בניית אתרים בחינם

 






אתה בחרתנו: לאיזו מטרה נבחרנו מכל העמים?

 

אמריקאי, צרפתי וישראלי טיילו בג'ונגל באפריקה ולפתע יצאה חבורת קניבלים בין העצים ושבתה אותם. החוטפים העמידו דוּד מים ענקי על האש כדי לבשל אותם חיים בתוכו. רגע לפני המוות ניתנה להם זכות לבקשה אחרונה. האמריקאי ביקש סטייק בקר עסיסי, הצרפתי ביקש כוס יין אדום ואילו הישראלי ביקש שהצ'יף, ראש הקניבלים ייתן לו סטירה בפנים. הוא חטף סטירה אדירה ואז שלף אקדח מתחת לבגדים וחיסל את כל השבט.

חבריו היו המומים: "אם הנך לוחם קומנדו מעולה, מדוע לא הרגת אותם מיד? למה ביקשת לחטוף קודם סטירה?" - "שלא יגידו שאני התחלתי"...

זה לא מכובד לנהוג בגאווה ולטעון שיש בך משהו מיוחד, ובכל זאת אנחנו רוצים היום להצביע על פלא. בתוך כל הסיבוך והשקר שמקיף את חיינו, המציאות מצביעה על עובדה מדהימה שהיא כמעט מעשה ניסים. אדם הגון עם היגיון בריא אינו יכול להתעלם ממנה. נפתח בציטוט מכתבו של אחד מגדולי הסופרים האמריקאים לפני כ-150 שנה, אדם שככל הידוע לא נמנה על בני עמנו:

1. מארק טוויין (בנוגע ליהודים, 6 ספטמבר 1899): אם הסטטיסטיקה מדויקת הרי שהיהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי. כוכב קטן מהבהב, עכור ועלוב. הגיוני שכמעט ולא היה צריך לשמוע אודות היהודי, אבל שומעים ותמיד שמעו עליו. הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות, חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית ותרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אומנות, מוסיקה וכלכלה חורגת מכל קנה מידה.
המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שָׁמֵינוּ ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין. בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שהשתתקו ונעלמו. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות. כל הברואים חדלים פרט ליהודי, כל עוצמה כורעת ורק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח?".

טוויין מצביע על שלוש תופעות בולטות שהופכות את הקיום היהודי לחריג בכל היגיון היסטורי: ראשית, עצם העובדה שאנו כאן עם אותה התורה ואותה התרבות. ההיסטוריה העולמית מציבה עקרון ברור: עמים ותרבויות פועלים לאורך תקופה ואחר כך נעלמים. כשם שהאדם מת, כך העמים מתפוגגים. מלכי מצרים ניהלו בזמנו את העולם, בהמשך באו הבבלים, הפרסים והרומאים, אך כל אחד מהם דרס את קודמו והשכיח את קיומו. לא נותר המשך כיום מפרעה, מנירון קיסר, מטיטוס ומקליגולה. העמים שגרים באותם אזורים אינם מתייחסים אל אותה האימפריה ורואים עצמם כישות מודרנית לחלוטין. העם והתרבות היחידים ששרדו את כל הגלגולים ונראים בדיוק כמו לפני 3000 שנה – עם אותו ספר תורה, אותם תפילין ואותה השבת – הם היהודים.

נכון, ישנם שבטים נידחים בסין ששורדים אלפי שנים, אולם הוא לא נטמעו בעמים אחרים ולא נרדפו על ידי אויבים. עם ישראל הוא היחיד שנטמע בעמים אחרים, נרדף עד אימה, ועדיין 'הכבשה חיה ובועטת ואילו שבעים הזאבים שרדפו אותה אינם'. זאת עובדה שחורגת מכל כלל היסטורי.

העובדה השנייה היא ההשפעה היהודית העולמית כתוצאה ממה שנקרא "הגניוס היהודי" (ראו ויקיפדיה בערכו): מספר היהודים בעולם הוא חמישית אחוז מהאוכלוסייה, 0.2 אחוז, אך המספרים ידועים: 20 אחוז מרשימת המיליארדרים בארצות הברית הם יהודים, מתוך שמונה שופטי בית המשפט העליון שם – ארבעה משתייכים אל עמנו, ו-22 אחוז מזוכי פרס נובל הם יהודים.

לשם המחשה: אילו נאסוף אלף אנשים אקראיים לתוך חדר, 2 מתוכם יהיו יהודים. אך אילו נאסוף אלף זוכי פרס נובל לתוך חדר – 220 מתוכם יהיו יהודים.

3. ויש צד נוסף לדומיננטיות: מעולם לא שנאו קבוצה יותר מאתנו. אנשים אינם מוכנים לסלוח על כך שאנו קיימים ובשעה שחצי מיליון איש נרצחים בסוריה, הבעיה של המזרח התיכון הייתה ונותרה הישראלים. 80 אחוז מהחלטות וועדת זכויות האדם של האו"ם הם גינויים כנגד ישראל.

והשאלה הפשוטה שכל אדם אינטליגנט אמור להרהר בה היא: מה הייעוד הנצחי שלנו?

כמובן, רבים זעים בחוסר נוחות לנוכח הדיון ושתי סיבות מרכזיות לכך: א. זה לא נאור כיום להיום שונה. שבעים שנה אחרי השואה ותפישת עליונות הגזע הנאצי שהביאה להרג נוראי, העולם קידש את מושג השוויון. כבר לפני מאתיים שנה קבעה מגילת העצמאות האמריקנית את השורה שהפכה להיות מהות הדמוקרטיה: "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". הגישה המקובלת כיום היא שכל בני האדם שווים, כולם עומדים בצורה זהה בפני החוק וזכאים לקבל את אותן ההטבות בחינוך, בבריאות ובמגורים.

ב. למען האמת נדמה כי הדחייה העמוקה מרעיון הבחירה נובעת מתוכנו עצמנו. לנו כיהודים קשה לקבל את העובדה שנבחרנו למשהו, 'רק אל תגיד לי שאני מיוחד'... 'אל תגיד לי שמשהו גדול מוטל על הכתפיים שלי'. החיים כל כך עמוסים שאל תלחיץ אותי עם חובות נוספים... ברור הרי שלא נבחרנו כדי לאכול פיצה, הברכה "אשר בחר בנו" מוסיפה את המלים "ונתן לנו את תורתו", כך שמשמעות הבחירה היא עול תורה ומצוות, ולכן יותר נוח להדחיק את האחריות שמונחת על כתפינו.

אומרים שאם תשאל אדם לאיזה דת הוא משתייך והוא יענה "נוצרי" – דע שהוא נוצרי. אם הוא יענה "מוסלמי" – דע שהוא מוסלמי. אך אם תשאל אדם מהו והוא יענה שהוא "אדם" – תדע שהוא יהודי...

ובכל זאת, המציאות מדברת בעד עצמה, וזה יהיה די חבל שאדם שנבחר להיות בן מלך, נציגו של בורא העולם ומנהיגו, יוותר על האמון שניתן בו והמשימה שהוטלה עליו. (ראו תוספת בהערה[1]).

אנו רוצים לנצל אפוא את הפרשה שהיא יסוד היסודות ועמוד החכמות - פרשת הבחירה בעם ישראל במעמד מתן תורה בהר סיני - כדי לדון בשאלה הגדולה שכל דיון אחר שנקיים יהיה רק ספיח ומסתעף ממנה: מה משמעות הבחירה? מה פתאום פונה הקב"ה אל עם אחד מכלל העמים? הרי האלוקים הוא אבי כלל האנושות ואבא לא אמור לפנות אל ילד אחד מכל המשפחה. אם הקב"ה רוצה להעניק בשורה לאנושות עליו לפנות אל כל בני האדם בצורה שווה?

 

ב. יום ב' בחודש סיוון הוא אחד הימים הדרמטיים בתולדות ישראל. נהוג לכנות אותו בשם "יום המיוחס", שכן הפכנו בו למיוחסים. היום הזה חולל מפנה בתולדות עמנו: משה רבנו פנה אל העם והציע הצעת נישואין מדהימה: בורא העולם בחר בנו ורוצה שנהיה לו "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

2. שמות יט:  ומשה עלה אל האלוקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר: כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל... ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

ידועים דברי המדרש כי הבחירה בעם ישראל לא אירעה סתם כך. היא הגיעה לאחר מסע ארוך בין העמים החשובים באותה תקופה במהלכו חיפש הקב"ה אחרי העם שייאות להיות לעמו הנבחר: בתחילה פנה הקב"ה אל זרע עשו, אך הם סירבו לקבל את הציווי אודות קדושת החיים, "לא תרצח", שכן הם הורגלו לחיות כברכת יעקב: "על חרבך תחיה". הקב"ה פנה אל זרע עמון, אך הם דחו את הציווי אודות קדושת המשפחה, "לא תנאף", שהרי העם ההוא נוצר מנישואים אסורים בתוך המשפחה, בין לוט לבנותיו. ולבסוף, זרע ישמעאל סירב לקבל את הציווי אודות קדושת ממון הזולת, "לא תגנוב", שהרי נאמר לאביהם "וידו בכול".

ה' המשיך ופנה אל עם ישראל בהצעת הבחירה[2] ואכן כולנו הכרזנו בקבלת עול: "נעשה ונשמע". רעיון הבחירה בנו עומד במרכז המחשבה היהודית ואנו נדרשים לכוון על כך מדי בוקר:

טור אורח חיים סימן מז: בברכת 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו' - יכוון על מעמד הר סיני איך בחר בנו מכל האומות וקרבנו לפני הר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו תורתו הקדושה שהיא בית חיינו, כלי חמדתו שהיה משתעשע בו בכל יום.            

וכאן עולה השאלה היסודית מה מטרת הבחירה? מה תובע הקב"ה מעם אחד מתוך כלל האומות?

הדבר הכי מעניין עם רעיון הבחירה הוא, כאמור, שמדובר בעובדה שאי אפשר להכחיש אותה. למרות שרבים היו מעדיפים לבטל את רעיון הבחירה, המציאות עצמה מחייבת אותה. מצאתי רעיון מרגש ביותר: רבנו בחיי כותב שהמסר הזה עומד מאחורי ההתגלות הראשונה בהיסטוריה שהייתה למשה רבנו. בעודו צועד במדבר, משה רואה סנה בוער ואיננו אוכל. מה המסר?

הקב"ה מעניק לו את סוד האמת, את עיקרון ההוכחה לבחירה בישראל. אלו היו ימים נוראים להיות יהודי, פרעה רמס את העם, הקלגסים עינו את הגברים ותינוקות ישראל הושלכו ליאור או נשחטו בידי עבדי פרעה. לא היה שמץ הוד והדר בעם היהודי ובמוחו של משה עלו בוודאי ספקות אודות הבחירה בבני עמו. ואז מתגלה אליו ה' ואומר: 'בוא תראה איך בוחנים דברים. תמיד תחפש את זה שקיים לנצח, את מי שסביבו בוערת אש והוא אינו אוכל. היכן שנמצאת התמידיות שם טמונה האמת'.

רבנו בחיי שמות ג,א: וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל - ירמוז הסנה לעם השפל אשר ברזל באה נפשו והוא בוער תמיד באש הצרות והצרות יקיפוהו מכל צדדיו וראוי שיכלה בצרותיו - והוא עומד ומתקיים בין האויבים בדרך המופת ואֵינֶנּוּ אֻכָּל.

והשאלה עולה ומתחזקת: מה בדיוק תפקידנו? מה מטרת הבחירה הנצחית בעם אחד?

האמת היא שהתמיהה מתעצמת הרבה לאור הדברים הקשים הבאים:

שבת פט,א: מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו [שם נולדה שנאת האומות לישראל].

הגמרא קובעת כי הבחירה בעם ישראל היא שורש ובסיס האנטישמיות. אף שהשנאה כלפינו לבשה שמות רבים – פעם שנאו אותנו כי היינו עשירים מדי ופעם כי היינו עניים מדי, פעם כי היינו בולטים מדי ופעם כי היינו מוזנחים מדי – אך מה שעומד בבסיס הכול הוא השנאה להיותנו שונים. הגוי מרגיש שיש ביהודי מסתורין שהוא אינו יודע לפענח אותו. המן הרשע אמר זאת בפשטות: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין כל העמים ודתיהם שונות מכל עם". והשאלה הפשוטה היא, אם כן, מי צריך את זה? מה המטרה בכל השונות הזו?

 

ג. שאלה נוספת קשורה בנושא הבחירה בנו היא היקף המחויבות שנובע ממנה. הביטוי המעשי של הבחירה בישראל הוא קבלת התורה בהר סיני, כלשון הברכה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". וכאן העיקרון הכולל של היהדות הוא פשוט: אתך בכל מקום, בכל זמן, זכרים ונקבות.

היהדות היא לא הדת היחידה בעולם, אך היא כן היחידה שמקיפה את כל החיים. בעוד שהדתות האחרות תובעות בעיקר טהרת הלב (נצרות) או כמה חוקים הלכתיים (אסלם), היהדות להבדיל מתייחדת בכך שהיא תובעת לעשות הכול בצורה ייחודית: יהודי אוכל אחרת (כשרות), מתלבש אחרת (ציצית, שעטנז), מתפלל אחרת (ברכות, תפילין ותפילה), מתחתן אחרת (טהרת המשפחה), מתגורר אחרת (מזוזה, מעקה) ועושה עסקים אחרת (ריבית, מתנות עניים וצדקה).

מאמרי חז"ל רבים מתייחסים לנקודה הזו מהיבטים שונים:

3.  מכות כג: דרש רבי שמלאי: 613 מצות נאמרו לו למשה – 365 לאוין כמנין ימות החמה [שהמצוות מקיפות כל יום בשנה] ו-248 מצוות עשה כנגד איבריו של אדם [שהמצוות מקיפות כל איבר בגוף, חלק שייכות לראש, חלק לעיניים, חלק לפה, חלק למערכת העיכול וכו'].

דברים רבה ו,ג: אמר הכתוב (משלי א) 'כי לווית חן הם לראשך'... לכל מקום שתלך המצוות מלוות אותך. 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'; אם עשית דלת – 'וכתבתם על מזוזות ביתך'; אם לבשת בגד חדש – 'לא תלבש שעטנז'; אם הלכת לגלח – 'לא תקיפו פאת ראשכם'; אם הלכת לחרוש – 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו'; אם קצרת – 'ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו'. ואפילו היית סתם מהלך בדרך  - 'כי ייקרא קן צפור לפניך... לא תיקח האם על הבנים'.

מעניין לציין שזה לא תמיד היה כך. במשך 2000 שנה מאז בריאת העולם, הקב"ה דרש בסך הכול שבע מצוות בני נח. וזה הספיק אז ומספיק עד היום למיליארדי אנשים בעולם. אך בעת המעמד הנשגב בהר סיני התחייבו ישראל ב-613 מצוות, קפיצה של יותר מ-6000 אחוז. והשאלה הפשוטה היא, מה היעד הכולל של המצוות?

בראשית רבה מד,א: מה אכפת לקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מן העורף?

כדי לעשות את זה פיקנטי מעניין להעיר, שהתהייה הזו לא נולדה בדור המתירני של ימינו. זו התהייה שעמדה בבסיס המרד הגדול כנגד משה רבנו. המדרש מספר כי קרח הסית את העם כנגד משה באמצעות הטענה כי כמות המצוות האדירה שחצתה את הסיבולת האנושית, מלמדת כי משה בודה את הדברים מליבו, או גרוע מכך: משה ואהרן מעוניינים לגזול את ממון ישראל לטובת עצמם.

וכמו נואם כיכרות מעולה, קורח העביר את המסר באמצעות סיפור נוגע ללב: 'שכנה שלי היא אלמנה עם שתי בנות יתומות. הייתה לה שדה ובאה לחרוש, אמר לה משה: 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו'. באה לזרוע אמר: 'שדך לא תזרע כלאיים'. באה לקצור אמר: הניחי לקט שכחה ופאה. הכניסה הביתה - אמר: תני לי מעשר ראשון ומעשר שני. האלמנה המסכנה נשברה והחליטה למכור את השדה ולקנות שני כבשים ולהתפרנס מהצמר שלהן. בא אהרן ואמר: תני לי את הבכורות. הגיע זמן הגיזה אמר לה תני לי ראשית הגז. אמרה אין לי כוח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטת אותן ואוכלתן. אמר לה: תני לי הזרוע, הלחיים והקיבה'...

ובכן, מה באמת התשובה לטענת קרח? הוא עצמו נפל באדמה אבל התהייה שלו עודנה מהדהדת.

 

ד. לפני שנכנסים לעניין, חיוני להתייחס לטענה שבוודאי עולה ברקע הדברים: מדוע אין זו גזענות ואפליה בין עמים לטעון שאנו בני העם הנבחר? בפרט שאחרי הצרות שעברנו לאורך השנים, דווקא אנו אמורים להיות רגישים להעדפת אומה אחת על פני האחרות?

התשובה פשוטה: גזענות פירושה לתבוע לעצמך זכויות יתר ולשלול אותן ממי שאינו משתייך לבני הקבוצה שלך. אך היהדות טוענת את ההיפך: אין לנו שום זכויות יתר, לא מגיע לנו כלום יותר מהאחרים, מוטלות עלינו רק חובות יתר. התביעה מאתנו היא יותר מוסריות, יותר צניעות ויותר למדנות. ואדרבה, כל מי שמוכן לקבל את חוקי תורתנו - מוזמן להצטרף לקבוצה בכל רגע.

סיפור מושלם: האדמו"ר מצאנז הקודם, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, איבד בשואה את אשתו ואחד עשר ילדיו. באותו יום שהגיע לאושוויץ כבר הכניסו למשרפות את ילדיו והוא עצמו הועבר לעבודת פרך. פעם תפש אותו המפקד הנאצי ושאל בלגלוג: "אתה עדיין חושב שהנך בן העם הנבחר"? האדמו"ר הנהן בראשו. הנאצי התמלא זעם, היכה אותו בקת הרובה וצרח: "כן, הנך בן העם הנבחר?!" האדמו"ר שכב על הרצפה עם פה מלא דם והנהן בראשו. הנאצי נכנס להיסטריה: "איך? במה הנך נבחר"?

"כשאני רואה את האכזריות שלכם, ענה האדמו"ר, ואילו אנחנו מעולם לא הרמנו יד על זבוב – יודע אני יותר מאי פעם שאנו בני העם הנבחר"...

ואחרי ההבהרה הזו, אנו שבים אל מרכז העניין ושואלים: מה משמעות ומטרת הבחירה? וכיצד זה קשור אל ההיקף הגדול של המצוות?

כמובן, לשאלת-השאלות יש יותר מתשובה אחת[3], ובמסגרת המוגבלת הזו נרחיב בתפישה החסידית.

 

ה. לפני 6 שנים, בשנת 2013, התקיימה העסקה הגדולה בתולדות המשק הישראלי עד לאותו זמן: חברת אחזקות הענק האמריקנית "ברקשייר האתוויי" בבעלות המיליארדר וורן באפט, רכשה את חברת "ישקר" הישראלית. קבוצת עיתונאים מישראל הוזמנה להכיר מקרוב את חברי הדירקטוריון המכובדים של באפט, בהם יו"ר מייקרוסופט לשעבר, ביל גייטס, שהיה אז האיש העשיר בעולם.

אחד העיתונאים הכלכליים הבכירים בישראל, עופר פטרסבורג, נמנה על חברי אותה משלחת ויצא לו לנהל שיחה קרובה עם ביל גייטס. הם החלו לפטפט על כסף ועל מה גייטס יכול לקנות עם עשרות המיליארדים שלו, הם השתחצנו על המדינות והערים שיכולות להפוך להיות חלק מרכושו, אך אז גייטס השתתק והפתיע עם משפט סתום: "האמת היא שאני יכול לקנות כל שאחפוץ בעולם חוץ מדבר אחד: שבת של יהודי. את זה אינני יכול לקנות"[4].

הסיפור היה כזה: קיווי ברנהרד, יהודי שומר תורה מצוות המתגורר בדרום אפריקה, הוא מרצה בכיר בתחום העסקים והכלכלה המודרנית. ברנהרד הוציא ספר רב מכר בו מלמד כיצד להעתיק "תכונות של נמרים" לעולם העסקי. ברנהרד מוזמן לפורומים עסקיים בינלאומיים ופעם קיבל טלפון מגורם בכיר בחברת מיקרוסופט שביקש להזמינו להרצאה בפני בכירי החברה בהשתתפות ביל גייטס.

ברנהרד הסכים כמובן, אך אז התברר שמועד ההרצאה חל בשבת והוא סירב לעשות זאת. הבכיר במיקרוסופט היה בטוח שזה עניין של כסף. הוא הציע להגדיל את התשלום עבור ההרצאה, אך לשווא. ברנהרד סירב בעקשנות והסביר כי הדבקות שלו במצוות ה' עולה על הרצון שלו להצליח. הנהלת מיקרוסופט נאלצה לדחות את פתיחת הכנס ליום חול כדי לא לוותר על ההרצאה המעניינת, וביל גיייטס לא היה מסוגל להשתחרר מרגע ההשראה הזה.

הסיפור מאחורי השליחות היהודית טמון בדרישה הראשונה שהציב ה' בפני האדם:

4. בראשית ב: ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.

האדם רק נברא ופתח את עיניו והאלוקים העמיד אותו בפני דרישה: כל עצי הגן נועדו עבורך ורק מעץ אחד, עץ הדעת, אל תאכל. וכמובן, האדם התאווה דווקא אל העץ הזה ואכל ממנו. וכאן עולה השאלה הפשוטה: למה כל העניין? בשביל מה העמיד שם ה' את העץ מלכתחילה? אם לא טוב לאכול ממנו – אז לא צריך לשים עץ כזה?

תנחומא נשא טז: בשעה שברא הקב"ה את העולם, נתאווה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים. ברא את האדם וציווה אותו 'מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו'. כיון שעבר על ציוויו אמר הקב"ה: כך הייתי מתאווה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים ודבר אחד ציוויתי אותך ולא שמרת אותו?! מיד סלק הקב"ה שכינתו ... עד שעמד משה והורידה לארץ, שנאמר: 'וירד ה' על הר סיני'.

התשובה של המדרש היא מהפכנית: בבסיס בריאת העולם עומדת תכנית 'יזמית' אדירה: להפוך את המציאות. לייפות את הכיעור ולסלק את המצב הטבעי לטובת מצב אחר, נעלה וקדוש יותר. בריאת העולם נועדה להיות ניסוי ארכיטקטוני עצום על האפשרות להפוך ג'ונגל פראי לגן עדן פורח. נאמר זאת כך: בהתחלה האלוקים בנה לנו בית, וזה במטרה שנבנה מהבית הזה בית עבורו!.

ולכן העמיד שם את העץ, במטרה שהאדם ידחה את התאווה ויאמר: "כך ציווה הבורא שברא אותי". האדם יסלק את היצרים התוססים של הרצון להתענג לטובת ההתמסרות לרצון ה''.

ואולם הניסיון הראשון נכשל כידוע, וזה הלך ונעשה חמור יותר עם קין ודור המבול ודור הפלגה, עד דורו של אברהם אבינו. אז החלה תקופה חדשה בחיי האנושות: הקב"ה בחר בקבוצה של אנשים שתהיה מורת הדרך לחיים של משמעות. הם בכל הליכותיהם יהיו ביטוי לקיומה של ישות עליונה ולחיים של ביטול והתמסרות אליה.

המערכת של המצוות היא תכנית רבת ממדים שתוכנה הוא אחד: ליצור חיים שלמים שהמלך נוכח בהם. חיים כאלו שמייצגים את ההדר האלוקי מתחילתם עד סופם. כשהאדם בונה בית כמו יהודי, חי חיי נישואים כמו יהודי, אוכל, וסוחר כמו יהודי  – הוא יוצר משכן כולל לה'. כל סדר יומו הוא מקום מתוקן שהמלך נוכח בו ומרגיש בו בנוח.

המטרה בכך משלבת כמה רמות זו מעל זו: כשהחיים כולם הם קדושים - הייצוג של המלך בעולם הוא שלם. כשהחיים כולם קדושים -על כל יצריהם ותשוקותיהם - האינסופיות של הטוב בולטת. וכשהחיים כולם קדושים – האחדות עם המלך היא מושלמת, היא כוללת כל פרט בחיינו.

למה הדבר דומה? נחשוב על ביקור בארמון בקינגהאם, בית המלוכה הבריטי: היופי מעורר ההשראה בביקור שם נובע מהעובדה שכל פרט בארמון משקף מלכות. אלו חיים שלמים של אצילות מרוממת נפש. זה לא רק מי שזוכה לפגוש את המלכה הישישה, זה לא רק אולמות הפאר בארמון והנברשות שמשתלשלות מהתקרה, אלא ההליכה המופתית של משמר הארמון וצורת קשירת השרוכים שלהם.

וכך מטרת המצוות: ליצור חיים שלמים של קדושה ולהביא אחדות כוללת בין העולם והאלוקות[5]. ביטוי לצורת חיים מקיפה כזו: בחודש יולי 2014 יצא צה"ל למבצע "צוק איתן" במטרה להשמיד את תשתיות החמאס ברצועה שהגיעו לשיאם בחטיפת שלוש הנערים הי"ד. כמה ימים אחרי פרוץ המבצע התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם כדי לפרסם גינוי כנגד ממשלת ישראל, אך להפתעת העולם הערבי, ההצבעה נכשלה. נדרשו תשעה קולות כדי להעביר אותה, אך הנציג הדרום-קוריאני נמנע.

כמה ימים אחרי ההצבעה, קיבל הנגיד שלמה ורדיגר, מראשי אגודת ישראל באמריקה ולהבדיל הבעלים של חברת בגדי הספורט Outerstuff, טלפון מהשגריר הדרום-קוריאני באו"ם. השגריר סיפר כי בזמן האחרון הוא נמנע בשלוש הצבעות כנגד מדינת ישראל, הסיבה לכך נעוצה בעיקר באינטרסים של הממשל ששלח אותו בסיאול, אבל הוא הוסיף כי גם לו אישית היה חלק בהחלטה הזו: הבת שלו מתמחה בעיצוב והיא עובדת בחברה בבעלותו של ורדיגר. כבר חודשים ארוכים היא שבה הביתה ומספרת סיפורים בעיניים נוצצות. היא מתפעלת מכך שכל שגרת היום במפעל מסמלת ערכים קדושים. היא ראתה בימי חייה אנשים טובים, אך לא ראתה אנשים משלבים באופן כה מופלא בין חומר ורוח.

ראשית, היא מלאת התפעלות מכך שכל יום באחת וחצי בצהריים, המשרד עוצר הכול והגברים מתרכזים באחד החדרים להתפלל מנחה. שנית, היא מופתעת מהעובדה שכל עובדי המשרד, כולל אלו שאינם יהודים, זוכים ליום חופש בשבת ומקבלים באופן כללי יחס שווה ומכבד. ושלישית, היא מעריכה את העובדה שכל אדם שנכנס למשרד לבקש צדקה, מתקבל בברכה ומעולם לא יצא בידיים ריקות.

תניא פרק לז: כאשר כל הנשמה ונפש האלוקית שבכל ישראל ... תקיים כל תרי"ג מצות התורה - שס"ה לא-תעשה להפריד שס"ה גידים של דם נפש החיונית שבגוף שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלש קליפות הטמאות ... ורמ"ח מצות עשה להמשיך אור אין-סוף ברוך הוא למטה להעלות לו ולקשר ולייחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף ... ומאחר שכללות נפש החיונית שבכללות ישראל תהיה מרכבה קדושה לה', אזי גם כללות החיות של עולם הזה, שהיא קליפת נוגה עכשיו תצא אז מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה להיות מרכבה לה' בהתגלות כבודו.

 

אסיים בצורה אישית: ביום עצוב באמצע החורף לפני ארבע שנים התבשרתי באופן פתאומי על פטירתו של אבי. רגע קודם הוא היה אדם נוכח ופעיל, אך ברגע אחד נדם ליבו. אחרי ההלם הראשוני התווספה עוד דאגה לחיי: כיצד אסתדר עם החובה לשמש כשליח ציבור, שלוש תפילות ביום, במשך אחד עשר חודשים? בתפקידי כמרצה ושליח חב"ד אני מסתובב במקומות רבים בארץ ובעולם, ולא בכל מקום אוכל לגשת להיות שליח ציבור. זה נתפס כמו עול כבד שהולך לשבש את החיים.

פגשתי שליח אחר שעבר חוויה דומה, שיתפתי אותו בטרדה ושאלתי איך צלח את האתגר? התשובה הפשוטה שלו שינתה את המבט מהקצה אל הקצה. "דע לך", הוא אמר, "שקשה להתחיל את הקדיש, אבל הרבה יותר קשה לסיים אותו. הרגע בו אתה מבין שתקופת האבלות מסתיימת, ולמעשה הנך מאבד את החבל הממשי האחרון שקישר אותך לאבא – קשה הרבה יותר"...

זה בהחלט לא קל להיות יהודי, אבל השכר הגדול ביותר שאפשר לתאר הוא הזכות הזו עצמה. לחשוב על כך שנבחרנו מכל העמים כדי לייצג עלי אדמות את מלך מלכי המלכים. כך מובא בספרי חסידות: "שכר מצווה – מצווה". השכר הכי גדול על המצווה הוא המצווה עצמה, העובדה שאנו זוכים להיות קשורים אל מה שמעל ומעבר לכול.

לא נותר אלא לבקש ולייחל אחרי כל העשייה רבת השנים שנזכה לגמר ושלמות המעמד של מתן תורה בהתגלות האור האלוקי הנצחי בעולמנו בגאולה האמתית בקרוב ממש



[1] נשיא ומלך ליום אחד: הנשיא ה-12 של ארצות הברית, זכארי טיילור, היה אמור להישבע אמונים ולהיכנס לתפקידו ביום 4 במרץ 1849, אבל כיון שהיה זה יום ראשון, הנשיא התעקש להיכנס לתפקידו רק ביום שני. לפי החוקה באותם ימים, מי שאמור למלא את מקום הנשיא בהעדרו היה יו"ר הסנאט, דיוויד אטצ'יסון וכך יצא שבאותו יום ראשון הוא היה נשיא ארצות הברית ליום אחד. הבעיה הייתה שבמוצאי שבת שתה אטצ'יסון לשוכרה וביקש מעוזריו לא להעיר אותו למחרת – וכך הוא ישן במשך כל כהונתו כנשיא... (אגב, זה לא הפריע לבני משפחתו לחקוק על המצבה שלו: 'נשיא ארצות הברית ליום אחד'... ראו ויקפידיה ערך אטצ'יסון).

לעומתו, היה אדם שידע לנצל את היותו מלך ליום אחד: בשנת 1590 מת מלך פולין, סטפן באטורי ולפי חוקת המדינה היו האצילים חייבים לבחור מלך חדש תוך 21 יום. אך הימים חלפו והם לא הצליחו להגיע להסכמה. נוצרה בהלה ששקיעת השמש תחלוף והמדינה תיקלע לאנרכיה. האגדה היהודית מספרת שהנסיך ראדזוויל העלה רעיון: אחד משרי המלוכה היה יהודי חשוב בשם "שאול קצנלבוגן", מוטב לבחור בו למלך ליום אחד ולמחרת נמשיך את הדיונים בינינו ומאחר שהוא יהודי, הוא בוודאי לא יישאר על כיסא המלוכה. ההצעה התקבלה ושאול הפך למלך פולין. אולם הוא לא נרדם באותו לילה, הוא ידע שיש לו שעות ספורות לקבוע עובדות בשטח. המלך היהודי חוקק חוקים לטובת היהודים כמו חוק המשווה הריגת יהודי להריגת נוצרי והורג יהודי יהיה חייב מוות, וכן זכאות ליהודים לרכוש יותר מבית אחד, והרחבת תחום המושב.

[2] ומה אם אחד העמים היה מסכים לקבל התורה? האם הבחירה בעם ישראל הייתה רק אפשרות אחרונה לאחר שכולם סירבו?! ברור שאין זו הכוונה, שהרי הקב"ה הוציא אותנו ממצרים עוד לפני ההצעה לאומות לקבל התורה וכל תכלית היציאה הייתה כדי שתעבדוני על ההר הזה.

ההסבר הרווח בקרב המפרשים הוא שהסבב בין העמים התקיים מתוך ידיעה מראש שהם לא יקבלו התורה, שהרי מי מוכן לשנות את הרגליו כמסופר בפנים. הסבב נועד לשתי מטרות: א. להפגין את המסירות של עם ישראל שקשור לקב"ה בקשר עצמי ומוכן להתמסר נגד טבעו ולהכריז "נעשה ונשמע". ב. ליצור הכשרה בקרב העמים לקבל עליהם ז' מצוות בני נח ועקרונות האמונה של עם ישראל. ראו התוועדויות תשמ"ב א/223.

[3] הרמב"ם כותב במורה נבוכים ג,לא כי מצוות התורה הן 'הוראות היצרן לחיים טובים ומאושרים'. כל יצרן שמוציא מוצר לשוק מעניק הוראות כיצד להפעיל את המוצר ולהפיק ממנו את מלוא התועלת, וכיצד יתכן שהקב"ה בורא עולם כה מורכב עם כל כך הרבה אפשרויות לטעות ואינו מצרף הוראות יצרן? התורה היא ספר ההמלצות של הבורא למיצוי המקסימום מהחיים.

מצוות התורה שוללות דעות מוטעות כמו עבודה זרה, הן נאבקות בדחפים שליליים כמו הדחף לממון, לאכילה ושאר תאוות ומציעות להם מענה בדמות מצוות שמגבילות ומאזנות את התאווה כמו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. וכן המצוות מייצרות סדר חברתי וחלוקה צודקת של העושר באמצעות המצוות החברתיות.

[5] תפישת הבחירה מעלה את השאלה ההפוכה: למה עם ישראל סבל יותר מכל העמים? ספר הכוזרי (ב,מד) מסביר כי זה גופא סוד השרידות שלנו: לאומות העולם ה' נותן לחטוא ואחר כך מכלה אותם מהעולם ואולם עם ישראל אינו יכול להתדרדר לאורך זמן. היות שהקיום שלנו חיוני לקיום הגוף כולו, ה' 'מצנתר' אותנו בכל פעם שאנו סותמים את רגישות לבנו וכך חוזרים לפעילות רוחנית תקינה.

פרשת יתרו – הכל בראש שלך, איך לשלוט במחשבות?





הבה נדמיין את הסיטואציה הבאה: נרוץ עשרים שנה קדימה לשנת 2037. חברת "טכנו-מיינד" השוויצרית פיתחה מכשיר מפענח מחשבות. המכשיר עוקב אחרי המחשבות של האדם ומקרין אותן על גבי מסך המחשב.

איימי ווייס קנתה את המכונה והיא עוקבת אחרי המחשבות של בעלה, ג'רי. ג'רי מביט על הבית הגדול של השכנים וחושב לעצמו: "לעזעזל, איך הם קנו בית גדול כזה? טומי, אבי המשפחה שם, לא גמר בית ספר תיכון. אם האבא העשיר שלו לא היה עוזר לו, הוא לא היה מגיע לכלום בחיים. איך המזל משחק לו"!

המחשבות של ג'רי ממשיכות לרוץ והוא מדמיין איך טומי לוקח יותר מדי הלוואות על הבית, הוא פושט רגל והבנק מוציא את הבית למכירה בחצי מחיר. הוא, ג'רי, קונה את הבית הגדול של טומי והופך להיות מלך השכונה.

"היי, ג'רי", מתערבת אשתו במחשבות שלו, "לא יפה לחמוד רכוש של אחרים ועוד לאחל להם כישלון"…

ג'רי לא מכחיש את המחשבות שלו, אך הוא טוען שתי טענות: א. אין שום בעיה במחשבות הללו, הוא בסך הכול חשב ודמיין ולא עשה בגללן שום דבר מעשי.

ב. בכל מקרה, אין לו שליטה על המחשבות שלו. זאת תכונה טבעית לגמרי לחמוד את ההצלחה של השכנים ולרצות את מה שיש להם ואין לו את היכולת להפסיק את משיכת הלב הזו.

דיון: מה דעתכם על שתי הטענות של ג'רי: א. האם ישנה בעיה כלשהי לדמיין במחשבה דברים שאסור לעשות אותם בפועל?

ב. האם יש לנו בכלל שליטה על המחשבה? האם ישנה דרך לבלום מחשבות לא רצוניות?

ובכן, הדיבר העשירי בעשרת הדברות, מדבר בדיוק על העניין הזה.

1/א. שמות כ, יד: לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך.

יהיה מי שיאמר כי זה הציווי הכי קשה בין עשרת הדברות: התורה מצווה אותנו להיאבק בטבע האנושי שרודף ומתאווה לכל דבר יפה בעולם ולא לחמוד חפץ יפה השייך לזולת, רכושו או אשתו המוצלחת.

האם כוונת התורה היא רק לחמדה במעשה, דהיינו לא לעשות מעשים כדי להשיג את החפץ של הזולת או אפילו שלא להתאוות לזה במחשבה – גם אם לא נעשה שום מעשה בעולם לכך?

כאן בא הציווי בעשרת הדברות של פרשת ואתחנן ומשלים את המסר:

1/ב. דברים ה,יח: ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו שורו וחמורו וכל אשר לרעך.

1/ג. רבינו בחיי יתרו שם: רצה לאסור אפילו החמדה שהיא תאוות הלב … אע"פ שאינו בא לידי מעשה.

בנוגע להלכה למעשה, פוסקי ההלכה חולקים ביניהם, האם עובר לאו על "תאוות הלב" בלבד, במקרה שלא יגיע לידי עשיית מעשים להשיג הדבר הנחמד.

הסמ"ג כותב כי כל האיסור הוא רק במעשה.

2/א. סמ"ג לא תעשה קנח: כתב בעשרת הדברות לא תחמוד וכתב עוד לא תתאווה – והכול אחד.

אולם, הרמב"ם והטושו"ע פסקו כי "חימוד" ו"תאווה" הם שני לאווים נפרדים. התורה אוסרת את התאווה כשלעצמה – ואף אם היא בינו לבין עצמו בלבד ולא תבוא לעולם לידי מימוש בפועל. (ולכאורה כן הוא, אם חומד דבר שאינו יכול להשיגו כלל, כמו שחומד איזו אישה יפה בקצה העולם, שהיא חשובה מאוד ואינו יכול להשיגה).

2/ב. ספר המצוות להרמב"ם ל"ת רסו: ואין השני לאוין אלו בעניין אחד, אבל הלאו הראשון והוא "לא תחמוד" מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו, והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד. וביאור זה: שאם ראה דבר יפה אצל אחיו, אם גברה מחשבתו עליו והתאווה בו, עבר על אמרו ית' "לא תתאוה". ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו, ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה, ואם הגיע אל בקשתו, הנה כבר עבר על "לא תחמוד".

אגב, יש להעיר – אם מישהו נסתפק בזה: איסור לא תתאווה הוא גם מאישה לאיש. היינו שלא רק שאסור לגבר לחמוד את אשת חברו, כלשון התורה, גם לאישה אסור לחמוד את בעל החברה שלה. והא שדיברה התורה על "אשת רעך", הוא רק משום שדיבר הכתוב בהווה.

  1. שו"ת משנה הלכות (מנשה הקטן) חלק ה סימן קלב: במה שיש טועים או עושין עצמן כטועים וסוברים דאיסורין אלו על האיש נאמרו, דברוב מקומות בלשון זכר נאמרו … הנה דבר זה טעות גמור הוא ואין צריך בירור, דקיימא לן השוה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה.

[נקודה נוספת ראויה להדגשה: אנשים אומרים לעצמם כי האיסור להרהר באישה אחרת, הוא באדם שאינו מרוצה מנישואיו ולכן עלול להימשך מכך למעשים אסורים. אבל אדם שאוהב את אשתו, אין פגם בכך שהוא משתעשע במחשבה בנשים אחרות, שכן לא יבוא מכך לידי מעשה.

אולם, ידוע שאין כל קשר בין מידת האושר של האדם ובין יצר העריות האופף כל אחד. ההסבר הוא, ש"מים גנובים ימתקו". טבע האדם הוא להימשך דווקא למה שאסור לו ואינו באפשרותו. ועל כן, התורה אוסרת כל הרהור על חפץ של אחר או אשת רעהו].

וכאן עולות ומתבקשות שתי השאלות האמורות: א. מה הבעיה להתאוות לחפץ או אישה של חברו? הרי לא עשה שום דבר בגלל זה ומה הבעיה לחשוב מחשבות?

וכקושיית הבן איש חי: 4. רב ברכות [בן איש חי] מערכת הלמ"ד: ידוע שיש בזה מחלוקת הרמב"ם והסמ"ג … דלדעת הרמב"ם עובר בלא תתאווה אפילו במתאווה בלב לחוד בלא מעשה … ולכאורה תמוה שיהא נחשב זה שהוא דבר ממון, כמו איסור עבודה זרה לענוש על מחשבת הלב, דבכל איסורי התורה אין המחשבה כלום?

ב. עוד צריך להבין והוא העיקר: כיצד שייך לתבוע מהאדם דבר שנראה לא בשליטתו. הטבע האנושי הוא לרצות כל דבר יפה והמחשבה רצה ומתרוצצת מעצמה, וכיצד שייך לתבוע מהאדם דבר שאינו בשליטתו?

5/א. אבן עזרא פרשתנו: אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה: איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?

וכך מקשה הספר החינוך:

4/ב. ספר החינוך מצוה תטז: ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חברו והוא מכולם ריק וריקם, ואיך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לאדם לעמוד עליו?

והרי משה רבנו עצמו הגדיר את מצוות התורה, כמצוות אפשריות לקיום לכל אדם: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". ההבדל בין תורת ישראל לדתות אחרות, שהיא מעשית לכל אדם. אין בה דרישות קיצוניות שמתאימות רק לפרושים ואנשי מעלה, אלא כל תרי"ג המצוות קרובים לקיום לכל אדם. והשאלה המתבקשת היא, כיצד סבורה התורה כי כל אדם יכול לשלוט במחשבה ולנהל את המתרוצץ במוחו? [1]

תחת החופה, מברכים את החתן והכלה כי יזכו לשמוח אחד עם השני, כמו ששמחו אדם וחווה זה עם זה בגן עדן. "שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".

שאל פעם דרשן לץ, מה היה שם בגן עדן, שגרם לאדם וחווה להיות כה שמחים זה עם זה? הוא השיב: בעולם שלנו, קשה לבני זוג לשמוח אחד עם השני. שכן תמיד עולה הספק אצל החתן כי אם היה מתחתן עם האישה מהדלת ממול, חייו היו יותר מאושרים. גם האישה מהרהרת לעצמה כי אם הייתה מתחתנת עם הגבר מהדלת ממול, הייתה יותר שמחה בחייה. אולם אצל אדם וחווה, הם היו האנשים היחידים בעולם. לא היו עוד נשים וגברים מלבדם ולכן השמחה שלהם זה בזו הייתה מושלמת…

אנו רוצים להציג את יסוד חשוב בנוגע לניהול העולם הפנימי של האדם. תורת ישראל סבורה בהחלט כי האדם יכול לשלוט במערכת הפנימית שלו, המחשבות, הרגשות והתשוקות ולנהל אותן כרצונו.

זאת מהפכה רעיונית הנוגעת לא רק לנושא המדובר כאן, אלא מהווה 'טיפ' חיוני לחיים בכלל והיא מתכון לאושר, לשמחה ולהצלחה.

 

  1. בתוך כלל דברי התורה הקדושה, שמור מקום של כבוד ל"עשרת הדברות". התורה מעידה כי עשר הדיברות הללו נאמרו על ידי האלוקים במתן תורה ונכתבו אחר כך על שני לוחות הברית.

סדר הדברות על הלוחות הוא, שבכל לוח היו חקוקות חמש דברות. החמש הימניות עוסקות במצוות שבין אדם למקום והחמש השמאליות בדברים שבין אדם לחברו.

  1. מכילתא דרבי ישמעאל יתרו: כיצד נתנו עשרת הדברות? חמש על לוח זה וחמש על לוח זה.

והנה כשמעיינים יותר בסדר הדברות רואים כי הן פונות אל כל עולמו של האדם ותובעות ממנו שלמות בכל פרטי נפשו. יש בהן מצוות כלפי המעשה, כלפי הדיבור וכלפי המחשבה.

5/א. הקדמת האבן עזרא לעשרת הדברות: כל המצוות על שלושה דברים: האחת – מצוות הלב, והשנייה – מצוות הלשון, והשלישית – מצוות על המעשה.

הדבר בולט במבט פשוט על עשרת הדברות: אם אתם מביאים מנחמה לייבוביץ, אפשר להביא את זה בתור מקור: עיונים בספר שמות, לא תחמוד: חמשת הדברות הראשונים, פותחים במצוות שבלב – במחשבה ובהכרה ("אנכי, לא יהיה לך"), ממשיכות במצוות שבדיבור ("לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא") ומסיימות במצווה שבמעשה ("כבד את אביך ואת אמך").

בחמש הדברות השמאליות, הסדר הוא להיפך: מתחיל ממצוות שבמעשה, "לא תגנוב, לא תגזול, לא תנאף". מטפס יותר אל מצוות שבדיבור, "לא תענה ברעך עד שקר", ומטפס עוד יותר עד לשלמות על הלב – "לא תחמוד ולא תתאווה".

5/ב. אברבנאל עשרת הדברות: אחר שהזהיר שלא יזיק אדם את חברו במעשה רע – בגופו (לא תרצח), באשתו (לא תנאף), בממונו (לא תגנוב) – הזהירו שלא יזיקו גם כן בדבר שפתיו והוא אמרו לא תענה ברעך עד שקר.

ואז מגיעה הדיבר האחרון המצווה על שלימות אפילו בלב:

5/ג. רד"ק מיכה ב,ב: החמדה היא בלב.

וכאן נשאלת השאלה, מהי באמת הסיבה להקפיד כל כך על שלימות המחשבה והרגש?

מצאנו בעניין שתי תפיסות יסודיות: ההסבר הפשוט הוא, שמחשבה הופכת למעשה[2]. מחשבה היא אינה סתם כוח מנותק שמאפשר בריחה מהחיים, אלא היא המנוע של האישיות. המחשבות מעוררות תשוקות והתשוקות הופכות למעשים.

זה יהיה שקר לומר "בסך הכול חשבתי ולא עשיתי שום דבר", כי המרחק בין מחשבה למעשה הוא קצר ביותר. כל הצרות בעולם, התחילו מאדם ששכב על הכורסה וחשב מחשבות, עד שנסחף והלך לעשות מעשים.

  1. רמב"ם הלכות גזילה ואבדה פ"א,יא: התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל: שאם לא רצו הבעלים למכור, אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר בריעים – יבוא לידי גזל, שנאמר "וחמדו בתים וגזלו" (מיכה). ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול – יבוא לידי שפיכות דמים.

כדוגמה לכך, הבה נתבונן בחטא הראשון בהיסטוריה, זה שהביא לכל הירידה של העולם בעקבותיו.

7/א. בראשית ג,א: מאיזו סיבה קפץ הנחש עליהם? ראה אותם עירומים ועסוקים בתשמיש …ונתאווה לה.

בהתחלה, הנחש רק דמיין דמיונות. הוא רק חשב מחשבות על חווה, אולם במהרה המחשבות הפכו לתשוקות ואז הוא איבד שליטה על עצמו.

דוגמה נוספת ונוראה לעניין זה, הוא כפי שמביא הרמב"ם עצמו שם, ממעשה אחאב ונבות. תעתיק מה שנראה לך ממלכים א כא, איך אחאב חושק בכרם של נבות, ומציע לנבות כסף תמורת הכרם. נבות מסרב לכך, ומתוך התשוקה של אחאב לכרם, הוא מעליל עליו עלילת שקר והורג אותו.

כי זאת דרכה של התאווה. היא מתחילה מתאוות ודמיונות והופכת לתשוקות ומעשים אסורים.

וכך מסכם רבינו בחיי את כל התפיסה הזו

  1. כד הקמח ערך חמדה: קבעתו תורה עשירי [בעשרת הדברות], מפני שהוא שקול כנגד כל הדברות. שכל מי שלא נזהר מן החמדה, לסוף הוא נכשל ועובר על כולם.

ובמשפט אחד: מי שלא רוצה להיכשל, שלא יחשוב אפילו מחשבות בנושא הזה…

זה הסבר אחד בחומרת המחשבה, אמנם הבעש"ט הקדוש ביאר זה בעומק יותר: הבעיה של המחשבה היא המחשבה עצמה. בלי קשר למה שהיא תגרום או לא תגרום אחר כך, מספיק הנזק שהיא גורמת באותה שעה ממש.

  1. כתר שם טוב נו: במקום שאדם חושב במחשבה – שם הוא כולו.

המקום האמיתי שבו חי האדם, הוא המחשבה שלו. המחשבה היא היקום שבתוכו אנו מתנהלים. לכן מחשבה על רצח היא עצמה רצח ומחשבה על ניאוף היא עצמה ניאוף. משום שמבחינת התחושה הפנימית של האדם, הוא כבר רצח או נאף. הנזק לעצמו נעשה כאילו הוא עשה את הדבר ממש.

יש משפט יפה שאומר: המקום האמיתי שבו אתה נמצא, הוא המחשבות שלך. וודא שהמחשבות שלך נמצאות, איפה שאתה רוצה להיות.

ואדרבה, בגמרא מובא דבר נחרץ:

10/א. יומא כט,ב: הרהורי עבירה קשים מעבירה

הכוונה איננה מבחינת העונש המוטל על המחשבה והמעשה, אלא מבחינת הנזק הפנימי ועגמת הנפש שהיא גורמת לאדם עצמו. האבודרהם מבאר בזה כי עבירה נעשית רק בידיים ויתכן שהמוח שלו לא יהיה מעורב בזה. אולם הרהור, מטמא את הכוחות העליונים שלו. הוא משרה רוח תאווה על המנועים החזקים של האישיות, על הדמיון, על המודעות ועל הרגשות שלו.

10/ב. אבודרהם ברכת המזון: העובר עבירה חוטא בגופו והמהרהר בה חוטא בשכלו שממנו יבא ההרהור. והשכל חשוב מן הגוף.

החסיד רבי משה חיים אלפרוביץ, היה עובד במלאכת כפיים קשה של בניית בתים. פעם הציע לו מישהו להחליף מקצוע לתחום יותר קל וסידרו לו עבודה כמנהל חשבונות. אולם אחרי תקופה קצרה, הוא הודיע לבוס במשרד, שהעבודה הזו לא מתאימה לו והוא חזר לטפס על הגגות ולבנות בתים.

הוא הסביר: עבודת הבניין היא אמנם קשה, אבל הראש פנוי לדברים החשובים. ואילו עבודת החשבון תופסת את הראש – והוא לא רוצה להסיח דעתו לעניינים של חול…

בכך הבנו היטב את הנקודה הראשונה: מדוע התורה מחמירה כל כך לגבי תאוות איסור. אמנם צריך להבין את הקושיה השנייה והעיקרית: כיצד אפשר לשלוט על המחשבה? הרי היא הולכת מעצמה?

 

  1. יהודי הגיע אל המגיד ממעזריטש והתלונן על מחשבות מעיקות המציפות לו את המוח. האו סובל מהן מאוד ואיננו מסוגל להסיח דעת מהן. המגיד המליץ לו לנסוע אל תלמידו, רבי זאב וולף מז'יטומיר והוא יורה לו את הדרך כיצד להתמודד עם המחשבות. היהודי הגיע לז'יטומיר בשעת לילה מאוחרת ודפק על דלת ביתו של רבי זאב, אך אף אחד לא ענה לו.

הוא היה יכול לשמוע מאחורי הדלת, כי אנשי הבית נמצאים בפנים ובכל זאת אף אחד לא ענה. הלילה היה קר וקפוא והוא היה מוכרח להיכנס אל הבית. הוא הגביר את קצב הדפיקות וצעק כי הוא קופא בחוץ, אך הדלת לא נפתחה. אחרי זמן ארוך של המתנה, כאשר רגליו החלו לקפוא והוא חש כמעט ייאוש מוחלט, נפתחה פתאום הדלת ודמותו ההדורה של רבי זאב עמדה בכניסה.

"רציתי ללמד אותך, כי רק אנחנו מחליטים מי ייכנס אלינו הביתה"…

הרמז היה ברור: האדם נושא שליטה מלאה על המחשבות שנכנסות אל הראש שלו.

רבנו הזקן מציג בתניא שיטה מעולה לניהול מחשבות. אפשר לקרוא לה: חוק המחשבה השנייה.

האדם אינו שולט על המחשבה הראשונה שעולה לו מהלב, אך הוא שולט בהחלט על המחשבה השנייה. כלומר, אדם שהולך ברחוב ורואה איזה מראה מסוים, באופן אוטומטי עולה לו תאווה ללב ואין לו דרך למנוע את עלייתה. אולם יש לו בחירה מלאה מכאן ואילך, האם להמשיך ולהרהר באותה המחשבה.

הדרך לסלק את המחשבה האמורה, היא לא לצעוק חזק "אני לא רוצה לחשוב על זה". שכן, מי שלא רוצה לחשוב על פיל לבן, הוא יחשוב עליו פי שניים… השיטה לניהול מחשבות, היא להחליף מחשבה במחשבה אחרת. אדם שחושב מחשבה מעיקה שמציקה לו ויודע שהיא לא טובה לו, יכול להחליט להפסיק לחשוב עליה ובמקומה לצייר בדמיונו כי הוא מטפס עכשיו בהרי האלפים לגובה 3000 מטר. או לחשוב על ווארט טוב שהוא שמע היום בשיעור.

נכון, בפעם הראשונה זה יהיה צעד קשה מנשוא, אך לאט לאט תפחת התדירות של המחשבות הללו והן יפסיקו להופיע.

למה הדבר דומה? לאדם שגולש באינטרנט וקופצות לו פרסומות מסחריות מול העיניים. אם הוא אינו איש מחשבים מקצועי, אין לו דרך לבלום את הפרסומות שלא יעלו בכלל, אך תמיד יש לו בחירה, לסגור את הפרסומות הללו. כלומר: ללחוץ על האיקס בפינה ולא לפתוח ולהרחיב את המודעה…

  1. תניא פרק יב: כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו:

א. שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה.

ב. ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל ההפך לגמרי ובפרט אל צד הקדושה.

היסוד הזה כתוב בתניא, אבל הרבי הביא לו ראיה חזקה מן התורה עצמה. בפרשת תפילין נאמר:

12/א. דברים ו,ח: וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך.

נשים לב לגבי תפילין של יד, מצווה התורה "לקשור" אותן על היד ואילו לגבי תפילין של ראש, המצווה היא שהתפילין יהיו מונחות על הראש (אפילו בלא קשירה).

והשאלה היא, מה ההבדל בין המצוות? במיוחד שאין מדובר רק בסמנטיקה, אלא בעניינים הנוגעים להלכה ממש:

12/ב. צפנת פענח על הרמב"ם הלכות תפילין פ"ד ה"ד: גבי תפילין של יד, המצווה היא ההנחה או הקשירה, אבל בשל ראש, המצווה שיהיה מונח. [ואחד הנפק"מ היא] שהא שאמרו שאם הניחן קודם אור הבוקר, כשיגיע זמנם ממשמש בהם ומברך עליהם – זה רק על של יד, דשם ההנחה היא המצווה. משא"כ בשל ראש, המצווה היא שיהיה מונח.

עוד נפקא מינה חשובה בין לקשור היד, ובין שיהיה מונח על הראש:

12/ג. לקוטי שיחות לט/25: החילוק הנ"ל הוא גם בזמן המצווה: בשל יד … קיום המצווה הוא רק ברגע מעשה הקשירה או ההנחה, משא"כ בתפילין של ראש שהמצווה היא שיהיו מונחים על ראשו, נמצא דכל רגע ורגע שהוא לבוש מקיים מצווה.

וכך פירש בצפע"נ את מאמחז"ל על הפסוק 'ושמן על ראשך לא יחסר', ופירשו 'אלו תפילין', דהיינו תפילין של ראש, כמו שנאמר "על ראשך" ובהן "לא יחסר", כי בכל רגע ורגע מקיים מצווה.

מה באמת יסוד החילוק ביניהם: מדוע תפילין של יד היא מצווה חד פעמית של קשירה ותפילין של ראש היא מצוות הנחה שנמשכת כל היום כולו?

מבאר הרבי רעיון עצום: תפילין של יד הן כנגד שעבוד הלב, ולגבי שעבוד תשוקת הלב, אי אפשר לשלוט בו. שכן המחשבה הראשונה עולה מעצמה אל המוח כנ"ל. כל מה שאפשר הוא לקשור אותו בכוח ולהיאבק בו. ומובן שזאת פעולה קשה ביותר, שאי אפשר לדרוש מהאדם שישלוט בעצמו כל הזמן.

אולם תפילין של ראש רומזות לשעבוד המוח – ועל הראש, האדם שולט לגמרי!. בכל רגע ורגע ביכולתו להסיח דעתו ממחשבה שלילית אל ההיפך לגמרי.

החסיד רבי משה חיים אלפרוביץ אמר, שהוא מבין אדם שנכשל בדיבור אסור, כמו רכילות ולשון הרע. כי חברו פונה אליו בשיחה רעה והוא מתבייש שלא לענות לו. אבל במחשבה? הרי האדם בעל הבית על עצמו וכיצד הוא נכשל בזה?

  1. ליקוטי שיחות שם 28: בנוגע למדות שבלב, הרי אין לבו של אדם ברשותו להפך לבו מתאוות עולם הזה לאהבת ה' באמת, ולכן אין מצוות תש"י – דהיינו שעבוד תאוות הלב 'שיהיה מונח', כי אם רק מעשה הקשירה … לקשור את לבו, בדרך אתכפיא, לשלוט על עצמו שלא להוציא תאוותו מכוח אל הפועל.

משא"כ בנוגע למוחו, הרי מוחו ברשותו של כל אחד מישראל, שיכול להתבונן בו בכל אשר יחפוץ ולכן מצוות תש"י היא שיהא מונח, היינו שיהיה משועבד באופן תמידי לעבודתו יתברך.

אמנם מובן שסוף סוף זאת עבודה קשה ביותר, להילחם כל העת במחשבות העולות מהלב אל המוח. ולכן יש להוסיף דבר חשוב, שנותן טעם ותבלין בכל העניין.

השיטה של רבנו הזקן בתניא היא, שילוב של טיפול "קוגנטיבי-התנהגותי". השלב הראשון הוא כנזכר לעיל: "התנהגותי". לסלק מעצמו את כל המחשבות על החמדה ולהתעלם מהן.

אולם צעד זה כשלעצמו אינו מספיק, שהרי המחשבה חוזרת ועולה מהלב אל המוח. לכן חייבים להוסיף כאן עוד צעד "קוגנטיבי".

ראוי להביא את ביאור האבן עזרא על הנושא הזה, מצוות "לא תחמוד". האבן עזרא מסביר נקודה נפלאה: נשים לב שאדם חומד דבר השייך לעולם המושגים שלו. הוא חומד את האישה או השדה של השכן, אך הוא לא חומד את בת המלך, כי היא כלל אינה בתחום החיים שלו.

וככה צריך אדם להבין, כי כל דבר שלא שייך לו – הוא לא נועד לו משמים. הוא אינו נמצא בתחום האפשרי והנחוץ מבחינתו. ולכן גם את ישיגו, לא יבוא לו נחת ושמחה מזה.

ובקיצור: מה שהקב"ה נתן לאדם אחר – סימן שאתה פשוט לא צריך אותו. וגם אם תשיגו – זה לא יועיל לך כלל.

  1. אבן עזרא שם: דע כי איש כפרי שיש לו דעה נכונה והוא ראה בת מלך יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה כי ידע שזה לא יתכן … וככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו ברוב חכמתו ובינתו, רק כאשר חלק לו השם … כאמרם: בני חיי ומזוני אינם תלויים בזכות אלא במזל. ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד אחר שידע שאשת רעהו אסר ה' לו … והשם לא רצה לתת לו ולא יוכל לקחתו בכוחו ומחשבותיו ותחבולותיו.

הרבי סיפר דבר דומה (י' שבט תשט"ז) כי הייתה תקופה שבה הרבי מהר"ש היה סוחר במניות. מדי יום היה שולח טלגרמה עם הוראות קניה ומכירה לברוקר בבורסה בפטרבורג והלה היה קונה ומוכר לפי ההוראות. פעם הברוקר חשב שיש הזדמנות קניה והוא מיהר ביוזמתו לקנות מניות בכספו של הרבי.

הקניה הזאת הצליחה והמניות עלו, אולם הרבי סירב לקחת את הכסף. שכן היות שהדבר נעשה שלא בהוראתו הישירה, הכסף הזה לא נועד לו.

כמובן, הדברים מבוססים על תפיסת הרכוש הכללית של התורה:

  1. סוטה ב,א: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני

ואכן לפי הגישה הזו, כותב רבינו בחיי דבר קשה ביותר: המציאות היא, שאדם שחומד דבר השייך למישהו אחר ומשיגו, הוא מאבד בסופו של דבר הכול: הוא גם לא נהנה ממה שהשיג בחמדה וגם מאבד את כל מה שהיה לו מקודם. כי מה שלא שייך לך – לא נועד לך.

  1. רבינו בחיי שם: אמרו במדרש כל מי שהוא חומד מה שאינו ראוי לו, מה שחומד אין נותנים לו ומה שבידו נוטלים ממנו. שכן מצינו בנחש הקדמוני נתן עיניו בחווה וחמדה, ולא הייתה ראויה לו. מה שביקש לא ניתן לו ומה שבידו נטלו ממנו, שהרי נתקלקל על זאת, על גחונך תלך.

השילוב של שתי התפיסות הללו – ההבנה הקוגנטיבית כי מה ששייך לזולת, לא יועיל לי, וכן המאמץ ההתנהגותי לסלק בכוח כל מחשבה של חמדה ותאווה – יכולה ביחד להביא את האושר האמיתי והרוגע המיוחל.

נסיים את השיעור בדברי הסמ"ק:

  1. ספר מצוות קטן מצווהיט: לפיכך נחתמו עשרת הדברותבלא תחמוד, לומר לך … אוי לו לחומד שכל ימיו מכאובים ולא ישמח.

שליטה בכוח המחשבה, הוא סוד השמחה, האושר וההצלחה בחיים.

הנה משל יפה שהביאו אצל חסידים, כמשל למעלת המחשבה: אדם ביקר בחנות רהיטים גדולה והיו בה שלוש קומות של תצוגה. בכל קומה, עמדה סחורה מסוג א, ולצידה סחורה סוג ב' עם שריטות קלות.

בקומה הראשונה, היו רהיטים פשוטים, ולידם סחורה מסוג ב' עם שריטות קלות עליהם, והם נמכרו בעשרה אחוזים פחות מהראשונים. בקומה השנייה היו רהיטים בינוניים, ולידם רהיטים מסוג ב' של אותה רמה והם נמכרו בעשרים אחוז פחות מאלו שלצידם.

בקומה השלישית היו רהיטים עדינים ויוקרתיים, וכאן הסחורה סוג ב' שלצידם, הייתה נמוכה בשמונים אחוז מהסוג א'.

הקונה התפלא מאוד: מדוע מחיר הרהיטים מסוג ב' בקומה העליונה נמוך כל כך? סוף סוף מדובר בסחורה איכותית ביותר?

הסבירו לו: ברהיטים פשוטים, אין משמעות לשריטות קטנות (כי הם במילא פשוטים) ולכן מחירם היחסי לא נופל כל כך. אבל ברהיט יוקרתי ואיכותי, כל שריטה קלה פוגמת אותו לגמרי והוא מאבד את הערך שלו.

הנמשל הוא כוח המחשבה: זהו כוח חשוב ועיקרי כל כך, שכל שריטה קלה פוגמת אותו באופן משמעותי. ואלו בצד החיובי: השליטה במחשבה היא הסוד לחיים טובים וטהורים.

[1] סיפור – לא תחמודהצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא (רבו של האדמו"ר מקוצק) היה אמור לבקר את חסידיו באחת הערים החשובות בפולין. החסידים הנרגשים שכרו עבורו אכסניה מפוארת כדי שהרבי יחוש הכי נוח שאפשר. הצדיק שהה באכסניה שעה קצרה ופתאום הודיע למארחיו שהוא רוצה לעזוב מיד את המקום. כל תחנוניהם על כך שאין עוד מקום נוח בעיר לא הועילו והם נאלצו למצוא מקום אחר. המקום היחיד שהם איתרו מהרגע לרגע היה חדרון צר באזור חם ומחניק ליד ביתו של השוחט.

הסביר הרבי: אני מגיע מעיירה קטנה, הבית שלי פשוט וצנוע ואתם הכנסתם אותי למקום יקר, רחב ומפואר. חשתי כי אני מתמלא חמדה אל המקום הזה ורוצה חיים נהדרים כאלו. לכן ביקשתי להתרחק ממנו מיד.

[2] גם לגבי "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך", מבאר הספר החינוך כי כעס הופך לשנאה ולכן חובה גמורה להוציא את השנאה בלב ולהוכיח בדיבור ולפרוק אותה בשלב מוקדם.




פרשת יתרו

לא כדאי לחמוד את של חברנו (הרב שלמה הלוי)

     בשבת זו אנו קוראים את עשרת הדיברות אם נספור כמה דיברות אכן יש במקבץ הפסוקים נמצא אחד עשרה, שכן לא תחמוד מופיע פעמיים "לא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶך, לא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶך, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶך" אם כך מדוע נקראו עשרת הדיברות ! ? התשובה היא שאינם נקראים כך על שם ההוראות - הציוויים (שהרי יש) 11 ונקראים עשרת הדיברות כיון שהפסוקים הללו שבפרשתנו מחולקים בתורה לעשר פרשות וכל פרשה נקראת דיבר אחד .

     מעניין לראות כי ה ציווי "לא תחמוד" שונה מיתר האחרים בצורה בו הוא נכתב, התורה כותבת פירוט ארוך על מה מדבר האיסור או במילים שלנו - את מה אסור לחמוד ": לא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶך - לא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶך, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ .." ולאחר כל הפירוט התורה מסכמת: "כל אֲשֶׁר לְרֵעךֶ" וכאן עולה מאליה השאלה אם אסור לי לחמוד כל מה ששייך לחברי מדוע הפירוט הזה? הרי הכל נכלל ב"כל אשר לרעך !?"

     אחד התירוצים היפים שריאתי לשאלה זו: התורה הביאה את הדברים כפי מחשבתו של אדם. תחילה הוא משווה בין הדירה שלו ל'וילה של חברו " – בית רעך " אח''כ הוא עובר להשוואה בין אשתו לאשת חברו " – אשת רעך" ומכן הוא ממשיך ליתר הדברים עד שהוא משווה אפילו בין הרכבים שיש לשניהם " – שורו וחמורו " ואז הוא מתחיל להתאונן מדוע הורע מזלו.. ולמה גם לי אין כמו.. באה התורה ומזהירה את האדם ו: "כל אשר לרעך" האם אתה חומד גם את הצרות של חברך ! ? המחלות? העצבים ? הדאגות !? ... זכור!!! הדשא של השני לא בהכרח ירוק יותר...

     האדמו"ר מרופשיץ זצ"ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר – את החבילה שלו אותה הניח לפני רגע...

     מכאן שאין להתקנא באדם אחר ובוודאי שאין לנו לחמוד את של חברנו שהרי אינו שלנו. זוהי הסיבה שאנו פותחים את היום בברכה מיוחדת לזה, ובכל בוקר מזכירים בברכות השחר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי כל צרכי"... הבה מעתה נשתדל ונכוון בברכה זו כדבעי .

                                                                                 שבת שלום ומבורך


קידוש או הבדלה? (גד שכטמן)

     במסעדה יוקרתית בחו"ל ישב מיליונר גוי לסעוד את ליבו, בקצה המסעדה ישב אדם שחזותו העידה כי הוא יהודי, לגוי הפריעה העובדה שהיהודי נראה טוב לב למדי. פנה אפוא למלצר וביקשו: "הזמן נא לכל הסועדים כאן מנה נאה על חשבוני, בתנאי אחד, ליהודי - אל תיתן". הסועדים נהנו מאוד מהתוספת הבלתי צפויה והחינמית.

     להפתעת הגוי, לא הראה היהודי שמץ ענין במנה המוגשת לכולם מלבדו. עברו מס' דקות ושוב מוזעק המלצר: "תגיש לכל הסועדים את המנה היוקרתית ביותר שיש, כמובן על חשבוני". אך שוב היהודי לא מתרגש מהמעשה שנועד לקנטורו. לאחר שכולם קיבלו גם קפה ועוגת הבית על חשבון הגוי והיהודי עדיין לא מראה סימני שבירה, לא יכל הגוי להתאפק. ניגש ליהודי והביע את תמיהתו בקול. חייך היהודי כשזיק שובב בעיניו: "אני בעל המסעדה"...

***

     מעמד הר סיני היה אירוע ששינה את פני האנושות כולה. מטרתו העיקרית הייתה כמובן נתינת התורה לעם ישראל, אך בחז"ל אנו למדים על 'עסקת חבילה' שבאה במקביל עם התורה. נתון נוסף זה נרמז בשמו של ההר – 'הר סיני'.

     כאשר אנו רוצים להגדיר חפץ מסוים בלי להכביר מדי במילים, משתמשים אנו במילה אחת הכוללת בקצרה את תיאורו של החפץ, מילה זו היא שמו של הפריט. לדוגמה: במקום לומר לראובן הבא לי בבקשה חפץ בעל ארבע רגליים שעליהם יש משטח ומאחוריו משענת, נבקש ממנו בפשטות להביא לנו "כסא".

     להר סיני ניתנו בתורה חמישה שמות, כל שם כלל הגדרה אחרת בהר בעל הערך ההיסטורי והתורני, אך מהות שמו של ההר כ'הר סיני' באה ללמדנו שבמתן תורה "ירדה שנאה לאומות העולם עליו". פירוש: מאז שקיבלנו את התורה בהר זה, נהיינו שנואים בקרב כל הגויים עלי אדמות.

     מה פשר שנאה זו? ומדוע היא ירדה לעולם דווקא בהר סיני?

     נתינת התורה לישראל, הפכה אותם לא רק לעם בין העמים, אלא בעיקר לבניו החביבים של מלך מלכי המלכים. חוץ מהעובדה שבתורה ישנה הנוסחה לחיים המתוקנים והאיכותיים ביותר בעולם הזה. פריבילגיה זו שניתנה לעם ישראל מכעיסה עד מאוד את הגויים שלא זכו לה, את רגשי ליבם הם מבטאים בשנאה שלפעמים הינה עיוורת וחולנית.

     רבי שמעון בר יוחאי מלמדנו נתון נוסף, אך חשוב לא פחות, על שנאה זו: "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב". דייקו חכמים בדבריו של רבי שמעון, וניסו להבין לשם מה הוא מזכיר שדבר זה הוא הלכה, הרי כבר הוסיף לומר שזוהי שנאה ידועה. אלא רצונו של רשב"י להטמיע בנו תובנה חשובה, אין לך מה להתאמץ בוויתורים מרחיקי לכת, או בניסיון למציאת חן בעיני הגויים. שכן, כפי שההלכה היהודית אינה משתנה לעולם, כך שנאה זו היא תמידית ועולמית!

     מכיוון ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ברור הדבר שיש בתורה גם פתרון לשנאה זו. מהו?

     אחד מצדיקים הדורות הקודמים אמר משפט שהוא מפתח יסודי בגישתנו לשנאת העמים: "אם היהודי עושה על הגוי קידוש – הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי – הגוי יעשה עליו קידוש". ביאורם של דברים כך הוא: אם יתאמץ היהודי - ברצותו להפחית או לעמעם את שנאת הגוי אליו -  בחיקוי דרכיו והתנהגותו של הגוי. כך 'יקדש' היהודי את מנהגי הגויים, הגוי יקיא אותו מתוכו בכח ויעשה עליו 'הבדלה' והרחקה. אך אם יפנים היהודי להבין שאנו שונים במהותנו מהגויים, ומה שמותר להם אסור לנו וכן להיפך, כך יעשה היהודי 'הבדלה' בין אורחות חייו לחיי העמים שמסביבו, הגוי בעצמו יעריך אותו יותר ויעשה עליו 'קידוש'. אכן, שנאתו היא תמידית ובלתי פוסקת, אך מהערצתו ויראתו כלפיך – יפחד הוא לפגוע בך. 

     יודגש שאין באמור לעיל, חלילה, היתר או מתן גושפנקה לביזוי גוי באשר הוא, שכן מזהירים אותנו חז"ל במספר מקומות: חביב אדם שנברא בצלם אלוקים, ואף מה שהתבטאו כלפיהם בצורה שונה, זה רק כדי להדגיש ליהודי את חובותיו השונות מחובות הגוי.

***

     בימים אלו ששנאת הגויים מתגלה ביתר שאת, בין בארצנו הקדושה ובין בתפוצות, ידיעה זו חשובה לנו מאוד. אין לנו שנאה כלפיהם או חלילה רצון לנקום על שנאתם הם, אך מחובתנו כיהודים, לשמור על מעלתנו כעם הנבחר בכך שלא נאמץ את תרבותם ואורח חייהם, אף שבמבט ראשון דבר זה מעורר עלינו את שנאתם יותר. שכן, רק כאשר ניישם את חובותינו כבניו של מלך מלכי המלכים, ונשמור מכל משמר על אורח החיים היהודי, אז ורק אז, נוכל לחיות בשלום עם הגויים בעולם כולו. יתירה מזו, כשנגיע לשלימות בקיום המצוות, נזכה לביאת משיח צדקנו ולקיום הפסוק: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אמן.


בין מסכן למסוכן (גד שכטמן)

     “אוווו, זו טויוטה, תוצרת יפן, מהירה מאוד!”, התלהב התייר היפני שנסע במונית מנתב”ג למחוז חפצו, למראה המכונית שעקפה אותם. כעבור דקה עוקפת אותם עוד מכונית והתייר ממשיך: “וואו, ניסן, תוצרת יפן, מהירה מאוד!”. חולפת עוד דקה ועוקפת אותם מכונית נוספת. התייר: “וזו מיצובישי, תוצרת יפן, מהירה מאוד!”. אחרי רבע שעה נסיעה הם מגיעים ליעד, הנהג עוצר את המונה ומודיע לתייר: “מאה דולר בבקשה”. “מאה דולר?!”, מתפלא התייר, “בשביל נסיעה כזו קצרה?!” הנהג מצביע על המונה ואומר: “זה מונה תוצרת יפן. מהיר מאוד”...

***

     את כל הדרך ממדין עשה יתרו עד למדבר הלוהט, בכדי לפגוש את עם ישראל בהנהגת משה, חתנו, רק בשל התרגשותו העזה מקריעת ים-סוף ומלחמת עמלק. והנה, לאחר ברכות שלום הדדיות, כשמבקש יתרו לשמוע על הניסים שאירעו לעם ישראל לאחרונה, “ויספר משה לחותנו את כל התלאה אשר מצאתם בדרך”. מה ראה משה לפתוח באוזני חותנו דווקא בצרות והייסורים שעברו עליהם בדרך. מדוע לא להתמקד בחצי הכוס המלאה ולהראות לו: א-לוקים אוהב אותנו.

בסוף ניצלנו.

     חז”ל בתלמוד מספרים לנו שבימי דוד המלך ושלמה בנו, לא קיבלו גרים שרצו להיות חלק מעם ישראל. מדוע? מכיוון שהלכה פסוקה היא שטרם שמקבלים את הגר, עליו לדעת שהיהדות אינה פולקלור או מתכון לחיי שמחה. היא מחייבת הרבה יותר מאידיאולוגיה והיא דרך חיים. לכן מראים לו לְצַד היופי שביהדות, את הסבל והייסורים שעוברים בני העם הנבחר בשל כך שהם שומרים באדיקות על אורחות חייהם. והיה, אם לאחר כל זאת מתעקש הגר לקבל על עצמו עול תורה ומצוות ומתגייר - הרי שמעתה מוגדר הוא כגר צדק, ומצווים לאהוב אותו ולדאוג לו יותר מכל יהודי רגיל.

     בימי דוד ושלמה היה שפע גדול ברוחניות ובגשמיות בעם ישראל, לא היה שייך להראות לגרים שבאו מחוץ את הקושי והסבל אותו חווים בני העם הנבחר מעת לעת. מי שאינו יכול לראות את שני צדי המטבע: זה המבריק והמפתה, כנגד הצד האפרורי והשחור לעתים, אינו יכול לקבל על עצמו באמת עול תורה ומצוות. את זה ביקש משה להבהיר ליתרו, חותנו, ודרכו לכל בעלי התשובה והגרים שיבואו בעקבותיו. “אתה”, אומר לו משה, “מגיע כיון ששמעת את קריעת ים סוף, עשרת המכות, מלחמת עמלק ועוד ניסים. כלום יש לך מושג כמה סבלו אבותינו במצרים; כמה ייסורי נפש וכוחות אדירים נדרשו מאלו שקפצו לים בכדי שייקרע; אילו כוחות נדרשים בכדי לבטוח בה’ שיצילם מעמלק שבא עליהם בפתע פתאום? “רק לאחר שתתוודע לצד הקשה והפחות נחמד של היופי בתורה היהודית, תוכל לקבל על עצמך בלב שלם עול תורה ומצוות”.

     ולנושא קצת שונה מיתרו, בו ננקוט כמשל אקטואלי להמשך דברינו: מאה אלף מסתננים מסודן ומאריתריאה עמדו בכיכר המדינה ותבעו זכויות אנוש בסיסיות שמגיעות להם. לא ניכנס כאן לשאלה המהותית מה צריכים לעשות בעניינם, נותיר זאת למקבלי ההחלטות במדינה. נראה לרגע את שני צדי המטבע: מצד אחד הם טוענים “מגיעות” לנו זכויות ככל אזרח, אנו בני אדם. שוללים מאתנו הטבות, מנצלים את כח העבודה שלנו, לא נותנים לנו ללמוד מקצועות מכובדים (עריכת דין וכד’). אלו שהדריכו אותם (עולה חדש שלא למד אפילו בתיכון, לא ממש יודע איך לדבר למצלמות ואיך לפרוט על רגש השואה הקיים בלבבנו), “שכחו” לשים בפיהם את צדה הפחות מדויק של ה”הפליה” שנעשתה להם - הם הבריחו באיסור את הגבול למדינה, הם מוגדרים שוהים בלתי חוקיים שמהווים איום על אזרחי המדינה שנולדו בה, ואף אחד לא התחייב להם מאומה.

***

 

היצר הרע כנמשל, מתעלה על המשל: הוא לא רוצה עבורו מאומה.

     לא זכויות אזרחיות, לא מעמד חברתי וגם לא ביכולת “להתקדם בחיים” למקצוע טוב יותר. את כל זה הוא רוצה בשבילך! רק תקשיב לו והוא יעשה אותך מאושר. (מישהו הזכיר פעילי זכויות אדם?...) הצד השני של המטבע שהבחורצ’יק אינו טורח להראות לנו ואף משתדל בכל עוז שלא נשים אליו לב, שהוא שוהה בלתי חוקי בלבבנו, ואחרי שיפוגו אדי שכרון החושים מההבטחות שלו, מתחילה התלאה האמתית שנצטרך לשלם על מעלליו. כי על רכב מהיר תוצרת יפן - משלמים במונה מאותו סוג.


וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים (יח,א) (הרב זליג ברנשטיין)

     רש"י: מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.

     מה השאלה ששואל רש"י מה שמועה שמע ובא? והרי הפסוק אומר במפורש ששמע "את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו?

     אלא אמר על כך הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע קשה היה לרש"י, שאם שמע יתרו כל זאת, לשם מה היה לו לבוא אל בני ישראל אל המדבר "מה שמועה שמע ובא? והרי היה בידו להתגייר ולהיות יהודי בביתו? ועל כך משיב רש"י: "שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". שמע על קריעת ים סוף, ראה שכל העולם כולו יודע על הנס הגדול הזה, ואף על פי כן לא הרתיע הדבר את עמלק מלצאת למלחמה. מכך הסיק, שלא די בישיבה מרחוק, אלא שצריך להיות עם בני ישראל ביחד, לחוש את זה מקרוב. ואת זה אי אפשר לחוש בבית... כהמליצה הידועה (באידיש): "והם לא ידעו דרכי" "והם" בבית, "לא ידעו דרכי" אי אפשר לחוש ולדעת את דרכי העבודת ה'!..

     ואילו הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע תירץ את השאלה לשם מה היה צריך לבוא, והלא יכול היה להישאר מאמין בביתו הוא? אלא, מששמע כי אחרי התגלות נבואה כזו שהייתה בקריעת ים סוף, עוד היה מקום להסתר כזה, שיבוא עמלק וילחם בישראל דהיינו, אם אחרי עלייה והתגלות כקריעת ים סוף אפשר שתבוא ירידה והסתר כמו מלחמת עמלק למד לקח מזה, כי מן ההכרח לקבל את התורה מפי רבי - מוכרחים לבוא אל הצדיק ולשקוד בלי הרף על עצמנו, כדי שנוכל להתגבר על כוחות הרע המסנוורים את העיניים...

     ובספר שארית מנחם מובא הסבר נוסף על דברי רש"י "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". פירוש למה בא וכיתת רגליו המדברה, אם בקש להיות גר צדק, יכול היה להתגייר בביתו? מתרץ רש"י: שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, משני אלה למד כי מה שבא לאדם בלא יגיעה אינו מתקיים! כי לאחר שראו כל כך הרבה ניסים על הים וגם הגיעו להשגות גדולות "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים", בכל זאת, "ויסע משה את ישראל מים סוף" הסיען בעל כורחם, בראשם ורובם היו שקועים בביזת הים. וגם מלחמת עמלק תוצאת נפילתם, שנפלו בספיקות "היש ה' בקרבנו אם אין". וגם בתוך המלחמה, בשעת הסכנה, ראו בעליל כי אם מתכוונים הם כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים הם מתגברים, ובכל זאת מיד נפילה "וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". מכל זה נוכח יתרו שמדרגות והשגות הנרכשות בלא יגיעה אין להם קיום! לא יגעת ומצאת אל תאמין, על כן בא!...


 וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" (יח א)

     מה היה אותו מאורע שעשה את הרושם הגדול ביותר שגרם ליתרו מיד כש"שמע" את החדשות, לרוץ ולפגוש את משה חתנו. חז"ל נחלקו מהי ה"שמיעה" הזו?

     וכך מביאה הגמרא (בזבחים קטז, ע"א): "מה שמועה שמע ובא? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא... רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא. רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא"

     ונשאלת השאלה: מה הגדלות של יתרו הרי כולם שמעו?! כפי שאנו אומרים בכל יום בשירת הים:"שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל יושבי כנען תפול עליהם אימתה ופחד..."?!

     כדי להבין את התשובה נביא משל למה הדבר דומה: בעיירה אחת היה יהודי שניצל את היותו בלעדי בשוק ההלוואות והיה מלווה בריבית. הוא אף ניצל את ההזדמנות העסקית והפריז בריביות שגבה מהמסכנים שנמקו בעבודתם וכל כספם ויגיעתם הועברו לאיש. כל היהודים בלית בררה לוו ממנו ולא פעם התלוננו אצל רב היישוב שהם ורכושם כבר שייכים לאיש שמעשיר על גביהם.

     והנה ביום בהיר הכריז המלווה שהוא מעלה את הריבית באחוז אחד ומי שלא מעונין שיחזיר את ההלוואה... הפעם כבר לא הייתה בררה והאנשים דרשו מהרב לעשות מעשה... מכיוון והמלווה נמנה בין עשירי המקום לא מצא הרב את ההזדמנות ל הוכיחו. והנה אחד מעשירי העיירה הלך לעולמו שהיה מוכר כחבר טוב של אותו מלווה בריבית. החליט הרב לנצל את ההזדמנות ולנסות להוכיח את האיש דרך ההספד שיספוד לנפטר.

     שעת ההלוויה הגיעה, כל התושבים עמדו מול מיטתו של הנפטר והמלווה בניהם. הרב הכין דרשה חוצבת להבות, דיבר בשבחו של הנפטר שהיה צדיק וירא ה'. "כי לא במותו ייקח הכל..." לא לוקחים מכאן כלום! הכריז הרב, תוך כדי שהוא מסתכל על המלווה לראות כיצד הדברים משפיעים עליו. בזווית העין הרב רואה איך שמיודענו מהנהן בראשו והרב ממשיך ביתר התלהבות: ראו האדם נולד עם ידיים קפוצות כאומר: "אני באתי לקחת הכול", והנה הנפטר עם ידיים פתוחות ומעיד "לא לקחתי כלום"... עד שהיה ניכר גם לנוכחים שהנ"ל הבין היטב את דברי הרב.

     לאחר שסיים הרב את הדרשה הגיע אליו המלווה בריבית ואמר לו: "כבוד הרב, אני מכיר אותך 30 שנה אף פעם לא שמעתי דרשה כזאת..." כשהרב מתמלא סיפוק וכבר מבין שאין צורך בתוכחה שתביא להורדת הריבית ואולי בכלל. הוא ממשיך: "זה באמת חשוב שיבינו כבר האנשים בעיירה שלא לוקחים מכאן כלום הרב היה צריך לראות איך הם רבו איתי כשהעליתי את הריבית, וכי אינם מבינים שלא ייקחו מכאן כלום?!''...

     כל העולם שמעו על קריעת ים סוף - שהרי נבקעו המים בכל העולם. כמו כן על מתן תורה - קולו של ה' נשמע מתחילת העולם ועד סופו וכולם רצו לבלעם לשאול מה קרה... מה שמבדיל את יתרו מכולם שהוא בניגוד לאחרים "שמע ובא!"...

     לא פעם אנשים שומעים מה צריך לעשות הם חושבים שזה לא מדבר אליהם ולכן הם לא נוקטים אף פעולה שתקדם אותם ברוחניות. זוהי מעלתו של יתרו הוא "שמע ובא" - עשה משהו עם זה... התגייר והצטרף לעם היהודי.

 

 וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים (יח, א). (קול מבשר,  הגה"'ק רבי שמחה בונים מפרשיסחה זצ"ל)

     וצריכים להבין הלשון, מה משמיענו הכתוב שהיה כהן מדין, הא אנו יודעים זאת מפסוק (שמות ב, טז) ולכהן מדין שבע בנות. ואם רצה הכתוב להודיע מי הוא יתרו, מספיק היה לכתוב חותן משה.

     ובשם אא"ז ז"ל [הרה"ק רבי מנחם מאמשינוב זצ"ל] שליתרו היו שני בחינות, שאם היה לו התנשאות הזכיר שהוא כהן מדין, ושעבד כל עבודה זרה שבעולם, ואם היה בא לידי עצבות היה מזכיר עצמו חותן משה.

     ובשם הרבי ר' בונם מפשיסחא זצוק"ל שכל יהודי צריך שיהיה לו שני כיסים, כיס אחד – בשבילי נברא העולם, ובכיס השני אנכי עפר ואפר, שאם בא לידי התנשאות יזכיר עצמו אנכי עפר ואפר, ואם בא לידי עצבות יזכיר עצמו בשבילי נברא העולם, וזהו כהן מדין חותן משה.


וישמע יתרו (יח א) (עלינו לשבח – שמות, הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט''א)

     כל דבר שאדם שומע משפיע עליו לטוב או למוטב, ולו תהא זו האזנה חלושה, בדרך-ארעי. וזאת נלמד מקל וחומר מהסיפור הבא.

     מובא באבודרהם שהאדם ששימש כסנדק בברית המילה של הילד, צריך להכין לו, לילד זה – לכשיגדל, את הדרשה הראשונה שידרוש ברבים. וסיפר לי הגר''מ אוירבעך, רבה של רמת חן, ואחיינו של מרן הגרש''ז אוירבעך זצ''ל, שכאשר נולדה לו הבת הראשונה, והיה צריך להכין את דרשתו הראשונה שישמיע בציבור, פנה אל דודו הגרש''ז ו'הזכיר' לו ששימש כסנדק בברית המילה שלו, וממילא לפי דברי האבודרהם הנ''ל צריך הגרש''ז להכין עבורו את הדרשה. והשיבו הגרש''ז: 'הלא כבר הכנתי לך את הדרשה; האם אינך זוכר את הדרשה שדרשתי בעת סעודת המצווה שנערכה לאחר ברית המילה שלך'? - - -

     גאון מסוגו של ר' שלמה-זלמן אינו מוציא מפיו מליצות. מה מונח אפוא בדברים אלא?

     שדברים שאדם שומע כשהוא בן 8 ימים, עושים עליו רושם!!! אנשים, שדעתם ההיפך מדעת-תורה, אינם חוששים לדבר בסביבותיו של תינוק קטן דברים כאלה שלא היו רוצים שישמע בגיל מבוגר יותר. אבל, הגרש''ז גילה לנו שגם בגיל כה רך האוזניים שומעות וקולטות !

     בלי לדעת את דברי הגרש''ז, אני המלקט, אומר שכל דבר שהאדם עובר בחייו נקלטים בזיכרונו מגיל אפס עד יומו האחרון, כולל שמיעה, ראיה והוויות שונות וכולם משפיעים עליו בצורה זו או אחרת.

     דבר זה, אינו ידוע כל צרכו. לבד מחושי השמיעה המחודדים, ניחנו הילדים – אומר הרב הירש זצ''ל – בטביעת-עין נדירה, ובנפש טובה, ערה ותוססת, והם רגישים מאד לכל השפעה הבאה עליהם מן החוץ. כל הדיבורים על תורה ומוסר לא יעשו רושם על הילד כמו הדוגמא שהוא רואה אצל הוריו ומוריו, אם לטובה ואם לרעה. הורים תקיפים לא יצליחו בדרך כלל לחנך לסבלנות; רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות; גסי-רוח לא יוכלו לחנך לנימוסים, וערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות ויושר.

     אשרי הילד אשר הוריו הדירו שנתם מעיניהם ליד עריסתו, וניצלו אותן שעות כדי להתבונן אל עצמם ולהסיר מקרבם כל מדה מגונה, כל חולשה, כל רמיה, כל גסות-רוח וכל מה שנודף ממנו ריחן של מידות רעות, למען יהיה לדוגמא ולמופת לילדים, אשר גדי להיות אדם מוסרי הוא יצטרך רק לחקות אותם.

     אהבתנו לילדינו היא כה עזה, עד כי כל קורבן לא יקשה לנו להביא למענם. האהבה האמתית דורשת מאתנו, כי נתגבר על עצמנו ונשתדל לעקור מקרבנו מדות רעות, שלפני שנולדו הילדים לא הצלחנו לכבוש אותם. אם יש תחומים הנלמדים בעיקר בחיידר, וביתר מוסדות החינוך החרדיים, אבל בכל מה שנוגע לעתידם הרוחני של ילדינו – עיקר ההוראה מוטל עלינו, ולשם כך אנו צריכים להיות אנשי מוסר.

     שומה עלינו להגיע לכלל שלימות מוסרית, כדי שנוכל ללמד גם את בנינו אומנות זו. בראש וראשונה אנו לומדים למען עצמנו, וכך נוכל להתעלות אל פסגת המוסר ולהעלות יחד עמנו גם את ילדינו.

     אם אנו מתרגזים ללא ריסון על כוס שנשברה, או על בגד שנקרע בגלל אי-זהירות תוך-כדי משחק, ואם דבר זה מעורר את זעמנו יותר מאשר חטא מוסרי שחוטא הילד כנגד אחותו הקטנה שביקשה ממנו טובה ולא קיבלה, או הטחת מילה מעליבה בעני מסכן, או השמעת מילה שאינה מתאימה לאמת – הרי בלי-יודעין אנו מוכיחים לילדינו כי התוכן המוסרי אינו עומד בדרגת העדיפות הגדולה ביותר, וכי הפסד חומרי מדאיג אותנו יותר מפגם מוסרי.

     בית שבו יש תשומת לב רבה לענייני הביגוד, או לאכילה ומותרות, וכיוצא בזה, יותר מאשר לעניינים שבמוסר – אזי הילדים הגדלים בבית זה יהיו סבורים שהבגד והמעמד החומרי הוא קנה-המידה לכבודו של האדם. כהנה וכהנה דוגמאות של אי-צדק מוסרי עשויות להתגלות לעיני הילד בבית הוריו, והשפעתם מזיקה מאד.

     לכן שומה על ההורים להקפיד מאוד שלא יתנו לילדיהם אפילו דוגמא קטנה ביותר של סטייה מדרך האמת והצדק. כי כאמור דווקא ההורים הם-הם אשר פעמים רבות יתנו לילדים בשחר ינקותם דוגמא של סטייה כזו. הם אולי משלים את עצמם כי זה אינו אלא ענין של מה-בכך, אבל למעשה נודעת לדברים אלה חשיבות מרובה עד מאוד, ונשקפת מכך סכנה להתפתחותם הרצויה של הילדים.


אשר שם האחד גרשם, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם השני אליעזר, כי אלקי אבי בעזרי, ויצילני מחרב פרעה (יח,ג-ד)

     שמו של הבן הראשון נקרא על שם היות משה גר בארץ נכריה, ואלו שם בנו השני נקרא על כך שה' הצילו מחרב פרעה. ולכאורה הסדר צריך להיות הפוך – קודם משה נרדף על ידי פרעה, ואחר כך מצא מחסה בארץ מדין הנכריה, ומדוע, אפוא, הקדים משה את השם גרשום לשם אליעזר?

     ומסביר המהרי"ל דיסקין, משה רבנו הגיע למדין מפני שגורש ממצרים. וזו באמת הייתה הסיבה לקריאת שם בנו הראשון בשם גרשום, על שם שהיה מגורש מארצו. אלא שחשש להכריז על האמת ולאומרה בפני יתרו, שמא לא ירצה בו, כי למה יחזיק בביתו אדם הנחשב לבוגד ומבקש למות על ידי השלטונות. יתר על כן, אולי יתרו היה מסגיר את משה הישר לידיו של פרעה. לפיכך פרסם משה שהטעם לכך שבנו נקרא "גרשום", הוא: "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה". אולם את הברית לבנו השני, אליעזר, עשה משה בדרך במלון, כשהיה כבר הרחק מבית חותנו, וללא כל מורא מפניו, לפיכך יכול היה לפרסם את דבר היותו נרדף ומבוקש על ידי השלטונות, ואכן קרא לבנו על שם: "כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה".


ממלכת כהנים וגוי קדוש (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     פרשתנו פותחת ביתרו היוצא אל המדבר, ומשפחתו של משה שבה ומתאחדת. וַיִּקַח יִּתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִּפֹרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה... וְאֵת שְנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵם הָאֶחָד גֵרְשֹם, כִּי אמַר גֵר הָיִּיתִּי בְאֶרֶץ נָכְרִּיָה. וְשֵם הָאֶחָד אֱלִּיעֶזֶר כִּי אֱלקֵי אבִּ י בְעֶזְרִּי וַיַצִּלֵנִּי מֵחֶרֶב פַרְעֹה.

     המפרשים מעירים, שלכאורה היה לו לקרוא לבנו הראשון אליעזר, ורק לשני גרשום, כי ההצלה מחרב פרעה קדמה להיותו גֵר בארץ זרה. רבינו החפץ חיים מבאר, שמשה קרא להם לפי הסדר הדרוש לחינוכם.

     על משה לגדל בנים כשרים בסביבה זרה, וחושש שמא ילמדו חלילה ממנהג אנשי המדינה. עליו להשריש במשפחתו את הנבדלות מהגויים. הוא מציין זאת בקריאת בנו הראשון גֵרְשֹם. גֵר הָיִּיתִּי      בְאֶרֶץ נָכְרִּיָה! ראשית יש לזכור שאנחנו לא שייכים לכאן. אנחנו זרים! הרי הכרזה לשמור על הייחוד ולא להתמזג בגוים.

     ידיד נעורי משמש רב בקהילה יהודית בסקוטלנד. כבר למעלה מ25 שנים מתגורר הרב אברהם משה רובין בחבל-ארץ הצפוני המרוחק, ובסייעתא דשמיא מגדל שם את ילדיו לתפארת, בהקפדה על משמר התורה וגדרי הלכותיה, גאים ביהדותם, ואף בחוצות העיר מתהלכים זקופי קומה בלבוש חסידי הדור. כאשר הרב רובין השיא את בתו בְגְלַזְגוֹ, התפעלו בעיתונות המקומית מהחן היהודי האותנטי, ואף פרסמו צילומים מהאירוע. כאשר נשאל הרב רובין (בראיון בעיתון המודיע) כיצד מצליח לגדל את ילדיו בסקוטלנד? השיב הרב רובין "אינם גדלים בסקוטלנד. הם גדלים ברובינלנד". המשיך הרב והסביר, שכבר מגיל רך יודעים יְלָדַי שביתנו מנותק מטומאת ארץ העמים. אנחנו חיים באי מבודד, בנחלה אוטונומית, בְיֵשּות נפרדת. בית משפחת רובין הוא 'רובינלנד'. לארץ שלנו מערכת חוקים, כללי נימוס, שפה נפרדת ומשטר עצמאי. השכנים הנוכריים והליכותיהם, אווירת הרחוב, התקשורת והתרבות, שייכים ל'חוץ לארץ'. אינם קשורים אלינו, כי גבול ברור חוצץ בין סקוטלנד לבין רובינלנד, גבול עם בקרה קפדנית, ותנאי מעבר מובהקים.

     כך גם משה רבינו. הוא אינו מתמהמה ביצירת 'קו הפרדת כוחות' בין משפחתו במדין לבין גויי הארץ. עוד לפני שנותן הודיה לה' על שהצילו מחרב פרעה, חובה עליו להכריז באזניו ובאזני בכורו רך-הנולד גרים אנחנו בארץ נכריה. מחנכים רבים מציינים שדווקא נערים שגדלו באזורים 'מעורבים' ובשכונות שבהם יש צורך להיאחז חזק כנגד זרמי סחף, דווקא נערים אלה נעשו איכותיים יותר ומחוסנים יותר, לעומת אחרים שלא התנסו ולא התמודדו במסירות נפש לחיי תורה.

     בוודאי שאין חולק על קביעתו ה'לכתחילה' של הנשר הגדול הרמב"ם (פרק ו' מהלכות דעות) 'אם היה [אדם] במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיו צדיקים, ונוהגים בדרך טובים'. נזכור גם את הצהרת רבי יוסי בן קיסמא 'איני דר אלא במקום תורה'! אך עד שיזכו כולם להתגורר ביישובים חרדיים, בין שכנים כשרים ומְסּולָתִּים, העצה היא ליצור 'מדינה בתוך מדינה'. מדינה בשטח הבית, בה דרך התורה היא אורח החיים.

     בברכת 'הבדלה' מודים אנו להשי"ת על שהבדיל בין קודש לחול - בין אור לחושך - ובין ישראל לעמים. שמעתי מהגאון הצדיק רבי יעקב הלל שליט"א, עת הופיע ביקרו בבית ספרנו בהתאסף ראשי עם, 'כמרחק שבין אור לחושך, כך המרחק בין ישראל לעמים'! נעמוד על 'משמר הגבול', ולא יישמע שוד ושבר בגבולנו!

בהצלחה בעבודת הקודש!


אני חותנך יתרו בא אליך (יח ו) (בן איש חי)

     יש להבין, מה חידש יתרו למשה שאמר לו: ''אני חותנך יתרו'', והרי משה רבינו מכיר אותו ויודע שהוא חותנו?

     ויש לומר, על פי מה שכתוב בספר ''חובת הלבבות'', שחסיד אחד בא לחנות לקנות דבר מסוים, ואמר לו בעל החנות שהוא מוזיל לו את המקח מחמת חסידותו ויראת שמים שיש בו. אמר לו החסיד: אני באתי לקנות בדמים ולא באתי לקנות ביראת שמים.

     וטעמו של אותו חסיד הוא פשוט, שלא רצה ליהנות מיראת שמים שלו בעולם הזה. והנה יתרו נתגייר והיה בו הרבה יראת שמים, ובוודאי שכל אחד מישראל היה מייקרו ומקבלו בביתו, וכל שכן משה רבינו שאוהב יראת שמים. אך אם היה מתאכסן אצל אחרים, בוודאי הם יכבדוהו ויקבלוהו בשביל יראת שמים שלו, כיון שאין לו קירבה עמהם, אבל משה רבינו שיש לו קירבה גדולה עמו שהוא חותנו, צריך לקבלו בכבוד בשביל הקרבה.

     ולכן אמר לו יתרו בפירוש: ''אני חותנך יתרו בא אליך'', כלומר שרוצה לומר שאין אני מתאכסן אצלך בשביל יראת שמים שיש בי, אלא בשביל שאני חותנך יתרו, שאתה חייב לקבלני משורת דרך ארץ ונימוס העולם.


ויצא משה לקראת חותנו... וישאלו איש לרעהו לשלום (יח,ז) (מר רפאל ירקוני)

     פעם אחת שלח הצדיק רבי מאיר מפרימישלאן מכתב להגאון רבי שלמה קלוגר ובו כתב כי הוא מבקש להיוועד עימו בכפר פלוני ביום פלוני. נענה רבי שלמה לקריאתו של הרבי וביום המיועד הגיעו שניהם אל הכפר. קרא רבי מאיר למשמשו ואמר לו: לך נא ושאל את פי הגאון שיאמר על פי דין תורה מי מאתנו צריך ללכת ולהקביל את פני רעהו, האם אני הוא זה אשר צריך ללכת אליו או שמא עליו לבוא אלי תחילה. הלך השמש ושאל כפי שנצטווה מרבו. בדין הוא אמר רבי שלמה שיבוא הוא אלי תחילה! חזר השמש ומסר לרבו את תשובתו של רבי שלמה. לבש הרבי את מעילו נטל את מקלו ויצא אל אכסנייתו של רבי שלמה להקדים ולשאול בשלומו. כאשר נפגשו שאל אותו הרבי: אמור נא לי רבי שלמה, מהו המקור לתשובתך שאני הוא זה אשר צריך להקדים ולבוא.

     מקור תשובתי נענה רבי שלמה ואמר נמצא בפסוק: "ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו שלום", ומבאר רש"י: איני יודע מי השתחווה למי, אלא שכשהוא אומר "איש לרעהו", מי הקרוי "איש", זה משה, שנאמר (במדבר י"ב, ג"): "והאיש משה". אם כן אמר רבי שלמה נמצאנו למדים מדברי רש"י שמשה הוא זה שהקדים שלום ליתרו. ולכאורה קשה, הרי במדבר היו שניהם בדרך ומפני מה ראה משה להקדים שלום ליתרו? אלא סבור אני לומר המשיך רבי שלמה שמשה רבינו הקדים לו שלום מפני שיתרו הלך מרחק רב ממדין עד מקום פגישתם ואילו משה רבינו הלך דרך קצרה. גם אני סיים רבי שלמה נסעתי מרחק רב מעירי, ברודי, ואילו כבודו נסע רק כמה פרסאות. משום כך הוריתי על פי דין תורה שהרבי הוא זה אשר צריך לבוא תחילה אלי.


וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ... עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹקִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם: (שמות י"ח י' - י"א). (אברהם לוי)

התבוננות - זה א' ב' בעבודת ה'

     כל מי שמתבונן בתחילת הפרשה בדבריו של יתרו מרִים גבה או שניים, ומי שיש לו שלושה גבות - מרִים את שלושתן. מדוע? עומד לו גדול החוקרים בפענוח סוגיית "מיהו האלוה האמתי", אדם שכל חייו חפר ונבר וחקר ודרש ובלש ודש בכל העבודות זרות שיש בעולם - ולא מצא עדין את האלוקים האמתי, ולפתע פתאום הוא פותר את החידה הסבוכה הזו ברגע אחד - ומחליט שה' הוא הא-לוקים האמתי. ומה משכנע אותו להגיע למסקנה הנפלאה הזו? החשבון הפשוט הבא: המצרים תכננו להטביע את היהודים בַּיְאוֹר, ובסוף עצתם צנחה ולא צלחה - והם בעצמם טבעו במים (רש"י י"ח י"א). שמעתם את הראיה החזקה והמרעישה שגרמה ליתרו להגיע למסקנתו הכבירה "שה' הוא א-לוקי האמת"? היעלה על הדעת להשתכנע מראיה כזו רעועה? מילא אם באמצע הלילה הייתה מתגלית ליתרו איזו דמות עלומה ואומרת לו "סניור יתרו... דע לך שאני הוא הא-לוקים - ולראייה אני מגלה לך את מספר הלוטו של ההגרלה הקרובה", כאן אולי היה מקום להשתכנע. אך מה כל כך משכנע בזה שהמצרים תכננו תוכנית על בני ישראל - ובסוף זה חזר עליהם? האמת היא שהקושיה עצומה שבעתיים, ואף יותר מכך. מדוע? משום שהיו עשרת המכות, קריעת ים סוף, מן, שליו, באר מרים, ענני כבוד, עמוד האש ועמוד הענן, עם ישראל הוצפו בניסי ניסים בכל רגע ורגע, ולמרות כל זאת, כל הכבודה הנפלאה הזו לא הספיקה ליתרו להחליט שה' הוא אלוקי האמת. מה כן שכנעה אותו סופית? הידיעה שתוכנית "הפתרון הסופי" שתכננו המצרים על היהודים - לא יצאה לפועל, אלא התקיימה בהם עצמם. (רצו להטביע - והם עצמם טבעו). ושוב השאלה מתפרצת ועולה וזועקת וממריאה עד לב השמים: מה כל כך מיוחד בזה שהמצרים תכננו - ובסוף זה חזר עליהם, יותר מכל הניסים והנפלאות שה' עשה לעם ישראל?

     יתרו מגלה לנו את סוד האמונה הגדול, הרמוז במילה אחת. "התבוננות". פירוש: אדם שלא מעוניין להתאים את עצמו לאמת - אלא את האמת אליו, אדם כזה יצליח תמיד לרקוח מרקחת מעניינת ולהכניס פרשנויות ותאוריות והסברים במה שהוא יראה, ובכך לנטרל לעצמו את כל הקושיות וההתמודדויות הבעייתיות. רוצים דוגמא עם הרבה צבע?

     מי לא שמע את התאורייה הגאונית והמבריקה "שהעולם נברא מהמפץ הגדול", ו כדלהלן: אי שם באיזה שהוא "שום מקום" בקוסמוס, הייתה פסוליה. (ואל תשאלו מי ברא אותה ושם אותה שם - כי לצ'ארלס דרווין אין על זה תשובה...) שנים רבות עמדה הפסוליה על מקומה, ויום אחד היא התפוצצה - ומזה נוצר קוף אביר וכביר עם זקן עבות וזנב נדיר. אחר כך התפוצצה פסוליה נוספת ומהפיצוץ הזה נוצרה שימפנזה יפה עם עיניים כחולות ושיער גולש. עברו ימים חלפו שנים, השניים באו בברית הנישואין, ונולדו להם סוללה מפוארת של קופים מוצלחים. הזמן חלף ודלף, ובינתיים נוצרה עוד סדרה של פיצוצים. פיצוץ אחד הוריד לקופים את הזנב... פיצוץ נוסף עיצב להם את האצבעות ברגליים, עוד פיצוץ עזר להם לחדד את האף ולהשיר את השיער מהגוף ולשנות את צבע העור... פיצוץ נוסף לימד אותם עברית... וכך אט אט התפתח לו העולם - כאשר כל פיצוץ מקדם אותו עוד קצת אל השלמות הנפלאה. שורה תחתונה, לדעת דרווין האדם הוא "קוף משודרג" שחלק מהאחים שלו לא צלחו את השדרוג ועדין לא התפתחו, ולכן הם נמצאים היום בפינת החי - וממתינים לפיצוץ הבא שיקדם אותם.

     נכון שזה נשמע נפלא?

      (נ.ב. אם תשמעו פעם סידרה של פיצוצים בחדר לידה באחד מבתי החולים, אל תיבהלו ואל תיקראו לשומר. פשוט כנראה יש איזו התקדמות ושדרוג למין האנושי - וקולות הפיצוץ מעידים על זן מתקדם יותר שבא לעולם, משהו יותר מוצלח מאתנו)...

     הבעיה היא שבינתיים התברר שפיצוץ הורס ולא בונה... ולמרות זאת זה לא מעניין את האתאיסט החמוד. זהו. יש לו הסבר איך נוצר העולם, הסבר שמוביל אותו למסקנה של אין דין ואין דיין, מסקנה שמתאימה לו ומתירה לו לעשות ככל העולה על רוחו, וזה בעצם מה שחשוב לו. (אין לו אומץ ללכת לסמינר ולעמוד שם "ראש בראש" מול סוללת המרצים הנמרצים שיכולים להוכיח בצורה לוגית שלא ניתנת לערעור וניעור ופִּירור - שיש דין ויש דיין ושתורת משה אמת ושיש עולם הבא ושכר ועונש וכו').

     הנה לנו דוגמא מספר 1 שאנשים מוכנים להגיד את השטויות הכי גדולות ולתת הסברים לתעלומות הכי נשגבות, והם לא מתביישים אף להעלות את הדברים על הכתב ולהציע את מרכולתם ברבים. ואתם חושבים שיתרו לא ידע את סגנון החשיבה היצירתי והפורה הזה? וכי לא היה לו מספיק שכל כדי להמציא איזו אמונה ותורה חדשה? אם כן לשם מה הוא היה צריך לייגע את עצמו עשרות שנים ולחקור ולחפש מי ברא את העולם "באמת"?

     יתרו מלמד אותנו נקודה מאוד בסיסית. בן אדם בן אדם, תתבונן! אין ספק שלכל דבר אפשר למצוא הסבר ותאוריה. אך אל לאדם לנסות לתת הסברים ופלפולים לכל דבר, אלא עליו לקשר את כל המאורעות ולחפש את החוט השזור ביניהם.

     הנה, פרעה היה מכונה "אלוהי המים", היו לו את היאור והנילוס שלעולם לא יַבשו, היה לו גם עוצמה וכוח שאין כמוהם (מצרים שלטה בכל העולם), באותה תקופה בני ישראל היו מבוזים ועבדים נרצעים, שחטו להם את הילדים, התעללו בהם והפרידו את הגברים מנשותיהם וְרַדוּ בהם בעבודות קשות, עד שיום אחד קם בעל הכוח והעוצמה "פרעה", והחליט להטביע ביאור את בני ישראל החלושים, ואין ספק שהיו לו 100% סיכויים להצליח! אלא שלמרות זאת התהפכה התמונה 180 מעלות והמצריים טבעו בים סוף, ואילו בני ישראל שהיו להם 100% סיכויים למות - צלחו את כל הצרות ושרדו את כל הגזירות, והיו להם ניסים ונפלאות. מן, שליו, ענני כבוד וכו'.

     יתרו התבונן מהצד על כל המהלך, אך זה עדין לא שכנע אותו באמונה בבורא. בסדר, א-לוקי היהודים עושה מופתים, ולהבדיל גם המכשפים עושים מופתים, ונבוכדנצר עשה שהפסל ידבר (הוא הכניס את הציץ לתוך הפסל), המכשפים הפכו מקלות לתנינים ומים לדם, ויתרו לא התפעל ממופתים וניסים. אך כאשר הוא ראה שהתוכנית שרצו המצריים לבצע בעם ישראל - התקיימה בהם עצמם והם טבעו בים סוף, הפרט הדק הזה שבר אותו ושכנע אותו באמונה בבורא עולם. פתאום הוא קלט שהעולם הזה אינו הפקר, יש דין ויש דיין ואף אחד לא יכול לנגוע במוכן לחברו אפילו כמלא נימה (כחוט השערה), והבורא לא מוותר לאף אחד - ואפילו את המלך הגדול של מצריים הוא מעמיד במקום, ומעניש אותו באותה תוכנית שהוא תכנן על בני ישראל.

     הצדק הגבוה והאמתי הזה - זה מה שכבש את ליבו של יתרו, וזה הפשטות של המילים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ... עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹקִים. איך אני יודע? כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ - עֲלֵיהֶם. התוכנית הרעה חזרה עליהם בעצמם. הנה, יש דין, יש דיין, יש צדק, מידה כנגד מידה לא בטלה, והעולם אינו הפקר. וצדק כזה מושלם אין באף מקום, ואף אליל ודחליל לא מתחרה עם השלמות הזו.

     עד כאן עיכלנו מעט את "ההתבוננות" של יתרו ומסקנתו הנפלאה, ואין ספק שהאמונה הדקה וההתבוננות העדינה הזו הם הא' ב' של האדם היהודי, וזה מה שמחבר אותו עם הבורא - יותר מהכל. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

     אדם המקיים מצוות זה עדין לא מעיד שהוא מחובר לה' בלב ונפש, מפני שהמצוות הם "מעשים חיצוניים". לנענע לולב, להניח תפילין, לנוח בשבת, לקבוע מזוזה בפתח... יתכן גם שהאדם יעשה את המצוות חפיף ומתוך נגיעות של כל מיני חשבונות. ההורים שלו דתיים - והוא לא רוצה לצער אותם... לא נעים לו מאשתו והשכנים... הוא ממשיך לעבוד את ה' - כי הוא חונך כך מקטנות... אך בתוך תוכו הוא יבש וריק מאהבת ה' ובעצם הוא עושה את המצוות מתוך הרגשת עול ואין לו "שמחה פנימית" באותו רגע, והוא מחפש תמיד רק לסיים אותם. הוא בא לבית הכנסת אחרון ויוצא ראשון... בצאת השבת הוא על קוצים ומחכה שהשבת כבר תצא... אדם כזה כמובן שיקבל שכר על מצוותיו, אך אין ספק שעדין הוא רחוק מהשלמות ומהחיבור לבורא - ובקלות "להבת האמונה" שבקרבו עלולה להיכבות. ומדוע לא? הרי הוא "חיצוני" בלבד בעבודת ה'. אך מי שמאמין וחי וחש ונושם את הרמה הגבוהה שהגיע אליה יתרו, את היסוד של "אין עוד מלבדו", שיש דין ויש דיין, שיש צדק א-לוקי, שעל הכל יביא הא-לוקים במשפט - הן טוב והן מוטב, הרי שהוא כנוע לה' בצורה מלאה ועובד את ה' מתוך פנימיות.

     הפנימיות היא זו שמכתיבה לו את החיצוניות - את המעשים, ואין ספק שלפני כל צעד הוא שואל את עצמו "אם אני יעשה את מה שבא לי לעשות, האם זה ישמח את ה' - או יצערו חלילה"?

     ולא לחינם נכתבה פרשת "מעמד הר סיני ועשרת הדיברות" בפרשה של יתרו, שהרי את ההתבוננות המושלמת ראינו אצל יתרו, וזה בעצם הא' ב' של מתן תורה. שהרי לימוד תורה בלי התבוננות וקיום מצוות עם חיצוניות וללא פנימיות - זהו חיסרון מאוד גדול בעבודת ה', ועלול לגרום לאדם לאבד את כל צמיחתו וקידומו הרוחניים. לדוגמא: אדם בא לשיעור תורה ושומע את המרצה מדבר על חיזוק במגוון נושאים, באותו רגע הוא תופר אותם במוחו על כל הסובבים - חוץ מעל עצמו. כאשר הוא שומע חיזוק בשלום בית - הוא בטוח שהדברים מכוונים אל זה שישב מאחוריו... עבודת המידות - מתכוונים לחמתי שבעזרת נשים... משא ומתן באמונה - הכוונה לגבאי בבית כנסת שמכר את הכיסאות בימים נוראים במחיר יקר... כן כן כאשר חסר לאדם את ההתבוננות האמתית, אזי כל עבודת ה' שלו נפסדת. הוא לומד תורה - ולא מפנים את מה שקורא. שומע שיחות חיזוק - ולא מבין שהדברים מכוונים גם אליו. מקיים את המצוות בלי לב וחיוּת - ומתעמק בחלק החיצוני והמעשי שלהם, ומתעלם מפנימיותם.

     לא נעים להגיד, אבל אדם שחי ללא התבוננות - גם הקשר שלו עם בן זוגו פצוע וקרוע ופגוע וגרוע ורעוע! הוא עלול לפגוע בזולת ולא להבחין, וגם כאשר מעירים לו, במקום לבקר את עצמו ולבדוק את הצד השני של המטבע - תחת זאת הוא שולף הסבר מקיף למה שעשה - המעיד שאצלו הכל בסדר ושהוא זך ומושלם מכל אשמה, והוא כלל לא מתבונן שהתנהגותו גורמת נזק לסביבה ולמשפחה.

     גם חינוך הילדים שלו נראה בהתאם, ובמקום ילד פלא הוא מקבל ילד פרא. שהרי הוא חינך עם חיצוניות בלבד וכלל לא טיפח את פנימיותו של הילד. הוא אומנם קנה לילד בגדי שבת מכובדים ועשה לו בר מצווה כיד המלך, רכש עבורו כובע וחליפה - ושלח אותו עם קונטיינר ממתקים לישיבה, אותו אב בטוח שהוא משקיע בבנו את המרב והמיטב, אך הוא לא הבחין שהוא פיתח יפה את חיצוניות הילד, אך לא השקיע בבניית מהותו ופנימיותו. ואתם חושבים שהילד לא קולט את זה?

     מספר הרב יחיאל יעקובסון: פעם נכנסתי עם מורה לאיזו כיתה בבית ספר מסוים, ושאלנו את הילדים הקטנים שאלה מאוד פשוטה. "מה הכי חשוב בעולם"? כמובן שכולם צעקו "ללמוד תורה ולעשות מצוות", שהרי מדקלמים להם את זה כל הזמן. ממשיך הרב יחיאל ומספר: באותו רגע אמרת למורה שהילדים אומרים כהוגן, אך רואים עליהם שזה ציטוט סינטטי - והם לא מחוברים למה שהם אומרים. לפתע ירה אחד הילדים לחלל את המילים הבאות: לאכול צ'ולנט זה יותר חשוב מללמוד תורה! באותו רגע המורה גער בילד והילדים גיחכו לעברו, המורה אפילו רצה להעניש את הילד על דברי הליצנות שאמר, אך הרב יחיאל אמר למורה שדווקא הילד הזה דובר אמת!

     המורה שאל "מה הרב מתכוון"? והרב ענה: אני אומר שהילד בטוח באמת שלאכול צ'ולנט זה הערך העליון ביותר. ראה הרב יחיאל שהמורה לא מאמין לו שהילד כל כך רדוד במחשבתו. מה עשה? קרה לילד ואמר לו בפני כולם: אני מאמין לך שאתה בטוח שצ'ולנט זה הערך הכי עליון. אבל מהיכן אתה יודע את הסוד הזה? והילד ענה: כל שבת באמצע הסעודה של הבוקר אבא שלי מבקש ממני להגיד דברי תורה, ואני קם ומספר לכולם את פרשת השבוע. אך במקום שאבא שלי יקשיב לי ויאזין לדברי - הוא שקוע בצלחת ואוכל, וכאשר הוא מסיים את הצלחת הוא מוזג עוד אחת, ואני רואה שהצ'ולנט מעניין אותו הרבה יותר מדברי התורה שאני אומר.

     לא יאומן איזו הבחנה דקה יש לילדים. החיישנים הנקיים שלהם קולטים בדיוק אם האבא מחנך אותם עם פנימיות ואכפת לו באמת מלימודם ותורתם, או שהוא עושה זאת בצורה חיצונית - בשביל שיוכל לכתוב בדף קשר שהילד סיפר נפלא פרשת שבוע.

     וזה לא סוד שאת הילדים אי אפשר לרמות! אתה יכול לדקלם לילד מהבוקר ועד הערב שהתורה זה הערך הכי עליון, אך אם לא תשדר לו את זה עם פנימיות ודוגמא אישית - "ותראה לו מעמד הר סיני" כאשר הוא אומר דבר תורה על השולחן, אתה עלול לגרום לו "חינוך עקיף" שצ'ולנט זה הערך העליון ביותר, ומחר הוא יגדל עוד קצת ויבין ממך שהכסף זה ערך עוד יותר עליון, ומחרתיים הוא עלול חלילה לנבול וליפול בכל חינוכו ולחפש את עצמו וערכיו במקומות אחרים.

     האמת היא שאדם שהתבוננותו אינה פנימית ומושלמת, כאשר באים עליו צרות ואסונות חלילה - הניסיון באמונה שיש לו מאוד גדול, מפני שהוא לא רגיל להתבונן בין הטיפות ולראות "גם" את יד ה' שליוותה אותו באותו זמן של צער וכאב, מה שנקרא "להתבונן בחצי כוס המלאה".

     לפני מספר שנים כל הארץ רעשה וגעשה כאשר משפחה בצפון עלה ביתם באש ונשרפו למוות שלושה ילדים מתוך ארבעה שהיו להם, והמשפחה איבדה את רכושה. הכאב היה עצום, הצער היה נורא, וכלל הציבור נרתם למערכה וקרא תהילים למען אותה משפחה. כצפוי, הגיע התקשורת אל אותה אישה "חרדית" וראיינו אותה: מה את אומרת על המצב הקשה וכו'... שיכלת שלושה ילדים, איבדת רכוש, היית עם הילדה בבית חלים, המשפחה שלך התפרקה... סבלת וכו'... והאישה השיבה להם תשובה שהם לא האמינו: הכל משמים, ה' נתן ה' לקח, הכל לטובה, אנו מאמינים שזה תיקון שהיינו צריכים לעבור ואין לנו טענות על ה' חלילה, ותודה לה' שלפחות השאיר לנו את התינוק (אחד מתוך ארבעת הילדים).

     אשריהם ישראל שעיניהם כל כך טהורות וקדושות והם יודעים לראות גם את האור שבתוך החושך, ואת יד ההשגחה המנווטת ומסתתרת בתוך הניסיון הקשה והכואב. אך אין ספק שכדי להגיע לרמה כזו צריך לפתח כל הזמן את ההתבוננות הטהורה ולראות את היד המכוונת שבכל מאורע. אחרת, בשעת משבר עלול האדם להישבר ברוחניותו חלילה.

     אכן, "התבוננות" פנימית עמוקה וטהורה וישרה יש לה השפעה גדולה על כל עבודת ה' של האדם. על שלום ביתו, חינוך ילדיו, לימוד תורתו, קרבתו לה', עמידה בשעת משבר חלילה וכו'. משום כך חובה להיות עם התבוננות נכונה ולהכניס אותה לכל פינה בעבודת ה' ולהפיח פנימיות במעשים החיצוניים שאנו עושים, ולחנך גם את ילדינו לפתח את הכלי הקדוש והנשגב הזה.

     את המסר הזה אנו רואים בפרשה גם אצל משה רבנו: וַיִּקַּח יִתְרוֹ... אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: (י"ח ב' - ד). כאשר עברו על משה ימים קשים ואף היה מצב שמלך מצרים ביקש להורגו על שטמן את המצרי בחול, במקום שמשה יתמקד בצרות ויבכה את מר גורלו, תחת זאת הוא ראה את יד ה' שליוותה אותו בכל הזמנים, ואת הניסים שהיו פזורים סביבו ברגעים הכי קשים. ולא רק שמשה הודה לה' על כך באותו רגע, אלא הוא אף הנציח זאת לנצח ועשה לעצמו את הסימנים הכי גדולים לזכור זאת. "הוא חקק את זה בשמות של הילדים שלו"!

     זה פלא שיתרו זכה להיות חותן משה - החותן של גדול הדור? הרי יש לו עם משה רבינו מכנה משותף גדול. אצל יתרו ראינו את ההתבוננות הגדולה - עד כדי אמונה גמורה בה', ואף אצל משה ראינו שהנציח בילדיו את ההתבוננות הנפלאה בהנהגת ה' עימו.

     ולא לחינם מפרסמת לנו זאת התורה - שהרי מעשה אבות סימן לבנים, מהם אנו אמורים להעתיק את הדרך והכיוון בעבודת ה', והם אלו שגילו לנו כיצד נראית עבודת ה' "מושלמת".

     ומי לא רוצה להיות מושלם בעבודת ה'?


הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים (יח,י) (הרב זליג ברנשטיין)

     ויש להבין מדוע כפל יתרו באומרו "אשר הציל את העם" לאחר שכבר אמר בתחילה "אשר הציל אתכם".

     והנראה בזה, דאכן שתי צרות סבלו ישראל בגלות מצרים, האחת הייתה עצם מציאותה של הגלות, והיינו המגורים בארץ ניכר, ועוד צרה היא עול ההשתעבדות בהם בפרך, וכלשון המקרא (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם, ור"ל בתחילה כי גר יהיה זרעך, בהיותם בארץ ניכר לא להם, ועוד שעבדום ועינו אותם, והוא העניין השני.

     ובאמת ששונים היו משה ואהרן שהיו מבני שבט לוי, שבניו לא השתעבדו במצרים, שכן לא היו שותפים אלא לצער הגלות בלבד. ולכן כשיתרו פונה למשה ולאהרן, הוא מדייק ואומר "אשר הציל אתכם מיד מצרים", שכן אתכם, את משה ואהרן, לא הציל הקב"ה אלא מיד מצרים, מעצם המגורים איתם בארצם ארץ ניכר, אך כאשר מדבר יתרו עם משה ואהרן על גאולת כלל ישראל כולו, הוא משנה את לשונו באומרו אשר הציל את "העם" מתחת יד מצרים, והיינו מעבדות והשפלה המתבטא בהיותם תחת יד מצרים.

     ועוד אפשר לבאר, דהנה בהצלת כלל ישראל היו שני נסים, א' הנס בעצם יציאת מצרים, ב' הנס של קריעת ים סוף, ואף יתרו ברך על שני עניינים אלו, וזהו שאמר "אשר הציל אתכם", דקאי על קריעת ים סוף דבזה גם משה ואהרן נכללו, ומה שאמר "אשר הציל את העם", היינו יציאת העם משעבוד וגלות מצרים. וזהו שאמר בתחילה משה לחותנו "את כל אשד עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל", דהיינו עצם יציאת מצרים, ומה שאמר "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך" היינו קריעת ים סוף, שהייתה כבר אחר יציאת מצרים.


 ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם... (יח,י)

ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים.

     גמ' סנהדרין צד: "גנאי הוא למשה ושישים רבוא, שלא אמרו ברוך, עד שבא יתרו ואמר: ברוך ה'".

     שאל הרה"ק בעל התפארת שלמה זי"ע והרי לכאורה הדבר מוקשה: וכי השירה שאמרו בני ישראל על הים הייתה שבח קטן מן המילים הספורות שאמר יתרו?

     אלא התירוץ הוא: יתרו חידש דבר בהבעת הכרת טובה לה'! כי בני ישראל הודו לה' על הטובות שנעשו להם עצמם, ואילו יתרו אמר דברי תודה על הטובות והחסדים שנעשו לאחרים...ובכך היה ראשון!...


''כי בדבר אשר זדו עליהם" (יח יא) (רבי יוסף פצנובסקי זצק"ל)

     הבעל שם טוב הקדוש אמר כי כל אדם נידון בשמים לפי פסק דינו שלו! שבשעה שהוא רואה לפעמים את חברו עושה מעשה רע, הריהו חורץ את משפטו, וחושב שראוי חברו לעונש זה וזה, בעוד הוא שוכח כי הוא עצמו הרי עשה פעם כמעשה זה ובדבריו חרץ את משפטו גם הוא.

     זהו שאמר הכתוב " כי בדבר אשר זדו עליהם"  העונש ניתן תמיד כפי שחרץ אדם על עצמו.


מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך (יח, יד). (לקט אמרים)

     לכאורה מה היה חסר לבני ישראל במדבר, מזון היה להם בריווח, בגדים לא חסרו להם, שהרי שמלתם לא בלתה, אם כן, על מה היו מריבים זה עם זה, אלא כך דרכה של מחלוקת, בעלי ריב מוצאים מקום למחלוקות אפילו במדבר.


וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה...וירא חותן משה..ויאמר...מדוע אתה יושב וכל העם נצב... (יח,יג-יד) (הרב זליג ברנשטיין)

וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב. את כל אשר הוא עושה לעם ויאמר מה הדבר וכו' מדוע אתה יושב וכל העם נצב וכו' (יח. יג -יד)

     רש"י: יושב כמלך וכולן עומדים והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל. ומקשים העולם מה שאלה זו, הלא כך הוא הדין שהדיינים יושבים ובעלי דין עומדים? אלא הסביר הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע בספרו דברי יהונתן הסבר פלפולי נפלא עד למאוד! דהנה הגמרא (סנהדרין יט'.) "מלך לא דן ולא דנין אותו", דכתיב (דברים יט.יז) "ועמדו שני האנשים", ודורשים מכך דשני הבעלי דינים צריכים לעמוד ואין כבודו של מלך לעמוד לכן לא דנין אותו, וגם לא דן משום קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.

     וכתב התוס' (יח ע"ב ד"ה והא) דזה שאין מלך דן, הוא רק באופן שהוא נמצא לבדו, אבל יחד עם אחרים יכול הוא לדון. אבל בגמרא (שבועות ל') ישנה ברייתא אחרת ושם כתוב "דועמדו שני האנשים" הכוונה על העדים שיעמדו בדין. ולפי זה יש לומר שהבעלי דינים רשאים ליישב וממילא אפשר כן לדון את המלך וכן הוא יכול לדון.

     והשתא מובן היטב דברי הכתוב: דכך שאל יתרו את משה: "מדוע אתה יושב לבדך" ממה נפשך, אם אתה סובר שהכתוב "ועמדו שני האנשים" הולך על בעלי הדינים שצריכים לעמוד, ולפי זה יהיה הדין שהמלך לא דנין אותו ולא דן לבדו זולת עם דיינים אחרים כשיטת התוס', א"כ "מדוע אתה יושב לבדך" הלא מלך אתה, ואם הנך סובר כברייתא ש"ועמדו שני האנשים" הולך על העדים ולא על בעלי הדינים ולפי זה המלך דן וגם דנים אותו, א"כ אז קשה למה "וכל העם נצב עליך" הרי לפי ברייתא זו אין הבעלי דינים צריכים לעמוד...


''מן בקר עד הערב" (יח יד)  (ר' שמואל מסאלאנט )

     שאלו פעם אחת את ר' שמואל מסאלאנט, מדוע אינו קובע זמן מיוחד לקבלת אנשים, לפסוק שאלות וכיוצא באלה ענייני הרבנות ? ענה ר' שמואל : יהודי, ובפרט מנהיג בישראל צריך ללכת בדרכי ה' , לדבוק במידותיו. ודרכו של השם יתברך, שהוא עונה לכל אדם בכל שעה שהוא פונה אליו, כמו שאנו אומרים בברכת המזון : "שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד בכל יום ובכל עת" . אין לו שעות קבלה.


כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי להם את חוקי האלוקים (יח, טו). (אמרות חכמה)

     יום אחד נודע לרבי אבישי מפראנקפורט, שאחד מבעלי הבתים שבעיר התחיל לפתוח חנותו ביום השבת, ביקש הרב הזדמנות להיפגש עמו. כדי להשפיע עליו שיחזור בתשובה, אלא שהתקשה הרבי היאך יפגשו, הרי אין הלה בא לבית כנסת, ואם ישלח לקרוא לו, לא יבוא, יצווה עליו בידי שליח, שינעל את חנותו, לא ישמע בקולו, יקום וילך אליו בעצמו, שמא לא יועיל, ויהיה בכך גם מכשול לאחרים. עלה רעיון בדעתו של רבי אבישי, אמר לאחד ממקורביו, סוחר נודע, שילך ויקנה אצל יהודי זה סחורה באשראי, ושתגיע שעת הפירעון יתבע אותו לדין תורה, ואז, משיבוא בעל הדבר אל ביתו, יוכל להיכנס עמו בשיחה על העיקר, על חילול השבת, וכך היה.

     כשבאו השניים להתדיין, קם התובע ושילם לסוחר מיד את כל הכסף, ואז גילה לו רבי אבישי את האמת, שכל עניין הדין תורה לא היה אלא אמתלא, ואין כוונתו אלא לדבר עמו בעניין חילול שבת. וכאן בא והטיף לו מנת מוסר חריפה, נתרגש בעל הדבר מאוד מדברי הרב, והבטיח לו, שמן היום הזה והלאה לא יוסיף לחלל עוד את השבת. אלא עם כל זאת, אני קצת תמה עליך רבי, כיצד אתה בא ומשטה בי בדין תורה מבוים, היאך זה מותר לו לעשות רמיה. השיבו לו רבי אבישי, אף משה רבינו, נהג כך, וכך אמר, 'כי יהיה להם דבר בא אלי, והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו', כלומר, מאחר שנמצאו יהודים שלא רצו לבוא אל משה לשמוע מפיו את חוקי ד' ותורותיו, המתין להזדמנות, לשעה שבה 'יהיה להם דבר' שאז יבואו לפניו להתדיין בענייני הפרט שלהם, ואז ימצא שעת כושר, 'והודעתי את חוקי הא-לוקים ואת תורותיו'.


ויאמר משה לחותנו כי יבוא אלי העם לדרוש א-לוהים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו (יח טו) (הדרש והעיון)

     לדאבון הלב ישנם יהודים רבים המדקדקים במצוות שבין אדם למקום, ומאידך מזלזלים הם בעניינים שבין אדם לחברו. הללו באים אל הרב לשאול שאלה בנוגע לחשש של טריפה, אבל לעולם לא יבואו לשאול בנוגע לחשש גזל והונאה. רק לאחר שכבר פרץ סכסוך בינו לבין חברו, הריהו גוררו לדין תורה. אלמלי היה כל אדם נזהר בממון חברו כמו בכל איסור אחר והיה בא מלכתחילה לשאול שאלות בנידון זה – כי אז היו נמנעים הרבה משפטים ודיני תורה.

     לפיכך, כששאל יתרו את משה, מדוע כה רבים הם המשפטים והסכסוכים בין בני ישראל? השיב לו משה, כי הסיבה לכך היא זו, שבעניינים שבין אדם למקום באים תחילה לשאול שאלה – ''כי יבוא אלי העם לדרוש א-לוהים'', ואילו בעניינים שבין אדם לחברו ממתינים עד אשר ''כי יהיה לכם דבר'', ורק לאחר פרוץ הסכסוך ''בא אלי'' – בא האחד להזמין את חברו לדין תורה.


 כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוקים (יח,טז) (אשר לורבר)

     שואלים העולם: מתחיל ברבים "כי יהיה להם דבר", ומסיים ביחיד "בא אלי"?

     אלא ההסבר הוא, שבפעם הראשונה באים להתדיין אל הרב שני יהודים, אבל בפעם השנייה לא בא אל הרב שפסק את הדין תורה רק בעל דין אחד, זה שיצא זכאי, כי הבעל דין השני שהפסיד כבר לא בא...

     הרה"ק בעל האמרי חיים מויז'ניץ זי"ע סיפר פעם, כי באחד הימים נכנס אליו יהודי והביא לו ספר במתנה. בהכירו את האיש שאין דרכו בכך, הבין כי ישנם דברים בגו לקח את הספר והניחו על הארון. כעבור מספר ימים שוב בא אליו אותו יהודי ואמר, כי רצונו להזמין לדין תורה את פלוני. הצביע הרבי לעבר הספר והפטיר: "תחילה הורד מהארון את הספר שהבאת לי, אחר כך נדבר אודות הדין תורה"...

     ועל פי מעשה זה פירש הרבי בדרך צחות את הפסוק כאן "כי יהיה להם דבר בא אלי", דלכאורה היה צריך להיות כתוב בלשון רבים "יבואו אלי", כפי שכתוב מקודם "כי יהיה להם דבר"? אלא, שבתחילה בא רק אחד מהם לנסות ולהשפיע בדרך כלשהיא שאכריע לטובתו, או שבא אלי מקודם לשבת קודש ומהנה אותי, בצורה כזו מנסה לשחדני על זה אומר משה רבינו: עלי לדייק היטב במעשיהם, "ושפטתי בין איש ובין רעהו" שהמשפט יצא שווה בין שניהם על פי חוקי ה' ותורותיו...


והודעת להם את הדרך ילכו בה (יח,כ) (רוני גולדברגר)

     גמרא בבא קמא (דף ק" עמוד א") דרשו חז"ל: "ילכו" זו ביקור חולים.

     פעם אחת נזדמנו הצדיקים רבי פנחס מקוריץ ורבי יעקב משפיטובקא לעיר פלונית. כאשר שמעו בני העיר כי הצדיקים המפורסמים נמצאים בעירם שיחרו הכל לפתחיהם כדי לקבל ברכה, ותור ארוך השתרך בפתח האכסניה שבה התארחו.

     בין הבאים הייתה אישה אחת מרת נפש וכאשר נכנסה אל חדרם של הצדיקים פרצה בבכי מר. מה לך? שאלו השניים. סיפרה האישה כי בן יחיד יש לה ומזה כמה חודשים שהוא חולה במחלה שונה ומשונה. הרופאים נלאו מלמצוא לו תרופה ומצבו הולך ומדרדר וכבר אינו יכול לרדת ממיטתו, לכן שטחה את בקשתה לפניהם שיעתירו בעדו בתפילה ויתרפא.

     כאשר שמעו שני הצדיקים את סיפורה של האישה גמרו אומר פה אחד לבוא ולבקר את החולה. אמרו ועשו. כאשר הגיעו השניים אל ביתה של האישה ישבו על יד מיטת חוליו של הבן שעה קצרה והתעניינו במצבו. לבסוף קמו השניים ואמרו לחולה: הנה קיימנו אנחנו אצלך מצוות ביקור חולים ועכשיו קיים נא אתה בנו מצוות הכנסת אורחים ולווה אותנו בדרכנו החוצה.

     הדבר נראה היה כבלתי אפשרי, אולם למרות זאת התחזק החולה, בקושי רב קם ממיטתו וליווה את האורחים רמי המעלה אל הדלת. והנה בכל פסיעה ופסיעה הרגיש כי כוחותיו שבים אליו ועד שהגיעו אל הדלת חזר לאיתנו לגמרי!

 

 ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שנאי בצע (יח,כא) (מנחם יעקובזון)

     בעיר אחת פרצה מריבה גדולה בדבר מינוי דיינים לעיר. היו שצידדו בתלמיד חכם מופלג שאין ראוי ממנו להתמנות כדיין, ואילו אחרים צידדו באחר שלדעתם הוא זה אשר ראוי לשבת על כס הדיינות בעירם. לאחר שלא הצליחו להגיע אל עמק השווה, החליטו לבחור באדם מוסכם על שני הצדדים שישמע את טענותיהם ויפשר ביניהם. עד מהרה הסכימו לפנות אל רבי בנימין מלובלין והוא זה אשר יכריע.

     נסעו באי כוחם של שני הצדדים ללובלין ושם מיהרו אל ביתו של רבי בנימין. כאשר שמע את מטרת בואם פתח הרב ואמר: מדוע בחרתם דווקא אותי והרי אינני רב ולא גאון כלל... כבוד הרב אמרו השליחים בחרנו במעלתו מכיוון שהוא איש אמת! כאשר שמע את הדברים פתח הרב ואמר: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע". ולכאורה יש להבין שאל רבי בנימין אם הם "אנשי אמת" על כורחך שהם גם "שנאי בצע", שהרי לא יתכן איש אמת שהוא אוהב בצע. אלא תירץ רבי בנימין משה רבינו חיפש אנשי אמת השונאים בצע של שמיעת דברי שבח עליהם!...


שנאי בצע (יח,כא) (אשר לורבר)

     פעם אחת פגש הצדיק רבי צבי אריה מאליק משכיל אחד ששימש כמרצה ידוע באחת האוניברסיטאות. שאל המשכיל את הרבי: אמור נא לי, חסידים רבים יש לך והם מפזרים ומעניקים לך ממון רב, ואף אני יש לי תלמידים רבים שומעי לקחי, אולם איש מהם לא מעלה בדעתו לתת לי מאומה, מדוע?

     החילוק הוא גדול השיב הרבי אני מואס בכסף ושונא בצע, משום כך אני משריש בלב חסידי את שנאת הבצע ואת המיאוס שבתאוות הכסף, לכן קל להם לחלק את כל כספם. ואכן, את כל מה שהם מעניקים לי אני מחלק לצדקה לעניים ונצרכים. ואילו אתה... אוהב כסף לא ישבע כסף... משום כך ערך זה נטבע היטב גם בלבות שומעי לקחך, משום כך קשה להם לתת לך אף פרוטה אחת...


"ואתה תחזה" (יח כא )

הכי קל לתת בקורת!!!

     סיפר הגאון רבי אליהו שטרנבוך שליט"א: זכורני שחותני כ"ק מרן אדמו"ר ה"מקור ברוך"  מסערט ויז'ניץ זיע"א סיפר לי שבכנסיה הגדולה במארינבאד בה השתתפו אלפים, ורבים מגדולי ישראל, ובדיונים הובעה בקורת נוקבת מפי כמה מהנואמים. קם הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד להשמיע את דבריו, ואמר בין השאר : ברש"י פרשת יתרו בשם המכילתא מובא שליתרו היו שבע שמות ואחד מהם יתר - על שם שיתר פרשה אחת בתורה "ואתה תחזה". ולכאורה הרי הפרשה מתחילה "ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה, נבול תיבול וגו' כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך", ורק להלן פירש הצעתו "ואתה תחזה" וכו', וא"כ מדוע נקראת הפרשה ע"ש "ואתה תחזה וגו'" ולא ע"ש "לא טוב הדבר". וענה הגאון הנ"ל  "לא טוב הדבר –" בקורת, זאת עדיין אינה נחשבת לפרשה שתהיה ראויה להיקרא על שמו, רק "ואתה תחזה", אם מוכנים לתת כתף, לפעול מעשים ופעולות חיוביות, זה יכול להיחשב לפרשה בתורה.

     משל הבא שמובא בספר 'ופריו מתוק' ימחיש לנו את העניין ביתר שאת: מעשה בבחור שהיה בעל כשרון גדול בציור, וכדי להשתלם יותר באומנות זו, החל ללמוד אצל צייר נודע שתערוכותיו מוצגות בגלריות הנחשבות ביותר בﬠולם. הצייר השתדל להעביר לתלמידו יכולות ציוריות מרשימות, ובהן להצליח לבטא את המציאות בצבעים ססגוניים. כמו כן הוא דחף את הבחור להראות את ציוריו לאחרים, כדי לקבל ביקורת ולדעת מה יש לשפר.  הבחור הלך והתקדם, ובאחד מימי האביב החליט ללכת ולצייר ציור נוף אמתי בשטח.

     הוא נסﬠ אל מרחבי הגליל הירוקים עד שלבסוף מצא את התמונה שחלם ﬠליה: מפל מים קטן הזורם מבעד לעלווה ירוקה, כשברקע הרים גבוהים מעוטרים בפריחה צבעונית של כלניות. הוא עמל על הציור במשך שעות רבות, ﬠרבב צבעים, הוסיף עוד קו זעיר פה, ועוד נקודה קטנה שם, עד שלבסוף הציור היה מושלם. בערב כאשר הגיﬠ לביתו, החלה המלחמה הקבועה בתוכו. 'הציור הזה לא מוצלח בכלל', הרהר, 'שילוב הצבעים איננו מציאותי', המשיך בחיבוטי הנפש שלו. למחרת בבוקר, קם ונטל את הציור אתו, ולקח גם כמה עטים ודף נייר גדול. הוא הלך לטיילת הגדולה שבעירו, הציב את היצירה על גבי כן ציור, ומתחתיה כתב על דף: ׳שלום לכם, אני צייר מתחיל, והייתי מאוד רוצה לדעת מה דעתכם על הציור שלי. אנא, אם אתם רואים שיש איזו בעיה בציור, סמנו את הדבר ﬠ"י ציור איקס במקום הטעון שיפור'. בערב הגיﬠ אל ציורו, ועיניו חשכו. כל הציור היה מלא באיקסים...  היה ניתן להבחין בכך שזו לא הייתה עבודתו  של אדם אחד שהחליט להשחית את הציור. האיקסים היו בגדלים שונים ובצבעים שונים, וניתן היה לראות בוודאות שאנשים רבים השאירו את חותמם הביקורתי על גבי היצירה. סר הצייר הצעיר לבית מורהו, סיפר לו את הסיפור ובעיניים דומעות אמר לו: 'זהו, אני כישלון מוחלט, תראה...׳ אבל המומחה חייך, ואמר לו: 'אני מבקש שתכין לי ציור נוסף, בדיוק כמו הקודם'.

     לאחר יומיים הוא שב עם ציור חדש, והמורה לקח קופסת צבעים ודף גדול, וביקש מתלמידו להתלוות עימו אל הטיילת. המורה הציב את הציור באותו  מקום וכתב מתחתיו: 'שלום לכם, אני צייר מתחיל, והייתי מאוד רוצה לדעת האם ניתן לשפר משהו בציור הזה. לפניכם ערכת צבעים, וכל מי שחושב שניתן לשפר דבר-מה, בבקשה שיתקן את הדרוש תיקון'.

     בערב שבו השניים אל הציור, ולמרבה הפלא - שום שינוי לא היה בו! כך היה גם במשך היומיים הבאים. ואז פנה המורה אל תלמידו ואמר לו: 'אתה יודע מה המסקנה? - זו לא חכמה לתת ביקורת על השני ולסמן איקסים על כל מה שהוא עושה. התשובה שיש להשיב לכל המבקרים למיניהם היא: 'בשמחה רבה, בוא נראה אותך עושה את זה טוב יותר...'

     פעמים רבות אנו מותחים ביקורת על אחרים, ועלינו לזכור, שקל מאוד לסמן איקסים על מעשיהם של אחרים, על מנהיגים, מורים והורים, הדבר מצוי בפרט ביחסים שבין בני הזוג, המעירים כל העת על מעשיו ופעולותיו של השני, אך לכשנשאל את המבקר: 'מה אתה מציע לעשות, האם יש לך פתרון?' - שפתיו נאלמות, ואין לו מה למכור! לכן במקום למתוח ביקורת, הבה נתקן את עצמינו. ואת השני נדון לכף זכות... זו הדרך האמתית לתיקון העולם.

 רק "ואתה תחזה " אם מוכנים לתת כתף, לפעול מעשים ופעולות חיוביות, זה יכול להיחשב לפרשה בתורה!


גם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום (יח, כג). (דעת ר' חיים)

     הגאון ר' חיים מולוז'ין זצ"ל השתדל פעם השתדלות מרובה להשכין בין שני יהודים פשוטים. אמרו לו, אין זה נאה למר להתערב בסכסוכים של המוניים אלו. אמר להם ר' חיים, חכמינו ז"ל אמרו, צריך להפסיע שלוש פסיעות לאחוריו ואחר כך לתן שלום (יומא נג-א), פעמים אדם צריך לסגת אחורנית כמה פסיעות, ובלבד להטיל שלום.

 

''כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבית ישראל' (יט ג) (רעיונות ומסרים, שמות, הרב שמואל קול)

     חז''ל דרשו: '''כה תאמר לבית יעקב' – אלו הנשים. אמור להן בלשון רכה, אמור להן ראשי-דברים; 'ותגיד לבני ישראל' – אלו האנשים, הגד להם ותדקדק עמהם''.

     על ''ותגיד לבית ישראל'' הוסיף רש''י מדיליה, שהכוונה לעונשים ולדקדוקים, כלומר עונשים מבהילים ודקדוקי-הלכה, דברים התלויים כחוט השערה; דהיינו שצריך להתאמץ בהבנתם ובהכרעת הדין שלהם והן דברים הקשים כגידים.

     ו''לבית יעקב'' אלו הנשים, על דרך הכתוב, למשל, אצל המיילדות העבריות: ''ויעש להם בתים'' או ''חכמות נשים בנתה ביתה'', כי האישה היא ''אם כל חי'', ו''עקרת-הבית'', וביכולתה לקבוע ולכוון את אופי הבית, ומטבעה שאינה סובלות ''דברים קשים כגידים'', אי לכך אמור לה בצורה רכה המתיישבת על הלב ואמור לה ''ראשי דברים'', כלומר קיצורים, שתדע עיקרם של דברים ללא החילוקים השונים והפלפולים.

     בספר ''בית הלוי'' הקשה, למה ציווה ה' את משה לדבר תחילה אל הנשים לפני קבלת התורה, הרי סו''ס עיקר התורה מוטל על כתפיהם של הגברים; ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמן, וכ''כ פטורות מחיוב תלמוד-תורה, שבעקרון צריך להעסיק את הגברים בכל שעות היום והלילה: ''לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומן ולילה''?

     ויתכן, שהלימוד הוא, שבתחילה חייב אדם לדאוג שביתו יהיה מוכשר לתורה ומי כמו האישה שמסוגלות לדאוג לכך. העורף והתשתית – זהו ביתו של אדם וביתו זו אשתו וילדיו. אם הללו מסכימים ומחונכים בדרכו ובהשקפתו – אז ביתו מוכשר למטרה המשותפת, אך ללא תמיכה זו – הינו כערער בערבה. כיוצא בזה: ''כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים – יחדיו יחלוקו''. כי אם הלוחם אינו בטוח שיקיריו בידיים-טובות – אזי זה נותן את אותותיו בשדה הקרב... השפעה זו של הנשים והבנות, נוצרת ברכות ובדרכי-נועם ובדרכים המתיישבים על הלב. דרכה של אישה להסכים עם בעלה, כשזה מגלה כלפיה יחס כבוד ומקרין בהופעתו – כנות ויושר.

     בתלמוד שאלו: ''נשים במאי זכיין?'' ויישבו: באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנוייהו גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן''. ופרש''י, שהן מלוות את ילדיהם לבית-המדרש, שמה היו רגילים הילדים ללמוד, כמו כן ממתינות לבעליהם עד שובם מבית המדרש, שם למדו תורה עד מאוחר בלילה, ולא עוד אלא שנותנות רשות לבעליהם ללכת וללמוד תורה גם בעיר אחרת.

     ואמרו על-זה שם: ש''גדולה הבטחה שהבטיחן הקב''ה לנשים יותר מן האנשים'' ולומדים זאת מפסוק בנביא, כלומר מעשיהן אלו של הנשים עדיפים על עצם לימודם של הגברים, וזכותן לעולם-הבא עולה על שלהם, כי הן מאפשרות לימוד זה.

     וכן מצאנו, שזכותו של זבולון גדולה משל יששכר, כי הוא אפשר לו את לימודו. וכן גם לגבי צדקה: ''גדול המעשה יותר מן העושה'' – המביא אחרים לידי נתינת צדקה עדיף ומעלתו יתירה מאילו נתן הוא.

     וכך גם בפרשתנו בעייננו הוקדמו הנשים, כי הן הערובה לקיום התורה כדבעי על-ידי הגברים בהפיכת המעון למשכן של שכינה, ובחינוך הילדים לתורה ולתעודה.

     המסר: האישה ביהדות ובמסורת הדורות, לא רק שאינה מקופחת אלא שלפעמים הינה מועדפת. תפקידה שונה. מבחינה ביולוגית היא שונה ובהתאם לכך נקבע תפקידה. כל ערבוב תחומים בין המינים – מהווה התעלמות מן המציאות ופולש לתחומו של הזולת ואחריתו מי יישורנו. זהו מתכון בדוק להריסת שלום-הבית, שמצוי כל-כך בעולם המערבי שאנו כה אוהבים לחקותו.


 בית יעקב אלו הנשים (שמואל שמלקי)

     מסופר על הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע שהגיע פעם בעת מסעותיו לטובת ישיבתו המפורסמת, לבית כנסת בעיירה אחת, נעמד על הבימה והתחיל לשאת את משאו. בין הדברים הוא הסביר לקהל הרב כיצד הפקירו בימי קדם אנשים את רכושם וגלו למקום תורה, וכיצד היו האימהות של הדורות הקודמים מוסרות נפשן למען חינוך יהודי, הקהל נהנה, חייך ומחה כף, אולם לא נמצא אדם שיקום ויאמר, אני תורם כך וכך זהובים לטובת הישיבה…והנה יוצאת מ"עזרת הנשים" אשת סוחר שהקשיבה לנאום, והיא מפלסת לה דרך בין הקהל בהודיעה, כי דבר לה אל הרב, היא ניגשת אל הדוכן, ובפני עם ועדה הפסיקה את הרב בדרשתו ופנתה אליו בקול רם, רבי, שעתיים שומעת אנכי את קריאתו למען התורה, והנה שום איש לא קם ולא הכריז על תרומתו, לבם פתוח לשמוע פניניו השופעות, אולם כיסם חתום על חותם וסגור על מסגר, ולכן רבי, אנא, יואיל נא ויקבל ממני את עדיי, ותוך כדי דיבור הניחה על השולחן את כל תכשיטיה, הענק שבצווארה, צמידיה, טבעותיה, נזמיה ושאר תכשיטים.

     כמה נשים בראותם את האישה בעשותה מעשה רב זה, עשו כמעשיה, ועד מהרה נערמה על דוכנו של הרב ערימת תכשיטים מבריקים מהרה נערמה על דוכנו של הרב ערימת תכשיטים מבריקים……קבלת התורה נאמר, "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", וחז"ל דרשו, "בית יעקב אלו הנשים", ולכאורה, מדוע הוקדמו הנשים להאנשים. אולם, נראה שאילו הייתה התורה מחכה שהאנשים יבואו ויקבלוה, הייתה מחכה עד אין סוף, הלא עינכם הרואות שדווקא הנשים נענו. תיבל הרב את דבריו בחיוך, והמשיך, ובכן אני נותן לכם הגברים את ההזדמנות לפדות את תכשיטי נשיכם לפי הערכתי.

     לאחר שהגברים מילאו את הצעתו זו הוסיף בחיוך, בתרומת המשכן נאמר  "ויבואו האנשים על הנשים", כלומר, כאשר הנשים נתנו את עדייהן נחפזו גם האנשים, נראה שחששו פן יאחרו את פדיון התכשיטים והפדיון יעלה להם ביוקר. ואל האישה שהתחילה במצווה אשר שמה היה דבורה פנה ואמר: חז"ל דורשים  כי דבורה הנביאה נקראת אשת לפידות, על כי הייתה עושה לפידות למקדש. וההסבר לכך הוא, כי הרי אין להניח, שדבורה הנביאה שופטת ישראל, שלא היה תינוק שלא שמע את שמה  תיקרא על שם בעלה אשת לפידות ולכן מסבירים חז"ל כי כינוי זה בא לה על כי עשתה לפידות למקדש, ועל כי הבעירה אש בבנות ישראל והלהיבה אותן לדבר מצוה…


''ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ'' (יט ה) (והגדת–שמות, הגה''צ רבי יעקב גלינסקי זצ''ל)

     אומר רש''י ''אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות''.

      אין ''ואתה'' אלא תשובה, שנאמר ''ואתה ישראל מה ה' א-לוקך שאל מעמך כי אם ליראה'' למה הכוונה? אסביר –

     בנוהרדוק היו אומרים שאת העולם מנהל ילד בין שתיים עשרה, בנעליים שחוקות ומכנסים קצרות. מכירים אותו?! אז בואו תכירו –

     אני פוגש ביהודי, בעל בעמיו, מנהל חשבונות בכיר. פתח בפני את סגור לבו, העבודה לוחצת, ביחוד בעת הגשת המאזנים. העסוק החדגוני במספרים, לבוסס בעסקיהם של אחרים, נקעה נפשו.

     אמרתי לו: הגמרא דורשת: ''את הכל עשה יפה בעתו'' מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקדוש ברוך הוא אמנותו בפניו – אם אינך מרוצה, למה תמשיך להיות מדכא? פרש למקצוע אחר! נד בראשו. מנערותו כוונוהו, במשך שנים למד, קבל תעודה ותואר, ועד שרכש ניסיון ומיומנות, והתברג, ועכשיו יינטש? לא, ימשיך כבר כך. ימשוך, כמו שאומרים.

     ואני פוגש בחיט, ושומע על שקיעת המקצוע: מי תופר היום חליפה  בעבודת יד, בשתיים ושלוש מדידות, וחוטים מכליבים, ותכים מדקדקים? היום הכל קונפקציה, בקווי יצור המוניים, זול, מכל הבחינות. אין כבר מקום לחיט מהדור הקודם! עבר זמנו... אז תחליף מקצוע, אני מציע. הוא מסתכל עלי במבט עצוב: כשהיה בן שתים עשרה התחיל כשולית חיטים. במשך שנים למד את רזי המקצוע, עד שפתח חנות משלו ורכש את המוניטין. והיום יעזבה כל ויפתך דף חדש? לא, אינו יכול! ימשך, כמו שאומרים.

     פוגש אני באיש עסקים חרדי. עשיר, מיליונר, ומבקש: ''תענה לי בכנות על ארבע שאלות''. נעתר: ''שאל''. השאלה הראשונה: ''אם תממש היום את כל נכסיך ותפקיד את הכסף בבנק, בחסכון ארך טווח, כמה תקבל לחודש?'' שאלה מפתיעה, משעשעת. משחק במקשי המחשבון, ומפטיר: כך וכך עשרות אלפי דולרים. לחודש, כמובן.

    השאלה השנייה: האם אתה סבור שתחיה לעולם?'' שאלה מפתיע, ומרגיזה. אבל הבטיח לענות: ''ודאי שלא!''

    השאלה השלישית: ''האם אתה יודע שאין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, ועשיר המגיע למרום נשאל: עסקת בתורה?'' יודע.

    השאלה הרביעית והאחרונה: ''אז מדוע לא תעשה זאת, ותשב ללמד ?!'' באמת! כעת ישנה כל דרכו, יתנתק מהמסחר? מהטלפון והפלאפון והטלפרינטר והמיילים, מהמערבולת המסחררת והמטוטלת הגאות והשפל? ''כלו שב במרוצתם, כסוס מלחמה''! לא, לא קופצים מרכבת הרים באמצע הנסיעה.

    אבל מתי עלה לאותה רכבת? אה, מזמן. בקצרה: מי קובע את עתידו של האדם, לשבעים שנותיו? – הוא עצמו, בהיותו נער בער! ואז: ''כי לא לאדם דרכו משכבר בחר לו הדרך''! הציב רגלו על המדרגות הנעות וזהו, כבר מסיעות אותו מעצמן!

    וה''חזון איש'' זצ''ל אמר לי פעם: כמה עצוב, שהחלטה האם האדם יהיה רבי עקיבא איגר של הדור הבא, מסורה בידי בחור בן ארבע עשרה!.

    הביטו סביבכם! כל העולם מרשת מדרגות נעות ומסועים, ועליהם המוני המוני אנשים. כבויי עיניים, חסרי שמחת חיים. מהם ישנים, מהם קורסים, שרועים אפים ארצה ונגררים –

    קומו, התנערו, בחרו במסלול הנכון, המתאים – אתם תשתנו, וההנהגה תשתנה, והכל יהיה אחרת, מאיר וזוהר –

    ''ועתה''! - מה שעבר, עבר. מכאן ואילך, חשבון חדש! 


והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (עלינו לשבח – שמות, הגר''י זילברשטיין שליט''א)

      מדרך העולם היא שבכל מקום - ישוב יש חייטים, נפחים, נגרים, וכן כל יתר בעלי האומנויות. לא יתכן שיישוב יהיה מורכב כולו רק מבעלי אומנות אחת; ולמשל, עיר שכל תושביה יהיו חייטים לא תוכל להחזיק מעמד זמן רב, כי אם יתקלקלו הנעליים למי יפנו, וכאשר יתקלקל הברז מה יעשו?

     ואם בן הם פני הדברים, אפשר היה לחשוב שרק שבט לוי יוכל לעסוק כל העת בתורה, אבל כל יתר השבטים יצטרכו לרכוש התמחות גם באומנות אחרת, כי הרי לפי האמור לעיל לא ייתכן לקיים את ישוב הארץ בלי בעלי מלאכה.

     על כן אמר הקב''ה 'והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ', ומסביר המהרי''ל דיסקין – אתם, עם ישראל, תעסקו בתורה, ואם תשאלו מהיכן ניקח סנדלרים וחייטים, התשובה היא 'כי לי כל הארץ', יש לי 70 אומות אחרות שתתעסקנה במלאכות הללו הנצרכות לתיקון העולם...

     אבל ישנם כאלה השואלים שאלות... יהודי אחד ניגש אליי ושאלני, בהבעת תרעומת, מדוע אני ואשתי – שיש לנו כמה ילדים בצבא – צריכים לרעוד מפחד למשמע כל דפיקה בדלת, שמע-שמע באים לבשר לנו בשורה לא-טובה, רח''ל, ואלו הוריהם של בני הישיבות משוחררים מן הפחד הזה?

     כששומעים שאלה שכזו היוצאת מליבו של יהודי האומר את הדברים מתוך כאב לב, ואין בכוונתו לקנטר, אסור לבוז לו. צריכים לשמוע את דבריו ולהשיב כמידת היכולת.

     ''ראה, אמרתי לו, הנה כאן במקום שאתה מתגורר, יש פארקים וגינות יפהפיות, והכל מלא בצמחייה ופרחים ריחניים. עכשיו תאר לעצמך שהיה בא לכאן אדם פלוני, והיה מציג את עצמו כמי שאחראי על כל משק המים במדינה, והיה ממשיך להסביר שכאחד 'היושב על הברזים' הוא גם אחראי לכל הגינות הנאות הללו, ובלעדיו, דהיינו אם הוא יחליט לסגור את המים, לא תהיינה כאן גינות כלל''. ''והנה, אם היית שומע שהשירות הצבאי שלו עלול להפריע לו בתפקודו כאחראי על משק המים, הרי בוודאי שהיית עושה את כל המאמצים על מנת לשחררו מן הצבא, לא כן''?!

     האיש הנהן בראשו בחיוב. ועכשיו, המשכתי ואמרתי לו, עשה קל וחומר בעצמך; הרי יהודי הנך, וגם אתה צריך להאמין שבני התורה השקודים על תלמודם יומם ולילה, הם-הם הברז, הם-הם שבזכותם יש חיים לכל יושבי הארץ הזו. ודע לך עוד, שבזכות לומדי תורה צומחת החיטה והשעורה, בזכותם גדלים לא רק כל בפרחים שבפארקים הסמוכים לביתך, אלא גם כל תפוחי האדמה והעגבניות, המלפפונים והקישואים וכל יתר הירקות, גם העופות שאנחנו אוכלים, והבקר שמבשרו אנחנו שבעים, לכל זה יש זכות קיום רק מכוח התורה.

     והרי השירות בצבא יפריע לבני הישיבות בעיונם בתורה! וממילא תבין מדוע יש לשחררם...


"ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה" (יט ח) (החוזה מלובלין זצק"ל)

     האפשרות לקיים את כל תרי"ג המצוות אינה קיימת ליחיד מישראל, כי יש מצוות מהתרי"ג שניתנו לכוהנים, יש שניתנו ללוויים, יש שניתנו למלך, כאלה המיוחדות למי שחנך בית, ועוד. לפיכך, רק העם כולו, כשהוא שלם ומאוחד יכול לקיים את התרי"ג.


כוחה של אחדות (מורשת אבות)

     כאשר נפוליאון בונפרטה כבש חלקים גדולים מרוסיה הוא נהג מידי פעם להתייעץ עם גדולי ישראל אודות סיכוייו לנצח במלחמה, מסופר שהוא נפגש גם עם רבי חיים מוולוז'ין. הייתה זאת שעת לילה מוקדמת כאשר הגיעו חיילי הצבא הצרפתי לחניית לילה סמוך לוולוז‘ין. עיירה זו השוכנת על הצטלבות דרכים ראשיות, איננה עיר מבצר ונוחה הייתה להיכבש. רוב תושביה ברחו מאימת המלחמה או שהתחבאו מאחורי סורג ובריח.

     כשנכנסו שליחו של נפוליאון ושרי צבאו אל העיירה, לא מצאו בה אלא בתים חשוכים ורחובות שוממים ריקים מכל נפש חיה. רק מבית המדרש של וולוז‘ין גילה להפתעתו כמה קרני אור בוקעים מבעד לחלונות. הוא ניגש אל הבית, פתח את דלת בית המדרש ונכנס פנימה. והנה בקצה האולם יושב אדם זקן, בראשית שנות השבעים שלו, בידו נר דולק, וספר פתוח לפניו. היה זה ר‘ חיים מוולוז‘ין, אשר בעת מצוקה כבעת שמחה מצא למפלט לו את בית המדרש. כל כך היה שקוע בתלמודו שלא חש בקצין הנכנס ומתקרב אליו, אך משפתח זה בקולו הרועם, ניתר הגר"ח ממקומו.

     הקצין ניסה את כוחו של ר‘ חיים בצרפתית, אך משהראה סימנים כלא מבין את דבריו עבר לדבר גרמנית, שואל את הגר"ח אם מבין שפה זאת. השיבו רבנו, אינני בקי בה ביותר אולם אשתדל להשיבך בשפה זו. אם כך - אמר הגנרל - אולי תגיד לי היכן גר פה הרבי שלכם, "חיים" שמו, עליו שמענו רבות כיודע צפונות ועושה נפלאות. ענהו רבנו: חיים, האיש המבוקש על ידיך, נמצא כאן בבית המדרש. אך מה שאמרת כי עושה הוא נפלאות, יכול אני להגיד לך כי אין זה אמת.

     הבין הקצין כי הוא האיש המבוקש, ומיד ניגש אל העניין. המלך בכבודו ובעצמו רוצה להיפגש עמך! עליך להמתין כאן עד שיבואו לקחתך! - הפטיר, והלך לו. לא חלפה שעה וכיתת אנשי חיל באו במרכבה קרבית מאובקת, והסיעו את ר‘ חיים אל אהל נפוליאון המהודר אשר במרכז המחנה.

     בראותו את פני רבינו, המקרינים אצילות תורנית טהורה, שמח בונפרטה לקראתו. ואף הוא פתח במה ששמע כבר מיהודי המדינה, על כוחות נסתרים הטמונים בו כמחולל נפלאות. גם הפעם הכחיש ר‘ חיים בביטול כל קשר בינו לבין מעשי נפלאות. - בסך הכל יהודי פשוט אנכי השקוד ללמוד תורה, לא יותר... שוב פנה אליו נפוליאון: שאינך מסכים אודות סיפורי הנפלאות, ניחא, אבל שהנך איש חכם ופיקח, זאת כבר לא תוכל להכחיש. אם כן אמור לי, אפוא, מה דעתך על עתיד מלחמה קשה זו שפתחתי בה. האם כקודמותיה תסתיים אף היא בניצחון כביר, או חלילה אסון נורא אורב לי אי שם בדרכי? חשוף מחשבותיך לפני בגילוי לב וללא מורא.

     פתח ר‘ חיים וענה: אמשול לך משל למה הדבר דומה? נסיך אחד עשה את דרכו במרכבה רתומה לארבעה סוסים אבירים ומשובחים, מטובי היחס והאיכות. והנה בהגיעו לתוך יער עבות מעדו רגלי אחד הסוסים לתוך ביצה טובענית, הסוס משך אחריו גם את שלושת חבריו, והמרכבה התהפכה על צידה. כל מאמצי העגלון והמשרתים לחלצם מן הבוץ עלו בתוהו. עברו שעות אחדות והנה איכר פשוט מתקרב עם עגלתו הרעועה, רתומה לשלשה סוסים כחושים, ואף הם החלו מועדים ושוקעים בביצה. אולם האיכר שלף תיכף את שוטו, הצליף על הסוסים, אלו אזרו את שארית כוחם, ופתאום משכו את העגלה אל מחוץ לביצה, ויהי הדבר לפלא בעיני הנסיך ומשרתיו.

     ניגש הנסיך אל האיכר ותמה באזניו: לי ארבעה סוסים אבירים ומיוחסים, ולך שלשה סוסים צנומים ודקים. ובכל זאת דווקא אלו שלך נחלצו ברגע אחד מן הבוץ, ואילו שלי כבר שעות מתבוססים בבוץ ואיננו יודעים כיצד נחלץ מצרה זו. השיבו האיכר: שום סוד מיוחד לא עמד לי להצלחה זו. אלא, שסוסיך שלך טהורי גזע ומיוחסים המה. נטלת אחד מכאן ואחד משם, מהטובים והמובחרים שבכל מדינה. לפיכך כשמצליף אתה על גבם מושך כל סוס לרוח אחרת, ואינם מצליחים להתאחד למען המטרה. אדרבה, כשמוכה האחד, שמחים לאדיו כל עמיתיו. מה שאין כן סוסי הדלים והכחושים כולם משפחה אחת המה, אימא ושני בניה. לכן, כשמכה אני את האחד חשים זאת גם השנים האחרים ונחלצים מיד לעזרתו.

     כיוצא בזה - אמר הגר"ח - בענין זה שאנו דנים בו, אתה כבוד המלך נפוליאון דומה הנך לנסיך ההוא. לרשותך צבא אדיר מחומש ומאומן היטב, אלא שאינו עשוי מעור אחד. מורכב הוא מצבאות אוסטריה, פרוסיה, ספרד ואיטליה, שנלוו אל הצבא הצרפתי אשר תחת פיקודך. לפיכך מתאמץ כל אחד מהם להסב לעצמו את תהילת הניצחון, ועוד שמח בנפילת עמיתו בן ארץ אחרת. מה שאין כן צבא רוסיה, אף כי דל הוא באמצעים, כיון שבנוי הוא כמקשה אחת, מבני עם אחד הלוחם להגנת ארץ אחת - ארצו שלו, הרי כל אחד חש בסכנה המשותפת, ועושים יד אחת לחרף נפשם למען הצלתם. - מכאן, הוד מלכותו, נובע הפקפוק שלי בניצחונכם סיים הגר"ח את פרשנותו על עתיד המלחמה.

     בהמשך המלחמה נחל נפוליאון מפלה גדולה ליד מוסקבה. לאחר מכן הוא נחל מפלה מוחצת במעבר הנהר ברז‘ינה. כמעט כל חייליו אבדו בקרבות. הערכתו של רבי חיים מוולוז‘ין התאמתה במלואה.


''כל הנגע בהר" (יט יב) (החפץ חיים זצק"ל)

     מכאן אפשר לראות עד כמה צריכים להיזהר בכבוד תלמיד חכם. ומה ההר שאין בו דעת ואינו מרגיש כלום, נתקדש על ידי קבלת תורה עד שהוזהרו כל ישראל מנגוע קצהו, קל וחומר למי שנוגע ופוגע בכבודו של תלמיד חכם, שיש בו דעת ומרגיש בעלבון, לא כל שכן שהנוגע בו כנוגע בבת עינו.

 

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר (כ,א) (הרב צ. מנדלסון)

     פעם שהה "השרף מבריסק", הגאון הקדוש מהרי"ל דיסקין זצ"ל, בבית המדרש. לפתע נכנס שוטר ופנה אל השמש. אמר לו דבר מה, והשניים עלו במדרגות ארון הקודש. השמש הסיט את הפרוכת וכל הקהל קם על רגליו. הוציא השמש ספר תורה, נשק לו ומסרו לשוטר. הייתה זו הפעם הראשונה שהרב שעלה על כס הרבנות של בריסק לא מכבר נתקל במחזה זה. פנה לשמש ושאל: "מה העניין?" השמש היה מורגל בכך: "יהודי התחייב שבועה בבית המשפט", ענה. כזה היה הנוהג, יהודי שהתחייב שבועה השביעוהו בנקיטת ספר תורה. מיהר הרב, נטל את ספר התורה מיד השוטר ההמום, נשק לו בדמעות והחזירו לארון הקודש. ביקש מהשמש את המפתחות, נעל את הארון, וטמן את המפתחות בחיקו. השיב את הפרוכת למקומה ונשק את שוליה. בפנותו אל השוטר אמר לו: "אמור לשופט שהרב אסר על טיטול ספר התורה". לא עברה שעה, והשוטר שב והופיע: "השופט מבקש מהרב שיבוא לפניו", אמר. הייתה זו פקודה, גם אם נעטפה בניסוח מנומס. הרב התלווה אל השוטר והם הלכו לבית המשפט. הרב נכנס לאולם, והתייצב לפני דוכן השופט.

     "הוד קדושתו הוא רבה של העיר", שאל השופט כך פנו ברוסיה הצארית לכוהני הדת. "אני הוא", ענה השרף. "השוטר סיפר שהוד קדושתו נטל ממנו את הספר הקדוש שנצטווה להביא לבית המשפט". "נכון הדבר", ענה השרף. "הוד קדושתו יודע לבטח מה חמור הוא בזיון בית המשפט. יורשה לנו לשאול מדוע עשה זאת". "בתור רב היהודים", ענה השרף, "ממונה אני על שמירת כבוד הספרים הקדושים לנו. מבקש אני לשאול את הוד רוממותו שאלה. בגנזי הוד מלכותו הצאר הרוסי מצוי כתרו של פטר הגדול, מיקשה זהב. אילו היה כבודו ממונה על אוצר המלוכה, על גנזי הצאר, והנאשם היה מביע רצונו להישבע לא פחות ולא יותר אלא בנקיטת כתר זה דווקא, והיה מופיע שוטר לקחתו ההיה כבודו מוסרו בידו?" "ודאי שלא!" ענה השופט. "כתר זה מוציאים אך ורק ביום ההכתרה, וגם אז תחת משמר מיוחד!" "ואם היה נשלח משמר מיוחד, ואם היו מפקידים תמורתו ערבון, משקלו בזהב?" השופט התרעם על השאלה: "שוויו של הנזר אינו במשקל זהבו, הוא האוצר היקר ביותר של האומה הרוסית הגדולה, בבית עינה של הממלכה! מי יעז לשלוח בו יד ולטלטלו בשביל גחמתו של איזה נאשם!" עתה הגיע תור השרף להתרגש: "אם כן, ודאי יבין הוד רוממותו שעבורנו ספר התורה הוא בבת עינינו! יבין כי הוא אוצרנו היקר ביותר! ידע כי אלפי רבבות חיים לאורו, ויהודים לאין מספר מסרו עליו את נפשם! למענו עונו, נשרפו ונרצחו ואיך נטלטלו מהיכלו, הלוך ושוב, לצרכו של איזה נאשם!" דממה מתוחה השתררה, ובדממה נשמע קולו של השופט: "מהיום והלאה אין היהודים חייבים להישבע עוד בנקיטת הספר הקדוש!"

     השופט הגוי הבין זאת! הבין שספר קדוש, שהמוני יהודים חיים לאורו, והמונים מסרו עליו את נפשם, ראוי לכבוד מיוחד, ויש להתחשב בו! אלא שחייבים לזכור נקודה עיקרית אחת: כבודו של ספר התורה נובע מתוכנו, מהצווים הא-לקיים שבו. ואם כך יש להיזהר בכבודו של הספר הקדוש כמה יש להיזהר בכבודם של חוקי התורה, שלאורם חיים היהודים עשרות דורות ועליהם מסרו נפשם! באיזה כבוד יש להתייחס לציווי התורה, אותם קיבלנו במעמד המרומם, מפי הגבורה, באש ובקול שופר!


עשרת הדיברות (רעיונות ומסרים, שמות, הרב שמואל קול)

     עשרת הדיברות מחציתן – מצוות שבין אדם למקום, ומחציתן מצוות שבין אדם לחברו, מציין המלבי''ם, ואמרה תורה: ''ופניהם איש אל אחיו'' – לא ניתן לקיים מצוות שבין אדם למקום אלא עם קיום המצוות שבין אדם לחברו, ולא ניתן לקיים מצוות שבין אדם לחברו אלא עם קיום המצוות שבין אדם למקום.


''אנכי ה' אלקיך" (כ ב) (ר' שמחה בונים מפשיסחה זצ''ל)

     עשרת הדיברות נפתחים, כידוע, ב"אנכי ה' אלקיך". שואל ר' שמחה בונים מפשיסחה, מדוע לא פתחה התורה את עשרת הדיברות ב"אנכי...אשר בראתי שמים וארץ"?. ומבאר, כדי שלא יאמר אדם: "שמים וארץ" הם דברים נשגבים, "גדול עלי", אין בכוחי להתקרב לאלוקים כאלה. אבל כשאמר "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אני הוא שהוצאתיך מבית עבדים ועשיתי אותך בן חורין. בידך עתה הבחירה להיות בן חורין, אם תלך בחוקותי, או להיות עבד.


זכור את יום השבת לקדשו (כ,ז) (רוני גולדברגר)

     בגמרא מסכת שבת (דף קי"ח ע"ב) נאמר על החיוב לענג את השבת: במה מענגו? רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר: בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין. מאכלים אלה היו מאכלים חשובים ויקרים בזמן ההוא.

     יש להבין שאל הצדיק רבי ישראל בעל שם טוב האם את הגוף אנו משמחים בשבת קודש? אלא תירץ הבעל שם טוב משל למה הדבר דומה? לבן מלך שהכעיס את אביו ומשום כך הגלהו המלך מארמון המלוכה אל כפר נידח, שם חי בן המלך בין פשוטי העם עמם גר, עמם עבד ועמם חלק את לחמו. לימים הגיעה אגרת מאת המלך בה נכתב כי סלח המלך לבנו ויכול הוא לשוב אל ארמון אביו. שמח הבן שמחה גדולה וחפץ לרקוד מרוב אושר, אולם ידע כי בני הכפר הסובבים אותו לא יבינו מדוע פורץ הוא לפתע בריקוד ועלולים הם לחשוב שיצא חלילה מדעתו... מה עשה? השקה אותם בן המלך ביין ועד מהרה פעל הדבר את פעולתו ופצחו הכפריים בריקוד סוער. או אז היה יכול בן המלך לתת ביטוי לשמחתו ואף הוא רקד עמהם בכל עוז. הם רוקדים מחמת יינם והוא רוקד משמחה על הבשורה הטובה שהתבשר זה עתה.

     כן הוא גם הנמשל אמר הבעל שם טוב בשבת קודש הנפש שמחה בהרגישה התעלות מחמת קדושת היום, אולם הגוף השקוע כולו בחומריות איננו שותף לשמחה זו. משום כך מתבסם הגוף במאכלים ערבים ומעתה אין הוא מפריע לנפש לשמוח בדביקות.


זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך (כ,ח-ט) (מר רפאל ירקוני)

     "זכור את יום השבת לקדשו" יש לקדש את יום השבת רק בדברים הראויים שיש בהם קדושה, ולעומת זאת בכל הקשור לחולין, למלאכה, לעסקים תחשוב כאילו מלאכתך עשויה.

     מבואר במכילתא שלא להרהר אחר מלאכה מהרגע שהגיעה השבת - וכי יש לפסוק מכל מלאכה האסורה בשבת וזו צריכה להיות תחושתו של אדם, שיהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה.

     יהודי ירא שמיים, שומר תורה ומצוות, יודע ויכול לעשות את הניתוק בין יום החול ליום השבת. אף אדם שמעשן ביום החול כמה קופסאות ביום של סיגריות, הנה כשמגיע יום השבת הוא לא יעשן אף לא סיגריה אחת ואף לא במסתרים. לשבת כוח ועוצמה משלה.

     רבינו האר"י והבעש"ט היו יוצאים מחוץ לעיר לקבל את השבת. כך הם חשו שיש לקבל מישהו. וכך אנו אומרים: "בואי כלה! בואי כלה שבת מלכתא!" יש לנו לקבל את השבת בשלווה, בנחת, ולשכוח מכל הצרות והייסורים הפוקדים את האדם במשך ימי השבוע.

     שבת אצלנו היא בנין אב לכל העניינים הרוחניים. אם אדם ישב ללמוד סוגיה והוא מוטרד, הוא לא יבין את הסוגיה כי הוא מוטרד. אבל אם אדם יאזור כוחות, ובשעה שיושב ולומד תורה אינו חושב על ענייני חולין, הוא מנותק מהכל, אז התורה היא תורה ואהבת תורה היא אהבת תורה.

     גם אצל בעלי תשובה אנו רואים שהקושי הגדול בתחילה הוא בנושא שבת. פתאום נעשה להם קשה, ויכוחים, מריבות, אי ידיעה מה מותר ומה אסור, אבל הנה אט אט הם מתרגלים ומצליחים להתגבר על הקשיים.

     השבת היא מקור הברכה כך לימדונו חז"ל. ממנה יונקים את הברכה בכל התחומים: רפואה, פרנסה וכד'. ואם השבת ח"ו נפגמת אין פלא שאח"כ מגיעים הקשיים ומתחילות הצרות. אך אם האדם ידע לשמור את קדושת השבת היא תצילו ותסייעו בדרכיו.

     על מעלתה של שמירת שבת הובא מעשה בספר "הדעה והדיבור" על ידי ר' זלמן סורוצקין שהיה עד למעשה: בעיר ז'טיל, שבה כיהן רבי זלמן סורוצקין כרב, היה בחור ממשפחה טובה שקנה מונית והתפרנס מהסעת הנוסעים שבאו ברכבת אל העיר ובחזרה. אט אט החל לאחר ביום שישי ולהקדים ביציאת השבת, עד שחילל שבת בפרהסיה. כל המחאות לא הועילו. הרב קרא לו, נזף בו והתריע בו אך לשווא, הוא הבטיח להיטיב את דרכיו אך לא קיים. אביו, יהודי מוכה חולי, היה עסוק במדוויו והעלים עין ממעשיו.

     יום אחד שהה רבי זלמן בוילנא בכינוס של רבני ליטא בענייני חינוך שנערך בהשתתפותם של ה"חפץ חיים" ורבי חיים עוזר. כשעמדו לנסוע למקומם, התברר לרבי זלמן שה"חפץ חיים" נוסע באותו קרון בדרכו חזרה לראדין. רבי זלמן הביט בעד חלון הקרון והבחין באבי נהג המונית, חבוש ומדדה במקלו ומתקדם לעבר הקרון... הרב פנה אליו ושאלו לשלומו: האם החלים כבר, האם הירשוהו הרופאים לשוב לביתו? "לא" ענה האיש. הוא טרם החלים ואינו שב לביתו הוא חפץ לנסוע ברכבת זו לראדין אל ה"חפץ חיים". חלום חלם בלילה ובחלומו עומדת לפניו סבתו שנפטרה זה מכבר עומדת וקוראת לו: "רב לך לבלות בבתי חולים, לשווא תחפש תרופה למכתך אצל הרופאים. קום וסע אל ה"חפץ חיים", התברך מפיו ותירפא ממחלתך!" והנה הוא כאן, מוכן לנסוע לראדין. הרב השתומם לשמע החלום ובישר לבעליו שאין צורך לנסוע לראדין ה"חפץ חיים" נמצא כאן לפניו, בקרון ממול! החולה התרגש מאוד, הוא ראה בכך אות משמים המאמת את חלומו. הוא דידה אל הקרון ומצא את ה"חפץ חיים" עומד בתפילתו וכל הקהל עוקב בנשימה עצורה אחר המשפטים הברורים היוצאים מפיו. בעוד הוא עומד ומאזין לתפילה, נצנץ במוחו של הרב מז'טיל רעיון. הוא קרא לרבי הלל גינזבורג, בעל נכדתו של ה"חפץ חיים", וסיפר לו על פרצת המונית מחלל השבת. הוא ביקש מרבי הלל שיספר על כך ה"חפץ חיים" בטרם ייגש אליו החולה, כדי שה"חפץ חיים" ידרוש ממנו לתבוע מבנו לשנות דרכיו. רבי הלל הסכים. הם שבו אל הקרון אך איחרו את המועד. ה"חפץ חיים" סיים כבר את תפילתו, והחולה כבר עומד לצידו ומבקש את ברכתו. בלית ברירה עמדו והקשיבו לסיפורו של האיש על מחלתו וחלומו, אודות הסבתא שדחקה בו לבקש את ברכתו של ה"חפץ חיים". ה"חפץ חיים" שמע זאת והזדעזע: "מי יתן לך ברכה ישראל מאיר! וברכתו, כסבור אתה, תועיל? חלילה! יודע אתה ביד מי הברכות, למי הן מסורות לשבת קודש. השבת התברכה מאת ה', והיא מקור הברכה, ומדוע תבקש ממני ברכה?" לרגע שתק ה"חפץ חיים" ואח"כ הוסיף: "אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכתה, יאציל לך גם ישראל מאיר ברכה. אבל אם אינך חפץ לשמור שבת, וכסבור אתה שדי לך בברכתו של ישראל מאיר זה לא יתכן, בלתי אפשרי, אין זה בכוחי..."

     לאחר הפסקה נוספת אמר: "שמא תאמר, שאתה שומר שבת וראוי אתה לברכה ראה מה נאמר בתורה: 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך' אזהרה זו לא מצינו דוגמתה בשום מצווה בתורה. הן לא נאמר 'לא תאכל בשר בחלב אתה ובנך ובתך', 'תניח תפילין אתה ובנך ובתך'. רק בשבת נאמר לשון זה. בשבת האב אחראי בעד בניו. ואם אתה משמר את השבת, אבל בנך נוסע בשבת... ובתך סורקת את שערה בשבת... לא תוכל לקבל את ברכת השבת. וגם ישראל מאיר לא יוכל להעניק לך את ברכתו..." ה"חפץ חיים" סיים את דבריו והאב התייפח בבכי והבטיח כי בנו לא ייסע עוד בשבת. ובתו תחדל מלסרוק שערה, ואז נאות ה"חפץ חיים" לברכו!


השבת יש בה שפע מעצם מהותה, רק צריך לדעת לדלות שפע זה.

     סיפרה הרבנית ריבה לפידות תחי' כי באחת השבתות בתה הקטנה בכתה ללא הרף, כנראה מתוך רעב שהציק לה. מיד הכינה לה הרבנית חלב בבקבוק שהכינה אך למרות זאת בתה המשיכה לצרוח. כידוע בדר"כ תינוק כאשר הוא מתחיל לשתות את החלב הוא מפסיק לבכות. לבסוף התברר שהתינוקת רצתה לשתות את החלב ואף הייתה מוכנה בשביל זה להפסיק לצרוח, אך דבר אחד שכחה הרבנית: לעשות חור בפטמת הבקבוק...

     זאת עלינו ללמוד: לתת לשבת לזרום! יש בה בשבת אוצר מלא שפע אדיר בל יתואר אך אם הוא סגור ונצור אי אפשר לינוק את הקדושה...


זכור את יום השבת לקדשו (כ, ח). (המגיד מדובנא)

     "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". יש המבדילים בין "זכור" ל"שמור" - העני רוצה יותר ב"שמור". הוא עובד קשה כל השבוע, וצריך לקצת מנוחה, וגם לא יפסיד הרבה אם ישבית עסקיו בשבת, ואילו "זכור" קשה לו לקיים כדבעי, כי אין ידו משיגה לכבד את השבת, במאכלים טובים וביין טוב, העשיר להיפך, "זכור" הוא מקיים על כל פרטיו, מרבה במעדני שבת ומתענג, אבל "שמור" קשה לקיים, להפסיק את העבודה בעסקיו ובמפעליו ביום השבת, ההפסד הוא גדול, והוא מחפש תחבולות לעקוף את ה"שמור", לכן אמרו חז"ל, שזכור ושמור - בדיבור אחד נאמרו, ואי אפשר להפריד ביניהם, העשיר צריך לקיים את ה"שמור" ולעזור לעני לקיים את ה"זכור".


זכור את יום השבת לקדשו (כ, ח). (שערי אהרן)

     כשהרה"צ רבי עמרם בלוי זצ"ל, ישב בכלא רמלה על מחאתו במחללי שבת, בא רבינו ה'חזון איש' לבקר אותו, רבי עמרם נתרגש מאוד ואמר 'שכבר היה כדאי לשבת בבית סוהר בגלל זה', והשיב לו רבינו שבעצם הוא בא לבקר את השבת שיושבת בבית סוהר, ומה שנוגע לעצם בית סוהר, אין מה להתרגש, הלא העולם כולו הוא בית סוהר גדול.


שבת (נשלח ע''י ידידי ח.ז.)

     חרדי אירח חילוני בשבת, כדי ללמדו על השבת. בליל שבת עשו קידוש ושתו יין. באמצע הסעודה עשו 'לחיים' עם יין, וברכו ברכהמ"ז על יין. לאחר הסעודה יצאו ל"שלום זכר" ושתו בירה וגם ב"בקשות" לא היה יבש.

     למחרת בבוקר, שוב שתו וויסקי בקידוש, ולקינוח אחרי הצ'ולנט יין אדום משובח. במוצ"ש, אחרי ההבדלה על ה...יין, שאל המארח החרדי את אורחו החילוני: נו, איך התרשמת מהשבת הראשונה שלך?

     תראה - השיב לו החילוני - למה אסור להדליק חשמל בשבת עדיין לא הבנתי, אבל למה אסור לנהוג בשבת... את זה הבנתי.


כבד את אביך ואת אימך (כ יב) (הרב יהודה שטרן)

     כיצד מכבדים הורים ומאריכים ימים

     הגמרא בקידושין לא: תנו רבנן איזהו מורא ואיזהו כיבוד, מורא, לא עומד במקום אביו, לא יושב במקום אביו לא סותר את דבריו ולא מכריעו וכגון שאביו היה חלוק עם חכם אחר אין לבן לומר כי דברי חכם פלוני נראים להלכה. כיבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.

     עוד אומרת הגמרא כי מצוות כיבוד ההורים היא גם בחייהם וגם לאחר שכבר אינם בחיים. לכן לאחר מות אביו אם הבן אומר דבר בשם אביו אזי יש לו לבן לומר הריני כפרת משכבו ולאחר שנים עשר חודש יש לו לבן לומר זכרו לחיי העולם הבא.

     הרעק"א בשו"ת מהדו"ק סי' סח' מבאר כי מצוות כיבוד מתחלקת לשני חלקים: חלק  אחד הוא נתינת כבוד וגדולה כגון לומר אבא מארי וכדו'. מטרת חלק הכבוד במצווה הוא להרבות את כבודם וגדולתם של ההורים.

     החלק השני של המצווה הוא עשיית נחת רוח ומניעת צער מההורים. חלק זה כולל את החובה להאכיל להשקות וכדו' . ממילא יוצא כי חובת החלק השני של עשיית נחת רוח ומניעת צער שייכת רק בחיי ההורים ואילו חובת כבוד וגדולה שייכת גם לאחר חיי ההורים. ולכן גם לאחר חיי ההורים יש להרבות בכבודם ולומר  אבא מארי וכדו' או לפרוע את חובם הממוני וכדו' וזאת משום שסילוק חוב שהיה להם הרי הוא בכלל הוספה לכבודם.

     בחיי אדם כלל סז' סעי' ג' כתב כי בכלל כיבוד ההורים יש לילדים לדמות בעיניהם כאילו ההורים הם גדולים ונכבדי ארץ וזאת אף אם שאר בני האדם לא מחשיבים את הוריו כאנשים נכבדים ומרוממים.

     כיבוד אב ואם מדין פריעת חוב

     הירושלמי בפאה ג: מביא את דברי רשב"י  שהקב"ה העדיף את כבוד ההורים מכבודו. דהרי ביחס לקיום כלל המצוות נאמר "כבד את ה' מהונך" ולכן במצוות לקט שכחה פאה וכו'  יש לו לאדם להפריש את מתנות העניים ולקיים את מצוות הקב"ה רק מתוך התבואה והשפע שהקב"ה חנן אותו. וכך גם אנו מוצאים במצוות סוכה  שופר ציצית וכדו' שיש לו לאדם להוציא מתוך מה שה' חננו ולכן אם  אין לו לאדם די ממון אזי לא חלה עליו חובה לקיים את המצווה או לחזר אחר הצדקה ולבקש מאחרים. ואילו במצוות כיבוד ההורים נאמר "כבד את אביך ואת אמך" וקיימא לן דצריך להוציא הוצאות ולדאוג לרווחת ההורים. ואם אין לילדים די הצורך אזי יש לילדים לסבב על הפתחים ולבקש צדקה בעבור קיום המצווה. וזאת בניגוד למה שמצינו במצוות אחרות.

     עוד מבואר בירושלמי כי מצוות כיבוד ההורים הרי היא כפירעון חוב ומבאר הפני משה שפירעון החוב להורים הוא על רוב הטובות והחסדים שההורים גמלו עם ילדיהם ולכן למצוות הכיבוד יש חשיבות רבה.

     על פי דברי הירושלמי מבאר השטמ"ק בבבא מציעא לב: את הצורך של הגמרא ללמוד מהפסוק "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלוקיכם". כי אם ההורים אומרים לילד שלא לקיים מצווה אזי אין לו לילד לציית לציווי ההורים ולהמרות חס ושלום את גזירת המלך. ומבאר השטמ"ק כי על פי דברי הירושלמי בפאה שיש לילד לחזר על הפתחים בשביל לכבד את הוריו וזאת בניגוד לחובתו במצוות אחרות היה ניתן לחשוב שהמצווה לציית ולכבד את אביו ואמו יכולה לדחות קיום מצווה אחרת וממילא אם אביו ואימו מורים לו שלא לקיים איזו מצווה אזי יש לו לציית להם. ולכן הגמרא נצרכה לדרוש מהפסוק "איש אמו ואביו תיראו וכו' " כי למרות מעלתה הנשגבה של מצוות כיבוד אב ואם, בכל זאת אין בה כדי לדחות קיום מצווה אחרת.

     במרחשת סי' מג' הקשה מדוע מצינו בגמ' קידושין לב. דלמ"ד שצרכי ההורים על הבן אזי יש לבן להוציא אפילו את כל ממונו עבור קיום מצוות אב ואם וזאת בניגוד למצוות אחרות שאין חובה להוציא את כל ממונו.

     ולמ"ד שצרכי ההורים משל עצמם אזי אם אין לאב והאם די צורכם יש לילדים לטרוח ולחזר על הפתחים. ולכאורה לא מצינו בשום מצווה אחרת מדאורייתא שיש לאדם להוציא את כל ממונו או לחזר אחר הפתחים. ובספר יושר הורי סי' א' תירץ כי על פי שיטת הירושלמי שמצוות כיבוד אב ואם היא כפירעון חוב להורים אם כן ברור שהילדים צריכים לעשות כל שביכולתם בכדי לספק ולמלא את צורך הוריהם. וזאת כפי שכל בעל חוב חייב להחזיר את מלוא החוב לבעל חובו, ועל כן יש לילדים גם לחזר על הפתחים בכדי למלא ולפרוע את חובם.


כבד את אביך ואת אימך (כ,יב)

     אל נא נשכח לקיים השבת מצות עשה מדאורייתא, לדעת הרמב"ן זצ"ל. כשנקרא בפרשה "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד, ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד, משה ידבר והאלוקים יעננו בקול, וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר", כשנקרא בתורה על המעמד המרומם, ההתגלות האלוקית הפומבית החד פעמית לעיני עם שלם, אנשים נשים וטף, שגם האומות שמעוה וחרדו מפניה, נקיים בכך מצוות "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב... וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל, וידבר ה' אליכם מתוך האש", וביאר שם הרמב"ן שזו מצוה "לזכור מאין באו אליך המצוות, שלא לשכוח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראינו שם, הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמענו מתוך האש, ולהודיעם לבנים ולבני הבנים עד עולם!" נקרא בתורה על מעמד הר סיני, ונשמע בסילודין את עשרת הדיברות, חמש על הלוח האחד, וחמש על שכנגדו. חמש שבין האדם למקום מימין, וחמש שבין האדם לחברו משמאל. החל מהתביעה האלמנטארית "לא תרצח", ועד הדרגה המרוממת של "לא תחמוד"! אבל דיברה אחת יש, והיא מקשרת בין הלוחות. הדיברה החמישית: "כבד את אביך ואת אמך". לכאורה, דיברה שבין האדם לחברו. מחלק המוסר והמידות, תקנת החברה והכרת הטוב. אבל מצויה היא בלוח הראשון, שבין האדם לקונו. אחת לפני הסדרה שבינו לרעיו, חובותיו לחברה. ומדוע? משום שמצות כיבוד ההורים שייכת לשני החלקים, והיא הערובה לקיום שניהם.

     מסופר, שהגאון הצדיק רבי צבי הירש ברוידא זצ"ל, חתנו וממשיך מורשתו של הסבא מקלם זצ"ל, מסגר את תמונת אביו ותלה אותה נכחו, מול מקום מושבו. והסביר: "כה רחוק אני מצדקתו של יוסף. ובכל זאת, עם כל רוממותו, לא עמד בניסיון אלא כשנתגלתה לו דמות דיוקנו של אביו... מה לי לחכות עד שתתגלה לי דמות דיוקנו של אבי, הריני קובע אותה מולי"...

     ההורים, הם נושאי המורשת. טעוני מסורת רצופה, ממשיכי שושלת הנטווית והולכת מהר סיני. שרשרת זהב, ובה חוליות שופטים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה, תנאים ואמוראים, גאונים ראשונים ואחרונים, צדיקים וקדושים, פוסקים ומקובלים. דור אחר דור, ברציפות, משמרים ומעבירים חכמת חיים ותבונת דורות, מנחילים לקחים עתירי ניסיון. ותרבות, כל תרבות, נבנית על הכרת העבר והוקרתו. האנגלים, הצרפתים, הרוסים, הסינים, היפנים, מי לא. אנחנו לא. שאל ילד בממלכתי מי היה בצלאל בן אורי בן חור, מי היה עתניאל בן קנז. מי היה אחיה השילוני, או אלישע בן שפט. מי היו חנניה מישאל ועזריה, יהונתן בן עוזיאל. רבינו הקדוש, אביי ורבא. האם נסקור כאן מאה דורות, מי היה הבן איש חי, האביר יעקב, האלפנדרי. מה פשר ראשי התיבות רמב"ם, רמב"ן, רא"ה. חיד"א, הגר"א, בעש"ט. עם שניתק עצמו מהוריו, ממורשתו, ניתק עצמו מהבריח התיכון של עשרת הדיברות, מהנחלת העושר העצום, התרבות המפוארת, שאין דוגמתה בשום אומה ולשון.

     אבל יש הגיון בהתעלמות הזו מהמורשת. בזלזול בה. הם, לשיטתם. ואף אנו לשיטתנו –

     פעם נסע הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל באווירון, ושכנו למושב היה מזכיר ההסתדרות דאז, מר ירוחם משל. הגאון עסוק היה בספרו, ומר משל עסק בשלו. מדי כמה דקות הופיע נכדו של הגאון שנסע עימו, ושאל בחרדה: "אולי חסר לסבא משהו אולי אוכל לעזור במשהו? הכיסא נוח?! האם רוצה סבא לשתות?" התעניינות מכל הלב, בכבוד עצום ורב. "מי הבחור", שאל מר משל. "נכדי", ענה הגאון. נאנח מר משל: "הנכדים שלי, רק תובעים עזרה. רשימת רכש הגישו לי. סבא תקנה וסבא תביא"... חייך הגאון, ואמר: ומה הפלא? אני חינכתי את ילדיי ונכדיי, שאנו צאצאי אברהם אבינו, 'האדם הגדול בענקים', שהנחיל מורשתו לבניו אחריו 'לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. אנו צאצאי מקבלי התורה ומנחילה מדור לדור, והדורות הולכים ומתקטנים: 'ראשונים כמלאכים ואנו כבני אדם'. אני שני דורות מעל לנכדי, והכרתי את גדולי הדור שלפני. את החפץ חיים ואת הסבא מסלבודקה ועוד גדולי עולם. ונכדי מלא הערצה כלפי. "אבל אתה מחנך את בנך ונכדך שמוצא האדם מן הקוף, ומדוע שיעריך אותך. הרי אין אתה בעיניו אלא חוליה המקשרת בינו לקוף, והוא אדם מושלם יותר ממך"... ומר משל נאנח בשנית...


מצות כיבוד אב ואם. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה. (דברים טובים)

     בדרך בדיחותא היה בחור שלא דקדק במצווה זו, והאב אמר לראש ישיבה שידבר עם הבחור על זה, והראש ישיבה אמר לבחור אולי אתה רוצה לקבוע עמי חברותא, והבחור שמח שהראש ישיבה בדיוק איתי רוצה ללמוד, שאל הבחור מה הראש ישיבה רוצה ללמוד, ענה, אולי שולחן ערוך, אולי מצות כיבוד אב ואם, אמר הבחור שהוא מעוניין ללמוד הלכות שנוהגות בזמן הזה.


לא תחמד... וכל אשר לרעך (כ,יג) (אור דניאל).

     הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ''ל תמה לאריכות הלשון בדיברה העשירית שבעשרת הדיברות: "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך"- אם הכתוב מסיים "וכל אשר לרעך", הרי הכל בכלל- ולמה מפרט הוא בתחילה בית, עבד, שור וחמור?

     אולם יסוד גדול בהנהגת חיינו אנו יכולים ללמוד מתביעה זו של התורה בחיתום הפסוק "וכל אשר לרעך" והדברים כה נוקבים: אדם חומד את בית רעהו-פנטהאוז, וילה, גינה, מכונית מפוארת, שטיחים מקיר לקיר, מטבח אמריקאי, הוא חומד את "חמור" חברו. מדוע לי אין, האם הוא מוכשר ממני? אין זה הוגן, היכן היושר! ועונים לו: הירגע, אתה צודק. אבל מצד שני, אין זה צודק שתקבל רק את הווילה והמכונית שלו, ויחד עם זאת תשאיר ברשותך את כל השאר: את הבריאות הטובה, את המידות הטובות, את המשפחה המאושרת, את השלווה שבביתך. אם ברצונך- קום והתחלף עמו כליל, "קומפלט": קח את המכונית שלו עם האולקוס וכאבי הראש, עם ה"מרבה נכסים מרבה דאגה" יומם וליל, עם הצרות מבית רח"ל, עם המזג הרע והתפרצויות החימה, הכל בכל, ואם אתה עדיין מוכן, אות הוא שאינך יודע את מצבו... וזהו שנאמר: "לא תחמוד בית רעך ושורו וחמורו- וכל אשר לרעך". אל תסתכל בפרט זה או אחר, הסתכל על הכל בכל- וכבר לא תחמוד מאומה...

     ומעשה שהיה: יהודי עני, קשה יום ומדוכא בצרות, ביקש לבוא לפני רבו ה"ישמח ישראל" מאלכסנדר זצ"ל- ולהסיח את לבו. המתין בתור, והתור לא התקדם: עשיר אחד נכנס והתמהמה זמן רב. קצרה רוחו של העני והעיכוב זרה מלח על פצעיו. כעבור שעה ארוכה יצא העשיר הנכבד והעני נכנס. הושיט את הפתקה ותינה את צרותיו. שמע הרבי ובירכו בלב נרגש. "זהו?"- שאל העני. "ומה עוד רצונך?"- תמה הרבי. "לפניי היה כאן עשיר וישב מחצית השעה- ואני מסיים ענייני בחמש דקות?! האם גם לכאן חדרה האפליה וחלחל משוא הפנים?! מדוע לא ישוחח עמי הרב כפי ששוחח עמו?" אין אדם נתפס על צערו, והרבי ענהו: "הלא תבין, אני יושב כאן כדי לעזור ליהודים שבורי לב בעצה או בברכה. אתך ועם שכמותך אין לי בעיה- אתה בא לפניי ומיד יודע אני את מצוקתך ובמה עלי לברכך, כיצד יכול אני לעוזרך. אבל כשאותו עשיר מגיע, הרי עם כל מעמדו וכבודו, מדושן עונג היא, אמיד ומצליח, אינו חסר מאומה! מתחיל אני לשוחח עמו, קולף שכבה אחר שכבה מזחיחות הדעת ושכרון המעמד, עד שחושף אני כמה אומלל הוא בחייו, כמה זקוק הוא לרחמים ולחמלה, לעידוד ולברכה! הלא תבין, כי תהליך זה אורך יותר זמן..." 


 



 


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט