בניית אתרים בחינם

 

כי תשא

 

 

כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו (ל,יב) (הרב שלמה לוונשטיין שליט"א   

 

     הרב שבתאי לפשיץ בספרו "תפארת יעקב" דרש על פסוק זה כך: בזוהר הקדוש כתוב כלל יסודי, שאין מדת הדין חוזרת ריקנית. כלומר, אם נגזר על מישהו למות ומדת הדין נשלחת לבצע את גזר הדין, ולאחר מכן בקשו רחמים על אותו אדם והוחלט שלא ימות, צריכים כביכול לתת למדת הדין 'תמורה'  וכפרה, ואדם אחר יצטרך למות תחתיו. דוגמא לכך מה שמצינו בגמרא (ברכות לד ע"ב):"אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת" – אם אחד חי, בהכרח שאחר ימות תחתיו, כי מדת הדין אינה חוזרת ריקנית. ומוסיף הזהר הקדוש, שכך היה תמיד: בעד יוסף היה שר האופים התמורה והכפרה, בעד ישראל היו המצריים התמורה, ובעד מרדכי הצדיק היה המן הרשע.

 

     זהו שרומז כאן הכתוב: "כי תשא את ראש" – לשון הרמה, כלשון הזוה"ק "בגין דירים רישא דיוסף הצדיק". אבל מדת הדין אינה חוזרת ריקנית עד שנותנים לה תמורה בעד הצדיק. לכן, "ונתנו איש", כדרך שדרשו חז"ל (מגילה יב ע"א): "איש – זה המן, שנאמר: 'איש צר ואויב'", שהוא יהיה כופר נפשו של הצדיק.

 

     על דרך זו באר רבי חיים קניבסקי שליט"א את הנוסח הנאמר בתפילת מוסף של הימים הנוראים: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזרה, ולכאורה לשון "מעבירין" אומרת דרשני: מדוע לא נאמר "מבטלים" או "מקרעים" את רע הגזרה?

 

     אלא – אמר רבי חיים – העניין יובן על פי דברי המכילתא בפרשת משפטים: "גויים אין להם פדיון, ישראל יש להם פדיון, שנאמר: 'נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך'". כלומר, כאשר נגזרת גזרה על ישראל והם עושים תשובה, מעבירים אותה מן השמים אל הגויים, כי לאחר שיצאה הגזרה היא מוכרחת לחול על מישהו! לכן, "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה", כי לאחר שנגזרה הגזרה אי אפשר לבטלה, אלא שהתשובה מעבירה אותה אל הגויים!

 

 

 

 

 השבר הוא גאוות היחידה! (הרב שלמה הלוי שליט"א)

 

     בפרשתנו משה רבנו עולה לקבל את התורה ביום ז׳ בחודש סיון ויורד ארבעים יום אחרי כן ביום י״ז בתמוז, וכשנוכח שעשו את העגל, שובר את הלוחות. מיום י״ח בתמוז עד ר״ח אלול שהם ארבעים יום נוספים עומד משה בתפילה, ובר״ח אלול לאחר שה׳ קורא לו לעלות שוב להר, שוהה משה בשמים ארבעים יום ואז אומר לו הקב״ה ביום הכיפורים: ״סלחתי כדבריך״.

 

     מה הועילה שבירת הלוחות?!

 

     אומרים חז״ל: משל למטרוניתא שעזבה את המלך והלכה לאיש אחר ובאו וסיפרו זאת למלך. קרא המלך לשופטי הממלכה שיפסקו את דינה למיתה שהרי היא אשת איש!. ראה זאת השושבין וקרע את הכתובה של המלכה וטען לפני למלך כעת אין שום ראיה שהיא הייתה אשת איש...

 

     הנמשל הוא: כך משה רבנו בעצם זה ששבר את הלוחות הסיר את הקטרוג על עם ישראל שבחר בעגל במקום בורא עולם.

 

     עדיין לא ברור לשם מה הכניס משה רבנו את הלוחות השבורים לארון הברית? והלא הן מזכירות את החטא?! משל למה הדבר דומה: לאחד שנכנס לחנות מתנות יוקרתית ומחפש מתנה ״מיוחדת״ לחמותו. תוך שהוא בוחן את המבחר, הוא שומע את המנהל צועק על עובד חדש ששבר אגרטל חרסינה יקר מאוד. להזדמנות כזו לא חלם, הוא ניגש לבעל החנות ובמחיר סביר שילם עבור איסוף השברים, אריזתם והמשלוח למסיבת יום ההולדת תוך בקשה שהשליח יפיל את המתנה בטעות-כביכול לפני דלת הכניסה... התוכנית מתבצעת בשלמות וכולם מנחמים את החתן: ״לא נורא - העיקר הכוונה״. הכול היה מסתיים באופן מושלם אלמלא החליטה הגיסה לפתוח את האריזה ולבדוק איך נראית המתנה! לא הייתם רוצים להיות במקומו של מיודענו כשחמותו ראתה שהעובד הטיפש ארז כל שבר באריזה נפרדת...

 

     משה שם את הלוחות השבורים להורות: שאדם שלא זוכר את שגיאות העבר, איננו יכול להתקדם אל עבר העתיד בצורה בטוחה ובפרט שאלו הביאו לאחדות העם ואמונה בה׳.

 

השבר הוא גאוותינו...

 

 

 

 

"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל" (ל, יג(  )ויקהל משה(

 

     זהו שכתוב: "ויעמוד בין המתים ובין החיים ותֵּעצר המגפה'' (מדרש פליאה) את דברי המדרש פליאה מסביר בעל זכרון ישראל בדרך זו: האות צ' של תיבת "מחצית" היא באמצע, בין אותיות ח' י' ובין אותיות מ' ת'. והאות צ' מרמזת על צדקה. לכן אמר המדרש: זהו שכתוב: "ויעמוד", היינו האות צ'  (שמרמזת על צדקה) "בין המתים ובין החיים", היינו בין אותיות מ' ת' ובין אותיות ח' י' של תיבת "מחצית", "ותעצר המגפה" – אם ייתן צדקה ינצל ממיתה, כמו שנאמר: "וצדקה תציל ממוות.

 

 

 

 

זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש (ל,יג) (הרב שלמה לוונשטיין שליט"א)

 

     מדוע ציווה ה' את ישראל להביא מחצית השקל דווקא לא שקל שלם?

 

     באר ה"לחם לפי הטף": כידוע, נגאלו ישראל ממצרים לאחר מאתים ועשר שנים. אבל באמת יש להוסיף למניין השנים הזה עוד חמש שנים, שכן ילדי יוסף נולדו ב"ארץ לא להם" חמש שנים לפני ירידתו של יעקב למצרים. נמצא שהמניין המדויק הוא מאתים וחמש עשרה שנים.

 

     ואם נחשב בנפרד את מספר הימים ואת מספר הלילות, הרי ארבע מאות ושלושים שנה –בגימטריא "שקל".

 

     אך הקדוש ברוך הוא עשה עמנו חסד וחשב לנו לילות כימים, וארבע מאות ושלושים השנים נחצו לשתיים, ונגאלו לאחר מאתים וחמש עשרה שנים.

 

     לפיכך נצטווינו לתת מחצית השקל, זכר לכך שהקדים הקדוש ברוך הוא את יציאתנו ממצרים ב"מחצית השקל".

 

     והנה, יציאת מצרים הייתה בזכות התורה, כנאמר (לעיל ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לקים על ההר הזה", ופרש רש"י שאמר ה' למשה: "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלשה חדשים שיצאו ממצרים. דבר אחר, "כי אהיה עמך"– וזה שתצליח בשליחותך, לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיח,שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו, והיא הזכות העומדת לישראל". ומכיוון שיציאת מצרים הייתה בזכות התורה, לפיכך נצטווו ישראל לעסק בתורה ולהגות בה – "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). אך הואיל והקדוש ברוך הוא עשה עמם חסד והחשיב להם לילות כימים כדי לקצר במחצית את מועד יציאתם ממצרים, על כן אף אנו מצווים לעשות לילות כימים ולהגות בתורה "יומם ולילה".

 

     תרוץ נוסף על השאלה מדוע דווקא מחצית השקל: בכל נדבה שנותנים לשם ה' יש שני חלקים: הממון עצמו, אשר נצרך למטרה המעשית שלשמה נתרם אותו ממון. אך למעשה הנתינה יש חלק נוסף –הלב של האדם, הרצון הפנימי.

 

     אומר הקדוש ברוך הוא: "לי הכסף ולי הזהב" (חגי ב, ח). אם כן, מהנותן האדם משלו? את הלב!

 

     לכן אומרת התורה לתת מחצית השקל, כדי שנדע שיש כאן רק חצי נתינה. את החלק של מעשה נתינת הממון עצמו אין הקדוש ברוך הוא צריך מאתנו, כי הממון שאנו נותנים – שלו הוא. רק ה'חצי' השני של הנתינה –הלב והכוונה הפנימית, הוא זה שנחשב כנתינה האמתית.

 

 

 

 

"זה יתנו כל העובר על הפקודים" (ל, יג(

 

     הראה הקב"ה למשה כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו. (רש"י(

 

     מפרש החת"ס שמשה רבנו נתקשה במחצית השקל שבא לכפר על בנ"י, ואיך יתכפרו כל ישראל כולם באותה מטבע - הצדיקים הגדולים כמו פשוטי העם לכולם כפרה שווה? הראה לו הקב"ה מטבע של אש לרמוז לו שאמנם בנתינה כולם שווים,  העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, אבל באש ההתלהבות בזמן הנתינה ואופן הבאתה בזה הם חלוקים וכ"א יתנה לכפרת נפשו.

 

 

 

 

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם (ל,טו) (רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק)

 

      לכאורה תמוה, אם ציותה התורה ליתן מחצית השקל, מפני מה הוצרך הכתוב לפרש שהעשיר לא ירבה, והלא אם ירבה נמצא שלא נתן מחצית השקל. (וברמב"ן כתב עלה שאמר הכתוב זאת לעבור עליו בלאו).

 

     ויש לבאר, דאם לא היה נאמר "העשיר לא ירבה", היינו טועים לחשוב, כי יכול העשיר להרבות אף יותר מסכום זה ויהיה דין מחצית השקל על כל הפרשתו לפי חשבון חצאי שקלים, ומשום כך פירשה התורה שהעשיר לא ירבה, ללמד כי כל מה שיוסיף אינו נידון כמחצית השקל אלא כסתם תרומה.

 

     אלא דאכתי תיקשי המשך הפסוק "והדל לא ימעיט", וכי כיצד היה עולה על הדעת שהדל יוכל למעט ממחצית השקל, והרי קבעה התורה את שיעור התרומה והעמידתו על מחצית השקל. וצריך לומר, שאין כוונת התורה לשלול נתינה של סכום הקטן ממחצית השקל, שהרי זהו דבר המובן מאליו, אלא שכוונת התורה לשלול נתינה זו בכמה תשלומים שיצטרפו יחדיו לסך מחצית השקל, וחייבה תורה לתת את כל המחצית בנתינה אחת .וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהלכות שקלים ה"א) אינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת, שזהו החידוש הנלמד מן הפסוק וכנ"ל.

 

מדוע הוצרך הכתוב להזהיר דאסור לפחות באומרו והדל לא ימעיט, והלוא בכל מצות עשה אין לגרוע מהמצווה, ומה מיוחד כאן. עוד יש לדקדק, לשם מה הוסיפה התורה 'לתת את תרומת ה'', והלוא בהא אמרינן.

 

     ונראה, דהתורה רמזה כאן, להא דכתב הרמב"ם (ריש הלכות שקלים) דצריך ליתן מחצית השקל בפעם אחת. ולא בפעמים רבות הינם מעט ולמחר מעט, ודנו האחרונים איה מקורו של הרמב"ם דלא נתפרש היכא. וי"ל דמהכא נפקא, דע"כ אין כוונת הכתוב באומרו 'והדל לא ימעיט' שלא יתן כלל, דהלא לא צריך קרא. אלא בא הכתוב לומר שלא יתננו מעט מעט בפעמים רבות, והיינו דסיים הכתוב ואמר 'לתת את תרומת ה'' שהוא בא לתת את תרומת ה' בשלימות אלא שנותן מעט מעט, דכך אסור לעשות. וזה הכוונה והדל לא ימעיט. (צמח דוד)

 

 

 

ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (לא,ב) (הרב שלמה לוונשטיין שליט"א)

 

     ה"אלף למגן" דורש פסוק זה על פי פרוש רש"י בתהלים. על המלים "על מה כבודי לכלמה תאהבון ריק" (ד, ג) כתב רש"י: "עד מתי אתם מבזים אותי 'הראיתם את בן ישי'... אין לי שם". כלומר, כאשר מאד לא אוהבים אדם מסוים, נמנעים מלקרוא לו בשמו ומלנקוב בשמו. שאול המלך שואל את יהונתן בנו: "מדוע לא בא בן ישי אל הלחם", ולא נקב בשמו של דוד. יהונתן, לעומת זאת, ענה: "שאל נשאל דוד מאתי", ושאול שוב אומר: "כי בוחר אתה בבן ישי לבשתך..." אומר דוד המלך בתהלים: מדוע אתם מבזים אותי כך, שהנכם נמנעים מלקרוא לי בשמי? כלום אין לי שם?! קריאה בשם היא, אפוא, סימן לאהבה.

 

     אומר הקב"ה: "ראה קראתי בשם" –אני מוכן לקרוא בשם, אני אוהב. ואת מי אני אוהב? את "בצלאל" – את מי שמצוי בצל שלי, בצל א- ל. מתי צריך אדם להיות בצלו של הבורא? גם כש"בן אורי" – גם כשאני מאיר לו פנים, וגם כש"בן חור" – גם כשנראה כאילו קיים חרון אף. ואפילו בעת "למטה"– כאשר מונף על האדם "מטה חובלים", ומתרגשות צרות קשות ר"ל. אם גם אז "יהודה" – אם הוא מודה לי על זה, ומוסיף להיות בצל א- ל, הריהו אהוב, נקרא בשם, ואשרי חלקו.

 

 

 

 

אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם (לא ,יג) (אור החיים)

 

     ויאמר ה׳ אל משה לאמר. ואתה דבר אל בנ״י לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה׳ מקדשכם.

 

     בפסוק זה רבו התמיהות. המילה ״ואתה״ לכאורה מיותרת. בכל המצוות נאמר ״דבר אל בנ״י״ ללא התוספת של ״ו אתה״. בנוסף מדוע מיעט הכתוב ״אך״ את שבתתי. ובעיקר מדוע נקט הכתוב לשון ״שבתתי״ לשון רבים, לכאורה יכל לכתוב ״דבר אל בנ״י לאמר את השבת תשמרו וכו׳ מדוע נאמר ״ואתה״?    מדוע מיעט הכתוב ״אך״? ונקט לשון רבים ״שבתתי״?

 

    יש להבין ולדעת שאחרי עצת יתרו למשה, היה משה מדבר אל זקני העם, שהיו בתורם מעבירים זאת להמוני העם בפירוט ובהרחבה. רק כאן במלאכת המשכן, משה דיבר לעוסקים ולאמנים ולפועלים ישירות, לא דרך החכמים והזקנים. במלאכת המשכן יש סתירה. בניית המשכן אסורה בשבת. אך מלאכתו השוטפת הפעלתו, קורבנות, הותרו בשבת. ״הותר שבות במשכן.״ לכאורה סתירה? בנוסף, בדיני שבת יש חריג בולט, פיקוח נפש הותר בשבת לכתחילה ואפי׳ מצווה בבחינת ״חילולה זה קיומה״ על פי הכלל ״מוטב יחללו עליו שבת אחת בכדי שישמור שבתות הרבה״ זה נאמר וחודש כאן בפרשתנו. ועל פי זה מובן כל ההיתרים בפסוק. מאחר ומשה היה צריך הפעם לדבר בפרטי הלכות שבת גם לאנשים הפשוטים, עובדי הקמת המשכן ולא רק לזקנים וחכמים כרגיל. ציווה אותו הכתוב ״ואתה״, אתה בעצמך תבהיר ותלבן את פירטי הלכות שבת לכל בנ״י.

 

והמיוחד שבה שלפעמים צריך למעט מכבודה של שבת אחת. ״אך״ לשון מיעוט. בכדי להרבות כבוד לשבתתי, שבתות הרבה. ולכן הכתוב מיעט ב״אך״ והרבה ״בשבתתי״.

 

 

 

 

"כי אות הוא ביני וביניכם" )לא, יג(  )פרפראות לתורה(

 

     הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף )1916-1830( ערך פעם ביקור ממלכתי בכמה מערי גליציה )המחוז הצפוני בממלכה האוסטרו-הונגרית של הימים ההם(, והגיע עם פמלייתו לקראקא שבמערב גליציה, למחרת היום התעתד "הקיר"ה" )הקיסר ירום הודו) לבקר בבית הכנסת הגדול שבעיר. מה עשו כמה משונאי ישראל שבמקום? הלכו והסירו בשעות הלילה את תמונת הקיסר, שהייתה תלויה בקביעות בפרוזדור בית הכנסת;  ובשעה שהאורח הנכבד נכנס בשערי בית-הכנסת, לחשו לו שונאי ישראל על אוזנו, שראשי הקהילה הם שציוו להסיר את תמונתו מתחומי בית-הכנסת, כדי להפגין בכך את איבתם לשליט הנכרי.

 

     כששמע הקיסר דברי שטנה אלה, פנה אל רבי שמעון סופר - רבה של קראקא, שהיה גם ציר בבית המחוקקים האוסטרי - ואמר לו: כלום יש אמת בדבר, שתמונתי הייתה תלויה כאן ימים רבים, ורק הבוקר הורידו אותה כצעד הפגנתי נגדי? רבי שמעון נדהם לרגע קט, כי רק עתה נודע לו על התעלול הגס של שונאי ישראל שבמקום; אך לא איבד את עשתונותיו ומיד השיב לקיסר האורח: אמת הדבר,  שתמונת הוד מלכותו תלויה כאן בקביעות, והיום הזה הסירו אותה לקראת הביקור הקיסרי; ויש טעם לדבר: לפי חוקי אמונתנו, נצטווינו להניח תפילין בכל יום כ"אות ברית" בינינו לבין הבורא. אולם בשבת-קודש אסורה עלינו הנחת תפילין, כי על השבת נאמר בתורתנו: "כי אות הוא ביני וביניכם" (ל"א, י"ג). ביום שבת הננו חשים את השכינה המרחפת מעלינו, ולכן איננו זקוקים לאותות ולסמלים אחרים, שיקשרו אותנו עם ה יתברך. כיוצא בכך נהגנו באירוע החגיגי, שפקד אותנו היום הזה. כל הימים תלויה כאן תמונת הוד מלכותו כאות-ברית בין הקיסר ירום הודו לקהילה היהודית שבעירנו, אולם היום, נוכח הביקור המלכותי בבית-תפילתנו, תהא זו פחיתות-כבוד אם נביט בתמונת הקיסר הדוממת, שבשעה שאנו זוכים לראות את הוד מלכותו פנים אל פנים.

 

 

 

 

"ושמרו בני ישראל את השבת" )לא, טז(  )נזר יוסף(

 

     מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שכאשר קיבל פעם מכתב מעיר מסוימת ובו בשרוהו שנוסדה שם חברת "משמרת שבת" פרץ בבכי. משנשאל ה"חפץ חיים" לפשר בכייתו, והלא מן הראוי להרגיש סיפוק כשיהודים מתארגנים לשם הגנה על השבת? השיב הרב: כשתראו אדם עובר ליד בית, מעיף עינו עליו ומשבח לבורא העולם שבראו שלם באיבריו, מעצמכם תבינו כי הבית הזה הוא בית נכים שבו מאושפזים אנשים בעלי מומים: קטעים, גדמים ועוורים. כך כאשר אנו רואים שנוסדה חברה ל"שמירה" על השבת, עלינו להסיק שהאנשים בעיר זו הנם בבחינת "בעלי מומים" ביחס לשבת, והרי זה בבחינת "בית חולים" גדול למחללי שבת. ועל זה ראוי לבכות.

 

 

 

 

ושמרו בני ישראל את השבת (לא,טז)

 

     בזמירות שבת נאמר: "אל עולם שכלו שבת תזכני ואל משכן שילה תשוב תעלני". מה הקשר בין שבת למקדש?

 

     הרב ולך, בספרו "אבותינו ספרו לנו", מביא את משלו של רבי יעקב הכהן מג'רבה, המתרץ שאלה זו: למלך אחד הייתה בת, והוא בקש למצוא לה חתן מוצלח, אך למרות חיפושיו הנמרצים לא מצא את הבחור המתאים.

 

     יום אחד נודע לו, שבמדינה שכנה חי בחור שעונה על כל דרישותיו, וראוי לבתו האהובה. הבעיה הייתה, שאותו בחור טוב יושב שם... בכלא! העובדה הבלתי נעימה לא הרתיעה את המלך. הוא פנה אל שליטי המדינה, וספר להם את סיפורו - "יש לי בת אהובה, ואני צריך עבורה את הבחור ההוא, ודווקא אותו..." שליטי המדינה השכנה לא כל כך התרגשו, ולא רצו לשחרר את הבחור ולתתו למלך.

 

     לא רצו ?! אין בעיה! התארגן המלך, הביא חיילים, נכנסו חייליו למדינה השכנה ובצעו שם הפיכה. הוציאו את הבחור מהכלא והביאוהו לארמון המלך. הבחור היה חסר כל, ועל כן נתן לו המלך את כל צרכיו, מראשית ועד אחרית, בשפע רב ובמאור פנים. והשיא המלך את בתו לאותו בחור, בחתונה מפוארת רבת מוזמנים .הבחור ההוא, מרב שפע וכל טוב, בעט בטובה. הוא מרר את חיי אשתו הנסיכה וגרם לכל משפחת המלוכה בושות וביזיונות בהתנהלותו הנלוזה. הוא היה משתכר ומתהולל, ונתפס שוב ושוב במעשים מכוערים ובלתי הגונים.

 

     בכל פעם שנתפס על ידי שוטרי המדינה בקלקלתו, ובקשו לקחתו למאסר, היה צועק: "אני חתנו של המלך!" והיו משחררים אותו ושולחים אותו לחופשי. ההשפלה והביזיונות שנגרמו למלך היו כבר בלתי נסבלים .לא עבר זמן רב, ואותו בחור הולל עזב את בת המלך. השאיר אותה לבדה, וברח לעיר אחרת להתהולל שם כאוות נפשו.

 

     באה הנסיכה המסכנה אל אביה המלך ואמרה: "מה אעשה, אבא ?"אמר לה המלך: "שבי פה, בינתיים. נמתין מעט, ונראה איך ייפול דבר".

 

     המתינו מעט, והבחור לא התעשת ולא חזר מדרכו הרעה. המתינו עוד, והבחור איננו מתכנן לשוב. יום אחד קרא המלך לבתו, ואמר לה: "לכי נא לחפש אחריו, וראי אם רוצה הוא לשוב אליך". הלכה הנסיכה אל הבחור הסורר, אך הוא לא חפץ לשוב אליה ואל הארמון. ראה המלך כי כן, והגה רעיון: "קחי את המכתב הזה, ותני אותו למושל אשר שמתי על אותה עיר".

 

     המושל קבל את מכתבו של המלך, ומיד עשה כצוויו. הוא הביא פועלים, והם בנו בנין, בדיוק לפי הוראותיו המדויקות. שבועיים אחר כך, תפסו שוטרי המושל את הפרחח והכניסוהו לכלא. ישב הבחור בכלא, אבל וחפוי ראש. נשא עיניים אל החלון היחיד אשר בקיר כלאו, ולא האמין למראה עיניו - ארמונו של המלך נשקף מולו, במלוא פארו והדרו. אורות רבים בוקעים משם, ומנגינות שובות לב מתנגנות... והוא כלוא מאחורי סורגים, בין ארבעה קירות מעפשים, סביבו רק פושעים ובני בלייעל.

 

     התחילו הרהורי חרטה לכרסם בלבו. התשוקה לשוב אל הארמון גברה בו יותר ויותר. ולא ידע, שלא היה שם שום ארמון. זו הייתה הוראתו של המלך - לבנות קירות, בדומה לחזית המפארת של ארמונו, מול הכלא, כדי שיראה הפוחז וייזכר בארמון ובכל הטובה אשר בו, ויזכור את החסר הגדול אשר גרם לעצמו במעלליו. כך אולי יתעשת וישוב מדרכו הרעה.

 

     אומר הרב יעקב הכהן מג'רבה: הקב"ה נתן לנו בית מקדש, אך מרוב טובה וחסד - בעטנו, סטינו מדרך הישר. אנחנו חוטאים, למרבה הצער, ובכל עת שנתפסים בפשענו, הננו צועקים: "אנחנו הבנים של הקב"ה, תעזבו אותנו!" אנחנו נענשים, סובלים ייסורים, יושבים בכלא פה, יושבים בכלא שם...

 

     אמר הקב"ה: שמרו שבת וקיימו מצוותיה, ובשבת תרגישו קצת מעין עולם הבא - תראו את הארמון מול עיניכם. מראה הארמון יעזור לכם להתעשת ולשוב בתשובה, ואז תזכו לגאלה שלמה.

 

     זהו שנאמר: "אל עולם שכלו שבת תזכני - אל משכן שילה תשובת עלני".

 

 

 

"ושמרו בני ישראל את השבת..." (לא, טז(  )עיטורי תורה(

 

 

 

      מנהגו של ר' שלמה קלוגר, רבה של ברוד, במוצאי שבת כך היה: מיד כשהיו נראים שלושה כוכבים בשמים היה מתפלל ערבית, ומבדיל. כששאלו אצלו מקורביו, הרי מצווה להוסיף מחול על הקודש, ומה אם השבת תימשך עוד חצי שעה? אמר להם ר' שלמה קלוגר: יש הרבה מחללי שבת בברוד ואין לי עצה כנגדם. אולם מה לי להוסיף ולהביא שיחללו שבת בשעה שכבר חול.

 

 

 

לקחי חטא העגל (הרב יוסף זילברפרב שליט''א)

 

     יותר משלשת אלפים ושלש מאות שנה חלפו מאז חטא העגל, אותו יום מר ונמהר שבו גילתה הכלה – כנסת ישראל עד כמה עלובה הייתה במעמד חופתה, כששה שבועות לאחר האירוע של מתן תורה. זמן רב מאד חלף, אך רישומו של חטא העגל טרם חלף.

 

     היה זה החטא הציבורי הגדול ביותר שחטא מעודו עם ישראל. קשה להבין כיצד הגיע דור דעה שראה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, לכדי עבודה זרה של פולחן לעגל הזהב. ואולם, אם נכתבה פרשה זו בתורה, הרי עלינו ללמוד ממנה ולהפיק לקחים, שישמשו לנו כתמרור וכמורה דרך בעבודת הקב"ה. מפרשי התורה הקדמונים ובעלי המוסר האחרונים האירו והעירו איש לפי דרכו על נקודות לקח שונות שביכולתנו ללמוד מפרשת העגל ומתוצאותיה.

 

     הלקח הבולט, ואולי הראשון הוא לקח הידיעה כי אף אחד, ויהיה זה ענק שבענקים, אינו חסין מפני נפילה לבור תחתיות רוחני. שהרי היה זה דור שהשתתף במעמד הר סיני והגיע לדרגות נבואה נאדרות, דור שהכיר כי ה' הוא הא-לוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ועם כל זה, זמן קצר ביותר חלף והעם דרש א-לוקים חדשים אשר ילכו לפניו ויורו את דרכו.

 

     האפשר לתת הסבר מניח את הדעת לתהליך זה של התדרדרות? – אכן, מבאר הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל "זהו כחו של היצר", "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי". כמו מטפס הרים, המגיע לצוקים גבוהים, נתון הוא בכל רגע להחלקה הרת אסון העשויה לרסק את אבריו ולא להשאיר כל זכר לעברו הרוחני המפואר, כך שום אירוע ושום מצב אינם מבטיחים את האדם מפני התדרדרות של רגע.

 

     לקח חשוב נוסף לומדים אנו מחטא העגל, עד כמה חשובה המתינות ואי הפזיזות בשעה שאדם בא לחטוא. הקב"ה אומר למשה: "סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה". אומנותו של היצר מחושבת ועובדת בשיטה של דירוג איטי: "היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה" (שבת ק"ה ע"ב). ואילו כאן הפכו בבת אחת מרואי פני שכינה לחובקי אשפתות. כיצד צלחה דרכו של השטן מבלי לנקוט בתחבולתו להשחתה שבהדרגה? – ומסביר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: מובא שבשעה שעלה משה למרום אמר להם לישראל: לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: בא שש, ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מיתתו. בשעה זו בו ניצב העם במדבר ללא מנהיג ומורה דרך להמשך הדרך, מצא השטן מקום לשלוט. במצב כזה אפילו אדם גדול עשוי למעוד מהר מאד ללא התהליך האיטי שבו נוקט השטן בדרך כלל. פזיזות ואבדן עשתונות הן ערובה לחטא ונפילה. על האדם לשמור את צעדיו ובמיוחד במצבי לחץ, ולשמור על קור רוח ומתינות המשמשים כתריס בפני התדרדרות.

 

     הנהגה נוספת שלמדנו, שכאשר ראה משה את בני ישראל המשתתפים במחולות והפולחנים לעגל, נטל את לוחות הברית ושבר אותם תחת ההר. האם לא מוטב היה שיניח את הלוחות בארון ויכנס את העם להשמיע בפניו נאום חוצב להבות על התדרדרותו הדתית?. מסתבר שמשה נהג כך לאחר שנוכח לדעת שהעם הגיע לשפל והשבר הוא כה גדול עד שאין בכוחן של מילים לבטא את הזעזוע ממה שאירע. חובת הזעזוע הייתה הכרחית, כי אחרת המאורע הנורא עלול לחזור על עצמו. את הזעזוע הזה השיג משה ע"י שבירתן של הלוחות. ואכן, לפחות עד לאחר מותו של משה רבנו לא נכשל העם שוב בעבודה זרה. היו מתאוננים והיו חולקים, אך עבודה זרה לא נמצאה שוב בבני ישראל.

 

     כשבאים לסכם פרשה עגומה זו וללמוד ממנה לקח כלפי תקופתנו, הרינו מסכמים בדברי רבי יהושע בן לוי האומר: לא עשו ישראל את העגל אלא לתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו: צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה. חכמי הדור ומנהיגיו צריכים ללמוד לקח מהעבר ששיטת הבדלנות כלפי העם הביאה את העם למצב פרוע ועליהם לצאת מארבע אמותיהם, לרדת אל הציבור ולחנך אותו.

 

 

 

 

וירא משה את העם כי פרע הוא... ולתת עליהם היום ברכה ( לב כה) (ישראל גולד)

 

     יש לעיין בפרשה זו כמה קושיות:    

 

 

     א. הרי בעגל רק מקצת מן העם חטאו, כמו שכתוב בהמשך הפרשה "ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש", ואם כן צריך להבין מדוע כשמשה קרא מי לה' אלי התקבצו אליו רק בני לוי?

 

     ב. עוד יש לעיין, שהרי משה פותח ואומר "כה אמר ה'...", והיכן צווה זאת ה'? ואם ה' לא צווה מדוע אמר משה "כה אמר ה'?

 

     ג. משה אומר לבני לוי "הרגו איש את אחיו ואיש את קרובו" לכאורה היה צריך לומר להם: "הרגו אפילו איש את אחיו", ולא בתור צווי שיהרגו את אחיו?

 

     בשביל ליישב קושיות אלו נראה לבאר, שהנה הגמרא במסכת פסחים (ח.) אומרת "ששלוחי מצווה אינם ניזוקים" אבל למרות זאת הגמרא שם אומרת שאין לבדוק במקום ששכיח היזיקא (ההיזק מצוי) כגון חור שבקיר שמא יש בו עקרב.

 

     הנצ"יב שם בספרו "מרומי שדה" מבאר שעל אף האמור בגמרא, מי שמקיים את המצווה לשם שמים לגמרי ולא על מנת לקבל פרס בעולם הזה או בעולם הבא, לו מובטח שלא יינזק אף במקום ש"שכיח היזיקא". וההסבר בזה הוא שמי שמבטל את רצונותיו האנוכיים לגמרי ומתעלה מעל לטבע הגשמי לגמרי, גם הקב"ה מתנהג אליו באותה צורה ועושה לו ניסים.

 

     ועל פי זה מסביר הנצי"ב מדוע שמואל לא רצה למשוך את דוד למלך בגלל שחשש שמא ישמע שאול והרגני, עיין שם.

 

     ע"פ הנ"ל אפשר לתרץ את הקושיות שהעלינו, שהרי המלחמה להרוג את העובדים לעגל היא שעת סכנה ולכן מי שאינו עושה זאת לשם שמים לגמרי הרי שמכניס עצמו למצב סכנה ולכן אסור לו להסתכן בכך. משום כך קרא משה "מי לה' אלי", וכוונתו הייתה לקרוא לכל מי שהוא לה' לגמרי ללא נטיות אנוכיות, ורק בני לוי היו בדרגה כזו שיכלו להיענות לקריאתו ולצאת למלחמה.

 

     ובאמת נראה שה' לא אמר זאת כי מצוותיו של ה' הם לכלל ישראל, אך למרות זאת אמר משה "כה אמר ה' " כי זהו רצונו של ה' שמי שנמצא בדרגה כזו הוא מצווה לצאת למלחמה כנגד עובדי העגל.

 

     ולפי דברינו יובן גם מדוע צווה "והרגו איש באחיו", שצווה להם בהתחלה שאתם תהרגו איש את אחיו שרק מי שמסוגל לצאת למלחמה במחשבה תחילה שהוא הולך להרוג את אחיו אזי הוא בדרגה הרצויה שלו מותר לצאת למלחמה. אבל אם משה היה אומר הרגו אפילו איש את אחיו מסוגל הלוחם לחשוב מסתמא אני לא יצטרך להרוג את אחי ואז יצאו להילחם גם אנשים שהם בדרגה פחותה שאין בכוחם הנפשי להרוג גם את אחיהם

 

 

 

 

וביום פקדתי ופקדתי עליהם חטאתם (לב לד) (עיטורי תורה)

 

     לכאורה יש לשאול, וכי יעלה על הדעת שהשם יתברך שהוא בעל הרחמים והסליחות, יכתוב בתורה דבר קשה כזה, שיזכור לעולמים את חטא העגל, אפילו אחרי שיעשו ישראל תשובה?

 

     אלא – אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב – אפשר לפרש את הפסוק הזה לזכותם ולטובתם של ישראל. ''וביום פקדי'' – על איזה חטא ש שלא יהיה – ''ופקדתי עליהם חטאתם'' – אזכר בחטא העגל, חטא גדול וחמור, אשר בכל זאת סלחתי להם עליו, ומעתה בוודאי שעל חטאים אחרים צריך למחול להם...

 

 

 

 

הצורף ששכח להצית את האש (הרב יעקב גלויברמן)

 

     מדוע הראה הקדוש ברוך למשה 'מטבע של אש', מה ניתן ללמוד מכך על נתינת צדקה, ואיך זה קשור לצורף ששכח פרט חשוב?

 

     בפרשת 'כי-תשא' מצווה הקב"ה את בני ישראל לתת "מחצית השקל" ככופר נפש.

 

    חז"ל אומרים כי משה רבנו לא הבין, כיצד זה שתרומה זעומה של מחצית השקל קרויה גם היא תרומה?

 

     אלא שהקב"ה הראה לו מטבע של אש ובכך נפתרה לו שאלתו.

 

     למה הדבר דומה? לאדם שהלך לצורף ללמוד את מקצוע הצורפות. אולם, רק דבר אחד לא לימדו הצורף, מתוך ידיעה שזה דבר המובן מאליו – שצריך להצית תחילה את האש.

 

     הלך התלמיד ועשה כפי שלמד, אך אש לא הצית, וכמובן שלא הצליח לעשות מאומה.

 

     לפיכך הראה הקב"ה למשה 'מטבע של אש', ללמדך: נתינת מטבע כשלעצמה, עדיין אין בה משום 'כופר נפש', רק כשזו 'מטבע של 'אש', כזו שניתנת בחום ובהתלהבות הבאים מעצם הנפש – או-אז היא מכפרת.

 

     זאת תשובתו של הקב"ה למשה: החשיבות איננה טמונה בגובה הסכום, שכן אם אדם נותן תרומה סתם-כך, מכיוון שהיא לא ניתנה בחום ובחפץ לב, אלא כבדרך אגב, היא אינה יכולה לחדור לנפש.

 

     אך כאשר נותנים את 'מחצית השקל' בחום ובהתלהבות הנובעים מעצם הנשמה, אז יכולה אפילו תרומה של מחצית השקל להיות כפרה לנפש ולרומם את הנותן.

 

 

 

 

ספור לשבת פרשת כי תשא ''ושמרו בני ישראל את השבת'' (אמונה שלמה)

 

     אחת הישיבות הקדושות בירושלים החליטה כי לקראת השבת הקרובה יצאו כל הבחורים לשבת בביתם. עבור אחד הבחורים לא הייתה התכנית הזאת רצויה, כיון שבדיוק באותה שבת אמורים הוריו לשבת מחוץ לעיר. חשב בלבו תכנית חלופית, ובתאום עם הוריו בקש לצאת לקראת שבת לעבר הגליל, לאווירתה של צפת העתיקה. קבל את רשות הוריו ומחנכיו ושח את הדבר באזני ידידו. זה האחרון הסכים לצאת עמו יחדו.

 

     ביום ששי יצאו בשעה מקדמת וסבירה, ועלו לאוטובוס הנוסע מירושלים לצפת במטרה להקדים ככל האפשר את שעת בואם. בדרך נקלע האוטובוס לפקק תנועה ענק וסבוך שלא נע ולא זע. דרך מכשירי הקשר נודע כי הכבישים לכל ארכם פקוקים וחסומים כליל מכל הכוונים עקב הלוויה בה השתתפו רבבות ערבים מאזור הצפון.

 

     השעון, שעונו של ערב שבת קדש, אינו מאט מהלכים. היום הולך ומתקדם לעבר חצות יום הששי, והאוטובוס עודנו זוחל כצב בתוך פקעת מכוניות רגזניות ומעלה קיטור. המחשבות מתחילות להתרוצץ כבמחול: מדוע בכלל יצאנו? היכן נהיה השבת?

 

     עוד חצי שעה ועוד חצי, וכל חצי מרכב משלשים דקות טעונות של ששים שניות של חרדה: מה יהיה, הרי שבת מתקרבת! רק לאחר זמן רב נראה באופק שחרור כלשהו והאוטובוס החל לנוע. הם עברו עוד כברת דרך, עד שמצאו את עצמם מתקרבים לעבר טבריה. השעה סמוכה הייתה לשקיעת החמה, והחלטה הייתה ברורה: לרדת מיד בטבריה, אף כי היעד והאכסניה המתכננים הנם בצפת.

 

     היה זה ממש בעשרים הדקות הקרובות לשבת, ובאמתחתם חפצי מקצה לרב וגם ממון. החליטו כי בשלב ראשון יחפשו משפחה חרדית להניח אצלם את מטלטליהם, לשמירה עד לאחר השבת, ולאחר מכן יגיעו לבית הכנסת למצוא להם מארח.

 

     החלו עולים במעלי ההר, והנה נרות שבת מנצנצים מאחד החלונות. הקישו על הדלת, ובעל הבית קבל את פניהם במלבושי שבת קדש. אדם חביב, בעל בעמיו, אשר למשמע סיפורם אורו פניו והוא מהר לקבלם בזרועות פתוחות ובהתלהבות בלתי רגילה. הוא ואשתו האיצו בהם להיכנס וקראו לעברם בחביבות כל הבית כלו לפניהם, וכי יוכלו להכין עצמם לקראת שבת: ''...מזמנים אתם בתשועות חן לשהות כאן כל השבת כלה, הבית כמעט ריק, בנינו ובנותינו מתארחים השבת אצל קרובים, היום בצהרים חזרנו במפתיע מחוץ לארץ...''

 

     את קטעי המשפטים האלה הספיקו לשמע מיד עם בואם. רק בדרכם מבית הכנסת לסעודת ליל שבת קדש הופתעו למשמע המקרה המעניין מפי בעל הבית: ''אני וזוגתי יצאנו לאוקראינה לימים אחדים מטרה חשובה להתפלל על ציון קדשו של ה'בעל שם טוב' הקדוש במז'יבוז'. אמורים היינו לשוב לפני שבוע, אלא שמסבה מסיימת התארך המסע שלא כמתכנן, ומצאנו את עצמנו סמוך לשבת ואין בידנו מאומה לחג את השבת העומדת בפתח.

 

     לפתע הגיע אלינו אדם מעסקני המקום שנכח במבוכתנו. על אחד קים בנו מצות הכנסת אורחים מפלאה. נוכחנו לראות את גודל החסד במצווה זו, והחלטנו כי בעזרת השם אף אנו נקבל אורחים בסבר פנים יפות ככל אשר יזמן לנו ה' יתברך.

 

     ''ממש היום שבנו מאוקראינה, אחר חצות היום הגענו לטבריה. עוד מרחוק סדרנו שכל בני המשפחה ישבתו בבתי הדודים, כי לא ידענו את שעת בואנו המדויקת. כך נותר הבית פנוי. הגענו מבעוד מועד והספקנו להכין את השבת כדת וברוח, והנה ממש בכניסת השבת הגעתם אתם, אורחינו הראשונים, לנצל את הבית הריק ולזכותנו במצווה. אלו היו בני ובנותיי בבית, הרי שאז היה עלי להסדיר עבורכם בית אחר, וספק אם הייתי זוכה לקים את המצווה בתוך ביתי באפן כה מהודר''.

 

     ''רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום''. הכל נראה כמו הוכן מראש ובמדויק לקראת בואם של שני בחורים מירושלים שבדיעבד נקלעו לטבריה...

 

     אחד מבין שני הבחורים, שבמהלך אותה שבת נשאו הליכותיו והנהגותיו חן וחסד בעיני מארחו, לא שיער כי בתם הבכורה של מארחיו טובי הלב – זו המתארחת עצה אצל דודים בעיר אחרת – כבר הגיעה לפרקה. משום כך לא עלה בדעתו כי לאחר צאתו מכאן יטרח בעל הבית לברר ולקשור קצוות, ולא יארכו הימים עד שיהפוך ויהיה חתן באותו בית של חסד.

 

     רק לימים, אחר ששוב פקד את הבית, והפעם עם הוריו וכל משפחתו, יכול היה להודות לה' המכין מצעדי גבר, על שהסיט את דרכו מצפת לטבריה והוליכו אל המקום המדויק שאליו צריך היה ללכת כדי להקים את ביתו.

 

 

 

 

ציות לדעת תורה

 

     פרשת העגל, היא אחת המעשיות שנעשו בהיסטוריה של עם ישראל ואשר פוקד את העם הקדוש לכל אורך הימים אז מיני ועד עתה מעט מעט, וכמ''ש ביום פקדי וכו

 

     ומה היה עניין העגל? אלא נאמר " וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם" וכו'... " קום עשה לנו א-להים אשר ילכו לפנינו". ידעו העם כי לידע רצון האל יתברך אי אפשר אלא ע''י ציווי  ה' של שעל ידי מצוותיו וחוקיו - עושים רצונו. וכן על ידי החכמים אשר יודעים רצונו יתברך ומלמדים דעת את העם וזה היה משה רבנו, וכאשר בושש לרדת מן ההר, עמדו תמהים ''מי ילך לפנינו'', ורצו לעשות" חכם ומלמד יפלע דעתם . הם ובזה היה הקלקול.

 

     למשל אדם יאמר אני אתפלל חמשה תפילות במקום שלושה תפילות, אבל אתפלל אותם ביחיד ולא בציבור. לכאורה הוא מעלה בקודש. אבל בודאי כל עם "ההוספות" שלו, זה אין רצון האל. ומי אמר? חכמנו אמרו וקבעו מספר התפילות. והיכן, וכיצד או, אדם יאמר למה יהיו תפילין מעור בהמה פשוטה. אקח התפילין ואעשה אותם מכיסוי של זהב. לכאורה יפה ומעלה בקודש. אכן זה אין אלא דרך החיצונים הרשעים ( שכ''מ במגילה ,כד:) ומדוע כי , משה רבינו קיבל איך וכיצד , וכך מסר לנו.        משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו ' עד כנסת הגדולה כל אחד. הממציא " חידושים" מעצמו בלי לקבל " דעת תורה" זה הרי מעשה העגל. אלא המעלה היא לקבל דעת תורה מה החכם אומר מה החכם מדגיש. מה נאמר להלכה

 

     .ומה לא אשריהם ישראל שיש להם הדבר היקר: "אמונת חכמים''

 

לא להסתובב אחורנית (גד שכטמן)

 

סלח להם כי הם עם של עקשנים(!) | הראיתם סנגור שמגיע לבית הדין ומכפיש את הנאשם? | אדרבה תן בליבנו

 

     צעיר ערבי נכנס לחברת אגד בבקשה להתקבל כנהג בחברה. מוצאו הרתיע מעט את המנהלים שפחדו מרמת המשכל שלו, בנוסף למעשי הטרור שאחיו מבצעים מידי יום. אי לכך ערכו לו מבדק קצר: "תאר לך שאתה נוסע בכביש שמימין ומשמאל פעורה תהום עמוקה, האוטובוס מלא בנוסעים, ולפתע נעצר לפניך אופנוע לרוחב הכביש וחוסם את המעבר, אין אפשרות לעקוף או לבלום. האם תסטה לתהום או שתדרוס אותו?

 

"     בוודאי שאדרוס אותו בלא היסוס", השיב הערבי, "חיי הנוסעים הרבים עדיפים על פני אדם יחיד"                     

     מרוצים מהתשובה נתנו לו מנהלי אגד לעבוד כנהג. לאחר מספר ימים הגיעה אליהם הודעה שנהג האוטובוס עבר סיטואציה דומה לזו שהציבו בפניו, אך למרבה הצער האוטובוס סטה לתהום ורבים מנוסעיו נהרגו. בין הפצועים שנותרו חיים – היה הנהג.

 

"     אתה זוכר מה אמרת לנו כשהתקבלת לחברה?", ניסו לברר מנהלי אגד עם הנהג. "בטח. אמרתי לכם שאני מוכן לדרוס אחד ובלבד שרבים לא ייפגעו.'' אז למה לא דרסת אותו?", תמהו. והנהג השיב: "ניסיתי, אבל הוא ברח לתהום ורדפתי אחריו...".

 

 

***

     משה רבנו יורד מהר סיני היישר למחולות חטא העגל, א-לוקים כועס ומבקש להשמיד חלילה וחס את עם ישראל, משה רבנו פונה אליו ומפציר בו שלא יעשה זאת, ויש לו טענה משכנעת למה כביכול כדאי לא-לוקים להמשיך לבחור בעם ישראל - כבנו יחידו: "ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו".

 

     מי שיתעמק מעט במילים, שינסה לקרוא את התרגום החופשי של המשפט: אנא א-לוקים, סלח להם כי הם עם של עקשנים(!) ותסלח לעווננו... הראיתם סנגור שמגיע לבית הדין ובמקום להמליץ טוב על הנאשם הוא גם מסביר איזה עוד דברים רעים הוא עשה?!אם זה היה נגמר ככה זה עוד היה נסבל, אבל אלוקים אומר למשה: "סלחתי כדבריך"! אתה צודק. לפי טענת משה רבנו ותשובת ה' אליו כנראה שלא רק טורקית אנחנו לא מבינים, אלא גם עברית פשוטה...

 

     הסביר זאת אחד מגדולי הצדיקים שליט"א: משה רבנו טען טענה חזקה מאוד - אתה צודק שהם חטאו בחטא חמור ובעיתוי חמור שבעתיים. עבודה זרה מיד לאחר קבלת התורה הרי זה ככלה שסרחה מיד אחרי החופה .אך אל תתעלם ממעלתם הנוספת - פונה משה אל הא-לוקים - כמה שתעניש אותם, כמה שתייסר אותם על חטאיהם, הם לעולם לא יפנו את העורף אליך. "עם קשה עורף הוא". הם לעולם לא יסטו לתהום גם אם תנסה 'לדרוס' אותם בייסורים.

 

     ובכן, פונה משה לא-לוקים, הבה ונבדוק אצל איזה עוד עַם קיימת תכונה נעלה זו שככל שיסבול הוא לא יארוז חפצים ויברח, אלא ינסה להשתפר ויקבל את ייסוריו באהבה.

 

     כיוצא בדבר מצינו אצל הנביא הושע שכשבא ה' יתברך אליו, ביקשו ללכת ולהוכיח את עם ישראל על מעשיהם הרעים. במקום שיעשה הושע כדבר ה' אמר לו: "החליפם באומה אחרת". מה באמת הפירוש בדברי הנביא, וכי באמת התכוון לכך שא-לוקים יחליף את בנו בכורו ישראל בסינים, הולנדים, או אפילו באמריקאים ???פנה הושע לאלוקים וטען: יש לך טענות על עם ישראל שלא מקיימים את רצונך כיאות. הבה וננסה לשנות את המצב, תחליף אותם באיזו אומה שתרצה מתוך שבעים אומות העולם, ונראה אם תמצא עוד עַם אחד על פני האדמה שיעבוד אותך באותה רמה כשלהם.

 

גם אם אינם מקיימים את רצונך כרצונך – אין לך, כביכול, אלטרנטיבה חילופית!!!

 

***

     בראותנו כיצד המליצו רועי ישראל זכות על צאן עדתם, ננסה ללמוד מדרכיהם הישרות וליישם זאת ככל הניתן בחיינו האישיים. אין ספור פעמים נתקלים אנו בהתנהגות מתמיהה או לא נאותה מספיק של הזולת. אם ננסה לחשוב לרגע מדוע הוא פעל כך, תגובתנו מן הסתם תיראה אחרת.

 

     לא לא, אל תגידו מראש זה אבוד! הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע (שהשבוע יחול יום פטירתו – כ"א אדר) סידר לנו בתפילתו נוסח שנבקש בכל יום מריבון העולם לראות את הדברים הטובים בסובב אותנו: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". לאחר מה שלמדנו על דבריהם של משה רבנו והושע הנביא, ייתכן לומר שלפעמים גם חסרונו של חברנו (שבעינינו הוא חסרון), הוא בעצם מעלתו. כי גם קשיות עורף מתבררת לפעמים כגורם הכי חזק למחילת אלוקים לעמו.

 

 

 

"וראית את אחורי ופני לא יראו" (לג, כג(  )תורת משה(

 

 

 

     רוב המאורעות בעולם בשעת מעשה לא מובן משמעותם אלא נראה כדברים רעים וקשים בלא מטרה ודבר פלא, אבל אחרי עבור זמן מה יש מן הדברים שרואים שזה היה דבר טוב או שמטרתו ניכרת ורואים את יד ההשגחה בזה, וזה מה שאמר הכתוב "וראית את אחורי" ע"י שתביט בתחילה על מה שיהא ניכר בסוף תשיג להבין יד ההשגחה העליונה בזה אבל "ופני לא יראו" דהיינו בתחילה אי אפשר להבין.

 

 

 

''אשר שברת'' (לד א) (מעין השבוע)

 

     ביום השנה הראשון לפטירת 'הסבא' מנובהרדוק זצ''ל, איש מסירות נפש ומיסד רשת הישיבות הנודעת שפעלה בתנאי מחתרת וסכנה בסערות מלחמת העולם הראשונה ופרעות הכנופיות, ערכו תלמידיו הנאמנים וממשיכי מורשתו, ראשי ישיבת נובהרדוק, כנס התעוררות וחישול לקראת המבחנים הקשים העומדים לפניהם. לא היה זה דבר של מה בכך, לקים רשת של עשרות ישיבות ברוסיה הגועשת ולהילחם בזרמי המהפכנות הרדיקלית שהכריזה מלחמת חורמה בדת.

 

     תלמידו הגדול, הגאון רבי שמואל וינטרויב זצ''ל, ראש ישיבת ברדיטשוב, התבקש לאפיין את גדולתו של 'הסבא', הרב הנערץ. קם ואמר: ''אלו התבקשנו לאפיין את גדולתו של משה רבנו, לציין את דרגתו, הן חסרי מלים היינו, יראים לומר דבר. אבל התורה הקדושה עשתה זאת, ומצאה את שיא גדולתו ותפארתו: ''ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל'', ופרש רש''י: ''שנשאו לבו לשבר את הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר: ''אשר שברת'', יישר כחך ששברת. זה הוא השבח הגדול ביותר, שבחו של עבד נאמן, שאינו עושה גדולות ונצורות בלבד, ואינו חס על פעלו ועמלו, ואין לו לנגד עיניו אלא רצון קונו!''

 

     וספר, שהסבא מנובהרדוק שלח שנים מתלמידיו לעיר מרחקת בתוככי רוסיה, להקים ישיבה. פעלו השנים במסירות נפש, קבצו תלמידים, שכנום במבנה, השיגו מזון והרביצו תורה. הקימו ישיבה לתפארת. משהתבססה הישיבה ושגשגה, החליטו פרנסי הקהילה הרחוקים מתורה ומצוות להתערב בתכני הלמודים, ואם לאו יגרשום מן המבנה שבבעלות הקהילה. שני התלמידים התלבטו. נודע הדבר לסבא. נטל הסבא שלשה מתלמידיו – ורבי שמואל ביניהם – ונסע לשם דרך שלשת ימים, נסע לשכנע את הפרנסים שיחזרו בהם. ומשלא עלה בידו לשכנע את הורי התלמידים לשלחם לשאר ישיבותיו, לא זז משם עד שסגר את הישיבה!

 

     זו הגדלות האמתית, גדלות ''שבירת הלוחות'', שמכוחה מקבלים ''לוחות שניים'' ואין מפסידים כלל!

 

     כשבקשה מלכות הרשעה להחדיר שעת לימודי חל לישיבת וולוז'ין המהללה, שקלו כמה מגדולי הדור להיענות לתביעה, כי הייתה זו הישיבה המרכזית והוותיקה במדינה. אבל ראש הישיבה הנצי''ב מוולוז'ין זצ''ל, הכריע בעד ''שבירת הלוחות'' וסגירת הישיבה – וראה זה פלא: בוגריה פתחו ישיבות במקומותיהם, עשרות ישיבות קמו במקומה, והתורה פרחה ולמודה התעצם וגבר!

 

     וכששאל הסבא מקלם זצ''ל בעצת רבו, הגאון רבי ישראל מסלנט זצ''ל, האם לפתח את ישיבתו, ענהו: ''אם תוכל לסגר – יכול אתה לפתח!''...

 

     כלפי מה אמורים הדברים? אם נתבונן נראה, שרבים ממעשינו הם מעשים שבדיעבד, שבשגרה, שברצף. גם אם אין אנו מרצים, גם אם איננו שלמים עמם, גם אם לא היינו נוהגים כן מלכתחילה, אבל שבויים אנו בהם, נסחפים בזרמם מבלי עז לעצר, לשנות כוון, ''לשבר לוחות''.

 

     נתקלים ביהודים שאינם שומרים תורה ומצוות שיודעים שהאמת ביהדות, שיש לקים מצוות, לשמר שבת, כשרות, טהרה. אבל אין בהם עז לקום ולעשות מעשה, לקבל על מלכות שמים, ללכת לסמינר.

 

     נתקלים בהורים ששלחו את היקר להם מכל, את צאצאיהם האהובים, לבית ספר לרכש דעה והשכלה – והמומים מהאלימות הגואה, מהמילים שהילד מביא עמו, מהביטויים והמשגים, מהמתירנות וההתבהמות. אם כן, מה לכם מחשים. שנו כוון מבעוד מועד! ''שברו לוחות'' והעבירו את ילדיכם לבית ספר המחנך לאמונה ולמורשת, למדות טובות וערכי נצח, להכרת התורה, הכרת סדור התפלה, לכבוד הורים והליכות נאות, הצילו את ילדכם ויודה לכם לעד!

 

     יאבחן כל אחד היכן שרוי הוא בשגרה כבול במסלול אכזב, וייאזר עז לתמורה בטרם פורענות – זהו שיאה של גדלות, שעבורה מקבלים ברכת ''יישר כח'' מן השמים!

 

 

 

 

לקחי חטא העגל (הרב יוסף זילברפרב)

 

 

 

     יותר משלשת אלפים ושלש מאות שנה חלפו מאז חטא העגל, אותו יום מר ונמהר שבו גילתה הכלה – כנסת ישראל עד כמה עלובה הייתה במעמד חופתה, כששה שבועות לאחר האירוע של מתן תורה. זמן רב מאד חלף, אך רישומו של חטא העגל טרם חלף..

 

     היה זה החטא הציבורי הגדול ביותר שחטא מעודו עם ישראל. קשה להבין כיצד הגיע דור דעה שראה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, לכדי עבודה זרה של פולחן לעגל הזהב. ואולם, אם נכתבה פרשה זו בתורה, הרי עלינו ללמוד ממנה ולהפיק לקחים, שישמשו לנו כתמרור וכמורה דרך בעבודת הקב"ה. מפרשי התורה הקדמונים ובעלי המוסר האחרונים האירו והעירו איש לפי דרכו על נקודות לקח שונות שביכולתנו ללמוד מפרשת העגל ומתוצאותיה.

 

     הלקח הבולט, ואולי הראשון הוא לקח הידיעה כי אף אחד, ויהיה זה ענק שבענקים, אינו חסין מפני נפילה לבור תחתיות רוחני. שהרי היה זה דור שהשתתף במעמד הר סיני והגיע לדרגות נבואה נאדרות, דור שהכיר כי ה' הוא הא-לקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ועם כל זה, זמן קצר ביותר חלף והעם דרש א-להים חדשים אשר ילכו לפניו ויורו את דרכו.

 

     האפשר לתת הסבר מניח את הדעת לתהליך זה של התדרדרות? – אכן, מבאר הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל "זהו כחו של היצר", "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי". כמו מטפס הרים, המגיע לצוקים גבוהים, נתון הוא בכל רגע להחלקה הרת אסון העשויה לרסק את אבריו ולא להשאיר כל זכר לעברו הרוחני המפואר, כך שום אירוע ושום מצב אינם מבטיחים את האדם מפני התדרדרות של רגע.

 

     לקח חשוב נוסף לומדים אנו מחטא העגל, עד כמה חשובה המתינות ואי הפזיזות בשעה שאדם בא לחטוא. הקב"ה אומר למשה: "סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה". אומנותו של היצר מחושבת ועובדת בשיטה של דירוג איטי: "היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה" (שבת ק"ה ע"ב). ואילו כאן הפכו בבת אחת מרואי פני שכינה לחובקי אשפתות. כיצד צלחה דרכו של השטן מבלי לנקוט בתחבולתו להשחתה שבהדרגה? – ומסביר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: מובא שבשעה שעלה משה למרום אמר להם לישראל: לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: בא שש, ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מיתתו. בשעה זו בו ניצב העם במדבר ללא מנהיג ומורה דרך להמשך הדרך, מצא השטן מקום לשלוט. במצב כזה אפילו אדם גדול עשוי למעוד מהר מאד ללא התהליך האיטי שבו נוקט השטן בדרך כלל. פזיזות ואבדן עשתונות הן ערובה לחטא ונפילה. על האדם לשמור את צעדיו ובמיוחד במצבי לחץ, ולשמור על קור רוח ומתינות המשמשים כתריס בפני התדרדרות.

 

     הנהגה נוספת שלמדנו, שכאשר ראה משה את בני ישראל המשתתפים במחולות והפולחנים לעגל, נטל את לוחות הברית ושבר אותם תחת ההר. האם לא מוטב היה שיניח את הלוחות בארון ויכנס את העם להשמיע בפניו נאום חוצב להבות על התדרדרותו הדתית?. מסתבר שמשה נהג כך לאחר שנוכח לדעת שהעם הגיע לשפל והשבר הוא כה גדול עד שאין בכוחן של מילים לבטא את הזעזוע ממה שאירע. חובת הזעזוע הייתה הכרחית, כי אחרת המאורע הנורא עלול לחזור על עצמו. את הזעזוע הזה השיג משה ע"י שבירתן של הלוחות. ואכן, לפחות עד לאחר מותו של משה רבנו לא נכשל העם שוב בעבודה זרה. היו מתאוננים והיו חולקים, אך עבודה זרה לא נמצאה שוב בבני ישראל.

 

     כשבאים לסכם פרשה עגומה זו וללמוד ממנה לקח כלפי תקופתנו, הרינו מסכמים בדברי רבי יהושע בן לוי האומר: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו: צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה. חכמי הדור ומנהיגיו צריכים ללמוד לקח מהעבר ששיטת הבדלנות כלפי העם הביאה את העם למצב פרוע ועליהם לצאת מארבע אמותיהם, לרדת אל הציבור ולחנך אותו.

 

 

 

הננס שהציץ במנעול (גד שכטמן(

 

 

 

     תמיד היה העיוור שומע את שאגות השמחה מהמגרש ומחריש. בנו נמצא שם על הדשא, אומרים שהוא שחקן טוב. אבל האב העיוור יכול רק לשער כיצד נראה בנו וכיצד הוא משחק.

 

     ביום בהיר הלך האב לישון ולא קם משנתו. למרבה הכאב זה קרה יום אחד לפני משחק חשוב ובינלאומי. להפתעת חבריו למגרש, הופיע הבן כבכל משחק, שיחק בצורה יוצאת דופן ואף הביא בסופו של דבר לניצחונם. לאחר המשחק הם שאלו: אתה לא מוטרד ממותו של אביך?

 

“דווקא היום”, השיב הבן בחיוך נוגה, “זו הפעם הראשונה שאבי באמת רואה אותי משחק”...

 

***

 

     לאחר שנתרצה הקב”ה לסלוח לעם ישראל על עוון חטא העגל, מחילה שנעשתה לאחר הפצרותיו המרובות של משה רבינו, כפי שנאמר במפורש בפסוק “ויאמר ה’ סלחתי כדבריך”, אמר הקב”ה למשה רבינו: “גם את הדבר הזה אשר דיברת אעשה, כי מצאת חן בעיני.”

 

     ראה משה רבנו שהשעה היא שעת רצון, וזו הזדמנות לבקש מתנות מהמלך העליון, והחליט להמר על כל הקופה. ועתה, אם נא מצאתי חן בעיניך – הודיעני נא את דרכיך”. מסביר התלמוד במסכת ברכות, מה הייתה בקשתו של משה: “אמר לפניו (משה), ריבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו? יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו. ?”... לא פחות ולא יותר! שאלת השאלות, המציקה ביותר לבני האדם עלי אדמות מאז ימות עולם. ואת זה בדיוק מבקש משה רבנו לדעת.

 

     תשובתו של אלוקים למשה אינה מובנת במבט ראשון, והיא דורשת כמובן מקום מכובד הרבה יותר משורות אלו בכדי לדון בה. אבל נצטט משפט אחד מתוך התשובה האלוקית וגם רובד קטן מביאורו: “וראית את אחורי ופני לא ייראו”.

 

     תאר לעצמנו שני חברים טובים שרוצים לעקוב אחר המתרחש בדירה מסוימת, הם ניגשים בלאט לדלת ומנסים להציץ מבעד לחורים הפתוחים בה. האחד מהם גבוה ומיתמר אל-על, והשני מתחרה עם הנמוכים שבין קצרי הקומה בעולם כולו, למי מגיע התואר קצר וקולע. הנמוך מציץ מבעד לחור המנעול (צריכים להכיר במגבלות), ומפיו נמלטת קריאת השתאות חרישית: “ראית?!” הוא שואל את חברו בפליאה, “אני רואה עט שכותב מעצמו על דף”. חברו היסה אותו בהכאת אצבע על קדקודו: “שוטה שכמותך, הלא יש אדם המחזיק את העט והוא הכותב, צוציק כמותך מצליח לראות מבעד לחור רק את חוד העט הרץ על פני השורות, אבל אני מביט מהעינית שבדלת ורואה את הכותב בעצמו”...

 

     באופן זה, הסביר האדמו”ר רבי פנחס מנחם אלטר מגור את התשובה שענה הקב”ה למשה רבנו על בקשתו לדעת סודות מכבשונו של עולם, וכה דבריו: הבריאה כולה מושתת על מהלכים חכמים וא-לוקיים שקשה לנו להבינם. ואף אם נצליח בשכלנו הקט לקלוט מעט את התכנית הא-לוקית וההיגיון העל-אנושי הטמון בה, עדיין איננו יכולים להבין מדוע פלוני מצליח וחברו תמיד מפסיד. וכל כך למה? משום שכל תכנית א-לוקית מתפרסת על פני שנים ארוכות מספור, לעתים עוברים מספר גלגולים של אותה נשמה עד שמגיע הדבר לתיקונו. לעתים נמצאים כל הקשורים לאותו תיקון יחד בעולם הזה, אך עדיין הם מפוזרים במדינות שונות וכל אחד משלים חלק בפאזל האנושי.

 

     ודוגמאות רבות ניתן להוסיף.

 

     אמר הקב”ה למשה: לפני שאני משלים מהלך אלוקי שכזה, אין נברא שיוכל לראות את יד ה’ בתוך העניין בבירור. אפשר להאמין, ניתן להתחזק באמונה שהכול לטובה. אבל אין סיכוי שתראה במוחש. “כי לא יראני האדם – וחי”. לפעמים, לאחר שמסיים הקב”ה את סיבוב הגלגל הא-לוקי בחכמה רבה, אז מגלה הוא קצת לעינינו מעט מזעיר מאהבתו הרבה אלינו, איך כל נתון קטן שהשתבש לנו בדרך, בעצם עזר לנו מאוד בהמשך.

 

***

 

     וראית את אחורי” – לאחר שהושלם סיבוב, אם אחפוץ לגלות את עיניך תחזה בסיפורי השגחה מופלאים שכמותם מצויים בינינו לרוב. אבל לפני שהוא מסתיים “פני – לא ייראו”. משום שכשהמהלך עדיין באמצעו, קומתנו הרוחנית ננסית מכדי לראות את האוחז בעט, בקושי מצליחים אנו להציץ מחור המנעול.

 

     כשאבא מסיים להכין לנו את ההפתעה, הוא מביא כיסא, מעלה אותנו עליו ביד חזקה ותומכת, ומרשה לנו להציץ פנימה. “

 

 

 

''ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא" (לד, ט) )מעש"ת(

 

 

 

     לכאורה צריך להבין, וכי ייתכן כי דווקא בשל קשיות עורפם ילך ה' בקרבם? אלא, מסביר המגיד מדובנא על פי משל: רוכל אחד עמד פעם ברחוב מהודר, בו מתגוררים אצילים ונסיכים, והכריז בקולי קולות על מרכולתו - כפות ומזלגות של עץ. עמד כך כל היום ולא זכה למכור אף כף אחת. בשעה מאוחרת בערב חזר לביתו נדכא ועצוב, באין פרוטה של פדיון בכיסו. פגש באחד מידידיו והתאונן לפניו על רוע מזלו. צחק הלה ואמר: שוטה שכמותך! ברחוב של נסיכים ואצילים המשתמשים רק בכלי כסף וזהב, עומד אתה למכור כפות על עץ, ועוד רוצה אתה בפדיון? עמוד עם מרכולתך ברחוב הסנדלרים, שם תצליח למכור משהו.

 

 

 

     כיוצא בזה טען משה רבנו לפני ה' יתברך, לאחר שהוא הראה לו את "סחורתו" ומנה את מידותיו: רחום וחנון, ארך אפים, נושא עוון ופשע. אמר לו משה: וכי זקוקים למדות הללו בשמים, והלא מלאכים אינם חוטאים ואינם זקוקים לרחמים וחנינה? ולכן, "ילך נא ה' בקרבנו" – עם סחורה זו של י"ג מידות, "כי עם קשה עורף הוא" ולו נחוצה סחורה כשכזאת.

 

 

 

''אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור" (לד, יז-יח) (נזר יוסף(

 

 

 

     מה עניין הסמיכות ביניהם? אלא יש המחמירים חומרות שונות בחג הפסח, ועל ידי זה באים לידי כעס על בני ביתם, ומכיוון שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, לכן נכתבו שני הפסוקים הללו יחד ללמדנו שישמור האדם את עצמו מלכעוס.

 

 

 

לא תבשל גדי בחלב אמו (ל"ד – כ')

 

 

 

     הסיפור קרה בירושלים של מעלה לפני למעלה ממאה שנים: בבוקר ז' באדר נכנסה לחדרו של רבה של ירושלים הגה"ק רבי שמואל סלנט זיע"א אישה שהתפרנסה מבישול מאכלים לשמחות, חרדה הייתה נסוכה על פניה ובקול רועד סחה לרבה של ירושלים, על האסון שאירע תוך כדי הכנת האוכל לסעודת ההילולה של משה רבנו,  האמורה להיערך כמדי שנה על ידי אנשי החברה קדישא, התהפך כד החלב וכל תכולתו נשפכה לתוך התבשיל, לאנשי הח"ק לא יהיה במה לשבור את צומם ואנה היא באה? רבי שמואל האזין בקשב, לבו נחמץ על צערה של בת ישראל, קודם לכל שיגר את אחד ממקורביו שיבדוק את כמות החלב שמצאה את מקומה מחוץ לסיר על השולחן והרצפה, הוא ערך את החישוב והגיע למסקנה הבלתי נמנעת שיש בכמות החלב שהתערבה כדי לאסור את כל התבשיל, אמנם מדובר במקום הפסד מרובה וגם שעת הדחק, אולם ההלכה בנידון ברורה וחותכת, התבשיל אסור מדין תערובת בשר בחלב.  

 

 

 

     לכי לביתך אמר רבי שמואל למבשלת ושובי לכאן בעוד שעה, מיד לאחר שיצאה שלח לקרוא לחלבן, כשהגיע סגר רבי שמואל את הדלת במפתח,  ובארבע עיניים בקשו בכל לשון של בקשה שיגלה לו ורק לו,  כמה מים נוהג הוא למהול בתוך החלב? החלבן בא במבוכה,  אולם רבי שמואל הוסיף להפציר בו עד שגילה לו רז זה. חישב רבה של ירושלים ומצא כי לאחר שהתרבה שיעור המים הרי בטל החלב בשישים והבשר מותר באכילה, כאשר שמעה המבשלת את פסק הדין מלוא הפיקחות, נשמה לרווחה,  ולאנשי החברה קדישא היה תבשיל כשר לסעודה שלאחר הצום.

 

 

 

 

 

 

 


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים