בניית אתרים בחינם

 








אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ח

 

  

אילו היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את הקינות בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא . (רבי מרדכי מלכוביץ')

 

     ״אם יחסר לאדם איזה דבר כלשהו, עת טובה הוא להתפלל ולבקש מהקב״ה על זה בתשעה באב בעת שיושבים על הארץ״. דהיינו שדווקא בשיא החושך בזמן אמירת הקינות והבכיה שבתשעה באב שם יש עת רצון עצומה להיוושע בתפילה, כי כמו שלמדנו במאמר הנ״ל בתוך החושך הכי גדול נמצא האור הכי עצום !   (הרה״ק רבי פינחס מקוריץ זי״ע (אמרי פנחס ט באב)

 

     "אף אם אשמע בת-קול מן השמים שביום המחר יבוא משיח צדקנו – לא אאמין, שהרי 'אחכה לו בכל יום שיבוא', ואוסיף לצפות לבואו  היום  " (רבי יצחק מסקווירה)     

 

     בימי בין המצרים נוהגים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובפרט בהלכות התורה הנקראים "משפט" שנאמר: "ציון במשפט תפדה", ובמיוחד בענייני בניין בית המקדש - על יסוד מה שכתוב במדרש "גדול קרייתה בתורה כבנינה... ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית ".             

 

     הצעד הראשון בהשגת משהו בחיים, הוא החלטה שאתה לא מוכן להישאר במקום בו אתה נמצא כעט .  

 

     הקב"ה מצייר לנו את החיים ואנחנו צובעים אותם  .

 

    "ויצא מבת ציון כל הדרה" (איכה א,ו). ריבונו של עולם, אם נגזרה הגזירה שייצא מבת ציון כל הדרה, ההוד וההדר של ישראל – קח מהם את ה'יופי' של העניות,

     ככל שההר  .  גבוה יותר ,   כך הנוף מרהיב יותר .

בין המצרים  [זיכרון מיכאל קובץ שיטות קמאי ביצה]

     הר"ר יחיאל מיכאל יונגרמן זצ"ל ניצול השואה מסר נפשו להציל יהודים בימי השואה במלחמת העולם השנייה, והיה מלומד בניסים. פעמים רבות היה כפסע בינו לבין המוות .

     באחד הימים התפרצו אנשי הגסטאפו הגרמנים בליווי אנשי משטרה ההונגרית המיוחדת, לאחד מבתי החסות השוודית בו שהה הרב יונגרמן, בטענה כי הם מחפשים מרגלים רוסיים שהסתננו והתחבאו בין היהודים. הם הוציאו את כל היהודים וריכזו אותם בחצר לבדיקה ומיון. על כל היהודים היה להסתדר בשורה למסדר, ואנשי הגסטאפו עברו בין השורות והצביעו על החשודים, כל חשוד נלקח מיד לפינה אחרת בחצר ונורה למוות בו במקום. והנה איש גסטאפו הורה באצבעו על הרב יונגרמן ז"ל כחשוד, ופקד על אחד השוטרים ההונגרים לקחתו לפינת הנרצחים ולירות בו.

     מנהגו של הר"ר יחיאל מיכל במשך כל שנות המלחמה היה, כי את הטלית והתפילין שלו החזיק בתיק קטן שהיה תפור לשרוול מעילו וקשור ליד ימינו, ובכל מקום שהלך והתגלגל היו עמו תמיד הטלית והתפילין, ומעולם לא נפרד מהם גם במצבים הקשים ביותר. והנה כאשר הובל לירייה בחצר ושתי ידיו מורמות למעלה מעל ראשו, היטלטל לו באוויר תיק הטלית והתפילין, וככה הוא התקדם צעד אחד צעד, כאשר השוטר ההונגרי הולך אחריו עם רובה דרוך מוכן לירייה, ומלווה אותו עד שיגיע למקום בחצר הנרצחים. כאשר הרב יונגרמן הגיע למקום המיועד לירייה, תפש פתאום את תיק הטלית והתפילין בשתי ידיו, הסתובב במהירות כאשר ידיו מושטות קדימה והתחיל להתקדם לעבר פניו של השוטר ההונגרי שהחזיק מולו את הרובה מוכן ודרוך לירייה. והנה הבלתי יאומן קרה, כאשר עם כל צעד שעשה לקראת רובהו של השוטר ההונגרי כשהוא מחזיק בשתי ידיו לפניו את הטלית והתפילין החל השוטר ההונגרי לסגת לאחור, וכך צעדו כעשרה צעדים ,   כשהרב יונגרמן מתקדם לקראת השוטר, והשוטר נסוג לאחור לעיניהם הנדהמות של היהודים שעמדו במסדר.

     באמצע המצעד המוזר הזה נשמעה אזעקה ופצצות החלו נופלות מאווירונים של בנות הברית שהפציצו את בודפשט ללא הרף ,   אחת הפצצות נפלה על אותו בנין ששימש כבית חסות שוודי ,  ובמהומה שנוצרה החלו כולם לברוח ולחפש מחסה מפני הפצצות, וגם הרב יונגרמן זצ"ל הצליח להימלט ולהינצל, כאשר שאלו בנו הרב שלום מאיר יונגרמן שליט"א על סמך מה עשה זאת, ענה כי איננו יודע בעצמו, אך הרגיש מין דחף פנימי שלא יכל להשתלט עליו, ואמר שראה בעיניו של השוטר ההונגרי מן תדהמה מן התעוזה, ופחד מוזר מפני השקית של הטלית ותפילין.

מט' באב לפורים    (על-פי 'אהל אברהם')

בארשת פנים רצינית יצאו היהודים באותו בוקר של תשעה באב לתפילת שחר ית בבית הכנסת. נעלי עץ לרגליהם וצער החורבן על פניהם. ופתאום הִכה באפיהם ריח עז של דברי מאפה טריים. הם נדהמו למראה עיניהם: הקונדיטוריה הכשרה, בבעלות יהודית, הייתה פתוחה כבכל יום!

בעליה של הקונדיטוריה, ששכנה בלב העיר, היה יהודי שהחל לזלזל במצוות, והתקשה לוותר על הרווחים של יום עבודה. חמדת הממון שיבשה עליו את דעתו. באותו בוקר פתח את הקונדיטוריה כבכל יום. ההלם בקרב בני הקהילה היה גדול. פריצת גדר כזו לא נראתה בקהילת קהיר מעולם. הידיעה הועברה במהירות אל רב הקהילה, וזה מיהר לשגר שליחים לקונדיטוריה הסוררת ולבדוק אם אכן אמת הדבר. השליחים הבהולים שבו ובפיהם ההודעה הכאובה כי אכן הקונדיטוריה פתוחה בתשעה באב ושוקקת לקוחות. "צווּ עליו לסגור מייד את החנות!", הרעים הרב בקולו.

השליחים שבו אל המאפייה, והעבירו לבעליה את המסר החד-משמעי. האיש הרים את פרצופו מקערת הלישה שבה עיבד גוש בצק גדול, והביט בלעג בשני השליחים חמורי הסבר. "לא אסגור!", אמר באטימות. "הסתלקו מכאן". "זה יום חורבן בית המקדש!", ניסו השניים לדבר על ליבו. "דורות של יהודים צמים ומתאבלים ביום המר הזה, שבו נשפך דמם של מיליוני יהודים ובעקבותיו התפזרנו בכל קצוות הארץ, ואתה בועט ברגל גסה בכאבו של עם ישראל!". האיש הניף ידו בביטול ודחה בשאט נפש את דברי התוכחה. "מה לי ולאירוע שהתרחש לפני אלף ושבע-מאות שנים!", אמר בבוז. "וכי אני אשם בחורבן בית המקדש ועליי להפסיד פרנסה ולהתאבל?".. הרוחות בקהילה היהודית סערו. התנהלותו החצופה של האיש פגעה ברגשות הציבור כולו. ואולם דווקא המרא דאתרא, שאליו היו נשואות עיני הכול, שתק והורה לציבור להבליג על המעשה המחפיר.

חלפו הימים. שנה חדשה פרשה את כנפיה, ואחר-כך באה עונת החורף. הכול שכחו את רמיסת תשעה באב על-ידי בעל הקונדיטוריה. התקרב ובא יום הפורים. הרחוב היהודי לבש ססגוניות. יהודי קהילת קהיר נהגו לקנות ביום הזה דברי מאפה רבים, ולשלבם במרכז משלוחי המנות ששיגרו איש לרעהו ואישה לרעותה.

בימים שלפני פורים היו ידי האופים מלאות עבודה. המומחים שבהם נהגו לקרוץ תופינים בדמויותיהם של גיבורי מגילת אסתר, ולהפליא בעוגות עשירות בטעמיהן, ומעוטרות עיטורים מרהיבים. היצירות האפויות הועמדו לתצוגה, ושבו את דמיונם של העוברים והשבים. רק האמידים שבין אנשי הקהילה יכולים היו להרשות לעצמם לקנות את המוצרים הייחודיים הללו. ימי הפורים היו התקופה הרווחית ביותר בשנה בעבור האופים היהודים. יומיים לפני הפורים הופיעו שני שוטרים חמורי סבר בפתח הקונדיטוריה של היהודי הסורר. לקול שקשוק האזיקים החווירו פניו של האיש. בטרם הספיק לפצות פה כבר נכבלו ידיו. "במה חטאתי?", שאל בתדהמה, "מדוע אתם עוצרים אותי בערב פורים דווקא, בעונה העמוסה ביותר בשנה?". השניים התעלמו ממחאותיו הקולניות, ובארשת פנים נחושה גררו אותו אל בית המעצר. "מה פשע פשעתי?", התחנן האיש ושאל. "איננו יודעים", השיבו לו השוטרים, "נצטווינו לכלוא אותך בפקודת רב הקהילה".

באותה עת נהנה רב הקהילה מסמכות שלטונית רחבה, ואף ניתנה לו הרשות לעצור יהודים מבני הקהילה בבית המעצר המקומי, על-פי שיפוטו האישי. זה היה גורלו של האופה, שהושלך לתא מעצר בלי שידע כלל במה הואשם. ישב האיש בתאו תוהה לפשר הדבר. כמה פעמים ביום נכנס הסוהר אל התא והכניס אליו מזון ומשק=94, אך לא אמר דבר. האופה אף לא זומן לחקירה. כך עברו עליו יום ועוד יום. גם את יום פורים בילה בכלא. ופתאום נכנס הסוהר, פתח את דלת התא ושילחו לחופשי.

תשוש ונסער מהחוויה הקשה שעבר מיהר האופה אל ביתו של הרב. הפעם היו צעדיו מהוססים, וגם זקיפות הקומה שאפיינה אותו נעלמה. גבהות הלב שבה נהג תמיד הסתלקה ממנו. "מדוע ציווית לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ועוד בתקופה העמוסה ביותר בעבורי במהלך השנה?", שאל את הרב בקול כנוע. פניו היו מושפלות והזחיחות מהן והלאה. ניכר היה כי הבילוי בן כמה הימים במאסר נתן בו את אותותיו. "אומַר לך את הסיבה למעצרך", השיב הרב בניחותא. "זוכר אתה כי סירבת לבקשתי לסגור את חנותך בתשעה באב?". האיש קימט את מצחו, ואז הנהן בבושת פנים. "אבל למה דווקא עכשיו, בימי הפורים, המספקים לי פרנסה לכל השנה?", רטן בזעף. "וכי מה מיוחד בפורים?", הגיב הרב בטון מיתמם. "מדוע אירוע שקרה לפני אלפי שנים אמור לגרום ליהודים בימינו לנהור למאפייה שלך ולקנות דברי מאפה במחירים מפולפלים?".

האיש הרכין את ראשו בבושה. דבריו הנוקבים של הרב הוסיפו להלום בו: "מי שאיננו מתאבל בתשעה באב על האסון שהתרחש לפני דורות רבים, אינו ראוי לחגוג ולשמוח על נס שקרה אף הוא לפני שנים רבות".

האופה עזב בשתיקה את חדרו של הרב. מעתה והלאה המאפייה שלו לא נפתחה עוד בתשעה באב. הלקח נלמד.

 

 

  החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

מאמינים,תמים,ביאת המשיח,גאולה הקרובה, אמירת הקינות והבכייה,תשעה באב,עת רצון,להיוושע,תפילה,





אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ח

 

אמירת הפסוק 'יהיו לרצון הראשון' בנחת ובכוונה בסיום התפילה – מועילה מאוד לקבלת התפילה שלא תשוב ריקם, ומסוגלת לעניינים רבים.  וכל האומר בכל יום לפני ה 'יהיו לרצון' השני, פסוק המתחיל באות שמו הראשונה ומסיים באות האחרונה של שמו, או פסוק ששמו מופיע בו. א. יזכור את שמו לאחר פטירתו, ועל ידי זה ינצל מייסורים קשים וממכות אכזריות שאותם סופגים אלו שאינם זוכרים את שמם; ב. התורה תציל אותו מדינה של גיהינום.

     האוצר הגדול ביותר - אמונה.

     העולם כולו הוא שרשרת שלמות שנוצרת על ידי נתינה, כל אדם תורם את תרומתו הייחודית .

     כדור השינה הטוב ביותר - שקט נפשי     

המעיל שהציל  (דברים טובים – נשא)

     אני גר בירושלים ולומד בכיתה ו'. לפני כחצי שנה חלתה אמי במחלה קשה.  היא הייתה מאשפזת זמן ארוך בבית החולים, ואבי ואחי הגדולים נראו מאד מודאגים. אתי אף אחד לא דיבר על מחלתה של אימי. כנראה חשבו שאני ילד קטן מדי. אני חשבתי שזו דווקא סיבה שכן ידברו איתי, כי הייתי מאד מודאג ונפחד. אבל כמו ילדים רבים, גם אני מצאתי את השיטות לדעת מה קורה , ומה ששמעתי היה גרוע מאד. הייתה זו מחלה כל כך קשה, שאחים שלי אפילו לא הזכירו אותה בשמה.

     פעם אחת שמעתי את אחותי הגדולה מתייפחת ואומרת בטלפון: "הרופאים אומרים שהעסק אבוד".  כששמעתי את המילים האלה, נכנס פחד גדול בליבי . ידעתי שאם לא יהיה נס, אימא תמות בתוך כמה ימים,  ואני אהיה יתום בלי אימא. בכיתי זמן רב, ולא היה לי עם מי לדבר ולחלוק את פחדי. היה זה בחודש אלול.  בת"ת דבר המחנך על "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". הקשבתי היטב. הוא הזכיר את האמרה "וצדקה תציל ממות". מילים אלה נחרטו היטב במוחי. רציתי להציל את אמי ממות. חזרתי הביתה והחלטתי לתת משהו משל עצמי לצדקה.  לפתע נזכרתי במגבית הביגוד הנערכת בשכונתנו על ידי לא אחר מאשר אשתו של המנהל שלי, הרב ריכמן. פתחתי את ארון הבגדים, ולאחר התלבטויות שונות החלטתי לתת את המעיל שלי משנה שעברה למגבית. נגשתי לאבי עם המעיל ואמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל. אמרתי לו שהמעיל קטן עלי,  והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. אבי בקש ממני למדוד שוב את המעיל ואמר שלדעתו אני יכול ללבוש את המעיל. אמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל לרפואתה של אימא והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. מה אכפת לך, אבא,  לא אבקש ממך לקנות לי מעיל חדש". אבי השתכנע מיד. "אין בעיות", אמר. אני מקווה שזה יעזור לרפואתה של אימא". ראיתי דמעות על פניו בעת שאמר זאת. רצתי לביתו של המנהל. אשתו לא הייתה בבית, והוא זה שפתח לי את הדלת. הגשתי לו את המעיל ואמרתי, שאני רוצה לתרום אותו לצדקה. הוא הביט במעיל ואמר: "זה נראה ממש חדש. אתה בטוח שהוריך נתנו את זה? הסברתי לו שאימא לא יכלה להסכים, כי היא חולה מאד ונמצאת בית החולים , ואבא מסכים שנמסור את המעיל לצדקה, כדי להציל את אמי ממות. קולי קצת רעד בעת שאמרתי את הדברים, וראיתי שהמנהל מתרגש מאד לשמעם. "

     המנהל, נכון שבטוח עכשיו שאימא תהיה בריאה ?" העזתי לשאול. "אנחנו מקוים ומתפללים", אמר. "אני רוצה שהמנהל יבטיח לי, שאימי תבריא", אמרתי פתאום ונדהמתי מחוצפתי. "צדקה תציל ממות, לא?"  המנהל לא ידע מה להשיב לי. "מאיר, עשית עכשיו השתדלות גדולה. איש אינו יכול להבטיח דברים כאלה, אבל אני בטוח שתרמת עכשיו זכות גדולה לרפואת אמך..." המנהל נשמע לי מתחמק, ואני הלכתי מביתו מאוכזב וכואב. מיד לאחר סוכות הגיע הגשם. אחותי הגדולה הורידה את בגדי החורף.  לבשתי גופיה ארוכה וסודר. בצאתי לת"ת, לבשתי את המעיל הישן של אחי. הוא נראה גדול עלי, אך לא היה אכפת לי בכלל. מצבה של אימא החמיר מאד, והבית הוזנח לחלוטין. לא היה מי שיכבס לי את הבגדים . הלכתי כמה ימים עם אותו בגד, ואתם מתארים לעצמכם איך הוא נראה.

     היה זה ביום שלישי, יום שלא אשכח לעולם. סימנו את הלימודים, ואני הלכתי לביתי שקוע במחשבות. לא הייתה לי שום סבה למהר. ממילא איש לא חיכה לי בבית הקודר והעצוב. הלכתי וחשתי איך גרוני נחנק, ודמעות מתחילות לבצבץ מעיני. ופתאום ראיתי קבוצת ילדים עומדת לצד תמרור באמצע המדרכה. הם נראו במצב רוח מרומם וצחקו בקולי קולות. נראה היה שהם החליטו להשתולל קצת. הם שגרו הערות לכל מי שעבר שם.  מי שהשמיע את ההערות היה אלעזר, שנחשב לילד בדחן במיוחד. עצרתי את דמעותיי והשתדלתי למחות את הבעת פנים העצובה שלי, כדי לעבור את חבורת הילדים בשלום. ואז ראיתי את אלעזר מביט אלי בצחוק וידעתי שהפכתי למטרה. "הנה הקבצן מגיע", הוא אמר, וכולם פרצו בצחוק. "תגיד, ממתי משתמשים באוהל בתור מעיל?" "יש לך בעיה?"  אמרתי. "לך יש בעיה, לא לי", אמר אלעזר. "תסתכל על עצמך ותראה." באופן לא רצוני העפתי מבט על עצמי, וראיתי שהוא אינו מדבר סתם. חולצתי ומכנסי היו מקומטים, ועליהם כתמי בוץ. כל אלה, והמעיל התלוי עלי כמו על קולב, באמת גרמו לי להראות קבצן. נעלבתי עד עמקי נשמתי. "תאמין לי, לך עם כובע הפוך – וכולם שמים לך כסף", אמר אלעזר,  וכולם פרצו בצחוק. הבטתי בו בלי מילים. לא היה לי מה לענות. ואז לפתע ראיתי דבר מדהים. המעיל שלו נראה לי מאד מוכר. הפרווה הזו של המעיל... אלעזר היה לבוש במעיל שלי!!! עיני הביטו מיד אל הכיס, כן בפתח שלו היה קרע זעיר. זה היה המעיל שלי, ללא ספק. הגילוי החזיר לי את הביטחון העצמי שלי.  ידעתי שאני יכול עכשיו להציל את כבודי העצמי ולהשפיל את אלעזר עד עפר. במשך השניות שחלפו דמיינתי איך אני אומר לו: "אל תדבר על קבצנים,  כאשר אתה לבוש במעיל שתרמתי למגבית הבגדים ". ידעתי שזה יסגור את הפה של אלעזר, וכעת הוא לא יעז לפגוע בי. אבל המילים נתקעו לי בפה. הרגשתי שזהו גילוי גדול מדי. שזוהי השפלה ענקית מדי . ידעתי שהדברים שאומר יתפרסמו בכל הת"ת , ואלעזר לא יוכל להראות את פרצופו ברבים.

     הבטתי בפניו של אלעזר, שפתי רועדות. לומר ? לשתוק? אלעזר המשיך לחייך. הוא אמר: "רק תביא לי אחוזים מהכסף שתאסוף, טוב?" הוספתי להביט בו, והוא כנראה חש שלא בנוח ושאל: "מה אתה מסתכל עלי ככה? אין עלי שום גרוש לתת לך, קבצן". למילה האחרונה שלו היה שומע נוסף. הרב ריכמן, שבדיוק היה בדרכו לביתו. "מה אמרת?"  שמענו כולנו קול והסתובבנו במהירות. "חזור על מה שאמרת!"  אלעזר שתק. "אני רוצה שתחזור מיד על דבריך האחרונים!" אמר המנהל בקל תקיף ביותר. "אמרתי... קבצן..." צייץ אלעזר. המנהל הביט בי. ראיתי שהוא מסתכל על מעילי המרופט, ראיתי שנזכר, ואז במהירות סובב את ראשו לכיוונו של אלעזר. ראיתי את עיניו ננעצות במעיל של אלעזר. הוא זיהה את המעיל. הוא לא יכול היה שלא לזהות, משום שהוא דבר איתי על כך שהמעיל נראה חדש. הוא הסתכל אלי ואליו ושוב אלי. מחשבות רבות חלפו במוחו . יכולתי לקרוא את מחשבותיו. ..."ומה ענית לו?" הוא שאל אותי. "לא עניתי כלום," אמרתי והבטתי חזק בעיני המנהל. ראיתי שפניו אורו. ראיתי על פניו הערכה גדולה ועם זאת ארשת הקלה. "לך, אלעזר, לביתך", אמר המנהל בקול קשה, "אולי אינך יודע,  אבל אמו של מאיר חולה מאד. אני מאחל לך ולחבריך שלא תעמדו אף פעם במצב שלו. בוא אלי מחר למשרד ותגיד לי איזה עונש מגיע לך, אף על פי שמה שאמרתי לך נראה לי עונש מספיק". הבטתי על פניו של אלעזר. הוא נראה אמלל מאד. הוא לא ידע שאמי חולה, וכעת עמד במצב מביך מול חבריו. הוא השפיל את פניו ומלמל: "אני מצטער, לא ידעתי..." "ואתה,  מאיר, בוא איתי למשרד, אני רוצה לשוחח אתך", אמר הרב ריכמן. הלכתי אתו, גורר עלי את מעילי . חשבתי שאני יודע מה הוא הולך לומר לי. אבל טעיתי. נכנסתי למשרדו. הוא התיישב על כסאו ונראה נבוך ומבולבל. הוא התחיל לדבר בשטף:" אני המום.  קשה לי להאמין שיש לי כזה ילד בת"ת. איך התאפקת, תגיד לי. אפילו אנשים מבוגרים לא היו עומדים בכך," אמר. "זיהית את המעיל?" שאל, כדי להיות בטוח. הנהנתי בראשי לאות "הן". "מה גרם לך לשתוק ולא לומר דבר?" משכתי בכתפי. "לא יודע ... חשבתי שזה יהיה... יותר מדי... חשבתי... "אני לא מאמין שמבוגר היה עומד בזה", אמר המנהל. " בעצם... יש מישהו.. מזמן.. תסתכל עליו..." המנהל הצביע לעבר תמונה על הקיר של אדם נשוא פנים "מי זה?" שאלתי. "השם שלו רבי אברהם ברדקי. הוא היה שנים רבות מנהל ת"ת 'המסורה'. הוא היחיד... וכעת אתה..." ופתאום כמו נזכר במשהו: "שמע, מאיר, אתה זוכר שבקשת שאבטיח לך שאמך תהיה בריאה,  ולא הסכמתי?" "זוכר", אמרתי ולא כל כך הבנתי מה הקשר. ... "כעת אני כמעט בטוח שהיא תבריא.. אל תסתכל עלי ככה... אני לא נביא... זה הכול בגללו", אמר, והצביע לעבר תמונתו של הרב אברהם ברדקי. " שב ואספר לך," אמר הרב ריכמן. ישבתי מולו והוא החל לספר: "

     רבי אברהם ברדקי היה לא רק מנהל חינוכי. הוא היה אישיות חינוכית גדולה. בהיותו בן 75 חלה ברגלו, ולאחר סדרת בדיקות הודיעו לו הרופאים, כי אין בררה אלא לכרות את רגלו. הוא חזר הביתה שבור ברוחו, וחשב על כך שלא יוכל עוד לסייר בת"ת בין הכיתות. הוא נעצב אל לבו, כי ידע שכעת יאלץ להטריח אחרים שיסיעו אותו בכיסא גלגלים. כך הלך לביתו עם כאבי רגלים וכאבי לב.  כאשר הגיע לבניין מגוריו, פגש בו אדם חצוף אחד מדיירי הרחוב והחל לומר לו: 'אתה אדם שמזניח את הניקיון. בגלל הבניין שלכם כל הרחוב מלוכלך. איך אתה יכול לחיות ככה? מדוע אתה מלכלך את כל הרחוב' רבי אברהם יכול היה לענות, שהוא ורעייתו זקנים ושומרים היטב על הניקיון. אך הוא בחר לשתוק , והחצוף הוסיף לעלוב בו ולהטיח בו דברים קשים.

     כאשר ראה שהדברים אינם זוכים לתגובה, סיים את דבריו בעלבון קשה במיוחד והלך לדרכו. ואז אמר לתלמידו, שפגשו במקום: 'מסתבר שזה היה במקום הרגל.' התלמיד לא הבין למה התכוון, אולם לאחר מספר ימים הודיעו לו הרופאים, כי הדלקת נרפאה מאליה, ואין צורך לכרות את הרגל. למקורביו הסביר,  כי אין לשער את גודל השכר של אלה 'הנעלבים ואינם עולבים – שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. אלה הם האוהבים של הקדשו ברוך הוא, ו ה' אינו רוצה שיאנה רע לאוהביו". "מאיר , יקירי," אמר המנהל, "גם אתה אחד מאוהביו של הקדוש ברוך הוא. עלבו בך , ואתה יכולת לענות ובחרת לשתוק. העלבון שספגת צריך לבוא במקום צער גדול יותר. כעת אני כמעט בטוח, שהקדוש ברוך הוא ירפא את אמך..." "הלוואי, הלוואי,"אמרתי ופרצתי בבכי גדול. המנהל הרגיע אותי ואמר שוב ושוב: "יהיה טוב, מאיר, יהיה טוב". הוא הדגיש לי שאינו מבטיח שאימי תרפא, אך מאד מאוד נראה לו. עברו מאז חדשים, ואתם בוודאי מתוחים לדעת מה קרה. אספר לכם: הרופאים התייאשו לגמרי מלרפא את אימא. בעצת אחד מגדולי הדור היא הוטסה לחו"ל ועברה שם טיפולים קשים מאד. היו רגעים של ייאוש ורגעים של תקוה, ובסופו של דבר...  השבוע חזרה אמי הביתה. אמנם רזה וחלשה מאד,  אבל היא התגברה על המחלה הקשה. ואני יושב לי בחדרי בשקט, כדי לא להפריע לה לנוח, וכותב את הסיפור כולו. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד ממנו.  

     השלמתי עם אלעזר. הוא בקש סליחה מכל הלב והסתדרנו. ובכל פעם שאנו עוברים ליד התמרור, אני חושב : "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ומתאר לעצמי, מה היה אילו הייתי עונה לו. לעולם לא הייתי יודע מה הפסדתי. וכשאני יושב ליד אמי, לבי שמח ומאושר לראות אותה, אני יודע שלעולם אהיה שייך לאלה "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים".



 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

ייסורים קשים,מכות אכזריות,דינה של גיהינום,האוצר הגדול,אמונה,שרשרת שלמות,נתינה,כדור השינה,שקט נפשי,     



אמרי שפר ו' אב ה'תשע"ח

 

אורח נדיר - שאלו לרבי משה לייב מסאסוב: מה טעם אמרו 'גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה'?  השיב רבי משה לייב: מלוא כל הארץ כבודו ותמיד ובכל מקום אפשר לקבל את פני השכינה, ואילו אורח, אינו מזדמן בכל עת ובכל שעה..

    אל תוותרו על שום מטרה, גם אם זה נראה בלתי אפשרי בינתיים.

    בספר "שארית מנחם" להרה"ק רבי מנחם מנדל מווישווא, ביאר בדרך רמז את דברי משה רבנו על שרי המאות והאלפים, כך: "והדבר אשר יקשה מכם", כאשר יש ליהודי צרה והוא מתפלל לקב"ה, העצה לקבלת התפילה היא "תקריבון אלי", שיכוון את כאבו על צרת אביו שבשמים, יתפלל על צער השכינה הנמצאת בגלות. דבר זה יגרום שמובטח לו "ושמעתיו", הקב"ה יקבל תפילתו . )במחשבה תחילה(

     האדם, ברוב סכלותו, ומחמת אי-סבלנותו, מכניס את עצמו לצרות ולייסורים שכלל לא נגזרו עליו. אם היה עוצר לרגע ממרוצתו, מרוצת - הנפש והבהלה, ועורך חשבון נפש נוקב עם ליבו, ומחליט להטיל את כל כובד - המשקל של העניין בו הוא עוסק, על הקב"ה, ומשים בו את מבטחו, מתוך ידיעה ברורה שהא-לוקים שהכניס אותו אל העניין הזה, יש בו כוח גם לחלצו מן המצר, הרי שללא ספק היה רואה בישועת ה' כהרף עין, הרבה יותר מהר ממה שחשב.

הקדרה שנשברה ) דברים טובים – נשא)

     הגאון הקדוש רבי ישועה בסיס זיע"א שמע ברוח קודשו, שמכריזים בשמים על פלוני, בעל המאפיה,  שהעולם כולו מסור בידו, אשר יגזור – יקום, ואשר יברך- יבורך. לשמע דברים אלו תמה הצדיק וביקש לברר לעצמו, מדוע זכות עצומה זו נפלה בחלקו.  לפיכך קם רבנו והלך אליו שאלו: "אמור נא לי בבקשה, איזו מצווה עשית שזכית בגללה לכוח זה?"  נבוך הלה וענה: "אדם פשוט אני ועמל לפרנסתי. איני יודע מאומה". אמר לו הרב: "חשוב ונסה להיזכר".  משך בכתפיו "דבר פשוט יש, אולי לכך מתכוון רבנו.

     ביום שישי, לאחר האפייה, בעוד התנור לוהט, באים בני הקהילה להטמין בו את החמין לשבת. בצהרי השבת שבים הם לקחת את קדרותיהם". "שבת אחת הוצאתי קדרת אישה אחת. אולם לא החזקתי בה כהוגן ונפלה מידי ונשברה. לתדהמתי הרבה, לא הייתה בתוכה אלא ביצה אחת. כה רב היה עונייה,  שלא היה לה דבר נוסף לשים בקדרה. ראיתי כמה הצטערה על קדרתה שנשברה ועל עונייה שנתגלה". אמרתי לה: "הנה כאן קדרה אחרת, קחי אותה" ולמעשה הצעתי לה את קדרתי. אולם היא מאנה לקחתה ואמרה: "אין זה שלי". בקשתי שתמתין מעט עד שכל בעלי הקדרות נטלו את שלהם. לאחר מכן אמרתי לה: "הרואה את, איש לא בא לקחתה, כנראה הפקירוה – שלך היא בדין". עתה למשמע דברים אלו נאותה לקחתה. "ומאז, בכל שבת מכין אני שתי קדרות האחת לי והשנייה – שאין איש בא לקחתה,  והאישה זוכה בה בכל פעם מחדש!"

     אנחנו הרבה משמחים אחד את השני ואנחנו כל כך שמחים בזה , יותר שמחים מזה שמשמחים אותו. כי אנחנו נותנים והוא מקבל. אך אם הוא ירבה במילים של הכרת הטוב ויחמם לנו את הלב, אז הוא עצמו הופך לנותן וכו' וכו'. אם רק היה אפשר לפתוח פתח קטן בשמים, לראות ולשמוע מה מתרחש שם כשעושים חסד עם השני, כשמוצאים נקודות טובות בשני, אם רק היה אפשר להבין מה זה טלית ותפילין, מה זה שולחן שבת, אם היינו מבינים אז ליצר הרע לא היה יותר שום סיכוי אצלנו. לשאת את הראש אל ה' זה לבקש ממנו יתברך שיעזור לך לקבל כל מה שעובר עליך באמונה, באהבה, בשמחה. להיות מרוצה מהחיים שלך, לדעת שכל מה שקורה לך זה ה' עושה לך וזה הכול לטובתך. "



 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אורח נדיר,הכנסת אורחים,קבלת,פני שכינה,מזדמן,סכלותו,סבלנותו,צרות,ייסורים,המאות האלפים,



אמרי שפר ה' אב ה'תשע"ח

 

אם אדם צם ולא פשפש במעשיו – הוא לא יצא ידי חובת הצום!

     בזמן אבותינו, עד לפני דור או שנים, צער החורבן היה מורגש. ואלו כיום בעוונותינו הרבים נשכח מליבנו עניין החורבן, אנשים ריקים מתהללים במדינה ובישוב הארץ, ולא שמים לב שהמצב שאנו שרויים בו היא הגלות הגדולה ביותר שעליה צריכים לבכות. והרי בכל שמחה מצווים אנו: "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". בכל בנין ובית חובה להשאיר אמה על אמה כדי לזכור את חורבן בית המקדש בכניסתו וביציאתו. וכבר כתב היעב"ץ שנראה בעיניו שכל סיבת העינויים והשמד ואורך הגלות הוא מחמת חוסר הבכייה והצער על גלות השכינה, ואם כך הדברים אמורים על זמנם, מה נענה אנו יתמי דיתמי על זמנינו אנו???

    הרב הקדוש רבי מרדכי מנדבורנא זיע"א היה אומר: בטבע העולם, אבא שיש לו עשרה בנים ומתו מתוכם שבעה, הרי השלשה הנותרים אהובים ביותר, משום שאלו מה שנשארו לו בחייו. אף הקדוש ברוך הוא כן, אנו שארית הפלטה, ולכן אהבתו וקרבתו אלינו גדולה, ובפרט בימים טרופים אלו. ועיקר מטרת הרחוק שהרחיקנו השם יתברך מאדמתנו היא כדי שנזכור עוונותינו, נתחרט על מעשינו, ונחזור בנו. וכמו שנאמר: "בושו והיכלמו מדרכיכם בית ישראל".

     יש מצווה "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" ומבארים חז"ל: תוכיח אותו באופן כזה שלא יפגע, באופן שלא תישא עליו חטא, שלא יצא מזה חלילה חטא שפגעת בו. צריכים לדעת שכאשר ניגשים להוכיח מישהו שחלילה אין לנו נגיעות בעצם התוכחה וידינו נקיות.

האורחים והמארחים יוצאים מופתעים (שיחת השבוע, גליון 1638)

ליל שבת בשכונת שערי חסד בירושלים. המתפללים יוצאים מבתי הכנסת, בדרכם לבתיהם, לסעודת השבת. פה ושם אפשר לראות אבות ובניהם, הלבושים כמנהג תושבי ירושלים החרדית, ולצידם צעיר או שניים בעלי חזות לא-דתית. הם צועדים יחד, משוחחים בנעימות ומחייכים זה לזה. לרגע נראה שהם בני משפחה. אך לא, אלה אורחים שבאו לחוות את חוויית השבת בירושלים.

הכירו: הרב אלי לינקר , תושב שערי חסד. שפתו נעימה, שקולה ומדודה. מאחוריו מפעל ייחודי של קירוב לבבות, הפועל כבר עשרים שנה, מתחת לרדאר התקשורתי: אירוח צעירים לא-דתיים לשבת במשפחות חרדיות. "השבתות האלה משנות עולמות, הן של האורחים הן של המארחים", הוא אומר.

תקרית בגן המשחקים

אלי גדל בשכונת בית וגן בירושלים. חוויית ילדות נחרתה בליבו ומלווה אותו עד היום: "הלכתי לשחק עם חברים בגן המשחקים בשכונה הסמוכה. ילדים לא-דתיים שהיו שם התנכלו לנו, הטיחו בנו מילות גנאי ואף הִכו אותנו. לא כעסתי עליהם. יצאתי משם בתחושה קשה. במוחי ניקרה השאלה, איך מפילים את חומות השנאה והניכור".

עם חלוף השנים החליט לפעול. הוא החל לארגן מפגשים, הרצאות וסיורי היכרות. באותו זמן נוסדו המדרשות למנהיגות, המכינות הקדם-צבאיות. "כחלק מהליך ההכשרה של הצעירים ביקשו המכינות להכיר להם את מגוון הקבוצות בעם ישראל", הוא מספר. "בין השאר הביאו אותם לשכונות החרדיות בירושלים. נתקלתי בהם בשכונת מאה שערים, והופתעתי מאישיותם של הצעירים האלה. פגשתי אנשים פתוחים, נעימים, סקרנים ומלאי צימאון להכיר את אחיהם החרדים ואת היהדות. אמרתי בליבי: איתם אפשר לבנות גשר בין העולמות".

להפיל חומות

הוא נרתם לעניין, והחל לשמש איש קשר לחיבור בין קבוצות צעירים המעוניינים להתארח בשבתות ובין משפחות חרדיות שהסכימו לארחם. "בהתחלה זה היה קשה", הוא מודה. "היינו צריכים להסיר את חומות החשדנות, משני הצדדים. אבל ראיתי במו עיניי מה המפגשים האלה מחוללים. האורחים פוגשים בפעם הראשונה מקרוב משפחות חרדיות ויוצאים מוקסמים. בה בעת מגלות המשפחות החרדיות נוער נפלא, בעל מידות טובות וצימאון גדול".

הפעילות התמסדה והוקם ארגון אלי"י – אשנב לשיח יהודי-ישראלי. "בכל שבת אנחנו מארחים בין שלושים למאה וארבעים צעירים במשפחות חרדיות, בכל רחבי הארץ. יש גם הרצאות, סיורים ועוד".

קמפיין ה 'הדתה' מסייע

התגובות והמשובים הם הדלק להמשך. "החרדים אומרים לי: 'איפה מצאת צעירים נהדרים כאלה! לא רק ששהייתם בביתנו לא הזיקה לחינוך ילדינו, אלא היא חיזקה בליבם את ההכרה במעלתו של עם ישראל'. והצעירים אומרים לי שזו השבת המיוחדת ביותר שחוו". הוא מספר בחיוך על שאלה של בחור שהוקסם מהתנהלות המשפחה החרדית: 'אפשר להיות חרדי גם בלי להקפיד על קיום המצוות?"...

ומה עושה קמפיין ה'הדתה' לפעילות שלכם? שאלנו. הרב אלי מחייך. "זה רק משרת אותנו. עובדה, בעת האחרונה יש רישום מוגבר לשבתות"...





 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

פשפש,אנשים ריקים,מתהללים,מדינה,ישוב הארץ,בית המקדש,העינויים,השמד,הגלות,


אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ח

 

אותיות "איכה" הן אותיות " אַיֶּכָּה". אדם מישראל בכלל, ושרידי הפליטה והחרב, האודים המוצלים מאש השואה בפרט, כשקוראים את מגילת "איכה", צריכים לשמוע באוזניהם את קול ה' הקורא אל היחיד: איכה? היכן אתה? מה עשית כדי למנוע חורבן חדש. האם תיקנת מעשיך ובנית את ביתך על יסודות כאלה שיבטיחו יציבות רוחנית ומוסרית לישראל? דבר זה אפשרי לעשותו, רק אם נגביר חיילים לתורה ולקיום מצוות.

 

    אמר האדמו"ר ה"קדושת ציון" לבחור מוכשר: העולם נוהגים לקרוא לבעל מוח מעולה "ראש ברזל," ואילו לאומן "בעל ידי זהב'' מדוע, הרי מתאים יותר לומר הפוך, ראש זהב וידי ברזל !? התשובה היא, טבע הזהב אפילו היה מונח שנים רבות , נשמר ביופיו ולא מתקלקל. ואילו ברזל, כאשר אינו בשימוש זמן רב, מחליד ושוב אינו ראוי לשימוש כבעבר. כך הוא אצל האדם! אדם שיש לו כישרונות בידיו אפילו אם לא ינצל אותם משך זמן רב, כשישוב להשתמש בהן לא יאבד מכישרונו, לכן נקרא בעל ידי זהב. לעומתו מי שחונן בכישרונות של בינה וזיכרון, אם לא ישתמש בהם ובפרט בימי הנעורים מוחו ייהפך לחלודה , כטבע הברזל הנוטה להחליד ולהתקלקל "... סיים הרבי " : נצל את ימי נעוריך כראוי, ואז ראשך ישמר ויפרח "!

 

    בבואנו להוכיח את חברנו ולבקר את דרכו, חובה עלינו לחשוב למרחוק: מה תהיה תוצאת דיבורנו? חיובית, או חלילה לא. כשנקפיד להוכיח את החבר ברמז, בלשון עדינה ובלי להרגיש יועצים מדופלמים ”המסייעים“ לו לצאת ממצב הביש אליו נקלע, גם המוכיח וגם המוכח יגדילו את זכויותיהם לכניסה לגן-עדן.

 

    במדרש, 'אלה הדברים' אל תקרי 'הדברים', אלא 'הדבורים' מה הדבורה כיון שהיא עוקצת, מתה, כך משה רבנו, עליו השלום , כיון שהוכיח את ישראל נסתלק מן העולם. אף אתה צא ולמד קל וחומר, מי שדבריו דבש ונופת צופים כך, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר לסתם מגידי מישרים ומטיפי מוסר.

 

ברכת כוהנים (לקראת שבת מלכתא, פרשת 'נשא') 
    המכתב שמצא ר' פינחס בבוקרו של יום בתיבת הדואר, החסיר מלבו פעימה עוד לפני שפתח אותו. על המעטפה התנוסס לוגו בית המשפט המחוזי בעירו, ועצם הימצאות מכתב עם לוגו כזה - לא בישרה לו טובות....  הוא עלה הביתה, התיישב, ופתח את המעטפה. הוא החל לרוץ על פני השורות, ופניו החווירו כסיד. 12 עמודים של כתב תביעה מנוקד, בנוגע למישהו שטוען שהוא חתם ערבות צד ג' עבור מישהו אחר. עורכי הדין שהגישו את התביעה עשו עבודת מחקר מאומצת, טענו שבהכרח זה כתב ידו החתום על המסמך, ולכן הוא נתבע במיליוני שקלים,  באמצע יום בהיר, באמצע החיים. רעייתו הבחינה בסבר פניו המלבין בהדרגה, וחשה להגיש לו כוס מים. הוא כלל לא שתה, לא הצליח לפתוח את שפתיו מעוצמת ההלם. הוא זכר כי הייתה לו בעבר הרחוק מערכת יחסים עם אותו פלוני שנתבע, אך לא זכר את הפרטים לאשורם. כך או כך, את הערבות - ככל הזכור לו - לא חתם,  ובוודאי שלא התכוון להיות ערב למיליוני שקלים - סכום אותו מעולם לא החזיק בין כפות ידיו...
    בשעות הבאות, הסתובב ר' פינחס כסהרורי, כשמוחו ולבו אינם עמו. תחושה פנימית חזקה אמרה לו שהסתבך בדרך ללא מוצא. הוא כלל לא נחשב כאיש עסקים אמיד או קרוב לזה, מעודו הוא עמל לפרנסתו ותו לא. מהיכן נפלה עליו תביעה של מיליונים?!  מיהר ר' פינחס לשאול את רבו, לברר כיצד יוכל להינצל מהתביעה הנוראה שנפלה עליו ללא כל סיבה. בשעת ערב מאוחרת עלה לביתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, וסיפר את כל הקורות אותו: על חייו שהתנהלו בשלווה, על התביעה המפתיעה שהתגלגלה עליו משום מקום, ועל היותו אובד עצות ועשתונות לנוכח ההתפתחויות, כשאינו יודע מה לעשות...  רבי חיים האזין לו בקשב, וכהרף עין פסק בשתי מילים: 'ברכת כוהנים!' ל ר' פינחס זה הספיק, המסר היה חד וברור. רבי חיים קובע, כי ההגנה הטובה עבורו, הדרך הרוחנית להינצל מהגזירה שנכפתה עליו - היא ברכת כוהנים!  לא אחר ר' פינחס לקיים את ההוראה, ובהידור רב.
    מדי בוקר בבוקר, תוכלו לראות את ר' פינחס מדלג בין המניינים, אוסף לחיקו עוד ועוד ברכות כוהנים . לפני שהוא יוצא לעבודתו מדי יום, הוא מחסן את עצמו בברכות כוהנים רבות ככל שיוכל, בכולן הוא עומד ומאזין בקשב רב, מכוון בכל מילה, ומקווה לטוב ... 12 שנים חלפו מאז מכתב התביעה הראשוני, ועדיין לא נרשמה כל התקדמות בתיק. פה התובע ביקש דחייה, כאן יצא בית המשפט לפגרה, ושוב הסתכסכו עורכי הדין בינם לבין עצמם. התביעה עודה מתגלגלת הלוך ושוב, אך בשתים עשרה השנים שחלפו - לא התקיים ולו דיון אחד, לא נרשמה כל התקדמות לרעתו של ר' פינחס!  ועד היום, מוסיף ר' פינחס להקפיד על החיסון היומי, אינו מפספס אף יום ברכת כוהנים, ומשתדל לשומעה כמה פעמים, בעיניים עצומות, בכוונה רצינית,  בדבקות לוהטת. הוא לא מוותר על ברכת כוהנים, והברכה הא-לוקית - מוסיפה ללוותו ולהגן עליו מדי יום ביומו, כשכל יום הוא מתבשר על דחייה נוספת בתהליך, המקרבת את קץ התיק ולו בשל הדחיות החוזרות ונשנות!  וסיפור זה, אותו שמענו מר' פינחס בעצמו, הוא 'נס משפטי' שעודו מתחולל,  כל יום, כל שבוע, וכל חודש. ברכת כוהנים מגינה עליו, שומרת על ר' פינחס מהתביעה. הוא שומע את ברכת הכוהנים ומכוון אליה, והקדוש ברוך הוא מקיים הבטחתו 'ואני אברכם', ומגן עליו מפני התביעה המאיימת...  כי הכוח הזה טמון בברכת הכוהנים, כפי שמגלה מדרש 'לקח טוב', שבברכת 'וישם לך שלום' טמונה הבטחה משמעותית: שאפילו אויבי האדם ישלימו עמו. מדהים! שלוש מילים בלבד, והן כוללות הבטחה לשלום אמת אפילו עם האויבים! כמה כדאי ללמוד מסיפור זה, המעורר התפעלות מעוצמתה של ברכת כוהנים. הרי כמה כסף, זמן ומשאבים, משקיעים אנשים כדי להתמגן מפני תביעה משפטית. כמה שעות של התייעצויות עם עורכי דין, מרדפים והתרוצצויות, הכול כדי להיות מוגן מסכסוך מתמשך, להסדיר את יחסי השותפויות, לדאוג לחיות בשלום ובאחווה.
    ברכת כוהנים מבטיחה זאת, מבטיחה. היא מנטרלת את התביעה, מבטלת את האיום, דואגת לחיי שלום ושלווה עם הקרובים לנו ועם אויבינו, עם החולקים עלינו וגם עם מי שקמים עלינו להזיקנו. זו עוצמה של הגנה שמימית מול כל צרה וצוקה, חיסון רב עוצמה נגד כל צרה משפטית או רפואית, בעיה עם ילד, או גזירה שניחתה עלינו.

 

 

 

איכה,חורבן,יציבות,רוחנית,מוסרית,בעל מוח,ראש ברזל,אומן,ידי זהב,בינה,זיכרון,




אמרי שפר ג' אב ה'תשע"ח

 

אם רוצה אדם להתרחק מתאוות העולם הזה יזכור שכל עולם הזה אינו אלא כפרוזדור לעולם הבא כחצר לפני הפלטין, וזהו מרומז "וייסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות" יזכור שהנהו נמצא רק בחצר, בפרוזדור של עולם הבא. )הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"ע(

     בשנאת חינם כתיב: "לא תשנא את אחיך בלבבך", והיא שורש כל הרעות. ראה מה גרמה שנאת אחי יוסף, ועל שנאת חינם אנו בגלות הארוך הזה יותר מכל הגלויות שהיו בסיבת עבודת אלילים, גילוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון, וכשם ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כל התורה כולה, כך השנאה להיפך – לעבור על כל התורה. [בר לבב]

     האוכלוסייה בארץ מתחלקת לשתים, מי שלוקח רטאלין, ומי שעתיד לקחת....

     החפץ חיים המתין פעם עשר דקות בשתיקה לפני שברך "שלא עשני גוי "! ולאחר מכן ביאר את הנהגתו: "בדקתי את עצמי היטב אם אין בי שום נקודה של גוי! ורק אח"כ ברכתי את הברכה"...

המכשיר שנשמר . ) מתוך עלון טיב הקהילה פרשת בחוקותי תשע''ח(

     באחד הימים ניגש אלי אברך ושאלתו בפיו, אם יש לי אולי את מספר הטלפון של איש פלוני? שמחתי להיענות לבקשתו, ואמרתי לו, שאמנם עד אתמול לא היה לי את מספרו, אבל הנה בדיוק אתמול התקשר אלי הלה לאיזה צורך, ועדיין המספר שלו מופיע על צג מכשיר הפלאפון שלי, ברשימת השיחות האחרונות ! ותיכף הוספתי לאותו אברך, שצריך לראות גם במקרה זעיר ופשוט זה, את יד ה' המסובבת כל מקרה בהשגחה תדירה. שבוודאי מן השמים סיבבו בטיב ההשגחה העליונה, שיבוא לשאול דווקא אותי אם יש לי את המספר,  אחר שמאתמול כבר הכינה ההשגחה עבורו, שיהא המספר הנצרך לו מוכן ועומד אצלי על הצג.

     אמר לי אותו אברך, אם הרב מדבר עמי על 'טיב ההשגחה', אספרה נא גם אני אמונת השי"ת וחסדו הגדול שעשה עמדי לאחרונה, בהשגחה פרטית נפלאה!  וכה סיפר האיש:  ילד קטן יש להם הסובל משמיעה לקויה ל"ע,  ולצורך כך מרכיב הוא בקביעות על אוזניו 'מכשיר שמיעה', וכך הולך הוא אל החיידר מדי יום ביומו .  עלות מכשיר יקר שכזה היא כעשר אלף ₪ ! והילד יודע שצריך הוא לשמור עליו היטב שלא ייאבד! בכל פעם שנצרך להסירו בהיותו בתלמוד תורה, הוא מניחו במקום שמור ומיוחד בתיק האוכל שלו!  גם המלמדים והעוזרים שבחיידר עודכנו על כך,  הם מקרבים את הילד במסירות, דואגים לשלומו , ושומרים היטב על המכשיר הקטן היקר שבאוזניו,  שלא ילך לאיבוד חלילה, ושיחזור בשלמות הביתה.

     והנה הגיעה עונת הקיץ, הילדים יצאו ל 'בין הזמנים', כנהוג בכמה מקומות, והילד נשלח עם שאר חבריו לקייטנת בין הזמנים שהתקיימה בין כותלי התלמוד תורה. – גם בקייטנה עודכנו כמובן המדריכים בבעיית השמיעה של הילד, ובצורך בשמירה הדוקה על מכשיר השמיעה הזעיר שעל אוזניו.  ברם, בקייטנה כמו בקייטנה, השמירה רופפת מעט כידוע.... והנה יום אחד חוזר הילד הקטן הביתה כשהוא ממרר בבכי על מכשיר השמיעה היקר שאבד ואיננו!  תיכף ומיד התגייסה כל המשפחה למבצע חיפוש נרחב, הם עברו שוב ושוב על כל תוואי הדרך שהלך הילד, חיפשו בכל רחבי הקייטנה, בפרוזדורים ובחצר הגדולה, לא השאירו אבן על אבן... אך כלשונו של המספר: "הפכנו את כל העולם ולא מצאנו!"  כך חלפה לה תקופת בין הזמנים, כשהמשפחה הצטערה מאוד על אובדן המכשיר היקר, והתפללו תדיר להשי"ת להשיב להם את אבדתם.

     והנה החלה שנת הלימודים החדשה, וביום הראשון ללימודים לקחה האם את ילדה הקטן אל החיידר, ללוותו בדרכו אל הכיתה החדשה, ולחזקו לקראת השנה החדשה שבפתח.  בהיותם יחדיו בחיידר,חשבה האם אולי יש כאן לאחד הילדים 'תיק אוכל' הדומה לתיקו של הבן שלה, ושמא, פן ואולי התחלפו להם התיקים הדומים , והמכשיר נמצא בתיק אוכל אחר...  היא שאלה את בנה, אם ידוע לו אולי על ילד נוסף בכיתה שיש לו 'תיק אוכל' כמו שלו, והבן הצביע על חברו.  כששאלה האם את אותו חבר, וביקשה הימנו להראות את התיק שלו,  הוציא הלה ברוב חשיבות 'תיק אוכל' חדש ויפה, ולאכזבתה של האם סיפר,  שאכן בשנה שעברה היה לו תיק כזה הדומה לשל בנה, אבל לכבוד שנת הלימודים החדשה קנו לו תיק חדש ומהודר!

     לא אמרה האם נואש, וחשבה שמן הראוי לנסות להתקשר אל אותה משפחה, ולבקשם לחפש בתיק האוכל הישן, אם הוא עדיין קיים... שמא נמצא שם המכשיר הקטן והיקר, שכן יתכן שהילדים החליפו ביניהם באותו יום בקייטנה את התיק...  כששמע האבא של החבר במה מדובר, החל לחפש בביתו אחר אותו 'תיק אוכל' ישן משנת הלימודים הקודמת... לאחר כמה בירורים וחיפושים נמצא התיק כשהוא זרוק בתחתית מיכל הכביסה המלוכלכת... הממתינה להיכנס אל תוך מכונת הכביסה. לאחר שהועלה התיק הישן מתוככי הר הכביסה, נפתח אחר כבוד תא אחר תא, ואכן לתדהמת הכול נמצא המכשיר האבוד כשהוא מונח בפינת התיק. 

     אימו של החבר סיפרה שכבר 4 פעמים היה אותו תיק אוכל בתוך מכונת הכביסה לצורך כיבוסו, ובכל פעם ברגע האחרון לפני הפעלת המכונה נצרכה לתחוב פנימה משהו דחוף יותר ויצא התיק החוצה.. למותר לציין מה היה נשאר מן המכשיר העדין, אילו היה נשחק במכונת הכביסה. ובכן ראו הכול בחוש, את יד ד' הטובה ששמרה מכל משמר על שלמותו של המכשיר, בטיב ההשגחה העליונה, להשיבו לבעליו בדרך מופלאה! בחסדו יתברך המשגיח בדקדוק בכל צרכי עמו ישראל תמיד.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

להתרחק,תאוות העולם,פרוזדור,עולם הבא,חצר,פלטין,שנאת חינם,עבודת אלילים,גילוי עריות,שפיכות דמים,בית ראשון,



אמרי שפר א' אב ה'תשע"ח

 

 

איתא במדרש (איכ"ר ב', י"ג): אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים – תאמין, אבל אם יאמר לך אדם יש תורה בגויים – אל תאמין, דהיינו, שאפשר להאמין למציאות כזאת שיש גוי הבקי בחכמות שונות, אבל כשיאמרו לך שיש גוי הבקי בתורת ה', לזה אל תאמין.

     ביהמ״ק של מעלה נבנה ע״י הדמעות שלנו, כל דמעה היא אבן בבנין ועדיין צריכים עוד כמה אבנים עד לגמר הבית של מעלה. כל בכי וכל בקשה בניית ביהמ״ק של מעלה, זו אבן נוספת והנה הגיע דורנו ופסקו האנשים מלבכות. אם בוכים ומתעוררים בדמעות על בנין ירושלים... והיו אומרים ״אבא מחכים לך״... אם היינו נותנים עוד אנחה (קרעכץ) אחת, היינו זוכים לבנין ביהמ״ק בימינו.

     במדרש תנחומא (פרשת מטות סימן ד) מובא [לדעה אחת], שהיו שלוש פעמים שנים-עשר אלף. ומה היה תפקידם? "שנים עשר אלף חלוצי צבא, שנים-עשר אלף לשמור את הכלים ושנים עשר אלף לתפילה", ואותם שנים עשר אלף לתפילה, כתוב שהם לא היו במערכה ממש, הם יצאו מחוץ למחנה להתפלל. יש לדקדק: למה כתוב אלף למטה? היה צריך לומר אלף ממטה, כלומר, מהמטה– מהשבט – לקחו אלף! אלא, רמוז כאן מה היה הצורך באותם שנים עשר אלף של תפילה: הם היו "אלף למטה", לצורך המטה של המלחמה. כי כשם שלצורך המלחמה צריכים שנים עשר אלף חלוצי צבא שילחמו בחזית, כך בדיוק צריכים שנים-עשר אלף שיתפללו. בלעדיהם אין כלום! מוראדיגע זאך

     בספרים הקדושים מובא שכל אדם יש לו את המסעות שלו, במשך ימי חייו.  ועליו לדעת שמוצאיהם למסעיהם – הכול על פי ה'. בחשבון מדוקדק לפרטי פרטים. כל צער וצער הכל במדויק מאת ה'.

     בעיני המון העם, לפעולה ולמעשה של האדם יש תוקף ומשמעות ואילו למילה יש פחות חשיבות ותוקף. אמר – אז אמר... הבטיח – אבל לא הבטיח לקיים... אולם במבט אמתי, הדיבור הוא קודש. אדם חייב לעמוד בדיבורו ובמילתו. מילה – זו מילה! המילה צריכה להיות יציבה ואיתנה כמו בטון יצוק, אפשר לבנות עליה בנין.

     בשורה טובה תדשן עצם.

     הנה חג השבועות, הוא יום טוב של "קבלת התורה", וא"כ יש לתמוה, למה אין רוקדים עם התורה כמו שעושים בשמחת תורה? ובהכרח נראה – אומר האדמו"ר מסקולען שליט"א – שקבלת התורה לבד אינה מספקת, רק חייבים לעבור את ימי הקיץ על כל ניסיונותיו לראות אם יקיים ויחזיק את התורה בפועל ג"כ, ולהתנהג בחדשי הקיץ על פי תורה כראוי – לא רק "לקבל" – ורק אח"כ אפשר לרקוד עם התורה...

     כשהתפרסם צו המאלץ להדפיס בכל סידור תפילה – תפילת "מי שברך" לצאר הרוסי ולקיסרית. מה הפלא,  אמר מי שאמר, כאשר יהודים מביאים את השוק לבית הכנסת, מדוע לא יכנס הצאר אל הסידור?

הזבובים סרבו להכנס  )מתוך קול ברמה גליון 3(

     מובא בספר 'נדר בשנחאי' המתאר את קורתיו של הרב שלמה בורשטיין זצ"ל מבחירי ישיבת מיר באירופה. והתקופה שלמד בישיבת ברנוביץ' בראשות מ=A8ן ה=גאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד סיפור מרתק,ממנו אפשר ללמוד שלפעמים גם אדם שאינו מוגדר כתלמיד חכם אבל עושה פעולותיו לשם שמיים, יש בכוחו לשנות את טבע הבריאה.

     הרב בורשטיין מספר שאחד האישים הבולטים בישיבה היה יהודי בשם ר' חייקל, שדאג מדי יום ביומו להביא אוכל לבני הישיבה, כדי שיהיה להם כוח ללמוד. ר' חייקל זה היה משכים מדי בוקר ומתדפק על דלתי המאפיות השונות בברנוביץ', ומבקש מבעלי המקום שיתרמו כמה לחמים ודברי מאפה עבור בני הישיבה. לאחר מכן היה עובר בין האטליזים של העיר, ומבקש שיתנו בשר להאכיל את בני הישיבה. ואכן,מדי יום, הצליח להאכיל את בני הישיבה בברנוביץ' ולהשביע את נפשם, ואלה ישבו ולמדו בהתמדה עצומה.  כמו כן, היה מסדר 'ימים' לבחורים החדשים שהתקבלו לישיבה, ודאג שכל תלמיד חדש יסודר על הצד הטוב ביותר.  רבי אלחנן הי"ד, גאון ישראל וקודשו, העריך מאוד את כל מה שעושה ר' חייקל עבור בני הישיבה,  ופעם אמר לו שברצונו להעניק לו מתנה יפה ומכובדת בעבור הסיוע הרב שהוא מגיש לישיבה, וכאשר שאל אותו מה הוא רוצה לקבל, השיב שאף פעם לא חשב לקבל משהו, והכול עשיתי לשם שמים ואם בכל אופן שואלים אותי מה אני רוצה לקבל, הייתי מבקש שראש הישיבה יאמר את שיעורו השבועי פעם אחת בשבוע בין כתלי ביתי . יצוין שכתלי ביתו של ר' חייקל זה, שימשו כבר כחדר האוכל של בני הישיבה המבוגרים )בוועד חמישי ושישי( , כשאחד החדרים הועמד לרשות בני הישיבה,בסעודותיהם. עתה ביקש בעל הבית מרבי אלחנן שיאמר את שיעורו בין כתלי הבית, ונימק את בקשתו זו בכך ש 'אם אני לא זכיתי להיות תלמיד חכם, וקול התורה לא נשמע בביתי, אזי לפחות הייתי מעוניין שפעם בשבוע ישמע קול התורה ע"י ראש הישיבה'.

     רבי אלחנן הסכים לבקשתו, ואכן מדי שבוע אמר את שיעורו בביתו של ר' חייקל. הרב בורשטיין מעיד שלמרות שלא הבין את דבריו של ר' אלחנן, ישב ר' חייקל במשך כל השיעור בפה פעור, והיה מרותק לדבריו של ראש הישיבה.  אחת התופעות הייחודיות שהתרחשו בביתו של ר' חייקל, ושעברה מפה לאוזן בכל רחבי ברנוביץ', דיברה על כך שלמרות המאכלים המרובים שהגישו ר' חייקל ואשתו לבני הישיבה, בביתם הפרטי,  לא נכנס זבוב אחד לחדר האוכל. הייתה זו תופעה של פלא, כיון שזבובים רבים עמדו בפתח החדר , וכאילו ביקשו להיכנס פנימה, ולא נכנסו... משהו עצר אותם... הרבה אנשים הגיעו כדי להתבונן בפלא-הפלאים הזה שנראה בביתו של ר' חייקל. גם הרב בורשטיין עצמו סיפר שכאשר התקבל לישיבה, והחל לאכול אצלו, עמד נדהם למול התופעה שלא היה לה אח ורע באף מקום אחר.למאכלים שהוגשו היה ריח נעים וטוב, והזבובים אכן נמשכו אל הריחות, אבל נעצרו בפתחו של חדר האוכל, ולא נכנסו פנימה.

     כשהתבקש רבי אלחנן להתבטא בעניין, לא הגיב מאומה, רק אמר: "אני מקווה שיתנו לי הזדמנות בעולם העליון פעם אחת להציץ אל ההיכל המובטח לר' חייקל ". פעם, כאשר התבונן הרב בורשטיין בתופעת הזבובים, שחזרה על עצמה מדי יום ביומו, הבחין שהוא איננו לבד. בצידו השני של החלון עמד יהודי נוסף, בשם מר דרייצ'ין, שהיה עשיר גדול , והתפרסם גם בדעותיו הכפרניות. מר דרייצ'ין היה היחיד מבין יהודי ברנוביץ' שלא פקד את בית הכנסת אפילו ביום הכיפורים, ובימי השנה של הוריו לא אמר קדיש.  שמועה של התופעה המרתקת בדבר הזבובים, הגיע גם לאוזניו, והנה עכשיו הוא עומד כאן וצופה בהם. כיוון שהיה אפיקרוס, והבין שהציבור מייחס את הסיבה שהזבובים אינם נכנסים, לקדושה האופפת את הבית, בו מתגוררים בני זוג שמכבדים את התורה, ואוהבים אותה אהבת-נפש, ביקש דרייצ'ין'להוכיח' שאין הדברים כך. 

     הרב בורשטיין סיפר שדרייצ'ין ניסה לדחוף את הזבובים בכוח אל תוך חדר האוכל שבו סעדו בני הישיבה... הוא נאבק ונלחם עם הזבובים, וניסה 'להפעיל עליהם כוח', ולהחדירם בעל-כרחם אל תוך החדר. אבל הזבובים לא צייתו לו כמובן...  לא עברו כמה ימים ובברנוביץ' חלפה שמועה שדרייצ'ין חזר בתשובה שלימה. מקורביו ובני ביתו סיפרו שהוא התבטא לאמר, שאם אדם כמו ר' חייקל שאינו תלמיד חכם מסוגל לשנות את הטבע , הרי שהתורה הקדושה שניתנה לנו מסיני היא אכן קדושה וטהורה, ואני רוצה לחסות בצילה.

הנכדה של ה"חפץ חיים" ) מתוך 'בהיכלם'- הרב יהושע ליף ר"י נר יעקב(

     לחפץ חיים הייתה נכדה שגרה ברוסיה הקומוניסטית רוב חייה. היא הייתה אישה חכמה ומשכילה מאוד, ובמקצועה הייתה פרופסורית למתמטיקה.  בשנות זקנותה עלתה לארץ ישראל, ור' הלל זקס, קרוב משפחתה, הלך לבקרה וצירף אליו את הרב פינקוס.  ר' שמשון היה מספר על ביקרו אצלה, ועל המסר העוצמתי שלמד בו.

     כשישבו אצל האישה המבוגרת, שאלו אותה על הקשר שלה עם סבה הנכבד. " את זוכרת את הזיידע?"  היא ענתה:" פגשתי אותו רק פעמיים בחיי. בפעם הראשונה הייתי ילדה קטנה. איני זוכרת הרבה מאותו ביקור" .. "ובפעם השניה?" " בפעם השנייה ביקרתי אותו ממש לפני שהלכתי לאוניברסיטה. האוניברסיטה נחשבה מוסד יוקרתי ללימודים גבוהים. הוריי היו מודאגים טרם יצאתי מהבית. הם חששו שאתנתק משורשיי היהודיים. ובתקווה להשפיע עלי לטובה, שלחו אותי לסבי, החפץ חיים, בעיירה ראדין. " יצאתי מוורשה הקוסמופוליטית, ונסעתי ברכבת ואחרי כן בסוס ועגלה עד לעיירה הקטנטנה. גם כשהגעתי לעיי ה לא תם המסע, כי בקתת העץ הקטנטנה של סבי שכנה בפאתי העיירה. " הייתי ילדת עיר, הייתי רגילה לבתים רחבי ידיים ומוארים. כשנכנסתי לבית סבי ראיתי אותו יושב בחדר דל, שלא הכיל דבר מלבד ספרים, כיסא ושולחן.  מקור האור היחיד היה כמה נרות. מראה זה היה נראה לי רחוק מרחק שנות אור ממה שהכרתי, וקשה היה לי להאמין שאנשים עדיין חיים בצורה כזו. "' זיידע' פניתי אליו בטון מתגרה: 'פארוואס זיצטו דא אין דער פינסטער?  למה אתה יושב בחושך?' " לא התכוונתי רק לעובדה שהוא יושב לאורם הקלוש של הנרות. התכוונתי גם לרמוז בצי=D7יות לאורח החיים שלו,שנראה לי מיושן וחשוך. "' למה לא תעזוב את החושך, סבא, ותצא אל האור? אנחנו כבר לא בימי הבינים. יש בחוץ עולם מודרני שקורא לנו אליו!'. "

     החפץ חיים שתק רגעים אחדים ושקל את מילותיו", סיפרה הנכדה. " לבסוף פנה אלי ושאל: 'את רואה את המטוסים שחגים מעלינו?'"  הנהנתי בראשי. באותו זמן תורת האווירונאוטיקה הייתה בחיתוליה. "'זי וועלן מאכן אן עראפלאן וואס גיין אויף די לבנה – הם עוד ימציאו מטוס שיטוס לירח'". אבל בכך לא סיים החפץ חיים לחזות את העתיד. "' דו זעסט די באמבעס וואס זיי ווארפן? D7מעת על הפצצות שמשליכים מהמטוסים?', הוא שאל,  מתייחס לפצצות הראשונות – גרסה פשוטה של בקבוקי תבערה 'קוקטייל מולוטוב', שהושלכו באופן ידני ממטוסים צבאיים כדי לזרוע פחד וליצור נזק פסיכולוגי יותר מאשר לגרום סכנה" . שוב הנהנתי בראשי. " לפתע הרים החפץ חיים את קולו ("ואמר בקול נבואי", היה הרב פינקוס מתבטא(. '" זיי וועלן מאכן באמבעס וואס וועט חרוב מאכן די גאנצע וועלט – הם ייצרו פצצות שתוכלנה להחריב את העולם כולו!'"  סבא החפץ חיים ניבא את המצאת פצצת האטום! הוא ניבא זאת לפני שאי מי המציא משהו שאפילו התקרב לכך" .. ואז הביט החפץ חיים בעיניה של נכדתו וקרא: "מיר מאכן מענטשן – ואנחנו מייצרים אנשים! אנחנו פועלים לשפר ולזכך את האדם, להפוך אותו לאדם טוב יותר, ואילו הם, אנשי עולם המדע והתרבות המהולל שלך, פועלים להביא להרס האנושות!" " און דו ווילסט אז איך זאל ארויסגיין פון מיין ליכטיגע וועלט צו אייער פינסטערע וועלט... ואת רוצה שאצא מהעולם המואר שלי, ואכנס לעולם החשוך שלך?!"

     היה זה מסר עוצמתי על תכלית הבריאה ועל הסתכלותו של בן תורה על העולם.  הרושם שהותיר החפץ חיים על נכדתו נשאר כל חייה. זה מה שגרם לה לשמור על יהדותה. היא מעולם לא שכחה את הזיידע שלה ! זהו אחד הסיפורים, שהרב פינקוס מעולם לא עייף לספר ולחזור ולספר . והרושם העצום שהחדיר הרב בדרך סיפורו עורר בבחורים מהפכים ושינה אותם לנגד עיניי.

 

 



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

חכמה בגויים,תורה בגויים,בוכים,מתעוררים,דמעות,בנין ירושלים,חלוצי צבא,מסעות,


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט