בניית אתרים בחינם

 






י"ז תשרי ה'תש"פ



אם אתה יכול לעשות את מה שאתה מצטיין בו ולהיות מאושר. אתה במקום טוב יותר מרוב האנשים.

     אמר הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, הרב של רמת השרון, על יום הכיפורים. איך אפשר למחוק דברים שאדם עשה? מה מועילה החרטה? האם היא מעלימה את העבירות? אם אדם אכל דבר שגרם לקלקול קיבה ואחר כך התחרט על זה, האם החרטה תועיל עכשיו לקיבה שלו? ובכן, תהליך התשובה הוא אכן מעל לשכל, מעל לטבע. זה אחד מפלאי הבריאה, אחת המתנות הגדולות שקיבלנו – האפשרות להתחיל מחדש".

    השבת (לאחר ראש השנה) אשתי נתנה לי אוכל משנה שעברה (תשע"ט), כשהתלוננתי, היא אמרה שבשַבוע הבא אני בכלל לא אקבל אוכל (יום כיפור), שאלתי מדוע?, היא אמרה שבשַבת אח"כ אני בכלל אּוכל מחוץ לבית. (סוכות(

     האדם הממוצע מבלה בין 13 ל-15 שנים מחייו באכילה, שנתיים נוספות בשירותים, ארבע שנים בנסיעות, ועשרים ושש שנים בשינה."

ופרוש עלינו סוכת רחמים ושלום [משמרת השלום[

     ארוכות היא יושבת ליד השולחן, שקועה ראשה ורובה במשימת סידור מקומות הישיבה לאורחים בחתונת בתה,  העומדת להינשא בקרוב באחד מאולמות האירועים בקוו'ינס שבארצות הברית. מקומות נוחים, שישביעו את רצון האורחים, כך היא יודעת, הם דבר שמוסיף שמחה בחתונה. כדאי לה להשקיע מאמץ וזמן כדי למצוא מקום מתאים לכל אחד ממשתתפי החתונה.

     היא לא הכירה את האשה שהתקשרה, היתה זו אחת מדודותיו של החתן. הן שוחחו מספר דקות בנעימות, ואז אמרה האשה שיש לה בקשה קטנה: "כאשר את מכינה את סידור מקומות הישיבה באולם, בבקשה דאגי להרחיק את השולחן של משפחת X משולחנה של משפחת Y .את בודאי אינך יודעת, אבל כבר שנים ארוכות יש נתק מוחלט בין שתי המשפחות הללו. אם הן תשבנה בסמיכות, יהיה מאוד לא נעים", סיימה האשה, "ואני מקוה שלא התקשרתי אליך מאוחר מידי "... גברת א' היתה בהלם. פעמים רבות היא שמעה על מריבות וסכסוכים בתוך משפחות, אבל מעולם לא חשה את עוצמתם של הדברים. האם יתכן שיש משפחות משלנו,  משפחות טובות ומכובדות, שלא מדברות זו עם זו כבר עשרים שנה?! היא היתה צריכה להתאמץ מאוד כדי לעצור את דמעותיה. רק לחשוב על צער השכינה בשל העובדה הזו,  שילדיו של בורא עולם רבים אלו עם אלו...

     היא חזרה אל רשימותיה, מנסה לסדר בשנית את השולחנות, בהתאם לבקשתה של המתקשרת, ותוך כדי כך לא מפסיקה לחשוב:  האם יש דרך להפסיק את הסכסוכים הללו, ולהביא שלום לעולם??? רעיון פשוט נצנץ במוחה: להתפלל! בכל יום,  כשאני מתפללת "שים שלום", אחשוב על המשפחות הללו.  ומה עוד אפשר לעשות? היא נזכרה בסיפור שקראה פעם על מרן הרב שך זצ"ל שהלך באחת השבתות עם מישהו מתלמידיו ברחובותיה של בני ברק, וראה מרחוק את רכביהם של מחללי השבת השועטים בכבישי רמת גן. " איך זה שבבני ברק הרחובות שקטים כל כך, וברמת גן הסמוכה התחבורה סואנת ורועשת"? שאל את התלמיד, " ברמת גן יש מחללי שבת רבים", ענה התלמיד בפשטות. אבל לרב היה הסבר אחר. "הסיבה שבגללה ממלאים רכביהם של מחללי השבת את רחובותיה של רמת גן נעוצה אצלנו, בבני ברק. אם שמירת השבת היתה יותר חזקה אצלנו, היתה לכך השפעה גם מעבר לגבולותיה של העיר, גם ברמת גן הסמוכה". "מה קורה בכבישי הארץ ביום הכיפורים"? המשיך הרב שך להקשות, "הנה ביום הקדוש הזה, הכל שומם. המכוניות דוממות בצידי הדרכים והכבישים ריקים. זאת בשל העובדה שאת קדושתו של היום היקר הזה אנחנו שומרים בכל לבנו. אנחנו שוהים בבתי הכנסת, מתענים בחמישה עינויים, ומכוונים לבנו לשמים תוך התנתקות מוחלטת מכל ענייני העולם הזה. ההתחזקות הזו אצלנו - מקרינה גם על החילוניים המרוחקים"...  כל פעולה שלנו, כל מילה וכל מחשבה, מתפשטים באויר בגלים גלים של השפעה. אם מדובר במשהו חיובי גם גלי השפעה הינם חיוביים, וכמובן גם להיפך.  רבי ישראל סלנטר זצ"ל אמר: אם בן ישיבה בסלבודקה מבטל תורה, בחור יהודי בברלין המתבוללת יטלטל מוקצה בשבת, צעיר בפריז ידליק אולי סגריה, ויהודי במוסקבה ינשא לגויה. גברת א' הבינה והסיקה: מעשים חיוביים גורמים תגובת שרשרת של התנהגויות חיוביות. אם יש מחלוקת בין שתי משפחות, ואני רוצה לסייע ולהשפיע, עלי להרבות שלום בביתי שלי! גלי ההשפעה של השלום יתפשטו בעולם, ויגיעו גם עד משפחות X ו.Y .

     פתאום הבריק במוחה רעיון נועז.  אמנם אני, ברוך ה', לא מסוכסכת עם אף אחד, אבל בכל זאת, יש בת דודה אחת שאני אם... איך לומר בדיוק...  משתדלת לא להתעסק איתה יותר מידי לאחרונה, בשל התרחשות לא נעימה שהיתה בינינו. כשאני נתקלת בה באירועים משפחתיים, אני מעדיפה לשמור מרחק...  ממחשבה למעשה, היא עזבה את רשימות המוזמנים שעל השולחן, התקשרה לאותה בת דודה, התנצלה בנעימות,  ובתוך מספר דקות כבר יושרו כל ההדורים, והיא הרגישה כי אבן כבדה נגולה מעל לבה.


     האדמו"ר מצאנז בעל ה'דברי חיים' היה אומר, שכשהיה בחור - רצה לשנות את העולם כולו, כשגדל הבין שזה בלתי אפשרי, וניסה לשנות את עירו בלבד. כשגם זה לא הצליח, חשב לשנות רק את משפחתו, אבל אז הבין שהדבר היחידי שבידיו לעשות הוא לשנות את עצמו...  גב' א' מרגישה סיפוק, לשנות את עצמי אני יכולה, בהחלט.  זה בידיים שלי! בעזרת ה' ישפיעו המעשים והמחשבות החיוביות של האחדות והשלום בגלים - גלים של השפעה על סביבותי ויהפכו את העולם כולו למקום של שלום.  











  '      בַֻסֻכֻת תשבו שבעַת יָמים': אמרו חז"ל - 'תשבו כֵעין תֺדרוֻ'. כמו בַֻית. אל תקְּרֵי בַֻית אלא בֵֻית. בֵֻ האות השנייה בא"ב. אם ניקח את האוֹת השנייה מכל אחד מארבעתִ המיניםִ נקבל תֺדרו: אִֶתרוִֹג – הֲדִַס – עֲרִָבִָה - לולִָב. )ע.א עפ"י הרב רוני וקיים(




   "הושע נא", "נא" דהיינו שמתפללים לזכות ולישועה באותם נ"א ימים שהם מר"ח אלול עד הושענא רבה שהו"ר הוא גמר החתימה (חכמי אמת(.


  ״זמן שמחתנו״ – 'זמן' מלשון זימון והזמנה. בחג הזה מזמינים שמחה לכל ימות השנה. (עיטורי תורה(


אחרי מות הכהן הגדול... - ישוב" - )דרך עץ החיים(

     בעיר בה התגורר הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, היה ראש הקהילה אדם רחוק מתורה וממצוות, אולם הדבר לא מנע בעדו מליצור קרבה חמה לרבי אליהו לאפיאן ולסייע בעדו בכל ענייני הישיבה הקדושה. הדבר היה לתימה ולפלא, מה ראה היהודי הרחוק כל כך מן היהדות - להתקרב דווקא לרבי אליהו לאפיאן ולקבל עליו את מרותו?.


     רבי אליהו ההין פעם לשואלו על כך, וכה השיבו ראש הקהל: "דע לך כי הנני חפץ בקרבתך אך משום שהסתופפת בצלו של ה'חפץ חיים"'. תמיהתו של רבי אליהו גברה שבעתיים, וראש הקהל פתח וסיפר: "היו אלו ימי נעורי, לפני שנים רבות. למדתי בחיידר, ככל חברי, ובבוא היום ביקשתי להתקבל בישיבת ראדין, שעמדה תחת הנהגתו של ה'חפץ חיים'. "ביום המיועד התייצבתי לישיבה כדי להיבחן על תלמודי, ואכן הבחינה עברה בהצלחה.  אולם כאשר שוחחתי עם המשגיח, שתהה על קנקני, הבחין הלה על נקלה בדעות הכפרניות שבצבצו בי כבר אז.  הוא התייעץ עם ה'חפץ חיים', ולאלתר הוחלט שלא לקבלני לישיבה, מחשש פן אקלקל את יתר החברים בדעותיי ובהגיגיי. "נתבקשתי לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת ולסוב על עקבותיי כלעומת שבאתי", סיפר ראש הקהל, “אולם הרכבת כבר סיימה את נסיעותיה באותו יום, והרכבת הבאה היתה אמורה לצאת מראדין רק למחרת. עליתי איפוא אל ביתו של ה'חפץ חיים' וביקשתי כי ייאות לכל הפחות להניח לי ללון הלילה בישיבה. אולם לשווא! ה'חפץ חיים' סירב להכניסני אל פתח הישיבה ולו לשעה קלה". "מה אעשה"? הרהרתי אז בקול חנוק מדמעות ומעלבון, האם אלון ברחוב? ואז נרעדתי לשמע קולו של ה'חפץ חיים': 'חלילה וחס! מה זאת עלה על דעתך? את הלילה הקרוב תעשה בביתי". "למען האמת נדהמתי למדי" התוודה ראש הקהל, "ה'חפץ חיים' הצליח לבלבל אותי כדבעי. מצד אחד לא רצה להכניסני אל הישיבה, אפילו למשך לילה אחד, ומצד שני הציע לי להתארח בביתו". "על כל פנים , בהגיע הלילה, הוזמנתי ועליתי אל עליית הגג שמעל חדרו של ה'חפץ חיים', ושם ניסיתי להירדם. לא קל היה הדבר. אותו לילה היה קר במיוחד, הרוחות והגשמים חדרו במקצת אל תוך החדר. ככל שניסיתי להיאבק בקור ולהירדם - לא עלה הדבר בידי. "ואז, בשעה שלאחר חצות, נפתחה לפתע הדלת חרש. בפתח עמד ה'חפץ חיים' בכבודו ובעצמו. הוא היה בטוח שאני ישן, וכך עשיתי את עצמי. ואז קרב ה'חפץ חיים' אל המיטה, מלמל משהו על הקור העז, הוריד את פרוותו העבה מעל כתפיו, כיסה בה אותי, הבחור הפוקר שלא התקבל לישיבה, וירד לחדרו" . "דע לך, רבי אליהו" הצטעפו עיניו של ראש הקהל בדמעות וגרונו נשנק, "כי הפרווה ההיא מחממת אותי עד היום הזה! עתה מבין אתה מדוע אני מחפש את קרבתך בהיותך תלמידו של ה'חפץ חיים'?"...


ה   





י"ב תשרי ה'תש"פ


     אומר "הלבוש" כשאדם אוכל ארוחה דשנה, אכל את המנה הראשונה את הדגים, ועובר למנה העיקרית, טעם הדגים נעלם בטעם הבשר, וכשאוכל את הלפתן טעם הבשר נעלם ונשאר הטעם של המנה האחרונה, באוכל טעם מבטל טעם, אבל בתורה הטעם של אתמול מצטרף לטעם של היום והטעם של אתמול והיום מצטרפים לטעם של מחר,  הערבות של תורה, זוהי מתיקות של תורה שמלווה אותנו תמיד. 

     ״אז איתם ונקיתי מפשע רב״ אמר הרה״ק רכי מנחם מנדל מקוצק זי״ע - ״אז״ עולה למניין ח׳, הוא שמיני עצרת, כלומר שבשמיני עצרת ״נקיתי מפשע רב״. 


     אם האדם בשמחת תורה יראה לקב"ה שהוא שמח בתורה הקדושה כעבד המשרת בשמחה את אדונו, הרי בהכרח שהקב"ה יהיה חייב לקיים לו מצוות 'הענקה' בשעת יציאתנו מהרגל כפי שהוא ציווה אותנו... (פנינים ( וכי תשלחנו חופשי מעמך = ראשי תיבות 'חותם', רמז ל'שמחת תורה' שחותם את החגי תשרי - 'לא תשלחנו ריקם'.  שווה להשקיע ולשמוח כראוי בשמחת התורה... (הרבי מקוצק זיע"א)


     אנחנו עברנו כזה ראש השנה שהוא יום הדין הנורא, וכזה יום כיפור קדוש, ואחריו נכנסנו לסוכה ואנחנו בשמחה, אומר לנו הקב״ה - ״אם לא תהיו שוטים אראה לכם עוד יותר טוב!״ וזה הוא - ״שמיני עצרת״, ואסמכתא לכך ניתן לראות ממה שכתוב בתורה (שמות יג. כ) ״ויסעו מסוכות ויחנו באיתם״ - אחרי שנוסעים מסוכות, חונים ב״איתם״, שרומז ל״אז איתם ונקיתי מפשע רב כנ״ל. (הרה״ק רבי מנחם מנדל מוארקא זי״ע)

     ביציאת האדם מביתו ליישב בסוכה, עליו לכוון שאם נתחייב חובת גלות יחשב לו כאילו גלה מביתו, והלא "גלות מכפרת עוון". רמז לכך, מצא הרב אורח מישור זצ"ל, כי סופי תיבות של "תשבו שבעת ימים כל אזרח", הם: "תמחול." 

     בראש השנה אנו אומרים "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה" רבותינו נוהגים היו לתבל התפוח בדבש, וכל זה להורות בכניסתה של השנה החדשה את המתיקות והתקווה שבנו בהכנסותינו לשנה החדשה.   


     הרה"ק הדברי בינה מביאלא זי"ע נהג לומר במוצאי שמחת תורה. ריבונו של עולם "משיב הרוח ומוריד הגשם", אחר כל העבודה הנעלה של חודש אלול, ימי הסליחות, ר"ה, עשי"ת יוכ"פ, ערב חג הסוכות, וסוכות חוה"מ ושמיני עצרת ושמחת תורה, הננו מבקשים ממך, "משיב הרוח" קח בעבורך את כל הרוחניות של עבודה זו, שנעשתה בעבורך, ו"מוריד הגשם" ותשפיע על עמך ישראל, גשמיות פרנסה ברווח וכל טוב סלה.


     ישנם שני פסוקים המדברים על ערכה של התורה, פסוק אחד "יקרה היא מפנינים" וגו', ופסוק שני "הנחמדים מזהב ומפז רב" וגו', צריך להבין מהן ב' הבחינות "פנינים" ו"זהב" שלהם נמשלה התורה. לפנינה יש מעלה דווקא כאשר היא שלימה, אך הזהב מעלתו גם כאשר הוא גרגירים קטנים. כן הוא בתורה, יש מעלה כאשר היא בשלמות, בסיום מסכת שלימה - כמעלת הפנינה, אך מאידך, יש בה מעלה בכל גרגיר וגרגיר - כמעלת הזהב.

הסיום האחרון (ישראל לביא)

     סיפר הרה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א:

     בני המשפחות וחבריהם של ר' משה ג. ורעייתו, הכירו היטב את הזוג הצעיר, שמזמן כבר לא צעיר. הם נחשבו אהובים ואהודים גם אצל כל מכיריהם וחבריהם, ואולי לכן סאת יגונם כה הכאיבה לכל כך הרבה אנשים. כבר יותר מעשור חלף מאז באו בברית הנישואין, ועדיין לא זכו להיפקד, טרם נשמע קול פעיות תינוק רך בביתם.

     בני המשפחה המורחבת הרבו להזכיר את שמות בני הזוג בתפילה, גם הזוג לא פסק מלפעול בעניין, כשלכל אורך תקופת ההמתנה הממושכת עומד לצידם עסקן רפואי בכיר ומוכר. התרוצץ עימם ברחבי הגלובוס, פתח בפניהם שערים במרפאות ייחודיות, והיה מעורה בכל הפרטים הגדולים והקטנים כדי להחיש את הישועה. אך השנים חולפות עוברות, וישועה אין.

     ואז הגיע יום דרמטי במיוחד. היה זה תקופה לאחר ששבו מחו"ל, ממסע מתיש בו נערך מאמץ מורכב בתקווה להגיע לישועה המיוחלת. באותו יום הגיעו התוצאות, והעסקן המטפל נחרד לגלות כי גם הפעם – למרות ההשקעה האדירה – העניין הסתיים בכישלון מהדהד, כואב וצורב.

     בפנים נפולות התקשר העסקן לר' משה לבשרו בבשורה הקשה. הוא התחיל בדברי עידוד ותמיכה, אך נאלץ לומר את העובדות ללא כחל ושרק: "ר' משה, אני נורא מצטער להודיע שזהו זה. עשינו את כל מה שאפשר, הפכנו את כל העולם. דיברתי עם הרופא לנוכח התוצאות, והוא פסק את פסוקו ואמר שאין סיכוי, אין סיכוי בעולם!"...

     העסקן הניח לר' משה לעכל את הבשורה הקשה, והבטיח להתקשר שוב בעוד כמה ימים. אך למרבה הפתעתו, כבר למחרת התקשר אליו ר' משה בנושא אחר לחלוטין, כשהוא מזמינו לסעודת 'סיום מסכת' שהוא עורך בעוד כשבוע.

     "מאד חשוב לי שתבוא", אמר ר' משה בשיחת הטלפון, "התיידדנו כבר, אנחנו מכירים היטב זה את זה. אני מזמין את כל בני המשפחה, ואתה – כאח לי ממש!" ועל אף שאין עתותיו בידיו, הזדרז העסקן למעמד הסיום בביתו של ר' משה. כמוהו כל יתר בני המשפחה, התכנסו בערב הסיום בביתו של ר' משה, בלי לדעת על מה הסיום ועל שום מה נערכת המסיבה...

     ואז, אחרי המנה הראשונה, ביקשו כל האורחים לשמוע את הסיום. "איזו מסכת אתה מסיים?" – שאלו האחים והגיסים. ר' משה מילא פיו מים, וניגש לעסקן המלווה אותם מזה שנים, גחן אליו ולחש באוזנו: "אני מבקש שתקום ותספר את הקביעה הרפואית הנחרצת ששמעת בענייני אך לפני שבוע, מול כל הקהל!"

     העסקן נאלם ונדהם. "מה???!" – כמעט שאג בתמיהה, "אתה מבקש שאני אקום עכשיו ואספר על הסיכוי האחרון לישועתך שאבד ואיננו? באמת אתה מצפה שאצטט מילה במילה מה שנאמר לי בעניינך?!" "אכן כן!" – שב ר' משה על הקביעה. ולחץ על העסקן בהתרגשות.

     "כולנו יודעים את סאת יגונו של ר' משה ורעייתו, נוכח המתנתם הארוכה לישועה. ר' משה ביקש ממני לספר לכם, כי לפני כשבוע חזרו התוצאות ממהלך מאוד מורכב ומסובך שערכנו בחו"ל, והתוצאות היו..." היה ניתן לחתוך את המתח בסכין, למשש אותו בידיים. כל הנוכחים ישבו פעורי פה, איש מהם לא חשב שהנושא ייפתח כאן ועכשיו על שולחן הסעודה בקול גדול. הם היטו אוזניהם ושמעו את העסקן מצטט מילה במילה, כשכאב עצור זועק מכל מילה: "לדברי המומחים, אין מנוס מלקבוע בצער שאבד הסיכוי האחרון".

     דממה מרטיטה השתררה. איש לא דיבר, איש לא ההין לפצות את פיו. את הדממה שיסע ר' משה בעצמו, כשקם והכריז בהתרגשות, כשדמעות נוצצות זולגות מעיניו: "ובכן, רבותי, לנוכח הדברים הללו אני עורך סיום הלילה. סיום על מסכת ההשתדלות. סליקא לך מסכת השתדלות! במעמד זה הריני מודיע כי סיימתי עם כל ההשתדלויות האפשריות, אלו לאהניבו פירות. מרגע זה – אני רק בידי בורא עולם! עד עתה עסקתי בהשתדלות, בהתרוצצות חוצת גבולות. עכשיו, במעמד זה, אני מסיים את מסכת ההשתדלות, ואני מפקיד את התיק שלנו בידו הגדולה והרחומה של אבא שבשמים!"

     הוא סיים את דבריו הקצרים, ויצא להגיש את המנה העיקרית. כל הנוכחים היו המומים ומופתעים, דבריו שיתקו אותם ממש. את המבוכה וחוסר האונים פתר ר' משה די בקלות, בהגישו בשר ועופות בשמחה ובטוב לבב, כי סעודת סיום היא זו...

     סעודת הסיום הסתיימה, כל הנוכחים התפזרו בתחושות מעורבות של הלם, הערכה ורחמים שלובים זה בזה. ולא חלפו אלא 11 חודשים, בדיוק!!! – עד ששב והזמינם ר' משה לעוד סעודה. הפעם, למרבה השמחה, היתה זו סעודת ברית מילה לבנו בכורו, שנולד בשעה טובה ללא כל הש־ תדלות חיצונית, ללא כל עזרה, ללא כל מאמץ!

     כשנסתיימה מסכת ההשתדלות – התאזרו ר' משה ורעייתו רק בבטחון ואמונה בה', וזכו לראות את ניסיו ונפלאותיו לנגד עיניהם!


     סיפור זה, אותו סיפר הרה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א, נועד לגלות לנו כי כל מה שנוצר כאן בעולם, כל הישג שאנו מגיעים אליו וכל ישועה שאנו זוכים בה – הכל מידיו של בורא עולם, הכל ממנו יתברך. אנו משתדלים בכל מה שאנו עושים – יען כי זהו הציווי שהוטל עלינו, אך אנו לרגע לא חושבים שזה מה שמביא לנו את הישועה, אלא רק בורא עולם בלבד! ככל שנדע זאת בבהירות ובאופן מוחלט, ככל שנדע לשים את הגבול להשתדלות שלנו ולהשקיע הרבה יותר במי שבאמת נותן לנו את ההצלחה – כך נזכה באמת שהקדוש ברוך הוא, ישפיע עלינו מטובו ויעטרנו בשפע טובה וברכה!.

חסד  II(חיים ולדר(

     מדובר בסיפור על חסד ונדיבות. יש בו מימד גדול של קידוש שם שמים בידי יהודי חרדי.

     אני עובדת במקום עבודה ממשלתי שיש בו עובדים רבים שאינם דתיים אחת מהעובדות הלא דתיות שלא מכירה מקרוב את היהדות החרדית,  ודעותיה עד כה היו בהתאם, הגיעה יום אחד עם סיפור מעניין: "

     ישבנו עם כמה מכרים, ולפתע העלה אחד הנוכחים, פרופסור לרפואה, שרעייתו גימלאית מהאוניברסיטה העברית, את השאלה הבאה: נניח שאתם נמצאים בשווייץ או בלונדון, בסוכנות להשכרת רכב, ולפתע מסתובב אליכם זה שלפניכם בתור ומספר לכם ששכח את כרטיס האשראי שלו, האם הייתם מסכימים "לגהץ" בשבילו את הכרטיס שלכם כביטחון, תוך הבטחה, שבתוך יממה הכרטיס שלו יגיע והוא יעביר אותו? כולנו ללא יוצא מן הכלל ענינו, שבשום פנים ואופן לא היינו עושים זאת למי שאיננו מכירים, בטח לא בארץ זרה, ואחד מאיתנו הוסיף, שהוא לא היה עושה זאת גם לאח שלו. באופן כללי היתה הסכמה, שזהו מעשה שאף אחד מאיתנו לא היה עושה.

“      ואז הם מספרים " נחתנו בשעה אחת עשרה ושלושים, בנמל התעופה של ציריך, והיסענו את עגלת המטען ועליה מזוודותינו אל משרד החברה להשכרת רכב. מול הדלפק כבר עמדו מספר נוסעים, וממש לפנינו עמד יהודי חרדי גבה קומה, לבוש במעיל שחור ארוך, לראשו כיפה שחורה גדולה, וזקן מעטר את פניו.  כשהגיע תורו, הוא ניגש אל הדלפק ושמענו אותו מדבר עם הפקיד ביידיש, שתובלה פה ושם באיזושהי מילה דומה לגרמנית. למרות זאת, הפקיד הצליח להבין אותו, ותוך זמן קצר הוא קיבל את הרכב.

     הפקיד לקח מאתנו את רישיון הנהיגה ואת ניירות ההשכרה של הרכב, שהעידו כי התמורה עבורו שולמה כבר בארץ הוא הקליד את כל הפרטים במחשב, ואז ביקש מאתנו כערבות כרטיס אשראי.  עוד בנתב"ג גיליתי ששכחתי את כרטיס האשראי שלנו בבית, אך מצאנו פתרון, והכרטיס עמד להגיע אלינו בטיסת הערב, עם מכרים שעמדו להצטרף אלינו. "הכרטיס אינו איתנו," אמרתי לפקיד. "חברינו יביאו לנו אותו רק בערב.  האם תוכל לתת לנו את הרכב ולקבל מהם את הכרטיס כשיגיעו"? "לא, בשום אופן לא", אמר הפקיד. "בלי כרטיס האשראי לא אוכל לעשות שום פעולה. "עד שהחברים שלנו יגיעו", זה אומר, שהיינו צריכים להמתין בשדה התעופה למעלה מעשר שעות, לנסוע אחר כך שעתיים נוספות ליעדנו בחבל אלזס בצרפת, ואז לא היינו יכולים לקבל את החדרים, במלון הקטן שבו הזמנו, הקבלה פועלת רק עד שמונה בערב.  הבעיה נראתה כחסרת פתרון. הבנו שאנחנו הולכים להיתקע למשך יממה ללא אפשרות להגיע ליעדנו ואפילו לשכור מלון. אנחנו במקום זר ומנוכר ואין לנו שום סיכוי לצאת מן התסבוכת. אלא אם כן, נבקש עזרה מהיהודי החרדי שעמד לפנינו בתור. " אולם אני החלטתי לנסות", סיפר בן שיחנו. רצתי כאחוז אמוק אחרי האיש החרדי, שכבר צעד לכיוון חניון המכוניות להשכרה".

     "יש לנו בעיה", "אני מבקש מראש סליחה על בקשתי החריגה, אולי תוכל לעזור לנו. השארתי את כרטיס האשראי שלי בבית, והוא יגיע לציריך עם חברינו רק בעשר בערב, ואנחנו לא יכולים לקבל עכשיו את הרכב. האם תוכל לתת לפקיד את הכרטיס שלך"? ראובן, סב על עקביו, וחזר אתי אל הדלפק. הוא דיבר עם הפקיד ושמע ממנו את הבעיה. הבנו שהוא מנסה לשכנע אותו לתת לנו את הרכב ללא כרטיס אשראי, אך גם בידו הדבר לא צלח. "אני אמשיך עם הקליינטים האחרים עד שתפתרו את הבעיה", אמר לנו הפקיד. "פעמיים בשנה אני שוכר מהם רכב, והם מכירים אותי, אבל הם לא מוכנים לפעול לפנים משורת הדין. הפקיד דווקא אדיב ומבין את הסיטואציה, אבל הוא לא יסטה מן הנוהל", סיכם ראובן. "

     אנחנו מבקשים ממך עזרה בכל לשון של בקשה. אם תהיה מוכן להפקיד אצלם את הכרטיס שלך כערבות, אנחנו נישא כמובן בכל ההוצאות שייגרמו לך, אם יהיו כאלה". ניכר היה בראובן שהוא נקרע בין רצונו לבין זהירותו הטבעית. " תראו, אמר, "פעם עשיתי טובה כזאת לידיד שלי, ובסופו של דבר הכרטיס שלי חוייב, ועד היום לא קבלתי את הכסף בחזרה". "אנחנו מצטערים לשמוע", אמרתי לו, "אבל זה לא המקרה שלנו. אנחנו נשלם לך כל הוצאה שתיגרם לך בגין הערבות הזאת, עד הפרוטה האחרונה" . במה אתם עוסקים"? שאל. אני גמלאית של האוניברסיטה העברית, ובעלי הוא גמלאי של משרד החינוך", אמרה רעייתי. "כרטיס הביקור שלי", הושטתי לו את הכרטיס, ועליו תוארי האקדמי. "אתה רופא" ? "לא", עניתי. "זהו תואר דוקטור בפילוסופיה. פילוסופיה הודית". ראובן בחן ארוכות את הכרטיס, ואחר כך אותנו,  וראינו בפנים ובשפת הגוף, את ההתלבטות שלו. הוא בירר אצל הפקיד, מהו הנזק המרבי שעלול להיגרם לו במקרה של גניבת הרכב או הרס טוטאלי שלו, והתברר שמדובר בשבע מאות וחמישים אירו השתתפות עצמית, שזהו סכום לא מבוטל. "לו אני במקומו, מה הייתי עושה"? חשבתי, "ביני לבין עצמי".  

     ראובן לבסוף קיבל החלטה: "אני אקח מכם את כל הפרטים – כתובת, טלפון, ופקס – ואתן את כרטיס האשראי שלי", אמר בעיניים מאירות, שופעות טוב לב. "הנה תצלומי הדרכונים שלנו, ואתה כבר מקבל את כל יתר הפרטים,  ואין לנו מילים להודות לך", אמרנו לו.  חזרנו אל הפקיד. עיניו התעגלו בהפתעה. הוא שאל שוב ושוב את ראובן, אם הוא בטוח במה שהוא עושה, וענה שכן. הוא החל לסדר לנו את הרכב באמרו, שכל שנותיו לא נתקל במקרה כזה ושזה ממש מרגש אותו . וכאן אמר משפט מעניין: "רק אצל יהודים אורתודוכסים )דתיים( יכול לקרות דבר כזה". והמשפט הזה ריגש אותנו מאד, כי בכל חיינו שום סיטואציה לא חיברה אותנו לחרדים, כמו שהמילים של הפקיד הזה חיברו. פתאום הבנו את הלקח של הערבות ההדדית, שהעם היהודי מצטיין בו כל כך, ונוכחנו לדעת, שבכל זאת המחבר בינינו, הוא הרבה יותר ממה שחשבנו. העניין סודר, ובעוד הפקיד משלים את הטיפול, אנחנו לקחנו מראובן את הפרטים שלו. התברר שהוא מתגורר בבני ברק וקשור לארגון "חיים לילד" הדואג לילדים חולים בסיסטיק פיברוזיס. במסגרת פעילותו בארגון, הוא בא לשווייץ לעתים קרובות, על מנת לארגן לילדים את נסיעות המרפא להרי האלפים.

     "האם נוכל להעביר את ההתחייבות על שמנו, כשנחזיר את הרכב בעוד שמונה ימים"? שאלתי את הפקיד. "כן, וגם תוכלו לעשות זאת קודם, בכל תחנת השכרה שלנו, ברגע שיהיה בידכם כרטיס האשראי שלכם", אמר. מיהרנו לבשר לראובן שכבר למחרת נוכל לשחררו מן המחויבות, בעיירה קולמאר שבאלזס. " ברגע שקיבלתי את ההחלטה, אני שלם עמה, ואני סומך עליכם שגם אם לא תצליחו בזה מחר, ואם יהיו הוצאות שייגבו מן הכרטיס שלי, תחזירו לי אותן". "אתה צדיק אמיתי", אמרנו לו, נפעמים מגילוי טוב הלב, האמון והמחויבות העמוקה לעזרה הדדית. "אינני צדיק", אמר, "זה פשוט חסד, עזרה אנושית, שכל יהודי מצווה עליה מהתורה".

     הדברים לא הסתדרו כמצופה. למחרת בצרפת היו קשיים מנהליים, ולא יכולנו להחליף את ההתחייבות שלו בשלנו.  הודענו על כך לראובן, והוא אמר לנו בזו הלשון: "זה בסדר גמור מצדי, ואנא תרגישו בנוח. אני רגוע ואם תחליפו את כרטיסי בכרטיסכם בסיום השכירות, אזי, אם יגיעו דו"חות, הם יגיעו אליכם. נסיעה בטוחה, תיהנו ותחזרו לשלום". ביום ו', קיבלנו ממנו מסר ידידותי נוסף, בצירוף ברכת שבת שלום.  גם כשהגענו בחזרה לציריך, לא יכולנו לשחרר את כרטיסו של ראובן, ולהחליף את התחייבותו בשלנו. לאוטו לא נגרמו נזקים, ולא נאלצנו לשלם כל סכום נוסף, והפקיד הנוקשה התעקש שבמקרה כזה, אין אפשרות לעשות דבר באשר לכרטיס האשראי. הודענו גם על כך לראובן, ושוב הגיעה תגובתו הרגועה והמרגיעה: "בסדר גמור. אשמח אם תשלחו לי את פרטי הרכב, כדי שאם בכל זאת יגיע משהו במהלך החדשים הקרובים, אדע למי לשייך את זה.  מקווה שנהניתם כאן ומאחל לכם כל טוב ובריאות".

     ייתכן שמבחינתו היה הכל "בסדר גמור", והייתה זאת מחווה פשוטה של עזרה הדדית, אך אנחנו משוכנעים שהתמזל מזלנו לפגוש צדיק נסתר, אחד מל"ו.


     זה הסיפור שסופר באותו ערב על ידי בני הזוג באוזני חבריהם, שכולם נושאי משרות רמות בשירות הציבורי, ואין לתאר כמה קידוש ד' הוא עשה. רבים דיברו על כך שבעקבות סיפור זה, שינו את דעותיהם כלפי הציבור החרדי והיו שאף התעניינו ביהדות. הדברים אף הועלו על ידי בני הזוג בתקשורת האלקטרונית וזכו לתגובות חמות מהציבור . הלוואי והיו יודעים כמה מעשי חסד כאלה מתרחשים בציבור שומרי התורה והמצוות, דבר יום ביומו. 





י"א תשרי ה'תש"פ


אחד האדמו''רים מבאר את הפסוק : ''ושמחת בחגך והיית אך שמח" בדרך מיוחדת – אם תמעיט את עצמך )המילה אך באה למעט( ממילא תהיה שמח... 


     אתרג ר"ת אל תביאני רגל גאווה לכן לא ייתכן שאתרוג כשר יביא את האדם לידי גאווה.


   אתרוג ולב – דבר אחד הם. כשהלב מרגיש באתרוג, אות וסימן הוא שזה האתרוג האמתי." 


     בדרך מליצה : יש החושבים שחוה"מ נעשה בשביל לצאת לביקורים אל הקרובים ואח"כ הקרובים רוצים להחזיר הביקור ונגרם לכך שבמקום לשב וללמוד בסוכה כמו שהיה באמת כוונת התורה שישבו ויתבוננו במצוות ה' מחפשים איך לבלות את ימי חוה"מ ונגרם ביטול תורה מרובה ,ולכן רמזה תורה בסוכות תשבו כל השבעת ימים ולא תסובבו את העיר ללכת לביקורים ואז תגרמו לזה שכל האזרח בישראל ג"כ יישב וילמד בסוכה ולא יצטרך להחזיר הביקור ויהיה נחת רוח למעלה ולמטה. 

זהירּות מּפֵניַ הְּפגיעה בזולת ('איש לרעהו')

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'איש לרעהו' ויש בו כדי ללמדנו עד כמה עלינו להיזהר לבל נפגע בזולת, שכן מעבר לעובדה שפגענו באחר, מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם ואנו עלולים לשלם בגין מעשינו 'מחיר כבד'.

     מספר הרב י. וינברג: השתתפתי פעם בחתונה בחו"ל. תוך כדי שאני מתארגן לצאת, פונה אליי יהודי, וביקש להצטרף אלי כטרמפיסט. הסכמתי בשמחה.  במהלך הנסיעה סיפר: בשעתו, לפני שהתחתן, היה בחור מבוגר. באחד הימים הרגיש כאבים חזקים בחזה. הוא ניגש בדחיפות להיבדק, ולאחר מספר בדיקות המסקנה הייתה,  שצריך לנתח בדחיפות.  מאחר וחשש מהניתוח, בצר לו ניגש אל אחד מחשובי מרביצי התורה והיראה ושאל: "מה עלי לתקן?". הרב ענה שאין לו רוח-הקודש והוא גם לא יודע לעשות מופתים- "אבל אם יש משהו, שהייתי חושש לגביו זה בכיוון של בין אדם לחבירו".  הלה החל לשחזר את מאורעות חייו. מי היה עלול להיפגע ממנו? הוא נזכר ביהודי אחד, שהיה קשור לצוות הישיבה.  הוא פתח ב'מבצע חיפושים'. על אף שמדובר בימים בהם הקושי לאתר מישהו היה גדול שבעתיים מבימים אלו. אבל המאמץ השתלם.

     הוא השיג את מספר הטלפון והתקשר.  רק החל לדבר - והלה ידע בדיוק על מה מדובר.  זה היווה עבורו סימן, שבשעתו הוא אכן נעלב ממנו חזק.  הוא ביקש לבקר אצלו והלה הסכים. תוך כדי נסיעה בדרך אליו, הוא מבחין ברחוב באדם, שמזכיר לו דמות של חבר חדר בישיבה לפני שנים רבות.  בתחילה שאל את עצמו, אם מדובר באותו אדם - אבל לא.  אולם ידיעה זו לא היה בכוחה 'לשלוף את החץ', שננעץ לו בלב. הוא נזכר, כיצד פגע והשפיל אותו - ולמעשה לא זכר זאת ב'איתור הנפגעים' ממנו.

     בינתיים הגיע לביתו של ה'נפגע הראשון', הוא אירח אותו יפה, מחל וסלח בלב שלם. "האם אני צריך לטרוח לאתר את הנפגע השני?" פנה ושאל את המרביץ-תורה. "זה כמו למצוא מחט בערימת שחת!"- " כן. זה רעיון טוב" הוא עודד אותו.  המשימה הבאה הייתה קשה יותר. מדובר גם בשם פרטי וגם בשם משפחה נפוצים ביותר. וכן הוא גם התחתן מזמן.  הוא ניסה דרך משרד הישיבה, אך התיעוד החלקי שבידם לא קירב אותו למטרה. הוא בדק אצל כמה חברים - אולם כל החיפושים לא העלו דבר. באותה תקופה התקשר חבר להזמין אותו לאכול אצלו סעודת ליל-שבת. והוא הסכים.  כשנכנס לביתו, אומר לו החבר: "תנחש מי התקשר אלי?"  ונקב בשם הנפגע השני אותו הוא מנסה לאתר זמן רב. "הוא מנסה לארגן מפגש בוגרים קטן". "ומה אמרת לו? האם ניסיתם 'להרים' פרויקט לצורך מפגש?"- "ממש לא. אמרתי לו שלא נראה שיצא מזה משהו ובזה בעצם הסתיימה השיחה ". הוא שאל בתמימות מעושה: "איפה הוא גר היום?". החבר נקב בשם מקום נידח. הוא הבין, שכדי להגיע למקום, יהיה עליו להיטלטל בדרכים כהוגן, וגם אז לך תמצא אותו שם!  עד מהרה התארגן לצאת לדרך הארוכה. הוא הגיע למקום הנידח ועמד שם באמצע הרחוב לבד. אין נפש חיה בכל האופק. "טוב, עכשיו שעת צהריים ואנשים עדיין נמצאים בעבודה", חשב.  הוא התחיל לצעוד בלי מטרה מוגדרת, עד שזיהה מבנה של בית-כנסת. "אין לי מה להפסיד. אקבע כאן את מקומי לשעות הבאות. לפנות ערב, כשיגיעו אנשים למנחה-מעריב, אולי יחוס אולי ירחם", חשב לעצמו..  


     כשהוא נכנס לבית-הכנסת, כמעט פרחה נשמתו. בית הכנסת היה ריק. שומם. אבל בפינה אחת ישב מישהו. הבחור שנפגע! הוא הצטמרר.  רק לפני עשרים שניות היה סקפטי לגבי האפשרות למצוא אותו, והנה הוא מולו בגודל טבעי. הוא הרגיש, שיש לו סייעתא- דשמיא ושהקב"ה שמח עם מה שהוא עושה.  הוא ניגש אליו: "שלום עליכם! זוכר אותי מהישיבה?" הוא השיב בחיוב. הם דיברו שיחה סתמית, תוך כדי שהוא חותר ומגשש לכיוון המטרה לשמה הגיע.  תוך כדי כך מתברר לו, שהמציאות הרבה יותר גרועה ממה שחשב. בהתנהגותו הוא פער אצל הבחור שנפגע פצע שבמשך שבע-עשרה שנה! 'שתת דם'. בסופו של דבר העיז לבקש מחילה. הבחור שנפגע השיב בכנות: "אני לא יכול. לא מצליח. לא רוצה להיות שקרן ולומר לך, שסלחתי, כי זה עדיין כואב לי. אבל אני מעריך את הצעד שעשית. תן לי זמן לעבוד על עצמי". חלפו מספר שבועות של שקט ומתח. בסוף הבחור שנפגע התקשר ובישר: 'סלחתי!'.  סיים הלה את סיפורו: "אז אתה רואה אותי ב"ה בריא ושלם ונשוי. למה סיפרתי לך את זה? כדי שתפרסם לאנשים בעלון שלך ('איש לרעהו') שכדאי מאוד להיזהר לא לפגוע בזולת.  אני פגעתי ואינני מאחל לאף אחד לעבור את מה שעברתי!".


 





ח' תשרי ה'תש"פ



"אהב כסף לא ישבע כסף" [קהלת ה', ט'] מדוע בחר שלמה להמשיל את העניין בכסף דווקא ולא בזהב,  אלא – אותיות זהב יורדות, ז (7 (ה (5 (ב (2 ( ואילו "כסף" עולות, כ' [20 [ס' [60 [ף' [80 .[אהב כסף – הרוצה להוסיף ולעלות, ואינו מסתפק במה שחננו הבורא, תמיד יחסר יותר משהוסיף. הגיע לעשרים, יחסרו לו ששים, הגיע לשישים יחסרו לו שמונים, וכן לעולם יחסר לו יותר ויותר, אף פעם לא יזכה ל"שביעה, תמיד ירעב ויחסר. עוד.. עוד.. = גימט' כסף = []160 .


    בכל דבר העדף את החדש, מלבד חברים,  שם העדף את הישן.


     דברי תורה כמטר הם. כשם שאין ניכרת השפעתו של המטר בעת ירידתו, אלא רק לאחר זמן, כך פעולת הלימוד בהשפעתה, אינה ניכרת מיד, אלא לאחר זמן. [מדרש שמחה]


     האדם הבוטח בד' חייו חיי אושר ורוגע הם, הוא אינו דואג כלל ביודעו כי מונחה הוא ע"י בורא העולם אביו אוהבו הסולל לפניו את הדרך הטובה ביותר, ואינו מוגבל כלל ביכולתו לעזור ולסייע לו. כמה מאושר הוא האדם החי באמונה כה חזקה, וכמה אהבת ד' גודשת את ליבו בכל רגע, על כל הטוב אותו מעניק לו ד' השומר ומגונן עליו מכל פגע ומכל תקלה.

בדיקה חוזרת (ישראל לביא)

 

     סיפר הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א: השבוע פג־שתי אברך תלמיד חכם שגר לא רחוק מביתי. אני מכיר אותו ואת משפחתו מילדותי, כיון שיש לשנינו קרובים משותפים. כך שאני מכיר באופן אישי את כל פרטי האנשים עליהם נסוב הסיפור הבא, אותו סיפר לי האברך. וכך הוא סיפר:

 

     "אני עושה שימוש-חכמים אצל הגר"א נבנצל שליט"א, רב העיר העתיקה. לאחר השהות אצל הגר"א שליט"א, הלכתי להתפלל בכותל המערבי. להפתעתי, פגשתי את אחי עומד ומתפלל בהתרגשות גדולה. 'מה אתה עושה פה? מה קרה?' שאלתי, ואחי סיפר: 'בתי נפגשה עם בחור מצוין מספר פגישות כנהוג, אני ישבתי עם ההורים לדבר על ענייני הממון, כספי הדירה והוצאות החתונה, הכל נראה מצוין, היינו קרובים לסגירת השידוך, ואז נזכרנו שלא בדקנו התאמה גנטית. התקשרנו לברר עם נתוני בתי והבחור והתוצאה היתה חד משמעית. לא להשתדך יחד בשום פנים ואופן. הדבר יביא לבעיות גנטיות חמורות ביותר ויש חשש גדול מאד שחלק מילדיהם שיוולדו בעתיד, יהיו חולים במחלה תורשתית. לכן הגעתי להתפלל בכותל המ־ערבי, להעתיר בדמעות לסייעתא דשמיא', סיפר לי אחי".

 

     "חלף שבוע והזוג והתארס, בשעה טובה ומוצלחת"... ממשיך האברך ומספר לי: "נדהמתי וביקשתי מאחי שיספר לי מה קרה בהמשך, ואחי סיפר: 'הבחור פנה להרב חנניה צ'ולק עם תוצאות הבדיקות והרב צ'ולק פסק בנחרצות שלא להמשיך את השידוך בשום אופן. הרב צ'ולק הפנה אותו לגנטיקאי בתל אביב, שהודיע שהשידוך לא מתאים.

 

     בצר לו פנה הבחור לרשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א ושטח את פרטי המקרה. מרן שליט"א אמר: 'תעשו בדיקה חוזרת'. נכדו של מרן שליט"א, שעמד לידו, הגיב: 'סבא, זאת בדיקת מחשב שאי אפשר לטעות בה'. "ומרן שליט"א פסק שוב: 'תעשו בדיקה חוזרת'. הבחור פנה לעשות כהוראת מרן, והוסבר לו שאין מושג של טעויות בבדיקות אלו, המבוצעות במעבדות באיכות הגבוהה ביותר, המוסמכות על ידי הרשות להסמכת מעבדות ומשרד הבריאות. המעבדות עוברות ביקורות קבועות ועומדות בסטנדרטים גבוהים ביותר. אך הבחור התעקש, אמר שכך הורה לו מרן שליט"א ושהוא מוכן לשלם על הבדיקה כמה שיידרש. הם בדקו שוב והיו בהלם מוחלט. 'אין לזה שום הסבר, אך התוצאות החדשות מוכיחות שאתם יכולים להשתדך ללא שום חשש'.






ז' תשרי ה'תש"פ




בליל כל נדרי, בבית מדרשו של האדמו"ר מבעלז עלה ר' שלום על הבימה והכריז: במסכת שבת פרק ב' נאמר: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר". ויש לפרש את מאמר חז"ל כך: "ערב שבת עם חשיכה"- הכוונה לערב יום הכיפורים בעת הערב שמש, זוהי השעה האחרונה בה יכול היהודי לשוב בתשובה לפני הקב"ה, ובזמן הזה עליו לזכור שלשה דברים: עישרתם - כבר חלפו עשרת ימי תשובה. עירבתם - כבר העריב היום הקדוש והנורא. הדליקו את הנר - כבר דולקים הנרות לכבוד היום הגדול. עד מתי אנו דוחים את עשיית התשובה?! אם לא עכשיו, אימתי!...


     בסיום ההבדלה מברכים איש את רעהו בברכות שנה טובה ומבורכת, תזכו לשנים רבות נעימות וטובות, ומפייסים איש את חברו, כדי להיות נקיים מהשם ומישראל, גם כיוון שאנחנו טהורים וקדושים ודומים למלאכים יכולה הברכה לפעול, כיוון שיש כלי נותן וגם כלי מקבל ברכה. וגם יבוא לביתו בפנים מאירות ושמחות ויברך כל אחד מבני ביתו בכל הברכות.


     בפוסקים נאמר (ראה אור זרוע ח"ב סוף הל' ט' באב) כי ראוי להוריד לפני התיבה מלמד תינוקות שמעמיד תלמידים יר"ש , כי כך התפלל אליהו הנביא בהר הכרמל )עי' ירושלמי תענית פ"ב ה"ח( 'עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי – ענני בזכותי, ענני בזכות תלמידַי'.

     הגאון רבי איצל'ה בלזר היה אומר: "ביום כיפורים יש ים של רחמים, אך צריך להזכר שלא לטבוע בים חלילה!"


אשראי וטוב לי  (השגחה פרטית, עלון 23)

     בכל יום רביעי אני נוהג לערוך את הקניה השבועית לביתי בחנות 'אושר עד', הסמוכה לקניון רב שפע בירושלים. סיימתי את הקניה בשעה מאוחרת . השעה כבר הייתה עשרים וחמש דקות לפני שתים עשרה בלילה, וכאשר סיימתי את החשבון סוף סוסוף התקדמה מאחורי גברת אחת שציפתה אף היא לעריכת חשבון. " אני מתנצל", אמר הקופאי לכיוון הגברת, "אך לא אוכל לערוך לך חשבון. אם אתעכב כאן אפסיד את האוטובוס למקום מגורי בהר חומה ". האישה כעסה, "איך יתכן שאומרים ללקוח לעבור תור? אני מחכה כבר הרבה זמן. שאר העמדות תפוסות, ועכשיו עלי לחכות מחדש. לא יתכן" . "ומה אעשה אם אפסיד את האוטובוס?" שאל הקופאי, לחוץ גם הוא.  באותו רגע נחלצתי לעזרתם. "תעשה לה חשבון",  אמרתי לקופאי. "יש לי כאן אוטו, ואני אחכה לך ואקח אותך לתחנה מרכזית".  הוא הודה לי מעומק הלב, ואני יצאתי עם השקיות לכיוון האוטו, להעמיס הכל בתא המטען. כשסיימתי , התיישבתי על מושב הנהג וחיכיתי . וחיכיתי.  חיכיתי עוד קצת והבחור אינו מופיע. מה קרה ? פתאום ראיתי אותו רץ, קראתי לו, והוא קלט אותי ואמר לי, רק רגע", ונכנס חזרה לשטח הצרכנייה.  לא עוברת חצי דקה, והוא שוב לידי. פתחתי לו את דלת המכונית, והוא נכנס מתנשף. "סע".  התנעתי והבחור, לא פחות ולא יותר, מגיש לי את כרטיס האשראי שלי. "שכחת את זה בקופה!"  התרגשתי. בסך הכל רוצה לעשות טובה, ובאותו רגע אין לי מושג מכמה עוגמת נפש תציל אותי הטובה הזאת. אם לא הייתי מחכה לקופאי, הוא לא היה יכול להביא לי את הכרטיס, וזמן רב היה עובר עד שהייתי רואה אותו חזרה, אם בכלל.


     אף פעם לא מפסידים מלעשות טובה ליהודי.






ד' תשרי ה'תש"פ



בסופו של דבר, הכל מסתכם במה שיש לו על המדף בסוף השנה.


     האדם בכל ענייניו הגשמיים הוא רק כשליח הממלא שליחות !


     האדם הבוחר לסמוך על עצמו, על כוחו ועוצם ידו, מניחים לו מן השמים לעמול בפרך, בנפשו יביא לחמו. ואם לא יעמול,  ירעב ללחם. אבל ינסה נא לבחור במסלול הבטחון,  ישנה את גישתו ויראה כיצד חייו יהיו קלים ונוחים ומאושרים לאין ערוך.


  העולם אומר שיש לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה תיכף אחרי 'נעילה' של יום הכיפורים. (רבי ישראל מסלנט)

מדה כנגד מדה II

 

     להלן סיפור מופלא ביותר המעובד מתוך 'ווי העמודים 'ממנו ניתן ללמוד, כי מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם , וכי כל מה שהאדם עושה - למעשה לעצמו הוא עושה, ואין בורא עולם מקפח שכר בריה .

     סיפר הגאון רבי אברהם יונה שיינברג שליט"א ראש ישיבת 'נחלת שמואל': ילד יהודי נולד להורים במדינת ניו-ג'רז'י , ההורים שלחו אותו לבית ספר יהודי . מאחר שהיה הילד ברוך כישרונות, אחר הצהריים הוסיף להתקדם וללמוד חומש משניות וגמרא. הלימוד נעשה על ידי אברכים, שהגיעו לקדם את הילדים בתורה . ואכן הילד ב"ה גדל והתעלה בתורה ובמצוות, והיום הוא אחד האברכים החשובים במבצר התורה הגדול בארה"ב , בבית מדרש ליקווד .

     האברך נהג לעלות לקבר אביו בכל שנה ביום היארצייט כדי להתפלל על קברו, וכידוע שיום זה מסוגל לבנים להתפלל על קברי אבותיהם . גם באותה שנה כדרכו מדי שנה בשנה נסע האברך בצהריים לכיוון בית הקברות, כדי לפקוד את קבר אביו , אולם ביציאה מהעיר היה פקק גדול . נסיעה כזו אורכת בדרך כלל כעשרים דקות, אבך באותו היום בגלל הפקק עברו כשעתיים, ולא היה נראה, שמשהו עומד להשתנות . השקיעה התקרבה, והאברך עדיין עומד בפקק, הוא החליט להמתין עוד מספר דקות, ואם יראה, שהפקק לא משתחרר , הרי שאין כבר טעם לחכות והוא יסתובב ויסע חזרה לישיבה . עברו מספר דקות והפקק עומד בעינו, וגם כשהגיע צאת הכוכבים, עדיין מצא את עצמו עומד בפקק האין סופי . בלית ברירה סובב את ההגה, ופנה בחזרה לישיבה, תוך הרגשה של החמצה בלב, על שלא זכה השנה לפקוד את קבר אביו .

     לאחר כשבועיים בעודו נוסע ברכבו, חשב לעצמו: "הרי השנה לא פקדתי את קבר אבי, וכעת אני כבר בדרך, ואין פקקים, אולי אסע כעת לפקוד את הציון ."? וממחשבה למעשה, האברך סובב את ההגה ,ותוך כעשרים דקות הגיע לבית הקברות. כשהגיע סמוך לקבר אביו, ראה , כי עומדים שם כמה יהודים אמריקאים טיפוסיים, שחזותם מוכחת עליהם שהם ל"ע רחוקים משמירה על קלה כבחמורה . לידם עומד גוי כושי ענק ממדים וחופר קבר, ולידו נמצא ארון קבורה. הוא ניגש ושאל לפשר המחזה, והם סיפרו לו, שראש המשפחה נפטר, והם קוברים אותו, ולצורך זאת שכרו את הכושי, שהוא יטפל בקבורה , והם ישלמו לו על כך . רק המחשבה שגוי יקבור את היהודי עוררה חלחלה בקרבו , הוא פנה אליהם , ואמר להם: "אני מוכן להתנדב לעשות את כל הקבורה בידי. תשלמו לגוי, ואני כבר אטפל בקבורה ." הם הסכימו בחפץ לב והוסיפו ואמרו: "מה אכפת לנו, מי יטפל בקבורה, העיקר שלא אנחנו". גם הגוי שמח מאוד לקבל את הכסף ללא מאמץ וטרחה . וכך האברך הפשיל שרווליו, והמשיך בחפירת הקבר , ולבסוף , הוריד לקבר את היהודי, ואמר קדיש, ובזה הסתיים חלקו .

     הדבר היחיד, שהאברך ידע זה את שם הנפטר, ואת עיירתו , האברך מאז הסתקרן לדעת, מי הוא אותו יהודי, בפרט שגם הוא נולד בעיירה זו . כשחזר לביתו התקשר ליהודי, שהיה הגבאי של הקהילה , והוא הכיר את כל יהודי הקהילה, ובפרט שהיה לו גם קשר לכל ענייני הדת, ודאג להגברת התורה והקדושה בעיירה . לאחר דברי נימוסין, אמר האברך: "אני עדיין זוכר את פעולותיך הברוכות בעיירה , ואני מכיר לך טובה על כך. רציתי לשאול אותך - האם אתה מכיר יהודי בשם פלוני ."? תהה הגבאי: "מדוע אתה שואל עליו? מה הקשר שלך ליהודי הזה?". סיפר לו האברך על הנסיעה הלא צפויה לקברו של אביו, ושאותו יהודי נפטר ושהוא קבר אותו במו ידיו . שתיקה שררה מעבר לקו, ואז לאחר דקות ספורות אמר לו הגבאי: "בוודאי שאני מכיר אותו, מדובר ביהודי שבורא עולם חנן אותו בעושר רב. אך לצערי אותו עשיר תרם מכספו להרבה דברים שאינם בקדושה, אבל לא הייתה לו הזכות לתרום לדברים שבקדושה" ." באחד הימים באתי אליו, וביקשתי להתרימו לדבר מצווה , אך הוא סירב בהטעימו, שהוא כבר תרם רבות למשחק פלוני וכו', והסביר שהוא מרגיש 'חיבור' ושייכות לדברים אלה, ולכן הוא תורם לדבר זה, אבל אין לו חיבור לקהילה" ." יצאתי מביתו בפחי נפש, שכן חשבתי, שבכל זאת בתור אדם עשיר הוא יתרום לפחות סכום מסוים .


     לאחר מספר ימים פניתי אליו, ואמרתי לו' : אומנם לך אין חיבור לקהילה, אך לילדים יש לך חיבור . אולי תאמץ לך איזה ילד, ותשלם לו את האברך שיקדם אותו .'? לזה כבר הסכים ."כשגמר הגבאי את סיפורו, השתתק, ולא הצליח לגמור את המשפט, עד שלבסוף פלט בבכי: "אותו הילד שהוא תמך בו - היית אתה..."! 





ג' תשרי ה'תש"פ



אין סיום אמיתי. זה רק המקום שבו אתה עוצר את הסיפור.


    אמר הצדיק מרוזין זי"ע שבשבת אחרונה של השנה יש כח לתקן את כל שבתות השנה דוגמת הרמת קצה המקל שמרים את המקל כולו.


     בחיי הרוח אין סוף  שהוא אינו התחלה.

     היום הוא הדף החדש הראשון של ספר עם 365 עמודים. תתפלל שזה יהיה ספר טוב.    

בקנאו את קנאתי" II (ברכת דוד(

     סיפר הרב יוסף וליס שליט"א (מנכ"ל תנועת "ערכים"): היה זה באחד מצעדות המוות, בימי השואה האפלים. עשרות אלפי יהודים צעדו רגלית עשרות קילומטרים אל עבר מחנה דכאו. הם עשו את המסע בתנאים לא-אנושיים, מלווים במשמר כבד של נאצים וחיילים מקומיים. לאורך כל הדרך התעללו הנאצים בשבויים ששרדו את אימי המלחמה עד כה, ורצחו בהם ללא רחם. לעיתים נורו יחידים ולפעמים נרצחו קבוצות שלמות. רק מעטים הגיעו ליעד, ביניהם גם יהודה-אריה וליס, ששרד את אימי השואה ולאחר מכן זכה להקים משפחה. אוכל ומים לא היו להם. הגרמנים מנעו מהאסירים כל אפשרות להתעכב אפילו כדי לשתות מים. יום אחד, בעוברם מעל נחל, עלה רעיון שטני בס"ד 8 במוחם של מפקדי המסע: זה היה לאחר ימים ארוכים של הליכה מפרכת, ללא מזון ומים. יהודים רבים היו על סף עילפון מרוב צמא. הגרמנים החליטו כי זוהי השעה לאמוד את מידת יכולתם לעמוד בפני הצמא. הם פקדו על קבוצת אסירים, ווליס בתוכם, לרדת אל הנחל, אך אסרו עליהם לשתות מן המים. כאילו לא הגיעה ההתעללות לשיאה, נצטוו האסירים להיכנס למים עד ברכיהם, אך הם הוזהרו לבל יושיטו ידיהם אל המים. לא ניתן לתאר את עוצמת הסבל; גרונם של האסירים היה יבש מצמא, כל גופם זעק למעט מים, והנה לפניהם נחל ובו מים זכים! הם מרגישים את קרירות המים ברגליהם, אך האכזרים אוסרים עליהם להושיט יד ולהרוות את הצמא הצורב. מפקד, נאצי יהיר ואכזר עמד על הגשר, כיוון את רובהו לעבר האסירים וצרח: "כל מי שיושיט יד אל המים - יירה!" הוא לא הבטיח כי מי שלא ישתה מן המים יחיה... רבים לא יכלו לעמוד בצמא הנורא, ואולי העדיפו לשים קץ לסבלם. בזה אחר זה ניסו לקרב את המים אל פיהם - ונורו מיד. וליס היה היחיד )!( שהתגבר והצליח להימנע מלגעת בידיו במים. הוא נותר בחיים, אך האירוע הזוועתי נחקק בליבו וליווה אותו כל ימיו. המלחמה הסתיימה. האמריקאים ובעלי בריתם ניצחו, ועתה הגיעה העת להיפרע מן הפושעים. האמריקאים צדו רבים מפושעי המלחמה הנאציים, מהם מפקדים בכירים במיוחד. וליס שהה אז במינכן, וראה מודעות שפורסמו מטעם האמריקאים ובהן פנייה אל אסירי המחנות לבוא לזהות את הפושעים המבוקשים, כדי למצות עימם את הדין. בעוברו על רשימת שמות המפקדים הגרמניים, זיהה וליס את שמו של אותו מפקד אכזר, שירה מעל הגשר באסירים הצמאים. הוא פנה מיד והגיש עדות כנגדו. המשפט התנהל באולם מאולתר ליד מחנה מעצר. השופט היה קצין אמריקני. על ספסל הנאשמים ישב הפושע הנאצי, אותו מפקד אכזר. וליס החל להשמיע את עדותו ותיאר את זוועות אותו יום מר, שבו קיפדו את חייהם יהודים בדרך אכזרית כל כך בידיה של חיית אדם זו. השופט פנה אל הקצין הגרמני: "האם אתה מודה באשמה?". הנאצי ידע היטב כי מלבד וליס לא נותר שום יהודי חי מאותו אירוע. הוא חש ביטחון גמור להכחיש את האירוע, שכן ידע שאין מי שיוכל להצטרף לוליס ולהעיד. "לא נכחתי כלל באותו אירוע" - ענה לשופט ביובש. הבעת ספק עלתה על פני השופט. הוא פנה אל וליס ואמר: "יש לנו כאן עדות של אחד מול אחד. במצב כזה לא אוכל להרשיע את האיש!". וליס פנה אל השופט וביקש כי יתיר לו לעמוד ליד הגרמני ולהביט לתוך עיניו, כך יוכל השופט לבחון היטב את הבעת פניו של הגרמני ואת תגובתו. השופט הסכים. בעמדו מול המרצח, וכשהוא מישיר את מבטו אל עיניו, תיאר וליס שוב את אשר אירע, ולבסוף פנה אליו בשאלה: "את כל זה אתה מכחיש?!" הגרמני השיב במצב נחושה: "כן". באותו רגע גאתה סערת נפשו של וליס, הוא עט על הגרמני שמולו, תפס בשתי אוזניו ומשך אותן בכל כוחו, עד שאוזן אחת נתלשה ממקומה... חיילים אמריקאים אחזו מיד בוליס, חילצו מידיו את הגרמני ושלחו אותו אל תא המעצר. וליס מצא עצמו בסמיכות לאסירים נאציים, ולא ידע איך תיגמר הפרשה. במרכז מחנה המעצר הייתה חצר גדולה ובה עמוד תלייה. חלונות התאים פנו לעבר החצר. כעבור זמן, בעוד וליס מנתח את אשר אירע, הבחין בהתרחשות בחצר. הוא הציץ מבעד לחלון והופתע לראות את הקצין הנאצי האכזרי, אוזנו חבושה, והוא מובל בידי חיילים אל עמוד התלייה ובא על עונשו. את ניצחונו חגג וליס בתא המאסר, וכעבור זמן קצר באו לבשר לו על שחרורו. וליס שאל: "אינני מבין, אם הנאצי הובל לתלייה, מדוע עצרו אותי?" ענה לו הנציג האמריקאי: "אצלנו לא תולשים אוזניים בבית המשפט, אבל השופט אכן האמין לך. ברור היה לו כי אדם לא יעשה דבר כזה אילולא העיד עדות אמת". לימים סיכם וליס את סיפורו: "זה היה ה'פורים' שלי. אוזן 'המן' הייתה בידי, וגם ראיתי את 'המן' נתלה על העץ... בזכות המעצר יכולתי לראות זאת במו עיניי!"... 




עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט