בניית אתרים בחינם

 



אמרי שפר ט' סיון ה'תשע"ח

 

 

אל יחשוב אדם עוד חזון למועד, יבוא יום ואתחיל לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו, כי כך אמר הרה׳׳ק ה 'בית ישראל' זי"ע ששמע מפי אביו הרה׳׳ק ה אמרי אמת זי׳׳ע באחרית ימיו, "בהיותי צעיר לימים חשבתי על כמה וכמה דברים בעבודת ה' ולימוד התורה שעוד אוכל לעשותם לכשיבוא היום, אך עתה יכולני להעיד בפניך שכל מה שאין האדם עושה בשחר נעוריו, שוב לא בא לידו לעשותו ולפעול אותו". )באר הפרשה(

 

  אמר הרבי מקוצק זיע"א: יתכן שגם אני יכול להחיות מתים אלא, שאני מעדיף להחיות חיים.

 

    ביאר הגאון הרב עקיבא סופר שרייבר זצ"ל )בעל ה 'דעת סופר'(: הברכה הגדולה שיהודיַ מבקש להתברך בה, שיוכל לומר "ואִני וְּהנער נְּלָּכה".

 

דרש רבינו הקדוש מקוצק זי"ע מתלמידיו "רוצה אני שּתִּמָנְעּו מהחטא, לא רק בגלל שהוא אסור, אלא שתהיו עסוקים כל-כך בענייני תורה ומצוות עד שלא יהיה לכם זמן לחשוב על חטא!"

 

בודד באוסטרליה (שיחת השבוע, עלון 1361)

על-פי סיפורם של השניים, רגע קודם שהתייאשו הבזיק רעיון במוחם. "אולי הכתובת התהפכה?",אמר אחד מהם, "ובמקום דירה  ."?55 בבניין 30 ברחוב פּארפּ, ג'וזף דה-באקרו מתגורר בדירה 30 בבניין 55

זה היה בערב פסח תשס"ו. יעקב חייטון וזאבי שוסטרמן, שני תלמידי ישיבת חב"ד מאוסטרליה, ויתרו על השהייה הנעימה בבית הוריהם בחג, ויצאו לערוך סדר ציבורי בעיר דרווין, בירת הטריטוריה הצפונית של היבשת.

כמה ימים לפני ליל הסדר יצאו אל בתיהם של יהודי העיר, להזמינם אישית לחגוג יחד את חג הפסח. לרבים העניקו מארזי מצה שמורה וחומרים מודפסים על החג.

עתה נשארה בידם הכתובת האחרונה, אך הם לא הצליחו לאתר את בית המשפחה. אולי החשיבה 'מחוץ לקופסה' תושיע אותם?

הם הגיעו לבניין מוזנח. ריח לא-נעים הכה באפם. העליבות זעקה מכל עבר. השניים התגברו על הרתיעה שחשו ונכנסו פנימה. את פניהם קידמה חבורת צעירים, שישבה באפס מעשה בחדר המדרגות.

"אולי אתם מכירים את ג'וזף דה-באקרו?", שאלו שני תלמידי הישיבה את הצעירים.

הללו השיבו בחיוב והפנו אותם אל הקומה הרביעית. שם פגשו כמה דיירים זקנים, שאף הם ישבו  דלת – בבטלה בפרוזדור. הללו שלחו אותם הלאה, לקומה העליונה. בסופו של דבר הגיעו ליעדם שבפתחה קבועה מזוזה קטנה. הם נקשו על הדלת בחשש.

הוא היה אדם מבוגר מאוד, מצחו חרוש קמטים. אור ניצת בפניו הכחושות כאשר הבחין בשניים. האיש פרץ בבכי, כשהוא ממשש את זרועותיהם. "אינני מאמין!", מלמל שוב ושוב, בלי שהצליח להירגע, "אינני מאמין שזה קורה!".

השניים המתינו נבוכים עד שסערת הרגשות שככה. הזקן פסע בכבדות פנימה, והזמין את השניים להיכנס. כשהתיישבו החל לספר את קורות חייו..

"אני ניצול שואה", פתח ואמר, "הייתי באושוויץ. כשנסתיימה המלחמה, רציתי לברוח מהכול. לשכוח הכול. הרחקתי עד לעיר פרת' שבאוסטרליה המערבית, נשאתי אישה לא-יהודייה, ונולד לי בן. ביקשתי למחוק את העבר הנורא שלי ולהתחיל חיים חדשים.

"אלא שאז נקלעתי להסתבכות כלכלית. העסק שפתחתי כשל. התגרשתי מאשתי. נותר לי בעולם רק בני, שמשרת בדרווין, בצבא אוסטרליה. עברתי לכאן בעקבותיו. השלטונות שיכנו אותי בבניין הדיור הציבורי. אני אדם בודד. אין לי שום קשר עם העולם החיצון. אפילו טלפון אין בביתי. בעת האחרונה גם בני ממעט בביקוריו אצלי.

"ועם זה, כמה זיכרונות ילדות נותרו בי. זכרתי שבחודש אפריל חל חג יהודי. אינני יודע את שמו, רק זאת אני יודע שאין אוכלים לחם אלא מצות. אתמול הציפו אותי המחשבות האלה, והעלו מתהום הנשייה שברי תמונות מילדותי האבודה. התמלאתי צער עמוק על מצבי. כל הלילה לא יכולתי להירדם.

"כאשר שקעתי בשינה סוף-סוף, חלמתי חלום. בחלומי שני רבנים באים לביתי, ומביאים לי מצות לחג. כשדפקתם בדלתי, הייתי משוכנע שאני חולם. רק כשמיששתי את ידיכם הבנתי שאתם אמתיים."!

דבריו המרגשים של ג'וזף הפעימו את השניים. "אכן", אמרו לו, "הבאנו לך מצות". הם הושיטו לו מארז של שלוש מצות שמורות, עלון הסברה על חג הפסח וחוברת על הרבי מליובאוויטש. זמן רב ישבו   התחדש בכיו ביתר שאת. –ושוחחו עמו, עודדו את רוחו והפיגו את בדידותו. כאשר הניחו עמו תפילין

כעבור זמן נפרדו ממנו לשלום. ג'וזף לא חדל מלהודות לשניים על הביקור המיוחד. גם הם חשו נרגשים   לגD7ול יהודי אומלל שאיש אינו דורש בשלומו. –על הזכות הגדולה שהתגלגלה לפתחם

הם מיהרו לחזור לאולם שבו יתקיים הסדר הציבורי, ועמלו להשלים את ההכנות המרובות שעדיין עמדו לפניהם. כל הזמן הזה ביקורם אצל ג'וזף חי בליבם. החוויה העזה שעברו המחישה להם את נחיצות פעילותם.

שנה חלפה. שוב חזרו חייטון ושוסטרמן לדרווין, לחגוג שנית את ליל הסדר עם הקהילה המקומית. במרוצת השנה עקבו אחר הנעשה אצל ג'וזף דה-באקרו, ושמעו שהקהילה נרתמה לסייע ליהודי הבודד, והעניקה לו סיוע ותמיכה.

מובן שהשניים מיהרו לבקרו בדירתו. ג'וזף נראה מאושש יותר. גון קולו העיד על חיוניות, והוא סיפר להם במרץ על חיי החברה החדשים שלו.

בשעת השיחה הבחינו השניים שאת קירות ביתו מעטרות תמונות רבות של הרבי מליובאוויטש. הם קלטו מיד שאלה תמונות שהופיעו בחוברת שהעניקו לו בשנה שעברה. הם הבינו שג'וזף גזר את התמונות מן החוברת ותלה אותן על קירות ביתו.

"ודאי אהבת את התמונות האלה", ציין אחד מהם, "ולכן הן מתנוססות על קירות ביתך".

ג'וזף הסב את פניו לעבר הקיר, ואחר החזיר את מבטו אל השניים: "האם שכחתם את החלום שעליו סיפרתי לכם בשנה שעברה? הלוא האדם הזה, שמצולם כאן, הוא האיש ששלח אתכם אליי!".

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

חזון למועד,צעיר לימים,'בית ישראל',לימוד התורה,בשחר נעוריו,להחיות מתים,להחיות חיים,


אמרי שפר ח' סיון ה'תשע"ח


 


 


אדם מתפלל להקב"ה שישנה את המצב, ואינו מבין שהקב"ה שם אותו במצב הזה כדי שהוא ישתנה.


     אם שמעת הוראה או פסק של הרב ונראה לך שזה הפך ההיגיון, בדוק היטב, כנראה שאתה חושב כרגע בדעת בעלי בתים ולא בדעת תורה. 


     הדאגה היחידה שצריכה להטריד את האדם היא 'כיצד לא לדאוג', איך הוא מצליח להישען כל כולו על אביו שבשמים.  האדם צריך לדעת שרק ע"י אמונה , וביטחון מלא בהקב"ה, הוא יחיה בשלווה אמיתית ללא כל טרדות כלל.


     ישראל חוטאים מרעה ועוני , ואומות העולם מרוב טובה ועושר .


"יין ושכר אל תשת אתה ובניך איתך" (ניצוצות)


     חייו של יוסי היו הרוסים, בלשון המעטה. הטרגדיה החלה כאשר אמו ע"ה נפטרה כשהיה יוסי ילד  היו מאוד – קטן, כשהיא משאירה אחריה את בעלה ושלושת ילדיהם לבד. שאלות כמו למה, איך ומה מעורפלות ולא מובנות,  אך מה שלא היה מעורפל ומאוד ברור הוא, שאביו של יוסי התמכר אל הטיפה המרה כדי להקל מעליו את הכאב.  אך מבלי לשים לב ולתת את דעתו למעשיו, הוא בעצם הוסיף עוד הרס וכאב לילדיו שכבר סבלו ממילא.  המצב לא הותיר בפני כמה אנשים שפויים, שנכנסו לתמונת חיים כואבת זו, והוציאו את אחותו של יוסי מהבית והעבירו אותה לקרובי משפחה, אולם מסיבות שרק השם יודע הם בחרו להשאיר את שני הבנים עם אביהם הבעייתי. 


     הבית היווה תופת נוראית עבור שני האחים שנשארו שם. הם היו צריכים להתאמץ ולהגן על  – עצמם בדרכים שילדם לא מכירים בכלל. יוסי נזכר כשהיה פעם במצב של חוסר אונים מוחלט בהיותו ילד קטן מאוד הוא לקח חופן דגנים שמצא בתוך ארונית שהייתה מונחת על השולחן ומזג – חלב והחל לאכול את זה בידיים שלו כן בלי שום כלים. כך בדיוק כפי שזה נשמע.  אבל יוסי היה לוחם והצליח לשרוד בתוך הבית בו גדל. הוא שרד פיזית, אך מבחינה רוחנית הוא היה מותש וחבול. בהמשך הטרגדיה, כצפוי במקרים מהסוג הזה, הוא התמכר לשתייה כשהיה צעיר מאוד כדי לברוח מייסורי החיים. יוסי הפך לאלכוהוליסט. במשך עשרות שנים הוא שתה מזריחת החמה ועד לשקיעתה, כמויות שיכלו להרוג אדם חזק ובריא. לבסוף, האלכוהול הרג את אחיו ואת אביו. סביר להניח, שכל אדם שהיה רואה מה האלכוהול גרם לאביו ואחיו, היה שוקע בצער בשביל יוסי המסכן. העולם צרח אליו: "יוסי! כן אתה! התרחק מן הבקבוק! אל תריח אותו אפילו! פשוט תעצור!". אבל כאשר אנו מנותקים מהשם יתברך ברמה כזו, אנו נעשים חרשים ועם הזמן גם עיוורים. אני מדמיין לי את היצר הרע יושב לו על כסא בתוך ראשו של יוסי, מסובב את אגודליו בהנאה, מתענג על אשכול ענבים, וחושב שהעבודה שלו עם הבן אדם הזה היא הכי קלה עלי אדמות. אז למה בכל זאת קראנו לבן שלנו על שם יוסי? סבלנות, קוראים יקרים... 


     אנו מטיילים לעיתים בפארק ורואים את המסכנים האלה זרוקים כמו פגרים על הספסלים, או בין השיחים.  המחזה הזה מכה באנשים תמימים שמטיילים שם והופך אצלם לטרגדיה. זה גורם לך דיכאון. אנשים פרועים ומוזנחים אלה היו פעם תינוקות נחמדים וטובים, מישהו היה צריך להעניק להם אהבה, להדריך אותם בדרך הנכונה והישרה, לפחות לזמן קצר, במהלך חייהם. היו להם חלומות, תקוות, היה להם קצת שקט, אולם שם הם היו על סף מוות ובלי שום בושה, מתו במקומות הציבוריים. כך היו חייו של יוסי במשך שנים רבות. אולם בחסדיו של השם, יוסי גר במדינה בה ניתנו שירותים סוציאליים טובים, לכן לא זרקו אותו לרחוב. היה לו מקום לגור ואוכל שסופק על ידי המדינה, כך שהוא הצליח לחיות, פחות או יותר, אם אפשר לקרוא לזה חיים . יום אחד הייתה ליוסי חוויה מוזרה כשהיה שיכור בבית שלו, יחד עם חבריו השיכורים. משהו החל להתקרב אליו מתוך אור שהתגלה אליו כשהיה במטבח, שם בחר האור לפגוש אותו מכל המקומות בבית, והחל לדבר אתו, לעודד ולהרגיע אותו,  לתת לו להרגיש אהבה, חמימות ותקווה. היצר הרע התעורר ויוסי תהה האם האלכוהול הוא זה שמדבר אליו, או שהוא הצליח להפוך אותו למטורף. הוא ניסה לנער את מה שהוא חווה והמשיך את התוכניות שלו לאותו יום. עכשיו היצר הרע נשם לרווחה. למחרת האור הופיע שוב. למרות העובדה שהיצר תמיד מקדים לעבודה, בתוך ליבו של יוסי כבר נדלק ניצוץ.  אחרי עשרות שנים מבוזבזות על אלכוהול, של כאב והרס עצמי, יוסי פנה לקבלת עזרה והחל להשתקם.  הוא התחיל להרגיש את התפנית בחייו. הוא התאהב בהרגשה של צלילות הדעת. הוא התאהב בחיים . בריחות. בצבעים.  באנשים. והוא בעיקר התאהב בהקב"ה והחל לקיים ולשמור את מצוותיו. הוא אימץ וחיבק את החיים ועם העוצמה והחיות הזאת הוא הקים ארגון פרטי משלו לשיקום אנשים מאלכוהול וסמים, הוא אף החל להרצות ברחבי המדינה על הגורמים שהופכים אדם לתלותי. הוא מצא אישה כלבבו. 


     באמצעות ארגון השיקום שלו אנשים רבים שחייהם היו רעועים וחסרי יציבות הצליחו להתחזק ולהשתקם, ואף הם אימצו וחבקו את החיים והחלו להתקרב אליו יתברך כפי שיוסי עשה  .ולנו הייתה הזכות להכיר ולהתחבר לאדם שקט וענו, לאיש הצדיק והחזק הזה.  אחרי עשר שנים בהן היה פיכח, יוסי גילה שמבחינה רוחנית ונפשית הוא היה בריא יותר מכל זמן אחר בחייו , אולם ההתעללות בגופו כתוצאה מאלכוהול הייתה קשה מאוד והוא חלה בחולי הכבד. הוא נלחם במחלה עם הכוחות אותם הצליח לגייס, אך בסופו של דבר היה ברור שבקרב הזה הגוף שלו עומד להפסיד, מה שלא קרה מבחינה רוחנית.


יוסי לא ויתר. הוא נלחם על חייו. הוא ראה כל רגע כמתנה ממרומים. לאורך כל הדרך בה המחלה כרסמה אותו מבפנים,  הוא חזר ואמר, שכל רגע שבו הוא חי כאדם פיכח הוא נס שהעניק לו השם יתברך, לכן הוא גם לא מרגיש שגזלו ממנו משהו . השם נתן לנר נשמתו לדלוק במשך עשר שנים נוספות, למרות שיוסי בזבז עשרות שנים מחייו בחברת הטיפה המרה.  לכן קראנו לבן שלנו על שם יוסי. ואפילו שלקח לו קצת זמן להתפכח, אולם בסופו של דבר גרר את היצר הרע מגרונו ולא הניח לו. במהלך עשר שנות פיכחותו הוא הציל חיי אדם רבים. הוא הגיע למקומות בהם חיו אותם אנשים מכורים,  אל השיחים שבפארקים, אל התור לחנות המשקאות בתשע בבוקר, שם חיכו אותם מכורים, והחל לצעוק, עד שלא נותר דבר מהיצר הרע הזה. יוסי לימד אנשים רבים איך להילחם גם בחשכה  הוא לימד אותם שלעולם, אבל לעולם לא להתייאש... תמיד אפשר לחולל את השינוי –הקשה ביותר ולהתעלות מתהום הנשייה כמוני...


השם אוהב את האנשים הקטנים שלא מתייאשים, את אלה ועמלים על כך... –שמאמינים שאם אפשר לקלקל אז אפשר גם לתקן


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


אדם מתפלל,הקב"ה,ישנה,מצב,הוראה,פסק,היגיון,בדעת בעלי בתים,בדעת תורה, אמונה ,ביטחון,שלווה,טרדות,



אמרי שפר ז' סיון ה'תשע"ח


 


 


אין ספק כי הקשר החי והבלתי פוסק של האדם עם הקב"ה מתבטא בעיקר בחיים של אמונה וביטחון, וכפי שמגדיר זאת מן החזון איש זצוק"ל, שהאמונה היא ההלכה של הביטחון, והביטחון הינו קיום ההלכה למעשה של האמונה.


     "איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה, וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן " )מגן אברהם הקדמה לסי' תצד(


     אמר הרה"ק רבי ברוך ממעז'בוז זיע"א, שחג השבועות גדול עוד יותר מראש השנה, כי בראש השנה דנים כל אדם על הגשמיות שתהיה לו במשך כל השנה, ואילו בחג השבועות דנים כל אחד על הרוחניות שלו כל השנה.


     חומש במדבר נקרא 'חומש הפקודים', לפי שאתה מוצא בספר זה הרבה פקודים, מניינים, ספירות ומינויים שנצטוו עליהם ישראל בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים.


אותות משמים (על-פי 'פטיש החזק')


אין ברירה, חשב רבי רפאל מזוז. הקרבות בין בעלות הברית ובין הצורר הנאצי, שכבש את תוניסיה, מתקרבים אל העיר תוניס. חייבים להימלט מאזור הסכנה.


השנה תש"ג. מלחמת העולם השנייה בעיצומה. הצבא הנאצי השתלט במהירות על תוניסיה והחל להתעלל ביהודים, להוציא אותם לעבודות כפייה, ואף לנסות לשלח אותם למחנות ההשמדה. עכשיו כוחות בעלות הברית מתאמצים להדוף אותו מהמדינה.


המצוקה גוברת. ההכנות לחג הפסח נמהלות בדאגה המכרסמת בלב היהודים. רבי רפאל קנה בשוק כבש גדול. את בשרו חילק בין שכניו המפוחדים, כדי לעודד את רוחם.


כמה ימים קודם החג התקבל בביתו של רבי רפאל מברק מידידו, אברהם כהן, מכפר בארדו, המרוחק מעט מעיר הבירה. "בואו אלינו", הפציר הידיד. "התרחקו מהתופת המתקרבת לפתחכם. סביר להניח שהבירה תוניס תהיה מרכז הקרבות". רבי רפאל בחן את הדברים בכובד ראש. הוא חרד לגורל משפחתו. בסופו של דבר נענה להצעה.


שש נפשות מנתה המשפחה. בבוקר י"ג בניסן המתינה להם עגלה גדולה, רתומה לשני סוסים חזקים. חפציהם כבר היו מסודרים עליה. בני המשפחה תפסו את מקומותיהם, והעגלון פתח בנסיעה מהירה.


כעבור כעשרים דקות עצרה העגלה. העגלון ירד לברר את פשר התקלה. הוא גילה שאחד האופנים נעקר ממקומו. במקצועיות רבה תיקן את האופן והמשיך בנסיעה, לרווחת הנוסעים.


לא עבר זמן רב ושוב תקלה. הפעם ניתק בורג מרכזי. ידיו המיומנות של העגלון פתרו את הבעיה חיש-מהר. ואולם העגלה לא הספיקה לנסוע הרבה והאופן חזר ויצא ממקומו. רצף התקלות לא היה הגיוני. "זו עגלה חדשה כמעט", הלין העגלון, "אינני מבין את פשר התקלות הרבות".


רבי רפאל, שעד עתה ישב במקומו וקרא פרקי תהילים בלי הפסקה, קם בנחישות. "עלינו לחזור הביתה!", קרא לבני משפחתו, "יש כאן רמז מהשם שלא להמשיך במסע. אני מרגיש שאלו אותות משמים!". בני המשפחה ניסו להניא אותו מכוונתו – לשווא. הוא היה איתן בדעתו כי עליהם לחזור לתוניס, וכך עשו. הסוסים סבו על עקבותיהם וחזרו העירה.


הגיע ליל הסדר. יהודי העיר ניסו להשכיח מליבם את הפחד, ולהתמקד בניסי יציאת מצרים. בבוקר החג עדיין נשמר השקט. אך המתח עמד כל העת באוויר. פתאום נשמעו דפיקות בדלת. רבי רפאל ניגש אליה בשקט, והסיר בזהירות את הבריח, פותח את הדלת כדי סדק צר.


רבה הייתה הפתעתו לגלות את משפחת ידידיו מכפר בארדו מתפרצת פנימה. "מה קרה? מדוע באתם לכאן בעיצומו של החג?", שאל.


"ראשית כול", התנשף אברהם כהן, "עליכם להסביר מדוע לא באתם אלינו כמתוכנן".


בני משפחת מאזוז סיפרו על התקלות המוזרות שפקדו אותם. הכוהנים הגיבו בתדהמה. "קרה לכם נס!", זעק אברהם כהן. "חכם עדיף מנביא! אבוי לנו ולכם לוּ באתם אלינו".


והוא החל לספר: "בערב חג הפסח המתנו לבואכם. כשהשעות נקפו וטרם הגעתם, הבנו שדבר מה אירע, והוא שמנע מכם לבוא אלינו, על אף הסכנה הגדולה המרחפת מעל ראשכם בתוניס. לקראת ערב הגיעו לבארדו ידיעות מצמררות: הקרבות מתקרבים לעיירה! התברר כי בניגוד לציפיות, בעלות הברית פתחו במתקפה על העיירה הקטנה דווקא, במקום על עיר הבירה.


"ואכן, בתוך זמן קצר נשמעו הדי הפיצוצים. עשן מלחמה מילא את האוויר. רגעים לפני כניסת החג, בשעה חמש וחמש-עשרה דקות בערב, נשמעה אזעקה, והניסה את כולנו אל המקלט. בנס הצלחנו לחמוק אל המחסה, ואז זה קרה. פיצוץ עז נשמע מעל ראשינו. הרעש היה נורא.


"חששנו שספגנו פגיעה ישירה, ושמיד תתמוטט התקרה מעלינו. איננו צריכים לתאר את פחד האימים שאפף אותנו. זעקנו 'שמע ישראל', לחשנו את מילות הווידוי, ורק כעבור שניות ארוכות של חרדה הצלחנו להירגע ולהביט סביב.


"התברר כי אכן, פצצה פגעה בביתנו, והפכה אותו לתל חורבות. הצלחנו לחלץ את עצמנו לעבר הפתח, אולם גילינו שזה חסום לחלוטין. חמקנו החוצה מבעד לפתח האחורי. בצאתנו עברנו דרך המטבח, וגילינו שזה החדר היחיד מכל הבית שנותר על עומדו. המצות וסימני הסדר לא ניזוקו. אספנו מעט מזון ויצאנו לדרך. חשבנו לאן לברוח בשעה זו, והחלטנו לנסוע אליכם".


אברהם כהן סיים את סיפורו, ודממה שרתה בבית. כולם ניסו לעכל את משמעות האירועים המופלאים שקרו כאן. "לוּ באתם אלינו", הפר שוב אברהם כהן את הדממה, "סביר להניח שהמקלט היה קטן מכדי להכיל את כולנו. היינו חוגגים את ליל הסדר בקומה העליונה, ואז, חלילה...".


סיפור הנס של משפחת מאזוז וכהן הועלה על הכתב בידי רבי רפאל מאזוז עצמו, ונשלח לעיר ג'רבה, שבשעת המלחמה הייתה מנותקת מהנעשה בבירה. בני המקום, בראשות רבה של ג'רבה, רבי כלפון-משה הכוהן, ורבי רחמים-חי חויתה הכוהן, התאספו בבית הכנסת והאזינו לקריאת מכתבו של רבי רפאל. ההצלה המופלאה העניקה תקווה לניצחון כוחות הברית ולסילוקם המהיר של הנאצים מהמדינה, כפי שאכן קרה.





החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


אמונה,ביטחון,חסידים הראשונים,נעורים,לילה,עוסקים בתורה,חומש במדבר,'חומש הפקודים',




אמרי שפר ד' סיון ה'תשע"ח


 


 


 


אחרי שנתיים של לימודים, בא גוי לגאון רבי נסים קרליץ שליט"א שיגייר אותו. רבי נסים לא הסכים. שאלתי אותו: "ילמדנו רבנו, מדוע האיש אינו יכול להתגייר, הרי הוא למד יהדות במשך שנתיים?". אמר הרב: "הבחור הזה מכור למוסיקה, מי שמכור לעוד משהו, לא יוכל להתחבר לקב"ה עד הסוף!"


     אין זה משנה כמה אתה 'בן תורה', או 'אברך', עובד לפרנסתך או כל הגדרה אחרת. התורה תהיה או לא תהיה שלך, לפי הרגע הזה. אם תקשור את האותיות אל הנייר ואל הלב, שלך הן.


     אמרו פעם: כל שאר אברי הגוף, יתכן שיהיו חזקים ומוצלחים יותר אצל הגויים, אבל ה"ראש" - אותו יש לבקש אצל בני ישראל 


     בספה"ק מבואר (וכן אומרים בשם הרה"ק רבי מנדל מרימנוב זי"ע),  שבפסוק נאמר (שמות י"ט, י"א): והיו נכונים ליום השלישי, שהקב"ה ציוה על בני ישראל שיעשו הכנה ג' ימים קודם לקבלת התורה. ולכאורה במה היו יכולים להכין את עצמם, והלא לא היה להם עדיין את התורה,  ברם כלל ישראל התפללו אז את התפילה של "אהבה רבה", וביקשו מהקב"ה "והאר ענינו בתורתך" – שיזכו לקבל את התורה כדבעי.


     הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה מספר, שבשעתו ביקש ממנו מרן ה"חזון איש" זצ"ל לטפל באיזה בעל תשובה שהגיע מקיבוץ חילוני ללמוד בישיבת פוניבז', ושאל את ה"חזון איש", איך ובמה זכה הלה לחזור בתשובה, והרי אדם זה אכל נבילות וטריפות?  ענה לו ה"חזון איש" "דמעות אינן הולכות לאיבוד, בשעה שאביו יצא לתרבות רעה, שפך סבו עליו דמעות שלא הועילו על בנו, אבל עומדות עתה על נכדו"...


     הגויים לא יכולים לסבול את הקיום של עם ישראל, כי זה מאפשר לערוך השוואה ולראות את אפסותם לעומתנו.  לכן הם עושים הכול כדי להכפיש אותנו ולהוזיל את ערכנו. כך היה ביציאת מצרים, כך היה במתן תורה, וכך היה לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל.


     המוטו של ה 'חזון איש' היה, שבחושך לא נלחמים עם מקלות אלא עם אור, כיון שטיפה אחת מן האור דוחה הרבה מן החושך. עוד ישיבה עוד בית יעקב, עוד חיידר, וכך ידחה האור את החושך.


     זו המעלה של "ויחן שם ישראל". כאשר עם ישראל נמצא במצב של 'ויחן', דהיינו, כל אחד מוצא חן בעיני רעהו, כל אחד מבין את זולתו ודן אותו לכף זכות, כאיש אחד בלב אחד, זהו הזמן הראוי והמתאים ביותר לקבלת התורה הקדושה


הכפתור שפעל בגלולה... ("תפארת נוי"(


     סיפר הרב יוחאי אוחיון:  שמעתי לא מכבר על אדם נהג משאית במקצועו, שעות ארוכות מבלה הוא על הכביש. לפני מספר שנים החלו מיגרנות חזקות תוקפות אותו, כאבי ראש איומים, וכך הוא מספר: פניתי לרופא מומחה שנתן לי גלולות חזקות, ומני אז אני יודע שאם אני לוקח את הגלולה, מיד הכאבים חולפים, ואם אני מאחר בנטילת הגלולה, כל אותו היום מלווה בסבל בל יתואר.


     בוקר אחד נתקפתי בכאבים שגרתיים בשעת הנסיעה, הושטתי כהרגלי יד לכיס החולצה, אל גלולה שהייתה מוכנה זה מכבר ובלעתי, הנסיעה המשיכה על מי מנוחות. סוף היום אני מחפש מסמך שהנחתי באחד הכיסים, ובכיס... הגלולה! אני נבוך, אם הגלולה ביד אז מה בלעתי קודם, הרי הכאבים עברו?! אני נזכר... היום בבוקר נפל לי כפתור והנחתי אותו... בכיס. לאחר שנים של נטילת גלולות גיליתי שהתרופה נמצאת אצלי בראש... נמצינו למדים שהרבה מהוויות חיינו תלויים בעיצוב מחשבותינו, וכמו שאמר הפילוסוף הרומאי מרקוס אורליוס (חכמה בגויים תאמין): "חיינו, הם כפי שמחשבותינו מעצבות אותם".


הסוחרים שנרדמו (דברים טובים -  פסח)    


     הרה''ק רבי יהושע מבעלזא זי''ע דקדק פעם בלשון המשנה (פסחים ב.) "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר" ,ולכאורה אינו מובן מאי דקאמר "בודקין את החמץ" והלא בודקין את הבית מן החמץ שבו, ונשאר המהר"י בקושיא . בין השומעים היה גם בנו המהרי"ד זי"ע , שלימים חזר על קושיית אביו,  ופתח ליישב את הקושיא במשל,


     למה הדבר דומה,  לשני סוחרים שנסעו ליריד למכור סחורתם, והצליח ה' דרכם שבזמן קצר מכרו את הכול , ובשמחה הכינו את צעדיהם לחזור לביתם מוקדם יותר ממה שחשבו תחילה, כיון שכן החליטו לחזור רגלי, ויצאו לדרך,  לאחר כמה שעות רצו לנוח מעט מעמל הדרך לתת תנומה לעפעפיהם, אך חששו לשלום צרור המעות,  כיוון שלא ידעו היכן להחביא את צרור כספם, הביטו כה וכה, ויראו כי אין איש, כי אם עדר של פרות רועות באפר, על כן השכיבו עצמם על הזרעים, ואת צרור הכסף תלו על אחד העצים. אך סוחרים אלו לא ידעו ולא הבינו שפרות אינן רועות לבדן בשדה מרעה, ויש כאן איזה רועה המנהיג את עדרו , והוא אכן ראה איך שהם תולים את המעות על העץ, המתין הלה עד שנרדמו השנים, מיהר אל העץ - ונטל את כל הכסף לעצמו, אך חכך בדעתו כדת מה לעשות - אם יברח עם הפרות הרי הפרות מקימים קול רעש גדול בדרך הילוכם ויתעוררו הסוחרים משנתם ויתפסוהו בקלקלתו, ואידך אם יברח בלי הפרות הרי בעל הפרות יקיים בו 'פסק' , על כן מילא את התרמיל בגללים של הפרות תחת הכסף - כדי שלא ירגישו הסוחרים בקחת את תרמיל המעות - כי ריק הוא, והשכיב עצמו במקום אשר שכב עד עתה, ואכן תחבולתו הצליחה.      


     כאשר התעוררו הסוחרים משנתם שמחו בראותם את תרמילם 'מלא' תלוי על העץ והמשיכו בדרכם בשמחה, אולם כאשר פתחו את התרמיל חשכו עיניהם בראותם כי מלא הוא בגללים במקום הכסף, והביטו זה על זה בתדהמה ותמהו 'איך יתכן שהפרות הגיעו לראש האילן ונטלו את צרור הכסף ומילאו אותו גללים...' ובסכלותם אמרו , נו ,וכי אפשר לנו לילך אל הרב לדון 'דין תורה' עם הפרות...  ובכך סיים מהרי"ד את דבריו , כאשר הקהל משחק על טיפשותם של הסוחרים, ולא הבינו כלל מה בין עובדא זו לקושיית מהר"י מבעלזא זי"ע .     


     בכל אותו זמן עמד בנו הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע מן הצד והקשיב בכובד ראש לדברי אביו, ובתום דבריו התחיל כל גופו לרעוד מרוב פחד, ולשאלת החסידים הסביר באימה,  שדברים עמוקים וטמורים גנז אביו בהאי עובדא,  דהנה הסוחרים נשארו בקושיא מחמת טיפשותם , ואם היה להם קצת שכל בקדקודם היו מהפכים את הקושיות לתירוצים, דהנה דווקא מחמת שהוקשה להם - האיך יתכן שהפרות עלו על העץ ליטול צרור כסף, היו צריכים להסיק שוודאי היה שם רועה שהוא אשר עלה על העץ לגזול את כספם. 


     והנמשל, האדם ירד לעולם הזה עם תרמיל - זה הלב , ועליו למלאותו באבנים טובות ומרגליות על ידי קיום התורה ומצוות,  אולם לפעמים נרדם האדם על משמרתו דומיא דהסוחרים שנתנו תנומה לעפעפיהם, ובשעה זו מרוקן היצה"ר את לב האדם מכל הרכוש שצבר בתרמילו, ומכניס תחתם גללים  עוונות ותאוות רעות רח"ל , אמנם בהגיע זמנים טובים מתעורר האדם משנתו ובודק את לבו, והוא – נדהם למצוא שם 'גללים' , אך במקום לבחון מאין מקורם של הגללים כדי להוציאם ולהחזיר לעצמו את רכושו הרי הוא מתייאש ומשלים עם מצבו השפל, אולם , המשכיל מבין שהקושיות הן עצמן התירוצים, ויסיק שהיצר הרע הוא המכשיל את האדם בעת תרדמתו, כמאמר החכם ב"חובות הלבבות" (שער יחוד המעשה פרק ה')  אתה ישן והוא ער לך' , והוא אשר גזל ממנו את כל אוצרותיו, וימהר לרדוף אחריו ויתבע ממנו את רכושו ויעמוד על המשמר מכאן ולהבא שלא יירדם שנית,  ולכן בזמנים טובים של אור לארבעה עשר "בודקין את החמץ" ולא את הבית , כי עליו להגיע אל שורש הדברים, מהיכן המקור והשורש של החמץ - שהוא היצר אשר מלאהו בכל אלו הגללים, ולהחזיר את האבדה היקרה זו הנשמה הטהורה של כל יהודי 


 


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


להתגייר,יהדות,מוסיקה,'בן תורה', 'אברך',קבלת התורה,בעל תשובה,קיבוץ חילוני, נהג משאית, נהג משאית


אמרי שפר ג' סיון ה'תשע"ח


 


 בועז שאל "למי הנערה הזאת", והנער השיב לו "נערה מואבייה היא", הוא רצה לביישה, אמר לה בועז "הלא שמעת בתי" הם מביישים אותך, ואת מן הנעלבין ואינם עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבים, לכן "בתי" מלשון חשיבות, עכשיו את חשובה אצלי יותר.


     ביאר הרה׳׳ק ה׳פני מנחם׳ זי׳׳ע את המנהג להפסיק את הבחור החתן בעת דרשתו בסעודת ה 'בר המצווה' בשירה ובזמרה, ואח"כ ממשיך בדרשתו כבתחילה - ללמדם שיעסקו בתורה אפילו בשעה שהם מסובבים ב׳מפריעים' ה 'מזמרים' בסמוך אליהם כל מיני זמירות שונים ומשונים. (באר הפרשה(


     בכל חג – אמר הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצו'ב – יש את המצווה שיש לקיימה באותו חג. בסוכות – יושבים בסוכה ונוטלים ארבעה מינים. בפסח – אכילת מצה. בראש השנה – תקיעת שופר. ואילו בחג השבועות לא מצאנו מצווה מיוחדת לחג אלא המצווה לעצור ממלאכה.  משום כך – סיים רבי לוי יצחק – נקרא חג זה 'עצרת' על שם מצוותו.


    התורה נקראת חומש מפני שנתנו אותה בחמש מקומות, 1 ) במצרים, כמו קרבן פסח ודיני בכורות. 2 ) במרה, כגון פרה אדומה שבת ודינין. 3 )בהר סיני. 4 )באוהל מועד. 5 )בערבות מואב.(המבי"ט(.





ליל סדר חינוכי (הרב י. טוורסקי )


     אל מרן הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל ראב"ד העדה החרדית ירושלים, הגיע יהודי ביום הראשון של חג הפסח ובפיו סיפור מוזר, תמוה וכאוב.


     אמש, בליל התקדש החג, עת שעם ישראל הסב לשולחן הסדר, אירע בביתו המעשה. הוא ובני משפחתו היו מאוד עייפים מההכנות וטרדות ערב החג. טרם החלו את הסדר החליטו ביניהם שעליהם לחטוף תנומה קלה כדי שיוכלו לערוך את הסדר כדבעי.  אלא, שלמרבה הצער, התנומה התארכה יותר מן המתוכנן, שר השינה לא הרפה מהם כה מהר והם מצאו עצמם עם אור בוקר מתעוררים נדהמים ומאוכזבים בצער נורא. הם החמיצו את הסדר הקדוש על כל מצוותיו, לא עלינו.  כעת, שאלתו בפיו, מה עליהם לעשות???


     התשובה שהייתה בפיו של הגאון לא היה בה כדי לשמחם מדי הרבה. "עבר זמנו בטל קרבנו" הייתה התשובה המצערת, אלא, שהגאון הפתיע אותם בהוראה חדשה שעלתה ברעיונו הטהור באותו מעמד.  עליכם, אמר הרב פישר, להתיישב הלילה – בליל מוצאי החג – כולכם ולערוך סדר שלם על כל הליכותיו מרישא ועד גמירא, עד 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', כמובן הכול ללא ברכות בשם ומלכות. וכל כך למה? - - - משום מצוות חינוך.  על צאצאיך היקרים לחוות גם השנה את התחושה הרוחנית הכבירה של 'ליל הסדר' כפי שכל ילדי ישראל זכו,  ועליך לקיים בהם מצוות "והגדת לבנך" הנוהגת באמת בכל השנה.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 בועז,נערה מואבייה,מביישים,הנעלבין,עולבין,חשיבות,בר המצווה,בשירה,בזמרה,רבי לוי יצחק,



אמרי שפר ב' סיון ה'תשע"ח


 


 


אדם שיודע שני מקצועות שונים ברגע שהוא חייט הוא לא סנדלר, וברגע שהוא סנדלר הוא לא חייט... לא כן היודע שתי מסכתות או שני סדרי משנה אפילו כשהוא מתעסק עם סדר זרעים - סדר מועד עוזר לו להבנה, וכן להיפך... טובה תורה מכל סחורה...


     אמר רבי זירא: "רות אין בה לא דיני טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? מפני החסד, להודיעך כמה שכר טוב נותן ה' לגומלי חסדים".


     ה"חפץ חיים" אומר כי כאשר קורין בפ' וייגש "ובני דן חושים" מרחמים עליו על שהיה לו רק בן יחיד, אך בפר' במדבר רואים ששבט דן היה הגדול במספר לאחר שבט יהודה, ובזה רואים גודל החשיבות של נפש אחת מישראל.


   ידוע שהזהיר במצוות צדקה זוכה לבנים תלמידי חכמים.  רמז לדבר אומר בעל 'מלא הרועים' זיע"א: 'לגד' למי שהוא גומל דלים 'אל-יסף' הא-ל יוסיף לו 'בן' שהוא 'דעו- א-ל' שיהיה תלמיד חכם בתורה הקדושה. 


העכברים שנעלמו (אגעדאנק)


     את הספור הבא שמעתי מידידי רבי נסים תשובה הי"ו שהוא יהודי יקר המשכיר דירה בתל אביב,  בקומת קרקע, מזה שנים רבות. הדיירת האחרונה בבית, הייתה אישה חילונית גמורה, ששכרה את הדירה לשנתיים, אולם הבעיות התחילו מוקדם יותר, כבר לאחר מספר חודשים מעת תחילת השכירות,  התקשרה האישה אל המשכיר והתלוננה על מכה של עכברים בדירה...  היהודי דנן לא ידע את נפשו... הוא משכיר את הדירה כל כך הרבה - שנים, ומעולם לא שמע תלונה מעין זו! אמנם הדירה בקומת קרקע,  אבל עכברים? מעולם לא פקדו אותה ! אבל בכל אופן, הוא כמובן לא התווכח... אם הדירת אומרת שיש עכברים אז יש עכברים, והפתרון פשוט, מתקשרים לעירייה ומבקשים - שיבצעו הדברה נגד עכברים בסביבה ... ובכן, הוא פנה לעירייה, בקש לבצע הדברה, העירייה מלאה את הבקשה ושלחה מדביר מקצועי להדביר בסביבה, אך למרבה ההפתעה ההדברה לא הועילה כלל...


     חלפו מספר ימים, ושוב הדירת על הקו, -  התלונה המוכרת בפיה: בדירה יש עכברים!  לאחר שהדברה חוזרת לא השיגה תוצאות טובות יותר, ולאחר שבמשך מספר ימים נוכח המשכיר לראות בעיניו כיצד הדיירת מוציאה מידי יום ביומו מספר עכברים שנלכדו במלכודות שהציבה בדירה הוא - הציע לה לבטל את חוזה השכירות מבלי שיחייב אותה בקנס כלשהו,  אולם היא סירבה. היא העדיפה להישאר בדירה, להתמודד עם העכברים ולהתלונן ... - באחד הימים עלה בדעתו של המשכיר רעיון מקורי...  כשהתקשרה הדירת בפעם הבאה להתלונן על העכברים, הוא אמר לה שבמקורות היהודיים (ירושלמי דמאי ד, א) מופיע ספור אודות רבי פינחס בן יאיר, שבאו לפניו בני עיר אחת וספרו כי מכה של עכברים פוגעת ביבולם ומאימת עליהם בסכנת רעב. לאחר ברור שערך רבי פינחס בן יאיר, התברר לו כי בני אותה העיר אינם מעשרים את תבואתם, ועל כן יכולים העכברים לפגוע בה... " אינני יודע אם זה יעזור, אבל בהחלט יכול להיות שאם תתחילי לתת צדקה יסתלקו העכברים!", אמר המשכיר לדירת, ומאותו היום - ואילך היא שוב לא התקשרה בנושא זה...


     המשכיר מצדו כמובן לא התקשר מיזמתו לברר מה קורה... כל עוד הדירת לא התקשה להתלונן הוא העדיף לא להכניס את עצמו לצרות,  ולא התקשר כלל... אולם לאחר מספר חודשים, התקשרה הדיירת ובקשה להעביר את השכירות לדירת אחרת, כאשר באותה הזדמנות היא מספרת על השנוי שהתחולל בחייה בעקבות אותה שיחה במהלכה הציע המשכיר את רעיון הצדקה... היא ספרה שהיה לה סבא גדול, יהודי דתי, שחנך אותה תמיד שלא לסרב לבקשת יהודי... "אינך יכולה לדעת כמה מדורי גיהינום עבר אותו יהודי עד שהרהיב עוז לפנות אליך ולבקש את עזרתך! לכן, אל תסרבי אף פעם! מה שיש לך תני!", היה הסבא אומר. - ואמנם, בעבר, כך הייתה נוהגת הדיירת, עד שהגיעה לתל אביב...  כאשר הגיעה לעיר הגדולה, היא הכירה חברות חדשות, מהאוניברסיטה, והן החדירו לראשה רעיונות אחרים... הן גרמו לה להתייחס אל מבקשי הצדקה כאל 'פרזיטים', 'נצלנים', וכמובן, הסבירו לה כי אין כל מקום לעזור להם...  


     בהתחלה, היא לא הושפעה, אט אט חלחלו הדברים אל לבה והיא קפצה את ידה וחדלה לתת צדקה. מאותו היום ואילך הופיעו העכברים ! כאשר העלה המשכיר את רעיון הצדקה, לפתע נדלקה נורה אדומה במוחה של הדירת... היא שמה לב שאמנם, העכברים הופיעו בדיוק כשהפסיקה לתת צדקה... היא החליטה אפוא לחזור לתת צדקה כמקודם, וראה זה פלא: העכברים נעלמו כלא היו!  אולם הספור לא נגמר כאן... שכן במקומה של הדיירת הנוכחית תפסה דיירת אחרת, אשר לאחר תקופה קצרה התקשרה אל המשכיר והתלונה הכול כך מוכרת בפיה... כן... יש עכברים בדירה... - הפעם,  המשכיר כבר היה בעל ניסיון... הוא ידע בדיוק כמה מועיל ההדברה העירונית, ולפיכך אפילו לא ניסה להתקשר ולבקש כי ישלחו מדביר לטפל בבעיה... הוא המליץ מיד לדיירת להפריש סכום כסף לצדקה, תוך שהוא מספר לה את ספורה של הדיירת הקודמת, וכמה צפוי: מיד לאחר שהפרישה הדירת הנוכחית סכום לצדקה נעלמו - העכברים כאילו לא היו!


     הנה לכם שני ספורים אשר שניהם עוסקים באותה התרחשות בדיוק:  עכברים שנעלמו כלא היו בעקבות מתן צדקה. הספור השלישי משלים את התמונה, בבחינת החוט המשולש לא במהרה ינתק, - ומעשה שהיה כך היה:  את הספור אודות שתי הדירות בדירה בתל אביב, ספרתי באחד השעורים שמסרתי בבני ברק, שעור בו משתתפים בקביעות דתיים וחילוניים. באחד השבועות הבאים, לאחר השיעור, נגש אלי יהודי וספר: הוא עצמו משכיר דירה בבת ים, לאישה חילונית לגמרי, בקושי מיחסת משמעות למוצאה היהודי. למחרת אותו יום בו ספרתי את ספור העכברים התקשרה אליו הדיירת, ולא יאמן... היא מספרת על מכה של עכברים בדירה, ומבקשת כי יפנה לעירייה בדחיפות ויבקש הדברה...  אולם הלה, שקשר מידית בין הספור ששמע בליל אמש לבין פנייתה של הדירת, לא מהר להתקשר לעירייה... לפני כן, הוא ברר אם הדיירת הנכבדה מפרישה כסף לצדקה, ומשנענה בשלילה הבהיר כי לא יפנה לעירייה עד שתתקשר הדיירת לספר לו כי נתנה צדקה. ברגע הראשון, היא התקוממה... "למי בדיוק אתה רוצה שאתן צדקה כאן? כולם בסביבה אינשי דלא מעלי!", טענה, אולם הוא לא וויתר,  ולבסוף עלה בידו לשכנע. הגברת התחיבה לתת צדקה, והוא התחיב להתקשר לעירייה מיד לאחר שתתקשר ותספר לו שמלאה את הבטחתה ... ואמנם, למחרת היום התקשרה הדיירת להודות... כן... היא נתנה צדקה , והיא גם רוצה להודות על כך שדבר עם העירייה... באמת העכברים נעלמו כלא היו!


     הרי לנו כוחה של צדקה, ובפרט של מעשר אפילו לסלק בעלי חיים  - שמאומה אינו עומד בפניהם!


     הם יצאו ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מהם. היו ספוגים בטומאתה, בזוהמתה, באווירתה... והדברים כה נוקבים - אימתי האדם "יוצא ממצרים" - רק בשעה שהוא "מקבל את התורה"...


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


 


 


 


 


חייט,סנדלר,מסכתות,סדרי משנה,מתעסק,סדר זרעים,סדר מועד,תורה,סחורה, טומאה,טהרה,איסור,היתר,



אמרי שפר א' סיון ה'תשע"ח

 

 

אין למתן תורה תאריך מוגדר מכיוון שכל יום הוא התאריך שלו.

    אם אדם ניחן בחכמה ותבונה יעסוק בתורה ויגיע להוראה, אם יש לו ממון ויכולת ירבה בגמילות חסדים, יש לו קול נעים וערב ייהנה את הציבור מגרונו בתפילתו וזמירותיו. אל לאיש להתקנא בזולתו, על כל אחד לדעת את מקומו ולא לערב בין התפקידים. רק בכך נגשים את יעודנו, ובכך נסייע באמת לשלמות העם, עם ה'.

     אמרו חז"ל 'לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו'". 

     בכל יום האדם משתנה ומתפתח. הוא חווה חוויות חדשות המשפיעות על האופן שבו הוא תופס את עצמו ואת עולמו, לפיכך גם הבנתו ותפיסתו בתורה משתנים בהתאם. אם תפיסתו הרוחנית של האדם לא תתפתח במקביל להתפתחות אישיותו, האדם של היום יישאר תקוע עם תורה של אתמול וממילא לא יחוש שייך ומחובר אליה כראוי.

ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה (ויקרא ח לו) (אור דניאל)
להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל (רש"י).

     מעשה היה בשני בחורים מישיבת מיר שהוצרכו לעבור ניתוח. אמר להם רבם הגה"צ רבי ירוחם הלוי זצ"ל: סעו לעיר פלונית, ופנו שם לבית הרפואה. אם יקבעו שיש צורך בניתוח עמדו על כך שפרופסור פלוני ינתח, הוא ולא אחר. בדרככם סורו לעיירה ראדין ובקשו ברכה מצדיק הדור ה 'חפץ חיים'. אל תעזבו את המקום מבלי לקבל ממנו ברכה.
נסעו השניים, ירדו מהרכבת והמשיכו בכרכרה לראדין. כשהגיעו נמסר להם שמפאת חולשתו הרבה אין ה 'חפץ חיים' מקבל מבקרים. האחד ביקש להמשיך, אך רעהו התעקש. "הרב אמר שלא לעזוב את המקום עד לקבלת ברכה". המתינו בדריכות. מועד צאת הרכבת הבאה קרב ובא, וגם הדרך לתחנה אורכת זמן. נלחץ האחד, אך חברו לא ויתר. לפתע נפתחה הדלת. אפשר להיכנס. נכנסו השניים, ביקשו והתברכו, מיהרו ומצאו כרכרה והגיעו לתחנת הרכבת ברגע האחרון.

     נסעו לבית הרפואה ועברו סדרת בדיקות. נקבע שעליהם לעבור ניתוח. אמרו הבחורים: "אך ורק בידי פרופסור פלוני". נענו הם שאותו פרופסור נסע לוועידה רפואית ואין יודעים מתי ישוב. הניתוח דחוף, וסגנו מיומן לא פחות. בסודי סודות הוסיפו, שהפרופסור אינו צעיר עוד, וסגנו הוא הכוכב העולה, ולמעשה יש להעדיפו.

     האחד השתכנע, והשני בשלו. הרב אמר פרופסור פלוני, והוא נחוש להמתין לשובו. האחד נכנס לניתוח והשני המתין. לא שינה דעתו. גם כשנתבשר שניתוח חברו הצליח למעלה מן המשוער, חיכה עד לשוב הפרופסור ונותח על ידו. בינתיים חל סיבוך במצב חברו. הניסיונות לייצוב המצב לא הועילו, והשני שהחלים בינתיים מניתוחו השתתף בהלוויית חברו, ל"ע.

     הגיעו הדברים לאוזני רבי ירוחם, שנשאל – האומנם צפה מראש את הסיבוך? כלום רוח הקודש יש כאן? ואולי באמת הסגן נופל מרמתו של הפרופסור? נענה ואמר: "אין כאן אלא סוד אחד: זה ציית וזה לא".

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

מתן תורה,תאריך,בגמילות חסדים, נגשים,יעוד,נסייע,שלמות,משתנה,מתפתח,

עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט