בניית אתרים בחינם

 


אמרי שפר ל' סיון ה'תשע"ח

 

 

 אין לדון ילד בקטנותו ואל תכריע דינו, הכר בעיני רוחך את התפתחותו, ואף כי נראה מתקשה או בעייתי! זכור דבריו של הרה"ק מפיאסצנא הי"ד )בהקדמת חובת התלמידים( "ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של 'גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים', מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם". המתיקם ע"י הָאּור שלך! ראה אותם במבט כולל!

     אתה מתפרנס ממה שאתה מקבל, אבל בונה את חייך ממה שאתה נותן.

     בספר מנחם ציון כתוב: מדוע גמל מטה אהרון שקדים ולא פרי אחר? אלא שכאן נרמזת תוצאה של מחלוקת. כי בשקדים ישנם שני מינים, מרים בקטנותן ומתוקים בגדלן, ולהיפך מתוקים בקטנותן ומרים בגדלן (חולין כה:). וזהו ההבדל בין מחלוקת ושלום. תגרות ומריבות, הנן בתחילתן מתוקות אבל סופן רע ומר מאוד,  ולהיפך, השלום בתחילה הוא מר שעליו להיות ותרן וסלחן, אך בסופו הוא מתוק , וכמו שאמרו חכמינו (סוף עוקצין): "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".

     בשלש הפרשיות שלפנינו קרח - חקת - בלק יש אות ק', הרומזת על קדושה, במיקום משתנה.  קרח תחילתו בקדושה, ומנושאי הארון היה. חקת עוסקת באדם טמא שלאחר תהליך נטהר, אך העוסק באפר הפרה נטמא. ואחרונה פרשת בלק, המכשף שונא ישראל, אך לבסוף יצאה ממנו רות הצדיקה, אמה של מלכות.

השבת אבידה  (משנת השבוע, גליון 30)

     מעשה באיש אחד שחזר בתשובה שלימה , וניסה להשפיע על אחותו שג"כ תחזור בתשובה, והנה כל מה שניסה עלה בתוהו ולא הועיל.

     פעם ראה שארגון הקירוב 'ערכים' יערכו כנס לחזרה בתשובה, עלה בלבו שאולי שם ישפיעו על אחותו, וממחשבה למעשה הלך וקנה לעצמו ולאחותו כרטיסים לכנס. והנה הבעל דרשן שעלה לדבר שם לפני הקהל, מסר משך שעה וחצי הרצאה בנושא מצות השבת אבידה, ותוך כדי התחיל להתחרט בלבו על כל העניין שראה שכל יגיעו היה לריק שהיה בטוח שיחממו שם הלבבות לחזור בתשובה, ובמקום זה דיברו על השבת אבידה, אבל על הנעשה אין להשיב, ואכן בסיום הכנס הודה לו אחותו על הכרטיס ונשארה בשלה.

     לאחר כחמש שנים עברה לגור ברומא,  והתחברה שם לגוי אחד מלומד ומשכיל, וכעבור תקופה חשבה להינשא אליו רחמנא ליצלן, יום אחד כשהלכה עמו ברחוב נפל סכום כסף נכבד מכיס של אחד מעוברי אורח, ותיכף התכופף הגוי והכניסו לכיס שלו, משראתה כן אמרה לו שהיה מן הראוי שיחזיר אבידה לבעליו, ומה גם שבטח טרח על הסכום במשך כמה חדשים להשיגו, והגוי בשום אופן לא הסכים לוותר על המציאה שמצא, ובאותה שעה עלה בראשה כל הדרשה ששמעה בעניין מצות השבת אבידה , ועל כן הפצירה ודחקה בו שיחזיר העבידה, והגוי הזה עמד בסירובו, ומכיוון שכן החליטה לנתק עמו הקשר, וחזרה לביתה וחזרה בתשובה שלימה,

     ויש ללמוד מכאן מוסר השכל שדרך העולם לחשוב שרק אם מדברים מענייני תשובה יכול להועיל, הרי שאפשר לדבר על השבת אבידה, וזה מה שהועיל שתחזור בתשובה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

 

 

מתקשה,בעייתי,נערים,מרי נפש,מדות רעות,מתפרנס,מקבל,בונה,נותן,מחלוקת,שלום, תגרות,מריבות,מתוקות,

 

 


אמרי שפר כ"ט סיון ה'תשע"ח


 


 


 אומרים בשם האדמו"ר מסטמאר זצ"ל, שהיה שואל, הרי עם קרח היו גם 250 ראשי סנהדרין, ויש אומרים שהיה ביניהם גם נחשון בן עמינדב, אז לא פלא שהיו יכולים לטעות, אחרי שהיו ביניהם אנשים גדולים וצדיקים. ומתרץ, שהרי דתן ואבירם, כולם ידעו שרשעים הם, ואם הם בצד זה, היו כולם צריכים לדעת שצד זה איננו טוב ונכון. 


     אצל העולם אמונה הוא דבר קטן, ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל" (שיחות הר"ן ל"ג(.


     בתרומה, חיטה אחת פוטרת את כל הכרי, אבל חכמים נתנו שיעור, עין יפה - אחד מארבעים, עין בינונית - אחד מחמישים, עין רעה - אחד משישים. ובהפרשת חלה, אם הוא נחתום, אחד מארבעים ושמונה, ואם הוא אופה לביתו, אחד מעשרים וארבעה. ובזמנינו, שכולם טמאים ושורפים את החלה, כתוב ברמ"א-ביו"ד הלכות חלה: המנהג להוריד כזית, ולשורפם.


הפרשת חלה מסוגלת לחיזוק האמונה בקב"ה. רמז לכך: אם נפריש 'חלה' שהיא בגימטרייה 43 מן ה'עיסה' בגימטרייה 145 נקבל 102 שעולה בגימטרייה 'אמונה'. 


הקו המקשר בינו לבין אהרן הכהן (קול ברמה, גליון 336)


     אל חצרו של האדמו"ר הרה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זצוק"ל הגיעו ערב שבת קבוצת בחורים, שברצונם לשהות במחיצת הרבי במשך השבת.  אותם בחורים לא היו חסידים שומרי תורה ומצוות, אלא בחורים, שלצערנו, מנותקים מכל זיק יהדות, פרט לזה ששמעו מחסידי הרבי על גדלותו ועוצמתו של הרבי, עצותיו המיוחדות וחינו על אחרים, הוא אשר גירה אותם לשהות במחיצת הרבי, ובפרט שידוע כי ביתו של הרבי נחשב כמכניס אורחים ראשון במעלה, הם החליטו לבוא לטעום טעמה של שבת במחיצת הרבי.


     בתום השבת הנפלאה שנהנו מאורו של הרבי, עמדו בתור יחד עם קהל גדול כדי להיכנס "ביחידות" בחדרו של הרבי, דבר שנהג הרבי לעשות לאילו ששהו בביתו בשבת, כמעין ברכת עידוד לקראת השבוע החדש הבא לטובה.  באותה קבוצה היה יהודי אחד שכפי שנאמר לו ע"י אביו, שאף הוא היה רחוק מתורה ומצוות, כי הם ממשפחת כהנים, ולדאבון לב,  באותם ימים עמד כהן זה לשאת אישה לא יהודיה.  בהגיע תורו של אותו בחור כהן להיכנס אל הקודש פנימה, לשוחח עם הרבי ביחידות, הרבי קיבלו בחביבות ובחמימות כדרכו, הורה לו לשבת לידו. שאלתו הראשונה של הרבי היתה לשמו, הבחור ציין את שמו בלבד. ופתאום הרבי הרצין, ושאל אותו: "הרי אתה גם כהן" הלה, היה מופתע מאד, וחשב בינו לבין עצמו, הכיצד ידע זאת הרבי, והרי לא אמר לו פרט לשמו הפרטי, ולא רמז לו כלום על היותו כהן? מחוסר ברירה השיב אותו בחור בחיוב, מחמת הבושה. וכאן, הצביע הרבי על ארון הספרים הגדול שבחדרו ואמר: "האם רואה אתה את ארון הספרים הזה? רואה אתה כמה ספרים הוא מכיל? אני למדתי את כל הספרים הללו, ועוד הרבה ספרים, ואף על פי כן, אין בכך כדי לעשותני כהן!!!! ואילו אתה זכית בזכות מיוחדת של כהונה. הכהן ניחן בקדושה טבעית גבוהה ביותר ולכן חל עליו איסורי נישואין יותר מכל אדם מישראל כגון אסור לשאת גרושה, אסור לכהן לשאת אפילו גיורת ואילו אתה, עומד לשאת גויה, איך תוכל לעשות זאת?!" הרי אתה גודע את הענף האדיר אשר מייחס אותך עד לאהרן הכהן.  נדהם הבחור מדבריו החוצב להבות של הרבי, ובהלם יצא מחדרו כשהוא נסער ונרגש כולו.


     מיד חיפש טלפון ציבורי על מנת להודיע לאותה "ארוסה", (שכמעט הרסה לו את ייחסו), כי הוא מבקש לבטל לאלתר את נישואיו, ומכאן ואילך אינו חפץ בה. הבחורה שכמובן נדהמה מהנחרצות של ה"ארוס", הודיע שמוכנה להקריב את חייה למענו, ומוכנה לעבור לכבודו גיור!!!!! הבחור ששמע את דבריה,  הודה לה בפה מלא, אך הסביר לה שגם גיורת אסורה לו מאחר והוא כהן. לאחר רגע - ניתק הקו.... ואז הרגיש הבחור את איחוד הקו המיוחד המקשר בינו לבין אהרן הכהן. כעבור זמן מה זכה אותו כהן לשאת את שאהבה נפשו, בת ישראל כשרה, כדת משה וישראל.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


 


 


סנהדרין,נחשון בן עמינדב,דתן ואבירם,עין יפה,עין בינונית,עין רעה,



אמרי שפר כ"ח סיון ה'תשע"ח

 

 

 אדם מקנא במה ששווה לו, אדם שיקר אצלו הממון מקנא הוא בבעלי הממון, כיון שהממון תופס אצלו ערך חשוב. אדם ששואף לכבוד, יקנא באנשים בעלי מעמד שיש להם כבוד גדול, כיון שהכבוד אצלו ערך חשוב. וכן ביתר התאוות והחשקים של ענייני העולם - יקנא האדם באחרים במה שנפשו חושקת.

      "אהבתנו לאומה לא תסמא את עיננו מלבקר את כל מומיה" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) 

      במדרש רבה (קרח יח,ח) מובא: "קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה? אלא עינו הטעתו". הרבה קולמוסים נשתברו בפירוש דברי המדרש "עינו הטעתו". פירוש נפלא על כך שמעתי מאת מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א: דהנה בתרגום אונקלוס על הפסוק "ויקח קרח" פירש: "ואתפלג קרח". ופירשו המפרשים "ואתפלג" –קרח פילג וניתק את עצמו מדרך האבות . וידועים דברי חז"ל מדרש רבה (סח) על הפסוק (תהלים קכא,א): "אשאֵ עיַּני אלֶ ההִרים" –אל תקרא ההרים אלא ההורים. דהיינו האדם צריך להסתכל למעלה אל ההורים – האבות, וללכת בדרכיהם. וזהו הכוונה "עינו הטעתו" – קרח לא קיים את הדרוש "אשא עיני אל ההורים" – להסתכל למעלה לדרך האבות בכדי ללכת בדרכיהם, אלא לקח לו דרך לעצמו, ולכן נכשל אף על פי שפיקח היה ...

     ידוע שכל בן אדם "פקח" מבין שיש בכל דבר שתי צדדים, ואדם שמבין זאת הוא פקח, כי צד זה 94  ועוד צד זה עוד פעם 94 וא"כ ביחד זה 188 זה פקח, ואם חברו גם מבין שיש שתי צדדים וא"כ יש לנו ארבע צדדים זה ביחד  376 זהו בגמטריא "שלום", וא"כ לפי זה יש לבאר "קרח שפקח היה" והוא כן הבין שבכל דבר יש שתי צדדים, א"כ מה ראה לחלוק, אבל הוא לקח לצד אחד וא"כ בגלל זה גרם למחלוקת.

החתונה האחרונה (אפריון לשלמה, עלון 250)

     הרבי מויזניץ עמד תחת החופה, ולפני שפנה ללכת, ניגש אל המחותן ואמר לו: ר' חצק'ל, כשאתה מגיע הביתה מהחתונה, תרים לי טלפון...  אמר לו החסיד: רב'ה, יש מצווה-טאנץ, החתונה תיגמר רק באזור 3 בלילה, עד שאני אגיע לירושלים יהיה כבר 4! " כן, כן, אני יודע, כשאתה מגיע הביתה תתקשר אלי..."

     4 לפנות בוקר, ר' חצק'ל מתקשר לרב'ה, השמש מרים את הטלפון, והרב'ה אומר "מודה אני...", ונוטל ידיים.  שואל האדמו"ר את ר' חצק'ל: היית מרוצה מהחתונה ? "בטח, היה נהדר!".  ממשיך הרב ושואל: נו, ספר לי, איזה מכובדים הגיעו?  הרב פלוני הגיע? והגביר ההוא הגיע גם הוא ? ר' חצק'ל התחיל להיפתח... " כן, הגיעו כל המחותנים, והיה מעמד מרומם...  ב"ה כמעט כל המוזמנים כיבדו אותנו בשמחתנו...".  ממשיך האדמו"ר ושואל: ואיך היה האוכל? היה משובח ? "או-הו! מעל הציפיות  ...".  והגישו את האוכל בזמן? הוא היה חם כשהגישו אותו? " כן הכל תיקתק כמו שעון!". " ומה עם קינוח?", התעניין הרב.  ר' חצק'ל מרגיש פתוח ומתחיל לשוחח... 18 דקות שיחה!

     לאחר שהרב סיים את השיחה, שואל אותו השמש: סליחה על החוצפה, אבל ילמדנו רבנו מאי האי?! מה זה היה ?! אמר לו הרב: תראה, ר' חצק'ל התאלמן לפני שנתיים. היום הוא גמר לחתן את עשרת ילדיו. מה עושה זוג שחוזרים מהחתונה האחרונה? יושבים על כוס קפה עם עיניים דומעות, ומחליפים חוויות על המחותנים ועל המנות...  אבל ר' חצק'ל חוזר לארבע קירות לבד! הוא יוכל להירדם?!  אני לא אתן לו! אני אחלוק אתו את החוויות ב-4 בבוקר!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

מקנא,ממון,הכבוד,ערך חשוב ביתר,תאוות,חשקים,קולמוסים,תרגום אונקלוס,פילג,ניתק,

אמרי שפר כ"ז סיון ה'תשע"ח


 


  אמר בעל חידושי הרי"ם זצ"ל: כל הטעות של קורח הייתה,  שהוא חשב שאפשר לקחת לבד, "וייקח קרח" - אני לוקח ! והאמת שהאדם צריך בכל עת להכניס אל לבו: "אני לא לוקח לבד". אני סך הכול מקבל. אם משמים נותנים לי, אני לוקח, ואם לא נותנים לי, אני לא לוקח...


     בכוחה של כל אישה לבנות את ביתה בדרך של "חכמת נשים", על-פי חכמת התורה, ולהשפיע גם על סביבתה בכל ענייני הקדושה.


     הבן איש חי אומר: קורח התעשר בגלל הגזלה שגזל את אוצרות פרעה במצרים... אך הוא לא הסתפק בזה וגם חיפש כבוד...  סופו שהודח מהעולם. זה רמוז במילה ג זֵ לָ ה: אותיות לפני גזלה הם כָ בוֹ ד. ואותיות שאחרי גזלה הם מ ו דָ ח שנידחה מן העולם . ועוד אפשר להסביר: כ וֹ בֵ ד = גזלה = חוֹמֵד. למרות שהיה כָ בֵ ד בכסף רצה לחמוֹד עוד...


  חַ לּ ה: מרימים את התינוק הבכוֹר מן הערִיסָה בשבִיל: ח-ימיֹםֹ למילה, ל-ימיםֹ לפדיוןֹ הבֹּן, ה- בןֹ 5 למִקרֹא. 


הכרת הטוב [איש לרעהו שמות תשע"ו[


     בתקופת ימי מלחמת העולם השנייה, זכה רבי נחום זאב דסלר (בנו של רבי א. דסלר זצ"ל) להינצל ברחמי שמים מגיא צלמוות, ולאחר תלאות וטלטולים - להגיע לאמריקה.  חלפו שנים אחדות, מלחמת העולם שככה, והרב דסלר הגיע לאמריקה להתראות עם בנו אהובו, אחר שנים ארוכות שלא התראה עמו.  במהלך שיחתם, גולל רבי נחום זאב בפני אביו, את הקורות אותו בתקופת המלחמה, תוך שהוא מציין בפניו את אותם גדולי תורה שעמדו לימינו במשך אותן שנים, ועל כולם הפליג רבי נחום זאב בשבחה של הכנסת האורחים הנפלאה לה זכה במעונו של רבי אליעזר סילבר, רבה של סינסינטי.  מיד בשמוע הרב דסלר על פעלו של רבי אליעזר סילבר, אמר שברצונו להודות לו.  רבי נחום זאב הבין, כי בדעתו של אביו להודות לו באמצעות שיחת טלפון, ומיד הוציא מכיסו פנקס כתובות כדי לאתר מספר הטלפון שלו. אך הרב דסלר, אמר כי אין די בהודיה טלפונית, וביקש מבנו להתלוות אליו לנסיעה ברכבת לסינסינטי, עירו של הרב סילבר.  רבי נחום חשש, שמא הנסיעה הארוכה לסינסינטי, אינה לפי כוחותיו של אביו. לכן הציע לו להודות לרב סילבר באמצעות מכתב או שיחת טלפון. אך הרב דסלר עמד על שלו.


     לאחר נסיעה ארוכה בת תשע שעות, הגיע הרב דסלר בליווי בנו לסינסינטי. הם זירזו צעדיהם לבית הרב סילבר. משם יצאו שלושתם לבית הכנסת.  בתום התפילה, הזמין הרב סילבר את אורחיו החשובים לביתו לסעוד עמו ארוחת בוקר, כשתוך כדי כך התפתחה ביניהם שיחה בדברי תורה - כדרכם של תלמידי חכמים.  במשך שעה ארוכה השתעשעו הרב סילבר ואורחיו בדברי תורה, עד אשר פנה הרב סילבר אל הרב דסלר בשאלה "ובכן, מה הביאכם לסינסינטי"? טבעי היה לו לרב סילבר, כי סיבת טרחתו של הרב דסלר עד לביתו, לא הייתה בכדי. " באתי" - הפתיע הרב דסלר בתשובתו - "להביע הערכתי העמוקה על כל החסד אשר גמלת עם בני".  רבים וטובים פקדו את מעונו כשבפיהם בקשות שונות , ולפיכך סבר, כי גם הרב דסלר בא לשם כך. המענה לא סיפק את הרב סילבר. ענוותנותו לא הניחה לו לחשוב, כי מעשיו זכאים למידה מופלגת שכזו של הערכה. ומשחלפו להן דקות אחדות שב ושאל שנית - "נו... מה באמת מביאכם לסינסינטי"? לגודל פליאת מארחו חזר שוב הרב דסלר: "אין סיבה אחרת לבואי לכאן. מטרת בואי אחת היא - להביע הכרת הטוב באופן אישי".  רק כאשר חזר הרב דסלר בשלישית על דבריו, נכנע הרב סילבר לדברים, תוך שהוא מחייך ואומר "כעת מבין אני עד כמה חשובה הכרת הטוב".








 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


 


קרח,לוקח,אמת,להכניס,חכמת נשים,הבן איש חי,אומר,התעשר,הגזלה,אוצרות,חַלּה,


מרימים,תינוק,בכוֹר,ערִיסָה,מילה,פדיוןֹ הבֹּן,מִקרֹא,



אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ח


 


     אדם נולד ורואה בעולם שמש , יש אויר מספיק לכולם בלי תשלום , מים בשפע , רוח , גשם כוכבים ירח , הרים עצים , לא מתפעל ? . קצת התבוננות ומחשבה היה ממש מתפעל " מי ברא אלה " ? מה הכול זה מקרה ?


          איתא ברש"י דלכן נסמכה פרשת ציצית לשבת משום ששניהם שקולים כנגד כל המצות. ונראה למצוא עוד צד השוה בשניהם, כי במשנה (שבת פרק כלל גדול) נחשבים ל"ט מלאכות, וכמו כן בציצית יש ל"ט כריכות, כמבואר במג"א (סוף סימן י"א) שכורכים ז' כריכות, ואח"כ ח' כריכות, ואח"כ י"א כריכות, ואח"כ י"ג כריכות, ובסך הכול הם ל"ט כריכות.  וכמו כן מחולקות המלאכות במשנה הנ"ל לארבעה חלקים כמו בכריכות הציצית, יש שם י"ג מלאכות הזריעה, י"א מלאכות האריגה, ח' מלאכות בעצים, ועוד ז' מלאכות בשאר דברים, וזה מקביל למספר הכריכות בציצית. ) הגר"א מווילנא זי"ע(


     אתה לא יכול לשנות את העולם, העולם כל כך גדול ואתה באמת קטן. אבל אתה יכול לזרוע בכל מקום שאתה הולך זרעים של אמונה, זרעים של א-לוקות, זרעים של קדושה 


     בכייה לדורות אנו משתמשים בביטוי 'בכייה לדורות' כאשר רצוננו להתריע שפעולה מסוימת או מחדל כלשהו עלולים לגרום צרה לדורות הבאים. ואולם הביטוי המקורי שאוב מפרשת המרגלים. בשובם הוציאו את דיבת הארץ רעה וגרמו לעם לבכות. על כך אמרו חז"ל (סנהדרין קד,ב): "אותו ליל ט' באב היה. אמר להן הקב"ה לישראל, אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות".


     בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל ביאור נפלא על הפסוק: "אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מט(.  כידוע, הסוס הינו בהמת עבודה בעלת כח רב, והוא משמש את האדם בהובלת משאות וכדומה. והנה למרבה הפלא, האדם שכוחו דל, רודה בו ומעביד אותו. ואם ישאל השואל מדוע אין הסוס מתמרד, הלא כוחו רב עימו להשיב לבעליו מנה אחת אפיים על הצלפות שוטו ועל רדייתו בו? תהא התשובה: כפי הנראה אין הסוס מודע לכוחות הגלומים בו, שכן אילו ידע בודאי היה קם על בעליו. לפי זה יוסבר הפסוק: "אדם ביקר" – יש לו נשמה יקרה וגנוזים בו כוחות גדולים למלא את רצונה הזך של נשמתו, "ולא יבין" – והוא אינו מודע למה שטמון בו. "נמשל כבהמות נדמו" – דומה הוא לבהמה שמושל בה האדם אף שהוא חלש ממנה, והיא אינה מודעת לכוחות שבה. לכל אדם יש נשמה רמה החצובה מתחת כסא הכבוד ויש בה כוחות נפלאים, מעלות ומידות טובות, וחייב בעל האוצר לגלות את כוחותיו הפנימיים ולהביאם לידי ביטוי במחשבה, בדיבור ובמעשה.


     גם מי שנותן צדקה לעני ביד רחבה , אבל חסרה אצלו הרגשת מצב זולתו , הרי זה בבחינת "שופך דמים ".


     גם מסע בן אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד קטן (פתגם סיני)


     הגאווה תימצא אצל מי שאין לו שכל.


"ואהבת לרעך" בכותל המערבי (שיחת השבוע, גליון 1633)


ארבע לפנות בוקר. רחבת הכותל המערבי. אוויר ירושלמי קריר מקבל את משכימי קום הבאים אל שריד בית מקדשנו. מול אבני הכותל, בתוך ביתן קטן וחמים, עומדים הרב דוד וייסנשטרן  ורעייתו, ולצידם עוד יהודים טובים, ופורקים את ארגזי החלב ומוצרי המאפה הטריים.


מחוץ לביתן כבר עומדים כמה יהודים, ממתינים לכוס המשקה החם והמאפה. דוד המים כבר רותח. קופסאות הקפה, השוקו והתה לסוגיהם כבר עומדות מוכנות, וארגזי העוגיות מסודרים בערימה. יום חדש של חסד יוצא לדרך.


שמונה-עשרה שנים


ארבע שעות ביום, בכל בוקר, עומד הזוג וייסנשטרן ומקבל במאור פנים את העולים לכותל המערבי. זה קורה כבר שמונה-עשרה שנים ברציפות. "הרב משה-יוסף הס", מספר ר' דוד (71), "התחיל במסורת הזאת. במשך שנים כיבד במשקה חם את לומדי השיעורים שהשכימו קום, את האורחים ואת השוטרים.


"לפני חג הפסח תש"ס פנה אליי וסיפר שהוא מתכונן לחוג את ליל הסדר אצל בנו בבלגיה, וביקש שאחליף אותו שבוע לפני החג ושבוע אחריו. נעתרתי בשמחה. בזמן שהייתו שם חלה ואושפז. בהמשך חזר לארץ, אבל כוחותיו כבר לא עמדו לו להמשיך במפעל החסד. מאז אני עומד פה".


אלף כוסות ביום


בתקופה הראשונה המשיך ר' דוד בהיקף החלוקה הצנוע, אך בהמשך החלה הכמות לצמוח. שש שקיות החלב הפכו, נכון להיום, לחמישים שקיות בימי שגרה, ולמאתיים שקיות חלב בימים מיוחדים. בחגים מצטרפים למלאכה הבנים והנכדים. "אנחנו מחלקים כאלף כוסות ביום. הקומקומים הוחלפו בדוד מים ענק. הפופולאריות של הקפה השחור מזנקת בחודש אלול, בקרב בני העדה הספרדית שבאים בהמוניהם לאמירת הסליחות", מספר ר' דוד.


מפעלו מקבל סיוע מהקרן למורשת הכותל והרב שמואל רבינוביץ , והוא מודה להם: "הם השקיעו רבות כדי לתת לנו מקום טוב שיאפשר את החלוקה בתנאים נאותים".


הזמנה לשחרית


התגובות אינן פוסקות. הוא מציג מכתב מרגש שקיבל מיהודי אמריקני. "כבר כמה ימים אני רואה אתכם מדי בוקר", כותב האיש. "אמרתי לעצמי, איזה שכר יהיה לכם! אין לכם מושג מה אתם עושים עם הקפה והעוגה. בכוס אחת, בעוגה אחת, בחיוך אחד, אתם משנים לאנשים את היום".


השאלה המתבקשת על המימון נענית בחיוך: "העלות השנתית עומדת על כחצי מיליון שקלים. אני לא שנורר מוצלח, אבל אנשים טובים תומכים במפעל הזה וזוכים להחזיקו".


כמי שנמצא בכל בוקר בכותל הרב וייסנשטרן   אוהב במיוחד את חול המועד. "כשאני שומע את 'יברכך' – בברכת הכוהנים ההמונית – עובר בי רטט. לדעתי כל אחד ואחד צריך לבוא מדי פעם לתפילת שחרית בנץ החמה בכותל. זו חוויה בלתי-רגילה. יש כאן מניינים בכל העדות והנוסחים. לא תתחרטו".


 


הכוונת השעון ("תורתך שעשועיסימ"א(.


 


     מסופר על הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל,  ראש ישיבת לייקווד בארה"ב, שאחד הבחורים המעולים בישיבתו ניגש אליו וסיפר לו דבר מצמרר, הודיע הבחור כי נתקף זו תקופה ארוכה בהרהורי כפירה נוראים, כעת מעוניין הוא להמיר דתו רח"ל. ראש הישיבה התחלחל ולא ידע את נפשו מרוב צער ודאגה. כמובן שניסה לשוחח עמו רבות, וגם שלח את המשגיח שינסה להשפיע עליו, אולם אותו עילוי היה נחוש בדעתו.


 


     החליט ראש הישיבה לפנות לאדמו"ר מקופשיניץ זצ"ל, כדי להיוועץ עמו. תשובתו של הרבי הייתה מפתיעה ביותר "אני מציע שתבררו כיצד הוא מכוון את השעון שלו!". רבי אהרון לא הבין כלל למה האדמו"ר התכוון,  אבל מיד בשובו לישיבה, קרא אליו את הבחור ושאלו האם יש לו שעון, "בוודאי שיש לי" השיב הבחור, "וכיצד הינך מכוונו?  שאל הרב, "מצאתי דרך לכוון את שעוני באופן שיהיה מדויק ביותר, בכל בוקר בשעה שבע בדיוק מצלצל פעמון הכנסייה הנוצרית שממול חדרי, מיד בהישמע הצלצול המרעיש אני מכוון את שעוני"... עתה השכיל להבין את דברי קדשו של האדמו"ר. רכש ראש הישיבה עבור תלמידו במתנה שעון יוקרתי מדגם חדש שלא יהיה צורך לכוונו, והתנה עמו שאם ירצה לכוונו-יעשה כן ע"י שעון הישיבה. ככלות הכול, התיישב בדעתו אותו בחור ונשאר ללמוד בישיבה, עד שלימים הפך לאחד מגדולי ישראל.


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


שמש,אויר מספיק,בלי תשלום,מים בשפע,רוח,גשם,כוכבים,ירח,הרים,עצים,ציצית,שבת, זרעים של אמונה, זרעים של א-לוקות, זרעים של קדושה, 



אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ח

 

 

"אילוַ היו יודעים אנשים כמה חשובה המזוזה, ועד כמה משפיעה היא על כל הדיירים בבית , הם היו משקיעים בה ממון רב ומחזרים שסופר ירא שמים שיכתוב אותה, שכן היא השמירה על הבית ויושביו". (הרב משה בן טוב זצוק"ל)

 

    דעות והשקפות של בני-אדם אינן נקבעות על-פי חישובים רציונאליים טהורים. החלטות אנושיות אינן מתקבלות על ידי הזנת נתונים וניתוח אובייקטיבי שלהם. הבחירה היא החלטה אנושית, לא מתמטית.

 

  "כדאי לאדם ללמוד מוסר כל ימיו רק אם בשביל כך ימנע מלדבר לשון הרע ולו רק פעם אחת" (ר' ישראל מסלנט(

 

כולנו מעריצים... צדיקים מתים! "אחרי מות, קדושים אמור". אך עוצם הצדיק את עיניו, והכול נוהרים לקברו, מתחננים ומעתירים לישועה. ואין איש שם אל ליבו, שעיקר תועלת הצדיק היא בחייו. כאשר ניתן להיטות לאורו, לקבל ממנו הדרכה, ליהנות ממנו עצה ותושייה, להתברך ולהיוושע! ולא אחת, מצערים אותו בחייו, רודפים אותו, משחיזים כנגדו לשון, אם לא סכין. מקרבים את קיצו, כדי לעלות על קיברו...

 

חכמת האם (על-פי 'מפי סופרים וספרים' – אבות א)

זה קרה פתאום. בוקר אחד כאילו קללה נחתה עליה. דעתה של הנערה השתבשה.

הוריה ההמומים התקשו תחילה לעכל את משמעות הדבר, אך במהרה החמיר מצבה של הנערה, ובני המשפחה נדרשו להתמודד עם התפרצויות אלימות מצידה, עד שההורים נאלצו לכלוא אותה בבית. הם לקחו אותה לפסיכיאטרים מומחים, אולם הללו עמדו חסרי אונים.

אבי הנערה היה משומעי לקחו של ה 'אהבת ישראל' מוויז'ניץ, שעליו התגלגלו סיפורי מופת לרוב. בצר לו מיהר לנסוע אל רבו, ושפך לפניו את צרתו.

הרבי איחל לבת החולה רפואה שלמה, והאב שב לביתו והתקווה מפעמת בליבו. הזמן נקף, ושום שינוי לא נראה באופק. נסע אפוא אל הרבי שנית, ושוב גולל את מצוקת הנערה, וגם הפעם בירך אותה הרבי, אך ללא הועיל.

ההורים חשו כי עוד מעט יוכרעו. הטיפול בנערה גזל מהם את כל כוחם וזמנם, וכאב ליבם היה קרוב למוטט אותם.

"סע אל הרבי בשלישית", דרשה האישה השבורה מבעלה. "קח את בתנו עמך אל הצדיק, שיברך אותה ישירות, ואל תחזרו לכאן עד שתחזור לבריאותה".

החסיד ציית לרעייתו. הוא נסע אל הרבי, הזמין אכסניה מתאימה שבה יתארח עם בתו, ולא ידע מניין תבוא הישועה. הרבי כבר בירך אותה יותר מפעם אחת, ודבר לא השתנה. את מעט הזמן שנשאר פנוי מהטיפול בבת בילה בבית המדרש, ממתין לנס.

יום אחד נכנס עמו בשיחה אחד החסידים. האב פרץ בבכי מר. "אינני יכול לחזור לביתי, ובינתיים אינני רואה שישועתנו קרובה", אמר.

"שמע לעצתי", יעץ לו האיש. "לך אל הרבנית הזקנה, אימו של הרבי, רעיית הצדיק רבי ברוך, ה 'אמרי ברוך'. היא תשיג בעבורך ישועה מהרבי".

עשה החסיד כעצתו. הלך אל הרבנית, פתח לפניה את ליבו וסיפר את הצרה שנפלה על בתו. "אני מבטיחה לך לפעול בעניין", אמרה הרבנית.

בכל ליל שבת ומוצאי שבת נהג ה 'אהבת ישראל' לבקר את אימו. הצדיק לא ויתר על הביקורים האלה גם כשלא היה בקו הבריאות.

במוצאי השבת הקרובה בא כדרכו אל בית אימו, וכאשר בירכהּ ב 'שבוע טוב' – לא זכה למענה. הרבנית אף הסבה את ראשה הצידה, כאילו היא נמנעת מלהביט בו. "מדוע אינך משיבה לי?", תמה הצדיק.

"מדוע?!", השיבה הרבנית בטון נוזף, "מפני שכבר זמן רב נמצא כאן יהודי עם בתו החולה, ואתה אינך מסייע להם! איך אוכל לברך אותך בברכת 'שבוע טוב' כשהנערה וכל משפחתה סובלים כל-כך?!".

הרהר הצדיק רגעים מספר, ואז השיב: "אימא, מבטיח אני שהיהודי הזה ייסע ביום שלישי לביתו ובתו בריאה ושלמה! רק בבקשה, השיבי לי ברכת 'שבוע טוב'!".

למשמע הדברים המפורשים אורו עיניה של הרבנית. בחיוך רחב על שפתיה השיבה לבנה: "אַ גיטע וואך! (שבוע טוב)".

יום ראשון. שום שיפור עדיין לא ניכר בנערה. כך גם ביום שני. הגיע יום שלישי. מתח וציפייה מילאו את ליבו של האב, שציפה בקוצר רוח לתנודה קלה שתעיד על הרפואה המובטחת, ואולם הדקות חלפו ודבר לא קרה.

החליט החסיד להיכנס אל הרבי אחרי תפילת שחרית, ולהזכיר לו את הבטחתו לאימו. הזמן נוקף, הרכבת יוצאת בשעת הצהריים, ועד אז הבת צריכה לחזור לאיתנה.

בעומדו על סף חדרו של הרבי נרתע החסיד. יראת הכבוד מנעה ממנו להיכנס לחדר בלי רשות הגבאי. בדיוק אז בא למקום אחד מנכבדי החסידים. "מדוע אינך נכנס אל הרבי?", תהה. "אינני מרהיב עוז להיכנס בלי אישור הגבאי", השיב החסיד. "אני אינני חושש", השיב החסיד הנכבד, ונכנס פנימה.

כעבור רגע יצא החוצה וארשת בהלה על פניו. "מעולם לא ראיתי את הרבי במצב כזה!", אמר בזעזוע. "הרבי עומד ליד ה 'סטֶנְדֶר', ודמעות שליש ניגרות מעיניו".

צמרמורת חלפה בגופו של האב. הרבי מתפלל ובוכה למען רפואת בתו. נרגש המתין לבוא הגבאי, ואחרי שהורשה – נכנס אל הרבי לקבל ממנו את ברכת הדרך. הוא לא אמר מילה על בתו. בליבו התחזקה התחושה כי הישועה כבר נפעלה.

הרבי קידמו במאור פנים, בירכו בדרך צלחה, והוסיף: "דאג גם לשידוך בעבורה!".

ליותר מכך לא היה האב זקוק. הוא מיהר לאכסניה, אסף את בתו, ושניהם יצאו אל תחנת הרכבת. בעודם צועדים הסבה הבת את ראשה לעבר אביה, ובפעם הראשונה אחרי זמן רב פתחה את פיה ואמרה בקול צלול: "אבא, בבקשה התר את החבל הכובל את ידיי".

האב לא ידע את נפשו מתדהמה. הוא מיהר לשחרר את בתו מאזיקיה, ועקב אחרי מעשיה. השתאותו גברה מרגע לרגע כשגילה כי בתו חזרה להתנהג כאחד האדם.

כשירדו מן הרכבת חיפש החסיד עגלה שתסיע אותם לביתם. יהודי ששמע את יעדם אמר לו: "תוכל להצטרף אליי. אני בדרכי לעיר הסמוכה".

התנהגותה האצילית של הנערה הרשימה את האיש. הוא בא בדברים עם אביה, ואחרי שהתעניין על המשפחה, אמר שיש לו בן מוכשר ובעל מידות טובות. "אם נסכם את השידוך, נחסוך את דמי השדכנות", הוסיף בקריצה. וכך היה.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

מזוזה,משפיעה,דיירים,דעות,השקפות,לדבר,לשון הרע, הדרכה,ליהנות,עצה,תושייה, להתברך,להיוושע,

אמרי שפר כ"ג סיון ה'תשע"ח

 

 

 אל תזלזלו בפעולה קטנה ופשוטה של שינוי, גם יערות ענק של אמריקה , היו פעם נבט אחד בודד.

     בהקדמה לספר שערי יושר כתב הגר"ש שקופ זצ"ל , שהקפיד תמיד בעצמו להקדיש "מעשר" מזמנו כדי ללמד תורה לאחרים, ורק בזכות זה קיבל מתנה מן השמים שזכה לחדש בתורה, כך מרגיש גאון גאונים שכידוע עמל בתורה בכל כוחותיו, ועם כל זה הוא כותב שזכה לתורה לא בזכות עצמו, רק בזכות מצווה זו שהקדיש "מעשר" ללמד תורה לאחרים, עיי"ש באריכות. [חיים וחסד

     ברגע שתפסיק לחכות לחיים שאתה חושב שמגיעים לך, תוכל להתחיל לחיות את החיים שהשם מייעד לך.

     הלוקח לפיו תרופה כלשהיא או עבר טיפול רפואי, מתפלל קודם לכן "יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חינם אתה" (שו"ע או"ח סי' ר"ל ס"ו). וע"י תפילה זו ישים האדם בטחונו בהקב"ה (מ"ב(.

ולא תשבעו בשמי לשקר (מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות' מאת הרב זלמן רודרמן(

     דמותו של הערבי שהתדפק על דלת ביתו של רבי יהודה בן-עטר, אב בית-הדין בעיר פאס שבמרוקו, לא הפתיעה את הרב ואף לא את שמשיו ובאי ביתו. שמו הלך לפניו כאיש פיקח וישר, וערבים רבים מהעיר וסביבותיה נהגו לשחר לפתחו כדי לשמוע מפיו עצה טובה, או אפילו כדי לקיים בוררויות בסכסוכים ובמריבות שפרצו בינם לבין עצמם. יתרה מכך, הכול גם ידעו כי שופט צדק הוא, ללא משוא פנים, גם במחלוקות שנתגלעו בין בני עמו היהודים לבני-דודיהם הערבים. אולם התרגשותו היתרה של האיש והמרחק שעשה – מהעיר תוניס – כדי להגיע אליו, העידו על הסיפור המיוחד שבפיו.

     הערבי היה עשיר בכסף ובנכסים וכאמור התגורר בתוניס. יום אחד פיתח הערבי קשרי שותפות עם יהודי שסחר בהצלחה במגוון סחורות. הערבי השקיע את הכסף,  היהודי רכש באמצעותו סחורות ולאחר מכן מכרן. ברווחים שהניבו המכירות התחלקו השניים בשווה. שנים התנהלה השותפות על מי-מנוחות ושני הצדדים נהנו ממנה. בחלוף הזמן נוצרה בין השניים מערכת יחסים של אמון מוחלט. הערבי נהג להפקיד בידי היהודי סכומי כסף גדולים, בלי שאף יטרח לנהל רישומים כלשהם בנוגע להוצאות וההכנסות. יום אחד מסר העשיר לידי שותפו סכום כסף גבוה במיוחד. היהודי, שמעולם לא החזיק בידיו כסף כה רב הוכה בסנוורים והתקשה לעמוד בפיתוי. חישוב מהיר שערך העלה כי יותר מעשר שנים יידרשו לו כדי להרוויח סכום זה באמצעות העסקאות היום-יומיות שהוא רגיל לבצע. מאבק איתנים ניטש בין יושרו הבסיסי לבין יצרו הרע שלבסוף גבר עליו והשיאו לעשות את הלא-ייעשה.

     בחלוף כמה שבועות הגיע הערבי לבית שותפו היהודי לבקש את חלקו ברווחים. "ברוך הבא! ברוך הבא!", קידם את פניו היהודי,  בהתלהבות מעושה. "זה זמן רב שעומד הנני מובטל ממלאכה ומחכה לך שתבוא אליי כהרגלך ובידך סכום כסף על-מנת שאוכל לפתוח מחזור חדש של עסקים!". ברגע הראשון לא הבין העשיר את משמעות הדברים. אולם לאחר שהחליף עם שותפו כמה משפטים נוספים, ירד לפתע לסוף כוונתו. תחילה עוד ניסה לחייך בסוברו כי שותפו הסוחר משתעשע עמו בדברי הלצה, אך כעבור רגע קלט לתדהמתו, כי אחרי שנים ארוכות של יחסי קרבה ואמון הדוקים טמן לו שותפו מלכודת מכוערת. מוחו של העשיר חישב בקדחתנות את צעדיו הבאים. הוא הבין כי לא יהיה לאל-ידו לעשות מאומה, באין לו הוכחות כלשהן. עתה נחמץ ליבו בקרבו על כל האמון המופרז שנתן בשותפו ועל כי לא השכיל לנהל רישום כתוב וחתום המפרט את סכומי הכסף שהפקיד בידיו. רעיון צץ במוחו. כרבים מתושבי מרוקו, יהודים וערבים, שמע גם הוא על רבי יהודה בן-עטר. הוא ידע כי רב קדוש הוא וכי שמו נישא בהערצה בפי כל מכריו. "יודע מה?", אמר ליהודי, "הישבע לי בשמו של רבי יהודה בן-עטר כי לא קיבלת מידיי בשבועות האחרונים דבר וכי אינך מחזיק ברשותך כסף שנתתי לך"... בתחילה נבהל הסוחר. הוא ניסה להתחמק מהשבועה, בנימוקים שונים ומשונים. הערבי הוסיף ללחוץ עליו והסוחר הבין כי אם יוסיף להתנגד יתפרש הדבר כהודאה מפורשת בגניבה. חיוורון הציף את פניו כשהוציא מפיו את מילות השבועה ובמיוחד בשעה שהזכיר את שמו של רבי יהודה.

     העשיר הערבי הסתלק בפחי נפש מבית שותפו היהודי. הסוחר התאושש מהזעזוע והפחד שפקדוהו בזמן שנשבע לשקר. הוא הביט בצרור הכסף השמן שהחזיק במקום סתר בביתו, וחייך לעצמו. "אבידת גוי מותרת...", ניסה להשקיט את מצפונו. חלפו עוד כמה ימים וגם שאריותיהם האחרונות של רגשי האשמה התאדו ונעלמו. כעת, כשחש עשיר לכל דבר, החליט לערוך 'סעודת עשירים' לכמה מחבריו הטובים. הוא סיפר להם כי התגלגלה לידיו "עסקה נדירה" שהצמיחה לו רווחים עצומים אשר מעתה ישנו את חייו.  בעיצומה של הסעודה ירד הסוחר למרתף ביתו כדי להעלות משם כמה בקבוקי יין משובח. מרתף זה שימש גם מחסן לסחורותיו . היו שם כדי שמן, קורות עצים, דבק לחיבור העצים ועוד. הוא סקר את כל אלה בקורת-רוח ובשביעות-רצון עצמית. כשעלה מן המרתף ובקבוקי היין בידיו שכח בפנים את הנר הדולק שהביא עמו. לא עבר זמן רב וריח חריף של עשן מילא את הבית. בטרם הספיק הסוחר להביט כה וכה ולהבין את שאירע, נראו לשונות האש הראשונות בוקעות ועולות מקומת המרתף. הנר נפל ופגע באחת הסחורות הדליקות והציתה. בתוך פחות משעה לא נותר דבר מכל רכושו של הסוחר.

     ביום שלמחרת השריפה יצא העשיר הערבי לפאס. "באתי אל כבוד הרב הקדוש כדי לספר לו את סיפורי", אמר הערבי לרבי יהודה בן-עטר וגולל באוזני אב בית-הדין את השתלשלות הדברים. "בטוח אני כי העונש שניחת על ראשו של שותפי לשעבר, בא לו בשל שבועת השקר שנשבע בשמו של הרב", אמר בהרגשות גדולה. הערבי הוציא מכיסו צרור כסף וביקש להגישו לרב, כאות ביטוי להערצתו כלפיו. אם יש בקרבנו אנשים קדושים כמו כבודו, ברצוני להעלות להם מנחה מהשפע שנתן לי הא-לוקים", אמר. אולם רבי יהודה – שמעולם לא הסכים ליהנות ממעמדו ולקבל מתנות, אלא התפרנס ממלאכתו כצורף כסף וזהב – סירב בנימוס. "ראשית, אינני נוטל מתנות מידי אדם", אמר. "ושנית, לא אוכל ליהנות מכסף שהגיע אליי לאות תודה על ענישת איש מאחיי בידי שמים, גם אם הדבר אירע לו בשל שבועה לשקר"... רבי יהודה בן-עטר הפנה את העשיר הערבי למנהל קופת הצדקה בפאס וזה חילק את הכסף בין עניי העיר.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

יערות ענק,אמריקה,נבט,עמל בתורה,חיים וחסד,טיפול רפואי,מתפלל,הדגים,זמירו



אמרי שפר כ"ב סיון ה'תשע"ח

 

אומרים שאורחים הם כמו דגים, הם טובים ליום או יומיים.

     אמור לי ואשכח,  הסבר לי ואזכור,  שתף אותי ואלמד. 

"     הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא !" - לא משנה עם אילו אתגרים האדם מתמודד, חשוב איזו מוטיבציה יש לו לצלוח את כל המכשולים!

     הגשר שהכי קשה לחצות,  הוא הגשר בין דיבורים למעשים.

החוב שהטריד )האמנתי ואספרה(

     ברגע הראשון הייתה בטוחה שהיא הוזה. הוא ישב שם כבימים ימימה, על כסאו המרופד וגבו אליה. המגירות במזנון העץ הישן היו פתוחות לרווחה. סביבו שרתה ערבוביה נוראה של דפים ומסמכים למכביר, ידיו נברו פנימה בתנועות קדחניות וכל כולו היה שקוע במה שנראה לה כחיפוש בהול אחר דבר מה. 'מה הוא עושה פה? חשבה בבעתה, 'ולמה הוא טרוד בנבירה היסטרית בעיצומה של שבת המלכה?  רגליה פסעו בלאט מאחוריו, מקפידות לא להוציא רחש מיותר. אימה נוראה השתלטה עליה כאשר הפנה לפתע מבטו לצדדים כאילו קלט את נוכחותה במקום. הבחינה במבטו הנואש, במצחו חרוש הקמטים ובאגלי הזיעה הכבדים שנגרו על פניו עקב המאמץ הרב שהשקיע. אחרי רגע, הסב ראשו חזרה ורכן לעבר המגירה התחתונה שם היו מונחים פנקסי ההמחאות שלו. הטפסים נשלפו משם בזה אחר זה. מזווית עמידתה יכלה להבחין במגירה ההולכת ומתרוקנת ולבה קפא בקרבה. האם זה מה שעושה הרב קופמן בשבת קודש?  מחטט במגירת המוקצה שלו, האם עד כדי כך בוער העניין לשמו חזר הנה? היא פחדה לשאול או לזוז, חשה שהיא עומדת להתעלף בכל רגע. ואז התעוררה, אחוזת אימה, חשה הקלה לגלות שכל זה היה רק חלום.

     היא לא הייתה מהחולמות אבל המפגש המחודש עם בעלה המנוח היה מוחשי מכדי שתוכל להתעלם ממנו,  בכוחות לא לה גררה את גופה לעבר הסלון, החדר היה בדיוק כמו שראתה אותו לפני רגעים ספורים בחלומה.  פרט לכך לא היה זכר לבלגן הסהרורי שרחש בו קודם.  הכסא, שהיה מיועד רק לבעלה, ניצב על עומדו בסדר מופתי, רק בשבת זו בו בחרה להיות עם עצמה. רק היא והמחשבות שלה, ועכשיו גם עם החלום המטריף הזה,  שיצטרף לשק החוויות החדש של אלמנה טרייה המנסה לשרוד את מצבה החדש ולהסתגל אליו ככל הניתן.  הם התייצבו שם בדיוק בשעה היעודה שלושת בניה ובתה היחידה, דרוכים לכל מלה שתצא מפיה.  כשהתיישבו סביבה הרגישה מוגנת בנוכחותם. אבל הם התקשו להסתיר את עצבנותם. מאז נקטף אביהם בסערה, בתום חמישה חודשי ייסורים נוראיים, עברו כולם טלטלה רגשית ואישית קשה וההודעה הפתאומית מאימם הצליחה למוטט את שברירי החוסן האחרונים,  תמיד היא הייתה עבורם המשענת העיקרית. גם אחרי הטרגדיה ידעו שיש על מי לסמוך, שכוחות הנפש הגדולים שלה יעמדו לה כדי להמשיך קדימה. לראשונה זיהו את הקמטים הסוררים על פניה החיוורים ואת המבט המותש, האם בריאותה תקינה?

     'אולי לא הייתי צריכה להדאיג אתכם עד כדי כך. אצלי ברוך ה' הכול בסדר. זה רק אבא ז"ל, הוא קצת מוטרד לאחרונה', פתחה בשפל קול. 'אבא?! ארבעה זוגות עיניים בחנו אותה בזהירות. ' דעתי לא השתבשה עלי' - מיהרה לחייך - 'אבל זו האמת, בהתחלה עוד חשבתי להתעלם. אבל בחודש האחרון שבת אחר שבת בדייקנות של שעון שוויצרי הוא מופיע באותה שעת צהריים, באותו המקום, באותה המגירה, ואני כבר מרגישה שדעתי נטרפת עלי', היא התחילה לתאר את מסכת החלומות של השבועות האחרונים, שלושה במספר, זהים בתכלית: אבא ישוב על כסאו, כפוף על המגירה בה שמר את המחאותיו וסביבו ים של מסמכים וערימות של דפים והוא ממשיך לחפש,  מדי פעם הוא מפסיק כדי להיאנח, נראה מאוכזב ונואש באופן שאין היא יכולה להכיל. פשוט מחפש ומחפש, עד שהיא מתעוררת בהקלה אל זרועות המציאות המרגיעה ומבינה שהוא ימשיך להטריד אותה, עד שימצא את מבוקשו 'זה באמת לא ייאמן', בנה הבכור היה הראשון להגיב, עיני כולם הופנו אליו בבלבול מוחלט. 'אבא היה גם אצלנו' הסביר בקול רפה, 'גם אצלכם הוא חיפש במגירות? שאלה אחותו בחיוך ספקני בזוית פיה . 'לא, אבל הוא נראה מאד טרוד כמו שאימא מתארת' , קטע אותה האח בנימת גערה סמויה. 'אצלנו הביקור היה בשעת בוקר מוקדמת, כשיצאתי לחיוב התפילה שלי לפני העמוד ונראה שהוא רוצה לבקש משהו, ששב לעולם כדי לסדר דבר מה בלתי פתור. וכי חשוב מאד לסיים אותו ורק אז יוכל לשוב למקומו'. 'מוזר מאד', הסכימו יתר האחים. אנחנו מוכרחים להבין את פשר החלומות. משהו מציק מאד לאבא וחייבים לגלות מהו', סיכמה האם.

     'נדמה לי שהכול מעיד על כך שהוא חייב משהו למישהו, כסף או חפץ אחר. הסימנים די ברורים' העלתה האחות השערה . 'אבא מעולם לא היה חייב לאיש מאומה. אפילו לא אגורה אחת. כולנו יודעים זאת', פטר האח הבכור את האפשרות. האחרים הסכימו איתו. מבחינתם, הכיוון הזה היה המופרך ביותר עבור אביהם, שכל מהותו הייתה הקפדה על ממונות. דווקא הוא שכל ימיו חינך אותם לדקדוק בעניין ממון על קוצו של יוד, וטרח להשיב לבעליו כל חפץ ששאל ממנו עוד באותו יום, דווקא שהוא יוטרד מכך עד כדי כך שיופיע שוב ושוב בחלומותיהם?  קשה היה להם להאמין שהוא הותיר מאחוריו חוב כלשהו. ובכל אופן החליטו לבדוק בין מכרים, שכנים וידידים כדי לפענח את החידה הזו.

     התגובות חזרו על עצמן גם במבצע 'הקש בדלת' משכן לשכן שערכה הבת, גם בסבב הטלפונים שעשו לידידים וקרובי משפחה ואפילו אנשי הצוות במקום עבודתו בו שימש כר"מ. גם המודעה שתלו בבנין מגוריו ובעיתון היומי הנפוץ, לא נשאה פרי. לא היה אדם אחד שהוא נותר חייב לו ולו שקל. התחושות היו מעורבות. מחד,  יצאו בתחושה נעימה שחיזקה בהם את הידיעה על אביהם הגדול שהקפיד במיוחד בנושאי ממון, והם גם זכו להוסיף למאגר הסיפורים אודותיו מלאי חדש מתוך האנשים שפנו אליהם. מאידך, אחרי שבוע מטורטר ומתיש לא היה קצה חוט בידם.  בשלב הזה הגיע החלום הרביעי, מקפיץ ומקפיא מתמיד. אותו המקום, אותה השעה, אותה הסיטואציה.  האם עדכנה אותם לפרטי פרטים, מבוהלת מתמיד. 'זה לא יכול להימשך עוד', נאנחה. 'אתם חייבים להיוועץ במישהו ולעזור לאבא. גם אני חייבת להירגע. אני לא מסוגלת יותר', הודתה לראשונה בקול חנוק מדמעות.  היא חשה שסאת החלומות הללו עברה את סף הסיבולת שלה ופוגעת בשגרה שניסתה נואשות לייצר.

     קולות נקישה מהוססים נשמעו בבית משפחת שוורץ,  בעל הקורא וגבאי בית הכנסת הידוע בבני ברק. הרב שוורץ פסע מתונות לעבר הדלת. השעה הייתה עשר בערב והוא תהה מי זה יכול להיות. האפשרות האחרונה שיכולה הייתה לעלות במוחו הייתה זו שניצבה מולו. ' גברת קופמן? הוא התקשה להסתיר את הפתעתו.  מה לאלמנה טריה זו, של אחד ממתפללי בית כנסת המוערכים והותיקים בביתו בשעת ערב מאוחרת?  היא נראתה נסערת מאד. 'אני רוצה לברר עניין דחוף הנוגע לבעלי המנוח', פתחה ישר ולענין. 'אתם מוזמנים להיכנס', דיבר אליה בדרך ארץ, 'גם הרבנית בבית. אולי היא תוכל לסייע'. 'אין בכוונתי לגזול זמן רב' - היא נותרה לעמוד בפתח הדלת - 'רק רציתי לברר האם לבעלי יש חוב כלשהו שהוא חב לבית הכנסת'. 'הרב קופמן? חוב?  אני לא מאמין', פסק 'הוא הרי היה ידוע כמי שמעולם לא נשאר חייב מאומה לאיש, מבטיח ומקיים מיד. איש אשכולות משכמו ומעלה'. האלמנה נראתה קצרת רוח. ' הכול ידוע', לחשה, 'אבל יש רמזים שבכל זאת נותר משהו פתוח '. 'דווקא בבית הכנסת שלנו? 'אתם הכתובת האחרונה.  כבר ניסינו בכל מקום' - היא הייתה נסערת מאד. שעות ספורות קודם לכן חלמה את החלום החמישי במספר , ובעצה אחת עם בניה הגדולים הוחלט על הכיוון החדש.  משום מה, לא בדקו עד כה בקרב מתפללי בית הכנסת את הנושא והיא נתלתה במוצא הזה כמוצאת שלל רב. ' אנחנו נברר בשבילכם. נתלה מודעות בבית הכנסת.  נעשה כל מאמץ ונעמוד בקשר בהקדם'. הייאוש שנשקף מעיניה גרם לו להבין כי לא סתם טרחה להגיע עד אליו בשעה כזו. נראה שיש דברים נסתרים שהיא לא מוכנה לשתף בהם, שהובילו אותה עד אליו.

     סוף סוף הגיעה השיחה המיוחלת. הרב שוורץ היה על הקו. 'אני לא בטוח אם זה מה שאתם מחפשים' - מיהר להנמיך צפיות 'אבל זה כל מה שמצאתי אחר תחקור ותשאול של כל באי בית הכנסת, כולל של הגבאי הראשי', תיאר בטון מהוסס.  הדבר התרחש בשבת בצהריים בבית הכנסת הקבוע בו התפלל הרב קופמן ז"ל. זה היה ביום חמסין דביק במיוחד, שגרם לתחושת לאות וכבדות בכל מקום,  צמד מזגני בית הכנסת הישנים טרטרו בגניחות ולא הצליחו להתגבר על הבערה הגדולה והדבר ניכר היטב על פניהם המיוזעות של עשרות המתפללים במקום.  לפני התחלת התפילה התעורר דיון לוהט אודות הצורך החיוני בהחלפת המזגנים. מספר מתפללים ותיקים,  וביניהם הרב קופמן, החליטו שזו המשימה הבאה הניצבת בפני הקופה המדולדלת של בית הכנסת והטילו זה על שכמו של זה בחיוך מבודח משהו את האחריות לדאוג לכך. זמן קצר אחר כך נקרא הרב קופמן לבימה לצורך עליה שקיבל וברוח הדברים ההם, כשעדיין מהדהדות מסקנות השיחה, נקלע לדין ודברים שלא התכוון אליו כלל. כשהגיע למלים 'בעבור שייתן... ' קרא אי מי מידידיו: 'מזגן? והרב קופמן נד בראשו מבלי משים מהנהן אוטומטית לדברים בחצי חיוך אופייני. כאשר ירד מהבימה עורר מישהו את תשומת ליבו כי יתכן ויש מקום לברר האם לא מדובר בנדר שעליו לקיים. עד מהרה נותר בעמדת מיעוט בודדת, שכן כל האחרים,  לא התייחסו ברצינות למתרחש והסכימו ביניהם שאיש לא התכוון באמת לנצל את ההזדמנות להוציא ממנו התחייבות למזגן יקר. הדברים נשכחו מלב, במיוחד שזמן קצר אחר כך חלה הרב קופמן במחלה קשה והיה טרוד רק במלחמת קיום מיוסרת, שהסתיימה בפטירתו בטרם עת בגיל חמישים ותשע בלבד . אפילו הגבאי לא סבר שהוא קולע למטרה. אני מציע שתבררו את הנושא עם גדול בישראל. אני לא בטוח שזהו החוב שאתם מתכוונים אליו. אני לא בטוח כלל אם זהו בכלל נדר, הדגיש. אף אחד מקרב בני המשפחה ההמומים לא היה בטוח, אבל גם לא התכוונו לוותר על חבל ההצלה שנשלח אליהם. היה ברור שהם עומדים לתרום כל שיידרש בלי לבחוש יותר מדי בפרטים , והמרוץ אל המזגן לפני בוא החלום הבא שיטריף את דעת אימם, נכנס לתאוצה. אבל כאילו יד נעלמה ניסתה לשים מכשולים בדרכם, הם לא הצליחו לממש את רצונם.

     לו הדבר היה תלוי רק בהם, היו רוכשים את המזגן ללא שהיות ומתקינים אותו מהר ככל הניתן. רק שהעניינים זזו לאט ובסרבול נוקשה. לקח זמן עד שהוחלט מה המזגן המתאים לבית הכנסת, היכן יותקן ועל ידי מי . כל יום צץ מכשול חדש, שגרם לאלמנה לעוגמת נפש גדולה. מבחינתה, זה היה סימן כי אולי הם לא בדרך הנכונה ולא זה החוב שאליו רמז בעלה המנוח. החלום הבא האיץ בה להתחנן על נפשה באוזני האחראים בבית הכנסת כי ישימו קץ לעינוי המתמשך העובר עליה ויגיעו להחלטה סופית, שתשיב את השקט לחייה.  שיחת הטלפון מהרב שוורץ שבישרה על תום פרויקט התקנת המזגן בשעה טובה ומוצלחת במרכז בית הכנסת,  התקבלה בקרב האלמנה וילדיה ברגשות מעורבים. מצד אחד, חשו כי הסירו מעליהם את המשא הכבד שריחף מעליהם בשבועות האחרונים. מצד שני, קיוו שזהו אכן סוף פסוק ושהם ירדו לסוף כוונותיו של אביהם. הימים הבאים הרגיעו אותם.

     מאותו יום פסקו בבת אחת החלומות שהופיעו בהתמדה לאורך השבתות. כולם נשמו לרווחה מול הידיעה הברורה שאביהם נח סוף סוף על משכבו, אחרי שהוסר ממנו הצל הקטן שהעיב על מנוחתו השלמה.  גבאי בית הכנסת החליט ליזום ביקור בביתו של מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, כדי להביא בפניו את פרטי המעשה כפי ששמע ממקור ראשון מבניו של המנוח.  מרן שהקשיב בתשומת לב לדברים אישר מיד כי בסיטואציה שנקלע אליה הרב קופמן נחשבו דבריו כנדר לכל דבר וסביר להניח שזה היה פשר החלומות הרבים שהופיעו סמוך אחרי פטירתו. במקביל ברר אם מדובר באדם שהקפיד בחייו על דיני ממונות. כששמע שאכן כך היה, התבטא כי מי שמקפיד מאד בעולם הזה על נושא מסוים, נותנים לו בשמים את הזכות לתקן אפילו פירור אבק קטן, שלא יכתים את דמותו. הוא התעניין במיוחד מיהו בעל המעלה הזה, שניתנה לו ההזדמנות לתיקון שכזה, שאיננו מובן מאליו אצל כל אדם ואמר שפרסום הדברים עשוי להביא לתיקון גדול בקרב השומעים.

     הסיפור הזה, ככל הסיפורים מעוררי ההשראה, דלף מאליו והפך לשיחת היום ברחובות העיר. בכל מקום אליו הגיע הוא הביא לחיזוק מרשים ולתיקונים אישיים וציבוריים בנושאי ממונות ונדרים. הגב' קופמן עצמה כבר אינה בין החיים אבל המסר החד לא קהה אפילו יום אחד וממשיך לעבור במשפחה, להדהד גם בקרב דור הנכדים שחי על ברכי המעשה העוצמתי, זכה הרב קופמן שהיה תלמיד חכם והקדיש כל רגע פנוי ללימוד,  והקפדתו המפורסמת הפכה לצוואה הבלתי רשמית המשמשת לעילוי נשמתו. בני ביתו, ידידיו, מכריו וכל מי שממשיך להיחשף לפרטי המעשה, ישמרו במיוחד מכל חוב כספי או אחר ושומרים על מוצא שפתיהם מכל משמר. ויפנימו את המסר הגדול וישימו על לבם את הדברים הלכה למעשה. ויהא זה לזכותו של המנוח רבי אברהם בן רבי אליהו ולעילוי נשמתו.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

אורחים,דגים,אמור,אשכח,הסבר,אזכור,שתף,אלמד.,לחצות, גשר,דיבורים ,מעשים,

 

אמרי שפר כ"א סיון ה'תשע"ח


 


אם תתעלם מהעובדות, זה לא ישנה את העובדות. (שמואל אייזיקוביץ)


     את הברכה "אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו" פירש:  תורת אמת היא התורה, וחיי עולם הם מדעים ודרך ארץ של העולם הזה. קודם תורה ואחר כך מדע . הוא ראה את החכמות כמסייעות להבנת התורה. בדרשתו בפרשבורג ב-1811 אמר "כי כל החכמות הם רוקחות לתורה, והמה פתחים ושערים לה." (החכם סופר)


     בשעה שרשב"י היה מבקר ב 'חיידר' היה אומר 'אלך ואקבל פני השכינה', ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה!





     כתוב בזוהר, שפניו של אדם דומים למנורה, 6 קנים הם כנגד: 2 אוזניים, 2 עיניים, 2 נחירי האף, והפה הוא העיקר "פני המנורה", צריך לקדש את כל אלו, ואז יאיר בתורה בהצלחה גדולה, וזהו שכתוב "אל מול פני המנורה יאירו".


אהבת ישראל אמיתית  )פניני פרשת השבוע(


     חנות המכולת הקטנה בשכונת שערי חסד, הייתה חנות מכולת קטנה, כמו של פעם. חדר קטן המכיל מוצרי יסוד, חלב טרי המגיע מדי בוקר, כמה לחמים ולחמניות חמות. בעל המכולת ורעייתו, למרות שכבר היו באים בימים, שימשו, כמנהל חשבונות חנווני ומסדר הדפים, בעת ובעונה אחת...


     ביום מן הימים, הגיע זמנו של בעל המכולת להיקרא לישיבה של מעלה, והוא הותיר את רעייתו הקשישה. כשהיא מודאגת בעיקר משאלה אחת: מי יעזור לה לשאת את ארגזי החלב הכבדים ממקום הנחתם על המדרכה אל תוך החנות. להפתעתה, הבעיה נפתרה עוד טרם נוצרה, והיא הבחינה כי החלב מונח מדי בוקר בפתח החנות, ובליבה החמיאה למחלק החלב על ההתחשבות וההבנה...  בסוף החודש, כשהגיע מחלק החלב לגבות את שכרו, הודתה לו בחום על ההתחשבות והמאמץ.  אלא שמחלק החלב משך בכתפיו, ולא הבין על מה מדובר. 'סליחה' – אמר במבוכת מה, 'אך אני מניח את החלב באותו מקום, כבר 28 שנים. גם בחודש האחרון המשכתי להניח את החלב במקומו המרוחק על המדרכה, כך שהתודה – אינה שלי!'  התפלאה האלמנה מאוד, ולמחרת היום השכימה קום, ונעמדה בשעה חמש בבוקר בפינה מרוחקת מהחנות,לראות מיהו הזר המשכים קום, ובא לגרור את ארגזי החלב מפינת המדרכה אל פתח החנות. עמדה מרחוק והשקיפה, ולפתע הבחינה ביהודי מבוגר ושפוף קמעא המתקרב למקום, מביט כה וכה לוודא שאיש אינו רואהו, ומתחיל לשאת את ארגזי החלב מהמדרכה אל דלת החנות...  כשסיים את מלאכתו, התקרבה אליו, ובפה פעור מתדהמה גילתה כי מדובר בלא אחר מגדול הדור והדרו: הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל!  היא נפעמה ונדהמה, ובקושי הצליחה להוציא הגה. 'כבוד הרב! תודה! אבל למה? למה הרב כה מטריח עצמו מדי בוקר לשאת את ארגזי החלב הכבדים?!' חייך רבי שלמה זלמן כמי ש 'נתפס בקלקלתו',והשיב כמתנצל: 'מה זאת אומרת למה? הלוא בעלך נפטר, ומי יישא עתה את ארגזי החלב מהמדרכה אל פתח החנות?' – אמר, נשא רגליו ונמלט מהזירה ... כי ככל שאדם גדול יותר, המבט שלו על זולתו מתרחב, הוא מסוגל להיות יותר אכפתי, יותר דואג, יותר מודע לרגשות ולצרכים של הזולת.


     הבה נאמץ דרך זו להביט במבט רחב יותר על הזולת, לחשוב מה מכאיב לו ומה מציק לו, מה מטריד את מנוחתו ומה מעיב עליו, כדי שנזכה לסייע לו בזמן אמת ולהביע בכך אהבת ישראל אמיתית!








 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


תתעלם,עובדות,חכמות,רוקחות,חיידר,קנים,אוזניים,עיניים,נחירי האף, הפה,פני המנורה,



אמרי שפר כ' סיון ה'תשע"ח


 


בספרו 'אבן שלמה' )פ"ב( כתב הגר"א: התאווה אין ראוי ללכת אחריה כלל, אבל חמדת הפרנסה והממון אינו אסור לגמרי, כמ"ש: "למען יברכך ה' בכל מעשי ידיך" רק שיהיה באמונה ולא יגע בממון שאינו שלו. (וע"ש בהערה ג' שכ' דכל זה בתנאי שלא ייגרם ביטול תורה ע"י ריווח הממון, ופשוט.(


 


    בספר 'ראשית חכמה' (שער הענווה פ"א): ורוב המפרשים הסכימו כי "עין טובה" היא ההסתפקות במה שיש לו, שאע"פ שיהיה לחברו ממון יותר ממנו, אינו מתקנא בו, ויחפוץ שיהיה לאחרים יותר ממה שהיה חפץ לעצמו.


 


    דוד המלך אמר "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם". אבל עם זאת, "בכל הארץ יצא קולם", על ידי השתיקה אפשר לפעול יותר מבדיבור.


 


    האדמו"ר בעל הפני מנחם מגור זיע"א היה מרבה להזהיר ולעורר ליחיד ולרבים במעלת מדת עין טובה. כשדיבר פעם אודות קץ הגאולה אמר: אין לך קץ מגולה מזה... זמן הגאולה לא ידעתי, אך ברור שכל עוד לא עומדים על חשיבות העין טובה, ועל הגנות שבצרות העין, רק מרחיקים את הגאולה.


 


"ואהבת לרעך" בכותל המערבי (שיחת השבוע, גליון 1633)


ארבע לפנות בוקר. רחבת הכותל המערבי. אוויר ירושלמי קריר מקבל את משכימי הקום הבאים אל שריד בית מקדשנו. מול אבני הכותל, בתוך ביתן קטן וחמים, עומדים הרב דוד וייסנשטרן  ורעייתו, ולצידם עוד יהודים טובים, ופורקים את ארגזי החלב ומוצרי המאפה הטריים.


מחוץ לביתן כבר עומדים כמה יהודים, ממתינים לכוס המשקה החם והמאפה. דוד המים כבר רותח. קופסאות הקפה, השוקו והתה לסוגיהם כבר עומדות מוכנות, וארגזי העוגיות מסודרים בערימה. יום חדש של חסד יוצא לדרך.


שמונה-עשרה שנים


ארבע שעות ביום, בכל בוקר, עומד הזוג וייסנשטרן ומקבל במאור פנים את העולים לכותל המערבי. זה קורה כבר שמונה-עשרה שנים ברציפות. "הרב משה-יוסף הס", מספר ר' דוד (71), "התחיל במסורת הזאת. במשך שנים כיבד במשקה חם את לומדי השיעורים שהשכימו קום, את האורחים ואת השוטרים.


"לפני חג הפסח תש"ס פנה אליי וסיפר שהוא מתכונן לחוג את ליל הסדר אצל בנו בבלגיה, וביקש שאחליף אותו שבוע לפני החג ושבוע אחריו. נעתרתי בשמחה. בזמן שהייתו שם חלה ואושפז. בהמשך חזר לארץ, אבל כוחותיו כבר לא עמדו לו להמשיך במפעל החסד. מאז אני עומד פה".


אלף כוסות ביום


בתקופה הראשונה המשיך ר' דוד בהיקף החלוקה הצנוע, אך בהמשך החלה הכמות לצמוח. שש שקיות החלב הפכו, נכון להיום, לחמישים שקיות בימי שגרה, ולמאתיים שקיות חלב בימים מיוחדים. בחגים מצטרפים למלאכה הבנים והנכדים. "אנחנו מחלקים כאלף כוסות ביום. הקומקומים הוחלפו בדוד מים ענק. הפופולריות של הקפה השחור מזנקת בחודש אלול, בקרב בני העדה הספרדית שבאים בהמוניהם לאמירת הסליחות", מספר ר' דוד.


מפעלו מקבל סיוע מהקרן למורשת הכותל והרב שמואל רבינוביץ , והוא מודה להם: "הם השקיעו רבות כדי לתת לנו מקום טוב שיאפשר את החלוקה בתנאים נאותים".


הזמנה לשחרית


התגובות אינן פוסקות. הוא מציג מכתב מרגש שקיבל מיהודי אמריקני. "כבר כמה ימים אני רואה אתכם מדי בוקר", כותב האיש. "אמרתי לעצמי, איזה שכר יהיה לכם! אין לכם מושג מה אתם עושים עם הקפה והעוגה. בכוס אחת, בעוגה אחת, בחיוך אחד, אתם משנים לאנשים את היום".


השאלה המתבקשת על המימון נענית בחיוך: "העלות השנתית עומדת על כחצי מיליון שקלים. אני לא שנורר מוצלח, אבל אנשים טובים תומכים במפעל הזה וזוכים להחזיקו".


כמי שנמצא בכל בוקר בכותל הרב וייסנשטרן   אוהב במיוחד את חול המועד. "כשאני שומע את 'יברכך' – בברכת הכוהנים ההמונית – עובר בי רטט. לדעתי כל אחד ואחד צריך לבוא מדי פעם לתפילת שחרית בנץ החמה בכותל. זו חוויה בלתי-רגילה. יש כאן מניינים בכל העדות והנוסחים. לא תתחרטו".


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


חמדת,פרנסה,הממון,תאווה,עין טובה,שתיקה,זמן הגאולה,ענווה, ואהבת לרעך,


אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ח


 


בהעלותך


  אחד מהדברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא, הוא – הדן את חבירו לכף זכות (שבת קכז.(.


     אמר החת"ס לבני ביתו: "אל תתגאו בכך שאתם בניו של הרב מפרעשבורג, כי אני רק מלמד, אלא שרוב המלמדים הם לילדים קטנים, ואילו אני מלמד לגדולים בשנים"...





     אמרו משמו של רבינו הק' רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב זי"ע שאמר, "כי כל מי שבא אצלנו יש לו ישועה ברוחניות ובגשמיות, רק השאלה עד היכן אוחזו, אחד מאבדו בידית של הדלת, השני מיד בצאתו לרחובה של עיר והשלישי כשדורך על מפתן ביתו"


     אנו לא רואים דברים כמו שהם אלא כמו שאנחנו (שמואל אייזיקוביץ)


     אפשר לפרש הפסוק בהעלותך את הנרות, כשרוצה הכהן שהוא הצדיק להדליק באדם שלהבת התורה והקדושה,  צריך להיות באופן זה עד שתהא השלהבת עולה מאליה, דגם בעת שיצא מהצדיק תישאר בו הרשימה שתמשיך בו השלהבת לעלותו מעלה מעלה . )שיח יעקב יוסף(


     הפוליגרף הראשון – המים המאררים (שמואל אייזיקוביץ)


     ולא יהיה נגף בבני ישראל בגשת בני ישראל אל הקודש, היינו כאשר יבוא אל הקודש, הוא הצדיק, לא יהיה מחמת איזה נגף וחסרון, רק שלא יחסרו להם כל טוב, ואם תאמר, למה בכלל באו, לזה פירש"י שלא יצטרכו לגשת אל הקודש, היינו בשביל זה גופא יבואו אשר הצדיק יפעול בתפילתו אשר לעולם לא יחסר דבר ולא יהיו נצרכים לבוא אל הקודש. )שיח יעקב יוסף(


     "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח, כי אישה כושית לקח".  אומר רש"י: 'כושית' בגימטריא 'יפת מראה ', כשם שכושי הכול מודים בשחרותו, כך הכול מודים ביופייה...


 


"ובחוקותיהם לא תלכו" [אחרי מות - יח, ג](ופריו מתוק).


     מעשה ביהודי בשם ראובן, שהלך ביום שישי לפקוד את קברי אבותיו. אל הקבר הסמוך, הגיע אדם כשבידיו זר פרחים מרהיב וססגוני, שעולה כמה מאות שקלים. ראובן מבחין באיש מניח את זר הפרחים הגדול על קבר קרובו, ולאחר מספר דקות עזב האיש את המקום. והנה, באותו בוקר לראובן הייתה מריבה קשה עם אשתו, רח"ל, ולפתע, עלתה מחשבה בליבו: כמה חבל,  זה ממש 'בל תשחית', פרחים כל כך יקרים שבעוד זמן קצר יבלו... וגם נדמה לי שהנחת פרחים על הקבר זה לא מנהג יהודי,  ובוודאי שלנפטר הזה אין שום הנאה מהם. ומאידך – המשיך להרהר – "גדול השלום", ששמו יתברך נמחק כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. בנוסף עלו במוחו דברי הזוהר והמקובלים שהזהירו מאוד, שלא תהיה שום מחלוקת בשבת קודש ח"ו,  ובפרט בין איש לאשתו. וכבר כתב רבינו חיים פלאג'י זצ"ל (כף החיים כ"ז-ל"ה): "בכל בית שהיה מחלוקת בערב שבת לעת ערב או בליל שבת, היה בדוק ומנוסה כי רעה נגד פניהם, ולא יצאו נקיים באותו שבוע באיזה מקרה רע", רח"ל. ואם כן, אמר לעצמו, אולי אזכה סוף סוף להפתיע את רעייתי בזר פרחים יפהפה לכבוד שבת קודש, ובכך תתפייס בע"ה...  הביט אפוא כה וכה, ראה שהמקום ריק מאדם, ונטל לידיו את הזר הגדול.


     האשה פתחה את הדלת, ואורו עיניה! הבעל הודיע בשמחה "רעייתי היקרה, הבאתי לך זר פרחים מיוחד..." (כמובן שלא גילה הבעל מהיכן השיג את הפרחים). לא ניתן לתאר את שמחתה של האשה, שהרבתה להודות לבעלה על המתנה הנפלאה מרהיבת העין, (לאחר שלא זכתה למתנה ממנו זה עידן ועידנים), והשלום והשלווה חזרו לשכון בבית.  לאחר השבת, ליבו של ראובן נקפו, ובא לשאול: האם היה מותר לי לנהוג כפי שנהגתי?  


     השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א:  נבוא להתייחס לשלושה נידונים: א) האם מותר להניח זרי פרחים על גבי הקברים? ב) האם לאחר שהונח הזר, היה מותר לראובן לקחת אותו לעצמו, או שמא נאסר בהנאה, או שיש בכך משום גזל? ג) האם עבר הבעל באיסור גניבת דעתה של אשתו, שהיתה בטוחה שקנה לה זר יקר, והחזיקה לו טובה עבור זה ? א) רוב הפוסקים שדנו אודות 'מנהג' הנחת זרי פרחים על גבי קברים, אסרו זאת בתוקף משום 'חוקות העמים'. יעויין בשו"ת 'ישכיל עבדי' שכתב: "מנהג זה לא שמענו ולא ראינו מעולם פה בארץ ישראל, ורק זה עתה חדשים מקרוב באו ממדינות אירופה שהביאו מנהג זה, וזה נשתרבב ממנהגי הגויים המודרניים שעושים כן. והעושה כן עובר משום ובחוקותיהם לא תלכו". וכן בשו"ת 'מנחת יצחק' אסר זאת משום חוקות העכו"ם.  וכן כתב ב'תשובות והנהגות': "דבר זה מחוקות העכו"ם והאיסור חמור מאוד, שהעכו"ם אינם מכירים בתחיית המתים , ולכן כדי לא לשכוח המת שמים פרחים, אבל לדידן אין יהודי מת לעולם ח"ו, רק עובר מעולם הזה לעולם אחר, וכל שינוי במקובל אצלנו בקבורה או אבלות להוסיף או לגרוע, פוגע ח"ו בנפטר. ויש להסביר לקרובים (בדברי נועם), שאצלנו מייפים את הנפטר ומיטיבים לו בלימוד משניות ובצדקה לעילוי נשמתו, ולא במנהגי העכו"ם".  ב) פרחים שהונחו על גבי הקבר אינם נאסרים בהנאה (יעויין בשו"ת פורת יוסף סי' כ"ז). ובאשר ללקיחתם מעל גבי הקבר,  נראה שאסור הדבר, ויש בכך עוולה ואבק גזל, משום שאסור להשתמש בממון של אחרים. ומסתבר שאותו קרוב לא הפקיר את הזר, והניחו גם על מנת שיראו שהוא ביקר אצל המת, בפרט אם הוצמד אל הזר פתק עליו נכתב ממי הוא הגיע . ג) בגמרא ביבמות (ס"ה:) נאמר: גדול השלום שאף הקב"ה שינה בו, ששרה אמנו אמרה "ואדוני זקן" (לשון ביזוי ולעג כלפי אברהם), והקב"ה שינה מפני השלום, ואמר לאברהם ששרה אמרה "ואני זקנתי", דהיינו היא תלתה את הדבר בעצמה ולא באברהם. ומבואר בשו"ת שלמת חיים (סי' תפ"ו), שאמנם מותר לומר שקר גמור מפני השלום, אך אין בזה מצווה, אך גניבת דעת מפני השלום, בלא אמירת שקר, יש בה גם מצווה. ולכן, מצד חשש גניבת דעת, אם הייתה קטטה בין הבעל לאשתו, ולא הייתה לבעל עצה לפייסה אלא בדרך זו, יש מקום לומר שהיה מותר לו לגנוב את דעתה למען השלום.


     לסיכום: מצד איסור גניבת דעת, נראה שהיה מותר לראובן ליתן את זר הפרחים לאשתו, מפני השלום; אמנם עצם לקיחת הזר מעל גבי הקבר, כרוכה בעוולה ואבק גזל!


בצדק תשפוט עמיתך )יט, טוII (    . )יחי ראובן(


     אספר לכם מעשה שהיה לפני כמה שנים.


     בלדרמן היו באותו בוקר שני מניינים בהנץ החמה, אחד בבית המדרש, ושני בחדר הסמוך, ב"בית שני" ]לפלוני היה 'חיוב' ועשו למענו מניין נוסף [. ב"בית שני" היה מנין מצומצם. סיימו שמונה עשרה של לחש, ובקשו להתחיל חזרת הש"ץ, אין מנין, כי אחד נעלם.  הסתכלו בחוץ, וראו כי אחד המתפללים יצא החוצה – לחצר בית הכנסת לדרמן.  אמרו לו: "היכנס, אתה עשירי". - "לא." - "מדוע אינך נכנס?" - " אני צריך אוויר." - " בפנים יש וינטלטור..." - " לא, לא, אני צריך את האוויר של החוץ". - "מחכים לך ..." - "אני לא נכנס."  מה לעשות, הביאו מישהו אחר תחתיו.  תבינו, האדם הזה היה בריא לחלוטין. בריא אולם. ג'לוב, גיבור ממש. ופתאום אין לו אויר... "הסתכלתי עליו בתמיהה" אמר אחד המתפללים, אבל מה אפשר לעשות, לא הייתה ברירה וקראו ליהודי אחר במקומו.  אחרי התפילה הוא ביקש שיקראו לאשתו, כי אינו חש בטוב, אין לו אויר ויש לו לחצים.  בקיצער, מה היה סוף המעשה?  בצהריים הוא כבר לא היה בין החיים. הובל לבית החולים עם התקף לב קשה.  היעלה על הדעת? אדם הנראה בריא אומר שאין לו אויר – ומתברר שלקה בליבו?!  כן! אם הוא אומר שאין לו אויר – חייבים לדונו לכף זכות!  כאלו יש עובדות לעשרות ולמאות.


     נספר לכם מעשה שבדידי הווה עובדה. לפני כמה שנים, ה' ירחם, לקיתי בעיני.  בעין אחת הייתי לגמרי עיוור ובעין השנייה ראיתי בקושי דמויות. לא יכולתי להכריע האם לפני עמוד או אדם. הקב"ה עזר, עשו ניתוח קטרקט, ו"ברוך פוקח עיוורים", הודו לה '. בתקופה שלפני הניתוח, חזרתי פעם מבית המדרש בשבת קודש, ומולי הלך יהודי יקר ונכבד. אמר לי 'גוט שבת', לא שמעתי טוב באזני ]בשבת הנני הולך ללא מכשיר שמיעה[ ולא הבחנתי בכלל שאומרים לי 'גוט שבת'. לא הגבתי והמשכתי ללכת באפילה, כי אינני רואה כלום.  באנו הביתה. אומרים לי בני הבית: "מה עשית? הלא חבר שלך פלוני אלמוני,  הגיע לבני ברק והיה גם בתפילה בבית המדרש, והוא אמר לנו שאמר לך 'גוט שבת' ולא ענית לו, מה יהיה הסוף, אבא, אתה לא רואה, ואנשים כועסים עליך!"  כמובן, במוצאי שבת התקשרתי ואמרתי לו: כך וכך הווה מעשה. שאלתי אותו: " מה חשבת כאשר לא עניתי לך?" " חשבתי, שאתה לא שומע טוב, זה אני יודע, אבל כאב לי, שאם אני בא והולך ממש מולך, מדוע אינך משיב לי 'גוט שבת'? מה קרה לר' ראובן ידידי? אבל אחר כך חשבתי: כנראה אתה שקוע באיזה עניין ולא הבחנת, וודאי איזו סוגיא קשה בראשך ". סיפרתי את הבעיה שלי, שאני פשוט לא רואה.  המקרה כאב לי, כי נכון שהוא דן אותי לכף זכות, אבל מה עם רבים אחרים , ומסתמא דבר יום ביומו שנפגעים ממני, והם אינם מעירים לי, מה יהיה הסוף ? החלטתי: מי שלא יהיה – אפטיר לעברו 'שבת שלום' ו'גוט שבת'. מה כבר יכול להיות, העיקר שאדם לא יפגע בגיני, כך עשיתי.


     בליל שבת אחד מגיעים האורחים מבית המדרש אחרי מעריב, והנה ליד הבית שלנו עומדים אנשים בקבוצה, מסתמא של חסידי נדבורנא, שבית מדרשם לידי, אני מכיר הרבה מהם. חלפתי לידם, וללא ראות אמרתי בקול וידידות א גרויסע גוט שבת.  אחרי זה שאלתי, סתם מחמת מדת הסקרנות: מי היו היהודים שאמרתי להם 'גוט שבת'? "זו קבוצת נשים" – אמר לי פלוני. געוואלד. נהיה לי חושך בעיניים.  מה יאמרו הללו? אתם יודעים, זה קרלנשטיין מהבניין הסמוך, או שהשתגע או שהתפקר, אחד משניהם... מה הוא הולך ברחוב ואומר לכולם 'גוט שבת ', עד כדי כך...  וכי יעלו על הדעת שהוא לא רואה, הוא עיור, מדוע לומר שהוא עיור? כנראה השתגע.


     מי שדן את חבירו לזכות – אמרו חז"ל – משמים ידונו אותו לזכות. ה' יעזרנו ויושיענו וידון אותנו לכף זכות.


שבת שלום ומבורך!


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


הפוליגרף הראשון,המים המאררים,מלמדים,ילדים קטנים,


אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ח


 


 


"אומרים שהיכל הנגינה קרוב להיכל התשובה. ואני אומר שהוא היכל  התשובה עצמו". (האדמו"ר רבי ישראל טויב ממודז'יץ)


 


    ביהדות מקובל לומר שהנגינה מתחילה במקום בו מסתיימות המילים...


 


בתורת החסידות מבואר כי עלייתו הרוחנית של הקרבן נעשית על ידי השירה של הלויים. ומכיוון שהתפילות נקבעו במקום הקורבנות, הרי שכיום זוהי השירה בתפילה, שיש בה כוח להעלות את התפילה לרבדים עליונים יותר.


 


    "דמעות - פותחות שערים. זימרה - מפילה חומות". (ר' נחמן מברסלב)


 


הפה של "החפץ חיים" ("פנינים" פרשת שמיני)


    סיפר אחד מתלמידיו הגדולים של בעל ה"חפץ חיים" זי"ע-בהיותי מקורב אליו, היה לי הזכות להיכנס אל ביתו פעמים רבות, ולשוחח איתו בלימוד. באחת מהפעמים, היה זה בשנותיו האחרונות בעת שהיה בגיל 83 בערך, נכנסתי לביתו, ולמרות החולשה שפקדתהו באותו היום,  רבנו היה אז בעת רצון מיוחדת במינה, והדבר ניכר עליו. מחמת החולשה שכב רבנו במיטתו, ולפתע הוא מורה לי להתקרב אליו, ומבקש ש... אפתח את פיו. הייתי נרעש ונפחד, ולא רק שלא הבינותי כלל מה הח"ח רוצה להשיג בכך, אלא שלא ידעתי כיצד אעז לציית להוראה שכזו!... לפתוח את פיו של הח"ח?! מי מוכן להיכנס אל תוך לוע הארי... אבל לא עזר לי מאומה. הח"ח הורה לי בשנית לפתוח את פיו. בלית ברירה, ובחוסר אונים מוחלט התקרבתי אליו, ופתחתי את פיו הקדוש.


    לפני נגלו שתי שורות שיניים צחורות כשלג, מסודרות ומתוקנות כדבעי, משל היה זה ילד קטן שעוד לא הספיק לפגום את השיניים שקיבל מהקב"ה. בעוד אני נתון בסערת חושים שאי אפשר לתאר, פונה אלי הח"ח ומבקש דבר נוסף. "תספור נא כמה שיניים יש בפי"!... ואני חישבתי להתעלף... כדי למנות את מספר השיניים, צריך כבר להיכנס עמוק אל תוך פיו המסולא בקדושה של גדול הדור, כיצד אוכל לעשות זאת?! אבל גם הפעם, לא אפשר לי רבנו לחשוב הרבה, והאיץ בי לספור את שיניו. מה אומר ומה אדבר, החילותי במשימה הקשה, ובסיומה הגעתי למספר 32 , בדיוק כמספר השיניים שברא הקב"ה באדם, שן אחת לא חסרה ולא נפגמה!!! כל השיניים היו בריאות וחזקות כביום נתינתן!!! למותר יהיה לציין שבגיל מבוגר שכזה שבו היה הח"ח באותה תקופה, אין הרבה קשישים שזוכים למתנה שכזו...


    לאחר שעשיתי את מה שביקש, לקח הח"ח את ידי, ואמר החיוך שאי אpשר לשכוח לעולמים:" אני שמרתי על הפה שהקב"ה נתן לי, והקב"ה שמר על הפה שלי!...


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


 


היכל הנגינה,היכל התשובה,תורת החסידות,עלייתו הרוחנית,הקרבן,שירת,הלויים, דמעות,פותחות שערים,זימרה,מפילה חומות,


אמרי שפר ט"ז סיון ה'תשע"ח


 


 


 אם מעוניינים לעבור בשלום את החיים,  יש צורך להחדיר ללב שהכול תלוי בגישתו של האדם עצמו לחיים. ככל שהוא ייטיב את דרכו ויתבונן בזולת בעין טובה, גם דרכו שלו תתנהל למישרין.


     אם ראית אדם שאינו מוצא מקומו ברוחניות, שמשתעמם בשיעור תורה, שהתפילה עליו לטורח, הסיבה אחת: מעייניו במקום אחר, לבו בעולם אחר. "כי מן הנמנע שתתבסס אהבת הבורא בליבנו, עם התבסס אהבת העולם בנו", "וכבר אמר אחד מן החכמים: כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב אחד אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא!"


     אש התאוות הוא אש זרה, אש חיצונית, אש הורסת ואינה בונה. אש המותירה אחריה אדמה חרוכה. אבל אש התורה והמצוות בונה את האדם, מיישרת אורחותיו, ממלאתו תוכן, מזככת ומזככת וגודשת: "תלמידי חכמים, כל גופם אש!" המטרה, מטרת המורה וההורה ומטרת האדם משיפורו העצמי, אינה לדכא את האש, אלא להפנימה ולנתבה. להפכה לאש שעל המזבח, לאש קודש ושלהבת התקרבות לבורא!


     "בלי חוכמת המוסיקה אי אפשר ללמוד סודות התורה". (הגר"א)


 


בזכות הרדיפות זכה ששני בניו ישובו לכור מחצבתם ("להתעדן באהבתך", גלון 202)


     אל רבן של ישראל, ה"חפץ חיים" זצ"ל, נכנס רב בקהילה חשובה בישראל, וביכה את מר גורלו. 'בעיר בה אני רב', סיפר בעצב, 'נמנו וגמרו לרדת לחיי. העלילו עלי עלילה שפלה ובזויה, וכתוצאה מכך אני מושפל, רודפים אותי בכל מקום, ואין מנוחה לכפות רגלי. מה אעשה רבי, כי סגרו עלי מכל הצדדים בעלילה הנוראה שלא הייתה ולא נבראה, אך הפכה את חיי לגיהינום עלי אדמות ?' ה"חפץ חיים" הקשיב לו בהשתתפות, ואז השיב: 'ישמע נא כבוד הרב. אני יודע שאינך אשם, ואני מבין שרודפים אותך על לא עוול בכפך. אך זכור נא, שאין הקב"ה מביא רעה על יהודי, ובודאי תכלית אחרת, טובה ומתוקה, יש לכך שרודפים אותך. שמע לי, עזוב את העיר בה אתה נרדף, ברח לך מהקהילה הגומלת לך רע, וה' הטוב יהיה בעזרך'.


     שמע הרב את דברי ה"חפץ חיים", חזר לעירו, ארז את מטלטליו, ובאישון ליל, בבושה ובחרפה, עזב את העיר שהיה רבה עד לא מכבר. למרות הקושי הרב, קיבל עליו את גזירת שמים באהבה, ונטל את מקל הנדודים. כך היה נודד בין ערים וקהילות בישראל, מחפש מקום שיוכל לשכון בו. בנדודיו, הגיע לעיר אחת, אשר לא היה בה רב באותה עת. סיפר להם הרב כי בתפקידו הוא רב ומורה הלכה, ויוכל לשמש להם כרועה נאמן. לאחר שבחנו את ידיעותיו וכישוריו, נערכה לו מסיבת הכתרה מפוארת, והוא הפך לרב העיר בכבוד וביקר...  אלא שסיפורנו אינו מסתיים עדיין.


     הימים ההם היו ימים קשים לבני הנעורים. רוח ההשכלה השתוללה בחוצות, וסחפה אחריה את טובי הבנים. גם לאותו רב היו שני בנים שנסחפו עם רוח הקדמה, עד שהפנו עורף למסורת בית אבא, ומובן כי הדבר גרם לעוגמת נפש וצער רב לאביהם ולכל המשפחה. לכל אורך הנדודים, הלכו עם הרב גם שני הבנים הללו, אשר לדאבון לב לא היה בהם אף ריח של יראת שמים. אלא שבעיר בה התמנה מחדש לרב, הייתה קהילה חסידית גדולה, חמה ותומכת, בראשות אחד מגדולי האדמו"רים, אשר קירבה את הבנים והעניקה להם חום חסידי,  והתלהבות לוהטת לעשות רצון אביהם שבשמים. כך, מהביזיון הנורא של עלילת השקר על מעשי הרב, צמחה לו דווקא טובה גדולה: הוא הפך לרב אהוד ואהוב בעיר אחרת, ולא עוד – אלא ששני בניו חזרו לדרך התורה והוא רווה מהם רוב נחת דקדושה עד סוף ימיו!  או אז הבין הרב את דברי ה"חפץ חיים", אשר חזה למרחוק: 'זכור נא, שאין הקב"ה מביא רעה על יהודי, ובודאי תכלית אחרת, טובה ומתוקה, יש לכך שרודפים אותך'. אז הבין, כי התכלית הטובה שנסתרה באותה עת מעיניו, בהחלט הייתה שווה וכדאית את הביזיון והרדיפה שעבר, כי בזכותם זכה ששני בניו ישובו לכור מחצבתם...


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


ייטיב את דרכו,יתבונן,בעין טובה,ברוחניות,משתעמם,שיעור תורה,התבסס,אהבת העולם, אש התאוות,אש זרה,אש חיצונית,אש הורסת,



אמרי שפר ט"ו סיון ה'תשע"ח


 


 


אמר ה"שפת אמת" לאברך: יצר הרע יודע להסתדר אפילו עם ספר "חובת הלבבות" ועם כל חיבור אחר, פרט לגמרא, ליצר אין שום שייכות לגמרא.


    ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" אמרו, שאותיותיה של המילה "ענו" במלואן, דהיינו 'עי"ן נו"ן וי"ו, עולות כמניין רמ"ח, דהיינו שמשה רבנו היה עניו בכל רמ"ח אבריו.


     בספר "יגדיל תורה" הביא שהרה"ק רמ"מ מלעלוב זצוק"ל חיבב מאוד את דברי ה"אור לשמים" (תחילת ניצבים): "ותהי ראשית ממלכתו -" היינו, תחילת קבלת עול מלכות שמיים, היא "בבל -" היינו, תלמוד בבלי. - על ידי שלומד גמרא יוכל להגיע לכל הדברים הטובים, זוכה ל"וארך -" היינו, לחיים ארוכים, וגם "ארך" מלשון ארוכה ורפואה שהלימוד מביא גם רפואה לאדם .


     הפרנסה שהקב"ה נותן לנו צריכה להספיק עבורנו, אבל יש מי שאינו מסתפק בכך ומחליט לצאת לחפש עוד מקורות פרנסה. הקב"ה נותן לכל אחד את האפשרות לעשות בעניין זה כאות נפשו, רק שהתוצאה הבלתי נמנעת, אשר די קשה להבחין בה בתחילה היא, שהפרנסה מפסיקה להמתין בפתח הבית... ומאחר שלא מדובר במנה של מן מוחשי, והמשתדל משכנע לגמרי שהוא עושה את ההשתדלות הנכונה ביותר, כמעט בלתי אפשרי לתקן זאת מיד, וכך יוצא שאותו אדם מעניש את עצמו ללא הרף.


התינוק מהשבי הוא אני (שיחת השבוע, עלון 1632)


מילדותו ידע הרב יוסף-קדיש שפירא , תושב ירושלים, כי בהיותו תינוק בן שנה נלקח עם אביו לשבי הירדני, ושהה שם שבועיים. זיכרונות אישיים אין לו מאותה תקופה, וגם אביו, ה 'שרף' רבי שמואל ע"ה, לא הִרבה לדבר על אותם אירועים.


אך תמונה שקיבל לפני כמה שנים, מעיתון אנגלי באותם ימים, ובה הוא נראה בחיק אביו במהלך השבי, הצליחה להפתיעו ולרגשו. כך, ברגע אחד, קיבל תיעוד היסטורי לאותו שבי, בעת נפילת הרובע היהודי במלחמת השחרור. אחרי שבעים שנה אנו חוזרים עם הרב שפירא לאותם ימים, על-פי עדויות וזיכרונות שליקט במרוצת השנים.


ביזה והצתת בתים


הוא נולד בשנת תש"ז, ברובע היהודי בירושלים העתיקה. במלחמת השחרור נלכדה משפחתו בתוך הרובע. בהסכם הכניעה נקבע שהרובע יטוהר מיהודים, והגברים בגיל לחימה יילקחו לשבי. כשחיילי הלגיון נכנסו פנימה, גילו שכמעט אין במקום לוחמים, שכן רובם נהרגו או נפצעו. הלגיון החליט להפר את ההסכם ולקחת לשבי גם נערים וקשישים.


"אבא בא הביתה, להוציא מעט חפצים", מספר הרב שפירא (71), תושב ירושלים, המוסר שיעורים בהלכה בבית הכנסת הגדול של חסידי ברסלב במאה שערים. "כשעלה הביתה מצא שם את הלגיונרים. כשהבינו שהוא בעל הבית גירשו אותו משם ובזזו את כל תכולת הבית. אחרי הביזה שרפו בתים רבים. ספרי תורה עתיקים מאוד עלו באש".


לשבי בחיק אבא


מפקד הלגיון הורה להפריד את הלוחמים מכל השאר. "ידידים סיפרו לי כי בקבוצת השבויים בלטה דמותו של אבי, ראשו מורכן ועיניו עצומות, פיו ממלמל מזמורי תהילים ועל זרועו תינוק. התינוק הייתי אני, כמובן".


בתוך האנדרלמוסיה צצו מלאכי הצלה, שסייעו לאב לשמור על התינוק הרך. "אחד מהם היה רבי דוד שכטר", מספר הרב שפירא. "תחילה ניסה לשכנע את האחראי להוריד אותי מהאוטובוס ולהשיבני אל אימי, ואולם הלגיונר סירב. 'הוא עלול למות', ניסה רבי דוד להתריע, אך הלגיונר לא התרשם. בהמשך לקיתי בליסטריה וסבלתי מאוד. אחד החיילים רצה להשליך אותי מהאוטובוס, אבל רבי דוד איים עליו שידאג לפרסם זאת בכל העולם, והוא חזר בו. כך ניצלו חיי".


המאבק לא תם


שבועיים תמימים שהה התינוק במחנה השבויים הירדני. לימים שמע עדויות על החוויות הקשות שעברו על החטופים, הגידופים והאלימות של החיילים הירדנים, והמתח הנורא שבו כולם היו שרויים. לאחר מכן, בפעילות של הצלב האדום, הוחזר לחיק אימו, שעברה עם ילדיה לשכונת קטמון, עד שגם האב שוחרר.


שבעים שנה חלפו מאז ועדיין המאבק מול אויבינו לא תם. "על דבר אחד הכול יסכימו", חותם הרב שפירא את שיחתנו – "רק משיח יגאל אותנו מכל הצרות".


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


 


שפת אמת,אברך,יצר הרע,להסתדר,חובת הלבבות,חיבור,שייכות,גמרא,קבלת עול,מלכות שמיים,תלמוד בבלי,


 



אמרי שפר י"ד סיון ה'תשע"ח


 


 


 אדם צריך להתחרות מול צדדיו השלילים,  ולא מול התכונות הטובות של חברו. 


     אוי למי שלא מכיר חסרונותיו, אבל אוי ואבוי למי שלא מכיר מעלותיו. (הגרי"ס זצ"ל)


     אמרו חז"ל [בבא בתרא ט]:  הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים,  מתברך באחת עשרה ברכות.


     במעשיהם של כל בני האדם אין הקב״ה שולט כביכול...  אולם ביחס למחשבותיהם של המלכים, מעשיהם ורצונותם - נוצרת פרצה בכלל של ידיעה ובחירה.


בגדיו יהיו פרומים" [תזריע - יג, מה] (ברכי נפשי).


     שונה הוא הדור שלנו בתכלית השינוי מהדורות שקדמו לו. אחד השינויים הבולטים בא לידי ביטוי בעניין החיפוש אחר בן - הזוג בתקופת השידוכים. אם פעם התמקדו הבירורים בעניינים רוחניים בלבד, היום נסובה לפעמים תשומת הלב גם על נושאים אחרים, ואין המקום להאריך.


     בואו ונשמע מה עמד פעם במוחו של בן - תורה שהגיע לפרק 'האיש מקדש', וכיצד בחר את הרעיה המתאימה לו לבניית ביתו.


     הדמות עליה מסופר בקטע שלפנינו הוא רבי דוד שפיגל זצ"ל, שהיה רב בגרמניה, ונודע כתלמיד חכם גדול וירא שמים מרבים.  בהגיעו לגיל שידוכים, נפטרה במקום מגוריו אשתו של ראש השוחטים, חיים כהן שמו, ובתה הבכורה נאלצה לנהל מעתה את הבית, במקום אימה.


     בשלב מסוים הציעו לר' דוד את הבת ההיא. תשובתו הייתה שלפני שיסכים לשידוך, הוא מעוניין לבדוק את המשודכת בדבר מסוים, ולא פירט בפני השדכן מה הוא הדבר. 'אשוב אליך בעוד כמה ימים, עם תשובה ברורה, לכאן או לכאן',  השיב ר' דוד לשדכן.


     בערב שבת, כשעה לפני כניסת השבת, יורד ר' דוד לרחוב, וקורא לשני עניים, שבגדיהם היו פרומים , וחזותם מצביעה על אביונות אמתית, ואומר להם כדברים בללו: בקשה לי אליכם, ואשלם לכם במיטב כספי אם תמלאו לי אותה. עיניהם של העניים נדלקו בשמחה, והם הסכימו לעשות כל אשר יאמר להם.  ר' דוד פונה אל העני הראשון, ואומר לו לדפוק עתה על דלת-ביתה של משפחת כהן, 'וכשהבת הגדולה תפתח לך את הדלת , תאמר לה שאתה מאוד רעב, וברצונך לאכול סעודה. אחר כך תבוא ותספר לי כיצד התגלגלו העניינים'. ר' דוד פונה עתה אל העני השני, ואומר לו שלאחר שירד העני הראשון מבית משפחת כהן, 'תעלה לשם אתה, ותעשה כמעשהו, ותאמר גם אתה שהינך רעב, ותבקש שיתנו לך סעודה, ותספר לי אחר כך כיצד קיבלו אותך, והאם נתנו לך לאכול'. הבחור דוד שפיגל שלשל לשני העניים כסף רב על מנת שימלאו את המשימה שהטיל עליהם,


     והנה הראשון כבר מתדפק על דלת המשפחה . הדלת נפתחת על ידי הבת הגדולה, זו שהוצעה לר' דוד שפיגל. היא שואלת את העני למבוקשו, והלה משיב שמזה כמה ימים לא בא אוכל טעים אל קירבו, 'ואני מבקש שתערכי לי עכשיו שלחן יפה, וסעודה נאה, כדי שאוכל להשביע את רעבוני'. למרבה הפלא, ולמרות שהשבת כבר עמדה בפתח, וזו העת שהשטן פותח את המשרד הראשי שלו, ומנסה להבעיר את אש-הכעס בבתים היהודיים, מנענעת לו הבת הגדולה בראשה בסבלנות רבה, לאות שהיא משתתפת בצערו, וברעבונו,  ומזמינה אותו להיכנס אחר-כבוד הביתה. היא עורכת לפניו שלחן עם מטעמים רבים, ועומדת לפניו כדי לשרתו ולהגיש לו כל אשר יבקש. העני סיים לאכול, וירד אל הרחוב, ועתה ניתן האות לחברו לעלות לבית המשפחה. לא קשה לתאר מה הייתה תגובתם של רבים מבני דורנו אל מול מקרה שכזה... ועוד בפרשיה החוזרת על עצמה פעם שנייה... גם אם היה מתגבר על עצמו בפעם הראשונה, ונותן לעני את מבוקשו, אבל כשמגיע אביון נוסף, ובשעה כה לחוצה... ובאמת, היה מותר לכאורה לבת ההיא לחשוב שאולי ממתינה ברחוב שורה ארוכה של אביונים, וברגע שגם זה ירד, יעלו השלישי והרביעי, ואני אנה אני באה... הרי עוד רגע שבת.... אבל היא לא עשתה את כל החשבונות הללו, והוכיחה את מידת הסבלנות השוכנת בקרבה.  היא אירחה במאור פנים גם את העני השני, האכילתהו והשקתהו, והוציאה אותו מן הבית כשהוא שבע לחלוטין.


     משבאו שני העניים וסיפרו לר' דוד את הקורות אותם, החליט על-אתר להסכים להינשא לה.


     בענייני קבלת אורחים בסבר פנים יפות, כדאי לצטט כאן את לשון המאירי על מסכת אבות וזו לשונו: 'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, כלומר שאפילו לא היה לבך שמח בכך, הראה את עצמך לפניו כשמח על ביאתו, עד שיהא סובר עליך שיהיו פניך מצהיבות לשמחתך על ביאתו. 'ובדרש אמרו (אבות דר' נתן ספי"ג), נתן אדם לחברו כל מתנות שבעולם,  ופניו כבושות בקרקע, מעלה לו כאלו לא נתן לו כלום, אבל המקבלו בפנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, הרי הוא כאלו נתן לו כל מה שבקש ממנו'





 


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


להתחרות,צדדיו השלילים,התכונות הטובות,מכיר חסרונותיו,מכיר מעלותיו, הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות,פרצה,ידיעה,בחירה,


אמרי שפר י"ג סיון ה'תשע"ח


 


אמר אדם גדול: לימודים חשובים אנו לומדים ממסכת נדרים: ראשית - אודות כוח הדיבור של האדם.  בדיבור האדם יש כוח להחיל קדושה, התחייבות ואיסור. דבר נוסף שמסכת נדרים מלמדת אותנו: אי קיום נדרים גורר עונשים חמורים של מיתת אישה ובנים. אנחנו למדים דבר נורא: כשדיבורו של האדם פרוץ, אין לו זכות להקים בית ואינו ראוי לחנך את ילדיו, כי יסוד החינוך הוא קדושת הדיבור, ואם חלילה הוא נכשל - הקב"ה לוקח ממנו את מחמד עיניו. 





     אמר הגה"ק בעל "דברי יואל" מסאטמאר זי"ע בשם אביו הרה"ק בעל קדושת יו"ט זי"ע, עה"פ נשא את ראש,  היינו כשקורין בפרשת נשא, צריכים כבר להכין עצמו לאת ראש, היינו ראש השנה שכבר בפרשה זו צריכים לעשות הכנה לראש השנה הבעל"ט. הגה"צ מנאנאש שליט"א





     העומד בבהכ"נ מאחורי קיר או מחיצה, אינו צריך לזוז בברכת כוהנים, שאף מחיצת ברזל לא מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.


         השותה לשוכרה מביא את עצמו לידי חטא. כפי שמובא במדרש רבה,  במדבר, פרק ו: "כל מקום שיש יין אין דעת, נכנס יין יצא סוד". היצר הרע מחכה לרגע שתאבד את דעתך על מנת 'לתקוף' 


כחּה שלַ לשֹוןַ רכה (פניני עין חמד, עלון 685)


     עד כמה גדול כוח הפה - זאת לא ניתן לתאר ולשער. אולם עלינו לדעת, שכשם שניתן להרוס ולהחריב בעזרת הדיבור, הרי שאם אנו משתמשים בלשון רכה - אזי ניתן להשיג בדיוק את ההיפך. להלן סיפר מופלא המעובד מתוך 'האמנתיַ ואדברה'  .


     שמונה ילדים בדירת שלושה וחצי חדרים. כמה זמן אפשר לשרוד כך? התקשינו למצוא מקום לילדים, בעיקר בגלל העובדה שהרוב המוחלט הוא בנות. שני הבנים הם דווקא הקטנים, כך שכולם נמצאים בבית ולא בישיבות, והילדים נולדו ברוך השם בהפרשים של שנה-שנתיים. כאשר נולדה בתי התשיעית, הבנו שזה הזמן לשפץ.  התרוצצתי רבות כדי לקבל אישורי בניה. אנחנו גרים בקומה ראשונה ולא אמורים להיות מתנגדים. קיבלנו אישור, הזמנו קבלן, תיאמנו מחירים. היום הראשון הגיע. הערנו את הילדים מוקדם ושלחנו אותם ללימודים, סגרנו את החלון מרעש ואבק , ואז נקישות בדלת. בפתח שני פקחים, ובידיהם צו עיכוב. ' הגיעה תלונה נגדך, אתה חייב להפסיק את הבניה', הודיעו לי חד משמעית.


     רוב השכנים חתמו. לגבי השאר- לא הייתי זקוק להם כי היו לי שבעים אחוז חתימות. הבנייה שעוד לא התחילה נפסקה. הקבלן התרגז, העובדים התפזרו, ואני מיהרתי לעירייה לסדר את העניינים. הם טענו שהאישור לא תקף, כי השכנים מתנגדים. ושוב עולה השאלה: מי עלול להתנגד? הנחתי שוב את האישורים של השכנים, הבטיחו לתת לי תשובה למחרת.  אחרי יומיים הגיעה התשובה המיוחלת: האישור תקף. אפשר להמשיך. התקשרתי לקבלן, עדכנתי אותו, שהפעם הכול בסדר.  היום הראשון עבר בשלום. ביום השני בשעות הצהריים מזעיקה אותי רעייתי. שוב הפקחים נמצאים ומורים על הפסקה.  שוב אני הולך לעירייה. בודק. מתברר, שהגיעו תלונות חמורות, האמורות לגרום לי נזק אמיתי של קנסות. 'כדאי שתברר, מיהו האיש שמתלונן', מסביר לי הקבלן בייאוש. 'רק כך תוכל לפתור את הבעיות'. בינתיים, נפסקת הבניה. רעייתי על סף דמעות.


     תקופת שיפוצים אינה קלה ובפרט בבית עם שמונה ילדים ותינוקת, שזה עתה נולדה.  הלכתי שוב לעירייה. דיברתי עם אחד הפקידים. נראה שהדבר נגע לליבו, אבל הוא סירב לגלות מי ה 'מלשין'. הוא רק אישר,  שמדובר באותו אדם שהלשין פעם קודמת. הייתי חסר אונים. שילמתיַ קנסַ בסכוםַ רציני, והתפללתיַ לטוב. בינתיים התחלתי להפיץ בין השכנים את מה שאירע, תוך שאני חוזר ואומר, שאם למישהו יש בעיה, אני קשוב ומוכן לשמוע. אבל איש לא בא.


     אחרי יומיים המשכנו את הבנייה. כצפוי, באותו בוקר, שוב מגיעים הפקחים. הפעם יש בידם הוראת הפסקה ודיון מחודש באישור שניתן לי. רצתי כאחוז אמוק לעירייה. הקבלן רמז על פיצוי כספי. העובדים היו מרוגזים ונעצו בי עיניים כעוסות.  הצלחתי להגיע לאותו פקיד, שחמל עליי בפעם קודמת. הוא השפיל את מבטו ולבסוף אמר: 'אסור לחשוף את השמות של המלשינים. אבל אני רואה שאתה חסר אונים. אגלה לך, רק תבטיח לי, שתתנהג עם המידע הזה בהתאם'. הבטחתי. ואז הוא נקב בשם. הייתי המום. מדובר בשכן המתגורר מולי. יהודי ישיש,  אלמן, קצת נרגן, אך בסך הכול נסבל.


     חזרתי לביתי. ראשית,  הודעתי לקבלן על הפסקת בניה. שנית, ישבתי עם רעייתי וניסיתי לחשוב כיצד לפעול.  נזכרנו, שמהשכן הזה לא ביקשנו כלל חתימה. תחילה עלה הרעיון לגשת אליו ולשאול, האם הבנייה מפריעה לו. אחר כך הבנו,  שמהלך כזה עלול לגלות לו, שאנחנו יודעים, כי הוא המלשין. בסופוַ של דבר החלטנו ללכת על הכיוון החיובי. ניגשתי לשכן בערב וסיפרתי על התקריות שאירעו, ושאני רוצה לערוך אסיפת שכנים כדי לדעת למי הבנייה מפריעה. מאחר שאת האסיפה אי אפשר לעשות אצלי בגלל התחלת הבניה, ביקשתי לערוך אותה בביתו . הוא התלבט מאוד, אבל הסכים. הזמנו את כל השכנים. עמדתי מולם ודיברתי, כאשר אני בעצם מדבר לשכן אחד ויחיד. הודיתי על הכנסת האורחים של השכן. דיברתי על החובות שלקחתי, סיפרתי על עוגמת הנפש, שנגרמה לי ולמשפחתי ואמרתי, שאני מצפה לשמוע על כל התנגדות שישנה. שתיקה כבדה שררה במקום. שכנים הביטו בי ברחמים. גם שכני הקשיש לא פצה פה. אחרי שיצאו השכנים נשארתי לשבת בביתו. ביקשתי ממנו, עקב ניסיונו בחיים, שייתן לי עצה מה לעשות. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר: " אתה צריך להבין, שיש כאלו שישנים בצהריים מפני שאינם נרדמים בלילה. אדם שסובל מנדודי שינה בלילה - בשבילו שנת הצהריים היא הדבר היחיד שמחזיק אותו. אולי תתחייב להפסיק את העבודה משתיים עד חמש אחר הצהריים ". פנינו לקבלן. הוא התמרמר מאוד, כאשר שמע על זמני העבודה ושאל: "איך ייתכן להפסיק לבנות בצהריים?" הסברנו לו, שאלו התנאים שלנו והוא גבה בהתאם לכך סכום נוסף אותו שילמנו בלי לפצות פה. באופן מפתיע התקשרו מהעירייה וסיפרו על ביטול התלונה ועל האישור להמשיך את הבניה כרגיל.  למחרת חידשנו את הבנייה.


     השבוע כולו עבר ללא פקחים. לקראת שבת שלחתי לשכן זר פרחים ענק בתוספת מילות תודה, שבח ומחמאות. הוא הגיע להודות ולומר ש 'לא הייתם חייבים'. הסברתי לו, שהעצה שלו 'שווה זהב'. הוא נכנס חזרה עם הפרחים לביתו וחזר שוב אלינו. הוא הושיט לי מעטפה. כשפתחתי אותה לא האמנתי. היה שם את הסכום, שהיה עליי לשלם לקבלן וגם את הכסף של הפיצויים. 'אני יודע, שאתה יודע'... הטיח בפניי את האמת. 'היום בבוקר התקשר הפקיד מהעירייה וסיפר לי, שהוא הודיע לך'. 'אז למה אתה משלם לי? שאלתי בחוסר הבנה.  עיניו הקשישות והקמוטות זהרו לפתע. "מצאה חן בעיניי הגישה שלך לעניין. לא כל אחד היה מתנהג כך. עשיתי 'חושבים' והבנתי,  שאת התלונות שלי אני צריך לממן בעצמי ולא להפריע לכם. וחוץ מזה אני לא זקוק לכל החסכונות שלי. את הקבר שלי לא יצפו בזהב, אבל מעשים טובים ילכו איתי'.  אני הדוגמא החיה ללימוד הגדול, שלשון רעה גודעים בעזרת לשון טובה ומתנות. כדאי מאד להיות חכם ולהישאר צודק".


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


כוח הדיבור,להחיל קדושה,דיבור פרוץ,יסוד החינוך,קדושת הדיבור,מחמד עיניו, קיר,מחיצה,ברכת כוהנים,מחיצת ברזל,



אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ח


 


 


 אמר מתנגד אחד לרבי ישראל מרוז'ין: "ראה, רבי, מה בין מתנגדים לחסידים: המתנגדים, כשהם מסיימים את התפילה יושבים ולומדים פרק משניות. ואילו החסידים, משסיימו את התפילה הרי הם יושבים ושותים יי"ש!" " אומר לך", השיב לורבי ישראל, "המתנגדים תפילה קרה וללא רוח חיים ולזכרו של המת לומדים משניות; ואילו החסידים תפילתם בהתלהבות, כולה חיים, והחי זקוק למעט משקה.


 


     "אם תתבוננו היטב תגלו שאתם לא שונאים מישהו, אתם פשוט מרחמים עליו"


    "אני יודע שיש אנשים שקוראים לי 'פוסק הדור' ואין ניחא לי בכך. אבל בדבר אחד אני מוכן שיקראו לי 'פוסק הדור' - כדי לעשות תקנה שיגמרו את השמחות מוקדם, וכל היום למחרת לא יהרס - בשביל זה אני מוכן שיקראו לי 'פוסק הדור' רק שישמעו לי"... (אמרי אמת)


 


     אצל הרבי ר' בונם מפרשיסחא זי"ע בא פ"א איש א' מחסידיו לקחת ברכת פרידה אחר חג השבועות, ובתוך כך אמר אליו:  די ווייסט, מען וועט באלד בלאזען שופר ]הנך יודע, עוד מעט תוקעים בשופר[ והבן. (שיח שרפי קודש ח"א דף רל"ח אות כ"ג(


     בספר נהגו העם (לרבי דוד עובדיה מקהילת צ'פרו במרוקו עמ' רמב שונות אות ב) כתב: שאחרי התספורת הראשונה לתינוק היו נוהגות הנשים ללקט את השערות ושמים אותם בתוך הכרית של התינוק, ומביא טעם לזה שהוא משום חיבוב מצוה שבפעם הראשונה מקיים מצוות הפאות, ולכן לחיבוב מצוה שמרו על השערות שעל ידם נתקיימה המצוה כדכתיב "ראשית גז צאנך תתן לו", וישראל נקראים צאן.


     ברכת הכהנים, הינה ההגנה היחידה שנותרה בידינו מימי המקדש, וכאז כן עתה - היא ממשיכה להגן עלינו גם כיום, כי זו עבודת הכהונה היחידה שנותרה עימנו. זאת מגלה הרמב"ן בפרשת 'בהעלותך', כי בעידן בו כל הקרבנות - בטלו וכל עבודות הכהונה - אינן, נותרה לנו רק ברכת כהנים, כעבודת הכהונה היחידה הפעילה בימינו אנו.


            גמר"א. "בספר החיים" (לרבי חיים אחי המהר"ל מפראג) כתב: גמר"א ראשי תיבות ג'בריאל מ'יכאל ר'פאל א'וריאל, (וכמו שכתוב) "מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפני אוריאל ומאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל , "כשיהודי דבוק לגמרא - שומרים עליו מלאכים".


     המשנה אומרת: "איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם?... הלווה ואינו משלם" (אבות ב', ט') - אדם שלווה ואינו משלם, הוא לא אדם שאין לו אפשרות לשלם, אלא אדם שלא מעריך מה עשו בשבילו. מישהו טרח והלווה לך מאה שקלים, מה אתה מחזיר לו על כך? עצם העובדה שאדם לוקח ולא משלם לנותן על מעשהו גורמת שייקרא 'רשע'.


המגמגמת (הרב יצחק פנגר שליט"א):


     היה זה ביום בהיר אחד. קולות שוד ושבר נשמעו בביתה של אחת המשפחות. מה קרה? אחת מבנות המשפחה, ילדה בת שבע, קמה בבוקר כשהיא מגמגמת ואינה מצליחה לדבר בצורה נורמאלית.  תחילה הוריה חשבו שמא הילדה חלמה חלום מפחיד שהשפיע עליה ובעוד זמן קצר הכול יחלוף , אך, לצערם, הילדה המשיכה לגמגם בכל שעות היום ולא הצליחה להוציא משפט אחד ברור. ההורים לא ידעו מה אירע לבתם. הם פנו למיטב הרופאים והיועצים בארץ, והם התפלאו מהמקרה ואמרו כי הדבר יעבור מעצמו או שלא. והיא תישאר מגמגמת כל ימי חייה. הרופאים סיכמו את חוות דעתם – שהילדה צריכה להתרגל לגמגום ולא להילחץ ממנו. ולפני כל משפט תחשוב ולדבר לאט.


     חודשים רבים חלפו, והילדה נשארה עם הגמגום וניסתה להסתדר עמו במהלך יום הלימודים בבית הספר ובשעות הפנאי עם חברותיה והמשפחה. חלפו השנים, הילדה סיימה בהצלחה את בית הספר ואת התיכון. היא החלה ללמוד הנהלת חשבונות וסיימה את הלימודים בהצלחה. מיד לאחר מכן היא פנתה לחפש עבודה בתחומה.  באחד הימים הגיעה לראיון עבודה במקום מכובד. היא נכנסה למשרדו של המנהל והחל בשאלות.  לאחר השאלה הראשונה, ניסתה הנערה להתגבר על הגמגום וקיוותה כי לא ישימו לב אליו. היא לקחה אוויר ולאחר שניות בודדות השיבה לאט על השאלה, כשהיא מנסה לא למעוד בדיבורה.  המנהל שם לב מיד שיש לה בעיה בדיבור שהיא סובלת מגמגום. עוזרו, סימן למנהל שהיא אינה מתאימה לעבודה. הנערה, שהבינה משפת גופו של העוזר כי מצפה לה תשובה שלילית, פרצה בבכי . וכי מה היא אשמה שהיא מגמגמת? המנהל שעיין בקורת חייה ובתעודות הסיום שהביאה, התרשם מאוד ופנה אליה: 'התקבלת! אני בעל החברה ואני מחליט שאת מתאימה לעבודתנו. האם תוכלי להתחיל לעבוד כבר ממחר? הנערה הייתה המומה. היא ניגבה את הדמעות ולא הבינה מה מתרחש כאן. הרי היא גמגמה רבות בראיון, ואף הבינה שהיא לא מתאימה לעבודה, ולפתע המנהל מקבל אותה ואף רוצה שהיא תתחיל לעבוד כבר ממחר... היא לא אמרה מילה. רק הנהנה בראשה בשמחה כשדמעות בעיניה.


     למחרת הגיעה והחלה לעבוד במסירות ובנאמנות. והיא חייבת למנהל הכרת הטוב על שקיבל אותה. היא עשתה את עבודתה על הצד הטוב ביותר ולאט לאט התקדמה עד שמונתה למנהלת חשבונות בכירה של החברה.  עברו מספר שנים ומנהל החברה חגג בר מצווה לבנו בביתו. אותה עובדת הגיעה לאירוע עם מתנה ועוגה וישבה ליד אשתו. הן התיידדו מהר ופיתחו שיחה בניהן וגם המנהל הצטרף לשיחתן. ואז פנתה העובדת למנהל בנוכחות אשתו ושאלה: 'יש לי שאלה שמהדהדת בראשי זמן רב, האם תוכל לענות עליה?' 'בשמחה!' – השיב . 'אמור נא לי, לפני חמש שנים, מדוע הסכמת לקבל אותי לעבודה? הרי ראית שאני מגמגמת ומי יסכים לקבל עובדת שקשה לה לדבר?' המנהל הביט באשתו ואחר כך השיב לה: 'דעי לך, כי לפני כחמש שנים, כשבני חתן הבר מצווה היה בן שמונה, שהיתי בחו"ל. והנה לפתע אשתי מתקשרת אלי בבהלה ואומרת: 'הבן התחיל לגמגם ! מה עושים?'  שבתי מהר ארצה ולקחנו אותו לרופאים רבים. הרופאים אמרו לנו או שזה יעבור לבד בקרוב או שיישאר הגמגום לכל החיים. ' לא ידענו מה לעשות וציפינו רק לישועה. ואז – לאחר מספר ימים הגעת לראיון העבודה ושמתי לב מיד כי את מגמגמת. מיד אמרתי לעצמי בתחילה שאין מקומך בחברה חשובה כמו שלנו. הנתונים שלך אומנם מצוינים וכו', אך הגמגום שלך לא מתאים לנו ... ואז לפתע נזכרתי בבן שלי ואמרתי לעצמי: רק רגע, חשוב: האם תרצה שגם כך יתייחסו לבן שלך המגמגם כשילך לראיון עבודה? ' צמרמורת עברה בבשרי. כיצד אני יכול לעשות לאחרים דבר שאיני רוצה שיעשו לבני אהובי! מיד החלטתי להתעלם מהגמגום שלך והודעתי לך שאת מתאימה לעבודה אצלנו, כי שאר הנתונים שלך היו מצוינים . 'ואינך יודעת איזה נס אירע לנו אחר כך! שלושה שבועות לאחר שהתקבלת, הגמגום של בננו חלף ועבר כלא היה! דעי לך, שאיננו מבינים חשבונות שמיים, אך אני ואשתי בטוחים שהקב"ה עשה שהבן שלנו יגמגם רק על מנת שאקבל אותך לעבודה, ולאחר שקיבלנו אותך הוא הסיר זאת ממנו.'


חידת הסנסאיי )מורה לקראטה(:


 


     אי שם ביפן הרחוקה לפני שנים רבות, התלמיד המצטיין של מאסטר אומניות לחימה הגיע סוף סוף לשלב החגורה השחורה. הוא התרגש מאוד לקראת יום הטקס, לאחר שנים ארוכות של השקעה ואימונים מפרכים. יום הטקס הגיע והתלמיד התייצב בפני המאסטר, מוכן ומזומן לקבל את החגורה הנכספת. 'לפני שאעניק לך את החגורה, עליך לעבור עוד מבחן אחד' אמר לו הסנסאיי. ' אני מוכן', השיב לו התלמיד שהיה רגיל לבחינות של המאסטר, וחשב שמצפה לו אולי לסיבוב נוסף ואחרון. להפתעת התלמיד, במקום קרב נוסף או אתגר פיזי מאומץ, הסנסאיי אמר: 'עליך לענות על שאלה מהותית - מהי המשמעות האמתית של החגורה השחורה ?' 'קץ המסע שלי' ענה התלמיד, 'גמול ראוי לעבודה שהשקעתי'. הסנסאיי המתין לשמוע עוד וניכר בו שאינו שבע רצון מהתשובה. לבסוף הוא אמר לתלמיד: 'עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. עליך לשוב בעוד שנה'.  


 


     התלמיד המבולבל הבין מה בדיוק התרחש ויצא לדרכו. כעבור שנה שב התלמיד אל מורהו ומצא את עצמו שוב כורע ברך בפניו וממתין לקבל את החגורה. 'מהי המשמעות האמתית של החגורה השחורה?' שאל הסנסאיי בפעם השנייה. ' סמל להצטיינות ולהישגיות הנעלה ביותר באמנות שלנו', סח התלמיד, שבמשך כל השנה חשב על התשובה במוחו.  הסנסאיי לא אמר מאומה במשך דקות ארוכות והמתין. ניכר שאין הוא מרוצה. לבסוף הוא אמר: 'עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. חזור הנה בעוד שנה אחת'.


 


     התלמיד לא ידע את נפשו מצער על כך שאאכזב פעם נוספת את המאסטר הגדול. הוא יצא שוב פעם לדרכו ובמשך השנה ניסה לחשוב על התשובה. הוא חזר אל הסנסאיי עם התשובה וגם הפעם היא לא סיפקה אותו. כך הלך וחזר התלמיד במשך כמה שנים וכל פעם לא מצא את התשובה.  אחרי 10 שנים של חיפושים הגיע שוב התלמיד אל הסנסאיי. ושוב שאל אותו הסנסאיי 'מה המשמעות האמתית של החגורה השחורה?' התלמיד כבר היה מיואש ואמר למאסטר 'איני יודע מה התשובה ואני מתחיל להאמין שלעולם לא אדע. כל מה שאני יודע הוא שכדי להגיע לחגורה, עלי לעבור מסע בלתי נגמר של משמעת עצמית, חקר ולמידה,  עמל רב והתגברות על מכשולים, שהאימונים שעברתי אתך היו רק ההכנה למסע הזה'.  פניו של המאסטר אורו וחיוך רחב, כפי שהתלמיד לא ראה מעולם, נפרש על פניו... 'עתה הנך מוכן וראוי לקבל את החגורה השחורה, תלמידי היקר!'


 


     מוסר השכל: כל החיים אנו שואפים להגיע להישגים ומצפים שהם יהיו אלה שיעשו אותנו מאושרים. זה יכול להיות ציונים בבית הספר, תואר באוניברסיטה, עבודה, רכבִ חדש, העלאה במשכורת וכן הלאה. אך אם נסתכל סביבנו,  תמיד נגלה שגם האנשים בעלי ההישגים עדיין מחפשים את האושר. הסיבה לכך היא שהמשמעות האמתית של 'החגורות השחורות' שלנו היא המסע עצמו. במילים אחרות, החיים הם לא הדרך לאושר, האושר הוא דרך לחיים. * אנו מבקשים כוח, ומקבלים קשיים שיחשלו אותנו; *אנו מבקשים חוכמה, ומקבלים בעיות לפתור; *אנו מבקשים שפע, ומקבלים מוח וכוח ליצור; *אנו מבקשים אומץ, ומקבלים מכשולים להתגבר עליהם; *אנו מבקשים למצוא אהבה אחת, ומקבלים מגוון אנשים לבחור מתוכם; *אנו מבקשים טובות, ומקבלים הזדמנויות; *אנו לא מקבלים דבר מהחלומות שלנו, אבל מקבלים את אבק הכוכבים הדרוש כדי ליצור אותם.


 


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


מתנגדים,חסידים,יושבים,שותים,לומדים,פרק משניות,שונאים,מרחמים,פוסק הדור,


אמרי שפר י' סיון ה'תשע"ח


 


איש כי יפליא לנדור נדר. אומר האבן עזרא שהאיש שמפריש עצמו מהעולם הזה זה פלא.


 


   אמר מרן הראש"ל הרב עובדיה יוסף זיע"א, שיש שלוש מצוות שהאישה חייבת בהן (אע"פ שכל מצוות שהזמן גרמא נשים פטורות) מטעם שאף הן היו באותו נס, והן: מצות ארבע כוסות בפסח, מצות מקרא מגילה בפורים, ומצות נרות חנוכה. וזהו שנרמז בפסוק: "ואמרה האישה אמן אמן", "אמן" - ראשי תיבות: ארבע כוסות מקרא מגילה נרות חנוכה.


=


 


    ופרע את ראש האישה. למה צריך לפרוע את שערה, חז"ל אומרים שכל שיער יש לו גומא אחת, ואם היו שתי שערות בגומא אחת, האדם היה מתעוור רח"ל, כך אצל האישה צריך שיהיה לה בעל אחד.


 


    "חג השבועות חל בדרך כלל בשבוע של פרשת נשא. רמז לכך בפרשה: 'נשא את ראש בני גרשון' – גם מי ש 'גירש' את עצמו מהקב"ה, זוכה לעלייה בשבועות" (רבי פינחס מקוריץ


 


המצה העלימה את הצליאק (שיחת השבוע, עלון 1361)


בסעודת משיח המתקיימת מדי שנה בבית הכנסת ביישוב ניצן, נוהג שליח חב"ד במקום, הרב יגאל קירשנזפט , לציין את נס המצה של אחד המשתתפים, הרב יצחק גולן . אחרי שהסועדים מרימים כוס 'לחיים' ומברכים את בעל הנס, קם בעל המעשה עצמו ומספר את סיפורו. בשיחה עמנו.


"בשנת תשמ"ד עברנו לשכונת נווה 67 "בעבר גרנו בעיר רחובות", משחזר הרב יצחק ( דקלים בגוש קטיף. קודם המעבר כתבנו מכתב לרבי מליובאוויטש, וביטאנו את הערכתנו ליחס החם שזכינו לקבל מרב קהילת חב"ד בעיר, הרב מנחם-מענדל גלוכובסקי . זמן מה לאחר מכן קיבלנו מהרבי מענה ברכה לרגל המעבר, ובו בירך אותנו כי יקוים בנו 'משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה'".


מזון במעקב


ישראל, בנם-בכורם של הרב יצחק ורעייתו, סבל מֶצְלָיאק (רגישות לגלוטן, חלבון החיטה). "היום כבר התרגלנו שעל כל מוצר יש סימון אם הוא מכיל גלוטן", אומר ר' יצחק, "ויש בימינו הרבה מוצרים בלי גלוטן. לפני שלושים שנה היה צריך לבדוק היטב-היטב מה מותר לאכול ומה לא.. היה קמח מיוחד, שממנו היה אפשר להכין לחם ועוגות לסובלים מצליאק".


ההורים ידעו שעליהם לבקר היטב את מזונו של הילד. "ילדים הסובלים מצליאק שאוכלים גלוטן עלולים לסבול כאבי בטן קשים, לחוות בעיות התפתחותיות ועוד בעיות חמורות, השם ישמור".


מצת הרפואה


כשלוש שנים לאחר שמשפחת גולן עברה לגוש קטיף, היא נסעה להתארח בחג הפסח אצל משפחת גלוכובסקי ברחובות. במהלך הסעודה שוחחו על הצליאק של הבן. "ואז אמר הרב גלוכובסקי", מספר הרב יצחק, "שהרבי מליובאוויטש התבטא שלא יכולה להיות מחלה שמונעת קיום מצווה, ומאחר שיש מצווה לאכול מצה, צריך לאכול מצה. הרב אמר שברשותו מצה שקיבל ערב החג מהרבי והציע לתת חתיכה ממנה לבננו.


"בהתחלה חששנו. אמנם רמת האלרגיה של הילד לא הייתה גבוהה מדיי, ובכל-זאת הקפדנו שלא לתת לו מוצרים המכילים גלוטן. לבסוף החלטנו להיעתר, והרב נתן לו חתיכת מצה. הבן בירך ואכל".


תוצאות מפתיעות


חלפו כמה חודשים וההורים באו עם בנם לבדיקה שגרתית, במסגרת המעקב אחר הצליאק. "כשהתוצאות נתקבלו היינו מופתעים", מספר הרב יצחק בהתרגשות. "הרופא אמר שהרגישות של הבן ירדה פלאים, וכמעט אין לה זכר. מיד נזכרנו במצה של הרבי שבננו אכל בפסח, והבנו שהתרחש לנו נס גדול. עד אז סברנו שגם בננו הקטן רגיש לגלוטן, אבל אחרי אותה בדיקה שניהם חזרו לאכול כאחד האדם".


הרב יצחק אינו מחמיץ בכל שנה את סעודת משיח. "יש בסעודה הזאת אווירה מיוחדת. כל אחד ואחד בא עם היין שלו והמצות שלו. שרים, משמיעים דברי תורה, ומתחזקים באמונה בביאת המשיח. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. אנחנו צריכים לצפות ולייחל שהגאולה האמתית והשלמה תתרחש עוד בחודש הקרוב. כל מי שמשתתף בסעודת משיח מחזק בליבו את האמונה בגאולה השלמה, ובוודאי מחיש את בוא הגואל".


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


יפליא,לנדור נדר,האבן עזרא,מפריש,העולם הזה,פלא,ארבע כוסות בפסח,מגילה בפורים,נרות חנוכה,לפרוע,שיער,


אמרי שפר ט' סיון ה'תשע"ח


 


 


אל יחשוב אדם עוד חזון למועד, יבוא יום ואתחיל לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו, כי כך אמר הרה׳׳ק ה 'בית ישראל' זי"ע ששמע מפי אביו הרה׳׳ק ה אמרי אמת זי׳׳ע באחרית ימיו, "בהיותי צעיר לימים חשבתי על כמה וכמה דברים בעבודת ה' ולימוד התורה שעוד אוכל לעשותם לכשיבוא היום, אך עתה יכולני להעיד בפניך שכל מה שאין האדם עושה בשחר נעוריו, שוב לא בא לידו לעשותו ולפעול אותו". )באר הפרשה(


 


  אמר הרבי מקוצק זיע"א: יתכן שגם אני יכול להחיות מתים אלא, שאני מעדיף להחיות חיים.


 


    ביאר הגאון הרב עקיבא סופר שרייבר זצ"ל )בעל ה 'דעת סופר'(: הברכה הגדולה שיהודיַ מבקש להתברך בה, שיוכל לומר "ואִני וְּהנער נְּלָּכה".


 


דרש רבינו הקדוש מקוצק זי"ע מתלמידיו "רוצה אני שּתִּמָנְעּו מהחטא, לא רק בגלל שהוא אסור, אלא שתהיו עסוקים כל-כך בענייני תורה ומצוות עד שלא יהיה לכם זמן לחשוב על חטא!"


 


בודד באוסטרליה (שיחת השבוע, עלון 1361)


על-פי סיפורם של השניים, רגע קודם שהתייאשו הבזיק רעיון במוחם. "אולי הכתובת התהפכה?",אמר אחד מהם, "ובמקום דירה  ."?55 בבניין 30 ברחוב פּארפּ, ג'וזף דה-באקרו מתגורר בדירה 30 בבניין 55


זה היה בערב פסח תשס"ו. יעקב חייטון וזאבי שוסטרמן, שני תלמידי ישיבת חב"ד מאוסטרליה, ויתרו על השהייה הנעימה בבית הוריהם בחג, ויצאו לערוך סדר ציבורי בעיר דרווין, בירת הטריטוריה הצפונית של היבשת.


כמה ימים לפני ליל הסדר יצאו אל בתיהם של יהודי העיר, להזמינם אישית לחגוג יחד את חג הפסח. לרבים העניקו מארזי מצה שמורה וחומרים מודפסים על החג.


עתה נשארה בידם הכתובת האחרונה, אך הם לא הצליחו לאתר את בית המשפחה. אולי החשיבה 'מחוץ לקופסה' תושיע אותם?


הם הגיעו לבניין מוזנח. ריח לא-נעים הכה באפם. העליבות זעקה מכל עבר. השניים התגברו על הרתיעה שחשו ונכנסו פנימה. את פניהם קידמה חבורת צעירים, שישבה באפס מעשה בחדר המדרגות.


"אולי אתם מכירים את ג'וזף דה-באקרו?", שאלו שני תלמידי הישיבה את הצעירים.


הללו השיבו בחיוב והפנו אותם אל הקומה הרביעית. שם פגשו כמה דיירים זקנים, שאף הם ישבו  דלת – בבטלה בפרוזדור. הללו שלחו אותם הלאה, לקומה העליונה. בסופו של דבר הגיעו ליעדם שבפתחה קבועה מזוזה קטנה. הם נקשו על הדלת בחשש.


הוא היה אדם מבוגר מאוד, מצחו חרוש קמטים. אור ניצת בפניו הכחושות כאשר הבחין בשניים. האיש פרץ בבכי, כשהוא ממשש את זרועותיהם. "אינני מאמין!", מלמל שוב ושוב, בלי שהצליח להירגע, "אינני מאמין שזה קורה!".


השניים המתינו נבוכים עד שסערת הרגשות שככה. הזקן פסע בכבדות פנימה, והזמין את השניים להיכנס. כשהתיישבו החל לספר את קורות חייו..


"אני ניצול שואה", פתח ואמר, "הייתי באושוויץ. כשנסתיימה המלחמה, רציתי לברוח מהכול. לשכוח הכול. הרחקתי עד לעיר פרת' שבאוסטרליה המערבית, נשאתי אישה לא-יהודייה, ונולד לי בן. ביקשתי למחוק את העבר הנורא שלי ולהתחיל חיים חדשים.


"אלא שאז נקלעתי להסתבכות כלכלית. העסק שפתחתי כשל. התגרשתי מאשתי. נותר לי בעולם רק בני, שמשרת בדרווין, בצבא אוסטרליה. עברתי לכאן בעקבותיו. השלטונות שיכנו אותי בבניין הדיור הציבורי. אני אדם בודד. אין לי שום קשר עם העולם החיצון. אפילו טלפון אין בביתי. בעת האחרונה גם בני ממעט בביקוריו אצלי.


"ועם זה, כמה זיכרונות ילדות נותרו בי. זכרתי שבחודש אפריל חל חג יהודי. אינני יודע את שמו, רק זאת אני יודע שאין אוכלים לחם אלא מצות. אתמול הציפו אותי המחשבות האלה, והעלו מתהום הנשייה שברי תמונות מילדותי האבודה. התמלאתי צער עמוק על מצבי. כל הלילה לא יכולתי להירדם.


"כאשר שקעתי בשינה סוף-סוף, חלמתי חלום. בחלומי שני רבנים באים לביתי, ומביאים לי מצות לחג. כשדפקתם בדלתי, הייתי משוכנע שאני חולם. רק כשמיששתי את ידיכם הבנתי שאתם אמתיים."!


דבריו המרגשים של ג'וזף הפעימו את השניים. "אכן", אמרו לו, "הבאנו לך מצות". הם הושיטו לו מארז של שלוש מצות שמורות, עלון הסברה על חג הפסח וחוברת על הרבי מליובאוויטש. זמן רב ישבו   התחדש בכיו ביתר שאת. –ושוחחו עמו, עודדו את רוחו והפיגו את בדידותו. כאשר הניחו עמו תפילין


כעבור זמן נפרדו ממנו לשלום. ג'וזף לא חדל מלהודות לשניים על הביקור המיוחד. גם הם חשו נרגשים   לגD7ול יהודי אומלל שאיש אינו דורש בשלומו. –על הזכות הגדולה שהתגלגלה לפתחם


הם מיהרו לחזור לאולם שבו יתקיים הסדר הציבורי, ועמלו להשלים את ההכנות המרובות שעדיין עמדו לפניהם. כל הזמן הזה ביקורם אצל ג'וזף חי בליבם. החוויה העזה שעברו המחישה להם את נחיצות פעילותם.


שנה חלפה. שוב חזרו חייטון ושוסטרמן לדרווין, לחגוג שנית את ליל הסדר עם הקהילה המקומית. במרוצת השנה עקבו אחר הנעשה אצל ג'וזף דה-באקרו, ושמעו שהקהילה נרתמה לסייע ליהודי הבודד, והעניקה לו סיוע ותמיכה.


מובן שהשניים מיהרו לבקרו בדירתו. ג'וזף נראה מאושש יותר. גון קולו העיד על חיוניות, והוא סיפר להם במרץ על חיי החברה החדשים שלו.


בשעת השיחה הבחינו השניים שאת קירות ביתו מעטרות תמונות רבות של הרבי מליובאוויטש. הם קלטו מיד שאלה תמונות שהופיעו בחוברת שהעניקו לו בשנה שעברה. הם הבינו שג'וזף גזר את התמונות מן החוברת ותלה אותן על קירות ביתו.


"ודאי אהבת את התמונות האלה", ציין אחד מהם, "ולכן הן מתנוססות על קירות ביתך".


ג'וזף הסב את פניו לעבר הקיר, ואחר החזיר את מבטו אל השניים: "האם שכחתם את החלום שעליו סיפרתי לכם בשנה שעברה? הלוא האדם הזה, שמצולם כאן, הוא האיש ששלח אתכם אליי!".


 


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


חזון למועד,צעיר לימים,'בית ישראל',לימוד התורה,בשחר נעוריו,להחיות מתים,להחיות חיים,


אמרי שפר ח' סיון ה'תשע"ח


 


 


אדם מתפלל להקב"ה שישנה את המצב, ואינו מבין שהקב"ה שם אותו במצב הזה כדי שהוא ישתנה.


     אם שמעת הוראה או פסק של הרב ונראה לך שזה הפך ההיגיון, בדוק היטב, כנראה שאתה חושב כרגע בדעת בעלי בתים ולא בדעת תורה. 


     הדאגה היחידה שצריכה להטריד את האדם היא 'כיצד לא לדאוג', איך הוא מצליח להישען כל כולו על אביו שבשמים.  האדם צריך לדעת שרק ע"י אמונה , וביטחון מלא בהקב"ה, הוא יחיה בשלווה אמיתית ללא כל טרדות כלל.


     ישראל חוטאים מרעה ועוני , ואומות העולם מרוב טובה ועושר .


"יין ושכר אל תשת אתה ובניך איתך" (ניצוצות)


     חייו של יוסי היו הרוסים, בלשון המעטה. הטרגדיה החלה כאשר אמו ע"ה נפטרה כשהיה יוסי ילד  היו מאוד – קטן, כשהיא משאירה אחריה את בעלה ושלושת ילדיהם לבד. שאלות כמו למה, איך ומה מעורפלות ולא מובנות,  אך מה שלא היה מעורפל ומאוד ברור הוא, שאביו של יוסי התמכר אל הטיפה המרה כדי להקל מעליו את הכאב.  אך מבלי לשים לב ולתת את דעתו למעשיו, הוא בעצם הוסיף עוד הרס וכאב לילדיו שכבר סבלו ממילא.  המצב לא הותיר בפני כמה אנשים שפויים, שנכנסו לתמונת חיים כואבת זו, והוציאו את אחותו של יוסי מהבית והעבירו אותה לקרובי משפחה, אולם מסיבות שרק השם יודע הם בחרו להשאיר את שני הבנים עם אביהם הבעייתי. 


     הבית היווה תופת נוראית עבור שני האחים שנשארו שם. הם היו צריכים להתאמץ ולהגן על  – עצמם בדרכים שילדם לא מכירים בכלל. יוסי נזכר כשהיה פעם במצב של חוסר אונים מוחלט בהיותו ילד קטן מאוד הוא לקח חופן דגנים שמצא בתוך ארונית שהייתה מונחת על השולחן ומזג – חלב והחל לאכול את זה בידיים שלו כן בלי שום כלים. כך בדיוק כפי שזה נשמע.  אבל יוסי היה לוחם והצליח לשרוד בתוך הבית בו גדל. הוא שרד פיזית, אך מבחינה רוחנית הוא היה מותש וחבול. בהמשך הטרגדיה, כצפוי במקרים מהסוג הזה, הוא התמכר לשתייה כשהיה צעיר מאוד כדי לברוח מייסורי החיים. יוסי הפך לאלכוהוליסט. במשך עשרות שנים הוא שתה מזריחת החמה ועד לשקיעתה, כמויות שיכלו להרוג אדם חזק ובריא. לבסוף, האלכוהול הרג את אחיו ואת אביו. סביר להניח, שכל אדם שהיה רואה מה האלכוהול גרם לאביו ואחיו, היה שוקע בצער בשביל יוסי המסכן. העולם צרח אליו: "יוסי! כן אתה! התרחק מן הבקבוק! אל תריח אותו אפילו! פשוט תעצור!". אבל כאשר אנו מנותקים מהשם יתברך ברמה כזו, אנו נעשים חרשים ועם הזמן גם עיוורים. אני מדמיין לי את היצר הרע יושב לו על כסא בתוך ראשו של יוסי, מסובב את אגודליו בהנאה, מתענג על אשכול ענבים, וחושב שהעבודה שלו עם הבן אדם הזה היא הכי קלה עלי אדמות. אז למה בכל זאת קראנו לבן שלנו על שם יוסי? סבלנות, קוראים יקרים... 


     אנו מטיילים לעיתים בפארק ורואים את המסכנים האלה זרוקים כמו פגרים על הספסלים, או בין השיחים.  המחזה הזה מכה באנשים תמימים שמטיילים שם והופך אצלם לטרגדיה. זה גורם לך דיכאון. אנשים פרועים ומוזנחים אלה היו פעם תינוקות נחמדים וטובים, מישהו היה צריך להעניק להם אהבה, להדריך אותם בדרך הנכונה והישרה, לפחות לזמן קצר, במהלך חייהם. היו להם חלומות, תקוות, היה להם קצת שקט, אולם שם הם היו על סף מוות ובלי שום בושה, מתו במקומות הציבוריים. כך היו חייו של יוסי במשך שנים רבות. אולם בחסדיו של השם, יוסי גר במדינה בה ניתנו שירותים סוציאליים טובים, לכן לא זרקו אותו לרחוב. היה לו מקום לגור ואוכל שסופק על ידי המדינה, כך שהוא הצליח לחיות, פחות או יותר, אם אפשר לקרוא לזה חיים . יום אחד הייתה ליוסי חוויה מוזרה כשהיה שיכור בבית שלו, יחד עם חבריו השיכורים. משהו החל להתקרב אליו מתוך אור שהתגלה אליו כשהיה במטבח, שם בחר האור לפגוש אותו מכל המקומות בבית, והחל לדבר אתו, לעודד ולהרגיע אותו,  לתת לו להרגיש אהבה, חמימות ותקווה. היצר הרע התעורר ויוסי תהה האם האלכוהול הוא זה שמדבר אליו, או שהוא הצליח להפוך אותו למטורף. הוא ניסה לנער את מה שהוא חווה והמשיך את התוכניות שלו לאותו יום. עכשיו היצר הרע נשם לרווחה. למחרת האור הופיע שוב. למרות העובדה שהיצר תמיד מקדים לעבודה, בתוך ליבו של יוסי כבר נדלק ניצוץ.  אחרי עשרות שנים מבוזבזות על אלכוהול, של כאב והרס עצמי, יוסי פנה לקבלת עזרה והחל להשתקם.  הוא התחיל להרגיש את התפנית בחייו. הוא התאהב בהרגשה של צלילות הדעת. הוא התאהב בחיים . בריחות. בצבעים.  באנשים. והוא בעיקר התאהב בהקב"ה והחל לקיים ולשמור את מצוותיו. הוא אימץ וחיבק את החיים ועם העוצמה והחיות הזאת הוא הקים ארגון פרטי משלו לשיקום אנשים מאלכוהול וסמים, הוא אף החל להרצות ברחבי המדינה על הגורמים שהופכים אדם לתלותי. הוא מצא אישה כלבבו. 


     באמצעות ארגון השיקום שלו אנשים רבים שחייהם היו רעועים וחסרי יציבות הצליחו להתחזק ולהשתקם, ואף הם אימצו וחבקו את החיים והחלו להתקרב אליו יתברך כפי שיוסי עשה  .ולנו הייתה הזכות להכיר ולהתחבר לאדם שקט וענו, לאיש הצדיק והחזק הזה.  אחרי עשר שנים בהן היה פיכח, יוסי גילה שמבחינה רוחנית ונפשית הוא היה בריא יותר מכל זמן אחר בחייו , אולם ההתעללות בגופו כתוצאה מאלכוהול הייתה קשה מאוד והוא חלה בחולי הכבד. הוא נלחם במחלה עם הכוחות אותם הצליח לגייס, אך בסופו של דבר היה ברור שבקרב הזה הגוף שלו עומד להפסיד, מה שלא קרה מבחינה רוחנית.


יוסי לא ויתר. הוא נלחם על חייו. הוא ראה כל רגע כמתנה ממרומים. לאורך כל הדרך בה המחלה כרסמה אותו מבפנים,  הוא חזר ואמר, שכל רגע שבו הוא חי כאדם פיכח הוא נס שהעניק לו השם יתברך, לכן הוא גם לא מרגיש שגזלו ממנו משהו . השם נתן לנר נשמתו לדלוק במשך עשר שנים נוספות, למרות שיוסי בזבז עשרות שנים מחייו בחברת הטיפה המרה.  לכן קראנו לבן שלנו על שם יוסי. ואפילו שלקח לו קצת זמן להתפכח, אולם בסופו של דבר גרר את היצר הרע מגרונו ולא הניח לו. במהלך עשר שנות פיכחותו הוא הציל חיי אדם רבים. הוא הגיע למקומות בהם חיו אותם אנשים מכורים,  אל השיחים שבפארקים, אל התור לחנות המשקאות בתשע בבוקר, שם חיכו אותם מכורים, והחל לצעוק, עד שלא נותר דבר מהיצר הרע הזה. יוסי לימד אנשים רבים איך להילחם גם בחשכה  הוא לימד אותם שלעולם, אבל לעולם לא להתייאש... תמיד אפשר לחולל את השינוי –הקשה ביותר ולהתעלות מתהום הנשייה כמוני...


השם אוהב את האנשים הקטנים שלא מתייאשים, את אלה ועמלים על כך... –שמאמינים שאם אפשר לקלקל אז אפשר גם לתקן


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


אדם מתפלל,הקב"ה,ישנה,מצב,הוראה,פסק,היגיון,בדעת בעלי בתים,בדעת תורה, אמונה ,ביטחון,שלווה,טרדות,



אמרי שפר ז' סיון ה'תשע"ח


 


 


אין ספק כי הקשר החי והבלתי פוסק של האדם עם הקב"ה מתבטא בעיקר בחיים של אמונה וביטחון, וכפי שמגדיר זאת מן החזון איש זצוק"ל, שהאמונה היא ההלכה של הביטחון, והביטחון הינו קיום ההלכה למעשה של האמונה.


     "איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה, וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן " )מגן אברהם הקדמה לסי' תצד(


     אמר הרה"ק רבי ברוך ממעז'בוז זיע"א, שחג השבועות גדול עוד יותר מראש השנה, כי בראש השנה דנים כל אדם על הגשמיות שתהיה לו במשך כל השנה, ואילו בחג השבועות דנים כל אחד על הרוחניות שלו כל השנה.


     חומש במדבר נקרא 'חומש הפקודים', לפי שאתה מוצא בספר זה הרבה פקודים, מניינים, ספירות ומינויים שנצטוו עליהם ישראל בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים.


אותות משמים (על-פי 'פטיש החזק')


אין ברירה, חשב רבי רפאל מזוז. הקרבות בין בעלות הברית ובין הצורר הנאצי, שכבש את תוניסיה, מתקרבים אל העיר תוניס. חייבים להימלט מאזור הסכנה.


השנה תש"ג. מלחמת העולם השנייה בעיצומה. הצבא הנאצי השתלט במהירות על תוניסיה והחל להתעלל ביהודים, להוציא אותם לעבודות כפייה, ואף לנסות לשלח אותם למחנות ההשמדה. עכשיו כוחות בעלות הברית מתאמצים להדוף אותו מהמדינה.


המצוקה גוברת. ההכנות לחג הפסח נמהלות בדאגה המכרסמת בלב היהודים. רבי רפאל קנה בשוק כבש גדול. את בשרו חילק בין שכניו המפוחדים, כדי לעודד את רוחם.


כמה ימים קודם החג התקבל בביתו של רבי רפאל מברק מידידו, אברהם כהן, מכפר בארדו, המרוחק מעט מעיר הבירה. "בואו אלינו", הפציר הידיד. "התרחקו מהתופת המתקרבת לפתחכם. סביר להניח שהבירה תוניס תהיה מרכז הקרבות". רבי רפאל בחן את הדברים בכובד ראש. הוא חרד לגורל משפחתו. בסופו של דבר נענה להצעה.


שש נפשות מנתה המשפחה. בבוקר י"ג בניסן המתינה להם עגלה גדולה, רתומה לשני סוסים חזקים. חפציהם כבר היו מסודרים עליה. בני המשפחה תפסו את מקומותיהם, והעגלון פתח בנסיעה מהירה.


כעבור כעשרים דקות עצרה העגלה. העגלון ירד לברר את פשר התקלה. הוא גילה שאחד האופנים נעקר ממקומו. במקצועיות רבה תיקן את האופן והמשיך בנסיעה, לרווחת הנוסעים.


לא עבר זמן רב ושוב תקלה. הפעם ניתק בורג מרכזי. ידיו המיומנות של העגלון פתרו את הבעיה חיש-מהר. ואולם העגלה לא הספיקה לנסוע הרבה והאופן חזר ויצא ממקומו. רצף התקלות לא היה הגיוני. "זו עגלה חדשה כמעט", הלין העגלון, "אינני מבין את פשר התקלות הרבות".


רבי רפאל, שעד עתה ישב במקומו וקרא פרקי תהילים בלי הפסקה, קם בנחישות. "עלינו לחזור הביתה!", קרא לבני משפחתו, "יש כאן רמז מהשם שלא להמשיך במסע. אני מרגיש שאלו אותות משמים!". בני המשפחה ניסו להניא אותו מכוונתו – לשווא. הוא היה איתן בדעתו כי עליהם לחזור לתוניס, וכך עשו. הסוסים סבו על עקבותיהם וחזרו העירה.


הגיע ליל הסדר. יהודי העיר ניסו להשכיח מליבם את הפחד, ולהתמקד בניסי יציאת מצרים. בבוקר החג עדיין נשמר השקט. אך המתח עמד כל העת באוויר. פתאום נשמעו דפיקות בדלת. רבי רפאל ניגש אליה בשקט, והסיר בזהירות את הבריח, פותח את הדלת כדי סדק צר.


רבה הייתה הפתעתו לגלות את משפחת ידידיו מכפר בארדו מתפרצת פנימה. "מה קרה? מדוע באתם לכאן בעיצומו של החג?", שאל.


"ראשית כול", התנשף אברהם כהן, "עליכם להסביר מדוע לא באתם אלינו כמתוכנן".


בני משפחת מאזוז סיפרו על התקלות המוזרות שפקדו אותם. הכוהנים הגיבו בתדהמה. "קרה לכם נס!", זעק אברהם כהן. "חכם עדיף מנביא! אבוי לנו ולכם לוּ באתם אלינו".


והוא החל לספר: "בערב חג הפסח המתנו לבואכם. כשהשעות נקפו וטרם הגעתם, הבנו שדבר מה אירע, והוא שמנע מכם לבוא אלינו, על אף הסכנה הגדולה המרחפת מעל ראשכם בתוניס. לקראת ערב הגיעו לבארדו ידיעות מצמררות: הקרבות מתקרבים לעיירה! התברר כי בניגוד לציפיות, בעלות הברית פתחו במתקפה על העיירה הקטנה דווקא, במקום על עיר הבירה.


"ואכן, בתוך זמן קצר נשמעו הדי הפיצוצים. עשן מלחמה מילא את האוויר. רגעים לפני כניסת החג, בשעה חמש וחמש-עשרה דקות בערב, נשמעה אזעקה, והניסה את כולנו אל המקלט. בנס הצלחנו לחמוק אל המחסה, ואז זה קרה. פיצוץ עז נשמע מעל ראשינו. הרעש היה נורא.


"חששנו שספגנו פגיעה ישירה, ושמיד תתמוטט התקרה מעלינו. איננו צריכים לתאר את פחד האימים שאפף אותנו. זעקנו 'שמע ישראל', לחשנו את מילות הווידוי, ורק כעבור שניות ארוכות של חרדה הצלחנו להירגע ולהביט סביב.


"התברר כי אכן, פצצה פגעה בביתנו, והפכה אותו לתל חורבות. הצלחנו לחלץ את עצמנו לעבר הפתח, אולם גילינו שזה חסום לחלוטין. חמקנו החוצה מבעד לפתח האחורי. בצאתנו עברנו דרך המטבח, וגילינו שזה החדר היחיד מכל הבית שנותר על עומדו. המצות וסימני הסדר לא ניזוקו. אספנו מעט מזון ויצאנו לדרך. חשבנו לאן לברוח בשעה זו, והחלטנו לנסוע אליכם".


אברהם כהן סיים את סיפורו, ודממה שרתה בבית. כולם ניסו לעכל את משמעות האירועים המופלאים שקרו כאן. "לוּ באתם אלינו", הפר שוב אברהם כהן את הדממה, "סביר להניח שהמקלט היה קטן מכדי להכיל את כולנו. היינו חוגגים את ליל הסדר בקומה העליונה, ואז, חלילה...".


סיפור הנס של משפחת מאזוז וכהן הועלה על הכתב בידי רבי רפאל מאזוז עצמו, ונשלח לעיר ג'רבה, שבשעת המלחמה הייתה מנותקת מהנעשה בבירה. בני המקום, בראשות רבה של ג'רבה, רבי כלפון-משה הכוהן, ורבי רחמים-חי חויתה הכוהן, התאספו בבית הכנסת והאזינו לקריאת מכתבו של רבי רפאל. ההצלה המופלאה העניקה תקווה לניצחון כוחות הברית ולסילוקם המהיר של הנאצים מהמדינה, כפי שאכן קרה.





החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


אמונה,ביטחון,חסידים הראשונים,נעורים,לילה,עוסקים בתורה,חומש במדבר,'חומש הפקודים',




אמרי שפר ד' סיון ה'תשע"ח


 


 


 


אחרי שנתיים של לימודים, בא גוי לגאון רבי נסים קרליץ שליט"א שיגייר אותו. רבי נסים לא הסכים. שאלתי אותו: "ילמדנו רבנו, מדוע האיש אינו יכול להתגייר, הרי הוא למד יהדות במשך שנתיים?". אמר הרב: "הבחור הזה מכור למוסיקה, מי שמכור לעוד משהו, לא יוכל להתחבר לקב"ה עד הסוף!"


     אין זה משנה כמה אתה 'בן תורה', או 'אברך', עובד לפרנסתך או כל הגדרה אחרת. התורה תהיה או לא תהיה שלך, לפי הרגע הזה. אם תקשור את האותיות אל הנייר ואל הלב, שלך הן.


     אמרו פעם: כל שאר אברי הגוף, יתכן שיהיו חזקים ומוצלחים יותר אצל הגויים, אבל ה"ראש" - אותו יש לבקש אצל בני ישראל 


     בספה"ק מבואר (וכן אומרים בשם הרה"ק רבי מנדל מרימנוב זי"ע),  שבפסוק נאמר (שמות י"ט, י"א): והיו נכונים ליום השלישי, שהקב"ה ציוה על בני ישראל שיעשו הכנה ג' ימים קודם לקבלת התורה. ולכאורה במה היו יכולים להכין את עצמם, והלא לא היה להם עדיין את התורה,  ברם כלל ישראל התפללו אז את התפילה של "אהבה רבה", וביקשו מהקב"ה "והאר ענינו בתורתך" – שיזכו לקבל את התורה כדבעי.


     הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה מספר, שבשעתו ביקש ממנו מרן ה"חזון איש" זצ"ל לטפל באיזה בעל תשובה שהגיע מקיבוץ חילוני ללמוד בישיבת פוניבז', ושאל את ה"חזון איש", איך ובמה זכה הלה לחזור בתשובה, והרי אדם זה אכל נבילות וטריפות?  ענה לו ה"חזון איש" "דמעות אינן הולכות לאיבוד, בשעה שאביו יצא לתרבות רעה, שפך סבו עליו דמעות שלא הועילו על בנו, אבל עומדות עתה על נכדו"...


     הגויים לא יכולים לסבול את הקיום של עם ישראל, כי זה מאפשר לערוך השוואה ולראות את אפסותם לעומתנו.  לכן הם עושים הכול כדי להכפיש אותנו ולהוזיל את ערכנו. כך היה ביציאת מצרים, כך היה במתן תורה, וכך היה לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל.


     המוטו של ה 'חזון איש' היה, שבחושך לא נלחמים עם מקלות אלא עם אור, כיון שטיפה אחת מן האור דוחה הרבה מן החושך. עוד ישיבה עוד בית יעקב, עוד חיידר, וכך ידחה האור את החושך.


     זו המעלה של "ויחן שם ישראל". כאשר עם ישראל נמצא במצב של 'ויחן', דהיינו, כל אחד מוצא חן בעיני רעהו, כל אחד מבין את זולתו ודן אותו לכף זכות, כאיש אחד בלב אחד, זהו הזמן הראוי והמתאים ביותר לקבלת התורה הקדושה


הכפתור שפעל בגלולה... ("תפארת נוי"(


     סיפר הרב יוחאי אוחיון:  שמעתי לא מכבר על אדם נהג משאית במקצועו, שעות ארוכות מבלה הוא על הכביש. לפני מספר שנים החלו מיגרנות חזקות תוקפות אותו, כאבי ראש איומים, וכך הוא מספר: פניתי לרופא מומחה שנתן לי גלולות חזקות, ומני אז אני יודע שאם אני לוקח את הגלולה, מיד הכאבים חולפים, ואם אני מאחר בנטילת הגלולה, כל אותו היום מלווה בסבל בל יתואר.


     בוקר אחד נתקפתי בכאבים שגרתיים בשעת הנסיעה, הושטתי כהרגלי יד לכיס החולצה, אל גלולה שהייתה מוכנה זה מכבר ובלעתי, הנסיעה המשיכה על מי מנוחות. סוף היום אני מחפש מסמך שהנחתי באחד הכיסים, ובכיס... הגלולה! אני נבוך, אם הגלולה ביד אז מה בלעתי קודם, הרי הכאבים עברו?! אני נזכר... היום בבוקר נפל לי כפתור והנחתי אותו... בכיס. לאחר שנים של נטילת גלולות גיליתי שהתרופה נמצאת אצלי בראש... נמצינו למדים שהרבה מהוויות חיינו תלויים בעיצוב מחשבותינו, וכמו שאמר הפילוסוף הרומאי מרקוס אורליוס (חכמה בגויים תאמין): "חיינו, הם כפי שמחשבותינו מעצבות אותם".


הסוחרים שנרדמו (דברים טובים -  פסח)    


     הרה''ק רבי יהושע מבעלזא זי''ע דקדק פעם בלשון המשנה (פסחים ב.) "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר" ,ולכאורה אינו מובן מאי דקאמר "בודקין את החמץ" והלא בודקין את הבית מן החמץ שבו, ונשאר המהר"י בקושיא . בין השומעים היה גם בנו המהרי"ד זי"ע , שלימים חזר על קושיית אביו,  ופתח ליישב את הקושיא במשל,


     למה הדבר דומה,  לשני סוחרים שנסעו ליריד למכור סחורתם, והצליח ה' דרכם שבזמן קצר מכרו את הכול , ובשמחה הכינו את צעדיהם לחזור לביתם מוקדם יותר ממה שחשבו תחילה, כיון שכן החליטו לחזור רגלי, ויצאו לדרך,  לאחר כמה שעות רצו לנוח מעט מעמל הדרך לתת תנומה לעפעפיהם, אך חששו לשלום צרור המעות,  כיוון שלא ידעו היכן להחביא את צרור כספם, הביטו כה וכה, ויראו כי אין איש, כי אם עדר של פרות רועות באפר, על כן השכיבו עצמם על הזרעים, ואת צרור הכסף תלו על אחד העצים. אך סוחרים אלו לא ידעו ולא הבינו שפרות אינן רועות לבדן בשדה מרעה, ויש כאן איזה רועה המנהיג את עדרו , והוא אכן ראה איך שהם תולים את המעות על העץ, המתין הלה עד שנרדמו השנים, מיהר אל העץ - ונטל את כל הכסף לעצמו, אך חכך בדעתו כדת מה לעשות - אם יברח עם הפרות הרי הפרות מקימים קול רעש גדול בדרך הילוכם ויתעוררו הסוחרים משנתם ויתפסוהו בקלקלתו, ואידך אם יברח בלי הפרות הרי בעל הפרות יקיים בו 'פסק' , על כן מילא את התרמיל בגללים של הפרות תחת הכסף - כדי שלא ירגישו הסוחרים בקחת את תרמיל המעות - כי ריק הוא, והשכיב עצמו במקום אשר שכב עד עתה, ואכן תחבולתו הצליחה.      


     כאשר התעוררו הסוחרים משנתם שמחו בראותם את תרמילם 'מלא' תלוי על העץ והמשיכו בדרכם בשמחה, אולם כאשר פתחו את התרמיל חשכו עיניהם בראותם כי מלא הוא בגללים במקום הכסף, והביטו זה על זה בתדהמה ותמהו 'איך יתכן שהפרות הגיעו לראש האילן ונטלו את צרור הכסף ומילאו אותו גללים...' ובסכלותם אמרו , נו ,וכי אפשר לנו לילך אל הרב לדון 'דין תורה' עם הפרות...  ובכך סיים מהרי"ד את דבריו , כאשר הקהל משחק על טיפשותם של הסוחרים, ולא הבינו כלל מה בין עובדא זו לקושיית מהר"י מבעלזא זי"ע .     


     בכל אותו זמן עמד בנו הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע מן הצד והקשיב בכובד ראש לדברי אביו, ובתום דבריו התחיל כל גופו לרעוד מרוב פחד, ולשאלת החסידים הסביר באימה,  שדברים עמוקים וטמורים גנז אביו בהאי עובדא,  דהנה הסוחרים נשארו בקושיא מחמת טיפשותם , ואם היה להם קצת שכל בקדקודם היו מהפכים את הקושיות לתירוצים, דהנה דווקא מחמת שהוקשה להם - האיך יתכן שהפרות עלו על העץ ליטול צרור כסף, היו צריכים להסיק שוודאי היה שם רועה שהוא אשר עלה על העץ לגזול את כספם. 


     והנמשל, האדם ירד לעולם הזה עם תרמיל - זה הלב , ועליו למלאותו באבנים טובות ומרגליות על ידי קיום התורה ומצוות,  אולם לפעמים נרדם האדם על משמרתו דומיא דהסוחרים שנתנו תנומה לעפעפיהם, ובשעה זו מרוקן היצה"ר את לב האדם מכל הרכוש שצבר בתרמילו, ומכניס תחתם גללים  עוונות ותאוות רעות רח"ל , אמנם בהגיע זמנים טובים מתעורר האדם משנתו ובודק את לבו, והוא – נדהם למצוא שם 'גללים' , אך במקום לבחון מאין מקורם של הגללים כדי להוציאם ולהחזיר לעצמו את רכושו הרי הוא מתייאש ומשלים עם מצבו השפל, אולם , המשכיל מבין שהקושיות הן עצמן התירוצים, ויסיק שהיצר הרע הוא המכשיל את האדם בעת תרדמתו, כמאמר החכם ב"חובות הלבבות" (שער יחוד המעשה פרק ה')  אתה ישן והוא ער לך' , והוא אשר גזל ממנו את כל אוצרותיו, וימהר לרדוף אחריו ויתבע ממנו את רכושו ויעמוד על המשמר מכאן ולהבא שלא יירדם שנית,  ולכן בזמנים טובים של אור לארבעה עשר "בודקין את החמץ" ולא את הבית , כי עליו להגיע אל שורש הדברים, מהיכן המקור והשורש של החמץ - שהוא היצר אש�


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט