בניית אתרים בחינם

 




משפטים 

 

 

בס"ד

חיי שרה זקס בספרית מקורות על החסד היהודי.

שנאה חוקית: כללי התמודדות עם שונא - גשמי ורוחני

 

בחור ישראלי נסע על כביש מהיר בארצות הברית כחצי שעה לפני שבת, פתאום הוא ראה בזוית העין, אדם חובש כיפה עומד ליד רכב בצד הכביש עם מכסה מנוע פתוח. הוא היה בנסיעה מהירה אך קיבל החלטה מיידית לעצור לסייע לו. הוא בלם בחדות, ירד לשוליים וחזר עד לאותה המכונית. הם הכניסו ג'ק מתחת האוטו, הרימו אותו ותוך כמה דקות סידרו את הבעיה.

כשסיימו, לחץ יד לאותו אדם ואמר "שבת שלום ונסיעה טובה". אך אותו איש לא הבין. הבחור ניסה באנגלית: "גוד שבת", אבל הבנאדם לא הבין. הוא שאל אותו "אתה יהודי"? וההוא ענה שלא. ״אז מה הכיפה על הראש שלך?״ ״אה", חייך האיש, "זה לפני שסבתא שלי נפטרה, היא הוציאה כיפה מהמגירה ואמרה: כל פעם שתהיה בבעיה, שים את זה על הראש. מישהו כבר יעצור לעזור לך"...

התורה היא "תורת חסד" ומצוות רבות מחנכות אותנו לאכפתיות ורגישות חברתית. השבוע, הדברים מגיעים לשיא מעניין: התורה דנה על מקרה שבו אדם שנוא עלינו, נופל בצד הדרך ונזקק לעזרה. נניח שאנו יוצאים מהבית בשעת בוקר ורואים את השכן השנוא, זה שמלכלך את חדר המדרגות וצועק על הילדים, יושב על יד החמור שלו מיואש. הוא העמיס אותו בשקים כבדים והכל התמוטט מהגב של החמור והוא לא מצליח להעמיס אותם חזרה. מה עלינו לעשות במקרה הזה? לעצור ולעזור? - אנחנו ממהרים לעבודה. להתעלם? - גם קשה. ואולי בכלל מגיע לו לסבול?

הדבר המעניין והמאוד חריג במקרה הזה, שהתורה לא מבקשת לאהוב אותו. היא גם לא מצווה – לפחות לא בפרשתנו – "לא תשנא את אחיך בלבבך". התורה בהחלט מכירה בכך שיש מצב שמישהו שונא אותנו ואנחנו שונאים אותו בחזרה, ובכל זאת היא מעניקה כללי התמודדות גם בתוך המצב הזה. מה מותר ומה אסור במפגש עם אנשים מעצבנים...

השבוע אנו רוצים לדבר על "שנאה": איך יתכן שיהיה ליהודי שונא? האם זה אומר שמותר לשנוא במקרים מסוימים? וגם במבט יותר עכשווי, מה אנו חייבים לעשות כלפי מכונית שנתקעת באמצע כביש מהיר ומתחננות לעזרה? בחלק האחרון של השיעור, נעלה רמה ונדבר על צורת ההתמודדות עם השונא האמיתי, הגוף החומרי שרובץ תחת משאו.

 

א. פרשת משפטים, כשמה, היא פרשה של דינים אזרחיים. היא עוסקת ברובה במעשי יום יום, בבעיות הקטנות והמייגעות של החיים. ואף שאין בה הרבה מצוות רוחניות, יש בה עיסוק נרחב בכל מיני מקרי חיים מוכרים. היכית חבר ופצעת אותו - כמה תשלם? הדלקת אש וגרמת נזק – מה דינך? נתת לחבר אייפון לשמירה והוא מכחיש – מה תעשה? חבר מבקש הלוואה - מה תענה?

1. פרשת משפטים: כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש ... שלם ישלם המבעיר את הבערה ... כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ... ונקרב בעל הבית אל האלקים [ונשבע] שלא שלח ידו במלאכת רעהו... אם כסף תלוה את עמי את העני עמך ... לא תשימון עליו נשך.

כמובן, ככל שאנחנו מאריכים לעבור על הפרשה, זה מרגיש די מוזר. האם אלו הם הנושאים החשובים בחייו של יהודי? האם לא היה עדיף שהתורה תשאיר את החלק הזה עבור עורכי דין ממולחים, ותמורת זאת תעסוק במצוות המרוממות את האדם מעל כל העוולות והפגעים הללו?

התמיהה גוברת כאשר חושבים על המסגרת, שבה התורה מכניסה את זה. אנחנו עומדים רגע אחרי המעמד הנשגב של הר סיני. רק קודם קראנו איך נפתחו השמים ונראו מראות אלקים, והנה המסרים הראשונים שהתורה רואה צורך להעביר הם: לא תשרוף, לא תרביץ ותקפיד להחזיר הלוואות...

השאלה הזו מעניינת במיוחד לאור הדיון במפרשים על מועד אמירת הפרשה. הפרשה הזו כתובה בין שני ארועים דרמטיים בחיי העם: הפרשה הקודמת סיפרה על המעמד הנשגב של מתן תורה, שהתרחש כידוע בשבת קודש, שישי בסיוון, ואילו הפסוקים האחרונים בפרשה שלנו עוברים לספר על מה שקרה למחרת, ביום ראשון השביעי בסיון, כאשר משה עלה למעלה לארבעים יום (עד יז תמוז), וכאן, בין שני הארועים האלה – שהתרחשו כאמור יום אחרי יום - התורה מוסרת את כל דיני פרשת משפטים ולא ברור, מתי בדיוק אמר אותם ה' למשה ומתי מסר אותם משה לישראל.

רמב"ן לשמות כד,א: הפרשיות כולן באות כהוגן. כי אחרי מתן תורה, מיד בו ביום, אמר ה' אל משה 'אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם [סוף פרשת יתרו, כ,יט] והמשיך לחזור ולהזהיר על עבודה זרה לא תעשון אתי [שם כג] וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם [כל פסוקי פרשתנו]. 

אם כן, לפי הרמב"ן, הדינים הללו לא רק נכתבו סמוך למתן תורה, אלא גם נאמרו אז. הוי אומר שזה מה שהיה חשוב לאלקים להעביר בסוף "יום חתונתו – זה מתן תורה".

הפלא גדול יותר לשיטת רש"י: שמות לא,יח [כאשר משה יורד מההר עם הלוחות בי"ז בתמוז]: ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני, שני לחות העדת לחות אבן, כתבים באצבע אלקים. רש"י: ככלתו לדבר אתו – החקים והמשפטים שבואלה המשפטים.

מכאן, שה' אמר את הדינים הללו למשה יותר מאוחר, כאשר הוא שהה למעלה בארבעים הימים. כך שהדברים התרחשו אחרי הפסוקים הבאים בסוף הפרשה הזו ומספרים על כך שמשה עלה למעלה. נמצא מזה, שהתורה ראתה לנכון להעביר את הדברים ממקום נתינתם ולקבוע אותם דווקא כאן, בסמוך למתן תורה. והשאלה המתבקשת היא, מה המסר כאן?

מי שקנה בזמן האחרון מכשיר חשמלי, זוכר את חוברת "הוראות היצרן" שנפלה מהקופסא. אלו הן הוראות שצירף היצרן כדי שננהג במכשיר באופן נכון ונהנה ממנו לאורך זמן. להבדיל, גם אלקים ברא עולם גדול, אך החיים בו לא פשוטים. אפשר בקלות לעשות טעויות ולשרוף את המכשיר. לכן הוא צירף חוברת "הוראות יצרן", זאת היא התורה, שמעבירה את ההמלצות של הקב"ה לחיים רגועים.

לפעמים מקננת מחשבה מוטעית, כאילו החיים הם דבר נמוך והתורה נועדה כדי לברוח מהם. אם מגיע יום שישי בלילה ונמאס לרדוף אחרי כסף ולשמוע חדשות - זה הזמן לפתוח חומש ולחוות חוויה רוחנית... אולם המסר של התורה הוא הפוך: התורה כאן בשביל יום ראשון ושני, בשביל ללמד אותנו איך לחיות נכון. איך לנהל יחסים חברתיים טובים וכיצד לקיים חיי משפחה מאושרים.

ולכן התורה פותחת דווקא עם מעשי יום יום, לומר לנו שהיא "תורת חיים". שיש לה מה להדריך בכל ההתלבטויות הקטנות של המציאות.

2. התוועדויות תשמ"ט ח"ב/307: פרשת יתרו היא הפרשה הי"ז בתורה, בגימטרייא "טוב", אלא שה"טוב" הוא גילוי מלמעלה וצריכים להמשיכו בתוך חיי האדם כדי שיחיה אותו בחיי היום יום. וזה נעשה על ידי הפרשה ה"חי" – פרשת "משפטים", משפטים ומצוות שכליות המובנים בשכל האדם.

התוועדויות תשמ"ה ח"ב/1037: מובן ופשוט שלא יתכן שהקב"ה יברא את האדם ויטיל עליו שליחות וביחד עם זה יניח אותו לתעות באפילה מבלי שידע כיצד ובאיזה אופן עליו למלא את שליחותו. לכן בהכרח לומר, שהקב"ה נתן לו דבר שיאיר את דרכו בחיים, "תורה אור" – שהיא מאירה ומורה לאדם את הדרך בחיים. וכאשר יהודי לומד תורה כדבעי, אין דבר אחד בעולם שלא ימצא עבורו הוראה בתורה - אם דבר טוב הוא שיש לעשותו או בלתי טוב שיש להתרחק ממנו.

 

ב. בין הדינים הרבים לאורך הפרשה, מופיעה מצות "פריקה".

3. שמות כג: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו, וחדלת מעזב לו?! עזב תעזב עמו [עזיבה מלשון עזרה וחיזוק, כמו 'מעזיבה' שהיא הטיט הנותנים על הגג]..

התורה מדברת על מקרה מצוי, שבו אדם הולך בדרך ורואה את החמור של השונא שלו רובץ על הארץ ומוקף כולו בשקים כבדים. כנראה שאותו איש שונא, (הוא שונא גם את החמור שלו ו)העמיס עליו יותר מהכובד שהחמור מסוגל לסבול וכעת החמור רובץ על הארץ עם השקים מעל הראש.

כמובן, התחושה הטבעית היא "וחדלת מעזב לו"! ובקיצור, שיילך לעזאזל... וכאן באה התורה ומצווה אותנו לעצור הכל, לתת יד לאותו שונא ולפרוק את השקים הכבדים מעל החמור.

אולם בכך לא די. בספר דברים, התורה מוסיפה דרישה שניה: דברים כב: לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו.

לא מספיק לפרוק את השקים הכבדים מהחמור, אלא חובה לעזור לאותו שונא להעמיס אותם מחדש בצורה מסודרת. הדרישה הראשונה נקראת בלשון חכמים "פריקה" והשניה "טעינה".

כמובן, הגמרא בדרכה הלמדנית, מעלה שאלה מתבקשת: למה התורה צריכה את שני הציוויים? אם נלמד בספר דברים שצריך להעמיס על החמור מחדש, כל שכן שחייבים קודם לפרוק את המשאות מעל החמור הסובל? למה נאמרה איפוא מצות פריקה בפרשה שלנו? מוציאה מכך הגמרא דין שלישי:

בבא מציעא לב: לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה? ואני אומר מה טעינה שאין בה צער בעלי חיים ואין חסרון כיס – חייב, פריקה שיש בה צער בעלי חיים וחסרון כיס, לא כל שכן?! אלא כתביה רחמנא לומר לך: פריקה בחנם וטעינה בשכר. 

התורה רוצה ללמד, שבעוד שניתן לבקש כסף מהשונא על טעינת המשאות מחדש, שהרי זו עבודה ככל העבודות, הנה הפריקה מהחמור הכורע תחת המשאות היא צעד חרום ואסור לבקש על כך אגורה מהשונא. הסמ"ע מוסיף (סימן רעב סקי"ז) שאפילו אם השונא ירצה לשלם, אסור לקחת ממנו.

הגמרא ממשיכה ומקצינה את הדברים עם דין מעניין: אדם הולך בדרך ורואה לפניו שני חמורים. חמור אחד של ידיד שלו, מוטל על הארץ עם שקים כבדים עליו, וחמור שני של שונא שלו, כשהוא כבר הצליח להסיר את השקים מהחמור ורק צריך להעמיס אותם מחדש. למי יפנה קודם?

לכאורה לחמור של הידיד, שהרי החמור ההוא רובץ תחת משאו וסובל. אומרת הגמרא שלא. עליו לסייע קודם לשונא וזאת כדי "לכוף את יצרו".  כפיית יצר השנאה נגד אדם, קודמת לצער בעלי חיים.

בבא מציעא שם: אוהב לפרוק ושונא לטעון - מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו. 

וכאן עולה השאלה, מהי הסיבה שאדם חייב לעזור לשונא שלו? הרי התורה מדגישה שהוא "שונא", והיהודים הם לא מאלה שנוהגים 'להגיש את הלחי השניה' מתוך חמלה מזויפת[1]?

בפשטות, התורה רוצה ללמד אותנו כאן את גבולות השנאה. יש דברים שלא עושים בשום אופן. וגם אם אדם כועס על חבירו, הרי הבהמה שלו לא צריכה לסבול מכך ובוודאי שאי אפשר להישאר אדיש כלפי אדם במצוקה.

[יש להוסיף ולהעיר, שיש בכך גם עצה טובה וחכמה מאין כמותה. החכם מכל האדם אמר בספר משלי: "אם רעב שונאך – האכילהו לחם". כלומר, לעולם אל תביא את השונא שלך למצב של יאוש, שבו אין לו מה להפסיד!. אם פיטרת אדם מהעבודה, תמיד תבדוק שיש לו עוד מה לאכול בבית...

בזה מבאר רבינו בחיי (בראשית כא,יד), מה שאברהם אבינו שילח את ישמעאל מהבית עם לחם וחמת מים. כיון שהוא ידע בנבואה שעתידים צאצאי ישמעאל להיות הגרועים ביותר שבין שונאנו. ולכן הוא שילח אותו עם מעט לחם, כי אסור ששונא יגיע למצב של ייאוש...

בלשון אחרת: דווקא לשונא צריך לעזור במצבי מצוקה, כדי שיבין שיש גבולות של מחלוקת שלא פורצים אותם. וכך הוא ינהג עימך בחזרה[2]].

עד כאן ההסבר הפשוט, אולם רבינו הזקן מבאר את הדברים בעומק רב, ובהקדים משל נאה:

מעשה בשני אחים, שהיו רבים לעיתים קרובות. פעם יצאו יחד אל הרחוב ופצחו כרגיל בדחיפות וגערות הדדיות. פתאום קפץ כלב גדול מאחת החצרות והחל לרדוף אחרי האח הצעיר. הילד לא ידע את נפשו, אך אחיו הגדול שהיה טיפוס אחראי, הרחיק את הכלב והרגיע את אחיו המפוחד.

האמא שראתה הכל מהחלון, קראה לאח המבוגר, שיבחה אותו על האחריות שלו וגם לא התאפקה מלשאול: הרי שניה קודם רבתם בקולניות ומדוע קפצת להציל את אחיך? "מה זאת אומרת", התפלא הילד על השאלה, "הרי הוא אחי"!

לפי המיסטיקה היהודית, כל ישראל אחים. כולנו באנו מאותה נשמה גדולה ויש ניצוצות דקים העוברים בינינו וקושרים אחד לשני. כך שגם אם כלפי חוץ, אנחנו שונאים, אבל עמוק בפנים, אנו קשורים זה לזה. לכן בעצם, אין כאן אני והוא, אלא הצרה של האחר – היא גם הצרה שלי.

4. ירושלמי נדרים ט,ד: כתוב 'לא תיקום ולא תיטור את בני עמך'. איך הדבר יתכן? [משל לכך]: היה חותך אדם בשר ובטעות נחתכה ידו - האם תחזור היד הפצועה ותחתוך את היד הפוצעת?

תניא פרק ל"ב: זו דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך ... בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה. ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד.

וכבר ידוע המשל על כך, מאותו אדם שעשה חור בספינה בטענה שהוא מזיק רק לעצמו. אך ענו לו, שכולם כאן תלויים אחד בשני ונזק לאחד הוא נזק לכולם. 

 

ג. לשלימות הענין: דיברנו על המציאות העתיקה, שבה חמור כרע תחת המשא, אך מה זה אומר על מציאות ימינו? האם המצוה הזו מחייבת לעצור על יד אדם נואש עם מכסה מנוע פתוח בכביש מהיר?

יש בכך דיון מעניין בפוסקים. הרדב"ז כותב בסימן תשכח, שהתורה הקפידה על צער בעלי חיים, אך לא דיברה על צער של אדם. כיון שלאדם יש שכל והוא יכול לעזור לעצמו. (רק מצוה לעזור לו מטעם אחר של "ואהבת לרעך כמוך").

אמנם הרמב"ם כותב בהלכות רוצח סופי"ג, שיסוד מצות "עזוב תעזוב" הוא הצער של האדם, בעל הבהמה, שהתורה חששה שיעמוד לבד בצד הדרך ויבוא לידי סכנה. וכך מוסיף גם ספר החינוך, שאם התורה חששה לצער בעלי חיים, כל שכן שהיא חוששת לצער של אדם. ולפי זה בוודאי שמצות פריקה וטעינה כוללת גם לעזור לאדם תקוע ומצטער באמצע הכביש[3].

5. ספר החינוך סח: ומה שאמר חמור, לאו דווקא חמור אלא כל בהמה, אלא שדבר הכתוב בהווה שהחמורים למשא ... ואין צורך לומר שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו המצטער באבדת ממונו, מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו.

אולם, חשוב לציין, שאין הכוונה שחובה עלינו לסייע לכל רכב חונה. הגמרא מדייקת מלשון התורה (כג,ד) "כי תפגע שור איבך" ואחר כך (פסוק ה) "כי תראה חמור שונאך", שחייבים לסייע רק ב"ראיה שהיא כפגיעה". היינו בראייה קרובה. הפוסקים כותבים (הלכות עוברי דרכים לרבינו הזקן) שמדובר על קירבה של 130 מטר. אך ביותר מזה, אין חובה להרחיק ולסייע למכונית במצוקה.

 

ד. עד כאן ההסבר הפשוט על החמור והשונא. אולם תורת החסידות קוראת את הענין מחדש, בצורה מלאת משמעות וטעם.

מעשה בעגלון יהודי, שהוביל במשך שנים חמור זקן. החמור שימש אותו בנאמנות והוא נקשר אליו בעומק. כשהחמור מת, חיפש היהודי איך להנציח את זכרו והחליט לתת תרומה מכובדת לבית הכנסת. הוא ניגש לרב וביקש לתת תרומה בת 10,000 דולר לזכר החמור שלו. הרב חייך ואמר שאי אפשר להנציח חמורים בבית כנסת. היהודי התעקש והעלה את סכום התרומה, אך הרב סירב.

כשראה שאינו מצליח לשכנע, הצביע על בית הכנסת שעמד מעבר לכביש, זה היה המרכז של ה'משכילים' (הרפורמים דאז) ושאל, האם הרב מעריך שהם יסכימו לקבל ממנו את התרומה לזכר החמור? הרב חשב רגע ואמר: "למה לא אמרת לי שהחמור היה יהודי"?

נשים לב שהתורה מדגישה שהבהמה היא "חמור", והשאלה היא, למה דווקא חמור ולא גמל או סוס? ובכלל מה זה משנה איזה בהמה נפלה על הארץ?

בפשטות, החמור נבחר לכך, משום ש"דיבר הכתוב בהווה" והחמורים היו בדרך כלל אלו שנשאו משאות.

אולם מעניין לשים לב, שהתורה לא מזכירה את החמור רק כאן, אלא היא פשוט מחבבת חמורים. בספר בראשית קראנו, שאברהם השכים בבוקר ללכת לעקדה "ויחבוש את חמורו". גם בתחילת חומש שמות סיפרה התורה, שמשה רבינו לקח את אשתו ובניו למצרים "על החמור", ועל מה יבוא המשיח? 'עני ורוכב על חמור'. והשאלה המתבקשת היא, מה הענין היהודי עם החמור?

במיוחד, שהחמור אינו בהמה מכובדת ולכן מלכים רוכבים על סוס. כך מספרת הגמרא (מגילה ט) שכאשר שבעים הזקנים תרגמו את התורה לתלמי המלך, הם שינו וכתבו שמשה לקח את משפחתו על "נושא בני אדם", משום שהתביישו לספר שמשה לקח אותם על חמור ולא על סוס אביר או גמל דרכים. ואם כן, מתעצמת התמיהה על סוד החביבות היהודית אל החמור?

הבעל שם טוב הסביר את הענין בצורה מקורית: 6. היום יום כח שבט: אחת מתורות הבעש"ט: 'כי תראה חמור' – כאשר תביט אל החומר שלך שהוא הגוף, תראה שהוא 'שונאך' – הוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלוקות ורוחניות. ועוד תראה שהוא 'רובץ תחת משאו' – שהגוף מתעצל בקיום התורה והמצוות. ואולי יעלה בלבבך ש'חדלת מעזוב לו' – להתחיל בסיגופים כדי לשבור את החומריות.

הנה, לא בזו הדרך ישכון אור התורה, אלא 'עזוב תעזוב עמו': לזכך את הגוף ולא לשברו בסיגופים.

המצוה של "חמור שונאך" נוגעת באחת ההתמודדויות הקיומיות של החיים: מה עושים עם החמור–חומר? ובקיצור, מה עושים עם תאוות הגוף החומריות, שמושכות אותנו חזק לתוך העולם הזה?

הגישה הבסיסית שמקובלת כשיטת המוסר היא, לשבור את הגוף. לצום ולהתענות ימים על ימים, עד שהגוף יאבד את החשק להתאוות למשהו. במקרים אחרים, לחיות חיי סגפנות ולהתנזר מחיי אישות, וכך הגוף ישכח מה היא הנאה, אך כאן באה התורה ואומרת: "לא". אם נעשה את זה, אנחנו משאירים את הגוף מחוץ למשחק. אנחנו בעצם אומרים שהגוף הוא טמא, קליפה ואינו יכול לקחת חלק במאמץ ההתקרבות אל ה'.

לכן הדרך הנכונה היא הפוכה: "עזוב תעזוב עמו", לשתף את הגוף בכל מעשה מצוה. במקום לשבור אותו, לדאוג שהוא יהנה מהיהדות וכך הוא עצמו ימשוך אותנו לבית הכנסת.

יש לכך ביטויים רבים: 1. בעוד שישנן דתות שדוגלות בפרישות מאוכל טוב, מחיי אישות וכו', הרי המצוה הראשונה והחשובה ביותר ביהדות היא פריה ורביה.

מעבר לכך, כל חג יהודי משולב באוכל טוב. כיון שכך הגוף שותף לאווירת החג והוא עצמו מחכה שיגיע היום טוב. הוא מצפה לחג מתן תורה כי אז יש עוגת גבינה מצוינת...

2. יש מנהג להישאר ערים בליל יום כיפור והיה חסיד של הרבי הרש"ב שנהג כך. אולם הרש"ב שלל את ההנהגה הזאת ואמר לו, ש"ביום הכיפורים צריך להיות גם תענוג הגוף". (כלומר, שגם הגוף צריך להיות שותף לתחושה של יום כיפור, ולכן צריך לישון בלילה כדי שהגוף יוכל להיות מרוכז בתפילות היום, תורת מנחם תשטו א/186).

3.  הבעל שם טוב אמר, שהוא היה יכול לעלות עם הגוף שלו לגן עדן, כמו אליהו הנביא (מרוב שזיכך אותו כל כך), אולם הוא מעדיף להיקבר איתו בעפר האדמה. זאת משום שהבעש"ט הרגיש את המעלה של העפר הגשמי, שהיתה גבוהה בעיניו מאוויר גן עדן (תורת שלום עמוד 46).

ואכן, היסוד החסידי הזה, מתאים להפליא עם קטע מרתק ב"שער הגלגולים" של רבי חיים ויטאל:

שער הגלגולים הקדמה כ: זהו שאמר הכתוב 'אם רעב שונאך האכילהו לחם',וכמו שאמרו ז"ל על הפסוק 'כי תראה חמור שונאך' ... רצה לומר מחמת נצוץ טוב שבו, הוא מתאוה ורעב לעשות טובה ולכן האכילהו לחם לחמה של תורה ומצות ותזכהו. היינו שהגוף עצמו מבקש להתעלות ולהזדכך ומצוה עלינו לסייע לו על ידי שיתופו בחוויה הרוחנית בחיינו.

לסיום: לפני המלחמה, הרבי פגש פעם את הצדיק רבי אהרן מבעלז בעיר ברלין. הרבי עבר לפניו כחלק מקהל גדול שעברו לתת לצדיק "שלום" והרבי היה עם ידיד וביקש מאותו אדם, שאם ישאל הרב מבעלז מי הוא, שלא יאמר. 

הסדר של הרב מבעלז היה, שנתן שלום לכולם עם מגבת על היד, אך כשהרבי הגיע, הוא הסיר את המגבת ונתן לרבי שלום בידו ואף החזיק את היד במשך זמן. הרבי מבעלז התבטא ש"מרגישים יד חמה" (אחר כך התעניין מי הרבי).

החיים של יהודי הם אינם לברוח מהגוף, אלא להאיר אותו בחום יהודי.



[1] באיזה "שונא" מדובר: באיזה "שונא" מדובר כאן ואיך יתכן שהתורה תכיר בכך שיש ליהודי "שונא" בניגוד למצוה "לא תשנא את אחיך בלבבך"?

במכילתא (רא) כתוב: "אם הכה את בנך או עשה עמך מריבה, נעשה אויב לשעה". וכן ברשב"ם: "דיבר הכתוב בהווה". כלומר, התורה מדברת על המציאות. עובדה היא שיש לאנשים שונאים והחידוש הוא, שבכל זאת חייבים לעזור להם בעת מצוקה.

אולם הגמרא מביאה הסבר אחר ומבואר היטב בפרק ל"ב בתניא: מדובר בשנאה חוקית לחלוטין כיון שיש מקרה אחד שבו מותר ואף מצוה לשנוא. והוא כשאדם רואה לבדו דבר ערוה ב"חבירו בתורה ומצוות" (בחברותא שלו מהישיבה) "וכבר קיים בו מצות הוכיח תוכיח את עמיתך ואעפ"כ לא שב מחטאו", שאז מצוה לשנוא אותו כדי לגרום לו לשוב על מעשיו.

[2] עד"ז מבארים מה שבפסוק של פריקה נאמר "חמור שונאך", ואילו בפסוק של טעינה נאמר "חמור אחיך". אלא שאחרי שעזרת לו ופרקת עימו, הוא כבר לא כל כך שונא, עד שבשלב הטעינה, כבר הופך להיות "אחיך".

[3] ראה בהרחבה שו"ת יחוה דעת ח"ה סימן סד, וראיה לכך בגמרא ב"מ ל,ב ממעשה דרבי ישמעאל.



פרשת משפטים 

 

המעולה שבצדקות: למה לתת הלוואה כספית לאנשים?

 

קבלן בנייה גדול יצא עם העוזר שלו לסיור בפרויקט בניה ענק בבעלותו. לפתע קרה אסון והמנוף צנח על ראש שניהם והם נהרגו במקום. המלאך בבית הדין של מעלה קיבל אותם בסבר פנים חמור והכריע כי שניהם הולכים אל הגהנום. העשיר בגלל שהיה קמצן גדול ומעולם לא נתן סנט אחד לצדקה, והעוזר בגלל הערמומיות בה ניהל את עסקי הגביר.

העוזר הערמומי ניגש למלאך ושאל אם תמורת מאה דולר, הוא יהיה מוכן להעביר אותו לגן עדן? המלאך התפעל ואמר שתמורת סכום מכובד כזה, הוא זכאי לרדת חזרה לעולם הזה. העוזר מתעורר לחיים ורואה סביבו אמבולנסים ומכוניות משטרה וראש העיר צועק: "תראו, קרה נס, האיש התעורר". הוא סיפר להם את כל הסיפור עם המלאך, ואז שואל ראש העיר: "רגע, איפה הבוס שלך? למה הוא לא ירד איתך יחד"?

– "אה, הקמצן עוד מתווכח עם המלאך ומנסה להוריד אותו לחמישים דולר"...

היום אנו רוצים לדבר על הנתינה היפה ביותר. זאת אשר נקראת בפי הפוסקים בשם "המעולה שבצדקות" ורואים בה את הצדקה הנעלית והחשובה ביותר. הרמב"ם מונה שמונה דרגות בנתינת צדקה, זו למעלה מזו, ובראש הרשימה הוא מציב את סוג הנתינה הזו:

1. הלכות מתנות עניים י, ז-ח: שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך.

פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי. וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה.

כאן מתייחס הרמב"ם לראשונה, למושג שנקרא בכלכלה המודרנית: "לתת חכה fishing rod ולא דגים". כאשר נותנים לעני צדקה, בעצם מנציחים את העוני ולא מעניקים לו אפשרות לצאת מהמצב הקשה שלו. אך צדקה אמיתית היא לתת לו ביד "חכה", לתת לו הלוואה (או עבודה טובה), שתציל אותו ברגע האחרון לפני התמוטטות וקריסה לתוך מעגל העוני.

מצד שני, ככל שמדובר בדבר טוב, כך הדרישה הזו מציבה אתגר רציני בפני העשיר. יהיו רבים שיגידו כי מבחינה מסוימת, זאת נתינה קשה ביותר. שכן יותר קל לנדב צדקה לעני מאשר לתת לו הלוואה. בצדקה, אתה נותן פעם אחת ומוחק את הכסף הזה מהתקציב שלך, ואילו בהלוואה, אתה נעשה משועבד לעני וחי כל הזמן במתח אם תראה שוב את הכסף או לא.

לכן מגדיר המדרש את מצוות ההלוואה בתור "ניסיון" שה' מעמיד בו את העשירים:

2. תנחומא משפטים: אם כסף תלוה את עמי – אשרי אדם שהוא עומד בניסיונו, שאין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה. העשיר – מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים.

מורה הציג תרגיל במתמטיקה לאחד התלמידים: "הלוויתי לאבא שלך 1000 דולר לעשרה חודשים וסיכמנו שהוא מחזיר מאה דולר כל חודש. כמה אביך יהיה חייב לי אחרי חמשה חודשים"?

- "אותו דבר, אלף דולר".

- "אתה לא יודע חשבון", התרגז המורה.

- "אתה לא מכיר את אבא שלי"...

מהיכן שואבים, אם כן, את המוטיבציה להתגבר על הדאגה הטבעית לכסף ולתת אותו כהלוואה לאדם זר? כיצד מצפה התורה מאיתנו לסכן סכומי כסף שיכולים לפרנס את הילדים שלנו ולהלוות אותם לאדם כושל בעסקיו, שאולי יחזיר ואולי לא?

אנו רוצים לבחון היום את תפיסת הנתינה של התורה. היהדות מחזיקה בהיבט ייחודי ומרומם על צדקה בכלל וגמ"ח במיוחד, שאינו קיים בשום אידיאולוגיה אחרת בעולם והוא ממלא התלהבות וחשק לזכות להיות בין הנותנים.

הבה ניגש לנושא בעזרת עיון בשני פסוקים בתורה, בסוף פרשת ראה.

3/א. דברים טז: מסת נדבך ידך אשר תיתן כאשר יברכך ה' אלוקיך

כאן מגדירה התורה את הצדקה בתואר המובן וההגיוני ביותר: "נדבה". צדקה היא חסד הנובע מטוב ליבו של הנותן. הוא היה יכול לשמור את הכסף שלו לעצמו ולילדיו ובחר לשתף בו אנשים שאין להם. כך מפרש רבנו בחיי את המילה "נדבה":

3/ב. רבנו בחיי שם: לפי סיפוק נדיבות הלך שבך.

אולם כמה פסוקים אחר כך, מעניקה התורה הגדרה שונה לחלוטין לצדקה:

3/ג. איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך

ומפורש יותר במגילת אסתר:

3/ד. אסתר ט,כב: איש לרעהו ומתנות לאביונים.

ההגדרה הזו היא מהפכנית: צדקה היא בעצם "מתנה" לעני – ומתנה נותנים למי שמגיע לו לקבל אותה. הצדקה אינה נובעת רק מטוב ליבו של הנותן, אלא למעשה מתחייבת מצד נוכחותו של המקבל. העני דורש לקבל את המתנה המגיעה לו בדין ובצדק, ולכן מי שלא נותן מתנה שמגיעה לו, עושה עוול. כמו לנהוג בקמצנות יתירה ולבוא בידיים ריקות לחתונה או בר מצווה.

עני אחד היה מגיע מדי ערב פסח לעשיר ומקבל ממנו תרומה לחג. שנה אחת צמצם העשיר את הנתינה שלו לעני והסביר כי הוא החליט לצמצם את ההוצאות שלו והוא לא נוסע השנה לבית מלון יקר לפסח, וכנראה שגם יוריד את רמת הנופש שהוא מתכנן בקיץ.

"בסדר", אמר העני, "זכותך לקבל החלטה לרדת ברמת החיים שלך, אך מה זה נוגע אלי? אני לא אמור להפסיד מזה"...

כמובן, תפיסת ה"מתנה" של הצדקה, באה לידי ביטוי מעשי ופעיל בצורת הנתינה: אם זאת רק "נדבה" לעני, אפשר לתת לו בפנים זועפות. אך כיון שהצדקה היא גם "מתנה" לעני, הרי מתנה נותנים בעטיפת מתנה – עם חיוך ולב רחב.

4. לקוטי שיחות ט/288: די צדקה וואס עס פאדערט זיך פון אים, איז עס ניט בתור נדיבות, נאר ער דארף אפגעבן צו צדקה דאס וואס באלאנגט צו איר ... [ובמילא] זאת ער געבן 'כמתנת' – ניט בפנים זועפות, נאר בסבר פנים יפות, על דרך ווי מען גיט א'מתנה, וואס כל הנותן בעין יפה הוא נותן.

וכל זה כמובן פליאה גדולה: מה עשה העני שמגיע לו לקבל את המתנה הזו? העשיר עבד קשה להשיג את הכסף ולמה הוא חייב לחלק אותו כמתנה לאדם זר? וגם צריך להבין, מדוע הצדקה מכונה פעם בשם נדבה ופעם בשם מתנה?

 

2. מרגרט תאצ'ר, אשת הברזל של בריטניה, אמרה פעם שיש לה הערכה רבה ליהודים. שכן בכל 33 השנים שבהן ייצגה את מחוז פינצ'לי, לא קרה שיהודי הגיע בעוני ובחוסר כל למשרד ממשלתי. תמיד הוא נעזר בבני אחיו. הובא באחד השיעורים של JLI מכאן באנגלית[1] ואולי אתה יכול למצוא את המקור.

פרשת השבוע, מצווה את אחת המצוות המרכזיות בעולם החסד היהודי:

5/א. שמות כב,כד: אם כסף תלווה את עמי את העני עמך.

מכפילות הלשונות "את עמי, את העני", למדו חז"ל כי המצווה היא להלוות הן לעניים והן לעשירים הזקוקים לכך מצד קושי זמני בעסקים (ואדרבה, אצל העשיר, זאת זכות גדולה במיוחד, להצילו מהתמוטטות וקריסה למדרגת עני הזקוק לצדקה, כמובא מהרמב"ם לעיל).

5/ב. רבנו הזקן הלכות הלוואה ס"א: מצות עשה להלוות לעניי ישראל (אם ידו משגת לכך) ... שנאמר: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. אין לי אלא עני, עשיר הצריך לכך מנין? שנאמר את עמי.

וכיון שההלוואה היא בכלל מצוות צדקה לעניים ולא רק עניין של סיוע כלכלי, לכן מוסיפה התורה עוד פרט מפתיע.

6/א. לא תהיה לו כנושה.

אם הלווה לקח את ההלוואה והתדרדר כלכלית עד שאינו יכול להחזיר את הכסף, אסור להמשיך לתבוע ממנו את הכסף. בשלב הזה, הכסף הופך מ"הלוואה" ל"צדקה" והעני אינו צריך להשיב אותו.

כמובן, מדובר במצב שבו העני הוכר בבית דין כממוטט כלכלית (מה שנקרא בימינו 'פושט רגל') וגם אין לו מטלטלים לגבות מהם. אבל אין הכוונה שהלווה טוען שאין לו מה להחזיר, ובמקביל ממשיך לנסוע על מכונית מפוארת...

וכאן ישנו חידוש גדול על פני המקובל בעולם בדיני פשיטת רגל: לא רק שהמלווה אינו יכול לתבוע מהלווה את חובו, אלא אסור לו אפילו להראות את פניו בפני הלווה, כדי שהלה לא יתבייש ממנו!. וכבר אמר מי שאמר כי נוהג שבעולם הוא, שהלווה לא מראה פניו לפני המלווה, ואילו אצל יהודים, המלווה צריך להתחבא מפני הלווה...

6/ב. ספר חסידים שכז: אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה' – [מהי ה'השכלה' אל דל, שבגללה ימלט ה' את הנותן מהרעה?] אם ילווה אדם לעני מעות והמלווה יודע שהלוה אין לו לפרוע ... אם יראנו הולך, ילך המלווה מצד אחר, שלא יסבור שאתה רוצה לשאול לו החוב.

כך שמצוות ההלוואה היא כפולה: מצד אחד, להלוות לעני, ומצד שני, להיות מוכן לכך שהלווה לא יחזיר את ההלוואה והיא תהפוך להיות מענק ללווה. ובאמת במצב הזה, ניתן לחשב את סכום ההלוואה בכלל חשבון הצדקה ואף להורידו מהמעשר כספים.

יתירה מכך: אם בא אדם לבקש הלוואה והוא מוחזק כמי שאינו עומד להחזיר, ניתן להלוות לו מלכתחילה את הכסף בתור "צדקה" ו"מעשר כספים" (ועדיין מעלה לתת לו בתור הלוואה ולא צדקה, כדי שלא לביישו).

7. הליכות בין אדם לחברו (הרב יעקב יצחק פוקס) עמוד רנד זה ספר חשוב בדיני בין אדם לחברו: אין חובה להלוות לשכנים שאינם רגילים להחזיר את מה שלוו, אבל אם מצבם הכלכלי מתיר להם קבלת צדקה [כגון שנקלעו להוצאה כספית כבדה, כמו נישואי ילד, ואינם מסוגלים לממן זאת מההכנסות השוטפות ובמילא זכאים לקבל צדקה], יש לראות מראש את מתן ההלוואה כצדקה ואף ניתן להחשיבה לכתחילה כמעשר כספים[2].

בהתאם לציווי זה, נהוג בכל קהילה יהודית דבר נוסף: להקים מוסד של גמ"ח לטובת אלו הזקוקים לכך. המעלה בזה היא, שמי שאינו יכול לתת הלוואות מכובדות בעצמו, יכול לתרום מכספי המעשר שלו לקרן גמ"ח כזו - ומרוויח את השכר המובטח על "המעולה שבצדקות".

8. אהבת חסד (לבעל החפץ חיים) ח"ב פט"ו: אלו שאין ביכולתם לעשות גמ"ח קבוע לעצמו, יתקבצו ביחד ויעשו חברת גמ"ח ... וכן הוא המנהג בכל תפוצות ישראל, שיש חברת גמ"ח כמעט בכל עיר.

ואחרי כל ההקדמה הזו, עולות יותר השאלות שבהן פתחנו: כיצד מצפה התורה מאיתנו לגלות סולידריות כזו לאדם אחר, בפרט אם הוא מוחזק שלא מחזיר ולהלוות לו מהכסף המיועד לילדים שלנו? ובעיקר: כיצד אפשר להגדיר נתינה כזו בתור "מתנה" המגיעה לעני בדין ובצדק?

 

3. לפני שניגשים לעניין, הבה נשים לב לעוד נושא חשוב, שהוא ייחודי לחלוטין למצוות צדקה וגמילות חסד ונראה כיצד הוא מתקשר לליבת הרעיון של הצדקה:

צדקה היא המפתח לעשירות. מתן צדקה הוא המדד הקובע, אם הקב"ה ייתן לך ברכה בעסקים אם לאו. ובעוד שמצאנו לגבי מצוות נוספות (כמו תלמוד תורה), שהן סגולה להביא ברכה בחיים, הנה כאן לא מדובר רק על סגולה וברכה, אלא על סיבה ותוצאה ישירה: מתן צדקה הוא השער להצלחה כלכלית ולכן נתינה גורמת באופן ישיר לעושר, בעוד שהימנעות מנתינת צדקה, מביאה חלילה לפגיעה בעסקים.

יש לכך ריבוי מקורות בחז"ל והנה אחד מהם. לא הבאתי העניין של עשר בשביל שתתעשר, כי זה מדבר על מעשר ולא על צדקה וגמ"ח.

9. כתובות סו,ב: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים ... ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים ... אמרה לו רבי פרנסני. אמר לה בתי מי את? אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ... אמר לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה, בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה. 

בהתאם לכך, מחדש הרמב"ן חידוש גדול: לדעתו, יש להוסיף מצוות לא תעשה במניין התרי"ג, שלא להטיל ספק בסגולתה של הצדקה ולחשוש כי הוא מפסיד ממתן הצדקה. אלא על האדם להאמין באמונה שלמה כי צדקה מעשירה את הממון ונמצא שהוא לא מפסיד כלום מנתינתו ואדרבה, מעשיר בכך את ממונו.

10. מניין המצוות להרמב"ן, לא תעשה יז: שלא יחר לנו בתתנו צדקה לעניים ולא ניתן אותה אליהם בעין רעה ונחשוב אותה מיעוט לנו, אבל יהיה זה בעינינו שכר ותועלת ותוספת בממוננו, לפי שהוא יתברך ישלם לנו הכל בכמה כפלים. והוא אמרו יתעלה נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך.

החפץ חיים מביא לזה משל נפלא: הנביא מתאר את הצדקה כמו זריעה באדמה:

11/א. הושע י,ב: זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד

מסביר החפץ חיים את פשר הדימוי הזה:

11ב. אהבת חסד פרק יז: כשם שאדם משתוקק לזרוע שדהו אף שבעת הזריעה הוא משליך תבואתו לארץ, מכל מקום הוא בטוח שיצמיח לבסוף כמאה פעמים ככה, כן ישתוקק האדם לצדקה וידע שבוודאי יברכו ה' עבור מצווה זו ויתווסף לו בנכסיו כפלי כפליים.

כאשר אדם זורע שני שקי גרעינים באדמה, הוא לא מרגיש שאיבד אותם, אלא להיפך: הוא שמח ומאושר מכך שיצר עכשיו השקעה שתרוויח לו פי כמה וכמה. וכך לפי הרמב"ן דלעיל, זאת מצווה לא תעשה מהתורה, שלא לחשוש כי הוא מפסיד מהצדקה, אלא להיות בטוח כי הוא יצר עכשיו עסק שירוויח לו אלף פעמים ככה.

ראיתי מביאים בשם החפץ חיים משל יפה לזה: מעשה באיכר, שמכר שקי תפוחי אדמה בשוק. הגיע אדם עשיר ורצה לקנות ממנו כמות גדולה של שקים. הם סיכמו ביניהם כי יתחילו לספור את השקים, על כל שק יניח העשיר בצד מטבע של קופיקה אחת, ואחר כך ייתן על כל קופיקה את המחיר המלא של השק.

הקופיקות החלו להיערם זו על זו, והאיכר הטיפש חמד את המטבעות וגנב כמה לעצמו. הוא לא הבין שכל קופיקה שווה את המחיר המלא של השק, ולכן כאשר הוא גונב לעצמו מטבע קטן – הוא מפסיד דמים של שק שלם...

עד"ז הצדקה היא עירבון לרווח גדול מלמעלה פי כמה, וכאשר אדם חומד לעצמו את הכסף הקטן, הוא מפסיד רווח גדול פי כמה...

שמעתי פעם וארט עצום ואיני זוכר אפוא ומתי. תראה אם אתה יכול לדחוף אותו בשיעור: לגבי מחצית השקל, משה שאל את הקב"ה "איזה יתנו", והראה לו "כמין מטבע של אש". וידוע הקושיה מה עניין מטבע של אש?

אלא: משה שאל את הקב"ה איך אשכנע אנשים לתת? הם הרי חסים על ממונם וחוששים שיפסידו מהנתינה? הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש – והאש היא הדבר היחיד שלא נחסר כשלוקחים ממנו. אדרבה, כשמדליקים נר מנר, נוצרת כמות כפולה של אש.

והשאלה היא, למה צדקה יצאה מן הכלל והיא המפתח לברכת העשירות? ואיך כל זה קשור לליבת התפיסה היהודית על צדקה – שהיא מתנה לעני ולא רק נדבה?

 

3. הבה נפתח את העניין עם סיפור חסידי יפה: מעשה בבעל חנות קטנה, שהיה מקפיד להפריש צדקה כראוי. הוא ראה ברכה בעמלו וקנה עוד חנות ועוד חנות, עד שהפך ליצרן בעצמו והתעשר, ועדיין הוא המשיך לתת צדקה בסכומים גדולים. במשך הזמן הוא הפך לעשיר עצום וכעת סכום המעשרות שלו התקבץ לסכום גדול והיה קשה לו לוותר עליו. הוא התחיל אפוא להתחכם ולהסתמך על 'פרצות מס' למיניהן כדי לתת פחות ופחות. אולם באופן מפתיע (או לא), הוא עשה כמה טעויות עסקיות והפסיד הרבה כסף.

הוא הבין שזה קשור למשחקים שלו עם הצדקה והלך להתייעץ עם הרב, כדי להבין היטב מה קרה לו. הרב הסביר לו כך: הקב"ה הוא רחמן על כל מעשיו והוא זן ומפרנס כל בריה בעולם, כולל העניים, אך כיצד הוא מעביר להם את הכסף? יש לקב"ה שיטה מאוד פשוטה: הוא בוחר אנשים טובים בעולם וממנה אותם לבנקאים שלו: הוא נותן להם הצלחה כלכלית והם מפרישים מהכסף שלהם עבור צדקה לעניים.

מה שקרה אצלך הוא, שבתחילת הדרך, היית בנקאי טוב והעברת את הכסף לעניים כראוי. לכן הקב"ה הגדיל את הרווחים שלך, כדי שתוכל להעביר בשמו עוד לעניים. אולם פתאום התחלת למעול בתפקידך והקטנת את סכומי ההפרשות לצדקה – אז הקב"ה הלך לחפש לעצמו בנקאים אחרים...

האור החיים אומר רעיון כביר: לשון התורה כאן הוא: "אם כסף תלווה את עמי – את העני עמך". מהי ההדגשה "עמך"? מה זה משנה אם העני הוא עמך או במקום אחר?

אלא כאן מבטאת התורה רעיון פשוט: אם ראית שהרווחת יותר כסף ממה שאתה צריך והוא פנוי להלוואה – "את העני עמך"! זה כסף של העני, שנמצא אצלך כפיקדון כדי שתעבירו לעניים. שכן הקב"ה מנהל את העולם בצורה ייחודית: הוא נותן יותר לאדם אחד, כדי שיעבירו לאדם אחר.

היות שהקב"ה רוצה שיהיה בעולם חסד ונתינה, ואנשים יהיו אכפתיים אחד לשני, לכן הוא יצר בעולם מנגנון קבוע של העברת כספים בין אנשים, לפיו הוא נותן לאדם אחד יותר ממה שהוא צריך עבור קיומו הבסיסי, וזאת כדי שהוא יעביר מרווחיו לאדם אחר.

12. אור החיים כב,כד: אם כסף תלוה את עמי - פירוש אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך ואתה מלוה לעמי - דע לך שאין זה חלק שלך אלא חלק אחרים שהוא העני – עמך! ... ואולי רמז גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה ... כי משל העני הוא נותן.

(לפי זה, מבאר האור החיים נקודה נאה: לשון הפסוק הוא כזה 'פרווה': "אם כסף תלווה". ועולה השאלה, למה כתוב לשון רשות ולא לשון חובה? רש"י מתרץ כי זה אחד משלוש "אם" שהם חובה ופירושו כמו 'כאשר תלוה'. אבל עדיין לא מובן, למה התורה כתבה לכתחילה לשון פרווה?

אלא מבאר האור החיים, הכוונה היא כזו: "אם כסף" – אם ראית ברכה בעמלך ויש לך כסף פנוי להלוות את עמי, דע לך ש"את העני עמך". זה כסף של העני שאתה רק הפקיד שמעביר אותו הלאה).

ראו תורת מנחם תשכג ב 73 ואילך, דוגמא לזה מחסיד של רבנו הזקן, רבי צדוק, שכאשר הרוויח יותר מהרגיל, היה אומר לעצמו כי מן הסתם הרבי צריך ממנו כסף ולכן הוא הרוויח יותר.

המפרשים מוצאים לתפיסה זו יסודות חזקים בדרך ההלכה (ולא רק בדרך המוסר). מובא בגמרא דין כזה:

13/א. בבא בתרא קלא,ב: הכותב כל נכסיו לבנו אחד, לא עשאו אלא אפוטרופוס.

אב שיש לו כמה ילדים וכתב את כל צוואתו לבן אחד, אנו מניחים כי הוא לא התכוון לנשל את כל בניו מן הירושה, אלא רק למנות אותו כמנהל העיזבון עבור כולם. הלכה זו נשענת על ההיגיון שבוודאי האב לא רוצה להתנתק משאר בניו, אלא כנראה חשב שהבן הזה הוא הכי ראוי לנהל את העסק אחריו עבור פרנסת כל המשפחה.

לפי זה, מבאר התולדות יעקב יוסף בענייננו: הקב"ה זן ומפרנס כל בריה, מביצי כנים עד קרני ראמים ולכן מוכרח שהוא אינו מזניח את העניים, אלא בוודאי נותן יותר לעשירים כדי שיעבירו לעניים.

לא מצאתי איפה זה כתוב אצלו, רק ראיתי שמעתיקים בשמו:

13/ב. יחל ישראל (הרב לאו) על פרקי אבות, ג עמוד קסט: התולדות יעקב יוסף לומד מהלכה זו מוסר השכל: הקב"ה בוודאי אינו רוצה שהעניים ימותו מרעב, אלא אם נתן לעשירים ממון ויש יהודים אחרים עניים – שאף הם בנים לה' – הוא בוודאי התכוון למנות את העשירים שיהיו אפוטרופסים אחראים לדאוג לאחיהם ולהתחלק עימהם ביושר.

עוד מבארים בזה הלכה מעניינת. מובא בגמרא ונפסק להלכה כי ספק מתנות עניים – לחומרה והוא שייך לעניים.

14/א. רמב"ם הלכות מתנות עניים ד,ו: לקט שנפל לארץ ולא לקטוהו עניים ובא בעל השדה והגדיש את הקציר שלו על הארץ כיצד הוא עושה מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחר וכל השבלים הנוגעות בארץ כולן לעניים מפני שאין אנו יודעים אי זו היא מהם שהיתה לקט וספק מתנות עניים לעניים שנאמר תעזוב הנח לפניהם משלך.

ולכאורה זה פלא גדול, שהרי מדובר כאן בדיני ממונות והדין הוא ש"המוציא מחבירו עליו הראיה"? העני הוא המוציא כאן מידי העשיר והוא זה שצריך להוכיח שהלקט שייך לו, ולמה החמירו עם העשיר?

מביא הרב לאו דבר נפלא:

14/ב. יחל ישראל שם: על כורחנו כי במקרה של מתנות עניים, העני נחשב הבעלים ורכושו רק נמסר כפקדון זמני בידי העשיר. לכן אין לראות בו מוציא, ואדרבה בעלי השדה הם אלו שצריכים להוכיח כי שאר התבואה אינה לקט ושייכת להם.

ידוע שהרבי מוצא את יסוד האור החיים הזה, בתוך המילה "צדקה", שהיא מלשון "צדק" ולא "חסד" כמו בשאר שפות.

14. לקוטי שיחות ח"ב/410: בשפות אחרות מכנים את הצדקה בשם 'חסד' (באנגלית: charity) ואילו בישראל הדבר נקרא בשם "צדקה", מלשון "צדק". ההבדל בין שתי המילים הוא קוטבי: "חסד" מציין שאין מגיע למקבל דבר ואילו הנותן הוא טוב לב שנותן בחסדו. ואילו "צדק" פירושו, שהוא חייב לתת לאחר. כיון שהוא יודע שאינו נותן משלו, אלא הקב"ה נתן לו את הכסף כפיקדון כדי שייתן לאחר.

העיקרון הזה, מוליד את כל התפיסות איתן צעדנו במהלך השיעור: ראשית, נתינה היא כעין מתנה לעני, המגיעה לו בדין ובצדק ולא רק נדבה. שכן, העשיר מעביר בסך הכול כסף שהופקד אצלו כפיקדון עבור אנשים אחרים. הוא לא עושה טובה לאף אחד, אלא ממלא את חובתו כבנקאי נאמן, בדיוק כמו פקיד בבנק המעביר למפקיד את מה שהפקיד.

שנית, בדיוק מהסיבה הזו, לא מפסידים ממתן צדקה. שכן זה לא נתינה על חשבון הילדים שלך, אלא אתה בסך הכול מעביר כסף עודף, שניתן לך מראש כפיקדון זמני.

ואדרבה, צדקה מייצרת אפילו עשירות. שכן כאשר הקב"ה רואה שאתה בנקאי נאמן ואפשר לסמוך עליך, הוא נותן לך יותר כדי שתחלק יותר. וכך חלילה להיפך: כאשר ה' רואה שהוא אינו בנקאי נאמן, הוא מחפש בנקאים אחרים, טובים ממנו...

נשוב כעת אל פתיחת השיעור ונבין את השאלה, מדוע התורה קוראת לצדקה בהתחלה "נדבה" ואחר כך "מתנה":

בהתחלה מדברת התורה, על מי שאינו מרוויח יותר ממה שהוא צריך לפרנסת ביתו, ולכן הוא באמת נותן לעני רק בתור "נדבת ליבו" הטהור ואינו חייב בזה. אולם אם הוא מתעלה על עצמו ונותן יותר ממה שהוא מסוגל, אז הוא עולה דרגה ומרוויח יותר ממה שהוא צריך ואז הוא כבר צריך לתת לעני בתור "מתנה" המגיעה לעני בדין ובצדק ולא רק בתור "נדבה".

15. תעתיקו את זה בבקשה מליקוטי שיחות ט 288. זה באידיש ואין לי כוח להעתיק.

נסכם את השיעור עם מכתב נפלא מהרבי. הגישה של הרבי הייתה, שצדקה יוצרת עשירות. היינו לא רק שהעשיר מתעשר עוד, אלא עצם הצדקה מעשירה. ולכן אדם שנותן יותר ממה שהוא יכול ולמעלה מההשגות שלו – זה פותח לו את האוצרות ומעשיר אותו.

הרבי נהג לספר בהקשר הזה, מה שאירע אצל האדמו"ר הקודם: כאשר עמדו להדפיס את ספרי הצמח צדק, נכנס אברך אל האדמו"ר הקודם והתחייב לתת את הסכום הדרוש להדפסת הספרים, אף שהסכום הזה היה שלא בערך אליו. אולם הקב"ה פתח עבורו צינורות הצלחה חדשים לגמרי – שלא היו כלל בעולם המושגים הכלכלי שלו – והוא היה מסוגל למלא את התחייבותו ועוד נשאר אצלו כמה פעמים ככה עבור ענייניו האישיים.

והנה מכתב מהרבי עם הגישה הזו:

16. מכתב מהרבי מלובאוויטש יא אלול תש"י: אצל הקב"ה יש שתי דרכים: דרך אחת, שקודם נותן כסף ואח"כ רואה כמה מפרישים לצדקה, ודרך שנייה, שנותנים לצדקה יותר מהאפשרי וה' אינו נשאר בעל חוב, אלא מחזיר בחשבון פי כמה חלקים ... לכן בראותי את סכום הצ'ק, תמהני מה שמרחמים הנכם על הקב"ה! מה אכפת לכם שהצ'ק יהיה כזה, שהקב"ה ייתן עליו הכנסה שלא בערך?

לסיום, סיפור מופלא (ספר 'אבא' עמוד 49 ואילך): הרב אברהם רוטנברג הוא מחשובי חסידי גור בבני ברק. בשנים תשי"ז-יח הוא גר מול 770 ונעשה מקורב אל הרבי. פעם שמע את ר' יענקל ליפסקר (שניהל חנות מכולת) ניגש אל הרבי בהתוועדות עם כוסית לחיים ומבקש ברכה עבור חברו הזקוק לפרנסה. הרבי הרהר מעט ואמר: "מה שהוא צריך יש לו, אלא שהוא רגיל ללוות ולא להחזיר. שיקבל על עצמו להחזיר את ההלוואות הקודמות ולא ללווות יותר והוא יקבל מהקב"ה ישירות".

אותו רוטנברג התרגש מאוד מהדברים והחליט בתוקף כי הוא לא נוטל יותר הלוואות. יהיה מה שיהיה, הוא יעשה הכול כדי לקבל ישירות מהקב"ה. בהתחלה היה לו קל, אבל בהמשך הגיעו החתונות של הילדים. את החתונה הראשונה הוא איכשהו סחב, אבל בהמשך הוא התרוקן לחלוטין. אחד מבניו נעשה חתן ולא הייתה לו אגורה אחת עבור ההוצאות. הגיע מצב בבוקר החתונה שהוא היה צריך לשלם את האוטובוס שיקח את המוזמנים לאולם ולא הייתה לו פרוטה.

המנהג אצל חסידי גור הוא, שבבוקר החתונה, החתן ואביו הולכים להתפלל עם "ספודיק". הוא יצא עם בנו לתפילה בבית הכנסת של בעלז בבני ברק וליבו מר עליו. לפתע ניגש אליו הרה"ח ר' משה ירוסלבסקי ע"ה - שכלל לא הכיר אותו קודם לכן - ושאל "האם הוא מחתן היום את הבן, וכמה כסף חסר לו להוצאות החתונה"?

הוא נדהם ולא ידע מה לומר. הרב ירוסלבסקי סיפר כי הוא הגיע קודם מהרבי ולפני יציאתו משם היה ביחידות, ובסיומה הוציא הרבי חבילה גדולה של דולרים ואמר: "אתה הרי נוסע לארץ ישראל, ולפעמים פוגשים יהודי שעושה חתונה וזקוק למזומנים. תן לו את זה". אתה האדם הראשון שאני פוגש שעושה חתונה ואולי הרבי התכוון אליך...

 



[1] The downing street years p. 509.

[2] שני סיפורים ידועים מרבותנו נשיאנו על גמ"ח: 1. החסיד של הצמח צדק שהאיר לו על הפנים "אור מעולם האצילות" והוא סיפר לרבי המהר"ש כי הוא נתן גמ"ח לשותף שלו והלה נתן לו בחזרה. 2. כמה ימים שבהם הצמח צדק לא זכה לראות את אדמו"ר הזקן, עד שנתן גמ"ח לאחד הסוחרים בשוק ואז התגלה אליו רבנו ואמר: "כשיהודי עושה חסד עם חברו בלב שלם – נפתחים בפניו כל העולמות העליונים".



םשפטים

בס"ד

פלא התורה שבעל פה: למה תורת האלוקים נכתבת בידי בני אדם?    מבוסס על לקו"ש יט/5 ואילך

בבוקרו של חג השבועות פרצה סערה בבית הכנסת. חצי מהמתפללים טענו כי המנהג הוא לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות ולכבד את הקריאה החשובה, ואילו חצי המתפללים השני התווכח וטען כי המנהג הוא להישאר לשבת כדי לא לבזות את שאר פסוקי התורה שמקשיבים להם בישיבה.

החליטו לפנות אל הרב הזקן לשאול בעצתו. "כבוד הרב, נכון שהמנהג הוותיק הוא לעמוד בעת עשרת הדברות"? – "לא נכון", ענה הרב. "אז המנהג הנכון הוא לשבת", הכריז החצי השני בהתלהבות?! – "גם לא נכון", ענה הרב. "אז מה המנהג למען ה'"? – "המנהג הוא להתווכח"...

כל אדם שמתחיל להתקרב לחיי תורה ומצוות ונחשף אל החיים היהודיים, עובר מסלול של גילויים ותהיות שיוצרים אצלו בלבול חריף. השאלה הראשונה שעולה היא זו שעסקנו בה בשבוע שעבר: למה "הרבה להם תורה ומצוות"? מדוע החובות ההלכתיות הן כה רבות ומסועפות?. אחרי הגילוי הזה מגיעה החשיפה השנייה ועמה התהייה המבלבלת באמת:

מה מקור סמכות התורה שבעל פה? מאיפה שואבים חז"ל והפוסקים את ההרשאה לדבר בשמו של האלוקים? יהודים ניגשים בחרדת קודש ללימוד התורה מתוך רצון לקיים דבר ה', "ונתן לנו את תורתו", והנה מתברר כי תורתנו היא במידה רבה "תורת האדם"! – חכמת חז"ל והפוסקים.

ההלם הראשון נוצר כתוצאה מההיכרות עם תופעת המחלוקת: כמעט כל הלכה שנויה במחלוקת, אשכנזים מתפללים ככה וספרדים מתפללים אחרת, אשכנזים נזהרים מקטניות בפסח וספרדים לא נזהרים – והשואל עומד נדהם: איך הקב"ה מדבר בכל כך הרבה קולות? הרי האלוקים הוא אחד והתורה היא אחת, וגם ההלכה צריכה להיות אחת? [משה רבנו אכל קטניות בפסח או לא אכל?...].

ההלם השני נוצר כתוצאה מההיכרות עם הפרשנות הרחבה של חז"ל. בשלב מסוים מתברר כי רוב רובה של ההלכה היא פרשנות חכמינו ואינה כתובה במפורש בתורה: אנחנו יושבים בבית כנסת, אבל בתורה לא כתוב לבנות בית כנסת. אחרי השיעור נקיים מניין לתפילת ערבית, אבל בתורה אין הוראה מפורשת להתפלל ובוודאי לא מוזכר להתפלל שלוש פעמים ביום ובנוסח מסוים. בבוקר מניחים תפילין שחורות שעולות אלפי שקלים, אבל בתורה לא כתוב איך צריכות להיראות התפילין, איך לכתוב אותם ומי יכתוב. בשבת הקרובה ניזהר להניח את האוכל על פלטת שבת, אבל התורה לא אסרה במפורש לבשל בשבת וכל שכן שלא דרשה פלטה. הכול פרשנות חז"ל והפוסקים.

והשאלות הגדולות הן: א. מהיכן שואבים חז"ל את הסמכות לדבר בשמו של האלוקים? ב. יתירה מכך: מדוע ה' יצר מבנה כזה בו בני האדם מדברים בשמו ואינו אומר הכול בעצמו?

אחת ההזדמנויות המתאימות לדון בנושא הוא בפרשת השבוע שלנו, הראשונה אחרי מתן תורה, וזו שמביאה לשיא את עוצמת הפרשנות של חז"ל. הפרשה מציגה גן מצוות, 53 מצוות, ורובן הן בענייני "משפטים", בדיני המשפט העברי העוסקים בנזקים וסכסוכים בין אדם לחברו. ובעוד שהתורה מקדישה כדרכה מילים קצרות לכל נושא, חז"ל הפכו את הפסוקים הללו לבניין אב לתילי תילים של הלכות. פסוקים קצרצרים בדיני השבת אבדה משמשים מקור לכל מסכת "בבא מציעא" וכמה פסוקים בדיני נזיקין ושמירה משמשים ראשי פרקים לכל מסכת "בבא קמא".

ואולם, שיא העוצמה של פרשנות חז"ל הוא בדין הבא. שלוש פעמים חוזרת התורה על דין חד ונוקשה: "עין תחת עין", לפיו מי שחבל בחברו, עונשו לסבול בחזרה כפי שעולל לחברו.

1. פרשתנו כא: וכי ינצו אנשים ... ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש: עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל: כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה. ויקרא כד,יט: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו: שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. דברים יט,כא: ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל.

יותר ברור מזה לא יכול להיות: "כאשר עשה כן יעשה לו". ובכל זאת מתעורר מיד רש"י בפרשתנו להביא את דברי הגמרא במסכת בבא קמא פג:

רש"י: עין תחת עין - נותן לו דמי עינו כמה שפחתו דמיו למכור בשוק ולא נטילת איבר ממש.

חז"ל מוציאים את הפסוק מידי פשוטו ומעניקים לו פרשנות מהפכנית: לא "עין" אלא 'דמי עין'. לא "עין תחת עין", אלא 'ממון תחת עין'. הדיין מעריך כמה שווה עבד בריא וכמה שווה עבד חסר-עין ואת הפער ביניהם משלם המזיק כפיצוי.

כמובן, יש היגיון בדרשת חז"ל, כי כך מקבל הניזק משהו כפיצוי, ואילו כשעוקרים למזיק את העין, אין לו מכך כלום מלבד נקמה. ואולם הרמב"ם מדגיש כי לא ההיגיון מאיר כאן את הדרך, הוא לא מספיק חזק בשביל לעקור משמעות פשוטה בתורה, אלא זאת דוגמה נהדרת למושג ה"תורה שבעל פה":

מתברר כי מעבר למילות התורה שבכתב, משה הוסיף והעביר לתלמידיו פרשנות בעל פה לכל פסוק שאותה שמע מפי הגבורה בעצמה. למשל כשנאמר "עין תחת עין", משה הבהיר כי שמע הבהרה מה' שהכוונה 'ממון תחת עין'. וכך עברו דברי משה במסורת מדור לדור. באותה דרך מסביר הרמב"ם עוד כמה מעיקרי המצוות שדרך קיומם אינה כתובה בתורה, ובכל זאת לא מצאנו בהם מחלוקת בין החכמים, אלא הכרח לומר שהתורה שבכתב כללה עוד פרשנות בעל פה ברורה ומוסכמת.

הקדמת הרמב"ם למשנה: זה עיקר יש לך לעמוד על סודו והוא שהפירושים המקובלים מפי משה, אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי לא מצאנו מחלוקת מימות משה ועד רב אשי [חותם התלמוד] שיאמר אחד המוציא עין חברו יוציאו את עינו, שנאמר עין בעין, ויאמר השני שאינו אלא כופר בלבד. ולא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב 'פרי עץ הדר' שיאמר אחד שהוא אתרוג ואחד שהוא חבושים או רימונים. ולא מצאנו ג"כ מחלוקת בעץ עבות שהוא הדס ... אלא שכולן פירושים מקובלים מפי משה ועליהם ועל דומיהם אמרו 'כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני'.

וכמובן, התפישה הזו מעלה שתי שאלות חזקות: א. מה המקור לכך שהתורה ניתנה בתוספת פרשנות בעל פה (שהיא הפוכה לפעמים מהטקסט עצמו)? נעבור על כל התורה ולא נמצא פסוק אחד האומר שהטקסט כולל פרשנות בעל פה שעוברת מדור לדור? ובאמת זאת בדיוק הייתה טענת הצדוקים, הבייתוסים והקראים שאין לחז"ל סמכות להוציא את דברי התורה מפשוטם.

ב. למה הקב"ה צריך עוזרים? מדוע יצר מבנה כזו בו השאיר לחז"ל לפרש אותו ולא צירף בעצמו פרשנות מתאימה לטקסט?

ב. הקושי לקבל את סמכות ה"תורה שבעל פה", הופך להיות הרבה יותר משמעותי בנושא הבא. חז"ל לא הסתפקו רק בציטוט מסורת שעברה מדור לדור (ובה כאמור אין מחלוקות), אלא עשו דבר הרבה יותר גדול: הם מפענחים ומפתחים כל אות בתורה ומפיקים ממנה אלפי לימודים והכרעות חדשות בהתאם לדרישות הזמן.

דוגמה הכי מוכרת: מצוות שבת. עם ישראל נכנס לארץ והחלו לחרוש ולזרוע את האדמה, וכאן עלתה השאלה מה מותר לעשות בשבת ומה אסור? התורה אמרה רק מילים סתומות "לא תעשה כל מלאכה" ואין לנו מושג מה כלול במונח מלאכה. באו חז"ל וערכו פלפול תלמודי: לפני שמשה רבנו מצווה על הקמת המשכן הוא מקדים ומזכיר שוב את מצוות שבת – ומכאן שאסור לעשות את מלאכות המשכן בשבת. וכיון שבמשכן היו לט מלאכות, למדנו שמלאכות שבת האסורות הן לט.

וכך המשיכו ופתחו כל פסוק בתורה והפיקו ממנו לימודים על גבי לימודים, דיני נזיקין ודיני קרבנות ודיני טהרה ודיני מועדים וכו'. ואכן החלק הזה בעבודת חז"ל כולל וויכוחים, מחלוקות חריפות, עיון עד מיצוי המוח שתכליתו לפענח את הרמוז בתורה ולהוציא ממנו השלכות ורמזים לשאלות חדשות.

ואולם הדבר המעניין הוא שכל לימוד שנערך על ידי חכמי האמת בהתאם לכללי יג מדות שהתורה נדרשת בהן – ניתן למשה מסיני. כלומר, הכול רמוז במה שהתכוון הקב"ה להעביר במסגרת הפסוק[1].

2. ירושלמי פאה ב,ד: אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני.

האדמו"ר הזקן מביא לכך דימוי יפה מ"אבא" ו"אמא": התורה שבכתב היא ה"אבא" שנותן את הנקודה, ואילו התורה שבעל פה היא ה"אמא", שפותחת את העומק והרמוז בדברי האבא בתורה שבכתב. כך שעבודת חז"ל אינה אלא לפענח את מה שהתכוון הקב"ה להעביר.

תניא אגרת הקודש כט: משום הכי כתיב על תושבע"פ 'אל תטוש תורת אמך' ... כמו שכל אברי הולד כלולים בטיפת האב בהעלם גדול והאם מוציאתו לידי גילוי בלידתה ולד שלם ברמ"ח אברים ושס"ה גידים, ככה ממש כל רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת באים מההעלם אל הגילוי בתושבע"פ, ורישיה דקרא 'שמע מוסר אביך' קאי אתורה שבכתב.

הטור מוסיף עוד דימוי. זה פירוש הברכה השנייה שמברכים אחרי העלייה לתורה: "וחיי עולם נטע בתוכנו", הכוונה היא לפרשנות התורה שבעל פה, שהיא נטועה כמו שתיל אילן בתוך דברי התורה שבכתב ומצמיחה על גביה ענפי ענפים של פרשנויות ועומקים.

טור או"ח קלט: אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו – תורת אמת היא תורה שבכתב וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבע"פ [חגיגה ג,ב: מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים'].

הרעיון עובר נהדר בסיפור הגמרא הבא (מנחות כט): כשעלה משה רבנו לקבל את התורה, ה' הראה לו את רבי עקיבא דורש תילים של הלכות על כל קוץ בתורה. משה נרתע מכך ש"לא ידע מה אומרים", הוא לא ידע עד כמה אפשר לדרוש בכל אות ו' בתורה, עד ששמע את אחד התלמידים שואל את רבי עקיבא על מקורה של איזו הלכה, והוא ענה: "כך קיבלנו הלכה למשה מסיני" ונחה דעתו של משה.

הרעיון בסיפור הוא שמצד אחד, חז"ל מחדשים תלי תלים של הלכות שמשה לא הכירם. ומצד שני הכול כלול בדברי התורה והם אינם אלא מפענחים לידי גילוי את כוונת ה'.

וכאן מתעצמות שבעתיים השאלות האמורות: א. איפה רואים בפסוקי התורה שהם ממתינים לפרשנות? ב. ובעיקר: למה קבע ה' סדר כזה בו בני האדם מדברים בשמו ושותפים עמו בהתגלות התורה?

השאלה והתמיהה מגיעה לשיא בסיפור המפורסם הבא:

בבא מציעט נט: תנור של עכנאי [תנור העשוי מחלקי חרס] רבי אלעזר מטהר וחכמים מטמאין ... אמר להם רבי אליעזר: אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח - נעקר חרוב ממקומו .. אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו - חזרו אמת המים לאחוריהם ... אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו - הטו כותלי בית המדרש ליפול ... אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו - יצאה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר 'לא בשמים היא' ... שכבר כתבת בהר סיני 'אחרי רבים להטות'. מצא רבי נתן לאליהו ושאל מה עשה הקב"ה באותה שעה? אמר: חייך ואמר נצחוני בני נצחוני.

זאת התרחשות שלא תאומן: מצד אחד עמד רבי אלעזר בן הורקנוס ובת קול וניסים מסייעים לו, מצד שני עמדו החכמים ונאבקו בבת קול אלוקית!. הם טענו כי הקב"ה קבע בתורתו שהם צריכים לחפש בדעתם את הרמוז בדברי התורה ולא לקבל התגלויות מלמעלה - והקב"ה חייך: "נצחוני בני נצחוני".

מה הולך כאן? מדוע קבע הקב"ה את הדברים בצורה כזו שדווקא בני ישראל הם אלו שצריכים לפענח את התורה שלו ואפילו בת קול אינה מוסמכת להחליף את הדעה האנושית?

ספר החינוך מצוה תצו: אגדה זו מתמהת כל שומעיה.

ג. טרם ניכנס לנושא, מעניין להאיר בקצרה ביחס לאותו פסוק בו פתחנו השיעור: "עין תחת עין" ופירשו חז"ל "ממון". מעבר לכל השאלות שנשאלו, עולה תמיהה פשוטה: מדוע כתבה התורה "עין" אם כוונתה ממון? אם כפרשנות חכמים שהכוונה היא תשלומים, למה לא כתבה ישירות 'ממון תחת עין'?

הרבה רעיונות נאמרו: הגאון מווילנה אומר רמז כזה: פירוש המילים "תחת עין" הוא לדרוש את האותיות שנמצאות תחת המילה "עין" והיינו "כסף". האות הבאה אחרי ע היא "פ", אחרי י היא "כ", ואחרי נ היא "ס" – דהיינו "כסף". כך שהתורה רומזת במילים "עין תחת עין" שצריך לשלם כסף תחת עין.

עוד ראיתי בשמו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ולכאורה יסוד הדברים במה שהובא לעיל מתניא אגרת הקודש): התורה שבכתב דומה לאבא והתורה שבעל פה דומה לאימא, והנה כאשר עושה הילד מעשה חמור, האבא מתרגז ובא להכות אותו, ואילו האימא עוצרת ואומרת "אל תכה את הילד". וככה התורה שבכתב – האבא – אומרת בקפדנות "עין תחת עין", ואילו התורה שבעל פה – האימא – אלו חכמי ישראל שמרגישים את הכאב של היהודי, צועקים "לא עין אלא דמי עין".

עד כאן אלו פשטלא'ך נאים, ואולם הרמב"ם מפרש את הדברים היטב ומביא רעיון חודר לב: התורה כותבת בכוונה "עין תחת עין", להזכירך שהעוול שעשית הוא לקחת עין (ל"ע)!. הפכת אדם לנכה לכל ימיו. אסור להתייחס למעשה בקלות כאילו לקחת רק כסף, אלא לזכור שפשעת בנפש. ואמנם למעשה הנך משלם רק כסף כי התורה היא תורת חסד, אבל עליך לשים מול עיניך את האסון הנורא שגרמת.

למה הדבר דומה? מספרים על משפחה ענייה שלא שילמה את חובותיה לבנק ועמדה להיזרק מהבית באמצע החורף הקפוא ברוסיה. עבר הרב בין בתי העיירה לגייס צדקה, אך כולם היו עניים מרודים. לא נותרה לרב ברירה והוא צעד לביתו של הבנקאי בעצמו לבקש את חסדיו. הקיש הרב על דלת הגביר וההוא נחפז להזמין את הרב פנימה לתוך הבית המוסק למען לא יתקררו בחוץ. אך הרב אמר כי הוא בא רק לדבר קצרות והם יכולים להישאר בחוץ.

הרב החל לפטפט על הנעשה בעולם ולשלב רעיונות מתוך פרשיות השבוע, והבנקאי הרגיש שרגליו קופאות. הוא ניסה לרמוז לרב כי מוכרחים להיכנס הביתה, אך הרב המשיך לשוחח בשלווה על המתרחש סביב הגלובוס. רגע לפני שאיבד האיש את הכרתו, עבר הרב לספר על אותה משפחה עניה ואמר כי "עכשיו כשהנך עומד בקור, אתה יכול להרגיש מה יעבור עליהם אם הבנק יזרוק אותם לרחוב"...

וזאת הדגשת התורה "עין תחת עין" – אל תגיד זה בסך הכול כסף, תבין שמדובר בחיי אדם. רמב"ם חובל ומזיק א,ג: זה שנאמר בתורה 'כאשר ייתן מום באדם כן יינתן בו' - אינו לחבול בו כמו שחבל בחבירו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו.

ועכשיו נחזור אל מרכז העניין ונשאל: א. איפה מוצאים רמז בתורה שהתורה ניתנה בתוספת פרשנות בעל פה? ב. ולמה הקב"ה מצפה שאחרים יעשו בשמו את העבודה, ודווקא לפי הבנת שכלם?

ד. האמת היא שזה ברור לגמרי. מספיק לעבור פעם אחת על התורה בלי פירוש רש"י ולראות שאיננו מבינים כלום. כל פסוק בתורה זועק כי באיזשהו מקום מסתתרת פרשנות בעל פה. התורה כתובה בצורה כה סתומה ששום מחוקק לא היה מגיש חוקים כאלו. אף פרלמנט לא היה מציג חוקים כל כך קצרצרים כפי שהם מנוסחים בתורה שבכתב אא"כ נלוותה להם פרשנות מרחיבה בעל פה.

נקרא למשל את הפסוק העוסק במצוות תפילין: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך". רגע, את מה לקשור אל היד? את פרשת בראשית, נח, לך לך או את כל ספר התורה? להוציא אותו מארון הקודש ולקשור על היד? וכמה זמן לקשור אותו, מרגע הלידה עד המוות? כך "וכתבתם על מזוזות ביתך": את מה לכתוב? ואיך כותבים? לקחת דלי צבע ולכתוב את כל התורה על הדלת?

המצווה הראשונה שיהודי מקיים בחייו היא ברית מילה, ואולם המידע היחיד שנותנת התורה הוא: "וביום השמיני ימול את בשר ערלתו". אך רגע, איפה נמצאת אותה ערלה? העורלות היחידות המוזכרות בתורה הן פעם אחת אצל משה רבנו: "ואני ערל שפתיים" ופעם בפרשת ניצבים "ומלתם את ערלת לבבכם". אז אולי מצפה התורה שנעשה שריטה על השפתיים או קרוב ללב?

ולגבי יום השבת נאמר "לא תעשה כל מלאכה" – אבל מהי "כל מלאכה"? לאכול ולישון מותר?! כל אדם שמכיר את חוקי המדינה יודע שכל חוק מרוכב מאלפי סעיפים ותתי סעיפים המפרטים, מרחיבים ומסייגים אותו וכיצד יתכן שהתורה נותנת ספר כל כך קצרצר ותמציתי? הכרח לומר כי התורה ניתנה למשה עם פרשנות בעל פה, והפירוש הועבר מדור לדור[2].

4. כוזרי מאמר שלישי: תורת משה הוצרכנו במילותיו אל כמה כיתות מן הקבלה [התורה שבעל פה] ... כי העניין רחב מן המילות. הנה כאשר אמר 'החדש הזה לכם ראש חדשים', האם רצה לומר חדשי המצרים שהיו ביניהם או חדשי הכשדים שהיו עם אברהם באור כשדים או חדשי השמש או חדשי הירח? ישיבוני הקראים תשובה מספקת על זה ואסכים לדעתם.

תניא אגרת הקודש שם: רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצות שבתורה שבכתב הוא מופלא ומכוסה טמיר ונעלם ואינו מתגלה אלא בתורה שבע"פ, כמו מצות תפילין עד"מ, שנאמר בתושב"כ וקשרתם לאות על ידך ... והוא מאמר סתום ונעלם שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור? ומהו טוטפות? ... או מצות ל"ת שנאמר בשבת לא תעשה מלאכה ולא פירש מהי מלאכה?

מהי באמת הסיבה שהקב"ה השאיר את הפרשנות בעל פה ולא שילב אותה ישירות בתוך התורה?

משל נהדר ששמעתי מהרה"ח יחזקאל סופר: פעם נשכחה מזוודה עם יהלומים בלובי של הבורסה. השומר הכריז במערכת הכריזה הפנימית כי מזוודה מלאה יהלומים נשכחה בכניסה, וכמובן זינקו עשרה סוחרים שטענו "כולה שלי". המאבטח לא ידע מה להכריע, אך פתאום ראה על התיק מנעול משוכלל עם קוד. הוא העביר את התיק בין כולם ואמר כי מי שיודע את הקוד הוא בעל הבית...

הקב"ה השאיר את הפרשנות בעל פה, כדי לתת לעם ישראל בעלות על התורה. יבואו ימים נוראים שבהם יקומו אנשים שאינם יהודים ויתרגמו את התורה לשפתם, ויאמרו כי הם היהודים האמתיים. חסל סדר 'הברית הישנה' ועכשיו יש חלילה תנ"ך חדש ומעודכן, וכולם חייבים להמיר את דתם אל הדת החדשה או לפשוט צווארם אל השחיטה. לכן ה' שמר מראש את קודי הכספת בעל פה, וכך כל העמים מוכרחים תמיד לשוב אל העם האחד, כדי להבין את פירוש התנ"ך המוסכם גם עליהם.

ילקוט הושע קכח: צפה הקב"ה שעתידים עובדי אלילים לתרגם את התורה ליוונית ואומרים אף הם ישראל, אומר הקב"ה לאומות: איני יודע אלא למי שהסודות שלי בידו ומהו הסודות? זהו משנה.

עד כאן הסבר פשוט לכך שהתורה ניתנה מושלבת בפרשנות בעל פה. ואולם מכאן אנו רוצים להיכנס ולהעמיק באחד מיסודות המחשבה החסידית שמעניק משמעות מאירה לכך שהתורה ניתנה דווקא בדעת בני אדם והחובה להיות שותפים ביצירת התורה על פי כללי האמת שהתורה נדרשת בהן.

ה. הרב ד"ר צבי וויינרב היה סגן נשיא ארגון האו,יו, איגוד הקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית. בצעירותו עבד כפרופסור לפסיכולוגיה במרילנד, ובנוסף פעל כרב והעביר שיעורים. באמצע שנות השלושים הופיע אצלו משבר 'אמצע החיים'. הוא היה מבולבל בקשר לעתידו: האם עליו להתמקד בלימוד תורה או להקדיש את עיקר זמנו לפסיכולוגיה? האם לעבור לתחום הריפוי הפרטי או לקבל משרה בארגון חברתי באזור מגוריו? ובנוסף התלבט לאיזה מקום לימודים לשלוח את ילדיו, ואם לא די בכך היו לו גם ספיקות באמונה ותהיות פילוסופיות. בקיצור, הוא היה נבוך.

בפברואר 1971 הוא התקשר למשרד המזכירות של הרבי מליובאוויטש והציג את עצמו כ"יהודי ממרילנד" בלי להזכיר את שמו האישי. הוא סיפר על תהיות שונות שמבלבלות אותו והוא לא יודע להיכן לפנות. לפתע שמע את קולו של הרבי על הקו. לאותו קו טלפון הייתה שלוחה במשרדו של הרבי ולפעמים בחר להרים את השפופרת. הרבי אמר למזכיר באידיש: "אמור לו שיש יהודי המתגורר במרילנד והוא יוכל לשוחח עמו. שמו הוא ויינרב".

הוא לא האמין למשמע אוזניו. הוא ידע במאת האחוזים שלא אמר למזכיר את שמו, אך הרבי אמר את שמו: ויינרב!. הוא התקשה להאמין למה ששמע וכאשר המזכיר שאל אותו אם שמע מה אמר הרבי, ענה בשלילה. המזכיר חזר שוב: "יש יהודי במרילנד עמו עליו להתייעץ. שמו הוא ויינרב".

הוא אמר בבלבול: "ויינרב זהו שמי!". ואז שמע את הרבי אומר: "אויב אזוי, זאל ער וויסן אז אמאל דארף מען רעדן צו זיך". - "אם כך, עליו לדעת שלפעמים על האדם לדבר אל עצמו"...

יש לפרש בדרך אפשר כי הרבי התכוון לומר דבר כזה: אני יכול לפתור עבורך את ספקותיך, אבל אז זה לא יהיה שלך, זה יהיה שלי. אני אתקרב לקב"ה ולא אתה. הדרישה מיהודי היא להתבגר!, לחשוב, לעמול ולמצוא את הכוחות לבחור בדרך הנכונה ומתוך כך להתמסר בעומק הכוחות והחושים.

ובענייננו: הצורך העמוק ביותר של האדם הוא ליצור, לצמוח ולהתפתח. האדם נוצר בצלם אלוקים, ולכן הצורך הכי בסיסי שלו הוא להיות בורא ולא נברא. לייצר בעצמו ולא לקבל הוראות מאחרים. ולכן כל עוד יורדת התורה מלמעלה עם מערכת הוראות וחוקים ברורים מתחילה ועד סוף, האדם יהיה לכל היותר עבד כנוע שמציית, אך זה לא יהיה שלו. הדמיונות, החלומות, העולם הפנימי שלו יישארו מחוץ למשחק. איש אינו יכול להתמסר בעומק כשמדובר רק במילוי פקודות.

הרגע בו אדם מתרומם מעמדת חייל לעמדת מפקד, הוא הרגע בו נעשה שותף לחשיבה ומשפיע משהו מעצמו. אז הוא הופך מעמדת שכיר לעמדת שותף. העסק מתחיל לבעור בו מבפנים. הוא חושב, מתייגע, נותן כיוון ונסחף לתוך העניין.

ולכן הקב"ה מתעקש שבני אדם יהיו שותפים לתהליך יצירת התורה (על פי כללי האמת שהתורה נדרשת בהם), כי אז יורדת התורה לעולם. היא לא נשארת תורה של האלוקים, אלא הופכת להיות האהבה והתשוקה של בני האדם. זה לא רק משהו שקיבלנו, זה משהו שמבטא אותנו. דוגמה פשוטה: מה ההבדל בין יהודי ששומע שיעור תורה ליהודי שבא הביתה בערב שבת וחוזר לכולם את מה שלמד? מה ההבדל בין יהודי שמקשיב לרב מדי שבוע ליהודי שעולה על בימת בית הכנסת בליל שבת של חורף ואומר דבר תורה? הוא נולד מחדש. מתורת ה' זה הופך להיות "ובתורתו יהגה".

כמובן, חשוב לציין כי לא כל אדם זוכה לפרש את תורת ה'. מאוד עמקו מחשבותיו ממחשבותינו וצריך להיות אדם נעלה ומזוכך, כדי לזכות לכוון לרצון ה' ולפסוק הלכה, אבל מי שזוכה להתאים לכך – זוכה להגשים את רצון ה' שהתורה תצמח בשותפות בני האדם.

כעת נוכל להבין דבר מופלא: המדרש עוסק בשאלה הראשונה בה פתחנו: איך ייתכנו מחלוקות בין החכמים? אם כולם מדברים בשם ה', כיצד הקב"ה מדבר בקולות הפוכים זה מזה? המדרש עונה תשובה מפתיעה:

5. מדרש תהלים יב: אמר רבי ינאי לא ניתנו דברי תורה למשה חתוכין, אלא כל דבר ודבר שהיה הקב"ה אומר למשה היה אומר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. אמר לפניו רבונו של עולם עד מתי נעמוד על בירורה של הלכה? אמר לו 'אחרי רבים להטות', רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור.

מתברר כי המחלוקת לא מתחילה כאן, אלא למעלה. הקב"ה עצמו הציג את הדברים למשה עם צדדים לכאן וצדדים להיפך. שהרי ביחס לכל חוק והלכה בעולם, יש סברא לומר כך ויש סברא לומר להיפך. אפשר לגשת אל הדברים בגישה של חסד ואפשר בגבורה וכו'. משה רבנו נבהל מאוד ואמר איך אדע לקבוע הלכה? אמר לו הקב"ה: "אחרי רבים להטות". כלומר, אתם אמורים לעמול, להתייגע, להתווכח ולהציג את הצדדים השונים ואחר כך לבחור מדעתכם בהלכה הנכונה. ההלכה שתיקבע היא זאת שמשקפת ירידת התורה למטה, את הדרך בה התורה צומחת מתוך החיים.

כך הפירוש בדברי חז"ל הידועים (עירובין יג, ב): "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים". הרעיון הוא ששתי הדעות נכונות ביסודן. לכל אחת מהן יש שורש ומקור בחשיבה האלוקית העליונה, והתפקיד של יהודי הוא לעמול בשכלו למצוא את הגישה המתאימה יותר על פי שיטת הרוב.

כך שהמחלוקת אינה משקפת בעיה, להיפך, את היופי של תורת ישראל. התורה היא אירוע חי, תוסס, שנוצר מתוך החיים ולכן אפשר לומר כך ואפשר לומר להיפך. יש מנהגים שמשקפים את סגנון החיים באשכנז ויש בספרד וכו'. כמובן, השאיפה של כולנו היא להגיע לימות המשיח ואז יהיה מוסד פסיקה אחד שייצור הלכה אחת, אבל עצם מושג המחלוקת מבטא את רבגוניותה של המחשבה התורנית.

ליקוטי שיחות יט/6: הכוונה של מתן תורה היא שיהיה חיבור מושלם בין העליון לתחתון [שתורת ה' תחדור בכוחות נפשו של האדם ולא רק צייתנות כנועה בידיים וברגליים]. וכאשר אדם מתייגע עם השכל שלו על סברא בתורה, אז תורת ה' נקראת על שמו, תורתו, היא נהיית עניין שלו ... ועי"ז הוא נעשה מציאות מאוחדת עם חכמתו ית' בייחוד נפלא.

מה אומרים הדברים הלכה למעשה?

כל יהודי צריך להתייגע בשכלו בלימוד התורה. לא רק להשתתף בשיעור בהקשבה, אלא לשאול, לחשוב, ולחזור לאחרים את מה ששמע. כך אומרת הגמרא כי ישאלו כל אדם למעלה מהו חידש בתורה? "שבת לא,א: בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?".

הרבי הזכיר פעמים רבות את פירוש הבקשה "ותן חלקנו בתורתך", שכל יהודי מבקש למצוא את החלק שלו בתורה. וזאת לפי דברי האריז"ל כי כל פסוק בתורה ניתן עם שישים ריבוא פירושים בכל פרד"ס התורה, וכל יהודי – כמובן לפי מסגרות ההלכה וכללי הי"ג מדות של משה – יכול למצוא את הפירוש השייך לנשמתו. "שער הגלגולים הקדמה יז: התורה היא שורש נשמות כל ישראל כי ממנה הם נתהוו, ולכן יש בתורה ס' ריבוא פירושים בפשט, ס' ריבוא פירושים ברמז, ס' ריבוא פירוש בדרש וס' ריבוא פירושים בסוד. ונמצא כי מכל פירוש מן הס' ריבוא נתהוותה נשמה אחת".

נסיים בסיפור נפלא (שמועות וסיפורים א/68): אחד מחסידיו של הצמח צדק חלה במחלת ריאות חמורה והרופאים טענו כי נותרו לו חודשים אחדים לחיות. החסיד המודאג ביקש את ברכתו של האדמו"ר הצמח צדק והוא ייעץ לו לעלות לארץ ולגור בצפת. החסיד עלה ארצה ואכן הוא חי עוד כמה שנים.

לתומו חשב כי הצמח צדק התכוון לכך שהאוויר הזך של צפת ירפא את ריאותיו. ואולם כאשר פגש שוב את הצמח צדק שמע ממנו הסבר מפעים: המחלה שהופיעה אצלך יכולה להופיע גם אצל בעלי חיים, ויש מחלוקת בין הרמ"א והבית יוסף, כמה זמן יכולה בהמה לחיות עם מחלה כזו. (הדבר נוגע לכך שבמידה שאינה יכולה לחיות עמה שנה שלמה היא נחשבת "טריפה"). הרמ"א פוסק לחומרה שהיא אינה יכולה לחיות עמה שנה ואילו הבית יוסף מקל.

כל עוד גרת בחוץ לארץ, הרמ"א הוא המרא דאתרא לגביך ופסק הדין בשמים הוא כדעתו. ולכן לא יכולת לחיות במצבך יותר משנה. בארץ ישראל ובייחוד בעיר צפת, המרא דאתרא הוא מרן הבית יוסף ולכן ייעצתי לך לנסוע לשם כדי לקבוע לגביך את הכרעת הבית יוסף...

 

 

 



[1] בנוסף לכך ישנו עוד חלק חשוב בעבודת חז"ל והוא העמדת גזירות וסייגים לדברי התורה, כמו איסורים דרבנן של "מוקצה" וכו', שנועדו להיות הרחקה ושמירה לדברי התורה, מה שנקרא בימינו "מרחק ביטחון".

על זה אין שאלה מהיכן הסמכות של חז"ל, כי בזה נאמר "ועשית ככל אשר יורוך", וגם מובן בהיגיון שבכל דור מתחדשים בעיות חדשות וחז"ל צריכים לתקן סייגים חדשים להרחקה מאיסור.

השאלה כאן עוסקת באותם חלקים בעבודת חז"ל שקשורים בפרשנות הפסוקים, וכאן עולה השאלה מאיפה הסמכות לכך? ולמה יצר הקב"ה מבנה כזה שבני אדם מדבררים אותו?

[2] ווארטים נוספים: 1. ראו לקו"ש לו/43 שמשה אמר את משנה תורה 'מדעתו', כדי להתחיל את העניין של תושב"ע. 2. וארט מפורסם אומר שהתורה שבכתב מסתיימת באות ל', ואילו התושבע"פ (המשנה) מתחילה באות מ (מאימתי) כדי לסמל את הרצף בין התורות. 3. עוד וארט אומר שעשרת הדברות מתחילים באלף, המשנה באות מ והתלמוד בבלי באות ת (תנא היכא קאי) – וביחד הוי "אמת".




משפטים

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כא א). (הרב שלמה קזיוף הלוי)

     לאחר מתן תורה פותחת התורה את משפטי ה'  דווקא בדיני עבד עברי, מדוע! ? והרי כל אחד מבני ישראל יצא עם מינימום עשרה חמורים טעונים בכסף וזהב מה להם ולדיני עבד כעת בשיא עשירות! ?

     התשובה היא: כי רק בני ישראל שכעת חשו מהי עבדות יוכלו להבין מה מרגיש העבד ולהזדהות עימו ואף לנהוג בו דרך כבוד.

     שואלים המפרשים מה באה המילה "לפניהם" בפסוק ללמד אותנו?

     רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, נתן הסבר ייחודי למילה הזו, וזו לשונו: ולזה אמר "אשר תשים לפניהם",פירושה גם כי דבר זה יש בו חסרון הרצון שהקונה עבדו ימהר לשלחו אחר שש שנים, תשים הדברים לפניהם כי מצווה זו לזכות כל אחד מהם היא, כשיהיה עבד לא יעבוד בו לעולם, ובזה יתרצה בדבר ..."

     המעשה הבא יסביר את דבריו של האור החיים הקדוש בצור הטובה: מסופר,ששר החינוך נאנק תחת קיצוצי האוצר בתקציב משרדו. בלית בררה הוא הזמין את שר האוצר לסיור במוסדות החינוך וזה נענה להזמנה ובא בלוויות עוזרו האישי. שר החינוך הראה לעמיתו את המבנים המוזנחים, הציוד המיושן והסביר את הצורך המידי בשיפוץ. השר ראה ושמע וכך אמר: "רוצה הייתי לעזור, אבל אין אפשרות – השמיכה קצרה לא ניתן לפרוץ את מסגרת התקציב".

     למחרת הזמין שר הבריאות את שר האוצר לסיור, והתמונה חזרה על עצמה: מנהל הבית חולים התאונן על מחסור בכוח אדם, על ההזנחה במחלקת גריאטריה כמוכן העלה בפני השר את צורך במכשור חדיש ובתרופות נחוצות ותוספת תקציב משמעותית. שר האוצר שומע, ומורה לעוזרו הנאמן: "רשום! לאשר את התקנים הדרושים!, לרכוש את התרופות, לקנות את הציוד ולבנות אגפים נוספים בדחיפות !!!. הסיור אכן הניב פירות.

     בדרכם חזרה, העז העוזר לשאול: "מה קרה אדוני השר! ? אמש הקשחת עמדות. אמרת שהשמיכה קצרה, שאסור לפרוץ את המסגרת. ואיך, לפתע פתאום, יש את כל הכסף הדרוש?! "אינך מבין" ? השיב השר. "אני, בבית הספר כבר לא אלמד"... לבית חולים יש סבירות גבוהה שאגיע"... למעשה השר דאג לעצמו ...

     כך הוא העניין אצלנו. האור החיים מבאר שהתורה רומזת לנו שכדאי לנו לקיים את כל המשפטים והחוקים הכתובים בתורה, כגון דיני עבד עברי וכד', ואף אם איננו נכללים כרגע בקטגורית העבדים ואין לנו שום הנאה מזכויות העבדים, אל לנו לשכוח שגלגל הוא שחוזר בעולם וה' זה משפיל וזה ירים, והיום אתה אולי אדון ויתכן שמחר תהיה עבדו, הסבירות שמימוש חוקי העבדים יועיל גם לך בבוא היום שתתצרך ח''ו.

     הבה נדאג גם אנו לעצמינו נקיים תורה ומצוות באופן כזה שהבניין הנצחי בעולם הבא שנבנה אך ורק ממעשינו הטובים יעמוד על תילו בגאווה ...

                                                                                    שבת שלום ומבורך


וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (כא א). (הרב אלכסנדר ליפשיץ)

     דורנו הוא דור מתקדם להפליא. בכל התחומים חלה התקדמות עצומה. לפנים היה האדם שולח איגרות ממקום למקום באמצעות יונת הדואר, והיום – בהקשת מקש. לפנים היה האדם מאיר את החושך באמצעות עששיות נפט, והיום – בנורות חשמל מודרניות. לפנים היה האדם נע ממקום למקום באמצעות סוס ועגלה, אניות בלב ים, והיום – במכוניות ומטוסים. לפנים היה האדם שואב מים מן הבאר, והיום – הוא פותח את הברז, ומים בששון... אם בעבר הסתפקו אם כדור הארץ הוא עגול או מלבני וכדו', הרי שכיום כל ילד יודע כי הכדור הוא עגול כשמו – כדור הארץ. וכן הלאה, כמעט בכל תחום חלה התקדמות אדירה. מבחינה טכנולוגית, מדעית, רפואית, ובעצם – מכל הבחינות.

     הרי שגם במישור הרוחני של שמירת תורה ומצוות חלה התקדמות משמעותית בהידורים שלא היו קיימים בדורות קודמים – ואשר בחלקם זכינו הודות להתקדמות הטכנולוגית.

     לא הרי התפילן שהניחו אבותינו לתפילין שנעשים היום. ברור, שגם אותם התפילין היו כשרות למהדרין, אולם בדורנו נוספו להם כל ההידורים האפשריים. אם בעבר, בקהילות יהודיות גדולות מאוד היה סט אחד של ארבעת המינים ששימש את הקהילה כולה בחג הסוכות, היום – כל צורב צעיר מחזיק ב"ד' מינים" משלו, מהודרים בתכלית ההידור. כמה מרנין הוא המחזה בערב חגה סוכות, כיצד המוני בית ישראל באים לשאול את הרבנים והמוצי"ם למיניהם בדבר כשרות האתרוג והלולב. לו יאמר הרב כי "האתרוג כשר, אך לא מהודר דיו", מיד יחליף אותו בעליו גם תמורת דמים מרובים. כך, מוזילים האנשים ממון רב מכיסם על מנת להדר במצוות. מצות מהודרות, סוכה מהודרת, תפילין מהודרות, וכן על זה הדרך.

אשריהם ישראל!

     דא עקא, שקיים תחום אחד שבו רבה העזובה גם בדורנו. התחום הזה – למרות שהוא תחום הלכתי מובהק – סובל מהזנחה, רפיון, ו"הוראות היתר" למיניהם.

ממונות.

     אין בכוונת כותב השורות להזדקק לדיון ההלכתי של הדוגמאות שיוצג ולהלן. ובכל אופן נציג מספר דוגמאות, לעורר את לב המעיין. וכל אדם ינהג כהוראת רבותיו, כמובן.

     זכויות יוצרים. יש מי שמתירים לעצמם, לצרוב דיסקים של מוזיקה וכדו', תוכנות למיניהם, בכל מיני התרים שונים ומשונים.

     נזקי שכנים. יש מי שמתירים לעצמם, לבנות ככל העולה על רוחם, לפלוש לשטחים פרטיים או ציבוריים וכדו', לזלזל בתשלומי ועד הבית, להזיק את המרחב המשותף לכל השכנים וכדו', בכל מיני התרים שונים ומשונים.

     רשויות וחברות ציבוריות. יש מי שמתירים לעצמם, לגנוב מחברות ציבוריות כחברות תחבורה וכדו', מעיריות, מהמדינה, בכל מיני התרים שונים ומשונים.

וכאן הבן שואל.

     אנשים מוכנים להוזיל מכיסם ממון רב ע"מ להדר במצוות רבות מאוד, מדוע אם כן נגרע חלקם של דיני הממונות הללו ודוגמתם, הלא מדובר בנושאים הלכתיים במובהק, והדברים וודאי נוגעים לחשש גזל מדאורייתא, ובמקרים רבים, אף יותר מכך. מדוע אם כן אין אנו מוצאים את אותה ההחמרה והדקדוק שקיימים בתחומים הלכתיים אחרים, גם בשטח זה? אותו אדם שרכש אתרוג מהודר בסכום של כמה מאות שקלים, מוכן להיכשל בחשש גניבה, בשביל לחסוך כמה עשרות שקלים?! אתמהא. הלא כל המצוות והאיסורים כולם מרועה אחד ניתנו, ובאותה תורה בה נאמרה מצוות הנחת תפלין, נאמרו אף דיני הממונות. לדוגמה – לֹא תִּגְנֹבו וְלֹא-תְכַחֲשׁו וְלֹא-תְשַׁקְּרו אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ, (ויקרא יט, יא).

     ובכן, כמדומה שבחלק מן הדברים קיים חוסר מודעות לחומרת הדברים. הציבור לא לומד דיו את ההלכות הללו, וחוסר היד עגור גם חסר בתשומת לב. ולמרות  שבעולם הישיבות נלמדים בעיקר מסכתות מסדרי נשים ונזיקין, עדיין הדברים אינם מתורגמים למעשה. כך גם חסרה ה"גירסא דינקותא" לאותם האיסורים. וללא הידיעה, מניין ידעה אדם במה ואיך להיזהר. ולא עם הארץ חסיד, (אבות ב, ה).

אולם, כמדומה שקיימת סיבה עמוקה יותר שמסבירה את הרפיון שקיים בתחום הזה.

השכל עומד בעוכרינו.

     דיני ממונות מוגדרים כ"משפטים" – דברים שהשכל האנושי יכול ומסוגל להבין ולהכיל. הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעיין הנובע – אמר ר' ישמעאל (בבא בתרא קעה ע"ב). וממילא, האדם מרגיש שיש גם לו מה לומר.

     כשאדם בא לשאול את הרב שאלה הלכתית בהלכות בשר בחלב, כשרות, טריפות, או בנוגע לכשרותו של האתרוג, הוא "מסלק" כביכול את שכלו הצידה. מה שיפסוק הרב - "קדוש" בעיניו. כאן ברור לו שאין להגיון האישי כל זכות הבעה. הנושאים הללו הם "חוקים" מטבעם. בדיני ממונות – לעומת זאת – השכל האנושי נוטה אף הוא להתערב. גם לאדם יש דעה. כך, למשל, בנושא "זכויות היוצרים" אומר האדם לעצמו, הלא אותו זמר, מלחין, חברה, וכדו' מרוויחים די, האם ה"צריבה" הקטנה שלי תרושש אותם? האם ביל גייטס יפסיד מכך שאינני קונה את התוכנה שלו כדת וכדין?! וכן על זה הדרך. המוח האנושי הוא "ספק" התירוצים הגדול ביותר. וכשהאדם סומך על שיקול דעתו הבלעדי הוא עלול להגיע לדברים חמורים מאוד.

     הבה נראה מה קרה לאותם חברות שניסו לבנות את סולם הערכים המוסרי שלהם על יסודות השכלה אנושי.

המוסריות ה"אנושית"

     צאו וראו, פעם חשבו בעולם שישנם ערכי מוסר בסיסיים, שהם אוניברסאליים, וכל חברה תקיים אותם בכל מצב ובכל מקרה. והנה, המציאות הוכיחה שכל חברה קבעה לעצמה קודים מוסריים על סמך מה שנראה לה לנכון. והעולם הגיע לכדי עיוותים מחרידים, ה"י. בספרטה חשבו שצריך להרוג ילדים חלשים ובעלי-מום, כדי שלא יסבלו וכדי שלא יפגעו בחישול הצבאי. האסקימואים סברו שיש להפקיר זקנים וחולים, כדי שלא יהיו נטל על הצעירים והחזקים. והגרמנים י''ש חשבו שנכון מאוד לרצוח את הגזעים ה'נחותים', כדי לשמור על עליונותו של 'הגזע העליון'. וכך – להבדיל – לצערנו הרב, גם כיום בארצנו הקדושה יש מי שחושבים שמותר להרוג בני אדם במקרים מסוימים, תחת השם: "המתות חסד". כך גם בנושא הפלות העוברים ה"י – היד קלה על ההדק, לצערנו.

     כל חברה כזאת הייתה יכולה להגן בהיגיון רב על 'ערכיה', ולהסביר מדוע הם מוצדקים ונכונים ביותר. ובאמת, מניין לנו שהם אינם צודקים? מהיכן אנו שואבים את הביטחון שהתנהגותם הייתה בלתי-מוסרית, מחרידה ופושעת? האם הרוב קובע בשאלות של מוסר וערכים? ואם הרוב הופך את דעתו, האם ערכי המוסר משתנים על-פי תנודות דעת-הקהל?

     יש לנו בסיס איתן אחד – התורה. בתורה מסר לנו הקב"ה את הקודים המוסריים האמתיים, וכך אנו יודעים מה נכון ומה פסול, מה מוסרי ומה בלתי-מוסרי.

     חברה שאינה משתיתה את המוסר של העל אמונה בבורא עולם, עלולה לחטוא לא רק באימוץ נורמות אכזריות ורצחניות, אלא עלולה לפנות גם לקצה השני – למוסריות-יתר, מוסריות מעוּותת ומזויפת. כך אנו מוצאים כיום בתוכנו מי שחסים ומרחמים על פושעים רצחניים, נטולי צלם אנוש. זה מה שקורה כאשר המוסר נשען על מחשבה אנושית ואין לו עוגן מוצק שמקורו בצו א-לוקי.

     מתברר שגם כדי לקיים דיבר פשוט כמו 'לא תגנוב' נדרשת התגלות א-לוקית אדירה. השכלה אנושי יודע להיות ערמומי ומפותל כדי למצוא צידוקים לכל דבר. הוא כבר יטהר את השרץ בק"ן טעמים. הוא יסביר שבעצם זו לא גנֵבה, אלא הלוואה לזמן קצר, "השלמת ציוד".... ובכלל, למה לא לקחת קצת מכספו של איש עשיר, שהכסף הזה לא חסר לו, ואולי הוא אפילו לא ירגיש בהיעלמותו. מחסנית התירוצים תספק נימוקים בשפע.

     כך, שעל כורחך אתה למד כי המוסר אינו יכול לעמוד בפני-עצמו, כי ליד התבונה וההיגיון, אלא הוא חייב להתבסס על צו א-לוקי עליון. ערכים שמתבססים על ההיגיון האנושי בלבד – הם בהכרח מעוּותים ובלתי-נכונים. ואם הדברים נכונים ביחס לערכי המוסר הכלליים, הרי שבנוגע לדיני ממונות הם מקבלים משנה תוקף. כאמור, השכל שמתערב בדיני הממונות הוא בעוכרינו. אנו עלולים להיכשל באיסורי גזל חמורים "בזכות" השכל שלנו.

     ההכפפה למשפטי התורה. ככל שהאדם יכיר יותר ויותר בדעתו, כי קיים בעולם – מקור הוראה אחד לכל נושא שהוא – התורה, כך ממילא הוא גם לא ייכשל באותם החלקים שבדיני ממונות. ברור, שיש בדיני ממונות חלקים "שכליים", כאמור. ישנם משפטים רבים בדיני התורה שהם קרובים אל השכלה אנושי. אולם, לפני הכול ואחרי הכל, עלינו לזכור כי לא שכלנו הוא שקובע. כאמור, העוגן המוצק ביותר עליו – ורק עליו – אנו יכולים להישען הוא הצו הא-לוקי, אל הצו הזה אנו צריכים להכפיף את דעתנו. לכן, גם משפטים "שכליים" לכאורה כמו 'לא תרצח' ו'לא תגנוב' ניתנו לנו באותו מעמד א-לוקי נורא-הוד – מעמד הר סיני עליו קראנו בפרשת השבועה קודמת, הדבר נועד להטמיע בתודעה ושקיומן של המצוות האלה צריך להיות מבוסס על אותה התבטלות וקבלת-עול שאנו חשים כלפי מצוות על-שכליות. כשם שאין איש מעלה על דעתו לערב את שכלו בענייני שבת וטומאה וטהרה, אלא הוא מקבל ללא היסוס את הכתוב בתורה – כך עלינו לקבל בקבלת-עול מוחלטת את פסק התורה בעניינים שבין אדם לחברו. כי האמונה והכניעה המוחלטת לצו הא-לוקי הן הבסיס האמתי של המוסר.

אות אחת שמלמדת

     הדבר רמוז באות הראשונה שפותחת את פרשתנו. וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם .מה פשרה של האות 'ו' "ושפותחת את פרשתנו? מפרש רש"י: כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. מדוע דווקא בפרשה זו הדגישה התורה כי הדברים נאמרו בסיני? הלא התורה כולה היא תורת ה' שניתנה בסיני? [בפשטות, ההסבר הוא, שמכיוון שהפרשה הזו סמוכה למעמד הר סיני – ממילא הדגישה זאת התורה כאן.]אלא, שהתורה רמזה כאן רמז עמוק מאוד.

     פרשת משפטים עוסקת רבות בענייני בין אדם לחברו. דיני מזיק וניזק, טוען ונטען, עבדים, שומרים, אבות הנזיקין, ועוד ועוד. באה התורה ואומרת לנו: "דע לך, גם אם אתה מבין בשכלך את ההלכות הללו,  דבר אחד יסודי אל תשכח – מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". התורה כולה שניתנה בסיני מקשה אחת היא. אל תפריד ואל תבדיל. אל תחמיר בהידור האתרוג ותקל בהלכות גניבה. המקור זהה לשניהם, וממילא צריכה להיות הזהירות שווה בשניהם.

     ניתן לסכם את הדברים במשפטים הבאים:

     הדרך איך להתנהג עם האחד (החבר) – נגזרת דרך היחיד והמיוחד (הקב"ה).

     ובמקביל, הדרך אל היחיד והמיוחד עוברת גם דרך היחס אל האחד.


''ואלה המשפטים" (כב א)(הבעלש"ט זצק"ל)

אמרו חז"ל: כשאדם בא לפני בית-דין של מעלה, שואלים אותו בתחילה: "נשאת ונתת באמונה?", ורק אחר כך שואלים אותו: "קבעת עתים לתורה?". ללמדך, שאם אין אדם מקיים את הדינים שבין אדם לחברו, אין ערך לקביעת עתים לתורה שלו.


ואֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (כא א).

     פעם ציוו הרבי ישראל בעל שם טוב הקדוש את תלמידו המגיד הקדוש ר' דוב בער זי"ע, לנסוע ליער אחד ולהתעכב שם סמוך לאילן מסוים שפלג מים זורם תחתיו. לא שאל ר' דוב בער למה ולשם מה עליו לנסוע, אלא מיהר וקיים את מצוות רבו הקדוש.

     בהגיעו אל היער, מצא את העץ שאליו התכוון הבעל שם טוב, הסתתר מאחוריו והמתין לבאות. כעבור שעה קלה הגיע לשם איש הדור בלבושו. האיש, עשיר לפי מראהו, התיישב למרגלות העץ, ולאחר שנח זמן מה בצל האילן ושתה ממימי הפלג הזורמים לידו, קם והמשיך בדרכו. הסתכל ר' דוב בער על המקום שישב בו האיש וראה  כי השאיר שם את ארנקו. מסתבר שנפל מכיסו בלי שירגיש, חשב, ושוב הסתתר וחיכה.והנה הגיע אל היער עובר אורח נוסף, ראה את הארנק, הכניסו לכיסו והלך. מיד לאחר מכן הופיע אדם שלישי, שלפי מראהו ולפי לבושו נראה עני חסר כל, התיישב ליד העץ ולאחר שעה קלה נרדם בצלו.

     ר' דוב בער עדיין עמד והמתין,והנה הגיע האיש הראשון. אין זאת אלא שהבחין באבדתו וחזר לחפשה במקום שבו נח. כשראה את העני שוכב למרגלות העץ, חשד בו כי גנב את ארנקו, העירו ודרש ממנו להחזירו לו. טענותיו של העני, כי לא מצא ארנק וכי אינו יודע כלל מה נדרש ממנו, לא הועילו לו. בעל הארנק התקצף והכהו מכות נמרצות. כשראה, כי הנה עוד מעט תפרח נשמתו של המוכה, הניחו והסתלק לדרכו. ר' דוב בער לא הבין דבר ממה שראה ושמע. כשחזר אל רבו, הסביר לו הבעל שם טוב את פשר הדברים.

     "ללמדך שלחתיך", אמר הבעל שם טוב, "דע כי האנשים אשר ראית ביער, נמצאים בעולם בגלגול שני. בגלגול הראשון היה בעל הארנק נתבע בדין מסוים ומוצא הארנק היה התובע אותו. העני שקבל מכות נמרצות היה הדיין של השנים. לפי הדין היה הנתבע חייב לשלם, אלא שאותו דיין עיוות את הדין ופסק לזכותו. בהגיעם שלשתם לבית דין של מעלה, נגזר עליהם לרדת פעם נוספת לזה העולם כדי לתקן את אשר עיוות, וכך נשתלשל והדברים: התובע קיבל את כספו, הנתבע שילם והדיין ספג ממנו מכות על שגרם לו לחטא ולעכב בידו ממון זרים.

     וזהו שאמרו בזוהר הקדוש – הוסיף הבעל שם טוב ואמר למגיד - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" הא רזא דגלגוליא(פירוש: זהו סוד הגלגולים). לכן יש ולעיתים מתחייב אדם בדין תורה לשלם, בעוד שלמעשה אין הוא חייב. או יתכן שהתובע הביא עדי שקר שלא הוכחשו או שהדיין עיוות את הדין ופסק שלא כהלכה, ואז עומד האדם ולבו עליו מר וכואב: הייתכן?! זועק הוא האין דין ואין דיין?! אלא שאין הוא יודע כי יתכן והפעם הוא אמנם זכאי, אולם בגלגולו הקודם יתכן שנתחייב ממון לפלוני, ממון שלא שילם, ועתה נתבע הוא לשלמו, כי אכן יש דין ויש דיין"!!! זיע"א.


ואֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (כא א). (מובא בבית יצחק)

     אשר תלמדם לא נאמר, אלא תשים ופירש רש"י כשולחן ערוך ומוכן לפני האדם. אחד מחסידי הרי"ם הקדוש זי"ע התנצל לפניו, אודות שכחה שישלו והוא שוכח מה שלומד, ואמר לו הרי"ם,האם הזדמן לך פעם שלקחתה כף לאכול ושכחת לשים הכף לפה רק נתת את הכף תחת האוזן. וענה החסיד הנ"ל איך יתכן לשכוח האיך לאכול ושלא לתן האוכל להפה, אשר בזה כל החיות של האדם, וענה לו הרי"ם, אם כן איך יתכן שאתה שוכח התורה אשר בזה תלוי כל חיות האדם, כי מזון הנשמה כמו האוכל מזון לגוף, וזה שאמר דוד המלך ע"ה(תהילים קיט,צג)לעולם לא אשכח פיקודיך כי בם חייתני.


ואֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (כא א).(אמרות חכמה)

     שאל שר אחד, את הצדיק מאפטאר' אברהם יהושע העשיל זיע"א, אצלנו מי שיש לו תביעה על חברו מגיש כתב תביעה לבית המשפט והשופט קובע תאריךהמשפט, בינתיים יש לו לשופט שהות לעיין בדבר, וכשמגיע זמן המשפט מעמידים שני הצדדים עורכי דין, דנים ומתווכחים, ואחר כך מוציא השופט פסק דינו, ויש גם אפשרות לערער וכו', ואילו אצלכם היהודים באים פתאום לרב מציעים את הטענות, והרב כמעט תמיד פוסק מיד. הייתכן שיש בנוהל כזה משפט צדק. ענה לו הרה"ק מאפטא, אמשול לך משל, פעם רדף זאב אחרי שה והשיגו, כשעמד לטורפו הגיע פתאום הארי והוציא את השה מידו של הזאב, טען הזאב, הרי זו גזלה ממש, הלכו שניהם להתדיין לפני השועל, פסק השועל, יחלוקו, חצי לארי וחצי לזאב,ומי יחלק את השה כדין, נמנו וגמרו שהשועל יחלק,

     מחלק השועל את השה לשנים וקובע שאין החלקים שווים, נשך קצת מאותו החלק שנראה לו יותר גדול, כדי להשוות לשני, אלא ששוב נראה לו שעכשיו זה קטן יותר מדי ונשך מהשני, וכך נשך פעם מחלק זה ופעם מחלק זה, עד שלא נשאר כלום בשביל בעלי הדין. אמר לו הרה"ק מאפטא, כך הוא אצלכם, אתם מתדיינים ומתדיינים, מעמידים עורכי דין ומערערים, ובסופו של דבר ההוצאות ושכר הטרחה ה"שושבינים" אוכלים את הכל ולא נשאר כלום בשביל בעלי הדין.אבל אצלנו משתדל הרב לפסוק מיד, או לעשות פשרה וכך נאה ויאה לו, לקפח את שני הצדדים גם יחד.


רוצה תלמיד בקב שלו (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

      מיד לאחר מתן תורה צוללים למערכת הדינים המקיפים של פרשת משפטים. חמישים ושלש מצוות. כשישית מכלל מצוות ה' וחוקיו מרוכזים בפרשה אחת. איך מתמודד מורה עם הוראה כה מרובה? איך יְלמֵּד משה פרשה כזו ארוכה ומורכבת, רוב גופי תורה, דיני נפשות וממונות, מועדי ישראל ומצות התלויות בארץ. הכיצד?

     המתבונן בפתיחת הפרשה, בפסוק הבודד לפני הדינים, מגלה מענה והנחייה. וְאֵּלֶּה הַּמִּשְפָּטִּים   אֲשֶׁר תָּשִׂים לפנֵיהֶם. לא אשר תְלַּמְדֵּם, לא אשר תְַּצֵוּם, אלא אשר תשים לפניהם. וכדברי רש"י המצטט חז"ל במכילתא ''להבינם טעמי הדבר ופירושו, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם'. על המלמד להגיש ולערוך את החומר בהטעמה, בבהירות ובדרכי הוראה מותאמים, ובכך הוא מגרה את רצון התלמיד, לקראת הלמידה.  רש"י הקדוש מלמדנו כאן עוד, שלאחר הגשה ועריכה כראוי, בכלל לא נאמר שהרב מלמד! הוא רק שָּם לפניהם. הוא מעורר עניין עד שהם 'יושיטו יד' וילמדו בעצמם. בצורה זו של לימוד, בה התלמיד הוא המורה של עצמו, הוא המעיין, הוא המשנן והוא המתבונן, נעשית התורה למעשית ומעניינת.

     בראש ספר תהלים, משבח דוד המלך את האיש אשר בְתוֹּרַּת ה' חֶּפְצוֹּ ובְתוֹּרָּתוֹּ יֶּהְגֶּה יוֹּמָּם וָלָּיְלָּה. דורש רבא (מסכת ע"ז י"ט) שלפני הלימוד נקראת תורת ה', ולאחר הלימוד נקראת התורה על שם הלומד, תורתו, שלו. כי הוא השקיע.  תלמיד זוכה להתחבר לתורה, לחוש שהיא שלו, לאחר שיגע בעצמו בהבנה, בביאור ותרגום, בסיכום ובעריכה. רַּבוֹּ המומחה מכיר בכך שתפקיד המלמד הוא לכוון את הכיתה ללמידה אקטיבית, ולא שידרוש הוא בפני גופים פאסיביים. הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצ"ל התאונן על שאדם לומד לדבר, לפני שלומד לשתוק. אמירה זו נעוצה ונחוצה גם בעולם ההוראה. וכך היה שגור בפי המחנך רבי חיים יהודה יעקובזון, מדמויות ההוד בת"ת עץ חיים הירושלמית, "מלמד מומחה מרבה לשתוק - כי את רשות הדיבור הוא מוסר לתלמידיו ..

     זוכרים את המכולת שלפני עשרות שנים? דלפק רחב חוצץ בין החנווני לבין לקוחותיו. הם מבקשים והוא מגיש. בזריזות מְאַּתֵּר הוא כל מוצר בין-רגע, מושיט ואורז. סמל של יעילות ומומחיות. אין כמוהו! אך בדקו ומצאו כי שיטה זו, בה הַזבָּן ניצב במרכז, והכול מתנהל על-ידו ואין זולתו, מונעת הרחבת העסק ומגבילה את סל הקניות. עברו לשיטה חדשה, בה הלקוח הוא הדומיננטי. הוא עובר בין המדפים וממלא בעצמו את עגלת קניות. והנה ראו זה פלא! הצריכה גברה, המוצרים התרבו, עד שלא נותר כל דמיון בין 'המכולת של פעם' לבין החנויות של היום. החנווני איבד אמנם את 'מעמדו', כבר איננו 'כל יכול' בעיני ילדי השכונה, אך חשבון הבנק שלו מאושר. כשמעבירים ללקוח את השליטה הוא שוקע ברכישה. במקום שאתה תמכור, עדיף שהם יקנו. כשמעבירים את כוח הלמידה לידי התלמידים, לאחר שהמלמד שם לפיהם כשולחן הערוך, מכוון ומדריך - אך הם הלומדים, תעלה איכות הלמידה. ככל שהמחנך מקטין את עצמו, כך הוא מגדיל את תלמידיו. הוא מעודד לחשוב ולהתבטא, לפעול ולחקור. נגלה רמה אמתית של חשקת ואהבת התורה. כוח זיכרונם ילך ויתחזק (מי לא זוכר את ה'חבורה' ואת ה'מערך שיעור' שהכין בעצמו לפני שנים?) נגלה איכות של לימוד, איכות הנשמרת. על המלמד להעמיד את הסולם, אך על התלמידים לטפס. וכאשר הם מטפסים, יגיעו לגבהים בתורה, יבנו אישיות רוחנית, מתוך שלווה ושמחה, כי ירוו נחת מעצמם ומתורתם. שלהם.

בהצלחה בעבודת הקודש!


הרבי והנהר

     מסופר על החסידים בבעלז שהתפרנסו מכריתת עצים. בכל שנה המתינו לחורף הקר שאז האגם קופא ובאמצעות משטח הקרח החלק יכלו החסידים להוריד את בולי העץ במורד הנהר הקפוא ולסחור בהם.

     חורף אחד הנהר לא קפא, והדבר היה מצער מאוד שהרי כל פרנסתם לכל השנה הייתה תלויה בכך. החסידים המיואשים פנו לאדמו"ר מבעלז בטענה שהנהר לא קפא כבכל שנה. הרבי שאל את חסידיו את אלו מן פרשיות התורה מלמדים לתשב"ר שבעיירה. ענו לו החסידים שהחליטו השנה בחדרים להתחיל דווקא מפרשיות דברים, שהרי מדובר בפרשות קלות יותר שיותר נוח להסביר לילדים הרכים. ענה להם הרבי מבעלז שבוודאי זאת הבעיה, פרשיות דברים רגילים ללמד בקיץ, כעת בחורף התינוקות של בית רבן לומדים פרשיות שזמנם בחודשי השנה החמים. מיד פקד על החסידים להחזיר את מערכת הלימודים כפי שהייתה על מנת "להחזיר" את החורף למקומו הראוי במעגל השנה. התורה משפיעה על המציאות בעולם!


ישראל עבדי הם, ולא עבדים לעבדים!

      רש"י בפרשתנו מביא טעם לרציעת אוזנו של העבד לאחר שמסרב לצאת לחופשי. מבואר בשם המכילתא, כי אותה האוזן ששמעה במעמד הר סיני "לא תגנוב" והלך וגנב תרצע וכו'. וכן אוזן ששמעה כי לי בנ"י עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע וכו'. עולה כאן קושיא גדולה: מדוע אותו עבד שנמכר בגניבתו או שמכר עצמו לפני שש שנים, נענש ברציעת אזנו רק כעת כאשר הוא מסרב לצאת לחופשי? מדוע התורה מעכבת את עונשו  ברציעת האוזן עד הצהרתו "לא אצא חפשי"?

     הסביר יפה בספר "ואביטה אורחותיך" שכאשר האדם נופל בעבירה, אם הוא מתמלא ברגשות של בושה וחרטה יש בכך תועלת שלא יחזור שוב לאותו החטא. האדם שמודע לחומרת העבודה הרוחנית, בנפילתו הוא חש חוסר נעימות ומבקש שלא להתקרב שוב לאותה תהום מרה של החטא והעבירה. לעומת זאת כאשר האדם מרגיש בנוח עם העבירה ואינו מתקומם כנגד עצמו ואינו מתבייש מהחטא, הוא רחוק ממסלול של תשובה ותיקון וקרוב שיחזור לאותו החטא.

     העבד לאחר שש שנים של עבדות בעקבות העבירה שביצע מצהיר כי הוא אוהב את אדונו ואינו חפץ לצאת לחופשי. למעשה אותו העבד לא זכה להשלים את אותו התהליך של בושה וחרטה שהרי הוא אוהב את אדונו, משמע שהוא אוהב את העונש ומרגיש בנוח עם מציאות חייו כעבד. הוא אינו מבין שעצם היותו עבד למישהו הרי מונע ממנו להיות עבד מושלם להקב"ה ולהשתלם בעבודת ה'. אותו העבד המסרב לצאת לחופשי אינו נרתע או סובל מעונש העבדות, להיפך, הוא אוהב את חיי העבדות, ומה יגרום לו לא לחזור על גניבתו פעם נוספת? מה יגרום לאותו העבד להבין שעצם עבדותו לבשר ודם מונע ממנו את שלימות עבודה להקב"ה? לפיכך לאחר שנים של עבדות ללא לקח ומוסר, העבד נענש במרצע באותו איבר שבו שמע את הקול במעמד הר סיני, בדיברה ראשון בו הופיע הקב"ה לעיני עם ישראל "אנכי ה' א-לקיך". אותו העבד לא השכיל לעורר את עצמו לתכלית הנכונה והראויה של החיים להיות עבד להקב"ה אפילו לא חרשים של עבדות, לפיכך התורה מצווה להטיל בו מום באותה האוזן הערלה.

     ולפי זה אפשר להבין מדוע נאמר בתורה "והגישו אל הדלת או אל המזוזה" למה דווקא אל המזוזה? וי"ל ע"פ מה שאמרנו לעיל שהרי במזוזה נאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". דהיינו מה כת' במזוזות – יציאת מצרים, להורות שהוא היה צריך להבין שתכלית יצי"מ היא להיות עבד להי"ת ולא לאחרים ולא כמו מה שהוא עשה כעת להיות עבד לאדונו לעולם, וכמ"ש הרמב"ן סוף פרשת בא. לפי המתבאר לעיל מובן מדוע הקפיד הנביא ירמיה על בנ"י שלא קיימו מצוות עבד עברי כדבעי, ולא שחררו את עבדיהם העבריים בשנה השביעית, כי מהות מצווה זו היא ההבנה והיישום בפועל של זכר יצי"מ. עלינו להיות עבדים רק להקב"ה ולא לאף ישות אחרת שיעכב בעדנו להשתעבד בכל כחנו לקוב"ה. לכן נענשו ע"ז בגלות, כיוון שע"י גלות מתחזקת ההבנה שאין אדם ריבון על פעולותיו, על עתותיו ועל מקומו, כמו שלמדו עם ישראל על בשרם בשעבוד הקשה של מצרים, ואלה שלא קיימו המצווה צריכים לחזק הבנה זו שלמהות זכר יצי"מ מהגלות.

     יה"ר שנזכה להיות עבדים נאמנים, תוך מסירות ואהבה למלך מלכי המלכים הקב"ה.


כי תקנה עבד עברי (כא,א)

כה מרומם היה מעמד הר סיני, כה מפעימה הייתה קבלת התורה. ההר הבוער באש עד לב השמים, חושך ענן וערפל. קול השופר המאוים, אש הלפידים, עמודי האור. לגיונות מלאכים. שבעתה רקיעים נפתחו לפניהם והשיגו את הנעשה בבריאה כולה: "אתה הראת לדעתכי ה' הוא הא-לקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד!" המעמד בו ניתנה לנו התורה, המקיפה את כל חיי האדם – מעריסת ועד יומו האחרון. דיני מאכל ומשקה, דיני ציציות ותפילין, תרי"ג מצוות. בהר סיני שמעו את הדיברות. מבקשים הם להמשיך ולשמוע מה עליהם לעשות. במה היינו אנו פותחים את מקבץ הדינים? בהלכות שבת וחג? הלכות השכמת השחר ותפילה? או שמא הלכות איסור והיתר, כשרות וטהרה? ובמה פותחת התורה? "כי תקנה עבד עברי"! והרי ציצית ותפילין, כשרות וטהרה, שבת וחג, נהגו באותו דור, נהגו מיד. ודיני עבד עברי לא נצרכו להם בדור המדבר. דור עמוס בביזת מצרים וביזת הים. דור אוכלי המן והשלו, דור שלא חסר דבר!

     יתר על כן: מי שיודע כיצד התייחסו לעבדים, ולא רק בעולם העתיק. עד לפני כמאתיים שנה. איך התייחסו אליהם בארצות הברית, ולא רק בארצות האיסלם, הודו או סין. איך התייחסו לצמיתים, לווסלים ולמוז'יקים בארצות אירופה וברוסיה. כתשעים אחוז מהאוכלוסייה משוללים היו זכיות אזרח, נתונים להתעללות האצילים והפריצים, מועברים מיד ליד כעדרי צאן ובקר. והנה, הציווי הראשון: "כי תקנה עבד עברי"! אבל היא הנותנת. דווקא זו המצווה הראשונה, הידיעה הראשונה שיש לדעת על הוראותיה של התורה הא-לוקית. מהפך חד כל כך, שינוי ותפנית בתפיסת העולם: כל ישראל בני מלכים הם, אין יהודי עבד! כשכיר הוא. אמנם לא שכיר יום ושכיר שנה אלא לשש שנים. ועל האדון לכלכלו, ולדאוג לרווחתו: "כי טוב לו עימך". אם יש לו כרית אחד בלבד, יתנו לעבדו! לדאוג לעבד, ולכלכלת בני משפחתו. ואם ירצה העבד להמשיך ולהשהות בבית החם, להתמיד בעבדותו – גם אם לא לנצח, גם אם עד היובל בלבד – מעורר הוא הקפדה: "אוזן ששמעה על הר סיני: כי לי בני ישראל עבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, תרצע!"

     פרשה זו, לא ללמד על עצמה בלבד יצאה. באה ללמד את בני ישראל איך מסתכלת עליהם התורה, איך צריכים הם להתייחס לעצמם!

והנה העבדות בטלה בדורנו, העבדים שוחררו. אבל רבים כל כך אלו "ההולכים וקונים אדון לעצמם", הופכים עבדים מרצונם: עבדים לעבודתם השוחקת והמתישה, עבדים לרמת החיים הגואה וגואה, ליתרת החובה ולתשלומי המשכנתא, לרכב ולטיול השנתי. עבדים מרצון, עובדי כפיה. אין להם פנאי למשפחה, ואין להם פנאי לילדים. והנורא מכל, אין להם פנאי לעצמם! לא לשיעור תורה, לא להרצאה מרחיבת אופקים, לא לשיחה משפחתית מגבשת. ולא עד שנת היובל בלבד... ועליהם לדעת, שהפרשה הראשונה שלאחר מתן תורה שוללת את דרכם. שתיכף ומיד בהתחלה הזהירה התורה: לא זו הדרך, תן חרות לעצמך! ואין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה!


"כי תקנה עבד עברי" (כא א)

     התורה הקפידה מאד על כבודו של עבד עברי.

     וכך כותב הרמב"ם להלכה (משנה תורה, ספר קניין, הלכות עבדים, פרקא, הלכה ז'): "כל עבד  עברי – אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או יחלוץ לו מנעליו:  שנאמר "לא תעבוד בו, עבודת עבד" (ויקרא כה,לט).  אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר "כשכיר כתושב, יהיה עימך" (ויקרא כה,מ).

     ונשאלת השאלה: הרי אחרי הכול מדובר כאן בגנב על מה ולמה כל הכבוד הזה והרחמים הללו מגיעים לו?! והתשובה לכך פשוטה: שהשופט הוא האבא של  הגנב – הוא מרחם עליו ומבקש שיחזור למוטב... הקב"ה חס על אותו מסכן שנאלץ לגנוב ולא מאפשר לבזות את הבן שלו בשביל מעידה שמעד...

     כדי להבין מהי הדרישה בכבוד  הזולת ועד היכן היא מגיעה נביא מעשה שהגיע אל הרב משה פיינשטיין זצ"ל: מסופר על מורה מתלמוד תורה בארצות הברית, שפגע בתלמידו ובעקבות כך עזב הילד את כותלי המוסד. ההורים דיווחו כי הילד עלה לישראל והוא לומד שם בישיבה. לאחר 20 שנה אחד מתלמידי אות הכיתה, הגיע למוסד לחולי נפש וזיהה שם את אותו התלמיד הפגוע. לשאלתו מה הוא עושה שם? השיב כי הוא מאושפז כאן כבר 20 שנה – מפני שלא יכול לשאת את הבושה והפגיעה שפגע בו המורה. התברר בין היתר שהוריו שיקרו והחביאו את עובדת הילד החולה באמתלה שהוא עלה לישראל. התלמיד הזדעזע ורץ לספר לרבו, זה מיד עזב הכול ונסע לבקש מחילה מהחולה.

     כשהגיע לבית הרפואה הזדעזע עד כמה כעס אצור באותו תלמיד וכל תחנוניו למחילה לא הועילו. עד שמצא לו אותו בחור פתח לקבל את סליחתו כשבפיו הדרישה הבאה: "כשם שפגעתי בי בנוכחות כולם – אמחל לך בנוכחות כולם. זה המעט שתוכל לעשות על הרס חיי במשך 20 שנה... יכול היה לי להיות לי כבר ילד בגיל בר מצווה..."

     המלמד לא אחר לעשות את אשר ביקש הלה. משם נסע אל בית הספר לבדוק את רשימת התלמידים שהיו באותה כיתה ולהזמינם.  לאחר טלפונים התברר לו ששניים אינם בין החיים, 4 נמצאים בישראל ושניים שליחי חב"ד,אחד באוסטרליה והשני בבומבי. הוא לא חשב פעמיים, ניגש לסוכנות נסיעות וביקש להזמין כרטיסים ל- 4 ימים לכל השש התלמידים. עד מהרה התברר לו כי ה"סליחה" מאד יקרה ועלותה כ-17 משכורות (שנתיים עבודה ללא תענוגות).

     בצר לו פנה אל רבי משה פיינשטיין זצ"ל ולאחר שסיפר את הסיפור, שאל האם נדרש הוא לשלם סכום גדול שכזה עבור מחילה?! רבי משה קם והטיח כלפיו: "תתבייש לך! אתה שואל אותי האם להוציא סכום כזה?! אילו היית דורס כושי במנהטן ונמצאת אשם, והיו גוזרים עליך שנתיים בכלא,  והיית נדרש לקחת עורך-דין בסכום כפול האם היית בא לשאול אותי?! היית רץ ומשלם, רק לא לשבת בבית סוהר... אתה לקחת ילד וכלאת אותו 20 שנה בבית חולים לחולי נפש. אין לך על זה מחילה!!! לאן התדרדרנו, ואתה מחנך בישראל?!...

כמה התורה הקפידה על בזיונם של אנשים. ואפילו על גנב קל וחומר על אחרים שלא עשו מאומה...

 

 

"כי תקנה עבד עברי..." )כא, ב( )אלשיך(

צריכים להבין: הרי הוא נעשה עבד רק אחרי הקנייה, ומדוע כבר קוראו הכתוב עבד? אלא שרמזה

כאן התורה לקונה, שידע שהוא קונה עבד ששייך כבר לאדון אחר, לאדון העולם.

תורתנו הקדושה, יקרה מפנינים! )כא,ב( )הרב ראובן שמעוני(

כִּי תִּקְנֶּה עֶּבֶּד עִּבְרִּי... אִּם בְגַפ׫ יָּבאֹ בְגַפ׫ יֵצֵא אִּם בַעַל אִּשָּה הוא וְיָּצְאָה אִּשְׁת׫ עִּם׫: אִּם אֲדנָֹּיו יִּתֶּן

ל׫ אִּשָּה וְיָּלְדָּה ל׫ בָּנִּים א׫ בָּנ׫ת, הָּאִּשָּה וִּילָּדֶּיהָּ תִּהְיֶּה לַאדנֶֹּיהָּ וְהוא יֵצֵא בְגַפ׫: וְאִּם אָמרֹ יאֹמַר הָּעֶּבֶּד

אָהַבְתִּי אֶּת אֲדנִֹּי אֶּת אִּשְׁתִּי וְאֶּת בָּנָּי לֹא אֵצֵא חָּפְשִּׁי... וְרָּצַע אֲדנָֹּיו אֶּת אָזְנ׫ בַםַרְצֵעַ וַעֲבָּד׫ לְעלָֹּם: )שמות

כ"א ב' ו'(. -

ידוע הדבר ומפורסם העניין שתורתנו הקדושה מכונה "מים שאין להם סוף" והיא נדרשת בפרד"ס

ביאורים ופרד"ס דפרד"ס ומכל מילה ואות ותג שבה ניתן ללמוד הלכות וחידושים רבים כפי שדרש רב

חסדא בגמרא על המילים "קווצותיו תלתלים" שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ שבאותיות התורה תילי -

תילים של הלכות )עירובין כ"א ע"ב(, וכן מצאנו בגמרא שרבי עקיבא היה דורש "כתרי אותיות"

)מנחות כ"ט ע"ב(.

בפרשת השבוע אנו רואים דוגמה נפלאה לכך, כאשר בין שורותיה של פרשייה העוסקת בנושא

תמים ולא נעים ]מכירת עבד עברי[ זרועים חמישה פנינים יקרים וקדושים הגדושים ביראת א לוקים - -

ומוסר השכל רם ונישא, ושווים יותר מכל הון וממון ודמיון שבעולם ואלו הם: -

= פנינה ראשונה =

אִּם אֲדנָֹּיו יִּתֶּן ל׫ אִּשָּה וְיָּלְדָּה ל׫ בָּנִּים או בָּנות, הָּאִּישָּה וִּילָּדֶּיהָּ תִּהְיֶּה לַאדנֶֹּיהָּ )כ"א ד'(.

* אִּם אֲדנָֹּיו ה'. -

* יִּתֶּן ל׫ אִּשָּ ה משפיע על האדם שפע.

* וְיָּלְדָּה ל׫ בָּנִּים א׫ בָּנ׫ת נהיה לאדם הצלחות והישגים. -

* הָּאִּשָּה וִּילָּדֶּיהָּ תִּהְיֶּה לַאדנֶֹּיהָּ צריך האדם להפוך את כל השפע וההצלחות, לכלי עזר בעבודת ה'. -

פירוש: כל אדם באשר הוא, יש לו מתנות רבות שקיבל מהבורא. בריאות, אישה, ילדים, בית, מעמד

חברתי וכו'... כמובן שבהתחלה האדם אומר לה' תודה על כל מתנה ומתנה שהבורא נותן לו. על

האישה המעולה, הדירה הנפלאה, הילדים המתוקים... אלא שאט אט האדם מתרגל לכל הטוב

המקיף אותו ומסתכל עליו כמובן מאליו, והוא שוכח מעט את נותן המתנה את הבורא. -

התופעה מצויה יותר "בשעת צרה" כאשר האדם נקלע למשבר ורואה שסיכויי הצלחתו קלושים

ותלושים, והוא מבקש את עזרת הבורא. באותו רגע רעוע הוא מרגיש את אפסיותו וקטנותו מול

הבורא הגדול והוא מנסה לשכנע את הבורא הכל יכול שיושיעו מצרתו, והוא מבטיח לה' שמהיום -

הוא יהיה יותר בסדר. אך לאחר שהישועה באה והצרה עברה והסכנה חלפה ההתלהבות הרוחנית -

שלו נעלמת ונמוגה, והקשר הטרי שלו עם הבורא מתקרר ומתדרדר מתערער ומתפורר.

מספר תלמיד חכם אחד שיום אחד הגיע לפתח ביתו יהודי וביקש ממנו שיעשה לו "התרת נדרים".

שאל הרב את היהודי במה בדיוק מדובר? והיהודי השיב: בזמן מלחמת המפרץ גרתי ברמת גן באזור

שבו ראיתי היטב את הטילים ואף שמעתי את פיצוצי הסקאדים, והיו פעמים שבאמצע הלילה הייתה

אזעקה ועד שקמתי והתמקמתי בתוך החדר האטום הטיל כבר הספיק לנחות ולהתפוצץ, והייתי עד -

לפטריית האש ולרעש וההדף הגדול. כבוד הרב, באותה תקופה הפחד שלי היה נורא! העתיד היה

מעורפל ולא ידעתי מה יהיו תוצאות ההפגזה הבאה של הרודן והצורר סדאם חוסן ימ"ש וכל שכמותו,

וביקשתי מה' שיושיע אותי מהפחדים וייתן לי רוגע נפשי, וכדי לרצות את ה' לקבל את בקשתי -

נדרתי נדר להתחיל לשמור את השבת. אך כעת המלחמה נגמרה והבעיה נפתרה, ואני מבקש מהרב

שיעשה לי "התרת נדרים" על זה שנדרתי לשמור שבת.

הנה לנו סיפור חמוד המשקף הרבה בני אדם, שבשעת צרה הם מתקרבים לה' ומבקשים ממנו

ישועה ועזרה ולאחר שהצרה חלפה הם מתרגלים לישועה ושוכחים את המושיע, את הבורא. באה -

פרשתנו ומזכירה לנו:

אִּם אֲדנָֹּיו יִּתֶּן ל׫ אִּשָּה אם הבורא משפיע על האדם שפע... -

וְיָּלְדָּה ל׫ בָּנִּים א׫ בָּנ׫ת האדם מקבל ישועות והצלחות והישגים... -

הָּאִּשָּה וִּילָּדֶּיהָּ תִּהְיֶּה לַאדנֶֹּיהָּ גם לאחר שקיבל האדם את הישועה עליו לזכור תמיד את "האדון - -

המשפיע" ולהפוך את כל השפע וההצלחות לכלי עזר בעבודת ה', ולא לעשות מהשפע עיקר -

ומהבורא טפל חלילה.

ואיך באמת הופכים את השפע לכלי עזר בעבודת ה'? זכית למתנה הנפלאה שנקראת ילדים?

תעניק להם חינוך יהודי "מושלם", ותשמח את הבורא בפירותיך המתוקים... זיכה אותך ה' לקנות

בית? תפאר אותו במזוזות מהודרות, תקדש אותו ותלמד בו תורה, תכניס אורחים "עם לב שמח"...

זכית לראייה טובה? תקדש את העיניים ותשמור אותן ממראות שאינן טהורות, תביט על ספר תורה,

תברך ברכת הלבנה על ראיית הירח פעם בחודש... תהפוך את כל המתנות הנפלאות לכלי עזר

בעבודת ה', וכפי שאנו אומרים בכל יום "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו". ואין ספק שאם אנו נבראנו אך

ורק לכבוד ה' ולעשות רצונו, על אחת כמה וכמה שחובתנו להשתמש באביזרים וכלי העזר שקיבלנו

מה' למטרה רוחנית ועבודת ה'. -

נ.ב. אין זה סותר שמותר ליהנות מהעולם ותענוגותיו. אלא שחובה על האדם היהודי להבין

שגשמיות זה דבר טפל "שקיבלנו מהבורא" כדי לסייע לנו לשמור על תקינות בריאות הנפש וזה -

מאפשר לנו הרחבת הדעת ומילוי כוחות, "לצורך קיום המצוות ועבודת הבורא".

12

= פנינה שניה =

אִּם בְגַפ׫ יָּבאֹ בְגַפ׫ יֵצֵא אִּם בַ עַל אִּשָּה הוא וְיָּצְאָה אִּשְׁת׫ עִּם׫: )כ"א ג'(.

ויצאה אשתו עמו וכי מי הכניסה שתצא? אלא... שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו )רש"י -

שם(.

סוד ויסוד אדיר וכביר גנוז כאן, אשר הוא בעצם "מפתח הישועות" לכל יהודי. מה כוונת החזן

הפייטן והפטפטן? התורה הקדושה מגלה לנו שמי שהוא "עבד עברי", הבוס שלו צריך לדאוג למזונות

כל בני ביתו. ואין ספק שזה גם בעבדות לה' יתברך.

אדם שמכניע את עצמו לה' והופך להיות עבד נאמן לבורא, הרי שהאדון שלו "בורא עולם" דואג לו

ולבני ביתו למזונותיו והוצאותיו, וממלא את צרכיו ומשאלותיו. וככל שהאדם מגביר את ההתבטלות

שלו אל הבורא ומעמיק את החיבור עם התורה ומצוותיה, כך גם צינור השפע שלו מתרחב ומתעצם,

עד כדי כך שהוא אפילו יכול לדרוש מה' לשנות את נתוני העולם, וזהו הסוד של "צדיק גוזר וה'

מקיים". רוצים קצת מסמכים כדי לחדד את הראייה ולהבין לאיזו עוצמה יכול להגיע אדם יהודי

שפיתח קשר מושלם עם הבורא?

מבואר במדרש שבתקופתו של רבי שמעון בן שטח היה לאנשים יראת שמים, והם זכו לברכה

גדולה. גרעיני החיטים היו בגודל של אגוזים, גרעיני השעורים בגודל של גרעיני הזיתים, והעדשים

בגודל של דינרי זהב )ויקרא רבה בחקותי, לה(. אך למרות הברכה הגדולה, פעם אחת הייתה גזירה

והגשמים לא ירדו. ראו אנשי הדור שהמצב קשה, ובקשו מהצדיק חוני המעגל שיתפלל עבורם על

הגשם. התפלל חוני )תפילה רגילה(, ועדיין לא ירדו גשמים. הבין חוני שיש גזירה קשה ודרוש כאן -

יותר מתפילה רגילה. מה עשה אותו צדיק? לקח מקל וסימן אתו עיגול על החול, ונעמד בתוך העיגול -

ואמר: ריבונו של עולם. בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז

מכאן, עד שתרחם על בניך ותוריד להם גשמים. מיד התקדרו השמים בעננים, והחל "לטפטף" גשם -

חלש. ראה חוני שהגשם יורד מאוד חלש, והמשיך בתפילתו וכה אמר: ריבונו של עולם. לא כזה גשם -

ביקשתי, אלא גשם שימלא "בורות שיחין ומערות". באותו רגע החלו לרדת גִּשְׁמֵי זעף בשצף קצף.

ראה חוני שכעת הגשם "עז מדי", והמשיך בתפילתו ואמר: ריבונו של עולם. לא כזה גשם ביקשתי,

אלא "גשמי רצון ברכה ונדבה". מיד התמתן הגשם וירדו גשמי ברכה, עד שנאלצו כולם לצאת

מירושלם ולעלות להר הבית מפני שפע מי הגשמים )תענית ג' ח'(.

מעשה דומה מצאנו על רבי חנינא בן דוסא שהיה הולך בדרך וירד עליו גשם והגשם ציערו מאוד.

נשא רבי חנינא את עיניו לשמים, ואמר: ריבונו של עולם. כל העולם בנחת )מהגשם( וחנינא בצער?

מיד פסק הגשם. לאחר שהגיע רבי חנינא לביתו, נשא עיניו לשמים ואמר: ריבונו של עולם. כל העולם

בצער )מחוסר גשם( וחנינא בנחת? מיד חזר הגשם.

על המעשה הזה אמר רבי יוסף: כל כך גדולה מעלתו של רבי חנינא בן דוסא, עד כדי כך שהוא

הצליח לעקוף את תפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים, ]שהיה מתפלל בקודש הקודשים שלא ישמע

ה' את תפילת עוברי דרכים ולא יעצור בגלל צערם את הגשם, מחמת שכלל הציבור זקוק לו[. )יומא -

נג:(. באותו נושא מסופר בגמרא, שכאשר רבי יהודה היה חולץ את נעלו כבר היה יורד גשם )תענית -

כד:(. ]רש"י מפרש שחליצת הנעל מראה על כך שהאדם בצער[.

הסיפורים הללו הפזורים בתלמוד מראים לנו שמי שהופך את עצמו "לעבד נאמן לבורא" לא רק -

שהאדון הגדול דואג למזונותיו אלא הבורא ממלא גם את כל משאלותיו ובקשותיו, וכפי שהעיד חוני -

המעגל על עצמו ואמר לבורא בתפילתו "בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך"... פירוש: הם

יודעים שיש לי אצלך פרוטקציה מלאה והנך ממלא את כל בקשותיי. אכן, חיזוק הקשר עם הבורא

ואדיקות מלאה במצוותיו, זו הסגולה הזולה והבדוקה ביותר, לכל הישועות!!!

= פנינה שלישית =

אִּם בְ גַפ׫ יָּבאֹ בְגַפ׫ יֵצֵא אִּם בַעַל אִּשָּה הוא וְיָּצְאָה אִּשְׁת׫ עִּם׫: )כ"א ג'(.

שואל רש"י: ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא? ועונה "התוספות ישנים": אישה ובעל זו אחדות

גמורה, ובצרתו צר גם לה, וכאשר בעלה נמכר לעבד עול העבדות כואב גם לה. וכשבעלה יוצא -

לחירות, כאילו גם אשתו יוצאת עימו שמעתה גם לה נהיה קל יותר )רב פנינים בשם ת"י(. התורה -

הקדושה מגלה לנו איך אמור להראות בית יהודי תקין, שהקשר שלו מבוסס על "קשר נפש". אחדות

גמורה בטוב וברע, בשמחה וגם בתוגה, ולא רק כשהכל ורוד ותקין והבית נוסע על מי מישרים. וגם

כאשר הבעל נמכר לעבד... האישה לא חשה בטוב... על הבעל רובץ עול גדול... האישה בחדר

לידה... בכל פעם שיש קושי לאחד מבני הזוג הצד השני צריך להיות ער וכואב את אותו כאב ולעמוד -

ולסייע כפי כוחו, ולחוש ולהרגיש את צער בן הזוג.

מסופר על הרב אריה לוין שהגיע פעם עם אשתו אל הרופא, ואמר לו: דוקטור! "הרגל של אשתי

כואבת לנו". הרגל היא שלה, אבל הכאב הוא של שנינו. כך חי אדם תורני. הוא מחובר עם בן זוגו וחש

את תחושותיו, לא פחות מתאומי סיאם המחוברים ומרותכים אחד לשני וחיים על לב אחד, -

שהאחדות והרגש ביניהם מושלמים.

האמת היא שכולם מבינים את הדברים הללו והרמה הזו, אלא שהם נזכרים בה באיחור מעט -

וכפי שרואים בסיפור הבא: הרב ניסים יגן זצ"ל היה רגיל להתארח אצל משפחה מסוימת כל פעם

שהזדמן לעירם לצורך מסוים, והוא מספר כך:

הרבה פעמים כאשר הגיע לבית המארחים, בעלת הבית הייתה מייללת בפני: אני סובלת מבעלי...

הוא חסר רגש והשכלה... לא מתחשב בי... מעולם לא הייתה לי טיפת נחת ממנו.. האישה בכתה

בפני והתלוננה על בעלה תלונות קשות מאוד.

עברו ימים חלפו שנים ויום אחד אני מקבל בשורה לא טובה, הבעל של אותה אישה נפטר בתאונת

דרכים וצריך ללכת לנחם. התארגנתי מיד ליציאה, והייתי בטוח שהמלאכה לא כל כך קשה. סוף סוף -

האישה הייתה כל הזמן טעונה כל הזמן על בעלה, היא טענה שאין לו השכלה... שמעולם לא היה לה

ממנו טיפת נחת וכו', ומסתבר שהיא לא רואה את פטירתו כאבדה גדולה. והנה אני מגיע למקום

ומנחם ומעודד, ולפתע אשתו של המנוח אומרת לי בכאב גדול ומתוך דמעות: בעלי היה כל עולמי...

בחור מיוחד... הוא נסך בי ביטחון ועמד תמיד לימיני... היה אבא טוב... איך אסתדר בלעדיו...

הסיפור הזה מראה לנו בדיוק את המצב האמתי של האדם. בתוך תוכו הוא אוהב את בן זוגו, הרי

לפני החתונה הוא חקר אחריו ובחר בו לשותף לחיים מתוך כל המיליארדים, ואין ספק שהיו לכך

סיבות טובות. אלא שבמשך החיים דוחק השעה ועול הצרות מטשטשים מעט את חושיו ומאפילים על

זוהרו של בן זוגו, ולכן רק לאחר הפטירה מבחינים בחסר הגדול וגודל האבדה. באה הפרשה ומלמדת

אותנו: בני זוג צריכים להיות מאוחדים לא רק שטוב אלא גם בזמנים הקשים ואפילו במצב של - -

עבדות. חובה תמיד לשמור על אחדות ונשיאה בעול ולא לתת לנתוני השטח הקשים לחצוץ בין בני

הזוג ולשחוק להם את הקשר.

ברשות הרבים וברשות היחיד וברשות הקוראים וכל המסובים, נכניס כאן ממתק מאוד טעים

וחמים ונעים, הקשור לעניין:

חתן אותיות "נחת". -

כלה אותיות "הכל". -

האותיות של חתן + כלה,

יוצרות את המילים "תן לה כח"! -

מה הפירוש?

לחתן יש נחת מלאה. הוא הבוס הרשמי והבלעדי, הוא נותן את הטון והצביון ורוח ההשקפה -

בבית, ומרותו "העדינה והנעימה" פזורה על בני הבית.

לכלה יש הכל. בעלה התחייב לה בכתובה על מזונותיה ומילוי צרכיה, ולא מוטל עליה עול -

הפרנסה ושאר טרדות.

מצד שני...

לחתן אין "הכל", שהרי עול הפרנסה והאחריות הרוחנית לצביון הבית רובצים על כתפיו והוא - -

תלוי בחסדי הבורא.

לכלה אין "נחת", משום שהיא תלויה בחסדי בעלה. אם הוא יהיה רחום וחנון והגון ובעל טוב, -

אשריה. אך אם הוא יהא עריץ ופריץ ודורסני ורומסני, אין אומללה יותר ממנה.

והשאלה נשאלת: אם לכל אחד יש פלוס אחד ומינוס אחד, הרי שזה מתכון לחורבן ובלגן והרבה

? אש ותימרות עשן. אם כן כיצד ניתן לגשת לחתונה ולעשות שותפות עד 122

התשובה פשוטה: כאשר מערבבים את החתן והכלה ביחד ומאחדים ביניהם הרי שאחד משלים -

את חיסרון השני והם נהיים כוח אחד מושלם וחזק, וזה גם רמוז באותיות "חתן כלה". אם מערבבים

את האותיות של "חתן + כלה", מקבלים את המילים "תן לה כח"! אם היא נותנת לו והוא משקיע בה -

וכל אחד חי את טובת השני בלב ונפש, זהו הכוח המאחד והמעודד. ואת זה בעצם חקקה התורה

בתוך המילים "וְדָּבַק בְאִּשְׁת׫ והְָּיו לְבָּשָּר אֶּחָּד" )בראשית ב' כ"ד(.

= פנינה רביעית =

אִּם בַעַל אִּשָּ ה הוא, וְיָּצְאָה אִּשְׁת׫ עִּם׫: )כ"א ג'(.

אִּם בַעַל אִּשָּה הוא מה שאדם אוגר, עם מה שהוא מתקשר ומתחבר וכורת ברית נישואין... -

וְיָּצְאָה אִּשְׁת׫ עִּם׫ זה מה שהוא לוקח לעולם הבא. -

האדם בימי חייו יכול לאגור ממון ולצבור רכוש מהודו ועד כוש, אך הכל קשקוש ויישאר בעולם

נטוש, ולאחר מותו הוא לא ייקח אתו לעולם האמת אפילו מקל של סוכריה על מקל. מה בכל זאת

האדם כן לוקח?

מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשנות בצורת ]שחילק מזון לעניים

ורעבים[, וְחַבְרו עליו אֶּחָּיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם?

אמר להם: אבותיי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה... אבותיי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי

במקום שאין היד שולטת בו... אבותיי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות...

אבותיי גנזו ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות... אבותיי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי... אבותיי גנזו

לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא... )ב"ב י"א ע"א(.

תשובה חדה כתער ענה מונבז המלך לבני משפחתו! הוא ניתח בשלמות את הפעולה הנפלאה

הטמונה במעשה הצדקה שעשה, ופקח את עיניהם לראייה אמתית.

ומה בעצם בלבל את משפחתו של מונבז בהתחלה? צורת ההסתכלות. משפחתו של מונבז

הסתכלה על "הפעולה הטכנית", על החיסרון הגשמי שבצדקה, ואילו מונבז לימד אותם להביט

"מאחרי הקלעים", ולהסתכל לתוך המעשה במבט פנימי.

נ.ב. גם הפקדה בבנק בתוכנית חיסכון זה "הפסד". שהרי עד עכשיו היה לי בארנק מיליון ואחד

דולר, ועכשיו הארנק ריק. היש הפסד גדול מזה? אלא מה, כולם יודעים לדקלם שהכסף לא הלך -

ובסך הכל הפקיד הכניס אותו למערכת השומרת לנו על הכסף ואפילו מכניסה רווחים. -

מונבז מלמד אותנו שכך צריך להביט על כל השקעה רוחנית! נתינת צדקה איננה הפסד אלא -

היא "תוכנת חיסכון" שפתחנו, ואת הקרן נקבל בעולם הבא ומפירות ההשקעה נהנה עוד בעולם -

הזה. )לאו דווקא בהצלחה בפרנסה, אלא זה גם יכול להיות "הצלחה בבריאות" ומניעת מקרים -

קשים, וכפי שאנו אומרים בתפילה "זורע צדקות מצמיח ישועות"(. -

וזה בעצם מה שאמר החכם מכל אדם, "חֲכַם לֵב יִּקַח מִּצְ׫ת" )משלי י' ח'(. שלמה המלך טמן

במילה אחת את כל הסוד: "חֲכַם לֵב יִּקַח מִּצְ׫ת". מי שעושה מצוות הוא בעצם לוקח, וכלל לא מדובר -

בהפסד. שהרי הרווח הוא גם בעולם הזה, וגם בעלם הבא. ומה יותר מוצלח מזה?

= פנינה חמישית =

וְאִּם אָמרֹ יאֹמַר הָּעֶּבֶּד אָהַבְתִּי אֶּת אֲדנִֹּי אֶּת אִּשְׁתִּי וְאֶּת בָּנָּי לֹא אֵצֵא חָּפְשִּׁי... וְרָּצַע אֲדנָֹּיו אֶּת אָזְנ׫

בַםַרְצֵעַ וַעֲבָּד׫ לְעלָֹּם: )כ"א ה' ו'(.

האדון זה הבורא והעבד הוא האדם היהודי, וכפי שנאמר "כִּי לִּי בְנֵי יִּשְ רָּאֵל עֲבָּדִּים... אֲשֶּׁר -

ה׫צֵאתִּי א׫תָּם מֵאֶּרֶּץ מִּצְרָּיִּם" )ויקרא כ"ה נ"ה(. אלא שפעמים העבד שוכח מאדונו ובורח מתפקידו

ומתעלם מהבורא ומצוותיו. מה עושה האדון? וְרָּצַע אֲדנָֹּיו אֶּת אָזְנ׫ בַםַרְצֵעַ וַעֲבָּד׫ לְעלָֹּם. אדון העולם -

נותן לחוטא עונש ועושה לו "תזכורת", ואז בשעת צרה כבר מתעורר האדם מתרדמתו ונזכר בבוראו

ובתכלית ביאתו לעולם.

והמסר חד וברור כראש הגפרור ומעוגן בחז"ל ללא ערעור: צרות באות רק בגלל שמתרחקים -

מה', ובעצם הם לא נועדו להתעלל בנו חלילה. ומי שחכם ומבין זאת, בשעת צרה לא רק שהוא לא

נשבר ומתרחק מה' אלא הוא גם מתחזק יותר במצוות ובלימוד התורה, ולא מחפש כל מיני פתרונות -

קש אצל קוראים בקפה ופותחים בתה ומעיינים בקקאו ועושים קולות של מיאו ומנסים להציג כוחות

כמו של הנביא אליהו, ועל הדרך הם סוחטים לפציינט את הארנק והופכים אותו לדק ומצומק.

שאלה לסיום: אחרי שזכינו לראות את חמשת היסודות הללו הנפלאים והמאלפים אשר נרמזים -

בפרשת "מכירת עבד עברי", האם אנו לא מתחברים יותר לכותרת המאמר וחשים אותה היטב?

כי תקנה עבד עברי )כא,ב(

מדוע פתחה התורה והקדימה לכל משפטיה דווקא את ענין העבד? מתרץ רבי חיים שמואלביץ

זצ"ל, שהואיל ורק עתה יצאו ישראל ממצרים, ועדין חשים הם את עצמת המכות שבהן נחבט גופם,

זה הזמן המתאים ביותר לבאר את כל ענין העבדות ולהורות להם כיצד נראה עבד על פי התורה

הקדושה.

משל למלך שמרדו בו והוא נאלץ להימלט מארמונו, כשרק בגדיו לעורו. המורדים הדקו את טבעת

החנק סביבו, ובלית ברירה, כשהבחין שהוא כמעט נתפס, הוא מהר לנקוש על דלתו של בית שהזדמן

לפניו וקרא לבעל הבית: "אנא, הצל אותי!". בעל הבית, שהבין את המצוקה הנוראה, בה הוא נתון,

הורה לו לשכב במהירות ופרש מעליו ערמת שקים ובלויי סחבות שהייתה לו בביתו. לא חלפו חמש

דקות, וכבר נשמעו נקישות עזות על דלת הבית: "איפה הוא?" בעל הבית נגש לפתח: "את מי אתם

רוצים? במה אוכל לעזור?" "זוז" שאגו הפורעים, וכבר נכנסו פנימה והחלו לנקוש על הקירות ועל –

הארונות בקתות הרובים שלהם, כדי להבחין היכן יש דלת כפולה. אחד מהם הבחין בערמת הסחבות

שהייתה מנחת בפנת החדר, והכה עליה נמרצות, אך בנס לא העלה על דעתו לחפור בה ולגלות את

מי שמסתתר בתוכה. לבסוף התייאשו המורדים ופנו ללכת, וכשהשתרר במקום שקט, העז המלך

לצאת, עדין רועד וחוור כסיד. "הצלת את חיי", לחש למצילו, נותר בבית עוד יומיים, וכשהתרחקו עוד

הפורעים, יצא למקום אחר.

חלפו חודשים ספורים, המרד דוכא והמלך שוב ישב בהדר על כסאו. אחת מן הפעולות –

הראשונות שעשה, הייתה, כמובן, לקרוא למצילו, על מנת לגמול לו על מה שעשה עבורו. "הצלת את

חיי", אמר לאיש כאשר עמד לפניו, "מה ביכולתי לעשות עבורך?". "תודה לך אדוני המלך, אך איני

חסר דבר... מכל מקום, אם זוכה אני לדבר אתך, מסקרן אותי לדעת כיצד הרגשת תחת ערמת

הסחבות שהנחתי עליך, כשהחרבות הכו מעליך?". למשמע הבקשה האדים המלך כולו: "איך אתה

מדבר? הלא תבוש!", ומיד פקד על העבדים שלפניו: "הוציאוהו למוות בתליה!". "אדוני המלך", פער

האיש את פיו בתדהמה, "אני חוזר בי מהשאלה... אין המלך צריך לענות לי... רחם עלי, נהג בי כאלו

לא שאלתי מאומה...". אך המלך לא נרגע: "אי אפשר למחק את מה שדברת! זוהי חוצפה איומה

שאתה עתיד לתת עליה את הדין!".

לא הועילו כל בקשות הרחמים, והאומלל הובהל לכיכר העיר בטקס מרשים, על צווארו הונח חבל

התליה, והספירה לאחור החלה, כשהמלך עצמו מופקד על האירוע כולו מקרוב. כשאמר התליין את

הספרה "שתים" וכפסע היה בינו לבין המוות, נגש אליו המלך, הסיר את החבל מעל צווארו ואמר לו

כשחיוך על פניו: "כעת יודע אתה כיצד הרגשתי?!... לעולם לא היית מבין זאת, אלמלא היית חווה

זאת על בשרך...".

מלים רבות אינן יכולות להסביר מה פשר המושג "עבדות", אך עם ישראל, אשר זה עתה יצאו

מעבדות לחרות מבינים זאת היטב על בשרם, לפיכך בחרה התורה לפתוח בצווי זה, בטרם ילכו

המאורעות שאירעו להם וישקעו בנבכי ההיסטוריה ובתהומות השכחה.

"כי תקנה עבד עברי")כא ב( )רבי דב בער ממזריטש זצק"ל(

מה מצאה התורה להביא את דיני עבד, כבר בפתיחת מערכת המשפטים מיד לאחר עשרת

הדיברות, וכי לאחר שיצאו, סוף סוף, מעבדות קשה לחירות, לא ניתן היה לצפות שבני ישראל לא

ימהרו לקחת לעצמם עבדים, לא זרים ובוודאי לא מאחיהם?. אלא, כי ירדה תורה לסוף דעתו של

האדם, כי דווקא מי שסבל קשות והתענה תחת יד עריץ נוקשה, עלול, מיד לאחר שחרור, להפך

לעריץ ומדכא. לכן קבעה התורה את דיני העבדים כראשונה לאחר עשרת הדיברות

"וחי אחיך עימך"

בשונה מערכאות של הגויים שבהם מסתכלים על אדם שגנב כעל אויב האנושות, על אחד שסרח

כאיום על החברה. עד שבמציאותו של אחד שכזה נדרש מהסביבה להגן על עצמה ולכלוא את -

הגנב. מה קורה בסופו של תהליך הנ"ל יושב בין חברי גנבים "מעשיר" את ידיעותיו ואף לומד כיצד

לעשות זאת במקצועיות רבה יותר, לא להיתפס ואף לא להשאיר עקבות...

לעומתם במשפטי התורה אנו מתייחסים לאדם שגנב כאל חולה הנזקק לטיפול, תוך השתדלות

להמעיט ככל שניתן בנזק ובבושה שתהייה לו ולמשפחתו.

התורה מצווה לשים אותו עם אנשים יראי א לוקים )לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות עבד -

ולהיזהר בו משנה זהירות...( שיורו לו את הדרך לשוב אל הדרך הנכונה...

כדי להבין במה מדובר: נדמיין לעצמנו מצב שיושבים בעל הבית ורעייתו ואותו העבד לאכול

ארוחת בוקר. והנה מתברר שיש כיסא אחד ובאגט אחד ובקבוק יין המספיק לאדם אחד. מי ישב על

הכיסא? מי יאכל את הבאגט? ומי ישתה את היין?. מצווה התורה: "וחי אחיך עימך" העבד ישב על

הכיסא יאכל את הבאגט וישתה את היין כשבעלי הבית צופים עליו מהרצפה...

בדרך אגב מסופר: שהרב אברהמסקי מסר שיעור בבית וגן שבירושלים ואמר את הדין הזה,

לפתע קם אחד הלומדים ואמר: "זה לא יעלה על הדעת דבר כזה!!! מה פתאום שהעבד ייהנה יותר

מבעלי הבית?!" ומשסיים יצא מבית המדרש והכריז: "אני לא בא לכאן יותר!!!".

והנה למחרת הוא חזר וכששאלו אותו מה קרה שהוא חזר? הוא השיב: "ישבתי בבית וחשבתי

אם זה בעל בית כזה שיש לו כיסא אחד ובאגט אחד ובקבוק יין המספיק לאדם אחד והוא הולך וקונה

עבד, אז מגיע לו העונש הזה...

עלינו להבין שהקב"ה לא מעוניין להעניש את הגנב אלא להחזירו למוטב ולשקמו כדי שיחזור

לרחוב כשהוא יהודי טוב יותר שיכול אף לתרום לחברה...

שפטים השופט זה האבא -

שואל הסבא מקלם: מדוע פתח הקב"ה את משפטי התורה דווקא בעבד עברי?

והוא משיב בדרך משל: לאב שיש לו עשרה ילדים כולם תלמידי חכמים וראשי ישיבות, סלתא

ושמנה של עם ישראל "מלח הארץ" . והנה לצערו הרב ילד אחד סרח והתדרדר לעולם הפשע. -

כמובן שמאותו הרגע שהבן נתפס בגנבתו, כל ראשו של האב נתון לאותו אחד שסרח ולא לאחרים

שאותם הוא אוהב לא פחות...

כן הוא הנמשל: הקב"ה כל כולו נתון לבן שהלך וגנב והדבר הראשון היא לשקם אותו באף בית

משפט לא נשמע סלחנות כלפי אחד שגנב כפי שאנו רואים בתורה הקדושה. רק בבית משפט

שהשופט הוא אבא של הנאשם... הקב"ה איננו מחפש להעניש את בניו אלא להחזירם למוטב. עבד

עברי הוא הדוגמא לכך, כל המטרה לשקם את הגנב ולשים אותו אצל אדון ירא שמים שילמד איך

חיים באמונה ומצליחים מבלי לשלוח יד ברכוש שאיננו שלו...

אם אדוניו יתן לו אשה וילדו לו בנים או בנות... והוא יצא בגפו )שמות כא ד(

מבואר בפסוקינו שהאדון יכול לתת לעבד העברי שפחה כנענית ושאלת השאלה מדוע התורה

משפילה את העבד עד כדי כך שמותר לו לישא גויה מה שאסור לסתם יהודי? וביותר גדלה ומתעצמת

השאלה לאור מה שמבואר בגמ' בקידושין כ. שהתורה מאד מקפידה על כבודו של העבד וצריך לכבדו

ושיהיה כמוך. עד כדי שאם יש לאדון רק כרית אחת העבד צריך לשכב בה ולא לאדון, וא"כ מדוע

התורה מתירה להביא לו שפחה כנענית?

והנראה בזה שכתב הרמב"ם פ"ג מהל' עבדים שרק נמכר בגניבתו אדונו יכול לתת לו שפחה

כנענית אבל מוכר עצמו אין האדון יכול לתת לו שפחה כנענית וצריך לבאר מה הטעם בזה?

והנראה בביאור הדברים וכן כתב הרלב"ג כאן שהנה כתוב בגמ' סוטה מז. "אמר רבי יוחנן שלשה

חינות הן חן מקום על יושביו, חן אישה על בעלה, חן מקח על לוקחו" ז"א אפילו שהחפץ הוא לא טוב

אבל אם הלוקח לקחו אזי הוא מוצא חן בעיניו מאד. אדם עני שגונב מעשיר הוא מזלזל בקשר שבין

האדם לממונו ולכן הוא גונב ממנו להחיות נפשו. מדה כנגד מדה נותנים לו אישה וילדים ובסוף הו'

שנים שנקשרה נפשו באשה ובילדים מצווים עליו לעזוב את אשתו והילדים. אחר פרידה כואבת כזאת

הוא כבר לא יפריד בן אדם לממונו שהרי כמן ש"חן אישה על בעלה" כך גם "חן מקח על לוקחו".

ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו )כא,יג( )אברהם חיים(

לכאורה ראינו בפרשתנו שאדם אשר הרג בשוגג צריך לנוס לעיר מקלט, וכידוע מתחבא שם עד

שיפטר מן העולם הכהן הגדול, וראינו שיש חיוב לתלות שלטים בדרך המורים לאיזה כיוון נמצא העיר

מקלט,. נשאלת השאלה לעניין ביכורים שמעלים לבית המקדש לא ראינו שמצוי שחייבים לשים

שלטים להודיע הדרך לבית המקדש א"כ למה גבי עיר מקלט כן חייבו חכמים לשים שלטים בדרך?

אלא התירוץ הוא כזה: כשאדם הולך עם הטנא בידו ורוצה לעלות לבית המקדש שואל הוא את

האנשים היכן הוא בית המקדש? עונים לו: וכי מה הצורך שלך בבית המקדש?? עונה להם להביא

ביכורים באתי.. יוצא פרסום בין האנשים על דברי מצווה... אבל גבי הנס לעיר מקלט אין צורך לפרסם

את הנושא כ"כ לכן חייבו לשים שלטים..

"וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו...")כא יח( )רבי יונתן איבישיץ זצק"ל(

המלשין ומדבר לשון הרע בחברו הריהו מכה את רעהו בסתר, והוא גרוע מן המכה את רעהו –

"באבן או באגרוף". להכאה בידיים יש רפואה "שבתו יתן ורפא ירפא", אך למלשינות וללשון הרע –

אין תרופה. לפיכך רמזה התורה: "והכה את רעהו", אף על פי שהכהו רעהו הוא ויכול להתפייס –

עמו. אבל אחר לשון הרע אין חיים.

''ורפא ירפא")כא יט(

מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות )רש"י(

לפני אחד הצדיקים הגדולים שבדורות עברו באו פעם אנשים ובכו ובקשו ממנו, כי יתפלל למען

חולה מסוכן, אשר הרופאים כבר התייאשו מחייו וקבעו, שאיננו יכול עוד לחיות.

נענה הצדיק ואמר "התורה נתנה רשות לרופאים לרפאות אבל לא נתנה להם רשות לייאש את

החיים! לכך אין להם כל זכות! שכן הם לא קבלו רשות על כך".

''ורפא ירפא")כא יט( )החוזה מלובלין זצק"ל(

על הקב"ה נאמר "כי אני ה' רופאך" פעם אחת, ואילו אצל רופא בשר ודם נאמר: "ורפא ירפא"

שתי פעמיים. כי רופא בשר ודם אינו מרפא בבת אחת ועל החולה לבוא אליו פעם אחר פעם. ואילו

רפואת ה' כהרף עין, בבת אחת ורפואה שלמה

ורפא ירפא )כא,יט( )הרב זליג ברנשטיין(

בנו של המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון חלה פעם במחלת השעלת. באותם ימים הייתה זו

מחלה לא קלה ומי שנדבק בה היה במצב סכנה. לקח רבי שלום את בנו אל הגאון רבי אברהם ישעיה

קרליץ, בעל ה"חזון איש", כדי שהרב יברך את החולה ויתרפא. שמע ה"חזון איש" את הדברים, פנה

לרבי שלום ואמר: קח את בנך אל נחל הירקון ושוט עימו מעט בסירה, האוויר הצח בינות לעצי

האקליפטוס הצומחים על גדת הנחל יסייעו לבנך וירפאו אותו מחוליו.

עשה רבי שלום כאשר ציווה עליו ה"חזון איש", נטל את בנו אל נחל הירקון שם שכר סירה קטנה

ויחדיו שטו בה שעה ארוכה.

בכל משך השיט בסירה מלמל רבי שלום לעצמו: "מצוה לשמוע דברי חכמים", "מצוה לשמוע דברי

חכמים", "ויאמינו בה" ובמשה עבדו"... וראה זה פלא, בתום השיט חש הילד הקלה גדולה, השעלת

נחלשה עד שעברה וחלפה. אמור נא לי אבי שאל הילד אם מקום זה מסוגל לרפא את חולי השעלת,

האם לא היה כדאי שנפרסם את הדבר כדי שחולים נוספים יוכלו לבוא לכאן ולהתרפא.

האם באמת חושב אתה שהמקום מסוגל לרפא? שאל רבי שלום לא ולא! במקום אין כל סגולת צרי

או מרפא, הסיבה היחידה שמקום זה פעל את פעולתו הינה רק משום שהדברים יצאו מפה קדשו של

ה"חזון איש".

 

ורפא ירפא )כא,יט(

הרשות שנתנה בידי הרופאים לרפא העניקה להם התייחסות של כבוד בעיני בני אדם, עד כי

משעה שהם פוסקים את פסוקם, שוב אין בני אדם מן השורה מתיימרים לחלוק על דעתם.

רבי זלמל'ה, אחיו של רבי חיים מוולוז'ין, ניצל את הכבוד הזה בעיני בני האדם על מנת להינצל

מחשש עברה, ומעשה שהיה כך היה:

באחד הימים נקלע רבי זלמל'ה לבית עניים. בני הבית קבלו אותו בכבוד גדול, ומיד הזמין אותו

בעל הבית לשבת ולאכול דבר מה. סרב רבי זלמל'ה להצעה והתנצל כי הרופא אינו מרשה לו לאכול.

אם רופא אינו מרשה לאכל, אין טעם להפציר בו עוד פעם, שמא עלול הוא להינזק מכך חשב בעל –

הבית והרפה ממנו. לאחר שיצא, שאל אותו מלווהו מיהו הרופא שאינו מרשה לו לאכול? הרופא הוא

הרמב"ם השיב רבי זלמל'ה הפוסק כי האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה עובר על אבק – –

גזל... אולם אלו הייתי אומר שאינני אוכל מן הטעם שהסעודה אינה מספקת, הם היו טוענים שיש

להם מספיק, לכן טענתי שהרופא אינו מרשה לי, וכך לא התווכח אתי אף אחד...

"רק שבתו ייתן ורפא ירפא" )כא יט(

מובא סיפור בספר "וקראת לשבת עונג": פעם אחת הגיע יהודי שסבל ייסורים קשים להתברך מפי

ר' ברוך מרדכי מקוידינוב כדי שיתרפא. אמר לו ר' ברוך, כי כדאי לו לשמור שבת ביתר שאת ולכבדה

כראוי, וה' ישלח לו רפואה שלמה. ואכן כך היה, הוא קיבל על עצמו להיות זהיר במצוות שבת ובאמת

נרפא וייסוריו חלפו כליל.

לא מופת הוא אמר ר' ברוך למקורביו הרי נאמר: "רק שבתו ייתן" = השבת שלו, אם אדם ייתן – –

ליבו אל השבת שלו, יזהר בכבודה מיד יתקיים בו "ורפא ירפא"... –

) "ורפא ירפא" )פניני תורה וחסידות, גליון 197

הרה"ק ר' משה ארי'ה פריינד זי"ע רבה של ירושלים היה מספר בשבחם של האנשים הפשוטים

מהדורות שעברו, וכך סיפר בעירו בהוניאד היה גר יהודי פשוט אופה העיר מחסידיו של התורת חיים,

בערב שבת קודש אחת שלח לומר לרב העיר שישלחו אליו עשרה אנשים משום שמתכונן הוא

להחזיר את נשמתו ליוצרו. כשמוע הרב דיבורים אלו מפי השליח אסף עשרה אנשים ועלה איתם

לביתו של האופה, ורצו לגשת למיטת חוליו, אך מה מאוד השתוממו לראות בהיכנסם אל הבית והנה

האופה עומד ליד התנור ומוציא חלות לכבוד שבת.

אמר לו הרב מדוע קראת אותנו, וכי לצחק ממני אתה אומר, ענה לו האופה בתמימות באמרו וכי

משום שאני צריך להיפרד מהעולם הזה אשאיר אתכם ללא חלות לשבת לכן הואילו נא להמתין לי

מעט עד שאגמור להוציא את החלות מן התנור ואז אפרד, ואכן כך היה כשגמר את מלאכתו, נכנס

בניחותא לתוך מיטתו, אמר שמע ישראל בכוונה, והחזיר את נשמתו ליוצרה.

"אך אם יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא" )כא, כא(

ישנם אנשים שבאים להתפלל בבית הכנסת ביום הכפורים ובראש השנה, אך תפלתם נסבה על

פרנסה, ורק על פרנסה. הם רוצים כסף, וכסף וכסף. הם אינם מבקשים בתפלתם על רוחניות, לא

'בוער' להם במיוחד לבקש מחילה על העוונות, והמלכת ה' ממש לא מעניינת אותם. רק כסף.

תפלה שכזו אומר "ילקוט הגרשני " לא תענה, והדבר נרמז כאן בפסוק: "אם יום " זה יום כפור, – – –

"או יומים " אלו ב' ימים של ראש השנה, יעמוד בהם האדם בתפלה רק על כסף, אזי "לא יקם כי –

כספו הוא" לא תתקבל תפלתו ולא תתקיים בקשתו, כי רק כסף בקש... –

 

"וכי יפתח איש בור" )כא, לג(

מסופר על הסבא מסלבודקא שראה פעם את אחד מבחורי ישיבת סלבודקא, שהתכופף להרים

פיסת נייר על הרצפה בישיבה, בחשבו כי מדובר ב"שמות" )פסוקים וקטעי קודש( הטעונים גניזה.

אולם, משנוכח לדעת שפיסת הנייר הכילה דבר חולין השליכה שוב לארץ. הבחין הסבא מסלבודקא

בהתנהגותו של הבחור, קראו אליו והוכיחו "איך אתה מעז לעשות כך והלא אתה מזיק ברשות הרבים

וכורה בור להכשיל בני אדם?" תמה הבחור, "וכי מה זה שייך לכריית בור ברשות הרבים?" הסביר לו

הסבא: "בור", אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול להיהרג או להינזק, גם אם

אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר הזה הנך מזיק שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו

ומלימודו ואתה מתחייב על כך משום "בור".

נמצאנו למדים מהמעשה הנ"ל, עד כמה צריך אדם להיזהר מאד לבל יגרום נזק וצער לחברו,

שכשם שהוא לא רוצה שיגרמו לו נזק וצער, כך גם צריך להיזהר לגבי הזולת. "וכל המרחם על

הבריות מרחמים עליו מן השמים".

כל אלמנה ויתום לא תענון )כב,א(

בביתו של הגאון רבי צבי ברוידא התגוררה נערה יתומה עניה שסייעה בעבודות הבית הקלות

וקבלה בשכרה מעט מעות ומקום לדור בו. פעם אירע שכמה תכשיטים וחפצי ערך נגנבו מהבית,

וחשדה של הרבנית נפל על העוזרת. מן הסתם חשבה לעצמה הרבנית נטלה היא את הדברים יקרי

הערך, כי מי עוד מלבדה יודע היכן הם מוטמנים?...

נגשה הרבנית אל בעלה ושאלה אותו האם יכולה היא להזמין את הנערה לדין תורה. השיב לה

בעלה בחיוב.

בהגיע היום המיועד התכוננה הרבנית לצאת אל בית הדין והנה היא מבחינה בבעלה, כשאף הוא

לובש את כובעו ומעילו. לאן פניך מועדות? שאלה הרבנית. לבית הדין השיב הרב. אין כל צורך

שתטרח אמרה הרבנית אדע לבדי מה לטעון בבית הדין. אינני מתכונן לעזור לך בטענותיך השיב הרב

אני הולך לבית הדין כדי לסייע בטענותיי ליתומה הענייה העובדת בביתנו, שהרי אין לה כל קרוב או

גואל ומי יטען עבורה?!... כאשר ראתה הרבנית כי כך הם פני הדברים ביטלה את דין התורה.

לאחר כמה ימים נתפס אדם שגנב חפצי ערך בכמה מבתי העיר ובביתו נמצאו גם התכשיטים

וחפצי ערך שנגנבו מבית הרב.

''אם המצא תמצא בידו הגנבה...שניים ישלם")כב ג( )רבי בונים מפשיסחא זצ''ל(

רבי בונים מפשיסחא היה אומר: בעבודת השם צריך אדם ללמוד שלושה דברים מן הגנב, ושלושה

מן התינוק. שלושה מן הגנב: אחד לעולם אין הוא מתעצל, ושמזדמנת "מלאכה" לידו, הריהו מוכן לעשותה – אף באישון לילה, ואינו נרתע מפני קור וגשם, והוא מוכן ומזומן לה בכל מזג אוויר. שניים אם לא – הצליח בפעם הראשונה, אין הוא נלאה מלנסות פעם שנייה ושלישית. שלוש אל כל מעשה גנבה –

שלו, אף של חפץ קטן ביותר, הוא מתייחס באותו כובד ראש כאל גנבת חפץ יקר ערך. שלושה מן

התינוק אחד שמח תמיד, שניים לעולם ידיו עסוקות ואינו יושב בטל, שלוש כאשר הוא רוצה – – –

דבר מה הריהו בוכה. –

 

כל אלמנה ויתום לא תענון...")כב כא(

 

)רבי יצחק מוולוזין זצק"ל( מדרכו של עולם, כאשר אדם נקלע לצרה, הוא פונה תחילה לבקש עזרה מן הקרובים לו ביותר. בן אל אביו ואישה אל בעלה. לא כן אלמנה ויתום, הצועקים מיד אל הקב"ה, שאין להם קרוב ממנו. זהו שנאמר: "כי אם צעוק יצעק אלי" צעקתו תבוא מיד אלי, ולכן מידת הדין נותנת כי "שמוע אשמע –צעקתו".

אם כסף תלוה את עמי )כב,כד( )הרב זליג ברנשטיין(

 

על אחד הקירות בבית הכנסת "בית יעקב" בשכונת בית ישראל תלוי שלט קטן ועליו כתוב: "בית

מדרש זה נבנה בחמישים נפוליון זהב והוא פלאי". מה פירוש הכתוב יודעים רק הזקנים ששמעו את

המעשה הנפלא עובר מאב לבן ומסב לנכד:

יהודי תלמיד חכם לווה מחברו סך של חמישים נפוליון זהב, סכום גדול מאד באותם ימים. בהגיע

זמן הפירעון בא הלווה אל בית המלווה ובידו מלא הסכום כדי להשיב את ההלוואה. המלווה שהיה

שקוד באותו זמן על תלמודו לא שם ליבו לדבר, על כן לקח את הכסף והטמינו מאחורי מדף הספרים

ושב להעמיק בדברי הגמרא. לאחר שקם מתלמודו לא זכר כלל את כל אשר נעשה...

לימים פגש המלווה את הלווה ושאלו: מה בדבר פירעון ההלוואה שנתתי לך?... והרי החזרתי לך

את החוב ענה הלווה עד הפרוטה האחרונה! לא ולא! אמר המלווה לא החזרת לי דבר! זה טוען כה

וזה טוען בכה, עד שהחליטו לגשת אל הגאון רבי לייב דיין, רבה של שכונת "בית ישראל". שמע הרב

את הצדדים ופסק כי על הלווה להישבע שהחזיר את ההלוואה וייפטר מלשלם. אינני מוכן להישבע

אמר הלווה שהיה ירא שמים גדול מוכן אני לשלם בשנית את מלא הסכום ובלבד שלא אוציא מפי דבר

שבוע! אם כך פסק הרב עליך לשלם!... קיים הלווה את פסק הדין ושילם שוב את כל סכום ההלוואה.

בהגיע ערב חג הפסח, ניקה המלווה את ארון הספרים אשר לו והנה לפתע רואה הוא שקיק בד

קשור. משפתח אותו גילה לתדהמתו חמישים נפוליון זהב!... מיהר המלווה אל בית הלווה וביקש את

סליחתו והגיש לו את צרור כספו אולם הלווה סירב ליטול את הכסף.. בזמנו כך אמר נתתי לך את

הכסף בלב שלם ועכשיו שוב אינו שלי! אם כך אמר המלווה קחנו ממני במתנה! במתנה! נזעק הלווה

אינני רוצה מתנות הרי כתוב "שונא מתנות יחיה"! בצר לו פנה המלווה בשנית אל רבי לייב דיין וסיפר

לו את כל המעשה. כאשר שמע רבי לייב את הדברים הורה כי אם כך יש לתרום את סכום הכסף לשם

בניית בית כנסת שישמש את הציבור לתורה ולתפילה. לכך הסכימו שני הצדדים, אולם את זאת ביקש

הלווה, ששמו לא יוזכר כתורם בית הכנסת משום כך נכתב בשלט "בית מדרש זה נבנה בחמישים

נפוליון זהב והוא פלאי".

אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך )כב,כד(

מדרש תנחומא משפטים טו אמר הקב"ה נפשו של עני הייתה מפרכסת לצאת מן הרעב ונתת לו -

פרנסה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש, למחר בנך או בתך באין לידי חולי ולידי

מיתה ואזכור אני להם את המצווה שעשית עם העני, ומציל אני אותם מן המיתה.

את הסיפור דלהלן קיבלנו מפי עסקן נכבד בלוס אנג'לס ר' ניסן ל. שליט"א, אשר מדי דברו בכך

מנצנצות אישוני עיניו בהתרגשות והשתאות על נפלאותיו יתברך אין חקר לגדולתו, מוסר ההשכל שבו

כוחה יפה לעורר לב אחינו בנ"י לקיום מצוות הצדקה מתוך אושר פנימי והנאה רוחנית. –

שלהי קיץ תשנ"ז, האברך ר' משה ש. שליט"א, פונה לרופא משפחתו לבדיקה שגרתית, מוחו

סחרחר עליו לאחרונה, כוחותיו אינם אתו כתמול שלשום, והוא אך בשנתו הל"ב. הרופא בודק, ובפנים

חתומות מורה לו לגשת אל פרופסור מומחה יותר ולעבור בדיקות מקיפות באשר כל מיני דברים

חשודים בעיניו. ר' משה נבוך חושש ותוהה, נושא תפילה קצרה להשי"ת, ומתוך חשש נורא פונה

לסדרת הבדיקות הדרושה, אלו נותנים תוצאות מבהילות. מסתבר כי כליותיו בסכנה מידית, גידולים

וגרורות מתרבים בתוכו, והטיפול, רק בלוס אנג'לס הצליחו בניתוחים מסוגים אלו. אך המחיר... ר'

משה אברך כולל בקושי מביא פת לחם לפי הטף, מהיכן ישיג עתה סכומים אסטרונומיים כאלו. תפילה

חרישית אל ה' בצר לו, ורגליו מוליכות אותו אל הרבנים העוסקים בצרכי צדקה, אלו ודאי יוכלו להיות

לו לעזר בימיו הגורליים עלי אדמות. בירורים טלפוניים עם עסקני רפואה שונים, וההחלטה נופלת –

סע! והשי"ת יהיה בעזרנו בס"ד. ר' משה נפרד ממשפחתו בעיניים דומעות, ראשו עליו כגלגל, לעיני

רוחו עוברים החששות הנוראיים כמו גם התקוות, כאשר משליך את יהבו על ה' אשר בוודאי לא

יינטשו, נוסע הוא אל הבלתי נודע.

לוס אנג'לס, עסקנים מסורים אשר כבר קיבלו את הדיווחים על החולה, ממתינים לו בשדה

התעופה, משם מובילים. אותו היישר אל בית החולים הענק, שם כך מקווים תבוא המזור למחלתו. בד

בבד נחלצים המה להשיג את המימון הגדול הדרוש לשם כך. רגליהם מועידות אותם לביתו של הנגיד

הנכבד ר' אנשיל ו. שליט"א, מתושביו הנכבדים של לוס אנג'לס, אשר ליבו לב רחום הוא, עושרו הרב

לא השכיחו ממנו את הבורא אשר חננו, מבין הוא כי כל כספו וזהבו פיקדון הם בידו, ובהתאם לכך

הרי הוא הכתובת הראשונה לכל נצרך באשר הוא. העסקנים פורסים לפניו את מצבו המדכדך של ר'

משה אברך הוא בשנתו הל"ב, וחייו תלויים לו מנגד, וכאן כך מקווים תימצא מזור למחלתו, הן אמנם

הסכום גדול הוא אך נפש אחת עולם מלא, מוטל על המיטה ומה ערך לכסף וזהב לנגד נפש אחת –

מישראל. ר' אנשיל שומע, רבות המה הצדקות המשחרים לפתחו, בכולם הון תועפות נדרשים להצלת

נפשות, אך קול פנימי אומר לו: ר' אנשיל! קנה עולמך כאן ועכשיו, כל המרחם על הבריות מרחמים

עליו מן השמיים, שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו!, ר' אנשיל נסער, תוהה מה היה

לו, וכי צדקה ראשונה לפניו, וכי כל הסכומים הגדולים אשר פיזר נתן לאביונים לא לשם מצוות צדקה

נתן אותם, אך התחושה הפנימית אומרת את שלה, להציל את החולה כאן ועכשיו, לקנות את כל

המצווה על שמך, והקב"ה הנאמן לשלם שכר ובוודאי ישלם שכרך.

העסקנים היושבים למולו נבוכים, מה היה לו לר' אנשיל מדוע משתהה הוא, מה מאוד גדלה

השתוממותם כאשר ללא אומר ודברים, פותח ר' אנשיל את פנקס השיקים חותם את שמו במקום

הנצרך, "את הסכום תמלאו בעצמכם, כל ההוצאות על חשבוני"!... הדיבור נעתק מפיהם במבוכת מה,

מתנצלים הם, לא לכך התכוונו, ישראל עם קדושים הם, וחזקה שכלל ישראל יחלץ גם הוא לעזרתו. ר'

אנשיל מהסה אותם, מה לכם ולהתנצלויות, הכסף נתון והשי"ת ממרומיו יביא את התרופה למחלתו.

בורא כל עולמים היה בעזרו של ר' משה ואחרי חודשיים ומחצה של ניתוחים וטיפולים, נראה

האור ר' משה מתעתד לעזוב את בית החולים תשוש וחלש, אך בריא ושלם בגופו ובממונו. מה גדול

היה היום הזה לו למשפחתו ולבני קהילתו, תפילות הרבים אשר הבקיעו רקיעים עשו את שלהם,

הרופאים אף הם לחשו לו כי יותר ממה שעשו הם עשה הקב"ה עימו, בעזהשי"ת בעוד כמה ימים

עומד הוא לחזור לחיק משפחתו, הודו לה' כי טוב.

ר' משה לא שכח את מטיבו ר' אנשיל אשר חלק גדול נטל בהצלתו, מתחבט הוא בדברים אשר

ייטיב להביע את הגיגי לבבו, איה המילים אשר ייטיבו להשמיע את רחשי לב מודה ומשבח, אשר חייו

היו תלויים לו מנגד, והנה השליח ממרומים הצילו. לא, אין מילים על שפתיו, דלים המה כ"ב האותיות

מלשמש שליחים לשבח את מטיבו, הנה ימי החנוכה קרבים ובאים, מה סמלי יותר לבטא את נרות חיי

שהאירו באפילה ממנורת החנוכה. תיכף למחשבה מעשה, ר' משה נכנס לחנות כלי כסף, נוטל הוא

מנורת חנוכה מכסף מפוארת, יתנה במתנה סמלית למיטבו, אמנם ודאי אין לגביר האדיר צורך

במתנתו המעטת אך רחשי הלב החמים, בוודאי נשמעים אף מבעד למתכת הכסף הקר. מצרף הוא

מכתב תודה קצר, בו מבטא כי בעצם אי אפשר לבטא, וסיים בלשון הכתוב, "למען הוטב לי בעבורך

וחיתה נפשי בגללך", אברך נעים סבר אשר עמד לצידו כל ימי מחלתו, מביאו לביתו של ר' אנשיל,

התרגשותו גואה, הנה יראה בעיניו את האיש שהיה שליח ההשגחה העליונה להצלתו. עומד הוא ליד

דלתו של ר' אנשיל, דופק בדלת, והנה אין קול ואין עונה! ר' אנשיל אינו בבית.

בירור קצר העלה כי ר' אנשיל נסע לצרכי עסקיו לאחד ממשרדיו אשר ב איסט סייד שבניו יורק, –

שם גם ישהה בימי החנוכה, ר' משה כמו חרב עליו עולמו, כה השתוקקה נפשו להודות למצילו,

ועתה... באין ברירה הוחלט לשלוח את המתנה בצירוף התנצלות ע"י חברת שליחויות מהימנה אשר

יביאו את המנורה לתעודתה ב איסט סייד. -

איסט סייד, שעת ערב, ר' אנשיל שקוע ראשו ורובו בעסקיו המסועפים המנהלים נכבדים יוצאים

ובאים במשרדו, גרף המכירות לפניו, ההכנסות משביעות רצון, ביתו ברוך ה' בנוי על אדני התורה

והיראה, בניו תלמידים מוצלחים ומוכשרים המה, גם בדעת חננו ה' לתת מפתו לעניים, בלבו התרונן

בשבח והודיה לשמו יתברך, מחרתיים בעז"ה יחזור לביתו לחוג את שאר ימי חג החנוכה במעונו,

וכשתילי זיתים סביב לשולחנו ייסבו בניו ובנותיו להודות ולהלל לשמו הגדול. אך מה זה היה לו,

עיגולים שחורים מרצדים בעיניו, החדר מסתובב סביבו, והלמות לבו קוצבות בפראות, לחץ בחזה,

נשימתו כמו נעתקה ממנו, ראשו כבד עליו, תמה מה היה לו, ענני ה' ענני, ערפול חושים, וייפול תחתיו

מתמוטט על הקרקע, כאשר הוא בודד במשרדו, ואין איש שיביא לעזרתו.

שניים מעובדי חברת השליחויות נוסעים ברחבי איסט סייד, מחפשים הם את משרדו של ר' אנשיל

ומנורת הכסף בידיהם. הנה המשרד, יוצאים הם אל המשרד, דפיקה קלה בדלת, והם פותחים את

הדלת כדי למסור לידי בעה"ב, והנה לעיניהם שוכב ר' אנשיל כשעיניו מפולבלות לאחוריו. מאת ה'

הייתה זאת והשליחים מלומדים היו בפעולות החייאה, הם היו חברי הצלה, התקף לב חריף, הרגעים

קריטיים, תוך דקות הצליחו בסייעתא דשמיא להשיבו לחיים.

נסתרים דרכי ההשגחה אך מה מאד נדהם ר' אנשיל למקרא מכתבו הנוגע ללב של האברך ר'

משה בו מודה הוא לו על אשר עשה לנפשו, לנגד עיניו ריצדו המילים האחרונות במכתב "למען הוטב

לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", וכקול אלפי פעמונים צלצלו באוזניו דברי המדרש יותר ממה שבעה"ב

עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב.

מנורת הזהב של ר' אנשיל פינתה מקומה למנורת הלב של ר' משה ברכת שהחיינו ו"על הניסים",

הדהדו ברחבי דירתו של ר' אנשיל וקיבלו משמעות יתירה, מדי שנה בשנה כאשר מנורת הכסף

מוצאת להדלקה גואה ליבו של ר' אנשיל על שזיכהו ה' בחייו המחודשים.

כה אמר הקב"ה: "נפשו של עני מפרכסת לצאת ונתת לו פרנסה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר

לך נפש תחת נפש"...

''ונשיא בעמך לא תאור")כב כז( )שמואל שמלקי(

מעשה בעיירה קטנה הסמוכה ללומז'ה שבפולין, שקצב אחד העיז לסטור לרב על לחיו, אחר שזה

הטריף לו ריאת בהמה. משנודע הדבר לרבה של העיר לומז'ה באותם הימים הגה"ק רבי אהרון

בקשט זי"ע שכר שלושה עגלות, הושיב בהם כמה עשרות מתלמידי ישיבת לומז'ה ונסעו לעיירה

המדוברת. הכרוז יצא בחוצות, כי רבה של לומז'ה עומד לדרוש בבית הכנסת, וכל אנשי העיירה באו

והתכנסו להאזין לדרשתו, ואז פתח ואמר יסוד גדול! חז"ל אמרו "אין הקב"ה בא בטרוניא עם

בריותיו", ופירש רש"י שאינו בא בעלילה עליהם. ללמדך, כי כל מצוות התורה ניתנו באופן שניתן

לקיימן למעשה, ואלמלא הייתה אפשרות לקיים לא היו ניתנות. לכך התורה מצוה "ואהבת לרעך

כמוך", דווקא ביחס לרעַ וחבר, ולעומת זאת ביחס לאדם יותר קרוב, כמו אח, הורתה לנו התורה "לא

תשנא את אחיך בלבבך", ולא נאמר "ואהבת את אחיך". והיינו, משום שהכתוב מדבר כאן על שנאה

מחמת סיבה מובנת, אשר באופן טבעי נוטה אדם לשנוא את אחיו בעבורה, וכגון משום קנאה

וכדוגמת שנאת האחים ליוסף. אהבה במקרה כזה היא כמעט בלתי אפשרית, לכך התורה לא מצוה

עליה. ומה ביחס לרב? לא נמצא בתורה ציווי "ואהבת את הרב", ואף לא נאמר "לא תשנא את הרב",

שכן פעמים דבר זה קשה מנשוא. הן הלא בתוקף תפקידו מוכיח הרב את קהלו על חטאיהם, וכיצד

יאהבהו, לא פעם הוא מכריע בדין שלא כדעת פלוני והלה מתעורר לשנאו, כאילו הוא אשם בכך.

לפיכך הסתפקה תורה בדרישה "ונשיא בעמך לא תאור". אם אינך מסוגל שלא לשנאו ,לפחות אל

תקללו… וסיים רבה של לומז'ה את דבריו ואמר: אבל איסור לסטור לרב על פניו, זה לא מצאה

התורה לנחוץ להזכיר כלל וכלל! שכן תופעה שכזאת היא כבר פריצת כל גדר אנושי!…

החלק החמישי של השולחן ערוך )שמואל שמלקי(

מעשה בצעיר אחד שבא אל הגה"ק בעל ה"ברוך טעם" זי"ע לקבל ממנו "היתר הוראה". מצאו

מופלג בתורה ובקי בד' חלקי שולחן ערוך. נתן לו "סמיכה", והוסיף ואמר לו, כשתתמנה לרב עליך

יהיה ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך. תמה הצעיר: איזה חלק חמישי, הלא ישנם רק ד'

חלקים לשולחן ערוך? כן השיב לו הרב, בשביל רבנים יש עוד חלק חמישי, והוא כיצד להתהלך עם

בני אדם…לאחריי זמן בא אצלו הצעיר, שבינתיים נתמנה רב בעיירה, שאל אותו בעל ה"ברוך טעם":

ההספקת כבר ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך? עכשיו השיב לו ההוא אני כבר בקי –

גם בחלק השישי…. כיצד לנהוג עם פראי אדם….

מלאתך ודמעך לא תאחר )כב,כח(

השל"ה הקדוש למד מכאן בדרך דרש יסוד גדול וחשוב בעבודת ה': "מלאתך" זהו רצונו של האדם, –

"ודמעך" אלו דמעותיו. אם באמת הנך רוצה דבר, עד כדי כך שהנך מוריד עליו דמעות, בוכה –

ומתחנן לפני בוראך לקבלו, הרי ש"לא תאחר" לקבלו! אדם שרוצה באמת ומתחנן לפני בוראו לקבל

סיעתא דשמיא בודאי יענה מן השמים! –

וכך כתב הרב שמשון פינקוס זצ"ל לבחור ששלח אליו מכתב ובו בקשת עזרה והדרכה מעשית:

"קראתי את מכתבך, ולא הגעתי למדרגה לתת עצות ולומר לך מה לעשות, אבל אכתוב מה שנראה

לפי עניות דעתי אחרי התיאור של הדברים שכתבת. נראה לי שאתה משתדל מאד בעליה בתורה

ויראת שמים, ואתה עושה את כל יכולתך ויצאת ידי חובת השתדלות. עכשיו אתה נמצא בשלב שאתה

צריך עזרה מבחוץ. הסבה לזה הוא פשוט מפני שהדברים הם כל כך נשגבים ונוראים, לזכות לתורה

ולחשק פנימי, וככל שתיארת, זה פשוט למעלה מכוחות אנושיים, ואף על פי שוודאי צריך גם

השתדלות מצדנו, אבל מגיע רגע שצריך לפנות לעזרה מבחוץ. על כן אני אתן לך שם וכתובת, שאליו

תפנה והוא יעזור לך קוראים לו השי"ת. הוא חזק מאד, שבאמת הוא ברא הכל, ואני יודע בסוד –

שהוא גם אוהב אותך באופן אישי, והוא מחכה בכיליון עיניים שתפנה אליו. אין בעיה למצוא את

הכתבת שלו יתברך, שהוא נמצא בכל מקום, כפשוטו, גם הרגע הזה שאתה קורא המכתב אתה יכול

לפנות אליו.

אני כותב זה, מפני שהרבה חושבים שהוא ענין של תפילה ועשיית מצוה וחיפוש מדרגות. כל זה

נכון אבל אינו העיקר העיקר הוא שהקב"ה אישיות ברורה חי וקיים, שאפשר לתפוס אתו קשר אישי, –

ולעולם לא התאכזב מי שעשה כך. ומה שהדבר יותר פשוט ופרקטי יותר טוב ויותר מועיל... ולבקש

ממנו עוד פעם ועוד פעם. מי שייתן לך עצה אחרת, חבל על ההשתדלות, תלך ישר למי שיכול לעזור

באמת, ותתפוס אותו ואל תעזוב אותו, "אל תתני דמי לו" עד שהשגת את כל שלבך חפץ".

לכלב תשליכון אותו )כב,ל(

משכיל עז פנים בא פעם אל הגאון רבי אברהם בורשטיין, בעל ה"אבני נזר" מסוכוצוב, ובפיו

בקשה: אם יבואו לפני הרב עם עוף או בשר בקר שיש ספק בכשרותם והרב יבדוק ויטריף את הבשר

אנא שלחוהו אלי... אני אוכל אותו...

אינך הראשון המבקש זאת אמר הרבי כבר קדמוך... מי הקדימני? תמה המשכיל. -

אספר לך מעשה שהיה אמר הרבי: כאשר באו משה ואהרון אל בית פרעה, עמדו בשער הארמון

כלבים עזי נפש שהגנו על הפתח ולא נתנו לאיש להיכנס. פרעה כך טענו הכלבים נותן לנו את מזוננו

ומתפקידנו להגן עליו. לא ניתן לכם להיכנס!

 

אמר להם משה רבינו: אינכם יודעים שפרעה אוכל את הבשר המובחר ואילו לכם הוא משליך את

הפסולת... לעומת זאת אנו, הקדוש ברוך הוא עומד להוציאנו ממצרים ולתת לנו את התורה שם נאמר

שכל נבלה וטריפה, אפילו אם המדובר בבשר משובח ביותר: "לכלב תשליכון אותו"! שמעו הכלבים

את הטענה והניחו להם להיכנס. ואכן כעבור זמן לא רב יצאו ישראל ממצרים והתקיימה ההבטחה

שהובטחה לכלבים ובני ישראל נצטווו "לכלב תשליכון אותו".

עברו שנים המשיך בעל ה"אבני נזר" בסיפורו וקמו דור חדש של משכילים מזלזלים בתורה

ובמצוות והחלו הם לאכול נבלות וטריפות... תבעו אותם הכלבים לדין. נעמד נציג המשכילים וטען:

בתורה לא נאמר שיש להשליך את הנבילות לכלב ההולך על ארבע דווקא... ישנם גם הולכי על שתיים

שאין הם טובים מן הכלב בהרבה... אכן כן השיב נציג הכלבים באמת אין כל הבדל אולם אנו זכינו

בבשר משום שלא חרצנו לשון כלפי בני ישראל, ואילו אתם המשכילים אינכם חדלים לחרוץ לשון...

בכל עת הנכם פוערים את פיכם נגד שומרי התורה והמצוות, ומדוע זה מגיע לכם לקבל את בשר

הנבילות והטריפות?!... שמע המשכיל את דברי הרבי ועזב בבושת פנים.

ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו )כב', ל'( )הרב ברוך בוקרה שליט"א(

וכי בבית מותר לאכול בשר טריפה? אז מדוע נאמר ובשר בשדה דווקא? ואמנם רש"י מבאר: 'אף

בבית כן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף...'

הרב יהודה צדקה זצ"ל מתרץ בדרך מוסרית )הובא באור דניאל(: אכן גם בבית אסור לאכול

טריפה, אלא התורה נקטה בשדה דווקא, כיוון שהניסיון הגדול של האדם בכל דבר, ובפרט בענייני

כשרות, הוא דווקא בשדה, דהיינו בחוץ כשהוא עם חברים, או כשהוא רעב ונמצא ברחוב, ואז הוא

עלול להתפתות ולאכול במקומות שהכשרות שם מפוקפקת, לכן נאמר 'בשר בשדה' דווקא ולא

בבית...

"ואנשי קודש תהיון לי" )כב ל(

התורה לא מבקשת מאתנו להיות מלאכים אלא קודם אנשים = בני אדם טובים יותר, וממילא

מאושרים יותר. התורה מטרתה להועיל, לא להכביד.

משל למה הדבר דומה: הרמזורים בכביש נראים מעכבים את התנועה, לא פעם נשמע: "אם לא

היה רמזורים בכביש הזה..." אבל אם רק רמזור אחד נתקע או מתקלקל זה כבר סיפור אחר לגמרי...

מסקנה: בלעדיהם יש פקקים נוראים

והנמשל ברור: כך התורה החוקים נראים כמכבידים אבל נועדו להועיל ובאמת אנו רואים לאן -

מתדרדרים אנשים ללא התורה )אותם אלו שחשבו שהתורה מכבידה...( לצערנו במקום לתלות הדבר

בעצמנו אנו תולים את ההנהגה הא לוקית בכל מי שמזדמן: אם הבעיה מדינית אשמים המנהיגים. -

כלכלה יורדת ואבטלה גואה בראש הממשלה, אלימות בשר הביטחון... אבל לא את עצמנו... - -

משל למה הדבר דומה: אשתו של מכוער קנתה מראה ושמה בחדר של בעלה. המכוער הסתכל

ובעצבנותו על "יופיו" המשתקף מבעד לראי, שבר את המראה לרסיסים. לא רק שהוא מכוער, אלא

הוכיח בזה שהוא גם טיפש, וכעת כיעורו נמצא בכל רסיס ורסיס, הוכפל כיעורו במאות רסיסים...

נמשל: כן אנחנו מאשימים את כל העולם ולא מבינים שהקב"ה פוסק לנו לפי מעשינו. כשמנהיג

מצליח זה בזכות העם, ואילו היינו מקיימים מצוות כראוי אזי הכלכלה הייתה פורחת, הפרנסה מצויה

בשפע, גשמים בעתם, השלום שורר עלינו. להיות אנשי קודש, להפסיק להאשים את המזל הרע

ולהאשים את עצמנו.

26

''לנטות אחרי רבים להטות" )כג ב( )החתם סופר זצק"ל(

רק בדבר שאינו ברור, העשוי לנטות לצד זה או לצד אחר "לנטות", אז יש להטות אחר הרוב, -

אבל דבר ברור הנעלה מכל ספק אינו כפוף להכרעת הרוב. לפיכך לא יטו בני ישראל לעולם אחרי רוב

העולם ביחס לאמונה

"מדבר שקר תרחק" )כג ז( )רבי מנחם מנדל מקוסוב זצק"ל(

אין שקר שאין בו מקצת האמת, אכן, כל זמן שאין מבררים אותו מקצת ומעמידים אותו בגלוי

ובבירור על מכונו, מתפשט כוח השקר על הכל. בכל העולם כולו, לא נמצא אדם שיהיה כולו אמת.

העולם מתחלק בין כאלה שהם קרובים לשקר, ובין כאלה שהם רחוקים מן השקר.

פרפראות

פרק כ"ג פסוק ד' "כִּי תִּפְגַע שׁ׫ר איִֹּבְךָ א׫ חֲמרֹ׫ תעֶֹּה הָּשֵׁב תְשִּׁיבֶּמו ל׫" -

"תפגע שור" סופי אותיות רע, אפילו אויבך שהוא רע אתה חייב להשיב את שורו או חמורו

והמצווה גדולה יותר מאשר להשיב לאדם אחר שהוא לא אויב.

פרק כ"ג פסוק י"ד "שָּׁלֹשׁ רְגָּלִּים תָּחגֹ לִּי בַשָּנָּה" -

"שלוש רגלים תחוג" ראשי אותיות תשר )מתנה(, הקב"ה נתן את שלושת הרגלים לעם ישראל -

זכר ליציאת מצרים בנוסף ליום השבת, השבת היא מבית גנזיו של הקב"ה.

החור באיזון )גד שכטמן(

“הם עיקלו את כל רכושי, לקחו ממני את מנת האוכל האחרונה שנותרה לי”, הסביר הנאשם

באשמת גניבה לשופט ששאל האם הוא מודה בביצוע הפשע. השופט לא התרגש: “שאלתי אם אתה

מודה באשמה, תענה בכן ולא”.

“השופט מוכרח להבין אותי, פיטרו אותי מהעבודה, אשתי עזבה את הבית, עם ההורים שלי אני

מסוכ...”, השופט התרתח מזעם: “מה אתה מספר לי סיפורים? תענה לי בכן ולא”.

“אדוני השופט, יש שאלות שלא ניתן לענות עליהן בכן ולא. לדוגמה: אני אשאל את כבוד השופט

שאלה אחת, אם תוכל לענות עליה במילה אחת גם אני אענה לך חד וחלק”. השופט הסקרן הסכים, –

והנאשם שאל: “האם נכונה השמועה שכבודו הפסיק לקחת שוחד?”...

***

“ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים”. נראה שביאור הפסוק בפשטות

אינו דורש חכמה מרובה, והתורה מצוה אותנו לדאוג לקיום ועשיית הצדק האמתי, משכך, אין

אפשרות להיות משוחדים בנגיעה של ממון או נגיעה אחרת ועדיין לדון דין אמת.

לפני הגאון רבי יוסף דב סולובייצ’יק מבריסק, הגיע שופט גוי שאהב להתווכח עם הרב על דיני

התורה ומצוותיה. כעת, מצא לו מצוה חדשה לנגח בה את הרב, הוא קרא בתלמוד שאם דיין יהודי

נוטל שוחד מבעל הדין ונתגלה הדבר חכמים מענישים אך ורק את הדיין שנטל שוחד ולא את זה –

ששיחד. “הרי לך שמשפטינו צודקים ומדוקדקים יותר משלכם”, קרא השופט בהתרסה, “אצלנו,

מענישים גם את נותן השוחד וגם את המקבל. מה תאמר לזאת?”, סיים בארשת ניצחון.

רבי יוסף דב שנודע כפיקח גדול, חייך וענה לו מיניה וביה: “מתוך דבריך תראה לבד שדיני התורה

טובים יותר משלכם, שכן אצלנו היהודים, כל דיין יפחד ליטול שוחד, שהרי אף אם בעל הדין החליט

לשחדו כדי שיפסוק לטובתו, מחר יכול הוא ללכת בלי פחד ולספר שהוא שיחד את הדיין והדיין עצמו

27

ייענש וליהודי לא יארע מאומה. “לעומת זאת אצלכם, אם גוי ייתן שוחד לשופט, שניהם ייזהרו מאוד

שהסיפור לא ידלוף לתקשורת, שהרי במידה וזה ייוודע שניהם יקבלו עונש. זה מה שנקרא: מערכת –

חוקית לנתינת שוחד בסתר”...

שוחד אינו רק מתבטא רק בנתינת ממון, לעתים שוחד הוא גם אינו טובות הנאה. גדולי ישראל

במהלך הדורות נזהרו עד מאוד שלא להיות מושפעים מבעלי הדין טרם פסקו את דינם לפי חוקי

התורה.

בנושא זה מסופר, שלפני הגאון רבי אברהם בורנשטיין בעל ה”אבני נזר” מסוכצ’וב, הגיעה -

אלמנה יחד עם יהודי לדין תורה. טרם שהחלה האלמנה בטענותיה, החלו דמעות חונקות את גרונה

ובקול בוכים סיפרה לרב את אשר אירע. להפתעת הנוכחים קם הרב מכסאו ואמר: פסול אני לדון דין

זה, שכן גם דמעות הן בגדר שוחד המטה את לבי לטובת המסכן...

כל ההקדמה הזאת מביאה אותנו להסתכלות מחודשת על המתרחש בימינו, לעתים כאשר

נחשפת פרשה ציבורית של שוחד כולם עומדים וצועקים: איזו שחיתות. איזו רשעות. ואנו בוכים: איזו

טיפשות! במקום לאמץ במדינה יהודית את דיני התורה ומצוותיה הנכונים והאמתיים, הלכו לאגור

אוסף חוקים מכל מיני מדינות לפי מה שנראה למחוקקים טוב וישר.

אחד מגדולי ישראל שנשאל על ידי שופט גוי: איך ייתכן שאסור לכם לקבל שוחד, אבל אתם

מתירים ליהודי שהולך לבית משפט של גויים לשחד את השופט? והיכן הצדק? ענה לו הרב: מכיוון

שהשופט הגוי מסתכל באופן טבעי על היהודי בצורה זרה ומנוכרת, ברור שאחוזים מסוימים בדין יינטו

לרעתו של היהודי אף אם אין זה נכון. משכך, טוב עושה היהודי שמשחד את השופט ומעניק לו איזון

באמצעות הכסף, כך יש סיכוי שהאמת תצא לאור.

לעתים אנו נאלצים להרהר בעוגמה במצב אליו הגענו: שני תושבים בני עם אחד, באותה מדינה,

באותו הרחוב, מסתכלים זה על זה כזרים לחלוטין. בהשפעת התקשורת נהפכנו ל”ציידי נפשות”

הנאלצים ל”שחד” את אחינו בכל מיני תחבולות, רק בכדי ליצור שפה משותפת וזיקה כלשהי

להתנהגות אנושית.

כשרב בישראל מואשם בנטילת שוחד או בהנהגה שאינה ראויה, תלויה בפינו שאלת תם: אולי רק

זו הדרך )המעוותת, שנכפתה עלינו( בכדי שהאמת תצא לאור ושני הצדדים העומדים לפני השופט

יהיו שווים.

מדבר שקר תרחק )כג,ז(

בין החסידים הרבים שהגיעו אל חצירו של הצדיק רבי יחזקאל שרגא משינאווא היה חסיד אחד

שנתן לרבי מתנה זוג פמוטים מבהיקים. יסלח לי אמר הרבי אולם מנוע אני מלהשתמש במתנתך כיון

שברק הכסף יש בו משום גאווה. רבי אמר החסיד אין זה כסף ממש אלא נחושת מצופה בכסף. אם

כך אמר הרבי הרי זה גרוע שבעתיים גם שקר וגם גאווה!

הפצירו בני הבית ברבי ואמרו לו כי אם לא ייקח את המתנה יהיה במעשה זה משום פגיעה באותו

חסיד שלא התכוון לכל רע. הסכים הרבי להניח את הפמוטים על שולחנו שבת אחת בלבד ובתנאי כי

אל הפמוטים יוצמד פתק ובו כתוב בבירור שאין אלו פמוטי כסף אלא ציפוי כסף בלבד... אחרת אמר

הרבי יש כאן משום שקר וגניבת דעת.

 

מדבר שקר תרחק (כג,ז) (הרב צ. מנדלסון)

רבותינו למדונו שאע"פ שיש לאדם כונה לטובה מדבר מסויים אל לו לנהוג בשקר. ולדוגמא, אדם

שחייבים לו מאה שקלים אומר הלא כנגדי הוא יכפור, ולא יודה, מה עושה, טוענו מאתיים ואז יקבל

מאה. גם זה אסור משום 'מדבר שקר תרחק'. כמבואר כיוצ"ב בגמרא שבועות )דף לא.(. ע"ש. וע'

שו"ת תורה לשמה )סימן שסד(. וכן מספרת הגמרא )יבמות סג.( כי רב הייתה לו אישה רעה עד שכל

מה שרצה בעלה, הייתה עושה להיפך. למשל, היה רוצה לאכול עדשים הייתה עושה לו חומוס,

וכשהיה רוצה בחומוס הייתה עושה לו עדשים. והנה כשגדל ר' חייא בנו, הבין, ולכך היה מבקש מאימו

כי אבא רוצה כך, כי ידע שתהפוך ועי"ז הרוויח שבישלה כרצונו האמתי של האב. וכשהרגיש אביו,

מיחה בו לבל יעשה כן כי הוי כשקר ח"ו שנאמר )ירמיה ט, ד( "למדו לשונם דבר שקר" וגו'.

, והנה לפי"ז צריך לדעת, מה שנוהגים כהיום לכתוב בהזמנות שהחופה תתקיים בע"ה בשעה 7

וברור שהחופה תתקיים בשעה מאוחרת מזו. וכן מה שנוהגים לומר שהברית מילה תתקיים בשעה

אחת בצהריים, ובעוד שאת המוהל לא הזמין אלא לשעה 2 או לפני כן. ונראה לפי האמור שאין

לעשות כן כי הוא בכלל מדבר שקר תרחק.

וכיו"ב העירו באחד הספרים, על שאדם מתפלל לרפואת רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו גם אם עבר

ניתוח וניטל איזה מאיבריו ר"ל, וכיצד יאמר רמ"ח איבריו וכו'. אכן לזה תירצו, שאע"פ שאין לו רמ"ח

איברים גשמיים אבל יש רמ"ח איברים רוחניים שהמה נשארים לעולם ולא נחסרים משום אדם! אכן,

על הכתיבה בהזמנות והאמירה לבריתות, נראה שצריך ליזהר. ולכן היה ראוי לומר: תתקיים "בערך"

בשעה פלונית.

אכן מכיוון שיש ללמד זכות על כלל ישראל, לכאורה יש ליישב, כי מכיוון שאין זה נאמר בפה אלא

נכתב, אולי הכתב אינו כל כך חמור. אכן אינו, כי גם בכתב אסור לשקר. וע' בשו"ת חוות יאיר )סימן

קצד(. ועוד הרי יש מזמינים בפה. ולכן יש לומר, דהכותבים בשעה 7, באמת כוונתם שהחופה תערך

בדיוק כך באותה שעה, ואדרבה בזה יהיה פנאי רב לשמחה ולריקודים. אך מה יעשו כי הציבור

מתאחר ולכן ממתינים ומאחרים מהשעה הנקובה. ובהזמנת הציבור לברית שאומר בעל השמחה

שעה מוקדמת ממה שיודע שיתקיים, יש לומר שכונתו שברצונו "שיבואו" כולם "בשעה פלונית".

וכאשר יתאספו, יתקיים הברית החיתוך, אבל מזמין את כולם שיבואו ויקדימו.

יש פירשו "מדבר שקר תרחק". כי האל יתברך הוא "אמת" והקרוב לאמת רחוק מהשקר, והקרוב

לאמת קרוב להקב"ה. וז"ש אם יש לך חלילה 'דבר שקר' זה יגרום כי 'תרחק' מהקב"ה, לכן אחוז נא

באמת, דבֵר רק אמת, חשוב מחשבות אמת, ותדבק עי"ז באל שהוא ה' א לקים אמת. -

" עזבֹ תַעֲזבֹ עִּמוֹ " )כג, ה(

רבי שלמה מקארלין זצ"ל התארח פעם אצל "בעל התניא" זצ"ל, ובערב שבת נכנס למטבח ליטול

חלק בהכנות לשבת קודש, ושם מעט מלח בדגים. כשראו זאת חסידיו, נכנסנו גם הם למטבח ושמו

מלח בדגים כל אחד בתורו. כשהגיע עת הסעודה, לא אכל אף אחד מהדגים שהיו מלוחים מאד, ראה

רבי שלמה כי אין אוכלים, והיה סבור שחסר עדיין מלח, הוסיף מלח ואכל.

ואמר על זה "בעל התניא": ידעתי כי הוא מופשט מתאוות האכילה, אולם עד כדי כך, זאת לא

ידעתי...

 

"וגְֵר לֹא תִּלְ ח ץ" (כג ט)

היחס של יהודי לגר, נשנה שוב ושוב בתורה וגם בפרשת השבוע.

ונשאלת השאלה: מהי הסיבה שהתורה מדגישה כל כך הרבה פעמים את הצורך ואהבתם את -

הגר, וגר לא תלחץ... מדוע זוכה הגר ליחס הולם ואפילו מיוחד?!

אלא לצערנו השובה היא: יש נטייה של האדם להתנהג בדרך כלל של דחיית השׁונה את זה -

שמדבר במבטא זר או אוכל מאכלים מוזרים. אנו מתרחקים אף מאלו הלובשים בגדים השונים

משלנו, ומאלו שלא גדלו עמנו באותה המסגרת למרות שייתכן שיראת ה' שלהם גדולה פי כמה

משלנו...

יש סיפור ילדים ידוע הנקרא: "הברווזון המכוער" נביא אותו בתור משל: המספר על אפרוח

שבקע מהביצה ונראה שונה מהאפרוחים איתם הוא גדל הוא נראה בעיניהם כמכוער. כולם נולדו -

צהובים ויפים ורק הוא בצבע אפור... הוא היה דחוי בחברתם של הברווזונים והם בזו לו. כשחש

דחוק, היה הברווזון המסכן מביט אל עבר הנהר ורואה את הברבורים זקופי הקומה והצחורים והיה

חושב בליבו: "מדוע אני שונה? לו רק הייתי יפה כמותם...".

הוא גדל נוצותיו השתנו ומי ששם לב אפילו היה נדמה שהוא גבוה מיתר הברווזים האחרים. לאט

לאט החליף הוא את נוצותיו ונכנס אל המים עם יתר האחרים. הוא הביט בבואה שנשקפה מהאגם

ונדהם עד שלבסוף הבין הוא עצמו היה אחד מאותם ברבורים נהדרים. למעשה הם המכוערים ולא –

הוא... הוא הצטרף ללהקה וחי עמם באושר לנצח.

הנמשל ברור מאליו: באופן כללי הגר נחשב זר בחברה ולכן יש רתיעה חזקה מלקבל אותו

באהבה כאחד מבני ישראל. דווקא בגלל נטייה זו של דחיית ה"שונה" התורה מדגישה שוב ושוב

שעלינו להתגבר על היצר הרע ולנהוג כראוי בגר וגם בדומים לו האלמנה והיתום הנזכרים בפרשתנו

בסמוך לגר. לא פעם משתמשים אנו בצמד המילים "כבוד הדדי" אך לא תמיד מבינים את משמעותו.

כבוד הדדי הוא לקבל ולהעריך גם את השונה ממך את הגר. לעולם לא לחשוב חלילה שאתה, בגלל -

מנהגיך או דעותיך טוב יותר מאחרים...

יש לנו לזכור כי ביום אחד יכול להתברר כי אנו היינו המכוערים והוא הגר, הפך ועלה במעלות -

התורה עשרת מונים מאתנו. ראו אונקלוס הגר שעד היום אנו קוראים את תרגומו בכל שבוע מה שלא

זכו גדולי ישראל שבכל הדורות... ועם גר כך חוזר בתשובה על אחת כמה וכמה...

ועבדתם את ה' )כג,כה( )הרב נתי(

וצריך לדקדק בפסוק ולהבין מפני מה נכתב לחמך ומימך לפני והסירותי מחלה. שהרי בריאות

הגוף חשובה לאדם יותר מהפרנסה. וא"כ סדר הפסוק היה צריך להיות הפוך קודם והסירותי מחלה

ואח"כ וברך את לחמך?

ונראה ליישב את הפסוק על פי הגמרא במסכת תענית )דף ח:( שבימי רב שמואל בר נחמני היה

רעב ומגפה אמרו לו מה נעשה להתפלל על שתיהם אי אפשר. אז אולי נתפלל רק על המגפה ואת

הרעב נסבול. אמר להם רב שמואל נתפלל על הרעב ואם הקב"ה ייתן שובע אז הוא ייתן אותו בשביל

שיחיו שכתוב "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

ולפי הגמרא זו הפסוק מתבאר באופן נפלא קודם כל וברך את לחמך ואת מימך ואם באמת הוא

יברך את האוכל )הפרנסה( אוטומטית יתברך גם הבריאות ובזה מסתיים הפסוק והסירותי מחלה

מקרבך אמן ואמן..

32

ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך )כג,כה(

מדוע פתח בלשון רבים )ועבדתם( וסיים בלשון יחיד )לחמך, מימיך(? מתרץ בעל הטורים,

ש'ועבדתם' זו תפילה, ותפלת רבים אינה נמאסת. וכתב לחמך בלשון יחיד, שמברך לכל א' לפי עניינו.

והמהרש"א )בבא מציעא קז ב( מתרץ, ש'ועבדתם' זה קיום המצוות, ובזה כולם ערבים זה בזה,

אבל להסתפק בלחם ומים זו נחלת יחידי סגולה, לכן נכתב בלשון רבים.

"ועֲַבַדְתֶּם אֵת ה' אֱֹלֹקֵיכֶּם ובֵרְַ ך אֶּת לַחְמְ ך ואְֶּת מֵיםֶּי ך והֲַסִּרתִֹּי מַחֲ לה מִּקִּרְ ב ך" (כג, כה)

וידוע שחז"ל דרשו )גמרא תענית ב:( עבודה זו תפלה, כי היא עבודה שבלב.

אבל השאלה כיצד מכוונים בתפילה?

בספר ״נוטרי אמן״ מופיע סיפור שיבהיר לנו את משמעות הכוונה שבתפילה: אחד מחסידי

טשורטקוב, היה חתנו של יהודי נכבד, סוחר אמיד וירא שמים. יום אחד, הופיע האברך בביתו של

הרב מטשורטקוב זצ"ל ואמר לו: ״כבוד הרבי, לדאבון ליבי, עלי לומר לרב כי חמי אינו מתפלל...".

אמר לו הרבי: ״סלח לי, אך באיזו שעה אתה מתפלל"? ענה האברך: ״בשעת בוקר מאוחרת״.

״כנראה שחותנך מתפלל בזמן", הגיב הרב... אך הלה התעקש וטען שוב ושוב, כי הוא משוכנע

שחותנו אינו מתפלל כלל. בעקבות זאת, בקש ממנו הרבי לעקוב אחר חותנו, ורק כאשר יהיה לו ברור

ללא כל צל של ספק שאינו מתפלל, יאמר לו שהרבי קורא לו.

ואכן, לאחר כמה ימים של מעקב, פנה החתן לחותנו ואמר לו שהרבי קורא לו. החווירו פניו של

החותן, והוא נכנס אצל הרבי, ובאימה ויראה ביקש לשמוע מפני מה קרא לו הרבי לסור אליו. אמר לו

הרבי: ״שמעתי שאינך מתפלל". ״נכון", השיב האיש. ״הכיצד? מדוע״? חקר אותו הרבי. והאיש

הסביר: ״אמנם אינני תלמיד חכם גדול, אולם מעלה אחת יש בי הנני איש אמת המקפיד מאוד על -

מידה זו. והואיל ואיני מצליח לכוון בתפילה, אינני רוצה לעשות שקר בנפשי, ולכן אינני מתפלל". אמר

לו הרבי: נאמר בתהלים)פז, ו(: ״ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה". ופירושו כך: הנה בא יהודי

לבית הכנסת ומתפלל ללא כוונה, האם יכול הקב"ה לכתוב שהוא התפלל תפילה זו? לא ולא! זוהי לא

תפילה. ולכן הקב"ה כותב בתיק שלו ״אפס״. אפס ועוד אפס מצטרפים זה לזה, עד לשורה ארוכה,

בת 356 אפסים כמניין ימות השנה... אך אז מגיע יום אחד, שבו אותו יהודי מצליח להתקדש,

ומתפלל בכוונה מכל לבו. או אז מוסיף לו הקב"ה את הספרה 1 אך אם יוסיף לו את הספרה 1 בצד

ימין הרי זו רק אחת. ואם יוסיף לו את הספרה 1 בצד שמאל, הרי זה אחד עם שלש מאות ששים

וחמשה אפסים... והנה כל האומות כותבות משמאל לימין, לעומת זאת עם ישראל כותב מימין

לשמאל, וזהו הפירוש: הקב"ה ״יספור בכתוב עמים״ כלומר, ה' כותב את הספרה 1 בצד שמאל,

ובבת אחת הופכת השורה כולה לבעלת משמעות ובעלת ערך של אלפי אלפים... ואותה תפילה אחת

שנאמרה מתוך כוונת הלב, כביכול "מובילה" את כל התפילות כולן, מאחר וברחמיו כותב אותה

הקב״ה ״בכתוב עמים...". ולכן, הורה הרבי ליהודי ששאלו: ״עליך למלא את תפקידך, אתה תענה

לברכות ותשתדל לכוון בכל אמירת אמן. אך, דע לך, שגם אם לא תמיד תצליח, גם תפילה זו נחשבת

לך, והיא עומדת וממתינה, עד שתזכה לתפלה אחת שתאמר בכוונה והיא תזכה לצרף בין את

התפלות כולן...״.

וכבר לימדונו חכמינו שאין תפילה שחוזרת ריקם, והעיקר הוא להתחזק בתפילה.

 

"מדבַר שֶּקֶּר תִּרחק"

 )כג, ז( )הרב זבדיה כהן שליט"א חבר בית הדין הרבני תל אביב( -

תלמיד חכם מנקיי הדעת בשכונת הבוכרים בירושלים סיפר לי, כי בצעירותו למד אצל מורינו ורבנו

רבי עזרא עטיה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים. אותו תלמיד חכם נבחן אצל ראש הישיבה,

והיה אמור לקבל ממנו תעודת הוראה בחתימת ידו.

באותם ימים, הישיבה שכנה בעיר העתיקה, אך אותו תלמיד פגש את רבי עזרא עטיה בשכונת

גאולה בירושלים, ובקש ממנו לחתום על התעודה. הביט רבי עזרא עטיה בתעודה ואמר לתלמיד,

הזמן מונית וניסע לעיר העתיקה, שם אחתום לך על התעודה. תמה אותו תלמיד ושאל, רבנו! מדוע

לטרוח ולנסוע לעיר העתיקה כבודו יכול לחתום פה? הביט בו הרב ואמר לו, ראה בני, בסוף התעודה

כתוב: "ובאתי על החתום פה ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה ירושלים", והיאך אהיה דובר שקר

כשאחתום לך פה בשכונת גאולה ולא כפי שכתוב בתעודה פה העיר העתיקה?

ואכן נסעו לעיר העתיקה ושם חתם לו הרב. "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה' ". ישמע

החכם ויוסיף לקח.

פרשת שקלים

בפרשת השקלים שבתורה, מוזכרת המילה "תרומה" 3 פעמים. רש"י )שמות ל, טו( מסביר,

שבימי משה נדבו העם מחצית השקל 3 פעמים: 1. לצורך קרבנות הציבור. 2. לצורך מאה אדני

הכסף. 3. כל איש אשר ידבנו לבו.

מכאן, נלמד עוד מנהג בימינו. יש נוהגים לתת 3 מטבעות של מחצית מהמטבע הנהוגה באותה

מדינה כנגד ג' התרומות שנזכרו בתורה. )שו"ע או"ח תרצד, א(. ויש נוהגים לתת כפי ערך מחצית

השקל שבימי משה, היינו שווי 1.2 גרם כסף. וכן יש נוהגים לתת עבור כל בני ביתו זכר למחצית

השקל.

אנו מתפללים ומקוים שבית המקדש יבנה במהרה, ונזכה לקיים מצוה זו, עוד השנה, כהלכתה.

פרשת שקלים

למה משמיעין על השקלים באחד באדר, והלא בחדש אדר יש עוד מצוה של זכר מחית עמלק, ומחיַת

עמלק נאמרה לישראל לפני מצוַת מחצית השקל? טעם הדבר הוא, מפני שבזכות מצוַת שקלים זוכים

למחיית עמלק, והקב"ה צִּוָּה לישראל לתת מחצית השקל כופר נפש, כדי להקדים רפואה למכה.

שנאמר 'לכפר על נפשותיכם' אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן

לשקול שקלים על ישראל )וַעֲשֶּרֶּת אֲלָּפִּים כִּכַר כֶּןֶּף אֶּשְק׫ל עַל יְדֵ י עשֵֹי הַמְלָּאכָּה לְהָּבִּיא אֶּל גִּנְזֵי

הַםֶּלְֶּך אסתר ג(, לפיכך הקדים שקליהן )הציווי לתת מחצית השקל( לשקליו )שהמן שילם -

לאחשוורוש(.

 





 


זו היתה שעתם היפה ביותר.


אתמול יצאו משעבוד מצרים וכבר הם מתגבשים לעם בן חורין, למרגלות הר סיני. בבת אחת הרקיעו מתחתית הסולם החברתי אל רומו של עולם, אל מעמד התגלות האלוקים. הדאגה ליום קטנות, למעט מנוחה, לתוספת מזון, התחלפה ברוממות הרוח, בהאזנה דרוכה לקול האלוקים: לעשרת הדברות - שהיו ליסוד כל תרבות, ברבות הימים.


 


זו הייתה שעה יפה.


בעוד החוויה בעיצומה, צווה האלוקים - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא א) והם - משפטי עבד ואמה, דיני רוצח וגונב נפש, מקלל אביו ואמו. חובות התשלום של מזיקי אדם והורסי רכוש ועוד אזהרות המכוונות לכאורה לרובד חברתי נמוך.


אולם, האם מפני מעשים נחותים אלו צריך להזהיר את העם הזה ועוד בשעה זואת העם החש כי החוויה האדירה, שינתה אותו לחלוטין ולעולם לא ישוב להיות מה שהיה?


אך יוצר האדם, מכיר את נטיות לבו הפתלתול. הוא מגלה לו ליציר כפיו דווקא בשעה זו, כי שעות ההתעלות תחלופנה, וסכנת האפרוריות, הקטנוניות, ניגודי האינטרסים, האמביציות והתאוות רובצת לפתח היום יום.


"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". זו היא הצעה מעשית, העומדת לרשות השואף לחיות תמיד בגדולה דומה לשעה זו, כאן, למרגלות ההר.


וכל שעה, בכל זמן ובכל תקופה, תהיה גדולה, תהיה יפה.


 


זה מתחיל בבית


ישנן מלים המביעות יותר ממובנן הפשוט. הן בודדות לפעמים, אך האצור במשמעותן, מכיל סיפורים שלמים. למשל הפסוק: "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך,, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך" (שמות כב כד).


לו הייתה כוונת הפסוק להורות את חובת ההלוואה, היה מנוסח כך: "אם כסף תלוה את העני לא תהיה לו כנושה". אך נוסח זה הוא נוסח החוק היבש, ואילו אנו עוסקים בתורה, תורה מלשון הוראה, הדרכה, חינוך.


בתורה נאמר "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך". (ענייננו הפעם חלק זה של הפסוק). אין כאן משחק מלים "עמי" "עני" "עמך" ללא מגמה. המטרה החינוכית ברורה. אתה מלווה כסף לעמי. העניים הם עמו של האלוקים העומד לימינם. די בידיעה זו לשנות מן היסוד את יחס המלוה - ללווה. ומכאן, חובת המלוה לחוש קרבה אל העני, את "העני עמך", להזדהות אתו, להשתתף בצערו.


אך כלל נוסף גלום במובן מלים או. "את עמי": ישראל וגוי עומדים לפניך ללוות - "עמי" קודם. עני ועשיר - עני קודם.. עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמים (מכילתא קפד).


הלכה תמוהה זו, היא דוגמה נאותה לאופן חינוכה של התורה לאהבת אדם כנה ואמיתית. היא תמוהה, שכן, מה חשוב למי מוגש הסעד. עקרון העזרה ההדדית הוא הקובע כאן. את דין הקדימה עלינו להשאיר לנטיות ליבו של הנחלץ לעזרת הזולת.


אולם הפועל למען הכלל ושוכח את הפרט הקרוב אליו, ספק רב, אם פעולתו נובעת מאהבת אדם עמוקה. המסוגל להתעלם ממצוקת שכנו הזקוק להלוואה קטנה, ועם זאת להיות פילנתרופ מכובד. הכועס על המזכירים לו צרות של יחידים שעה שהוא עסוק במלוא מרצו בבנית חברה צודקת יותר, הנסער לגורלם הקשה של ילדי בנגלדש ומתרים למענם בזמן שאינו מוחה דמעתו של ילד רעב בשכונתו - הרי כל מעשיו המרשימים נובעים מסיבות שונות - רק לא מאהבת האנושות. אין אהבה זו ניתנת לחלוקה. אין השומע זעקה רחוקה אמין, אם בו זמנית אוטם את הלב מפני המצוקה הקרובה.


"עניי עירך קודמים" - אל תעקור את האהבה הטבעית לסביבתך, בתירוץ של פעולה למען האנושות. אהבת אדם באמת, מתחילה בבית ומשם מתפשטת על תבל כולה.


 


אמת מידה שונה


רבי דניאל היה דיין בעיירה קטנה. עני מרוד היה ובקושי התפרנס ממשכורתו הדלה. פעם חש טעם ערב במרק שאשתו הגישה לו בארוחה. הת ברר לו שאחת השכנות נתנה לה במתנה שאריות של שומן לתבל את המרק.


בשבת לפני קריאת התורה, קם רבי דניאל, והכריז בפני קהל המתפללים כי הוא מתפטר ממשרת הדיין. אשתו קבלה מתנה, והוא מסופק אם יוכל מהיום לדון דין אמת לאמיתו.


חרדה עמוקה זו לצדק המוחלט, הבריחה הקיצונית מפני אבק שוחד, שהיתה טבועה בנפשו של רבי דניאל, היא פרי חיוך עצמי של שנים ארוכות. למעשה, של דורות שופטים ודיינים יהודים, שעיצבו את חוש הצדק והאמת לאור אמות המידה התורניות.


הם התבוננו בפסוק כמו "לא תטה משפט אביונך בריבו" (שמות כג ו) וראו בו איסור של "רשע וכשר עומדים לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא, אטה עליו את הדין" (מכילתא)


הם למדו מן הפסוק "מדבר שקר תרחק" (שמות כג זלהתרחק מן השקר עד כי "שנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלה בת מאה מנה, שאומרים לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך" וגם ראו כשקר לשמוע "דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו" (שבועות ל לא).


והמלים "ושוחד לא תקח" (שמות כג ח) הילכו עליהם אימים, עד כי אסרו לקבל שוחד אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב" ואפילו "שוחד דברים אסור". הם לא האמינו באפשרות להישאר אובייקטיבי אחר קבלת השוחד, ולו הקטן ביותר, שכן "השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים".


ובמשך כל הדורות עמדה לנגד עיניהם דוגמת חייהם של גדולי הדיינים והשופטים הראשונים. כמו אחד מהם -"אמימר היה יושב בדין, פרחה נוצה על ראשו, בא אדם וסלקה, אמר לו מה מעשיך? אמר לו: "דין יש לי". אמר לו: "פסול אני לך לדין". (כתובות קה)


וכך שמר השופט והדיין תמיד על צלם אלוקים שבו. כך זכר תמיד שאדם עומד לפניו לדין. ועל כן זכה "דיין הדן דין אמת להיות שותף לקב"ה במעשה בראשית" (שבת י).


 


מקור המאמר: "דע את יהדותך", מעריב, 15.2.74


איזהו מנהיג? | אבי קלנר


"לא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות, אחרי רבים להטות"

מבאר רש"י ולא תענה על ריב – על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין.

למדים אנו שדעתו של המנהיג הגדול מופלא שבבית הדין, גדולה יותר מדעתם של המוני העם ולפיכך חייבים הרוב אפי' כשין בו הסכמה לדברים, לנהוג כפי שהורה המנהיג הגדול.

המושג "אחרי רבים להטות" פירושו שכשהעניין אינו ברור ויש צדדים לכאן ולכאן, ואז "נוטים" כדעת הרוב, אבל בדבר שהוא ברור למעלה מכל ספק כגון: שהעולם לא נוצר מעצמו אלא נברא ע"י כוח עליון "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכן שעם ישראל קיבל את התורה (שהיא אמת, ומצויה בידינו) והתחייב לקיים את כל המצוות באמרם "נעשה ונשמע". וכו'. אין מצב ללכת ולנהוג כדעת רוב העולם הגויים שחלקם מאמינים אמונות שווא, כיון שבדבר ברור לחלוטין אין מושג של נטייה אחרי רבים.

מעשה בעיר אשר חברו יחדיו אנשים שפלים ודרשו להוציא מידי הרב וראשי הקהל את ניהול ענייני הדת: מקווה הטהרה, פיקוח על כשרות המזון, העירוב, תלמודי התורה ועוד, במהלך העימות טען אחד מהם בחוצפה כלפי הרב, רבי! הרי גם בתורה כתוב "אחרי רבים להטות"?!

השיב לו הרב בדרך משל: פעם התאספו כל מאתיים ארבעים ושבעת אברי הגוף ובאו בטענה כלפי הראש אשר הוא מולך עליהם ומחליט בשבילם מה עליהם לעשות, איך יתכן כדבר הזה והלא חוק הדמוקרטיה קובע שדעת הרוב קובעת ועוד שבתורה כתוב "אחרי רבים להטות" וא"כ אינך יכול להחליט עבורנו.

ענה להם הראש, הפסוק שבתורה מכוון כנגד 71 הדיינים שישבו בסנהדרין [וכן בכל בית דין שהוא, שצריך שיהיה בהרכב שאינו זוגי, שלא יווצר מצב של קולות שקולים] שלכל הדיינים יש ראשים ולכן שאלו לדעת כולם ופסקו כרוב, אבל אתם אברי הגוף אין ביניכם ראש אלא כולכם כזנבות ועליכם לא נאמר "אחרי רבים להטות".

מעשה ביהודי ששמע את האמרה "פני הדור כפני הכלב" שבדורנו אין מנהיגות וכו' (הכוונה למערכת השלטון הכללי בעם ישראל) שאל יהודי את הרב הרי בפועל יש לנו מנהיגות. ענה לו הרב במשל, כשרואים אדם המהלך ברחוב וכלבו רץ לפניו, במבט שטחי אולי נראה שהכלב מוביל את האדון, אבל בצומת הראשון אנחנו יכולים לראות את הכלב מביט לאחור כדי לראות בפני האדון לאן עליו לפנות. כך המנהיגות הכללית בימינו בפזילה כל העת (סקרים וכו') לעבר רצון העם וכשכוש הזנב בהתאם לכך.


אחדות על ידי איזון | בית דוד


אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ--לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ (שמות כב כד)         


שני צוויים נאמרו כאן בנשימה אחת; לכאורה - בלי שיהיה ביניהם קשר פנימי. גם במשקלם הסגולי לכאורה אין  השנים דומים זה לזה. הצווי הראשון "לא תהיה לו כנושה" מתייחס למה שנראה כ"פרט שולי"; אופן ההתנהגות של המלווה כלפי הלווה. ואילו הציווי השני האוסר על יהודי לחייב רבית על הלואה שמלוה לחברו, מהווה לא פחות ממהפיכה כלכלית וחברתית. כיצד הכניסה התורה את השנים בכפיפה אחת?  


 


לאנשי הכלכלה שבינינו קשה להבין מדוע אסרה התורה לחייב ולגבות רבית מן הלווה. הלא משפטי התורה בנויים בדרך כלל על אדני ההגיון, ואין לך דבר הגיוני יותר מזה! הלווה נהנה מכספו של המלוה, ומשלם עבור ההנאה שמפיק ממנו, כשם שהשוכר דירה משלם דמי עבורה שכירות. האם איסור רבית הוא בגדר חוק, שאין לך רשות להרהר אחריו?  


 


המקרא שלפנינו מתחיל בלשון יחיד, "לא תהיה לו", וגומר בלשון רבים: "לא תשימו", ולא בכדי. שינוי זה בא ללמדנו, שלא הרי זה כהרי זה; הציווי "לא תהיה לו כנושה" פונה אל היחיד, ואילו הצווי "לא תשימון עליו נשך" פונה אל הרבים, אל הכלל כולו. אמנם מבחינת הביצוע, גם איסור רבית נאמר לכל יחיד ויחיד, אבל מבחינת מהות המצוה, הוא מתייחס אל הכלל.  


 


יש במצוות תורה סוגים שונים; יש מצוות שתפקידן לתקן ולהדריך את היחיד כיחיד, כגון: איסור גזל, מצות ציצית, ויש שבאו לתיקון הכלל כולו, כגון: מצות צדקה. זהו גם ההבדל בין שתי המצוות שהוזכרו בפסוק שלפנינו: "לא תהיה לו כנושה" הוא ענינו של כל פרט ופרט, אך איסור רבית בא לתקן את הכלל; הוא מהוה את היסוד שעליו נבנה הצדק והאיזו החברתי של העם הנבחר.


 


אין התורה באה כאן למחוק במחי יד את ההבדלים שבין עני לעשיר, שבין חלש וחזק, כפי שדימו לעשות "מבקשי הצדק" הכפרנים. אדרבה: התורה הק' מכירה בכך ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ"; אך היא מגבילה את מימדי הפער והופכת אותו לדבר נסבל. התורה שומרת על כך שהחזק לא יהפך לעריץ, ושהעני לא יידרס מתחת לגלגלי העשירים.


 


ההון על כל צורותיו הוא עיקרו ותמצית כוחו של מעמד העשירים. אך לאמיתו של דבר, הרי הכסף הוא גוף מת, דבר שאינו עושה פירות. רק על ידי שיתוף כח העבודה אפשר להפוך את הכסף לדבר יצרני. רק אם יבנו ממנו מפעלים, שבהם יש עובדים הבונים ומייצרים, יוכל בעל הממון לממש את עשירותו. זהו כוחו של העני; העשיר זקוק לעמל כפיו, וללא שיתוף פעולה מצדו אין לעשיר כל תועלת בכספו הרב. בעל כרחם של כל המעורבים נוצר בדרך זו מצב של איזוןמסוים; אם צד אחד ידכא את השני ויפר את האיזון, יוכל הצד שכנגדו לסרב מלשתף עמו פעולה.


 


בכל זאת מצאו בעלי ההון את הדרך, שבו יוכלו ליהנות מכספם בלי להזדקק לעזרת העניים: הם מלוים בריבית. אולי אין הרווח גדול כל כך בדרך זו, אך אדם מעדיף להיות בטוח בכספו ו"להסתפק במועט", הוא מבקש לשבת בביתו במנוחת הנפש, ולגלגל את כל הסיכון, ואת כל השקעת העמל, על הצד שכנגדו. הלה נאלץ להסתכן בהשקעה הכספית, לתרום את כל העמל הנדרש לבדו, ואילו העשיר נהנה ללא כל סיכון; גם אם העסק ייכשל, הוא לא יפסיד.


 


מובן איפוא, שהמצאת הרבית מהוה את הסכנה העיקרית המאיימת על העניים; היא מגדילה את כוחם של העשירים, ופוטרת אותם מן הצורך להתחשב בכח העבודה של אלה שלא הצליחו לצבור הון. השכבות החלשות ישארו בדרך זו ללא אמצעי מגן, הם יהיו מופקרים לטוב לבם של אחיהם העשירים. 


 


כדי למנוע מראש כל אפשרות שיווצר מצב כזה, גזרה התורה שלקיחת רבית מהוה עבירה.


 


איסור הרבית, אם כן, הוא הדבק החברתי שתפקידו למנוע את הקיטוב, והוא המאחד את כל חלקיו של עם ישראל. אך מעבר לכך, יש למצוה זו תפקיד דומה למצות שבת ושמיטה: הוא בא להעמיד את מושג הבעלות הפרטית במקומו הנכון, הוא בא להזכיר לבעל הממון את גבולות כוחו, ואת העובדה שעדיין יש בעל בית מעליו. לכן נאמר על המלוים ברבית: "מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו, וכותבים וחותמים - פלוני זה כפר באלהי ישראל!". 


 


פעולה תמימה, "עיסקית", אך לא פחות מכפירה!


(ע"פ רש"ר הירש)


מלאך השלום|


הפרשה הראשונה שנתנה לעם ישראל על ידי רועם הנאמן אחרי מעמד הר סיני היא בפרשת השבוע. פרשת: ''ואלה המשפטים''.


 


פרשה שכולה מצוות כרימון. החל ממצוות שבין אדם לחברו כמו גרימת נזק על ידו או על ידי שורו וחמורו, השבת אבדה ושמירה על הפיקדון, אזהרה שלא לענות יתומים ואלמנות ועד אלו שבין אדם למקום. לשמור על כל אשר נצטווינו ממנו יתברך שמו, ושם אלוהים אחרים לא ישמע מפיך, לשמור על הברית שנכרתה בינינו לבין אלוקינו יתעלה ועוד ועוד...
 


פרשה זו יפה נדרשת על כל פריטה ודקדוקיה. היא שִמשה בסיס להרבה מסכתות במיוחד לסדר נזיקין, כי מטרת המשפטים ותפקידם של השופטים להשקיט מריבות ולמנוע נזקים ולשים שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו וכדברי הכתוב אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם.
 


פרשתנו המדברת על משפטים והשופטים, האחראים לשים שלום בין חלקי האומה, יהיו צריכים ודאי לסייעתא דשמיא, לפרוש סוכת שלום על כל העם.


 


לשם כך באה ההשגחה העליונה והבטיחה לו למשה: ''הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי'' (כ''ג- כ'). מלאך זה, כאמור, אינו אלא מלאך השלום. אותו מלאך הממונה על שלום העם ואיחודו, מלאך השומר את העם בדרכו בחיים, הוא ישמרך ויביא אותך ''אל המקום אשר הכינותי'' אל אותו המקום שהובטח לך ארץ אבותיך ארץ זבת חלב ודבש.


 


אך, אני מזכיר לך ''הישמר מפניו, ושמע בקולו, אל תמר בו כי שמי בקרבו'' (כ''ג – כ''א) הוא צריך שמירה מעולה. כי לא ישא לפשעכם כל פשע כלפי השלום, כל ההפרעה לשלום האומה ולאחדותה, זהו פשע לא יכופר. מלאך השלום בעצמו יפרע ממנו. לא יסלח לו, כי שמי בקרבו, וכל הפוגע בו, הרי הוא פוגע בי.


 


אתם נמצאים בין אויבים, צוררים רבים סובבים אתכם, אם תשמרו על השלום בינכם ואל איחודכם, אני – השלום – אשמור עליכם ''ואייבתי את אויבך וצררתי את צורריך'' (כ''ג – כ''ג) על ידי השלום.


 


אתם יוצאים למלחמה ונוצחים (שו''ט תהילים ז') ואולי לא תהיו צריכים לצאת כלל למלחמה כי השלום ביניכם ישפיע גם על אויביכם שישלימו עמכם וישבתם לבטח בארצכם.


 


שבת שלום.


 


התורה מקפחת את המלוה?! 


אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנשה, לא תשימון עליו נשך: 


כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני: 


אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו: 


אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר: (כב, כד-כז)


 


ושמעתי כי חנון אני - מה כתיב אחריו? "אלהים לא תקלל". ומה ענין זה לזה? מעשה באחד שהיה לו דין, ובא אצל הדיין וזיכה אותו, ויצא ואמר, פלוני השופט אין כמותו בעולם! לאחר ימים היה לו דין ובא אצלו וחייבו, יצא מלפניו ואמר אין דיין שוטה הימנו! לכך הזהיר לך הכתוב: אלהים לא תקלל! (מדרש)


 


התופעה שתוארה כאן במדרש, שמי שיצא חייב בדין מלא טענות וטרוניות כרימון על אותו דיין שחייב אותו, אין בה חידוש, והרי זה מעשים בכל יום. אך לא מובן, מה הקשר בין זה לסמיכות הכתובים שהוזכרה במדרש, "ושמעתי כי חנון אני - אלהים לא תקלל"? ובכלל, מדוע תיאורו של המדרש פותח בזיכוי שאותו דיין זיכה את פלוני, הלא טרונייתו של הבעל דין אינה נובעת מן הזיכוי בדין הראשון, אלא ממה שיצא חייב בדין השני?


 


ברם אין המדרש מדבר באדם פשוט שמתרעם על מה שיצא חייב בדינו. אם נביט בפרשת "אם כסף תלוה", נבין שמדובר באדם שלפי מיטב הבנתו נעשה לו אי-צדק בולט... 


 


אדם הלוה לחברו את מיטב כספו, על מנת שיוכל הלה להקים עסק ולהתפרנס ממנו. מה הן זכויותיו של המלוה? כמדומה שהתורה לא התחשבה אלא בטובת הלווה, ואילו המלוה יוצא מקופח... אסור לו לקבל ריבית; למרות שהלווה מרוויח יפה בעזרת כספו, כל הרווחים נזקפים לחשבון הלווה : "לא תשימון עליו נשך". כשיגיע זמן הפרעון, ואין ללווה במה לשלם, אסור למלוה להפעיל עליו לחץ כדי שידאג לפרעון ההלואה: "לא תהיה לו כנושה". אמנם רשאי הוא לקחת משכון על מנת להבטיח את עצמו, אך גם כאן יש הגבלה חמורה. בכל לילה עליו להשיב ללוה את כלי מטתו, ולמחרת בבוקר - את בגדיו, כך שהלוה יכול להסתדר ולהמשיך את חייו כמעט כרגיל.


 


"כיצד", ישאל את עצמו המלוה, "אקבל סוף סוף את כספי? וכי נתתי לו מתנה, וכי אינני רשאי ליהנות מכספי? מדוע אין התורה מגינה עלי ועל רכושי"? אלה הן שאלות נוקבות, למי שאין לו הבנה עמוקה בחוקי התורה, ומכאן קצרה הדרך למה שהתורה הזהירה בהמשך הפרשה: "אלהים לא תקלל".


 


מה בפינו לענות לאותו יהודי, המתהלך בהרגשה שכולו מקופח ?


 


מושג ההלוואה על פי הבנתנו, רחוק מאד ממושגי התורה. 


עבורנו מהווה ההלוואה ענין עסקי מובהק, מכשיר שעליו בנויה כל הכלכלה; היא מניעה את גלגלי העסקים, ובלעדיה לא יתכן לפתוח מפעל או עסק כלשהו. לכן נראים לנו אותם חוקים שהתורה חוקקה בשטח זה כזרים, וכביכול תלושים מן המציאות.


 


אך האמת היא שנהפוך הוא: אנחנו תלושים מן התורה, ולא להיפך. בעיני התורה אין ההלואה נועדה להיות מכשיר כלכלי ועסקי; יותר מזה, אף לא רצוי שתיהפך לכזו. מי שזקוק לכסף כדי לפתוח עסק, יכול לבקש שותף שישתתף עמו וישקיע את כספו בעסק. צורה זו של גיוס כספים היא בריאה יותר; מי שמשתתף בכספו יפקח היטב על העסק, ידאג לכך שהכל מתנהל כשורה, וימנע בכך הרבה מקלות הדעת הגורמת בסופו של דבר לפשיטת רגל. בעסק הבנוי על הלוואות אין המלוה יכול לפקח על ניהול העסק, וגם אין הוא מעונין בכך; הוא כבר דאג להבטיח שכספו יוחזר לו בכל מקרה, ללא קשר עם הצלחת העסק. זה בעצם מה שמונח ביסודו של איסור רבית.


 


ההלואה במסגרת חוקי התורה אינה אלא גמילות חסד לשמה. יש אנשים הזקוקים לצדקה; ויש אחרים, נזקקים לא פחות, אך אין רצונם בצדקה, אלא בהלואה. ההלואה אינה אלא צדקה - שכדי להתאימה לצרכיו של הנזקק, גזרה התורה שעליו לפרוע אותה. כיון שאין כאן אלא צדקה, מובן שכל המצוות הקשורות בהלואה באו להגן על הלווה, הם באו להבטיח שההלואה תהיה כפי שצריכה להיות - גמילות חסד, ולא אמצעי שיהפוך את הלוה לאומלל.


 


אין זה גורע כי הוא זה מחובותיו של הלווה כלפי המלוה. 


 


עבורו אין זו צדקה אלא הלואה עם כל המשתמע מכך; חובה גמורה על הלוה לפרוע את ההלואה בזמנה, ואין מרחמים בדין. אך המלוה מצדו חייב להתייחס ללוה 


ולהלואה במבט של גמילות חסד, ולכן אסרה התורה עליו כל פעולה המנוגדת לאופי של גמילות חסד; אסור לו ללחוץ את הלוה כשאין לו במה לשלם, ואסור לו לנשל אותו מצרכי חייו הבסיסיים.


 


מנקודת מבט זו מובן מה שנאמר בסוף הפרשה "ושמעתי כי חנון אני". אין זה רק משום שללווה המסכן אין במה ישכב; הרי יתכן שגם למלוה אין מה לאכול... אך כאן יש בהתנהגות המלוה סתירה לעצם המושג של גמילות חסד, של מדת "רחום חנון", שעליה אנו מצווים. מי שמבין זאת, יבין שאין מקום למלוה לבא בטענות של קיפוח גם אם התורה מגבילה אותו, ומכאן ההמשך: "אלהים לא תקלל" .


 


 


(ע"פ אהל יעקב)


 



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט