בניית אתרים בחינם

 


כ"ז אדר ב' ה'תשע"ט


     אמירה מפורסמת אומרת, שהמילה "משבר" נושאת כפל משמעות: "משבר" הוא קושי, אבל זה גם המושג שמתאר את רגע הלידהשמתרחשת ב"ישיבה על המשבר". כנראה שאם רוצים ללדת צריך משבר טוב... 

     וכבר המליץ אחד האדמורי"ם: צריך להיות ענו, אך אסור להיות זנב.


"     וראה הכהן את הנגע" )י"ג ג'(. חסידים של זמננו כשהם באים אל הרבי, חושפים לפניו את הטוב שבהם ומסתירים את הרע. אני, בבואי אל מורי ורבי הקדוש רבי שלמה מקרלין זצ"ל, לא גיליתי טפח מן הטוב שבי, כלום בעל גמול הוא, ובידו שכר ועונש? אבל את הרע שבי כל נגע ופגע בנשמתי גיליתי לפניו, כדי שיקויים בעצמי "וראה הכהן את הנגע" ובראייתו ירפאהו. )רבי אשר הגדול מסטולין(


     למה יהודים שוברים כוס בחופה ואחרי השבירה צועקים "מזל טוב"? בכך מזכירים לחתן ולכלה כי גם אם יישבר משהו ביניהם – ובוודאי יישבר במהלך החיים – לא קרה שום דבר. אדרבה, אחרי השבירה מגיע "מזל טוב". זה הרגע ליצור משהו יפה יותר ממה שהיה קודם.

"הוראות של רבי צריך לקיים במדוייק" (מאת: ישראל לביא)

     ר' משה שלייפשטיין, ניצול שואה בן 100 בלע"ה, דור חמישי להרה"ק צבי אלימלך מדינוב,  הציג לפני כשבועיים מגילת אסתר, שקיבל מדודו שנפטר בגיל 105.  מגילת אסתר זו נכתבה על ידי הצדיק ר' זושא מאניפולי זצוק"ל ואליו היא מיוחסת.  הר' בצלאל קופצ'יק שביקר בבית ר' משה, ואף הראה לו את המגילה שמע ממנו סיפור המוכיח כי הוראות של רבי צריך לקיים במדוייק וכה סיפר:

     בחודש תמוז תשל"ג שלח הרבי מליובאוויטש את הרה"ח הרב ארי' לייב קפלן לצפת עיה"ק.  בין המשימות הראשונות שהטיל עליו הרבי היה לשקם את חורבות בית-הכנסת "צמח צדק" בעיר,  באופן שיהיה מוכן לתפילה עוד לפני ראש-השנה.  הרב קפלן פנה לעירייה להשיג אישורים מתאימים, ולאחר התרוצצויות רבות כתב לרבי שע"פ החוק נראה בלתי אפשרי שיהיה מוכן לר"ה. אמר לו הרבי שבכל זאת יפעל בזה. הרב קפלן הציע שאולי יקימו במקום מאהל לתפילות, והרבי ענה: "דווקא בנין של קבע".  ואז, פנה הרב קפלן לקבלן ר' משה שלייפשטיין ( הנ"ל,  יבלחט"א) בבקשה לסיוע, והלה אמר "אם הרבי ביקש – חייב להיות כך!", ובדרך לא דרך הצליחו לבנות את בית-הכנסת באופן שכבר במוצאי שבת-סליחות אמרו שם את הסליחות.


     לימים שאל מספר הסיפור את ר' משה: היתכן שאתה, שאינך נמנה על עדת החסידים ומעולם לא ראית את הרבי, מסרת את עצמך כ"כ לקיים את רצונו, שהיה נראה בלתי-אפשרי?  ואז סיפר ר' משה את הסיפור הנ"ל, על אמו של סבו ר' צבי אלימלך, והפטיר: "אני צריך הוכחות לכך שהוראה של רבי צריך לקיים במדוייק?".  הסיפור הוא: מסופר על האחים הקדושים רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זוסיא מאניפולי שפעם התארחו אצל אחותם למשך זמן.  לפני צאתו לדרך, פנה רבי אלימלך לאחותו ואמר לה "תבקשי משהו" [כלומר, איזו ברכה עבור שאירחה אותם בביתה[,  ביקשה האחות ברכה לבן זכר. אמר לה רבי אלימלך: יהיה לך בן,  אבל תקראי לו בשמי: אלימלך . ואכן לאחר כשנה ילדה האחות בן, אבל חששה לתת לו רק את השם אלימלך, שלא יהיה כאילו על-שם אחיה שעודנו בחיים,  וקראה את שמו "צבי אלימלך".  אולם, לאחר זמן חלה הבן מאוד.  מיהרה האחות לנסוע לאחיה הקדוש להתחנן על חיי בנה.  שאל אותה ר' אלימלך: ואיך קראת לו? ענתה "צבי אלימלך".  אמר לה: אוי! מה עשית? "א הירש קען נישט זיין קיין מלך!" ]=צבי אינו יכול להיות מלך![  התחננה האחות ובכתה עד שר' אלימלך הבטיח לה שיחיה. ור' זושא הוסיף: ותהיה לו אריכות ימים ואז הוציא מגילת - אסתר ונתן לה בתור סגולה. ילד זה הוא הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב,שזכה לאריכות ימים. זי"ע.




כ"ו אדר ב' ה'תשע"ט


אמרו המפרשים בפסוק "וטמא טמא יקרא"! מרומז שמי שהוא בעצמו טמא נוהג לומר על אחרים שהם טמאים...


     אנו נמצאים בערבו של חודש ניסן, כשבועיים לפני לייל הסדר. רבים מאתנו כבר עסוקים במרץ בניקיונות וסדרים חדשים. הפרשה מתקשרת לכל זה, מראה לנו עד כמה חשוב לחטט בכל פינה, בפנימיות ובחיצוניות, להוציא מתוכנו את כל החמץ המשול ליצר הרע. להתנקות ולהכין כלי לרגע הגדול של ליל הסדר, החיבור לאור העצום של יציאת מצרים, האור שיכול להוציא כל אחד מאתנו ממקום של ייסורים אל מקום של חירות אמתית.


     בפרקי אבות, נכתב: "מרבה נכסים, מרבה דאגה". מחירם של עצמים אינו נמדד רק במחיר הרכישה, כי אם גם באנרגיה שאנו משקיעים בשמירה עליהם, בטיפוחם, בביטוחם ובאבל על אובדנם. השמלה החדשה הוכתמה או נקרעה, הסוודר נשכח בבית הספר או אבד וספר שהושאל לא הוחזר מעולם.


     חכמים מזהירים אותנו שלא להצטער יתר על המידה על אובדן רכוש. לא משום שמדובר רק בכסף, אלא משום שלאחר שכבר הפסדנו את כספנו, אנו מפסידים יותר כשאנו משקיעים מזמננו, מחשבתנו ומרצנו בניסיון להשיב את מה שכבר אבד לנו. בדרך זו, כשאנו נקשרים לדברים חומריים ומתאבלים עליהם, אנו מאבדים רגעים בחיים.

הקו האדום (האמונה, עלון 142)

     ישבתי פעם באוטובוס ע''י יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, וראיתי שהוא מעונין לפתוח עמי בשיחה. כדי שלא אצטרך לשמוע דברי הבל שטות ורעות רוח,  פתחתי אני בשיחה ואמרתי לו: שלכל יהודי צריך להיות קו אדום ביהדותו, שאותו אסור לחצות בשום פנים ואופן. מהו הקו האדום שלך? שאלתיו, היהודי הופתע מעט מהשאלה הלא צפויה, הרהר זמן מה ואח''כ השיב: הקו האדום שלי הוא לא להמיר את יהדותי בשום אופן... והוסיף ''גוי'' אינני רוצה להיות! מששמעתי את תשובתו, הבנתי באיזה מצב רוחני נחות וירוד הוא נמצא, ובקשתי ממנו שיאזין לסיפור שחוויתי בעצמי בימי נעוריי . וכה פתחתי בסיפורי:

     בתקופה שלפני פרוץ המלחמה, שלחני ראש הישיבה שלי בשליחות חשובה אל משרדי הממשלה כדי לסדר את עניין הטאבו עבור בנין ישיבת נובהרדוק. ראש הישיבה חשש שכיון שהימים הם ימי מלחמה, ירצו האויבים לנשל אנשים ומוסדות מבתיהם,  והראשונים שינזקו מכך יהיו אלה שאינם מצויידים באישור רשמי שהבנין שייך להם. השליחות לא יצאה לבסוף אל הפועל , בגלל התקפה עזה של צבאות האויב על פסי מסילת הברזל ברכבת שבה נסעתי.  נאלצתי לשוב על עקבותיי כלעומת שבאתי ולחזור לישיבה בלא כלום.  אבל בהיותי כבר על אם הדרך חזרה,  הבחנתי בהתקהלות גדולה בשעריה של עיירה אחת והחלטתי לברר את סיבת ההתקהלות. והנה משהתקרבתי למקום,  ראיתי שראש העיירה עומד על כסא גבוה - במה ונואם לפני תושבי המקום. הטיתי אזני כאפרכסת ושמעתי שהוא מזהיר את התושבים מפני תוכניות הכיבוש של היטלר ימש''ו, ומיידע אותם בכך שצבאות הכיבוש הגרמניים דרשו למסור לידיהם את העיירה. ואז זעק האיש בפני האזרחים המקומיים: האם הנכם סבורים שהוא רוצה רק את העיירה שלנו? זוהי כל מטרתו ושאיפתו? בודאי שלא! אלא כיון שהיישוב בו אנו מתגוררים משמש כדרך מעבר נח מן הים השחור אל יתר מדינות אירופה,  מבחינה אסטרטגית רוצה היטלר שר''י שנמסור לו את המקום שלנו, כי כאשר יימסרו בפניו מפתחות השלטון בעיירתנו הקטנה, תהיה הדרך פתוחה בפניו לצלוח ולחלוש גם אל כל יתר המדינות שאותם הוא מעונין לכבוש. לכן! סיים ראש העיירה את דבריו, אני מודיע כאן לכולכם מעל בימה זו, שאם ברצוננו לעצור את היטלר שחיק עצמות ולמנוע ממנו להגיע לכל המדינות המאוימות על ידו, מחוייבים אנו לעוצרו כבר כאן בשערי העיירה שלנו ולא להניח לו להשתלט על דרך המעבר הזה, כי אם ניתן לו את מבוקשו הוא ידלג מכאן אל כל יתר המדינות...  שמעתי את דבריו של הגוי ההוא ראש העיירה והתפעלתי עד מאוד.

     כאשר חזרתי אל ראש הישיבה שלי בנובהרדוק, הודעתי לו שאין ברשותי את אישור הטאבו עקב ההפגזה על מסילת הברזל. אבל יש לי מתנה אחרת בשבילו, לתמיהתו מהי המתנה?! סיפרתי לו את מה ששמעו אזניי מפי ראש העיירה הגוי, והלקח מהסיפור הוא המתנה האדירה, מסר מוסרי מצוין מאין כמותו, שהוא יסוד גדול בכל ענייני היהדות. משהתפלא ראש הישיבה למשמע הדברים, סיפרתי לו את מה ששמעתי מראש העיירה, תוך שאני מטעים את הלקח הרוחני שבעניין זה. אם רוצים למנוע מהאויב שבמקרה זה הוא היצה''ר להשתלט עלינו ולהכשילנו בעבירות מסוימות, הרי שצריך לעצור אותו רחוק רחוק מאיתנו... כי אם ניתן לו להשתלט על המקום המרוחק דהיינו על העבירות הקלות, הוא יגיע מהר מאוד אל הדברים היותר גדולים והיותר מסוכנים. היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שהולך ועובד עבודה זרה. וזהו ''גדר'' שהציבו חז''ל בגזרותיהם עשו משמרת למשמרתי כדי שלא נעבור על איסורי תורה חלילה.

     כשסיימתי לספר את הסיפור, פניתי ליהודי שישב לידי באוטובוס, ואמרתי לו: אם הקו האדום שלך הוא שלא להיות גוי, הנך חייב לעצור הרבה הרבה לפני כן. המחסום צריך להיות הרחק הרחק מן היעד המבוקש. כי אם לא תעשה כך ותעבור על כל העבירות שבתורה בשאט נפש ותבקש לשמור ''רק'' על הגדר הזה שלא להיות גוי, לא תצליח לעמוד בכך, זוהי משימה בלתי אפשרית,  ובסופו של דבר תצלול לעמקי פי - פחת,  ותגיע לתהום הנשיה אל החמור מכל.


     וזהו יסוד כל היסודות לכל יהודי באשר הוא. באיזה מצב אשר בו הוא נמצא, צריך הוא לדעת! שיש לעצור את היצה''ר במרחק רב מן הקו האדום שהוא הציב לעצמו בעבודת השם שלו.











אישה כי "תזריע – וילדה" כלומר כי עיקר ה"לידה" מה היא? היא ה"הזרעה"! שהוריו חשבו בטוב וטיהרו עצמם. (וזהו רמז: "יפה כח הבן מכח האב". כלומר כח ומעלת הבן יפה, בזכות האב והאם). וא"צ לומר כי בוודאי צריך להקדים מקווה טהרה ולא לזלזל כמלא נימא בכל תהליך אשר צריך כפי תנאי ההלכה ושבעה נקיים, ואז יוצאים בנים טובים ונקיים. (רבינו חיים בן עטר זצ"ל)    

     אכילת שקצים ורמשים מטמטמת את לבו של האדם ומרחיקה אותו מכל קשר ושייכות לקדושה, כפי שאומרת הגמרא (יומא לט ע"א (: "תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר: 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם', אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם". לעומת זאת, הקפדה על כשרות האכילה זורעת בלב האדם זרעי טהרה, ויש בכוחה לקרב אותו לאביו שבשמים.


     'אם את המצווה הראשונה שמוטלת על ההורים לקיים בבנם ולהטביע בגופו חותם של עשיית רצון המלך הם דוחים במספר שעות, ולעיתים אף עד הזמן שהשמש עומדת לשקוע... בו בזמן שמצות המילה לכתחילה היא עם הנץ החמה, ונפסק בשו"ע בזה "זריזים מקדימין למצוות", אם כן מה יעשה הבן ולא יחטא?!  נכון שיש למאחרים סיבות והסברים שנראים צודקים ומוכרחים,  משפחה, קרובים, אולם, עבודה ועוד, חוץ מדבר אחד, רצון ה' שכביכול מבקש "תמול עכשיו בהנץ החמה". וזה מוטבע בילד - רפיון, תירוצים, איחור בעשיית מצוות ה'!!!' 

    בלב כל יהודי, שוכן גם חלק 'גויי' [וכמו שאמר (ברכות יז ע"א): גלוי וידע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאין אנו עושים רצונך,  שאור שבעיסה, יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו (רש"י), ושעבוד מלכיות, היינו השפעת האומות וחלחול תרבותם]. ומובן שבחלק זה איננו שונאים את הגויים, להפך. אבל בגויים אין אף 'פינטעלע איד', אף נקודה של יהודי, גם לא שמץ ממנו. לכן שונאים הם אותנו בכל לבם!

חתונת השנה (מאורות הדף היומי, עלון 1030)

     האולם המה ועלה על גדותיו. מאות מוזמנים גדשו את מקומות הישיבה ואת רחבת הריקודים והשמחה גאתה, התרוממה ונשפכה בעליזות מן האולם המפואר אל סביבותיו. אחד המוזמנים נכנס אל האולם, הביט ימינה,  סובב את ראשו לשמאל, ולפתע קלט כי דבר מה מוזר מתרחש לנגד עיניו. רק לפני שבוע שולשלה ההזמנה לתיבת הדואר שבביתו, תוך הדגשה על המעטפה כי חובה עליו להשתתף בחתונה זו. מפאת היכרותו עם שולחי ההזמנה והכבוד הרב שרחש כלפיהם, הוא הואיל לכתת את רגליו אל האולם.  ברם, מי הם המלצרים האלה? פניהם היו מוכרות לו מאד, אלא שהוא לא האמין למראה עיניו.

     ארבעה חדשים לפני כן נקלעה בת ישראל צנועה וחסודה בגיל השידוכים אל ביתה של משפחת טורק בבני ברק. מרוב צניעותה לא הצליחו לברר את המעיק עליה, שח בן המשפחה. אולם, לא אשה מלאת רוך ורחמים כרבנית טורק ע"ה תיכנע במהרה. ואכן, כעבור זמן מסויים פלטה הנערה, כי זו תקופה ארוכה שהיא באה בקשרי שידוכין עם בחור ישיבה בן טובים, אלא שמועד החתונה לא נקבע מעולם, מאחר ששניהם לא ידעו מניין ימצאו מקורות המימון המינימאליים הדרושים לקיום טקס הנישואין ולהוצאות הנלוות לחייו של זוג צעיר בישראל. ככל שחולף הזמן לחשה הנערה בעצבות , גוברים חששותיי כי השידוך עלול להתבטל.

     במרץ נעורים החלה הרבנית טורק ע"ה לגייס רבנים,  עסקנים ובני משפחה, כדי לבנות חורבה אחת מחורבות ירושלים. כיד ה' הטובה עליה, עלה בידה לארגן תוך זמן קצר פינת חמד נאה למגורי בני הזוג,  אולם לעריכת החתונה, זמרים ומתנדבים לעריכת שבע ברכות בכל יום משבעת ימי המשתה. מועד החתונה הלך והתקרב. לפתע, שבועיים לפני היום הגדול והחגיגי, הרגישה הרבנית טורק ע"ה, כי פני הנערה אינן כתמול שלשום. איש לא ידע מה מעיק על לבה, אך הרבנית, אשר חשה את הזולת בכל נימי נפשה העלתה בפני הנערה את האפשרות, שמא חפצה היא להתחתן באולם המכובד ביותר, אולי נשא לבה אותה לחגוג את יום נישואיה במקום יוקרתי.  הנערה לא השיבה, אך הרבנית לא הייתה זקוקה לתשובה, היא הבינה.  כאמור, היה זה שבועיים לפני מועד החתונה! בנה של הרבנית טורק ע"ה מספר בהתרגשות כי הוא תיאר לעצמו אלו מאמרי חז"ל ודברים המשמחים את הלב עתידה אמו הרבנית להעתיר על לבה הדואב של הכלה, עד שתתרצה ויקרנו פניה.  אולם להפתעתו הרבה, הרבנית החלה בהכנות קדחתניות ליציאה מן הבית, תוך שהודיעה, כי היא אצה רצה לאולם פלוני בבני ברק, מן המכובדים שבאולמות.  ניסיתי להסביר לאימי, נזכר הבן, כי בעונה זו של חודשי הקיץ כל האולמות הוזמנו זה מכבר, ואין כל סיכוי למצוא אולם פנוי. ובכלל, מניין יילקח הסכום העצום למימון החתונה במקום כה מפואר,  ומי אמר שיש להיענות לכל בקשה של הכלה,  אפשר להסביר לה ש... אבל אמי כבר הייתה מחוץ לדלת.

     כעבור שעה קלה צלצל הטלפון בביתנו, ממשיך הבן לספר. הרמתי את השפופרת, ומצדו השני של קו הטלפון שמעתי את אמי שחה בפשטות מדהימה, כי שעה לפני כניסתה לאולם השמחות היוקרתי, קיבל בעל אותו אולם הודעה מפתיעה על ביטול חתונה מסוימת שהייתה אמורה להיערך ביום חתונתה של הכלה שלנו! הוא הסכים להעמיד את האולם בחינם לרשות הזוג הצעיר, האיצה בי,  ועכשיו צריך לארגן סעודה כדת וכדין.  הייתה חתונה באולם מפואר, היה אוכל מגוון וטעים שבושל על ידי... מטבח הישיבה שבה למד החתן,  והמלצרים היו... בני משפחתה של הרבנית טורק ע"ה.  האורח שהוזמן לחתונה על ידי משפחת טורק,  עדיין עמד המום בפתח האולם, בעוד הריקודים נמשכים.


     לימים סיפר אותו אורח, כי מלבד שהתפעם ממידת החסד המופלאה של צדקת זו, הבנתי והפנמתי, כי כח הרצון, הוא הקובע. אם אדם נוטל על עצמו משימה רוחנית ברצינות, ומטיל את עצמו לתוכה בכל מרצו, חזקה, שיסייעוהו מן השמים.  כוחות עלומים ימסכו בגופו, ומרץ נעורים יזרז את מהלכו. הוא יצליח.



כ"ד אדר ב' ה'תשע"ט




אדם צריך להתייצב בכל כוחו ומאודו מאחורי כל מילה שלו. אמרת דבר? הבטחת משהו? התחייבת למישהו? אל תתחמק, אל תברח, קח אחריות לקיים מה שאמרת. (דרכי יאשיהו(

     אמרו חז"ל כי מי שיש בידו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעוונם, על כן יהא רגיל אדם תמיד בביתו להוכיח בעניני לשון הרע, ויעזה זאת בלשון רכה, ויציע לפניהם את גודל העונש על זה לעתיד לבא וגודל השכר למי שנזהר בזה. והחשוב ביותר זה הדוגמא העצמית שאם חלילה ישמעו בני ביתו מפיו דברי גנאי לא יהיה לו אח"כ פתחון פה למנוע אותם מזה, כי על פי רוב הנהגת אנשי הבית תלויה בהנהגת בעל הבית בעצמו )הל' לשה"ר, כלל ח', סעיף י"ד(



     ביארו המפרשים, שארבע תקופות השנה הן כנגד חייו של האדם. האביב – דומה לילדות ולנערות שהם ימי הגידול והעליה. הקיץ – דומה לימי הבחרות והעמידה. החורף – לימי הזקנה שעדיין יש כח חלש לאדם. הסתיו – דומה לימי הישישות והפסד הכח. ולכן הייתה יציאת מצרים בחודש האביב, וחודש זה הוא ראשון לחודשי השנה, לרמוז על ראשית ימינו ושנותינו, והיותנו לעם, כמו שכתוב )שמות יג ד) היום אתם יוצאים בחודש האביב (ויאמר אברהם(


    האדם מתמודד כל ימיו בין שתי נטיות מנוגדות,  לעשות מה שנכון , ולעשות מה שנוח.

הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל והברית מילה

      ממעשיו של הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל נוכל ללמוד פרק בהלכות ענווה נראה כיצד הוא, למרות גדולתו ידע כיצד לקיים מידה חשובה זו, וכך היה המעשה:

     פעם אירע שיהודי אחד נכנס לביתו בערב שבת וביקשו שיבוא למול את בנו ביום השבת בשכונת ימין משה הסמוכה להר ציון שבירושלים העתיקה. הרב צדקה, שהיה כבר זקן בערוב ימיו, לא סירב להזמנה והלך ביום השבת עם שמש מביתו שבירושלים החדשה זמן ממושך עד שהגיע לבית בו נערכה ברית המילה. והנה, לפתע הבחין הרב צדקה כי אבי הבן מתמהמה מעט ואינו מזדרז לקיים את המצווה. הקרואים רמזו לאבי הבן שהמוהל וכן הרב ממתינים שיורה להתחיל בברית המילה. בקול רפה השיב אבי הבן כי הוא חזר בו מכוונתו לכבד את הרב במצוות המילה ובדעתו לכבד את המוהל שהגיע זה עתה, אלא מכיוון שטרח ויגע הרב צדקה דרך ארוכה כדי לקיים את המילה לכן לא אמר לו זאת.

     תשובתו של הרב הייתה: "אינני מקפיד על זה כלל! תוכל לכבדו במצוות המילה ואין טעם להתמהמה כלל."

     אך גם הפעם חזר והתמהמה אבי הבן ומצוות המילה לא נעשתה. שוב נפנה רבי צדקה לאבי הבן ושאלו: "ועכשיו למי מחכים?". בבושת פנים השיב לו הלה כי המוהל המכובד שכח בביתו את כלי המילה ולא הביאם עמו, אולי יואיל כבוד הרב להשאיל לו את כלי המילה שברשותו? להפתעתו של אבי הבן נענה הרב לבקשתו בשמחה וברצון: "הא לך, משאיל לך את הכלים בשמחה ובששון, ייקח וימול בהם."

     וכן היה, הילד נימול בידיו של המוהל האחר בכליו של הרב צדקה זצ"ל.

     בדרכו חזרה לביתו החל שמשו לשוחח עמו על מה שאירע, ובינתיים התפלא בפני הרב ואמר: "תמה אני על כבודו שעבר בשתיקה על התנהגותו של אבי הבן ועל חוצפתו, שלא די בכך שלא כיבדו במצוות המילה לאחר שהלך דרך ארוכה בעצם יום השבת, אלא עוד הרהיב עוז בנפשו לבוא אליו ולבקש ממנו את כלי המילה! אלמלא אני במקומכם, לא הייתי משאיל לו את כלי המילה בשום פנים ואופן!"

     חייך אליו הרב צדקה ובפנים שוחקות השיב לו: "וכי ידעת? הנה אנכי כבר זכיתי להכניס בבריתו של אברהם אבינו אלפים מילדי ישראל, אבל אף פעם לא זכיתי לעשות את המצווה באופן כל כך מושלם כפי שעשיתי היום. מי כמוני מאושר היום?"

     התפלא שמשו שבעתיים: "היום? הן היום לא עשה כבודו את המצווה כלל כי אם המוהל האחר התכבד בו במקום כבודו?!"


     הסביר לו רבי צדקה: "כבר אמרו חז"ל: 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' ובכל פעם שאני מקיים מצוות מילה, אף שהיא מצווה גדולה וחשובה מאוד, מכל מקום עלול שיתערבו בעשייתה כל מיני 'נגיעות' ופניות מאחר שהקהל חולק לי כבוד ומכבדים אותי אחרי הברית, וקשה לי לעשות בכוונה צרופה בלתי לה' לבדו. לא כן הפעם, אשר לא מלתי את הבן בפועל, ואף אחר לא החזיק לי טובה, ולא חלקו לי כבוד אלא רק בשמים ממעל החשיבו לי כאילו עשיתי את המצווה, אם כן תיזקף היום לזכותי מצווה זכה, נקייה מכל פניות ונגיעות, כפי שהכתוב עצמו מעלה עליו 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. אם כן זכיתי היום לשלמות במצוות מילה יותר מכל הפעמים שזכיתי למול ממש..."






כ"א אדר ב' ה'תשע"ט

בפורים כשנקרא על מפלתו של המן, נזכור שיש לנו ערכים ויש אמת. נמחה מליבנו את הציניות שאומרת שאין טוב אמתי בעולם. הטוב נמצא בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. לפעמים הוא מסתתר כמו לבוש בתחפושת, אבל הוא שם ואם רק נקבל אותו ונעורר אותו נוכל להוציא אותו אל הפועל.


       הדרך למצוא משמעות איננה לשאול מה אנחנו רוצים מהחיים, אלא לשאול מה החיים רוצים מאתנו.  (ויקטור פראנקל)


     "היה סקרן, לא ביקורתי" (וולט ויטמן)

     יש פתגם ידוע, "כל אחד והאמת שלו". האמנם? אם כל אחד והאמת שלו, פירוש הדבר שבכלל אין אמת! ואם אין אמת גם אין שקר, ואין טוב ורע. הערכים ותפיסת העולם של דיקטטור מרושע, נכונים וצודקים לא פחות מאשר אלו של האדם הטוב ביותר עלי אדמות. זו בעצם הגישה של עמלק. אם לא נייחס משמעות לדברים בעלי ערך, הרי שאנו עלולים ליפול לרלטביזם, ומשם הדרך קצרה לאנרכיה מוסרית!

מנורת הנפש (על-פי 'אורות מרדכי')

אגלי זיעה בצבצו על מצחי האנשים. הם פכרו את אצבעותיהם בעצבנות, ושלחו מבטים בהולים לעבר השמש הנוטה לשקוע. ראשוני המתפללים כבר החלו להופיע, והצדיק עודנו מחכה.

רבי מרדכי מנדבורנה, אורח השבת בקהילה הקטנה, ישב בבית הכנסת לבוש בבגדי השבת, ותלה עיניים מצפות.

פתאום נפתחה הדלת בתנופה. גבר גדול-ממדים פסע בצעדים רחבים לעבר הצדיק. בידו אחז כלי פח גדול. זו הייתה מנורת קנים פשוטה, בעלת גימור גס. ואולם למראה המנורה עלה חיוך רחב על פני הרבי. הוא נפנה בשמחה אל האיש, נטל מידיו את המִתקן ובחן אותו בהנאה גדולה, כאילו מדובר בפמוטות כסף מרהיבים.

מן הצד עמד ר' אברהם, ראש הקהל, וחש הקלה גדולה. ברגע האחרון, במירוץ בלתי-אפשרי נגד הזמן, הצליח המבצע.

הכול החל בצוהרי יום השישי. הקהילה הקטנה נערכה לבואו של הצדיק מנדבורנה. בית הכנסת מורק ותכונה נרגשת שרתה באוויר. כל בני הקהילה, ובראשם הרב, יצאו לקדם את פני הצדיק וליוו אותו בכבוד לאכסנייתו.

בקשה אחת הייתה לרבי ממארחיו: שיביאו בעבורו הרבה נרות, כמנהגו להדליק נרות רבים לכבוד שבת המלכה. ר' אברהם, שעמד בראש ארגון האירוח, יצא בשמחה לביצוע המשימה. עד מהרה הובאו לרבי נרות רבים.

הרבי הביט בנרות, ושאל את ר' אברהם בעדינות: "האם אלה כל הנרות שברשותך?". ר' אברהם מיהר אל המחסן, ושב משם ובידו כמות כפולה של נרות. הרבי הודה לו, ואולם מסבר פניו הסיק העסקן כי הרבי אינו מסתפק בנרות האלה.

ר' אברהם החל להתרוצץ בין בתי העיירה, אוסף עוד ועוד נרות כבקשת הרבי. כשהביאם אל הרבי עלתה נהרה על פניו. "יישר כוחך!", הודה לעסקן הנמרץ, "ואולם כעת זקוק אני למנורה להדליק בה את הנרות".

ר' אברהם יצא שוב לאסוף פמוטות. הוא לא נח, עד שאסף פמוטות רבים. ועדיין מספר הנרות היה גדול מן הפמוטות. בלב כבד נאלץ להודות לפני הרבי כי לא הצליחו למצוא פמוטות נוספים. "אולי יש בעיירה בעל מלאכה שיוכל ליצור במהירות מנורה רבת קנים?", הציע הרבי.

עננה עלתה על פניו של ר' אברהם. "כן!", השיב בשפה רפה, "זה פחח יהודי, שלמרבה הצער מתרועע עם הגויים ובז לכל דבר של קדושה".

"אנא גש אליו", הפתיעה תשובתו של הרבי, "ובקש ממנו ליצור מנורה שתוכל להכיל את כל הנרות!".

ר' אברהם הנהן בראשו, ויצא לקיים את מצוות הרבי. ביד רועדת נקש על דלת ביתו של הפחח, חושש מתגובתו.

בפתח נראו פניו הגסות של בעל הבית. "מה רצונך?", שאל.

ר' אברהם נשם עמוקות והשיב: "הרבי מנדבורנה מתארח בעיירה, והוא שלחני לבקשך להכין בעבורו מנורה רבת קנים".

למרבה ההפתעה עלתה ארשת נעימה על פני האיש. הוא הודיע כי יתחיל מייד בעבודה ויספיק ליצור את המנורה הדרושה.

בשעה שקבע הפחח חזר אליו ר' אברהם, ואכן, האיש יצא אליו ובידו המוצר המוגמר. זה היה רחוק מלהיות מנורה מרהיבה. בעצם זה היה כלי קיבול לנרות. "רצוני להגיש לרבי את המנורה בעצמי", אמר לר' אברהם.

"בשמחה!", קרא העסקן המשתאה. כך צעדו השניים ברחובות העיר, ר' אברהם לבוש בבגדי השבת, והפחח בבגדי עבודה מוכתמים.

בהתרגשות הגיש הפחח לרבי את המנורה. הצדיק התבונן במנורה בהתפעלות, והרעיף שבחים על הפחח. לחייו של האיש הסמיקו. הוא דחה באדיבות את בקשת הרבי לשלם לו, וקרא בהתלהבות: "זו מתנה גמורה ממני!".

הצדיק הפנה אל עיניו של הפחח מבט חודר ואמר: "אני מברך אותך, יקירי, שתזכה לחזור בתשובה שלמה".

שנים חלפו. שבת אחת הזדמן ר' אברהם לעיר מרוחקת. בבית הכנסת הבחין כי אחד המתפללים מתבונן בו. משהו בתווי פניו של האיש היה מוכר לו, אך הוא לא הצליח לזכור מנַיין.

בתום התפילה ניגש המתפלל אל ר' אברהם והושיט את ידו לברכת שלום. "האם אתה מזהה אותי?", שאל. ר' אברהם השיב בשלילה.

"אתה ר' אברהם, ראש הקהל בעיירה פלונית?", אמר האיש.

"אכן, אבל מהיכן אתה מכיר אותי?", תמה ר' אברהם.

"זוכר אתה את השבת שבה התארח בעיירה הרבי מנדבורנה?", שאל האיש.

"בוודאי!", השיב ר' אברהם.

"ובכן", חייך האיש, "אני הפחח שיצר בעבור הרבי את המנורה רבת הקנים".

פיו של ר' אברהם נפער בתדהמה: "אתה הפחח?!".


האיש הנהן. "אני הוא. כשבאת אליי קרה לי דבר שאינני יודע להסבירו. קול פנימי פקד עליי להיענות לבקשתך, לעזוב הכול וליצור מייד את המנורה. ככל שהתקדמה העבודה, התמלאתי תשוקה בלתי-מוסברת לפגוש את הצדיק. כאשר בירכני הרבי שאחזור בתשובה, התמלאתי כוחות מחודשים, עזבתי את העיירה ונהפכתי לאדם אחר".


 




כ' אדר ב' ה'תשע"ט




בביהמ"ד של הרה"ק ה'שפת אמת' זי"ע אירעה שריפה, ושלח הרה"ק לברר ממה אירעה השריפה, והייתה התשובה שסגרי' שהושלכה על הארץ גרמה כל זאת. נענה הרבי ואמר אם סיגריה אחת קטנה גרמה להיזק כל כך גדול, מידה טובה מרובה כמה תועיל קבלה אחת קטנה...


    "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון", מספר המדרש, "נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן. אמר לו: ראה מעשי כמה נאים תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך".

     בתלמוד ירושלמי מס' קידושין (פ"ד הי"ב) קבעו חז"ל: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל". ועל כן היה ר' אלעזר אוסף פרוטות כדי שיוכל לקנות בהן מאכל חדש לפחות פעם בשנה, משום שחשש להלכה זו. [והעתיקוהו להלכה המג''א סימן רכ''ה סקי''ד, והט"ז סימן רכ"ז]. ורבינו בחיי בפירושו עה''ת (בראשית), כתב שיש מצות עשה - 'מכל עץ הגן אכל תאכל'.


     יש עשר מיני בהמות וחיות שנאכלות, כנגד עשרת הדברות (בעל הטורים בפר' ראה). ואלו הן: ג' מיני בהמות: בקר, כבשים, עיזים. ז' מיני חיות: איל , צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו, זמר. החיות כתובות בפרשת ראה.

הקללה ("ברכת דוד"(

     הרב מנחם שטיין שליט"א סיפר מעשה מצמרר:  לפני מספר שנים נכחתי עם אחד מגדולי ישראל בחתונתה של אחת מבנות סמינר אחד באולמי "פרדייז" בבאר שבע.  סידרנו את החופה והקידושין, ובסיומה עשינו את דרכנו לרכב להחזיר את אותו גדול ישראל אל ביתו. והנה, עוד לפני שנכנסנו לרכב, ניגשה אלינו לפתע בחורה מבוגרת, בת שלושים וחמש וחצי, מהעיר אופקים, שעדיין לא זכתה להקים בית. מאז שסימה את לימודיה בסמינר לפני כשש עשרה שנה היא מחפשת את זיווגה, אך ללא הצלחה.

     היא ניגשה אל אותו גדול תורה והחלה לפרוץ בבכי קורע לב לפניו: "הרב, מה יהיה איתי? מתי אזכה להקים את ביתי? שנים שאני מנסה ומחפשת את החתן שלי,  אך ללא הצלחה."  הדמעות חנקו את גרונה, והיא התחננה על נפשה: "הרב, הכלה הזו שחיתנתם כעת, היתה אחת מילדות הגן שלי כשהייתי בת עשרים! אני הייתי אז הגננת והיא היתה בת שלוש-ארבע! חלפו מאז שש עשרה שנה, היא זכתה בחתן בן תורה נפלא, ואני כבר בת שלושים וחמש וחצי ורואה כבר שערות לבנות בראשי. מה יהיה הרב? גם אני רוצה משפחה!"  נכמרו רחמיו של אותו גדול תורה, שהגיב בשאלה שלא אפיינה אותו כלל: "תגידי לי בבקשה, האם אי פעם קיללת את עצמך? האם אי פעם דיברת כנגד עצמך?"

     הרב שטיין: אני עמדתי מהצד והתפלאתי מאוד, שהרי, בדרך כלל, הרב מברך את מי שצריך בברכה קצרה וממשיך הלאה. מעולם לא שאל שאלה שכזו, זה לא הסגנון שלו. ה' פשוט שם לו את המילים בפה.  אותה אשה עצרה את דמעותיה, חשבה למשך כדקה ואז השיבה לרב: "כן, כן! כבוד הרב, זכורה לי פעם אחת שקיללתי את עצמי. היה זה לפני כחמש עשרה וחצי שנים, כשהייתי בת עשרים, בתחילת השידוכים. עדיין לא הייתי בוגרת בנפשי ולא תמיד שקלתי בכובד ראש את ההצעות שהגיעו אלי.  באחד הימים ניגש אלי אבא והציע לי בחור מסויים וביקש ממני להיפגש איתו. ביררתי עליו כמה פרטים, ואכן התברר שהוא בחור טוב, אבל... גיליתי דבר מסויים על המשפחה שלא היה תקין. ניגשתי לאבי ואמרתי לו שאיני רוצה לגשת לשידוך עקב הבעיה המשפחתית.  אבי שמע והתנגד לדברי: 'נו, אז מה? זה לא רציני! לא שווה לפספס בחור שכזה. אני מבקש שתיפגשי איתו, בבקשה. לא כדאי לוותר על בחור שכזה!'  ואני בשלי אמרתי לו, שאיני מוכנה בשום פנים ואופן. אבי כעס עלי וקבע לי: 'אתם תיפגשו!'  העניינים התחממו, עד שמרוב עצבים אמרתי לאבי: 'אם אתה תפגיש אותי עם הבחור הזה, אז שלא אתחתן אף פעם! אני לא רוצה להתחתן בכלל!, כך אמרתי כשהייתי בת עשרים..."  הרב שמע את הדברים ואמר בבהלה: "באמת?! ככה אמרת לו?!" " כן, כי הוא הרגיז אותי."  הרב הזדעזע כולו ואמר לה בחלחלה: "אבל הרי 'ברית כרותה לשפתיים, שאינן חוזרות ריקם!' בורא עולם כרת ברית עם שפתיו של האדם שדבריו ישפיעו ואף יוכלו להזיק לו. היכנסי עימנו לרכב", ביקש ממנה הרב .

     הגענו לכולל ערב, הרב הוציא עשרה אברכים והעמיד אותה במרכז. היא עמדה וקיבלה על עצמה לשמור על הפה שלה ושלא תדבר יותר נגד עצמה. האברכים ערכו לה יחד עם הרב "תיקון קללות", שסידר מרן החיד"א, המובא בסידורים, והתירו לה את אותה הקללה שלפני כשש עשרה שנה. " עכשיו התפללי לזיווגך. אותו פה שבו מנעת זיווגך לפני שנים רבות, אותו פה בתפילה ובתחנונים יזכה אותך בחתן!" – הורה לה הרב.  ואכן, הבחורה מספרת: "קבלתי כוחות חדשים לאחר ברכתו של הרב והתחלתי לשפוך דמעות לקב"ה שלא יעכב עוד את זיווגי. ספר התהילים היה ספוג בדמעות ... התחננתי לפני בורא עולם: 'רבונו של עולם! הרי אתה יודע את גילי, כל שנה שחולפת גורמת לי לצער שמא יעבור הזמן שאוכל להביא ילדים לעולם. רבונו של עולם ! רק אתה יכול להושיעני ולא אף אחד אחר. רק מבקשת אני ממך לדעת: עוד כמה תפילות חסרות לי עד שתגיע הישועה?' " כך יום יום דיברתי עם בורא עולם, העתרתי בתפילות ובתחנונים ולא עזבתי לרגע את הקב"ה!"


     עבר חודש. הבחורה התקשרה אלי ואמרה: "כבוד הרב, אני רוצה להזמין אותך למסיבת האירוסין שלי, ב"ה, שתיערך באותו אולם בו נפגשנו, אולמי 'פרדייז' באר שבע. מצאתי בחור נפלא בן שלושים ושמונה מדרום אמריקה, שהקב"ה גילגל שניפגש בחודש האחרון, והחלטנו להתחתן בשעה טובה..." 




י"ט אדר ב' ה'תשע"ט
"   


אמר הבית אברהם, שכמו שהשיכור שותה כוס אחת ולא מרגיש כלום,      ושותה עוד כוס ועוד כוס עד שנהיה 'אויס מענטש', נהיה שיכור. כך גם והתקדשתם, תהיה בקדושה ועוד קדושה, ועוד עבודה - עד שתהיה קדוש. (באר הפרשה( 


     "ויברכם וירד מעשת החטאת" (ט, כב(  לאחר שנשא אהרן הכהן את      ידיו ובירך את העם, וכאשר העם נתברך בכל טוב – "וירד מעשת החטאת" – פסק העם מלחטוא,  כי רק הצרה והמצוקה הן המעבירות יהודים על דעת קונם וגורמת את חטאיהם )אהבת ישראל מוויז'ניץ
 

     כותב הרמח"ל: "והנה, מי שיש לו מוח בקודקודו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי, כי הנה אם דבר זה יקרה היקל אדם על עצמו לאכול ממנו – ודאי שלא יקל. ואם יקל,  לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור. אף איסור המאכל כבר ביארנו, שהוא ארס ממש ללב ולנפש. אם כן, מי איפוא יהיה המיקל במקום חשש של איסור, אם בעל שכל הוא?!"

מחלה (פניני הצדיקים, עלון 31)

     מחלה, לכאורה, היא דבר רע בפני עצמה, המגיעה ממדית הדין, אולם יש, ואפילו מחלה קשה הופכת לגילוי של מידת הרחמים, והאדם מגלה עד כמה התחסד איתו הבורא יתברך, כשגרם לו לחלות...

     אחד הסיפורים המופלאים בעניין זה אירע למנהל מוסדות 'אור החיים' בבני ברק ר' משה פארדו זצ"ל. היה זה באחת המסעות, שבהם הרחיק לאמריקה כדי לגייס כסף עבור מוסדותיו. מיד כאשר הגיע לאמריקה חש ל"ע ברע ובשל מצבו הרפואי חייב להיות מרותק למיטתו. חלו רגעים מספר, שבהן חלשה דעתו: "הלא שלוחי מצווה אינן ניזוקין, ואיך ייתכן, שאני, ההולך לדבר מצווה חולה?!"... רופא הוזעק למיטתו כדי לבודקו ולחוות דעתו לגבי המשך טיפול, ולצורך כך ביקש להאזין לפעימות ליבו, והנה כאשר הרים הצדיק את חולצתו הבחין הרופא בציצית אותה הוא לבש. כשראה את הציצית הצחורה על גופו, התרגש עד מאוד ואמר: "מה?! יש עוד יהודים עם בגד כזה?! אני זוכר את הבגד הזה מהעיירה"... מין הארה נזרקה בו באותו רגע, "לא לשווא עשה אותי בורא עולם 'חולה' בדיוק במקום זה", חשב הצדיק. הוא חייך לעבר הרופא ואמר: "אתה יודע, אמריקה התקדמה עם השנים, כדאי גם לך להצטרף אל הגל החדש של השבים לקונם ולא לפגר מאחור" ... "קח לך", הושיט לרופא. היה זה זוג תפילין יקר ערך, בשווי מאות דולרים, שאותו רכש כמתנה עבור נדיבי הישיבה. הרופא חייך למראה אותה מתנת יקרת ערך והבטיח לר' משה להניח את התפילין מדי יום ביומו, והוסיף ואמר, כי אם יבוא אי פעם לישראל, ירצה לערוך איזשהו ביקור במוסד שהקים הרב. אחר רשם תרופות, נטל שכרו והלך לו.

     תוך זמן קצר התאושש ר' משה, ושוב יכול היה למלא את ייעודו המקורי לשם הגעתו לחו"ל ולגייס כספים עבור מוסדותיו ולשוב ארצה.  שנים חלפו. הפגישה עם אותו רופא מזמן פרחה מזיכרונו. באחד הימים התקבל טלפון במזכירות. אלמוני ביקש לשוחח עם הרב פארדו. הלה הציג עצמו וביקש לבוא למשרד, רבי משה לא הצליח לזהותו, אולם לא נמנע מלהדריכו בדרכי הגישה למקום. חלפה שעה קלה והנה הוא הופיע.  רק כעת נזכר רבי משה. הוא היה הרופא הישיש ... הוא קידם את פניו בשמחה. הרופא סיפר לו, שמאז אותה פגישה, לא עבר עליו יום ללא הנחת תפילין, וכי הוא מקיים גם את הבטחתו השנייה ובא לבקר במוסדות. הניח רבי משה יד אוהבת על שכמו וערך לו סיור מקיף בכל האגפים, לבסוף החזירו למשרד. "לא ייאמן". מלמל הרופא, " בטוח הייתי, שמדובר במקום קטן ועלוב, והנה אני מגלה קמפוס שלם, ממלכה מפוארת"...  הוא שתק קמעא ולאחר אמר: "ראה רבי משה, לצערי הרב אני אדם ערירי, כל חיי חסכתי כסף רב, אולם אין אדם אשר חי לעולם... לפיכך מבקש אני לתרום את כל רכושי לטובת מוסדות 'אור החיים'!!  ר' משה חש התרגשות עצומה, הוא לא ידע, כיצד להודות למיטיב, שהיה עד לפני רגעים מועטים אלמוני ובלתי מוכר, והנה כעת מוכן הוא לתרום סכום עצום להחזקת המוסדות. לבסוף נטל סידור, שעמד על שולחנו והקריא לו מתוכו את דברי המשנה (אבות ו, י): "בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לא כסף ולא זהב לא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". והסביר: "כסף, שאדם משאיר בעולם, הוא לכאורה כסף אבוד מבחינתו, מלבד תורה ומעשים טובים שרכש בכספו, ולשני הדברים הללו זכית בתרומתך כאן!". הרופא ביקש, ולמוסדות הובא עו"ד נוטריון, והדברים נוסחו כחוק.


     כשיצא הרופא הקשיש, אמר ר' משה: "כמה עיוור הוא האדם, כשחליתי לפני שנים באכסניה, הרהרתי על שאיני מצליח למלא את תפקידי לגייס כספים לצורך העמדת המוסד על רגליו. התנחמתי בעובדה, שבשל אותה מחלה זכיתי לפחות לקרב אדם להנחת תפילין, אך לא שיערתי, שבאמצעות אותה מחלה עצמה, נטעתי את הבסיס לתרומה עצומה, שבה זיכנו היום!" " הנה כי כן, אותה מחלה, אשר נדמתה בתחילה כמידת הדין, היא עצמה התגלגלה והתהפכה למידת הרחמים"...







י"ח אדר ב' ה'תשע"ט



אף אחד לא מבין כמה נפלא זה לטייל עד שמגיעים הביתה ומניחים את הראש על הכרית המוכרת והאהובה.

     אפשר לעמוד מול פלישת צבא; אי אפשר לעמוד מול פלישת רעיונות. (ויקטור הוגו)

     "ברור לחלוטין שאצל הספרדים, גם אצל תלמידי הרב עובדיה יוסף, ואפשר לראות את זה במשפחה של הרב עובדיה, הם לא מתחתנים איתם ובישיבות הנחשבות של הציבור הספרדי לא מקבלים את הבחורים האתיופים"

   "גזענות אומרת שאתה רואה בגזעים מסוימים תופעה גנטית שהופכת אותם לנחותים, וזה לא מה שהתורה אומרת על גויים, אלא שהתורה ייעדה להם תפקיד ומקום אחר בעולם. לכן היהדות אינה גזענית בזה היא אוסרת על יהודי להתחתן עם גוי. 

אנו צריכים לשלם! (דבש וחלב).

     עלינו לדעת שהעולם אינו הפקר, אדם בא לעולם הזה ומבקש: "ריבונו של עולם, אני רוצה פרנסה, אני רוצה בריאות,  אני רוצה... אני רוצה...". והקב"ה אומר: "אתה רוצה? – בבקשה! אתה רוצה עוד? אין בעיה, קח! אבל תדע לך שאחר כך תצטרך לתת דין וחשבון על כל מה שלקחת!

     בספר ישא ח"ן ממשיל משל נפלא המשקף את סכולתם של אותם אנשים שמבקשים ומבקשים ומצוות אינם מקיימים:  משל בכפרי אחד שהיה מגדל חיטים בשדהו, וטוחנם בביתו, ומכין מהם לחם לאכול. כל חייו הוא היה אוכל רק ממה שגדל אצלו בשדה, מעולם הוא לא ידע מה זה "מסעדה". יום אחד יצא הכפרי מהכפר והלך לעיר. כשהגיע הכפרי לעיר,  ראה בשווקים וברחובות אנשים יושבים על המדרכה ואוכלים. המשיך הכפרי להסתובב ברחוב, וראה לפתע אדם אחד שנכנס למקום שנקרא "מסעדה", התיישב על כיסא והתחיל לאכול. לאחר מספר דקות, שמע הכפרי את אותו אדם אומר למלצר: " תביא לי גם בשר", "תביא לי סלט", "תביא לי חמוצים"... ובאמת המלצר הביא לו כל מה שרצה. הכפרי התפלא, איך יתכן שאדם נכנס למסעדה, מתיישב על הכיסא, ומבקש שיביאו לו לאכול, וכל מה שהוא רוצה נותנים לו?! פלא פלאות! חשב הכפרי לעצמו: "למה אני צריך לסבול כל כך בשביל להשיג אוכל בכפר, לא חבל על הזמן והיגיעה? אבוא לגור בעיר וישרתו אותי כל פעם שארצה לאכול".  

     התיישב הכפרי ליד השולחן, ומיד ניגש אליו המלצר ואמר לו: "כן אדוני, מה אתה מבקש?". הכפרי נדהם, הוא עוד לא דיבר וכבר שואלים אותו מה הוא מבקש. אמר לו הכפרי: "מה זאת אומרת מה אני מבקש?! תביא לי בשר, תביא לי דגים,  ותביא לי עופות, תביא לי... תביא לי..." וכך הוא הזמין עוד אוכל ועוד שתייה, ואכל ושתה.  כשגמר הכפרי לאכול, ניגש אליו המלצר עם פתק קטן בידו, הניח את הפתק על השולחן, הכפרי מעיף מבט על הפתק ונדהם לראות שלא רק שהביאו לו לאכול אלא שגם רוצים לשלם לו את הסכום המופרז הנקוב בפתק, הוא יושב ומחכה לקבל את הכסף, אך מה נדהם לראות את המלצר שניגש אליו ואומר לו מתי הוא מעוניין לשלם. והתפלא הכפרי: "מה לשלם?!"  אמר לו: "חביבי, זה מחירו כך וכך, וזה מחירו כך וכך, וסך כל הארוחה שלך עולה לך 3,000 ש"ח. "מההה?!" – צעק הכפרי, " חשבתי שאני עושה טובה לאדם הזה שהביא לי את האוכל, ראיתי אותו איך שהוא בא ומתחנן אלי "מה תבקש עוד?"  והבנתי שאני עושה לו חסד שאני אוכל כאן, ועכשיו אתה אומר לי שצריך לשלם?!!!"


     כמה מסכן אותו הכפרי, הוא חשב שבמקום הזה אוכלים, נהנים, עושים חיים, והולכים, אך לבסוף נוכח לדעת שמשלמים לפני שיוצאים, עליו לשלם על כל הנאה והנאה. מכאן ניקח לעצמנו מוסר השכל, כי עלינו לשלם על כל בקשה ובקשה,  אנו מבקשים פרנסה, וה' נותן. אנו מבקשים כבוד, וה' מכבד. אנו מבקשים בריאות, וה' מרפא, ומה אנו משלמים ?! וכי אנו חושבים שבחינם קיבלנו?! אנו צריכים לשלם! אין הפקרות בעולם הזה








י"ז אדר ב' ה'תשע"ט


   אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה...". (ויקרא א,ב), שהיה צריך לכאורה להיכתב: "אדם מכם כי יקריב"? ולא יקריב מכם - כלומר יקריב מהאנשים, שהרי הקרבן הוא בהמה   ". וכך פירש האוהב ישראל מאפטא זי"ע. כאשר האדם מקריב עצמו למען השי"ת במסירות נפש, הרי זה בבחינת "קרבן לה'", ומעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חלבו ודמו לכבוד הבורא. אבל אם מקריב רק "מן הבהמה ומן הבקר", שמסתפק בתרומות כספיות בלבד, עליו נאמר בתורה: "תקריבו את קרבנכם", זהו קרבן שלכם שערכו מועט. ואינו קרבן לה'.


     "א-לוקים מתחיל איפה שאתה נגמר" ו"צדקה מתחילה כשמתחיל לכאוב לך"4...


     אל תקשיבו למה שאומרים, לכו וראו בעצמכם.


     אנחנו לא אמורים לחיות את חיינו רק במקום אחד, אז טיילו כמה שאתם יכולים, לאן שאתם יכולים, לכמה זמן שאתם יכולים.

ישועה ב-3 דקות  (עונג שבת, גליון 1929)

     במשך כשנתיים וחצי, סבל בני, תלמיד תלמוד תורה,  מפגיעה פתאומית בערכי קרישת הדם, דבר הגורם לסכנת נפשות ממש. נציין כדוגמא, שנפילת שן באופן השכיח, היתה גורמת ששטפי וזרמי דם גדולים יעופו לכל עבר, רחמנא ליצלן,  כמובן שבעקבות כך, הוצרכנו לעיתים קרובות לאשפז את הילד בבית החולים שניידר, לקבל במשך מספר שעות עירוי של חלקי דם החסרים לו, ולהיות מושגח ומטופל אחר העירוי עד הלילה , ואז משתחרר הביתה, וחוזר חלילה, ה' ירחם.

     אין לתאר את הצער והסבל שלנו כהורים, לראות את מצב הילד, אשר נאלץ להחסיר בלימודים, ונאלץ ללכת עקב בצד אגודל, פן חלילה יקבל ולו מכה או שריטה קטנה, וכיוצא בזה. וכאן מתחילה הישועה הגדולה. בני היה כל שבוע עובר לפחות 3 פעמים בדיקות דם, וביום חמישי לפני כשלוש שנים, בדיקות דם הראה שרמת הכדוריות דם של הילד, ירדה לטווח של סכנת חיים ממש, ועלינו לגשת לבית חולים לקבל טיפול, על מנת שלא יגרם לילד נזק, אם יחבל אפילו פצע קטן חלילה. היות והיה זה ערב שבת קודש, ואילו היינו הולכים לטיפול היינו נצרכים לבלות את השבת בבית חולים, החלטתי שהילד ישאר בבית תחת השגחה 24 שעות שלי ושל אשתי, וביום ראשון ניגש לבית החולים.

     ביום שישי בעת סעודת השבת, צדו עיני מספר דפים ועלונים, והתבוננתי בהם, והתודעתי לראשונה שהשבוע הקרוב תחול הילולת האור החיים הקדוש, ועל הניסים והמופתים הגלויים אשר ארעו לאנשים, שבעת צרת לבם, למדו בספר האורח חיים, ופנו אל הצדיק שיהא מליץ יושר עליהם. הרגשתי באותו רגע, סוג של הארה גדולה, ותחושה פנימית שפה תהא ישועתי, [וזה קצת מוזר עבורי שאין זו דרכי כל כך] אבל ממש נמשכתי לזה, ואמרתי לבני ביתי שיחי', בואו ונקבל על עצמנו ללמוד למשך תקופה כל יום 5-3 דקות מהאור החיים על הפרשה, לעילוי נשמת האור החיים על מנת שיהא מליץ טוב על בנינו, וכך קבלנו ועשינו כבר באותה שבת. וישועת ה' כהרף עין,


     ביום ראשון כאשר הילד עבר בדיקות דם, עינינו חזו בתדהמה, כיצד המדדים של ערכי הקרישה עלו לרמות כמעט רגילות, דבר שאף אחרי טיפול רגיל, לא היה קורה אף פעם. והילד שוחרר לביתו, ואנו מתוך הודאה ושמחה לה' יתברך,  קיבלנו על עצמנו בלי נדר להמשיך להתמיד בלימוד האור החיים הקדוש.  ומאז כבר 3 שנים, לא הוזקקנו לאשפוז או טיפול, מלבד בדיקות דם שגרתיות, לוודא את המצב. ואף הילד שגדל מאז , החליט ללמוד מידי יום בספרו של האור החיים 'ראשון לציון' על יורה דעה, וברוך ה' ראינו גם ישועות גדולות, וגם תועלת רבה אישית רוחנית גבוהה, מעצם הלימוד בספרי האור החיים הקדוש.








ט"ו אדר ב' ה'תשע"ט




פרשת צו

      אומרים בשם רבי ישראל סלאנטער זצ"ל: פעמים רבות שמעתי שקוראים ליהודי העוברים על יד בית הכנסת "קדושה" "קדושה"! אך לא נזדמן לי לשמוע שהסועדים יקראו לעוברים ושבים "סעודה, סעודה"!

    אמרו בשם רבי לייב מקאוועל: אדם כושל ונופל, מיד תולה האשמה באבנים שבדרכו, אין אבנים אשם השיפוע שבקרקע. אין שיפוע אשמה הנעל שעל רגליו, אבל הוא עצמו תמיד צודק, אין בו כל אשמה...      

     אנשים לא עושים טיולים, טיולים עושים אנשים.

     "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ו' - ו') מה החידוש בפסוק זה? בספר"מנחה בלולה"כתב, שהתורה באה להבליט את גודל הנס, שהמזבח יהיה מעץ, והנחושת כעובי דינר, והאש שעליו אש תמיד,  ועם כל זאת נותר המזבח בשלימותו, לא ניתך ולא נשרף. אין זאת, אלא כי מזבח שלנס היה.

     ב"ילקוט שמעוני" אומר, "שלא ילבש בגדי חול עימהן", כלומר,  שהכהן לא ישתמש בבגדי הקודש לענייני חולין, שלא ינצל את בגדי הקודש ומעמדו למטרות שאינן קדושות.

     בעוד 20 שנה מהיום תהיה מאוכזב יותר מהדברים שלא עשית מאשר הדברים שעשית.

     בעל ה"תוספת ברכה" כתב לפרש מה נשתנה חנוכה מפורים , שבנר חנוכה מצוה להניח בפתח היוצא לרשות הרבים בפרהסיא , ואילו בפורים מותר לקרוא את המגילה אפילו בפנים החדר שבבית? אך הטעם הוא, מפני שנס פורים כשזה קרה, זה קרה בפרסום גדול , ולכן אין צריך עוד להוסיף בפרסום, כי מעצמו זה מפורסם, וקריאת המגילה היא רק מצוות זכירה. אבל נס פך השמן בחנוכה, לא נודע כי אם ליחידי סגולה שהיו במקדש ( הכוהנים שמצאו את פך השמן) ולכן צריך לפרסם הנס, ולכן מצוותו להניח אותו בפתח רשות הרבים כדי לפרסם הנס בפומבי.

    "בשושן פורים היה מקיים הגאון ממונקטש מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, ומשתה ושמחה כביום פורים", אך אסר לקרוא מגילה אף בלא ברכה והרעיש על אותם שכן נוהגים לקרוא, דזה בכלל "ולא יעבור". אכן בשו"ת "מנחת אלעזר" כתב להסביר מדוע הצדיקים והחסידים מרבים בסעודת "שושן פורים" ולפעמים יותר מפורים עצמו... )"דרכי חיים ושלום" אדר, "מנחת אלעזר" ח"ב ה', ועיין ב"י תרצ"ג ו"מנהגות וורמייזא"(

"ושכנתי בתוכם"  (דרך עץ החיים(.

     היו אלו הימים בהם שררה המחלוקת בין רבי יהונתן אייבשיץ ורבי יעקב עמדין אודות עיסוקו של רבי יהונתן בקמיעות. היתה זו מחלוקת בין ארזי הלבנון, שרפי קודש הדומים למלאכים, וכפי שהתבטאו גדולים אלו באוזני תלמידיהם - אהבה עצומה שררה ביניהם, ומחלוקתם - אך לשם שמיים היתה. ברם, מטבע הדברים, היו בשולי המחנה אי אלו תלמידים, שעל אף אזהרותיהם החוזרות ונשנות של גדולי הדור, ביקשו להתערב ולשלוח יד במחלוקת המקודשת. וכך, החלו מספר אנשים, שהחשיבו עצמם לתלמידי רבי יעקב עמדין, לעקוב אחר רבי יהונתן אייבשיץ. ואכן, הנהגה אחת צדה את עינם הקפדנית; הם שמו לב כי בכל בוקר, כאשר רבי יהונתן עומד בבית הכנסת ומברך בכוונה את ברכות השחר, הרי הוא מדלג על ברכת "שלא עשני גוי"!. בתחילה סברו כי אך טעות היא, אך משהדבר חזר ונשנה על עצמו דבר יום ביומו, שמו הללו פעמיהם לבית הדין שבעיר, והתריעו בפני הדיינים על כך שהרב מדלג באורח קבע על ברכה מברכות השחר!

     בתחילה אטמו הדיינים אוזניהם משמוע, אך כיוון שהללו התעקשו על כך והיו מוכנים להעיד על כך בגלוי, סרו הדיינים לביתו של הרב, ואחר בקשת מחילה התעניינו האם נכונה השמועה. תשובתו של הרב הפתיעה אותם: "אכן כן, צודקים הללו בדבריהם. באורח קבע איני אומר בבית הכנסת את ברכת 'שלא עשני גוי', אולם האם יודעים אתם מדוע?" "מדוע?" שאלו הנוכחים, ורבי יהונתן השיב: "מידי בוקר, כאשר אני ניעור משנתי, אני חש אושר עילאי, עד אין קץ, על כך שזכיתי ונולדתי יהודי,  בן לעם נבחר, בנו יחידו של הבורא יתברך ויתעלה שמו. ומכיון שכך, אני מזנק בחדוה, ומיד לאחר שאני נוטל את ידי, מתפרצת השמחה מליבי: 'ברוך שלא עשני גוי'! איני יכול להתאפק עוד". "אמרו נא לי" סיים רבי יהונתן, "אחרי שאני מברך את הברכה מיד בקומי, האם אני צריך לברך שוב בבית הכנסת?!"...

 הניצוץ הראשון (פניני בית הלוי, גליון 522)

     מובא בספרים מעשה נאה: שליח מארץ ישראל הגיע בנדודיו אל כפר נידח ורחוק והוזמן אל ביתו של אחד התושבים, צורף במקצועו,  שאירחו בחפץ לב. למחרת, עוד בטרם זרחה החמה, כבר היה הצורף המארח שקוע במלאכתו. התבונן השליח במעשיו, וראה כיצד עמל הוא להבעיר את האש בתנור. נושף היה בחוזקה בפיו ומניף על האש בגד ישן בכדי שתגדל הלהבה ותתלהט. "מדוע אינך משתמש במפוח?" פנה אליו השליח בתמיהה " אילו היית נעזר במפוח, לא היית מתעייף כל כך בניסיונך להעלות את הלהבה!". הפסיק הצורף מנפנופיו ושאל בפליאה "מפוח? מעולם לא שמעתי על דבר כזה!". "אם כן", הבטיח לו השליח, "כשאגיע לעיר הגדולה,  אזכור בלי נדר לרכוש עבורך מפוח, ואשלח אותו אליך עם שליח". אמר ועשה. רכש את המפוח ושלחו אל הצורף על ידי שליח נאמן.

     כעבור מספר שנים, נקלע האיש שוב לאותו כפר, ומצא את הצורף עסוק במלאכתו. כאשר הבחין השליח כי הנפח אינו משתמש במפוח שקנה עבורו,  אלא מלבה את האש בדרכו הפרימיטיבית, התאכזב ביותר. מששאלו לפשר הדבר, קבע הנפח בביטול: "המפוח, כלי בלתי מוצלח!". בירר השליח כיצד ניסה להשתמש בו, והנפח הסביר בתמימות: "הנחתי בתנור גחלים, ונפחתי במפוח, אולם הגחלים נשארו כבויים ולא התלקחו!". " הלא הגחלים ישארו כבויים לעד, אלמלא תדליק את הניצוץ הראשון",  הסביר השליח לכפרי, והוסיף "לּו היית מדליק ניצוץ קטן, היה המפוח מסייע בידך להבעיר אש גדולה!".

     סיפור זה טומן בחובו מוסר השכל נפלא: כדי לקרב יהודי, יש לעורר בו את הניצוץ הטהור החבוי בעומק נשמתו, לתת לו להרגיש את הטעם המתוק בעשיית המצוות, ואז ממילא ירגיש איך בוערת בלבו שלהבת קודש גדולה ומאירה של אהבת התורה והמצוות, כנאמר "טעמו וראו כי טוב ה'" – די בטעימה כדי לראות את טוב ה'.




י"ד אדר ב' ה'תשע"ט



 בל"ג בעומר האחרון לחייו של הרבי ה"אמרי חיים" החליטו כי לגודל חולשתו לא יתקיים טיש מרכזי, אלא רק בעלי החלאקה יעברו לפני הרבי להתברך. איתרע מזלו של חסיד יקר וחריף, ובאותה שנה היתה לו רק בת שהגיעה לגיל שלש. כיון שהשתוקק מאד לברכתו של צדיק לא התבלבל, הלביש אותה בגדי בן ועברו לפני הרבי... )"נר לשולחן שבת" יש"כ לידידי הרה"ג י"א(


    גבינה חינם יש רק במלכודת של עכברים.


     העושה סעודה ביום פורים, מדליק אבוקה דרך שמחה ויום טוב . יתעכב על שולחנו לאכול ולשתות יותר ממה שרגיל, ויקבץ כל אנשי ביתו וחבריו, כדרך המסיבה שמתאספים רבים לעשות סעודה ומתוך כך מתרבה השמחה. )"סדר היום", משנ"ב תרצ"ה ב'(


     התורה לא רצתה להביא אותנו לעובדות מדעיות כי אם לערכים ,מוסריים, רוחניים, ובכל זאת המדע מאמת את תורתינו הקדושה.

ברצותו מאריך, ברצותו מקצר (הרב גרשון מילצקי שליט")

     הסיפור מתחיל לפני כעשרה חודשים.  בעת שהותי בארץ ישראל, שמחתי לפגוש חבר ותיק, אך המפגש שהחל בשמחה הפך במהרה לגוש ולמחנק בגרון. הוא סיפר לי כי בבדיקה שגרתית בעקבות "תחושה מוזרה" התברר ששתי כליותיו קרסו. הוא מטופל בדיאליזה, והוא זקוק להשתלת כליה בדחיפות. " חייו של חברי התהפכו, בירורים שנעשו בכל חלקי כדור הארץ, העלו תחזית קודרת של חודשים ארוכים של ציפייה והתחברות יומית של כמה שעות לדיאליזה. תחושת חוסר אונים לראות חבר בצרה כזו הינה חזקה וכואבת. עמדתי לחזור לקוסטה ריקה כעבור יומיים, והבטחתי לעשות כמיטב יכולתי כדי לסייע. "

     כששבתי, החילותי בסדרת בירורים בכל המרכזים הרפואיים, על מנת לבדוק האם ניתן לשלב את חברי בתור להשתלה.  הבירורים שארכו כמה שבועות העלו חרס."  הוא קוטע את הרצף וחוזר לאחור בזמן "ערב צאתי לנסיעה לארץ ישראל קיבלתי בלשכתי בחורה צעירה מהקהילה, יחד עם אמה. הבחורה היתה מאורסת לבן הקהילה ובשל חוסר יכולתה לעמוד בהתחייבויות כספיות השידוך עמד להתפרק. הבטחתי להן שהכסף יימצא ושימשיכו בהכנות כרגיל. כעבור כמה שבועות, לאחר שובי מהביקור בארץ, העברתי לה את הסכום הדרוש. הכלה הנרגשת שאלה "מה אוכל לעשות כדי להודות?" וללא מחשבה נוספת עניתי לה "ביום חתונתך בעת עמדך מתחת לחופה, עת השמים פתוחים ועוונותייך מחולים בקשי רחמים עבור חברי" והיא הבטיחה שכך תעשה".

      ביום חמישי שלפני החתונה, שעמדה להתקיים ביום ראשון, קיימתי שיחה טלפונית, בשעות הערב עם חברה מהקהילה, וביקשתי את עזרתה בבירור אחרון, אצל קרובת משפחתה, רופאה מרדימה באחד מבתי החולים בקוסטה ריקה, לגבי הכליה עבור חברי. " השיחה התנהלה כשהיא ברכב, משוחחת באמצעות דיבורית. לצידה ישבה עוזרת הבית שלה, בחורה צעירה בת 22 ילידת ניקרגואה, אשר בסופי שבוע לומדת באוניברסיטה, ואת לימודיה היא ממנת על ידי עבודתה כעוזרת בית. היא שמעה את השיחה, ולפתע שאלה מי זה בטלפון, "זהו הרב שמבקש עזרה עבור חבר טוב שלו שזקוק להשתלת כליה" השיבה לה.  הבחורה פלטה "חבר של הרב? אני רוצה לתרום"!

     הבשורה הועברה אליי מיידית ובזהירותי ביקשתי מהבחורה לחשוב על העניין , הזכרתי לה שהיא צעירה לימים ושהחיים לפניה, וביקשתי ממנה לשוחח על כך למחרת. כששבנו ושוחחנו בבוקר והיא התמידה בהצעתה, ביקשתי מהגברת שתיקח אותה מיידית לבדיקות התאמה.  התוצאות היו מדהימות התאמה נדירה של קרוב ל-100 אחוזים בכל המובנים, בדיקות נוספות הראו שהבחורה בריאה ואין כל מניעה לבצע את ההשתלה. "


     האישור האחרון לו נזקקנו היה בדיקה מכרעת של פסיכיאטר, כפי שדורש החוק , על מנת לוודא שמדובר בתרומה התנדבותית ולא בסחר באיברים. האבחון היה קשה, הפסיכיאטר מצידו הטיל ספק במילים קשות ומעליבות בנכונות כוונותיה של הבחורה שעברה שעה קשה ביותר . כחצי שעה לפני כניסת השבת יצא האישור מתחת ידיו. הנס קרה!. ההמתנה למוצ"ש על מנת לבשר לחברי על התרחשות הנס,  היתה מורטת עצבים ." הוא מדגיש ואומר "והנה הצימוק: ביום ראשון שלאחר מכן, כשעה לפני החופה,  כשפגשתי את הכלה, הזכרתי לה לבקש עבור החבר. סיפרתי לה שהתרחש נס, שנמצאה תורמת ובקרוב מאוד תתבצע ההשתלה. הכלה שאלה "באמת? מתי זה קרה?", השבתי לה ביום חמישי בערך ב-5 אחר הצהריים. הכלה החווירה, צחקה ובכתה חליפות, היא סיפרה לי כי אמנם התבקשה להתפלל מתחת לחופה, אך ביום חמישי, בהכנות לחתונה, הרגישה צורך להכיר טובה ובמיקום מסויים בו היתה בדיוק בשעה 4:50 דקות התפללה ובקשה רחמים עבור חברי . "כעבור שבועיים התבצעה ההשתלה כאן בקוסטה ריקה. חברי התארח אצלי וזיכה אותי ואת רעייתי במצוות הכנסת אורחים,  כשבגופו מסננת כליה צעירה, של חסידת אומות העולם מניקרגואה, את דמו ומאפשרת לו חיים נורמליים לשמחת כל אוהביו. היום בסיעתא דישמיא הנתרם מתפקד ככל האדם ובריאותו טובה מאוד."  לסיום הוא אומר "זוהי דוגמית מנפלאות תיאומיו של בורא עולם. אשר ברצונו מאריך וברצונו מקצר. כחומר ביד היוצר."







י"ג אדר ב' ה'תשע"ט




 אדם צריך לעשות מסירות נפש כדי להגיע למטרה. הוא חושב שהוא מסכן את עצמו והוא עלול להפסיד, אבל זה בדיוק להפך, שהדבר הכי מסוכן הוא להישאר עם ההרגלים הרעים ולא להתקדם לשום מקום.


     ”בסופו של דבר, מה שחשוב איננו השנים בחייך, אלא השנים בשנותיך" (אברהם לינקולן)

     בשעה שאדם עושה תשובה על חטא שחטא, אל יוסיף להרהר בו, שכן בזה עצמו הוא חוטא חטא גדול יותר, שכן ״הרהורי עבירה קשים מעבירה״. אלא יתחרט חרטה כללית ולא ייתן דעתו על פרטי העבירה שעבר. (החוזה מלובלין)    

     זאת תורת העולה״ – זו הדרך להתרומם ולהתעלות במדריגת התורה – "על מוקדה", ללמוד בהתלהבות, באש קודש. (רבי משה מקוברין)

"ויקחו לי תרומה" )ציוני תורה(

     מספר הרב אליהו דיסקין סיפור נורא: לפני למעלה מארבעים שנה, היה בחור באמריקה שלמד בתיכון, והתחיל גם ללמוד באוניברסיטה כי אבא שלו רצה שיהיה לו "תכלית" שיהיה עו"ד או רופא וכדומ'. הוא רק לא ידע שה"תכלית" זה לימוד התורה... עכ"פ, הבן, חשקה נפשו בתורה. אמר לאביו: אני רוצה ללמוד. אמר לו האב: אני מוכן שנה אחת שתלמד אבל אח"כ תחזור לאוניברסיטה. נסע הבחור לארץ ישראל , וזכה ללמוד אצל הגה"צ רבי אליהו לופייאן בכפר חסידים בשנתו האחרונה. אחרי שנה הוא חזר הביתה, וכמובן שלא רצה לבזבז את שנותיו בלימודי הבל, פנה אל אביו ואמר לו: "הרי עוד מעט כבר אני מגיע לשידוכים, תן לי ללמוד עד החתונה, ואני מוכן ללמוד כאן בלייקווד ולא לנסוע לארץ ישראל", אמר לו אביו שהוא מוכן, אבל בתנאי אחד: שיותר אתה לא מבקש, ואחרי החתונה אתה אכן הולך לאוניברסיטה". הוא הסכים.

     אחרי כמה חדשים הוא אכן התארס, בין האירוסים לחתונה הוא התחיל לאבד מצב רוח, כיוון שידע שאחרי החתונה אין לו שום ברירה וחייב יהיה להפסיק ללמוד. ומיום ליום ירד לו ה'שמחת חיים'. והאבא רואה ולא יודע מה לעשות, מצד אחד הוא רוצה את טובת בנו שיהיה לו מקצוע ביד, ומצד שני הבן לגמרי מאבד את חדוות החיים. כמה שיותר התקרב זמן החתונה שקע הבחור יותר בעצבות. ביום לפני החופה, קרא האב לבנו ואמר לו: "אני יודע בדיוק מה עובר עליך, אני רציתי את האושר שלך אבל אני רואה שאתה לא מאושר מזה, דיברתי עם אמא, והחלטנו שיותר חשוב לנו שתהיה שמח, לכן, חמש שנים אחרי החתונה אתה יכול להמשיך ללמוד כאברך בלייקווד, ואנחנו מפרנסים אותך "קעסט" חמש שנים.

     שבועיים אחרי החתונה, האבא קיבל "דום לב", הוא היה במוות קליני , והרופאים לא נתנו לו שום סיכוי, והנה בניסי ניסים חזר לאיתנו עד לתיפקוד מלא. ביום שנגמר החמש שנים מהחתונה, קיבל האב שוב "דום לב", ונסתלק לבית עולמו ! אמרו: אם היה יודע מי מחזיק את מי, היה לוקח על עצמו חמישים שנה! ודבר נוסף, שכל החמש שנים כולם חשבו שהאב מחזיק את בנו,  אבל אח"ז נוכחו שהבן הוא הוא החזיק אביו! "עץ חיים היא למחזיקים בה".


     עם רעיון זה מסביר ה"פנים יפות" (ועוד הרבה מפרשים) את תחילת הפרשה "ויקחו לי תרומה" למה לא אמר "ויתנו"? כיוון שרק נדמה לנו שאנו "נותנים" בעוד שאנו רק "לוקחים". ומוסיף לבאר את דברי רש"י "לי – לשמי", שאף שע"י התרומה וודאי שתתעשר מזה, ותזכה בחיים, אמנם את התרומה תתן רק "לשמי" לשם מצוה ולא לשם השכר הבא מזה. 


 




י"ב אדר ב' ה'תשע"ט



   אנו קוראים את פרשת זכור, וידוע מספרים הקדושים ש'עמל''ק' בגימטרייה 'ספ''ק', דהיינו שעיקר מלחמתו של עמלק היא להכניס בלבו של אדם ספקות באמונה, כי האמונה צריכה להיות חזקה כצור החלמיש, אך אם חלילה יהיה לאדם חור קטן באמונה, אז יש מקום לספקות להיכנס, ובהתחלה נכנסים ספקות קטנים כתולעת, אבל אותה תולעת נכנסת ומכרסמת עד שנעשה חור גדול, שהולך וגדל עד שהורס את כל יסודות האמונה הקדושה.


     אמר רב אושעיה: "ושמרתם את המצות" אל תקרי מצות אלא את המצוות... היזהר שאם באה לידך מצווה אל תחמיצנה.


     אצל היהודים יש שותפות מלאה עם הגוף והנפש הגוף מקיים את הנפש בגשמיות, ואילו הנפש תורמת את חלקה ברוחניות לגוף. אולם לצערנו יש אנשים שמחליפים את השותפות: הגוף זה אחראי לרוחניות משום כך באמצע התפילה מתנענע הגוף ללא כל כוונה ומחשבה, וכנגד זה הנפש היא האחראית על הגשמיות, משום כך מרחפות המחשבות אל על או במצב הטוב אל השוק והפרנסה... 


     בהגיענו בסיום ההגדה לפסקה: “לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל... למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו”, נזכור היטב: ביציאת מצרים הודו אבותינו על שינוי הטבע והיציאה משעבוד לחירות. אם הגענו להבנה מחודשת שכל רגע של קיום הוא נס עבורנו, חובה כפולה עלינו להודות עליו לבורא, שכן נחסך מאתנו הצורך לחוות צער או קושי כדי שנשכיל להודות. 

הרבנית שפירא ע"ה "אוצרותיהם אמלא"(

     סיפר רבי אליעזר טורק: מעשה נפלא ששמעתי מהגאון רבי צבי אליאך שליט"א, תלמיד חכם מופלג בירושלים ומראשי מפעל ההצלה הגדול בדורנו 'לב לאחים', מעשה שלו היה עד בשנות עלומיו. הסיפור טומן בחובו מוסר השכל עצום ומלמד על כח השפעתה של אשה גדולה וצדקנית, אשר בשכר שיחה נאה אחת שקימה עם רעותה – זכתה להיות הגורמת המרכזית לתקומתה של ממלכת התורה המפוארת בדורנו, ישיבת מיר המעטירה.

     רבי צבי למד בצעירותו בישיבה הקטנה המפורסמת 'תפארת צבי'. למד איתו בישיבה בחור בשם חיים, אשר מצב העניות והדחקות שהיה בבית הוריו גרמו לעירפול גדול באשר לעתידו הרוחני והצלחתו לשקוע בעולמה של תורה כראוי. לאחר תקופה בה שהה חיים בישיבה, הגיעה אמו למסקנה שהיות והוא יכול להתקבל לעבודה מסוימת עדיף שיעשה זאת, וכך יוכל לסייע מעט בנטל הפרנסה ובהחזקת הבית מידי חודש.  לאחר שקבלה את ההחלטה, יצאה האם מביתה לכיוון הישיבה, להודיע לבנה על ההחלטה להוציאו מהישיבה אל שוק העבודה. בדרכה, פגשה האם באקראי ברבנית שפירא ע"ה, אשת הגאון רבי שמחה זיסל שפירא זצ"ל. כשהתעניינה הרבנית מה מעשיה ולהיכן היא הולכת, ספרה לה האם כי היא כעת בדרך להוציא את בנה מהישיבה.  הרבנית שפירא, שהיתה בת גדולים ואשת גדולים, וידעה היטב מהו ערכו של בן תורה, ומה עתיד לצאת מבחור ישיבה אחד – נחרדה לשמוע על התוכנית. במשך שעה ארוכה ניסתה לדבר על ליבה בדברי שיכנוע ותחנונים, שתחזור בה מהצעד; היא דיברה על ליבה עד כמה אסור להתיאש מעתידו של כל בן תורה בכל מצב שהוא, ושההווי הישיבתי מהווה את הערובה היחידה שישאר יהודי ירא שמים המקיים תורה ומצוות כהלכתן, דבר שסיכוייו פחותים חס וחלילה אם ינטוש את עולמה של תורה.  הדברים היוצאים מן הלב נגעו לליבה של האם, והיא חזרה בה מן הענין.

     חיים נשאר בישיבה.  כעבור תקופה קצרה חלה תפנית מופלאה במצב שקידתו של חיים. ההצלחה האירה לו פנים, ואף חשקו ומרצו להגות בתורה גברו עשרת מונים. לאחר חודשים ספורים נמנה חיים בין הבחורים הטובים והמשקיעים של הישיבה. רבי צבי ציין באוזני, כי מרוב שקידה של שעות על גבי שעות, צבע הספסל עליו ישב חיים נדבק למכנסיו ... כעבור שלוש שנות לימוד בישיבת 'תפארת צבי', כאשר התעתד חיים לעבור להיכלה של ישיבת סלבודקה בבני ברק, כתב אודותיו ראש הישיבה דברי שבח מפליגים: "הבחור הנזכר נהיה למתמיד מפורסם, המפליא כל רואיו בשקדנותו המיוחדת, הוא יכול ללמוד חמש שעות ברציפות בעיון רב כשלא ידע ממה שנעשה סביבו, וקנה לו שם טוב בעיר ובישיבה, ואמנם יש לו ידיעה הגונה בג' מסכתות עם מפרשים ראשונים ואחרונים, ואם ירצה ה' יהיה למאור ולתפארת בישראל, גם במידותיו התרומיות העוברות כל גבול”.

     לאחר המשך עליה מתמדת בישיבת סלבודקה, שם הבחור חיים את פעמיו אל עבר ישיבת מיר, שם יצא שמעו הטוב כאחד מהאריות שבחבורה, כמתמיד עצום וכבקי ברוב מסכתות הש"ס, בהבנה ישרה ובהיקף רחב.  ראש ישיבת מיר, מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, בלהט אהבת התורה שבערה בעצמותיו, אהב אהבה עזה את התלמידי חכמים הצעירים שהיו דבוקים ושקועים בכל ישותם בתורה. ביניהם חיבב במיוחד את הבחור החדש, התלמיד חכם הצעיר שבא זה עתה לישיבה, ושם את עינו עליו לגדלו, לטפחו ולרוממו.

     יום אחד, הגיע לישיבה בחור משיקגו, שהיה נכדו של הגאון רבי אברהם שמואל פינקל זצ"ל, אחיו של ראש הישיבה. הבחור אמנם עשה רושם של בחור כשרוני ושאפתן, אך טכנית היה רחוק מההווי הישיבתי. באמריקה של אותם ימים ובשיקגו בפרט, לא נפגשו בבני נוער שקיננו בהם מושגים של שאיפה ורצון לשקוע כל חייהם בד' אמות של תורה. רבי אליעזר יהודה שניחן בעיניים חדות, זיהה בקרובו הצעיר משיקגו פוטנציאל מיוחד, ואפשרות ויכולת לגדול בתורה. הוא ביקש מהבחור המוצלח, מיודענו חיים, שיאות למוד עם אותו בחור בחברותא, להקרין עליו מאישיותו המרוממת ומגדלותו ושקידתו בתורה. בנוסף, בקש ממנו שילמד אותו שפת לשון הקודש ואידיש, שיגם ושיחם של בני הישיבה באותה העת, אשר רובם ככולם היו מבני הישוב הישן בירושלים.  חיים השקיע את מיטב מרצו בקידום הבחור החדש. הלימוד המשותף של השניים לא הצטמצם לסדרי הישיבה הקבועים – הם למדו ללא הרף, בימים ובלילות,  בימי שישי ושבת, בחול המועד ובבין הזמנים.  מי היו שני הבחורים הללו? הבחור חיים הוא הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל. דמות פלאים של שקדן עצום וגאון מופלא, שאת כל חיותו וישותו שאב מהתורה הקדושה.  בחצי יובל השנים האחרונות לחייו שימש כראש ישיבת אפקים, כעמוד התורה ומקים עולה של תשובה בדרום . מספרים שרבו, רבי אליעזר יהודה, כינה אותו "פאר הגידולים של ישיבת מיר", והתבטא שכל יגיעתו ועמלו בהקמת ישיבת מיר בארץ ישראל על כל טרחותיה, היתה כדאית ומשתלמת ולו כדי להעמיד תלמיד מושלם כמותו!  הבחור שעלה משיקגו, הרי הוא הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שמאז אותה תקופה היה כרוך אחרי רבי חיים קמיל עד סוף ימיו. הוא ראה אותו כרבו המובהק בתורה, בהנהגה ובעצה. בהגיעו לפרקו, נישא לנכדתו של רבי אליעזר יהודה, בת בנו של ראש הישיבה, הגאון רבי בינימין בינוש זצ"ל, ובפטירת חותנו, הוכתר על פי צוואתו כממלא מקומו בראשות ישיבת מיר.


     בימי הנהגתו של רבי נתן צבי, התעצמה הישיבה ללא היכר. הוא קיבל לידיו ישיבה המונה כמה מאות בחורים, והפך אותה למעצמת ענק של עולם התורה והישיבות כפי שהיא מוכרת כיום, כאשר אלפי אברכים ובני תורה גדלים בה וחוסים בצילה. את הממלכה המפוארת הזו הנהיג בכוחות עילאיים וביד רמה, מתוך יסורי גוף קשים ומרים ובמסירות נפש של ממש, במשך כשני עשורים . ועתה, הבה נתבונן בגודל הזכות הנזקפת לאותה אשה צדקנית, הרבנית שפירא, שבכל ליבה עמדה ושכנעה את אמו של רבי חיים לא להוציא את בנה מהישיבה.  ננסה לתאר לעצמנו כיצד היתה נראית ממלכת התורה של ישיבות מיר כיום אילולי אותה שיחה




י"א אדר ב' ה'תשע"ט

"אם אתה לא אדם טוב יותר מחר מאשר היום, אז למה אתה צדיך את המחר?" (רבי נחמן מברסלב)

     "אם תאכל שלוש ארוחות דשנות ביום, תשמין. אם תקרא שלושה ספרים עבים ביום, תחכים".    


    "יופי זה להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך, מבפנים ומבחוץ."


     מחה אמחה את זכר עמלק כתב הגאון מוילנא, כי כהגאולות נרמזות בתיבת אמח"ה. גאולת מצרים היתה ע"י א'הרן מ'שה ח'ור ה' יתברך שמו.  נס פורים היתה ע"י א'סתר מ'רדכי ח'רבונה ה' ית"ש הגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו תהיה ע"י א'ליהו מ'שיח ח' נסיכים )עי' סוכה נ"ב) ה' ית"ש.

ארור מרכוס (יצחק ברוך)

היום, י"ז בשבט, לפני חמש מאות ותשעים ותשע שנה, אירע נס גדול ליהודי העיר סַרַגוֹסָה בירת מלכות אַרַאגוֹן שבצפון-מזרח ספרד של ימינו (בשנת ה'ק"פ, 1420). לזכר הנס ההוא, קבעו בני העיר את י"ז בשבט כיום שמחה והודאה לה', להם ולצאצאיהם, ושמו נקרא "פורים סרגוסה". אף מגילה כתבו להם והעתיקוה מדור לדור, ונהגו לקוראה בכל שנה בי"ז בשבט ברוב עם.

וזה מעשה הנס: נוהגים היו בני הקהילה בכל עת שהיה המלך מבקר בעירם, לצאת לקראתו עם ספרי התורה ביד נכבדי העיר, רבניה ודייניה. בסרגוסה היו שנים עשר בתי כנסת. כאשר היו יוצאים לקבל את פני המלך, הוציאו מכל בית כנסת שלושה ספרי תורה, סך הכל שלושים וששה ספרים.

אף שעשו זאת מפני כבוד המלכות, נקף לבם של חכמי העיר על הזלזול בכבוד ספרי התורה, בהוצאתם ממקום משכנם הקבוע. פעם אחת נמנו וגמרו להתקין בכל בתי הכנסת שבעיר שלושה תיקי ספר תורה ריקים, אותם יוציאו בקבלת פני המלך. כך נהגו מספר שנים, עד שהתרגשה עליהם צרה נוראה.

איש אחד מבני הקהילה, חיים שאמי שמו, המשרת בבית המלך (אולי אַלְפוֹנְסוֹ החמישי, מלך אַרַאגוֹן) השתמד וטבל לנצרות. שמו הנוצרי היה מַרְקוּס, וכנוצרי הלך ונעשה קרוב למלך. פעם אחת, לאחר ביקור מלכותי בעיר סרגוסה וקבלת הפנים היהודית שנערכה למלך, סיפר לו מרקוס את האמת: היהודים אינם יוצאים לקראתך עם ספרי תורה, אלא עם תיקים ריקים. שמע המלך את הדברים וחמתו בערה בו.

גמר המלך בדעתו שאם יתאמתו דברי מרקוס ייענשו כל יהודי העיר סרגוסה, חמשת אלפים במספר, בעונשים חמורים. הגברים יוצאו להורג, בתי הכנסת יישרפו והנשים והטף יילקחו לעבדים ולשפחות. צו מלכותי ברוח זו נחתם בט"ז בשבט, בעוד המלך חישב בליבו להפתיע את יהודי סרגוסה ביום שלמחרת ולבקר בעיר בפתאומיות.

בליל י"ז בשבט חלמו כל שמשי שנים עשר בתי הכנסת חלום אחד. בחלומם איש זקן ונשוא פנים פוקד עליהם למהר מיד אל בית הכנסת ולהכניס ספרי תורה אל התיקים המשמשים לצורכי קבלות הפנים למלך. כל השמשים כאחד הצטוו על ידי האיש הזקן בחלום שלא לספר דבר על החלום ועל מעשיהם.

כך, בשעות לילה מאוחרות, נכנס כל שמש אל בית הכנסת שלו והכניס ספרי תורה אל התיקים. כולם חזרו אל בתיהם ולא סיפרו על כך דבר לאיש.

למחרת, ביום י"ז בשבט, הופיע לפתע המלך בעיר סרגוסה. רבני ודייני העיר מיהרו אל בתי הכנסת והוציאו את התיקים הקבועים לקבלת פני המלך, הוליכום ועמדו לפני המלך. בעודו חולף על פניהם, ציווה המלך בקול רועם לפתוח את הספרים, כי רצונו לראות את התורה אשר הם מברכים בשמה את המלך.

אימה נוראה נפלה על פני היהודים. הרבנים והדיינים הנושאים את התיקים, לא ידעו דבר על שהתרחש בלילה שקודם לכן, והיו בטוחים שכלתה אליהם הרעה. בידים רועדות הם פתחו את התיקים, מצפים לנורא מכל.

התיקים נפתחו , ונס כפול נעשה באותה שעה. כל הספרים נפתחו במקום הכתוב: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (פסוק מסוף ספר ויקרא, אף שלפי המועד שבו התרחש הנס היו הספרים אמורים להיפתח בסביבות פרשיות בשלח-יתרו שבספר שמות). המלך ראה את הספרים הקדושים, נחה דעתו ושכך רוגזו על היהודים והופנה כעת אל מרקוס, המשרת המומר שגנב את דעתו. בהבל פיו הורה המלך לתלות את מרקוס על עץ, וליהודים הייתה אורה ושמחה.

זהו דבר הנס הגדול שאירע ליהודי סרגוסה, כפי שהוא מסופר ב"מגילת סרגוסה" אשר בידינו נוסחים שונים שלה. התיאור במגילה אפוף בניחוח אגדי וקשה לחלץ ממנו את הגרעין העובדתי המדויק, ואולם יום "פורים סרגוסה" נעוץ במסורת יהודית עתיקה בכמה קהילות בישראל שבהן התיישבו יוצאי סרגוסה.

בין עותקי המגילה המצויים בימינו יש נוסחאות המציינות את י"ח בשבט כיום פורים סרגוסה, אף שגם בהן מצוין י"ז בשבט כיום שבו אירע הנס. בנוסף, בנוסחאות אחדות מצוינת שנת ה'ק"מ (1380) כשנה שבה אירע הנס, ולפי זה היה המלך המדובר פֶּדְרוֹ הרביעי מלך אַרַאגוֹן. בין החוקרים יש הסבור ש"פורים סרגוסה" מקורו בין יהודי סִיצִילְיָה אשר בים התיכון, אם כי המסורת בקהילות מכחישה את דבריו. גם המנהג האיטלקי, שככל הנראה נהג גם בסיציליה, לעטוף את ספר התורה במעיל כמנהג האשכנזים, מקשה על תיאורו של הנס.


בימינו כמעט שאין מציינים את "פורים סרגוסה" בשל טמיעתם של יוצאי העיר בין בני עדות אחרות. עם זאת, משפחות בודדות בנות ימינו, הנושאות את השם "סרגוסי" או "סרגוסטי" נוהגות עד היום לקרוא את המגילה ולציין את יום "פורים סרגוסה".


י' אדר ב' ה'תשע"ט


אחד שמתפלל בנוסח אשכנז התרגז על חברו שאמר בטעות בעת אמירת קדיש "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה", נענה לעומתו חסיד אחד ואמר לו בבדיחותא: ויצמח פורקניה איננה קללה...  
 


     "אין דבר בלתי אפשרי – העולם עצמו אומר לנו שהוא אפשרי"

     אחר פטירתו של הגה"ק מוויזשניץ - מאנסי זי"ע, כשהכתירו שמונה אדמורי"ם בחצר הקודש וויזשניץ, התבטא הרה"ח הנעלה ר' גרשון ניימאן שליט"א גבאי ביהמ"ד דחסידי וויזשניץ - מאנסי ואמר ביטוי נפלא: עד עכשיו התפללנו בכוונה בברכת "רפאנו",  מעתה אנו צריכים לכוין היטב בברכת "שים שלום"...


בחצר הקודש  סאטמאר אמר פעם בדחן אחד: נס גדול אירע לנו ששם                משפחתו של הרבי הינו "טייטלבוים", וכך, בעת משוש ושמחה אצל הרבי אפשר לצייר ציור גדול ונאה של דקל – טייטלבוים, שכן נתאר נא לעצמנו באם שם משפחתו של הרבי היתה למשל "כ"ץ" (חתול) – מה היינו 
...עושים


במשרדו של הרופא - להתחבר לכוחה הפשוט של נדיבות. (מאת הרב שרגא סימונס)



לאחר נסיעה של שעה בגשם שוטף, הגעתי למרפאה לבדיקת מאמץ שגרתית. הגעתי בזמן וציפיתי לצאת משם בזריזות. אולם כשמסרתי את ההפניה מהרופא למזכירה בקבלה, הרחתי בעיות.

"ההפניה הזו מיועדת לאחד הסניפים האחרים שלנו", אמרה באדישות. "היא לא תקפה פה".

פניתי ישר להיגיון. "אתם שייכים לרשת של ארבע מרפאות שפועלות תחת קופת חולים אחת", טענתי בביטחון. "לא ייתכן שהמרפאה הזו פועלת באופן נפרד משאר המרפאות".

" לא תוכל להשתמש בהפנייה הזו כאן", חזרה על דבריה בטון איטי ומיומן של נציגת הביורוקרטיה.

שיניתי טקטיקה ועברתי לתחנונים: "אבל בשאר המרפאות לא היו תורים פנויים! ונסעתי יותר משעה כדי להגיע הנה! כשבחוץ יורד מבול!"

היא לא התבלבלה. "הרופא שלך יכול לשלוח לנו הפנייה חדשה".

"אבקש ממנו לשלוח אותה במייל תיכף ומיד", אמרתי, נרגש מניצוץ התקווה שניצת.

"אין לנו מייל", אמרה קצרות. "רק פקס".

"תני לי להבין", אמרתי ברוגז. "אנחנו ב- 2019, אתם חברה גדולה עם כמה סניפים במדינה מתקדמת – ואין לכם דואר אלקטרוני?!"

היא משכה בכתפיה.

בתסכול יצרתי קשר עם משרדו של הרופא, ושם שלחו מיד הפניה מעודכנת בפקס, דרך המחשב שלהם.

חמש דקות לאחר מכן, לא הגיע שום פקס.

15 דקות לאחר מכן, ועדיין אין פקס באופק.

התקשרתי שוב למשרדו של הרופא שלי.

"אין בעיה", הוא השיב באדיבות. "אני ניגש לפקס ושולח אותו באופן ידני. בדרך אליך!"

חיכיתי 5 דקות, 20 דקות. עדיין לא הגיע שום פקס ולא הייתה לי שום תוכנית חלופית.

בשלב הזה הגיעה מזכירה נוספת ששמעה במקרה את המצוקה שלי. "הנה", אמרה והושיטה לי את הטלפון הנייד שלה. "בקש מהרופא שישלח לך את זה במייל".

"אבל חשבתי שאין למרפאה דואר אלקטרוני".

"אין לנו. אבל אתה יכול להשתמש במייל האישי שלי".

לאחר שהתאוששתי מההלם הרגעי, נכנסתי לפעולה. שיטת הדואר האלקטרוני עבדה פלאים (תארו לעצמכם!) וכמה דקות לאחר מכן כבר הייתי על ההליכון.

המחווה הקטנה של המזכירה השנייה השיבה את האמון שלי באנושות וחסכה לי זמן ואנרגיה יקרים. חיים של נדיבות הם דרך נהדרת להעשיר את חיינו בצורה אקטיבית. לא דרוש מאמץ עילאי, רק מעט התחשבות.

להלן כמה כלים:

כלי נדיבות #1 – בססו הרגל

כוונו תזכורת בטלפון שלכם שתפעל מדי שעה או שעתיים במהלך היום. לא משנה מה אתם עושים באותו רגע – נוהגים, משוחחים, עובדים וכו' – עצרו ושאלו את עצמכם: "ברגע זה, האם יש מעשה קטן שאני יכול לעשות שיהפוך את חייו של אדם אחר לנעימים יותר?"

כלי נדיבות #2 – קחו יוזמה

אל תחכו שיבקשו מכם ואז "תעשו טובה" ותיענו לבקשה. במקום זאת, נדיבות מוגדרת כרדיפת חסד – פשוטו כמשמעו, לרדוף אחר הנדיבות, לצאת מאזור הנוחות שלכם כדי לדאוג בצורה אקטיבית לרווחתם של אחרים.

כלי נדיבות #3 – עשו זאת לעיתים קרובות

הרמב"ם כותב שאופי טוב נרכש לא לפי גודל המעשה הטוב, אלא לפי מספר המעשים שבוצעו. תרומה לצדקה של 1,000 ₪ אולי לא תשפיע עליי בחיוב באותה מידה כמו 1,000 מעשים טובים – כלומר, נתינה של שקל אחד אלף פעמים.

כשאנו פוגשים אדם במצוקה, נוכל להתכנס בתוך הקונכייה המוכרת שלנו, או לצאת מגדרנו למען אדם אחר. המזכירה השנייה הבינה שכשאנו מושיטים יד לעזרה, אנו יוצרים לולאה אינסופית של חיבור אנושי – שבו נדיבות מולידה הכרת תודה, והיא בתורה מולידה עוד נדיבות.

קפצו היום לתוך הלולאה




ח' אדר ב' ה'תשע"ט



פרשת ויקרא

  "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" – "אבן" זו חוה, שהיא אבן היסוד שממנה הושתת כל העולם. אבן זו "מאסו הבונים" – הבונים אלו תלמידי החכמים, כפי שאנו אומרים: "אל תקרי בניך אלא בוניך", והם כביכול "מאסו"  בחוה ולא הזכירוה בין היפהפיות, למרות שהיא "היתה לראש פינה", היא היפה מכולן. מדוע?  התשובה היא: "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" – אותה "אבן פינה" היא יציר כפיו של הבורא עצמו, ועל כן "היא נפלאת בעינינו" – היא מעבר להשגתנו, ואין להשוותה לשאר נשים שנולדו מאשה. ("חנוכת התורה")

     אתה אך פעם לא זקן מדי, מטורף מדי או פרוע מדי כדי לקחת ספר ולהקריא לילד.

    את הגרי"ש אלישיב זצ"ל הסיע אחד לחתונה ברכבו, ובצאת הגרי"ש מרכבו, שאל אותו האיש הזה עד מתי הוא חושב להישאר בשמחת החתונה, השיב לו הגרי"ש ואמר "כשיעור צילום"...

     אתה תחציץ את הדברים הטובים ביותר אם תישאר עם עיניים עצומות.

     בברכת יעקב (בראשית מ"ח, ט"ז): וידגו לרוב בקרב הארץ. ויש לתמוה, למה המשילם דווקא ל"דגים "? ואולי י"ל, דהנה הדגים אינם מפריעים לשום אדם – ה"חיות", הם מפריעים לבני אדם, הם רודפים אחריהם ומצירים את צעדיהם, הם נושכים וכדומה – לא כן ה"דגים", הם לא מפריעים ורודפים שום אדם, וממילא אנו מבקשים, שהילדים שלנו יהיו משולים לדגים – ולא ירדפו את ההורים...

    בסעודת פורים, פנה האדמו"ר מגור זצ"ל, הרב יצחק מאיר אלתר (בעל 'חידושי הרי"ם'(), אל חסידיו ואמר להם: "פורים הוא עת רצון, וכל מי שרוצה לבקש משהו יכול לבקש, שהרי כתוב במגילה: " לעשֹות כרצֹון איש וָאיש" (אסתר א, ח), ואומרים חז"ל: שבפורים ' כל הפֹושט יָד נֹותנִים לֹו'

     בשביל העולם אתה כנראה אדם אחד; אבל בשביל אדם אחד אתה כנראה העולם כולו.

     כתיב בקרא (במדבר כ"ט, ל"ה): ביום השמיני עצרת תהיה לכם. איתא ב"ליקוטי אמרי חיים": חז"ל אמרו (מס' סוטה דף ה' ע"א), שת"ח מותר שיהיה לו שמינית שבשמינית גאוה. וזהו "השמיני" – אפילו במדת הגאוה המותרת, "עצרת תהיה לכם" – גם בה תהיו עצורים, לא להשתמש בה יותר מדי...   

איך שגלגל מסתובב... [אנשים מספרים על עצמם מספר 7]

     אני עובדת כאחות במחלקת ילדים באחד מבתי החולים בארץ. לצד בתי החולים, פועלים ארגוני מתנדבים המסייעים לצוות המקצועי, אחת המתנדבות שרה שמה (שם בדוי), אישה כבת 40 רעייתו של איש עתיר נכסים, שהחליטה להקדיש מזמנה ולהתנדב. למרות מעמדה הרם, תמיד היתה נוחה לבריות והתנדבה בשקט ובצניעות.  מפעם לפעם תרמה בעילום שם מכשיר למחלקה או ריהוט בעשרות אלפי שקלים. ואז באו ימים אחרים... לא שמענו משרה דבר, אבל הגיעו ידיעות מהתקשורת, כי בעלה התרסק כלכלית והם הגיעו לעוני ומחסור של ממש... שרה המשיכה לבוא ולהתנדב, לא הבחנו באף טיפת מרירות עליה, היא חייכה ועודדה ונתנה מעצמה כמו תמיד.

     ערב אחד יצאה מביה"ח לאחר משמרת ארוכה, נפרדנו לשלום והיא הלכה, כעבור רבע שעה חזרה המומה, שאלתי אותה: "מה קרה"? והיא נראתה עומדת לפרוץ בבכי,  הכנסתי אותה לחדר האחיות והיא פרצה בבכי נורא,  חיבקתי אותה ופשוט בכיתי איתה, מבלי לדעת על מה.  לאחר כ-10 דקות של בכי, הבאתי לה כוס מים והיא מעט נרגעה, "אם את מרגישה צורך תוכלי לשתף אותי" אמרתי, " לא נעים לי, אבל... אני יכולה ללוות ממך כמה שקלים לאוטובוס"? שאלה ופרצה שוב בבכי תמרורים.  כמובן שהסכמתי לתת לה. כשהגיעה בפעם הבאה להתנדבות, החזירה לי את הכסף למרות התנגדותי. מאז עברו שנים אחדות, ממקורות שונים נודע לנו, שבעלה התאושש והיא חזרה לתרומות עלומות השם של מכשירים וריהוט ואפילו לתרומות אישיות - למשפחות נזקקות מבין החולים.

     יום אחד הגיע למחלקה ילד במצב קשה מאוד. התברר לצוות, כי הוא זקוק למכשיר יקר מאוד שאינו נמצא בביה"ח ולכן הוחלט להעבירו לבי"ח אחר. המשמעות היתה טורח גדול למשפחתו והדבר גרם להם צער וחוסר אונים "איך נסתדר? יש לנו מספר ילדים בבית וגם כך אנו נקרעים,  ללכת לעיר אחרת, זה ימוטט את כולנו - הן מבחינה תקציבית והן מבחינה אישית" מיררה אימו בבכי. לא ידענו מה לענות לה, אך ידענו שחיי הילד קודמים לכל. יצאתי מהחדר וליד חדר הרופאים פגשתי את שרה, סיפרתי לה את הסיפור והצעתי שתלך לעודד אותם, היא החלה לפסוע לכוונם ולפתע קפצה כנשוכת נחש ופשוט נמלטה מהמקום.  היא ניגשה אלי ואמרה: "תקשיבי, איני יכולה שהיא תראה אותי, בסדר"? התבוננתי בה באופן מוזר אבל השבתי: " בסדר, אין בעיה". "כמה עולה המכשיר הזה"? שאלה,  השבתי לה כי עלותו כרוכה בעשרות אלפי שקלים!!! "תני לי לברר משהו"... אמרה ויצאה, לאחר מספר דקות היא חזרה ואמרה "אנחנו נתרום את המכשיר, תגידי להם שהם נשארים בביה"ח, אבל בתנאי אחד - אף לא מילה על התורמת, אני מבקשת להעביר אותי בזמן שהותו של הילד למחלקה אחרת, אסור שהם יראו אותי"!  הלכתי בשמחה לחדרו של הילד והודעתי לאימו כי נמצאו תורמים למכשיר והם יוכלו להשאר במחלקה, היא חיבקה ונישקה אותי, כאילו אני זו שתרמתי את המכשיר ומסרתי לה את שמה של התורמת החפצה להישאר אלמונית.  

     הימים חלפו, שרה התנדבה במחלקה אחרת ומידי פעם הייתי מספרת לה איך מתקדם הטיפול בילד, כשאני כולי סקרנית לגלות את הסוד האמיתי. באחד הימים נפתרה התעלומה... הלכתי במסדרון ולפתע ראיתי את שרה הולכת לפני, קראתי לה: "שרה-שרה" היא הסתובבה, ועצרה ואני אמרתי לה: "הילד עומד להשתחרר, הכל בזכותך"... ולפתע קלטתי... אימו של הילד נמצאת חצי מטר מאיתנו, היא הסתובבה לשמע שמו של בנה והביטה בי ובשרה, עיני שתיהן ננעצו זו בזו, שתיהן נראו המומות ומזועזעות, "זו את התורמת?! אני מתעלפת"! שרה נותרה על מקומה ואילו אימו של הילד פרצה בבכי, וכשנרגעה קמעה אמרה: "אני מתביישת, זה לא מגיע לי, לא ממך "... הובלתי את שתיהן לחדר האחיות הקרוב ואמרתי: "אולי תגידו לי מה קורה כאן"???... אימו של הילד החלה לספר: "

     לפני מספר שנים נסעתי באוטובוס עם בעלי והילדים ואז שרה עלתה והחלה לחטט בתיקה ובארנקה ואח"כ אמרה לנהג שהחל לנסוע: "אדוני, תסלח לי, אבל גיליתי שאין לי כסף לשלם, האם אוכל לשלם פעם אחרת"?... הנהג החל לצעוק: "אם אין לך כסף למה עלית?... או שתשלמי או שתרדי אין לי ביטוח עליך". איני יודעת מה קרה לי, אבל השתכנעתי מהדברים של הנהג, מבט אחד עליה נתן לי תמונה של אישה עשירה וקמצנית, שמנסה לחסוך שקלים אחדים ורציתי שתלמד פעם אחת לקח, והיא במזל שכזה פנתה אלי ושאלה: "אולי את מוכנה להלוות לי"? "לא! אני לא אלווה לך, את תלמדי לא ליפול על אנשים, יש לך מספיק כסף" השבתי. בעלי הסתכל עלי ולא הבין מה קרה לי, אבל נתתי בו מבט מצמית, שהוא פשוט לא העז לדבר,  הנהג פתח את הדלת והיא ירדה. לאחר שנסגרו הדלתות הבנתי מה עשיתי אבל כבר היה מאוחר, היו לי ייסורי מצפון על מעשה זה. וכשהבן שלי חלה, מיד חשבתי על כך אבל הדחקתי, כעת הקב"ה מראה לי איזו אישה שפלה הייתי,  למי התאכזרתי, למי שתרמה מכספה והצילה את בני היקר.  אני מבקשת ממך סליחה ואבין אם לא תסלחי לי... אעשה הכל לכפר על חטאי הנורא כלפייך". באצילות נפש השיבה שרה: "אין בליבי דבר עלייך, אני חושבת שבזכות מה שקרה איתך, הגלגל שוב התהפך לטובה ומהמצב הנמוך בו הייתי,  חזרתי למצב עוד יותר טוב. את היית לי כתף ולא אשכח זאת לעולם", אמרה לי שרה "באותו לילה כשנאלצתי לרדת מהאוטובוס משום שלא נותרה לי אפילו פרוטה, היה זה המקום הנמוך ביותר שהגעתי אליו, או-אז הרגשתי על בשרי מה כוונת הפסוק "מאשפות ירים אביון"... פניתי לבורא העולם בבכי ומעומק ליבי שישלח לנו פרנסה והצלחה בעסקים. ומיני אז השתפר מזלנו וראינו ברכה בפרנסה , ואפילו יותר ממה שהיה לנו בעבר"...

 

 הבורא עולם יודע סינית... (אהרן ברגמן)

 

     שנים רבות הוא עוסק במלאכת קודש זו כמפקח שעטנז על רשת מפעלי ענק של טקסטיל בסין ובטורקיה. לשם כך עליו לשהות רבות בחו"ל, ליתר דיוק, הוא כמעט ואינו נמצא בביתו. זמנו מנוצל היטב עבור טיסות מהכא להתם וחוזר חלילה ושהייה ארוכה בארצות הניכר הרחק מארצנו הקדושה. הדבר היחיד המזרים לו חיזוק ועידוד היא הידיעה כי רבבות יהודים חרדים, שומרי תורה ומצוות, מתהלכים בחליפות נקיות לגמרי מחשש שעטנז, אך ורק הודות להשגחתו הקפדנית והמסורה    . '

 

     אינני דובר סינית ואף לא מבין מילה אחת בשפה זו' , מספר המשגיח, 'ולכן אני נאלץ להסתובב שם עם מתורגמן מקומי צמוד הדובר אנגלית רהוטה. כך אני מתקשר עמו באנגלית והוא מקשר ביני ובין העולם החיצון בסינית . 'עם הזמן נקשרו בינינו קשרים הדוקים. הוא מבין אותי היטב ואף מזהה את הניואנסים והדקויות שלי. לא אחת,  כאשר אנו צועדים בתוך מפעל הוא 'מזכיר' לי ששכחתי להציץ בפינה זו או עקפתי בטעות שורה אחרת, וכדומה '. 'בשיחות עמו, יצא לי כמה פעמים להסביר לו שבמלאכת קודש זו אין שום מקום לעשות הנחות למי שמחייך אלינו או מי שמנסה לדחוף שלמונים. 'התפקיד הוא עבור בורא העולם, שילדיו האוהבים יוכלו ללבוש בגדים ההולמים את רצונו ואת קדושתו, ולכן אין כאן שום מקום להנחות ולקומבינות', אמרתי לו'.

 

     הוא לקח את הדבר לתשומת ליבו והחל לחשוב על בורא העולם. יום אחד אמר לי שהוא בטוח שבורא העולם מבין סינית... 'מנין לך זאת'? שאלתי אותו בחיוך, תשובתו היתה כי אמו הישישה מדברת עם בורא העולם בסינית, מבקשת ומברכת, והוא עונה לה תמיד...'. ' לא התייחסתי כל כך ל'סיפורי הסבתא שלו' על אמו,  אבל כן אמרתי לו בפאתוס שאין לי ספק כי הוא עצמו יכול בוודאי לדבר עם בורא העולם בסינית. 'תגיד לבורא שמכיוון שאתה עוזר לילדיו, אז בבקשה שהוא יעזור לך', ובוודאי תיענה בכל בקשותיך, הבטחתי בתום '. 'אני בעצמי שכחתי מכל השיחה, מספר לנו לאחרונה המשגיח בהתרגשות, אלא שהמתורגמן עצמו הזכיר לי זאת' . 'בנסיעה האחרונה שלי לסין, ביום האחרון, הוא פונה אליי: "כבוד הרב אכן צודק. הבורא יודע סינית...", והוא מספר כי אמש טרם עלה על יצועו ראה שתינוקו קודח מחום. במצב כזה ייבצר ממנו להופיע לעבודה למחרת '. "עצמתי עיניי ופניתי לבורא העולם בסינית. אמרתי לו,  הרי אני עובד עבור ילדיך היהודים, ואם אני מחר לא יגיע לעבודה, הרב לא יוכל לעמוד במשימותיו, אנא בבקשה,  עשה אתה למען ילדיי ושלח לתינוק רפואה שלימה...". " הלכתי לישון ברוגע. קמתי בבוקר וראיתי להפתעתי שהתינוק בריא לחלוטין והכל בסדר... הנה כבוד הרב, היית צודק. אכן הבורא מבין טוב סינית...".

 

 

לדעת שאני לא יודע! (הרב שלמה הלוי שליט"א)

     פרשתנו היא הפרשה הפותחת את הספר השלישי בחמשת חומשי התורה ונקראת על שמו ״ויקרא״. בנוסף נקרא ספר זה בשם: ״תורת כוהנים״ שעיקרו עבודת הקורבנות הנעשית ע״י הכוהנים במשכן.

     המילה הראשונה ״ויקרא״ נכתבה עם א' זעירא = א' קטנה. חז״ל מבארים שהאות אלף משמעותה אולפן וכמאמרם בגמרא: אלף בינה - למידה. לא לחינם קבעוה בראש האותיות ואיננה מופיעה בדפי הש״ס (כל מסכת מתחילה בדף ב') ומדוע זה כך? הרמב״ם כותב:״תכלית הידיעה היא - לדעת שאינך יודע״ פירוש: שאם אדם חושב שהוא יודע הכל - לעולם הוא לא ילמד. זוהי הסיבה שאין דף א' בדפי התלמוד - לומר לך שאפילו אם הנך בקי בכל הש״ס, דע! אפילו את דף א' אינך יודע... אם כן זוהי הסיבה שהאות א' במילה ויקרא - קטנה לומר שבכדי ללמוד חייב אתה להקטין את עצמך ורק אז תחפוץ לדעת יותר...

     מספרים על אחד מגדולי ישראל שחיפש שידוך לבתו. פנה לישיבה הסמוכה וביקש מראש הישיבה חתן מהבחורים הלמדנים. ראש הישיבה שלא רצה לקחת על עצמו אחריות כה עצומה, אמר לו:״כנס ותבחר לך״. החליט הרב להעלות שאלה קשה לתלמידים, והתלמיד שיצליח ל״פצח״ את הקושיה הוא יהיה החתן לבתו. וכך היה, השאלה נשאלה לפני התלמידים, כולם ניסו להראות את בקיאותם הרי לא בכל יום מזדמן שידוך שכזה וניסו בכל כוחם לתרץ. אך למגינת ליבו של ראש הישיבה שום תירוץ אמתי לא התקבל, תלמידים רבים ניסו אך לשווא! יצא אותו גאון מהישיבה, ללא חתן לבתו. כשעלה לעגלה ויצא לדרכו, הוא שומע לפתע צעקות מאחור, ״רבי עצור״! רואה הרב את אחד התלמידים מזיע ומתנשף, שואל אותו הרב: ״תירוץ״ יש לך״?.. עונה התלמיד:״לא״! לא מעניין אותי השידוך מעניין אותי לדעת את התירוץ״! ״בבקשה, רבי, אמור נא לי מה התירוץ?! הרי לא אדע מנוחה ללא התירוץ״. חיבק הגאון את אותו בחור ואמר לו:

     ״אינני מחפש תירוץ - אני מחפש בחור שרוצה לדעת את התשובה - שחשקה נפשו ללמוד - אתה תהיה חתן לבתי!״... זהו שאמרו חז״ל בפרקי אבות: ״איזהו חכם הלומד מכל אדם״ - זה שמוכיח שהא' שלו קטנה... ומי גדול בענווה יותר ממשה רבנו ע״ה?! זהו ויקרא אל משה בא' זעירא...

     עלינו לזכור שהסיבה לכל החטאים היא הגאווה שבאדם. השפל איננו חוטא במהרה, לעומתו הגאוותן איננו מקבל תוכחה ומשום כך מועד לכישלון. באה א' זעירא דווקא בחומש זה - תורת כוהנים לומר שע״י הענווה לא נזדקק לקורבנות שיכפרו...








אחד שאל מהגר''א תיקון למחשבות זרות שבתפילה. והשיב לו על דרך הרמז ''ובבואה לפני המלך עם הספר ישוב מחשבתו הרעה'' – כלומר להתפלל מתוך סידור. המלך הוא הקב''ה וכנסת ישראל היא אסתר, רמז לנו הכתוב שכאשר נבוא להתפלל לפני המלך, על ידי שיתפלל מתוך הספר תשוב מחשבתו הרעה.

     אם לא נטל מים אחרונים, יתהפך "שלחן" – "לנחש". (יסוד ושורש העבודה, שער ז', פרק ז' בשם האריז"ל)

    "בשלשה דברים אדם ניכר: בכיסו, בכוסו ובכעסו".

     בשם ר' שלום שבדרון זצ"ל מביאים שקיים דמיון בין מעשיו של המן לאדם הראשון. במגילה מסופר על המן שאמר "וכל זה איננו שווה לי" - כל ממונו, עושרו, והצלחתו, שהיו בקנה מידה שאין לשער, לא שוו לו כיוון שבן-אדם אחד - מרדכי - לא משתחווה לו. כך גם אדם הראשון, שהותר לו לאכול מכל עצי הגן, חשק רק את העץ אותו אסור היה לו לאכול.


השיעור [מתוך 'יחי ראובן' - יתרו[

     בצעירותי למדתי בישיבת פוניבז' הקטנה. אחד ממגידי השיעורים שלנו היה הגאון הצדיק רבי שמחה קסלר זצ"ל ]שבאחרית ימיו שימש כרב העיר קרית ספר]. הוא היה אדם חשוב מאד, היתה לו הסברה נפלאה כזו, שכל אחד יכול היה להבין את השיעור. המשגיח של הישיבה היה רבי שרגא גרוסברד זצ"ל - תלמיד של רבי שמעון שקופ. בהמשך, הוא התמנה לעמוד בראש החינוך העצמאי, אבל קודם לכן היה משגיח לעילא ולעילא!

     פעם, חלה רבי שמחה זצ"ל והוצרך לעבור ניתוח. אנו, התלמידים, באנו לבקרו בבית החולים "אסותא" בתל אביב. עברו כמה שבועות מהניתוח, והמשגיח מסר לנו שיחה, ובה סיפר לנו כך: "כולם בוודאי יודעים שאחד הר"מים, רבי שמחה, היה חולה ועבר ניתוח. ובכן, שלושה שבועות אחרי הניתוח, הגיע ר' שמחה לביקורת אצל הפרופסור המנתח ושאל אותו: 'אני כבר יכול לומר שיעור בישיבה'? "כן" - אמר הפרופסור - "נו פרובלם, אין בעיות,  למה לא"? אבל ר' שמחה לא היה רגוע, הוא הרגיש בעצמו,  שאינו מסוגל עדיין לומר שיעור, קשה לו מאד, על כן שאל פעם נוספת: "בטוח"? "ודאי" - ענה הפרופסור - "אין שאלה בכלל, הלא חלפו כבר שלושה שבועות מהניתוח".  ר' שמחה הגיע הביתה. הוא חשש לומר את השיעור, הרגיש שזה ממש לא שייך, החליט: אני לא אבוא לישיבה לומר שיעור, כי אז, באמצע השיעור אאלץ להפסיק - כי אראה שאיני יכול להמשיך, מה יעשו? יחפשו מגיד שיעור אחר באמצע? אמר - אעשה קודם נסיון בבית. קרא לכמה תלמידים והתחיל לומר להם שיעור. לא עוברות חמש דקות והוא מרגיש שהוא נקרע לשניים, לא שייך שימשיך. סגר את הגמרא, ואמר לבחורים: "לכו לישיבה, אני לא יכול, אני פשוט נחתך לשנים"! "ואני שואל אתכם", פנה אלינו רבי שרגא גרוסברד זצ"ל בשיחתו, "מי טעה פה? הלא הפרופסור הוא בעל ניסיון, והוא אמר שרבי שמחה קסלר כבר יכול לומר שיעור - שלושה שבועות אחרי הניתוח. ורבי שמחה עצמו סבר שאינו יכול, וכך באמת התברר - אז מי מביניהם טעה"? "הבה נתבונן", המשיך המשגיח, "הרב ודאי לא טעה,  הרי הוא עשה נסיון, והוכח בבירור שאינו יכול. אז מה,  הפרופסור טעה? לא מסתבר. לפרופסור יש נסיון רב ופרקטיקה, הוא עשה הרבה ניתוחים, וחולים רבים עברו אצלו - אם הוא אמר שהרב יכול להגיד שיעור, כנראה שלא טעה באבחנתו . אם הרב לא טעה והפרופסור לא טעה, היכן כאן הטעות?  נו, אז מי צודק ומי טועה? "התשובה פשוטה מאוד" - אמר המשגיח. "לא הרב טועה ולא הפרופסור טעה. השאלה היא מהנקרא "שיעור" אצלהפרופסור. כשהוא מלמד באוניברסיטה,  שם הוא אומר משפט אחד - בשקט - מילה במילה, בניחותא , ללא מאמץ גדול... זה נקרא שיעור אצל הפרופסור. שיעור אחר הוא לא מכיר. ואכן, שיעור כזה באמת אפשר לומר גם שבוע אחרי ניתוח... הייתי רוצה שהפרופסור הזה יבוא ויראה כיצד ר' שמחה קסלר אומר שיעור, ונראה האם גם אז עדיין היה אוחז בדעתו, שמותר לו לומר שיעור. התורה הקדושה היא "כל עצמותי תאמרנה", ואצל הרב שמחה קסלר זו אש!!!  


     הילדים של ר' שמחה, סיפרו דבר מבהיל: אחרי כל שיעור,  כשבא הביתה, היה חייב להחליף את כל הבגדים העליונים שלו. הם היו פשוט רטובים מזיעה ולא היה שייך ללבוש אותם. כה גדול היה המאמץ שלו במסירת השיעור. כך לומדים ומלמדים תורה. 


 





ו' אדר ב' ה'תשע"ט




א' זעירא. חז״ל מבארים שהאות אלף משמעותה אולפן וכמאמרם בגמרא: אלף בינה - למידה. לא לחינם קבעוה בראש האותיות ואיננה מופיעה בדפי הש״ס (כל מסכת מתחילה בדף ב') ומדוע זה כך? הרמב״ם כותב:״תכלית הידיעה היא - לדעת שאינך יודע״ פירוש: שאם אדם חושב שהוא יודע הכל - לעולם הוא לא ילמד. זוהי הסיבה שאין דף א' בדפי התלמוד - לומר לך שאפילו אם הנך בקי בכל הש״ס, דע! אפילו את דף א' אינך יודע... אם כן זוהי הסיבה שהאות א' במילה ויקרא - קטנה לומר שבכדי ללמוד חייב אתה להקטין את עצמך ורק אז תחפוץ לדעת יותר...


     אמרו חז״ל בפרקי אבות: ״איזהו חכם הלומד מכל אדם״ - זה שמוכיח שהא' שלו קטנה... ומי גדול בענווה יותר ממשה רבנו ע״ה?! זהו ויקרא אל משה בא' זעירא...


     גם ילד ממלח, צריך תוספת מלח – חזר ואמר רבי שלמה זלמן – ילד מוכשר צריך רב מעולה יותר, וחריף יותר, כדי ללמדו תורה, ובמקביל עליו לזכות לעידוד גדול ולהדרכה אמתית בלמוד, כשבהתאם לכישרונותיו הברוכים הוא זוכה לרמת למודים גבוהה יותר.


     חד וחלק - לא המקום של האדם מכבדו, אלא האדם מכבד את מקומו.

בראשית (הגה"צ ר"א בידרמן שליט"א(

     היה מעשה בשנת תשע"ז באחד מבתי הכנסת כאן בארה"ק. לקראת שמחת תורה פנו הגבאים לאחד המתפללים וביקשו ממנו, שהיות ואין בביהכנ"ס כי אם ספר תורה אחד, יואיל בטובו להשאיל להם את הס"ת המונח בביתו לערוך גם בו 'הקפות'. האיש הסכים להם בחפץ לב.

     בעיצומן של ההקפות נפל הס"ת רח"ל מיד אחד המתפללים, ונהפך לאבל מחולם, ולא עוד, אלא שהאברך אשר מידו נשמט הספר התעצב אל ליבו, פנה אל ביתו ונשכב במיטה מרוב בלבול וייאוש... בהגיע שעת קריאת התורה, קראו פרשת 'וזאת הברכה' בספר הרגיל, ואח"כ פתחו את הס"ת ה'שאול' (שנפל) לקרוא בו בפרשת 'בראשית' כדת היום. והנה לא יאומן כי יסופר, עיניהם הרואות שלא נכתב בספר התורה תיבות 'בראשית ברא ', אלא הוא מתחיל בתיבת 'אלוקים את השמים'... והתברר למפרע שהס"ת פסול מעיקרו, ולא נפל כאן ספר תורה אלא חומש. מיד מיהרו לספר לאותו אברך שכל בכיו בכיה של חינם היא, והוא כבר יכול לצאת מן המיטה... ותחי רוחו.

     מיד פנה בעל הספר אל הסופר שכתב את ספר התורה ושאלו:  הייתכן, כיצד אירעה טעות כזו? השיב לו הסופר: הרי מפורשות שאלתי אותך בתחילת הכתיבה, שיש הנוהגים להשאיר מקום חלק בתחילת הספר כדי לכבד בכתיבת אותיות אנשים צדיקים ומכובדים, ואמרת לי לעשות כן...


הלימוד: הנה כל יהודי הוא כמו ספר תורה [ועל דרך שאמרו שהעומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה, לס"ת שנשרפה], ולפעמים 'נופל' הוא, וממילא מתייאש ונשבר לבו בקרבו כשהוא בוכה ומתאונן על 'ספר התורה' שנפל... לזה נאמר: מה לך בוכה? טעות בידך... אין כאן 'ספר תורה', מעולם עוד לא היית ס"ת השלם, כי מראשית דבר נולדת עם חסרונות וטבעיים אלו... ואם עוד לא היה אצלך 'בראשית ברא', עדיין אין עוד ס"ת... אדרבה, התחל מעתה בהתחדשות, כדאי שבקרוב ממש יבוא הספר תורה - שלך לידי גמר. 








ה' אדר ב' ה'תשע"ט


 אם אתה מוצא שאתה הכי חכם בכיתה אולי אתה לא בכיתה הנכונה. (שמואל אייזיקוביץ)


     אמרו חז"ל בת תחילה סימן יפה לבנים" י"ל בדרך צחות: "בת תחילה" זו בתו של המן שקפצה מהגג כשראתה את אביה מרכיב את מרדכי על הסוס, וזה היה "סימן יפה לבנים", דהיינו שזה היה סימן ל"יפה" שגם הוא סופו קרוב , ד"יפה" בגימטריא "המן" )95 ,) וגם סימן ל"בנים" שגם בניו של המן נתלו ונהרגו... )בשם הג"ר צבי חשין שליט"א(


     אנחנו לא מתארחים בביתו של הקב"ה, אלא "מארחים" אותו בתוך ליבנו. המשכן הינו קריאה לאדם "להשכיר" את דירתו - את חדרי ליבו לקב"ה, בבחינת "וְשכַנְתִּי בְתֹוְך בְנֵי    יִּשְרָאֵל " ) שמות כט, מה(. בְתֹוְך ליבם.


     בדרך בדיחותא שמעתי מפ"ק הגה"ק מבויאד זצוק"ל, שפעם נפגשו ביניהם שני עניים בימי הפורים, אמר האחד לחברו בשמחה גדולה: איזו טובה גדולה עשה עמנו המן, שעל ידו קבלנו ממון הרבה במתנות לאביונים...  ענה לו חברו לעומתו: אל לך למהר לשמוח, הנה כל מה שנתן לנו המן, מהרה יבוא פרעה ויוציא הכל עבור הוצאות הרבות של חג הפסח הממשמש ובא... )טיב הפרשה(

האיש עם התשובות )ומתוק האור(

     דרש "לקוטי צבי הכהן" על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" - אדם שהוא שומר שבת, אך אינו עושה כן בצורה מושלמת, סופו "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך". הוא עצמו יעשה את כל מלאכתו.  לעומת זאת מי שחי ברמה גבוהה יותר של "יום השביעי שבת לה' אלקיך ", ומגיע למצת של עבודת ה' מושלמת יותר, הרי שהוא זוכה לשכר של "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך", אלא אומות העולם יעבדו עבורו וימלאו את כל צרכיו    . מפליא להווכח ולראות כי כאשר הקב"ה רוצה לתת ליהודי את פרנסתו הוא מזמן לו אותה שלא כדרך הטבע, וגורם לאומות העולם לעשות עבורו כל מה שביכולתם, אפילו במצב שעל פי כל גדרי ההגיון הם אינם צריכים לעשות זאת.

     הרב בן ציון מוצפי שליט"א סיפר כי בפרס התגורר יהודי כפרי, שהיה עובד לפרנסתו בשדה. קשה היתה המלאכה, מעלות השחר עד שקיעת החמה הוא נאלץ לחרוש ולזרוע. ולמרות זאת מעולם לא ראה ברכה בעמלו, ורק בקושי רב הצליח להביא טרף לבני ביתו.  מדי יום ביומו היה אותו יהודי נושא את עיניו לשמים ומתחנן: "רבונו של עולם, אנא ממך, זמן לי את פרנסתי ברוח מתחת ידך הגדולה", ומעולם לא חדל מלקוות לישועת ה' . ויהי היום, והנה תוך כדי עבודת החרישה המיגעת הוא מבחין בפרש הרוכב לכוונו. כשהגיע הרוכב הוא נגש והודיע לו כי אמו המתגוררת בטהרן, עיר הבירה, נפטרה. ' 'שבעה' ישב האיש בביתו, משום שהמרחק ממקום מגוריו לטהרן היה גדול,  אולם לקראת ה'שלושים' התאמץ לנסוע לבית אמו, והביא פירות מן השדה שלו, על מנת לזכות אנשים בברכות לעילוי נשמתה.

     לסעודה שערך הגיע גם החכם שאמר דברי תורה וסיפר סיפורים שונים.  לאחר שהסתיים הארוע, פנה להתארגן ולשוב לביתו.  המולה קדמה את פניו ברחובה של עיר, וכשבר רמה טעמה, נודע לו שהמלך אמרו לעברו במקום זה בעוד זמן קצר.  האיש, אשר מעודו לא ראה את המלך פנים מול פנים, התרגש ביותר. ואכן,  לא חלף זמן רב וכרכרת המלך פלסה לה דרך בין ההמונים. עמד האיש וברך בכונה רבה: "ברוך... שחלק מכבודו לבשר ודם", והמלך שהבחין בכך, עצר את מרכבתו וסמן לו לגשת אליו. " מי אתה?" שאל המלך . "יהודי מכפר פלוני", השיב האיש ביראת כבוד. " אתה יהודי?... ובכן אחוד לך חידה, ואם תדע את התשובה אשלם לך עשרה זהובים".  עשרה זהובים? - האיש בלע את רוקו בתדהמה. סכום זה היה מרויח במשך שלושים שנה! הוא כרה את אזנו, והמלך שאל: "האם יודע אתה כיצד קראו לאמו של אברהם אבינו?". " אדוני המלך", אמר האיש, "מה אקבל אם אומר את שם אם-אמו בנוסף לכך?". " על כל שם עשרה זהובים". "ובכן לאמו קראו אמתלאי, ולאם אמו קראו כרנבו ". המלך התפעל, ובו במקום העניק לו עשרים זהובים.

     אשרו של היהודי הרגיע שחקים, והוא אמר למלך: "אבקש את סליחת המלך מראש, אולם אני מרגיש צורך לשאול גם את המלך חידה כלשהי". נתן ה' את חינו בעיני המלך והוא הסכים. נענה היהודי ואמר: "כאן בפרס התגורר לפני שנים רבות רשע מרושע שרצה להרוג את כל העם שלנו, הלא הוא המן הרשע. האם יודע המלך כיצד קראו לאמו?"  המלך לא ידע להשיב, והבטיח לו עשרה זהובים נוספים לתשובה, והיהודי אשר זה עתה שמע בדרשת החכם בסעודת ה'שלושים' את המידע, אמר מיד: " שמה היה אמתלאי בת עורבתי", ובתמורה לכך קבל עוד עשרה זהובים.  כעת היו בידו בן רגע שלושים זהוב - סכום שהיה מספיק לפרנסתו עד תחית המתים... הוא הודה נרגשות למלך, והמרכבה המשיכה בנסיעתה.  פתאום נזכר היהודי בענין כלשהו והחל לרוץ אחרי המרכבה. " מה קרה כעת?", עצר המלך את המרכבה. " אדוני המלך, אנו עומדים ושואלים כאן שאלות מלפני אלפי שנים... אולי נדבר על מה שארע בחודש האחרון בטהרן?... אשאל את המלך שאלה, ואם המלך ידע לענות לי - אחזיר לו את כל שלושים הזהובים שבידי, ואם לאו - האם יאות המלך להעניק לי שלושים זהובים נוספים ?". "שאל", מרגע לרגע גבר חן האיש בעיני המלך. " אדוני המלך", נענה האיש בענוה, "לפני כחודש נפטרה אמי, שהתגוררה בטהרן, אולי יודע המלך כיצד קראו לה?!...".

     מעשה נוסף המראה כיצד דואג הקב"ה שאומות העולם יפרנסו יהודי - גם במצבים בלתי הגיוניים לחלוטין ספר ה"בן איש חי", ומעשה שהיה כך היה : יהודי אחד מחוסר פרנסה החליט לפרסם את עצמו כיודע עתידות ולנסות להתפרנס מן הענין בכבוד. בדרך כלל היה נוהג להבטיח לבני אדם הצלחות כאלו או אחרות - ממין הדברים שאנשים אוהבים תמיד לשמוע - אך באחד הימים נתקל בבעיה קשה:  בארמון המלך ארעה פריצה לכספת הגדולה ורכוש יקר ערך נגנב. המשטרה לא הצליחה למצוא את עקבות הגנבים, ואי מי, אשר שמעו של מגיד העתידות היהודי הגיע לאזניו, המליץ עליו בחום.  המלך קרא לו באופן אישי והורה לו לעשות כל שביכלתו כדי למצוא את הגנבים, ועיניו של היהודי חשכו... מנין לו לדעת מי הם הגנבים? מי ידוע מה יגזור עליו המלך כשיאכזב אותו?  בלית ברירה החליט כי לכל הפחות הוא ינסה לדחות את הקץ, לכן פנה אל המלך ואמר: "אני זקוק לשלושים יום עבור פענוח הענין הזה, וגם לשלושים תפוחים". התפוחים היו יקרי ערך בתקופה זו, והיהודי החליט כי אם נגזר עליו למות, לכל הפחות יעזוב את העולם מתוך הנאה כלשהי...  שב הביתה, הביא לאמו אתה תפוחים וספר לה כי לדעתו ה'עסק' אבוד, ואף חייו עומדים על כף המאזנים, אך לפחות תפוחים ישנם...  עוד באותו ערב החליט לאכול את התפוח הראשון, וכשסיים קרא: "אמא, אחד גמרתי..." הוא לא הבחין באלמוני שהשתופף מאחורי חלון הבית וניסה לקלוט כל הגה היוצא מפיו. היה זה אחד משודדי הכספת, שנשלח במיוחד כדי לבלוש האם מגיד העתידות מצליח לגלות אותם. כששמע האיש את ההכרזה הנרגשת: "אחד גמרתי", הבין שאחד מן השודדים ידוע כבר. " מי הוא אם לא אני?", מלמל לעצמו כשהוא רועד מפחד, וחיש נמלט מן המקום וסיפר בבהלה לראש השודדים שבאזניו שמע את מגיד העתידות מצהיר, שיש לו כבר קצה חוט. " נמשיך מחר לבדוק את העניין", ראש השודדים התייחס לכך ברצינות גמורה,  וכבר למחרת שלח שליח נוסף כדי להמשיך בבילוש.

     הערב ירד, ומיודענו היהודי מסיים לאכול את התפוח השנים ומכריז: "שנים כבר יש". לבוש השחורים שמתחת לחלון החל לרעוד בכל גופו. "גם אני כבר נתפסתי...", הרהר בבעתה, ורץ לראש השודדים כדי לבשר לו על כך.  ביום השלישי החליט ראש השודדים לוודא את העניין בעצמו. הוא עמד והאזין מתחת לחלון, והכרזת היהודי לא אחרה לבוא: "שלשה כבר גמרנו".  בהברקת פתע מהר לנקוש על דלת הבית. "נתן לך את כל הסחורה הגנובה", נשבע בהן צדקו, "רק אל תגלה מי אנחנו...". היהודי הסכים, כמובן, וכך ביום הנקוב הצליח להשיב למלך המאושר את כל הממון כולו.  המלך התפעל מאד מן ההצלחה. בהזדמנות הקרובה בה ישב עם חבריו,  התפאר בפניהם באיש המיוחד שמתגורר בממלכתו. " קרא לו לכאן וננסה אותו", אמרו החברים, ומגיד העתידות התבקש לבוא במהירות לארמון.  עד בואו ניסו החברים ללכוד ציפורים, שתי ציפורים ברחו להן והשלישית נלכדה והושמה בכלוב. כשנכנס מגיד העתידות לחדר הם שאלו אותו: "מה עשיו כאן עד בואך?"  היהודי הרהר לרגע אחד. הוא חשש לספר להם ספורים בעלמא - ולבסוף אמר: "פעמים נמלטה הציפור, אבל בפעם השלישית לא", במלים אלו תאר,  למעשה את מאורעות חייו והביע את חששו כי למרות שהצליח להמלט פעם או פעמיים - בפעם השלישית כבר לא יצליח.  הוא, כמובן לא שער את ההתפעלות העצומה שיעוררו דבריו, את האמונה שהוא באמת יודע-כל, ואת המתנות הנכבדות שקבל מכל הקרואים.

     לא חלף זמן רב ושוב התרחש אתו מאורע פלאי - באחד הימים הוא הגיע לארמון ובקש לדבר בדחיפות עם המלך. המשרתים סרבו להרשות לו להכנס ואמרו כי המלך נכנס עתה לחדר הרחצה, אך הוא שעט פנימה ופתח את הדלת, הבחין במלך עומד ומתכונן להתרחץ, הכה אותו וברח.  המלך שהופתע הסתובב במהירות והחל לרוץ אחר המכה, ובאותו רגע שבו יצא מחדר הרחצה התמוטטה התקרה שמעליו והוא נצל בנס ממות בטוח. " איך ידעת?" - התפעל המלך. "לא אגלה זאת, ויהי מה", השיב האיש, אשר חש כי אלקיו בעזרו. " מדוע הכית אותי ולא אמרת לי לצאת?", התעקש המלך להבין. " לו הייתי אומר, היית שואל אותי מדוע ולמה, ובין כה וכה היתה התקרה נופלת עליך", תרץ לו האיש, ושוב לא היתה כל טענה בפי המלך כלפיו.


     הנה כי כן - מסים ה"בן איש חי" את ספורו - כאשר רוצה הקב"ה להיטיב עם אדם, אין האדם זקוק ליכולת שכלית מפותחת מאוד או לכושר מסחרי, אלא מזמן לו הקב"ה פרנסה ברוח מן הלא כלום... וזה שנאמר "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך" (דברים כח, ב), גם אם ימלט האדם מן הברכה, כאשר נגזר עליו לקבל אותה, לא יוכל להתנער ממנה לעולם. 







ד' אדר ב' ה'תשע"ט



אדם חלש נוקם, אדם חזק סולח, אדם חכם מתעלם.


     בחיים, לא משנה כמה גדול הבית אלא כמה שמח הבית.

      "הספרות, הציור והחיטוב (פיסול) עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית", כותב הרב קוק. "וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו". כלומר: האומנות אמורה לבטא את כל מה שמסתתר בעומק הנפש, ואם יש רגש אחד שעוד מתחבא שם – צריך לטרוח ולבטא אותו.    

     כשהקב"ה ברא את העולם, הוא ברא בו מליוני עופות,  מליוני עשבים, מליוני עצים, אבל רק אדם אחד? תברא מליונים!  לפיכך נברא האדם יחידי, כדי שתדע ותפנים שכל העולם נברא רק בשבילך. חביב אדם שנברא בצלם! אז חייבים לכבד כל אדם.

ירידת התפילות )הגרמ"י רייזמן(

     שמעתי מהרה“ג רבי זונדל קרויזר כאור החמה מזהיר זצ“ל שהוא התבונן שיש כמה משפחות שהילדים הראשונים הם תלמידי חכמים מופלגים, והילדים האחרונים פוחתים והולכים, וחשב שזהו לטעם חסרון התפילה, כי כשנותנים לאדם רשימה של עשרות שמות להתפלל, איכות התפילה יורד ופוחת מאחד לשני. למשל כשאדם נוסע למקום קדוש ויש לו עשר בנים, הרי אדם הוא מוגבל וכחות נפשו אוזלים, כשהוא מתחיל להתפלל הוא מתחיל בתפילה חזקה על הראשון ועל השני פחות וכו‘. וכן בענין הזמן, כי כשהיה לו ילד אחד היה מרבה בתפילה על זה הבן, כשיש לו שני בנים נתחלקים כחות הנפש בתפילה בין שני הבנים, כשנולד ילד שלישי מתחלק לשלוש, ונמצא שהראשון נשאר תמיד עם תפילות רבות יותר משאר הילדים. ואמר רבי זונדל שהאימא שיש לה יותר ילדים צריכה לעמוד הרבה יותר זמן בהדלקת נרות.  שאם היתה עומדת בתפילה בהדלקת הנרות רבע שעה כשהיה לה רק בן אחד,  הרי שכשיש לה שני בנים צריכה להתפלל חצי שעה וכו‘. והתפילות האלה אינן ’מותרות‘ אלא חיוב ההורים על הבנים. כמ“ש רבי שמעון ממגנצא בפיוט דשבועות על עשרת הדברות, והזכיר בדיבור של כבד את אביך ואת אמך שהם הולידו אותך וגידלו אותך והתפללו עליך הרבה תפילות ותחנונים ממילא עליך לכבד אביך ואימך. הרי שאחד ממצות האב על הבן הוא התפילות. ומה אשמים הבנים האחרונים שהם נולדו בסוף השורה? כך מלמד אותנו משה רבינו ’ושם האחד אליעזר‘ כשהתפלל על הבן השני התייחס אליו כבן יחיד. כך יש להתייחס לכל ילד וילד בגשמי וברוחני.


     עוד עצה שמעתי מרבי זונדל שכדאי לשנות את סדר התפילה על הילדים,  פעם להתחיל מהראשון עד האחרון, פעם להתחיל מהאחרון עד הראשון,  ופעם מהאמצע כלפי מעלה ופעם כלפי מטה, שכך נמצא שתמיד יתחיל להתפלל בחמימות הלב על כל אחד ואחד מהילדים. וראיה לדבר שבתוה“ק הוזכרו י“ב שבטי י“ה שש עשרה פעמים, ובכל פעם נכתבו בסדר שונה, ללמדך סדר התפילות, כפי הנראה גם כשהתפלל יעקב אבינו על בניו היו לו כמה וכמה אופנים פעם התחיל מראובן פעם מיוסף פעם מבנימין. ואם אמרו חז“ל ’לעולם אל ישנה אדם בן בין הבנים‘ אינו אלא רק לגבי בגדים וכתונת אלא גם לגבי תפילות. וכן לגבי שעה שמשקיע ללמוד עם הילדים, אם היה לומד עם הבן הראשון שעה אחת, מדוע יחלק השעה לעשר בניו, שש דקות לכל ילד? הרי כל ילד שנולד צריך להשקיע שעה נוספת בחינוך הבנים. כך היה לפני שתיקן יהושע בן גמלא את התלמודי תורה, אך כיון שכבר תיקנו שיש חידר, הרי עדיין מצוה בו יותר מבשלוחו, ויש להשקיע בכל בן ובן כמה שהיה משקיע לבן יחיד.  כך מקיימים ’ושם האחד אליעזר‘ ולא ’השני‘, ללמדנו כמה האמא צריכה להקדיש בתפילה על כל אחד ואחד, וכמה האבא צריך להקדיש בלימוד עם הבנים.




  
 ג' אדר ב' ה'תשע"ט


ביום העשרים וחמשה לחודש מת נבוכדנצר הרשע מלך בבל, ונקבר למחרת, וביום כ"ז בו בא בנו אויל מרודך והוציאו מקברו והשליכו כנצר נתעב – כדי לבטל את גזירותיו, וישא את ראש יכניהו מלך יהודה מכלאו.


     בספר "אמרות טהורות" של כ"ק אדמו"ר מראחמיסטריווקא - ארה"ב שליט"א, הביא מש"כ בספה"ק "אור המאיר" על הא דכתיב: ויהי רעב בארץ (בראשית י"ב, י'), דהנה "ויהי" הוא לשון צער, ר"ל צער גדול הוא שהרעב של האדם הוא "בארץ" – בענייני ארציות, כי כל השתוקקותו של אדם צריך להיות רק בעניינים רוחניים, ואפילו כשהוא משתוקק לדבר גשמי, זה צריך להיות אך ורק לצורך המטרה הרוחנית שיתחזק בזה לצורך עבודת ה' ולא לצורך הדבר הגשמי גרידא. 


     בפסוק נאמר (עמוס ח', י"א): לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'. אמרתי פעם בדרך צחות, דלפעמים בעת שהאדם עסוק בצרכיו הגשמיים בשקידה עצומה, הוא שוכח לאכול ואינו מרגיש כלל שהוא רעב – "לא רעב ללחם ולא צמא למים" – הוא אינו רעב לאכול ואינו צמא לשתות באמצע היום, "כי אם לשמוע את דברי ה'" – רק כשמגיע העת ללמוד – כשמתחיל השיעור בביהמ"ד, אז בפתע פתאום הוא מתחיל להרגיש את הרעבון או הצמא...


     כשיושבים בבית המדרש – בד' אמות של הלכה –  וכי "חכמה" הוא להיות "ירא שמים"? הרי הוא יושב במקום שכולו תורה, ברם החכמה הוא, כשסוגר הגמרא או כשמגיע בין הזמנים, או בין הסדרים, כשצריכים לצאת מן הישיבה או מהכולל , אז הוא שעת מבחן – איך הוא הולך ברחוב, כשמגיע הביתה איך הוא מתנהג שם, האם הוא מכבד את הוריו ואת ב"ב, האם הוא מכבד אחיו או אחיותיו, האם הוא עוזר בבית, ואיך מתפלל ומתי מתפלל. 

" להיות שמח בחלקו" )סיפר הגאון הרב ח.י. קרלנשטיין שליט"א  ((ויוציא עמו בששון).

     היה זה ביום בהיר, אשה שהיתה בסוף החודש התשיעי להריונה, הגיעה בכוחות עצמה לאחד מבתי החולים בארץ כשהיא לחוצה ומבוהלת. הרופאים ניסו להרגיעה, אך לשווא. "אינך יכולה ללדת במצב שכזה, זהו פיקוח נפש שיכול לסכן אותך ואת העובר", הודיע לה הרופא הבכיר. האשה פרצה בבכי נסער ואמרה: "אני פוחדת ללדת".  מדוע? האם זה הלידה הראשונה שלך? שאלו הרופאים. "לא", השיבה, "זו הלידה השביעית". "אם כן, ממה יש לך לפחד"? תמהו. האשה נחנקה מבכי והשיבה: " כשהייתי בלידה הראשונה, בעלי כל כך ציפה לבן זכר. זה היה כל חלומו ותקוותו – בן שיוביל את המשפחה,  אשר יוכל הוא לחנכו ולגדלו ויהא לו עזר ולסעד. אך רצה הקב"ה אחרת ונולדה לנו בת. בעלי לא קיבל זאת בשמחה, ואמר לי: "בפעם הבאה אני רוצה רק בן, לא בת".  ניסיתי לצחוק, כאילו הדבר תלוי בי?!  אך בעלי לא צחק והיה רציני. בלידה השניה בעלי התרגש והתכונן, הוא היה בטוח שכעת הוא יזכה לבן זכר. הוא כבר תיכנן את הברית ואת האולם בו יערך האירוע. אך הרופאים בישרו לו בתום הלידה: "מזל טוב, יש לך בת"!  הפעם, בעלי כבר לא חייך, הוא כעס עלי, כאילו עשיתי לו עוול. בלידה השלישית הוא אמר לי: "הפעם אני לא רוצה לשמוע על בנות, רק בן".  אך בתום ההמתנה מותחת, הוא התבשר בשלישית: "מזל טוב, נולדה לך בת שלישית מתוקה". כך היה גם בלידה הרביעית, החמישית והשישית. כיום אנו זוג הורים לשש בנות חמודות ומתוקות.  אך הפעם לבעלי כבר נמאס, הוא ממש התרגז וצעק עלי לפני שהגעתי לפה: "עכשיו אני כבר לא צוחק, לכי בכוחות עצמך לבית החולים והביאי לי בן זכר. אם לא יקרה – אין לך כניסה לבית"! צעק בקול! וכעת, אני כולי בפחד ובהלה – מה אעשה אם לא אלד בן, וכי אזרק לרחוב עם התינוק?!  הרופאים נדהמו למשמע הדברים. את יכולה להיות רגועה", אמר הד"ר, אני אסדר את זה. לא משנה מה תלדי – אני ידאג שבעלך יקבל זאת באהבה" . "אבל איך תעשה זאת", שאלה בפחד. "אל תדאגי, ראי זאת כמסודר". סימני רוגע ושלווה החלו להיראות על פניה של האשה ומצבה החל להשתפר. לאחר כמה דקות היא נכנסת לחדר לידה, ובשעה טובה ומוצלחת ילדה...  בת! שביעית. מיד עם סיום הלידה, ירד הרופא הבכיר למשרד והתקשר אל הבעל: "שלום, מדבר ד"ר הרץ,  רציתי לאחל לך מזל טוב". נו, מה היא ילדה? שאל הבעל בלחץ. "בשעה טובה ומוצלחת לפני כמה שניות נולד לך – בן זכר"! הכריז. "יש! איזה כיף! יש לי בן", קרא הבעל באושר.  אך אז קטע הד"ר את שמחתו: "אך עליי לבשר לך משהו נוסף שאינו מתאים לטלפון... טוס במהירות לבית החולים, זה דחוף ביותר". "מה קרה"? נבהל הבעל. "זה לא לטלפון, טוס לפה במהירות".  הבעל המבולבל מיהר עם רכבו והגיע תוך כמה דקות לבית החולים, כשאת פניו קידם הד"ר בכניסה. " בוא איתי למשרד", אמר לו הד"ר. הם נכנסו לחדר, "שב בבקשה ושתה מים". "מדוע", שאל הבעל, "אסור לי לספר דבר שכזה לפני שתשתה" – השיב הד"ר. הבעל החל לפחד... מה קרה? אז פנה אליו הד"ר ואמר: "שמע טוב ידידי, בשעה טובה נולד לך בן זכר. אבל..." " אבל מה"? זעק הבעל. "אבל, רצינו לומר לך שהלידה הסתבכה ובנך נולד עם רגל ויד ימין קצרות, בעוד שרגל ויד שמאל ארוכות מאוד" – פני הבעל החווירו. "אך זה הצרות הקטנות", הוסיף הד"ר, "הדבר הקשה עוד יותר הוא שהילד לא רואה , הוא נולד עיוור בשני עיניו".  כעת הבעל נתקף בפחד. "אך הקשה מכל הוא... הוסיף הד"ר לסיום, "בנך נולד עם מום במוח, והוא יהיה מוגבל כל חייו. " כעת אני חייב לרוץ", סיים הד"ר ויצא. הבעל תפס את ראשו ופרץ בבכי. " ריבונו של עולם, הוא זעק לשמים בצער, אני מצטער, אני אשם, אני יודע שהכל באשמתי, אני כפרתי בטובתך.  תמיד התעללתי באשתי שאני רוצה בן, אז הנה, כעת הבאת לי בן זכר, אך הוא כולו בעל מומים, מסכן ופגוע. חשבתי שאני מחליט פה בעולם, אבל אני מבקש סליחה". אמר הבעל בבכי. "אוי ריבונו של עולם, כמה הייתי מאושר אם היית מחזיר את הגלגל אחורה, והיית מזכה אותי בבת שביעית בריאה ושלימה, הייתי האדם המאושר בעולם".  הד"ר שעמד מחוץ לחדר, שמע זאת, ואז נכנס פנימה והודיע: "ידידי היקר, ברצוני לשמח אותך – נולדה לך בת שביעית,  בריאה ושלימה, אך את כל זה עשיתי כדי שתדע לשמוח במה שיש לך ואל תאיים על אשתך או על אף אחד אחר".


     מעשה זה הגיע לאחד מפוסקי הדור, שלמד מכך: לכל יהודי יש קשיים וניסיונות... כולנו רוצים להיות יותר שמחים, שהילדים יתחתנו,  שהפרנסה תהיה טובה וכו', אך כיוון שזה לא קורה הם נשברים ועצובים. אך עלינו לזכור: שאנו בריאים, עם עיניים, כבד ולב בריא – אנו המאושרים הגדולים. יהי רצון שנזכה תמיד להיות שמחים בחלקינו, ומה שקב"ה גזר עלינו הרי זה הטוב ביותר גם אם אנו לא מבינים ולכן עלינו תמיד להודות לה' על מה שכבר הקב"ה נתן לנו ולא להתלונן ולהתבכיין, ורק ע"י שתמיד נודה לה' נהלל ונשבח נזכה לראות ניסים ונפלאות וישועות גדולות,  ונזכה לראות במשיח צדקנו ובניין בית מקדשינו אמן .


 א' אדר ב' ה'תשע"ט  



פרשת פקודי

     בדיחה עממית מספרת על בני זוג קשישים שהכירו זה את זה בזקנותם, ונישאו בגיל מאה. מוזמני החתונה תמהו: "יפה ונאה לכם שבחרתם לא להישאר לבד, אך מדוע חיכיתם זמן כה רב?". לשאלתם ענו בני הזוג המאושרים: "לא רצינו לפגוע ביקירינו, אז חיכינו שיזדקנו"

     'בכל הדברים שבעולם, הן בתורה, הן בתפילה, הן במצוות מעשיות, ירגיל את עצמו לומר בזה הלשון, הריני עושה זאת לשם יחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו. וירגיל את עצמו לומר זאת בתוכיות ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן ירגיש הארה גדולה באמירה זו', (     הגה''ק רבי אלימלך מליזענסק זיע''א)

     בכל סופי הפרשיות מופיע סכום הפסוקים ומסומן הוא, פרט לפרשת פקודי, אין סימן על סכום הפסוקים . והסבירו בשם אחד הצדיקים, כי לדעתו אין זה אלא השמטת המדפיס, ואפשר שהיה כתוב "בלי כל סימן" - כלומר שהסימן "בלי כל" היינו צ"ב פסוקים - סימן ! ובא המדפיס ותפס כפשוטו שאין כאן סימן, והשמיטו. מובא בספר "תורת הפרשה".   

     בשם רבי פנחס מקוריץ אמרו: אל לו לאדם לבקש גדלות, מעשה באחד שהתפלל לרוח הקודש,  ותפילה עושה מחיצה, - והשיג רק רוח.

     הפטיש שובר את הזכוכית וגם מחשל את הפלדה, כך הנסיונות הבאים על האדם. 

     "והמלאכה היתה דים...והותר" (ל"ו ז'). "דים" אותיות 'מיד', "הותר" אותיות 'תורה', לרמז לנו שהעוסק בתורה מלאכתו מתברכת ונעשית מיד. (רבי בן ציון כהן(

 

      חיים הם כמו הד. מה שתתן לעולם, זה מה שתקבל בחזרה. 

 

     ישנם אנשים שרואים שאינם מצליחים בעבודתם או בכל דבר, מיד מתייאשים. עליהם לקום ולבנות את הכל מחדש, כל רגע אפשר לשנות. כמו שכתוב, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם אל יתייאש מן הרחמים, ברגע אחד הכל יכול להתהפך לטובה ולברכה.

הקשיש שהפך לשדכן נמרץ (פניני בית לוי, עלון 519)

     כבר כמה שנים טובות, ארוכות מדי, שהבחור שב ואורז את חפציו אחת לחצי שנה, וגולה למקום תורה – ללמוד בישיבה בירושלים. אחת לחצי שנה הוא שב לבית הוריו שבניו יורק, מצפה ומייחל כי הפעם ישוב לארץ כחתן.  בכל לבו קיווה כי הפעם הגיל המתקדם כבר יעשה את שלו, אולי גם התפילות והסגולות שערך, או לפחות הדמעות שאמו מרבה לשפוך למענו, אך גם הפעם התאכזב.  כל ימי שהותו בארה"ב המתין לשיחה הגואלת שתבשר על הצעה מתקדמת, אך השקט מכיוון הטלפון נמשך במלוא עוזו ודכאונו. לצערו הרב, דומה כי איש לא מתעניין בו. גילו כבר מתבגר והולך, חבריו כבר נישאו מזמן, יש מהם שכבר הולכים לבית הכנסת כשילדים בעלי פאות מוזהבות לצידם, והוא עדיין בחור בהמתנה.  הוא החליט כי הפעם, במסעו לארץ ישראל, יעבור דרך לונדון לפקוד את ציונו של הרה"ק רבי שלום משאץ זי"ע. הוא הכיר את ההבטחה המופלאה שכתב הצדיק בספרו "אור גנוז": "מי שיצטרך ישועה ורפואה לו או לזולתו, ילך על קברי... בבואו, טוב אם אפשר ביום ששי ערב שבת בבוקר ... אבל תנאי כפול שהמדובר או זולתו יבטיח לי להטיב דרכו לשמים בדבר אחד... ואראה להשתדל לעורר רחמים. אבל זאת יידעו כל הבאים אלי,  ויבטיחו כנ"ל לקיים מוצא שפתיהם..." – עד כאן לשון קדשו.

     כיוון שלא חפץ להתעכב באנגליה לשבת, קבע את טיסתו מארה"ב ליום חמישי בערב, והגיע לאנגליה ביום ששי לפנות בוקר. על אתר מיהר לסור לסביבת הציון,  התפלל שחרית בכוונה ומיד עבר לציון הקדוש. כשהגיע לשם נפתחו ארובות עיניו, דמעות זלגו מהן ללא הפוגה,  כשביכה את גילו המתבגר, את השנים החולפות, ואת הזכות להקים בית בישראל שנראית הולכת ומתרחקת.  שעה ארוכה עמד ובכה על ציון הצדיק, ואז קיבל על עצמו להקדים לקבל שבת. "זו הקבלה הטובה ביותר שאוכל לקחת על עצמי", הרהר, "מה יכולה להיות זכות גדולה יותר מהקדמת קבלת השבת?" – ובאותו רגע,  עמד וקיבל על עצמו להקדים לקבל את השבת חצי שעה לפני זמן הדלקת הנרות, ויהי מה!  הוא ניצל כל רגע בציונו של הצדיק, ומיהר לשדה התעופה – לתפוס את הטיסה היוצאת לארץ. במהלך הטיסה בדק מה שעת הדלקת הנרות בירושלים, כדי לחשב מראש את השעה בה יקבל את השבת – חצי שעה קודם לכן. כשנחת בשדה התעופה הזדרז למצוא מונית היוצאת לירושלים, שכן הוא כבר ממהר והשעה דוחקת, עוד מעט יקדים לקבל פני שבת...  בשעת אחר הצהרים הגיע הבחור ליעדו, מביט בשעון כל העת, מזדרז לסיים הכנותיו, כדי להספיק לקבל פני שבת בשעה שקבע לעצמו – חצי שעה לפני כניסתה.

     שתי דקות בדיוק לפני תחילת חצי שעת תוספת השבת שלו – ניגש למזוודה להוציא ממנה את הקפוטה שלו -  הבגד השחור והקטיפתי, אותו הוא לובש מדי שבת בשבתו. אך אויה, שוד ושבר. לחרדתו התברר, כי כנראה ארז מדי בחופזה, ומשחת השיניים נחה בדיוק על הקפוטה שכל יופיה בשחור המבהיק שלה. טלטולי הדרך הביאו לתוצאה המצערת שמשחת השיניים נפתחה, ולובן סמיך ודביק השתרר על פני הבגד המבהיק בצבעו השחור. בעיניים קרועות הביט בבגד, ולסירוגין בשעון – שהורה שבעוד דקה וחצי מתחילה "תוספת השבת".  מה יעשה עכשיו ? מלחמה התחוללה בלבו. הרי ברור שבקפוטה שהיא יותר לבנה משחורה – לא ניתן לצאת לרחוב, והרי עד כניסת השבת נותרה עוד 30 דקות תמימות, במהלכן הוא יכול לנקות את הלכלוך היטב! מצד שני – הרי רק הבוקר קיבל על עצמו להקדים לקבל שבת מחצית השעה לפני הזמן,  ובעוד דקה בדיוק מגיעה השעה היעודה בה עליו לקבל את השבת!  כמה שניות של מלחמה, ולאחריהן הכריע הבחור בגבורה: הוא ניער את הבגד משיירי המשחה הבולטים,  ניגב קצת את הלובן, וזהו. כשהשעון הורה על חצי שעה לפני קבלת שבת – כבר היה מיודענו הבחור לבוש בקפוטה שלו, שאמנם התאוששה קצת ממכת הלובן שניחתה עליה, אך עדיין לא היה נעים מדי להלך בה...  הוא הביט על הבגד שלעורו, והאמת – חש קצת בושה ללכת כך לבית הכנסת הרגיל בו הוא מתפלל. הוא החליט כי הפעם – לשם שינוי – ילך להתפלל בבית האבות הסמוך, שם אין הרבה אנשים ואיש אינו מכירו. כך לא יצטרך להסתיר את בגדו המלוכלך, ולא יעמוד בפני אי נעימויות מפרצופם המופתע של חבריו לנוכח הקפוטה שעקבות הלובן ניכרים בה היטב ... וכמעשהו בערב שבת, כך נהג הבחור גם בשחרית ובמנחה של שבת. הוא העדיף להסתתר מעין רואים, לא נעים לצאת לרחובה של עיר בבגד לא נקי. אך לבו היה מאושר ומלא סיפוק על שעמד בקבלתו והקדים לקבל פני שבת, למרות אי הנעימות בתפילה במקום זר עבורו.

     במוצאי השבת ניגש אליו קשיש נחמד משוכני בית האבות, וקשר עמו שיחה. הוא התעניין האם הוא קרוב משפחה של מי מהדיירים, וכשנענה בשלילה – ביקש לדעת על שום מה בחר להתפלל דווקא כאן בשבת הזו.  הבחור, שלא היתה לו סיבה מיוחדת להסתיר את האמת,  סיפר לזקן את הסיפור כולו: על הכאב גובר על היותו בחור מבוגר, על תהלוכות מסעו דרך לונדון שם קיבל על עצמו תוספת שבת, ועד לרגע בו החליט לשמור על קבלתו גם במחיר שהקפוטה שלו תישאר מוכתמת... תשובתו נשאה חן בעיני הזקן, ששאל לשמו – כביכול מתוך נימוס. אלא שרוח אחרת היתה עם הקשיש הנחמד, שהתרשם מאוד מהבחור הצעיר, והחל לפעול במסתרים כשדכן צעיר... עוד כמה ימים חולפים,  ו'תוספת שבת' הביאה בכנפיה בשורה מרגשת, קול ששון וקול שמחה, מצהלות חתן וכלה: הבחור התארס עם נכדתו של הקשיש, הפך לנכדו. בשורת האירוסין,  ישועתו של הבחור לה ציפה כל כך – המתינה לו שם,  בבית האבות, אליו התגלגל רק בזכות תוספת שבת!

השטר שנפרע (פניני הצדיקים, גליון 28)

     השמועה על דבר פטירתו הפתאומית של הגביר אברהם, פשטה ברחבי העיר תוניס כאש בשדה קוצים. הכל הצטערו על לכתו בטרם עת של מי שהיה מרבה בחסד ומוזיל מממונו לעניים בלב רחב וביד נדיבה. אולם, כאשר השיגה השמועה את אחד מידידי העשיר המנוח, יצחק שמו, נתקף הלה בחרדה וחשש מהבאות. ואכן, את אשר יגור ממנו, בא לו.  אך הסתיימו ימי השבעה, נקשו על דלת ביתו שני בניו של הגביר. משפתח את הדלת, הבחין יצחק כהרף עין בשטר שאחזו בידם, ולבו החסיר פעימה. בלשון אדיבה אך דורשת, הציגו את השטר ותבעו, כי יפרע את החוב אשר חייב לאביהם. "כבר פרעתי את חובי!" קרא יצחק בקול רועד. " אם כן, מדוע זה נשאר השטר אצל אבינו?", שלפו היורשים את הקלף המנצח. " ידיד נאמן היה לי אביכם", השיב יצחק מקווה שדבריו ישכנעו, "וכשפרעתי לו לפני כשבועיים את הסכום במלואו, לא מצא את השטר,  והבטיחני, שאך ימצאהו, יקרענו לגזרים... ביש מזל אני, כנראה לא הספיק לעשות זאת" סיים ותלה בשניים עיניים מצפות לאמון. "מניין לנו,  שאכן כל כך סמכת על אבינו עד שלא דרשת את שטר החוב כמו כל לווה?!" הקשו האחים פה אחד וסירבו להאמין לו. לאחר ויכוח, הסכימו הבנים ללכת לדין תורה, בסתר לבם כבר ידעו, כי פסק הדין יהיה לטובתם.

     בבית הדין סיפר יצחק את סיפורו: "לפני כחודשיים נצרכתי לסכום של אלף דינר לביצוע עסקה גדולה, ופניתי איפוא לידידי הגביר אברהם, זכרו לברכה, בבקשת הלוואה. הלה נתרצה לי בחפץ לב וכתבנו שטר כדת וכדין, בו סיכמנו, שאשיב לו את הסכום תוך חודש וחצי. לפני כשבועיים,  בהגיע עת הפירעון, עשיתי מאמצים גדולים, והצלחתי לפרוע לו את חובי עד לפרוטה האחרונה. הגביר חיפש את שטרי בין שאר שטרותיו, אולם לא מצאו. מכיוון שידידים טובים אנו, הנחתי דעתו ואמרתי: 'לא נורא, עוד יום-יומיים תמצא ותחזיר, סומך אני עליך, כשם שסמכת עליי.  אותה שעה, מי מילל ומי פילל, שתוך שבוע ילך הגביר לעולמו בחטף ב"מ, ולא יספיק להשיב לי את השטר" סיים. ניכרים היו דבריו אמת. בני הגביר הציגו בשתיקה את השטר שבידם. לא היה צורך ליותר מכך. עם כל האמינות ששידר הלווה, אין הדבר יכול לשנות את הדין, יד בעל השטר על העליונה, ואין לדיין, אלא מה שעיניו רואות.

     כשלבו כבד עליו, יצא יצחק מבית הדין. הוא חש חסר אונים, וידע שמלבדו ומלבד בוראו, אין מי שיודע את האמת. הוא הלך לאיטו, מוטרד ודאוג , "בקושי הצלחתי להשיב את החוב ההוא", הרהר בתוגה, "מהיכן עתה אגייס שוב סכום כסף כה גדול?". תוך כדי מחשבות, הוליכו לבו המר אל קרוב משפחתו המקובל האלקי רבי רפאל ג'אמי. הגיע לביתו והשיח לפניו את מועקתו. בעיני הבדולח שלו, הכיר רבי רפאל מבין ריסי עיניו של יצחק כי אמת לאמיתה הוא דובר. כדי להיות בטוח יותר, פנה אליו בשאלה "האם היית מוכן להישבע שהשבת את כספו?", "כן, בודאי!" השיב יצחק בביטחון. "אם כן", ציווה הרב, "לך, קרא נא לי לבני הגביר, דבר לי אליהם ". משהתייצבו הבנים בבית הרב, פנה אליהם קצרות בשאלה: "אם תשמעו את אביכם המנוח אומר, שהשטר פרוע, התאמינו ותמחלו על החוב?!".  הסתכלו השניים איש אל אחיו בתמהון, וענו בלי להבין "בודאי, כמובן!". "אם כן איפוא" - השיב הצדיק - "בואו עמי עתה לבית העלמין".

     בבית הקברות, ניגשו אל קברו הטרי של אברהם הגביר. הרב הניח ידו על הקבר, עצם עיניו וכיוון מה שכיוון, ואז אמר לבנים: "הטו אזנכם ושמעו את דבר אביכם ". דממת מוות שררה במקום, והנוכחים עמדו מתוחים ודרוכים. לפתע נשמע קול עמוק הבוקע מן הקבר, וקורא בערבית: " כאלץ, כאלץ" )פרוע, פרוע(. הם זיהו מיד את הקול, היה זה קולו הברור של אביהם המנוח. האחים נצמדו איש לאחיו בחרדה והנהנו בראשם. רעד אחז בחבורה הקטנה שעמדה שם, לא בכל יום מזדמן לשמוע קול מעולם האמת. בטרם התעשתו, מיד השביע הצדיק את הנוכחים, לבל יגלו את הסיפור לאף אדם כל עוד הוא בחיים! למותר לציין, שהבנים משכו תביעתם לגמרי והשיבו ליצחק את שטרו.


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט