בניית אתרים בחינם

 



בא לקלל ונמצא מברך | אליעזר היון

בא לקלל ונמצא מברך

בלעם שנשכר על ידי מלך מואב לקלל את ישראל, נאלץ לברך את העם, פעם אחר פעם: "מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל, כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" * בלק הזועם: "ברח לך אל מקומך" *

הנצחונות המשכנעים על המעצמות של סיחון ועוג, וההתמקמות המאיימת של ישראל בערבות מואב, העלו את הכוננות בצבאות מואב ומדין לדרגה עליונה. בלק, מנסיכי מדין לשעבר, ומלך מואב בהווה, פונה אל זקני מדין ומבקש מהם עצה כיצד להילחם עם ישראל. הפניה למדין, אויבתה המושבעת של מואב, נבעה ממיקום גידולו של המנהיג הישראלי משה, בארץ מדין, זקני מדין, כך האמין בלק הם אלו שיוכלו לגלות לו את נקודות התורפה של האיש שאותו הכירו כל כך טוב.
המדיינים הקשישים נענים לבלק ומגלים לו כי כוחו הרב של העם היהודי טמון בפיו ובשיחו עם אלוקיו. בלק מפנים ובמהלך אסטרטגי מבריק מחליט להכות את העם בנשקו שלו – בפיו. הוא ניגש ליישום התכנית כאשר במהירות הוא מבין כי אין לפניו מספר רב של אופציות. באופן כמעט אינטואיטיבי עולה שוב ושוב שמו של אחד מהאנשים החכמים, המכשפים, והערמומיים שבאותו זמן – בלעם בן בעור נביא האומות.
למרות שבלק, קוסם בעצמו, בקיא היה בחכמת הכישוף והניחוש אף יותר מבן בעור, נאלץ להעזר בבלעם שידע באופן בלעדי את השעה המדוייקת בה זועם הקב"ה ובה עשויה הקללה לפעול. בלק שולח בהתרפסות את שליחיו אל בלעם ומכאן ואילך מתגלגלת התכנית והארועים מתרחשים בקצב מסחרר כשבסופם נפרדים שני ה'שחקנים המרכזיים' - בלעם ובלק - בעויונות ובחמת זעם. אגב, נתון גנטי מענין מצביע על קרבתם של השנים זה לזה כמו גם לעם שאותו כה חפצו למגר. בלק היה נכדו של מואב שהיה בנו של לוט מבתו הבכירה, אחיינו של אברהם ואחיה של שרה. בלעם היה בנו של לבן הארמי שמאוחר יותר כונה 'בעור', ובמלים אחרות אחיהם של רחל ולאה וגיסו של יעקב אבינו. 

פרשנות סמנטית
פרשנים מבחינים בשינויי לשון דקים המאפיינים את שתי ההתגלויות הראשונות של ה' לבלעם. 
בהתגלות הראשונה אומר אלוקים: "לא תלך עמהם". גם בלעם ושרי בלק משתמשים באותו מינוח סמנטי: "מאן  ה' לתתי להלוך עמכם", ו- "מאן בלעם הלך עמנו". בהתגלות השניה מבהיר אלוקים: "קום לך אתם".מה השתנה? ומה פשר הבדלי הניסוח? הדיפרנציאליות הזו לדעת הפרשנים, מצביעה על שני סוגי חברות, "עמהםו"אתם". כאשר מישהו הולך עם מישהו, המשמעות היא שהוא עמו באותה דעה ובאותה עצה. כאשר אדם מצטרף לקבוצה והולך אתם הרי שאין הכוונה אלא שהוא הצטרף אתם במובן הפיסי של המילה כלומר הולך הוא אתם ביחד ולאותו כיוון אך אין בינו לבינם מאום מבחינה רעיונית. לכן אומר אלוקים לבלעם, לא תלך עמהם, ברם אתה יכול ללכת אתם. בלעם הרשע מבין את כוונת האלוקים ובכל זאת עם בוקר הוא משכים, חובש את אתונו "וילך עם שרי מואב".  

הדינמיקה של פרשיית 'בלעם' וקללותיו – ברכותיו נעה בין מקומות ואתרים שונים. לפיכך בחרנו להציג את השתלשלות הארועים בכרוניקה מסודרת המתוארת בפסקות הבאות.

אלול 2488: פגישת השליחים הראשונה עם בלעם

אל פתורה אשר על הנהר, מקום משכנו של בלעם, מגיעה משלחת מכובדת המורכבת מזקני מדין וזקני מואב. בידי הנכבדים מצויים קסמים שונים אתם הם מופיעים לפניו. הסיבה: הנביא החמקמק עלול לטעון כי למרות חפצו העז לקלל את ישראל הוא אינו יכול לבצע זאת טכנית, מאחר שקסמיו אתם הוא 'עובד' לא בידיו.  בלעם המוחמא מבקש מהמשלחת להמתין וללון אצלו הלילה כשבמהלכו ישמע את דבר האלוקים ואז יוכל לקבל החלטה. שכן בלעם, על אף היותו נביא, ידע כי אין הנבואה שורה עליו [כמו גם על שאר נביאי אומות העולם] אלא בלילה. ואמנם באותו לילה מתגלה אליו האלוקים וכדי להיכנס עמו בשיחה הוא מתענין: "מי האנשים האלה עמך"? בלעם, מאושר ונפוח עונה: "בלק בן ציפור מלך מואב שלח אלי.. הנה עם יוצא ממצרים, לכה קבה לי אותו אולי אוכל להילחם בו וגרשתיו". בלעם בתשובתו מבקש לקדם שלשה אלמנטים: א. אני אדם חשוב שמלכים ממתינים אצלי בתור.  ב. מדובר בקללה חמורה במיוחד ומכאן הלשון 'קבה'.  ג. מטרת הקללה היא מיגורו של העם ומכאן ו'גרשתיו' כשהמשמעות היא – מן העולם וזאת בניגוד לבקשתו המתונה יותר של בלק ו'גרשתיו' – מן הארץ.  על כך מגיב האלוקים: "לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא". בבוקר מבשר בלעם לאורחיו כי לא יוכל ללכת אתם. את סירובו הוא מנמק בטיעון נרקיסיסטי אופייני: "מאן ה' לתתי להלוך עמכם – אלא עם שרים גדולים וחשובים מכם".

פגישת השליחים השניה

שרי מואב חוזרים אל המלך עם דברי בלעם. בלק נענה לבלעם ושולח לו משלחת חשובה ונכבדה מהקודמת כשהפעם היא גם מבטיחה דיוידנדים: "כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי את העם הזה". בלעם החמדן בעל הנפש הרחבה מקשיב בעצב להבטחות אבל נאלץ להודות "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי לעשות קטנה או גדולה". עם זאת מבקש גם מהם בלעם ללון בביתו בלילה אולי יתגלה אליו האלוקים שוב עם מידע חדש. ואמנם באפלת הלילה נגלה אלוקים לבלעם ומבהיר לו: "אם לקרא לך באו האנשים הללו קום לך אתם" כלומר אם אתה מעוניין להתלוות אליהם רק כדי להפיק מזה שכר כשברור לך שאינך רשאי לקלל את העם – הרשות בידך. 

האתון המדברת

עם בוקר משכים בלעם, מטפס על אתונו, וממהר להצטרף עם שרי מואב אל בלק, שם, כך קיווה, יוכל סוף סוף לקלל את ישראל. אלא שהקב"ה לא מתייאש ולמרות היותו של בלעם 'מכוון מטרה' אל עבר  הפיסגה עם בלק מנסה עדיין למנעו מן החטא.  במרכז הדרך, ניצב מול האתון מלאך ה' כשחרבו שלופה בידו. האתון מבחינה במכשול המאיים והיא נוטה אל שביל עפר דרך השדות שבצד הדרך. פרשנים מבחינים בשני פרטים מענינים בפגישת האתון עם המלאך: האתון הבחינה בשלוחו של האל ולא בלעם – למרות היותו נביא. הסיבה: לבעלי חיים, דווקא משום היותם חסרי דעה, קיים כושר הבחנה במדיום רוחני מעבר לבן אנוש שמתוך שכלו הרב עלול להתבעת ולרדת מדעתו. אקט סימבולי נוסף מצביע על העובדה שהמלאך החזיק חרב בידו – כשהדגש הוא על החרב, כאילו אומר הוא לבלעם, אתה כבנו של עשו הנחת את כלי מלחמתך את החרב [ - ועל חרבך תחיה] ובחרת לתקוף אל ישראל דווקא בנשק האסטרטגי שלהם – הפה, גם אני אבא להילחם אתך דווקא בכלי מלחמתך שלך – בחרב. ואמנם מעיון בהיסטוריוגרפיה של בלעם אפשר להיווכח כי סופו היה בחרב כמו שנאמר בספר יהושע "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

מכל מקום, בלעם שאינו מזהה מאום מן הדרמה המתחוללת מתחת לאפו, מכה את האתון ומחזירה אל דרך המלך. האתון מצייתת והדרך ממשיכה כסדרה. אלא שאז מגיעה השיירה אל שביל העובר בין שתי גדרות, במשעול הכרמים. באותו רגע מתגלה מלאך האלוקים שוב אל האתון והיא באינסטינקט חייתי טבעי נלחצה אל דופן הגדר כשהיא מוחצת בדרך גם את רגלו של בלעם.  בלעם מוסיף להכות את אתונו והמלאך מצידו מתייצב שוב חזיתית אל מול האתון כשהפעם השביל כה צר שאין אפשרות לנטות ימין או שמאל. האתון בתגובה נכנעת ורובצת על מקומה. חרונו של בלעם גובר והוא מכה את אתונו נמרצות במקל בפעם השלישית. באותו רגע פותח ה' את פי האתון והיא בשפה ברורה שואלת את אדונה: "מה עשיתי לך כי הכיתיני זה שלש רגלים"? בלעם בהתרסה ובחמת זעם משיב: "כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך". שרי בלק שהקשיבו לדברים הביטו בבוז על האיש שמבקש למחוק אומה שלמה באמצעות פיו ועם אתון פשוטה אינו יכול להתמודד ללא חרב. גם האתון לא נותרה שקטה והיא תובעת מבלעם: "הלא אניכ אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה? ויאמר: לא".

בשלב זה פקח ה' את עיני בלעם והוא מבחין במלאך ה' שאומר לו: מפני מה הכית את אתונך, הלא מה שנטתה היא מן הדרך היה מפני שניצבתי אני, לה למכשול, ולך כקרש הצלה וכמוצא אחרון לחזור בך מן החטא. מן הדין היה, מוסיף המלאך, שאותך הייתי הורג ואותה מחייה. גם מול התוכחה הגלויה הו הנביא הנוכרי לא נבהל והוא עונה בהתרסה: "חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך" כלומר אני כאן בשליחותו של האל שציווני לילך עם השרים. לא ידעתי ש'הפקודה בוטלה' ואתה נשלחת כדי ליישמה. האם תרצה, שואל בלעם, כי אחזור אל ביתי? על כך אומר לו המלאך: "לך עם האנשים, אפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר". בלעם הולך עם שרי בלק, והמלאך הורג את האתון מחשש ש'האתון המדברת' תהפוך לסמל פולחני ולעבודת אלילים.  

פרשנות פסיכולוגית

סיפר לי פסיכולוג קליני מוכר: לאיש מסוים היה צורך נפשי מוזר משהו: בכל פעם שהוא היה חוזר מסוף השבוע לעבודה במפעל, היה מתעורר בו רצון פנימי עמוק לחבוט חבטה הגונה בבטנו של המנכ"ל - שהיה נוהג לברך את כלם לשלום - תוך כדי שהוא משחרר אנקה גרונית מצמררת. זה סיפור אמיתי. הוא רק לא ידע מהיכן מתעורר בו הרצון המוזר הזה.

 אגב, אותו איש לא היכה את הבוס שלו בסופו של דבר. הוא בעיקר חשש מזה והיה מוטרד מעצם קיום המחשבות הללו. מדוע בעצם הוא חשש? הרי בכל יום ראשון, בסופו של דבר, הוא לא היה מכה את הבוס שלו?

נשמע מוזר. אולי. אם תתבוננו טוב תיווכחו לדעת שבחלק גדול מאתנו קיים היצר המשונה הזה. אחד ה"תענוגות" הקבועים שלי מתרחש כאשר אני נוהג בכביש מהיר- רצוי עם שתי הילדות שלי- הנסיעה מתנהלת כשורה עד אשר אני מגיע לאחד הפיתולים המסוכנים והסיבוביים שבכביש אז באורח קבע חולף בי רצון מצמרר, אולי כדאי להטות את המכונית בשיא המהירות לתהום שמימין. זה בא והולך, ובסופו של עניין תמיד מסתבר כי לא דירדרתי את המכונית לוואדי, אבל מה קרה פה בעצם?
 
חגי אחד החברים הטובים והמשונים שלי היה סח לי בארוחות ערב הבלתי נגמרות שלנו על חלומו הגדול מתחת לחופה: האורחים עומדים בציפייה דרוכה מסביב לחופת הקטיפה אבא ואמא ניצבים נרגשים מזילים דמעה המתערבבת בדמעותיהן של המחותנים. והכלה? ליבה עומד לפרוח מקרבה, הרב בקול חגיגי ניגש לחגי ואומר לו הגיע הרגע אנא הוצא את הטבעת. ואז... מתרוצצות עיניו של ידידי לכל הכיוונים הוא מושך בכתפיו בחוזקה ואומר "לא רוצה! לא רוצה להתחתן". אמא שלו מחווירה והרב גוחן ולוחש מה העניין חגי זה רגע רציני. אבל חגי בשלו לא רוצה. לא רוצה להתחתן. רחש עובר בקהל אמא התיישבה על כיסא כולם מצביעים עליו והמבוכה מרקיעה לשמיים. אין לי מושג מאיזה מקום הוא לקח את זה ובעיקר איך הוא יכול ליהנות מחלום מסויט שכזה? אבל מה שהפחיד אותי היה שבאותו רגע הרגשתי אתו הזדהות מוחלטת. מה אני לא נורמאלי?
 
אחד מהחטאים המוזרים ביותר שמתוארים בתורה הוא חטא בעל פעור. מה זה בעל פעור? ובכן מדובר בעבודה זרה דוחה במיוחד שעבודתה היא עשיית הצרכים מולה. נשמע נורא. הענין הוא שהעולם סגד לעבודה זרה זו בלהט רב – שזה דבר לגמרי לא הגיוני. מאיפה לקחו בני האדם את הרצון המשונה הזה. לדעתו של הרש"ר הירש בפירושו על התורה מדובר היה ברובד נפשי עמוק שקיים בכל אחד, כלומר לכל אחד יש את הרצון הזה להשיל מעליו תכונות אנושיות ולהתחבר אל צד בהמי עמוק שנסתר מעינינו. לדבריו ההצמדות לבעל פעור היא ההצמדות לחוסר בושה. 
 
מעיון עמוק בדברים ובחיטוט פנימי מסויים הגעתי להנחה הבאה: כן קיים בנו יצר הרסני חולני ומטורף הרוצה להזיק ולצער את נפשנו ואת גופנו. מי יותר ומי פחות. בכל אחד ואחת קיים הרצון לפרוק מעליו כל סמכות כל עול ולהשתחרר מכבלים של רציונליות, לגלוש אלי טירוף וחוסר הדעת ולשוטט במרחבים האין סופיים של השיגעון. אין לזה הסבר זה מוטבע בנו זו החומריות שלנו ומידי פעם צצות בנו פנטזיות על רגעים כאלו לפי זה. גם הקביעה כי חיים ללא סבל הם החיים הנורמלים הם סוג של שעבוד שאותו אנו מנסים לפרוק. זוהי כוונת הרב הירש ולתהום הזה התדרדרו כל העולם.
 

פיסגת בלק – בלעם

השיירה מתקרבת אל עיר מואב, ובלעם שולח שליחים אל המלך לבשרו על בואו. בלק לא ממתין להגעתו של בלעם אליו והא יוצא לפגוש את הנביא כבר בעיר מואב העיר החשובה במדינה. לדעת פרשנים המיקום המסויים בו בחר בלק לקיים את הפגישה בא להוכיח לבלעם את חשיבות קללתו, שכן אם יכשל עלולה העיר הגדולה והחשובה הזו להימחק על ידי הצבא הישראלי. בלק מברך את בלעם ושואל אותו בתמיה? מדוע לא באת אלי מיד? האם לא אוכל לכבדך? על כך אומר בלעם "הנה באתי אליך עתה, היכול אוכל דבר מאומה? הדבר אשר ישים אלהם בפי אותו אדבר".

הברכה הראשונה

בלק משכן את ידידו בקרית חוצות ושולח לו בקר אחד וצאן אחד. בלעם –תאב הבצע- מקבל את המתנה הקטנה ונזכר בהבטחתו של מארחו "האמנם לא אוכל כבדך"? הוא חורק שיניים ומבטיח לעצמו כי כבר למחרת יתנקם בבלק. ואמנם עם בוקר ניצב בלק בפתח מלונו של בלעם ולוקח אותו אל במות בעל משם אפשר היה לקראות את העם מקצה לקצה. בלעם נזכר שוב במנחה העלובה ששלח לו אתמול המלך והוא מחליט להחזיר לו כעת כגמולו: "בנה לי בזה שבעה מזבחות, והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים". יש הרואים בבחירת הקרבנות הרבים ניסיון מחוכם של בלעם לחלות את פני ה' באמרו: ראה מה ביני לבין אבותיהם של ישראל [אברהם יצחק ויעקב], הם הקריבו כולם יחד, שבעה מזבחות, ואני לבד ערכתי לפניך שבעה כנגד כולם. בינתיים מבקש בלעם מבלק להתבודד, אולי, בדרך זו תנוח עליו הרוח ויוכל סוף סוף לבצע את זממו. אלא שהאלוקים, באורח נדיר, נגלה לבלעם ביום [להבדיל מן האופן הרגיל – בלילה, וזאת מפני חיבתן של ישראל] והוא שם בפי בלעם טקטס לגמרי אחר ממה שהתכוון מלכתחילה: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו... מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל"...  

בלק המבועת שומע את הדברים בהלם והוא שואל את בלעם בשצף קצף: "מה עשית לי? לקב אויבי לקחתיך, והנה ברכת ברך". בלעם, זועף בעצמו, עונה לבלק: "הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמר לדבר". 

הברכה השניה

הברכה הכפויה העלתה את חרונם של השנים והם החלו לטכס עצה כיצד להתגבר על התופעה. בלק מעלה השערה כי דווקא ראייתו של בלעם את העם כולו היא שלא אפשרה לו לקלל בפעם הראשונה. שכן, המבט על העם המאוחד כולו העלה את זכותם ומנעה מן הקללה לצאת אל האוויר. לכן אומר בלק: "לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו לי משם". בלעם מקבל והם מגיעים לשדה צופים. שם בראש הגבעה מבקש בלעם שוב שבעה מזבחות, שבעה פרים ושבעה אילים. שוב חוזר הריטואל ובלעם מבקש להתבודד ולחפש את הרוח החסרה ושוב נגלה אליו האלוקים שהפעם אומר לו לשוב אל בלק ושם יאמר את אשר ישים בפיו. כאשר מתקרב בלעם את בלק ופמלייתו הוא שומע את לעגם על חולשתו ובלק גם שואל אותו ישירות עם חיוך סרקסטי: "מה דיבר ה'"? ובמלים אחרות, מה אמר זה שמעליך. בלעם מתכעס ומשיב מנה אחת אפיים "קום בלק ושמע האזינה עדי בנו ציפור" כלומר אל תשב במנוחה כשפיך מלא שחוק אלא עמוד, שמע, וכבד את דבר האלוקים. "לא הביט און ביעקב, ולא ראה עמל בישראל. ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". 

שלא כפעם הקודמת בלק מקשיב וכבר לא צועק על בלעם. הוא רק מבקש ממנו כמעט בתחנונים: "גם קב לא תקבנו, גם ברך לא תברכנו". בתשובה חוזר בלעם על המענה הקודם: "הלא דיברתי אליך לאמר: כל אשר ידבר ה' אותו אעשה".

הברכה השלישית

למרות התשובה הפסקנית של בלעם, בלק לא מתייאש והוא מציע לבלעם לגשת אל אתר נוסף ממנו אולי יוכלו סוף סוף לקלל את העם היהודי. בלק, שכזכור היה קוסם בעצמו, מחליט לבחור בראש הפעור הנשקף על פני הישימון מאחר ששם, כך חזה, הוא מקום פורענות לישראל. בלק בתחזיתו, צדק, אלא שלא הצליח [שמו שאר החוזים בכוכבים] לתפוס את התמונה המלאה. בעל פעור היה אתר בו אכן נפגעו ישראל, אולם לא בשלב זה אלא בזמן מאוחר יותר כשהחל להיצמד לעבודה הזרה המכונה "בעל פעור". מכל מקום, בלעם מנסה לשנות אסטרטגיה. תחת אשר יפנה אליו האלוקים כמו בפעמים הקודמות וישים בפיו שוב ברכות לעם, יפנה הוא באופן יזום אל האל, יציין לפניו את עוונותיהם של ישראל כמו חטא העגל וכו' והקללה תחול מאליה. 

אלא שמיד עם תחילת הביצוע נתקלה התכנית בקשיים. בלעם נושא את עיניו אל ישראל מתוך מטרה להטיל בהם עין רעה והוא מבחין כי שכינה שורה על העם. הוא שם לב שאין פתחי אהליהם מכוונים האחד כנגד רעהו והוא מבין כי תופעה זו היא פונקציה של צניעותם הרבה. המחזה המרהיב גורם לבלעם סערה פנימית עזה ורוח האלוקים נחה עליו: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים"...

הפרידה

הברכה השלישית היתה כבר יותר מידי בשביל בלק שספק את כפיו בחימה ואמר: "לקב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים... אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד" בלעם מזכיר לבלק כי כבר למשלחת השניה ששלח אליו אמר כי גם אם יתן לו המלך מלא ביתו כסף וזהב לא יול לעבור את פי ה'. בלק נפרד מבלעם ומעניק לו עצה לפני פרידתו: "ברח לך אל מקומך" שכן המון העם עלול לכלות בך את זעמו. בלעם לא מתרגש ואומר: "הנני הולך לעמי, לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" ואז נושא בלעם ארבעה משלים העוסקים בקורות אחרית הימים הסובבים על העם היהודי ויחסיו עם עמלק, הקיני, אשור, וישמעאל. 

עם סיום המשלים נסתלקה רוח הקודש מבלעם והא ובלק נפרדו איש לדרכו.



"ולא יכלו לעמוד בפניו": הבושה שבתוכחה | הרב עזריאל יונה

ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם, ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל, ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם: מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים? ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך. ותאמר האתון אל בלעם: הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה? ויאמר לא. [במדבר כב].

 

אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. בלעם חכם של הגויים לא יכל לעמוד בתוכחתה של אתונו, ועל זה נאמר – "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה? ויאמר לא". יוסף קטנן של שבטים היה, לא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, ועל זה נאמר – "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" [בראשית מה]. לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר תהלים [נ כא]: "אוכיחך ואערכה לעיניך", על אחת כמה וכמה?!

 

מעיר הרב אזרחי ב'ברכת מרדכי': ועד עתה לא קיימת סיבה לקריאת השבר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה?

 

החדשה היא לנו כי שכר ועונש ממתינים לנו בעולם האמת? האם לא די בגיהנום האיום כדי לזעזענו ולרטטנו?

 

מה איפוא נוסף על ידי דרשתו של אבא כהן ברדלא - קל וחומר לשם מה?

 

ללמדך, כי אין בכל הידוע לך, כדי שבר האוי אשר התפרץ בעקבות ה'נבהלו מפניו'. ידוע תדע כי ככל שיש בו בגיהנום מן הזוועה ומוראותיה, הרי עצם הדין והתוכחה מזוויעים עוד יותר.

 

לכן עוד טרם ביצוע פסק שמים וענשיו, פורצת אנחת 'אוי' מרעימה ושוברת לבבות מעצם הדין והתוכחה כשלעצמם.

מהו המזוויע כל כך בתוכחתו של יוסף מהו אשר גרם להם לאחים להבהל מפניו?

הבושה!

"כי נבהלו מפניו - זו הבושה" [רש"י שם].

 

אחי יוסף גיבורי כח וגיבורי נפש, אין דוגמתם, כל מעשיהם בעוז ובגבורה, מעולם לא ידעו בהלה מהי. גם כאשר יצא ליבם וחרדו איש אל אחיו [בראשית מב] כשמצאו כספם בשקם לכלל בהלה לא באו. גם כאשר קרעו שמלותם כשנמצא הגביע באמתחת בנימין, גם כאשר התוודה יהודה - אלקים מצא את עוון עבדיך, לכלל בהלה לא באו.

 

גם כאשר התוודו ואמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת, בוש לא בושו ענקי עליון אלו, שלוי נפש היו בדונם דין אחיהם, בטוחים היו בפסק דינם, מה עוד כששיתפו עמם גם את הקב"ה [ראה רש"י בראשית לז].

 

ידיהם לא רטטו כאשר הציגו בפני אביהם את הכתונת הטבולה בדם, שיניהם לא נקשו בראותם את אביהם יעקב אשר לשמע דבריהם קורע את שמלותיו ומכריז 'חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף'. משום שלאו בני בהלה המה חסידי עליון.

 

אבל הבושה, אין מי שיעמוד בה אף לא שבטי י-ה. שכן אין לך יסורים גדולים מיסורי הבושה.  

 

אם נראה כאילו מישהו עומד בצער זה, משמע אין זו בושה. אולי דומה לבושה, אולי נדמה כבושה, אבל לא בושה. מבושה נבהלים עד כי נעתק הדיבור מן הפה.

 

"ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".

 

סבל הבושה נורא ואיום.






איתות מן השמים | עלון בית דוד

ויאמר אליו מלאך ה', על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים (כב, לב)
 
משמע, שטענת המלאך היתה על מה שבלעם הכה את האתון; אם כן יש לתמוה, וכי אסור לאדם להכות את חמורו, אם הלה מסרב לפקודתו??
 
כאשר יוצאים לדרך לצורך משימה כלשהי, אינו דומה מי שיוצא ברשות עצמו, למי שיוצא ברשות אחרים, כשליח בלבד. מי שהולך ברשות עצמו, אינו מצפה לפקודות והנחיות כלשהן, אלא עושה כפי שנראה לו נכון. אבל מי שנשלח על ידי אחרים, חייב לדווח ולקבל פקודות; וכשאין לו פקודות, עליו להתעניין, לדרוש ולחקור, מה שולחיו מצווים לו ברגע זה לעשות .
 
בדומה לכך האדם בעולם הזה - עליו לזכור בכל עת, ולשנן לעצמו ללא הרף, שאין הוא עושה דבר, מקטן ועד גדול, על דעת עצמו. את כל מעשיו הוא עושה "כמצווה ועושה ," כשלוחו של הקב , ה" ששלחו לעולם הזה כדי למלאות את התפקיד הניתן לו. אם ברצונו להיות שליח נאמן, עליו להתבונן תמיד, בכל אירוע הפוקד אותו, בין לטוב ובין לרע, מה רוצים "לאותת" לו מן השמים.
 
ואם תאמר, כיצד נוכל אנחנו, אנשים פשוטים, לראות "אותות מן השמים"?, ברם מי שמתבונן בכל מאורע בכוונה כנה ואמיתית, ללא נגיעה עצמית, חזקה עליו שימצא את התשובה הנכונה !
 
בלעם יצא לדרך, אחרי שהקב"ה התנה עמו במפורש: "הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה"... כלומר, לא תהיה אלא שליח בלבד. ולכן היה עליו לעמוד במבחן, אם באמת כוונתו להיות שלוחו של הקב"ה, או שמא הוא משתמש ברשותו של הקב"ה ככסות עינים בלבד, ולאמיתו של דבר הולך כדי לדאוג לבלק. שעת המבחן הגיעה, ברגע שאתונו התנהגה בצורה כל כך משונה...
 
אילו היה בלעם הולך בתחושה של "שליח , " היה מיד שם לב: כאן יש אות מן השמים, שמשהו לא כשורה... עליו לעצור ולהתבונן, מה רוצה ממנו הקב"ה. אין טעם לנסות ולדחוף; כי ברור, שאם החמור מתנהג כפי שלא עשה מעולם ("ההסכן הסכנתי לעשות לך כה..."), פירוש הדבר שיש כאן מסר מן השמים. ואם כן, קודם כל עליו לפענח את ה"צופן" של ההודעה, שהקב"ה שולח לו כאן.
 
מדוע לא עשה בלעם כך? מדוע ניסה בכל מחיר לדחוף את האתון, על ידי המכות שהפליא בה? משום שלא עלה על דעתו כלל שעליו לקבל פקודות, אלא אדרבה - מטרת הליכתו היתה לברוח מה', כדי להתחמק מפקודותיו.
 
זו היתה טענת המלאך: לא המכות בעצמן הם החטא, אלא המניעים שמאחוריהן. אם אתה מצליף באתון, סימן שכל מגמתך ללכת ומלאות את רצונך - לקלל את ישראל !
 
(ע"פ קדושת לוי)



פרשת בלק


אנחנו - זה מי שאנחנו מעריכים  (הרב שלמה הלוי שליט"א)

     כששלוחי בלק מלך מואב באים להזמין את בלעם כדי לקלל את ישראל, אומר להם בלעם: ״אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה׳ אלקי לעשות קטנה או גדולה״ מכאן למדו חז״ל על חמדנותו של בלעם.

     נשאלת השאלה מדוע ראו אותו לגנאי הלא הוא אומר בפרוש: לא אוכל לעבר את פי ה׳ אלקי..״?! מסקנת חז״ל תובן עפ״י הסיפור הבא המובא בספר המעשיות לרבי ניסים גאון:

     אל המלך שלמה הגיעו שלושה אנשים עשירים למשפט. סיפר הגדול שבהם: ״אנחנו שלושה סוחרים ויצאנו יחד למסחר כשסכום כסף גדול באמתחתנו. בערב השבת האחרונה חיפשנו מקום בטוח להטמין את כספנו, וחפרנו ביחד בור בחצר בית המלון שבו התארחנו, בדקנו שאף אחד אינו רואה והחבאנו בבור את כל ממוננו. לאחר השבת חזרנו ונעלם הכל. כולנו חושדים זה בזה, כל אחד מאתנו בטוח שהשני גנב את הכסף, ואנחנו אובדי עצות. אנא אדוני המלך עזור לעבדיך! ״אני צריך לחשוב על זה״, אמר המלך, וביקשם לחזור למחרת.

     כשנכנסו למחרת, אמר המלך לסוחרים: ״יש לפני דיון וכשאסיים אתפנה אליכם! רגע... עוצו לי עצה״ ביקש מהם המלך: נער ונערה נשבעו זה לזה כי כשיגדלו יינשאו זה לזו, ולעולם לא יינשאו לאחר בלי רשות השני. לימים נפרדו דרכיהם. הנערה גדלה ופגשה בחור והם התארסו. לפני החתונה נזכרה הנערה בשבועה שנשבעה, היא סיפרה על כך לארוסה, זה לקח מיד סכום כסף גדול ויצא ביחד עם ארוסתו במטרה לשכנע את הנער לוותר על שבועתו תמורת הכסף. לשמחתם הרבה גילה הנער אבירות, ולא רק ויתר אלא אף סרב לקחת מהכסף שהוצע לו. בדרך חזרה פגע בהם שודד וביקש לגזול את כספם. הנערה בבכי קורע לב סיפרה לשודד את סיפורו של הכסף, ואמרה: והרי אותו בחור שהיה יכול לקבל את הכסף בזכות, סירב וגילה אבירות לב. אתה שהכסף הזה אינו שלך כלל, בוודאי שראוי לך לגלות אבירות ולא לקחת אותו... השודד השתכנע ולא לקח פרוטה.

     אמרו לי אתם, פנה המלך שלמה לשלושת הסוחרים, מי מביניהם ראוי להערכה על מעשיו? אמר הסוחר הראשון: לדעתי יש להעריך את הארוס, שהסכים לתת מכספו לאותו נער אלמוני כדי לשחרר את ארוסתו משבועתו.

     אמר הסוחר השני: אני מעריך דווקא את הנער שוויתר על שבועתו ומחל על הכסף שהציעו לו, למרות שהיה יכול לזכות בו ביושר.

     אמר השלישי: ואני מעריך את השודד על שגילה רוך לב ולא שדד את כספם. קפץ שלמה המלך והצביע על השלישי: אתה הוא הגנב! הודה בבקשה על האמת ואל תבוש! אם היה בך צד של הערכה למי שוויתר על כסף שאינו שלו, כנראה שגם בך יש דמיון לאותו שודד. נפל האיש על פניו והודה כי אכן לא עמד בפיתוי ולקח את ממונם של חבריו...

     לשאלתנו, מהיכן למדו על חמדנותו של בלעם? התשובה: מפליטת הפה שלו! אמרו חז׳ל שהוא היה חמדן, בעל ׳נפש רחבה׳. שהרי מי דיבר אתו על כסף וזהב? מי הזכיר את עושר ביתו של בלק? אבל כשאדם מעריך משהו, כשאדם רוצה מאוד משהו, אפשר לשמוע את זה בקולו.

     כפי ששלמה המלך מצא את הגנב לפי הדמות שהוא העריץ, כך מצאו חז׳ל את חמדנותו של בלעם לפי הדברים שהעריך, כך נוכל גם אנחנו בתוך עצמו לגלות מי אנחנו ומה השאיפות האמתיות שלנו לפי הדברים והאנשים שאנחנו מעריכים. נזכור גם שתמיד אפשר להשתנות...

                                                                                שבת שלום ומבורך    א גוט שאבעס

 

קרח - חקת – בלק (דודאי יעקב)

     מובא  בספר דודאי יעקב לפרשת שבוע - קרח שאלה ששאל הוא את רבו: מדוע לשלושת הפרשיות שעוסקות בפה: קרח=פי הארץ, חקת=פי הבאר, בלק=פי האתון בשלושתם יש בשמם את האות קו"ף?

     לראשונה קו"ף בתחילתה – פרשת קרח.

     לבאה אחריה קו"ף באמצעיתה חקת,

     ולאחרונה קו"ף בסופה פרשת בלק

     השיב לו הרב: האות קו"ף מסמלת קדושה, ולכן שלושת הפרשות האלה, יש בהם קדושה.

     האות קו"ף במילה קרח ניצבת ראשונה לומר שלקרח הקדושה שלו נבעה מתחילתו - מההורים שלו כפי שהתורה מעידה שיש לו במה להתפאר למרות רישעותו: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי.." לכן האות קו"ף באה בתחילת השם: קרח.

     פרשת חקת עוסקת בפרה אדומה. לפרה אדומה יש קדושה עצמית, היא לא קדושה כיוון שאימא שלה הייתה אף היא פרה אדומה, או שתעביר היא תורשה לדורות הבאים אחריה... ומכיוון שהקדושה שלה היא עצמית, לכן הקו"ף מופיעה באמצע שמה: חקת.

     כעת ברור מדוע בפרשת בלק, הקדושה באה בסוף כיוון שלבלק עצמו אין שום קדושה ואף אין לו ייחוס כל שהוא. אבל מהרשע בלק, יצאה רות המואבייה (בנו של בלק היה עגלון מלך מואב, וממנו יצאה רות ומרות המואבייה יצא דוד המלך). לכן האות קו"ף באה בסוף השם: בלק.

     נסכם: ישנם שלוש קדושות בפרשות הללו: קדוש קדוש קדוש.

     קרח - חקת - בלק

     הקדושה של קרח באה לו מהוריו לכן הקדושה מאחוריו.

     חקת - מדברת על קדושה עצמית של פרה אדומה ולכן הקדושה בה = באמצעיתה.

     ואילו אצל בלק זו קדושה שעתידה לצאת ממנו, והכוונה היא לרות המואבייה ודוד המלך.


כל המיצר לישראל נעשה ראש

     "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, ויקץ מואב מפני בני ישראל; ויאמר מואב אל זקני מדין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא"

     את מה ראה בלק בן צפור? הלא באותם הימים התנהלו מלחמות אכזריות ועקבות מדם, וביניהם הייתה מעורבת גם מואב, ארצו של בלק, כפי שמתואר בסוף פרשת חקת. ובכל זאת, את מה הוא ראה? "את כל אשר עשה ישראל לאמרי" דווקא. כך מתחילים כל הספורים, ובימינו, הדבר היה מסתיים, מן הסתם, בהקמת ועדת חקירה...

     וזה לא הדבר היחיד שמקביל בין תקופתנו לתקופתם של בלק ובלעם. הנה כתוב: "ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא". מה באה להגיד לנו ההדגשה שהיה מלך בעת ההיא"? אלא, אומר רבי חיים מבריסק  הובא ב'לקוטי בתר לקוטי' בדיוק אז עלה בלק לשלטון, והיה זה אודות להסתה והשנאה שהפיץ במערכת הבחירות שקדמה לבחירתו נגד עם ישראל. הרקע לקו התקיף שנקט בלק נגד עם ישראל היה "ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, ויקץ מואב מפני בני ישראל". בלק הבין את משמעות הדברים, ובציניות השמורה רק למנהיגים אנטי ישראלים, הוא קם והכריז: "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, כלחך השור את ירק השדה", וכי פלא הוא, אפוא, עתה כי "בלק בן צפור מלך למואב"?!... וזה אשר התורה מדגישה כי הדבר היה "בעת ההיא", כי רק אז נבחר בלק למלך, ורק הודות לשנאת ישראל שהייתה לו, בחרו בו, כי "כל המצר לישראל נעשה ראש".


"וירא בלק בן צפור" [כב, ב]. (מעיין השבוע).

     התורה, אומר הזוהר הקדוש, היא לשון הוראה. כל פרשיה בה באה להורות ולהדריך, ללמד דעת. יש ציוויים מפורשים, כשמירת שבת והנחת תפילין, ויש לקחים הנלמדים מסיפור מעשה. מסיפור מי מריבה, למשל, למדים אנו את גנות הכעס, את ההקפדה על עוון חילול השם, ועוד. מה יש לנו ללמוד מפרשתנו, פרשת בלק? מהבאתו של בלעם לקלל את ישראל, משימת הברכות בפיו, מעצתו להחטיא את העם בבנות מואב ומהמגפה שפרצה בגין כך? לכאורה זה מאורע היסטורי, מעשה שהיה. אבל התורה אינה ספר היסטוריה, התורה היא ספר הדרכה – איזו הדרכה יש בפרשה זו? כשנעיין בדבר נמצא שיש כאן לקח יסודי עד מאוד. להבהרת הלקח נשתמש במשל. בפרשיה מתוך העבר הקרוב.

     מדינת ישראל חרטה על דגלה את המילים "לא עוד": "שנית מצדה לא תיפול", לא נלך עוד כצאן לטבח. בנינו כח הרתעה, צה"ל ישיב מכה תחת מכה. יכה שבעתיים, בידו היוזמה. יש לנו חיל אוויר ושריון, צנחנים וסיירות, הכל בכל. דור שלם גדל על המילים המתלהמות. והנה, בערב יום הכיפורים באה התרעה. המצרים מתכננים מתקפה. הרמטכ"ל לחץ להקדים מכת מנע, קרבנות רבים ייחסכו. ראש הממשלה פסקה: נכפוף ראש ונספוג את המכה, רק אז נשיב מלחמה. והמכה הייתה כואבת, צורבת. עברו כמה שנים, ופרצה מלחמת המפרץ. בראש הממשלה עמד אדם קשוח ונחרץ, והנה ניחתו על המדינה עשרות טילים, בנס לא היו נפגעים. ואנו? למה לא הפעילו את הצבא?! אנו יודעים מדוע, ומבינים את ההחלטה. ראשי הממשלה ידעו שאם יזניקו את הצבא, יאבדו את תמיכת המעצמה הגדולה שהמדינה חוסה בצילה וזקוקה לה הן מבחינה מדינית וצבאית והן מהבחינה הכלכלית. ושמירה על ידידותה חשובה יותר מכל. ההנחה הייתה, שאילו היינו תוקפים ראשונים במלחמת יום הכיפורים היינו מרוויחים בטווח הקצר, ומפסידים את הרכבת האווירית האדירה שסיפקה נשק וחלפים כה נחוצים, והשכר היה יוצא בהפסד כבד.

     אולי יהיה מי שיחלוק על השיקול, אבל אנו נקטנו בפרשיות אלו כמשל. והנמשל מהו? בלק ובלעם ידעוהו. לעם ישראל יש מחסה טוב לאין ערוך מידידותה הפושרת של המעצמה הגדולה (שיודעת ללחוץ ולהכאיב, ולערוך "בחינה מחדש של היחסים"...) – "טוב לחסות בה', מלבטוח בנדיבים!" וידעו, כי אם ברצונם לגבור חלילה על ישראל, אין להם לבטוח בכוחם. שהרי לא הייתה בזמנם מעצמה כבירה ממצרים, והקדוש ברוך הוא היכה בהם עד חרמה והוציאנו משם ביד רמה. אם ברצונם לגבור עלינו – עליהם לתקוע טריז, להפריד בין ישראל לאביהם שבשמים חלילה. בתחילה ניסה בלעם לעורר את מידת הדין בקללותיו, ונכשל. לאחר מכן ניסה בשיטה בדוקה שהצליחה, רחמנא ליצלן: להחטיא את ישראל. החטא יוצר מסך, ריחוק וניכור הדדי: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם, וחטאותיכם הסתירו פנים מכם". כל עבירה כך, ופריצות בייחוד: "ולא יראה בך ערוות דבר – ושב מאחריך"!

     אמר בלעם לבלק: "אלוקיהם של אלו שונא זימה הוא, לך והחטיאם". תקעקע את גדרי הצניעות, תבטל את סייגי טהרת המשפחה, ותסיר מעליהם את הגנת הבורא. וממילא יפלו, אף בלא מלחמה, רחמנא ליצלן: פרצה בהם מגיפה! איימה לכלות את העם, ואף כשנבלמה הפילה עשרים וארבעה אלף! אין לזלזל חלילה בכל האמצעים הננקטים – במישור הצבאי, המדיני, הכלכלי, החברתי. אבל אם ברצוננו שיישאו פירות, יש לגרום לכך שהבורא יפרוש חסותו עלינו, שיאיר לנו פניו. וזאת, רק על ידי תשובה, מצוות, הוספה בשיעורי תורה! ולא לתקוע טריז על ידי עבירות. ובמיוחד, פריצת גדרי צניעות בהתנהגות – ואף בדיבור: "בעוון נבלות הפה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים. וכל המנבל את פיו, אפילו חתמו עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכים אותו לרעה"! ויש לנו לדעת, כי כשם שהדבר נכון במישור הכלכלי, כך נכון הוא במישור האישי. וודאי, יש לאדם לעבוד כדי להתפרנס. אבל לעתים נדמה לו שאם יעבור חלילה על רצון הבורא, ירוויח. ואם ילך לשמוע שיעורי תורה יפסיד שעת פרנסה. אבל טעות בידו. משול הוא למי ששלח את צבאו להגיב – ואיבד בכך את חסות מעצמת העל. גם אם הרוויח "בקטן" הפסיד "בגדול"! אבל אם שמע לרצון הבורא ומשך עלינו את חסדו – אזי יזכה לאור פניו, וירוויח בלי די!

"וירא בלק בן ציפור" (כב,ב(

     בהמשך כותבת התורה, "ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא". נשאלת השאלה מדוע לא גילו לנו עובדה זו מיד בהתחלה? ואומרים בשם ר' חיים מבריסק זצ"ל, שאכן בתחילה הוא לא היה מלך, אבל אחרי שנהיה אנטישמי והסביר לכל העולם כמה היהודים מסוכנים, ועוד מעט ילחכו הקהל את כל סביבותינו ויעשו איתנו מלחמה ויאכלו אותנו וכו'. מיד "ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא", מיד נבחר להיות מלך, כמו שאומרים חז"ל "כל המיצר לישראל נעשה ראש".


וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי (כב, ב). (במשנת הפרשה גליון 135)

     תלמידים באו לרבם ושאלו: "מה הפנימיות של המילה בל"ק?". אמר להם הרב: בל"ק ראשי תיבות – ו'אהבת ל'רעך כ'מוך". כשיצאו מפניו שאלו אחד את רעהו, האם מישהו הבין איך ר"ת בל"ק הוא ואהבת לרעך כמוך. – אף אחד לא הבין...

     למחרת אזרו אומץ וחזרו לרב, ושאלו: "כבוד הרב, האם אפשר להסביר לנו שוב מה הראשי תיבות של בל"ק?" – כשכוונתם שירחיב בדבריו. הרב חזר ואמר: "ואהבת לרעך כמוך". אחד התלמידים אזר אומץ ואמר: "כבוד הרב, אבל זה לא מסתדר עם האותיות!!!".

     השיב להם רבם: "שהדבר מסתדר היטב, דהרי ב=ו אותו דבר, שהבית לא מודגשת, ל=לרעך, ק=כמוך, כף או קוף זה אותו צליל דיבור – והרי הם אותיות מתחלפות".

     בחוץ עמדו ואמרו איש אל רעהו: "הכיצד רבינו אומר דברים שכאלה? האם הוא לא יודע כללי לשון הקודש?".

     אחד התלמידים העיז פניו, ונכנס לבדו אל רבו, ואמר רבי זה לא מסתדר!". פתח הרב, ענה ואמר: "בטח שלא מסתדר... מה חשבת ש"ואהבת לרעך כמוך" זה רק כשמסתדר? ואהבת לרעך כמוך זה גם כשלא מסתדר, גם כשמישהו לא במיוחד שומר תורה או מצוות, צריך "ואהבת לרעך כמוך", גם כשמישהו לא עובד את ה' כמו שאתה חושב שצריך לעבוד את ה' שייך "ואהבת לרעך כמוך", ו"אהבת לרעך כמוך" זה לא רק כשהכל מתאים, אלא גם ובעיקר כשלא הכל מתאים..."

ממי פחדו בני מואב ? ( "פנינים לשבת" )

     הפסוק אומר "ויגר מואב מפני העם…ויקץ מואב מפני בני ישראל" .ידוע, שכל מקום שנאמר "העם" – הכוונה לפחותים ולפשוטים, וכל מקום שנאמר "בני ישראל" – הכוונה למובחרים שבעם. ואם כן, מדוע נקט ברישא "העם" ובסיפא "בני ישראל"?

     אלא, באמת מתחילה יראו בני מואב מפני הפשוטים, אשר חשבו את עצמם "כי רב הוא", ולא כיבדו את משה ואת תורתו, ועל כן, היו עלולים להפר את הצו של "אל תצר את מואב". ואולם, לאחר שראו כי עם ישראל כבש מאת האמורי את הטריטוריה אשר נכבשה על ידו ממואב, הבינו כי גם מ"בני ישראל", שומרי התורה והמצוות, יש להם לחשוש – שהרי נמצא ה"היתר" לכבוש את אדמות מואב באופן עקיף… על כן, בסופו של דבר, "ויקץ מואב" – אפילו "מפני בני ישראל".

כוח הדיבור

     בלק  פחד וביקש דרך להביס את ישראל. הוא לא פנה למומחי צבא כי אם אל בלעם. וכי מה כוח יש בו בבלעם להילחם בישראל? אכן, יש בו כוח וכוחו בפיו – "כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" (כב,ו). לפעמים כוח הדיבור גדול יותר מהכוח שבמעשה.

 (

 לא מדובשך ולא מעוקצך

     כשרואה בלק שעם ישראל מתקרב לגבולו הוא מבקש מבלעם לקלל את ישראל. בלעם מבקש רשות מה', וה' אומר: "לא תלך עמהם".אמר בלעם - אקללם מכאן, אמר לו ה': "לא תאור את העם". אמר בלעם - אז אברכם, אמר לו ה'- איננו זקוק לברכתך "כי ברוך הוא".

     משל אומרים לצרעה לא מדובשך ולא מעוקצך...

     קושיא: מדוע בלעם מתחנן לברך את ישראל ומתהפך ברגע מלקלל להשתוקקות לברך? ויתרה מזו, למה ה' לא נותן לו לברך?

     תירוץ: צריך להקדים את סיפורה של רבקה בכדי שנבין. רבקה אמנו הייתה עקרה שנאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו". מדוע הייתה רבקה עקרה? אומר המדרש: כיון שבירכו אותה הרשעים "אחותינו את היי לאלפי רבבה". ובכדי שלא יאמרו שבזכות ברכת הרשעים נשאה פרי בטן הייתה עקרה. הפסוק מדגיש "ויעתר לו", מתפילתו של יצחק נתעברה. יוצא מכאן שה' עשה זאת בכוונה, משמע שהברכה שלהם הייתה למעשה קללה עבור אחותם רבקה. לכן אסר הקב"ה על בלעם לברך את ישראל, כיון שאחר כך הקב"ה ימנע מהם ברכה כדי שלא יאמרו שבזכות בלעם נתברכו ישראל.

     נראה שזו גם הסיבה שאמר אברהם למלך סדום "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברהם". כיון שידע אברהם שה' בירכו שיהיה לגוי גדול ואם ייקח הרכוש ה' יהיה חייב להפכו לעני, שלא יאמרו שמלך סדום העשיר את אברהם, ובסירובו לא הפסיד את ברכת ה', כמו שראינו "וה' בירך את אברהם בכל".

     נמצאנו למדים שבקשת בלעם לברך את ישראל אינה אלא קללה, וזאת ידע בלעם, ולכן ביקש לברך=לקלל, וה' אסר זאת עליו "כי ברוך הוא"...


ויגר מואב מפני העם (כ''ב ג') (משלי יעקב)

     אומר המדרש ויגר מואב לשון גר, ראה את עצמו כגר בעולם. להסביר המדרש במשל לעשיר גדול, כל בני העיר ידעו שהעשיר מחזיק בביתו כלי כסף וזהב יקרים, גנב אחד שם עינו על בית העשיר, והצליח כמה פעמים לחדור פנימה ולהוציא איזה דבר יקר ערך, הצטער העשיר על כך מאוד, והתקין בביתו דלת מתוחכמת וסורגים מסביב, ראה הגנב זאת, אך לא אמר נואש, ראה שאין ביכולתו כעת להיכנס לביתו של העשיר, מה עשה, שכנע כמה שכנים שישאלו מאת הגביר כלים נאים ויקרים, ובלילה חדר לבית השכנים וגנב משם את החפצים, כאן נאנח כבר העשיר ואמר, איני יודע לשית עצה בנפשי, כי הרי לא יתכן שאסגר ולא אראה פני איש,

     כמו"כ הכא, כל העמים פחדו מישראל, מלבד מואב, שהיו בטוחים שישראל לא יפגעו בהם לרעה, כמו שנאמר 'ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה', ועכשיו שראו שהקב"ה "מצא היתר" לתת לישראל חלק מארץ מואב, על ידי שסיחון כבש ממואב חלק מארצו, ואחר כך כבשו בני ישראל את ארץ סיחון, כולל את ארץ מואב הכבושה, לכן 'ויגר' ראה עצמו כגר ופחד על ארצו.


ויגר מואב מפני העם כי רב הוא (כ''ב ג') (ישמח משה)

     וקשה למה לא כתיב לשון רבים 'כי רבים הם', אלא חז"ל אמרו בזמן שישראל בחבורה ובאהבה יחד אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, וכשהם באחדות הכתוב קורא להם בלשון יחיד, כדכתיב (שמות יט,ב) ויחן שם ישראל כנגד ההר ופירש רש"י כאיש אחד בלב אחד, ומזה פחדו המואביים "ויגר מואב מפני העם כי 'רב הוא" כי הם באחדות ממילא אף אחד לא יוכל לעמוד מולם.

 על חמור של משיח ואתונו של בלעם

 

שאול הלך לבקש את האתונות ומצא את המלוכה.
שמשון הביא תשורה לישראל "בלחי החמור",
משיח בן דוד יגיע על חמור "הנה הוא בא עני ורוכב על חמור".
ובלעם - בלעם - בן בעור הארמי, ישב בפתור בארם נהרים על נהר פרת.
שמו בלעם - שכן רצה לבלוע את עם ישראל. דרשו חז"ל: בלעם = בלא עם (גרסא אחרת: בלע עם). דבר אחר: שבלה עם, שבלבל ישראל בעצתו הרעה (תוספתא סנהדרין פי"ג; גמרא סנהדרין ק"ה.) 

בן בעור - שרצה לבער את בית ישראל מן העולם. 

פתורה מלשון פותר חלומות (במדבר רבה פ"כ ז').

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ"

מנהיג או חמור? אקטיביות או פאסיביות? "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו"

     "אדם אחד היה רוכב על החמור שלו לאיזה מקום, והחמור הלך מהר. חבר שלו , נזיר זן שנקרה לאותו המקום שאל אותו "לאן פניך מועדות חברי?" ענה האדם "אומר לך את האמת, אנני יודע, אל תשאל אותי-שאל את החמור." תמה נזיר הזן "למה אתה מתכוון?" ענה האדם "אתה נזיר ואני מוכרח להיות כן איתך. החמור הזה הוא קשה ועקשן, כמו כל החמורים, והוא גורם קשיים. כשאנחנו עוברים בשוק או בעיר, אם אני רוצה ללכת בדרך מסוימת, הוא מתעקש להוביל אותי בדרך אחרת, ואז בשוק זה נעשה מגוחך, אני הופך ללעג. אנשים אומרים: אפילו החמור שלך לא שומע בקולך ! לכן, עשיתי לי חוק. לאן שהחמור מוביל אותי-אני הולך איתו, והכל חושבים שהחמור מובל על ידי. אמנם -אין זו האמת, אבל החמור מאושר והיוקרה שלי נשמרת..."

     ופרשת בלק המספרת את סיפורו של בלעם - מספרת על מנהיגות! מנהיגים כמו בלעם, הולכים אחר אלה שהולכים אחריהם. מסתכלים לאן שהרוח נושבת , על מנת להישאר בראש. התוצאה תהיה מאכזבת-אושר של חמור, יוקרה מזויפת. מנהיג אמיתי לא מחפש למצוא חן בעיני השליט או העם, לא מבקש לעצמו מתנות ותשורות, לא אומר מילים יפות שאינן אמיתיות. מנהיג אמיתי - מוביל את המסע של עמו, בין בנדיבות ובין בתוכחה. בלעם - שחז"ל השוו אותו למשה - חיפש את יוקרתו - ובכך זכה לדיראון עולם ולכינוי רשע. משה לעומתו - זכה לכנוי העניו מכל אדם

.

"כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר" (כב,ו(  )בית רמה(

     מאחר שידע בלק כי "אשר תברך מבורך" למה שכר את בלעם לקלל את ישראל, והלא נוח היה לו לשוכרו שיברך את מואב שינצח במלחמה? – מכאן ראיה שעיקר כוונת שונאי ישראל היא לא לטובת עמם, אלא להרע לישראל, וכל חמתם נגד ישראל אינה באה מאהבת עמם אלא משנאת ישראל, ומרוב שנאה הם מקלקלים השורה ומביאים קללה על עמם וארצם.


כי ידעתי את אשר תברך מבורך - האם לבלעם אכן היה כח לברך? (כב,ו)

     יש להבין - שאל הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא - הרי כל כוחו של בלעם היה אך ורק לקלל, כי ידע לכוון את הרגע שבו הקב"ה כועס, אולם מנין שאב הרשע הזה כח גם לברך? אלא - תירץ הרבי - ניתן להבין זאת עפ"י משל:

     קבוצת אנשים יצאה פעם ליער עבות כדי לצוד חיות ובתוכם היה נוכל אחד רמאי ובעל גאווה. ראה הנוכל כי מרחוק עומד שועל ליד הנחל ושותה מים. ניגש האיש אל מקום שגדלים בו קני סוף ושם כרת לעצמו קנה אחד איתו ניגש אל חבריו ושאל: האם אתם מאמינים כי עם הקנה הזה אשר בידי יכול אני להרוג את השועל הזה?... דבר כזה לא יתכן - צחקו האנשים - מי שמע על קנה סוף שיכול להרוג שועל?.. אין הדבר מתקבל על הדעת! אם תתנו לי מאה דינרי זהב - אמר הנוכל - אראה לכם כי אני מסוגל לדבר הזה. הסכימו חבריו לתת לו מאה דינרים אם יצליח לצוד ולהרוג את השועל בקנה שבידו. כיוון הנוכל את קנה הסוף ועשה עצמו כמכוון אל המטרה, וברגע הנכון השמיע קול הדומה לירייה ובו ברגע נפל השועל ומת...

     חבריו שעמדו על ידו התפעלו מאוד ממעשה זה והתחילו באמת ובתמים להאמין בו שהוא בעל תכונות מיוחדות המסוגל עם קנה רצוץ להרוג שועל מרחוק. אבל הם לא ראו, כי מן הצד השני של היער עמדו ציידים אחרים ובידם רובים אמיתים והם המה אשר כיונו וירו בשועל והמיתוהו... רק הנוכל הערום הזה, שהייתה לו ראיה רחוקה מאוד, ראה אותם מתכוננים ומתכוונים לצוד את השועל, וכאשר ראה שהשועל נמצא כבר על הכוונת של הציידים נתן הוא את הצעקה כאילו הוא יורה ברובה אמיתי. כן הוא גם הנמשל - סיים הרבי- בלעם הרשע היה אצטגנין גדול היודע מה יקרה עם איש פלוני בעתיד, וכאשר היה רואה באצטגנינותו שאיש זה  או אחר מזלו עומד להאיר לו, בא אליו ואמר לו: "אם ברצונך שאברך אותך שתהיה עשיר גדול שקול לידי סכום כסף נכבד ותהיה בטוח שברכתי תתקיים". וכאשר ראו הגויים ש"ברכתו" מתקיימת, הוציאו עליו שם :"אשר תבורך מבורך". אבל באמת ברכת בלעם הייתה ריקה מכל תוכן, ולא היה לו שום כח לברך מעצמו...


"כי כבד אכבדך מאוד" (כב,יז) (עיטורי תורה)

     שאלו את ר' דוד מטולנא, חז"ל אמרו כל הבורח מן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו, והרי בלעם היה בורח מן הכבוד שאמר: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה', א"כ למה ברח הכבוד ממנו, כמו שנאמר: "והנה מנעך ה' מכבוד"?

     ענה ר' דוד ואמר: מי שבורח באמת מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו באמת: אבל מי שבורח מן הכבוד רק למראית עין, אז גם הכבוד רודף אחריו רק למראית עין.


"ויאמר אלקים אל בלעם" (המגיד רבי יעקב גלינסקי זצ"ל)

     סיפר המגיד רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: כשהייתי בנובהרדוק היה מסביר הסבא מנובהרדוק זי"ע את עניינו של בלעם, כך: היה פעם שמש נאמן שניקה את בית המדרש בשעת לילה מאוחרת, לאחר חצות. והנה, לפתע, הבחין כי הגנב של העיר נכנס בשקט בשקט לבית הכנסת. הגנב לא הבחין בו.

     השמש התכופף מיד מתחת אחד השולחנות להביט בעקבותיו ולתפוס אותו בגניבתו "על-חם", אחת ולתמיד!... ואז רואה השמש, והנה הגנב ניגש לארון הקודש, מנשק את הפרוכת ומתחיל לבכות!!! השמש לא הבין מה קורה כאן, מה קרה לגנב שהגיע לארון הקודש, אולי הגנב הניח בבית ילד חולה ושמא קרה משהו אחר. המתין בסבלנות לשמוע מה בפיו אלו בקשות ישמיע, והנה הוא שומע: "ריבונו של עולם! ריבונו של עולם! – תן לי רוח הקודש!" יותר הוא לא הצליח לשמוע... אחרי שעזב את ארון הקודש, לא יכול היה השמש להתאפק, יצא מהמחבוא ודילג אחריו, פנה אליו בחשיכה: ר' יהודי, אף אחד לא נמצא כאן, רק אני ואתה, שמעתי שהתפללת, אנא, תסביר לי, מה התכוונת בבקשותיך? תאמר לי את האמת, האם השתגעת וכי רק רוח הקודש חסרה לך?... מה קרה לך ידידנו הגנב?... ענה לו אותו גנב: איי! מה אתה לא מבין. מי כמוך יודע מה זה לילה חורפי קשה, כמה קשה לפרוץ לבית סגור ומסוגר, אני ממש מוסר את עצמי, ועד שאני כבר בפנים מאותו רגע חיפוש הארנק של בעל הדירה כל כך קשה, חיפוש בחורים ובסדקים מתוך פחד ואימה עד כי רק אנשים בודדים מסוגלים לעמוד בפחד כזה. פחד ומתח... ואילו הייתה לי רוח הקודש הרי הייתי יודע היכן טמונה הכספת – ופונה ישר אליה וחוסך את כל הצער החולף על ראשי...

     ואז סיים הסבא מנובהרדוק ואמר: אותו דבר בלעם, הוא זוכה לדבר עם הקב"ה, הוא זוכה שהקב"ה שם לו את דבריו בפיו, הוא זוכה לנביאות לרוח הקודש! אבל מה הוא עושה עם זה? מקלל! מנסה להרוויח כסף בכל מיני דרכים וערמומיות, ובמקום לנצל את הנבואה ששרתה עליו, הוא הולך ומוכרה בנזיד עדשים, כאותו גנב שהולך להתפלל להקב"ה שיהיה לו רוח הקודש!... ואם תהיה לו רוח הקודש מה הוא יעשה בה, שטויות! וכמה מוסר השכל אנו צריכים ללמוד מכך לנצל את כוחותינו וללמוד משהו מאותו טוב שהקב"ה משפיע עלינו... ולא ללכת בדרכי בלעם שכבר זכה להשראה מלמעלה, אבל לא ידע לקחת אותה לכיוון הנכון


קום לך אתם... ויחר אף אלקים כי הולך - מה חטאו של בלעם ? (כב ,כ- כב) (בני זלץ)

     הקושיות בפרשה זו רבות כאשר העולה מכולן היא התמיהה מהו בעצם חטאו של בלעם והיכן נהג שלא כשורה?

     שהרי בתחילה כשבאו שרי בלק לבלעם עם הצעת בלק, ענה להם על אתר "לינו פה הלילה והשבתי אתכם דבר כאשר ידבר ה" וכאשר ה' אמר לו 'לא תלך עמהם לא תאר את העם' הוא סירב להצעתם. גם כאשר שבו בפעם השנייה השיב להם בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה" ושוב המתין למוצא פי ה' שאמר לו "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" וכך עשה. א"כ מדוע חרה אף אלוהים 'כי הולך הוא' ומדוע ניצב 'מלאך ה' בדרך לשטן לו' במטרה למנוע ממנו את ההליכה ?

     שאלה נוספת שיש לשאול היא: אם מטרת המלאך הייתה בכדי למנוע ממנו את ההליכה א"כ מדוע לבסוף אישר לו המלאך "לך עם האנשים" ?

     רש"י לכאורה עונה על שאלה זו במילים : 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו', כלומר, כיון שכ"כ התעקש בלעם ללכת למרות אזהרת המלאך לכן אישרו לו ללכת בדרך שרצה לטעות בה.

     ולכאורה תשובה זו עשויה ליישב גם את הקושיה הקודמת שהרי כשהמשלחת באה בראשונה נאמר לו 'לא תלך עמהם' ואילו בפעם השנייה נאמר לו 'קום לך אתם' ולכאורה ההסבר לשינוי ההוראה טמון במאמר 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו' וזה בעצם היה חטאו שהשתוקק ללכת ולקלל. אלא שאם כן יהיה קשה מדוע לא הזכיר רש"י את המאמר והטעם הזה כבר על הפעם השנייה שדיבר עם ה' ?

     הגאון מווילנא זצ"ל מיישב זאת ע"פ דקדוק לשוני של מילה אחת ! יש להבחין בין המילה 'עם' למילה 'את' כי פירושם ומשמעותם שונה לחלוטין. כאשר נאמר בתורה 'לך את האנשים' או 'קום לך איתם' המשמעות היא להליכה בצוות בלבד אך לאו דווקא למטרה זהה, אך כאשר נאמר "לך עם האנשים" או "וילך בלעם עם שרי בלק" משמע שהולך איתם בעצה אחת כאיש אחד בלב אחד. מעתה מבוארת כל הפרשה כמין חומר, דאילו בתחילה כשבאו אליו האנשים בהצעה לקלל, שאל את פי ה' שענה לו "לא תלך עמהם', לא תאר את העם" כלומר, אל תלך 'עמהם' לצורך קללה. לכן אלו באו אליו בפעם השנייה בצורה מתוחכמת והציעו לו ע"י שרים ונכבדים "אל נא תמנע מהלך 'אלי' כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה" כלומר, שיבוא 'איתם' והוא לא צריך להתחייב לקלל, העיקר שיבוא! הם אמנם הבהירו לו שהמטרה היא שישתכנע לקלל וע"כ השיב להם מיד שלא אכפת לו, כמובן, ללכת ולקבל כבוד וכסף וזהב אבל לקלל הוא לא יוכל כי גם 'אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי' ה". ולכן בפעם השנייה הורה לו הקב"ה "אם לקרא לך באו האנשים קום לך 'אתם' ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה" כלומר, לך 'איתם' אך לא 'עמהם' למטרת קללה וציווה עליו שיאמר רק את אשר יאמר אליו ה'. אבל למחרת בבוקר והנה 'ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו וילך עם שרי מואב'! בלעם לא פעל כציווי ה' אלא  הלך בהתלהבות 'עם' שרי מואב במטרה לקלל, לכן לא פלא איפוה כי 'ויחר אף א-להים כי הולך הוא'. אמנם כאשר שאל בלעם את המלאך אם הוא חייב לחזור ענה לו "לך 'עם' האנשים", היינו, לך עמם בעצתם אך "אפס, את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר" כלומר, גם אם תרצה לא תוכל לקלל אלא מלאך רע בעל כרחו יענה אמן.וע"כ התקשה רש"י מדוע אישר לו המלאך ללכת לצורך קללה, וע"כ משיב רש"י 'בדרך שאדם רוצה לילך מולכין אותו'. כי לעיל הותר לו ללכת סתם לצורך כבוד אבל כעת אושר לו אף לצורך קללה. את גודל רשעותו של בלעם ניתן ללמוד כאשר למרות הבעת מורת רוח ואזהרת המלאך "וילך בלעם 'עם' שרי בלק", 'עם', במטרה מובהקת לקלל.

מיהו המבורך ?

     בפרשתנו בלעם מברר מול הקב"ה האם מותר לו לקלל את ישראל, והקב"ה עונה: "לא תאר(=לא תקלל) את העם, כי ברוך הוא". לכאורה לא ברור מה עונה לו הקב"ה? הרי זה כמו אדם השואל את חברו: "האם אפשר לקחת את הכסף של משה?" וחברו עונה: "אתה לא יכול לקחת את הכסף של משה, כי משה עשיר". אלא צריך להבין את המושג "ברוך". כשמברכים את הקב"ה "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם וכו'", למה הכוונה? הכוונה היא שאני מכיר בזה שהקב"ה הוא מקור הברכות, וכל הברכות שלו, ואם כן הוא"ברוך". ע"י כך אני מכיר תודה כלפיו, וגם הופך את עצמי לכלי לקבלת שפע ברכותיו.

     כך גם לגבי עם-ישראל, הקב"ה מבשר לאברהם אבינו ולזרעו ישראל שיבואו אחריו, שהם יהיו מקור של שפע ברכה לעולם כולו:"ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה … ונברכו בך כל משפחת האדמה".

     ומכאן נענה לשאלתנו. הקב"ה לא אומר לבלעם "אל תאור את העם", אלא "לא תאר את העם", כלומר אני הקב"ה מבשר לך, שפשוט לא שייך שתקלל את העם, וזאת למה? " כי ברוך הוא". מי שכל מהותו, כמו עם-ישראל, היא להיות מקור של ברכה, אי-אפשר לקלל אותו. זה כמו נמר, שאם תימנע ממנו את נמריותו, הוא יהיה כל דבר שבעולם, אבל נמר הוא לא יהיה.

ומכאן גם שה"שיטה" הטובה ביותר איך ימנע אדם מציאות בה אנשים ח"ו מבזים ומקללים אותו, היא לא השגת כבוד של מעמד חברתי או כלכלי וכדומה. אלא מי שאנשים רואים בו מקור של ברכה, טוב ואור, הוא המבורך באמת, והוא זה שאין הקללה נדבקת בו.

"ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" [כב, כא]. (מעיין השבוע).

     בפרשתנו שולח בלק מלך מואב אחר בלעם בן בעור, שיבוא לקלל את ישראל, מודיעו בלעם שלא יוכל לומר אלא את אשר ישים ה' בפיו. למרות זאת בלק מקבל פניו ומחכה למצוא פיו, וסופק כפיים כשהוא מברך במקום לקלל. מגרשו לארצו. על מה הכעס, הלא הוזהר מראש. אבל זה טבע האדם. להתעלם מהצהרות שאינן לרוחו, ולקוות לטוב מבחינתו...

     מסופר על "קוסם" שהופיע בפני קהלו (בפני נכרים, כי התורה אסרה מעשי קסמים ואחיזת עיניים), ולתדהמת כולם הוציא שלושה שפנים מכובעו הריק. היה שם "פיקח" אחד שלגלג: "אה, הייתה שם מחיצה נסתרת!" הקוסם בלע מחרוזת סכיני גילוח. "זה שום דבר", אמר הפיקח. "הוא מסתיר אותם בלחיים". הקוסם הוציא מפיו להבות אש. "אה, יש לו בפה קופסת גפרורים". הוציא מאוזניו צעיפי משי, "יש לו מחסן משי בעורף"...

     קצרה רוחו של הקוסם, פנה אל הפיקח ואמר: "אוכל לקבל את שעונך?" "בבקשה", חייך הלה, ומסר את שעון הזהב. הקוסם צרר אותו במטפחת, ושאל: "עכשיו, אני יכול להכות עליו בפטיש?". "ודאי", ענה הפיקח. הוא הרי יודע שהמטפחת ריקה. "וכעת, אני יכול לרמוס אותו ברגליים?" הפיקח צחק, אותו לא ירמו. "בטח". המטפחת הושמה על הארץ, הקוסם דרך עליה, הרימה, ואמר לקהל: "ועכשיו שימו לב! אני פותח את המטפחת" – בנשימה עצורה עקב הקהל אחר המטפחת הנפתחת – ובתוכה התגלו שברי השעון... "כולם עדים", אמר, "שהוא נתן לי רשות להכות ולרמוס"...

     כלפי מה הדברים אמורים? יש לנו אוצר יקר, הרבה יותר משעון זהב. הילדים שלנו, נשמותינו, הפרחים הנפלאים המלאים טל ילדות, עומדים לפרוח לתפארת. ואז, יש הורים שמוסרים אותם לחינוך חילוני. מדוע? כי יהיה טוב. כי כולם הולכים לשם. כי יש להם מבנה יפה. כי זה קרוב לבית. אז נכון שהם מצהירים שהם מחנכים לכפירה, נכון שהם מצהירים שהם רומסים כל קדוש ויקר. נכון שבזים לכל קודש, מנתקים כל זיק אמונה. אבל אלו דיבורים בלבד. לא יכול להיות שזה כל כך גרוע. הורים אלו, שידעו שהם מסרו את שעון הזהב לקוסם, ונתנו לו רשות להכות ולרמוס, והוא מכה ורומס. ושלא יתפלאו אם יקבלו... רסיסים!.

 

 להאמין במקור (גד שכטמן)

     ”הוא עומד למות. הרב חייב לברך אותו“, צעק בהיסטריה בנו של החולה לאחד מאותם ’מקובלים‘ שרלטנים ומעמדי פנים. הבאבא לאט בשקט: ”אעשה לו תיקון. רק דע לך שזה עסק מאוד מסובך, 5,000$ תצטרך לשלם עבור זה“.

     הבן הסכים לשלם את המחיר ותמורת זאת קיבל הבטחה מהבאבא: ”אני אקח למלאך המוות את חרבו. אבא שלך לא ימות“. שבוע עבר והאבא נהיה ז“ל... הבן הנרגז פרץ לחדרו של השרלטן: ”על מה בדיוק לקחת 5,000$?, אבא שלי איננו!“.

     הנוכל גלגל עיניים: ”התמורה למחיר סופקה. לקחתי למלאך המוות את חרבו כפי שהבטחתי. לא שיערתי שהוא יחליט לחנוק אותו באצבעותיו“...

***

     אנשים בעלי כוחות מיוחדים קיימים בעולם. ישנם ששואבים כוחות מהדבקות בבורא עולם ותורתו, כמו גדולי ישראל. ישנם את העומדים מהצד ההפכי לחלוטין, כוחות טומאה וכישוף. ויש אנשים שקיבלו יכולת מולדת לכך, כאותם שיכולים להדליק נורת חשמל באמצעות מגע כף ידם.

     בלעם היה היפך הקדושה. הוא לא זכה לנבואתו בשל מעשיו הטובים אלא בשל שיא הטומאה בה היה שרוי. אין המקום במסגרת מינימאלית זו להרחיב בפשר העניין, אך ניגע בשורש ההסבר.

     עיניו של הרה“ק רבי שמחה בונים מפשיסחה כאבו, בהמלצת משפחתו החליט הרב לדרוש ברופאים וחיפש את הטוב ביותר שברופאי העיניים. לאחר זמן נודע לו על רופא מומחה שמשתמש בסגולות וקמעות ומגיע למאה אחוזי הצלחה. מששמע כך הרב הודיע נחרצות: ”אני נוסע לרבי הקדוש - המגיד מקוז‘ניץ“. בני המשפחה ניסו להבין: מה נשתנה כעת? אם הרבי יכול לעזור - אז למה לא לפנות אליו קודם. ואם יש צורך ללכת לרופא - מדוע לא פונים אליו?!

     הסביר להם רבי שמחה בונים על ידי לקח מפרשתנו. רש“י מקשה מדוע השרה הקב“ה שכינתו על גוי רשע? ומתרץ שהדבר מוכרח כדי שאומות העולם לא יוכלו לטעון לעתיד לבוא שלא נעשה עמם צדק. הרי לעם ישראל היו נביאים שהשיבום למוטב, אילו היו לנו - כך יטענו הגויים - נביאים, היינו גם אנו חוזרים למוטב. ואני, המשיך הצדיק, תוהה: אחרי שקיבלו הגויים נביא כבלעם עדיין יוכלו לטעון ’אם היה לנו נביא צדיק כמשה ולא רשע כבלעם - גם אנו היינו מתנהגים כיאות‘. אלא שהתשובה שיקבלו אומות העולם כזו: אתם הרי לא האמנתם בקיומו של בורא עולם, במשה רבינו נביאו, אך כשהגיע נביא משלכם שיודע לעשות ’קסמים וכישופים‘ האמנתם בכוחו ועוד איך. אם כבר להאמין - למה לא במקור?! לפי זה תבינו, סיים הרבי, מדוע איני הולך לרופא בעל סגולות. שהרי יהודי חולה צריך בוודאי ללכת לצדיק ולבקש שיעתיר בעדו לרפואה, בנוסף נתנה התורה רשות ללכת לרופא כדי לעשות השתדלות. כל זה מדובר דווקא ברופא המשתמש בתרופות לסוגיהן, אך אם הרופא עושה סגולות ולחשים - מוטב שאפנה לרבי הצדיק המגיד מקוזניץ.

***

     הדיאלוגים וכמויות הדיו שנשפכו ברחבי תבל על האמונה קשים לכימות, אחד מאמין עד לשד עצמותיו והוא בטוח שאמונה היא דבר שכלי ולא רגשי, השני לא מאמין כלל וחושד את המאמין ברגשנות יתר ובאי-חשיבה-עצמאית. אולם מעיון קל בדבריו של הרבי מפשסיחה נקבל קביעה שעליה אין ערעור: אם כבר להאמין במשהו, למה לא להאמין בדבר האמיתי? (כשכאן, כמובן, מגיעה השאלה: מהי האמת?).

     במה דברים אמורים? אנשים רבים ברחבי העולם המצהירים על עצמם שהם ”לא מאמינים“, בעצם שבויים בקסמן של אמונות תפלות מסוגים שונים ומשונים. עשרות אלפים אינם משתמשים כלל במספר 13 בחייהם. למה? ובכן, לטענתם, זה מביא להם מזל רע... ניתן למצוא בתי מלונות שבין חדר 12 לחדר 14 מפריד קיר אחד ולא חדר שלם. נציין בקצרה את אלו - התולים נעל קטנה ברכבם, מחרוזות שום בקירות ביתם, כל זה כמובן לסגולה נגד עין הרע. ואם זה לא מספיק, תשאלו את אלו שלא מסכימים להוציא כסף מהארנק במוצאי שבת קודש... אל תחשבו שמדובר בתימהוניים. ביניהם נמנים מיטב המוחות והכישורים בעולם שימשיכו להצהיר שאין אלוקים. למה? כי הם לא מאמינים! תשובתם תשובה למופת, רק אם לא לוקחים בחשבון את שלל החמסות שהם מאמינים בכוחן ב‘אמונה שלמה‘.

אלוקים טבע בעולמו חוק מחוקי הבריאה: אין מושג של ”לא מאמין“. לנו ניתנה הבחירה במה להאמין.


ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם... ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו, אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם (כב,י-כ)

     מה פשר ההנהגה הזאת עם בלעם – שבתחילה אמר לו ה' שלא ילך עם שרי מואב, ולבסוף שינה את הוראתו ואמר לו: "אם לקרא לך באו האנשים, קום לך אתם"?

     שמעתי רעיון יפה מידידי רבי יצחק איכנשטין שליט"א מאופקים: בלעם היה נביא ויכול היה לדבר עם ה'. ואף על פי כן, הוא נהג מנהג בני אדם פשוטים. מה עושים בני אדם פשוטים שאין להם אפשרות לדבר עם ה'? עם מי הם מתייעצים ונוטלים רשות? בני אדם פשוטים מדברים עם הרבי שלהם, עם מי שהמצווה ליראה אותו נלמדת מהמלה "את" - "את ה' א-לקיך תירא" (דבריםי, כ). – לרבות תלמידי חכמים. אלא שלפעמים בא בן אדם אל הרב, ובלבו הוא כבר החליט. הוא בא לרב ומתכוון לשמוע ממנו שיגיד לו את מה שהוא רוצה לשמוע. למה? כדי שאחר כך הוא יוכל לומר לכולם: "'התייעצתי', וזה מה שהרב אמר לי"... ואמנם, מי שבא לרב באמת ובתמים כדי לקבל את עצתו, זוכה לסיעתא דשמיא מיוחדת, והקב"ה שם בפיו של הרב את התשובה שהשואל צריך לשמוע. אבל מי שבא לרב עם תכנית לשמוע תשובה מסוימת, קרוב לוודאי שמשמים יסובבו שישמע את התשובה שבקש לשמוע, כי "בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו" (מכות י ע"ב).

     וכך התנהל הענין אצל בלעם, כשפנה להתיעץ עם הקב"ה. הוא אמר לשרי מואב: "לינו פה הלילה, והשיבתי אתכם דבר, כאשר ידבר ה' אלי". כלומר, הוא, באמת, התכוון לקבל את ההנחיות שינחה אותו הקב"ה. ואמנם ה' אמר לו את התשובה שהיה צריך לשמוע: "ויאמר א-לקים אל בלעם לא תלך עמהם". אבל אחר כך, כששבו שרים נכבדים יותר, ובלעם חפץ מאד ללכת עמם, הוא פנה אל הקב"ה במטרה לשמוע ממנו את התשובה שבה חפץ – שיכול הוא ללכת עמם, על כן אמר לו ה': "אם לקרא לך באו האנשים, קום לך אתם"...


קום לך אתם... ויחר אף אלקים כי הולך הוא (כב,כ-כב)

מדוע אחרי שנתן הקב"ה לבלעם רשות מפרשת ללכת ואמר לו "קום לך אתם" הוא כועס עליו על שעושה כן?

     מבאר רבי חיים קניבסקי שליט"א בספרו "טעמא דקרא", שלפי פשוטו יתבאר העניין בכך שהקב"ה לא צווה על בלעם ללכת, אלא רק התיר לו ללכת ואמר לו: יכול הנך ללכת, אבל דע לך, שמאומה לא יצא לך מהליכה זו, מפני ש"ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה" (שם, כ). צריך היה בלעם להבין כי היוצא מכך הוא שההליכה הזו תגרם לו לביזיונות גדולים, שהרי הם רוצים שיקלל ואלו הקב"ה יגרם לכך שתצאנה מפיו ברכות במקום קללות. אך למרות זאת החליט בלעם ללכת, לא משום שרצה את הביזיונות הללו, אלא מכיוון שהיה משוכנע, שעל אף שהקב"ה אומר לו מה לעשות, הוא יוכל לעשות ההפך מכך ולקלל, ובשל אותה מחשבה – חרה אף ה'.

 

 "ויפתח ה' את פי האתון" (כב,כח(  )אמרי כהן(

     שמעו אומות העולם שאין כוחו של משה אלא בפה, ולא ידעו שהכוונה בתפילה, וחשבו שכוחו בנאומיו, שדברן גדול הוא. לכך הלכו ושכרו את בלעם שהיה פה ממלל רברבן, דברן גדול,  מחרף ומגדף, כדי להכניע את כוחו של משה, זה לעומת זה. לכן"ויפתח ה' את פי האתון" – הראה להם הקב"ה לדעת שגם אתון יכולה להיות נואמת טובה.


"ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי" (כב, כט )הגר"ש לוינשטיין שליט"א(

     כדי לסבר את האוזן במה שקרה כאן עם בלעם והאתון נעתיק כאן מה שסיפר הגר"ש לוונשטיין שליט"א וננסה להבין ממה נבעה טיפשותו של בלעם הרשע:  באמריקה עשו פעם הגויים מתיחה, העמידו פיל ליד טלפון ציבורי, תלו על צווארו (במקום נסתר) מכשיר טיפ והלכו.  אדם עמד שם ודבר בטלפון, ולפתע הוא שומע מאחוריו מישהו גוער בו: "אה, אדוני אולי אתה מוכן לסיים כבר?!" הוא מסתובב אחורה ולתדהמתו רואה פיל!.... כך עשו לכמה אנשים וצילמו במצלמה נסתרת את תגובותיהם. התגובות היו מגוונות: אחד נמלט משם בבהלה, אחד התחיל לצרוח בהיסטריה, אחד צחק ולעומת זאת חברו בכה, כל אחד ותגובתו הוא, אבל לא היה אחד שאמר לפיל בשוויון נפש: "נכון שאתה מחכה כבר הרבה זמן, אבל הייתי פה לפניך, אז חכה בסבלנות...". זה לא קרה, מדוע? כי כשאדם רואה בהמה מדברת (או לפחות כך זה נראה לו) הוא מזדעזע. בלעם לא!  

     האתון שואלת אותו: "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?" והוא,  בשוויון נפש, עונה לה על השאלה: "לא"... מה אתה עונה?!  תזדעזע, תברח ! אלא, כתב הרבינו בחיי דבר נפלא בכוחות הנפש וז"ל:  היה ראוי בלעם שיתמה בפלא הגדול הזה של דיבור האתון,  ושירעש מן הנס המחודש והמבהיל את כל ההולכים עמו בדרך , והיה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ד' הייתה זאת לסכל עצתו ולהשיב חכמתו אחור, אבל מתוך אכזריותו ורוע טבעו ומרוב חפצו ללכת, לקח העניין בדרך תמות (תמימות) ולכך השיב כאדם שמדבר עם חברו: כי התהללת בי וכו', עכ"ל.  כלומר האדם יכול לראות את הנסים הגדולים ביותר - ולהישאר שווה נפש, ולא לחזור בו מרצונותיו ותשוקותיו! (


"חטאתי כי לא ידעתי" (כב,לד) (מאוצר החסידות)

     ר' חיים מצאנז שאל רב אחד ממעריציו, מדוע אין הוא מתעניין בגורלו המר של פלוני אלמוני מתושבי עירו. ענה לו הרב ואמר: לא ידעתי כלל על מצבו הרע. נזף בו ר' חיים ואמר לו: אצל בלעם נאמר "חטאתי, כי לא ידעתי". לכאורה קשה, אם לא ידע במה חטא? משמע, שאי הידיעה היא עצמה חטא, רב או אחד מבני עלייה צריך לדעת על כל עוול וקיפוח, על כל מר ומצוק: הוא צריך להרגיש דברים מעין אלה, ואם אין הוא יודע וגם אינו מרגיש הרי זה פגם וחטא.


”ויאמר בלעם אל מלאך ה‘ חטאתי כי לא ידעתי“ (פניני בית לוי גליון 287)

     ולכאורה תמוה מפני מה אומר בלעם את המילה חטאתי והרי הוא לא ידע שהעומד מולו הוא מלאך וזו גם הסיבה שהכה את אתונו, ואם באמת לא ידע בלעם כי מלאך ה‘ ניצב לקראתו בדרך מדוע אמר חטאתי? מה אשמתו בכך? מתרץ השל“ה הקדוש: אדם מועד לעולם וחייב על כל מעשיו אף אם עשאם בשוגג, וזאת כיון שאינו מתבונן ונותן ליבו על דרכיו כאשר ראה בלעם את התנהגותה התמוהה של אתונו היה עליו לפשפש במעשיו, להתעורר ממעשה האתון ולהבין מה ה‘ רוצה ממנו. אם היה מתבונן היה מבין שטעה במעשיו ועל כן אמר בלעם ”חטאתי“ וזאת ”כי לא ידעתי“ חוסר התבוננות הוא אחד הגורמים העיקריים לחטאיו של האדם ומן הראוי שנתבונן במה שאנו רואים.

     הקב“ה מזמן לנו אירועים חריגים ואנו מתייחסים אליהם כאל דרך הטבע כדרכו של עולם ולא תמיד אנו מבינים שה‘ מבקש שנעצור ונתבונן בתמרור שלפנינו, ומאידך כשנביט ונתבונן לפתע יתברר לנו שאפשר להביט על הסובב אותנו בזווית שונה וחדה והדבר יגרום לנו לנחת והרגשה טובה ומבורכת.

     ומעשה שהיה ביהודי סוחר תושב סין שלרגל מסחרו נסע לאירופה והגיע לעיירה ראדין כדי להתברך מהצדיק ה“חפץ חיים“. לאחר שברכו שאל אותו על המצב הרוחני בסין, והסוחר אכן סיפר לו על המצב הרוחני, ואז המשיך הצדיק לשאול אותו ”ומה קורה באופן כללי בסין?“ הסוחר שהיה תמה מההתעניינות של הצדיק גם בדברים שאינם קשורים לרוחניות, השיב וסיפר לו על פגעי טבע סמוכים שאירעו בסין ואלפים נִסְּפו, ומאות אלפים נשארו ללא קורת גג. הצדיק המשיך להתעניין לפרטי פרטים בנעשה בפורענות בסין, ואז כבר לא יכל הסוחר להתאפק, ושאל את ה“חפץ חיים“ מה אָמור לעניין אותנו בַנַעָשָה אצל הגויים?! השיב לו ה“חפץ חיים“: ”אילו היה מישהו מציב ארגז בכיכר העיר וורשה, בירת פולין, עולה עליו ומתחיל לנאום באידיש. למי מכוונים דבריו?“, ענה היהודי הסוחר: ”ודאי שמכוון ליהודים!“. שאל ה“חפץ חיים“: ”מדוע? הלא היהודים הם מיעוט בעיר הגדולה?“. ענה הסוחר ואמר: ”אבל רק הם מבינים את השפה“, ואז התלהב ה“חפץ חיים“ ואמר: ”בדיוק כך! אסונות אלו אצל הגויים הם איתות מן השמים, אבל למי מאותתים הם? רק למי שמבין את השפה...“ מסובבים משמים שיהודי סוחר מסין יגיע לאירופה כדי לספר מה ארע בסין כדי שאנו נתבונן ונפיק את הלקח והמסר ונעשה תשובה, וכל זה מאהבת ה‘ אותנו.


אברהם ובלעם ( שיעור של הרב קשטיאל),

     במסכת אבות נאמר ששלוש מידות אפיינו את תלמידיו של אברהם אבינו, ומנגד שלשה מידות אפיינו את תלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, רוח נמוכה, ונפש שפלה מידות תלמידיו של אברהם אבינו, ועין רעה, רוח גבוהה, ונפש רחבה מידות תלמידיו של בלעם הרשע.

     ישנן סיבות רבות להשוואה דווקא בין אברהם לבלעם. אחת מהן היא ההקבלה בין האופן שבו אברהם יוצא למילוי מצוות ה' והאופן שבו בלעם יוצא לקלל את ישראל. בעוד אברהם קם מוקדם בבוקר – "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו" – ובעצמו חובש את חמורו, למטרה טובה, בלעם ברוב רצון לקלל גם הוא – "יקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו" – גם הוא בעצמו.אצל אברהם האהבה הניעה אותו "לקלקל את השורה". אצל בלעם היתה זו השנאה. (רש"י)

     הבדל נוסף אבל שניתן לראות הינו זה: אתון  וחמור מייצגים את המציאות החומרית , המציאות הפשוטה, הגסה שקיימת בעולם הקטנות האנושית. שניהם רוכבים על חמור, אבל, אומר המהר"ל  שאברהם רוכב על חמור ובלעם רוכב על אתון. בלעם, מתחבר לאתונו (כמו שאומר המדרש ש "בלעם בא על אתונו" (,אבל אברהם רוכב על חמור. אין זיקה חומרית בין אברהם לחמור, אין חיבור חומרי ביניהם.ההתעלות של אברהם לא גורמת לו לזלזול בחומר או לייאוש בחומר, שמוביל בסוף לשיתוף פעולה עם החומר.

     אברהם רוכב על חמור זכר, בלי להתחבר אליו. הוא מנהיג אותו, הוא יודע שהעולם הזה נברא על ידי ריבונו של עולם, עם כל החומר שבו, ואם הוא נוצר על ידי ריבונו של עולם כנראה שאפשר לעשות איתו משהו, כנראה שאפשר להוביל אותו לאיזשהו מקום אם נתעלה מעליו, צריך סובלנות, וזה מה שמוליד עין טובה, רוח נמוכה, ונפש שפלה.

 

"ויאמר מלאך ד'...לך עם האנשים" (כב,לה )לב שמח)

בדרך צחות, אחר שהרג המלאך את האתון, לא היה לו על מה לרכוב, וזהו הפירוש "קום לך איתם".


האמנם לא אוכל כבדך (כב,לז)

     ברש"י: נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון. כיצד ידע בלק מראש, שבלעם יצא בקלון?

     המגיד מדובנא עונה על כך במשל: פעם הביאו רופא מומחה לבדוק חולה. בדק הרופא את החולה במשך שעה ארוכה, ואחר אמר: "את התשלום אני רוצה כבר עכשיו, באופן מידי". אמרו לו: "דבריך מבעיתים את החולה עד מוות, הוא חושש ששעותיו ספורות!"

     "איך זה" - שאל הרופא - "מלמדת דרישת התשלום על מותו הקרב של החולה?" ענו לו בני ביתו של החולה: "אם אתה דורש תשלום דווקא עכשיו, הוא מבין שלא יהיה מצדך ביקור נוסף אצלו לעולם.

     כאשר הגיע בלעם אל בלק, הוא רצה מיד את הכסף ואת הכבוד. אמר לו בלק: "הרי אם תצליח יהיה לך כבוד רב, ואף ממון רב תוכל לקבל ללא כל קושי. מהעובדה שאתה דורש כסף וכבוד עכשיו, באופן מידי, אני מבין שאינך צופה הצלחה מובטחת, וממילא אתה יודע שיהיה לך קשה, לאחר מעשה, לקבל את הכסף ואת הכבוד...", על כן- "האמנם לא אוכל כבדך".


"לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך"

     משל למה הדבר דומה?

      לקוסם שבלחשיו מרפא כל מחלה. יום אחד נקרא לרפא בלחשיו אדם שהוכש ע"י נחש. בדרך באה לטאה גדולה וניסה להורגה במקל - ללא הצלחה. ראוהו העוברים ושבים וצחקו עליו, אמרו לו: אם על לטאה אינך מסוגל להתגבר עם מקל, איך אתה בא לרפא נשיכת נחש בלשונך?!

     כן הוא הנמשל: כך אמרה האתון לבלעם - אם אינך יכול להורגני אלא אם כן יש חרב בידך, איך תוכל לעקור אומה שלמה בלשונך?!... קוסם שלא מסוגל על האתון שלו....


וילך שפי (כ''ג ד') (חתם סופר)

     בלעם נתן עצה לבלק להחטיא את ישראל ע"י בנות מואב, ואיתא בגמרא (סנהדרין קו) שחז"ל גזרו שלא לאכול פת, יין, שמן, של גויים בכדי שלא יהיו קרובים מדאי וירצו להתחתן עימם, וזה יעץ להם בלעם, 'וילך שפ"י' ר"ת ש'מן פ'ת י'ין שיתנו לישראל, ועי"ז יימשכו אחריהם.


מה אזעם לא זעם ה' (כג,ח)

     למען דעת צדקת ה'

     מציאה מצאנו בספרו של הגאון רבי איצלה מוולוז'ין זצ"ל "מילי דאבות", על הפטרת פרשתנו: "עמי, זכור מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השיטים עד הגילגל, למען דעת צידקות ד'". ואמרו חז"ל: יודע היה בלעם לכוון אותו רגע ביום שהקדוש ברוך הוא כועס בו, וזהו שנאמר: "למען דעת צדקות ד'" – אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: "בני, דעו כמה צדקות עשיתי עימכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע. שאילו כעסתי, לא נשתייר מכם שריד ופליט. וזהו שאמר בלעם לבלק: "מה אזעם – לא זעם ד'". מלמד, שכל אותם ימים לא זעם. אבל למילים: "מן השיטים עד הגילגל" אין לכאורה שייכות לעניין. ויש להבינן, ויובן הדבר במשל.

     בכפר נידח התגורר יהודי ולו שדות ומחסני דגן, רפתות ודירי עיזים. בימים היו משרתיו מוציאים את הפרות והעיזים לאפרי המרעה, ובלילות שמר עליהם כלב ענק ואימתני שהפיל חיתתו על גנבים ועל זאבים. ביום היה הכפרי קושרו בשלשלת ברזל, שלא יזיק לבריות.

     ברבות הימים גדלו בניו של הכפרי. ביקש להקנות להם חינוך יהודי, שידעו להתפלל כהלכה, ללמד פרק משניות ודף גמרא. נסע העירה ופנה לאחד מחובשי בית המדרש, ולהקצות לו ביתן מלא ספרים בהם יהגה יומם ולילה. רק כמה שעות ליום יבוא לביתו ללמוד עם בניו ככל אשר יוכלו שאת. הסכים האיש, והגיע לכפר. כשעשה דרכו לבית הכפרי, נבעת. בסמוך לבית הזדקרה חיה עצומה לקראתו, מותחת שלשלת ברזל כבדה, מלתעותיה הפעורות מגלות ניבים חדים וגרונה נוהם בחרחור מצמית. המלמד, שכל חייו פסע בסמטה מביתו לבית המדרש וחזרה, לא ראה מעודו כלב נושך. עתה עמד מול המפלצת ולבו התפלץ: צער בעלי חיים! מסכן היצור הכבול. השרשרת חותכת בגרונו, אין פלא שהוא מגרגר כך בחוסר אונים. פשפש בכיסו, ומצא קוביית סוכר. השליך לכלב שבלעה בחטף והמהם בשביעות רצון. בהיכנסו לבית, מיהר לקיים מצות תוכחה. אמר לכפרי: "רחמנות על הכלב האומלל, מדוע תכבול אותו כאסיר בנחושתיים?". השיב הכפרי: "יצור מסוכן הוא ומזיק!" והמלמד התם טען: "מר נפש הוא על מאסרו השרירותי. מצווים אנו לחמול על בעלי החיים, ככתוב: ורחמיו על כל מעשיו!" צחק הכפרי בלבו לתמימותו של המלמד, ולא אמר מאומה. יצא לעסקיו, ולפנות ערב שב לביתו.

     המלמד לימד עדיין את בניו. בלאט אמר לבני ביתו שלא יצאו החוצה בשעה הקרובה. התיר את הכלב ממאסרו, ואמר למלמד: "די להיום. רשאי אתה לשוב למעונך". נפרד המלמד לשלום ויצא מן הבית, וכעבור רגע נשמעו זעקותיו. מיהר הכפרי החוצה ומצאו מוטל לארץ קרוע בגדים וזב דם, והכלב גוהר מעליו בניבים נוטפים ריר. "הצילו", זעק המלמד בגרון ניחר, "כיצד מרשים אתם למפלצת כזו להסתובב חופשי", נאק...

     והנמשל: בני ישראל ידעו שבלק שלח להביא את בלעם לקלל, וראו שבלעם בירך במקום לקלל, שיבח וקילס עד שבלק ספק ידיו מרוב צער וגירשו חזרה. לכאורה, אין להם אוהב גדול יותר ממנו! הודיענו הכתוב: אויב מר הוא, אלא שהבורא חסם פיו, שם זמם לשפתיו. ולבנו התחמץ: לשם מה, מסכן שכמותו... מה עשה הבורא יתברך, התיר את השלשלת לרגע אחד – ויעץ להחטיא את ישראל במעשה שיטים ומתו עשרים וארבעה אלף "מן השיטים ועד הגילגל", ואז הבינו איזה כלב מסוכן היה!...

     וכשאנו מתבוננים בדבר, מבינים אנו שמאורעות רבים קורים מסיבה זו. כשהבורא רוצה להודיענו שבריאותנו בידו, מביא הוא מדווה קטן, כאב פעוט, כדי שנוקיר את טובו הכולל. מביא הוא הפסד קטן וצורב, כדי שנדע שרווחינו ממנו הם. כישלון פעוט, שיבהיר שהצלחתנו בידו יתברך – "למען דעת צדקות ד'!" .


ובגוים לא יתחשב (כג,ט) (אוהב תורה)

     האזינו נא למעשה נדיר, ושאלה מרתקת בצדו: ביום שבת קודש באחד מבתי כנסיות בעיר רמלה, נעצר לפתע הבעל קורא באמצע קריאתו בתורה, מחמת ספק בנוגע לכשרותה של אחת האותיות בספר התורה.

     רב בית הכנסת התבונן היטב, והורה להביא ילד קטן שיקרא את האות, כפי הנאמר בשו"ע: "נפסק אחת מהאותיות (מחמת נקב, או על ידי שנחסר הדיו באותו מקום), אם תינוק שאינו לא חכם (אינו חכם כל כך שמבין את העניין, ומתוך כך יודע לומר את האות שנפסקה), ולא טיפש (שאינו יודע לקרות את האותיות), אם יודע לקרותו, כשר, ואם לאו, פסול". כלומר, אות בספר תורה שיש לגביה ספק אם יש בה צורת אות, שואלים ילד שאינו מבין את העניין מתוך תוכן הדברים, אלא רק מכיר את צורת האותיות, ואם מכיר את האות, הרי היא כשרה.

     בבית הכנסת לא היה ילד העונה על ההגדרה המתאימה לבדיקת האות. משכך, לקח הגבאי יוזמה. הוא יצא לרחוב, וקרא לאחד הילדים שעבר שם, וביקשו להיכנס לבית הכנסת. לאחר שהילד נמצא כמתאים לבחינה, הניחו כיפה על ראשו, והזמינו אותו אחר כבוד לקרוא את האות בספר התורה. הילד קרא באופן ברור, כך שנתברר כי האות כתובה כראוי, וכעת ניתן להמשיך לקרוא בספר. אלא, שבליבו אחד המתפללים עלה חשד באשר לטיבו של הילד. הוא ניגש ושאלו: "תאמר לי בבקשה, מה שמך ושם משפחתך?" - - - "מוחמד אבו-סנינה", השיב הילד... עתה התברר שהחשד היה מוצדק, והילד הינו ערבי. בית הכנסת נעשה כמרקחה. ויכוח מעניין התפתח בית המתפללים - האם ניתן להמשיך לקרוא בספר התורה על סמך קריאתו של הילד הערבי?...

     לכאורה היה נראה שניתן להמשיך לקרוא בספר, משום שבדיקת קריאת האות הינה 'גילוי מילתא' בעלמא, כלומר, הילד שנמצא מתאים להגדרת ההלכה, לא בא לתת 'הכשר' לספר תורה, הוא לא פוסק הלכה, אלא שעל ידו גילינו שהאות כתובה כדבעי, ומאחר שמן הסתם הילד הערבי היה בגדר 'מסיח לפי תומו', ניתן לסמוך על הבדיקה שנעשתה על ידו. ברם, כאשר הצענו את השאלה לפני מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, מיאן להסכים להכשר הבדיקה על ידי הילד הישמעאלי, וטען כדלהלן: יתכן שהגוי לא התכוון לומר את האמת, שכן 'פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר'. וכמו כן נראה, שמבוזה הדבר להמשיך את הקריאה בספר הקדוש רק על סמך נכרי ערל.

     ונראה להוסיף סברה נוספת שעל פיה אין לסמוך על בדיקת הילד הנכרי, שמאחר וילד זה אינו רגיל בצורת אותיות הספר תורה, אי אפשר לסמוך עליו ולהכשיר על סמך קריאתו את הספר! ואף שיתכן שגם סתם ילד יהודי אינו בקי בצורת אותיות הספר תורה, מכל מקום, הדבר חקוק בנשמתו מאביו ואבות אבותיו. לכל יהודי יש חוש מיוחד לגבי האותיות הקדושות הללו שבהם נבראו שמים וארץ. וכמו שמצינו במסכת נדה (דף מ"ה ע"ב), שלפי דעת רבי שמעון בן אלעזר, תינוק ממהר להתחכם יותר מתינוקת, ומסבירה הגמרא שטעם הדבר הוא: "מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו, נכנסת בו ערמומית (חכמה) תחילה", וכתב התוס' רא"ש: "ואפילו אין לו רב, רגיל לבוא ולצאת עם בני אדם, ומתפקח יותר. ואפילו אין רגיל כלל, אין תולדתו משתנית מאבותיו ואבות אבותיו"!


"ובגוים לא יתחשב" [כג, ט]. (והערב נא).

     סיפר בעל חנות לספרי קודש: ביום מן הימים התפלאנו לפגוש ערבי בחנותנו. הוא הגיע והתעניין: "האם ניתן להשיג כאן מדריך הלכתי לכשרות המטבח"?. "לשם מה נחוץ לך הספר?", שאלתי אותו, "מי שלח אותך?" "אף אחד לא שלח אותי". – "אולי כבודו גר-צדק?" – "איני גר, אני ערבי. ראה נא, אני השף הראשי ('קפילא') של מלון גדול בקיסריה. זה זמן רב שמטרידים אותי ה'משגיחים' במהלך העבודה, 'תקפיד על הרחקה בין מאכלי הבשר לחלב', 'אל תניח את הקדירה על גבי האש, אלא יהודי יניח', 'אסור לך לגעת ביין', 'אל תערב דגים עם בשר', 'תשליך את כל התערובת לאשפה' וכו', אי לכך, החלטתי ללמוד את ההלכות הנחוצות, בתקווה שאוכל לעבוד בלי הפרעות, ולא אגרום לזריקת דברים לפח... אגב, אולי יש לכם מדריך מתורגם לערבית?..."

     בא בעל החנות ושאל: האם מותר לי למכור לערבי את המדריך ההלכתי? מצד לימוד תורה לנכרי, שאסור לו ללמוד תורה, ואסור לנו ללמדו, כפי שלמדנו בגמרא במסכת חגיגה (דף י"ג ע"א): אין מוסרין דברי תורה לגוי, שנאמר (תהלים קמ"ז): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". וכן למדנו במסכת בסנהדרין (דף נ"ט ע"א): נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים ל"ג, ד') "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – לנו מורשה ולא להם. וממילא המלמד את הנכרי תורה, עובר אף באיסור "לפני עיור לא תתן מכשול"?

     השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: נראה שמעיקר הדין מותר ללמד נכרי שעובד אצלנו, את ההלכות הנחוצות עבורנו. וכבר באה שאלה לידינו, על ידי גר- צדק תלמיד חכם, שלמד בכולל בבני ברק, ואמו הנוכריה ביקשה מאוד שהוא ומשפחתו יבואו להתארח אצלה בצרפת. הבן הסביר לה כי הדבר כרוך בבעיות הלכתיות שונות, והאם אמרה כי היא מעוניינת לדעת את הלכות כשרות המטבח הנחוצים, וקצת מהלכות שבת, כדי שתדע את אורחות חייהם של היהודים, ובא הגר לשאול האם מותר ללמדה?

     והצעתי את השאלה לפני מורי חמי, מרן הגאון רבינו יוסף שלום אלישיב זצ"ל, והשיב להיתר. ואמר כי כשם שמלמדים 'גוי של שבת' את הדינים שעליו לדעת, כך גם מותר ללמד את אם הגר-צדק הלכות בשר בחלב ושבת. (אך עדיין צריכים לדעת שאי אפשר לסמוך עליה שאמנם המאכלים כשרים). ולכן, גם בשאלתנו נראה שאין חשש משום איסור לימוד תורה לגוי, משום שתועלת הלימוד היא לישראל. וגם חשש מסירת כתבי הקודש לגוי (המובא בדברי החיד"א הנ"ל), נראה שלא שייך בנידוננו, אם אכן ניכר שמעוניין הגוי להשתמש במדריך לצורך לימוד, ולא יבוא לזלזל בו. אולם, למעשה יש לומר לשף, שאי אפשר ללמוד הלכות מתוך ספר ולהורות למעשה מתוך הקריאה בו, אלא צריך להפנות כל שאלה לרב המשגיח. וגם יהודי אינו רשאי להורות הוראות מעשיות מתוך הספר, כי בכל מקרה משתנה הדין, ויש לדון לפני חכם בכל מקרה לגופו.

     הגע עצמך, אם יבוא לפנינו אדם שלמד ספרי רפואה רבים, והוכיח בקיאות מופלאה בהם, אלא שעדיין לא הודרך באופן מעשי על ידי מומחים (לא עשה "שימוש"), האם יעלה על הדעת להעמידו בבית- חולים לטפל ולרפאות את החולים? – הרי פשוט שאדם כזה מסכן את חיי החולים, שכן ברור כי לא ניתן לעסוק ברפואה רק על סמך לימוד תיאורטי, אלא צריך ללמוד שנים רבות מפי מומחים, ולראות בפועל כיצד מטפלים בחולים. וכך גם בנידון דנן – אי אפשר ללמוד הלכות למעשה מתוך לימוד בספר, אלא יש להורות לנכרי, כי עליו להפנות כל ספק אל הרב הממונה עליו!


"מי מנה עפר יעקב" (כג י)

     כתוב במדרש, על פסוק זה: מי מנה עפר יעקב אלו ישראל,  שמלים את בניהם ואח"כ מכסים בעפר. מסביר הרב יהודה צדקה זצ"ל בספרו "קול יהודה" משמע שבלעם לא פחד ממצות המילה עצמה. אלא ממה שמכסים את המילה בעפר.  והדבר מפליא. לכן אומר רבי יהודה צדקה, שבלעם ראה אצל עם ישראל דבר הפלא ופלא. עושים ברית מילה במסירות נפש,  ילד קטן בן שמונה ימים, לכולם זה כואב, ואעפ"כ עושים את הברית, אך לא מתגאים בזה, אלא מכסים בעפר. מידת הצניעות והענווה לעשות דבר גדול ולכסות, מזה התפעל ופחד בלעם הרשע.


"תמות נפשי מות ישרים" (כג,י)

     חסיד אחד בא לפני רבי יהושע מבעלזא וביקש ממנו ברכה שיזכה למות כיהודי. אמר לו הרבי: למות כיהודי גם הגויים רוצים, שהרי כך ביקש בלעם: תמות נפשי מות ישרים, אבל העיקר הוא לחיות כיהודי.


 "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" (כג,יג) (אוהל תורה בשם הרה"ק מקוצק זצ"ל)

     כשמסתכלים על פרט אחד מישראל, על "קצה", עוד אפשר לראות איזה חסרון – "תראה" – אבל כשמסתכלים על כלל ישראל "כולו", אזי "לא תראה" אין למצוא בו שום חסרון ופגם. מבחינת הכלל עולים ישראל על-גבי כל אומות-העולם.


ה' א-לקיו עימו ותרועת מלך בו, חשיבותה של אחדות (כג,כא)

     ה'פלנגות', שם מוכר. כך נקראו פלוגות הצבא בלבנון. במקורו, השם יווני. הפלנקות היו סוד הצלחתה של האימפריה המקדונית, ובעזרתן הדביר אלכסנדר מוקדון את האימפריה הפרסית האדירה והכניע תחתיו את העולם העתיק, מאפריקה ועד מבואות הודו. מה הייתה הפלנקה? אלכסנדר ערך את גדודיו במבנה ריבועי, מוגן בחומת מגנים, שחניתות ארוכות מבצבצות ממנו כקוצי קיפוד זקורים. היה זה מערך צפוף ובלתי חדיר, שרמס והתקדם בלא מעצור. צעד כמקשה אחת, כדורבן ענק מכוסה שריון ואפוף קוצי כידונים. כוחו, באחדותו. בגיבושו המוצק, בהיותו חטיבה הדוקה ואיתנה.

     ומדוע נזכרנו בפלנקות? לא אנו נזכרנו בהם, הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל הזכירנו אותם בספרו "יערות דבש" בעניין פרשת השבוע. כאותם גדודים שכוחם באחדותם, "וכאשר יהיו הלוחמים שלובים איש ברעהו ודבוקים כראוי לא ישלטו בהם הקמים עליהם, אף כי ירבו עליהם מאוד. אבל כאשר יתחכמו לבטל הקישור, אזי תיכף תהיה בהם ערבוביה ורעש וקלקול הסדר והמצב ויפלו ואין מושיע, ואלו כל תחבולות המלחמה". מי שזוכר את השבר במלחמת יום הכיפורים, את המבוכה והבלבול, התהייה ואובדן העשתונות. והנה נהפכה הקערה על פיה ופלשו לגדה המערבית של התעלה, והתבססו עד לאיום על קהיר. ואיך התאפשרה ההבקעה? כאשר איתרו את קו התפר בין שתי ארמיות מצריות ופרצו ביניהן!

     וכל זה, אמר הגאון, הוא משל לענייננו: "והנה בלק ובלעם הבינו, שכאשר ישראל שומרים האחדות, ולא יתפרדו, אי אפשר לשום אומה ולשון לשלוט בהם, ואם יקום עליהם מחנה לא יירא ליבם. אבל אם ייפרדו איש מעל רעהו, אזי בקלות יוכלו להם, וישלטו בהם שונאיהם כרצונם, חלילה". ולכן נתחכם בלק, ואמר: "לך נא איתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, וקבנו לי משם". כי אם תראה את כולו, לא תוכל להטיל בהם עין רעה. אבל אם תראה מקצתם, יחול בהם הקטרוג. תיתפס עליהם עין הרע, ותתפרק החבילה. ואז יחול הקטרוג בכל העם חלילה. אבל לא הצליחה עצתו: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' א-לקיו עימו ותרועת מלך בו". ופירש רש"י: "ה' א-לקיו עימו", אפילו מכעיסים וממרים לפניו אינו זז מתוכם, "ותרועת מלך בו", לשון חיבה ורעות. כי כאשר ישראל באחדות ורעות זה עם זה, זוכים הם לאהבת הבורא ולחיבתו, ומוגנים מפני כל קטרוג במרום ומפני כל סכנה ואיום!

     עד כאן דברי הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, והם שייכים לא רק לפרשתנו אלא גם ללוח השנה. בשבוע הקרוב יחול צום שבעה עשר בתמוז, יום הבקעת חומות ירושלים. ואיך ניתנה לשונא שליטה בעיר הקודש והמקדש, איך ניתן עם ה' למשיסה? "בית שני, שהיו בו תורה ועבודה וגמילות חסידים, מפני מה חרב? מפני שנאת חינם", פירוד לבבות. וכשיש פירוד מבקיע השונא, כובש האויב! "חלק לבם, עתה יאשמו"!

     גזירת המן באה להשמיד להרוג ולאבד, כשהיה קטרוג על "עם אחד, מפוזר ומפורד". הישועה באה, בעקבות "לך כנוס את כל היהודים"! ואמרו חז"ל: "בזעקך, יצילוך קיבוציך", כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשיו!

     נשוב אל המשל שבפתח הדברים, אל חטיבת הפלנקה. על כל החיילים מוטלת המשימה לשמור על אחידות השורות, על גיבוש יחדיו. אבל, ככלות הכל, אין לחייל הבודד עסק אלא עם זה שלימינו ולשמאלו, לפניו ולאחריו, ותו לא. כיוצא בכך, אנו. מה תובעים מאתנו בשמיים? במה יוכל כל אחד לקרב את הגאולה, לתקן חטא פירוד הלבבות ולבטל קטרוג וצער? יעשה כל אחד את שלו: בראש ובראשונה, במעגל הקרוב: "איש ואישה, זכו – שכינה ביניהם". אם ישרוד שלום, ותשרה השכינה, לא תפגע עין רעה ולא יחול כל קטרוג. ובמעגל הרחב יותר, בחברה ובקהילה. ואז נוכל לומר בלב שקט כמאמר חז"ל: "ריבונו של עולם, עשינו את שלנו, אתה עשה את שלך". שלח לנו גואל צדק במהרה!


לא הביט און ביעקב (כג כא) (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     בלק מלך מואב מביא אליו את בלעם נביא האומות, בניסיון להמיט אסון על עם ישראל. מנסים שוב ושוב לעורר קטרוג ולהביא בכך להסכמתו של הקב"ה לקלל את העם. שוב ושוב נכשלים הרשעים, כי על הקב"ה נאמר 'ֹלא הִבִיט אוֶן בְּיַעֲקֹב וְּלא רָאה עָמָל בְּיִשְּרָאֵל'. ה' אינו רואה בחולשתנו וברשעותנו. לא שאין במה לגנות אותנו, ושאין פגמים מבצבצים פה ושם. התורה מלמדת, שהקב"ה, מרוב אהבתו,  אינו רואה בנו דברים אלה. לא רואים את מה שלא רוצים לראות, וכשלא רואים הרבה מֵהֲרָעָה מתנדף!

     מסופר על הצדיק רבי אריה לוין, אוהבן של ישראל, שהיה מסייר בחצר תלמוד תורה עץ חיים הירושלמית בהפסקות בין השיעורים. עוקב הוא אחר מעשי התלמידים, כחלק מתפקידו כ'משגיח' בת"ת. מלמד צעיר ביקש לנצל את זמן ההפסקה, לשמוע מפי הרב הישיש הדרכה והנחייה, ולהחכים ממשנתו החינוכית.  המלמד הצטרף לרבי אריה בסיורו בחצרות. במהלך שיחתם, תוך כדי הליכה אקראית, פנה רבי אריה למלמד ושאלו "מה אתה רואה? כל ילדי ה'חיידר' משחקים בחצר, מה ראית עד הנה?" המלמד השיב שאכן שם לב לכמה דברים שבהחלט דורשים התייחסות! הנה אברימל'ה רץ, והכיפה ביד ולא על הראש! הוא רואה את איציק דוחף, ואת יענק'ל זורק אבן!!! שמע רבי אריה, שתק לרגע, ואמר למלמד "ואני, מה ראיתי? ראיתי את יוֹסַלֶה נועל סנדלים קרועים למרות שאנו בעיצומו של חורף. עלי להעביר תמיכה כספית למשפחתו. והנה בנימין הקטן, כמה הוא רזה וחיוור, אשלח לו רופא לביקור בית. ובכלל אינני רואה היום את מאירק'ה, שמא שוב הסתבך, המסכן, וחושש לבוא ל'חיידר'...". שניהם ראו, אך אין ראייתם דומה! על מה מסתכלים? רואים את מה שרוצים לראות!

     מציאת הטוב בילד הוא תנאי בהתפתחותו הבריאה! חשוב שגם הילד, בעקבותינו, יגלה את הטוב שבקרבו.  איך מצא הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע זכות בכל איש ישראל? כי חיפש! הוא הדין בתלמידינו.  הילד חלש בלימוד? מְּצָא את יופי תפילתו. הוא ירוד בהקשבה? גַלֵה את זריזותו בהגשת עזרה ברוחב לב.  ילד מציג לאביו 'תעודה' בתום שנת הלימודים. ב"ה רוב ציוניו נהדרים. גיליון מכובד, רצוף ב'טוב מאוד' . עיני האב קוראות בדממה. פתאום, געוואלד! הוא מוצא 'כמעט טוב מאוד'. מיד פולט בחמיצות "כמה חבל שבדקדוק אינך מתאמץ עוד, ה'כמעט טוב מאוד' כאן מקלקל את הכול..." מי כאן המקלקל? איפה גילוי השמחה על שאר הציונים הנהדרים? וכי ה' מְּלַמְּדֵנּו להביט און ביעקב ולראות עמל בישראל ? בָלָק מוביל את בלעם לראש ההר, להראותו את בנ"י ממרחק, אומר לו 'תִרְּאֶנּו מִשָם, אֶפֶס קָצֵהּו תִרְּאֶה, וְּכֺלוֹ לא תִרְּאֶה'. צדיקים פירשו, שבלק רצה למצוא חטא בעם, לחשוף רוע, ובכך לעורר כעס וקללה.  אמנם, כאשר רואים את קצהו של דבר, מוצאים פגם, כי תמיד יש 'משהו' בעייתי. אבל כשמביטים בכלל,  בקומה השלמה, וְּכֺלוֹ לא תִרְּאֶה! כלל לא תבחין בבעיה. המעלות שקיימות בַשָלֵם גוברות על חסרונותיו.

התבונן בילדינו הַשְּלֵמִים, וגלה מעלותיהם. אל תביט על הקצה המוקצה שקיים בכל אחד. אם רק תְּשַּנֶה את זָוִית רְּאִיָתְָּך ו'כתם לידה' יֵהָפְֵך ל'נקודת חן'. נזכה, גם אנו, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.!  


כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (כג,כג)

     המגיד מדובנא מבאר את כוונת הדברים באמצעות משל:

     אדם אחד שמע שבכפר נידח ביבשת רחוקה המציא מישהו משחה מיוחדת, אשר כל המורח אותה על גופו אינו נפגע לעולם מירי כדורים. החליט הלה לנסוע לשם, הוציא כסף רב על הוצאות הדרך, ולאחר טלטלות רבות שהתמשכו על פני תקופה ארוכה, הצליח להגיע למחוז חפצו.

     הוא קנה את המשחה בסכום עצום, משח אותה על גופו ונסע בחזרה לביתו. בדרך, פגעו בו שודדים וירו בו, אך למרבה תדהמתם התעופפו הכדורים סביבו ולא פגעו בו לרעה. השודדים שהיו משוכנעים כי אין זה אדם אלא שד, החלו בורחים מפניו, אך הוא צעק אחריהם שלא יפחדו אלא יבואו, והציע להם שייתן להם משקה וירימו כוסית לחיים... התפלאו השודדים: "הלא אנחנו רצינו להרע לו, מפני מה מזמין הוא אותנו לשתות עמו?" אך האיש לא נתן להם לתהות זמן רב, ומיד הסביר: "עד כה קינן בי חשש, שמא שלמתי כסף רב בחנם, ולמשחה שקניתי אין כל יכולת לעזר, אך אתם, ביריותיכם, הוכחתם לי שאכן שלמתי עבור דבר מועיל ועוזר".

     כאשר היה יעקב אבינו בביתו של לבן – ממשיך המגיד מדובנא – ניסה לבן לעשות לו כשופים שונים, אולם יעקב אבינו זכה לשמירה מיוחדת מן השמים והכשופים הללו לא הזיקו לו. את כח השמירה הזה העניק לזרעו אחריו, אך עדיין לא הזדמן לעם ישראל לבדוק את התועלת שבו באופן מעשי. כעת, כאשר הגיע בלעם ונסה להפעיל את קסמיו וכשפיו ולא עלה בידו, הבינו כי "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", כעת הוכח שהקב"ה שומר גם עליהם, וכי, אכן, הם קבלו ירושה טובה! נמצא, שמלבד הברכות שהעניק בלעם לעם ישראל, הוא נתן להם מתנה נוספת – בהראותו להם כי קסמים וכשפים אינם מצליחים להזיק להם, ולא לשווא רגז עליו בלק פעמים!..

.

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (כג,כג) ("החפץ חיים – חייו ופעלו")

     לכאורה יעקב וישראל הם אותו הדבר, מדוע, אפוא, נאמר "ליעקב ולישראל" ולא "ליעקב או ישראל"?

     באר ה"חפץ חיים" בספר "החפץ חיים – חייו ופעלו" שלמלה "מה" ישנן שתי אפשרויות הפוכות, והיא יכולה להגדיל או להקטין, שהרי הכתוב אומר (דברים י, יב): "מה ה' א-לקיך שאל מעמך", ומכאן משמע ש'מה' דבר קטן הוא, ולעומת זאת נאמר (תהלים לא, כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", וכונתו ב'מה' – הרבה מאד. הנה, בין 'יעקב' ל'ישראל' ישנו הבדל גדול, על יעקב נאמר (עמוס ז, ב) "יעקב כי קטן הוא", ועל ישראל כתוב (בראשית לב, כח) "כי שרית עם א-לקים".

     בהיות עם ישראל בגלות הקשה והמרה, כשצרות רבות ורעות מתרגשות עליהם חדשות לבקרים, הריהם כ'יעקב'. או אז באים ושואלים אותם: "מה פעל קל" - בלשון הקטנה: מה עשה עבורכם הקב"ה?... אבל לעתיד לבוא כאשר יהיו 'ישראל' יאמר להם "מה פעל קל" בלשון הגדלה והתפעלות מכל מה שעשה עבורם הקב"ה.


עיור - נאום הגבר שתום העין (כד ג) (להגיד(

     כתוב אצל בלעם "נאום הגבר שתום העין" - בחז"ל מוזכרים ב' פירושים . פירוש אחד, כי ראה רק בעין אחת והשנייה עיוורת. פירוש שני: פתוח העין שראה טוב בנבואה )עבודה זרה דף ס"ט(. שני פירושים הפכיים. ואכן מקשים, כיצד יכולים לחיות יחד שני הפשטים - או שלא ראה או שראה טוב בנבואה.  התירוץ הוא כך.

     מעשה באחד מהגסטאפו ימ"ש, שהוליך יהודים לכבשן, רח"ל. לאותו גוי הייתה עין אחת מזכוכית, אבל כיון שעשו אותה בגרמניה, אף אחד לא הכיר בה. לא יכלו להבחין בינה לבין העין הטובה.  כאשר הוליך את היהודים לכבשונות, ה' יקום דמם. לחשו לו חבריו הארורים, והצביעו על יהודי: " הנה, זה רב של היהודים, החכם ביותר מכל היהודים הנמצאים כאן" . הוא עצר את השיירה פנה ליהודי ושאל: "אף אחד מהחיילים שלי לא יודע עד היום כי יש לי עין מזכוכית, קשה להבחין בה, אם אתה חכם, תגיד לי אתה איזו עין מזכוכית?"  החכם היהודי הי"ד הסתכל רגע קצר והצביע, קלע למטרה: "זו העין מזכוכית" . שאל אותו הגרמני ימ"ש: "כיצד הבחנת?"  השיב לו היהודי תשובה ניצחת: "לעין זו אין מבט אנטישמי... הבנתי שהיא זכוכית.

     ועתה, נשאלת השאלה, איך בלעם בן בעור הטמא, בעיניים טמאות שכאלו, ראה נבואה? התשובה, - אומר הבעל שם טוב הק' - ה' הוציא לו עין אחת, ובזו העין העיוורת ראה נבואה... ובכך אפשר להשלים את שני הפירושים גם יחד: בעין אחת בה היה עיור, בה ראה היטב נבואה, (ובעין הגשמית הרי היה טמא ומטומא ולא ראה בה נבואה(. 


ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד (כד, ד). (שאל אביך ויגדך) ח"ג עמ' קכה)

     סיפר המגיד מישרים המפו' רבי שלום שבדרון זצ"ל: פעם אחת ישבו הסבא מסלובודקה זצ"ל, הגאון רבי אברהם קלמנוביץ ראש ישיבת מיר בארה"ב, והגאון רבי אייזיק שר לימים ראש ישיבת סלובודקה בבני ברק, ועמם יחד כמה בחורים, ושוחחו ביניהם בדבר השאלה, האם יש ליהודים ללמוד משהו מן הנכרים.

     בין הבחורים שנוכחו במקום, היה אחד שמקום מגוריו בברלין, והתערב בשיחה באומרו, שבוודאי יש ללמוד מן הנכרים אם נמצא בהם דבר טוב, כמו למשל דרכי הנימוס המקובלות בחברה של ברלין. בתגובה לכך, פתח הסבא מסלובודקה זצ"ל בדברים נלהבים על מעלת קדושת ישראל, בהוסיפו שאין ליהודים מה ללמוד מן הנכרים, ולו דבר אחד. אחרי כן התפזרו התלמידים, ואותו בחור מברלין אמר לבחור אחר שיצא עמו, כי נשאר בדעתו, שאף על פי שמעלת קדושת ישראל היא גדולה עד למאוד, מכל מקום יש מקום ללמוד מנימוסיהם של אנשי ברלין.

     עברו ימים ונקפו שנים. הבחור ששמע את דברי הבחור מברלין, הגיע לארה"ב ונעשה שם ראש ישיבה גדולה, ובבוקר יום אחד – כעשרים שנה לאחר אותו סיפור אצל הסבא מסלובודקה – לפני שאותו ראש ישיבה נכנס לומר את שיעורו בפני תלמידיו, ניגש אליו יהודי ושח לו בשקט כי דבר לו אליו, ומאוד יוקיר לו תודה אם יפנה בעבורו מספר דקות.

     הסכים לכך ראש הישיבה ונכנס עמו לחדרו, וכאן ציפתה לו הפתעה, כאשר האורח גילה את שמו ושאל אותו אם הוא זכרהו מהתקופה שבה למדו יחד בסלובודקה, ומתברר שהיה זה אותו הבחור שבזמנו התבטא שיש מה ללמוד מהגויים, בעוד שהסבא דיבר על אודות מעלת קדושת ישראל, שאין מה ללמוד מהנכרים, והוא נשאר בדעתו שאע"פ כן יש מה ללמוד מנימוסי הגויים של ברלין.

     והנה, פשט האורח את מעיל חליפתו וראש הישיבה הבחין מיד שהוא קטוע יד. בהבחינו זאת סיפר לו האיש, כי את זאת "קיבל" מאנשי ברלין המנומסים, אשר התעללו בו קשות כשמסבבם עמדו אחרים וצחקו למשמע זעקות הכאב שלו מרוב ייסורים שסבל. על בשרי – אמר – למדתי פרק בנימוסי אנשי ברלין ימח שמם.

     אכן, אמר: "ראשית גויים עמלק ואחריתם עדי אובד", כאשר הכוונה היא, שבתחילה הם נראים כמנומסים, אבל אחריתם, כאשר בודקים אותם היטב, רואים שהם "עדי אובד", ואת זאת היה עלי ללמוד על בשרי, מה שהסבא זצ"ל ראה את אחריתם כבר מתחילתם.

     על כך סיפר לו אותו ראש הישיבה, כי הרבה שנים לפני השואה האיומה, ביקר הגאון רבי מרדכי אפשטיין זצ"ל בברלין, וראה שבאחד הפרדסים ישב גרמני שליטף ונישק את כלבו. עמד רבי משה מרדכי ואמר לתלמידיו בזה הלשון: "זובחי אדם עגלים ישקון" שבל נחשוב שאותם שמנשקים את העגלים והכלבים עושים זאת מפני שהם מרחמים על בעלי חיים, כי אנשים אלה – עוד יהיו "זובחי אדם". באומרו דברים אלה, לא הבינו אותו, אבל במרוצת השנים ראו עד כמה צדק בדבריו, שאותם מנומסים הנראים כרחמנים כלפי בעלי חיים, הם שזבחו מיליוני יהודים בצורות האכזריות ביותר שלא נשמעו כמותן בתולדות האנושות רחמנא ליצלן.


"מה טובו אהלך"  ("חוקי הנשים" לרבינו ה"בן איש חי'')

     מעשה באחד שהיו לו שני בנים והשיאם. לאחר מספר שנים באו אל אביהם, אמרו לו ': אבינו, ביתנו צר ואינו מספיק לנו . ' אמר להם ' : בניי היקרים, שותפי לעסקים יש לו שש כלות וחצרו קטנה מחצרנו , ומעולם לא שמעתי אותם מתלוננים כי צר להם המקום    ...

     'בין הדברים נכנס שותפו לחנות. שאלו ': ידידי, בחייך, חצרך הרי קטנה ואיך תספיק לשש כלות '   !? תפס השותף צינור גומי בידו, אמר לו ': אחוז את הצינור ונמדוד את אורכו . ' לאחר מכן אמר ' : תפוס חזק ומשוך אליך . 'והנה נעשה הצינור ארוך פי ארבע. המשיך ואמר ': כן הוא אצלנו, מבחוץ תראהו ,  קטן אך מבפנים אנו מותחים אותו ויספיק לנו .' תמה האיש ' : ביתך הרי בנוי מאבנים, ובמה תוכל להגדילו ' !? השיבו ': באהבה השרויה בין כלותי ובין בניי נמשוך אותו ויספיק לנו '!


"יזל מים מדליו" (כ''ד ז) (מפי  תלמידו הג'ר ר, שלמה מרדכי לנג " - דרכי שלמה)

     כאשר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי כתב את ספרו "חזון יחזקאל" על מסכת סנהדרין, היה זה בתקופה שאשתו הרבנית חלתה מאד. רבינו חשש שכיון שכתבו בזמן שהיו לו טרדות ודאגות ממחלתה, אולי כתב חידושים שאינם לאמיתה של תורה לפיכך , קודם הדפסתו רצה שגדולי תורה יעברו על חידושים , אלו ויאמרו לו אם הם ראויים לדפוס. על כן נתן את כתביו לגאונים הגדולים רבי יוסף דוב סולוביציק‘ רבי נחום פרצוביץ , רבי בצלאל זולטי רבי ברוך רוזנברג ורבי חיים ברים . כמובן שהם שיבחו את הספר .

     אולם "אעפ''כ הרב אברמסקי בענוותנותו, חשש מלהדפיס את ,ספרו עשה גורל הגר''א  בו עלה הפסוק "יזל מים מדליו."

     והנה הפלא ופלא - מילים אלו בגימטריא "חזון יחזקאל" = . 227 וראה בכך אות משמים שראוי להדפיס ספר זה !


 בלעם הרשע - קרקס אמיתי (כד,י) (אברהם לוי)

     מעוניין בסגולה בדוקה להצלחה בחינוך הילדים? תתפלא לשמוע, אבל יש דבר כזה!

      וַיִּחַר אַף בָּלָק... וַיֹּאמֶר... אֶל בִּלְעָם, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ... שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ, אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם... הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה'... וְעַתָּה... אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ... (במדבר כ"ד י' - י"ד).

     מי שמתעמק בפסוקים הללו ומנסה לשחזר את אותה הצגה היסטורית שכיכבו בה בלק ובלעם קבל עם ועולם - הצחוק אוחז בו בכל נימה ופינה, וברשות הרבים וברשות היחיד וברשות בעל הבית והמסובים והקוראים הנחמדים נשחזר מעט את אותה הצגה מפורסמת וננסה להביט בה מקרוב, מפני שגם זו תורה - וגם בזה יש הרבה מה לנתח ולהתעמק.

     ואם ישאל השואל: כיצד מותר לעשות צחוק מבלעם ובלק החמודים - ומה עם המוסריות והמילים היפות של כבוד האדם וכו', אזי נגלה לו שעל בלק ובלעם נאמר "שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ" (תהלים ג' ח') וכן נאמר עליהם "בַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי י"א י'), ומובא בחז"ל שאפילו בורא עולם שמח במפלת רשעים שהצרו לישראל והחטיאו אותם וגרמו להם למגפה (עיין סִפְרִי קרח פיסקא קי"ז). ואם ימשיך השואל ויקשה את השאלה המפורסמת מקריעת ים סוף ששם ראינו שה' אמר למלאכי השרת "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", אזי נציין באוזניו שהגמרא כבר שאלה את השאלה הזו - וגם הביאה עליה תרוץ, והצמא להבין את דבריה הקדושים מוזמן לעיין בה (סנהדרין ל"ט ע"ב) ואכמ"ל.

     ובכן, לפני בערך 3300 שנה אחז את ממלכת מואב המהוללה פחד וחלחלה וטראומה עצומה, עד שהם קצו בחייהם מעוצמת הפחד הנורא (כ"ב ג' רש"י). ומה הייתה סיבת הפחד? ניצחונם העל טבעי של עם ישראל מול המעצמות החזקות "סיחון ועוג" - גרם למואבים להבין שאין להם סיכוי לנצח במלחמה את עם ישראל, ומאותו רגע אחז אותם רעד ופחד עד אין קץ, והם שאלו את נפשם למות.אלא שהמואבים שכחו פרט קטן, ואם הם היו מתעמקים בו - הם לא היו נכנסים לפחד שווא. מהו אותו נתון?

1) כל העולם יודע שעם ישראל עדין אצילי ומתורבת המצווה על 'דרכי שלום'.

2) לפני שעם ישראל נלחמו בממלכת עוג וסיחון - הם הציעו להם "הסכם שלום" וקשרי מסחר, אלא שאותן מעצמות סירבו לעצתם ופתחו עליהם באש כבדה (כמבואר בפסוקים כ"א כ"א - ל"ה), ולא הייתה ברירה לעם ישראל - חוץ מלהתגונן ולהשיב מלחמה שערה.

     שורה תחתונה: ממלכת מואב היקרה, סניור בלק החמוד, דעו לכם שאם לא תתגרו בעם ישראל אין לכם סיבה לפחד מהם. אלא שהשכל לא פעל בראשם של המואבים והפחד הכה בהם וכילה את שלוותם, והם אף הסכימו להשפיל עצמם ולעשות "הסכם פיוס" עם אנשי מדיין אויביהם המושבעים (כ"ב ד' רש"י), ובקשו את עצת "חכם בלעם" המפורסם - המכשף הגדול - הקוסם האגדי - האיש הקדוש עם הכוחות העל טבעיים...

     ואל תגידו שבלעם לא היה אישיות נדירה עם מידות טרומיות. שהרי הוא היה הגבר היחיד שהצליח להתחתן עם אתון כמבואר בחז"ל (סנהדרין ק"ה ע"ב), ולמרות שהוא ואשתו דיברו בשתי שפות שונות - שהרי הוא דיבר בשפה המואבית ואשתו דיברה בשפת 'אִי-אַהּ', "התורה מעידה" שמעולם לא היו להם בעיות בשלום בית (כ"ב ל' ספורנו ואבן עזרא), חוץ מפעם אחת שבלעם התקוטט עם אשתו [האתון] והכה אותה במקל ואיים להוציאה להורג (כ"ב כ"ז - כ"ט). האם זה לא מעיד על נפשו הנדירה והכבירה של בלעם...

נ.ב. בתור מלתא דבדיחותא...

     אין לנו ספק שבלעם 'הקדוש' קיים את דברי חז"ל שאמרו "הנושא אישה ידקדק באחיה" (ב"ב ק"י ע"א), וכן שצריך החתן לבדוק אם המשודכת ראויה עבורו (צרור המור וישלח ד"ה ואמר ותצא דינה). ברור לנו שבלעם בדק לפני החתונה את מידותיהם הטרומיות של גיסיו [החמורים] לעתיד, וברור גם שלפני החתונה הוא בדק היטב את איכות נפשה של אשתו [האתון], והוא גילה שיש ביניהם התאמה מלאה כמו סיר ומכסה - ואף אנו מעידים שתכונותיו ותכונות אשתו זהות... אלא שמסקרן אותנו לדעת תשובות לחמשת השאלות המעניינות הבאות, בכדי להחכים עוד קצת:

1) באיזה גמ"ח בלעם מצא שמלת כלה שמתאימה לאשתו?

2) באיזו אצבע בדיוק הוא הבריג לה את הטבעת בחתונה, האם ברגל הקדמית או האחורית?

3) האם חברות של 'הכלה' באו לחתונה כדי לשמח אותה - ואם כן מה הם אכלו? קש ושיחים או פרגיות וְסִיכִים?

4) לאור דברי חז"ל שגילו לנו שרוב הילדים דומים לאחי האם (ב"ב ק"י ע"א), מעניין מאוד לדעת 'למי דמו הילדים'?

5) האם רק בלעם קיבל קהל ובירך אנשים - או שגם אשתו נהגה כך...

     ובכן, אנשי מואב ומדיין התקשרו למזכירה של בלעם והזמינו תור, היום הנכסף הגיע והם התכנסו בחדר המתנה בקליניקה המפוארת של בלעם והמתינו שהוד מלכותו ירום הודו יתפנה אליהם, וכעבור זמן מה 'אשתו' המזכירה יוצאת ומקשקשת עם הזנב ומאותת להם שהם מוזמנים להיכנס.

     המשלחת נכנסת ביראת כבוד ופורסת את הקלפים ומציגה את הבעיה, אך להפתעת כולם, במקום שבלעם ישלוף פתרון מקצועי - הוא נהיה אדום וסגול וחיוור וכחול, העוצמה והאבירות שלו נמחקו והוא החל לגמגם ולהסביר ללקוחותיו שהעסק לא פשוט מפני שהם רוצים שהוא ילך ראש בראש עם בניו של מלך העולם, וא-לוקים נגלה אליו בחלום הלילה ואסר עליו לטפל בתיק הזה.

     המשלחת חזרה לבלק והודיעה שבלעם מסרב לעזור, בלק שלח נבחרת יותר משובחת, הנבחרת הגיע לבלק והבטיחה שבלק מוכן לשלם ביד רחבה, אך בלעם אמר להם את המילים הבאות: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה'...".

     נ.ב. הבנתם כמה כסף בלעם ציפה לקבל על התיק הזה? בית ענק כמו של בלק מלך מואב - מלא כסף וזהב, ואין ספק שהוא יכל לקבל זאת תמורת עצתו. מפני שהפחד העביר את אנשי מואב על דעתם והם כבר קצו בחייהם כנ"ל, וברור שהם ישלמו כל סכום כדי לפתור את צרתם. אלא שא-לוקים אסר על בלעם להיכנס לתיק הזה, וממילא בלעם לא יכל להגיש עזרה ולזכות בממון כל כך עצום. האם ניתן לעכל את גודל צערו של בלעם?

     לא נאריך בתיאור הפרטים ונציין רק שבסוף א-לוקים אישר לבלעם "ללכת", אך א-לוקים הודיע לו "שהדיבור" לא יהיה בשליטתו ומהפה שלו יצאו אך ורק מילים שא-לוקים יחליט עליהם (באותו זמן ניטל מבלעם 'כוח הבחירה' בעניין הדיבור).

     בלעם משלים עם הגזירה ויוצא לדרך, האומה המואבית פרסה לכבודו שטיח אדום, הסבתות עשו קולולולוש ארוך לכבוד המעמד, וכל התושבים המתינו ביראת כבוד למוצא פיו הקדוש. אלא שא-לוקים עשה מבלעם קרקס ענק וכאשר בלעם בא לקלל את ישראל יצאו מפיו ברכות נפלאות, וגם כאשר הוא ניסה להפעיל את הכוח הסודי שלו ולנצל את "הרגע הנסתר" שיש ביום שמה שאומרים בו מתקיים, א-לוקים "שינה את הזמנים" ובלבל את בלעם (כ"ג ח' רש"י), ומנע ממנו להזיק לישראל. באותו רגע שהתברר לבלעם שידיו כבולות והוא נטול כוחות ועוצמות ואנרגיות, הבושה הרסה אותו והוא הפך לשבר כלי, ואף בלק לא טמן ידו בצלחת - וגם הוא התעלל בבלעם ועשה לו "מסע השפלה ציבורי", ואמר לו לפני כל האומה: עַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ, אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד.

     הבנת סניור בלעם? כנראה שאתה מאוס על ה' ומשום כך הוא מונע ממך לתת עצות ולקבל כבוד, ומכיוון שכך אתה מאוס גם עלינו, ואני מבקש ממך בשם כל האומה שתברח מפה! היש עלבון גדול יותר מהמילים הפוצעות הללו?

     כאן תם הקרקס הגדול של המואבים [שפחדו סתם - כפי שהסברנו מקודם], והבדיחה הגדולה שא-לוקים עשה מבלעם - על זה שהוא ניסה להזיק לבניו היקרים.

אלא שלפני שבלעם ברח הוא נתן לבלק עצה ארסית והרסנית שפעלה כהוגן וגרמה לעם ישראל דרדור חמור והובילה רבים מהם עד לכפירה בתורה הקדושה, וחובתנו להרחיב בדברים הללו וללבן אותם כהלכה, כדי שאף אנו לא ניפול במלכודת הזו, ששייכת גם בדורנו. ומכיוון שהדברים הובאו בגמרא בהרחבה (סנהדרין ק"ו ע"א), משום כך נצטט את הגמרא מילה במילה - בתוספת ביאור וניתוח המתאימים לשפתנו ולדורנו, כדי לעמוד על דקות הדברים ושורשיהן:

* אמר להם - בלעם לאומה המואבית.

* א-לוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן - מואבים יקרים, תפנימו שתי נקודות יסודיות: 1) יש דבר השנוא על א-לוקים מאוד, ושמו "זימה", ופגם בטהרה ובקדושה. 2) לעם ישראל יש נקודת חולשה, ויש להם תאווה לבגדי פשתן.

* בוא ואשיאך עצה - איך להפעיל את שתי הנקודות הללו ועל ידי זה לעורר על עם ישראל קטרוג גדול, ולהביא עליהם צרות נוראות חלילה.

* עשה להן קלעים והושיב בהן פרוצות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן - 1) תקים בשוק "חנות כלי פשתן". 2) בתוך החנות תעסיק מוכרת צעירה מבנות מואב. 3) מחוץ לחנות תעמיד מוכרת זקנה.

-----------------------------

     כעת ננתח לעומק את מסלול הנפילה של עם ישראל, ונגלה שמדובר במסלול שעל פניו אין בו שום איסור!

-----------------------------

* ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק - ובאמת למה לא לצאת לשוק ולקניון של מואב 'סתם', לצאת 'בתור טיול', וכי יש בזה איסור?

* אומרת לו הזקנה, אי אתה מבקש כלי פשתן? היהודי מגיע לשוק והזקנה צדה אותו בשפה חלקלקה ומציע לו "בגדי פשתן במבצע". ובאמת מדוע שלא יענה להצעה הקוסמת? וכי יש בזה איסור?

* זקנה אומרת לו בשווה, וילדה אומרת לו בפחות - הזקנה מציע מחיר טוב השווה לכל נפש, ובאותו רגע יוצאת מתוך החנות מוכרת צעירה ומציעה מחיר יותר זול. ובאמת למה לא לקנות מהצעירה ולחסוך? וכי יש בזה איסור?

* שתים ושלש פעמים - הסיפור חזר על עצמו, היהודי טייל בשוק, הזקנה הציעה לו לקנות בגדי פשתן, הצעירה עשתה לו הנחה ונתנו לו 'שירות עם חיוך', וכי יש בזה איסור?

* ואחר כך אומרת לו 'הרי אתה כבן בית' - אט אט נוצר קשר וכימייה בין המוכרת הצעירה והוא הרגיש שם 'בן בית' רצוי ואהוב. וכי יש בזה איסור?

* שב ברור לעצמך - המוכרת האדיבה פתחה לו 'כרטיס חבר מועדון' ועשתה לו הנחות ומבצעים וחילקה לו מתנות ושוברים בגין קניותיו. וכי יש בזה איסור?

* וכלים של יין עמוני מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין של נכרים, אמרה לו "רצונך שתשתה כוס של יין"? יום אחד הוא נכנס לחנות והמוכרת מודיעה לו שהוא זכה בהגרלה מתוך כלל הלקוחות - ולשם כך היא מפתיעה אותו עם כוס יין משובח, יין בהכשר הרב הראשי של 'קהילת פורטוריקו'. וכי יש בזה איסור?

* כיון ששתה, בער בו - כן כן, 'היין' כשר... 'המבצעים' הם גלאט... 'בהנחה הגדולה' אין בעיה הלכתית... כרטיס 'חבר מועדון לקוחות' אינו דבר טרף... אבל כל העסק הזה הקרין עליו טומאה ושרף את רגשותיו הטהורים וחלחל בו כארס של עכנאי ופיתח אצלו בו תאווה לעבירה, עד שיום אחד נוצר מצב ש...

* אמר לה 'השמיעי לי' - הטומאה חדרה בו והוא הסכים לחטוא עם המוכרת הגויה, ולא רק שהוא הסכים לחטוא עימה, אלא הוא אף יזם את החטא בעצמו (כמו שרואים מלשון הגמרא שהוא פונה אליה ולא היא אליו).

* הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו עבוד לזה - המוכרת ניצלה את רגע החולשה של אותו יהודי, וביקשה ממנו לעבוד עבודה זרה!

* אמר לה 'הלא יהודי אני' - גברת יקרה... איך את מעיזה לדרוש ממני לעבוד עבודה זרה, הרי אני "יהודי מיוחד", עם כל האביזרים הקדושים, חליפה ארוכה וכיפה עמוקה - זקן ענק ושפם חזק - פאות לתפארת וכרס מכובדת, אני גם בנם של קדושים ונין של הגולם מפראג, יש אנשים שאפילו תולים את תמונתי בסלון ומצדיעים לעברה כל בוקר... גברת יקרה, איני יכול לקיים את בקשתך ולעבוד לפעור, מפני ש... יש בזה איסור!!!

* אמרה לו 'ומה אכפת לך', כלום מבקשים ממך אלא פיעור - המוכרת המרשעת לא הרפתה ממנו והסבירה לו שלא מדובר במעשה אסור - אלא בסך הכל היא רוצה שיעשה איזה מעשה מטופש [להטריז מול הפעור] ובעצם מדובר 'באמונה טפילה' ולא אסורה.

בחן היהודי את דברי אותה מרשעת ובסוף הסכים לעשות את רצונה [ולהטריז מול הפעור]. וכי יש בזה איסור?

* והוא אינו יודע שעבודתה בכך - אותו יהודי לא ידע שהמעשה שעשה נקרא עבודה זרה לכל דבר, ובעצם הוא מרד באלוקים וחטא חטא חמור.

* ולא עוד אלא שאיני מַנִחתך עד שתכפור בתורת משה רבך - לאחר שהיהודי נכנע לדרישת המוכרת ועבד לפעור, פנתה אליו המוכרת המרשעת וביקשה ממנו לכפור בתורה.

     וכאן הבן עומד ותמהה ושאלה אדירה עולה וממריאה מראשו אל לב השמים, שאלה שהיא מעל השכל וההיגיון: מוכרת מרשעת! איך את מעיזה להציע לו לכפור בתורת משה? וכי שכחת שלפני שתי דקות הוא הצהיר באוזנייך את המילים הקדושות 'הלא יהודי אני' והוא מִאֵן לעבוד עבודה זרה? אם כן איך את מעיזה ללכת על כל הקופה ולבקש ממנו לכפור בכל התורה?

     ומה שעוד יותר קשה, זה שהיהודי באמת נכנע לה וכפר בתורה ובסוף אף נכשל עימה בעבירה, כפי שרואים בפסוק שהגמרא מביאה שם בהמשך. וכיצד באמת נוצר אצלו מהפך כזה חד ודרדור כל כך קיצוני?

     התשובה על כך מאוד נוקבת: לאחר שהיהודי נכשל בעבודה זרה ועבד לפעור בלי לדעת שזה אסור, נשמתו נשחקה וטהרתו נפגעה וקדושתו הצטננה, וכיון שכך, הוא כבר היה מסוגל לכפור בכל התורה ברגע אחד.

     נ.ב. עיין במעשה הנורא של "הקדמת הגאולה" שהיה עִם הצדיק הענק המקובל האלוקי רבי יוסף דילה ריינה, יהודי רם ונשגב שדיבר עם מלאכי עליון ואפילו אליהו הנביא נגלה לו, יהודי קדוש זה נלחם בשטן וניסה להחיש את ביאת המשיח - וכמעט שהצליח, אך ברגע האחרון השטן הכשילו בעבודה זרה בלא ידיעתו [על ידי נתינת קטורת להרחה לס"מ] וסופו שהמיר דתו ויצא לתרבות רעה והשתמש 'בקבלה מעשית' כדי להביא אליו את נשות המלכים ולחטוא עימן ונטרד מהעולם וחזר בגלגול של כלב, ורבי חיים ויטאל כתב שרבו האר"י הקדוש ראה את אותו כלב שבו היה מגולגל רבי יוסף דילה ריינה.

     הנה שוב פעם אנו רואים שעבודה זרה שנכשל בה יהודי שלא מידיעתו, גרמה לו להצטנן בכל יהדותו והובילה אותו למעידה רוחנית ומרידה קיצונית. ומשום חומרת העניין, מצווים אנו להתרחק מעבודה זרה "ואביזריהו" כרחוק מזרח ממערב ואף יותר מכך, ואפילו במחיר של מסרות נפש, ואת החומרה הזו אנו מוצאים גם בנושא הפריצות "ואביזריהו", וגם עליהם נאמר "יהרג ואל יעבור". עד כאן מבארת הגמרא את עצת בלעם, ולסיום היא מתמצתת את ההיסטוריה הזו עם ציטוט הפסוק הבא (מהושע ט' י').

1) רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר, שבהתחלה נכשלו בפעור וחטאו בעבודה זרה.

2) וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת, נפלו בחטא עם המוכרת המואבית.

3) וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים, סופם שנהיו משוקצים ושנואים בעיני הבורא. ובאיזו עוצמה...

4) כְּאָהֳבָם! כפי אותה אהבה עזה שאהב הבורא את עם ישראל, אהבת נפש מלאה ומוחלטת שהייתה בתוקף מלא אפילו בזמן שהם חטאו - כפי שנאמר הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם... יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים ...כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד (ירמיהו ל"א י"ט ומלבי"ם שם), תיקחו את כל העוצמה הזו ותהפכו אותה 180 מעלות "מאהבה לשנאה", ותבינו כמה היהודי הזה הפך להיות משוקץ ונתעב בעיני ה' (מצודת דוד הושע ט' י').

     אלא ששתי שאלות אדירות עולות וממריאות בראשו של כל המעמיק בדברים הללו.

א) מדוע אותם חוטאים קיבלו את התואר "משוקצים ומתועבים ושנואים", והרי לכל אורך הדרך הם נזהרו שלא עשו שום איסור ומה הם אשמים שבלעם הכין להם מלכודת?

ב) כיצד הצליח בלעם לתפור תוכנת כל כך מוצלחת - ואיזו נקודת חולשה בדיוק הוא ניצל אצל עם ישראל?

     התשובה לשאלות הללו היא אחת: אמת, לאורך כל הדרך אותם חוטאים נזהרו מלעשות איסורים ועבירות. אבל מצד שני, הם הקלו ראש 'בהשקפה הטהורה והצרופה' ואת הנקודה העדינה הזו בלעם ידע לנצל, ובעצם זו התביעה שהייתה עליהם.

1) אם אותם יהודים היו מהדרים 'בטהרה וקדושה' ללא עיגול פינות והיו שומרים מרחק מהמוכרת המואבית ולא מפתחים אתה שיחה מיותרת - ועושים גבול ברור והפרדה מלאה בין "קניות נחוצות" לגילוי חיבה וקירוב דעות, מתוך הבנה שיש 'בת מואב פרוצה' ויש 'בן תורה טהור' ולעולם אין למזג ולזגזג בין שתי הדברים הללו אפילו לא כחוט השערה, לא הייתה מתפתחת ביניהם קירבה של "בן בית" והמוכרת לא הייתה מעיזה להציע לאותו קליינט לשתות יין, וגם אם היא הייתה מציעה לו - הוא לא היה מסוגל לשתות את זה, משום שכל תינוק מבין שזה מביא לקירוב דעות ועלול להסתיים בחטא (כנפסק ביו"ד קכ"ג א' עי"ש בש"ך ובט"ז)].

2) אם אותם קליינטים היו מהדרים במצווה של "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו' ה'), כל פסל ובובה של עבודה זרה היו שנואים ומתועבים בעיניהם והם לא היו מסוגלים להתפשר בנקודה הזו ולשתף פעולה עם הפעור המאוס ולעשות לכבודו אפילו דברים שאינם מכונים 'עבודה זרה', ולמען חידוד ההבנה נציין שכל ניצול שואה לא מסוגל לקחת מידיו של היטלר ימ"ש "סוכריה" - אפילו שאין בזה איסור, ויש ניצולי שואה שעד היום לא מסוגלים לקנות מוצרים שנוצרו בגרמניה - אפילו שאין בזה איסור, מפני שהשואה הארורה גרמה להם לסלוד מהיטלר ומתנותיו וסוכריותיו - והמצפון שלהם לא יכול להתחבר לתוצרת הגרמנית ללא קשר "לאסור ומותר", פשוט זה הפך אצלם לטבע שני ולא שייך לשנות אותם בנקודה הזו.

     אם יהיה לאדם כזה רגש סלידה מעבודה זרה ופריצות, אזי הוא לא יתרחק רק מעבירה גמורה אלא גם "מאוִירה של עבירה" מה שנקרא היום "מתירנות", וממילא הוא ינצל מכל מכשול ונחשול.

     המסר העולה מכאן חד וברור כראש הגפרור ולא ניתן להסיר ולהסתיר ממנו אפילו גרגר ופירור, ולמרות שלא לכולם יש את הזכות [והרצון] להבין אותו, נסכם אותו במילים ברורות עבור אותם יהודים טהורים האוהבים את ה' בכל ליבם ומעוניינים להכיר את האמת המושלמת ולאמץ אותה הלכה למעשה, כפי כוחם.

     מי שאוהב את ה' באמת - לא בודק רק "מה אסור ומה מותר", אלא הוא שומר על דקדוק הקדושה וטהרת ההשקפה ומחפש את השלמות בעבודת ה', ומי שחי כך מלווה אותו סייעתא דשמיא מופלגת כפי שאנו רואים בסוף הפרשה אצל פינחס שהיה קנאי לה' ונעשו לו 12 ניסים מעל הטבע במעשה זמרי וכזבי (פרוט הניסים נמצא בתרגום יונתן כ"ה ח'). אך מי שאין לו רצון להשקיע למען ה' - ולקיים גם את המצווה שנקראת "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ' ע"א), סופו שנכשל בחמורי חמורות כפי שראינו כאן, ואת הסוד הזה בלעם ידע ובנקודה הזו הוא תפס את עם ישראל.

     והיום... לצערנו ולבושתנו עצת בלעם עדיין תוססת בקרבנו ותופסת אותנו בנקודה הזו, עד שהגיע מצב שצריך "לתקן תקנות" ולהודיע שבגדים צמודים וחצאית קצרה וכו' זה תחום של בנות מואב ולא בנות ישראל, ולמרות זאת עדיין יש נשים ונערות שהבגדים שלהן לא נקראים צנועים לפי ההלכה, הן לובשות צר וקצר ופתוח ושסוע וצמוד ושקוף... בגדים שבכדי להתיר אותם צריך לסובב הרבה את האצבע ולהשתמש במונחים תלמודיים כמו "רובו ככולו" [חולצה פתוחה]... "לבוד" [חולצה המסתיימת מעל החצאית]... "גוד אסיק" [גרב שמסתיימת בגובה הנעל]... "גוד אחית" [חצאית קצרה]... "מקום פטור" [בגדים שקופים]... "חד בתרי בטל" [ללכת בפריצות גמורה]... הנשים הללו מנצלות כל פרצה אפשרית בתחום הצניעות והן לא מוכנות להתאמץ קצת מעבר [לדעתם זה מעבר, אך לפי ההלכה מדובר באיסורי תורה ולא בחומרות, דברים שמכונים "יהרג ואל יעבור"], ונשים אלו שוכחות שצורת חיים שמבוססת על "מינימום טהרה וקדושה ללא עקרונות ודקדוק הלכתי מלא" - זו בעצם הנקודה שבלעם הרשע הפיל בה רבים מישראל.

     נציין רק שהדברים הללו תקפים על כל גזרות חכמנו ומנהיגי הדור, בין אם הם מובנים לנו ובן אם לא, כמו הפלאפון הכשר והאינטרנט החסום "כהלכה", ההפרדה המוחלטת באירועים - כולל בר נפרד וכו'... שהעובר עליהם הרי הוא נכשל "באביזריהו" של גילוי עריות, כפי שהכריזו כל גדולי זמננו, ומי שלא זוכה להבין זאת זה לא בגלל שהרבנים טועים חלילה - אלא כנראה שחסר מעט בקדושה הצרופה ובהשקפה הטהורה. ואין ספק שהשומע לקריאתם של גדולי ישראל ומחזק את עצמו בתקנותיהם, הרי הוא מוסיף הידור "בטהרה וקדושה" ומקיים כל רגע שתי מצוות יקרות 1) וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... 2) לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים י"ז י"א) ואשרי חלקו בזה ובבא, וכאן נבחן האדם האם הוא כפוף לתורה וחכמיה או לא.

     לקראת סיום נזכיר שאישה המהדרת בצניעותה מלווה אותה סייעתא דשמיא מופלגת והיא זוכה להצלחה מסחררת בחינוך הילדים כפי שראינו אצל קמחית שכל בניה זכו להיות כוהנים גדולים בשכר צניעותה המושלמת (יומא מ"ז ע"א), וכמותה נהגה אימא של החזון איש - וברוך ה' גם היא הצליחה להעמיד סוללה של גדולי ישראל ועמודי עולם, וכבר לימדונו חכמנו "שמכלל הן שומע לאו" (רש"י שמות כ' י"א), להודיעך שאיכות חינוך הילדים תלויה בצניעות האישה. אם האישה מהדרת בזה, בניה יהיו קדושים וחינוכם יהא מהודר. ואם לא... מהיום, במקום לחפש סגולות חיצוניות ולהזמין ברכות וישועות אצל קוראים בקפה ומעיינים בתה ומערבבים בקקאו ועושים קולות של מיאהו... נתחזק בטהרה וקדושה וצביון ההשקפה, נדבק באהבת ה' ונחפש לעשות לפניו נחת רוח מושלמת, נסלוד מכל מה שנודף ממנו ריח של 'חוסר קדושה וטהרה' ולא נתעניין רק במה שאסור [שהרי יש גם רמה שנקראת 'נבל ברשות התורה'], ובעזרת ה' גם אנו נזכה "לסגולה הבדוקה" ולהצלחה בחינוך הילדים. ומי לא זקוק היום לסגולה הזו?

 

 אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ד׳ מכבוד (כד, יא).

     בתו של הגאון רבי ישעי׳ ברלין ז״ל, רבה של ברסלוי, הרבנית והחכמנה מרת 'קרינדל׳ היתה אשתו של הגאון בעל שו״ת ״זכרון יוסף״, והוא מביא כמה פעמים דברי תורה מאת בת־זוגו זאת. והרב חיד״א ז״ל מזכיר אותה בספרו ״שם הגדולים״) ח״א, ערך רבנית( והוא כותב "הרב ״זכרון יוסף״ בדרושים, הביא פשטים ופירש מן האישה הרבנית".

     ומספרים (הובא בויקהל משה), כי הרב חיד״א התאכסן פעם בבית הרב, אשר חלק לו כבוד מלוא חפנים, גם הרבנית מרת קרינדל קבלה אותו בסבר פנים יפות. והנה קרא מקרה, שהיה קשה למצוא באותו ערב שבת דגים לצרכי הסעודה, ורק בהשתדלות מרובה הצליחה הרבנית להשיג דג אחד גדול, ששלמה בעדו עשרה זהובים. שמע הרב חיד״א ואמר שלפי דעתו זהו חילול השם, לשלם מחיר כזה בעד דג אחד.

     ביום שבת, לאחר התפילה באו רבים מנכבדי העיר לקבל את פני החכם הירושלמי, והרבנית כיבדה אותם בקידושא רבא וגם נתנה לפניהם מטעמים שעשתה מן הכבד שמצאה במעי הדג, ולהרב חיד״א לא נתנה כלום מן המטעמים האלה. תמה הרב חיד״א ושאל אותה! הלא כל ההכנות האלו לא נעשו אלא לכבודי, ומדוע לא תיתן הרבנית גם לי לטעום מן המטעמים האלה? במקום שיש חילול השם — החזירה הרבנית — אין חולקין ׳״כבד״ לרב...


"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל"

     ראה בלעם שעושים בני ישראל את מחייתם בעולם הזה עראי כאוהל שאין זה מקום קבע של מגורים.

     מסופר שבא אורח לביתו של החפץ חיים, תייר מארץ רחוקה, שהתבונן סביבו והבחין בפשטות שמאפיינת את הבית. בבית היו רק דברים הכרחיים ביותר. הביע האורח תמיהתו על כך באוזנו של החפץ חיים זצ"ל. השיב לו החפץ חיים בתמיהה "וכי היכן רהיטיך? השיב לו האורח: אמנם אני גר בארץ רחוקה וכאן אני מתגורר באופן זמני במלון ויש לי רק ריהוט הכרחי בלבד אך בביתי בארץ הרחוקה יש לי רהיטים רבים ומפוארים. נענה החפץ חיים ואמר לו: אכן, גם אני נוהג כמוך. בעולם הזה אני מרגיש את עצמי עובר אורח. ומקום מגורי בעולם הבא שם אקבע את ביתי על כן לא ראיתי לנכון למלא את ביתי בריהוט מפואר. כל מה שאני משתדל כל ימי הוא לרכוש רק אוצרות נצח בעבודת ה‘ יתברך כדי להיכנס לטרקלין שהוא עולם הבא.


"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" (פניני בית לוי גליון 287)

     בפרשתנו, מתפעל בלעם מבתיהם של עם ישראל, עד שמכריז ואומר ”מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל“. ומפרש רש“י שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה. נבואה זו מלמדת אותנו מהו ”בית טוב“. בית טוב אינו מקום של פאר והדר המנקר לבאים אליו את העיניים, אלא להפך זהו בית שאנשיו אינם מסתכלים מה הולך אצל השני, וכל אחד מסתכל בצלחת שלו בלבד ושמח ומאושר בביתו שלו.

     ידוע מה שאמר שלמה המלך בקהלת (ד, ד) ”וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו“, החידוש הוא שכל העמל וכל כשרון המעשה נובע מקנאת איש מרעהו, חלק גדול מהתאווה והרצון בא מקנאה ממה שיש לשני ומחשבה מדוע אין לי כמוהו, לכן כשראה בלעם בנבואה את בתיהם של עם ישראל, התפעל על הכח הנשגב הזה, ואמר ”מה טובו אהליך יעקב“, כיצד זכיתם להגיע למדרגה כזו שעמלכם וכשרון המעשה הוא אמיתי ישר ונכון.

     והתשובה לכך מרומזת בדברי הפסוק שאמר ”מה טובו“, ללמדך שמדה זו באה מכח התורה, ואין טוב אלא תורה ורק על ידה זוכים לבטל כל מיני קנאה ושנאה ותחרות, כי בית שמתמלא מאור התורה, יש בו את הטוב והמאור שבמעלות, ולא חסרים בו דברים אחרים.

     מעשה בבתו של הח“ח אשר קיבלה לקראת נישואיה סידור יקר מהחתן. מספר שבועות לאחר הנישואין, הבחין ה“חפץ חיים“ כי בתו עומדת ומתפללת בהתרגשות, כשהיא אוחזת בידיה סידור חדש. כאשר סיימה את תפלתה, פנה אליה אביה הדגול כשפניו עוטות תמיהה ושאלה, כיצד התגלגל לידיה סידור חדש זה, שערכו יקר מאוד. השיבה לו כך מקובל לתת לכלה. לא היה לבו נוח עם דברים אלה ודיבר על לבה שכאשת ת“ח עליה להסתפק במועט. לבסוף ביקש להשתתף עמה במחיר עלות הסידור ושילם לה חלק ממחירו ומפעם לפעם היה בא להשתמש בו כדי ללמדה שאין לבזבז זמן וכסף על דברים של מה בכך שרואים אצל אחרים, וכך זכתה לבנות משפחה של ת“ח מרביצי תורה שמפארים את עם ישראל.


"מה טובו אהלך'' ("שני חיי שרה")

      מה טובו – זה בית !

     הייתה זו תקופה בה עמד אחד מבני המשפחה בעונת השידוכים . הרבנית חנה רבקה גריינימן נשלחה על ידי בעלה הגאון רבי שמריהו, שכבר חלה באותה תקופה, לתהות על טיבה של משפחה מסוימת, אשר בתה הוצעה להם .מאחר שאותה משפחה התגוררה באזור מרוחק בו לא היו להם מכרים, לא צלח בידה לעמוד על טיב המשפחה מנקודת ראותם של שכנים וידידים, על כן ביקרה בביתם על מנת לנסות ולדלות ככל אשר תשיג על טיב המשפחה ואופייה. אך דא עקא, הרבה לא הצליחה להסיק מאותו ביקור . הודיעה הרבנית לרבי שמריהו באכזבה כי מלבד הרושם הנחמד והחיובי ממנו התרשמה, לא הצליחה לשלות פרטים נוספים .

     לשאלתו מה בכל זאת הצליחה לראות בבית, ענתה כי סבתם המבוגרת מתגוררת בביתם '. אם כן - מאמציך השיגו את המטרה . 'אמר רבי שמריהו' בית כזה בו הסבתא המבוגרת היא חלק מהנוף המשפחתי ומתגוררת בביתם, מעיד כי מדובר במשפחה בעלת ערך וייחודית, מבחינתנו התשובה היא חיובית' !

     כך השידוך יצא לפועל!

     בבית הוריה הגדולים למדה הרבנית שרה שקוביצקי , אותה אישה גדולה לגמול חסד לא רק כשנזדמן , אלא ממש לרדוף אחר החסד! עם השנים , כשאירחה בביתה כל דכפין, ולפעמים בדוחק רב מאד , חקקה בלב ילדיה את הסיפור על סבתה הצדקת מרת צביה גריינימן : "באחת הפעמים, כשרבו האורחים בביתו של הגאון רבי שמואל גריינימן טרחה הרבנית מרת צביה לסדר מקומות שינה עבור כולם, בהיותה נותנת לב לכל צרכם ואז הבחינה שלא נותרה פיסת מקום אפילו לא קטן ביותר כגודל מיטת ילד, להשכיב את שמריהו בנה בכורה .

     מצאה תושייה, והכינה מצע לבנה הרך במקום היחיד שלא היה תפוס , בחדר האמבטיה . .. שם לן הילד כל אותו הלילה . "

     וכשהיינו אנו, ילדיה מעירים על הצפיפות שגורמים האורחים הרבים - הזכירה לנו שוב ושוב את הסיפור שזרם בעורקיה בסיימה: "סבא גריינימן ישן באמבטיה!" מיד הרגשנו כי הפינה שלנו מרווחת בהרבה ...

     בהקשר דומה הגדירה אמה הרבנית חנה רבקה את ביתה הפתוח " : הקירות של הבית שלנו מיוחדים - הם נמתחים לפי כמות האורחים שמגיעים "


”מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל“ (כד, ה) (סוף מעשה במחשבה תחילה גיליון 84)

     כתב על כך רש“י: ”מה טובו אהליך - על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה“.

     ידוע ומפורסם היה הרה“ק בעל ”דברי חיים“ מצאנז בעבודת הצדקה שלו, שהיה עושה בעצמו ומעשה אחרים למען צדקה בהתמסרות נפלאה וגדולה.

     באחת הפעמים בהן כינס ה“דברי חיים“ מספר גבירים למטרת צדקה מסוימת, עבר מאחד לשני ותבע מכל אחד לתת סכום מסוים לפי מה שאמדו. כאשר הגיע לגביר פלוני מתוך היושבים שם ואמר לו שעליו לתת סכום כזה וכזה, נענה הגביר ואמר שאין זה הוגן: ”הן חברי הידוע ומפורסם בעושרו יותר ממני“, נימק העשיר את טענתו, ”נתבע על ידי הצדיק לתרום סכום פחות ממה שדורש הצדיק ממני. אם כן, בדין הוא שאני אתן ביחס למה שהוא נתן ולא מעבר לכך“.

ענה לו ה“דברים חיים“: כשרש“י פירש שבלעם ראה שאין ”פתחיהם“ מכוונים זה כנגד זה, הוא התכוון לכך שהצדקה נקראת ”פתח“, על שם הכתוב ”ּפָתֹחַ תפתח את ידך לו“. והשבח בכך לישראל קדושים, שאינם מסתכלים לבדוק כמה נתן פלוני וכמה ייתן אלמוני ולפי נתינתם כך ייתנו אף הם. אלא כל אחד מסתכל לפי ממונו ולפי רוחב ליבו ומעניק ככל שיכול.


"כי עז גבול בני עמון"

     נשאלת השאלה מה עז בגבול שלהם?! כיון שה' אמר "וקרבת אל בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם". ממילא הגבול שלהם עז.

     משל למה הדבר דומה:

      לאחד שמעשן קבוע. כל האזהרות של משרד הבריאות לא מזיזות לו. רק מגיעה השבת הוא מפסיק. מה קרה? ה' אמר- הגבול שה' שם הוא עז מאוד...

     כן הוא הנמשל: גבול מואב לא היה עז=חוזק, אלא ה' אסר זאת אז זה חזק ועז מאוד.

סיפור יפה: אישה שהייתה בעיצומה של דיאטה העבירה עוגות גבינה לבית הכנסת לחג שבועות. באמצע הדרך תקף אותה רצון עז לאכול מן העוגות. היא התקשרה לדיאטנית ואמרה שאיננה יכולה להתאפק. הדיאטנית אמרה לה: יש לי עצה טובה בשבילך, תזכרי שמי שעושה בסתר (אוכל בסתר) נפרעים ממנו בגלוי, כולם יראו את זה עלייך בגלוי... לאחר שבוע הגיעה האישה לקבוצת התמיכה, נשקלה, והנה ירדה במשקל.

     הדיאטנית אמרה לה: אני רואה שהעצה שנתתי לך עזרה. איזה עזרה, השיבה בביטול, עם העצה הזו הייתי מחסלת את כל העוגות ברכב. אז מה עשית? שאלה הדיאטנית, והיא אמרה לה: חזרתי הביתה, פתחתי את המקרר, לקחתי חתיכה קטנה של עוף, בירכתי ואכלתי. וב-6 שעות הבאות הייתי בטוחה שאני מסודרת... עז גבול בני עמון- ה' חיזק אותו.


המכונה המהירה (הרב יחזקאל שובקס)

     זה היה בצהרי יום חמישי. השעה הלחוצה ביותר ב"דפוס המיטב". גדי - מנהל הדפוס התרוצץ סמוק ומיוזע ממכונה למכונה, מוודא שהכל מתנהל כראוי. בפתח החנות ניצבו כמה לקוחות שכמעט איבדו כבר את סבלנותם. הסיפור הזה חוזר על עצמו מדי שבוע. הם מוציאים לאור גיליון שבועי המופץ באלפי עותקים בבתי כנסת בעיר ומחוצה לה. לבקשתו של גדי שלחו את החומר מספיק מוקדם, אבל התירוצים - המוצדקים יש לציין - חוזרים על עצמם בריטואל קבוע. "העובד שלי היה חולה", "הייתה לנו הפסקת חשמל כל אחר הצהריים", "וירוס חריף תקף את המחשבים", והרשימה ארוכה. גדי נבוך עד מאוד מנוכחותם, פיזר התנצלויות, והשתדל בכל מאודו לרצותם, בטרם יעזבוהו לטובת מתחרהו בצד השני של הרחוב.

     ואז הוא הופיע בדלת. אדם תמיר, לבוש בקפידה, מחויט היטב, תיק עסקים מכובד בידו. "מי כאן בעל הבית?" - זרק שאלה לחלל הדפוס. מרחוק הציג גדי את עצמו. "אני בעל הבית". "מתי נוכל לשבת ברוגע ולדבר?" - שאל האיש. "עכשיו לא!" - הייתה התשובה נחרצת. "ברור" - השיב האיש. הם קבוע ליום ראשון בבוקר.

     "אתה נראה לי סוכן מכירות" - נענה גדי כבר בתחילת הפגישה, תוך שאינו מסתיר את הסתייגותו מאנשים מסוגו. לאחר שעה של דיבורים השתכנע גדי שהפעם באמת מדובר במשהו לטובתו. מתברר שהסוכן עשה עבודה טובה. הוא נעמד כאן כמה פעמים בשעות הלחץ וצפה במה שמתחולל בתוך הדפוס, והוא הגיע עם בשורה. "גדי, בשביל מה כל ההתרוצצויות האלו?" - שאל הסוכן רטורית. אני רואה אותך רץ מהמחשב כדי להוציא לוחות, משם למכונת ההדפסה, משם למכונת הקיפולים, ומשם למכונת ההדוקים. אני מוכר לך מכונה שיש בה הכל. אתה נותן פקודה במחשב, ותוך כמה שניות היא מתחילה לפלוט גיליונות מקופלים ומהודקים. בתוך שעה יש לך עשרת אלפים עותקים. והכל בלחיצה אחת.

     לאחר ביצוע העסקה הגיעה הרווחה. גדי ישב רגל על רגל בנינוחות, לגם כוס קפה להנאתו, וצפה במכונה הרובוטית המשוכללת אשר מדפיסה מקפלת ומהדקת ללא מגע יד אדם. מאז החלו הלקוחות לקבל את הגיליונות כבר ביום רביעי בצהריים, ולגדי לא נותר אלא להודות לד' ששלח לו את השליח הטוב.

     מעל הדפוס התגורר יהודי קשיש שעוד הכיר את הטורקים מימי שליטתם בארץ ישראל. תחושות בוז ושנאה כבושה שכנו בלבו דרך קבע, נגד העולם הטכנולוגי המתקדם. בביקורים התכופים בדפוס הבחין מיד בשינוי החדש. מיד היה לו מה לומר. "בשביל מה, גדי, אתה צריך את המכונות המשוכללות האלו? איפה ההשקעה של המדפיס של פעם? אני הכרתי את זונדל, הוא היה מסדר את אותיות העופרת, אה, מה אומר לך? היה לכך ניחוח אחר לגמרי". גדי האזין לו ונד לו בראשו.

     עברו כמה חודשים מאז, ותקלה נוראה קרתה אצל גדי. זה קרה בשעות אחר הצהריים, לאחר שגדי נתן הוראה למחשב להדפיס, אולץ לעזוב את הדפוס לצורך ענין חשוב. היות וכך, ביקש מן העובד להישאר לשמור על המכונה עד לסיום ההדפסה.

     עברה שעה, עברו שעתיים, העובד התפלא לראות שהמכונה עדיין ממשיכה לפלוט עוד ועוד גיליונות. עשרים אלף גיליונות כבר הודפסו, למרות שמוזר לחשוב שמישהו זקוק לכמות כזו? לאחר שעברה שעה נוספת ועדיין המכונה ממשיכה להדפיס, חייג העובד לגדי בנייד, אך הוא לא היה זמין. השמש שקעה, חנויות נסגרו בזה אחר זה, ועדיין המכונה ממשיכה לעבוד. רק בעשר בלילה הצליח העובד לתפוס את גדי. כאשר גדי שמע את רעש המכונה ברקע, הוא דימה להתעלף במקום. "מה? המכונה עדיין מדפיסה?!" "תלחץ מהר על הכפתור האדום בקדמת המכונה - הורה לו גדי - אני כבר מגיע". העובד לא ידע כנראה איפה בדיוק ללחוץ, כי כאשר גדי הופיע המכונה עדיין המשיכה לעבוד.

     שבעים אלף גיליונות יקרים הלכו לפח האשפה, נזק כספי בשווי של כחמישים אלף שקלים, מתוך לחיצה אחת מיותרת. כי במקום המספר "10,000" לחץ על "אפס" אחד נוסף. ד' הועיד ניסיון גדול בשביל גדי, רווח של שלושה חודשי עבודה ירד לטמיון.

     למחרת הגיע הקשיש מדדה על מקלו. הסיפור הגיע כבר לאוזנו. "אמרתי לך, גדי, מי צריך את המכשירים המשוכללים האלו?" עמד שם אחד ממדפיסי הגיליונות ואמר משפט חכם: "המכונה הזאת מצוינת. כאשר נותנים לה פקודות טובות ומוצלחות, אין כמוה להוציא עבודה טובה במהירות וללא קושי. אבל כאשר עושים שגיאה ונותנים לה פקודה לא נכונה, אין כמוה כדי לגרום הפסדים כספיים אדירים".

 *

     הגמרא במסכת מכות (דף י ע"ב) אומרת: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, מן התורה דכתיב: לא תלך עמהם, וכתיב: קום לך איתם". שהשי"ת אמר לבלעם 'לא תלך עמהם' עם שליחי בלק, אבל בסוף כאשר בלעם התעקש ללכת, אמר לו 'קום לך איתם'. המהרש"א (שם בחידושי אגדות) מקשה על לשון הגמרא "בה מוליכין אותו", היה צריך לומר 'מוליך אותו', כלומר: הקב"ה מוליך אותו, ומה הכוונה 'מוליכין' בלשון רבים?

     ומסביר כך: "שכל מחשבה דיבור ומעשה האדם, הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע. ועל כן אמר בדרך שאדם רוצה לילך... כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו, אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו".

     יש כאן יסוד גדול בחיינו:

     למחשבות שלנו, וכל שכן לדיבורים והמעשים, יש כוח עצום לברוא מלאכים לסייע בעדנו לממש את רצוננו. אם הרצון הוא טוב, המלאכים מסייעים בעדנו לסיים את העניין בכי טוב, אם - חלילה - הרצון אינו טוב, גם אז המלאכים יסייעו בעדנו להספיק הרבה ומהר. כוח המחשבה והרצון הוא אדיר, ולכן נשתמש עמו בזהירות הנדרשת.

''אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב" (כד, יג)''

     מפרש"י "למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים", כתוב בפרקי אבות  "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע", ויש לשאול מדוע לא הדגישו את ההבדל היסודי והברור, שתלמידיו של בלעם הרשע חסרי כל אמונה, ואילו תלמידיו של אברהם אבינו הם מאמינים בד' ובהשגחתו? וענה על כך מרן הגר"א שפירא זצוק"ל, שזה בא ללמדך שיסוד האמונה תלוי במידות, תלמידי אברהם אבינו, דווקא בשל היותם בעלי מדות ותכונות טובות זכו להימנות על תלמידיו של אברהם אבינו, ולעומתם תלמידי בלעם הרשע שבעלי מידות רעות, לא זכו להיות מאמינים/.

 

צום י"ז בתמוז

     צום זה יחול השבוע, ומיום זה ואילך, מתחילה תקופת "בין המצרים". חמשה דברים אירעו בשבעה עשר בתמוז:

א.     נשתברו הלוחות הראשונות, בעקבות חטא העגל - ארבעים יום אחרי מתן תורה עשו הערב רב את העגל, באותה שעה שבה רקדו ישראל לפני העגל ואמרו לפניו: "אלה אלוהיך ישראל!" - נעשה רעש גדול בשמים. ענו המלאכים ואמרו: "שָכְחּו אֵּ-ל מוֹשִיעָם, עשֶׁה גְדלוֹת בְמִצְרָיִם!"

     אמר הקב"ה למשה: "לְֶך רֵּד כִי שִחֵּת עַמְָך" - רד מגדולתך שניתנה לך בזכותם של ישראל! ירד משה, ועיניו חשכו בראותו את המחזה שנגלה לנגד עיניו. עם ישראל נכשלו בעבודה זרה. לוחות הברית שהיו בידו, נעשו לפתע כבדות מאוד. האותיות הקדושות שהיו חקוקות בהן לא יכלו לסבול מעשה נורא כזה, ופרחו באויר. זעק משה רבינו מתוך שברון לב: מה חשיבות יש לה לאיגרת שאין המלך חתום עליה?! כלומר: מה החשיבות שיש ללוחות הברית, אם האותיות הקדושות פרחו מהן? הרים משה רבנו את הלוחות והשליכם מידו.

 אמרו חז"ל: אלמלא נשתברו לוחות הראשונים, לא היתה אומה שולטת בישראל לעולם, ולא היה למלאך המוות שליטה על ישראל, ולא היו יסורים פוגעים באחד בישראל. ומיום שנשתברו הלוחות יוצאת בכל יום ויום בת קול מהר סיני, ומכרזת ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"!

     ב.-    בטל קרבן התמיד בבית המקדש הראשון - בימי חורבן הבית הראשון, לאחר שנבקעה העיר בט' בתמוז, המשיכו הכהנים להתבצר בבית המקדש, והקריבו את קרבן התמיד מידי יום ביומו במשך שמונה ימים. אולם ביום י"ז בתמוז כבר לא השיגו כבשים ובוטל קורבן התמיד. היתה בכך פורענות גדולה לעם ישראל, שכן קורבנות התמיד היו מכפרים על העם.

     מעשה דומה אירע בתקופת הבית השני, שבכל יום היו ישראל משלשלים בידי הרומאים שתי קופות של זהב, והיו הרומאים מעלים להם שני כבשים. יום אחד אמר זקן אחד לרומאים, כי כל זמן שישראל ממשיכים להקריב תמידים לא יוכלו לנצחם. ואכן למחרת החליטו הרומאים להתל בישראל, ובעת ששלשלו להם את שתי קופות הזהב, העלו הרומאים חזיר. טרם הגיע למחצית החומה, נעץ החזיר את ציפורניו בחומה, וקפץ מארץ ישראל למרחק ארבעים פרסה, ונזדעזעה הארץ.

ג.      הובקעה העיר בחורבן בית שני - בחורבן הבית הראשון הובקעה העיר בט' בתמוז, וקבעו אותו חכמים ליום של צום. אולם כאשר, בזמן בית המקדש השני, הובקעה העיר ביום י"ז בתמוז, החליטו חכמים ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, להעביר את הצום מיום ט' לחודש ליום י"ז לחודש, כיון שחורבן בית שני חמור יותר, שהרי בית המקדש הראשון שנחרב, נבנה מחדש כעבור 70 שנה, ואילו בית המקדש השני, טרם נבנה עד ימינו.

     כמה חומות הקיפו את ירושלים והובקעו על ידי הרומאים, אולם ביום זה הצליחו הרומאים לפרוץ את "מבצר אנטוניה", הנמצא בצפון מערב הר הבית, והיה קו ההגנה האחרון על בית המקדש ועל העיר כולה. ברגע שנבקע מבצר זה, הדרך להר הבית היתה קצרה מלהושיע, נכנסו חיילי רומי עד ששרפו את בית המקדש ביום ט' באב.

     ד.    שרף אפוסטמוס הרשע את התורה - בתלמוד ירושלמי אמרו חז"ל: "היכן שרפה? רבי אחא אומר במעברות של לוד, ורבנן אומרים במעברות של טרלוסא".

    ה.     הועמד צלם בהיכל - אחד ממלכי יהודה היה מנשה המלך, אשר חטא והחטיא את עם ישראל בעבודה זרה. וכוונתו היתה להכעיס את ה', וביום יז' בתמוז עשה מנשה צלם של עבודה זרה, והעמיד אותו דווקא בתוך ההיכל.

     בגלל חטאיו המרובים של מנשה, נגזרה גזירת החורבן, כפי שנאמר (ירמיה טו, ד): "ונְתַתִים לְזַעֲוָה לְכל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִגְלַל מְנַשֶׁה בֶן יְחִזְקִיָהּו מֶלְֶך יְהּודָה עַל אֲשֶׁר עָשָה בִירּושָלָם".


חסד ביום צום - י"ז בתמוז

     בזמן מלחמת העולם הראשונה נשמט שמו של רבי יהושע שהרבאני זצ"ל מירושלים מרשימת החכמים שקיבלו שחרור מהצבא הטורקי.

     שירות בצבא בעת המלחמה כמוהו כמוות בטוח. גם עוון ההשתמטות, עלול לעלות במחיר החיים. ואכן, החלו שוטרים לחפש אחרי ר' יהושע. למרבה החסד, יום לפני שחיפשוהו, הוכנס לבית החולים "שערי צדק" לניתוח כיס המרה.

     כשנודע למשטרה שהאדם המבוקש על ידם נמצא בבית החולים, פנו לשם מיד ודרשו בתוקף מד"ר משה וואלך להסגירו לידם. באותו יום עדיין לא נותח הרב שהראבני, ומשום כך הסתובב בבגדיו הרגילים בפרוזדור בית החולים. ד"ר וואלך שהבין מיד את חומרת הסכנה, פנה לאחד מעוזריו בשפה הגרמנית שלא היתה מובנת לטורקים, והורה לאשפז מיד את החכם ולהלבישו בבגדי חולה. בינתיים עיכב ד"ר וואלך את השוטרים והתווכח עמם, באומרו כי החכם עבר רק אתמול ניתוח קשה בכליותיו, ואסור לטלטלו.

     כשדרשו השוטרים הטורקים לראותו כדי לוודא שאומנם נותח, עשה עצמו ד"ר וואלך כנפגע מחוסר אמונם. פנה אליהם בקול תקיף: "אם יראה החולה במצב זה שוטרים, הוא עלול למות מפחד, כך תגרמו את מותו של חייל נוסף. בואו הנה עוד שבועיים מהיום, וקחוהו עמכם".

     נענו השוטרים להצעתו והסתלקו. כשהגיעו שוב לאחר שבועיים, סיפר להם ד"ר וואלך בצער על החולה שנעלם באישון לילה, בטרם הוצאו התפירות מבטנו.

     כשהחלים רבי יהושע, ביקשה ממנו הנהלת בית החולים לעזוב את בית החולים שהיה עמוס. ידע החכם כי אם יעזוב את בית החולים, הוא עלול להיתפס. שלח את אשתו להגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זיע"א (יומא הילולא י"ט אדר ב') להתחנן לפניו שישפיע על ד"ר וואלך שישאירנו בביה"ח עד יעבור זעם.

     אותו יום היה י"ז בתמוז. השמש להטה בכל עוזה והרב היה שרוי בתענית. נכנסה אשת החכם אליו וסיפרה לו את בקשת בעלה. מיד יצא הרב עם האישה לכיוון בית החולים. כשהגיעו לשער יפו, ציווה עליה לעלות על אחת העגלות ולנסוע לבית החולים, ואילו הוא העדיף ללכת ברגליו כדי לקיים את המצווה בגופו. לאחר הליכה של כארבעים וחמש דקות, הגיע רבי יוסף חיים לשערי בית החולים, שם מצא את האישה ממתינה לו.

     הוא ניגש לשוער וביקשו לקרוא לד"ר וואלך. תמה השוער בלבו: הרי מעולם לא הטריח הרב אפילו ילד קטן, ומה נשתנה היום שהוא מטריח את הרופא לבוא אליו לשער, במקום להיכנס למשרד הסמוך? אולם חזקה עליו בקשת הרב. קם ומסר את הבקשה.

     כששמע ד"ר וואלך שהרב ממתין לו ליד השער ומסרב להיכנס, נדהם והזדרז לקראתו כשתמיהה בפיו: למה אין רבינו נכנס? הזדקף רבי יוסף חיים ופנה לד"ר וואלך: "לא אעבור את מפתן בית החולים, עד שתבטיחני שתשאיר כאן את החכם שרבאני עד שתחלוף הסכנה". "ואם תמשך המלחמה עוד שנים"? שאל הדוקטור. גם אז, השיב הרב. ד"ר וואלך נבוך מאד. מצד אחד לא ההין לסרב לרבו הנערץ, אך מצד שני, ידע שהדבר עלול להמשך ימים רבים. הרהר כמה דקות ושאל את הרב: "האם רבינו יודע שאני מסכן את חיי ואת כל בית החולים, כשאני מסתיר משתמטים מהצבא". "עלי קללתך בני", ענה רבי יוסף חיים, "מבטיח אני לך שלא יאונה לך כל רע, אם תציל את חייו". כששמע ד"ר וואלך, נכנע והבטיח... 


י''ז בתמוז

פעם נזדמן לידי רבי יעקב מעמדין מכתב בו נכתב התאריך טו"ב (בגימטריה י"ז) בתמוז. שרטט וכתב בגליון: אוי (י"ז) לו למי שטו"ב לו בי"ז בתמוז

 



עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים