בניית אתרים בחינם

 




אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ח

 

 

 אסור לנו לקמץ ולהתחשבן בעת שקיים סיכוי, ולו מזערי ביותר,  שיקירינו ילמדו או יתפללו טוב יותר הודות להוצאה של רכישת ספרי קודש חדשים להתנאות לפניו במצווות.



    "את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו" (דברים יא,כ"ז-כ"ח). בברכה נאמר "אשר", לשון ודאי, ואילו בקללה נאמר "אם" – לשון ספק. כי הברכה ודאי שתתקיים, שכן באחרית הימים ישובו בני ישראל אל ה' וישמעו למצוותיו; אבל הקללה נאמרה בלשון ספק, כי הלוואי שלא יחטאו ולא תתקיים בהם קללה כלל. (פנים יפות)



     חכמה – זה לדעת את הצעד הבא. כשרון – זה לדעת איך לעשות אותו. וגדולה – זה פשוט לעשות אותו.

כאשר אני שומע את קול השמש הקורא לסליחות, מצלצלים באוזניי קול שקשוק קופת הצדקה, והקריאה צדקה תציל ממוות" (רבי ישראל מווילדניק)

דמעה של יתום (הרב שלמה לווינשטיין שליט"א)

     את המעשה המופלא הבא שמעתי מרבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל , שסיפרו בשם נין של החפץ חיים:

     למרן החפץ חיים היה חתן, רבי צבי [הירש[  לוינסון, אשר נפטר בגיל צעיר, והיה היה אדם גדול עד למאוד, עד כדי כך , שכשנפטר, רעייתו, בתו של החפץ חיים,  באה לפני אביה הגדול וטענה: "אבא, מכל הנבראים שישנם בעולם, לא מצא הקדוש ברוך הוא רק את בעלי?", אמר לה החפץ חיים: "וכי מה רצית, שבמקום זה ייקח הקדוש ברוך הוא שליש מהעולם?!" כה גדול היה האיש!

     לרבי צבי לוינסון הייתה אחות חילונית. יום אחד קרה אסון: היא ובעלה, שניהם נפטרו והשאירו אחריהם ילד יתום בן עשר.  נסע רבי צבי לבית אחותו, שם פגש את אחיינו האומלל. ארז את חפציו, כל מה שהיה בחדרו, ולקח אותו עמו הביתה,  לראדין. בבית יחד לו חדר, וסידר אותו עבורו בדיוק כמו החדר שהיה לו בביתו.  הבעיה, שהילד לא היה רגיל ללמוד תורה.  ומתוך שעמום, היה יושב ובוכה כל הזמן.  אמר רבי צבי: אין ברירה, נדאג ללמדו את אותם מקצועות שהיה רגיל ללמוד, ושכר עבורו מורה ללמוד השפה הרוסית.  מי שקרא מעט ספרים על התקופה ההיא,  יודע שאצל החפץ חיים, לימוד רוסית היה חמור מאד. הוא נלחם נגד זה רבות! והנה כאן חתנו, רבי צבי לוינסון, לוקח אליו הביתה מורה ללמד רוסית את הילד הזה!  באו אנשי העירה אל החפץ חיים והרימו קול צעקה: לימוד רוסית בביתו של גדול הדור! היתכן?!  אמר להם החפץ חיים: "רבי צבי הוא אדם גדול, והוא יודע מה שהוא עושה", ובזה נגמר הדיון.

     עברו שנים, הילד גדל, עזב את ראדין והתגייס לצבא הרוסי. לאחר כמה שנים,  ביום בהיר אחד, הוא מגיע לעירה, לבוש מדים ועטור מדליות ודרגות. התברר שהילד הקטן התבגר ונעשה קצין בכיר בצבא הרוסי.  הוא ניגש ישירות לבית האלמנה, הרבנית לוינסון [בעלה כבר נפטר], ישב ושוחח איתה כשעתיים, ובסיומן קם והלך. אף אחד לא ידע מה הייתה מטרת בואו ועל מה נסבה השיחה.  חלפו שנים וכל בני משפחתו של החפץ חיים נפטרו. נשארה רק הרבנית פייגא זקס, אשר הגיעה לאמריקה.

     בחתונת אחד מצאצאיה, נכנס לפתע לאולם אדם שהיה נראה כמו גוי, והתחיל לצעוק: "היכן פייגא" [זו הייתה הרבנית[.  היא נגשה אליו ושאלה: "במה אוכל לעזור לך?"  אמר לה: "אני הוא הבחור שגדלתי אצל רבי צבי". "הו, יופי שבאת", שמחה הרבנית, "בוא תשב איתנו". ואז הוא סיפר לה את כל סיפור המעשה: " דעי לך", כך הוא אמר, "באותו לילה שהיו האנשים אצל החפץ חיים וצעקו על כך שרבי צבי לוינסון לוקח מורה לרוסית, והחפץ חיים דחה אותם, ואמר שרבי צבי אדם גדול הוא, באותו לילה בא החפץ חיים לביתו של רבי צבי ואמר לו: "יודע אני בך שהנך אדם גדול. לכן אין לי שום טענות כלפיך. אלא ש 'תורה היא וללמוד אני צריך'.  תסביר לי בבקשה: איך קרה הדבר שלקחת מורה לרוסית ?". נענה רבי צבי ואמר: "הילד הזה הוא יתום מאבא ואימא, לא מפסיק אפילו רגע לבכות.  ואני יושב וחושב, איך יכול אני לעשות לו שיהיה לו טוב יותר כדי שיבכה פחות. לכן לקחתי לו מורה לרוסית, וזה באמת עוזר שהוא בוכה פחות".  אמר לו החפץ חיים: "אתה צודק". "אני", כך מספר אותו רוסי לרבנית, "שמעתי את השיחה הזאת של החפץ חיים עם רבי צבי, שמעתי איך יושבים שני גדולי הדור ודנים כיצד ניתן למנוע דמעה מיתום , והדברים חדרו עמוק בתוך ליבי.”

     עברו שנים, התגייסתי לצבא, ושם עמדתי בפני ניסיונות קשים, אבל היו שני דברים ששמרתי עליהם במסירות נפש: לא חיללתי שבת, ולא הסכמתי בשום אופן להתחתן עם גויה. " עד שפעם אחת העמדתי בניסיון נורא.  הייתה גויה אחת שרציתי להתחתן איתה,  אך ידעתי שאם אתחתן איתה, אנתק את עצמי מעם ישראל. ואז חשבתי לעצמי: עם שכזה, ששני הגדולים שלו מסוגלים לשבת ולדון איך למנוע כמה דמעות מיתום – עם כזה לא עוזבים ברגע. צריכים על זה שיקול דעת גדול!  החלטתי שלפני שאעשה את הצעד המכריע הזה, אלך להתייעץ. ועם מי יש להתייעץ, מי יש לי בעולם? הרבנית לוינסון!  הגעתי לראדין, ישבתי עם הרבנית וספרתי לה את סיפורי, והיא שכנעה אותי בכל כוחה לא לעשות זאת. היא אמרה לי: "היום נראה לך שיהיה לך טוב עם הגויה, אך דע לך: ביום שלא תמצא חן בעיניה במשהו הקטן ביותר, היא תירק עליך ותצעק שאתה יהודי מלוכלך. לא כדאי לך להתעסק איתה כי בסוף אתה עוד תסבול ממנה, עליך להישאר יהודי לעולם". "ואני", המשיך אותו רוסי וסיפר לרבנית פייגא, "קיבלתי את דבריה, והלכתי להודיע לאותה גויה שאינני מתחתן איתה. אבל עוד לפני שהספקתי לומר לה זאת, היא כבר ירקה עלי!!". "

     נשארתי יהודי", סיים את דבריו בהתרגשות, "בזכות החפץ חיים ורבי צבי.  בגלל ששמעתי כמה אכפת להם מדמעה של יתום"!



 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לקמץ,להתחשבן,סיכוי,ילמדו,יתפללו,הוצאה,רכישת ספרים,חכמה,לדעת,צעד,כשרון,גדולה, שמש,סליחות,מצלצלים,שקשוק,קופת צדקה,



אמרי שפר כ"ז אב ה'תשע"ח


 


 דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו וגו' (ה, יב(  כתב רש"י "מה כתוב למעלה מן העניין ואיש את קודשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה ". המפרשים עמדו על הקשר שבגלל שלא הביא מעשרותיו יביא את אשתו לכהן, וכי מה המידה כנגד מדה בזה?  בספר "תהילה לדוד", תירץ עפ"י הכתוב בבראשית (ב, כב) "ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה", ש"צלע" בגימטרי' 190 ו"חוה" בגימטרי' 19 שחוה היא 'מעשר' מן הצלע שלוקח מן האדם. לכן, כאשר האדם נמנע מלהביא את מעשרותיו אל הכהן על כורחו יזדקק להביא מעשר אחר אל הכהן דהיינו את אשתו שהיא המעשר שלו כאמור. )תהילה לדוד(


     "דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות" (יד, ב) - משה נצטווה לדבר אל בני ישראל לעשות תשובה, "וישובו". ועיקרה של התשובה לעשות חניה על יד הפה, שלא לתת לפה יותר מדי חירות. (ר' משה מקוברין)


     דַבֵּר אֶל בּנֵי יִשׂרָאל ויָשֻׁבו ויַחֲנוּ לִפנֵי פִּי הַחִירֹת. - כל אחר מעבירות שבידו, שיעשו חניה, לפני שנותנים דרור וחירות לפיהם – שלא ידברו מה שלא צריך. (דבש השדה)


    דבר אשר אינו מוצא בו ענייןקשה לבצעו לזמן ממושך.


 





מאמא, תפילתך התקבלה!!!  (מאורות הדף היומי, גליון 995)


     מעשה מרטיט לבבות ועוצר נשימה, שאירע ברוסיה הצארית בתקופת הקנטוניסטים, ואשר נשתמר מדור לדור, עקב האמונה הכבירה ורגשות הטהרה הנעלים שנתגלו בו, סופר על ידי הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א. זהו אחד מן המעשים אשר כל השומע אינו יכול שלא ליטול מהם לקח מלא הכף.


     שלטון הצאר הרוסי, אכזרי ומר היה. בכל נתיניו התעלל שליט רשע זה, ואת עצמת שנאתו, הוא תיעל אל קהילות היהודים אותן הניח למשיסה ולביזה. ילדים קטנים נחטפו מבתי הוריהם לאור יום כדי לשמש כחיילים בצבא הצאר, וזוועות נוספות,  אשר תוארו במקומות רבים, חקקו את שמו לדיראון עולם בדברי ימיה הארוכים של האומה היהודית.  בתוך ים האכזריות הנורא שבו ניסו היהודים לשרוד,  נצצה קרן אור זעירה בדמות חוק מיוחד שקבע, כי אין לגייס לצבאו של הצאר ילד יחיד לאם אלמנה. ילדים יחידים נקרעו מחיק הוריהם, יתומים אומללים גם הם נתלשו מבתיהם, אך ילדים יחידים, אשר גם יתומים היו, לא הורחקו מקינם. רחמים שכאלו.  אולם חוק לחוד ומעשים לחוד.


     היה זה באחת העיירות הנידחות ביותר שברוסיה. בצהרי היום הופיעה לפתע פלוגת חיילים במטרה לגייס ילדים מקרב תושבי העיירה. השמועה על בואם של ציידי הנפשות פשטה כאש בשדה קוצים, ואיש איש עשה כל אשר לאל ידו כדי לחלץ את ילדיו מן הגורל האומלל שציפה להם. הכול ידעו, כי ילד אשר "יחונך" בצבא הצאר, לא יתנהג כיהודי בכל חייו הבוגרים.  בודדים בלבד ניצלו מגורל זה ושמרו על יהדותם.  החיילים שוטטו בשבילי העיירה, זועמים וכועסים על טרפם הנמלט מתחת ידיהם. והנה, מולם חלף ילד יהודי בעל עיניים טהורות, תמים וקדוש, אשר לא ידע מאומה על הסובב אותו. אביו הלך זה מכבר לעולמו, עוד בטרם נולד אברמ'ל,  וזמנה של אמו האלמנה לא היה בידה מעולם. את כל עיתותיה הקדישה לעבודה מפרכת שהיה בה כדי לפרנס בצמצום את נפשה ואת נפש עוללה היקר לה מכל.  תוך רגעים מספר הושלך אברמ'ל המבועת לעגלת החיילים, ויהודים מבוהלים שהציצו מבין חרכי חלונותיהם המוגפים, הביטו בחרדה בזוועה הנוראה. הם לא יכלו לתאר לעצמם, כיצד ניתן ליידע את האם האומללה על האסון המחריד שפקדה.  איש לא יצא את ביתו. רבים רצו לסייע לילד החטוף,  אך הכול ידעו כי אין מה לעשות. גזירה היא מלפני.  בעיניים קרועות ובוכיות התבוננו היהודים כיצד משתעשעים הגויים בילד הרך שבידיהם . יללותיו המחרידות הגבירו את שחוקם ההולל של הפורעים שהגבירו את התעללותם בו, עד אשר החלו להשליכו ככדור מהכא להתם ומהתם להכא.


     בתוך כך החלו מספר עגלות מן השיירה לנוע לכיוון היציאה מן העיירה, ואברמ'ל מת מות קדושים, כאשר הושלך לעבר אחת מן העגלות ונרמס תחתיה.  החיילים יצאו את העיירה כשהם מותירים אחריהם את גופתו הקטנה של אברמ'ל, מתבוססת בדמה.  אט אט, ללא קול, ללא אומר ודברים התקבצו אנשים סביבות אברמ'ל, ועיניהם העצומות דמעו כמים על שבר בת עמי.  לאחר שעה קלה הבינו הנוכחים, כי עליהם לטכס עצה כיצד לבשר לאלמנה, כי היא הפכה גם לאם שכולה. לבסוף, נטלה קבוצת יהודים על עצמה את המשימה הקשה מנשוא. בראש מושפל ובכתפיים שחוחות התייצבו חברי הקבוצה בבית מעבידתה של אמו של אברמ'ל.  בקול נמוך החל המבוגר שבחבורה לספר לאם את תחילתו של המאורע. מידי פעם בפעם הוא השחיל פרטים קשים יותר ויותר, כדי להקהות במעט את עוצמת הבשורה הקשה.


     כאשר שמעה האם שבנה נחטף על ידי חיילי הצאר, ובטרם הספיקו לספר לה את סופו האומלל, כבר ראתה בעיני רוחה את אברמ'ל היקר הופך לחייל קשוח, מחוספס, מתרחק מן היהדות ונטמע בקרב הגויים אשר איתם הוא עתיד לשרת שנים ארוכות. בו ברגע פכרה האלמנה האומללה את אצבעות ידיה ונשאה את עיניה לאבינו שבשמים באמרה: "טאטע זיסר. אני מבקשת ממך. בני זה, מחמד עיני, מעולם היה משוש ליבי וחדוות נשמתי. עתה, כאשר הוא נחטף על ידי ערלים בני עוולה, אנא, אבינו שבשמים, קחהו אליך! טול את נשמתו הצחורה והכניסה תחת כסא כבודך, בטרם יפלו בה כתמים על ידי רשעים אלו שידיחוהו מדרך היהדות. איני רוצה שאברמ'ל יהיה בידיהם של טמאים אלו. מוטב ימות יהודי משיחיה כגוי!"  בקול לא קול אמר לה היהודי: "מאמא. תפילתך התקבלה!!! הקב"ה אסף את אברמ'ל אל חיקו. הוא מת כיהודי קדוש!!!"


     כעבור מספר שעות השחירה העיירה הקטנה מהמון אדם. אמונתה הטמירה ועצמת רוחה של האלמנה השכולה עשו להן כנפיים בכל הסביבה,  ולא נותר איש בביתו. הכל הלכו ללוות את אברמ'ל הקטן בדרכו לאביו שבשמים.  במהלך מסע ההלוויה אל בית העלמין שבקצה העיירה, הלכה האם ליד המיטה הקטנה עטופת הטלית, ובעודה מתעטפת ביגונה, לא פסקה להודות ולהלל לבורא עולם, שחילץ את בנה מציפורני השמד!  אמרו חכמי אותו דור, זהו שאמר דוד המלך בתהילים (פח/יב):  "הייסֻפר בקבר חסדך אמונתך באבדון". לעיתים, כאשר נוכחים שהאמונה עלולה לירד לטמיון, אזי הקבר הוא חסד עבור האדם . אורח חייהם המופלא של יהודי העיירות בגולה,  שנוהל בהשקט ובצנעה אך מתוך מחשבה תמידית כיצד לקיים את רצונו יתברך, למלא את מבוקשו,להישאר קרובים אליו וכך לזכות לחיי נצח, יכול לשמש לכל אחד מאיתנו מקור לשאוב ממנו עוז רוח ותעצומות נפש. אנשים נפלאים אלו חיו כיהודים בכל רגע מרגעי חייהם. רבות ניתן ללמוד מאחיזתם האיתנה בעץ האמונה, ומהכרתם, המדהימה בעצמתה, שהקב"ה מנווט את עולמו בחן בחסד וברחמים, ומיטיב עם ברואיו בכל אשר הוא עושה.


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/

תשטה,מעכב,מתנות,הכהן,סוטה,תהילה לדוד,חוה,צלע,מעשר,מרטיט לבבות,עוצר נשימה,

אמרי שפר כ"ו אב ה'תשע"ח


 


אומר רבנו האור החיים הקדוש שהעניים, הם המיוחדים בעם ישראל, ואין לזלזל בהם מחמת עניותם, ואדרבה, ה' יתברך עשה את העני, עני, כדי לזכות אחרים במצות צדקה ולהציל אותם מדינה של גיהינום. 


      ביום א' באלול מתחילים לתקוע בשופר, שופר פירוש שפרו מעשיכם.  שופר ר"ת ש'ורש פ'ורה ר'אש ו'לענה. פירוש להוציא את הרע. וע"י שופר אין פגע רע, שבזכות השופר לא יהיו עוד צרות. עוד ר"ת שופר ש'טן ו'אין פ'גע ר'ע.


      בעל ה"התעוררות תשובה" זצ"ל כתב: "כבוד אאמו"ר זצ"ל בעל ה 'כתב סופר' אמר לי בשם אביו-רבנו ה חת"ס זצ"ל: 'דע בני, כי לא רק לצורך הלימוד זקוק אדם לרבי, אלא גם ליראת שמים, כי גם זאת היא פרק קשה בחיים, לאחוז בה במידה נכונה ולהשתמש בה בכוון הדרוש". )"ספרא דמלכא" – אוצר אמרות החת"ס(


      ''דבר אחד בטוח, ששום דבר אינו בטוח'' 


ויהיו לאות לבני ישראל" – (דרך עץ החיים(


     סיפור סיפר רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: הדבר ארע בהיותי נער בישיבת "סלבודקא", בעיצומה של שמחת "שבע ברכות" בה השתתף ה"חזון איש" זצ"ל. קולות שמחה מהרחוב עלו באוזני המשתתפים, בעקבות תהלוכת הכנסת ספר תורה שהייתה ברחוב. שמחה רבה היא, אלא מאי? בית הכנסת אליו צעדו החוגגים, לא היה מהיראים לדבר ה'... החוגגים התלבטו: לצאת או לא לצאת? וה"חזון איש" פסק: יוצאים ללוות את ספר התורה!. ברם דעת אחד מתלמידי החכמים ששהה באותו מעמד, לא הייתה נוחה מהנהגת ה"חזון איש". הוא החליט להיוותר במקומו ולא לצאת ללוות הס"ת.


     ה"חזון איש" יצא ושב בדממה, בלא לומר על כך מילה. שמחת שבע הברכות התנהלה כסדרה וזמן ברכת המזון הגיע. חשובי היושבים כובדו בברכות, ותורו של אותו תלמיד חכם הגיע לברך "אשר יצר את האדם בצלמו". אך המילים שיצאו מפי הרב היו "אשר יצר את האדם בחכמה"! רחש של פליאה עבר בין היושבים,  כשהרב שהתעשת ושב לברך בשנית, חזר שוב על טעותו: "אשר יצר את האדם בחכמה". כששב בשלישית על טעותו, עלתה על פני הנוכחים בת צחוק של ממש. באוויר ריחפה התחושה כי התורה גובה עלבונה! הקב"ה נפרע על ביזוי תלמידי חכמים! אותו רב שישב על מקומו ופגע בכבוד ה"חזון איש" כשלא יצא עמו ללוות את הס"ת, לקה ג' פעמים בביזיון ממש, לעיני כל קהל הנוכחים.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/

עני,לזכות,במצות צדקה,להציל,דינה של גיהינום,אלול,לתקוע בשופר,התעוררות,תשובה, פגע רע,יראת שמים,




אמרי שפר כ"ה אב ה'תשע"ח


 


 אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. 


    בגמרא (סנהדרין כט), מצינו שאדם קמצן מכונה "עכברא דשכיב אדינרי" (פירוש: עכבר ששוכב על דינרים). ההסבר למושג הוא: עכבר השוכב על קמח יש לו אוכל וגם משכב רך,  עכבר השוכב על לחם אמנם משכבו קשה, אבל לפחות יש לו אוכל. אולם עכבר השוכב על דינרים אין לו לא אוכל ולא משכב. וקמצן כזה שאינו נהנה מעושרו ואינו מהנה אחרים דומה לעכבר השוכב על דינרים. 


     ביום א' באלול מתחילים לומר לדוד ה' אורי עד שמחת תורה, על פי המדרש אורי זה ראש השנה וישעי זה יום הכיפורים, כי יצפנני בסוכו זה סוכות.


     והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ... ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל (יא,כט). מדוע נכתבה המלה "ונתתה" עם האות ה' בסופה? תוספת ה' מראה על ברכה שניתנת בעין יפה, וכבר אמרו רבותינו: שהנותן מתנה לחברו – לעולם ייתן בעין יפה. לפיכך מתאים, שכאשר עוסקים בעניין הברכה על הר גרזים, ייכתב "ונתתה", רמז לעין יפה.


חנות ספרים )ברכי נפשי(


     לפנינו מעשה מופלא ממנו ניתן ללמוד שאדם המחליט להתהלך בתמימות עם בוראו, לעולם אינו מפסיד. תמיד ישלח לו הקב"ה את עזרו ממעל, ויוכיח לו שהתמימות וההליכה ביושר ובאמת, משתלמת, מצדיקה את עצמה. את הסיפור שמענו מהרב פינחס בסר שליט"א, שהעיד שכל הפרטים מדויקים.


     המעשה התרחש עם בעליה של חנות ספרים בעיר מסוימת. חנות זו הייתה שייכת לישיבה פלונית שהשכירה חנויות רבות. הנהלת הישיבה הקפידה לציין בחוזה השכירות את ייעודה המתוכנן של כל חנות שהושכרה. בחוזה שנחתם במקרה זה, צוין שהחנות מיועדת למכירת ספרי קודש, ומכשירי כתיבה.  החליט לעשות מעשה חנות נוספת הושכרה על ידי הישיבה לאדם אחר, וזו הייתה ממוקמת בצמוד לחנות הראשונה. ההסכם עם השוכר השני, כפי שצוין בחוזה, היה על מכירת כלי בית בלבד. לצורך העניין, נקרא לשוכר הראשון בשם ראובן, ולשני -  שמעון.  ראובן לא ניצל מעולם את זכותו למכור גם מכשירי כתיבה, הגם שהדבר צוין בחוזה, והסתפק במכירתם של ספרי קודש בלבד. שכנו, שמעון, שראה שראובן אינו מנצל את זכותו למכירת מכשירי כתיבה, החליט לעשות מעשה,  והכניס לחנותו מכשירי כתיבה, ומכרם ברווחים נאים. לפני תחילת שנת הלימודים קנה מלאי גדול של מכשירי כתיבה, והרוויח מכך סכומי כסף גדולים.  ראובן, לו הייתה שמורה הזכות למכירת מכשירי כתיבה, ראה את כל אשר נעשה, ושתק. הוא לא נהג בצרות עין, ולא מחה בשמעון על שלקח מאתו את הייעוד הזה שנכתב בחוזה השכירות שלו.  והנה, לאחר שראובן השיא כמה מילדיו, ונזקק לסכומי כסף גדולים, עלה בדעתו להיכנס לענף מכשירי הכתיבה, ולמוכרם. גם הוא רכש מלאי גדול, ו ה' הצליח דרכו, והיו לו רווחים מכובדים ביותר.


     והנה, בבוקר לא בהיר אחד, נכנס אליו שמעון, כולו קוצף וכועס, סר וזעף,  ובפיו טענה: 'השנה לא הצלחתי למכור את מכשירי הכתיבה שלי - בגללך'!...  שמעתם טיעון?! 'בשנים האחרונות, הוסיף שמעון, אני מרוויח כסף רב במכירת מכשירי הכתיבה, ועכשיו שגם אתה מוכר אותם, לא הצלחתי להגיע להישגים נאים'! - - -  הוא אינו מזכיר אף מילה על כך שהזכות למכירת מכשירי הכתיבה הייתה נתונה בעצם לשכנו הטוב, ראובן, שהתעסק כל השנים רק במכירת ספרי הקודש, וגילה רוחב לב נדיר בכך שלא מימש את זכותו בעניין מכשירי הכתיבה, ונתן את הזכות הזו לעמיתו. שמעון בא בטענות אל ראובן כיצד זה שהחליט למכור את המכשירים הללו?! הרי הזכות הזו - שלו היא!!!  אינו מסתפק בכך ותשמעו עד היכן מגיע רוחב הלב של ראובן; לשמע טענותיו המוזרות של שמעון, אומר לו ראובן שהוא מוכן לשלם על כל ההפסדים שנגרמו לו... ולא רק זאת, אלא הוא מקבל על עצמו שלא למכור יותר מכשירי כתיבה...  היש אדם הגון וישר יותר מזה ?! אבל שמעון אינו מסתפק בכך... הוא תובע את ראובן לדין תורה אצל אחד מגדולי התורה. הרב שומע את הטיעונים של שני הצדדים, ומבין מיד עם מי הצדק, וגוער בשמעון על שהחל למכור מכשירי כתיבה, למרות שהיה זה ייעודה של החנות של ראובן.  הדיין התפעל מאוד מיושרו והגינותו, וטוב ליבו, של ראובן, והביע את התפעלותו זו בבית הדין.


     כעבור תקופה מסוימת, יושב ראובן בחנותו, ומחשב את חשבונותיו בעניין דירה שרכש לבנו שנישא זה עתה, והנה מתברר לו שמחר בבוקר הוא אמור לפרוע לקבלן סך של רבבות רבות של שקלים, והכסף אינו מצוי ברשותו, ואין לו אפשרות להשיגו!  מה עושה יהודי כמותו, בשעה שהוא נמצא בצרה? מדי יום הוא נועל את חנותו בשעה 4 אחה"צ, מגיע לביתו כדי לסעוד פת ערבית והולך לשיעור תורה. היום, בגלל החוב הגדול בו הוא מצוי, החליט לסגור את דלת החנות כבר בשעה 2.30 , לפתוח ספר תהלים ולהתחיל לבכות ולהתחנן לפני השי"ת שישלח לו עזרו ממעל, ויושיעו, כי אם לא ישלם לקבלן את המגיע לו,  הדירה לא תועבר לבנו, והוא ייאלץ עוד לשלם קנסות ! נו, חשבתם שהקב"ה יעזוב בן נאמן שכזה, ולא יעמוד לצידו ביום צרה ? דפיקות חזקות בדלת כעבור זמן קצר, נשמעות דפיקות חזקות בדלת. מיודענו מחליט לא לפתוח, כדי לא להפסיק בתפילה, וממשיך להתפלל בבכיות להקב"ה שיושיענו מצרתו.  אבל משהדפיקות מתגברות והולכות ומרגע לרגע הופכות להיות חזקות יותר, חשש ראובן אולי קרה משהו, והחליט לפתוח את הדלת.


     בפתח עומד יהודי המציג עצמו כתושב ארה"ב, ושואל אותו: האם שמך הוא... ונוקב בשמו המדויק של ראובן? משהתשובה הייתה חיובית, הודיע האיש שהוא זקוק לרכישה מיידית של 10 ש"סים, 10 סטים של שו"ע, 10 טורים, 10 רמב"ם, ומאות מאות סטים של ספרים נוספים, ראשונים ואחרונים . ראובן המופתע מבין כבר שהשי"ת האזין לתפילתו, ושלח לו עזרו ממעל,  ואז מסביר לו האמריקאי הלז, ואומר שכיון שהחסידות אליה הוא משתייך בארה"ב חנכה בית מדרש חדש, זקוקים שם לכל הספרים הנ"ל בדחיפות.  האיש סיפר שהאדמו"ר שיגר אותו לארץ ישראל 'על מנת שאתייעץ עם דיין פלוני, המקובל על אנשי החסידות שלנו, ואשאל אותו לכתובתו של סוחר נאמן, ישר והגון, שיספק לנו את הספרים הנ"ל. פניתי אל הדיין, והוא המליץ לי עליך, ואמר שאין אדם ישר והגון כמוך'! דומה שאין צורך לפרט ולומר שהדיין המדובר הוא הדיין שישב בדין תורה בין ראובן לשמעון - - - נוכח הנס הגדול שנעשה עימו, כמעט ויצא ליבו של ראובן מרוב התפעמות. יתירה מכך; למרות שהספרים עדיין לא היו מוכנים למסירה,  היהודי האמריקאי פתח כבר עתה את ארנקו, ושלשל לידיו את הסכום שיועד לרכישת הספרים - במזומן. " אם הדיין העיד עליך שהינך אדם הגון, אין לי כל סיבה להחזיק את המזומנים אצלי. קח אותם אליך, וכשרשימת הספרים תהיה מוכנה, תודיע לי,  ואבוא לקחתה ". הכסף שקיבל ראובן כיסה את כל החוב שהיה צריך לשלם לקבלן. לא יאומן!


     אבל בכך עדיין לא הסתיים הסיפור.  קולות ערבים של לימוד תורה ראובן הולך לביתו שמח וטוב לב. לפתע החל לרדת גשם חזק, מיודענו מחפש קורת גג להסתתר בה, ומוצא אותה מתחת לבניינו של כולל אברכים גדול ומפורסם.  בעומדו שם, עולים באוזניו קולות של לימוד תורה, ערבים מאין כמותם.  הוא מחליט ללכת אחרי הקול, המוביל אותו אל תוך ההיכל, והנה שם הוא רואה שני אברכים, הלומדים יחד בחברותא, ושניהם מלאי התלהבות ושמחה,  ופיהם אינו פוסק מלמלל בדברי תורה.  הדבר היה בעת הפסקת הצהריים בכולל, ולמרות זאת התמידו שני האברכים בלימודם, וכל הווייתם אומרת רון ורנן.  הוא מביט בהם בהתפעלות יתירה, ומבחין כיצד הם מתענגים ושמחים על התורה, הממלאת את כל ישותם! ולפתע הוא קורא לעצמו, ואומר: 'על מה ולמה אתה שמח עכשיו כל כך? על שהצלחת להחזיר את חובך? תראה איזו שמחה גדולה יש לאברכים אלה כתוצאה מלימוד תורה'!  


     המספר, הרב פינחס בסר, מציין שמיודענו זה מימש את החלטתו, וזכה לסיים את חייו כשהוא 'אברך כולל' לכל דבר, ולהשאיר אחריו זרע קודש של בנים ובני בנים עוסקים בתורה.  וכל זאת למה? - בזכות יושרו והגינותו.  ולמדנו שכל מי שמתהלך עם הקב"ה בתמימות, לעולם אינו מפסיד.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


משמח,קמצן,מכונה,עכבר,שוכב,דינרים,אלול,מתחילים,לדוד ה' אורי,שמחת תורה, ראש השנה,יום הכיפורים,סוכות, הברכה,הר גריזים,הקללה,הר עיבל,


אמרי שפר כ"ד אב ה'תשע"ח


 


אמר רבי יוחנן, כל מי שמתחיל במצווה ואח"כ בא אחר וגמרה, נקראת על שם גומרה. ממי את למד, ממשה, כיון שיצאו ישראל ממצרים כתיב "וייקח משה את עצמות יוסף" (בשלח יג, יט), נסתלק משה במדבר ולא נכנס לארץ, הכניסו ישראל עצמות יוסף וקברו אותן, ותלה המצווה בהן, שנאמר (יהושע כד לב) "ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י ממצרים קברו בשכם"


     דברו אם ילדכם בצורה כזאת שהם ישמחו להקשיב לכם, הקשיבו להם בצורה כזאת שהם ישמחו לדבר אתכם.


     הורים רבים יעשו הכול למען ילדיהם, חוץ מלאפשר להם להיות עצמם.


     הרה"ק ה 'ישמח משה' זי"ע פירש 'ובִּעַרתָ הָרָע מִּקִּרְבֶָך - תבער את כל הרוע מתוכך ומקרבך -  ורק אז וכָל הָעָם יִּשְׁמעּו ויִּרָאּו' ישמעו בקולך ויקבלו את דבריך.


המזוזה החדשה (פניני פרשת השבוע(


     כל ימי חייו של ר' אליהו מסכת ארוכה של עוני ודוחק, עד לנקודה אחת בה התהפך הגלגל, מצעירותו, התאמץ מאוד לפרנס את משפחתו, אך לא עלה יפה. שכר בית וחלק מהכנסתו שילם עבורה. הבית התנהל בעוני ודוחק רב. וכל רעיון על מעבר לדירה נורמאלית ונאה – היה כעין חלום רחוק, חסר סיכוי שיתגשם.  חברו שראה בעוניו של ר' אליהו 'תראה אתה ניסית את כל דרכי הפרנסה, ויתכן כי משהו חוסם בעדך. אולי כדאי שתרכוש מזוזה חדשה כשרה ומהודרת ותקבע אותה בפתח ביתך ותביא בכנפיה את הברכה המיוחלת?' ' דברי טעם אתה אומר', השיב ר' אליהו, האמפתיה שלך נוגעת ללב, אך עצתך אינה ברת ביצוע.  לצערי – עלות רכישת מזוזה היא הרבה מעבר ליכולתי הכספית, מי כמוך יודע שאין לי סכומים כאלה! ' ניחא, אני בטוח שזו השקעה כדאית', 'הנה לך סכום כסף, צא ורכוש לך מזוזה חדשה ומהודרת, ומי ייתן' – נשא עיניו לשמים – כי המזוזה החדשה שבפתח ביתך תפתח לך את שערי השפע, ותביא בכנפיה בשורות טובות של ברכה ופרנסה!


     למחרת היום, נרגש מהמחווה ומהמצווה גם יחד, עמד ר' אליהו וקבע את המזוזה בפתח ביתו, כשפיו ממלמל תפילה נרגשת...  בשעה מאוחרת, יצא ר' אליהו לתפילת המנחה כמנהגו מדי יום, עבר ליד בית כנסת הומה בשכונת רוממה בירושלים. מחוץ לבית הכנסת ניצב דוכן, שלט מאיר עיניים התנוסס: 'ההגרלה מחר!'  מעודו לא נעצר ר' אליהו ליד דוכנים כאלה, הכסף שברשותו ספור ומדוד, תמיד היה נוהג לומר 'בלי נדר' לכשירחיב...,' מבטיח שישתדל לתמוך במוסדות התורה ככל יכולתו. אך הפעם, באופן מוזר וחריג, נעצר על יד הדוכן. היה זה מוסד תורני נודע, שערך התרמה משולבת בהגרלה על דירת חמישה חדרים, בשכונת הר נוף בירושלים.


     עד היום ר' אליהו אינו יודע להסביר למה, אבל זה מה שעשה: עצר בצד הדרך, והחל מפשפש בכיסיו, שולה משם שקל ועוד שקל, עד שהגיע לעשרים וחמשת השקלים הדרושים לרכישת הכרטיס. מיהר להעבירם לידי המתרים, ומילא בספח פנקס ההגרלה את שמו ומספר הטלפון שלו ... למחרת היום, בשעת ערב מאוחרת, צלצל הטלפון בביתו. מעבר לקו נשמע קולו של רואה חשבון מכובד, שבטון עמוק וכבד הודיע לו כי הוא הזוכה המאושר בדירת חמישה חדרים בשכונת הר נוף בירושלים!


     ההלם לנוכח ההודעה המשמחת, אינו ניתן לתיאור. ר' אליהו אחז את שפופרת הטלפון, ולא הצליח להוציא מילה מפיו – אפילו לא להודות... האיש מעבר לקו נאלץ לומר כמה פעמיים 'הלו, הלו', עד שר' אליהו התאושש, נשימתו חזרה אליו, והוא הצליח להודות בהתרגשות רבה על הזכייה הגדולה...  דקות ארוכות התהלך ר' אליהו בתחושת הלם, תדהמה, אושר ושמחה, משולבות זו בזו, ואינו מוצא מקום להכילן, הן רק עד לפני כמה שעות היה שוכר של מחסן קטן, ועתה – ברגע אחד – הוא בעל הבית של דירת חמישה חדרים בשכונה מבוקשת! איך זה קרה? למה פתאום רכש את הכרטיס.  מה גרם לו לזכייה הגדולה?  ואז הוא נזכר. שעות בודדות לפני רכישת הכרטיס ששינה את חייו, התקין בביתו מזוזה חדשה ומהודרת! הוא מיהר להתקשר לחבר שהעניק לו את דמי המזוזה, לספר לו כי הסגולה עבדה במהירות הבזק, שינתה את חייו באורח פלאי במהירות שיא. עד היום יושב ר' אליהו במרפסת הנוף המרווחת הצופה להרי ירושלים. מודה לבורא עולם שזיכה אותו בנחלה כזו, ורץ לנשק את המזוזה היקרה, שהביאה בכנפיה נס פלאי כל כך, ישועה מבוקשת ויוצאת דופן!


     אמרו חז"ל במסכת שבת דף כ"ג: הזהיר במזוזה – זוכה בדירה נאה! ו ר' אליהו, הוא דוגמא חיה לכך. היה גר בדירה שכורה וצפופה, כל מעבר לדירה נאה היה נראה חלום רחוק, והחלפת המזוזה במהודרת הימנה – העבירה אותו לבית חלומות של ממש, ושינתה את חייו לבלי הכר! הנה לנו סגולה עתיקה, חזקה ועצומה, שעובדת עד היום: מזוזה. לבדוק את המזוזה, להשקיע קצת יותר בהידורה ובכשרותה, להיות זהירים במצות המזוזה כהלכתה, תוך התחברות למסר העולה ממנה. זוהי הדרך לפתוח שערי שפע וברכה!


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 http://dosanova.co.il/


רבי יוחנן,מתחיל במצווה,עצמות יוסף,ישמחו,להקשיב,לדבר,ישמעו בקולך ויקבלו דבריך,


אמרי שפר כ"ב אב ה'תשע"ח

 

 דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

     דברים לא יקרו מעצמם - הם צריכים את עזרתך בכך.

     החיים הם לא תמיד עניין של "להחזיק בקלפים" טובים , אלא לפעמים לשחק חכם בקלפים חלשים.

     "העושה תורתו עיתים, הרי זה מפר ברית" (ירושלמי ברכות סח,א). האומר שיש עיתים לתורה, שיש להתאים את התורה ואת המצוות ולתקנן על-פי העיתים, רוח הזמן – אינו אלא מפר הברית והורס התורה. (כתב סופר)

  

     הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע היה אומר, שהוא מחבב ביותר בעל תפילה שמתפלל בקול גבוה במיוחד, שהרי ב"קול" [צליל גבוה - tone [זה, בודאי לא דיבר לשון הרע...

     הרצון לסלוח הוא החזק ביותר. הרצון להתנצל הוא האמיץ ביותר.  הרצון לשכוח הוא המאושר ביותר

     התכונה המסוכנת ביותר - תירוצים

אמונה בבורא הָעולָם II (פניני עין חמד, עלון 694)

     גם כאשר האדם נמצא במצבים לא קלים חלילה, עליו לזכור,  כי רק בורא העולם הוא שקובע מה שיהיה ויכול הוא לשנות את כל סדרי בראשית, ולכן עלינו לחזק את אמונתנו בחי העולמים.

     הניסיונות הרבים שעל האדם לעבור אינם קלים בלשון המעטה. לא בכדי אמר דוד המלך ע"ה: "לַהִגידַ בבֹּקר חסְּדָך וֱאמּונְָּתָךַ בֵלילֹות" (תהילים צ"ב,ג'). כאשר חיי האדם הולכים למישרין ו'הצלחותיו' ניכרות לעין כל - זו לא חוכמה להודות לבורא העולמים באותם הזמנים.  הקושי הגדול של אמונת האדם ובה הוא נמדד - דווקא בלילות. כלומר, כשהוא נמצא בחושך, הניסיונות גוברים עליו ומוצא הוא את עצמו במצבים לא קלים בלשון המעטה. אז האדם נמדד, האם גם אז אמונתו יסודית ואינה מתערערת אפילו לרגע אחד.  הדברַ החשוב ביותר בכל אותם רגעים 'לא קלים' בהםַ האדםַ מתמודדַ הוא – לאַ לאבדַ אתַ האמונהַ והתקווהַ בחי-  העולמים!!!

     סיפר הרב דוד פלקוביץ שליט"א: פעם אחת הוזמנתי לשאת דברים בארגון 'חי-לייף ליין' (ארגון זה מחזק ילדים חולים או בעלי מוגבלויות וכן את משפחותיהם במצבים קשים, שעליהם להתמודד ביום-יום ומנסה להקנות לילדים ילדות נורמלית ושמחה ככל האפשר.  מוציאים את הילדים לקמפים, טיולים ומחזקים באמונה, משקמים אותם וכו'(.  באמצע נאומי קם אדם מתוך הקהל וביקש את רשות הדיבור וסיפר: "כאשר מלאו לי תשע-עשרה שנים, אובחנה בגופי ל"ע מחלה קשה, והרופאים הודיעו לי שמצבי קשה מאוד, ואיןַ תרופה למחלתי. ניתן לשער, מה מתחולל בקרב האדם באותם רגעים, שבהם מתבשר בדבר זה". "עזבתי את בית הוריי באוסטרליה וטסתי לארצות הברית כדי להעביר את הקיץ ב'מחנה שמחה'- המיועד לילדים חולים.  בחטיבת הבנות של המחנה הייתה חולה צעירה בת תשע-  עשרה, שהרופאים הודיעו לה, שהיא לא תזכה לחגוג את יום הולדתה העשרים !". "הפגישו בינינו והחלטנו בהחלטה משותפת להתחתן !. כולם חשבו, שאנחנו משוגעים. לשם מה? מה הטעם? הריַ שנינו חולים ל"ע במחלה סופנית! לא השגחנו בדבריהםַ והתארסנו" . "החלטתי לחזור לאוסטרליה כדי להודיע להוריי ולהתארגן לחתונה. מיד כשנחתתי באוסטרליה, שמעתי את שמיַ במערכת הכריזהַ בתוספתַ בקשהַ להגיעַ מיידיתַ לטלפון!". שםַ הודיעוַ לי, שארוסתי התמוטטה, ואםַ ברצוניַ לראותהַ שובַ עליי לעלותַ לטיס הַהקרובה, היוצאתַ לניו-יורק”.

     התקשרתי מיד לרב שלי ואמרתי לו: 'אני בטוח ללא צל שלַ ספק, שבעזרתַ ה' אניַ וארוסתיַ נתרפאַ ממחלתנו, אז אבקשךַ לערוךַ לנוַ חופהַ וקידושיןַ בבית-הרפואהַ בניוַ יורק'. "לשאלתו של הרב, באיזה מצב נמצאת ארוסתי, עניתי: 'בחצי תרדמת'.

     הרב הסביר לי, שאי אפשר לערוך חופה וקידושיןַ במצבַ שבו הכלהַ אינהַ בהכרהַ מלאה". "כמובן, מיד עליתי על טיסה בחזרה לניו-יורק. הגעתי לשם בשעת בוקר מוקדמת ומיהרתי לבית-הרפואה. ראיתי את ארוסתי חיוורת כסיד. האור בעיניהַ הלך ודעך. הרופאים ניגשו אליי ואמרו: 'אנו מצטערים מאוד, אך דע לך, אלו הן שעותיה האחרונות'. "לא האמנתי להם בשום אופן, ואמרתי בקול רם: 'שנינו חולים ושנינו ננצח את המחלה ואף נזכה להביא ילדים לעולם'. עמדתי ליד מיטתה של ארוסתי והתחלתי להתפלל תפילת שחרית. בירכתי באוזניה את 'ברכות השחר'. " מימיי לא בכיתי כך. הבכי הלך וגבר וכשאמרתי 'פוקח עיוורים', 'זוקף כפופים', 'הנותן ליעף כוח', בכיתיַ כלַ כך,ַעדַ שלאַ יכולתיַ לבטאַ אתַ המילים". "כשהגעתי בתפילת העמידה למילים: 'וברכנו אבינו כולנו באור פניך...'. זעקתי בליבי: 'אנא! ריבוןַ העולמים, תחזיר אתַ האורַ לעיניהַ שלַ ארוסתי'. " סיימתי להתפלל ונדהמתי לראות, שמעט מן האור חזר לפניה והיא אפילו חייכה".

     בשלב זה, הפסיק הבחור את סיפורו ושאל את הקהל שבאולם: 'אתםַ יודעים, מהַ קרהַ בסוף?'. הקהל כולו עמד מרותק מחכה בכיליון עיניים לדעת, מה היה בסוף הסיפור.  את הדממה ניתן היה 'לחתוך בסכין', וכולם חיכו במתח רב למוצא פיו.  לאחר שתיקת דומיה, שנראתה נצחית, קרא הוא לפתע בקול : "רפא-ל! חננא-ל! רוצו אליי!". ומתוך הקהל רצו אליו שני ילדיםַ תוךַ כדיַ קריאתַ "אבא! אבא!" וכשהגיעוַ הם אליו, הריםַ הוא אותםַ בשתיַ זרועותיוַ ואמר: "זהַ מהַ שקרהַ בסוף!". "

     לא נותרה עין אחת יבשה בכל האולם. כולם דמעו. חלקםַ בכוַ בקול. וכשהצביע הוא על אשתו, שישבה בתוך הקהל ואמר : "הנה היא, זאת שחזר לה ה'אור לעיניים' וחזרה את כל הדרך חזרה", קמוַ כל הקהלַ עלַ רגליהםַ ומחאוַ כפייםַ סוערותַ וניגבוַ אתַ הדמעות, שירדו עלַ לחייהם.

     צריךַ להתחזקַ באמונהַ במיַ שאמרַ והיהַ העולם!".

הבטחות צריך לקיים (אור דניאל(.

     מעשה בזוג שהמתינו שנים רבות לילדים, אך לא זכו להיפקד. כל מאמציהם עלו בתוהו, סכומי כסף אדירים הושקעו ברופאים מומחים - אך לשווא. כאשר נואשו מפתרונות ביד אדם, החליטו לפנות לרבנים, אולי שם ימצאו מזור לבעייתם. האישה לא האמינה שהרבנים יצליחו לסייע היכן שרופאים מומחים ובעלי שם בתחום הרפואה לא הצליחו, אך מכיוון שבלב היהודי מקננת תקווה, והניצוץ היהודי חבוי לו אי-שם, החליטו לפנות ל"בבא סאלי" זיע"א,  ששמעו יצא למרחוק וניסים גלויים התרחשו בזכות ברכותיו הקדושות.

     בני הזוג נסעו אל הצדיק וביקשו את ברכתו.  ה"בבא סאלי" בכוח קדושתו ביקשם לבכות ולהתפלל בקבר "רבי מאיר בעל הנס" בטבריה, ולקבל עליהם ג' דברים: שבת, כשרות וטהרת המשפחה. כמובן שנושאים אלו לא היו "הצד החזק" שלהם... אך כדי לזכות בילדים היו מוכנים להתאמץ ולעשות זאת. הבעל והאישה הבטיחו ל"בבא סאלי" שאכן הם מקבלים עליהם את ג' הדברים.

     הזוג נסע מה"בבא סאלי" לטבריה מתוך אמונה שאכן הפעם תבוא הישועה. ואכן בקבר "רבי מאיר בעל הנס" שפכו תחינתם בבכי קורע לב, מתוך תקוה שהבטחתו של ה"בבא סאלי" תתקיים. וראה זה פלא: בתוך שנה נפקדה האישה בבן זכר!. כולם הבינו שיד ההשגחה העליונה היא זו שזיכתה אותם ביקר מכל. אך דא עקא, האב,  שהבין את הקשר בין ברכת הצדיק להולדת בנו, מיד קיבל עליו עול תורה ומצוות, שמירת שבת, כשרות, תפילות ועוד. ומנגד - גם האישה הבינה שזכתה לבן בזכות ברכת הצדיק, והיא ידעה שאם ה"בבא סאלי" לא היה מברך אותם - היא הייתה ממשיכה להסתובב בין הרופאים ללא סיכויים רבים. הבעל, שהתחזק מאוד ברוחניות, ביקש מאשתו שתקיים את הבטחתם לרב, וטען בפניה כי הוא חושש שאם לא יקיימו את הבטחתם - מי יודע מה יהיה עם הילד... אך האישה סירבה להמשיך לקיים את הבטחתה לאחר שבנם נולד. היא כבר לא ראתה צורך לשמור על שבת וטהרת המשפחה. פתאום הנס התגמד לנגד עיניה, בתוך תקופה קצרה שכחה היא כיצד זכתה במרגלית יקרה זו. כל ניסיונותיו של הבעל לשכנע את אשתו עלו בתוהו, והיא חזרה לסורה.

     לאחר כמה שנים הרגישה האישה שהילד "בורח לה", אינו ממושמע, החל לגדל שיער בצורה שאינה הולמת אדם, חוצפתו הפכה לדבר שבשגרה, ולפתע היא החלה להבין שאם לא תקבל עליה את שהבטיחה, מהר מאוד היא תישאר רק עם בעלה, כי לא תוכל להשלים עם מעללי בנה. באחד הימים ניגשה האישה לרב והתחננה: "אנא, כבוד הרב, אני מוכנה לעשות הכל! אני רואה שאני מאבדת את בני היחיד היקר מכל, אשר ששנים כה רבות ייחלתי לו. אנא, הצל את בני!". הרב שהבין לרוחה, הציע לה לקבל עליה את הבטחתה, אך היא עדיין בעקשנותה: שבת וכשרות – אקבל על עצמי, אך לשמירה על טהרת המשפחה - אני עדיין לא בשלה. "אנא, כבוד הרב, בוא נתחיל דבר דבר..." - הציעה. הרב סירב, וטען שטהרת המשפחה היא מאבני היסוד בעם ישראל, והתנהגות הבן ואורחות חייו מושפעים מאי קיום מצווה זו. לבסוף נעתרה האישה, והודיעה שהיא מוכנה לנסות "לבדוק". וראה זה פלא: לאחר כחודשיים שבהם קיימה את הבטחתה - החל הבן לקיים מצוות, סגנון דיבורו הפך למנומס ותרבותי, והוא חזר לקיים תורה ומצוות.

     אין ספק כי תורה שאינה נקנית בעמל - אין ערכה רב. כך גם חזרה בתשובה שנובעת מהתלהבות רגעית - יכולה לפוג בנקל. רק כשהתורה נרכשת ביגיעה, במסירות ובעמל נהפכת היא לקניין בלב האדם. רק כשהאמונה נבנית בשלבים, יסוד ועוד יסוד, והדברים הופכים לבניין עדי עד .

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב,להחזיק בקלפים,מפר ברית,מחבב,בעל תפילה ,מתפלל,קול גבוה, לשון הרע,רצון,לסלוח,החזק,להתנצל,אמיץ,



אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ח

 

 

אמרו בשם רבי דוד מלעלוב: מה בין עשיר לילד? הילד אוהב לחם טבול במיני מתיקה, והעשיר לחם טבול בזיעה של הזולת...

     הוא היה אומר ״כל ישראל הם צדיקים. אין דבר כזה יהודי מחלל שבת ר״ל. פשוט אלו יהודים מסכנים שטועים וחושבים ששבת הוא יום שישי...״. (הרה״ק רבי אהרון מבעלזא זי״ע)

     חז״ל מגלים לנו (מסכת נדרים מ"א) דעת קנית מה חסרת ואם דעת חסרת אז מה קנית. כלומר, אדם שיש לו דעת אמיתית בבחינת איזהו עשיר השמח בחלקו שהוא מאמין שכל מה שיש לו זה הכי טוב עבורו ומה שחסר לו זה מפני שעדין לא הגיע זמנו לקבל את זה, והוא מודה להקב״ה שנתן לו בחסד חינם את מה שיש לו, זה נקרא דעת. וההיפך מדעת זה שאדם תמיד מתלונן על מה שחסר לו וגם במה שיש לו הוא לא שמח באמת ועינו רעה בשל אחרים ואין לו שום שמחה ושלוה אמיתית. זה נקרא אדם שאין לו דעת

     כשיש יראה מה טוב, וכשאין חס ושלום ודאי שצריך אדם להיות שרוי בפחד ובמורא. יראה בלי אהבה אינה שלמות; אהבה בלי יראה אינה כלום. (רבי אהרון השני מקרלין)



המכתב לנשיא ארצות הברית...  (להתעדן באהבתך, עלון 210)

     לפני שנים אחדות נפטרה הגב' ברל ע"ה, יהודיה שהתגוררה בארצות הברית, וכה סיפר עליה בנה בימי ה"שבעה"  : היה זה בתקופת כהונתו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן. בעצת יועציו החליט נשיא זה, כי בכל שבוע הוא יישא נאום במועד קבוע לאומה האמריקנית שישודר בכל אמצעי התקשורת. לאחר התייעצות ארוכה עם מומחים לענייני תקשורת הוחלט כי הנאום השבועי היוקרתי של נשיא ארצות הברית של אמריקה ישודר בליל שבת, מאחר שבלילה זה האזרחים שלווים ופנויים, ונח מאוד לטפטף לאוזניהם תעמולה מוסווית ולרכוש את אמונם.  שמעה זאת הגב' ברל ע"ה וליבה נחמץ, הן יהודים רבים עלולים להיכשל בחילול שבת ברצותם לשמוע את נאומו של נשיאם.

     קוראים יקרים, לאחר בקשת מחילתכם הרשו לי להניח, כי לו היינו במקומה, מן הסתם שגם ליבנו היה נחמץ על כך, אך היינו ממשיכים את שגרת חיינו, מתוך אנחה רבתי על ישראל עם סגולה הנמצא בגלות בין הגויים. אולם, הגב' ברל ע"ה, אשת חיל הייתה. היא ידעה כי על האדם מוטל לעשות את אשר ביכולתו לעשות, ומכאן ואילך... נטלה, אפוא, הגב' את עטה, ושיגרה מכתב לנשיא ארצות הברית של אמריקה בדבריה היא תיארה את נאמנותה לארצה, ומשום כך גם את רצונה הכן להאזין לדברי הנשיא, אך ציינה, כי לצערה ימנע ממנה לשמוע את נאומו, משום שכיהודיה שומרת שבת היא מנועה מהפעלת מכשיר חשמלי מכל סוג שהוא, "אי לכך, אני מבקשת ממך, אדוני הנשיא לשדר את נאומך ביום אחר".  מכתב לפה, מכתב לשם. הם, שם למעלה, בצמרת השלטון, כלל אינם קוראים בקפידה מכתבים של אזרחים מן השורה. חבל על המאמצים, הלא כן ? ובכלל, האם ניתן להעלות על הדעת, כי שעת הנאום אשר נבחרה לאחר התייעצויות ממושכות תבוטל מפני בקשתה של אישה המייצגת מיעוט קטן ובלתי משפיע?

     לאחר כשבוע ימים פתחה גב' ברל מכתב שהונח בתיבת הדואר של ביתה ובו נכתב, כי נשיא ארצות הברית של אמריקה קרא את מכתבה, והוא מתייחס לכך בכובד ראש... לאחר שבועיים, נשא הנשיא את נאומו בליל שבת, אך בתום הנאום הוא הודיע, כי מטעמים שונים, מכאן ואילך ישודר נאומו ביום שלישי בשבוע   !

     אשה אחת, במכתב אחד, זכתה בזכות עצומה שלא ניתן כלל לשערה. במשך שנים רבות נמנעו רבבות יהודים מחילול שבת, בשל הכרתה ואמונתה התמימה, כי עליה מוטל לעשות את שביכולתה, ומי שאמר והיה העולם, ישלים את המשימה.



 



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

הילד,אוהב,מיני מתיקה,העשיר,לחם,טבול,בזיעה,הזולת,יהודי,מחלל שבת,הארי טרומן, חסד חינם,

 

 

 

 

 

 

 

 



אמרי שפר כ' אב ה'תשע"ח

 

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. בדרך כלל לחם לבד קשה לאכול וצריך גם להטעים את הלחם, אבל עני אין לו במה להטעים את הלחם, ואוכל לחם לבד, ואומרת התורה שתאכל לחם לבד ויהיה לו טעם טוב וטעים, לא בגלל עניות אלא הלחם עצמו יהיה טעים וטוב, וזהו אשר לא במסכנות.

     בתחילה, כשירד משה רבנו מן ההר הלוחות היו עדיין בבחינת "לחֹות הֵעדּות". אבל כשראה את העגל ופרחו האותיות, הריָ שנותרו בידיו לוחותָ סתם, ולכן נאמר : "וישלְךִ מיָדוֶ את הֻלחֹת" (שמות לב, י"ט(

     הגאון הסטייפלער זצ"ל הזהיר מאד מהפגנת רכות וויתור לכל משאלות הילדים ולמילוי כל חפצם. "  כל המשברים נובעים מכך שנותנים לילדים יותר מדי", אמר.

     חינוך: כתוב בפר' דברים 'כאשר תעשינה הדבורים', דבורה נותנת עקיצה וגם דבש, לימוד על מחנך את אחרים שאם נותן עקיצה שייתן גם דבש.

אמונה משתלמת (על-פי סיפורו של ר' חיים-עוזר מרינובסקי, בקובץ 'נצח דוד' א)

אורחים רבים מילאו את חצר בית המלון הקטן בעיירה. באוויר הייתה שרויה רוח של דריכות והתרגשות. בעל המלון נע בנמרצות בין החדרים, מתאמץ לעמוד בעומס הרב שפקד את אכסנייתו הקטנה. לא בכל יום בא האדמו"ר המפורסם, רבי דוד מטולנה, להתארח במעונו.

ופתאום התחוור לבעל המלון כי אין חדר פנוי מכובד דיו בעבור הרבי. החדר שחשב להעמיד לרשות הרבי ניתן לסוחר יהודי. באין ברירה נקש על הדלת וביקש מהסוחר לפנות את החדר בעבור הרבי ולעבור לחדר אחר.

הסוחר הסכים בחפץ לב. בליבו שמח על ההזדמנות להכיר מקרוב את הצדיק הנודע. מימיו לא היה קשור עם חסידים, והייתה בו סקרנות להתוודע לאורחותיהם. הוא העביר את חפציו לחדר שניתן לו, ועמד בחוץ, מתבונן בהמוני היהודים שנהרו אל האכסניה, בציפייה לראות את הרבי ולהתברך מפיו.

רבי דוד בא למקום ובעל המלון ליווה אותו אל חדרו והסתגר עמו לכמה דקות. לאחר מכן יצא והלך לשוחח עם רעייתו, שישבה במשרד המלון. הסוחר, שעמד בקרבת מקום, היה עד לוויכוח שניטש בין בני הזוג.

התברר כי כאשר בעל המלון ביקש את ברכת הצדיק דרש ממנו רבי דוד לתת לו סכום עצום לצורכי צדקה. הסכום שדרש הרבי עמד על מאתיים רובלים – לא פחות! האישה טענה: "הלוא אלה כל חסכונותינו, ששמרנו לעת סגריר!". ואילו הבעל אמר: "אם הרבי מבקש זאת מאיתנו, עלינו לתת לו את הכסף בשמחה".

תמיהה מהולה בכעס החלה לפעפע בלב הסוחר ככל שהוסיף להקשיב לוויכוח שבין בעל המלון לאשתו. תחושה קשה של אי-צדק מילאה אותו. הייתכן?! חשב, בזעם גואה, הלוא זה עושק ממש!

בסופו של דבר, לאחר ויכוחים ולבטים, קיבלה האישה את עמדת בעלה, והשניים החליטו למסור את כל כספם לידי הרבי. הסוחר, שהיה עד לכל זאת בעומדו מן הצד, לא ידע את נפשו מרוב תסכול. לרגע חשב לגשת אליהם ולהעמידם על טעותם; להתריע לפניהם שהם עומדים לאבד את כל כספם, אך הוא בלם את עצמו ונמנע מלהתערב בעניינם.

בשעת לילה מאוחרת החל הקהל הרב להתפזר. הסוחר, שעמד מהורהר ליד חלון חדרו, הבחין פתאום בשתי דמויות שיצאו אל חצר המלון. בנקל זיהה את הרבי ואת משמשו, והחליט להטות אוזן לדבריהם.

למרבה הפתעתו גילה שהטיול במתחם הוא לא פחות מסיור יזמוּת: הרבי הצביע על אזורים שונים בשטח רחב הידיים, והקצה לכל אחד ואחד מהם ייעוד: "כאן אפשר לבנות בית בן שתי קומות עם חדרים רבים. שם הקרקע מתאימה לאורוות סוסים", ועוד.

הסיבוב בחצר ארך זמן רב, ובמהלכו דיבר הרבי כמשקיע שבאמתחתו הון רב. לאחר מכן שבו השניים למלון, וכעבור זמן קצר עלו על העגלה וחזרו לטולנה.

הסוחר נותר בחדרו תמה ומסויג על הליכותיו של הרבי ומעשיו המוזרים. אם עד עתה התייחס לחסידים ולרבותיהם באדישות מסוימת, הרי עתה נהפך למבקר חריף.

שנים רבות חלפו. יום אחד נזדמן הסוחר לאותו אזור, ושוב ביקש להתארח באותו מלון, אלא שלא הצליח למצוא אותו. הוא ניסה לאמץ את זיכרונו, מתוך מחשבה שטעה בדרכו, אך הגיע למסקנה שהוא עומד בכתובת הנכונה. ועדיין, בית המלון המוּכר לו אינו קיים. במקומו עמד שם מבנה דו-קומתי רחב וחדש, וסביבו עוד מבנים.

פתאום הבזיק זיכרון במוחו: הטיול הלילי של הרבי מטולנה בחצר המלון. לשונו נעתקה מתדהמה: הבנייה החדשה תואמת להפליא את תכניתו של הרבי. הנה, כאן אורוות סוסים, ושם המבנה ההוא. כל מה שאמר הרבי לגבאי – התממש. וכמובן המלון עצמו נבנה מחדש, גדול ומפואר פי כמה וכמה.

נרעש ומשתומם שאל הסוחר אצל בני המקום על דבר השינוי הגדול, והללו סיפרו לו כי בעלי המלון התעשרו מאוד ובנו על אדמתם ממלכה שלמה. חרטה מילאה את ליבו של הסוחר. "ברכת הרבי התקיימה, והכסף שדרש מבעלי המלון הוחזר להם בכפל-כפליים", הרהר.

הוא החליט לשים את פעמיו לטולנה, ולשאול את הרבי למה דרש סכום גדול כל-כך תמורת ברכתו, שהרי אם בכוחו לחולל מופת שכזה – לשם מה נזקק לכסף.

הביט בו הצדיק בעיניו הטובות, והשיב: "ראה, ברשותו של היהודי הזה היו מאתיים רובלים. מפעם לפעם היה אומר לרעייתו: 'מה נעשה אם יגרשו אותנו מכאן? נאבד את מקור פרנסתנו!'. אלא שמייד היה מתנחם ואומר: 'לפחות יש ברשותנו מאתיים רובלים. בעזרתם נשיג מקור מחיה אחר'.

"בכל פעם שהתעוררה בליבם דאגה כלכלית, היו השניים משקיטים את פחדיהם בעזרת מאתיים הרובלים האלה. עד מהרה נעשו מאתיים הרובלים הללו משענת ביטחונם. במקום להשליך את יהבם על הקב"ה, בטחו בכסף.

"הייתי חייב", המשיך הרבי, "לבטל את ה 'עבודה זרה' הזאת כדי שאוכל לברכם ולגרום שהמזל יאיר להם פנים. או-אז, כאשר הצליחו להיפטר מהתלות המוחלטת בכספם, זכו לברכת ה' ולעושר הגדול שציפה להם".

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

העגל,פרחו,אותיות,הפגנת,רכות,וויתור,משאלות,דבורה,עקיצה,דבש,בית המלון, דריכות,התרגשות,



אמרי שפר י"ט אב ה'תשע"ח

 

אמרו חז"ל, אין הפרנסה נקנית לא בחכמה ולא בכישרון ומעש, אלא הכל בגזירת עליון. כמה שנאמר [משלי כב, ב] 'עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' ''.

     בספר "בינה לעיתים" מסביר את הפסוק הנאמר על פרשת המלך "וכסף וזהב לא ירבה לך ... ורם לבבך", כי ריבוי כסף דומה לריבוי דם. כשם שריבוי דם מסכן את בריאותו של האדם, כך ריבוי כסף – עשירות מרובה – מסכנת את נשמתו של האדם מישראל. במיוחד אם זורם בכסף זיהום מה כגניבה, גזלה וכד'. וכשם שריבוי דם זקוק להקזה (הוצאת דם מהעורקים לשם רפואה), כן יש צורך רב בהקזה מתאימה לצרכי צדקה וחסד לריבוי כסף. זוהי הרפואה היחידה הבדוקה והבטוחה ביותר שהכסף לא יגרום לו סחרחורת ועיוורון נפשי.

     בתורתנו הקדושה כתוב לאמר: ״ואכלת ושבעת וברכת את ד׳ א-לוקך״, וכן אמר גם הנביא (יואל ב, כו) ואכלתם אכול ושבוע והיללתם את שם ד׳ א-לוקיכם״, גם על ידי אכילה עד כדי שביעה יכולים לברך ולהלל את ד׳ א-לקינו.

     "והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך ... העדתי בכם היום כי אבד תאבדון". (ח' יט'). וכהסברו של ה"חוזה מלובלין" שהקשה על הנאמר "והיה" שהוא לשון שמחה בכל מקום, ומה עניין השמחה בשכחה? והסביר: עיקר העונש הוא לא במה שהאדם חטא בשכחה, אלא משום שהוא עוד שמח בזה ומתרברב כאילו עשה דבר חכמה – חכמה כעין זו מסוכנת ומערערת את יסודות הקיום של עם ישראל...

הרגל שנרפאה בחלום ("פניני פרשת השבוע" – הרב קובלסקי, בחוקתי תשע"ח(

     קבוצה קטנה של יהודים התגוררה בדורוהוי, עיירה קטנטנה ומנומנמת בפרבר שקט במזרח אירופה.  בראשם כיהן כרבי הרה"ק רבי יחיאל (טירר) מדורוהוי זי"ע, צדיק קדוש ונשגב שהתהלך בצנעא הרחק מעין רואים. הרבי היה נכד הרה"ק בעל ה 'באר מים חיים' וה'בעל שם טוב' הקדוש זי"ע, ולימים היה חותנו של הרה"ק רבי מאיר מקרעטשניף זי"ע, ובחר לעצמו את העיירה השקטה, למען יוכל לעבוד את בוראו בהסתר.

     באותה תקופה, התגורר בעיירה בחור צעיר כבן 16 , שביום מן הימים תקפו אותו כאבים ברגליו. לא מדובר בכאבים רגילים, אלא בכאבים עזים שפשוט שיתקו אותו, ריתקו אותו למיטה. בימי ההתקף הקשים לא ידע את נפשו מכאב, לא הצליח להתרכז או לתפקד, כל כולו היה נתון בצער מכאוביו. גם בימים אחרים התקשה ללכת, תמיד נכח הכאב בכף רגלו, לא נתן לו מנוח...  לאחר שכבר התייאש מהבטחות הרופאים, מהתרופות, מהשיקויים, מעשבי המרפא ומסגולות שהעלו חרס, פסע הבחור בצעדים כושלים, תרתי משמע, אל ביתו של הצדיק רבי יחיאל, לבקש את ברכתו ועצתו. הוא שירך את רגליו הכאובות, ובכניסתו אל הרבי פרץ בבכי מתמשך, כשסיפר על הכאבים העזים העוברים עליו. הרבי בירכו וחיזקו, אך ההטבה טרם הופיעה...

     הימים עוברים חולפים, והרה"ק רבי יחיאל נסתלק לבית עולמו, מותיר את יהודי דורוהי שבורים ואבלים, ובתוכם – מיודענו הבחור שכל שיפור לא נרשם במצבו, ההיפך הוא הנכון: עם כל יום שחלף המצב הלך והחמיר, בסתר לבו כאב על שלא זכה להבטחה מפורשת מפי הצדיק כי ייוושע, על שהרבי הסתלק והותירו מיותם וכאוב...

     באחד הימים, הבחור שוהה בבית הכנסת המקומי, ולפתע – שוב התקף עז של כאב ברגליו. הבחור החל לצעוק ולזעוק, לגנוח ולהיאנח. הכאב היה חד ומפלח, כואב ומטלטל... מעומק כאבו העמוק החל הבחור קורא בקול לא לו: 'נשמה מעולם האמת שתעשה עמי טובה ותפעל אצל בורא רפואות את ישועתי, אלמד לזכותה ארבעים פרקי משניות' - - - הבחור עודו מבוסס בכאביו ובדמעותיו, אך התכוון לכל מילה בהבטחתו הנואשת. הוא קיווה שאחת הנשמות בעולם העליון תשמע את דבר הבטחתו, ותפעל עבורו את ישועתו הנכספת. וכך אכן קרה.

     מתוך כאבו וזעקותיו נרדם הבחור, והנה חלום... ובחלומו, והנה הוא ניצב בתוך בית המדרש הגדול בדורוהי , ובכותל המזרח יושב הרבי הקדוש, רבי יחיאל מדורוהי זי"ע, מעוטר בטלית ותפילין. לפתע התרומם הצדיק ממושבו, ופונה לעברו כשבידיו הוא חובק ספר משניות גדול. עוד כמה שניות הוא מתבונן במראה הנשגב, ואז הרבי אומר לו: 'בני, הלא הבטחת ללמוד 40 פרקי משניות, ואני מבקש לזכות בהם, מעתה הם שלי. וזה לך האות – בקומך משנתך תראה כי רגליך נרפאו והכאב חלף עבר כלא היה. או אז זכור ואל תשכח למלא את הבטחתך באמונה, וללמוד לטובת נשמתי ארבעים פרקי משניות!'

     אחוז בהלה ושטוף זיעה קרה התעורר הבחור משנתו הטרופה,  זכר החלום עודנו מול עיניו, המראה הנשגב בו ראה את רבו מתגלה אליו מהעולם העליון עודו עומד מולו חד כתער. בידיים רועדות החל למשש את רגליו, בוחן את כל האזור שכאב, את כל המקומות בהם התפרצו ההתקפים, אך למרבה הפליאה ולגודל ההתרגשות – אכן כן, הוא נרפא לחלוטין, אין זכר לכל הכאבים והמחושים שתקפו אותו ברגליו מזה שנים!

     למעשה, היה זה היום האחרון בו חש החסיד בכאב. מאותו יום פסק הכאב ונעלם כליל, ואותו יהודי שש שמח למלא את הבטחתו וללמוד את ארבעים פרקי המשניות שהבטיח, שהיו טובה כה גדולה לנשמתו של הצדיק, והרעיפו עליו את הרפואה לה נכסף!

     את הסיפור הזה סיפר כ"ק האדמו"ר מנדבורנה מבני ברק זי"ע, וללמדנו בא:  התורה הקדושה רצופת אהבה, אוצר של סגולות. אין סגולה כתורה, אין לומדיה כישראל. לימוד המשנה – הוא היהלום שבכתר, הפנינה שבראש התורן. לימוד המשנה הוא מפתח עוצמתי חד וכביר, שמחולל ישועות נכספות, אף למעלה מדרך הטבע.  המשנה היא הטובה הגדולה שניתן לעשות לנשמות הנפטרים זיכרונם לברכה – כי משנה אותיות נשמה . גם ברואי מטה זוכים ליטול ממנה ישועות ורפואות, למלא חופניהם באוצר בלום של ברכה.  הבה נאמץ את המשנה בלימוד קבוע מדי יום, נזכה לקבל את מתנת המשנה מדי יום, ולמלא את נפשנו באוצר תורני נצחי יקר ערך!



 

 

 

 


החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

ריבוי כסף,עשירות מרובה,פרנסה,חכמה,כישרון,מעש,סחרחורת,עיוורון,אכלת, שבעת,ברכת,לצעוק,לזעוק,לגנוח,להיאנח,

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



אמרי שפר י"ח אב ה'תשע"ח

 

אמרו רבותינו [ב"מ פה.] "אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם". ובתוספות [כתובות סב:] ביארו כי הבטחה זו לא נאמרה אלא בזמן שראו שלושת הדורות זה את זה. לכן בירכם משה רבנו "והודעתם לבניך ולבני בניך", אתם עצמכם תזכו להודיע וללמד את בניכם ובני בניכם, אזי מובטח לכם כי "החוט המשולש לא במהרה ינתק". [מלא העומר]

     בספרי המוסר כתבו: יום ט"ו באב הוא תחילה וראש לימי הדין המתחילין באלול, וראוי אדם שיתחיל בו בחשבון נפשו על מעשיו מכל השנה. לפיכך יש גם שנוהגים שאם כותב אגרת לחברו מיום זה ואילך, הוא מברכו ב 'כתיבה וחתימה טובה', כנהוג אצל הכול מראש חדש אלול. והנוהגים כך מצאו אסמכתא נאה למנהג, בדבר של גימטריא אותיות של 'חמשה עשר באב' שעולות בגימטריא 928 ,כ גימטריא של 'כתיבה וחתימה טובה'.

    הרב סולובייצ'יק, ממנהיגי היהדות הדתית בארה"ב, מצייר את האדם המודרני כ"איש ההדר", בעל יכולות רבות בתחום המדע והטכנולוגיה. אולם למרות הכול, האדם המודרני הינו מפוחד מן המחלות, מן הזקנה ומאי הוודאות שבחייו.  לדבריו, התרופה לבעיה נמצאת אף היא בפרשתנו והיא בנויה על היסודות בהם עסקנו: "וְשַבְתָ עַד ה' אֱלוהֶיָך" (שם ד, ל). אם האדם ישוב ויתחבר אל בוראו וישיב אל ליבו את ההבנה שהכול ממנו יתברך והוא המחזיר לאדם בכל בוקר את נשמתו מחדש ודואג לפרנסתו, אדם כזה, ימצא שלווה ומנוחה בצילו של א-לוקיו. "וְיָדַעְתָ... וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶך כִּי ה' הּוא הָאֱ-להִּים ...".

     חז"ל אמרו [ברכות ה.] אם רואה אדם ייסורים באים עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ולכאורה צ"ב מדוע לא יתלה מיד בתחילה ב 'ביטול תורה' כי היא חיינו ואורך ימינו, ומדוע רק אחר שפשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ובאר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל כי כל עוד שיש לאדם פגם בענייני בין אדם לחברו עליו לתלות בזה ולא בביטול התורה, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה, ונמצא שכל עוד שלא תיקן מידותיו, מה לו לדון בעניין ביטול תורה, כשאת 'ההקדמה' לתורה עדיין לא קיים.

התרמית (מאורות הדף היומי, עלון 993)

 

     שני שוטרים חמורי סבר הדפו את ההתקהלות שעמדה בדרכם והמשיכו להוביל אחריהם קבוצת יהודים אומללים אסורים בנחושתיים.  מחזה שכזה לא היה נדיר ברחובותיה של אוקראינה. באותם זמנים, לפני שנים רבות, סבלו היהודים קשות מנחת זרועם של השלטונות אשר התאכזרו אל היהודים והתעמרו בהם. רק מתת יד הגונה לידי האדם הנכון, הצילה יהודי זה או אחר שנפל ברשתם מעינויי תופת וממאסר ממושך.

 

     הקבוצה המשיכה לפלס את דרכה בין מאות היהודים שהתגודדו בצערם כי רב. הכול הביטו בעיניהם של האסירים המפוחדים, שזקנם נמרט על ידי הרשעים ובגדיהם השסועים העידו על מנת חלקם.  ישראל רחמנים בני רחמנים, מיהרו אל ביתו של רב העיירה ובדמעות שליש תינו בפניו את הצרה שהתרגשה על ארבעת היהודים שנתפסו על לא עוול בכפם. כוותיק וכרגיל עטה הרב את מעילו ומלווה בארבעת פרנסי הקהילה יצא אל השוק להתדפק על דוכני הסוחרים שיוזילו מעות מכיסם לצורך המצווה החשובה שהזדמנה לידם.  הפרנסים, שתפקידם היה לרכך את לב הסוחרים שעקב המאורעות התכופים נדרשו תדירות לתרום עבור מצווה זו או אחרת, כבר חישבו בראשם את הווארטים שיש לומר לכל אחד מן הסוחרים, לבל יחזרו חלילה בטעות בפני בערל הסוחר על אותו ווארט שאמרו לו רק בשבוע שעבר בעת ששידלוהו להוזיל מעות עבור העמדת חופה לרעכל היתומה. יום שישי, ידעו הרב והפרנס, הוא היום הטוב ביותר לאיסוף תרומות. השוק הומה, מצלצלים רבים חולפים מיד ליד והלב פתוח לקראת שבת המלכה.  שילוב מנצח. יום שלישי היה היום הפחות מוצלח לאיסוף מעות. אנשים עדיין לא החלו לערוך את קניותיהם לרגל השבת, ובמזווה שבביתם נמצאו אי אלו דברי מאכל שנותרו מסעודות השבת, כך שהשוק ודוכניו היו ריקים מהרגיל.  מה כבר אפשר לצפות מסוחר שיושב לבדו וסופר את מעותיו חזור ושנה. קשה לו להיפרד מהן. הוא יודע כי בימים הקרובים תשוב תנועת הקונים ותתגבר כמעיין, אך תאוות הממון, מי יוכל לה.

 

     אותו יום, יום שלישי היה. רק במקרים דחופים שלא סבלו דיחוי יצא הרב עם פמלייתו לאיסוף מעות ביום שכזה.  עוד לא סיימו הפרנסים והרב לרקום את מחשבותיהם והנה עמדו הם בפתחו של השוק.  מניסיונם ציפו הפרנסים לראות אי אלו חנויות מוגפות על יושביהן המצפים שפמליית הרב תעבור את חנותם... אך ראה זה פלא, הפעם איש לא הסתתר. הגדיל לעשות הבורסקי, שיצא מתוככי האמבטיות מלאי העורות שבתוכן שהה רוב חייו במירוק ובקרצוף העורות, כשבידיו חבילת מצלצלים מרשרשים, ועיניו דומעות, "כן, גם אני ראיתי את המסכנים האלה קשורים ומוכים. ה' ירחם". עוד לא סיים הבורסקי למחות בכף ידו השחורה את דמעותיו, ומעבר לכתפו הרחבה הציצו פניו של העגלון המרוד שרוקן את כיסיו מכל פרוטה שלא הייתה בהם.  כך ניגשו אנשי השוק בזה אחר זה אל הרב הישיש שנסמך על אחד הדוכנים, בלא שנאלצו גבאיו המסורים להשתמש ולו בווארט אחד. הפלא ופלא.

 

     לפתע, עצם הרב את עיניו, הרהר עמוקות וקפץ את ידו. "יהודים יקרים, איני נוטל עוד תרומות!" הגבאים המסורים הרימו גבה, התורמים הביטו ברבם בפליאה, ואילו הוא, החל פוסע נמרצות לכיוון השוטרים והאסירים.  במהלך הדקות בהן פסע הרב מלווה בגבאיו שגוננו עליו מלחץ ההמון, הצטרפו אנשים רבים אל הפמליה, הכול רצו לדעת מה מתרחש. מדוע זה הפסיק הרב ליטול תרומות, ומה הצעד הבא שהוא מתכוון לנקוט . מרחוק, נראו היהודים שעמדו כל העת סביב ארבעת היהודים האומללים ושני השוטרים הקשוחים, מזמרים שירות ותשבחות לבורא עולם על ההצלה הקרובה לבוא, למראה הכבודה הפוסעת לכיוונם…  והנה, התקרבו הרב ופמלייתו לעבר האסירים , ולתדהמת הכול התקרב הרב הישיש לעבר השוטרים הביט ממושכות בעיניהם, רכן לעבר האסירים שרבצו חסרי אונים על הקרקע, בחן את מראה פניהם והניף את ידו בתנועת ביטול, תוך שהכניס עמוק לכיס מעילו את המעות שאסף עד כה.

 

     ההמון החל רוטן. הכול נדחפו לעבר השוטרים והאסירים שאותות בהלה ניכרו על פניהם, ולא חלף זמן רב עד שהללו התחננו שיניחו להם להימלט על נפשם כלעומת שבאו. זקני העיירה היו מספרים בערגה, כי במשך שנים ארוכות לא דרכה בעיירתם כף רגלו של נוכל כל שהוא, מאימת נחת זרועם של אנשי העיירה שהפליאו את מכותיהם בקבוצת הנוכלים הנכרים שהתחזו לשוטרים ולאסירים יהודים אומללים. "

 

     מניין? מניין ידע הרב שהכול עלילה? כלום רוח הקודש נזרקה בו? שאלו הנקהלים לאחר שסיימו להשליך מן העיירה את חבורת הפרחחים. "לא נבואה, וגם לא רוח הקודש יש בי. חושי אמרו לי שמשהו בלתי סביר מתרחש כאן. איסוף המעות היה קל מידי. הכול נתנו. הלבבות נפתחו. המעות זרמו והאנשים צעדו לקראתי כדי לזכות במצווה במקום שאני אדפוק על דלתם כתמיד. הבנתי שאין כאן מצוות פדיון שבויים... מצוות לא הולכות בקלות. את השאר, כבר ראיתם גם אתם".

 

     בספרים רבים חוזר ונשנה מוטיב זה, שככל שהמצווה יקרה וחשובה, כך נדרש האדם להשקיע מאמצים רבים יותר כדי לקיימה על הצד הטוב , ומי כלומדי הדף היומי ראויים להעיד על כך. למרות טרדות, מטלות ומשימות הצצות ומעיקות, רבבות יהודים אינם מוותרים על הקביעות בלימוד הדף היומי, לכבודו יתברך.

 

    דברים טובים לא הולכים בקלות.

 



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

תלמיד חכם,חשבון נפש,הרב סולובייצ'יק,היהדות הדתית,ארה"ב, האדם המודרני,"איש ההדר", בעל יכולות,מדע,טכנולוגיה,


אמרי שפר י"ז אב ה'תשע"ח

 

העולם אומר, אם אתה רואה שני אנשים רבים,  תתרחק מהר משם שלא תקבל בטעות מכה.  אם אתה רואה שני אנשים מחלקים כסף, תתקרב אליהם אולי בטעות יביאו גם לך.

    "ואתחנן" בגימטריא תפילה ובגימטריא שירה שצריך לתפילה ניגון ונעימת קול כעניין כבד את ה' מהונך ממה שחננך כן הוא בירושלמי פאה פ"א ה"ה. ובגימטריא ישרה אשר תפלה עולה כן מפני שצריך להישיר ולכוון רגליו בתפילה כמו ורגליהם רגל ישרה ומלמד שכ"ז עשה משה בתפלתו וכן כל יסודו של פסוק זה הוא שש שמתחיל ב וי"ו שמספרה שש ושש אותיות בתיבת ואתחנן ושש תיבות בפסוק הרי י"ח מלמד שהתפלל תפלת י"ח. (פענח רזא(

     כידוע שאין שום מקרה בעולם, פרשת ואתחנן תמיד נופלת בשבת הראשונה של בין הזמנים, ואולי זה בא לרמז לנו להתחזק בתפילה גם בבין הזמנים: בהקפדה על זמני התפילה, בהקפדה על מקום התפילה ואפילו מי שלא מצליח באמצע השנה לומר קרבנות, הנה הזמן שאפשר לומר אותם.

 

    מה המשותף בין ט' באב לבין הזמנים? הולכים לבית הכנסת בזמן מנחה עם טלית ותפילין.



כוחה של קבלה טובה אחת (פניני פרשת השבוע(

     את הסיפור סיפר הרה"ג פינחס הכהן שליט"א מנתיבות: כמה גדול כוחה של קבלה טובה אחת.

     באזכרה לרגל יום השנה ליהודי שנפטר לפני כמה שנים ברמת גן. אל האזכרה באו מכרים רבים ובני משפחה. רב מקומי נשא דברים, עורר על גודל הזכות לקבל קבלה טובה אחת לעילוי נשמתו של הנפטר, ועודד את הנוכחים לקבל החלטה לקיים מצווה אחת שיוכלו לעמוד בה.  בתוך הקהל אישה אחת גילתה רצון עז להתחזק בקיום המסורת היהודית. בסיום הדרשה, ניגשה לרב אמרה לו שהיא מבקשה לקבל על עצמה קבלה טובה לזכותו של הנפטר הדגול שהיה קרוב לליבה, אך היא מבקשת שיציע לה הרב קבלה טובה ו 'סבירה' – משהו שתוכל לעמוד בו לקיים תמיד וללא הפסקה.  השיב הרב: 'יש מצווה ייחודית שכתוב עליה 'בשולחן ערוך הרב' שכדאי להקפיד לקיימה כבר מגיל קטן בעריסה, כי ה מקיימה 'קדוש ייאמר לו' והיא מרוממת את האדם. זו המצווה הייחודית והנפלאה ליטול ידיים מדי בוקר בעת הקימה מהמיטה, שלוש פעמים על כל יד לסירוגין. זו קבלה טובה וקלה שכדאי להקפיד עליה, והיא תפתח לך את היום באנרגיה רוחנית טובה!'  

     שמעה האישה והסכימה לקבל עליה את המצווה, ומיד רכשה ספל מתאים, ומידי בוקר, נטלה ידיה כהלכה, כפי שהציע הרב. שמחה ומאושרת המשיכה האישה לעמל יומה. אחרי תקופה ממושכת, הוצרכה האישה לנסוע למדינה נחשלת במזרח הרחוק. היא לא שכחה את הספל כמובן. עם נחיתתה נסעה לעבר מקום אכסנייתה, בעיירה נידחת ונחשלת מאוד, שאותות ה קידמה טרם הגיעו אליה...  למחרת, השכימה קום ופנתה לאכול את ארוחת הבוקר. אל השולחן הוגשה קערת ירקות, היא לקחה מלפפון ועגבנייה והניחה בצלחתה, וכמוה בדיוק – עשו יתר האורחים. לפתע, רגע לפני שאכלה מהירקות, נזכרה לפתע: 'אוי, הבוקר לא נטלתי ידיים!'  היא מיהרה לעזוב את הירקות, ופנתה לחדרה. איתרה את הספל, ניגשה לברז, ונטלה ידיים כהלכה כפי שקבלה על עצמה, ורק אחר כך שבה לחדר האוכל. לתדהמתה, חלק מהאורחים החלו להתפתל בכאבי בטן עזים. הם נפלו ארצה מתייסרים, והיא עזבה את האוכל וניסתה לסייע...

     התברר, כי באותה עיירה נחשלת, התוצרת החקלאית מרוססת ברעל אימתני, להבריח מהירקות כל מזיק אפשרי. המקומיים מודעים לכך, שוטפים היטב את הירקות לפני האכילה, אך האורחים לא ידעו, והחלו לאכול מהירקות המורעלים – שבתוך דקה או שתים החלו לחוש כאבים עזים, וחלקם נפלו ארצה מעולפים והובהלו לבתי החולים.

    האישה עמדה המומה בחדר האוכל, ואינה יודעת להשיב את נפשה. בעקבות העובדה כי שמרה על קבלתה והלכה ליטול ידיה – ניצלה! לנגד עיניה הוכח, כי הקפדתה על קבלתה הטובה ליטול ידיים בשחרית – היא שעמדה לה להצלה ולהגנה מפני הרעל! האורחים האחרים פונו לבית החולים לבדיקות, וכשנותרה לבדה – היה לה פנאי להרהר עד כמה הקבלה הטובה הזו הצילה אותה מסאת ייסורים קשה ומצערת...

     החוויה המטלטלת הזו, גיבשה בה את ההחלטה לשוב ארצה, ולחקור יותר את שורשי המצוות הנפלאות להן זכתה כבת לעם היהודי. היא השתתפה בסמינרים שונים, ובסופו של דבר – שבה בתשובה שלימה והחלה להקפיד על כל תרי"ג המצוות, קלה כבחמורה. לימים פגשה את הרב שהמליץ לה על אותה קבלה טובה, וכשסיפרה לו את סיפורה המסעיר לא הצליח הרב לכלוא את התרגשותו, וקרא בסערת נפש: ' מדהים להיווכח, כמה גדול כוחה של קבלה טובה אחת, כמה רבה עוצמתה. בזכות קבלה אחת ניצלו חיי האישה ובריאותה, ובזכותה – זכתה לשוב לכור מחצבתה ולעשות רצון קונה. כל זה בזכות קבלה אחת, אחת בלבד, קבלה קלה ופשוטה, ליטול נטילת ידיים בשחרית!'

     כדאי לנו לאמץ קבלה אחת טובה, חזקה ועוצמתית, כי היא יכולה לרומם אותנו, ולהגן עלינו מכל נזק, ולהפוך אותנו לרוחניים ואיכותיים יותר, והיא תיתן לנו כוחות ויכולות להצליח להתעלות מעלה, לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

העולם אומר,רואה,שני אנשים,רבים,תתרחק,מכה,שני אנשים,מחלקים כסף, שירה,תפילה,ניגון,נעימת קול,בין הזמנים,


אמרי שפר ט"ו אב ה'תשע"ח

 

 דאגה מקצרת חיי האדם" הדאגה מקצרת ימים, לכן כתב הרמב"ם (פיהמ"ש סנהדרין פ"י מ"א) שבימות המשיח "יארכו חיי בני האדם, גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם".

     ''דבר אחד בטוח, ששום דבר אינו בטוח''

     דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו וגו' (ה, יב(  כתב רש"י "מה כתוב למעלה מן העניין ואיש את קודשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה ". המפרשים עמדו על הקשר שבגלל שלא הביא מעשרותיו יביא את אשתו לכהן, וכי מה המידה כנגד מדה בזה?  בספר "תהילה לדוד", תירץ עפ"י הכתוב בבראשית (ב, כב) "ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה", ש"צלע" בגימטרי' 190 ו"חוה" בגימטרי' 19 שחוה היא 'מעשר' מן הצלע שלוקח מן האדם. לכן, כאשר האדם נמנע מלהביא את מעשרותיו אל הכהן על כורחו יזדקק להביא מעשר אחר אל הכהן דהיינו את אשתו שהיא המעשר שלו כאמור. )תהילה לדוד(

     "דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות" (יד, ב) - משה נצטווה לדבר אל בני ישראל לעשות תשובה, "וישובו". ועיקרה של התשובה לעשות חניה על יד הפה, שלא לתת לפה יותר מדי חירות. (ר' משה מקוברין)

     דַבֵּר אֶל בּנֵי יִשׂרָאל ויָשֻׁבו ויַחֲנוּ לִפנֵי פִּי הַחִירֹת. - כל אחר מעבירות שבידו, שיעשו חניה, לפני שנותנים דרור וחירות לפיהם – שלא ידברו מה שלא צריך. (דבש השדה)

     דבר אשר אינו מוצא בו עניין-  קשה לבצעו לזמן ממושך.

     "דבריהם המרושעים של אחרים עלינו, לעתים קרובות אינם מתייחסים כלל אלינו, אלא הם ביטויים של רוגז ומורת רוח, שסיבותיהם שונות לגמרי" (פרידריך ניטשה).

     דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות – אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור.

 

בחירה נאמנה (על-פי 'עלי זיכרון', מעדותו של רבי ישכר-שלמה טייכטל הי"ד, המבוססת על ארכיון הקהילה היהודית בווינה)

שמו של שמשון ורטהיימר, בחיר תלמידי הישיבה בווינה, נודע למרחקים. אף שבא מבית עני, עשירים רבים חשקו בו לחתן לבנותיהם. מנעוריו התבלט שמשון כתלמיד חכם בעל שיעור קומה ומידות נאצלות. בסופו של דבר זכה בו ראש הקהל של העיר מדלינג, הסמוכה לווינה, אחרי שפנה אל רבו וביקש לשדך את תלמידו האהוב לבתו. "אתן ככל שיורה הרב", התחייב; "עשיר אני ובעל יכולת".

הברכה ניתנה, והשידוך יצא אל הפועל. הבשורה על שידוכי החתן העילוי הייתה לשיחת היום באזור. זו הגיעה גם לאוזניו של ראש הקהל בווינה, וזה חש צביטת אכזבה. אף הוא השתוקק לקחת את שמשון לחתן, אך החמיץ את המועד.

ההכנות לחתונה החלו, ואז אירע פתאום אסון כבד – שריפה גדולה פרצה בעיר מדלינג. הלהבות התפשטו במהירות מבית לבית. כשהושגה שליטה על האש התבררו ממדי האסון: הדליקה גבתה קרבנות רבים, ורכוש רב עלה בלהבות. גם בית ראש הקהל נהפך לאפר, ובין האודים העשנים נמצאו גופותיהם של החותן והחותנת העתידיים של שמשון.

שמשון היה מוכה הלם וצער. ככל שניסה לברר את שלומה של כלתו, לא הצליח להשיג מידע ממשי. היא נעלמה. איש לא מצאהּ בין הנספים או הפצועים. ההערכה הייתה כי אף היא קיפחה את חייה.

ליבו של שמשון לא קיבל את ההנחה כי כלתו נספתה. הוא הוסיף לשאול ולברר על דבר גורלה. אולי אחרי מות הוריה ואובדן רכוש המשפחה החלה לנדוד ממקום למקום? אולי אין היא מעיזה ליצור עמו קשר, אחרי שאין ביכולתה לאפשר לו ללמוד תורה אחרי החתונה, כפי שהבטיח לו אביה?

העלם הצעיר החליט: הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שימצא את כלתו, וכל עוד לא יידע בבירור מה עלה בגורלה, לא יקבל שום הצעת שידוכים.

הימים חלפו. אט-אט החל הספק לכרסם בליבו של שמשון. באותה עת החל ראש הקהל של וינה ללחוץ עליו לשאת את בתו. "היא ברוכת מעלות", ניסה לשכנעו, "וגם אני התברכתי בעושר רב ואוכל לפרנס אותך ברוחב יד. ובאשר לכלתך האבודה – אם יתרחש הנס והיא תופיע פתאום, אפצה אותה בסכום גדול, כדי לפייסה".

אלא ששמשון עמד בסירובו. ראש הקהל לא ויתר. הוא פנה אל רבו של שמשון, וביקשו להורות לתלמידו להינשא ולהקים משפחה.

אחרי השיחה עם רבו לא יכול היה שמשון למאן עוד. "אני מסכים", אמר לרבו בלב חצוי, "ואולם אני מבקש להציב תנאי לפני המחותן: החתונה תתקיים בעוד חצי שנה. עד אז המחותן מתחייב לערוך בכל שבוע סעודה בעבור עניים נודדים. עליו לפרסם על דבר הסעודות האלה באזור. אני עצמי אשרת את האורחים ואגיש להם את מנתם".

המחותן הביע מיד את הסכמתו למהלך, והצדדים הכריזו על השידוך. החותן החל לממש את התחייבותו. הוא ערך סעודות כיד המלך, והשמועה עליהן עשתה לה כנפיים. עניים רבים נהרו לווינה כדי לסעוד את נפשם בארוחה טובה.

פעם אחת הבחין אחד הסועדים באישה צעירה היושבת בפינת האולם וממררת בבכי. הלה הניח שבוודאי נותרה רעבה, והגיש לפניה מנה ראויה. אלא שהאישה דחתה את הצלחת מעל פניה, והוסיפה להתייפח. "אנא, מדוע את בוכה?", הפציר בה האיש. בסופו של דבר פלטה: "כיצד לא אבכה בשעה שלוקחים ממני את חתני!".

דברי האישה התגלגלו מפה לאוזן, עד שהגיעו לשמשון. הוא נדרך וביקש לראות את האישה הבוכייה. כשראה אותה זיהה מיד שזו כלתו הנעלמת. מיד ניגש אל המחותן והודיעו: "צר לי, עלינו לבטל את השידוך. מצאתי את כלתי הראשונה".

המחותן נדהם מההתפתחות הפתאומית, ומגדלות הנפש של שמשון, המוכן לוותר על חיי שפע נטולי דאגה ולשאת כלה יתומה וענייה. בהתייעצות עם רעייתו החליטו השניים לשאת בהוצאות חתונתם של שמשון וכלתו הראשונה.

הסיפור המרגש התפרסם במהירות בעיר. הכול שחו באישיותו האצילית של שמשון, שוויתר על עושר וחיי רווחה כדי לשמור על נאמנותו לכלתו הראשונה. אפילו לחצר הקיסר לאופולד הראשון הגיעו הדברים, והוא ביקש לתהות על קנקנו של האיש.

"מניין באה מידת הנאמנות הזאת?", ביקש לדעת.

שמשון השיב בפשטות: "אם אדם חדל להיות נאמן, הוא חדל להיות אדם!". התשובה כבשה את לב הקיסר, והוא אמר: "אני זקוק לאדם נאמן כמוך", ומינה אותו לגזבר החצר.

מעתה נזדמנו על שולחנו של רבי שמשון ורטהיימר תורה וגדולה כאחד. הוא שימש ראש הרבנים באוסטריה, מורביה ובוהמיה, והעושר והחוכמה לא פסקו גם מבניו אחריו. דורות של תלמידי חכמים יצאו ממנו, ובהם גדולי ישראל מפורסמים, ואף משפחת הלפרין המיוחסת מוצאהּ ממנו.

 

הסוכריות של הרב

בחור בבני ברק, למרבה הצער, עזב את היהדות ועבר לגור יחד עם בן דודו החילוני. למרבה הצער, העניינים הידרדרו והוא התארס עם בחורה לא יהודיה. בן דודו החילוני כעס ומאד הוטרד מהעניין אבל לא הצליח לשכנע אותו לבטל את האירוסין. בכל זאת, הוא הצליח לשכנע אותו שמכיוון שהוא עכשיו מתנתק מהעם היהודי וממשפחתו, לפחות שילך איתה, ויגיד להוריו בשיחה פנים מול פנים מה התוכניות שלו. הבחור השתכנע והזמין את עצמו לשבת אצל הוריו לפי "התנאים שלו". הוא בילה את ליל השבת בעישון על המרפסת, וביום השבת שוב בילה על המרפסת עם האייפון שלו. 

בשבת בצהריים אביו ניגש אליו והזמין אותו להצטרף לשיעור שהוא הולך אליו, אותו ימסור הרב אהרון לייב שטיינמן זצ"ל. 

בצעד מפתיע, הבחור הסכים. אחרי השיעור הביא אותו אביו לרב שטיינמן להגיד שבת שלום, והודיע לגדול הדור שלמרבה הצער בנו אינו שומר שבת. הרב שטיינמן הביט בו ושאל, "כמה זמן אינך שומר שבת?". הבחור ענה, "שנתיים". "ובמשך הזמן הזה היה לך הרהור תשובה?" "כן, בערך ארבע פעמים". "ולמשך כמה זמן הרהרת בתשובה בכל אחת הפעמים?" "בערך 10 דקות". "אה, אז יוצא שלמשך 40 דקות במשך השנתיים האחרונות היית במצב של 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', ועל כך אני מקנא בך. שבת שלום". הבחור הלך הביתה וחזר לדירה של בן דודו. המילים של הרב שטיינמן לא נתנו לו מנוח. הוא ביטל את האירוסין, ומשם העניינים התגלגלו, עד שכיום הוא ב"ה שומר תורה ומצוות. 

שאלו אותו מה גרם לו ללכת לשיעור. הנה הוא מעשן ומשחק באייפון בשבת ר"ל והוא הלך לשיעור? הוא השיב שכשהיה בכיתה ד' בחיידר, הכיתה שלו הלכה להיבחן אצל הרב אהרון לייב שטיינמן. המלמד ביקש שהילדים יקבלו שאלות קלות, ואכן הרב שטיינמן שאל שאלות שכל ילד ידע. כל ילד, כשענה את תשובתו, קיבל סוכרייה מהרב אהרון לייב. כשהגיע תורו של ילד זה הוא לא ידע את התשובה. הרב אהרון לייב שאל אותו שאלה קלה יותר. שוב לא ידע הילד לענות. משכך, גדול הדור שאל שאלה עוד יותר קלה ושוב לא ידע הילד. כשהסתיימה הבחינה, לכולם הייתה סוכרייה חוץ מהילד הזה. תוך שהילדים יצאו מהחדר ביראת כבוד, הרב אהרון לייב סימן לילד לגשת אליו. הוא אמר לו - "בתורה וביידישקייט אנחנו מקבלים שכר לפי המאמץ, לא לפי התוצאות. כל הילדים התאמצו לענות על שאלה אחת, ולכן הם קבלו סוכרייה אחת. אבל אתה התאמצת ב-3 שאלות, ולכן אתה תקבל 3 סוכריות." ובחיוך, הושיט לילד 3 סוכריות...!

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

הדאגה,מקצרת,ימים,תהילה לדוד,רוגז,מורת רוח,מידת הנאמנות,אוסטריה, מורביה, בוהמיה,העושר,



אמרי שפר י"ד אב ה'תשע"ח

 

אין אויר זך בכל ארץ ישראל כמו אויר צפת, שכל הדר בעיר צפת יש לו יתרון על כל שאר ערי ארץ ישראל , ומרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א סח על השנים שהיה נוסע בתקופה הזו לצפת, ש' את מה שהוא מספיק ללמוד בבני ברק בשלושה שבועות, הוא מספיק בצפת בשבוע אחד'... ]ובבדיחותא בעלמא: כבר היה מי שהמליץ, שבבני ברק יש 'אויר עוצר נשימה'...[

    במשנה )קנים ג, ו( מצינו: 'זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהן, שנאמר )איוב יב, כ(: "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים ייקח", אבל זקני תורה אינם כן, אלא כל זמן שמזקינין - דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר )שם(: " בישישים חכמה ואורך ימים תבונה"

     "בעצם העובדה שהקב"ה הוא המנחם את עם ישראל אנו מוצאים ניחומים. אם המלך עצמו מנחם אותנו, דברי הנחמה עצמם משמחים את ליבנו" (רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

     הגמרא (בסוף מסכת תענית) אומרת שיום ט"ו באב, שבו הלילות מתחילים להתארך, מסמן את נקודת הזמן שממנה יש להוסיף בלימוד התורה: "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף". מפרש רש"י: "דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה (בלילות), יוסף חיים על חייו". זאת על-פי מאמר חז"ל (עירובין ס"ה,א): "לא איברא ליליא אלא לגירסא" – לא נברא הלילה אלא ללימוד.

כַָּלַָּ מאןַ דֲעביד רחָּמָּנא-לָּטבַ עִביד (פניני עין חמד, עלון 962)

     אין אדם, שלא עובר ניסיונות בחיים. לעיתים עלול הוא חלילה להתריס כלפי מעלה ולשאול: "ריבונו של עולם,  מדוע זה קרה לי?". אולם עלינו להאמין, כי כל מה שה' עושה - הוא לטובה.

     סיפר הרב זמיר כהן מעשה מדהים על יהודי המתגורר בירושלים בשם יהושע (שם בדוי). הלה למד את מקצוע 'טכנאי רנטגן' אשר מעטים הם אלו המתמקצעים בו . אולם הוא פוטר לצערו הרב לפני שנתיים וחצי. מצבו הכלכלי מידרדר מיום ליום, ועימו אף מצב רוחו, וזאת בשל העובדה, כי עדיין לא מצא מקור פרנסה חילופי.  בוקר אחד, מקבל מיודענו, הצעת עבודה חדשה. מדובר בעבודה פיזית עם משכורת דחוקה, אולם הלה היה מוכן לכול - רק לצאת מ 'מעגל האבטלה'.  הוא זומן לראיון עבודה במשרד החברה הנמצא ביישוב הסמוך לירושלים. יהושע בירר על האוטובוס היוצא מוקדם עם בוקר מירושלים לישוב הסמוך, וחיכה ליום המחר בקוצר רוח.  על אף שהקדים מספר דקות, מבחין הוא מרחוק באוטובוס הסוגר את דלתותיו וממשיך בשעטה לעבר התחנה הבאה.  ליבו הלם בפראות. הוא ניסה בכל כוחותיו לרוץ לעבר האוטובוס ולנופף בידו - אולם ללא הועיל.  בדיקה קצרה העלתה, כי האוטובוס הבא אמור להגיע רק בעוד כשעה. "אין טעם", מירר בבכי, "אשוב לביתי. איחור כה משמעותי רק יגרום לרושם שלילי!".  לפתע הוא שומע צפירות חזקות. הוא הרים את עיניו וראה את חברו הטוב הצופר מתוך רכבו: "הכול בסדר? אתה לא נראה טוב". יהושע גולל בפניו את האכזבה הנוראה בכך,  שהפסיד את האוטובוס, וכנראה אף את העבודה החדשה שלה ציפה. " היכנס לרכב", קרא חברו, "יש לך מזל. למרות שאני עובד כאן בירושלים, היום אני חייב לצאת מחוץ לעיר לצורך סידורים, לכן אקח אותך לשם ". יהושע לא ידע את נפשו מרוב אושר, הוא לא האמין, כי הוא שוב בדרך לראיון עבודה. "תודה רבה", קרא בקול גדול, "כעת אני מבין, מדוע הפסדתי את האוטובוס - הכול כדי לעלות איתך ובכך לחסוך זמן וכסף נסיעות, ב"ה הכל לטובה".

     אלא בשמיים חשבו אחרת. לפתע, ממש ביציאה הראשונה מירושלים, סטה אחד הרכבים מנתיבו והתנגש ברכבם של השניים. שתי המכוניות איבדו את היציבות וסטו מהכביש.  הרכב ניזוק קשה, אך בחסדי שמים הם יצאו בשריטותַ וחבלותַ קלות.  צוות מד"א שהוזעק למקום, הגיע תוך מספר רגעים וחייב אותם להתפנות לבית הרפואה 'הדסה עין כרם', על מנת לוודא שהכול בסדר.  יהושע שכב באמבולנס, ממורמר ושבור: "מה קורה פה? בסך הכול רציתי להגיע לראיון עבודה ולפתוח דף חדש בחיי. על מה חרי האף הגדול הזה? מה עשיתי רע בחיים? מדועַ מענישיםַ אותיַ כךַ בשמיים?", התייפח בצער.  תוך זמן קצר הגיעו שניהם לשערי בית-הרפואה. שם הוכנסו לחדר טראומה ועברו עד מהרה סדרת בדיקות וצילומים שארכה מספר שעות, כשבסיומם מסר להם הרופא מכתב שחרור, ב"ה מצבם הרפואי טוב.

     יהושע לקח את מכתב השחרור והעבירו לפקיד הקבלה. והנה הלה רואה פנים עצובות ושבורות. הלה הביט במיודענו ושאלו: "מדוע הנְָך עצוב? הרי שוחררת בריא ושלם מבית - הרפואה. אם כן מדוע פניך נפולות?". " איני מצטער מכך", השיב יהושע, "דע לך, כי אני טכנאיַ רנטגן במקצועי, וכבר שנתיים וחצי שאני מובטל, והנה עד שסוף כל סוף קיבלתי היום זימון לראיון עבודה, הרי שמצאתי את עצמי בבית הרפואה ופספסתי את העבודה החדשה".  עיני הפקיד אורו, והוא שאל: "אתה 'טכנאי רנטגן?" - "כן,  עסקתי בזה במשך שנים עד שפיטרו אותי", השיב יהושע. " תגיד לי, האם לא ראית את המודעות הרבות, שמפרסם בית החולים כי הוא מחפש כבר זמן רב טכנאי רנטגן?". " כבר כמה שבועות שבית הרפואה מחפש אדם כמוך!".  הפקיד ניגש עם מיודענו לאחד החדרים ולאחרַ דקות ספורותַ מצא מיודענו את עצמו בראיון מאולתר מול מנהל 'הדסהַ עיןַ כרם'.ַ לאחרַ דקותַ קצרותַ התבשר, כיַ התקבלַ לתפקיד ! אותוַ יתחילַ כברַ למחרתַ השכםַ בבוקר.

     יהושע היה המום ונרגש, משמיים הוא פספס עבודה שאינה במקצוע שלו, הנמצאת ביישוב מרוחק מביתו ואף הרווח ממנה הוא זעום ודל, והנה כעת גְלֵגל ּבֹוֵרא עֹולָם, כי הוא יגיע לבית הרפואה על מנת לקבל עבודה מכובדת הקרובה לביתו,  ואףַ עם שכרַ הגדולַ פיַ כמה, ממהַ שהוצעַ לו. "

     תודה בורא עולם על כל הגלגולים, שעשית לי היום. עלַ מנתַ שאקבל את העבודה הזאת - נתת לי להפסיד את האוטובוס, לעלותַ עםַ חבר,ַ לעשותַ תאונה ולהגיעַ אלַ ביתַ הרפואה,ַ והכולַ בשביל להגיעַ לעבודהַ טובהַ ומסודרת". כך מירר בדמעות של שמחה יהושע בצאתו מבית-הרפואה.



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אויר זך,ארץ ישראל,אויר צפת,שפה לנאמנים,טעם זקנים,ניחומים,גלגולים, נקודת הזמן,להוסיף,לימוד תורה,ניסיונות,



אמרי שפר י"ג אב ה'תשע"ח

 

אמר הרה"ק רבי יצחק מוורקי זיע"א: כשם שסוכר המתבטל לחלוטין ונעלם לגמרי במים, ממתק את המשקה שבכוס. כך מי הוא זה המסוגל להמתיק חיי הזולת, זה שמבטל את ישותו הוא המסוגל לעזור ולשמח את הזולת ולהמתיק במעט את חייו.

     ״בעת ההיא״ - סתם הכתוב ולא פירש באיזה זמן התפלל. למדנו שאדם צריך תמיד להיות מוכן ומזומן להתפלל לה׳, ואל יאמר שעכשיו אין לו פנאי או סבלנות להתפלל, אלא בכל עת ובכל מקום יעמוד ויתפלל. )ר' נפתלי מרופשיץ(

     הקב"ה מצווה אותנו לדאוג לשמור על המתנה היקרה ביותר שהופקדה בידינו - החיים, ולשמור על גופנו לבל ינזק.

    יהי רצון שנזכה לחגוג בשנה זו את יום ט"ו באב בשמחה רבה; שעד אז ישובו כל בנינו לגבולם; שההרג, הצער והכאב יחדלו; שהאהבה ששורה בינינו כעת, בימות הקושי, רק תעלה, תוסיף ותפרח; ושנזכה סוף-סוף לראות בבניין בית המקדש ולחוות במוחש את קרבת הא-לוקים.

ביזיונות (ברכי נפשי).

     המעשה התרחש בתקופת מלחמת תש"ח, בעת שהלגיון הירדני הפגיז קשות את העיר ירושלים כולה, ובפרט את שכונות מאה שערים ובית ישראל שהיו סמוכות לגבול עם ירדן.  מדי יום היו נופלים מאות פגזים בשכונות הנ"ל, ולאחר כל הפגזה נמנו רח"ל נפגעים רבים מקרב התושבים.  אי אפשר לתאר לבני הדור הצעיר, שלא היה בימים ההם בירושלים, את הרעשים הנוראיים שהיו נשמעים עם נפילת הפצצות, ואת המהומה שהייתה מתחוללת בכל האזור.  למותר לציין שבאותם ימים לא היו עדיין מקלטים רבים, וכאשר הייתה נשמעת האזעקה התכנסו בכל מקלט המונים - המונים מבני ירושלים. הצפיפות הגדולה הוסיפה על הפחדים והחרדות, ולא היטיבה עם מצבם הנפשי של התושבים היהודיים בשכונות הירושלמיות.  

     עקב המצב הקשה, והתדרדרות הביטחונית, הייתה אישה אחת בשכונת בית ישראל שלא שלטה על עצמה, ובכל פעם כאשר נשמע קולה המבעית של האזעקה, הייתה פונה לאנשים ופוגעת בהם באופן מזעזע על לא עוול בכפם,  ומאשימה אותם בדברים שלא היה להם כל קשר אליהם. בעת ההפגזות הקשות נכנסה האישה אל המקלט בשכונת בית ישראל, ופגעה שם, בתוך המקלט, באנשים שהסתתרו מאימת המציק, וגם מצבם-הם לא היה כמובן מן המשופרים. אותה אישה הייתה מסוגלת לפנות לאדם שהיה במקלט, ולצעוק עליו שהוא גנב, שהוא שקרן סדרתי,  או שהוא חצי-גוי, וכו'. ה"מואשמים" הבינו שהדבר נובע כתוצאה מהלחצים הנפשיים בהם נמצאת האישה , ולא הגיבו לדבריה . בשלב מסוים הגיעו הדברים לידי כך שהאנשים לא היו יכולים כבר לסבול את הפגיעות הללו, והחליטו לעשות מעשה, ולא לאפשר יותר לאישה ההיא להיכנס אל המקלט. 'שתישאר בחוץ ואל תפגע בנו יותר', אמרו.  אלא שבין האנשים שהגיעו למקלט, נימנה גם האדמו"ר רבי גדליה-משה מזוויעהל (בנו של רבי שלמה),  ולפני שביצעו האנשים את החלטתם, והוציאוה לפועל, הם באו לשאול את רבי גדליה-משה האם לנהוג כך,  ולסגור את שערי המקלט בפני האישה.  השיב להם רבי גדליה- משה ואמר, בואו ואספר לכם מקרה שהיה אצל אבי הגדול זצ"ל.

     בתקופה מסוימת חלתה אחותי ונפלה למשכב, ומצבה היה בכי-רע, עד שהרופאים הרימו ידיים, ואמרו שאין להם יותר מה לעשות.  אבא ישב ועשה את חשבון נפשו, וחשב מה מוטל עליו לעשות מבחינה רוחנית כדי להיטיב את מצבה הבריאותי הקשה של בתו. הוא חשב וחשב, עד שהגיע למסקנה שהתרופה היעילה ביותר, וסם-החיים הבטוח ביותר, שיוכל להעניק לאחותי, יהיה אם יקבל ביזיונות בפרהסיא... "זה הדבר היחיד שיציל את בתי מן המוות", אמר הרבי לבני ביתו. עכשיו נשאר לו רק לתכנן כיצד לקבל ביזיונות, ולהיות מן הנעלבים ואינם עולבים... הרי הדבר כלל אינו פשוט; מי יהיה מוכן לבזות את הרבי הקדוש מזוויעהל... גם לכך מצא הרבי פתרון.

     ישיבת זוויעהל החזיקה לצורך מוסדותיה בכמה חנויות, שהושכרו לאנשים שונים, ודמי השכירות היו עוברים ישירות לקופת המוסדות. הרבי ניגש להנהלה ובירר מי מבין השוכרים חייב סכום גדול, וכשמסרו לו את השם החליט לגשת אליו הביתה ולתבוע את הכסף.  הייתה זו אישה ששכרה את אחת החנויות ולא שילמה במשך זמן רב את דמי השכירות. ניגש הרבי לביתה של האישה, דפק על הדלת, וביקש מהאישה לשלם את הכסף, תוך שהוא מציין שכיון שמדובר בכספי-הקדש אי אפשר לעכב יותר את התשלום והוא דורש ממנה לפרוע את חובותיה בהקדם האפשרי.  הדברים הללו שנאמרו על ידי הרבי, גרמו לאישה לצאת מכליה, והיא החלה לצעוק על הרבי בקול רעש גדול,  ולהטיח בו דברים קשים, כמו "מי שמך לרבי ומנהיג על העדה", או "הרי אתה מינית את עצמך לאדמו"ר" , "כיצד אתה מסוגל והנהיג את עדתך, הרי אינך יודע להכריע שום דבר בהלכה", ודברי-בוז רבים נוספים.

     אנשים ששמעו את הצעקות, החלו להתקהל ליד הבית, וההתכנסות הזו הוסיפה 'דלק' ותמריץ לאישה כדי להמשיך ולבזות את הרבי יותר ויותר. זו בדיוק הייתה הסיבה שההתקהלות הלכה וגדלה עוד יותר, והאישה המשיכה לבזות את הרבי.  רבי גדליה- משה המשיך לספר לתושבים הירושלמיים, כפי שאתם מבינים, אבא שלי לא הגיב למנת העלבונות הגדושה שהוטחה בו, וכשהביזיונות הללו הגיעו לשיאם, הגיע הרגע שבו אבא החליט שעכשיו הוא צריך להתפלל על רפואת בתו, ולבקש מהשי"ת שישלח לה רפואה שלימה במהרה '. לאחר שהתפלל, אמר למקורביו שאין יותר סיבה לדאוג, ובעזרת השם תחלים הבת ותשוב לאיתנה.  ואכן, סיפר רבי גדליה-משה, כשחזרנו הביתה נוכחנו לראות, לשמחתנו, שמצבה של אחותי הוטב בצורה משמעותית, ובתוך זמן קצר היא חזרה לבריאותה המליאה. אבא קיים את הפסוק 'ואוהביו כצאת השמש מגבורתו', אלו השומעים חרפתם ואינם משיבים, והקב"ה השיב לו באהבה גדולה, ושלח לאחותנו רפואה שלימה מן השמים...

     עכשיו פנה רבי גדליה-משה לבאי המקלט שהחליטו לסגור את השער בפני האישה, ואמר: אני רוצה לשאול אתכם;  אבא שלי, ברצותו לחפש מזור לתחלואי בתו, חיפש בנרות מי יוכל לפגוע בו ולהעליב אותו, באומרו שהדבר הזה הוא התרופה הכי-טובה שיש לכל המחלות והצרות; ואילו אתם, כאן ליד המקלט, התרופה הזו 'רודפת' אחריכם,  על ידי האישה המגדפת ופוגעת בכם, והנכם רוצים להרחיקה?! - - - הרי בימים הקשים שבהם אנחנו מצויים,  המשיך רבי גדליה-משה, כשאויבינו מנסים לפגוע בנו בכל צורה, אין סם - מרפא גדול יותר ממה שהאישה הזו עושה לנו... וכי איך אתם מעלים בדעתכם שלא להכניסה למקלט?! הלא טוב יהיה אם תעשו כפי שעשה אבא שלי,  ותימנו על החבורה המובחרת הזו של מי שנעלבים ואינם עולבים, ותזכו לכל הטובות שבעולם ! ובאמת מי שינסה לירד לעומק העניין, יבין את גודל - הזכות שיש במעשה זה שאדם שומע את חרפתו, ואינו מגיב.  הרי לפעמים הרצון להגיב הוא כל כך חזק, במיוחד כאשר העליבו את האדם על לא עוול בכפו, והפגיעה הזו באמת לא הגיעה לו, והוא היה רוצה להגיב ולתקוף את מי שביזה וחירף אותו!!!  וכשהוא מתגבר על עצמו ואינו עושה זאת, האם יש זכות גדולה מזו?!

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

ממתק,משקה,חיי הזולת,מוכן,מזומן,להתפלל,לדאוג,לשמור,מתנה,לחגוג,ט"ו באב,שמחה,



אמרי שפר י"ב אב ה'תשע"ח

אמר רבי יוחנן: אחרי ארי ולא אחרי אישה" (ברכות סא.) ומרמזים על כך שטוב להקדים ולשוב בתשובה לפני הקב"ה לאחר חודש "אב " שהוא מזל "ארי" ולא להמתין עד לאחריי חודש "אלול" שהוא מזל בתולה.

אֶת ה' אֱ-לֹקיך תּירָא. (ו, יג)לרבות תלמידי חכמים. (פסחים כח:). ובבעה"ט "תירא" בגימטריא "תלמידי חכמים".

    במשנה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים...".

    השמחה הגדולה במילואה של הלבנה ביום ט"ו באב היא מפני שבני ישראל נמשלו ללבנה, ויום זה מסמל את שיא העלייה שלאחר הצער והירידה הגדולה של ימי בין המצרים ותשעה באב.

הארוחה הטעימה (להתעדן באהבתך, עלון 208)

    אמו של יצחק אלחנן הצעיר, אשר חביבה הייתה עליה זכות לימודו של בנה המתמיד, עשתה כל אשר ביכולתה בכדי לסייע לו ולאפשר לו להשקיע את כל כוחותיו אך ורק בלימודו . לפיכך, בכל ערב הייתה מכינה עבורו סיר מיוחד ובו בשר ונזיד, למען ישביע את נפשו בשובו אל ביתו באישון לילה, ויאגור כוחות ליום נוסף של התעלות. את הסיר ובו הנזיד ונתח הבשר – הייתה האם משאירה עבור בנה בתנור הלבנים, בכדי לשמור על חומו ועל טריותו.

ויהיה היום יום של 'כביסה', כאשר לשם עמלון החולצות – השרתה האם סמרטוטים בעמילן, והכניסה אותם לחימום בתנור האבן כמקובל באותם הימים. מבלי משים, כאשר דחפה את הסמרטוטים לתנור – נדחק לו סיר הבשר אל מעמקי התנור, ואילו קערת הסמרטוטים המעומלנים תפסה את מקומו... באותו הלילה, כאשר הגיע יצחק אלחנן אל ביתו בשעת לילה מאוחרת כהרגלו – שלף מן התנור את קערת הסמרטוטים, הניחה על השולחן ניגש לסעוד את ליבו... בשקיעותו הרבה בהוויות דאביי ורבא – הוא כלל לא הבחין בשינוי כלשהו בטעמו של ה 'מאכל '... כך ישב לו יצחק אלחנן, מוחו מתייגע בהבנת קושיית הרשב"א, כאשר תוך כדי כך הוא לועס מנות גדושות של עמילן... נפשו משוטטת לה בעולמות עליונים, עולמות בהם אין מלבד תירוציו של ה 'קצות החושן' מאומה, ואילו שיניו – גורסות את הסמרטוטים ומנסות להביאם אל בית הבליעה...  בקיצור, לאחר דקות ספורות כילה יצחק אלחנן לאכול את כל תכולת קערת העמילן, ואילו סיר הבשר אשר יועד לו – נותר מיותם במעמקי התנור...  את הטעות המצערת, גלתה אמו של הנער המתמיד רק למחרת בבוקר... היה זה כאשר בקשה להמשיך במלאכת הכביסה, אולם גלתה כי הקערה של העמילן והסמרטוטים אשר בה – נעלמה כלא הייתה... התעלומה התבררה כאשר חיפוש קצר חשף את קערת העמילן הריקה ואת סיר הבשר המלא... או אז הבינה האם את אשר עולל לעצמו בנה המתמיד בשקיעותו...

    במשך כל אותו היום פרפר ליבה של האם בדאגה. חששה היא פן יפגע העמילן בבריאותו של הבן הצדיק, ובמעיו. אולם ה' יתברך שומר רגלי חסידיו...  הקב"ה שמר על המתמיד אשר נכשל מחמת שקיעותו בלימוד תורתו, והגן עליו מכל נזק.  כאשר חזר יצחק אלחנן באותו לילה, ואמו ראתה כי פניו טובות כתמול שלשום – נחה דעתה. מעתה לא נותר לה אלא לברר כיצד התרחשה הטעות המצערת, וכיצד לא הבחין הנער כי גורס הוא סמרטוטים בעמילן במקום בשר משובח...  בכדי לעמוד על פשרה של תעלומה זו – פנתה האם אל בנה ושאלה: "יצחק אלחנן, אמור לי, האם ערב אמש האוכל לחיכך?" ויצחק אלחנן הצעיר השיב: "אכן אימא, ערב גם ערב. האוכל היה מצוין. אולם אם את שואלת אוכל רק לציין כי הבשר היה קשה מעט הפעם!"...

    ללמדנו, מהי אהבת תורה, ולאיזו שקיעות היא יכולה להביא את ה 'בן תורה' האמיתי!

 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אחרי ארי,אחרי אישה,'בן תורה',תלמידי חכמים,שמעון בן גמליאל,ימים טובים,חמישה עשר באב,יום הכפורים,בנות ירושלים,


אמרי שפר י' אב ה'תשע"ח

 

  "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו: להשקיט לו מימי רע" (תהילים צ"ד, י"ב- י"ג), הגבר המאמין שהקשיים והייסורים שהוא נתקל בהם במהלך חייו, מן השמים שלחום יוכל לסבול את ייסוריו ולקוות לה' עד יכרה לרשע שחת.

     בדרך הלצה אומרים, שלכן ברמב"ם מופיע הלכות לשה"ר ואילו בשולחן ערוך אין הלכות לשה"ר כי הרמב"ם מביא גם את ההלכות שלא נוגעות בזמן הזה ואילו השו"ע לא מביא הלכות שאינן נוהגות בזה"ז... )הר"א דיסקין(



     בסיום מלחמת ששת הימים, לאחר ששוב דרכה רגל ישראל ליד שריד בית מקדשנו, חידש כ"ק הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע את מנהג אבותיו להיות בין מנחמי ציון וירושלים,  לפקוד את הכותל המערבי במוצאי תענית תשעה באב, ולקדש שם את הלבנה. מאות אנשים היו מצטרפים אל הרבי בנסיעתו אל הכותל, ולאחר קידוש הלבנה היה יוצא במחול, שותה 'לחיים' כנהוג ומברך את כולם שנזכה לראות במהרה בנחמת ציון.

     היה אומר הרה"ק ה'חוזה' מלובלין זיע"א (שיום פטירתו בתשעה באב), שהוא כבר צופה ורואה כיצד יושבים בני ישראל בליל תשעה באב בשולחן חג, ואומרים "ותיתן לנו ד' אלוקינו את יום תשעה באב הזה לששון ולשמחה"

הבית של הרב (לקראת שבת מלכתא – דברים)

     היה זה בימים בהם שלט השלטון הבריטי בארץ ישראל, שלטון ללא מצרים.  בירושלים התגוררו כמה אלפי משפחות יהודיות, שמנהיגן הרוחני היה רבה של ירושלים באותם ימים, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. הרב היה הדמות הדומיננטית בחיי היהודים בירושלים, ולכן השלטון הבריטי חפץ להכירו, ושלח את הנציב העליון להיפגש עמו.  כשהבשילו המגעים לקראת הפגישה ונקבע לה מועד, החלו מקורבי הרב לדבר אל לבו כי ייאות לקבל את הנציב בדירה מכובדת ולא בביתו. הן הרב מתגורר בדירה טחובה וצפופה מתחת לבנין, ללא ריהוט מכובד וכורסאות נוחות, הייתכן לפגוש את הנציב הבריטי העליון בבית כזה?! אך הרב סירב להצעה, ואמר כי את הפגישה יקיים בביתו הפשוט והדל בשכונת בתי מחסה,  ללא כל שינוי...

     כשהגיע הנציב הבריטי לפגישה וירד מרכבו, נעמד מול הבית והחל מחפש , היכן הבית היפה כראוי למנהיג היהודים... הוא תר בעיניו אנה ואנה, אך מקורביו רמזו לו לבוא בעקבותיהם, והם כבר יובילוהו אל בית הרב. עם כל מדרגה שירד הנציב לכיוון הקומה שמתחת לבנין - בה שכן בית הרב, הלכו עיניו והתעגלו בתדהמה...  כשניצב על פתח הבית, נעמד הנציב המום, כאילו הקפיא אותו המראה.  הוא חשב כי הוא מגיע לבית נאה ומכובד, והנה הוא מגלה כי רב היהודים מתגורר בדירה טחובה, אי שם מתחת לאדמה, דירה צפופה ופשוטה שהדלות זועקת מקירותיה... דקות ארוכות עמד הנציב המום ומשתומם מפשטות הבית והעוני הזועק ממנו, עד שהתאושש והושיט את ידו לשלום... מיד אחרי שאילת שלום מנומסת, לא עצר כוח מלשאול בתדהמה: 'האומנם ?! זה ביתו של הרב?! כאן?! מתחת לאדמה?! הייתכן?! הרי שמו של הרב נערץ בפי כל, שמעו הגיע עד לממלכת בריטניה שאני פועל בשליחותה, האם ראוי שהרב מתגורר בבית שכזה?! האם לא היה אפשר למצוא לרב בית נורמאלי יותר?!' השאלות קלחו מפיו בשטף, לא היה ניתן לעוצרו... ההלם בו היה נתון היה כה דרמטי, עד ששכח בכלל את נושא השיחה לשמה הגיע, רק ביקש להבין את תנאי חייו ומגוריו של הרב. האומנם, בכזה בית מתגורר רבה של ירושלים?  

     הרב זוננפלד האזין לשאלות שנורו לעברו, וכמו ציפה להן. מצחו נחרש קמטים, והוא לא הגיב או הסביר. תחת זאת, ביקש מאורחו לבוא בעקבותיו,  והובילו אל החלון היחיד בבית. הרב הסיט את הוילון, הצביע בעיניים עצובות על המראה הנשקף מהחלון, ואמר לאורחו: ' תביט נא, אתה רואה שם קיר בעל אבנים גדולות, הכותל המערבי? המקום הזה היה הבית של אבא שלי, הבית של בורא עולם, אביהם של עם ישראל.  הבית הגדול והקדוש בו כבודו של עולם התגורר, הפך למאכולת אש ונחרב עד היסוד - - - '  הרב ניגב את הדמעות שנקוו בעיניו, נאנח עמוקות והמשיך: 'נו, כשאבא שלי אין לו אלא חורבה, כשהוא לא זוכה לבית יפה משלו כבימי קדם,  כשלאבא אין בית - האם אני צריך יותר מחורבה? האם ראוי לי לטרוח עבור ביתי שיהיה יפה ונאה? הלא לאבא שלי אין בית בכלל, לאבא שלי לא נותרה אלא חורבה עלובה, שועלים הילכו בה!'

     הרב פרץ בבכי מר, לנגד עיני הנציב הבריטי, הנדהם מפרץ ההתרגשות הלא צפוי. הוא חשב שבא לפגוש אישיות רוחנית מנהיגותית, והוא פוגש לב שבור וכאוב, מרוסק מכאב ומבכה בצער, הזועק לעברו: 'כשלאבא שלי יש בקושי חורבה, האם אני ראוי לדירה יפה ונאה ?' - - - סיפור זה, המתואר בספר תולדותיו של הרב זוננפלד, מעניק לנו ראיה אחרת, פותח לנו פרספקטיבה חדשה על החיים. כמה אנו עשויים לפעול כדי לשפר את איכות חיינו, את הבית בו אנו מתגוררים, להתקדם בעבודה או לשפר את מעמדנו האישי, ואם איננו מצליחים - הדבר כואב לנו, מצער אותנו... אבל אם נתבונן בחסר של אבינו שבשמים, בצער העמוק על הגלות המתארכת וסאת הייסורים המדממת המוטלת על בניו אהוביו בגללה, בכאב האינסופי לנוכח ביזוי מקום מגוריו והיכלו הנשגב - יקבלו החסרים שלנו את מקומם האמיתי, הצער עליהם ייכנס למידתו הנכונה. חיינו הגשמיים יתגמדו, הכאבים האישיים שלנו יתקטנו, כי לאבינו האהוב אין בית בכלל, ביתו הפך לחורבה ,ירושלים ניתנה לביזה. וזה כואב הרבה יותר, מייסר שבעתיים...

     הבה נייחד את היממה הקרובה, לצאת קצת מהמחשבות על תנאי חיינו ומצבינו, עתידנו ודאגותינו האישיות. הבה נייחד את היממה הזו לחשוב כמה גדול הכאב והצער בראותנו את אבא בגלות, ומה נוכל לעשות כדי להחיש ולקרב ולמהר את הגאולה השלימה! כי בכוחות משותפים, באחדות אמת, בתפילות מקירות הלב ובשיפור רוחני אישי - נוכל לסייע, לבנות עוד אבן, להחיש ולקרב את היום בו 'במהרה יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים!'





 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

גבר,מאמין,קשיים,ייסורים,ששת הימים,רגל ישראל,מנחמי ציון,ירושלים,הכותל

המערבי,תענית,תשעה באב,לקדש,הלבנה,

 




מסרים ורעיונות במגילת איכה (שיחה לימי בין המצרים)


הרב מאיר גולדויכט (סוכם על ידי תלמידים)


מוקדש לעלוי נשמת ר' אברהם בן דוד
הרב מאיר גולדויכט
פתיחה
במגילת איכה, בשונה משאר המגילות, קשה לראות רצף אחד של דבר ה'. יש בה חמישה פרקים, שכמעט כל אחד מהם בנוי באופן אחר. פרקים א', ב' וד' בנויים לפי סדר א"ב, ובכל אחד מהם עשרים ושנים פסוקים, פסוק לכל אות. גם הפרק השלישי בנוי לפי א"ב, אבל כל אות מופיעה בו שלש פעמים 1 . הפרק החמישי כלל אינו בנוי לפי א"ב, אבל גם בו יש עשרים ושנים פסוקים, כמנין האותיות. ההבדלים החיצוניים שבין הפרקים מביאים אותנו למחשבה - ומיד נראה שכך אומרים גם חז"ל - שהמגילה לא נכתבה בפרק זמן אחד. כך ניתן לראות במפורש גם בפסוקי המגילה עצמם. 

צדקותו ומותו של יאשיהו
אחד ממלכי יהודה היה יאשיהו, עליו נאמר "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו" 2 . בימיו שולטת אשור בעולם, בבל יוצאת כנגדה למלחמה שלא נראית בעלת סיכוי, אבל בסופו של דבר היא מנצחת. מיד לאחר הניצחון מתכנן מלך בבל לרדת לארץ ישראל ודרכה לכבוש את מצרים ואחר כך את כל העולם. כתגובה, מחליט מלך מצרים להקים קואליציה עם מלך אשור, וביחד להילחם נגד מלך בבל. אולם, כדי שמלך מצרים יוכל להילחם נגד מלך בבל שבצפון יחד עם מלך אשור, הוא חייב לעבור דרך ארץ ישראל, ולכן הוא פונה ליאשיהו מלך יהודה ומבקש ממנו שיתן לו לעבור. יאשיהו אינו מקבל את הבקשה, הוא רואה בה טריק של מלך מצרים להיכנס לארץ ולהילחם נגדו. וכך מתאר זאת הכתוב 3 :
אַחֲרֵי כָל זאת אֲשֶׁר הֵכִין יאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יאשִׁיָּהוּ: וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ: וְלֹא הֵסֵב יאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֶם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ: וַיּרוּ הַיּרִים לַמֶּלֶךְ יאשִׁיָּהוּ וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאד: וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלַם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבתָיו וְכָל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם מִתְאַבְּלִים עַל-יאשִׁיָּהוּ: וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יאשִׁיָּהוּ וַיּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת:

הקינה שאותה מקונן ירמיהו על מלכותו ומותו של יאשיהו היא פרק ד' במגילת איכה, וכשנעיין בו נראה שהוא עוסק בשאלה 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו', שהרי לא היה מלך צדיק כיאשיהו ולמרות זאת קרה לו מה שקרה, וחז"ל אף אומרים "שעשו כל גופו ככברה" 4 . ומדוע באמת מת יאשיהו? ממשיכים חז"ל ללמד אותנו יסוד גדול מאוד בהשקפת היהדות:
אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מפני מה נענש יאשיהו? מפני שהיה לו לימלך בירמיהו ולא נמלך. מאי דריש? וחרב לא תעבור בארצכם, מאי חרב? אילימא חרב שאינה של שלום - והכתיב ונתתי שלום בארץ, אלא אפילו של שלום. והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה.

כשמקבלים החלטות שנוגעות לכלל - והרבה פעמים גם לפרט - כדאי להתייעץ עם הנביאים. אולם יאשיהו לא פנה לירמיהו, כי הוא דרש מן הפסוקים שאפילו חרב של שלום לא תעבור בארץ. יאשיהו היה ירא שמים גדול, ואמר - אני עושה את רצון ה' בצורה המקסימלית. מצד אחד הוא צדק, מצד שני הוא לא ידע שהכוונה בפסוק אינה רק על המלך אלא על כל העם, והעם אינו נמצא במדרגתו של יאשיהו.

הגמרא ממשיכה לתאר את רגעי חייו האחרונים של יאשיהו:
כי הוה ניחא נפשיה חזר ירמיהו שפוותיה דקא מרחשן, אמר שמא חס ושלום מילתא דלא מהגנא אמר אגב צעריה, גחין ושמעיה דקא מצדיק עליה דינא אנפשיה, אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. פתח עליה ההיא שעתא רוח אפינו משיח ה'.

זהו יאשיהו הצדיק, ועליו קונן ירמיהו את הקינה שבפרק ד' של מגילת איכה. 

יהויקים וצדקיהו
אחרי יאשיהו מלך יהויקים בנו, שעליו נאמר "ויעש הרע בעיני ה' ככל אשר עשו אבותיו" 5 . ה' מצווה את ירמיהו לכתוב מגילת ספר המיועדת לבית יהודה ולמלך יהויקים, כמו שמסופר בספר ירמיהו 6 :
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן יאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמר: קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה: אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם: וַיִּקְרָא יִרְמְיָהוּ אֶת בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה וַיִּכְתּב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו עַל מְגִלַּת סֵפֶר:

ובהמשך הפרק:
וַיּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ לֵךְ הִסָּתֵר אַתָּה וְיִרְמְיָהוּ וְאִישׁ אַל יֵדַע אֵיפה אַתֶּם: וַיָּבוֹאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ חָצֵרָה וְאֶת הַמְּגִלָּה הִפְקִדוּ בְּלִשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסּפֵר וַיַּגִּידוּ בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת יְהוּדִי לָקַחַת אֶת הַמְּגִלָּה וַיִּקָּחֶהָ מִלִּשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסּפֵר וַיִּקְרָאֶהָ יְהוּדִי בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְאָזְנֵי כָּל הַשָּׂרִים הָעמְדִים מֵעַל הַמֶּלֶךְ: וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבעָרֶת: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח: וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרף אֶת הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם: וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת יְרַחְמְאֵל בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת שְׂרָיָהוּ בֶן עַזְרִיאֵל וְאֶת שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן עַבְדְּאֵל לָקַחַת אֶת בָּרוּךְ הַסּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיַּסְתִּרֵם ה': וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ לֵאמר:

המלך שורף את המגילה, ואז אומר ה' לירמיהו שיקח מגילה אחרת ויכתוב עליה את כל הדברים האלה "ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה". ומבאר רש"י "דברים רבים כהמה - מתחלה היו שלש אלפא ביתין: איכה ישבה, איכה יעיב, איכה יועם. והוסיף עליה אני הגבר, שכל אות משולשת בה". 
למדנו שפרק ג' במגילת איכה נכתב על תקופת יהויקים בנו של יאשיהו המלך.

אחרי יהויקים מלך בנו, המלך האחרון של מלכי יהודה - צדקיהו. זהו הפרק האחרון במגילה, שכבר אין בו סדר א"ב. הכל מבולבל, בדיוק כמו שהיה המצב בתקופת החורבן. 

מהו הקו המחבר?
תקופת מלכותם של יהויקים ושל צדקיהו עד החורבן היתה כל אחת 11 שנים, ובנוסף לכך פרק שלם עוסק ביאשיהו, ומכאן שהמגילה נכתבה במשך 22 שנים לפחות, וקרוב לודאי שהרבה יותר. 

השאלה שנעסוק בה היא - מהו הקו המחבר המחבר את כל המלכויות שעליהן ניבא ירמיהו - מלכות יאשיהו, יהויקים וצדקיהו? 

ישבה בדד
הפרק הראשון פותח בפסוקים הבאים:
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס: בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאיְבִים:

בקריאת הפרק כולו, ניתן להבחין בביטוי אשר חוזר על עצמו חמש פעמים: "אֵין לָהּ מְנַחֵם". 
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאיְבִים: טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ רְאֵה ה' אֶת עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי ירְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה' לְיַעֲקב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם: שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי כָּל איְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ הֵבֵאתָ יוֹם קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמנִי: ירושלים מרגישה בזמן החורבן נבגדת על ידי כל העמים. לא די בכך שהיא סובלת מהחורבן, אלא אף אחד לא בא לנחם אותה, ולהיפך - היא מרגישה מנודה: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה' לְיַעֲקב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם:

ובהמשך:
זָכְרָה יְרוּשָׁלַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ כּל מַחֲמֻדֶּיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם בִּנְפל עַמָּהּ בְּיַד-צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ :

בפסוקים אלו מתוארות שלש רמות של ריחוק: אין מנחם, לנידה היתה, שחקו על משבתה. מצב זה מזכיר לנו מצב דומה שהיה בימי איוב 7 . איוב היה עשיר גדול, כולם באו אליו ורצו בקרבתו, עד שהשטן ביקש לנסותו בניסיון מאוד קשה, שבא מכה אחר מכה: האתונות והנערים, הצאן, הגמלים והבנים. אולם איוב אינו נשבר: "ויקם איוב ויקרע את מעילו ויגז את רשא ויפול ארצה וישתחו, ויאמר ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך: בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים".

מה כן מביא את איוב לרגעים הקשים? מגלה זאת איוב עצמו 8 
אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְידְעַי אַךְ זָרוּ מִמֶּנִּי: חָדְלוּ קְרוֹבָי וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי: גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם: לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה בְּמוֹ פִי אֶתְחַנֶּן לוֹ: רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי וְחַנּתִי לִבְנֵי בִטְנִי: גַּם עֲוִילִים מָאֲסוּ בִי אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ בִי: תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי וְזֶה אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי:

כל החברים נעלמים, אפילו גרי ביתו עבדיו ואף אשתו. "גם עוילים מאסו בי" - גם אלו שגרים ברחוב עוברים לצד השני כשהם רואים אותו, "וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה" 9 .

לא הצרות שוברות את איוב, אלא העובדה שהוא מוצא את עצמו לבד. באחד מפירושיו כותב רש"י שאוהבי העשיר רבים הם, אבל למעשה הם לא אוהבים את העשיר, אלא את הכסף... ולכן כשאין כסף, אין כלום. בליל הסדר אנחנו אוכלים לחם עוני, כי אדם עני הוא באמת בן חורין. אין לו חשבונות לכלום. כדי להרגיש חירות בליל החירות - צריך לחם עוני.

זה מה שקרה לאיוב, וזה מה שקרה לירושלים. אנחנו תמיד נהיה לבד, אלא שלנו ניתנת האפשרות לבחור באיזה 'לבד' אנחנו רוצים להיות: "איכה ישבה בדד", או "עם לבדד ישכון" 10 . וכך אומרת הגמרא 11 :
איכה ישבה בדד, אמר רבא אמר רבי יוחנן מפני מה לקו ישראל באיכה מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן מפני מה לקו באל"ף בי"ת, מפני שעברו על התורה שניתנה באל"ף בי"ת. ישבה בדד, אמר רבא אמר רבי יוחנן אמר הקב"ה אני אמרתי וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל עכשיו יהיה בדד מושבם

הקב"ה אומר לישראל: אני אמרתי "וישכון ישראל בטח בדד", וזהו בדד עם כח ועוצמה, כך ש"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" 12 . אבל אתם לא ביקשתם מה שרציתי לתת לכם, אז קיבלתם בדד אחר. 

על הפסוק 'הן עם לבדד ישכון' אומרים בשם הגר"א: כמעט לכל אות בא"ב יש בן זוג. בן הזוג של אל"ף הוא טי"ת, של ב' - ח', של ג - ז, של ד - ו, והאות ה"א נשארת בלי בן זוג. כך גם בעשרות - י' עם צ' וכו', והאות נו"ן נשארת לבד. האותיות הבאות הן המאות - קו"ף עד תי"ו - ואחריהן חמש אותיות סופיות, ואז יוצא שהאות שאין לה בן זוג היא כ"ף סופית. האותיות ה"א, נו"ן וכ"ף יוצרות את המילה הנך - " הנך יפה רעיתי". אומר הקב"ה לכנסת ישראל: מתי את יפה רעיתי? כשאת לבד, כשאת יודעת שהמיוחד שבך שאינך ככל העמים. אפשר להיות לבד מתוך עוצמה וחוזק ואפשר חלילה להיות לבד מתוך חולשה. הברירה בידינו. 
בכך עוסק הפרק הראשון של מגילת איכה, שכותרתו "איכה ישבה בדד".

'שתם תפילתי' או 'טוב ה' לקוויו'?
מכאן אנו עוברים לפרק ג', שנכתב כאמור על תקופתו של יהויקים. הפרק מתחיל בהתבטאות מאוד קשה של ירמיהו כלפי הקב"ה:
אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ: אוֹתִי נָהַג וַיּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר: אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם: בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי: בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף ראשׁ וּתְלָאָה: בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם: גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי: גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי : גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבוֹתַי עִוָּה: י דּב ארֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים: דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שׁוֹמֵם: דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ: הֵבִיא בְּכִלְיתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ: הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל-הַיּוֹם: הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה: וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר: וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה: וָאמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה': זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָראשׁ: כ זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי:

אין עוד מקום בתנ"ך שיש בו ביטויים כה קשים כלפי הקב"ה , ודאי שלא מפי נביא - "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים", "דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ". הדברים חריפים במיוחד כשהם נאמרים מפי נביא.

והנה בהמשך הפרק מתחולל מהפך:
זאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל: חַסְדֵּי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ: חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ: טוֹב ה' לְקוָֹו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ: טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת ה': ... מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי ה' לֹא צִוָּה: מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב: מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חַי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו: נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה': נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם: נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ:

כיצד מתיישב חלקו הראשון של הפרק עם חלקו השני? "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי", או "טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו"? "דוב אורב הוא לי" או "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב"?

אומרים חז"ל במדרש 13 :
זאת אשוב אל לבי על כן אוחיל לו - רבי אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן אמר משל למה הוא דומה, למלך שנשא מטרונה וכתב לה כתובה מרובה ואמר לה כך וכך חופות אני עושה לך, כך וכך ארגוונות (מתנות) טובות אני נותן לך. הניחה המלך והלך לו למדינת הים ואיחר שם. נכנסו שכנותיה אצלה והיו מקניטות אותה ואומרות לה - הניחך המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר אלייך, והיתה בוכה ומתאנחת. וכיון שנכנסה לתוך ביתה פותחת ומוציאה כתובתה וקוראת ורואה בכתובתה כך וכך חופות אני עושה כך וכך ארגוונות טובות אני נותן לך, מיד היתה מתנחמת. 
לימים בא המלך אמר לה בתי אני תמה, איך המתנת כל אותן השנים? אמרה לו אדוני המלך, אלמלי כתובה מרובה שכתבת ונתת לי כבר איבדוני שכנותי. כך עובדי כוכבים מונים את ישראל ואומרים להם אלהיכם הסתיר פניו מכם וסילק שכינתו מכם עוד אינו חוזר אליכם, והם בוכים ומתאנחים. כיון שנכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקוראים בתורה ומוצאים שכתוב ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם והם מתנחמים. למחר כשיבא קץ הגאולה אומר להם הקב"ה לישראל בני אני תמה מכם היאך המתנתם לי כל אותן השנים, והן אומרים לפניו ריבונו של עולם, אילולי תורתך שנתת לנו כבר איבדונו האומות. 
לכך נאמר זאת אשוב אל לבי, ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה. וכן דוד אמר לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, על כן אוחיל לו ומיחדים שמו שתי פעמים ביום ואומרים שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד:

ירמיהו בא ללמד אותנו: מותר לשאול, אפילו שאלות קשות; אלא שדבר אחד צריך לזכור: במרכז נמצא הקדוש ברוך הוא. אנחנו לא צריכים לראות את הדברים שקורים מהצד, כי אז נראה "אותי ניהג ויוליכוני", "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי", "דוב אורב הוא לי". ירושלים נחרבת, בית המקדש חרב, לפחות שש מליון יהודים יוצאים לגלות 14 . אבל כשמסתכלים על הכל כמהלך אחד, כשמחזיקים את הכתובה - נכנסים לבתי כנסיות - ורואים ש"אתה בחרתנו", "המבדיל בין ישראל לעמים", אז יש את הכח לשרוד ולהגיע לישועה. חכמים אומרים שכל הברכות שבירך בלעם את ישראל כולם חזרו לקללה, חוץ מ"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" 15 , שם אפשר לראות את הכתובה, לפתוח ולעיין בה, והיא זו שנותנת את הכח לעבור את כל הקשיים.

סיום המגילה - מדוע 'לקלקל' את הנחמה?
כך מסתיימת המגילה:
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ: עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ: אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדר וָדוֹר: לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְארֶךְ יָמִים: הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם: כִּי אִם מָאס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאד:

בדרך כלל, אנו רגילים לסיים בדבר טוב של נחמה; והנה, מגילת איכה כולה היא מגילה של פורענות וצער, בסוף יש מספר פסוקי נחמה "אתה ה' לעולם תשב... השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם", אך הפסוק האחרון הוא שוב פסוק של פורענות "כי אם מאס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאד". מדוע 'לקלקל', ולא לסיים בנחמה? הפסוק האחרון כל כך 'מפריע' לנו עד שאנחנו נוהגים לחזור בבית הכנסת שוב על הפסוק "השיבנו ה' אליך ונשובה". 

מסבירים חז"ל שירמיהו אינו מתכוין חלילה לסיים את המגילה בטעם רע. "כי אם מאוס מאסתנו, אמר רבי שמעון בן לקיש אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה לאתרצייה" 16. אם הקב"ה היה מואס בנו לא היה תיקון, אבל אם הקב"ה רק כועס יש תיקון, כי כל מי שכועס - נרגע בסוף. את הפסוק יש לקרוא כך: הקב"ה, כי אם מאס מאסתנו? וכי מאסת בנו, סגרת את הדלת לגמרי? חלילה! רק "קצפת עלינו עד מאוד", ואם כך זה לא נורא, הכעס עוד יעבור, ולכן אנו מוסיפים "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. 

המפתח לצאת מהמיצר - אייכה?
חז"ל 17 אומרים ששלשה נתנבאו בלשון איכה: משה, ישעיהו וירמיהו. משה אמר 'איכה אשא לבדי', ישעיה אמר 'איכה היתה לזונה', וירמיה אמר 'איכה ישבה בדד'. למעשה, סוגיית 'איכה' מתחילה הרבה לפני כן - בשאלת הקב"ה לאדם הראשון "איכה" - איפה אתה? אם רוצים לצאת מ"איכה ישבה בדד", כל אדם צריך לדעת לשאול את עצמו: אייכה? האם אתה מסתתר מאחורי העץ, או יודע לעמוד מול הקב"ה ישר? 

פרק ג' מתחיל ב" אני הגבר". כשאדם מתחיל בהרגשה הזו באות כל השאלות הקשות, ומגיע הריחוק. אבל כשאדם יודע להעמיד את הקב"ה באמצע, ובמקום לשאול ולומר 'אני הגבר' הוא יודע לשאול את עצמו 'אייכה', היכן אני נמצא ומה אני יכות לעשות יותר, הוא זוכה ל"כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" 18 

כאשר אנו נכנסים לימי בין המצרים, תמיד נזכור שהדרך לצאת מהמיצר היא לדעת לעמוד ולשאול: אייכה.




^ 1 כל האותיות מופיעות בו לפי הסדר, למעט האות עי"ן שמופיעה לפני האות פ"ה.
^ 2 מלכים ב כג, כה.
^ 3 דברי הימים ב, לה כ-כה.
^ 4 תענית כב ע"ב.
^ 5 מלכים ב, כג, לז.
^ 6 פרק ל"ו.
^ 7 פרק א.
^ 8 פרק יט, יג-יח.
^ 9 ל, ט.
^ 10 במדבר כג, ט.
^ 11 סנהדרים קד ע"א.
^ 12 דברים כח, י.
^ 13 איכה רבה, ג, ז.
^ 14 לפי הגמרא בגיטין ולפי דברי יוספוס פלביוס.
^ 15 סנהדרין קה ע"ב.
^ 16 איכה רבה ה, כב.
^ 17 בתחילת איכה רבה.
^ 18 ישעיה נא, ג.




אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ח

 

  

אילו היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את הקינות בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא . (רבי מרדכי מלכוביץ')

 

     ״אם יחסר לאדם איזה דבר כלשהו, עת טובה הוא להתפלל ולבקש מהקב״ה על זה בתשעה באב בעת שיושבים על הארץ״. דהיינו שדווקא בשיא החושך בזמן אמירת הקינות והבכיה שבתשעה באב שם יש עת רצון עצומה להיוושע בתפילה, כי כמו שלמדנו במאמר הנ״ל בתוך החושך הכי גדול נמצא האור הכי עצום !   (הרה״ק רבי פינחס מקוריץ זי״ע (אמרי פנחס ט באב)

 

     "אף אם אשמע בת-קול מן השמים שביום המחר יבוא משיח צדקנו – לא אאמין, שהרי 'אחכה לו בכל יום שיבוא', ואוסיף לצפות לבואו  היום  " (רבי יצחק מסקווירה)     

 

     בימי בין המצרים נוהגים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובפרט בהלכות התורה הנקראים "משפט" שנאמר: "ציון במשפט תפדה", ובמיוחד בענייני בניין בית המקדש - על יסוד מה שכתוב במדרש "גדול קרייתה בתורה כבנינה... ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית ".             

 

     הצעד הראשון בהשגת משהו בחיים, הוא החלטה שאתה לא מוכן להישאר במקום בו אתה נמצא כעט .  

 

     הקב"ה מצייר לנו את החיים ואנחנו צובעים אותם  .

 

    "ויצא מבת ציון כל הדרה" (איכה א,ו). ריבונו של עולם, אם נגזרה הגזירה שייצא מבת ציון כל הדרה, ההוד וההדר של ישראל – קח מהם את ה'יופי' של העניות,

     ככל שההר  .  גבוה יותר ,   כך הנוף מרהיב יותר .

בין המצרים  [זיכרון מיכאל קובץ שיטות קמאי ביצה]

     הר"ר יחיאל מיכאל יונגרמן זצ"ל ניצול השואה מסר נפשו להציל יהודים בימי השואה במלחמת העולם השנייה, והיה מלומד בניסים. פעמים רבות היה כפסע בינו לבין המוות .

     באחד הימים התפרצו אנשי הגסטאפו הגרמנים בליווי אנשי משטרה ההונגרית המיוחדת, לאחד מבתי החסות השוודית בו שהה הרב יונגרמן, בטענה כי הם מחפשים מרגלים רוסיים שהסתננו והתחבאו בין היהודים. הם הוציאו את כל היהודים וריכזו אותם בחצר לבדיקה ומיון. על כל היהודים היה להסתדר בשורה למסדר, ואנשי הגסטאפו עברו בין השורות והצביעו על החשודים, כל חשוד נלקח מיד לפינה אחרת בחצר ונורה למוות בו במקום. והנה איש גסטאפו הורה באצבעו על הרב יונגרמן ז"ל כחשוד, ופקד על אחד השוטרים ההונגרים לקחתו לפינת הנרצחים ולירות בו.

     מנהגו של הר"ר יחיאל מיכל במשך כל שנות המלחמה היה, כי את הטלית והתפילין שלו החזיק בתיק קטן שהיה תפור לשרוול מעילו וקשור ליד ימינו, ובכל מקום שהלך והתגלגל היו עמו תמיד הטלית והתפילין, ומעולם לא נפרד מהם גם במצבים הקשים ביותר. והנה כאשר הובל לירייה בחצר ושתי ידיו מורמות למעלה מעל ראשו, היטלטל לו באוויר תיק הטלית והתפילין, וככה הוא התקדם צעד אחד צעד, כאשר השוטר ההונגרי הולך אחריו עם רובה דרוך מוכן לירייה, ומלווה אותו עד שיגיע למקום בחצר הנרצחים. כאשר הרב יונגרמן הגיע למקום המיועד לירייה, תפש פתאום את תיק הטלית והתפילין בשתי ידיו, הסתובב במהירות כאשר ידיו מושטות קדימה והתחיל להתקדם לעבר פניו של השוטר ההונגרי שהחזיק מולו את הרובה מוכן ודרוך לירייה. והנה הבלתי יאומן קרה, כאשר עם כל צעד שעשה לקראת רובהו של השוטר ההונגרי כשהוא מחזיק בשתי ידיו לפניו את הטלית והתפילין החל השוטר ההונגרי לסגת לאחור, וכך צעדו כעשרה צעדים ,   כשהרב יונגרמן מתקדם לקראת השוטר, והשוטר נסוג לאחור לעיניהם הנדהמות של היהודים שעמדו במסדר.

     באמצע המצעד המוזר הזה נשמעה אזעקה ופצצות החלו נופלות מאווירונים של בנות הברית שהפציצו את בודפשט ללא הרף ,   אחת הפצצות נפלה על אותו בנין ששימש כבית חסות שוודי ,  ובמהומה שנוצרה החלו כולם לברוח ולחפש מחסה מפני הפצצות, וגם הרב יונגרמן זצ"ל הצליח להימלט ולהינצל, כאשר שאלו בנו הרב שלום מאיר יונגרמן שליט"א על סמך מה עשה זאת, ענה כי איננו יודע בעצמו, אך הרגיש מין דחף פנימי שלא יכל להשתלט עליו, ואמר שראה בעיניו של השוטר ההונגרי מן תדהמה מן התעוזה, ופחד מוזר מפני השקית של הטלית ותפילין.

מט' באב לפורים    (על-פי 'אהל אברהם')

בארשת פנים רצינית יצאו היהודים באותו בוקר של תשעה באב לתפילת שחר ית בבית הכנסת. נעלי עץ לרגליהם וצער החורבן על פניהם. ופתאום הִכה באפיהם ריח עז של דברי מאפה טריים. הם נדהמו למראה עיניהם: הקונדיטוריה הכשרה, בבעלות יהודית, הייתה פתוחה כבכל יום!

בעליה של הקונדיטוריה, ששכנה בלב העיר, היה יהודי שהחל לזלזל במצוות, והתקשה לוותר על הרווחים של יום עבודה. חמדת הממון שיבשה עליו את דעתו. באותו בוקר פתח את הקונדיטוריה כבכל יום. ההלם בקרב בני הקהילה היה גדול. פריצת גדר כזו לא נראתה בקהילת קהיר מעולם. הידיעה הועברה במהירות אל רב הקהילה, וזה מיהר לשגר שליחים לקונדיטוריה הסוררת ולבדוק אם אכן אמת הדבר. השליחים הבהולים שבו ובפיהם ההודעה הכאובה כי אכן הקונדיטוריה פתוחה בתשעה באב ושוקקת לקוחות. "צווּ עליו לסגור מייד את החנות!", הרעים הרב בקולו.

השליחים שבו אל המאפייה, והעבירו לבעליה את המסר החד-משמעי. האיש הרים את פרצופו מקערת הלישה שבה עיבד גוש בצק גדול, והביט בלעג בשני השליחים חמורי הסבר. "לא אסגור!", אמר באטימות. "הסתלקו מכאן". "זה יום חורבן בית המקדש!", ניסו השניים לדבר על ליבו. "דורות של יהודים צמים ומתאבלים ביום המר הזה, שבו נשפך דמם של מיליוני יהודים ובעקבותיו התפזרנו בכל קצוות הארץ, ואתה בועט ברגל גסה בכאבו של עם ישראל!". האיש הניף ידו בביטול ודחה בשאט נפש את דברי התוכחה. "מה לי ולאירוע שהתרחש לפני אלף ושבע-מאות שנים!", אמר בבוז. "וכי אני אשם בחורבן בית המקדש ועליי להפסיד פרנסה ולהתאבל?".. הרוחות בקהילה היהודית סערו. התנהלותו החצופה של האיש פגעה ברגשות הציבור כולו. ואולם דווקא המרא דאתרא, שאליו היו נשואות עיני הכול, שתק והורה לציבור להבליג על המעשה המחפיר.

חלפו הימים. שנה חדשה פרשה את כנפיה, ואחר-כך באה עונת החורף. הכול שכחו את רמיסת תשעה באב על-ידי בעל הקונדיטוריה. התקרב ובא יום הפורים. הרחוב היהודי לבש ססגוניות. יהודי קהילת קהיר נהגו לקנות ביום הזה דברי מאפה רבים, ולשלבם במרכז משלוחי המנות ששיגרו איש לרעהו ואישה לרעותה.

בימים שלפני פורים היו ידי האופים מלאות עבודה. המומחים שבהם נהגו לקרוץ תופינים בדמויותיהם של גיבורי מגילת אסתר, ולהפליא בעוגות עשירות בטעמיהן, ומעוטרות עיטורים מרהיבים. היצירות האפויות הועמדו לתצוגה, ושבו את דמיונם של העוברים והשבים. רק האמידים שבין אנשי הקהילה יכולים היו להרשות לעצמם לקנות את המוצרים הייחודיים הללו. ימי הפורים היו התקופה הרווחית ביותר בשנה בעבור האופים היהודים. יומיים לפני הפורים הופיעו שני שוטרים חמורי סבר בפתח הקונדיטוריה של היהודי הסורר. לקול שקשוק האזיקים החווירו פניו של האיש. בטרם הספיק לפצות פה כבר נכבלו ידיו. "במה חטאתי?", שאל בתדהמה, "מדוע אתם עוצרים אותי בערב פורים דווקא, בעונה העמוסה ביותר בשנה?". השניים התעלמו ממחאותיו הקולניות, ובארשת פנים נחושה גררו אותו אל בית המעצר. "מה פשע פשעתי?", התחנן האיש ושאל. "איננו יודעים", השיבו לו השוטרים, "נצטווינו לכלוא אותך בפקודת רב הקהילה".

באותה עת נהנה רב הקהילה מסמכות שלטונית רחבה, ואף ניתנה לו הרשות לעצור יהודים מבני הקהילה בבית המעצר המקומי, על-פי שיפוטו האישי. זה היה גורלו של האופה, שהושלך לתא מעצר בלי שידע כלל במה הואשם. ישב האיש בתאו תוהה לפשר הדבר. כמה פעמים ביום נכנס הסוהר אל התא והכניס אליו מזון ומשק=94, אך לא אמר דבר. האופה אף לא זומן לחקירה. כך עברו עליו יום ועוד יום. גם את יום פורים בילה בכלא. ופתאום נכנס הסוהר, פתח את דלת התא ושילחו לחופשי.

תשוש ונסער מהחוויה הקשה שעבר מיהר האופה אל ביתו של הרב. הפעם היו צעדיו מהוססים, וגם זקיפות הקומה שאפיינה אותו נעלמה. גבהות הלב שבה נהג תמיד הסתלקה ממנו. "מדוע ציווית לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ועוד בתקופה העמוסה ביותר בעבורי במהלך השנה?", שאל את הרב בקול כנוע. פניו היו מושפלות והזחיחות מהן והלאה. ניכר היה כי הבילוי בן כמה הימים במאסר נתן בו את אותותיו. "אומַר לך את הסיבה למעצרך", השיב הרב בניחותא. "זוכר אתה כי סירבת לבקשתי לסגור את חנותך בתשעה באב?". האיש קימט את מצחו, ואז הנהן בבושת פנים. "אבל למה דווקא עכשיו, בימי הפורים, המספקים לי פרנסה לכל השנה?", רטן בזעף. "וכי מה מיוחד בפורים?", הגיב הרב בטון מיתמם. "מדוע אירוע שקרה לפני אלפי שנים אמור לגרום ליהודים בימינו לנהור למאפייה שלך ולקנות דברי מאפה במחירים מפולפלים?".

האיש הרכין את ראשו בבושה. דבריו הנוקבים של הרב הוסיפו להלום בו: "מי שאיננו מתאבל בתשעה באב על האסון שהתרחש לפני דורות רבים, אינו ראוי לחגוג ולשמוח על נס שקרה אף הוא לפני שנים רבות".

האופה עזב בשתיקה את חדרו של הרב. מעתה והלאה המאפייה שלו לא נפתחה עוד בתשעה באב. הלקח נלמד.

 

 

  החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

מאמינים,תמים,ביאת המשיח,גאולה הקרובה, אמירת הקינות והבכייה,תשעה באב,עת רצון,להיוושע,תפילה,





אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ח

 

אמירת הפסוק 'יהיו לרצון הראשון' בנחת ובכוונה בסיום התפילה – מועילה מאוד לקבלת התפילה שלא תשוב ריקם, ומסוגלת לעניינים רבים.  וכל האומר בכל יום לפני ה 'יהיו לרצון' השני, פסוק המתחיל באות שמו הראשונה ומסיים באות האחרונה של שמו, או פסוק ששמו מופיע בו. א. יזכור את שמו לאחר פטירתו, ועל ידי זה ינצל מייסורים קשים וממכות אכזריות שאותם סופגים אלו שאינם זוכרים את שמם; ב. התורה תציל אותו מדינה של גיהינום.

     האוצר הגדול ביותר - אמונה.

     העולם כולו הוא שרשרת שלמות שנוצרת על ידי נתינה, כל אדם תורם את תרומתו הייחודית .

     כדור השינה הטוב ביותר - שקט נפשי     

המעיל שהציל  (דברים טובים – נשא)

     אני גר בירושלים ולומד בכיתה ו'. לפני כחצי שנה חלתה אמי במחלה קשה.  היא הייתה מאשפזת זמן ארוך בבית החולים, ואבי ואחי הגדולים נראו מאד מודאגים. אתי אף אחד לא דיבר על מחלתה של אימי. כנראה חשבו שאני ילד קטן מדי. אני חשבתי שזו דווקא סיבה שכן ידברו איתי, כי הייתי מאד מודאג ונפחד. אבל כמו ילדים רבים, גם אני מצאתי את השיטות לדעת מה קורה , ומה ששמעתי היה גרוע מאד. הייתה זו מחלה כל כך קשה, שאחים שלי אפילו לא הזכירו אותה בשמה.

     פעם אחת שמעתי את אחותי הגדולה מתייפחת ואומרת בטלפון: "הרופאים אומרים שהעסק אבוד".  כששמעתי את המילים האלה, נכנס פחד גדול בליבי . ידעתי שאם לא יהיה נס, אימא תמות בתוך כמה ימים,  ואני אהיה יתום בלי אימא. בכיתי זמן רב, ולא היה לי עם מי לדבר ולחלוק את פחדי. היה זה בחודש אלול.  בת"ת דבר המחנך על "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". הקשבתי היטב. הוא הזכיר את האמרה "וצדקה תציל ממות". מילים אלה נחרטו היטב במוחי. רציתי להציל את אמי ממות. חזרתי הביתה והחלטתי לתת משהו משל עצמי לצדקה.  לפתע נזכרתי במגבית הביגוד הנערכת בשכונתנו על ידי לא אחר מאשר אשתו של המנהל שלי, הרב ריכמן. פתחתי את ארון הבגדים, ולאחר התלבטויות שונות החלטתי לתת את המעיל שלי משנה שעברה למגבית. נגשתי לאבי עם המעיל ואמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל. אמרתי לו שהמעיל קטן עלי,  והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. אבי בקש ממני למדוד שוב את המעיל ואמר שלדעתו אני יכול ללבוש את המעיל. אמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל לרפואתה של אימא והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. מה אכפת לך, אבא,  לא אבקש ממך לקנות לי מעיל חדש". אבי השתכנע מיד. "אין בעיות", אמר. אני מקווה שזה יעזור לרפואתה של אימא". ראיתי דמעות על פניו בעת שאמר זאת. רצתי לביתו של המנהל. אשתו לא הייתה בבית, והוא זה שפתח לי את הדלת. הגשתי לו את המעיל ואמרתי, שאני רוצה לתרום אותו לצדקה. הוא הביט במעיל ואמר: "זה נראה ממש חדש. אתה בטוח שהוריך נתנו את זה? הסברתי לו שאימא לא יכלה להסכים, כי היא חולה מאד ונמצאת בית החולים , ואבא מסכים שנמסור את המעיל לצדקה, כדי להציל את אמי ממות. קולי קצת רעד בעת שאמרתי את הדברים, וראיתי שהמנהל מתרגש מאד לשמעם. "

     המנהל, נכון שבטוח עכשיו שאימא תהיה בריאה ?" העזתי לשאול. "אנחנו מקוים ומתפללים", אמר. "אני רוצה שהמנהל יבטיח לי, שאימי תבריא", אמרתי פתאום ונדהמתי מחוצפתי. "צדקה תציל ממות, לא?"  המנהל לא ידע מה להשיב לי. "מאיר, עשית עכשיו השתדלות גדולה. איש אינו יכול להבטיח דברים כאלה, אבל אני בטוח שתרמת עכשיו זכות גדולה לרפואת אמך..." המנהל נשמע לי מתחמק, ואני הלכתי מביתו מאוכזב וכואב. מיד לאחר סוכות הגיע הגשם. אחותי הגדולה הורידה את בגדי החורף.  לבשתי גופיה ארוכה וסודר. בצאתי לת"ת, לבשתי את המעיל הישן של אחי. הוא נראה גדול עלי, אך לא היה אכפת לי בכלל. מצבה של אימא החמיר מאד, והבית הוזנח לחלוטין. לא היה מי שיכבס לי את הבגדים . הלכתי כמה ימים עם אותו בגד, ואתם מתארים לעצמכם איך הוא נראה.

     היה זה ביום שלישי, יום שלא אשכח לעולם. סימנו את הלימודים, ואני הלכתי לביתי שקוע במחשבות. לא הייתה לי שום סבה למהר. ממילא איש לא חיכה לי בבית הקודר והעצוב. הלכתי וחשתי איך גרוני נחנק, ודמעות מתחילות לבצבץ מעיני. ופתאום ראיתי קבוצת ילדים עומדת לצד תמרור באמצע המדרכה. הם נראו במצב רוח מרומם וצחקו בקולי קולות. נראה היה שהם החליטו להשתולל קצת. הם שגרו הערות לכל מי שעבר שם.  מי שהשמיע את ההערות היה אלעזר, שנחשב לילד בדחן במיוחד. עצרתי את דמעותיי והשתדלתי למחות את הבעת פנים העצובה שלי, כדי לעבור את חבורת הילדים בשלום. ואז ראיתי את אלעזר מביט אלי בצחוק וידעתי שהפכתי למטרה. "הנה הקבצן מגיע", הוא אמר, וכולם פרצו בצחוק. "תגיד, ממתי משתמשים באוהל בתור מעיל?" "יש לך בעיה?"  אמרתי. "לך יש בעיה, לא לי", אמר אלעזר. "תסתכל על עצמך ותראה." באופן לא רצוני העפתי מבט על עצמי, וראיתי שהוא אינו מדבר סתם. חולצתי ומכנסי היו מקומטים, ועליהם כתמי בוץ. כל אלה, והמעיל התלוי עלי כמו על קולב, באמת גרמו לי להראות קבצן. נעלבתי עד עמקי נשמתי. "תאמין לי, לך עם כובע הפוך – וכולם שמים לך כסף", אמר אלעזר,  וכולם פרצו בצחוק. הבטתי בו בלי מילים. לא היה לי מה לענות. ואז לפתע ראיתי דבר מדהים. המעיל שלו נראה לי מאד מוכר. הפרווה הזו של המעיל... אלעזר היה לבוש במעיל שלי!!! עיני הביטו מיד אל הכיס, כן בפתח שלו היה קרע זעיר. זה היה המעיל שלי, ללא ספק. הגילוי החזיר לי את הביטחון העצמי שלי.  ידעתי שאני יכול עכשיו להציל את כבודי העצמי ולהשפיל את אלעזר עד עפר. במשך השניות שחלפו דמיינתי איך אני אומר לו: "אל תדבר על קבצנים,  כאשר אתה לבוש במעיל שתרמתי למגבית הבגדים ". ידעתי שזה יסגור את הפה של אלעזר, וכעת הוא לא יעז לפגוע בי. אבל המילים נתקעו לי בפה. הרגשתי שזהו גילוי גדול מדי. שזוהי השפלה ענקית מדי . ידעתי שהדברים שאומר יתפרסמו בכל הת"ת , ואלעזר לא יוכל להראות את פרצופו ברבים.

     הבטתי בפניו של אלעזר, שפתי רועדות. לומר ? לשתוק? אלעזר המשיך לחייך. הוא אמר: "רק תביא לי אחוזים מהכסף שתאסוף, טוב?" הוספתי להביט בו, והוא כנראה חש שלא בנוח ושאל: "מה אתה מסתכל עלי ככה? אין עלי שום גרוש לתת לך, קבצן". למילה האחרונה שלו היה שומע נוסף. הרב ריכמן, שבדיוק היה בדרכו לביתו. "מה אמרת?"  שמענו כולנו קול והסתובבנו במהירות. "חזור על מה שאמרת!"  אלעזר שתק. "אני רוצה שתחזור מיד על דבריך האחרונים!" אמר המנהל בקל תקיף ביותר. "אמרתי... קבצן..." צייץ אלעזר. המנהל הביט בי. ראיתי שהוא מסתכל על מעילי המרופט, ראיתי שנזכר, ואז במהירות סובב את ראשו לכיוונו של אלעזר. ראיתי את עיניו ננעצות במעיל של אלעזר. הוא זיהה את המעיל. הוא לא יכול היה שלא לזהות, משום שהוא דבר איתי על כך שהמעיל נראה חדש. הוא הסתכל אלי ואליו ושוב אלי. מחשבות רבות חלפו במוחו . יכולתי לקרוא את מחשבותיו. ..."ומה ענית לו?" הוא שאל אותי. "לא עניתי כלום," אמרתי והבטתי חזק בעיני המנהל. ראיתי שפניו אורו. ראיתי על פניו הערכה גדולה ועם זאת ארשת הקלה. "לך, אלעזר, לביתך", אמר המנהל בקול קשה, "אולי אינך יודע,  אבל אמו של מאיר חולה מאד. אני מאחל לך ולחבריך שלא תעמדו אף פעם במצב שלו. בוא אלי מחר למשרד ותגיד לי איזה עונש מגיע לך, אף על פי שמה שאמרתי לך נראה לי עונש מספיק". הבטתי על פניו של אלעזר. הוא נראה אמלל מאד. הוא לא ידע שאמי חולה, וכעת עמד במצב מביך מול חבריו. הוא השפיל את פניו ומלמל: "אני מצטער, לא ידעתי..." "ואתה,  מאיר, בוא איתי למשרד, אני רוצה לשוחח אתך", אמר הרב ריכמן. הלכתי אתו, גורר עלי את מעילי . חשבתי שאני יודע מה הוא הולך לומר לי. אבל טעיתי. נכנסתי למשרדו. הוא התיישב על כסאו ונראה נבוך ומבולבל. הוא התחיל לדבר בשטף:" אני המום.  קשה לי להאמין שיש לי כזה ילד בת"ת. איך התאפקת, תגיד לי. אפילו אנשים מבוגרים לא היו עומדים בכך," אמר. "זיהית את המעיל?" שאל, כדי להיות בטוח. הנהנתי בראשי לאות "הן". "מה גרם לך לשתוק ולא לומר דבר?" משכתי בכתפי. "לא יודע ... חשבתי שזה יהיה... יותר מדי... חשבתי... "אני לא מאמין שמבוגר היה עומד בזה", אמר המנהל. " בעצם... יש מישהו.. מזמן.. תסתכל עליו..." המנהל הצביע לעבר תמונה על הקיר של אדם נשוא פנים "מי זה?" שאלתי. "השם שלו רבי אברהם ברדקי. הוא היה שנים רבות מנהל ת"ת 'המסורה'. הוא היחיד... וכעת אתה..." ופתאום כמו נזכר במשהו: "שמע, מאיר, אתה זוכר שבקשת שאבטיח לך שאמך תהיה בריאה,  ולא הסכמתי?" "זוכר", אמרתי ולא כל כך הבנתי מה הקשר. ... "כעת אני כמעט בטוח שהיא תבריא.. אל תסתכל עלי ככה... אני לא נביא... זה הכול בגללו", אמר, והצביע לעבר תמונתו של הרב אברהם ברדקי. " שב ואספר לך," אמר הרב ריכמן. ישבתי מולו והוא החל לספר: "

     רבי אברהם ברדקי היה לא רק מנהל חינוכי. הוא היה אישיות חינוכית גדולה. בהיותו בן 75 חלה ברגלו, ולאחר סדרת בדיקות הודיעו לו הרופאים, כי אין בררה אלא לכרות את רגלו. הוא חזר הביתה שבור ברוחו, וחשב על כך שלא יוכל עוד לסייר בת"ת בין הכיתות. הוא נעצב אל לבו, כי ידע שכעת יאלץ להטריח אחרים שיסיעו אותו בכיסא גלגלים. כך הלך לביתו עם כאבי רגלים וכאבי לב.  כאשר הגיע לבניין מגוריו, פגש בו אדם חצוף אחד מדיירי הרחוב והחל לומר לו: 'אתה אדם שמזניח את הניקיון. בגלל הבניין שלכם כל הרחוב מלוכלך. איך אתה יכול לחיות ככה? מדוע אתה מלכלך את כל הרחוב' רבי אברהם יכול היה לענות, שהוא ורעייתו זקנים ושומרים היטב על הניקיון. אך הוא בחר לשתוק , והחצוף הוסיף לעלוב בו ולהטיח בו דברים קשים.

     כאשר ראה שהדברים אינם זוכים לתגובה, סיים את דבריו בעלבון קשה במיוחד והלך לדרכו. ואז אמר לתלמידו, שפגשו במקום: 'מסתבר שזה היה במקום הרגל.' התלמיד לא הבין למה התכוון, אולם לאחר מספר ימים הודיעו לו הרופאים, כי הדלקת נרפאה מאליה, ואין צורך לכרות את הרגל. למקורביו הסביר,  כי אין לשער את גודל השכר של אלה 'הנעלבים ואינם עולבים – שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. אלה הם האוהבים של הקדשו ברוך הוא, ו ה' אינו רוצה שיאנה רע לאוהביו". "מאיר , יקירי," אמר המנהל, "גם אתה אחד מאוהביו של הקדוש ברוך הוא. עלבו בך , ואתה יכולת לענות ובחרת לשתוק. העלבון שספגת צריך לבוא במקום צער גדול יותר. כעת אני כמעט בטוח, שהקדוש ברוך הוא ירפא את אמך..." "הלוואי, הלוואי,"אמרתי ופרצתי בבכי גדול. המנהל הרגיע אותי ואמר שוב ושוב: "יהיה טוב, מאיר, יהיה טוב". הוא הדגיש לי שאינו מבטיח שאימי תרפא, אך מאד מאוד נראה לו. עברו מאז חדשים, ואתם בוודאי מתוחים לדעת מה קרה. אספר לכם: הרופאים התייאשו לגמרי מלרפא את אימא. בעצת אחד מגדולי הדור היא הוטסה לחו"ל ועברה שם טיפולים קשים מאד. היו רגעים של ייאוש ורגעים של תקוה, ובסופו של דבר...  השבוע חזרה אמי הביתה. אמנם רזה וחלשה מאד,  אבל היא התגברה על המחלה הקשה. ואני יושב לי בחדרי בשקט, כדי לא להפריע לה לנוח, וכותב את הסיפור כולו. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד ממנו.  

     השלמתי עם אלעזר. הוא בקש סליחה מכל הלב והסתדרנו. ובכל פעם שאנו עוברים ליד התמרור, אני חושב : "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ומתאר לעצמי, מה היה אילו הייתי עונה לו. לעולם לא הייתי יודע מה הפסדתי. וכשאני יושב ליד אמי, לבי שמח ומאושר לראות אותה, אני יודע שלעולם אהיה שייך לאלה "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים".



 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

ייסורים קשים,מכות אכזריות,דינה של גיהינום,האוצר הגדול,אמונה,שרשרת שלמות,נתינה,כדור השינה,שקט נפשי,     



אמרי שפר ו' אב ה'תשע"ח

 

אורח נדיר - שאלו לרבי משה לייב מסאסוב: מה טעם אמרו 'גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה'?  השיב רבי משה לייב: מלוא כל הארץ כבודו ותמיד ובכל מקום אפשר לקבל את פני השכינה, ואילו אורח, אינו מזדמן בכל עת ובכל שעה..

    אל תוותרו על שום מטרה, גם אם זה נראה בלתי אפשרי בינתיים.

    בספר "שארית מנחם" להרה"ק רבי מנחם מנדל מווישווא, ביאר בדרך רמז את דברי משה רבנו על שרי המאות והאלפים, כך: "והדבר אשר יקשה מכם", כאשר יש ליהודי צרה והוא מתפלל לקב"ה, העצה לקבלת התפילה היא "תקריבון אלי", שיכוון את כאבו על צרת אביו שבשמים, יתפלל על צער השכינה הנמצאת בגלות. דבר זה יגרום שמובטח לו "ושמעתיו", הקב"ה יקבל תפילתו . )במחשבה תחילה(

     האדם, ברוב סכלותו, ומחמת אי-סבלנותו, מכניס את עצמו לצרות ולייסורים שכלל לא נגזרו עליו. אם היה עוצר לרגע ממרוצתו, מרוצת - הנפש והבהלה, ועורך חשבון נפש נוקב עם ליבו, ומחליט להטיל את כל כובד - המשקל של העניין בו הוא עוסק, על הקב"ה, ומשים בו את מבטחו, מתוך ידיעה ברורה שהא-לוקים שהכניס אותו אל העניין הזה, יש בו כוח גם לחלצו מן המצר, הרי שללא ספק היה רואה בישועת ה' כהרף עין, הרבה יותר מהר ממה שחשב.

הקדרה שנשברה ) דברים טובים – נשא)

     הגאון הקדוש רבי ישועה בסיס זיע"א שמע ברוח קודשו, שמכריזים בשמים על פלוני, בעל המאפיה,  שהעולם כולו מסור בידו, אשר יגזור – יקום, ואשר יברך- יבורך. לשמע דברים אלו תמה הצדיק וביקש לברר לעצמו, מדוע זכות עצומה זו נפלה בחלקו.  לפיכך קם רבנו והלך אליו שאלו: "אמור נא לי בבקשה, איזו מצווה עשית שזכית בגללה לכוח זה?"  נבוך הלה וענה: "אדם פשוט אני ועמל לפרנסתי. איני יודע מאומה". אמר לו הרב: "חשוב ונסה להיזכר".  משך בכתפיו "דבר פשוט יש, אולי לכך מתכוון רבנו.

     ביום שישי, לאחר האפייה, בעוד התנור לוהט, באים בני הקהילה להטמין בו את החמין לשבת. בצהרי השבת שבים הם לקחת את קדרותיהם". "שבת אחת הוצאתי קדרת אישה אחת. אולם לא החזקתי בה כהוגן ונפלה מידי ונשברה. לתדהמתי הרבה, לא הייתה בתוכה אלא ביצה אחת. כה רב היה עונייה,  שלא היה לה דבר נוסף לשים בקדרה. ראיתי כמה הצטערה על קדרתה שנשברה ועל עונייה שנתגלה". אמרתי לה: "הנה כאן קדרה אחרת, קחי אותה" ולמעשה הצעתי לה את קדרתי. אולם היא מאנה לקחתה ואמרה: "אין זה שלי". בקשתי שתמתין מעט עד שכל בעלי הקדרות נטלו את שלהם. לאחר מכן אמרתי לה: "הרואה את, איש לא בא לקחתה, כנראה הפקירוה – שלך היא בדין". עתה למשמע דברים אלו נאותה לקחתה. "ומאז, בכל שבת מכין אני שתי קדרות האחת לי והשנייה – שאין איש בא לקחתה,  והאישה זוכה בה בכל פעם מחדש!"

     אנחנו הרבה משמחים אחד את השני ואנחנו כל כך שמחים בזה , יותר שמחים מזה שמשמחים אותו. כי אנחנו נותנים והוא מקבל. אך אם הוא ירבה במילים של הכרת הטוב ויחמם לנו את הלב, אז הוא עצמו הופך לנותן וכו' וכו'. אם רק היה אפשר לפתוח פתח קטן בשמים, לראות ולשמוע מה מתרחש שם כשעושים חסד עם השני, כשמוצאים נקודות טובות בשני, אם רק היה אפשר להבין מה זה טלית ותפילין, מה זה שולחן שבת, אם היינו מבינים אז ליצר הרע לא היה יותר שום סיכוי אצלנו. לשאת את הראש אל ה' זה לבקש ממנו יתברך שיעזור לך לקבל כל מה שעובר עליך באמונה, באהבה, בשמחה. להיות מרוצה מהחיים שלך, לדעת שכל מה שקורה לך זה ה' עושה לך וזה הכול לטובתך. "



 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אורח נדיר,הכנסת אורחים,קבלת,פני שכינה,מזדמן,סכלותו,סבלנותו,צרות,ייסורים,המאות האלפים,



אמרי שפר ה' אב ה'תשע"ח

 

אם אדם צם ולא פשפש במעשיו – הוא לא יצא ידי חובת הצום!

     בזמן אבותינו, עד לפני דור או שנים, צער החורבן היה מורגש. ואלו כיום בעוונותינו הרבים נשכח מליבנו עניין החורבן, אנשים ריקים מתהללים במדינה ובישוב הארץ, ולא שמים לב שהמצב שאנו שרויים בו היא הגלות הגדולה ביותר שעליה צריכים לבכות. והרי בכל שמחה מצווים אנו: "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". בכל בנין ובית חובה להשאיר אמה על אמה כדי לזכור את חורבן בית המקדש בכניסתו וביציאתו. וכבר כתב היעב"ץ שנראה בעיניו שכל סיבת העינויים והשמד ואורך הגלות הוא מחמת חוסר הבכייה והצער על גלות השכינה, ואם כך הדברים אמורים על זמנם, מה נענה אנו יתמי דיתמי על זמנינו אנו???

    הרב הקדוש רבי מרדכי מנדבורנא זיע"א היה אומר: בטבע העולם, אבא שיש לו עשרה בנים ומתו מתוכם שבעה, הרי השלשה הנותרים אהובים ביותר, משום שאלו מה שנשארו לו בחייו. אף הקדוש ברוך הוא כן, אנו שארית הפלטה, ולכן אהבתו וקרבתו אלינו גדולה, ובפרט בימים טרופים אלו. ועיקר מטרת הרחוק שהרחיקנו השם יתברך מאדמתנו היא כדי שנזכור עוונותינו, נתחרט על מעשינו, ונחזור בנו. וכמו שנאמר: "בושו והיכלמו מדרכיכם בית ישראל".

     יש מצווה "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" ומבארים חז"ל: תוכיח אותו באופן כזה שלא יפגע, באופן שלא תישא עליו חטא, שלא יצא מזה חלילה חטא שפגעת בו. צריכים לדעת שכאשר ניגשים להוכיח מישהו שחלילה אין לנו נגיעות בעצם התוכחה וידינו נקיות.

האורחים והמארחים יוצאים מופתעים (שיחת השבוע, גליון 1638)

ליל שבת בשכונת שערי חסד בירושלים. המתפללים יוצאים מבתי הכנסת, בדרכם לבתיהם, לסעודת השבת. פה ושם אפשר לראות אבות ובניהם, הלבושים כמנהג תושבי ירושלים החרדית, ולצידם צעיר או שניים בעלי חזות לא-דתית. הם צועדים יחד, משוחחים בנעימות ומחייכים זה לזה. לרגע נראה שהם בני משפחה. אך לא, אלה אורחים שבאו לחוות את חוויית השבת בירושלים.

הכירו: הרב אלי לינקר , תושב שערי חסד. שפתו נעימה, שקולה ומדודה. מאחוריו מפעל ייחודי של קירוב לבבות, הפועל כבר עשרים שנה, מתחת לרדאר התקשורתי: אירוח צעירים לא-דתיים לשבת במשפחות חרדיות. "השבתות האלה משנות עולמות, הן של האורחים הן של המארחים", הוא אומר.

תקרית בגן המשחקים

אלי גדל בשכונת בית וגן בירושלים. חוויית ילדות נחרתה בליבו ומלווה אותו עד היום: "הלכתי לשחק עם חברים בגן המשחקים בשכונה הסמוכה. ילדים לא-דתיים שהיו שם התנכלו לנו, הטיחו בנו מילות גנאי ואף הִכו אותנו. לא כעסתי עליהם. יצאתי משם בתחושה קשה. במוחי ניקרה השאלה, איך מפילים את חומות השנאה והניכור".

עם חלוף השנים החליט לפעול. הוא החל לארגן מפגשים, הרצאות וסיורי היכרות. באותו זמן נוסדו המדרשות למנהיגות, המכינות הקדם-צבאיות. "כחלק מהליך ההכשרה של הצעירים ביקשו המכינות להכיר להם את מגוון הקבוצות בעם ישראל", הוא מספר. "בין השאר הביאו אותם לשכונות החרדיות בירושלים. נתקלתי בהם בשכונת מאה שערים, והופתעתי מאישיותם של הצעירים האלה. פגשתי אנשים פתוחים, נעימים, סקרנים ומלאי צימאון להכיר את אחיהם החרדים ואת היהדות. אמרתי בליבי: איתם אפשר לבנות גשר בין העולמות".

להפיל חומות

הוא נרתם לעניין, והחל לשמש איש קשר לחיבור בין קבוצות צעירים המעוניינים להתארח בשבתות ובין משפחות חרדיות שהסכימו לארחם. "בהתחלה זה היה קשה", הוא מודה. "היינו צריכים להסיר את חומות החשדנות, משני הצדדים. אבל ראיתי במו עיניי מה המפגשים האלה מחוללים. האורחים פוגשים בפעם הראשונה מקרוב משפחות חרדיות ויוצאים מוקסמים. בה בעת מגלות המשפחות החרדיות נוער נפלא, בעל מידות טובות וצימאון גדול".

הפעילות התמסדה והוקם ארגון אלי"י – אשנב לשיח יהודי-ישראלי. "בכל שבת אנחנו מארחים בין שלושים למאה וארבעים צעירים במשפחות חרדיות, בכל רחבי הארץ. יש גם הרצאות, סיורים ועוד".

קמפיין ה 'הדתה' מסייע

התגובות והמשובים הם הדלק להמשך. "החרדים אומרים לי: 'איפה מצאת צעירים נהדרים כאלה! לא רק ששהייתם בביתנו לא הזיקה לחינוך ילדינו, אלא היא חיזקה בליבם את ההכרה במעלתו של עם ישראל'. והצעירים אומרים לי שזו השבת המיוחדת ביותר שחוו". הוא מספר בחיוך על שאלה של בחור שהוקסם מהתנהלות המשפחה החרדית: 'אפשר להיות חרדי גם בלי להקפיד על קיום המצוות?"...

ומה עושה קמפיין ה'הדתה' לפעילות שלכם? שאלנו. הרב אלי מחייך. "זה רק משרת אותנו. עובדה, בעת האחרונה יש רישום מוגבר לשבתות"...





 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

פשפש,אנשים ריקים,מתהללים,מדינה,ישוב הארץ,בית המקדש,העינויים,השמד,הגלות,


אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ח

 

אותיות "איכה" הן אותיות " אַיֶּכָּה". אדם מישראל בכלל, ושרידי הפליטה והחרב, האודים המוצלים מאש השואה בפרט, כשקוראים את מגילת "איכה", צריכים לשמוע באוזניהם את קול ה' הקורא אל היחיד: איכה? היכן אתה? מה עשית כדי למנוע חורבן חדש. האם תיקנת מעשיך ובנית את ביתך על יסודות כאלה שיבטיחו יציבות רוחנית ומוסרית לישראל? דבר זה אפשרי לעשותו, רק אם נגביר חיילים לתורה ולקיום מצוות.

 

    אמר האדמו"ר ה"קדושת ציון" לבחור מוכשר: העולם נוהגים לקרוא לבעל מוח מעולה "ראש ברזל," ואילו לאומן "בעל ידי זהב'' מדוע, הרי מתאים יותר לומר הפוך, ראש זהב וידי ברזל !? התשובה היא, טבע הזהב אפילו היה מונח שנים רבות , נשמר ביופיו ולא מתקלקל. ואילו ברזל, כאשר אינו בשימוש זמן רב, מחליד ושוב אינו ראוי לשימוש כבעבר. כך הוא אצל האדם! אדם שיש לו כישרונות בידיו אפילו אם לא ינצל אותם משך זמן רב, כשישוב להשתמש בהן לא יאבד מכישרונו, לכן נקרא בעל ידי זהב. לעומתו מי שחונן בכישרונות של בינה וזיכרון, אם לא ישתמש בהם ובפרט בימי הנעורים מוחו ייהפך לחלודה , כטבע הברזל הנוטה להחליד ולהתקלקל "... סיים הרבי " : נצל את ימי נעוריך כראוי, ואז ראשך ישמר ויפרח "!

 

    בבואנו להוכיח את חברנו ולבקר את דרכו, חובה עלינו לחשוב למרחוק: מה תהיה תוצאת דיבורנו? חיובית, או חלילה לא. כשנקפיד להוכיח את החבר ברמז, בלשון עדינה ובלי להרגיש יועצים מדופלמים ”המסייעים“ לו לצאת ממצב הביש אליו נקלע, גם המוכיח וגם המוכח יגדילו את זכויותיהם לכניסה לגן-עדן.

 

    במדרש, 'אלה הדברים' אל תקרי 'הדברים', אלא 'הדבורים' מה הדבורה כיון שהיא עוקצת, מתה, כך משה רבנו, עליו השלום , כיון שהוכיח את ישראל נסתלק מן העולם. אף אתה צא ולמד קל וחומר, מי שדבריו דבש ונופת צופים כך, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר לסתם מגידי מישרים ומטיפי מוסר.

 

ברכת כוהנים (לקראת שבת מלכתא, פרשת 'נשא') 
    המכתב שמצא ר' פינחס בבוקרו של יום בתיבת הדואר, החסיר מלבו פעימה עוד לפני שפתח אותו. על המעטפה התנוסס לוגו בית המשפט המחוזי בעירו, ועצם הימצאות מכתב עם לוגו כזה - לא בישרה לו טובות....  הוא עלה הביתה, התיישב, ופתח את המעטפה. הוא החל לרוץ על פני השורות, ופניו החווירו כסיד. 12 עמודים של כתב תביעה מנוקד, בנוגע למישהו שטוען שהוא חתם ערבות צד ג' עבור מישהו אחר. עורכי הדין שהגישו את התביעה עשו עבודת מחקר מאומצת, טענו שבהכרח זה כתב ידו החתום על המסמך, ולכן הוא נתבע במיליוני שקלים,  באמצע יום בהיר, באמצע החיים. רעייתו הבחינה בסבר פניו המלבין בהדרגה, וחשה להגיש לו כוס מים. הוא כלל לא שתה, לא הצליח לפתוח את שפתיו מעוצמת ההלם. הוא זכר כי הייתה לו בעבר הרחוק מערכת יחסים עם אותו פלוני שנתבע, אך לא זכר את הפרטים לאשורם. כך או כך, את הערבות - ככל הזכור לו - לא חתם,  ובוודאי שלא התכוון להיות ערב למיליוני שקלים - סכום אותו מעולם לא החזיק בין כפות ידיו...
    בשעות הבאות, הסתובב ר' פינחס כסהרורי, כשמוחו ולבו אינם עמו. תחושה פנימית חזקה אמרה לו שהסתבך בדרך ללא מוצא. הוא כלל לא נחשב כאיש עסקים אמיד או קרוב לזה, מעודו הוא עמל לפרנסתו ותו לא. מהיכן נפלה עליו תביעה של מיליונים?!  מיהר ר' פינחס לשאול את רבו, לברר כיצד יוכל להינצל מהתביעה הנוראה שנפלה עליו ללא כל סיבה. בשעת ערב מאוחרת עלה לביתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, וסיפר את כל הקורות אותו: על חייו שהתנהלו בשלווה, על התביעה המפתיעה שהתגלגלה עליו משום מקום, ועל היותו אובד עצות ועשתונות לנוכח ההתפתחויות, כשאינו יודע מה לעשות...  רבי חיים האזין לו בקשב, וכהרף עין פסק בשתי מילים: 'ברכת כוהנים!' ל ר' פינחס זה הספיק, המסר היה חד וברור. רבי חיים קובע, כי ההגנה הטובה עבורו, הדרך הרוחנית להינצל מהגזירה שנכפתה עליו - היא ברכת כוהנים!  לא אחר ר' פינחס לקיים את ההוראה, ובהידור רב.
    מדי בוקר בבוקר, תוכלו לראות את ר' פינחס מדלג בין המניינים, אוסף לחיקו עוד ועוד ברכות כוהנים . לפני שהוא יוצא לעבודתו מדי יום, הוא מחסן את עצמו בברכות כוהנים רבות ככל שיוכל, בכולן הוא עומד ומאזין בקשב רב, מכוון בכל מילה, ומקווה לטוב ... 12 שנים חלפו מאז מכתב התביעה הראשוני, ועדיין לא נרשמה כל התקדמות בתיק. פה התובע ביקש דחייה, כאן יצא בית המשפט לפגרה, ושוב הסתכסכו עורכי הדין בינם לבין עצמם. התביעה עודה מתגלגלת הלוך ושוב, אך בשתים עשרה השנים שחלפו - לא התקיים ולו דיון אחד, לא נרשמה כל התקדמות לרעתו של ר' פינחס!  ועד היום, מוסיף ר' פינחס להקפיד על החיסון היומי, אינו מפספס אף יום ברכת כוהנים, ומשתדל לשומעה כמה פעמים, בעיניים עצומות, בכוונה רצינית,  בדבקות לוהטת. הוא לא מוותר על ברכת כוהנים, והברכה הא-לוקית - מוסיפה ללוותו ולהגן עליו מדי יום ביומו, כשכל יום הוא מתבשר על דחייה נוספת בתהליך, המקרבת את קץ התיק ולו בשל הדחיות החוזרות ונשנות!  וסיפור זה, אותו שמענו מר' פינחס בעצמו, הוא 'נס משפטי' שעודו מתחולל,  כל יום, כל שבוע, וכל חודש. ברכת כוהנים מגינה עליו, שומרת על ר' פינחס מהתביעה. הוא שומע את ברכת הכוהנים ומכוון אליה, והקדוש ברוך הוא מקיים הבטחתו 'ואני אברכם', ומגן עליו מפני התביעה המאיימת...  כי הכוח הזה טמון בברכת הכוהנים, כפי שמגלה מדרש 'לקח טוב', שבברכת 'וישם לך שלום' טמונה הבטחה משמעותית: שאפילו אויבי האדם ישלימו עמו. מדהים! שלוש מילים בלבד, והן כוללות הבטחה לשלום אמת אפילו עם האויבים! כמה כדאי ללמוד מסיפור זה, המעורר התפעלות מעוצמתה של ברכת כוהנים. הרי כמה כסף, זמן ומשאבים, משקיעים אנשים כדי להתמגן מפני תביעה משפטית. כמה שעות של התייעצויות עם עורכי דין, מרדפים והתרוצצויות, הכול כדי להיות מוגן מסכסוך מתמשך, להסדיר את יחסי השותפויות, לדאוג לחיות בשלום ובאחווה.
    ברכת כוהנים מבטיחה זאת, מבטיחה. היא מנטרלת את התביעה, מבטלת את האיום, דואגת לחיי שלום ושלווה עם הקרובים לנו ועם אויבינו, עם החולקים עלינו וגם עם מי שקמים עלינו להזיקנו. זו עוצמה של הגנה שמימית מול כל צרה וצוקה, חיסון רב עוצמה נגד כל צרה משפטית או רפואית, בעיה עם ילד, או גזירה שניחתה עלינו.

 

 

 

איכה,חורבן,יציבות,רוחנית,מוסרית,בעל מוח,ראש ברזל,אומן,ידי זהב,בינה,זיכרון,




אמרי שפר ג' אב ה'תשע"ח

 

אם רוצה אדם להתרחק מתאוות העולם הזה יזכור שכל עולם הזה אינו אלא כפרוזדור לעולם הבא כחצר לפני הפלטין, וזהו מרומז "וייסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות" יזכור שהנהו נמצא רק בחצר, בפרוזדור של עולם הבא. )הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"ע(

     בשנאת חינם כתיב: "לא תשנא את אחיך בלבבך", והיא שורש כל הרעות. ראה מה גרמה שנאת אחי יוסף, ועל שנאת חינם אנו בגלות הארוך הזה יותר מכל הגלויות שהיו בסיבת עבודת אלילים, גילוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון, וכשם ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כל התורה כולה, כך השנאה להיפך – לעבור על כל התורה. [בר לבב]

     האוכלוסייה בארץ מתחלקת לשתים, מי שלוקח רטאלין, ומי שעתיד לקחת....

     החפץ חיים המתין פעם עשר דקות בשתיקה לפני שברך "שלא עשני גוי "! ולאחר מכן ביאר את הנהגתו: "בדקתי את עצמי היטב אם אין בי שום נקודה של גוי! ורק אח"כ ברכתי את הברכה"...

המכשיר שנשמר . ) מתוך עלון טיב הקהילה פרשת בחוקותי תשע''ח(

     באחד הימים ניגש אלי אברך ושאלתו בפיו, אם יש לי אולי את מספר הטלפון של איש פלוני? שמחתי להיענות לבקשתו, ואמרתי לו, שאמנם עד אתמול לא היה לי את מספרו, אבל הנה בדיוק אתמול התקשר אלי הלה לאיזה צורך, ועדיין המספר שלו מופיע על צג מכשיר הפלאפון שלי, ברשימת השיחות האחרונות ! ותיכף הוספתי לאותו אברך, שצריך לראות גם במקרה זעיר ופשוט זה, את יד ה' המסובבת כל מקרה בהשגחה תדירה. שבוודאי מן השמים סיבבו בטיב ההשגחה העליונה, שיבוא לשאול דווקא אותי אם יש לי את המספר,  אחר שמאתמול כבר הכינה ההשגחה עבורו, שיהא המספר הנצרך לו מוכן ועומד אצלי על הצג.

     אמר לי אותו אברך, אם הרב מדבר עמי על 'טיב ההשגחה', אספרה נא גם אני אמונת השי"ת וחסדו הגדול שעשה עמדי לאחרונה, בהשגחה פרטית נפלאה!  וכה סיפר האיש:  ילד קטן יש להם הסובל משמיעה לקויה ל"ע,  ולצורך כך מרכיב הוא בקביעות על אוזניו 'מכשיר שמיעה', וכך הולך הוא אל החיידר מדי יום ביומו .  עלות מכשיר יקר שכזה היא כעשר אלף ₪ ! והילד יודע שצריך הוא לשמור עליו היטב שלא ייאבד! בכל פעם שנצרך להסירו בהיותו בתלמוד תורה, הוא מניחו במקום שמור ומיוחד בתיק האוכל שלו!  גם המלמדים והעוזרים שבחיידר עודכנו על כך,  הם מקרבים את הילד במסירות, דואגים לשלומו , ושומרים היטב על המכשיר הקטן היקר שבאוזניו,  שלא ילך לאיבוד חלילה, ושיחזור בשלמות הביתה.

     והנה הגיעה עונת הקיץ, הילדים יצאו ל 'בין הזמנים', כנהוג בכמה מקומות, והילד נשלח עם שאר חבריו לקייטנת בין הזמנים שהתקיימה בין כותלי התלמוד תורה. – גם בקייטנה עודכנו כמובן המדריכים בבעיית השמיעה של הילד, ובצורך בשמירה הדוקה על מכשיר השמיעה הזעיר שעל אוזניו.  ברם, בקייטנה כמו בקייטנה, השמירה רופפת מעט כידוע.... והנה יום אחד חוזר הילד הקטן הביתה כשהוא ממרר בבכי על מכשיר השמיעה היקר שאבד ואיננו!  תיכף ומיד התגייסה כל המשפחה למבצע חיפוש נרחב, הם עברו שוב ושוב על כל תוואי הדרך שהלך הילד, חיפשו בכל רחבי הקייטנה, בפרוזדורים ובחצר הגדולה, לא השאירו אבן על אבן... אך כלשונו של המספר: "הפכנו את כל העולם ולא מצאנו!"  כך חלפה לה תקופת בין הזמנים, כשהמשפחה הצטערה מאוד על אובדן המכשיר היקר, והתפללו תדיר להשי"ת להשיב להם את אבדתם.

     והנה החלה שנת הלימודים החדשה, וביום הראשון ללימודים לקחה האם את ילדה הקטן אל החיידר, ללוותו בדרכו אל הכיתה החדשה, ולחזקו לקראת השנה החדשה שבפתח.  בהיותם יחדיו בחיידר,חשבה האם אולי יש כאן לאחד הילדים 'תיק אוכל' הדומה לתיקו של הבן שלה, ושמא, פן ואולי התחלפו להם התיקים הדומים , והמכשיר נמצא בתיק אוכל אחר...  היא שאלה את בנה, אם ידוע לו אולי על ילד נוסף בכיתה שיש לו 'תיק אוכל' כמו שלו, והבן הצביע על חברו.  כששאלה האם את אותו חבר, וביקשה הימנו להראות את התיק שלו,  הוציא הלה ברוב חשיבות 'תיק אוכל' חדש ויפה, ולאכזבתה של האם סיפר,  שאכן בשנה שעברה היה לו תיק כזה הדומה לשל בנה, אבל לכבוד שנת הלימודים החדשה קנו לו תיק חדש ומהודר!

     לא אמרה האם נואש, וחשבה שמן הראוי לנסות להתקשר אל אותה משפחה, ולבקשם לחפש בתיק האוכל הישן, אם הוא עדיין קיים... שמא נמצא שם המכשיר הקטן והיקר, שכן יתכן שהילדים החליפו ביניהם באותו יום בקייטנה את התיק...  כששמע האבא של החבר במה מדובר, החל לחפש בביתו אחר אותו 'תיק אוכל' ישן משנת הלימודים הקודמת... לאחר כמה בירורים וחיפושים נמצא התיק כשהוא זרוק בתחתית מיכל הכביסה המלוכלכת... הממתינה להיכנס אל תוך מכונת הכביסה. לאחר שהועלה התיק הישן מתוככי הר הכביסה, נפתח אחר כבוד תא אחר תא, ואכן לתדהמת הכול נמצא המכשיר האבוד כשהוא מונח בפינת התיק. 

     אימו של החבר סיפרה שכבר 4 פעמים היה אותו תיק אוכל בתוך מכונת הכביסה לצורך כיבוסו, ובכל פעם ברגע האחרון לפני הפעלת המכונה נצרכה לתחוב פנימה משהו דחוף יותר ויצא התיק החוצה.. למותר לציין מה היה נשאר מן המכשיר העדין, אילו היה נשחק במכונת הכביסה. ובכן ראו הכול בחוש, את יד ד' הטובה ששמרה מכל משמר על שלמותו של המכשיר, בטיב ההשגחה העליונה, להשיבו לבעליו בדרך מופלאה! בחסדו יתברך המשגיח בדקדוק בכל צרכי עמו ישראל תמיד.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

להתרחק,תאוות העולם,פרוזדור,עולם הבא,חצר,פלטין,שנאת חינם,עבודת אלילים,גילוי עריות,שפיכות דמים,בית ראשון,



אמרי שפר א' אב ה'תשע"ח

 

 

איתא במדרש (איכ"ר ב', י"ג): אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים – תאמין, אבל אם יאמר לך אדם יש תורה בגויים – אל תאמין, דהיינו, שאפשר להאמין למציאות כזאת שיש גוי הבקי בחכמות שונות, אבל כשיאמרו לך שיש גוי הבקי בתורת ה', לזה אל תאמין.

     ביהמ״ק של מעלה נבנה ע״י הדמעות שלנו, כל דמעה היא אבן בבנין ועדיין צריכים עוד כמה אבנים עד לגמר הבית של מעלה. כל בכי וכל בקשה בניית ביהמ״ק של מעלה, זו אבן נוספת והנה הגיע דורנו ופסקו האנשים מלבכות. אם בוכים ומתעוררים בדמעות על בנין ירושלים... והיו אומרים ״אבא מחכים לך״... אם היינו נותנים עוד אנחה (קרעכץ) אחת, היינו זוכים לבנין ביהמ״ק בימינו.

     במדרש תנחומא (פרשת מטות סימן ד) מובא [לדעה אחת], שהיו שלוש פעמים שנים-עשר אלף. ומה היה תפקידם? "שנים עשר אלף חלוצי צבא, שנים-עשר אלף לשמור את הכלים ושנים עשר אלף לתפילה", ואותם שנים עשר אלף לתפילה, כתוב שהם לא היו במערכה ממש, הם יצאו מחוץ למחנה להתפלל. יש לדקדק: למה כתוב אלף למטה? היה צריך לומר אלף ממטה, כלומר, מהמטה– מהשבט – לקחו אלף! אלא, רמוז כאן מה היה הצורך באותם שנים עשר אלף של תפילה: הם היו "אלף למטה", לצורך המטה של המלחמה. כי כשם שלצורך המלחמה צריכים שנים עשר אלף חלוצי צבא שילחמו בחזית, כך בדיוק צריכים שנים-עשר אלף שיתפללו. בלעדיהם אין כלום! מוראדיגע זאך

     בספרים הקדושים מובא שכל אדם יש לו את המסעות שלו, במשך ימי חייו.  ועליו לדעת שמוצאיהם למסעיהם – הכול על פי ה'. בחשבון מדוקדק לפרטי פרטים. כל צער וצער הכל במדויק מאת ה'.

     בעיני המון העם, לפעולה ולמעשה של האדם יש תוקף ומשמעות ואילו למילה יש פחות חשיבות ותוקף. אמר – אז אמר... הבטיח – אבל לא הבטיח לקיים... אולם במבט אמתי, הדיבור הוא קודש. אדם חייב לעמוד בדיבורו ובמילתו. מילה – זו מילה! המילה צריכה להיות יציבה ואיתנה כמו בטון יצוק, אפשר לבנות עליה בנין.

     בשורה טובה תדשן עצם.

     הנה חג השבועות, הוא יום טוב של "קבלת התורה", וא"כ יש לתמוה, למה אין רוקדים עם התורה כמו שעושים בשמחת תורה? ובהכרח נראה – אומר האדמו"ר מסקולען שליט"א – שקבלת התורה לבד אינה מספקת, רק חייבים לעבור את ימי הקיץ על כל ניסיונותיו לראות אם יקיים ויחזיק את התורה בפועל ג"כ, ולהתנהג בחדשי הקיץ על פי תורה כראוי – לא רק "לקבל" – ורק אח"כ אפשר לרקוד עם התורה...

     כשהתפרסם צו המאלץ להדפיס בכל סידור תפילה – תפילת "מי שברך" לצאר הרוסי ולקיסרית. מה הפלא,  אמר מי שאמר, כאשר יהודים מביאים את השוק לבית הכנסת, מדוע לא יכנס הצאר אל הסידור?

הזבובים סרבו להכנס  )מתוך קול ברמה גליון 3(

     מובא בספר 'נדר בשנחאי' המתאר את קורתיו של הרב שלמה בורשטיין זצ"ל מבחירי ישיבת מיר באירופה. והתקופה שלמד בישיבת ברנוביץ' בראשות מ=A8ן ה=גאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד סיפור מרתק,ממנו אפשר ללמוד שלפעמים גם אדם שאינו מוגדר כתלמיד חכם אבל עושה פעולותיו לשם שמיים, יש בכוחו לשנות את טבע הבריאה.

     הרב בורשטיין מספר שאחד האישים הבולטים בישיבה היה יהודי בשם ר' חייקל, שדאג מדי יום ביומו להביא אוכל לבני הישיבה, כדי שיהיה להם כוח ללמוד. ר' חייקל זה היה משכים מדי בוקר ומתדפק על דלתי המאפיות השונות בברנוביץ', ומבקש מבעלי המקום שיתרמו כמה לחמים ודברי מאפה עבור בני הישיבה. לאחר מכן היה עובר בין האטליזים של העיר, ומבקש שיתנו בשר להאכיל את בני הישיבה. ואכן,מדי יום, הצליח להאכיל את בני הישיבה בברנוביץ' ולהשביע את נפשם, ואלה ישבו ולמדו בהתמדה עצומה.  כמו כן, היה מסדר 'ימים' לבחורים החדשים שהתקבלו לישיבה, ודאג שכל תלמיד חדש יסודר על הצד הטוב ביותר.  רבי אלחנן הי"ד, גאון ישראל וקודשו, העריך מאוד את כל מה שעושה ר' חייקל עבור בני הישיבה,  ופעם אמר לו שברצונו להעניק לו מתנה יפה ומכובדת בעבור הסיוע הרב שהוא מגיש לישיבה, וכאשר שאל אותו מה הוא רוצה לקבל, השיב שאף פעם לא חשב לקבל משהו, והכול עשיתי לשם שמים ואם בכל אופן שואלים אותי מה אני רוצה לקבל, הייתי מבקש שראש הישיבה יאמר את שיעורו השבועי פעם אחת בשבוע בין כתלי ביתי . יצוין שכתלי ביתו של ר' חייקל זה, שימשו כבר כחדר האוכל של בני הישיבה המבוגרים )בוועד חמישי ושישי( , כשאחד החדרים הועמד לרשות בני הישיבה,בסעודותיהם. עתה ביקש בעל הבית מרבי אלחנן שיאמר את שיעורו בין כתלי הבית, ונימק את בקשתו זו בכך ש 'אם אני לא זכיתי להיות תלמיד חכם, וקול התורה לא נשמע בביתי, אזי לפחות הייתי מעוניין שפעם בשבוע ישמע קול התורה ע"י ראש הישיבה'.

     רבי אלחנן הסכים לבקשתו, ואכן מדי שבוע אמר את שיעורו בביתו של ר' חייקל. הרב בורשטיין מעיד שלמרות שלא הבין את דבריו של ר' אלחנן, ישב ר' חייקל במשך כל השיעור בפה פעור, והיה מרותק לדבריו של ראש הישיבה.  אחת התופעות הייחודיות שהתרחשו בביתו של ר' חייקל, ושעברה מפה לאוזן בכל רחבי ברנוביץ', דיברה על כך שלמרות המאכלים המרובים שהגישו ר' חייקל ואשתו לבני הישיבה, בביתם הפרטי,  לא נכנס זבוב אחד לחדר האוכל. הייתה זו תופעה של פלא, כיון שזבובים רבים עמדו בפתח החדר , וכאילו ביקשו להיכנס פנימה, ולא נכנסו... משהו עצר אותם... הרבה אנשים הגיעו כדי להתבונן בפלא-הפלאים הזה שנראה בביתו של ר' חייקל. גם הרב בורשטיין עצמו סיפר שכאשר התקבל לישיבה, והחל לאכול אצלו, עמד נדהם למול התופעה שלא היה לה אח ורע באף מקום אחר.למאכלים שהוגשו היה ריח נעים וטוב, והזבובים אכן נמשכו אל הריחות, אבל נעצרו בפתחו של חדר האוכל, ולא נכנסו פנימה.

     כשהתבקש רבי אלחנן להתבטא בעניין, לא הגיב מאומה, רק אמר: "אני מקווה שיתנו לי הזדמנות בעולם העליון פעם אחת להציץ אל ההיכל המובטח לר' חייקל ". פעם, כאשר התבונן הרב בורשטיין בתופעת הזבובים, שחזרה על עצמה מדי יום ביומו, הבחין שהוא איננו לבד. בצידו השני של החלון עמד יהודי נוסף, בשם מר דרייצ'ין, שהיה עשיר גדול , והתפרסם גם בדעותיו הכפרניות. מר דרייצ'ין היה היחיד מבין יהודי ברנוביץ' שלא פקד את בית הכנסת אפילו ביום הכיפורים, ובימי השנה של הוריו לא אמר קדיש.  שמועה של התופעה המרתקת בדבר הזבובים, הגיע גם לאוזניו, והנה עכשיו הוא עומד כאן וצופה בהם. כיוון שהיה אפיקרוס, והבין שהציבור מייחס את הסיבה שהזבובים אינם נכנסים, לקדושה האופפת את הבית, בו מתגוררים בני זוג שמכבדים את התורה, ואוהבים אותה אהבת-נפש, ביקש דרייצ'ין'להוכיח' שאין הדברים כך. 

     הרב בורשטיין סיפר שדרייצ'ין ניסה לדחוף את הזבובים בכוח אל תוך חדר האוכל שבו סעדו בני הישיבה... הוא נאבק ונלחם עם הזבובים, וניסה 'להפעיל עליהם כוח', ולהחדירם בעל-כרחם אל תוך החדר. אבל הזבובים לא צייתו לו כמובן...  לא עברו כמה ימים ובברנוביץ' חלפה שמועה שדרייצ'ין חזר בתשובה שלימה. מקורביו ובני ביתו סיפרו שהוא התבטא לאמר, שאם אדם כמו ר' חייקל שאינו תלמיד חכם מסוגל לשנות את הטבע , הרי שהתורה הקדושה שניתנה לנו מסיני היא אכן קדושה וטהורה, ואני רוצה לחסות בצילה.

הנכדה של ה"חפץ חיים" ) מתוך 'בהיכלם'- הרב יהושע ליף ר"י נר יעקב(

     לחפץ חיים הייתה נכדה שגרה ברוסיה הקומוניסטית רוב חייה. היא הייתה אישה חכמה ומשכילה מאוד, ובמקצועה הייתה פרופסורית למתמטיקה.  בשנות זקנותה עלתה לארץ ישראל, ור' הלל זקס, קרוב משפחתה, הלך לבקרה וצירף אליו את הרב פינקוס.  ר' שמשון היה מספר על ביקרו אצלה, ועל המסר העוצמתי שלמד בו.

     כשישבו אצל האישה המבוגרת, שאלו אותה על הקשר שלה עם סבה הנכבד. " את זוכרת את הזיידע?"  היא ענתה:" פגשתי אותו רק פעמיים בחיי. בפעם הראשונה הייתי ילדה קטנה. איני זוכרת הרבה מאותו ביקור" .. "ובפעם השניה?" " בפעם השנייה ביקרתי אותו ממש לפני שהלכתי לאוניברסיטה. האוניברסיטה נחשבה מוסד יוקרתי ללימודים גבוהים. הוריי היו מודאגים טרם יצאתי מהבית. הם חששו שאתנתק משורשיי היהודיים. ובתקווה להשפיע עלי לטובה, שלחו אותי לסבי, החפץ חיים, בעיירה ראדין. " יצאתי מוורשה הקוסמופוליטית, ונסעתי ברכבת ואחרי כן בסוס ועגלה עד לעיירה הקטנטנה. גם כשהגעתי לעיי ה לא תם המסע, כי בקתת העץ הקטנטנה של סבי שכנה בפאתי העיירה. " הייתי ילדת עיר, הייתי רגילה לבתים רחבי ידיים ומוארים. כשנכנסתי לבית סבי ראיתי אותו יושב בחדר דל, שלא הכיל דבר מלבד ספרים, כיסא ושולחן.  מקור האור היחיד היה כמה נרות. מראה זה היה נראה לי רחוק מרחק שנות אור ממה שהכרתי, וקשה היה לי להאמין שאנשים עדיין חיים בצורה כזו. "' זיידע' פניתי אליו בטון מתגרה: 'פארוואס זיצטו דא אין דער פינסטער?  למה אתה יושב בחושך?' " לא התכוונתי רק לעובדה שהוא יושב לאורם הקלוש של הנרות. התכוונתי גם לרמוז בצי=D7יות לאורח החיים שלו,שנראה לי מיושן וחשוך. "' למה לא תעזוב את החושך, סבא, ותצא אל האור? אנחנו כבר לא בימי הבינים. יש בחוץ עולם מודרני שקורא לנו אליו!'. "

     החפץ חיים שתק רגעים אחדים ושקל את מילותיו", סיפרה הנכדה. " לבסוף פנה אלי ושאל: 'את רואה את המטוסים שחגים מעלינו?'"  הנהנתי בראשי. באותו זמן תורת האווירונאוטיקה הייתה בחיתוליה. "'זי וועלן מאכן אן עראפלאן וואס גיין אויף די לבנה – הם עוד ימציאו מטוס שיטוס לירח'". אבל בכך לא סיים החפץ חיים לחזות את העתיד. "' דו זעסט די באמבעס וואס זיי ווארפן? D7מעת על הפצצות שמשליכים מהמטוסים?', הוא שאל,  מתייחס לפצצות הראשונות – גרסה פשוטה של בקבוקי תבערה 'קוקטייל מולוטוב', שהושלכו באופן ידני ממטוסים צבאיים כדי לזרוע פחד וליצור נזק פסיכולוגי יותר מאשר לגרום סכנה" . שוב הנהנתי בראשי. " לפתע הרים החפץ חיים את קולו ("ואמר בקול נבואי", היה הרב פינקוס מתבטא(. '" זיי וועלן מאכן באמבעס וואס וועט חרוב מאכן די גאנצע וועלט – הם ייצרו פצצות שתוכלנה להחריב את העולם כולו!'"  סבא החפץ חיים ניבא את המצאת פצצת האטום! הוא ניבא זאת לפני שאי מי המציא משהו שאפילו התקרב לכך" .. ואז הביט החפץ חיים בעיניה של נכדתו וקרא: "מיר מאכן מענטשן – ואנחנו מייצרים אנשים! אנחנו פועלים לשפר ולזכך את האדם, להפוך אותו לאדם טוב יותר, ואילו הם, אנשי עולם המדע והתרבות המהולל שלך, פועלים להביא להרס האנושות!" " און דו ווילסט אז איך זאל ארויסגיין פון מיין ליכטיגע וועלט צו אייער פינסטערע וועלט... ואת רוצה שאצא מהעולם המואר שלי, ואכנס לעולם החשוך שלך?!"

     היה זה מסר עוצמתי על תכלית הבריאה ועל הסתכלותו של בן תורה על העולם.  הרושם שהותיר החפץ חיים על נכדתו נשאר כל חייה. זה מה שגרם לה לשמור על יהדותה. היא מעולם לא שכחה את הזיידע שלה ! זהו אחד הסיפורים, שהרב פינקוס מעולם לא עייף לספר ולחזור ולספר . והרושם העצום שהחדיר הרב בדרך סיפורו עורר בבחורים מהפכים ושינה אותם לנגד עיניי.

 

 



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

 

 

 

חכמה בגויים,תורה בגויים,בוכים,מתעוררים,דמעות,בנין ירושלים,חלוצי צבא,מסעות,


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט