאוטובוס חשתי בעייפות רבה, כיוון שגם בלילה הקודם מסרתי דרשה בצפת אל תוך השעות הקטנות של הלילה, ועדיין לא הספקתי לנוח. חיפשתי כיסא שאוכל לשבת עליו ולישון במהלך הנסיעה, והיה רק כסא אחד פנוי. התקרבתי אל הכיסא, וראיתי, שהאדם (שלא היה שומר מצוות, ה' יחזיר את כל עם ישראל בתשובה שלימה) שישב בכיסא הצמוד הניח את חפציו על הכיסא השני. ביקשתי ממנו באדיבות להרים את חפציו, כדי שאוכל לנוח, אבל הוא התחיל לצעוק ואמר: "אני תפסתי את הכיסא הזה", ולא הסכים לפנותו. מה ניתן לעשות? יש שתי אפשרויות. האחת, לפתוח במריבה ולצעוק על האיש ולומר לו, שיפנה מיד את הכיסא, אחרת המשטרה תצטרך להתערב בעניין". והאפשרות השנייה, היא - לשתוק!!! להיות מהנעלבים ואינם עולבים!!! וכך חינך אותנו המשגיח מרן ר' מאיר חדש זצ"ל, בהיותנו בישיבת חברון. לאורך כל החיים, אמר המשגיח, צריכים ללמוד את אומנות השתיקה. שאין לך דבר טוב הימנה. החלטתי לשתוק, ולא לריב עם האדם הזה, למרות שכל האנשים שהיו עדים לנעשה, אמרו לי: "למה אתה שותק לו?"... למזלי הטוב, אחד הנוסעים ירד באמצע הדרך, ואני כבר התכוננתי לשבת בכיסאו. והנה, בתחנה זו עלה נוסע נוסף, ולפני שהצלחתי להתיישב, הניח את חבילותיו על הכיסא, וכאשר ניסיתי לומר לו, שאני כבר 'נוסע ותיק' באוטובוס, ועייף מאוד, החל גם הוא לצעוק... גם במקרה זה בחרתי במידת השתיקה, למרות שנוסעים רבים שראו בעוול, הנעשה, האיצו בי לא לשתוק... כשראיתי שאין לי מקום לשבת, ומרוב עייפות הרגשתי שעוד רגע אני מתמוטט, הלכתי בלית ברירה להתיישב על ה... מדרגות, בדלת האמצעית של האוטובוס. בין כך ובין כך, עלה לאוטובוס מבקר- כרטיסים הבודק, אם כל הנוסעים שילמו על הנסיעה. והנה, כשהגיע אל האדם הראשון שתפס שני מושבים, ולא רצה לתת לי לשבת, התברר, שהאישַׁ כללַ לאַ שילם עבורַ נסיעתו... המבקר עמד להורידו מן האוטובוס, אבל אני החלטתי לעשות מעשה, וניגשתי אל הנהג, וביקשתי לשלם עבור האיש ההוא. כל הנוסעים הסתכלו עליי כעל אדם לא שפוי... לא די שלא נתן לך לשבת, אלא אתה עוד רוצה לשלם עליו?! גם הפעם לא התחשבתי בדבריהם, שילמתי עבורו, והצגתי בפני המבקר את הכרטיס והלה עזבו לנפשו. אני חזרתי לשבת על המדרגות.... מדרגות אלו הינן בגובה של הרצפה, ולפתע הבחנתי במכשיר נגן המונח על הרצפה, ומן הסתם אבד למישהו. הרמתי את הנגן, עברתי בין הנוסעים ושאלתי, האם הוא שייך לאחד מהם, אבל התשובות היו שליליות. כיוון שכך, החלטתי להאזין לדברים המוקלטים בנגן, ואולי על ידי כך אדע מי הבעלים. אני פותח את הנגן, ומתפלא לשמוע את... הרבַ חיים זאיד בדרשה. הייתה זו אחת הדרשות שהשמעתי, ימים ספורים לפני כן, בשכונת רמות. "כיוון שידעתי את שמו של המארגן, התקשרתי אליו, כדי שיברר בין באי הדרשה ההיא למי אבד הנגן. ואכן, בתוך דקות הוא חזר אליי ובישר, שאיתר את בעליו. לאחר מכן אמר לי המארגן, שהתעוררה אצלו שאלה בהלכה, וביקש להציגה בפניי. הוא מספר שלפני שעה -שעתיים עבר בבית הכנסת 'אהל יעקב' ומצא... שקיתַ תפילין שלאַ היו עליהַ שםַ וכתובת, והחליט למסור את האבדה לגמ"ח אבדות, בתקווה שגם בעל התפילין יפנה לשם, ואז תושב לו האבדה. והמארגן אומר שהתעוררה לו שאלה הלכתית האם הוא מחויב למסור את התפילין דווקא לאותו גמ"ח, או שיכול להשאירם אצלו , ולהמתין עד שמישהו יתקשר אליו. אני, כמעט שצרחתי לתוך השפופרת, שהתפילין הם שלי, ואני הוא זה ששכחתי אותם בבית הכנסת".. "והנה לפנינו", סיים הרב, "סיפור מופלא הממחיש בצורה יוצאת-דופן, עד כמה כ=93אי לשתוק ולהבליג, ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים". שכן,ַ אםַ נתבונן,ַ רקַ מפניַ שלאַ פתח הרבַ במריבהַ עםַ האנשיםַ הללו, שתפסו את הכיסאות של האוטובוס, הוצרך לשבת עלַ המדרגות,ַ ויכלַ לגלותַ אתַ הנגן, ולשוחחַ עםַ המארגן,ַ שסיפר לו בסופו של דברַ על מציאתַ התפילין שלו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

חכמה,נכסים,קניין אמת,רכושנו,לקניין נצח,צדקה,החזקת תורה,כיפורים,סוכות, פסח,פורים,חנוכה,שבועות, שמיני עצרת,שמחת תורה,תעניות,


 

אמרי שפר ד' אדר ה'תשע"ח

 

  בספר "המקנה" האותיות שאחרי תיבת מרצע הם: מ [כי המ"ם כפולה, מם רגילה ומם סופית] ש' ק' פ'.. והם תיבת משקוף, רמז על נתינת הדם על המשקוף.

 

    גודל ההלוויה כגודל ההשפעה והתרומה לקהילה של הנפטר (שמואל אייזיקוביץ)

 

    גודל הצלחתך נמדדת בעוצמה של רצונך, בגודל חלומותיך, וכיצד אתה מתמודד עם אכזבות לאורך הדרך...

 

    גוֹדֶל הקושי כגודל האתגר וגודל האתגר כגודל הקושי, ורמת הסיפוק כגודל שניהם.

 

חי על מנת לשלם

 

מגיד המישרים ר‘ שלמה לווינשטיין שליט“א סיפר, כי בילדותו היה לו מורה ששמו ר‘ שמשון דינין ז“ל. כמה שנים לאחר שלימד אותו, פרש מעבודתו, וכעבור כמה שנים נוספות נפטר. לאחר פטירתו התפרסם עליו סיפור מפליא זה:

יום אחד ניגש אליו אחד מתלמידיו לשעבר וסיפר לו שהוא זקוק להלוואה. הוא הוסיף וסיפר כי כבר פנה ליהודי פלוני, אבל הלה לא היה מוכן להלוות לו סכום כה נכבד, משום החשש שלא יהיה בידו להשיב את החוב. הלך ר‘ שמשון דינין לאותו פלוני, ושכנע אותו להלוות לאותו תלמיד, והלה אכן הלווה לו . כשהגיע זמן הפירעון, לא שילם הלווה את חובו. פנה המלווה ל ר‘ שמשון ואמר לו: ”אמנם לא חתמת ערבות ואינך חייב לי כלום, אבל אתה הוא ששכנעת אותי להלוות לו, ולדעתי מן היושר הוא שכעת תדאג לכך שלא אפסיד את כספי“. הלך ר‘ שמשון להתייעץ עם מרן זצוק“ל, ושמע מפיו כי על אף שעל פי הדין אינו חייב לעשות מאומה, בכל זאת כיון שהדבר התגלגל על-ידו ראוי שייקח על עצמו את המצווה עד הסוף, ויקבל על-עצמו להחזיר את החוב. מרן זצוק“ל הוסיף ואמר: ”אני יודע שזהו סכום גדול למדי בשביל יהודי כמוך שחי רק מפנסיה, ולכן אני מציע שתפרוס את התשלום על פני תקופה ארוכה, ואני סמוך ובטוח שזכות המצווה תעמוד לך כל זמן שתהיה עסוק בה “. ר‘ שמשון שמע לדברי הרב והבטיח לשלם למלווה את מלא הסכום בתשלומים. תשלומים אלו נפרסו על פני שנים. זמן לא רב לאחר ששילם את התשלום האחרון, הלך ר‘ שמשון לעולמו...

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

משקוף, ההלוויה,כגודל,השפעה,התרומה,קהילה,הנפטר,הצלחתך,עוצמה,רצונך,חלומותיך, הא


אמרי שפר ג' אדר ה'תשע"ח

 

אם כסף תלווה את עמי את העני עמך (כב,כד( אם אתה מלווה כסף - תלווה בפרהסיא, עם עדים. כי מי שמלווה בלי עדים עובר על "לפני עיוור לא תיתן מכשול" (ב"מ דף עה) אבל "את העני" - "עמך". אם אתה רוצה לתת לעני צדקה, תיתן לו "עמך" - בצנעא, בינך ובינו.

 

   אם תיקח המזכירה כמה ימי חופש רק אז יעריך המנהל את עבודתה הקשה והמסורה של מזכירתו...

 

    בימי הנעורים מוכרים שעות עבור פרוטות, בימי הזקנה אוצרות היו נותנים עבור עוד שעות חיים.

 

    בספר "חיים של תורה" מביא את ה"חזקוני" שכותב: שמעתי מדרש, אמר הקב"ה, אני גזרתי על ישראל שעבוד 400 מאות שנה, ואחר כך דילגתי על הקץ בשבילם וקיצרתי את השעבוד, והלך זה ושעבד את עצמו, ירצע בכלי שהוא בגמטרייא 400 והוא מרצע.

 

המאחר(נועם שיח יב - וארא תשע"ח)

 

    ראיתי בספר "ברכי נפשי" – משיעורי הגר"י זילברשטיין שליט"א – שמרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א סיפר לו, ששמע סיפור נורא בעניין זה, מאת רבה של קהילה אחת באמריקא – שאירע אצל אחד ממתפללי קהילתו, וכך סיפר הרב להגר"ח:

    בקהילה שלי, היה אחד שהגיע לכל שלוש התפילות בימי החול, אבל כגודל הקפדתו להגיע לתפילות, כך הייתה "הקפדתו" לאחר לכל תפילה, "בקביעות ממש" היה מגיע באיחור של עשר דקות, וכמה וכמה פעמים ניסיתי לגשת אליו ולשכנע אותו שיגיע בזמן, ואמרתי לו שאם הוא כבר מגיע לתפילה מה איכפת לו להגיע בזמן, אבל היהודי השיב לי תמיד באותו סגנון, "אדרבה – אם אני כבר מגיע לתפילה, מה זה כבר משנה מתי אני מגיע, עשר דקות לכאן או עשר לכאן, העיקר שאני מגיע"...

    בבוקר אחד, הופתעתי לראותו מגיע לתפילה בזמן, ומפני שמעולם לא קרה כדבר הזה, משך הדבר את תשומת לבי, וניגשתי אליו ושאלתיו "מה יום מיומיים?" והאיש שהיה נרגש מאוד השיב "הקב"ה הוכיח לי בצורה ברורה ביותר שלא כדאי לאחר לתפילה ", ביקשתי ממנו שיספר לי מה אירע, והוא סיפר לי כך. המפעל היוקרתי העומד בבעלותו, ומניב רווחים עצומים, ונחשב כאחד המפעלים הרווחיים ביותר, עלה אתמול באש, ואי אפשר לתאר את עוצמת הנזקים שנגרמו לו עקב כך, ובמשך דקות ארוכות תיאר היהודי את השריפה שפשטה במפעל, ואת ההלם שאחז בו בעקבות האסון. מספר הרב: לאחר ששמעתי את סיפור השריפה, אמרתי ל היהודי העשיר "עם כל ההשתתפות האמיתית שלי בצערך, אינני מבין מה הקשר בין השריפה הנוראה ובין ההוכחה שקיבלת עקב כך שלא לאחר לתפילה?" השיב לי האיש דבר נורא: ההוכחה החזקה הייתה כך, וזו התרחשה בדקות שלאחר פרוץ השריפה, בעת שהתקשרתי בבהילות אל מכבי האש, וביקשתי ברחמים ותחנונים שיגיעו במהירות למקום, כדי להקטין ככל האפשר את מידת הנזקים, ואמר לי האיש שהרים את הטלפון, ש"מכבי האש" יצאו כבר לדרך, והבטיח לי שבעוד דקה הם יהיו אצלי, אבל למעשה, הנה עוברת לה דקה שתים ושלש, והמפעל ממשיך לעלות באש, חדר אחר חדר, מחלקה אחרי מחלקה, ומכוניות הכיבוי עדיין אינן נראות כלל, הלב שלי כמעט והפסיק לפעום מרוב צער – סיפר בעל המפעל –במיוחד כאשר ידעתי את חשיבותה של כל שנייה, רק כעבור עשר דקות תמימות נראו מכבי האש, אך כשהגיעו היה כבר מאוחר מדי, והמפעל היה שרוף כמעט כולו. המשיך האיש לספר: כשראיתי את המפעל השרוף כנגד עיני, ניגשתי אל הכבאים וזעקתי מרה "מדוע איחרתם כל כך, הרי אם הייתם באים מוקדם יותר היה המפעל ניצול?" והשיבו לי הכבאים ואמרו "עשר דקות לכאן או עשר לכאן – הרי בסוף הגענו"...

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

עדים,עיוור,מכשול,מזכירה,ימי חופש,יעריך,המנהל,בימי הנעורים,בימי הזקנה, שעבוד,מרצע,

עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט