בניית אתרים בחינם

 








י"ט אייר ה'תשע"ט


פרשת בחקותי

   האש שבתוך אנשים היא כמו גפרור: הדרך להדליק את הלבבות היא קודם כל על ידי חיכוך, ואז כל הגפרורים האחרים יוצתו באמצעות החום.

     ה׳בית ישראל' זיע״א ענה פעם לבחור שביקש רשות לנסוע למירון,  והשיב לו 'הרי יש לך את רבי שמעון בגמרא'.

    אמר הרה״ק מקרלין זצ״ל כשחזר ממירון, נאכן צוריק קומען פון מירון האט מען שוין נישט וואס צו רעדן און בעטן, און אויב איינעם פעלט נאך עפעס, איז דאס א סימן אז ער איז אין מירון נישט געווען } אחרי שחוזרים ממירון אין כבר מה לדבר ולבקש ואם למישהו עדיין חסר משהו, הרי זה סימן שהוא לא היה במירון.  )ברכת אהרן(

    אנחנו אמורים לתת לאור שלנו להאיר. ואם זה אכן כך, אל לנו לספר לכולם. מגדלורים לא יורים פגזים כדי להפנות תשומת לב לנצנוצם – הם פשוט מאירים.

      המנהג להדליק מדורות בל"ג בעומר, לפי ששבעת השבועות של ספירת העומר הם כנגד ז' קולות שבמזמור לדוד (פרק כט) בתהילים "הבו לה' בני אלים" והשבוע החמישי הא כנגד "קול ה' חוצב להבות אש" ע"כ מרבים אנו אור בל"ג בעומר שהוא השבוע החמישי שהספירה היא "הוד שבהוד" והוא ג"כ הילולא דרשב"י (טעמי המנהגים אות תרז)

     הנשק העוצמתי ביותר על פני הארץ  היא הנשמה האנושית הבוערת.   

     כתב הבן איש חי כי בשעה שיוצא מהציון ונפרד מהצדיק יעשה תנועה בידו לכיוון ציון הצדיק כאדם שנפטר מרבו: שלום רב על משכבו, מה יפיו ומה טובו, דובר אמת בלבבו, אדוננו בר יוחאי.

     ל"ג בעומר היינו שלושים ושלשה יום לספירת העומר לעולם חל בי"ח באייר וכן יחול רק בימי אגה"ו (מנהגי מהרי"ל(

העפר ממירון '. )אבן שתיה)

     חסיד וויזניצא תושב צפת עלה בל״ג בעומר לציון התנא הא-לוקי רשב״י במירון. בשהותו במקום הקדוש גברו געגועיו לרבו, לבו התחמם בקרבו, ובו במקום החליט לנסוע אל רבו ה'צמח צדיק' לוויזניצא, על חג השבועות הקרב ובא. החלטתו היתה נחושה כל כך, עד שמפני החשש שמא יעכבוהו בביתו החליט לא לחזור לביתו לצפת, אלא לנסוע מיד ממירון לחיפה ומשם באניה לוויזניצא, ואת ההודעה על נסיעתו ושלח מחיפה.

     כמנהג יהודי הישוב הישן לבש גם הוא בל״ג בעומר בגדי שבת, כך שהשטריימל והקפטן היה עמו, והיה לו את הטלית ותפילין ומעיל פשוט שאותו לבש בדרך למירון. באותה שנה היה במירון שטפון גדול, וכל דרכי העפר שהובילו מהציון הק' הפכו להיות בוץ טובענית שלא איפשרה ללכת עליהם. החסיד מצא עצה גם למכשול זה, הוא פשט את הקפטן, לבש את המעיל, והחליק במורד ההר כשהוא ישוב על שולי מעילו. כשהגיע לתחתית ההר צרר את המעיל הספוג בבוץ, לבש את הקפטן, המשיך לחיפה,  ומשם לאחר הפלגה ארוכה ומיגעת ודרך ארוכה ביבשה הגיע לשלום למחוז חפצו וויזניצא.

     כשנכנס לתת שלום לה'צמח צדיק', שמח לקראתו, ושאלו, האם הבאת לי משהו מארץ ישראל. בוש ונכלם עמד החסיד והתנצל שנסיעתו הייתה חפוזה ושלא הספיק להביא עמו דבר. שום דבר לא הבאת מארץ ישראל חזר ה'צמח' ושאל. התנצל החסיד שוב, ומתוך גמגום מה של בושה סיפר שאין לו מאומה בלתי אם גווייתו והמלבושים שעליו, זולת זה הביא עמו רק מעיל נוסף המלא בבוץ ממירון.  כששמע זאת ה'צמח צדיק' ביקשו לתת לו את המעיל, נטלו שיפשפשו וניערו היטב מן הבוץ שהפך להיות יבש ופריך. לאחר מכן טרח ה'צמח צדיק' בגופו לאסוף את כל גרגירי העפר לתוך מטפחת נקיה וצחורה, התרומם ואמר בהתרגשות, באף מתנה לא יכולת ליהנות אותי כמו במתנה זו. 'אדמת קודש מקרתא קדישא מירון, ערכה לא יסולא בפז.

כולנו אסטרונאוטים (מענדל טייכמן)

 

כאשר החללית הראשונה הגיעה לירח, הרבי למד ממנה לקח מאלף לחיים

 

היה זה לפני ארבעים שנה, זמן קצר לאחר שארצות-הברית שיגרה את החללית הראשונה אל הירח. באחת השבתות של שנת תשכ"ט (1969) המשיל הרבי מליובאוויטש משל מאלף משיגור החללית והוא מובא כאן בעיבוד חופשי:

לאחר סלקציה קפדנית במיוחד נבחר האסטרונאוט שישמש כנציג האנושות במסע היומרני אל הירח. זמן קצר לאחר שהוא לבש את חליפת החלל שלו, הוא החל לקבל ממרכז השיגור הוראות בלתי פוסקות באמצעות מכשיר הקשר בכל תחום מחייו: על אלו כפתורים ללחוץ, מה עליו לאכול ולשתות וכיצד עליו לנוע.

הבה נדמיין לעצמנו – תיאר הרבי – כי האסטרונאוט מביט מחלון החללית אל כדור הארץ הנראה ממרומי החלל החיצון ככדור קטנטן ובליבו הוא חש תחושת התנשאות: מי ידמה לו ומי ישווה לו! נמאס לו לקבל את רצף ההוראות ה'קטנוניות' והמטרידות וברוב שחצנות הוא מנתק את מכשיר הקשר כדי להשתחרר וליהנות מהעולם החדש שגילה...

אך לפתע הוא מגלה שהחללית נקלעה לכוח המשיכה של כוכב לכת אלמוני והיא מסתובבת סביבו מבלי שיצליח להחזירה למסלול הטיסה המקורי. רגשות חרטה מתחילים לפעם בו והוא מבין היטב כי לא רק שמיליוני דולרים ירדו לטמיון בשל שחצנותו אלא חייו עלולים להגיע לקיצם טרם עת...

וכעת נדמיין – ממשיך הרבי – שהוא הצליח ליצור קשר מחודש עם מרכז הבקרה. כמה אושר יציף אותו לשמוע את זרם הפקודות ה'טורדניות'! הוא מבין היטב כי בכך תלויים חייו.

וממשל מאלף זה הפיק הרבי נמשל מדהים בפשטותו:

כל יהודי הוא אסטרונאוט, ששוגר מ'למעלה למטה' אל כדור הארץ.

בורא העולם שיגר את הנשמה הא-לוקית לעולמנו הגשמי כדי לקיים את מצוותיו. אך הנשמה הרוחנית צריכה ללבוש 'חליפת חלל', גוף גשמי, כדי לנחות באטמוספרה הפיזית הזרה לה. המצוות הם הפקודות התמידיות המגיעות ממרכז הבקרה, קרי: בורא העולמים.

לעתים, לאחר שנים מספר בעולם הגשמי, האדם מתחיל למאוס בזרם הפקודות הבלתי-פוסק והוא מבקש לנתק את הקשר. "די, נמאס לי" הוא אומר. "תנו לי לחיות במנוחה. ברצוני ליהנות מהחיים בלי מטלות ומחויבויות!"

יתכן ובתחילה הוא חש תחושת שחרור, אך למעשה הוא נקלע לכוח המשיכה של החומריות שיביא, בסופו של דבר, למיתה רוחנית ולאומללות נשמתו... אך באם הוא יתבונן: האם שיגרו אותי לעולם כדי שאצבור הון? או כדי לאכול ולשתות? הוא יוכל להתחבר שוב למטרה ולקבל את ההוראות המעניקות חיים.

אחים יקרים!

מרכז הבקרה דואג לנו ומשדר ללא הרף. אל נא ננתק את מכשיר הקשר. הבה נישאר מקושרים!

 

 







י"ח אייר ה'תשע"ט



בספרים הקד' נכתב שהרי אמר רשב"י "יכול אני לפטור כל העולם מן הדין" (סוכה מה:), ומדי שנה ביום ההילולא שלו אומר כן בשמים ובזכותו מתכפרים כל ישראל והוא יום סליחה ומחילה.

     בעל חידושי הרי"ם אומר כי לפני הגאולה מגלות מצרים נאמר 'וייאנחו בני ישראל'. הם היו שקועים בגלות רוחנית, עד שלא חשו את הגלות, ורק כשהחלו לחוש את מרירות הגלות ונאנחו – גאל אותם הקב"ה. כך יהיה גם באחרית הימים, שהיהודים ישכחו שהם בגלות, ודבר זה יגביר חלילה את הגלות, אך כאשר ייאנחו ויבקשו להיגאל – תבוא הגאולה.


     ״ואם תלכו עמי קרי״ (ויקרא כו,כא). ראשית הירידה, רחמנא ליצלן, היא העדר העבודה בתפילה, שאז הכול נעשה יבש וקר. גם המצוות שמקיימים כ״מצוות אנשים מלומדה״ נהפכות לנטל. ממהרים, מאבדים את הטעם בתורה, והאוויר מתגשם. ומובן שבמצב כזה לא שייך כלל שהאדם יפעל וישפיע לטובה על הזולת. (היום יום כ"ג באייר)


  "חברים המעוררים רחמים רבים על חברם בשעת דוחקו, קורעים גזר דין של שבעים שנים, הופכים את הקללה לברכה ואת המוות לחיים ארוכים" (הבעש"ט)

להצליח להיכשל: למה יהודים שוברים כוס וצועקים "מזל טוב"? (שניאור אשכנזי)

 

לא חבל על הכוס?

 

שמעו סיפור אמתי, על תביעה משפטית של איש צעיר נגד אולם השמחות שבו נערכה החתונה.

מה קרה? רגע לפני טקס החופה התרוצצו בני משפחתו של החתן בניסיון לאתר כוס אותה הוא אמור לשבור מתחת לחופה. החתן המתין דקות ארוכות להגעת הכוס, וכמוהו גם הרב ושאר המוזמנים, עד שאחד המלצרים הביא כוס גדולה ועבה יחסית. כשהגיע הרגע לשבור את הכוס, החתן דרך עליה בעוצמה כמקובל, וחתיכת זכוכית עבה חדרה את סוליית הנעל וננעצה בכף רגלו.

"בגלל הפציעה ברגל לא יכולתי לרקוד כל החתונה", טען החתן, "ולחגיגות ה'שבת-חתן' הגעתי בכיסא גלגלים". מנגד, בעל האולם טען שזאת אחריותו של החתן להביא כוס.

השופטת קיבלה את התביעה וחייבה את בעל האולם בתשלום פיצויים בסך עשרים אלף שקלים.

טקס החופה המסורתי מסתיים במנהג ייחודי: החתן דורך על כוס ומנפץ אותה. מה המטרה? לזכור, בתוך השמחה וההתרגשות, את האבל שלנו על חורבן העיר ירושלים.

וכאן עולות שתי תמיהות פשוטות:

ראשית, לא חבל על הכוס? האם אין עוד דרכים להנציח את זיכרון ירושלים מלבד השחתת כוס?!

ומה שיותר תמוה זו החגיגה שפורצת אחרי השבירה. זה בדיוק הרגע המסמל את גמר החופה, אז כל הקהל צועק בקול גדול: "מזל טוב!" והתזמורת פורצת במחרוזת שירי חתונה. הצירוף הזה תמוה לחלוטין: איך אפשר להכריז "מזל טוב" שנייה אחרי שהכול התנפץ, אחרי שהזכרנו את החור בלב?

למה לשבור, למה?

הבה נפנה לאקט ניפוץ אחר, ככל הנראה המפורסם ביותר בהיסטוריה היהודית: ניפוץ הלוחות בידי משה רבינו. אחרי ארבעים יום למעלה, משה קיבל מתנה נשגבה מאת האלוקים. שני לוחות אבן, "מעשה אלוקים", שבהם חקוקים עשרת הדיברות ששמענו בהר סיני. משה יורד ורואה את העם מחולל סביב עגל הזהב, ובלי לחשוב פעמיים תופס את שני הלוחות, מטיח אותם על האדמה ומנפץ אותם לרסיסים.

השבירה הזו הייתה בלתי הפיכה. הלוחות שהיו לא חזרו עוד. הלוחות השניים, שאותם עם ישראל כן קיבל, כבר לא היו מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. הם היו מלאכותיים, עשויים בידי אדם, מתוך אבן ספיר שהייתה באוהל של משה.

והשאלה מתבקשת: מה פתאום לשבור?

ההסבר המקובל1 הוא, שמשה סבר שעם ישראל לא ראוי למתנה כזו. טיפוסים שמסוגלים לבגוד בקדוש ברוך הוא בצורה חמורה כזו, שבקושי חודש מאז מתן תורה הם מנצלים איחור של שש שעות כדי לסגוד לעגל זהב – אינם ראויים לקבל את הלוחות הנעלים.

אך הבעיה עדיין לא נפתרת: למה לשבור, למה?

למה הדבר דומה? יהודי חזר מהעבודה מבסוט ועבר ליד חנות אופניים. הוא ראה זוג אופני הילוכים שנמכרים בחמש מאות שקלים, ובלי לחשוב פעמיים קנה אותם לבנו. כשנכנס הביתה נלהב, שמע לחרדתו כי הילד שב מבית הספר עם מכתב אזהרה מהמנהלת, לאחר שהתפרע ושבר את דלת הכיתה. האם התגובה הנכונה תהיה לרסק את האופניים? סביר יותר שהאבא ינעל את האופניים במחסן, וישתמש בהם כתמריץ חיובי לשיפור התנהגות של הילד.

משה יכול היה לגנוז את הלוחות עד שיבואו ימים יפים יותר. למה הוא בוחר להשחית את הדבר היקר מכל, את המתנה המופלאה שהוא קיבל מידיו של הקדוש ברוך הוא?!

הכישלון של רבי עקיבא

הרבי מליובאוויטש2 מציע הסבר מעורר השראה על הקשר בין שבירה, כישלון והצלחה.

זה המבט הנכון על כישלון: יותר מאשר ההצלחה יוצרת הצלחה, הכישלון יכול להביא להצלחה גדולה יותר. זאת משום שהכישלון מעורר רעב אדיר לתיקון, הוא מכריח אותנו להכניס הרבה יותר כוחות פנימה ולהיות ערניים וחדים.

בדרך כלל, בני אדם מעדיפים לספר על הצלחות ולשכוח מהכישלונות, משום שהכישלון וההצלחה יושבים בעיניהם על שני שדות הפוכים. אך האמת הפוכה: הכישלון הוא אבן היסוד של ההצלחה, ובלעדיו לא תתרחש צמיחה אמתית. נאמר זאת כך: ההצלחה יוצרת עוד מאותו דבר, אבל הכישלון יכול לחולל פריצה מסוג אחר לגמרי.

הגמרא3 מספרת סיפור מרתק אודות רבי עקיבא:

בתחילת דרכו התורנית, כאשר זכה רק לידיעות דלות ומועטות בתורה, הוא השכים לצאת לבית המדרש. באמצע הדרך ראה גופת אדם מת מושלכת על הרצפה ואיש אינו מטפל בה, מה שמוגדר מבחינה הלכתית "מת מצווה". רבי עקיבא חשב לתומו שהדבר הנכון הוא לכבד את המת ולשאת את הגופה לבית עלמין מסודר במקום יישוב. רבי עקיבא סחב את המת למרחק גדול וקבר אותו בבית עלמין מאורגן.

אחר כך המשיך רבי עקיבא לבית המדרש וסיפר לחכמים על מה שעשה. אמרו לו: "על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע, מעלין עליך כאילו היית שופך דמים!". כלומר: הוכחת את בורותך, את חוסר הידיעה שלך. מת שמוטל באמצע הדרך ואיש אינו מטפל בקבורתו, צריך לקבור אותו במקום ולא לחלל את הגופה בנשיאתה למרחק גדול.

חלפו שנים ורבי עקיבא צמח להיות גדול הדור. פעם הזכיר אחד מתלמידיו במבוכה את אותה שגיאה הלכתית שעשה רבי עקיבא בצעירותו, אך רבי עקיבא ענה תשובה מדהימה: "זו הייתה תחילת זכותי". כלומר, זה הרגע הכי חשוב בקריירה שלי. זה בדיוק היום שהפך אותי למה שאני, ואילולי אותה טעות – ספק אם הייתי כאן היום.

רבי עקיבא ידע על מה הוא מדבר, כי הוא צמח משם. הוא היה בעל תשובה, אדם שנאלץ ליצור את עצמו מחדש. הוא נולד כטיפוס אחד וחולל בעצמו מהפך באמצע החיים. לכן הוא יודע להעריך את הפוטנציאל של התבוסה, של ההפסד – כמנוע להצלחה. אם בעל התשובה יודע להפוך את רגע הנפילה כדי לעורר תשוקה עצומה לתיקון, ההפסד הופך להיות השלב הראשון של ההישג.

מה זה משבר?

כעת אפשר להבין את המחשבות שהנחו את משה רבינו להשליך את הלוחות על הארץ.

כשראה את המחולות וההשתוללות סביב העגל, משה הבין שעם ישראל זקוק לקשר הרבה יותר מעמיק עם הקדוש ברוך הוא. לא רק קשר אוטומטי שמבוסס על מה שקיבלו מלמעלה, אלא חיבור עמוק שיבוא מתוך בחירה ומתוך חדירה אל הכוחות העמוקים ביותר שלהם.

לכן משה מטיח את הלוחות לקרקע. הוא שובר כדי לבנות משהו חדש, עמוק הרבה יותר. בפעם הראשונה בני ישראל צריכים לחשוב מיהם ומהם ומה התכניות שלהם מעצמם. וגם מלמעלה התגובה הייתה זהה: הלוחות הראשונים נשאו בתוכם רק את הבסיס לתנ"ך, ואילו הלוחות השניים נשאו בתוכם בסיס גם לעומק העיון של התורה שבעל פה, תלמוד, הלכות ואגדות. משום שכאשר יהודי נותן הרבה יותר מעצמו, גם הקדוש ברוך הוא משיב באהבה כפולה.

יש אמירה מפורסמת כזו, שהמילה "משבר" נושאת כפל משמעות: "משבר" הוא קושי, אבל זה גם המושג שמתאר את רגע הלידהשמתרחשת ב"ישיבה על המשבר". כנראה שאם רוצים ללדת צריך משבר טוב...

בכך ביאר הרבי בהזדמנות אחרת4 את ההדגשה של משה רבינו בפרשת עקב: "ואשברם לעיניכם". משה מדגיש כי הוא יכול היה לשבור את הלוחות עוד בעודו למעלה בשמים, שהרי הוא שמע מהשם כבר שם על ההתפרקות שמתרחשת למטה. אך משה מדגיש כי שבירת הלוחות נועדה עבורם, כדי לזעזע אותם ולבנות משהו חדש, יפה הרבה יותר.

"מה אגיד לאבא"?

לפי המהלך הזה, אפשר לסגור את הפינות ולשוב לשאלת הפתיחה: למה יהודים שוברים כוס בחופה ואחרי השבירה צועקים "מזל טוב"?

בכך מזכירים לחתן ולכלה כי גם אם יישבר משהו ביניהם – ובוודאי יישבר במהלך החיים – לא קרה שום דבר. אדרבה, אחרי השבירה מגיע "מזל טוב". זה הרגע ליצור משהו יפה יותר ממה שהיה קודם.

והנה סיפור מרגש5:

מעשה במגייס כספים מירושלים שיצא לאיטליה כדי לפתוח את הלבבות ואת הכיסים. הוא נכנס לביתו של יהודי עשיר במילאנו ועמד המום נוכח העושר שראה מול עיניו. נברשות קריסטל השתלשלו מהתקרה, רצפת השיש הייתה מכוסה בשטיחים אמנותיים ושולחן הסלון היה מעוטר בכלים מפוארים. הוא המשיך לסקור את החדר ולפתע ראה דבר מוזר: בתוך ארון סגור עמדה חנוכיית זהב מרהיבה ולידה ניצב בקבוק ובתוכו שברי זכוכית. מה לבקבוק שברים בתוך כל הפאר הזה?

הגביר ראה את פליאתו וסיפר כך:

נולדתי בהולנד למשפחה חסידית, למדתי בישיבה וקיבלתי חינוך קפדני. יום אחד הגיע מכתב מסבי באיטליה, בו הוא סיפר שחולשה תקפה אותו והוא מתחנן שאבוא לסייע לו בעסקים המסועפים. משפחתנו כולה התפרנסה בזכות סבא, והוריי נאלצו להסכים.

נשאבתי בכל כוחותיי לניהול העסק ולאט לאט שכחתי את החינוך שקיבלתי. פתאום שמתי לב שחלף זמן מנחה ולא צעדתי לבית הכנסת, פעם אחרת קרסתי מעייפות בלי תפילת ערבית, עד שיום אחד לא מצאתי את הזמן להוציא את התפילין מהארון.

חלפו שנים והגיע זמן חתונה. חיפשתי ומצאתי בת זוג שתתאים למעמד החברתי החדש שלי. גם היא באה מבית יהודי אך לא התעניינה במיוחד במסורת, וזה היה החינוך שהענקנו (או מדויק יותר: לא הענקנו) לילדינו.

ערב אחד אני חוזר מהמשרד ורואה חבורת ילדים ברחוב, כשבאמצע עומד ילד עם כיפה ובוכה: "מה אגיד לאבא?"...

התעניינתי מה קרה, והילד סיפר כי הערב הוא נר ראשון של חנוכה, ואביו שלח אותו לקנות בקבוק שמן זית. הוא מיהר לחזור והבקבוק נפל ונשבר, וכעת הוא מבוהל מהתגובה של האבא. המשפחה ענייה מאד, ואבא לא יסלח לו על הנזק הכספי.

נתתי לו את הסכום הדרוש לקניית בקבוק שמן חדש ושבתי הביתה. ניסיתי להמשיך את שגרת יומי, אך הבכי של הילד לא נתן לי מנוחה. "מה אגיד לאבא?"... – שמעתי את השאלה. גם אני כבר מתבגר, ילדיי יקימו עוד מעט בתים בעצמם – ומה אגיד לאבי שבשמים? האם אסביר שהעדפתי הצלחה חומרית על הקמת דור נוסף של יהודים?!


מבלי משים יצאתי מביתי ולראשונה מזה עשרות שנים קניתי בקבוק שמן זית להדלקת נרות חנוכה. ואז עשיתי עוד משהו: חזרתי לאותו מקום בו עמדה חבורת הילדים ואספתי את שברי הזכוכית מהרצפה. הכנסתי אותם אל תוך גזיר עיתון והנחתי את הפריט המשונה על שולחן העבודה שלי. הלילה ההוא היה ליל המהפך שהשיב את כל משפחתי למסורת אבות.







י"ז אייר ה'תשע"ט


אחד מסממניה הבולטים של יו"ט פסח הוא ענין המסורה והמנהגים, בפסח נאמר (שמות י"ג, ח׳): והגדת לבנך ביום ההוא, שכן בפסח המסורה עוברת מדור אל דור, בפסח מוצאים ג"כ שהבנים עורכים את ה׳סדר נאכט׳ אצל הוריהם,  והמנהגים עוברים אצל הילדים בדרך ישראל סבא – כל משפחה תחת מנהגיה וחומרותיה – שאין רואים כזה ביו"ט אחר, והדבר מלמדנו שזהו ההכנה לקבלת התורה, שמירת המסורת .


     אנשים בריאים מבחינה רגשית לא מפרשים רגשות חזקים כגון עצב, בדידות, אימה, קנאה, בלבול, פאניקה, בושה, כעס או אשמה כרגשות "שליליים". במקום זאת, הם מבינים שכפי שכאב גופני הוא סימפטום לכך שהגוף חולה, באותו אופן כאב רגשי הוא סימפטום למחלה של הנשמה.    

   

     ארץ ישראל איננה רק "עיר מקלט" לכל יהודי העולם, אלא מקום בעל איכות רוחנית גבוהה בבחינת: "אֶרץ אֲשֶר ה' אֱ-להֶיָך דֹרֵש אֹתָה תָמִיד עֵינֵי ה' אֱ-להֶיָך בָה..." (דברים פרק יא, יב). הקב"ה דופק על דלתנו בכל יום בחן ובחסד וברחמים ומעניק לנו מטובו. האם אנו יודעים להרגיש את זה ולהודות לו?!



     ה"נחת רוח" הכי גדולה שאפשר לעשות בל"ג בעומר לר' שמעון - זה ללמוד תורה, ואדרבה ביום בו לא לומדים כל כך וזה יום חופש בבתי הספר, יש מצוה ושכר כפל כפליים למי שמתאמץ ולומד תורה.

יש אלטרנטיבה לחמדנות  (הרב בנימין בלך)

מנכ"לים ותעשיינים היו המומים מסיפור שעשה כותרות בעולם. אהרון פוירשטיין, גיבור העלילה הנפלאה הזאת, מבין ש"מנכ"לים אחרים חושבים שאני מין טמבל שלא יודע מה לעשות עם הכסף המיותר שלו." אבל לא רק שפוירשטיין יודע בצורה אינטואיטיבית מה הדבר הנכון שהוא צריך לעשות, הוא גם מאמין שהדוגמא שלו תתקבל בסופו של דבר כמודל להצלחה במאה ה-21.

פוירשטיין הוא בעליו של "מאלדן מילס", עסק שהוקם על ידי הסבא שלו בשנת 1906. ב-11 בדצמבר 1995, כשחגג אהרון פוירשטיין את יום הולדתו השבעים במסעדת בוסטון, התרחש פיצוץ פתאומי ומחק כמעט לגמרי את מפעל הטקסטיל שלו. בנסיבות אלה, ההחלטה העסקית המפוקחת הייתה לקחת את הביטוח ולסגור את העסק. אבל פוירשטיין ידע, שהמפעל שלו עמד באזור שפל כלכלי בעיירות מיל הישנות, צפונית לבוסטון, ושאם הוא יסגור את המפעל, יאבדו שלושת אלפים ומאה משרות ייצור רווחיות.

פוירשטיין, יהודי נאמן, אמר שכל צורת החינוך שלו וחמישים שנותיו בעסק המקומי, קראו לו לבנות מחדש את העסק באותו מקום. "זה היה הדבר הנכון לעשות וקיימת חובה מוסרית לעשות את זה, בלי שום קשר לתוצאות." העשן עדיין עלה מהחורבות, כשזימן פוירשטיין לשיחה את הפועלים שלו, באולם בית הספר התיכון. "היינו מוכנים לשמוע שהכל נגמר", נזכר פול קורי, נשיא האיגוד המקצועי. לא היה לו ספק שבעל הבית יקבל שלוש מאות מיליון דולר מהביטוח ויבנה את המפעל במקום שבו העבודה זולה יותר. 'בכל הכנות', חשב קורי, 'אם פוירשטיין לא יעשה את זה, אז הוא טיפש'.

אבל מה שקרה במפגש לא תאם את ציפיותיו של קורי: פוירשטיין נטל את המיקרופון והתחיל לחלק הבטחות. הבטחות שיעלו לו מיליון וחצי דולר של משכורות בכל שבוע! הוא התחייב לא רק להקים את המפעל באותו מקום, אלא גם לשלם לכל הפועלים את משכורת דצמבר, בתוספת בונוס של 25 דולר לכבוד חג המולד.

העובדים שהגיעו בציפייה לקבל פיטורין, בכו שם כמו תינוקות. הם ערכו תפילות הודיה והבטיחו לשמור לו אמונים כל חייהם. ובאשר לפוירשטיין, עיתונים כלכליים התייחסו אליו בתור "הקדוש של שנות התשעים" ו"הבוס הטוב ביותר באמריקה". הנשיא קלינטון הזמין אותו להיות אורח כבוד בנאומו על מצב האומה.


הטוב ניצח את החמדנות. מה שחשוב עוד יותר, זה שלמודל של אהרון פוירשטיין, לנדיבותו העסקית, נוצרה השפעת שרשרת. "הוא עדיין בודד למדי, אבל הרעיון הוטבע בתודעה", אמר מיכאל אוסים, פרופסור לניהול באוניברסיטת וורטון, פנסילבניה. "המחשבה היא: מועסקים יכולים להיתפס כהשקעה רווחית. אם אתה מתייחס אליהם כראוי, אחר כך הם יחזירו לך בעבודה קשה באמת." ואכן, מחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס מצא, שבין רבע לשליש מהחברות האמריקאיות עושות צעדים להשתדרג למודל דומה לזה של פוירשטיין. 








התפתחות או מהפכה
 (שיג ושיח, הרב לורד יונתן זקס)



נהוג לומר שבהיסטוריה אין ניסויים מבוקרים. כל חברה, כל תקופה וכל מערכת-נסיבות הן ייחודיות. ואם כך, ההיסטוריה אינה מדע כמדעי הטבע. אין כללים אוניברסליים הקובעים את גורלם של עמים. קביעה זו נכונה – אך לא תמיד. ההיסטוריה של ארבע-מאות השנים האחרונות דווקא מציעה לנו דבר קרוב לניסוי מבוקר. ומסקנותיו מפתיעות.

העולם המודרני קיבל את מבנהו הפוליטי-חברתי בארבע מהפכות עיקריות: האנגלית (1642–1651), האמריקנית (1776), הצרפתית (1789) והרוסית (1917). תוצאותיהן היו שונות במידה קיצונית. באנגליה ובאמריקה המהפכות גרמו למלחמה, אבל בטווח הארוך הוליכו לצמיחה הדרגתית של חירויות האזרח, של זכויות האדם, של הממשל הייצוגי, ולבסוף הניבו דמוקרטיה. מנגד, המהפכה הצרפתית הולידה את "שלטון הטרור" בין 5 בספטמבר 1793 ל-28 ביולי 1794, שבו, בתוך פחות משנה, יותר מ-40 אלף איש שהוגדרו כ"אויבי המהפכה" נערפו בגיליוטינות. המהפכה הרוסית הולידה משטר טוטליטרי מן האכזריים שידעה האנושות. על פי האומדנים, כ-20 מיליון איש מתו מוות לא טבעי בחסות משטר סטלין בין 1924 ל-1953. בצרפת המהפכנית ובברית המועצות, חלום האוטופיה נגמר בסיוט שאוֹל.

מה היה ההבדל העיקרי בין שני זוגות המהפכות הללו? יש הסברים רבים. ההיסטוריה מורכבת, והמנסה לפשטה עלול ליפול לפשטנות. ובכל זאת, פרט אחד מזדקר לעין. המהפכות באנגליה ובאמריקה נעשו שתיהן בהשראת התנ"ך בפרשנותו הנוצרית-פוריטנית. הדבר קרה בשל התכנסות כמה גורמים במאות ה-16 וה-17: הרפורמציה, המצאת הדפוס, עליית האוריינות ותפוצת הספרים, ותרגום התנ"ך ללשונות המקומיות. לראשונה יכלו תושבי המערב, גם מחוץ לחוגי הכמורה, לקרוא בתנ"ך בכוחות עצמם. מן הקריאה בספרי הנביאים ובסיפורים על אי-ציות אזרחי, כגון זה של המיילדות העבריות במצרים, הם למדו לדעת כי מותר, ולפעמים אפילו חיוני, להתנגד לעריצות מתוך אמונה בבורא עולם. הפילוסופיה המדינית של המהפכנים האנגלים ושל הפוריטנים הושפעה מכתביהם של ההבראיסטים הנוצרים, שביססו את הגותם על ההיסטוריה של ישראל הקדומה. פילוסופיה זאת עשתה דרכה לאמריקה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-17..

לעומת זאת, המהפכנים הצרפתים והרוסים התנגדו לדת, ומקור השראתם היה פילוסופים: ז'ן ז'ק רוסו במקרה הצרפתי, וקרל מרקס במקרה של רוסיה. יש הבדלים ידועים בין התורה לפילוסופיה. המפורסם בהם הוא שהאחת מושתתת על התגלות והשנייה על התבונה. אך דומני שלא ההבדל הזה חולל את השוני במסלוליהן הפוליטיים של המהפכות. השוני נעוץ לדעתי בתפיסות שונות של הזמן.

פרשת בהר מציגה מסגרת מהפכנית לחברה של צדק, חופש וכבוד-האדם. גלעינה הוא רעיון היובל, שמילותיו, "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, י), חרותות על אחד הסמלים הגדולים של המהפכה האמריקנית ושל החופש בכלל: פעמון הדרור בפילדלפיה. ביובל, בין היתר, משתחררים העבדים:

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ. עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ, וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד (ויקרא כה, לט-מב).

המסר צלול: העבדות הינה רעה. היא תוקפת את עצם אנושיותנו. להיות "בצלם א-לוהים" פירושו להיות מזומן לחיים של חופש. האמונה בריבונותו של א-לוהים משמעה שרק הוא לבדו יכול לדרוש מבני אדם לעובדו. עבדיו של א-לוהים אינם יכולים להיות עבדיו של גורם זולתו. כבשירו של ר' יהודה הלוי, "עבדי הזמן עבדי עבדים הם; עבד השם הוא לבדו חופשי".

ממרחקי הזמן שעבר מאז קשה לתפוס כמה רדיקלי היה רעיון זה בימי קדם. הוא ערער את עמודי התווך של הדתות הקיימות. התרבויות הקדומות – מסופוטמיה, מצרים – היו מבוססות על היררכיית כוח שנתפסה כחלק בלתי נפרד מטבע העולם. השמיים וכל צבאם, האמינו אז, מאורגנים בסדר מעמדי – וכמוהם גם כל אשר על הארץ. הפולחנים ומבני הראווה של הדתות הגדולות נועדו לשקף את ההיררכיות הללו ולאשרן. מבחינה זאת, קרל מרקס צדק. הדתות בעת העתיקה אכן היו אופיום להמונים. גלימת הקדושה כיסתה על הברוטליות העירומה של הכוח. הדת נתנה תוקף לסטטוס-קוו הפוליטי-חברתי.

אמונת ישראל הניפה מראשיתה דגל רעיוני שהיה בעת ההיא כמעט בגדר לא-יעלה-על-הדעת: שא-לוהים מתערב בהיסטוריה כדי לשחרר עבדים; כלומר, שהכוח העליון נמצא לצידם של משוללי הכוח. אין זה מקרה שעם ישראל נולד מתוך אומת עבדים. הוא נשא לאורך ההיסטוריה את זיכרון השנים ההם, את לחם העוני ואת מרור השעבוד, משום שהוא עצמו משמש תזכורת נצחית, לעצמו ולעולם כולו, בדבר הכרחיותה המוסרית של החירות והנחישות הנחוצה להגנתה. האל החופשי משתוקק לעבודתם החופשית של בני אדם חופשיים.

אולם התורה אינה מבטלת את העבדות. זהו הפרדוקס שבלב פרשת בהר. התורה מגבילה את העבדות ומאנישה אותה. אחת לשבוע זוכים העבדים ליום מנוחה ולטעימת טעמו של החופש. בשנה השביעית עבדים עברים יוצאים לחופשי. אם הם בוחרים להישאר, הם משתחררים בשנת היובל. בעודם עבדים, הם זוכים ליחס של פועלים שכירים. אסור להעמיס עליהם עבודה המפרכת את הגוף או שוברת את הרוח. כל דבר שולל-אנושיות בעבדות – נאסר. אבל העבדות עצמה לא. למה? אם העבדות רעה, למה לא לבטלה? מדוע התירה התורה למוסד רע מיסודו להתקיים?

התשובה היא שתמורה חברתית דורשת זמן. הרמב"ם, ב'מורה נבוכים', הוא שעמד על כך. כל התהליכים בטבע, טוען הרמב"ם, הדרגתיים. העובּר מתפתח ברחם לאיטו. משנולד, הוא מוסיף להתפתח שלב אחר שלב. כך לגבי האדם היחיד – וכך גם באשר לאומות ולתרבויות: "אי אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הִסכין אליו בבת אחת". על כן לא דרש השם מבני ישראל שיעזבו בן-רגע את כל מה שהורגלו לו במצרים. הוא נמנע מלהורות להם לעשות מה שנטייתם הטבעית מונעת מהם.

הא-ל עושה לעיתים ניסים המשנים את הטבע החומרי, אך לעולם לא את טבע האדם. לו עשה כן, כל מפעלה של התורה, עבודת-הא-ל מרצון מצד בני אדם חופשיים, היה עולה בתוהו. אין שום גדולה בתִכנות מיליון רובוטים לציית להוראות. הא-ל בגדולתו הסתכן וברא יצור בעל בחירה חופשית ואחריות, המחליט לבדו אם לשמוע בקול בוראו.

הבורא רצה שבני האדם יבטלו את העבדות – אבל מתוך בחירה, ובקצב שלהם. העבדות בוטלה סופית בבריטניה ובארה"ב רק במאה ה-19, ובארה"ב נדרשה לשם כך מלחמת אזרחים. מצוות התורה נענות כאן לאתגר: כיצד להקים מבנה אזרחי שיגרום לאנשים לראות בעצמם את העבדות כפסולה ולבחור בחופשיות לנטוש אותה.

התשובה נעוצה בשינוי תפיסתי יחיד: הפיכת העבדות מתנאי אונטולוגי לנסיבה ארעית; מהתפיסה שהעבדות היא מהותו של אדם – לתפיסתה כמצב זמני שאדם מוצא בו את עצמו. אף לא אחד מבני ישראל לא יקבל יחס של עבד ולא יראה עצמו ככזה. ייתכן שלתקופת-מה יֵרד אדם מישראל לדרגת עבדות, אך זו תהיה מצוקה חולפת, ולא זהות.

מה רחוק הדבר מגישתו של אריסטו, שכתב: "עבד על פי הטבע הריהו מי שיכול להיות של אחר (ולפיכך של אחר הוא)". אצל אריסטו, עבדות היא תנאי אונטולוגי, עובדה מוּלדת. יש אנשים שנולדו לשלוט ויש אנשים שנולדו להישלט. זוהי השקפת העולם שהתורה נאבקת בה. כל מערכת החקיקה המורכבת הזאת של התורה נועדה להבטיח שלא העבד ולא אדוניו יראו את העבדות כמצב קבוע. יש לנהוג בעבד "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב", כלומר בכבוד הניתן לאדם חופשי. בדרך זאת הבטיחה התורה כי גם אם העבדות לא תיעלם בן לילה, סופה שתבוטל. וכך אכן קרה.

יש הבדלים יסודיים בין הפילוסופיה ליהדות, ואחד מהם טמון בשוני בתפיסות הזמן. לדידם של אפלטון ויורשיו, הפילוסופיה עוסקת באמת אל-זמנית. על פי הגל ומרקס, היא עוסקת ב"הכרח ההיסטורי", בשינוי המתחולל בלי תלות בהחלטותיהם המודעות של בני אדם. היהדות, לעומת זאת, נסובה על אידיאלים כגון החופש האנושי המתממשים על ציר הזמן ובאמצעותו, דרך החלטותיהם החופשיות של בני אדם חופשיים.

מן הטעם הזה נצטווינו להנחיל לילדינו מדי פסח את סיפור יציאת מצרים: כדי שיטעמו מלחם העוני וממרור השעבוד. מן הטעם הזה נצטווינו גם לוודא כי בכל שבת יוכלו אלה העובדים למעננו לנוח ולנשום את אווירו הפתוח של החופש. מן הטעם הזה נדרשו בני ישראל, כאשר עוד העסיקו עבדים עברים, לשחררם בשנה השביעית, ואם לא כן – בשנת היובל. זוהי דרך של התפתחות, לא של מהפכה: אבולוציה ולא רבולוציה. כך מחנכים בהדרגה את כל בניה של החברה הישראלית כי רע הוא לשעבד אחרים – עד שלבסוף יבוטל כל מוסד העבדות, לא בכפייה א-לוהית אלא בהסכמה אנושית. החופש שיתקבל בסוף תהליך זה מובטח – להבדיל מן החופש של הפילוסופים, שבמקרים רבים מדי היה רק גלגול נוסף של עריצות. מה מצמררים דבריו של רוסו כי אם האזרחים לא יסכימו עם "הרצון הכללי", הם "יוכרחו להיות חופשיים". אין זו חירות. זו עבדות.

התורה, כמתבהר היטב מעלילותיה הסיפוריות, מתבססת על ההיסטוריה, על תפיסה ריאליסטית של טבע האדם, ועל כבוד לחופש ולבחירה. הפילוסופיה, לעומת זאת, מנותקת לעיתים מההיסטוריה ומהרגשה ממשית של האנושיות. הפילוסופיה רואה את האמת כשיטה. התורה מספרת את האמת כסיפור, וסיפור הוא רצף מאורעות הנמתח על פני הזמן. מהפכות המושתתות על שיטות פילוסופיות נכשלות מפני שכדי לשנות את מצבו של האדם נדרש זמן – והפילוסופיה נוטה תדיר שלא להקדיש די תשומת לב לממד האנושי של הזמן. מהפכות המושתתות על המקרא מצליחות, שכן הן מתאימות את עצמן לטבע האדם ומכירות בכך שכדי להשתנות, צריך זמן.

התורה לא ביטלה את העבדות, אך הניעה תהליך שגרם לבריות להגיע בעצמם למסקנה שיש לעשות זאת. הצלחתה האיטית אך הבטוחה היא מפלאי ההיסטוריה.


 






ט"ז אייר ה'תשע"ט



  אל תנסו לשנות תבניות חיים של אנשים אחרים רק מכיוון שאתם רואים את החיים בצורה מסוימת – זה שאתם מוצאים לנכון דבר מסוים, לא אומר בהכרח שהוא מתאים לכל אחד אחר.


     אמרו חז"ל: 'מה הצל הזה כשאתה מראה לו אצבע, הוא מראה לך אצבע, כשאתה מראה לו שתי אצבעות, מראה הוא לך צל של שתי אצבעות, כך הקב"ה לפי מידת בטחונו של האדם בו, כך הוא מראה לו ועוזר לו'. ['אוצרות התורה']


"     אנו לא נמצאים בארץ ישראל בזכות הכח אלא בכח הזכות" (מנחם בגין ז"ל)


     במשנה )אבות ג' ה') נאמר: "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח". נראה לי לפרש: אם אין אתה נותן פרנסה ללמדן העני אין תורה, הוא אינו יכול ללמוד, כי צער המזונות מבטלו, ואם אין תורה אצל הלמדן-האברך העני, לבסוף גם לעשיר לא יהיה קמח, כי השפע מתמעט באופן זה... )דרושי הצל"ח דרוש ד')

אנושיות ושפיות

הגיע הסיפור המטורף הבא היישר מגל הכפור שפקד את שיקגו לאחרונה:

קנדיס פיין , תושבת שיקגו בת 34, חזרה לביתה בשבוע שעבר כשגל הקור הנורא בארה"ב החל. בדרך היא עברה על פני הומלסים החיים באוהלים בשיקגו: "הטמפ' החלו לצנוח, ידעתי שהם הולכים לישון על קרח והייתי חייבת לעשות משהו", אמרה.

קנדיס יצרה קשר עם בתי מלון בעיר והזמינה מכרטיס האשראי שלה כ-30 חדרים. לאחר מכן פרסמה בחשבון האינסטגרם שלה שהיא צריכה עזרה עם רכבים לשנע את האנשים מהאוהלים הקפואים אל בית המלון. תוך דקות אנשים התנדבו ובמהלך היום צי רכבים הגיע והעביר עשרות מחוסרי בית אל בית המלון.

אנשים שנתקלו בפוסט התגייסו ושכרו עוד חדרים במלונות בעיר, ובכך היוזמה שהתחילה אצל קנדיס, הצילה יותר ממאה אנשים, חלקם ילדים ונשים בהריון: "אני בן אדם רגיל, זה נשמע כאילו מישהו עשיר עשה את זה אבל אני רק בחורה שחורה מדרום העיר, אנחנו יכולים לעשות את זה ביחד" הפוסט מתוך הדף של 'רשת'.

*

ואני שואל את עצמי תכלס: כמה אנשים אני מכיר שבאמת היו מוכנים לעשות את המעשה הכל כך אצילי הזה? ומה איתי? האם הייתי מוכן לגהץ את האשראי בכדי להציל ממוות מאה אנשים?

אבל השאלה הגדולה עוד יותר:

איך הגענו למצב שבו מישהי שעושה פעולה שבעולם מקביל נראית כל כך הגיונית, אנושית ומתבקשת מאליה, נחשבת לגיבורה מאחר שהמעשה שלה כל כך יוצא דופן?

שאדם יגהץ מהאשראי שלו כסף בכדי להציל כל כך הרבה אנשים?

בעולם שלנו? 

תגידי גברת קנדיס, הכול טוב? 


 









ט"ו אייר ה'תשע"ט




אי אפשר לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו. (שמואל אייזיקוביץ)

אסור לבוא ליד הכותל המערבי לשם ביקור של טיול או לשם צילום בלבד, וכן אסור בהחלט לדבר שם בשיחה בטילה, כי המקום קדוש לתורה ולתפילה, ואסור לאכול ולשתות ליד הכותל המערבי, במקום שנתקדש על ידי רבבות אלפי ישראל לתפילה, וכן יש להמנע מלעשן סיגריות ליד הכותל, והמיקל ראש בשיחה בטילה או באכילה ושתיה ועישון, גדול עוונו מנשוא, ועליו נאמר: מי ביקש מידכם רמוס חצרי.  

בשתי המילים האלו, "מְזמֹור" ו"שיר", הרב יצחק הוטנר כותב. מילים
הפוכות לחלוטין מפני ש"מְזמֹור" פירושו לזמר ,  להכרית ולסלק (כמו מזמרה, שחותכת עשבים). "שיר" משמעו השראה והתפשטות. בדיוק ההיפך מלזמר ולכרות ולהקטין. אומר הרב הוטנר: יש כוחות לא טובים מאוד   חזקים בבריאה. מה תעשי? לפעמים אפשר לנצח במלכות; לשיר, ותוך   כדי מזמרים ומכריתים המון-המון רוע בעולםכדי  , 


      ילדים בגילאי ההתבגרות לרוב לא חולקים מחייהם האישיים וכהורים היינו רוצים לשמוע עליהם יותר, לכן כאשר הם בוחרים לספר דבר מה, זה הזמן האידיאלי להקשיב להם ולהפסיק להתעסק בטלפון הנייד.


 מי קלקל את תוכניתו של סטלין לרצוח 3 מיליון יהודים? (שירה כהן) 


לאחרונה נחשפו מסמכים חשובים ביותר שגילו כי הצורר הסובייטי ציווה בשנת 1953, לבנות ארבעה מחנות עבודה עבור מיליוני היהודים שבארצו. מי קלקל את תוכניתו, ואיך זה קשור לחג הפורים? גם אתם תהיו בהלם כשתקראו את העובדות הללו 

 

20 מיליון בני אדם נהרגו תחת שלטונו של הצורר הקומוניסטי יוסיף סטלין, שנבחר לכהן כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות בשנת 1922.  בין היתר שנא סטלין יהודים, וניצל את מעמדו כדי לפתוח בתעמולה אנטישמית.  באותן שנים חיו במעצמה הסובייטית שלושה מיליון יהודים, אלפים מהם היו תחת הכוונת של סטלין מסיבה אחת פשוטה: שנאה. אותה שנאה שגררה אותו לפתוח בתעמולה האנטישמית היא היא אותה סיבה שבגינה תכנן לרצוח מיליוני יהודים בדם קר, בדיוק כפי שעשה הצורר הנאצי ימ"ש ואף יותר. 

סטלין האשים את הרופאים היהודים ברצח תינוקות רוסיים

בשנת 1947, שנתיים בלבד לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, החליט סטלין ברשעותו 'לחסל' אלפי מדענים, אנשי ציבור, משוררים, פוליטיקאים וידוענים יהודים שנעצרו על לא עוול בכפם, הונחו מאחורי סוגר ובריח ועונו בייסורים קשים. 

כחלק ממסע ההשמצות שלו כנגד היהודים, פורסם בתקשורת מה שכונה 'משפט הרופאים' - פרשה עגומה שעל פיה מעלו רופאים יהודים בתפקידם, וניצלו את השררה שניתנה להם כדי לרצוח ילדים ותינוקות רוסיים. 

כמובן שהייתה זו עלילת שווא אכזרית, פרי דמיונו של הצורר הסובייטי ותו לא - אך הייתה זו אמתלה טובה מספיק עבורו להתחיל במסע החיסול. תחילה תכנן סטלין לגרש את היהודים לאזורי הספר הקרים והרחוקים שאינם ראויים למגורי אדם. בדרך זו, כך קיווה, יעשו התנאי הסביבתיים את מרבית העבודה עבורו.  

סטלין נתן פקודה להתחיל בגירוש בתאריך 6.3.1953

 

ככלות הכל, כמה זמן יוכלו האנשים להחזיק מעמד תחת תנאים של שלג מקפיא עצמות, ורעב בלתי פוסק? 

לאחרונה נחשפו מסמכים חשובים ביותר שגילו כי הצורר הסובייטי ציווה בשנת 1953, לבנות ארבעה מחנות עבודה עבור מיליוני היהודים שבארצו. את הפקודה נתן סטלין לבנות בקזחסטן, סיביר ו...הקוטב הצפוני

 

עשרות רכבות עמדו ברציפים המרכזיים במדינה, מוכנות ומזומנות לקלוט אל קרונותיהן את היהודים שיגורשו מארצם אל הלא נודע, למות במיתה אכזרית ואיטית. 

היה זה שבוע לפני חג הפורים 

סטלין נתן פקודה להתחיל בגירוש בתאריך 6.3.1953 - ימים ספורים בלבד לאחר חג הפורים. אלא שהנס הגדול והבלתי נתפש החל דווקא במהלך הפורים, כאשר הרב יצחק זילבר שהיה אחד ממגורשי סיביר, סיפר בהתלהבות את סיפור המגילה לתלמידיו. כשהגיע הרב ל'ונהפוך הוא' הסביר לתלמידים כי דווקא בעת שנגזרה הגזרה - באותה נשימה ממש, מזלם של היהודים התהפך. 

 ו'העיר' סיביר - אליה הוגלו עשרות אלפי יהודים - צהלה ושמחה

אבל אז קם אחד האסירים, וקרא: "מי צריך את הסיפורים שלך? הרי זה קרה לפני 2500 שנה, ואיך זה קשור אלינו? עובדה שאנחנו עדיין נתונים בשבי של הצורר הרוסי, ולא מספיק שהיטלר חיסל שישה מיליון מאיתנו - הנה עכשיו הם רוצים לחסל עוד שלושה מיליון".

 

בשמעו כך, הגיב הרב ברוגע ובביטחון גמורים ואמר: "אין ספק שהמצב קשה, אבל עליך לזכור דבר אחד יהודי יקר: סטלין הוא בסך הכל בן אדם, ואי אפשר לדעת מה יכול לקרות איתו תוך חצי שעה...ליהודי אסור להתייאש אף פעם מהמצב שלו".

והנה זה פלא - לא חלפה חצי שעה מרגע שהרב זילבר אמר את דבריו, פשטה השמועה כי סטלין התמוטט בעקבות התקף זעם שחווה. תוך זמן קצר התמלאו כלי התקשורת העולמיים בדיווחים מדיווחים שונים על מצבו הקריטי של המנהיג הסובייטי, ו'העיר' סיביר - אליה הוגלו עשרות אלפי יהודים - צהלה ושמחה.

 "סטלין גוסס", דיווחו העיתונים בעולם זמן קצר לפני הגעת מועד המשפט של הרופאים היהודים - שעמדו לעבור שבעת מדורי גיהנום על לא עוול בכפם, אך שוחררו לבתיהם בעקבות נס הפורים של אותה שנה - מותו של הצורר הסובייטי ימ"ש בעיתוי מדהים לחלוטין: 5 במרץ, יום אחד בלבד לפני שתוכניתו המפלצתית עמדה לצאת לפועל. 


כן יאבדו כל אויביך השם.    
















 אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים. דאילו גבי ירא שמים כתיב "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'" (תהילים קיב, א) ואילו גבי נהנה מייגעו כתיב "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהילים קכח, א) – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא; ולגבי ירא שמים 'וטוב לך' לא כתיב ביה.


    בהלכות תלמוד תורה, מתייחס הרמב"ם למעלת המלאכה, המכונה אצלו "המתפרנס ממעשה ידיו": מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא: שנאמר "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהילים קכח, ב) – "אשריך" בעולם הזה, "וטוב לך" לעולם הבא שכולו טוב.

     בשם ר' יוחנן מלמדת הגמרא כי "גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול".כלומר, אדם הסמוך על שולחן אביו, שאינו זוכה לעצמאות אפילו ביחס לצרכי עצמו, נקרא "קטן", גם אם לפי גילו הוא אדם בוגר. ומנגד, אדם שנוטל אחריות על עצמו נקרא "גדול", גם אם הוא קטן בשנים. כגודל האחריות שאדם נוטל על עצמו, כך היא מידת גדלותו: אדם "גדול בענקים" הוא אדם הנוטל על עצמו אחריות לא רק לעצמו, אלא גם לאחרים. אך תחילתה של נטילת אחריות היא באי-התלות עצמה.

     גדול העלבונות בעיני חכמים אינו העוני – אין זה בושה להיות עני – אלא התלות. עדיף לו לאדם לפשוט נבלה בשוק לפרנסתו, מלסבול את 

עלבונה של התלות 

בעיטות של סרק  ) פניני בית לוי, גליון 538)

     התור בבית מרקחת התקדם בצעדי צב. יצחק הביט בשעונו בקוצר רוח ושחרר אנחת צער מליבו. השיעור... השיעור של ר' יצחק מתחיל בעוד רבע שעה, ולפי קצב ההתקדמות כאן לא נראה שיצליח להגיע לתחילתו. ייתכן אף שיפסיד את כולו אילולא חזקה עליו מצוות אמו לטפל בדלקת העיניים שלו עוד היום, ודאי עוזב היה את המקום ללא המשחה ומגיע בזמן אחר שיש פחות עומס.  אבל הייתה מצוות כיבוד הורים, והיה תור ארוך. כששמעה אימו על הדלקת חייבה אותו ללכת לרופא,  ואסרה עליו לזלזל בזה . והנה כעת מלאו שעתיים תמימות לישיבתו במקום זה . 458 , הראה הצג שמעל לדלפק. "רק" עוד 10 אנשים לפניו.  הישיבה מרוחקת מבנין קופת החולים מרחק של 5 דקות הליכה. אבל בעוד 10 דקות השיעור, 25 דקות להפסיד, זהו הפסד שאין לו תמורה . לפתע - מה זאת?  לנגד עיניו המופתעות מתרחש נס: 460 ,461 -... הספרות קופצות ואין איש מתרומם. התייאשו האנשים, או שתלשו מספר בטרם נכנסו לרופא ולא הספיקו להגיע. נפלא! 464 ... עוד שלושה מספרים ומגיע תורו! האומנם יזכה להגיע לתחילת השיעור? 467 ... ישראל קם בזריזות אל הדלפק, המספר הבא הוא שלו. " סליחה", קול מתנשף הגיע מאחוריו אל הרוקח."יש לי מספר 465 . פשוט לא הספקתי".  הכללים היו ברורים. מי שמפסיד אפילו בספרה אחת, נוטל מספר חדש בתור. אם יצאת מהמקום - לקחת על עצמך את הסיכון. ישראל לא התייחס לבקשתו של האיש שהגיע באותו הרגע. אין לו שום זכות ליטול את תורו. הוא הגיש את המרשם שלו לרוקח ואמר: "אני מתנצל, יש כאן כללים.  כעת הגיע תורי."  אבל לנגד עיניו הנדהמות ראה את הרוקח מחליף מבטים מלאי משמעות עם האיש שהגיע זה עתה, מושיט אליו את ידו נוטל ממנו את המרשם תחילה. לא את המרשם, אלא חבילה של מרשמים. חולה כרוני, כפי הנראה. " רק רגע, בחור", אמר בשלווה. "הוא הפסיד רק קצת, תהיה הוגן" תהיה הוגן?  ישראל נאלם דום, כאילו נטלו את לשונו מפיו. הייתה זו עוולה במלא מובן המילה. אך הוא ידע שאין זו דרכו של בן תורה להתווכח ולעורר מהומות. בלע את כאבו בדומיה ולא הגיב. הכל משמים, ניסה להשקיט את רוחו הסוערת. אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, עלו וצפו מאמרי חז"ל שונים בראשו. הרי זו ככלב הכועס על האבן שהושלכה לעברו ואין הוא מכיר בכך שיש מי שהשליכה... כל המאמרים צפו בראשו אך מיאנו משום מה לחדור לליבו פנימה. זעם פעפע בתוכו בכל עוז.  הוא איחר לשיעור ברבע שעה. כמעט שאירע לו הנס. אבל – לא. משמים רצו אחרת. נתינת התרופות לאיש המחוצף ההוא ארכה עשר דקות תמימות ולכן הוא החמיץ את ההתחלה . ובכל זאת הצליח להיכנס לענינים ולהבין את מהלך השיעור. מיד לאחריו אבקש משמוליק שישלים את מה שהחסרתי אמר לעצמו וכך עשה.

     מיד עם תום השיעור ניגש לשמוליק כדי לבקשו "איפה הייתה? הקדימו שמוליק בתמיהה. שמוליק הכירו היטב ואת הערכתו המרובה של ישראל לשיעוריו של רבי יצחק. ישראל סיפר לו בקצרה את מה שאירע בבית המרקחת וביקשו להשלימו את החסר. "ישראל! נזעם שמוליק ופניו אדמו מכעס זו עוולה שאין כמותה! אסור היה לך לשתוק על כך מחוצף שבמחוצפים האיש הזה וגם הרוקח. לא, בעצם, הרוקח אשם יותר. זו עזות פנים שאין כדוגמתה הלא אתה לו היה קורה לך דבר כזה, לעולם לא היו נותנים לך להיכנס כשהפסדת את תורך.  ודאי הייתה כאן העדפה על סמך ידידות כלשהי בין הרוקח לאיש המחוצף. אסור לך לשתוק להם ועליך לכתוב להנהלה מכתב ולהעמיד דברים על מקומם. דבריו של שמוליק שטפו את ישראל כאשד גואה. כל הרגשות ששקעו במהלך השיעור שבו ועלו ביתר שאת. ליבו התחמץ כנגד העוולה שנעשתה לו. "צדק צדק תרדוף", זעמו כל עצמותיו. " עכשיו אתה יושב לכתוב מכתב להנהלה. הכה על הברזל בעודו חם הורה לו שמוליק". מאוחר יותר תשכח מהצער , והעוול הזה לא יתוקן רוקחים יוסיפו להפלות אנשים,  ובחורי ישיבה יוסיפו להיות קורבן למעלליהם. תעשה חסד עם כל הבאים אחריך" . ישראל התיישב בו במקום לכתוב את מכתבו. שמוליק צודק אין לעבור בשתיקה על מעשים כאלה.

     הוא תלש דף מפנקסו והחל לכתוב. "להנהלת קופת חולים שלום. ביום ב' בשעה 00:10 "... לא.  לא כך פותחים מכתבים. הוא קימט את המכתב והשליך אותו לאשפה. יש להתחיל אחרת. פעמים רבות ראה את אימו כותבת תחילה כך: "הנידון: הפלייה מחפירה בדלפק בית המרקחת ". או, זה נשמע יותר טוב. כעת יש לתאר את המקרה כיצד הוא אירע מתי והיכן. ישראל ישב שעה ארוכה על הכתיבה הוא כתב ומחק ניסה ותיקן, שיפץ ושכלל, עד אשר אחז בידיו יצירה מושלמת. ליבו בער בבקשת נקם על אי הצדק המשווע. רבע שעה משיעורו של רבי יצחק נגזלה ממנו עקב חציפותם של האנשים הללו היש משהו שיוכל להעריך את גודל ההפסד? עתה יש להעתיק את הכל על דף נקי,  לגשת למשרד לקנות מעטפה ובול, לצאת בהקדם לתיבת המכתבים ולשלשל את המכתב. ו – רגע. מהי הכתובת של קופת החולים מוטב יקנה את המעטפה בדואר ושם יחפש את הכתובת. "ישראל, לא התפללת ערבית?" היה זה מוישי. ישראל הביט בשעונו ונבהל. אכן, הוא הפסיד תפילת ערבית בישיבה, כעת יהיה עליו לחפש מנין אחר בבתי הכנסת שבאזור, ולהפסיד ארוחת ערב ואולי גם את תחילת סדר ג'. וכל זאת למה? לרגע נשכחה ממנו לגמרי כל סיבת כתיבת המכתב. אהה! –נזכר. היה זה שמוליק שעורר בו את כל הכעסים מחדש. והלוא נרגע מכל העניין ברגע בו הצליח להבין את כל מהלכו של השיעור!

     בתנועה אחת מהירה קרע את המכתב שבידו לגזרים והשליכו לאשפה. די לו בשעה של ישיבה בבית המרקחת ושעה של כתיבת מכתב. הוא לא ייתן לבעל הדבר גם את הזמן של קניית המעטפה ושליחת המכתב ליעדו. אם לתקן את העולם רצונו, בשעה של לימוד תורה ישיג הרבה יותר מאשר בכתיבת מכתב כלשהו. הלא חבל להשחית את זמנו בבעיטות של סרק באבן המושלכת לעברו.



ט' אייר ה'תשע"ט

'אמוראים', על שום מה? אכן, בעל ה"ערוך" (ערך "אמר") כותב, כי חכמי התלמוד הבבלי כונו 'אמוראים', על שם ש'אמרו' את דבריהם מעצמם או בשם אמוראים אחרים.


     "במשך מאות בשנים היה אביבם של ישראל, בזמן ספירת העומר, מאדים מדם, כל אימת שהחלו לספור מזמן הגאולה והחרמש האבוד עד ליום מתן תורה הנצחית, בקעה תמיד מבעד לענני התקופות, אפופי החרדות והאימים שאלתו של האחד והיחיד לישראל: העודכם שלי? והתשובה באה תמיד פה אחד: "שלך אנו בחיינו ובמותנו! ובקריאה זו על פיהם עלו טובי בחירי האומה על המוקדות והגרדומים למות על קידוש שמו. נתיב התלאות והסבל של הגלות – היו בימי הספירה,  אשר בהם עמדו בני ישראל במבחנים העילאיים ביותר, כאשר שללו את ערכם של הנכסים הגשמיים בעולם הזה, וויתרו על כל חיי העולם הזה עם כל הטוב והיקר שבהם, כדי לשמור אמונים לה' ולתורתו הקדושה, והיו מוכנים בכל עת ובכל שעה למות ולהיעלות קורבן על מזבח אמונת ה' (הרש"ר הירש בספר "מעגלי השנה" [ח"ג עמ' קמ"ה])


     בשם המקובל הרש"ש זצוק"ל נאמר: כפי התנהגותו של האדם בימי הספירה, כך תהיה התנהגותו בשאר ימות השנה, משום שספירת העומר היא היסוד וההכנה לקבלת התורה, ומשום כך הם משפיעים על כל ימות השנה האחרים. כעין זה גם נאמר בזוה"ק [אמור דף צ"ז ע"ב]:


     הרב יהודה לייב פישמן מיימון (ממקימי תנועת המזרחי ושר הדתות הראשון של מדינת ישראל(  טען בתוקף שיש לכתוב במגילת העצמאות במפורש את שמו של הקב"ה. וכשבקשתו לא נענתה, הוא הוסיף ליד חתימתו על המגילה בכתב ידו את המילים "בעזרת ה' ".

הוא היה שם (גליון השגחה פרטית, עלון 15)

     נסעתי באזור שקט בשיקאגו. לילה. גשם. נהגתי בזהירות, ולפתע התפרץ מולי רכב ופגע ברכבי חזיתית. בנסי ניסים יצאתי חי, שלם בגופי, רק המכונית הפכה לגרוטאה. לעומת זאת, ברכב שמולי,  אחד מהנוסעים הגויים נהרג.  שלושת הגויים האחרים מיד האשימו אותי ברצח.  הם קראו למשטרה, וטענו במלוא התוקף שאני אשם בתאונה. השוטרים לא ביררו מדי הרבה. אם הנאשם הוא יהודי, זה מספיק להם. עם הוכחות כבר יסתדרו.

     כעבור כמה ימים קבלתי זימון לבית משפט.  החוק האמריקאי נוקשה מאד. ידעתי שאם הגויים האלה החליטו להעליל עלי עלילה, הם יסדרו את כל המסמכים וההוכחות כדי שבטוח אצא אשם. העונש המינימלי לגרימת תאונה הוא שנתיים מאסר, וזה במקרה הקל. על פי היגיון – אין לי שום סיכוי לזכות במשפט    .

     בתקופת ההמתנה למשפט החלטתי לעשות מה שיהודי עושה. התפללתי להשם וביקשתי מעומק ליבי שיחוס עלי ועל משפחתי ויגזור את דיני לטובה. הוא השופט העליון על כל הארץ. יחד עם זה התחזקתי מאד באמונה ובטחון. שוב ושוב שיננתי,  שרק הקב"ה עושה הכל ואין רשות לשום אדם להועיל ולהזיק. ידעתי, הוא העורך דין הטוב ביותר,  ורק עליו נשענתי.


     ביום המשפט החל נציג התביעה להרצות את דבריו באופן תקיף ומרשיע ביותר. אחר כך פנה השופט אלי לשמוע את הצד שלי. אמרתי רק משפט אחד: " נסעתי בזהירות כחוק, והרכב שבא מולי התפרץ וגרם את התאונה". יותר מזה לא היה לי מה לומר.  השופט הקשיב ברצינות, והתחיל לחקור את הסיפור.  מי היה במכונית האדומה, ומי במכונית הכחולה. "האם יצאת לבד מהרכב?" שאל השופט את אחד הגויים שהיו ברכב. " לא. מישהו הוציא אותי" . "יודע אתה מי הוציא אותך?" " לא" . "זה היה אני"- - - בעוד הגוי עומד נדהם, ואני עוד לא תופס את גודל הישועה, אמר השופט, "אני נסעתי מאחוריך וראיתי הכל. נסעת כמו חיה רעה. תגיד תודה שאותך לא שמים בבית סוהר".  ברוך השם, אני עומד כאן היום ומודה להשם על נפלאותיו.









ז' אייר ה'תשע"ט


 אין לך בזוי כרודף אחר הכבוד, אכלן זקוק לאכול. שתיין למשקאות, כילי לכסף. והגאוותן לכל. אף על בזיונות לא יפסח כדי להשיג פירור של כבוד. (רבי יעקב מנובומינסק)

     אם מבקש מחבירו טובה, והוא מסרב להטיב לו, יזהר שלא לשואלו "למה עשית טובה זו לפלוני" (ומיירי באופן שמובן כי ענין עשיית הטובה נודע ע"י אותו פלוני), כי מצוי הוא שעל ידי זה יעלה בליבו תרעומת על אותו פלוני, שבגלל שגילה הדבר לאנשים אינו יכול להשמיט עצמו מהם (הל' רכילות, כלל ח' סעיף ג)


     אסור לכוהנים לבקר במערת המכפלה, או בקבר רחל, ומצוה רבה להוכיח את הכוהנים החרדים לדבר ה' באמירה נעימה לבל יכניסו את עצמם בספק איסור טומאה דאורייתא ויחללו קדושת כהונתם.  )פניני יוסף, פרשת אמור. תש"ס, עמ' קע"ד(


     יסוד גדול, בדוק ומנוסה: שבזמנים קשים של צער, אין לאדם שום חבר ושום עזרה, ולפעמים לוקח לאדם זמן להבין זאת, וכל עוד הוא חושב שחברו יושיעו, הצרות והבעיות לא מסתיימות, אך כאשר האדם מבין ששום אדם לא עומד עימו, כדברי דוד המלך (תהילים קמו ג') אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה', אז הקב"ה עומד ומסייע, ומושיע את האדם (דרכי יאשיהו(

דמעות יתום (על-פי 'אבותינו ולנו')

ההתלחשויות עברו מפה לאוזן ונעשו נושא לדיון בעיר ראדין. היו שלא האמינו והיו שראו בכך פריצת גדר חמורה. בין כך ובין כך, העניין לא ירד מעל סדר היום.

וכך אמרה השמועה: הרב צבי לוינסון, חתנו של ה'חפץ חיים' ויד ימינו בניהול הישיבה, מזַמן אליו הביתה מורה המלמד את אחיינו הצעיר מקצועות כלליים במקום תורה!

"אם בארזים נפלה שלהבת", הטעימו הבריות בארשת חמורת-סבר. האוּמנם הרב לוינסון חצה את הקווים והצטרף לעמדתם של המשכילים שנלחמו בתלמודי התורה המסורתיים, שבהם ילדי ישראל הקדישו את יומם ללימוד התורה?!

מאחורי הסיפור עמדה טרגדיה משפחתית כואבת. אחותו של הרב לוינסון שלא הייתה שומרת מצוות, התאלמנה באחת, ונותרה לבדה עם בנה הקטן. אם לא דיי בכך, כעבור זמן קצר חלתה האישה אף היא ונפרדה מן העולם ומבנה בן העשר שנותר יתום בלי אב ואם.

דודו של הילד, הרב לוינסון, הכניסו לביתו ואימצו לבן. הוא ניסה להכניסו לתלמוד התורה המקומי, אך הילד, שלא הורגל בלימוד תורה, בכה וסירב ללמוד שם. הוא הסתגר בחדרו ומירר בבכי על מר גורלו.

הדוד ורעייתו שרה חשבו מה לעשות. לשלוח את הילד לבית ספר ממשלתי, שבו לומדים ילדי הגויים – לא בא בחשבון. לבסוף החליטו להזמין לביתם מורה פרטי שילמד עם הילד את חומר הלימוד המקובל בבתי הספר הכלליים.

זו הייתה החלטה לא קלה בעבור הדוד, שהזדהה לחלוטין עם גישתו הנחרצת של ה'חפץ חיים' שדגלה בלימוד מקצועות קודש בלבד. אך הוא נשך שפתיים, כדי להקל על היתום האומלל.

כשהתגלה הדבר בעיר, קמה מהומה. היעלה על הדעת שבעוד ה'חפץ חיים' נלחם בתוקף על טהרת החינוך היהודי, חתנו עושה את ההפך הגמור?!

כמה אנשים, חדורי תחושת שליחות ודאגה, פנו אל ה'חפץ חיים' וסיפרו לו על הנעשה בבית חתנו. ה'חפץ חיים' היסה את הדיבורים הנרגשים, וחתם את הדיון באמירה חדה: "ר' צבי חתני אדם גדול הוא ויודע את אשר הוא עושה". המתלוננים נאלצו לסגת ובכך נסתיים העניין.

שנים חלפו. הילד גדל, עזב את בית דודו והתגייס לצבא הרוסי. זמן רב איש לא שמע עליו. יום אחד בא לעיר קצין זקוף, שחזהו מעוטר אותות גבורה. בצעדים מהירים פסע לבית משפחת הרב לוינסון, שכבר לא היה בעולם. במשך כשעתיים ישב ושוחח עם דודתו, ולאחר מכן נעלם כלעומת שבא.

גלגל הזמן הוסיף לנוע. מלחמת העולם השנייה הפכה את העולם. רוב בני משפחתו של ה'חפץ חיים' כבר לא היו בין החיים. רק הרבנית פייגה זקס, בתו מנישואיו השניים, ניצלה והיגרה עם בעלה לארצות-הברית.

יום אחד נערכה שמחת הנישואין של אחד מצאצאיה. באמצע החתונה נכנס לאולם גבר גבוה, ושאל בהתרגשות על פייגה.

הרבנית ניגשה אליו ושאלה לרצונו. למראהָ אורו עיניו של האיש, ודמעות נקוו בזוויותיהן. "אני האחיין היתום של הרב צבי", אמר בקול רועד. לאחר שנרגע מעט, ביקש לחלוק עמה וידוי אישי. בזמן שהתזמורת הוסיפה לשמח את קהל המוזמנים ומלצרים הגישו את המנות, ישב האורח, שצץ מן העבר, וגולל זיכרונות מרתקים.

"אלו היו ימים קשים", פתח וסיפר. "התייתמתי משני הוריי, וליבי היה מרוסק לגמרי. אך הייתי מודע למהומה שהתחוללה בקהילה סביבי. אני זוכר היטב את הערב שבו ה'חפץ חיים' בא לביתו של דודי, הרב צבי היקר.

"מתוך חדרי הסגור יכולתי להאזין לשיחתם. שמעתי את ה'חפץ חיים' פונה אל דודי ואומר לו: 'חתני היקר, יודע אני שאדם גדול אתה, אך אשמח לשמוע את שיקוליך בעניין אחיינך'.

"עשיתי אוזני כאפרכסת", הוסיף האיש ושיחזר, "ואז שמעתי את דודי משיב: 'זה ילד יתום מאב ואם. מאז בא אלינו אינו חדל מלבכות. אם אכריח אותו ללמוד לימודי קודש, יגבר סבלו. לכן זימנתי בעבורו מורה שילמדוֹ מקצועות שהוא מורגל בהם. ואכן, אני חש שהוא מתעודד מעט'.

"הדברים ריגשו אותי מאוד. הבנתי שהאיש הזה אכפת לו באמת ממני והוא חפץ בטובתי. גם בחלוף שנים לא קהו הדברים בתודעתי, והם הדהדו בזיכרוני בכל תחנות חיי.

"התגייסתי לצבא, עמדתי לפני ניסיונות קשים, ולא אחת, כאשר הייתי על סף נפילה – שמעתי בתוכי את קולו של הרב צבי. לא יכולתי לאכזב אותו. בכל כוחי הקפדתי שלא לחלל שבת".

האיש לגם מעט מים, והמשיך בסיפורו: "יום אחד הכרתי צעירה לא-יהודייה שמאוד רצתה להתחתן איתי. בתוכי ניטש מאבק עז. הפיתוי היה עצום. אך אותו ערב, שבו שני אישי תורה דגולים יושבים ודנים כיצד למנוע דמעות מיתום – עמד לנגד עיניי שוב ושוב. אמרתי בליבי כי עַם שאלה מנהיגיו, ראוי לדבוק בו.

"החלטתי לנתק את קשריי עם הצעירה הלא-יהודייה, וכך נשארתי יהודי בזכות ה'חפץ חיים' והרב לוינסון!".


 







ו' אייר ה'תשע"ט


אמר הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן: "בזמן שאשתי היתה בחיים מדי ערב היא היתה מכינה לי סלט, היום מכינים לי סתם ירקות חתוכים!!!" ("נר לשולחן שבת" מפי הרה"ג י"ר(


     בב' מועדים כתוב "בעצם היום הזה": בשבועות, וביום- הכיפורים, מפני שכל המועדים הם על ענין העבר, פסח - יציאת מצרים, סוכות - ענני הכבוד, אבל שבועות שהוא על נתינת התורה אפילו שהיה כבר, אך בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו ניתנה תורה "בעצם היום הזה ".ויום-הכיפורים שהקב"ה סולח ביום זה.


     בשבת כתוב הלשון "מועדי", וביו"ט כתוב הלשון "מועדם", כי שבת עשה ה' שהוא יחיד, ויו"ט בית-דין קובעין אותם, והם רבים (חיד"א(.


     המוציא הוצאות על החגים מקבל כפול מהקב"ה, וזה מרומז בתיבה "מועד" גימטריה "מ"-40" ועד"-80 ,שאם מוציא 40 מקבל 80( חיד"א(.

כל הנסיעה ברכבת הייתה שווה (מוצאי שבת פרשת כי תשא, סיפור מס' 2(

     סיימתי את ענייני בעיר נתיבות, וביקשתי לצאת לעיר מגוריי – בני ברק. שאלתי אנשים איפה התחנה של האוטובוס המוביל לבני ברק, והסתבכתי. נתיביה של נתיבות זרים לי, ועד שבשעה טובה הגעתי לתחנה, ראיתי את הזנב של האוטובוס הולך ומתרחק. הפסדתי אותו.  מה אני עושה עכשיו? אין לי איפה להיות. לעמוד בתחנה ולחכות שעתיים, אין זה מהחוויות המועדפות עלי. אני מברר בפלאפון על דרכי הגעה חילופיות לבני ברק, ומחליט לנסוע ברכבת. אז לא הבנתי כמה החלטה זו שגויה. במקום לשבת על מקום אחד, קיבלתי את הרושם כאילו אני עושה משהו, הולך מכאן לשם, עובר מרכבת לרכבת, יורד לרציף, עולה לקרון,  שוב יורד, שוב מחכה, שוב עולה... תכל'ס, לא הרווחתי זמן. זה היה מתיש ומעייף כל כך , שרק ההבנה שהייתה סיבה מעם השם נתנה לי כוח.

     במשך הדרך החלפתי רכבת כמה פעמים. בפעם הראשונה שירדתי לרציף הרגשתי צמא למדי, אחרי כמה שעות שלא שתיתי. נגשתי למכונה של בקבוקי שתיה ופחיות, והזמנתי בקבוק של מים מינרלים. הכנסתי כסף וחיכיתי. המכונה השמיעה קולות, אבל מים לא הוציאה. שוב לחצתי ולא עזר. ניסיתי 'לשכנע' את המכונה לשחרר לי משהו, ולבסוף היא פלטה לעברי בקבוק קולה קר ותוסס.  קולה? אני מסתכל על הבקבוק. לא זה מה שהזמנתי! לך תדבר למכונות.  בדקתי את ההכשר שעל הבקבוק, והוא לא היה של אחד מארגוני הכשרות המקובלים עלי. החלטתי שלמרות הצמא, לא אוותר על מנהגי, ולא אשתה מהבקבוק. בכל זאת חסתי עליו. הן המשקה כשר, קר, מרווה, נעים, עסיסי. לא זורקים דבר כזה. אולי אפגוש מישהו שיוכל ליהנות ממנו?  מכשעליתי לרכבת, כדי לעבור את פיסת הדרך הבאה, פגשתי יהודי והצעתי לו את המשקה . "תבורך בכל הברכות" ברכני היהודי בחום. "ככה חושב על אחרים, כל הכבוד! זה ממש עושה הרגשה טובה!"  הוא חימם את לבי בתגובתו, ונתן לי להבין שאני עושה מעשה טוב, אבל את הבקבוק לא אבה לקחת.


     הרכבת עצרה, ואני ירדתי לרציף, עדיין עם הבקבוק בידי, מחפש למי לתת אותו. היה לי חשוב שהבקבוק יגיע למישהו שבטוח יברך לפני השתייה. והנה אני רואה שליד מכונה של פחיות עומד בחור בן טובים, ואוכל משהו. ניגשתי אליו, ושאלתי אותו, "רוצה לשתות?"  הבחור התרגש עד דמעות. "אני נמצא כבר זמן רב בדרך", סיפר, "ואין אתי שום דבר מאכל. חשבתי שאני כמעט מתעלף מרוב רעב וצמא. פתאום ניגש אלי יהודי ונתן לי בורקס. עכשיו סיימתי לאכול את הבורקס, ואתה מגיע אליי עם קולה. תגיד לי, איך ידעת?"  לא ידעתי. נסעתי לתומי, כל הדרך התבלבלה לי, מהמכונה יצא מה שלא ביקשתי, והכל כי אבא שבשמים דאג לבן היקר שלו שיהיה לו מה לשתות. 







ה' אייר ה'תשע"ט


    אדם ממשיך לחיות בלבבות אלה שהשאיר מאחור.

    אומר האדמו"ר ממודז'יץ זצ"ל בעל ה'אמרי אש' (נלב"ע ד' אייר תשמ"ד)., "תחום הדיבור מוגבל אצל האדם, הוא אינו יכול לדבר כל מה שלבו חפץ, וזה תחום שהשני יכול לשמוע.  מצד שני 'מחשבה' היא להיפך, אצל האדם החושב היא בלתי מוגבלת אבל אי אפשר להשמיע אותה לזולתו. הדבר היחיד שהוא בלתי מוגבל ואפשר גם להעביר מסרים דרכו לזולת – זה השירה, כמו־ בן כאשר השירה היא באופן של קדושה וטהרה, אפשר על ידה לחזק יהודים בכל מצב ברוחניות ובגשמיות". ואכן כאמור הרבי בשפת השירה פעל רבות ונצורות כל ימי חייו.

     אחד האדמו"רים שאל פעם חסיד מחסידיו איזה חג אתה הכי אוהב? החסיד ענה: "יום העצמאות - גם לא הולכים לעבודה וגם אין טיש"

 

     את החיים צריך לראות במבט קדימה אבל מבינים אותם רק כשמתבוננים לאחור.    

     בפסוק נאמר: וכי יריבון אנשים - אם אנשים הגיעו לכזה מצב של ריב אחד עם השני, אזי ראה הזהר והשמר שיהיה מצב של "והכה איש את רעהו" - בעסער א פאטש - הכהו במקל, מכה כזה אפשר לרפא אבל אל תפתח את פיך עליו כי מה שמוציאים מהפה אי אפשר לרפא.  

 

     הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים, אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב (הלן קלר)

     העומד באמצע תפילת שמונת עשרה ונשמעה ח"ו אזעקה, אמר רבינו שצריך להפסיק מפני פיקוח נפש, והוסיף דאי"ז הפסק כיון שאין מפסיק בדיבור רק בהילוך.    

 

     כתב הערוך השולחן )תפט ג( שקרבן העומר בא משעורים שהוא מאכל בהמה ואילו שתי הלחם הבאים בחג השבועות באים מחיטים שהם מאכל אדם, לרמז לן - שזוהי עבודתנו בימים אלו שבין פסח לעצרת, להתעלות מ'בהמה' ל'אדם'

אורח ופגע נעלם בן רגע מוצאי שבת פרשת ויקהל, סיפור מס' 3 ,אידיש(

     אנחנו גרים בעיר אלעד בקומת קרקע. כל מי שצריך אותנו מוצא מיד את דלת ביתנו. הבעיה היא שגם מי שאיננו צריכים אותו, מוצא את דרכו הישירה אלינו. כוונתי לאורחים לא קרואים ולא נעימים, קטנים, מהירים, זריזים, אפורים. הבנתם נכון, עכברים.  מכה של עכברים פקדה אותנו במלוא עוזה. הם היו מסתובבים חופשי בבית, ואנחנו רדפנו אחריהם יומם ולילה. ערכתי היכרות עם מגוון של בעלי מקצוע להדברה וללכידה, ועשיתי דוקטורט על כל סוגי הפטנטים והמלכודות, הדבקים והפיתויים שיסלקו את המפגע. העכברים הפכו לחלק ממציאות בלתי אפשרית. המפגש אתם היה יומיומי, לפעמים אפילו כמה פעמים ביום. בני ביתי עסקו במשרה מלאה בטיפול במלכודות בכל האמצעים הבלתי נעימים בעליל. התופעה הפכה את חיינו לסיוט. היינו יושבים במטבח מתוך כוננות, שמא יעבור עכבר מתחת לשולחן.

     בליל בדיקת חמץ, אחרי כל המאמץ האדיר של הניקיון לכבוד פסח, פתחתי את מגירת הנעליים בחדר שינה , כשבידי הנר דולק, ומצאתי בתוכה חתיכת לחם! הייתכן שלא ניקו את המגירה הזאת? תוך רגע קיבלתי תשובה. עכברון קטן התרוצץ שם. הוא זה שסחב את החתיכה אל המגירה . עכבר אחד התיישב מתחת לצינור הביוב, חפר לו בור, וכל הזמן מילא אותו בחול שפרץ אל תוך הבית. הבית התמלא בחול, ואנו פכרנו ידיים בייאוש. פחדנו שזה עכברוש, שהרבה יותר מסובך להתעמת אתו, לבסוף התברר שזה "רק" עכבר.

     יום אחד, בבית המדרש הסמוך לביתי, שמתי לב למודעה כי עומד להתקיים שיעור הלכה.  שיעור זה היה מתקיים בזמן שאני לומד עם חברותא בקביעות, ולכן לא השתתפתי בו . הפעם היה רשום במודעה כי השיעור יעסוק בדיני הפרשת חלה. נדלקתי. הנושא עניין אותי.  בביתי רגילים לאפות הרבה, בכל הזדמנות, והחלטתי כי הפעם אשתתף בשיעור. בקשתי מהחברותא שלי לדחות את הלימוד המשותף, כי ברצוני לשמוע דבר השם – זו הלכה.  בשיעור נדהמתי לשמוע חידושים נפלאים בענין הפרשת חלה, וגיליתי שבביתי לא נהגו כפי כל ההידורים.  הגעתי הביתה, וסיפרתי כי השתתפתי בשיעור הלכה, ומהיום – שורפים את החלה כמו שלמדתי בשיעור.  תקופה עברה מאז. יום אחד, בשעת ערב, שמתי לב לשקט. אני יושב בנחת ליד השולחן,  איני חושש משום עכבר. זה חודשים ארוכים שלא פגשנו אף לא אחד מהיצורים האפרפרים האלו. פתאום תפסתי שפשוט נושעתי! כן. העכברים שאיימו על שלוות נפשנו נעלמו כלא היו. אפילו בסוכה שהקמנו בחצר השנה, מה שתמיד היה כרוך במרדף חסר תקנה אחרי יצורים חמקמקים אלו, לא ביקר אף אחד מהם . בחשבון פשוט גיליתי כי התופעה חלפה עם התיקון שעשינו בעניין שריפת החלה.

דרשו רז"ל (שבת פ"ח:) "הוי מן העלובין ולא מן העולבין, מן הנרדפין ולא מן הרודפין". (ופריו מתוק)

     לפנינו סיפור מרגש ומאלף ביותר, שאירע לאחרונה במשפחה יקרה מאזור ירושלים. לבני הזוג, בן יחיד בלבד , שנולד לפני תשע שנים. בעת לידת הבן, אירע סיבוך שגרם לסיכון חיי היולדת והעובר. בניסי-ניסים נולד וולד בריא ושלם וגם היולדת ניצלה, אך הרופאים הודיעו לבני הזוג, שמעתה האישה לא תוכל להיפקד פעם נוספת, כי ההיריון והלידה עלולים לסכן את האם ואת וולדה.

     בנם של בני הזוג, שלא היה מודע לבעיית אמו, פנה פעמים רבות אל אמו בשאלה "מדוע אני בן יחיד, למה אין לי אחים ?!". בכל פעם האם הייתה מתחמקת מהשאלה. את האמת המרה, חשבה בליבה, אספר לבני בשלב מאוחר יותר.

     ויהי היום, הגיע הילד הביתה ושאל את אביו: "אבא, במקרה שהיום השמיני ללידת תינוק נופל ביום חג השבועות - האם עושים אז את הברית?", האב היה מופתע מעט מהשאלה, והגם שלא הבין את פשרה, השיב לבנו: "כן, בוודאי שמלים את הבן בחג השבועות, שכן אפילו בשבת קודש מלים את הבן אם מדובר ביום השמיני ללידתו". והשיחה הסתיימה.  כעבור מספר ימים, האם עברה בדיקות שגרתיות בקופת - חולים, ולחרדתם של בני הזוג והרופאים, התברר שהיא בהריון.  הרופאים הודיעו לבני הזוג בצורה חד משמעית, כי עליהם לבצע הפלה בהקדם. הבעל מיהר להתקשר אל רבו ושאלו האם אכן יעשו את ההפלה, והלה פסק, שלאור הנסיבות אכן יש לשמוע לדברי הרופאים ולהפיל את העובר.

     התור להפלה נקבע כבר למחר, אלא, שבאותו הלילה, כאשר האב עמד לומר עם בנו קריאת שמע שעל המיטה, נזכר לפתע בשאלה המוזרה אודות ברית המילה בשבועות, וביקש לברר: "אולי תגלה לי מה פשר שאלתך על הברית בשבועות?"  הבן השיב בשפתו הטבעית והילדותית: "אבא, אתה בוודאי זוכר שפעמים רבות לימדת אותי שמקובל בידינו מצדיקים וקדושים, שקיימת סגולה מופלאה לכל הישועות, והיא, שבשעה שפוגעים באדם, ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב,  ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת-הקודש של 'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים' - זה הזמן הטוב ביותר לבקש ולהתחנן לפני ה' יתברך על מה שרוצים ". ממשיך הילד ומספר, והדברים מבהילים כל לב (רק נזכיר שוב - מדובר בילד בן תשע!): באותו יום, אירע לי דבר קשה בבית הספר. אחד הילדים העליב אותי מאוד מאוד, הוא 'שפך' עלי קיתונות של גנאי, וכל זה לעיני תלמידים רבים, שחלקם החליטו להצטרף אליו ולפגוע בי. למרות שהרגשתי שדמי נשפך, החלטתי שלא להגיב לכינויים הפוגעניים. רצתי לפינה נסתרת,  וזעקתי מקירות ליבי, מתוך בכי ודמעות: "ריבונו של עולם, ספגתי עלבונות ובושות, ולא הגבתי במאומה, ואני אף מוכן למחול בלב שלם לכל המצערים אותי, אך דבר אחד אני מבקש – אנא ריבנו של עולם תן לי אח במתנה !!" הילד (שאינו יודע כלל מהבדיקות של אמו ומההפלה), מסיים ואומר לאביו: "הרגשתי שתפילתי התקבלה במרום.  מרוב התרגשות רצתי מהר, ולקחתי לוח שנה, והתחלתי לספור מאותו היום תשעה חודשים, כדי לבדוק באיזה יום ייוולד אחי הקטן... בדקתי ומצאתי שיום לידתו נופל בדיוק שבוע ימים לפני חג השבועות, ולכן באותו ערב שאלתי אותך האם עושים ברית בשבועות..."

     האב שנפעם מאוד מדברי בנו, לא יכול היה להתאפק ופרץ בבכי. מיהר לספר לאשתו את המעשה, וכשהאישה שמעה את הדברים המרגשים, אמרה לבעלה: "עלינו לעשות שוב שאלת-רב בנוגע להפסקת ההיריון, כי אם זכינו להיפקד הודות לתפילה המיוחדת של הבן שלנו - תפילה בעת רצון, מעומק ליבו הכואב של ילד זך וטהור - אולי מהריון כזה לא תצא תקלה ". הבעל התקשר לרבו, ותשובת הרב הייתה: "זו שאלה חמורה שאיני יכול להשיב עליה. יש להפנות את השאלה לאחד מגדולי הדור". פנה אפוא האב, עוד באותו הערב, לאחד מפוסקי הדור, ולאחר ששמע הרב את כל פרטי המעשה, ובחן היטב את דברי הרופאים ואחוזי הסיכון, השיב: "אם ההורים חדורים באמונה בה' יתברך, יש להם רשות להמשיך את ההיריון, ולה' הישועה". (כמובן שאין ללמוד מכאן למקרים אחרים, אלא יש להפנות כל שאלה ושאלה בפני עצמה להכרעת חכמי ישראל).

     חודשי ההיריון היו רצופים בבדיקות וביקורות, ובחודש האחרון האם שהתה בבית החולים ל'שמירה'. טרם הלידה,  בית החולים גייס צוות של שמונה רופאים מומחים (!) שנכחו בחדר הלידה. תהליך הלידה הניסי, עבר בסייעתא דשמיא בשלום – לבני הזוג נולד בן בריא ושלם, וגם האם ניצלה ולא נגרם לה שום היזק מהריון והלידה, דבר שעורר התפעלות רבה אצל הרופאים הבכירים. (אגב נציין, שהברית נערכה מספר ימים לאחר חג השבועות תשע"ד, אך אין זה מגרע בכי-הוא-זה מהמעשה המאלף וקידוש השם הגדול שגרם לו אותו ילד) .

     למדנו אפוא, שקיימת סגולה נפלאה, שברגע שאדם הושפל והתבזה, יכול באותה שעה לפעול ישועות במידה וישתוק ולא יגיב על עלבונו, אלא יפנה אל הבורא יתברך בתחינה, ומסוגל באותה שעה לזכות לניסים .





ד' אייר ה'תשע"ט

בשבתות הקיץ נהוג לקרוא את פרקי אבות . בפרק ב' (משנה ה) נאמר: "הלל אומר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" . באר ה"שפת אמת", שהרי לעולם לא תגיע למקומו של חברך, לפיכך, אל תדון אותו בכלל.


     ההבדל שבין קדושת השבת לקדושת יום טוב בא לידי ביטוי גם בלשון הברכות על קדושת היום: בשבת חותמים ״מקדש השבת״, ואילו ביום טוב החתימה היא ״מקדש ישראל והזמנים״ – ישראל הם המקדשים את הזמנים. (ספר המאמרים ת״ש)


     חז״ל אמרו (פסחים קא): "אין קידוש אלא במקום סעודה". עיקר הקידוש, ההתקדשות וההזדככות, הוא בשעת הסעודה, שאז מתרוממים יותר ממלאכים. (רבי שלמה מרדומסק(



     כל חג נחוג פעם אחת בשנה בלבד, אבל השפעתו נוגעת וצריכה להימשך לכל השנה.   כשמגיע החג, צריך לדעת לייקר את החג. ובכל חג יש לנצל את כל הזמן שבו, לקלוט ולספוג את ההשראה המיוחדת שחג זה מעניק. (ספר השיחות תרצ״ו(


כֹּחָּה שלְ תִפלה V (פניני עין חמד, גיליון 733)

     כשעם ישראל שמעו על אותה גזירה נוראה של המן הרשע,  כשבדרך הטבע לא היה כל סיכוי להינצל ממנה, שכן אחשוֵּרֹוש מלך על כל העולם, הבינו, כי רק בורא העולם יכול להושיע, ואכן תפילות רבות עשו את דרכן אליו . אין ספק, שהתפילות היו מעומק הלב, בבכיות עצומות, שכן כאשר האדם נמצא במצב, שאינו רואה שום יכולת לצאת ממנו, אין ספק, שבאותו הזמן התפילה היוצאת תהיה מעומק הלב ויש בכוחה כדי להגיע עד כסא הכבוד ולשנות את כל איתני הטבע.

     להלן סיפור, המעובד מתוך הספר הנפלא 'ברכת דוד' שהביא את הסיפור מתוך 'שלישי באשמורת' אותו מספרת הרבנית בת שבע קניבסקי ע"ה, לאחר שהגיעה אליה אישה ובפיה סיפור מצמרר: " לבתה בת השתים-עשרה התגלה גידול בגזע המוח ל"ע , הרופאים לאחר התייעצות עם מומחים הגיעו למסקנה, שלא קיים כל סיכוי להבראתה, כיוון שאין אפשרות לנתח בגזע המוח, שהוא מקום רגיש וחשוף לסכנות" .עצובה ובוכיה הגיעה אימה של הילדה החולה לביתי בבקשה למתן עצה טובה. לנוכח המצב העגום שאלתי אותה: "האם את שומרת שבת?" האישה השיבה בחיוב . "האם את מתפללת?"- "אין לי זמן ....", אמרה האישה. " אני מטופלת בילדים קטנים ואיני מוצאת דקות פנויות לתפילה", המשיכה להסביר. ביקשתי, איפוא, ממנה : "התפללי לפחות פעם אחת ביום. תפילה אחת מן הסידור בכוונה, מכל הלב ובקדושה". האם קיבלה על עצמה להתפלל בכל יום תפילה אחת מן הסידור בכוונה ויצאה את ביתי. טרם יציאתה ביקשתי ממנה, שתדווח לי, מה שלום הילדה החולה. ואכן, בכל מספר ימים הגיע אליי ילד קטן, אחיה של הילדה החולה ודיווח, כי הילדה חשה יותר ויותר טוב ב"ה. פחות מתעלפת וממש ההטבה ניכרת לעין . גם הרופאים שמעו ממנה, את אשר יעצתי לה ומה שהיא קיבלה על עצמה, והם אכן נוכחו לדעת, כי ב"ה, ישנה התקדמות רפואית ניכרת . לאור זאת הם קיימו דיון מחודש ובסופו החליטו, כי כעת כבר יש מקום לניתוח ראש, אך התעקשו, שיש לשלוח את הילדה לאחת מארצות אירופה, לבית-רפואה ידוע, בו עבד רופא בינלאומי מפורסם, מומחה לניתוחי ראש, ויש לו הצלחות רבות במצבים מורכבים כעין אלו.

     נקבע מועד לניתוח, מועד הנסיעה הלך והתקרב, אך יחד עימו הלך והשתפר גם מצבה של הילדה. המשפחה התמלאה לבטים וספיקות בשל מצב הילדה: "מה לעשות? האם לנסוע כמתוכנן לניתוח או לבטל את הנסיעה?" הם פנו אליי, ואני השבתי בזו הלשון: "הישועה תבוא, כשהילדה תהיה בחוץ לארץ".  כיוון שהאם ילדה בזמן ההוא בשעה טובה ומוצלחת, היא הוכרחה להישאר בישראל, ואבי המשפחה בלווית בנו הנשוי התארגנו ונסעו לאירופה עם הילדה החולה ובאמתחתם כל הצילומים, הבדיקות וההמלצות העדכניות של הרופאים לניתוח דחוף.

     כשהם הגיעו אל המנתח המפורסם, הוא בדק שוב את הילדה,  בחן את הצילומים, הבדיקות וכל יתר המסמכים, והוא הסכים לכל המלצות הרופאים, כי אכן יש צורך לנתח מוקדם ככל האפשר ואף קבע מועד דחוף לכך.  הזמן המיועד הגיע והילדה אושפזה בבית-הרפואה לקראת הניתוח, היא הייתה שרויה בצום לפי ההוראות, שנתן הרופא,  ממתינה לבוא הרופא המרדים, שירדים אותה למשך שתים-  עשרה שעות רצופות!.  רגע לפני ההרדמה החליט הרופא לפתע, ללא כל הסבר: " זוהי הרדמה רווית סיכונים, לכן אני מייעץ לערוך שוב צילום לילדה ולבדוק, האם ניתן להרדימה פחות משתים - עשרה שעות כדי למזער סיכונים מיותרים".

     הצילום התבצע, וכולם המתינו במתח לתוצאות. את מה שראו שם – איש לא שיער ותיכנן מראש. נס !!! במקום הגידול המסוכן התגלה כתם קטן בלבד. הרופא לא האמין למראה עיניו. הוא חשב, כי אינו רואה נכון ובדק שוב ושוב את התוצאות. לבסוף ביקש להמתין שבועיים ימים, ואז לערוך לילדה בדיקת סי. טי. נוספת, שתאמת ליתר ביטחון את הפלא הגדול.  שליחי המשפחה באו אליי לספר לי על הישועה הפתאומית ושאלו: "האם להישאר שם שבועיים נוספים ולבצע את בדיקת הסי. טי. או לחזור לישראל ולבצע כאן את הבדיקה?". השבתי להם: "ב"ה, הישועה כבר הייתה. אפשר כבר לחזור לארץ ישראל". 

     כאן בארץ, לאחר שבועיים, שלחו הרופאים את הילדה לבדיקות סי. טי. ונוכחו לדעת, שלא רק שהגידול הנוראי איננו, גם הכתם הקטן נעלם כלא היה! אני בכל פעם מתרגשת מהסיפור הזה מחדש:


     בואו וראו כמה גדול הוא כוחה של תפילה בכוונה. מכאן אני שולחת תחינה לכל אחד ואחת מישראל: 'אנא, השתדלו להתפלל לפחות פעם ביום תפילה אחת מתוך הסידור ובכוונה!'.


     






ג' אייר ה'תשע"ט


     אומר הכתוב: "וכהן כי יקנה נפש" - תלמיד חכם שקונה נפש, היינו שעושה נפשות לתורה וקונה אותם לעצמו ומכניסם תחת כנפי השכינה, הרי הם "קנין כספו" - נחשבים הם שלו ממש כאילו קנה אותם בכסף, ואזי "הוא יאכל בו" – לאחר אריכות ימים, יזכה אותו תלמיד חכם לאכול וליהנות ביום שכולו טוב וביום שכולו ארוך. ממצוותיו של אותו תלמיד.


      אל תפחדו לקבוע עיתים לתורה. מפחיד?! קביעות! כל החיים! תתחילו עם יום אחד. תתרגלו. תיהנו. תטעמו מצוף התורה. תמשיכו ותעלו. תעלו ותעלו. ולמעלה כבר תגיעו לבד. 




     באופן הספירה יש חיזוק. היה הגיוני לספור הפוך – ביום הראשון 49 ימים והולכים ופוחתים כך שביום האחרון היינו סופרים רק יום אחד שנותר עד קבלת התורה, אך עלינו לראות את ה"יש" ולא את ה"אין" – לראות מה עשינו ולא מה שנשאר לעשות.


     ההבדל בין חכם לפיקח. פיקח מכניס את עצמו לבעיות, ואחר כך מחפש דרכים כדי להיחלץ מהן, פעם בהצלחה ופעם בכישלון. חכם אינו נכנס מראש לטווח הקרבות. אם ייכנס אדם לחדר כושר וינסה להרים משקולת של מאה חמישים ק"ג הוא יחטוף מיד פריצת דיסק. רק באמצעות תכנית איטית, וצעדים קטנים בליווי מדריך, יתרחש המהפך לאט לאט. 

התאפקות (הרב ישראל למברגר שליט"א)

     הם יושבים אחד–אחד בכיתה ריקה. מול כל אחד מהם מונחת צלחת כמעט ריקה. מבחוץ הם נראים כמעט אותו דבר – אך מה הם מבפנים? זה בדיוק מה ש'מבחן המרשמלו' בא לבדוק!

     בצלחת שלפניהם מונח 'מרשמלו' אחד ויחיד. לפני שהושיבו את הילדים – בני ארבע בסך הכל – הדריכו אותם כך: " עכשיו אנחנו משאירים אותך כאן לבד מול הממתק. אם תאכל את הממתק מיד,  הוא ייגמר וזהו. אבל אם תתאפק לא לאכול אותו עד שנחזור לחדר, אזי תקבל ממתק כפול!" ' מבחן המרשמלו' הוא ניסוי ידוע שנערך לראשונה לפני כ-50 שנה. מאז התקיים המבחן שוב ושוב – עם תוצאות דומות. המבחן עצמו משעשע למדי – אם להתעלם מהחלק הרציני של מסקנותיו החד משמעיות  . מושיבים ילד מול צלחת עם מרשמלו בודד. עוזבים את החדר וצופים במעשיו דרך מצלמה. הילד מבין היטב את המוטל עליו, מישיר מבט לממתק ומתחיל להתמודד...  מה קורה בהמשך? כל ילד מגיב אחרת.  אחד רוקע ברגליו בעצבנות ומטלטל את ראשו. השני עושה 'נפילת אפים' ארוכה – ובלבד שלא לראות את הממתק ולהתפתות. השלישי תוחב את המרשמלו לחוטמו, מנסה לפצות את עצמו בחוש הריח במקום חוש הטעם. הרביעי ממציא שיטה שתחלק את העוגה ותשאיר אותה שלמה: נוגס מהממתק פיסות זעירות ולא ניכרות... חלק מהילדים נושרים בהתחלה,  חלק נופלים באמצע, וחלק שורדים עד סופו של המבחן.

     חולפות עשרים דקות והדלת נפתחת. המנצח זכה בעוד מרשמלו , ומי שלא – עזב בבושת פנים עם הצלחת הריקה ביד. מבחינת הילדים הסיפור הסתיים. מבחינת החוקרים הוא רק התחיל! למעשה: במשך 15-10 השנים הבאות ימשיכו החוקרים לעקוב אחר מצב הילדים. התוצאות יוכיחו פעם אחר פעם:  הילדים שהיו מסוגלים להתאפק מצליחים יותר בחיים. הווה אומר: 'דחיית סיפוקים' היא מפתח להצלחה בחיים!


     נמצא שזו לא רק שאלה של עולם הבא,  אלא ככל שאדם מסוגל יותר לדחות את סיפוקיו כך יזכה גם ביותר עולם הזה!.









א' אייר ה'תשע"ט



אדם שאינו נעשה טוב יותר, נעשה רע יותר. (הרה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין זצוק"ל)



      "איש אמו ואביו תיראו" - אמירת הקדיש לאחר פטירת הוריו - כתב בספר "יד אליהו" (פסקים ס"ו.): אמירת הקדיש היא מהדברים העומדים ברומו של עולם, והוא גדול ממצוות כיבוד אב בחייו, דהאב מוחל על כבודו, אבל קדיש לא ניתן למחילה, ולא יכול האב למחול על הקדיש.

       הרמב"ן כתב: "טעם כלאי הבגדים, להרחיק התערובות במינים, ואסר הרגילין לעשות מהם בגד", דהקב"ה רצה לשמור על המינים הנבראים שיהיו כל אחד בפני עצמו, והמרכיב שני מיני בהמה או צמחים או זרעים, מכחיש סדרי בראשית. ואסרה התורה דווקא בגדים העשויים מצמר ופשתים, דיש רגילות לעשות בגדים משני מינים אלו יחד  


     לא רק קדיש זה עילוי נשמה, כל מצוה, כל דבר טוב שעושים זה לעילוי נשמת ההורים. בן לא צריך לכוון לזכותם, לא צריך לומר 'לעילוי נשמת' - הכל מכוחו!".

''הנעלבים ואינם עולבים''   (ברכי נפשי(

     הקב"ה בירך אותי, במשפחה גדולה, כותב הת"ח הירושלמי, וכידוע לכל הורה -  כישרונותיהם של הילדים אינם שווים, ויש כאלה שבניגוד לאחיהם, התופסים כל דבר במהירות, לוקח להם לפעמים זמן רב להבין את הנאמר.  בין ילדיי יש אחד שגם אם לא הייתי מגדיר אותו כקשה הבנה, אבל ברור שביחס ליתר הבנים שלי, הוא טיפוס לא כשרוני בעליל. אנחנו, כהורים, מקפידים להתייחס אליו, ואל אי ההבנה שלו, ב...הבנה, ויודעים את המינון המדויק מתי לעודד ומתי לדרבן, ומתי לעשות גם את ההיפך.  אבל האחים שלו, גם אלה הגדולים ממנו וכמובן שגם הצעירים, לא בדיוק מודעים לבעיה, ופעמים רבות יוצאים שהם לועגים לו. הם אינם עושים זאת מרוע לב, אבל לפעמים כאשר מתקיים דיון על השולחן בסעודות השבת, והוא אינו קולט את המדובר, הם מכנים אותו בצורה ספונטנית בכינויים לא הכי נחמדים, הגורמים לו בושה . גם כאשר לא מדובר בוויכוח משפחתי, ליד השולחן, אלא סתם בחילופי דברים בין האחים, ובפולמוס שגרתי המתנהל בכל בית בישראל, הוא אינו מפגין כישורי הבנה מבורכים, ואז באות התגובות הטבעיות כמו 'אתה טיפש', 'אי אפשר לדבר אתך על שום דבר', ואלה עוד התגובות הנחמדות ...  למותר לציין שגם בלכתו לחיידר, סופג הילד מנה גדולה של עלבונות מחבריו,  הלועגים לו כאשר הוא אינו קולט את הנלמד בכיתה, ושואל שאלות שאינן חכמות. אם בבית, אצל האחים, המצב הוא כזה, על אחת כמה וכמה שילדי הכיתה מלעיגים עליו ומזלזלים בו.  לקח מאלף לכל הורה כדאי לציין שהילד עצמו אף פעם לא הגיב לכינוי הגנאי, אלא המשיך בשגרת חייו כאילו לא אירע דבר. ניתן היה לזהות בכך את תכונות נפשו הענוגות, בהן התברך מן שמיא, עד שגם אנחנו, כהורים, התפעלנו ממנו מאוד.

     והנה, בחודשים האחרונים - ממשיך הת"ח במכתבו - הבחנתי שכל פעם כאשר הילד הזה סופג עלבון ממאן דהוא, הוא לוחש דבר מה בפיו. ניסיתי לשמוע מה הוא אומר, אך כיון שהמלים יוצאות מפיו בלחש גמור, אינני מצליח לקלוט אף מילה.  בתחילה לא שמתי לב שהוא עושה זאת דווקא כאשר פוגעים בו. אך כאשר הרגשתי בכך, הדבר גרם לי לפליאה, והחלטתי לגשת אל הבן, ולשאול אותו על כך.  והבן השיב, ומתשובתו יכולתי ללמוד באיזו דרגה רוחנית נפלאה הוא מצוי.  צריך לזכור שמדובר בילד בגיל 9 , ולכן נדהמתי להיווכח בעוצמה הרוחנית שלו,  ובעצם - יש כאן לקח מאלף לכל הורה, שיידע שאסור לזלזל באף ילד מילדי, וגם אם הוא איננו כשרוני במיוחד, הקב"ה טבע בו תכונות אחרות שבהן הוא יכול להעלות את עצמו לפסגות שיא, לא פחות מכל ילד כשרוני אחר. והדברים פשוטים .  הילד סיפר לי, בשפתו הטבעית והילדותית, שכאשר היה בבית הכנסת הזדמן לידיו הספר 'עלינו לשבח', שבו הובא דבר מופלא ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א , והוא, שכאשר פוגעים ביהודי, ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב, ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת הקודש של 'הנעלבים ואינם עולבים' - זה הזמן הטוב ביותר לבקש ממנו ברכה.  במאמר מוסגר נציין שאכן הבאנו שם כמה סיפורים על אנשים שנושעו בצורה על טבעית, לאחר שחיפשו אדם העונה על התואר הנ"ל, וביקשו ממנו ברכה.  הדבר הזה שהופיע בספר נכנס עמוק עמוק אל תוככי לבי, הוסיף הילד ואמר , גם מפני שמי שאמר את זה הוא אחד מגדולי הדור, וגם משום שהבנתי את עומק העניין, וידעתי - מניסיוני האישי - איזה זכויות עומדות לאדם שנעלב ואינו משיב מלחמה למעליבו. וידעתי גם ידעתי כמה זה קשה, ולכן הבנתי את כוח הברכה שיש ברגעים אלה בפיו של אותו נעלב .  ולפתע פתאום, המשיך הילד, הרגשתי את עצמי מאושר מאוד... מאושר, על כי ניתן בידי כוח עצום ורב, שאין לאנשים אחרים... שהרי אני 'זוכה' מדי יום לקיתונות של גנאי, וכל פעם כאשר אינני מגיב להעלבות הללו, ומכליל את עצמי בין אלה ה'נעלבים ואינם עולבים', הרי יכולני לברך את כל מי שזקוק לישועה. משהגעתי למסקנה זו, נכנסה בליבי אש קודש ורצון עז לסייע לאנשים אומללים על ידי כוח הברכה שלי. נכון שאנשים לא מגיעים אליי כדי שאברך אותם, אבל הרי יש בכוחי לעשות זאת גם בלי שהם יבואו אליי, וגם בלי שיידעו כלל שאני מברך אותם...  ואז התחלתי לאסוף את כל המודעות על שמותיהם של החולים התלויות בבתי הכנסת, ומתוך העיתונים, ואני משנן את השמות הללו בעל פה (מדהים!!! ילד בן 9 )!!! וכשפוגעים בי, וכדרכי אינני מגיב, אני מתפלל מיד להשי"ת שירחם על החולים הללו.


     אני יכול להעיד על עצמי, מסיים הת"ח את מכתבו, שכאשר שמעתי את הדברים יוצאים מפי הילד שלי, חשבתי שאני מתעלף... אם גם עד היום הערכתי אותו במאוד על המאמצים שהוא עושה להבין את החומר הנלמד בכיתה, ועל כך שהוא איננו מגיב לכינויים הפוגעניים, היום אני יודע שיש להעריכו בכפלי כפליים. לדעתי כדאי מאוד לפרסם את הדברים, ללמד לבני ישראל קשת, ולהודיע ולהיוודע שלכל יהודי יש תפקיד מיוחד בעולם, ותכונות נפש ייחודיות שאף אחד לא יוכל לקחת אותן ממנו, ואם כל אחד ינצל את כישוריו הוא, וישתדל לקדש בהם את שמו יתברך, כל העולם שלנו יהיה נראה אחרת.


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט