בניית אתרים בחינם

 






פרשת "ראה" - תקופת בחירות לפנינו
פרשת "ראה" נפתחת במשוואה ברורה שמציב משה רבנו לפני בני ישראל - לפניכם ברכה וקללה. בידכם לקבוע האם חייכם יהיו מבורכים, נעימים ומלאי שפע, או לחלוטין מקוללים, קשים ומלאי ייסורים. הבחירה היא לחלוטין שלכם.
אומנם הכול ידוע מראש, ובכל זאת הרשות נתונה. בזכות קיום המצוות, בזכות ההתגברות על האגואיזם והעצלנות עימם כולנו נולדנו ובזכות ההשתדלות לאהוב ולתת תוכלו להכריע האם פניכם לברכה או חס ושלום לקללה. כל כך פשוט, אך יחד עם זאת כל כך מורכב...
"זה לעומת זה עשה אלוקים" אומר לנו שלמה המלך בספר "קהלת" ובעצם הוא רומז לנו על אותה נקודה בדיוק – הבחירה היא שלנו. 
מי לא רוצה להיות אדם טוב יותר, בריא יותר, חזק יותר, נעים יותר וסבלני יותר? ובכל זאת, למה זה כל כך קשה לנו?! סימן ההיכר הבולט ביותר של מין האדם הוא היותנו בעלי יכולת לבחירה חופשית, וזאת בניגוד לכל יתר הברואים (כולל המלאכים), שכל מהלכיהם מוכתבים על פי חוקים קבועים הניתנים לחיזוי מראש. דרכי התגובה של האדם לכל מצב אפשרי הן רבות ומגוונות, בחירותיו מגדירות אותו ואת אישיותו, ואפשרות זו היא ההופכת אותו מ"מכונה מתוכנתת" לנזר הבריאה. מחשבותינו, מילותינו ובעיקר מעשינו יכריעו האם נזכה ונבחר בחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא, או לחלופין לסבל וריחוק מעצמינו ומסביבתנו.
"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" נכתב במשנה, כלומר בכוח מעשינו להכריע האם ניטה לצד הברכה או חלילה לצד הקללה. 
אילו לא הייתה יכולת בידי האדם לבחור בטוב או ברע לא היה מקום לציוויים שנאמרו בתורה. אין מקום לצוות על מי שהוא כפוי ואינו בעל בחירה. באותה מידה גם לא היה מקום לתת לאדם הכפוי שכר על מעשיו או עונש על מחדליו, שהרי הוא לא פעל מתוקף בחירתו החופשית. כוח הבחירה שקיבל האדם מקורו בעובדת היותו "נברא בצלם אלוקים", ולכן רק הוא זה שקובע את איכות חייו.

הפסוק בספר איוב אומר: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד". "פרא" הוא דבר שאינו מעוצב, אינו יודע גבולות, פורץ לכל אשר יחפוץ – כמו "שיח פרא", שצומח ללא השגחה והכוונה. כך גם תינוק קטן – מטבעו אין לו ריסון והגבלות. כל עולמו סובב סביב סיפוקיו, תאוותיו ורצונותיו, והכול משועבד לו ללא מחויבויות מצדו. אילו האדם ימשיך לגדול ללא הדרכה והכוונה, ללא גבולות ברורים וקבלת סמכות, הוא יהפוך ברבות הימים מ"עיר פרא" קטן לחמור גדול. אדם כזה חושב שכל העולם משועבד לרצונותיו, כל האמצעים כשרים להשגת תאוותיו, בשרירות ליבו הוא פועל, והוא אינו מקשיב לאנשים סביבו המנסים לתקשר את רגשותיהם ורצונותיהם עימו. אם הוא אינטליגנט הוא יעטוף את "פראותו" בעטיפות יפות ואולי אף ייראה נימוסי ו"יפה נפש", אולם במהותו הוא עדיין יישאר "פרא" ללא שום ריסון עצמי אמיתי. לצערנו מסתובבים בנינו לא מעט אנשים כאלה, ועם יד על הלב – אפילו בכל אחד מאתנו מסתתר חמורונצ'יק קטן ואנוכי שכזה. מאה ועשרים (בשאיפה...) שנות חיינו לא ניתנו לנו לחינם. תפקידנו בזמן היקר הזה להפוך מחמורים לבני אדם.
אל לנו להניח לדברים פשוט "לקרות". עלינו להתבונן במתרחש ולשאול את עצמינו מהי הסיבה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה אנחנו רוצים באמת? האם הבחירות שלנו בחיים הם של "טייס אוטומטי" שהפעלנו אי שם בעבר או שהם פרי החלטה מושכלת ועכשווית? החלטותינו מעצבות את חיינו וקובעות את גורלנו. אם לא ניקח פיקוד ונשאר צופים מן הצד, החיים יחלפו על פנינו. החיים שלנו מלאים בנקודות בחירה. כשקורה לנו אירוע שלילי אנחנו יכולים ליפול לעצבות ולדיכאון, להאשים את הסביבה ולהפוך לאנשים ציניים וממורמרים, או לחלופין לבחור להיות חזקים, לראות את החיובי ולדבוק בשמחה. 
בחירה חופשית היא הבחירה בין חיים בריאים לבין מוות רוחני וערכי. על כך כתבה התורה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל).
למה אנחנו עצלנים? למה אנחנו אוכלים יותר מדי או לא יכולים להפסיק לעשן? למה אנחנו נוטים להתעצבן ולכעוס במהירות? בתוך כל אחד מאתנו מתנהל ללא הרף קרב אימתני. זהו הקרב בין תשוקות ומאוויי הגוף לבין שאיפות הנשמה, או במילים אחרות בין ה"חלק אלוקה ממעל" שבנו לבין הנפש הבהמית שיש בכל אחד.
"לפתח חטאת רובץ...ואתה תמשול בו" - המאבק הפנימי הוא חלק מחיינו וחובה עלינו לכבוש את אותה נפש בהמית, אשר רואה רק את עצמה וכל שחשוב לה זה ה"אני" – הכבוד, המעמד והנוחות החומרית. ישנם זמנים בהם אנחנו יודעים באופן אובייקטיבי שמשהו נכון עבורנו, אך התשוקות הגופניות שלנו מפריעות ומטשטשות את שיקול הדעת. מי לא מכיר את הסיטואציה בה אנחנו מנסים לרדת במשקל ומישהו מציע לנו פרוסה מגרה ביותר של עוגת שוקולד עתירת קצפת. התגובה הראשונה היא, "לא, אסור לי, אני בדיאטה". אבל בעודנו בוהים בעוגה, גופנו מדבר בקול אחר: "רק חתיכה קטנה, מחר בטוח נתחיל את הדיאטה מחדש". מכאן הדרך של פצצת הקלוריות הזו אל הפה שלנו קצרה ביותר. הגוף אינו אומר: "תשכח מההבטחות שלך לעצמך, אכול את העוגה ותהיה שמן" משום שהוא יודע שאנחנו נדחה על הסף את צורת השכנוע הזאת. במקום זאת, הוא מניח לנו להאמין שאנחנו יכולים לוותר רק קצת ועדיין להיות בשליטה. מסיבה זו הגוף הוא אויב ערמומי ובכל פעם שאנו נכנעים לו אנחנו רק גורמים לכך שיהיה לנו קשה יותר לעמוד בפיתוי בפעם הבאה.

מעבר לתכתיבי היצר והגוף, רוב האנשים נכנעים לתכתיבים החברתיים שמופעלים עליהם (מבית הוריהם, דרך השכונה והחברים ועד האופנות החולפות שמכתיבה לנו הטלוויזיה). בסופו של דבר רבים מאתנו מוצאים עצמם נדחקים אל תוך השבלונה של עבודה במשרד בין 9:00 ל-18:00, נסיעה במאזדה 3, נופשון שנתי באנטליה (עד שהטורקים התחילו להשתגע), בילוי באותם מקומות, לבישת אותם בגדים, חבישת אותן משקפי שמש ונעילת אותם מותגי נעלים. בחירה חופשית כמעט ולא קיימת במציאות החיים הזו. מעבר לכל אלה, הסביבה משפיעה בצורה מהותית גם על אופן החשיבה שלנו ועל הרמה המוסרית לפיה נחיה ונפעל. אחד הדברים הבולטים בדורנו הוא שנעלמה הבושה. אם בעבר אנשים התביישו בהתנהגותם הלא נורמטיבית ובסתר העלימו מיסים/השתמטו משרות מילואים/לכלכו את הטבע/ וכו', היום הלך הרוח הכללי אומר שמי שלא עושה את כל אלה דווקא הוא הלא נורמטיבי, או בלשון הרחוב ה"פראייר". כאשר זהו הלך הרוח הכללי בחברה אין ספק שלמקומות הנמוכים והשליליים שבתוכנו יש יותר לגיטימציה לבוא לידי ביטוי משום שיש פחות כוחות חברתיים שיבלמו אותם. דרגה גבוהה יותר של בחירה, אם כך, היא השקטה של הרעש החיצוני וניסיון להקשיב לנשמה ולהבין מה הקול הפנימי שבי קורה לי לעשות ומבקש ממני. 
חשוב להבין שגם ההקשבה לאותו "קול פנימי" צריכה להיות מוגבלת ויש תמיד לחשוד באותו קול שבשם הרצון ל"מימוש האמת האישית" קורה לנו בעצם להקשיב ליצר הרע שבתוכנו ולאותו עַיִר פֶּרֶא פרוע ובלתי מרוסן.

כיצד מתגברים על כל הכוחות הפנימיים והחיצונים שמושכים אותנו למטה? התשובה מתחילה בהכרה שיש בעולם ובחיים שלנו אמיתות שונות שיש להכירן, לכבדן ואף להרכין בפניהן את הראש.כך לדוגמא, ישנה את "אמיתת הזוגיות"שאומרת שעל מנת שקשר זוגי יצליח חובה עלינו תמיד להתגמש לטובת בן/בת הזוג ולוותר ככל שניתן, להתחשב בצרכיו, ללמוד להקשיב באמת, להפסיק עם הפלירטוטים והדמיונות על בני/בנות זוג אחרים, להוות בעבורו רשת ביטחון והגנה בפני כל תלאות וקשיי היום-יום, לא להעביר ביקורת על התנהגותו מתוך הציפיה שהוא ישתנה בהתאם למה שנוח ומתאים לנו וכו'. אם לא נקשיב לאמת הזו סביר להניח שהזוגיות שננהל תהייה מלאה בקשיים וריבים ואולי אף תסתיים בצער ובעוגמת נפש רבה. דוגמא נוספת היא "אמיתת ההורות" שאומרת שעל מנת שילדינו יגדלנו להיות אנשים עצמאיים, שמחים ומאושרים עלינו תמיד לתת להם אהבה ללא תנאי, לנשק ולספר להם עד כמה הם משמחים אותנו, לעשות איתם שיעורי בית בהיסטוריה ולהסיע לחוג חלילית (גם אם ממש לא מתחשק לנו) ולהימנע מביטויי כעס ומרמור לידם. אם לא נקשיב לאמת הזו אל לנו להתפלא אם לא ירחק היום וילדינו המתוקים יהפכו לקרים ומסוגרים כלפינו ואף יפתחו תסכולים כאלה ואחרים מהחיים. מכיוון אחר, ישנה את"אמיתת הפרנסה" אשר אומרת שעל מנת שנצליח לפרנס את ביתנו בכבוד וגם נהנה מעמלינו חובה עלינותמיד לעשות את המיטב במטרה שהמעסיק שלנו ייצא נשכר ושהוא ירוויח מהעשייה שלנו, אסור לנו לשקר ולגזול מלקוחותינו או מהחברה בה אנו עובדים ומוטל עלינו להתאמץ כדי להיות ראויים לשכר. אם לא נקשיב לאמת הזו סביר להניח שפרנסתינו תהייה בדוחק, או לחלופין לא נראה ברכה ולא נהנה ממה שאנחנו כבר כן מרוויחים.
מובן מאליו שהמכנה המשותף לכל אותן אמיתות (ולרבות נוספות) היא העובדה שאותן עשיות לרוב קשות ומחייבות אותנו להתגבר על ה"נעים" והנוח". כל זה אפשרי רק אם מחליטים שתפקידינו פה בעולם הוא להדליק אור – לא להסכים לחושך ולסתמיות ולהיאבק על משמעות חיינו. המדהים הוא שבכל פעם שאנחנו "מנצחים את עצמנו" פתאום אנו מגלים כמה כיף להיות משפחה, כמה טוב להיות חבר של אשתי/בעלי, איזה מתוקים הם ילדיי, כמה נפלא לעבוד היכן שאנחנו עובדים, וכו'. יהודי זה אדם שיש לו אלוקים, הוא יודע שיש אמת שגדולה ממנו והוא מוכן להכפיף את הצד הנמוך שבו בעבור אותה האמת, הוא המשרת של אותה האמת. 
המסע הזה שנקרא "החיים" פרושו בדיוק כמו ביציאת מצריים ההיסטורית – לצאת מהמייצרים האישיים שכובלים כל אחד מאתנו ומהעבדות של עולם החומר והחושים המוגבלים. תפקידנו בעולם הוא להיות משרתים של האמת ולעשות "אוויר טוב" סביבנו, וכל זאת גם "כשבא לנו" וגם כ"שלא בא לנו" באותה המידה ובאותו היושר. במסע הזה אין כזה דבר "קרדיט מאתמול" והמאמצים שעשינו ביום שקדם לא נחשבים. מידי יום יש לעורר בנו מוטיבציה מחדש לבחירה בטוב ולהתנגדות לצד העצל והאנוכי.
להביא את הרעיונות הנעלים האלה אל תוך החיים ואל הניסיונות היום-יומיים זאת העבודה הכי קשה וחשובה. מצד אחד אנחנו באמת רוצים לבחור בטוב, אולם מהצד השני כל כך מאוהבים בהרגלים ובחולשות שלנו שקשה לנו להשתנות. חשוב לזכור שהקב"ה רוצה את הכנות שלנו ("רחמנא ליבא ביי") – אין טעם לשקר או להסתתר. גם אם אנחנו לא מי יודע מה, גם אם אנחנו מלאים בחטאים, אגואיזם ותאוות וגם אם נפלנו מיליון פעמים בדרך – לעצם הרצון שלנו בשינוי יש חשיבות אדירה והקב"ה מאוד מאוד אוהב אותו.

ואי אפשר בלי קצת דיבורים על אמונה. הרמה הנעלה ביותר של בחירה חופשית אינה רק כאשר אנו שואלים את עצמינו "מה הנשמה שלי רוצה?", אלא כשאנחנו שואלים את עצמינו "מהו רצון האלוקים?". כשרצון הבורא נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו, פירוש הדבר שהשגנו את צורת החיים הנעלה ביותר. במצב זה אנחנו משתמשים ברצוננו החופשי כדי להתמזג עם הכוח המשמעותי והחזק ביותר עלי אדמות – בורא העולם. הקב"ה, שברא את האדם ויודע יותר מכל את דפוסי התנהגותנו, נתן לנו את התורה כדי שיהיו לנו גבולות ברורים להתנהגות שלנו. מניסיון אישי ומניסיון של רבים נוספים, התורה מעדנת את אותו עַיִר, מרככת את הלב ועוזרת לוותר (ולו במעט) על האגו ועל התלות הבלתי פוסקת במה שחושבים עלי. תורה זה מלשון הוראה, היא מורה לנו על הדרך לתיקון האישי ולתיקון העולם.מאז שהיא ניתנה כבר אי אפשר לעשות את כל העולה על רוחנו. אסור לנו לחמוד את אשתו של השכן, לרכל על החבר בעבודה, כמו גם לאכול כל מה שבא לנו ואפילו להתחתן עם כל מי שמוצא חן בעינינו. על פניו חופש הבחירה שלנו צומצם, אולם ההיפך הוא הנכון! בזכות המגבלות הללו אנחנו יכולים להיות בני חורין אמיתיים. כל הורה ומחנך יודע לומר שילד שגדל ללא גבולות מתחנך להיות אדם פחות מוסרי ואף פחות מאושר. הסייגים, אם כך, דואגים להרחיק אותנו מהמכשולים השונים. אומנם לא תמיד אנחנו מבינים את כל ציווי התורה השונים, ובכל זאת אנו מאמינים שתפקידם להוביל אותנו בדרך הנכונה.
כמובן שרצון הקב"ה שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכו', אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעיהו. זוהי תמצית הבחירה החופשית הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה. הרבה יותר קל להיכנע לגוף וליצר הרע שקוראים לנו לקנא, לכעוס, לרכל, לדבר סרה, לתחמן, לשקר, לגזול וכו', מאשר לבחור להיות נעים, סבלני, ותרן ומדבר תמיד טוב על הזולת. נדרשת ערנות ומוטיבציה גדולה על מנת להתמיד ולהצליח במשימה. 

בפרשה הנוכחית, הקב"ה, באמצעות משה רבנו, קורה לנו לבחון שוב את רצונותינו ולשאוף אל הברכה ולא אל הקללה (כלשון הפרשה), כלומר לבחור תמיד בטוב. גם אם זה קשה וגם אם בתוכנו ובסביבתנו החיצונית ישנם קולות הפוכים, מפתים ומבלבלים - תמיד עלינו לבחור בטוב. חיזוק לדבר ניתן לשאוב מדבריו בגמרא של ריש-לקיש (שהיה גדול עברייני הדור באותה התקופה שחזר בתשובה ונהפך לתלמיד חכם עצום): "הבא להיטהר מסייעין בידו", כלומר מי שעושה את הצעד הראשון, ובלב תמים בוחר בדרך האמת - מובטח לו שהוא יקבל כוחות משמיים שיסייעו לו בתהליך. עם הבטחה שכזו כל שנותר לנו הוא להחליט שאנחנו רוצים מעתה לבחור אך ורק במה שבאמת נכון לנו ומוכנים לשלם בעבור כך גם ב"נעים לי" וב"מתחשק שלי" שמושכים אותנו מטה.

שבת שלום, ניר אביעד

משימה לשבת
השבת זו הזדמנות להתבוננות על האדם שהיינו רוצים להיות.
מה מפריע לנו מבחינה חיצונית ופנימית להיות האדם הזה?
מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לממש את הרצונות הטובים הללו?
איזה בחירות ו/או ויתורים ומאמצים אנחנו מוכנים לעשות כדי להגיע לשם?


סיפור לשבת – מתוך סיפרו של הרב חיים ולדר "אנשים מספרים על עצמם"

אנחנו נשואים חמש עשרה שנה. לפני החתונה הגיעה הסבתא של בעלי, מיכאל, לתת לי מתנה - סוג של טקס שהבנתי שהוא עניין קבוע במשפחה. היא הוציאה מהתיק קופסא קטנה עטופה. פתחתי אותה ,ובתוכה הייתה טבעת יהלום. היהלום היה ע-נ-ק. בחיים לא ראיתי יהלום בגודל כזה. כל המשפחה השמיעה קריאות התפעלות.
התברר שהסבתא רוכשת לכל כלה תכשיט יקר שיזכיר לה אותה כל חייה. הסבתא הייתה אישה מקסימה, ולא הייתי זקוקה למתנות כדי לזכור אותה, אבל מנהג הוא מנהג, ומי אני שאחלוק על כך, בייחוד על מנהל בשווי חמשת אלפים דולר?...

היו לי מעט ייסורי מצפון לענוד טבעת שכזו כשאנשים מסתובבים רעבים ברחובות, אבל נוסף עליהם היו לי ייסורים שרק אישה תבין.
הטבעת הייתה גדולה מדי, ממש טיפ טיפה, אבל מספיק כדי ליצור את הרווח המעצבן הזה בינה לבין האצבע, הרווח הזה שבגללו, כמו איזה פצע בפה, את לא מפסיקה למשש אם היא שם. כך מצאתי את עצמי במשך כל החתונה מהדקת אותה לאצבע. יחד עם טבעת הנישואין החדשה, הייתי צריכה להדק שתי טבעות באותו מחיר.
בעצם, לא ממש באותו מחיר...

בשבת שלאחר החתונה היינו שתי המשפחות יחד, עברה עלינו שבת מקסימה, ובצאת השבת עשה מיכאל הבדלה.
ואז מישהי שאלה: "איפה הטבעת?"
הסתכלתי נחרדת באצבע שלי - היא לא הייתה שם.
פרצה מהומה קטנה, ומיכאל אמר מיד: "אני ארוץ לחפש בחדר. אול שכחת את זה שם."
חיכיתי במתח נוראי, אבל הרגשתי שהטבעת לא באמת שם. פשוט ידעתי שזמן רב מדי לא מיששתי אותה.

"לא מצאתי."
"חיפשת בארון?"
"חיפשתי."
"במגירות?"
הוא חיפש בכל מקום אפשרי.

בשלב הזה לא היה מישהו במשפחה שלא ידע שאבדה הטבעת בשווי חמשת אלפים דולר (ומכאן נודע לי גם שוויה. רק כשדברים אובדים פתאום נודע לך כמה הם שווים באמת. זה נכון גם לגבי אנשים...)

החותנת שלי עם כמה דודות נחמדות נוספות עלו אלינו לחדר ולמרבה הבושה התחילו לבדוק פריט פריט במזוודות, שדווקא אז היו מבולגנות מתמיד. משום מה הן פשוט היו חייבות לראות את כל הבגדים...

לאחר חיפוש שנמשך אולי שעה, העזתי להגיד משהו על כך שהטבעת הייתה גדולה מדי בשבילי. מיד נעצה בי הדודה מבט: "אז למה לא אמרת?" "דווקא כן אמרתי!"

בשחזור היום שחלף הבנו שכנראה נפלה הטבעת בחוף הים שבו טיילנו בצהרי אותה שבת, ולמצוא טבעת יהלום בתוף ארגז החול הענקי הזה זה לא מציאותי. כולם מסביבי התאפקו מלומר לי משהו, אבל משפטי הביקורת המעליבים היו רשומים היטב על פניהם.

חזרנו הביתה אבלים ממש. בעלי ניסה לעשות צחוק מהעניין, ואמר: "יופי, עכשיו אני יכול לאבד כל דבר בשווי נמוך מחמשת אלפים דולר", אבל את הניסיון שלו לפוגג את המתח פירשתי כעקיצה גועלית, והוצאתי עליו את כל הכעס שהרגשתי כלפי עצמי.

בכל מפגש עם המשפחה ריחף עניין הטבעת - התעניינות כיצד אני מרגישה עם הסיפור, דיבור על כך שאיש איננו מעז לספר לסבתא, אבל היא כנראה מבינה לבד וסובלת בשקט, וכל מיני דקירות קטנות שהפכו את חיי לבלתי נסבלים.

השיא היה כשקנינו באחד הימים אגרטל יקר, ואחד האחים של מיכאל אמר לו בהפגנתיות לפני כולם: "עדיף שאתה תסחב את זה, אתה יודע". נעלבתי כמו שלא נעלבתי מעודי, והודעתי שאינני מתכונת לדרוך עוד בבית הזה.

זה הגיע למריבה של ממש. בעלי ניסה לפשר אבל עמד לצידי, עד שנוצר נתק ממשי עם משפחתו במשך שבוע וחצי. בשלב זה התערבה הסבתא, מה שהבהיר שהיא אכן יודעת על כל הסיפור.
ביוזמתה נערך מפגש פיוס שהיה חוסר נעימות אחד גדול. כל אחד אמר את ה"טקסט" שנדרש ממנו - חמתי אמרה כמה היא אוהבת אותי במיוחד, ואני עניתי שתמיד הרגשתי כך.

שלום קר שרר, והרגשתי עייפה ומובסת. חשתי שאבד הסיכוי שאהיה שוב אהובה או רצויה.

ארבעה חודשים מאוחר יותר, כשהגיע ראש השנה, הוציא בעלי מהארון את חליפת החתונה. הוא לבש אתה ושאל אם היא עדיין מתאימה, ואם לא השמין מדי. עניתי לו שהוא נראה מצוין ורזה (ושא-להים יסלח לי על חוסר הדיוק הזה...)

ואז הוא החל לתפוח על כיסי החליפה במבט מבוהל. הוא הוציא משם... את הטבעת. את טבעת היהלום. את הטבעת שלי.
בהינו בה זמן ארוך בלי לומר מילה, עד שהוא אמר: "אני בהלם. שמתי את זה בכיס שלי ופשוט שכחתי".
ישבנו זה מול זה ופשוט בכיתי, פורקת מעליי מתח בלתי נסבל שנערם חודשים ארוכים.

מיכאל התקשר לאמא שלו, ותוך זמן קצר התחילה עלייה לרגל אלינו הבייתה. גם הסבתא הגיעה.
ההתנצלויות לא איחרו לבוא. כולם ביקשו ממני סליחה מעומק הלב, ובאותה נשימה ממש תהו איך לא חשבו בעצמם שמיכאל אחראי לעניין. הוא הרי היה תמיד שכחן כזה, ובשום דבר אי אפשר היה ממש לסמוך עליו. הוא מעט נפגע מהמשפטים האלה, אבל העלבון התאזן עם שמחת מציאת הטבעת.

הפכתי למלכה של המשפחה. לא רק שכולם הבינו שמעולם לא איבדתי דבר, אלא שהסתבר שבעצם התחתנתי עם יצור חסר אחריות, שהוא במקרה גם הבן והאח שלהם - מה שנתן לי כמה נקודות בונוס מפני החסד שעשיתי כשהסכמתי להתחתן איתו...
למיכאל נטרתי על הסבל שעברתי בגללו. בכל הזדמנות הייתי עוקצת אותו - מזכירה לו שעדיף שלא יחזיק אצלו סכומים גדולים או חפצים יקרים מדי. והוא - סבל בשקט. לפעמים ראיתי שנעלב, והייתי מפייסת אותו, אבל לרוב כמעט לא התלונן.

עברו עלינו חמש עשרה שנים טובות. נולדו לנו שבעה ילדים שחלק מהם שמעו את הסיפור על הטבעת שכולם חשבו שאמא איבדה בחוף הים, אבל הסתבר שאבא שכח אותה בחליפה שלו. הסבתא כבר הלכה לעולמה, אבל הטבעת שלה נשארה איתי, וזיכתה אותי במחמאות שהזכירו לי אותה, בדיוק כמו שרצתה.

באחד הימים החלטתי להחליף את הטבעת בתכשיטים אחרים, וכדי להפתיע את מיכאל לא סיפרתי לו על כך, ושאלתי את אימו היכן סבתא הייתה קונה תכשיטים. ניגשתי אל סוחר התכשיטים וביקשתי שיעריך את הטבעת שנקנתה אצלו. הוא התבונן היטב, שרק שריקת התפעלות, ואמר: "זה יותר מששת אלפים דולר. לא אכפת לי להחליף אותה, במה שתרצי, אבל סתם כך שתדעי, זה לא נקנה אצלי". "בוודאי שכן", אמרתי והזכרתי את שמה של הסבתא. "היא באמת תמיד קנתה אצלי תכשיטים, אבל בשום אופן לא את זה".

הגעתי הביתה וחיפשתי את תעודת האחריות של הטבעת, שהייתה שמורת בתחתית תיבת התכשיטים יחד עם מסמכים נוספים. אכן, התכשיט נקנה בחמשת אלפים דולר וכנראה ערכו עלה מאז, ובאמת לא אצל אותו סוחר הוא נקנה, אלא בחנות יוקרתית מוכרת אחרת.

והיה שם פרט נוסף...

כשמיכאל הגיע סיפרתי לו את הסיפור על הסוחר שאליו הלכתי ושאמד את הטבעת בששת אלפים דולר.
"יופי", הוא אמר, "הרווחנו אלף דולר!"
"כן", עניתי, "אבל הוא אמר שזה לא נקנה אצלו".
"נו, יכול להיות. מה הבעיה?"

"הבעיה היא..." אמרתי והתחלתי לבכות, הייתי נסערת, והמילים התבלבלו לי, "הבעיה היא שחמש עשרה שנה אני נשואה למישהו, שאני בכלל לא יודעת מיהו, מישהו שאני לא ראויה לו. לא יודעת מאיפה לקחת הלוואות, אבל אתה פשוט הלכת וקנית טבעת זהה. אתה מצאת את אותה טבעת, ובאותו מחיר, רק דבר אחד שכחת..."

הנחתי לפניו את תעודת הקניה ובה רשום: י"ד באלול, ארבעה חודשים אחרי שהתחתנו.
פרצתי בבכי תמרורים.

הייתי מבולבלת לחלוטין. חמש עשרה שנה צפו בזכרוני ונראו פתאום שונות לגמרי. האיש הזה שאיתי לקח על עצמו חובות של אלפי דולרים כדי לקחת על עצמו גם שק של אשמה מייסרת, אשמה שגם אני בעצמי דאגתי להטיל עליו שוב ושוב.
יהלום נוצץ אחד איבדתי סמוך לחתונה, ובמקומו מצאתי יהלום יקר לאין ערוך, יהלום חי ונושם. ליהלום הזה אני נשואה, ואת ערכו של היהלום הזה כמעט ופספסתי.

שבת שלום, ניר אביעד



פרשת ראה

ראה (הרב שלמה הלוי שליט"א)

לנסות לעזור כמה שאפשר

     התורה מצווה אותנו: "כִּי יִּהְיֶה בְך אֶבְיוֹן מֵאחַד אחֶיָך... כִּי פָתֹחַ תִּפְתַח אֶת יָדְך לוֹ וְהַעֲבֵט תַעֲבִּיטֶנּו דֵי מַחְסֹרוֹ אֲשֶר יֶחְסַר לוֹ". מצווה לתת צדקה לכל יהודי הזקוק לה. וכשנדייק בפסוקים נמצא שמי שיכול לתת צדקה ואינו נותן, בנוסף לכך שהוא מבטל מצוות עשה, עובר גם על איסור, כפי שהתורה מדגישה: "לא תְאַמֵץ אֶת לְבָבְך וְלא תִּקְפֹץ אֶת יָדְך מֵאחִּיָך הָאֶבְיוֹן". מצוות הצדקה אינה רשות אלא חובה שהתורה מטילה על כל יחיד ועל החברה בכללותה. ועניינה, לעזור ולתמוך בחולים וזקנים, יתומים ואלמנות, שאינם יכולים לקיים את עצמם. ועל ידי שאנו מתמודדים עם הקשיים שישנם בעולם, ומסייעים לסובלים ולמסכנים, אנו מתקנים את העולם ומקרבים את הגאולה, וכפי שאמרו חכמים: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו): כֹה אמַר ה' שִּמְרּו מִּשְפָט וַעֲשּו צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשּועָתִּי לָבוֹא וְצִּדְקָתִּי לְהִּגָלוֹת" (ב"ב י, א).

     על הדרך שקיימו גדולי ישראל את מצוות הצדקה נעמוד מן המעשה הבא: אלמנה אחת באה לפני הרב הקדוש רבי חיים מצאנז זצ"ל ובכתה לפניו שעולליה שואלים לחם וביתה ריק והיא חייבת כסף רב עבור עגלה מלאה תפוחים שקנתה כדי למכרם בדוכנה שבשוק.

     "ומה הבעיה" שאל הרב? "לדאבון ליבי אנשים הוציאו עליהם לעז שהם חמוצים ורקובים ואינני יכולה למוכרן" יבבה האלמנה המסכנה... נרעש הרבי וקם ממקומו, עזב את קהל חסידיו והלך אל השוק, נעמד מאחורי הדוכן של האישה והתחיל לקרוא כאחד הסוחרים: "קנו, אנשים, קנו תפוחים – תפוחים טובים ומתוקים"! האנשים נהרו מכל העברים ונאבקו זה בזה כדי לקנות תפוח מידיו של הרבי, לקחו ושילמו, לקחו ושילמו וכעבור כמה דקות לא נותר תפוח אחד – וביד הרבי היה צרור גדול של מעות. הושיט הרבי את הצרור לאלמנה הנדהמת ואמר: "רואה את, סתם חששת, התפוחים טובים היו, ראי – כולם נמכרו, ולא נשאר אפילו אחד"...

     סיפור נוסף ממחיש שכשרוצים לעזור תמיד ישנה דרך רק נדרש רצון אמתי: איכר זקן ותשוש ביקש לחפור את אדמת הגן שלו להפוך אותה ולשתול בה תפוחי אדמה. גילו המופלג הביא למצב שהעבודה הייתה לו קשה מדי. הישועה הייתה אמורה לבוא מבנו היחיד, שיכול היה לעזור לו, אך זה ישב בכלא על שוד בנק. הזקן ישב וכתב לבנו מכתב בו סיפר לו על צרותיו ועל כמה שהוא חסר לו כעת. לא עבר זמן רב והוא קיבל תשובה מהבן: "אבא, תעשה לי טובה רק אל תחפור בגינה. הרי שם קברתי את הכסף"!!! לא עברו שעות מעטות ובשעה ארבע לפנות בוקר הופיעו שנים עשר שוטרים כשבידם אתי חפירה, הפכו את הגינה על פיה, חפרו ולא מצאו את הכסף. הזקן המבולבל כתב לבנו מכתב נוסף, סיפר לו מה שקרה ושאל אותו מה לעשות עכשיו? "שתול את תפוחי האדמה שלך, אבא", ענה לו הבן. "זה מה שיכולתי לעשות מאיפה שאני נמצא"...

     כולנו יכולים לעזור צריכים רק למצוא את הדרך...

     שבת שלום ומבורך

הניסיון שלו. לא שלך! (גד שכטמן)

     ידו נשמטה ממעקה המרפסת והוא צנח למטה ללא שליטה. ”א-לוקים“, צרח הקמצן הכרוני בייאוש, ”אם תציל אותי אתן מעשר מרכושי לצדקה“. האדמה המשיכה להתקרב במהירות. והוא צעק בשנית: ”א-לוקים, אם תעשה לי נס - חצי מרכושי יועמד למטרות חסד ועזרה לנזקקים“. אך המהירות שבה התרסק גברה והלכה. לבסוף זעק: ”את כל הוני אתרום לצדקה אם אנצל ואצא בחיים“... משאית עמוסה שקי צמר-גפן קלטה אותו בהשגחה פרטית שנייה לפני שהוא נמרח כולו על האספלט. כשכולו רועד מעצם החוויה הטראגית שעבר, נשף הקמצן אוויר מלוא ריאותיו והפטיר: ”א-לוקים, אתה בטח תבין אותי. לפעמים שאני בלחץ - אני מדבר הרבה שטויות“...

     שר גוי, טורנוסרופוס שמו, שאל את רבי עקיבא: ”אם א-לוקיכם אוהב עניים – מפני מה אינו מפרנסם?“. ענה לו רבי עקיבא: ”כדי שאנו נפרנס אותם ונינצל מדינה של גיהנם“ שהרי צדקה תציל ממוות, הן גשמי והן רוחני.

     הקשה טורנוסרופוס: ”אדרבה, אם המלך כעס על אחד מעבדיו והשליכו לכלא, וגזר שלא יתנו לו אוכל ושתייה עד שימות ברעב (כשההקבלה ברורה, לעני שאלוקים לא העניק לו די מחייתו), והלך מישהו והאכילו והשקהו בניגוד לרצון המלך – האם לא לפשע במלך ייחשב הדבר?!“.

     לפני שנמשיך לקרוא את תשובתו של רבי עקיבא לשר, נתבונן מעט בטענתו של טורנוסרופוס. מה לא בסדר בחברה שחלקם מוצאים כדי פרנסתם ויכולים לצלוח את משברי החיים בכוחות עצמם, לבין אנשים משולי החברה שצריכים סיוע ועזרה כדי לשרוד? הרי גם אצל הגויים מסכימים רוב בני האדם השפויים שעזרה לזולת היא דבר טוב, רק שלא כולם מיישמים זאת...

     טורנוסרופוס רצה לקנטר את רבי עקיבא ושאל כך: יסוד איתן בחייו של כל יהודי הוא האמונה והביטחון שכל דבר שקורה מסביבו בחיי היום יום הוא רצון הבורא יתברך. אנחנו יודעים ואף מצטטים בלי הרף: לכל כדור יש כתובת, וגם לעלה קטן שנשר מן העץ יש סיבה ותכלית.

     קטע נכבד מאוד מפסוקי פרשת השבוע מתמקד ומבליט את העזרה והחסד לאביונים. התורה כופלת את לשונה ומפרטת סוגי עזרה רבים שבהם נדרשים אנו לעזור לעניים, מדגישה שיהא זה בסבר פנים יפות ועוד. ולכאורה יש להקשות: אם ה‘ ברא את פלוני במזל כזה שלא יהיה לו כסף, האם זה לא פגם באמונה ללכת ולתת לו כסף בניגוד לרצון ה‘?

     ענה לו רבי עקיבא: ”טעות בידך! אתה מסתכל על עם ישראל כעבדים שהמלך כעס עליהם. עבד שהמלך כעס עליו ורוצה להרעיבו, לא כדאי להסתכן בזעמו של המלך ולעבור על הוראתו באמצעות דאגה למזונו ושלומו של העבד. ”אבל עם ישראל נקראו בנים למקום, מבין אתה שאם המלך כעס על בנו וציווה להרעיבו – אין זה אלא כעס זמני. משעבור כעסו של המלך וינחם על הוראתו, בוודאי ישמח המלך לשמוע שמישהו המרה את פיו ודאג לבנו לאוכל ושתייה כדי שלא ימות“.

     עד כאן דברי המדרש בתוספת הסבר. אבל רבי עקיבא השיב לטורנוסרופוס רק על קנטרנותו. הסיבה האמתית לכך שנצטווינו על מצות הצדקה היא כמו שאמר רבי עקיבא בתחילת דבריו: כדי שאנו נתרגל לתת ולהעניק משלנו לזולת ולזכות לכפרה על עוונותינו, כמו שנאמר ”וחטאיך - בצדקה פרוק“.

***

     הקב“ה ברא עולם שאין בו שלמות! לזה חסר חכמה ולשני כסף, השלישי היה מעדיף יותר כח והרביעי רוצה קול יפה. אך לכל אחד ניתנו הכלים המתאימים עבורו ואיתם הוא נדרש להתמודד. גם אם כשכואב לך ולא נראה לך שהכל הולך כשורה, אתה בעל אמונה חזקה בה‘ ויודע שהכל לטובה - אל תהיה ”בעל ביטחון ואמונה“ על חשבון העני... כאן הקב“ה רוצה שתפעל למענו ותעזור לו בכל מה שאפשר, להאמין, זהו ניסיונו של העני. שעל אף עוניו הקב“ה אוהב אותו ורוצה בטובתו. הניסיון שלך זה דווקא לתת לו משלך. אם בכסף, או בעצה טובה, סיוע גופני או חיוך רחב. בפיו של אחד מגדולי ישראל הייתה מורגלת האמרה: ”דאג לעולם הבא שלך, ולעולם הזה של חברך“.

     במחשבה מעמיקה יותר הדברים נכונים גם לגבי דברים שלא מוצאים חן בעינינו אצל הסביבה, אל תדרוש מהזולת להשתפר כי זה לא נח לך. הניסיון שלו זה לתקן את מידותיו, והניסיון שלך זה לקבל אותו כפי שהוא ולסייע במידת הצורך.

 

ראה

     ראה ר"ת ראה אלול הגיע. אלול ראש השנה.

     "את" הברכה, ואצל הקללה לא כתוב "את" הקללה, אם ה' נותן ברכה זה בשפע מא' עד ת'. המלה "והקללה" מתחילה באות ו' ומסתיימת באות ה' שהם אותיות סמוכות זו לזו שיהא מה שפחות.

     את הברכה אשר תשמעון. עצם אשר תשמעון זאת הברכה הכי טובה.

ראה אנכי וגו' (לקוטי יהודה)

     פעם אחת חסיד אחד עמד בדלת חדרו של הרה''ק החידושי הרי''ם זצ''ל והביט בפניו זמן רב, שאלוהו החידושי הרי''ם מדוע אתה עומד ומסתכל, ענה לו החסיד ראיתי באוה''ח הקדוש בפרשת ראה אנכי שיביטו ויסתכלו עליו אז ישפיע עליהם ברכה, לכן ברור שיש מעלה בהסתכלות בפני הצדיק, השיב לו הרה''ק הנ''ל הלא כתוב (ישעי' ס' כ''א) ועמך כולם צדיקים, וגם אתה צדיק, אז מוטב כי תסתכל לתוך עצמך.

ראה אנכי וגו' (מדריך למעשה)

     ובאופן אחר יש לפרש הפסוק ראה אנכי, תסתכל בעצמך, כמו שמספרים על אחד מגדולי בעלי מוסר וכמדומה לי דהי' אצל הסבא מסלאבודקה, שפעם אחת קרא לאיזה בחור שכבר בא בשנים, ואמר לו דהיום בשעה שש יש לך להיות בביתי, והבחור הבין שיש לו פגישה עם איזה מדוברת עבור שידוך, ועשה הבחור הכנה דרבה להיות מוכן בדיוק בשעה שש, והגיע הזמן והבחור הולך לבית רבו, ויושב שם בהסלאן דהיינו החדר של שבת, ומחכה שיגיע מי שהיא, וכבר שעה שבע ועוד לא הגיע, אבל הבחור יושב שם, ומצפה אולי הי' אונס על הדרך, וכבר עבר עוד שעה, ועכשיו כבר שעה שמונה, והראש ישיבה מדריך למעשה שלו אמר, שצריכה להגיע בשעה שש, הוא מחליט לעזוב את הסאלון, וכונס לחדר של הסבא מסלבודקה, ושוא'ל להרב, מה אעשה אף אחד לא הגיע לפגוש אותי, ענה לו הסבא מסלאבודקה ברוב חריפתו, אמרתי לך שיש לך פגישה, אבל לא אמרתי עם מי שהוא, רציתי שפעם אחד תפגוש עם עצמך

"רְאֵה אָנכִּי נתֵן לִּפְנֵיכם הַּיום בְרָכָה וקְלָלָה: את הבְרָכָה אֲשר תִּשְמְעּו אל מִּצְות ה' אֱלקֵיכם אֲשר אָנכִּי מְצַּוה אתְכם הַּיום: וְהַקְלָלָה אִּם לא תִּשְמְעּו אל מִּצְות ה' אֱלקֵיכם..." (יא, כו-כח(

     מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קדשו הוא מרגיש, שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו... ואף נותן לכולם להבין כך.  מיד פתח רבי מאיר כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: ״ראה אנכי״ - מידת ה״אנכי״ (דהיינו, להרגיש ב׳אנכיות׳ מתנשא חשוב ומכובד) ״נותן לפניכם היום ברכה וקללה״ - יש בה גם ברכה וגם קללה . ״את הברכה אשר תשמעון״ - הגאווה לשם שמים, לשם קיום המצוות כמו ״ויגבה לבו בדרכי ה' ״, גאווה כזו היא ברכה.  ״ואת הקללה אם לא תשמעון״ - אבל שלא לשם קיום המצוות, ה״אנכי״ היא קללה...!  וזהו גם הפירוש ״אם תטיב שאת״ (בראשית ד, ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה ״שאת״ - להתנשא. ״ואם לא תטיב - לפתח חטאת רובץ״ - הגאווה היא חטא...! ונאים הדברים למי שאמרם. שהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה״ק מפרמישלאן זי״ע על עצמו - ״אני״ או ״אנכי״ - שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר חשוב ואנוכי.  אלא כך היה אומר על עצמו ״מאיר אמר״, ״מאיר הלך״, ״מאיר עשה״ - כאדם המדבר על אודות זולתו. וכזה היה סגנון שיחתו כל ימי חייו. ואף הוא היה אומר: ״בדין הוא, שיהיו למאיר שפלּות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, ״היה, הווה ויהיה״ - ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו - מי הוא ומה הוא..."?!

 

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". (הרב יחזקאל שובקס)

     הם עמדו שניהם בתחנת האוטובוס, האבא והבן, נרגשים מאוד. היום יצחק'ל זוכה להתחיל את לימודיו בישיבה. באופן כללי, יצחק'ל הינו בוגר ועצמאי, ויכול לנסוע לישיבה החדשה בכוחות עצמו. אלא שהרגש של האימא אמר אחרת, היא הרגישה צורך שהאבא ילווה אותו לישיבה. בסוף התברר עד כמה היה הנס גדול.

     כאשר ישבו על האוטובוס ראה האבא כיצד יצחק'ל עוצם עיניים. "יצחק'ל! - התעניין האב - האם אתה עייף?" "ממש לא" - הייתה התשובה. "אז למה אתה עוצם עיניים?" - בירר שוב האבא. "כי כאשר אני מסתכל החוצה אני מסתחרר" - ענה יצחק'ל.

     האבא לא הניח לו יותר. הוא ביקש להבין מה הבעיה. לאחר שהאבא עזר לו להביע את עצמו, התברר שהוא רואה כל דבר כפול. האבא התקשר לאימא ומיד נפלה ההחלטה: מכאן - ישירות לבית החולים. וכך במקום להגיע לישיבה ולהתחיל את השנה החדשה במלוא המרץ, הגיע יצחק'ל למחלקה הנוירולוגית בבית החולים "תל השומר". לאחר כמה ימים של בדיקות התברר להורים גודל האתגר שהונח לפתחיהם.מכאן ואילך הלכה ראייתו של יצחק'ל והידרדרה עד שחדל לראות, רחמנא ליצלן.

     האבא - ר' יוסל יוזפא, איש מעש היה מעודו, בעורקיו זרמה מסירות נפש לזולת. לאחר שהתאושש מן המכה הקשה, העלה בדעתו שאם שלח לו הבורא יתברך אתגר כה קשה, בוודאי התגלגלה בידו שליחות מיוחדת משמים להיות לעזר לכל הילדים העיוורים.

     לאחר בירורים נודע, שיש צורך דחוף להקים מכון אשר ישמש מקום לאימונים ותרגולים בשביל הילד העיוור.

     ממחשבה להחלטה ומהחלטה למעשה, לאחר שאותר מקום רחב ידיים שהתאים למטרה, הוקם המכון אשר חולק לחדרים ולתאים נפרדים, בהם הותקנו מכשירים ומתקנים שונים ומשונים אשר יובאו מכל רחבי העולם. הצד השווה שבהן שעל ידי ההתנסות במכשירים ובמתקנים לומד האיש העיוור להסתדר בחיי היומיום. יחד עם צוות מקצועי אמור העיוור לתרגל שם את כל אותן פעולות שהן כל כך פשוטות בשבילנו, ובשבילו כה מורכבות ומסובכות.

     הקמת המכון הייתה כרוכה בהשקעה של מאות אלפי דולרים אשר רובו גייס מהתרמות, ועל הכל ניצח ר' יוסל יוזפא. יצחק'ל עצמו שהספיק לתרגל בינתיים בכוחות עצמו, כבר לא זכה ליהנות מן המקום. אבל עשרות עיוורים אחרים אשר עולמם חשך בעדם, הפיקו משם תועלת רבה, וכולם הודו היללו ושיבחו את המלאך משמים שנשלח להושיעם.

     שונה מהם היה - אביעד זהבי. באחד הבקרים הוא הופיע במקום בלוויית הוריו, הם רשמו אותו במשרד, ולאחר מכן הלכו לדרכם כאשר הם מותירים אותו ביד הצוות המסור.

     בשעת אחר הצהריים מאוחרת כאשר הגיעו לאוספו, נדהמו לשמוע במשרד שהוא בכלל נמצא פצוע בבית החולים לא רחוק מכאן. לא היה סיפק בידם לברר את העניין לאשורו, ומיד פתרו בדהרה לבית החולים. כאשר הגיעו למיטתו מצאוהו פצוע וחבול, כולו מכוסה בתחבושות מוכתמים בדם. "מה קרה לך, אביעד, מי פצע אותך?" - שאלוהו. תשובתו נשמעה בקול חלוש: "זה הכל הם". "מי זה הם?" "הם - המכון הזה".

     ההורים התפוצצו מזעם. המחשבות כבר התחילו להתרוצץ במוחם. 'האם ייתכן שהצוות שם משתמש באלימות כלפי הילדים? אם כן, הם ילכו איתם עד הסוף, וזה כולל הגשת תלונה במשטרה עוד היום'. "האם הרביצו לך?" "לא. אבל כל הזמן נתקעתי במתקנים האימתניים שלהם, וכמה שניסיתי לברוח משם חטפתי עוד חבלות מכל הדברים המפחידים האלו. בסוף הזמינו אמבולנס".

     ושוב המחשבות: 'האם ייתכן שזה כל כך לא בטיחותי שם, עד שהמכשירים פוגעים בילדים? גם זה שווה תלונה במשטרה".

     תוך מספר דקות הגיע ר' יוסל יוזפא בעצמו, ולקח אותם הצידה לשיחה שקטה. "אני משתתף מאוד בצערכם. אספר לכם דברים כאשורם. אבל לפני כן שאלה: אביעד הינו ילד שובב, הלא כן?" הם נאלצו להסכים אתו. "וגם קצת מרדן ולא כל כך ממושמע?" שוב הנהנו בראשם. "כי הוא נכנס היום למכון והתחיל להשתולל, הוא שיחק בכל מתקן, קם ממקומו כל הזמן, ניסה לרוץ, ובמשך כל הזמן לא היה ממושמע לצוות. בסופו של דבר, כל המתקנים אשר אמורים להיות לתועלת עבורו פצעו אותו וחבלו בו". שוב הנהנו ההורים בראשם לאות הבנה.

*

     המשל הזה מובא בחובת הלבבות (שער הבחינה -פתיחה), כדי להמחיש עד כמה העולם הזה הינו מקום נפלא למי שמוכן להישמע להוראות היצרן שהוא בורא העולם, והוא מקום גרוע ומסוכן ביותר עבור מי שאינו ממושמע להוראות.

     והנמשל הזה מבואר במתיקות ב"כלי יקר" בפרשתנו על הפסוק: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". וכך הוא מבאר: הרי מצינו שאמרו רז"ל: אין גיהינום לעתיד לבא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, שנאמר: ולהט אותם היום הבא', והיום היינו השמש. אבל בצדיקים כתיב: 'וזרחה לכם יראי שמש צדקה ומרפא בכנפיה'. וזו הכוונה בפסוק 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', 'היום' דייקא, כלומר: מן הגלגל היומי שזו השמש, תימשך ברכה וקללה. כי העולם הזה בעצמו תהיה ברכה עבור מי שישמע בקול ד', וישמש אף לקללה ר"ל בשביל מי שאינו שומע בקול ד'.

     בהמשך הפסוקים כאשר מובאים הסימנים אודות הר גריזים ועיבל, כתוב: 'אחרי דרך מבוא השמש'... לכאורה קשה, כי בפסוק זה נתן סימנים עוד יותר מן המוכר שדהו, כמו שנאמר: הלה המה בעבר הירדן..., ואם כן 'דרך מבוא השמש' למה לי? אלא שבזה בא הפסוק לרמז שעיקר קבלת השכר והעונש על ידי מבוא השמש כנ"ל.

"ראה ...... ברכה וקללה". (עלון מאורות הדף היומי)

     סיפור שסיפר ראש כולל אחד שקרה לו לפני שלושים שנה: היה יהודי, אברך צעיר, ועם חתונתו הוא קיבל על עצמו בלי נדר, כי לא יפסיק מלימודו בזמנים שבהם קבע עתים לתורה. בטרם החלטה זו הוא קיבל את הסכמתה הנלבבת של רעייתו הטרייה לכך, ובמשך שבועות אחדים עמד מיודענו בקבלתו ללא קשיים מיוחדים.

     יום חמישי. השעה חמש אחר הצהרים. האברך הצעיר ישב בהיכל ישיבת מיר שבירושלים ושקד על תלמודו, כשלפתע נזכר: דגים! הדגים של שבת. היה זה תפקידו לקנות את הדגים ולהביאם לביתו. את כל השאר עשתה רעייתו בטוב טעם. דגים לשבת. מיודענו נע על מקומו בחוסר נוחות. חנות דגים שוקקת ממוקמת סמוך למקום לימודו. הוא זקוק למספר דקות בלבד כדי לרכוש את הדגים לכבוד שבת מלכתא, ומיד ישוב לצלול בים התלמוד. כן, לא, כן, לא, כן, לא!!! לא!!!

     "סיימתי את סדר לימודי, כרגיל", סיפר, "בשעת ערב מאוחרת, ופסעתי לביתי שבשכונת גבעת שאול בירושלים. בכביש העולה גבעת שאולה, בצומת הכניסה לירושלים, הבחנתי ברוכל ערבי הניצב במקום ולמרגלותיו ארגז גדול עמוס בדגים טריים! לשמחתי הרבה, הדגים היו כשרים לאכילה, ורכשתי מידיו דג גדול ממדים.

     יותר משלושים שנה חלפו מאז, ומעולם לא נתקלתי ברוכל כל שהוא שעמד שם למכור דגים! מעולם לא חקרתי אם אליהו הנביא היה זה. לדידי, די היה בכך שהקב"ה גלגל את רגליו של ערבי אלמוני היישר אל שכונתי, כשארגז דגים באמתחתו, לאחר ששמרתי על קביעות העיתים לתורה.

     את טעמו של הדג הזה לא אשכח כל ימי!

     שומר מצווה לא ידע דבר רע!!!

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה (י''א,כ''ו) (פניני תורה וחסידות עלון 228)

     דרכם של רבותינו היה לעורר רחמי שמים ע"י מצות הצדקה, ומסופר על הרבי ר' בונם מפרשיסחא שפעם בא אצל אחד מחסידיו המפורסמים אשר מצב פרנסתו הייתה דחוקה מאוד ואמר לו הרבי ר' בונם שברצונו לבוא עם תלמידיו לערוך סעודה בבית חסיד זה וכששמע מהחסיד שביתו ריק אמר לו שבדבר הוצאות הסעודה יסיר דאגה מלבו והחסידים יסדרו את צרכי הסעודה על צד היותר טוב.

     והרבי ר' בונם ציווה לתלמידיו להכין סעודה כיד המלך שיספיק לחסיד לימים רבים, והתלמידים עשו כמצוות רבם והביאו לבית החסיד חלות בשר ודגים וכל מטעמים ואחר הסעודה נשאר לאותו חסיד מזון וצידה למשך כמה חדשים, ואז נתן הרבי ר' בונם מטבע הגונה לאותו חסיד ולפליאתו לפשר מעשהו אמר הרבי ר' בונם לחסיד כששמעתי מתחילה על מצבך הקשה רציתי לקיים בך מצווה צדקה, אך רציתי שמצווה זו יהיה בלתי לה' לבדו בלי שום פניות מתוך רחמנות, לכן נתתי לך מקודם צדקה די צרכיך ואח"כ הוספתי לתת עוד הפעם וקיימתי בך מצות צדקה בשלמות.

     ובזה פירש הפסוק בפרשתנו "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" שהנתינה לא יהיה משום    שרע לך בלבך על מצבו הקשה אלא משום שצוונו בוראנו לקיים מצות הצדקה.

     ומסופר על אחד מאדמור"י ''פולין'' שאשתו פיזרה מעות הרבה לצדקה עד שנעשה בעל חוב, והחליט להזמין את אשתו לדין תורה, וכשבאו שניהם           לפני בי"ד טען הבעל שאסור לאישה לתן צדקה מנכסי בעלה יותר מדבר מועט, והאישה הזאת פיה פתחה בחכמה וענתה בו לאמור, הרי הבעל מחויב ברפואת אשתו, ואני בראותי עני בדחקו הרי לבי כואב לי ורפואתי הוא בנתינת הצדקה, א''כ מחויב הבעל בצדקות אלו שהם רפואתי.

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (יא, כו( (דברים טובים, פרשת ''ראה'')

     אומרים בשם הגאון מוילנא זצ"ל. שלכאורה מדוע משתמש משה רבנו כאן בלשון הווה אנכי נותן לפניכם ואינו אומר נתתי לפניהם, אלא התורה באה כאן ללמדנו,  שהבחירה הנתונה בידי האדם למאוס ברע ולבחור בטוב קיימת ועומדת בכל יום ובכל שעה, כל זמן שהנשמה בקרבו ניצב האדם בפני פיתויי היצר הרע, ועליו להיאבק בלא הפסק בכוחות אדירים המופעלים נגדו, במטרה להסיטו מדרך הטוב, מציאות זו באה לידי ביטוי במאמר הבא של הלל הזקן, "אל תאמן בעצמך עד יום מותך" )אבות ב, ה). הלל מזהיר כאן את האדם, שלא יסמוך על הישגים טובים שהשיג בעבר, אלא יתבונן בערנות מרבית לעבר האתגרים הניצבים לפניו בכל יום ויום, וערנות זו תסייע להצלחתו בדרך החיים, בדומה לכך קורא משה לבני עמו, "ראה נותן לפניכם היום ברכה וקללה" מציאות החיים היא, שבכל יום מזומנות לפניכם שתי הדרכים דרך הברכה ודרך הקללה, והכרת מציאות זו תסייע לכם לבחור ב"דרך הברכה".

ראה אנכי נתן לפניכם היום (יא,כו) (מובא בחוברת "מזקנים אתבונן")

     לפני כמה שנים אמר רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א שיחה, שאחד המסרים שהיה ממנה היה: "אדם שחי באפן שטחי – חייו אינם חיים, רק מי שמעמיק – חייו חיים". דבר זה – הוסיף – טמון בצווי "ראה", היינו עצור לרגע והתבונן במעשיך!!

     השיחה של הרב שטינמן התפרסמה באחד העיתונים.

     באותו זמן זרקו בחור מישיבה בגלל מעשה שעשה. בזמן שהיה הבחור מחוץ לישיבה, למד עם אברך כדי שלא יתנתק לגמרי מהלמוד. באחת הפעמים למדו תוספות קשה במסכת בבא קמא, חזרו עליו כמה פעמים ולא הצליחו להבין. בקש האברך להמשיך לעבור הלאה בגמרא, אולם הבחור אמר "לא!! – חייבים להמשיך לעמל", האברך התפלא מאד שבחור צעיר מדבר כך, שהרי הם כבר עמלו רבות על התוספות, ומה הבחור מתכוון? והבחור הסביר: "מה שאמרתי שחייבים להמשיך לעמול – כך אמר הרב שטינמן", וסיפר שבשבת קרא במוסף של העיתון את דרשת ראש הישיבה שליט"א, הדרשה והמוסר היוצא ממנה הרשימו אותו מאד, והחליט שבחייו יהיה מעמיק ולא שטחי. כשהגיעו לתוספות, הייתה זו שעת מבחן עבורו, האם החלטתו היא מן השפה ולחוץ, או באמת, ולכן אמר לאברך שימשיך ללמוד אתו את התוספות. האברך כמובן הסכים– [בפועל את התוספות לא הבינו, אבל המשיכו ועמלו עליו רבות].

     למחרת היה דיון אצל הרב שטינמן שליט"א, האם להחזיר את הבחור דנן לישיבה. אותו אברך השתתף בדיון, ולמעשה אחרי שגוללו צוות הישיבה את המעשה שעשה, לא היה פתחון פה לאברך לדבר על גוף המעשה שבגללו נזרק הבחור. אמר האברך: "ברצוני לספר לכם ספור שהיה אתמול עם הבחור", וספר מה שארע כשלמדו את התוספות. כששמעו רבני הישיבה שבחור צעיר אמר משפטים כאלו, וכי רצונו לקיים בפעל את העניין – "שלא להיות שטחי, אלא להעמיק בחיים", התפעלו כולם ואמר להם ראש הישיבה שליט"א, שמחשבה כזו מעידה שעשה תפנית בחייו, מעין תשובה [והוסיף ואמר לנוכחים – דעו שמעלת התשובה היא כל כך גבוהה – אשרי מי שזוכה לה, הלוואי וכולנו נזכה לחזור בתשובה], ולפיכך גמרו אומר להחזירו לישיבה.

     בינתיים עברו השנים, הבחור סיים את לימודיו בישיבה והקים משפחה לתפארת. נשא אישה, נולדו לו ילדים, וכיום הוא לומד בהתמדה כאברך כולל. כי אכן קיים בעצמו את מאמר הרב שליט"א שחייו של המעמיק הם חיים, וזכה בזכות זה לחיים אמתיים. נמצא שחייו, חיי בניו וכל הדורות שלאחריו – כולם תלויים במה שהעמיק!

"ראה אנכי נתן לפניכם היום" (יא, כו)

     מסופר על רבי הירשלי, איש כפר גידול, שהיה נחשב כצדיק נסתר, וגדולי דורו הרבו לכבדו ולהעריצו. פעם ביקרו בביתו רבי אברהם משה מפשיסחה ורבי יצחק מוורקא ואמרו לתהות על קנקנו. הדבר היה בפרשת "ראה", פתחו שני הצדיקים בדברי תורה וביקשו מרבי הירשלי שיגיד אף הוא דבר מה וכך חשבו לבחון אותו.

     נענה רבי הירשלי ואמר: מה יכול כפרי כמוני לומר? תורה כפרית... כתוב "ראה אנכי", פירוש: יסתכל כל אחד ב"אנכי" שלו, אל יפזול לעברו של הזולת ואל יעמידהו לבחינה...

ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"(יא,כו) (ר' יוסף חיים)

     הביא ר' יוסף חיים בספרו "חסדי אבות": אדם אחד לקח שני חמורים. חמור אחד היה נושא משא כבד של מלח והיה מצטער מכובד המשא והחמור השני היה נושא על גבו משא של צמר גפן שהוא קל מאד ולא היה מרגיש בכובד המשא והיה שמח מאוד בזה שהוא יכול לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות וכאשר היה מביט על חברו הנאנח תחת כובד משאו היה מלגלג עליו ועל רוע מזלו (משל על פורקי העול שמלגלגים על עובדי ה'...)

     אולם בדרכם הוצרכו לעבור דרך נחל...לחמור שהיה נושא את המלח נמס לאט לאט המלח במים ולא נשאר ממנו מאומה וכאשר יצא מן המים הרגיש בקלילותו וכולו היה שמח שכעת אין עליו שום משא ואילו החמור השני שהיה נושא צמר גפן על גבו והיה שמח שאין עליו עול (אלו המכנים עצמם "חופשיים") כרע נפל תחת כובד המים שנספגו בצמר הגפן עד שתשש כוחו וטבע...

     וזהו שאמרו במדרש, תחילת דרכם של הרשעים מישור – דרך של פריקת עול, וסופם קוצים וברקנים – עונש על מעשיהם ואיבוד העולם הבא.

     ואילו הצדיקים תחילת דרכם קוצים – עמל התורה והמצוות, וסוף דרכם מישור – זה התענוג בעולם הבא.

 

פרשת ראה (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     ברוך הטוב והמטיב משופעת היא פרשת ראה בפקודי ה', חמישים וחמש מצוות במספר. בתחילת הפרשה יש אזהרות רבות וחמורות על ביעור עבודה זרה מארצנו והענשת עובדיה, המסיתים לעבירה ושאר המחטיאים בעם.  ביטויים עזים נאמרו לגביהם - כמו כִּי הָרֹג תַּהַּרְגֶּנּו! וכן הַּכֵּה תַּכֶה אֶת יֹשְׁבֵי   הָעִּיר! אַּבֵּד תְאַּבְדּון! ובכלל,  למרות שעם ישראל מתאפיין ברחמנות ורגישות, כאן כלפי המהרסים והמחריבים נוהגים בנוקשות יתר,  שנאמר לא תֹאבֶה לוֹ ולא תִּשְׁמַע אֵלָיו ולא תָחוֹס עֵינך עָלָיו וְלא     תַחמֹל ולא תכַסֶה!  ואילו במחצית השנייה של הפרשה יש תפנית עצומה. התורה מלמדת על מצות שבין אדם לחברו, רגישות לעניים ולמסכנים, כמו שנאמר פָתֹחַּ תִּפְתַּח אֶת יָדך לאחִּיָך לַעֲנִּיֶָך ולאֶבְיֹנך, וכן נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ . נצטווינו להלוות ממון למתקשה למנוע קריסתו והזדקקותו לצדקה, כמו שנאמר        וְהַּעֲבֵּט תַּעֲבִּיטֶנּו דֵי מַחסֹרוֹ אֲשֶר יֶחסַ ר לוֹ , ואף על העבד העברי השב לביתו נצטווינו הַּעֲנֵּיק תַּעֲנִּיק לוֹ , למען יצא בזקיפות קומה להתחלה מחודשת.

     רבה של תל אביב הג"ר יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל היה דורש כאן כמין חומר. כאשר באים לקיים את מצוותיה הראשונות של הפרשה, הקשוחים והנוקמים, חובה לבדוק האם אכן מקיימים מצוות אלה לשם שמים ומתוך כוונה מזוקקת. אסור לפעול בקנאות ובתוקפנות כאשר אין הלב זך! צריך יראת השם מרובה בכדי לאחוז בחרב נוקמת נקם ברית. כיצד נבדוק את כנות הכוונה וטוהר רעיוננו? 'שפיל לסיפיה דקרא' )רֵד, הַמשֵך לסוף הפרשה) הבט באופן קיום של המצוות שבהמשך הפרשה. אדם המהדר בקיום מצוות 'חברתיות', המקפיד 'בקנאות' על עזרה לזלות בעין טובה ורוח נדיבה, המקיים באדיקות את הצו לא תאַמֵץ אֶת לבָבָך לעניים ולמסכנים, הוא האיש, ואין זולתו, שזכאי להרוג ולהשמיד את העבריינים ללא חמול וללא רחם.  מסיים הרב פרנקל את דרּושוֹ החשוב בהארה והערה. מצאנו כאן ביטוים של 'כפל לשון' יותר ממקומות אחרים בתורה, לרמוז כי מֵעֵין זוגות וצמדי-חובה יש כאן, הָרֹג תַהַרגֶּנּו בתנאי שתקיים גם נָתוֹן תִּתֵן. אמנם אַבֵדת אַבדּון רק כאשר מאידך אף הַעֲנֵיק     תַעֲנִּיק. כאשר 'שני צדדים למטבע' נִּוָכַח שהכוונות לשם שמים.

     ומכאן לתובנה החינוכית הנלמדת כאן. עבודתנו הקדושה מושתתת על הכלל שלמדוני חז"ל 'לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת' (סוטה מז). לא קיימת שמאל דוחה שאינה מגֺבָה בימין המקרבת! יש כאן הדדיות! המסר של רב העיר תל אביב אקטואלי ביותר בחינוך הבנים. רק אדם הטוב והמטיב, המראה את אהבתו לבנים ולתלמידים ואת התמסרותו, רשאי לגעור ולהוכיח, ואף להעניש באופן הנדרש, כי חזקה עליו שפעולותיו נובעים מאהבתו ואכפתיות. שאלני מלמד מה דעתי על 'עונש כתיבה מאה פעם', השבתיו )בלי להתייחס לעצם הכתיבה כעונש) שתחילה עליו לחלק בכיתתו מאתים טופי, כפי שלימדונו שלמה המלך (משלי כז) באומרו 'נֶאֱמִָּנים פִּצעֵי אוֹהֵב'. כדברי הבנקאי 'כשֶהִּנך בדרך כלל בפלוס - נכבד אותך גם ברגעי מינוס'.

     ישנם הדוגלים בהענשה וביד חזקה, בטיעון של 'למען ישמעו ויראו'. אך כאמור, הדבר תלוי בטוהר ליבו של המעניש. הרה"ק ה'ישמח משה' זי"ע פירש 'ובִּעַרתָ הָרָע מִּקִּרְבֶָך - תבער את כל הרוע מתוכך ומקרבך - ורק אז וכָל הָעָם יִּשְׁמעּו ויִּרָאּו' ישמעו בקולך ויקבלו את דבריך.  נזכור כי אלו"ל ראשי תיבות ומָל ה' א-לקיך אֶת לְבָבָך וְאֶת לְבַב זַרעֶָך. לבבך קודם! בכך נזכה לעוד 'כפולות' שבפרשתנו כִּי בָרְֵּך  יְבָרֶכְָך... רַק אִּם שָמוֹעַּ תִּשְמַּע בקוֹל ה' אלקיך.

ברכה לאב וברכה לבן ! בהצלחה בעבודת הקודש! 

את הברכה - אשר תשמעו (יא כז) ('עטרת חיים' עמ' קג).

     מסופר כי פעם הבחין הרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז באדם המברך ברכות השחר לעצמו מבלי שיענו אמן אחר ברכותיו. פנה אליו הרבי ואמר לו: בתחילת פרשת ראה (יא כז) נאמר: "את הברכה אשר תשמעו אל מצוותה' אלוקיכם", והרי זה כאילו נאמר כאן, ש'את הברכה' יש לברך באופן של 'אשר תשמעו' - שישמעו הסובבים ויענו אמן, ואין לזלזל חלילה בדבר, כיון שהוא בכלל 'מצוות ה' אלוקיכם'...

     ואפשר להוסיף ולרמוז בלשון 'את הברכה': 'את' ר"ת - 'אמן תענה', וע"י כך תזכה בברכה, כדברי הזוהר הקדוש (וילך רפה ע"ב) שעל ידי ענית אמן נשפעים הרבה ברכות וטובות, ע"ש (הרה"ג גמליאל רבינוביץ שליט"א, מח"ס 'גם אני אודך')

והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ... ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל (יא,כט) (הרב ראובן שמעוני)

     מדוע נכתבה המלה "ונתתה" עם האות ה' בסופה? תוספת ה' מראה על ברכה שניתנת בעין יפה, וכבר אמרו רבותינו: שהנותן מתנה לחברו – לעולם ייתן בעין יפה. לפיכך מתאים, שכאשר עוסקים בעניין הברכה על הר גרזים, ייכתב "ונתתה", רמז לעין יפה.

     מאמר חז"ל זה "הנותן בעין יפה הוא נותן" נאמר לאדמו"ר מגור, בעל ה"אמרי אמת", ולדבריו הייתה זו אחת משתי הפעמים הבודדות, שבהן נצחו אדם כלשהו. הדבר היה כאשר הבחין האדמו"ר בעיוור, בן למעלה מתשעים שנה, שהתגורר בעיירתו, ונהג להיאנח ללא הרף על מר גורלו. בהזדמנות אמר לו האדמו"ר: "מדוע הנך מתאונן כל כך? הלא נאמר (תהלים צ, י): 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה', ואם כן אצלך כל יום נחשב למתנה גמורה – ומדוע, אפוא, תתלונן ללא הרף?" נענה היהודי ואמר לו: "רבי, והלא כתוב: והנותן מתנה לחברו – בעין יפה הוא נותן!...".

     "ההזדמנות השנייה, שבה נצחני אדם כלשהו" – ספר הרבי – "הייתה כאשר נגש אלי בדרכי הביתה אחד מן החסידים ובקש לדבר אתי על בתו החולה". ה"אמרי אמת" היה ידוע בדייקנותו הרבה, וכל סדר יומו מחושב היה בחשבון של דקות ורגעים. לארוחה היה מקצה מספר דקות, ואם ארע שהגיע לביתו והארוחה עדיין לא הייתה מוכנה, היה מדלג עליה ולא אוכל, משום שלא היה לו זמן אחר עבור האכילה... בזמן שנגש אליו אותו חסיד היה זמנו של הרבי דחוק עד מאד, לפיכך אמר לחסיד שכעת אין לו אפילו רגע אחד להקדיש לעניין.

     אמר החסיד: "לי יש עשרים שנה לטפל בבתי החולה, ולרבי אין רגע אחד של זמן בשביל זה?!"... "וזו" – סיים האדמו"ר – "הייתה הפעם השנייה שמישהו נצח אותי"...

לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלקיך נתן לך (יב,ח-ט)

     ברש"י: אל המנוחה – זו שילה. הנחלה – זו ירושלים. נאמר כאן "אל המנוחה ואל הנחלה", כלומר – הקדים להזכיר את שילה, ורק אחר כך הזכיר את ירושלים. לעומת זאת, בפסוק י' נאמר: "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' א-לקיכם מנחיל אתכם והניח לכם" – הזכיר תחלה נחלה ואחר כך מנוחה, כלומר הקדים את ירושלים לשילה.

     מה פשר ההבדל בין שני הפסוקים?

     באר ה"תכלת מרדכי": כאשר עם ישראל במדרגה גבוהה, הם זוכים לקבל בתחילה את ירושלים – את העקר, ורק אחר כך את שאר המקומות. אך כאשר הם אינם במדרגתם הגבוהה, הם מקבלים תחלה את המקומות הפחות חשובים, ורק אחר כך את העקר – את ירושלים. על כן נאמר לבני ישראל: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו" – אל תמשיכו לעשות כפי העולה על רוחכם, שהרי בגלל שלא הייתם בדרגה גבוהה מספיק לא זכיתם לבוא "עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". ובעת ש"לא תעשון" כפי שעשיתם בעבר, אלא תיטיבו מעשיכם – אז "וישבתם בארץ אשר ה' א-לקיכם מנחיל אתכם והניח לכם" – תקבלו בתחילה את ירושלים, שהיא עקר הקדשה, ואחרי כן את שאר ערי ארץ ישראל.

"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם" (י''ב,י''ב) (הרב ברונשטיין)

     בעיר אחת חיו שני עשירים גדולי שהיו שונאים זה את זה. לימים אירס אחד את ביתו עם חתן בן משפחה מכובדת ומהוללת. התקנא העשיר השני בשידוך הנאה שעשה בעל דברו.

     לא עברו ימים מועטים והתברר למחותן כי חתנו הוא בעל מידות רעות ומגונות מיהר העשיר וקרא לשדכן ולחש על אוזנו את כל הידוע לו וביקש ממנו כי ימהר ויפטור אותו מעונשו של זה. מיהר השדכן הממולח אל ביתו של העשיר השני והציע לו את השידוך בספרו לו כי השידוך עם הראשון עומד  להתבטל. שמח העשיר ונתן את הסכמתו המידית לשידוך ולא עברו שעות מעוטות והחתן ביטל את התקשרותו הראשונה והשתדך עם ביתו של העשיר השני.

     בהגיע זמן החתונה הוזמן המחותן הראשון ולאחר המשתה רקדו שני העשירים ריקוד של שמחה כנהוג. האחד רקד בהתלהבות על זה שזכה בשידוך והשני רקד בכל עוז על שזכה להיפטר ממנו...

     כן הוא גם הנמשל - אמר המגיד מדובנא:

     הקב"ה מייפה בעיני כל אחד ואחד מישראל את משלח ידו על כן כאשר הישראלי אוסף את תבואתו - הוא שמח בה ובברכתה ואילו הלוי שמח על שהקב"ה פטר אותו מכל העמל הזה...

     זה מה שנאמר בפסוק: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם" גם הלוי שמח ומדוע? "כי אין לו חלק ונחלה אתכם''

"כי אם לפני ה' אלוקיך תאכלנו, במקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך...". (דברים י"ב, י"ח) (למען אחי, גליון 653)

     "לא באתי רק כדי להתברך", פתח האיש בדבריו, "באתי כדי להציע לרבי שותפות. אמנם אינני חסיד, אך מאמין אני כי לרבי יש זכויות רבות שסגולתן משביחה את התשואה. אני מעוניין להציע לרבי שותפות, חצי חצי. אני אנהל את העסקים, וברווחים נחלוק בשווה", הרבי חייך, נהנה מיושרו ומהעזתו של האיש ו... הסכים. "תנאי אחד יש לי, שותפים אינם מחליטים לבד. כדי להחליט על צעדיך המסחריים תידרש להסכמתי", "מסכים", השיב האיש, לפני שנפרדו שאל השותף: "רבי מה לקנות בכסף?" "פרוות, כמה שיותר פרוות ובכל הסכום", השיב, וברכו להצלחה.

     סחר האיש בפרוות כמצוות שותפו. בתחילה האירה לו ההצלחה את פניה. אלא שהגלגל התהפך. אירופה המעודנת החלה לסלוד מפרוות. קמפיין נרחב נגד השימוש בהן שטף את היבשת בסערה, ובעקבותיו פחת באחת הביקוש לפרוות ומחירן צלל לתהומות, במר ליבו ביקש את רשות הרבי למכור את הסחורה במחיר מוזל, וזאת כדי לצמצם את הפסדי האחסנה. הרבי סרב בתוקף: "אל תמכור", כאשר הגיע מחיר הפרוות לשפל, החל האיש להרהר: "אולי הרבנים מבינים בתורה, אך ברור שבעסקים הם אינם מבינים. הכול קורס, והוא אינו מסכים למכור", במשך תקופה ארוכה שכבה הסחורה במחסניו כאבן שאין לה הופכין, אלא שאז לפתע התגבר הביקוש לפרוות ומחירן נסק, במברק ששלח לרבו הודיע האיש כי המחירים עלו, והוא מעוניין למכור את הסחורה מהר ככל האפשר, הרבי סירב: "סיכמנו שמחליטים יחד, אל תמכור", נכתב בתשובה.

     האיש היה מתוסכל. "מה רוצה הרבי? המחירים עלו, אפשר לכסות את ההפסדים, למה לא למכור?" אבל הוא הבטיח לא להחליט לבד וקיים. לאחר כמה שבועות האמירו מחירי הפרוות ועלו במאות אחוזים לעומת המחיר שבו נקנו. בתזמון מושלם הגיע מברק מהרבי שבו נכתב: "עכשיו למכור. למכור את הכול ומהר".

     הוא הגיע אל הרבי ונכנס לחדרו כשחיוך על פניו. "איך העסקים שלנו?" שאל הרבי. "מצוינים", השיב האיש, "לא יכול להיות טוב יותר ". לאחר שסיפר לו על הרווחים הגדולים, כחכח האיש בגרונו ואמר: "רבי אני מבקש סליחה". "מדוע אתה צריך לבקש סליחה?" תמה הרבי, "בתחילה, כשהכול היה בסדר, סמכתי על הרבי בעיניים עצומות. העסקים פרחו, קניתי בזול ומכרתי ביוקר, היה נפלא. אלא שאז הכול התהפך, המחירים צנחו ומחיר האחסון עלה על שווי הסחורה. למרות חוסר ההיגיון הכלכלי, סירב הרבי למכור. אני מתבייש לומר אבל... קצת הרהרתי אחרי הרבי... אמרתי דברים שלא צריך לומר. עכשיו, כשאני רואה עד כמה צדק הרבי, אני מבקש סליחה, ורוצה לעשות עם הרבי שותפות חדשה". הרבי חייך: "אני שמח שלא הפסדת על ששמעת לעצתי", אמר והוסיף: "עכשיו קח את חלקי ברווחים ותן אותם לצדקה. אני שמח שהשותפות שלנו הצליחה, אבל אינני מעוניין בשותפות נוספת", "מדוע?" תהה האיש, הרבי חייך: "אתה שותף חלש, אני לא יכול לעשות אתך עסקים", הוא שב לביתו כשעגמומית על פניו. "מה קרה?" שאלה אשתו. "הרי יצאת מכאן בשמחה גדולה, ומדוע נפלו פניך? האם הפסדת את הכסף?" "לא הפסדתי את הכסף", ענה האיש, "הפסדתי את השותף".

     והנמשל: "עסקים עם הקב"ה" משה רבנו מזהיר את בני ישראל כי עם כניסתם לארץ שלא יוכלו להקריב קרבנות בכל מקום שתאבה נפשם, כי אם במשכן או בבית המקדש בלבד. נוסף לכף, הוא מלמדם כי הם נדרשים לשתף בשמחתם את הלוויים (דברים י"ב, י"ח): "כי אם לפני ה' אלוקיך תאכלנו, במקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך...". משה אף מזהירם שוב ושוב שלא ישכחו את הלוויים בשמחתם (דברים י"ב, י"ט): "השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך". גם כאשר הוא מצווה אותם על מצות המעשרות, חוזר משה ומזהירם על איסור שכחת הלוויים (דברים י"ד, כ"ז): "והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, כי אין לו חלק ונחלה עמך". מיד לאחר מכן מבאר משה לישראל את סיבת הדבר באומרו: "ובא הלוי, כי אין לו חלק ונחלה עמך... ואכלו ושבעו, למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה".

     משה מגלה לישראל שבאפשרותם ליצור שותפות עם הקב"ה ולזכות לברכה במעשי ידיהם. האדם יביא את: "מעשה ידך אשר תעשה", והקב"ה יוסיף את הברכה: "למען יברכך ה' אלוקיך". אלא שלהצלחת השותפות יש תנאי. כדי שתעלה השותפות יפה, נדרש האדם לשתף את הלוויים ברווחים. אי שיתופם יגרום להסתלקות הבורא מן השותפות, ואף להסתלקות הברכה.

     כיצד היינו מגיבים לו היינו מבחינים באדם שזכה לברכת ה', עקב שיתוף הלווים ברווחיו, אלא שהוא נותן להם את חלקם בעין רעה, ומכנה אותם בכינויי גנאי. כאשר הוא פוגש אותם הוא מטיח לעברם: "לכו לעבוד, פרזיטים". האם ידוע לו כי ברכתו בעסקיו תלויה בלויים אלו? האם ידוע לו כי אם, חלילה, תתגשם משאלתו והלוויים "ילכו לעבוד" ולא יזדקקו שוב למתנותיו, הוא יפסיד את ה"שותף" האלוקי ואת ברכתו?

     בימים אלו, כאשר נשמעות בציבור קריאות נגד תופסי התורה – הם הלוויים של דורנו - כדאי לזכור כי הדרך "לגמור את החודש" אינה עוברת בצמצום התמיכה בלומדי התורה או ביחס ברוטאלי כלפיהם. ההפך הוא הנכון. צמצום זה יוביל להסתלקותו של השותף האלוקי. המעשרות התקציביים שמעניקים ללומדי התורה, הם אלו המותירים את השותף האלוקי במחננו, והם המביאים לברכתו.

את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו (יג,א) (הרב יחיאל לוין)

     מנין שאם פתח לברך ברכת כוהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר 'ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם', תלמוד לומר 'הדבר', אפילו דבר אל תוסף עליו. (ספרי). מדוע כשחפץ הספרי לנקוט ברכה דהיינו סבורים דמותר להמשיך בה, בחר בדוקא בברכת 'ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם', והלוא מצינו עוד ברכות בתורה. ויש לומר דהנה על ברכה זו שבירכם משה 'ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם' הוסיף ואמר 'זו משלי' דהיינו דברכה זו בירכם מעצמו ולא שמעה מפי הגבורה, משא"כ שאר ברכות שבתורה דמפי הגבורה שמעם. לפ"ז היה מקום לומר דאימתי עוברים על בל תוסיף, רק אם מוסיף ברכה שיצאה מפי הגבורה, שכן אף היא מברכות ה' היא והוי הוספה על הברכות, אך כשמוסיף ברכה שאין מקורה מפי הגבורה לא הוי בכלל בל תוסיף. לכך השמיענו הספרי דאף בברכה זו, שלא נאמרה מפי ה' ומשה רבנו ברכה מעצמו אף בזה איכא בל תוסיף.

ונתן אליך אות או מופת (יג, ב (.(אמרות חכמה)

     אצל הגה"ק ה"נודע ביהודה" זצ"ל לא היה ענין הקמעות נחשב בעיניו. יום אחד באו אליו בזעקה, שייכמרו רחמיו על חולה מסוכן, שלא נמצאה לו עוד תרופה, ואין דבר שיכול להצילו אלא קמע. משראה הרב את ייאושם הרב, נתיישב ה"נודע ביהודה" בדעתו , נכנס לחדר סמוך , נטל פיסת קלף חלק, עטפו בנייר, חתמו בחותם,  ואמר להם: קמע זה יישא החולה על צווארו שלושים יום, ולאחר ל' יפתחו את הקלף, והיה אם נמחקו בו כל אותיות הכתב, ולא נותר כל זכר להן – סימן הוא, שהחולה יקום מחוליו.  וכך עשו, ומשפתחו כעבור שלושים את הקמע, וראו שהקלף חלק,  הייתה השמחה גדולה מאוד, ומרוב שמחה החלים החולה.

     ועוד מספרים מעשה אחר, שלאחר שעמדו והפצירו בו, נתן ה"נודע ביהודה" קמיע, ורשם בו את האותיות "פיל"ד" משהבריא החולה, ושאלו לאחר מכן לפשרן של האותיות הסתומות, השיב ה"נודע ביהודה" פתי יאמין לכל דבר.

"אחֲרֵי ה' אֱלקֵיכֶם תֵלֵכּו וְאתו תִירָאּו וְאֶת מִצְותָיו תִשְמרּו ובְקלו תִשְמָעּו וְאתו תעֲבדּו ובוֹ תִּדְבָּקּון" (יג,ה) (ברינה יקצורו עלון 166)

     "ובו תדבקון" - במידותיו תדבק וכלשון רש"י: "הדבק במידותיו". גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה (סוטה יד). כלומר, כל הפרשה דנה בהכנעת הלב.

     לעיתים מרגיש האדם, אם אקיים את ההלכה הזו - יגרם לי מכך הפסד גדול. אם אקצר את התפילה - אחסוך לעצמי זמן יקר. על כך קבעו רבותינו: 'ממצוות - לא מפסידים'! עשית מצווה - לא תפסיד מכך! הקב"ה בעצמו ידאג לך! כי לעולם לא הפסיד אדם מקיום מצוה, וגם אם נראה לנו הדבר כעת שהפסדנו ונפלנו - זה רק זמני, בסופו של דבר נראה עד כמה הרווחנו והיה משתלם לקיים את המצווה!

     הנה ספור אמתי שקרה: בחור שלמד בישיבת חברון התחתן והקים משק, נולדו לו שתי בנות, לאחר מספר שנים חלתה האם ונפטרה, הילדה הגדולה טפלה בבית ובאחותה. לאחר זמן אביה חלה, אך ראשה היה טרוד בענייני שידוכים.

     כשהייתה בת שלושים נפטר אביה, הייתה לה אחות בת 18, צנועה בעלת מעלות טובות, כשישבו שבעה על אביהם אמרה לעצמה: אני כבר בת 30, מי יסתכל עלי... אני רוצה שלאחותי יהיה רק טוב, את כל המשק אמכור, ובכסף שיתקבל אתן לה לקנות דירה, לאחותי שתוכל לבנות את חייה כראוי. חיכתה עד לסיום השלושים של האבא, ולהקמת המצבה, ואת התכנית תבצע מיד בסיום השלושים.

     התקשר אליה היהודי מהמצבות ובקש ממנה להגיע לירושלים כדי לסגור את הנוסח של המצבה. היא אומרת לו אין לי מושג מה לכתוב... אומר לה האיש מהמצבות, אם את לא יודעת מה לכתוב, תבואי לבית העלמין תסתכלי במצבות, ותנסחי משהו...וכך היא מוצאת את עצמה, בלי אבא ובלי אימא, נוסעת לבדה בקו 400, יורדת בבנייני האומה, אך מה כותבים על המצבה? איני יודעת מה כותבים על המצבה? היא רואה בסמוך אליה קבוצת אברכים עולה למונית ורואה שאחד מהם שכח תיק. היא נגשת מהר למונית עם התיק, כדי ליידע אותם שאחד מהם שכח את התיק, אך המונית הספיקה לנסוע. היא החליטה לבדוק את תוכנו של התיק אולי תמצא טלפון או כתובת כדי להשיב את האבדה, היא מעלעלת בספרים ולא מוצאת כתובת או זיהוי, אבל רואה שישנם המון כתבים וחידושי תורה שאותו אברך שכח, חשבה אולי תשאיר את התיק כי אולי הם יחזרו אך היא חששה שאולי מישהו שאינו שומר תורה ומצוות יקח את התיק ויזרוק אותו, והרי אלו דברי וחידושי תורה, והחליטה לקחת אותו אתה לאיש המצבות ואחר כך היא תמשיך.

     היא מגיעה להר המנוחות ומסתכלת במצבות כדי למצוא נוסח הולם, ואינה מוצאת, וחוזרת למשרד של המצבות והנה כשהיא מגיעה לשם היא רואה שם יהודי מכובד והדור בלבוש, נראה יהודי מורם, מעיף בה מבט ושואל אותה: "מה התיק הזה עושה אצלך"? משיבה לו: "מצאתי את התיק הזה היום בבנייני האומה". ביקש הוא ממנה: "תביאי לי את התיק להסתכל", ורואה שהתיק הזה מוכר לו, ואומר לב שזה התיק של הבן שלו. השיבה לו: "יופי, זיכית אותי במצוות "השבת אבדה", וביקש ממנה שתדון אותו לכף זכות כי הוא התייתם מאמו ובדיוק חזרנו ואני הגעתי לפה לכתוב נוסח למצבה אז הוא מבולבל",

     "אם כבר כתבת נוסח למצבה, אז כתוב לי נוסח", אומרת לו, "אמר לה אם את רוצה אז תספרי לי קצת על אבא שלך ואז אנסח משהו". מספרת היא לו על אבא שלה, והפלא ופלא, הוא אומר לה זה החברותא שלי מישיבת חברון, למדנו יחד בישיבה, אני מכיר אותו, וידעתי שיש לו שתי בנות, ושואל אותה: "איפה אתם בשבת"? "לבד בבית", עונה לו. "בשום פנים ואופן! אתם אצלי בשבת" אומר לה, ומיד עונה לו: "לא", "תשמעי, אני כותב את המציבה ואתן מגיעות אלי לשבת". ואכן אחרי מסע של שכנועים האחות הגדולה התרצתה, והאחיות הגיעו יחד להתארח בשבת.

     מסתבר שהחברותא של אביהם, הוא אדון עשיר ומכובד, ויש לו בן מוצלח שנכנס למעגל השידוכים. החברותא רואה את הבת הצעירה מבין האחיות, ואינו יכול להתאפק מהמידות שלה, ופונה לאחות הבכורה ואמר לה: איני יכול לחשוב על משהו יותר טוב לבן שלי...", אומר לה "איך את מתכננת לקנות לה דירה"? והאחות הבכורה עונה לו: "אני אמכור את המשק ועם הכסף אקנה לה דירה ושהיא תסתדר בחיים". "ומה אתך"? שואל אותה, עונה לו, "הקב"ה יעזור לי". ואז הוא אומר לה "הוא כבר עזר"! שואלת אותו "איך הוא עזר"? עונה לה: "את הדירה לבת הקטנה אני נותן, והמשק יישאר אצלך"! ואכן השידוך הצליח לאין ערך והזוג התחתן במזל טוב.

     אם נתבונן נראה, שאותה אחת ש"לא היה לה ראש" להתעסק בהשבת אבדה (הייתה בדרכה לבית העלמין וראשה היה טרוד באך לנסח את הכיתוב על המצבה...), היא החליטה לעשות את המצווה, ולבסוף ברוחב לבה והרצון לעזור לאחותה, הקב"ה בחן אותה ע"י 'טרדה של להתעסק במצווה' - היא לקחה את המצווה, והקב"ה שילם גם שילם - וזוהי פתיחות הלב!

"אַּחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵלֵכּו..." (יג, ה) (ח"ח - ה'אמרי אמת', ומתוק האור)

     על פסוק זה שאל ה"חפץ חיים" את האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת" (בכנסיה הגדולה הראשונה), שהנה לעיל (יא, ל) כתב רש"י: "אחרי דרך מבוא השמש" - כל מקום שנאמר 'אחרי' מופלג הוא, כלומר רחוק. אם כן, האם גם מה שנאמר "אחרי ה' א-לקיכם תלכו", הכוונה ללכת מרחוק?

     ענה בעל ה"אמרי אמת": מי שמרגיש שהוא רחוק - סימן שהוא קרוב, ומי שמרגיש את עצמו קרוב - סימן שהוא רחוק...".

     אם ישאלו שאלה בנושא דת, לאדם שהוא 'דתי בלב', שלא קרא ולא שנה בחייו צורת אות, והקשר שלו ליהדות מסתכם בכך שהוא זוכר שלסבא שלו היה זקן ארוך... - הוא יענה מיד, ויכריע בכל נושא באופן מידי. ממה נובעת גישה זו? כי מיודעינו מרגיש את עצמו קרוב לקב"ה, ממילא אין לו בעיה לענות תשובות... אבל אם רב גדול ישאל את אותה השאלה, הוא יידרש למספר שעות כדי לענות! "הנושא לא פשוט" - הוא יאמר - "זו מחלוקת ראשונים...".

     רבי יעקב גלינסקי זצ"ל סיפר כי בזמן שה'חזון איש' עבר להתגורר בביתו (כיום ברחוב 'חזון איש') האזור כולו היה פרדס. ביתו של החזון איש עמד בודד, ולכן התקין ראש העיר עמוד תאורה בקרבת הבית. אמר ה'חזון איש' לרבי יעקב: "ראית מה שראש העיר גרשטנקורן עשה בשבילי? כשאני הולך בלילה ליד עמוד התאורה, אני רואה את הצל שלי. ככל שאני מתרחק מהאור - הצל שלי מתארך, וככל שאני מתקרב לאור - הצל שלי נעלם. מזה למדתי שכאשר אדם נמצא רחוק מהאור - הוא נראה גדול מאוד בעיני עצמו. כשהוא מתקרב לאור - הוא נעשה קטן יותר, וכאשר הוא מתחת לאור - לא רואים אותו כלל..."!

 ''בנים את לה' אלקיכם לא תתגודדו''.(י''ד,א) (פניני תורה וחסידות עלון 228)

      הגאון הרב צבי קינטסליכער זצ"ל אבד"ק סעבען, היה לפני המלחמה הרב של בית הכנסת בעירינו הערמענשטאט והיות שהיה אז זמן מלחמה היה הרבה פעמים שקבוצות אנשים דברו נייע"ס (חדשות) בבית הכנסת, קם הרב קינטסליכער ואמר לפניהם דברי מוסר, ותוך הדברים סיפר שפעם שאל גלח (כומר) להרבי ר' יהונתן אייבשיץ הרי אפילו האומות העולם בבית תפלתם עומדים באימה וביראה ואמאי בתי כנסיות של בני ישראל רועשים וגועשים, ענה לו ר' יהונתן אתם באים לפני אדון הכל כעבד לפני רבו ולכן עמידתכם הוא כעבד לפני המלך, אבל אנו הרי אנחנו בנים למקום ולכן עמידתנו הוא כבן לפני אביו.

     ואמר הרב קינטסליכער ז"ל שזה רק ללימוד זכות על ישראל, אבל באמת צריך לעמוד לפני הבורא ב"ה באימה וביראה. ובזה פירש הפסוק " בנים את לה' א-לקיכם'' ועם כל זה "לא תתגודדו" בבית הכנסת, וכדרשת חז"ל על זה, לא תעשו אגודות אגודות (יבמות י ג" :).

כל צפור טהורה תאכלו, וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והפרס והעזניה והראה ואת האיה והדיה למינה. (י''ד,י''א) (באור החיים, גליון 403)

     בתוך העופות טמאים נחשב גם עוף ששמו "ראה", ועל העוף הזה אומרים חז"ל (מס' חולין) למה נקרא שמה ראה, מפני שרואה למרחוק, עומדת בבבל ורואה נבלות בא"י. וקשה, אם לעוף כזה יש ראייה כל כך טובה שמבטה מגיעה מבבל לא"י, למה נחשב בין עופות טמאים, אלא תירץ הרה"ק מקוצק זי"ע - עוף שרואה רק נבילות - סימן שהיא טמאה.

     באותו דרך יש הסבר נאה לכך - שבשריפת חמץ מכניסים לתוך השריפה גם את הכף והנוצה והנר שבדקו איתם אמש את החמץ, ונשאלת השאלה למה, הניחא הכף והנוצה, מובן הטעם שהם נשרפים, כי הם ממש נגעו ונדבקו בחמץ, אך מדוע צריכים גם לשרוף את הנר, הרי הנר לא נגע בחמץ, הנר הרי רק האיר לראות ולחפש במקומות שאפשר שנמצאים שם חמץ, ולפ"ד ניחא: כי נר שמחפש ועוזר למצוא 'חמץ', דינו בשריפה.

"ואת בת היענה" (י''ד,ט''ו) (וקראת לשבת עונג)

     סיפר יהודי מן העיר לאודז' שבהיותו בחור צעיר בזמן מלחמת העולם הראשונה היו נערים רבים בעירו עוסקים במסחר וביקש גם הוא לשלוח יד בעסק כל שהוא, אולם אביו התנגד לכך בכל תוקף. באותם ימים שהה בעירם ה"חפץ חיים" על כן החליטו הנער ואביו לעלות אל הרב ולשאול את פיו הקדוש בעניין זה. עלו השניים והציעו את טענותיהם לפני רבן של ישראל. האב טען כי הוא חושש שבעקבות המסחר ירד בנו ברוחניות ולעומתו טען הבן כי גם אביו סוחר ומאומה לא אירע לו מכך... שמע ה"חפץ חיים" את טענותיהם ואמר:

     מצאנו בעל חיים אחד המוזכר בתנ"ך אכזרי! בעל חיים הזה הוא בת היענה עליה נכתב באיכה: "בת עמי לאכזר כיענים במדבר". ואיזו אכזריות מצאנו בבת יענה? שאל ה"חפץ חיים" אלא - תירץ ה"חפץ חיים" - בת היענה מטבעה היא אוכלת ומעכלת הכל ואפילו זכוכית! אלא שהיא בטוחה שגם גוזליה הרכים יכולים לעכל זכוכית כמותה לכן היא נותנת להם לאכול ממנה ואין היא שמה על ליבה שהדבר מזיק להם וגורם למותם!... כן הדבר גם בעניין המסחר - סיים ה"חפץ חיים": אביך אמנם עוסק במסחר אלא שהוא יכול לעכל את אורחות השוק ואין הדבר משפיע עליו לרעה כלל ואילו אתה עדיין צעיר ורך בשנים ועליך הדבר ישפיע גם ישפיע על כן שוב אל בית המדרש ללמוד תורה וייטב לך!...

 

 

עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (יד כב) (הרב נתי)

     על הפסוק הנ"ל, יש מאמר חז"ל ידוע: א"ר יוחנן, מאי דכתיב עשר תעשר? עשר בשביל שתתעשר. (תענית ט.)

     לפי הפירוש הזה, התורה מבטיח גמול גשמי לאלו שנותנים צדקה. 'עשר בשביל שתתעשר', המובן הוא: שאם אחד נותן צדקה מכספו, זה יחזור אליו בכפל כפליים. נותן הצדקה עלול לחשוב שהוא מריק את כספו על ידי נתינת צדקה. וע"ז אומרת לנו התורה שלהיפך - הוא יקבל הרבה יותר.

***

     יש סיפור נפלא מהמגיד ממזריטש: איש עשיר פעם בא לבקר את רבי דוב באר, המגיד ממזריטש, התלמיד המפורסם ויורש של הבעל שם טוב. במשך השיחה, המגיד שאל את האורח מה הוא אוכל כל יום. האיש אמר לו שהוא אוכל לחם עם מלח ומים. המגיד גער בו ואמר לו שהוא חייב לאכול בשר ויין כמתאים למעמדו כאיש עשיר. כשסיים השיחה והאורח עזב, התלמידים המבולבלים שאלו את המגיד, "מדוע הרבי התעקש על הדיאטה העשירה הזה? מה רע אם האיש העשיר מסרב להתענג בגשמיות של עולם הזה?" השיב המגיד: "אם האיש העשיר הזה אוכל בשר ושותה יין, כאשר איש עני יאמר לו שהוא במצב קשה מאד, הוא יבין שהאיש העני יצטרך לפחות מספיק כסף ללחם ולמים. אבל אם האיש העשיר עצמו מתקיים בלחם ובמים, הוא יתעקש שהעני יוכל לשרוד על אבנים!"

***

     אינני יודע מה רבי שלמה זצ"ל אכל או לא אכל. אבל מה שבטוח הוא הבין את המצוקה שכל איש עני, ונתן להם בכל ליבו, עד הגרוש האחרון!

"עַּשֵר תְעַּשֵר אֵת כָּל תְבּואַּת זַּרְעֶךָּ ..." (יד, כב) (ברינה יקצורו עלון 166)

     שני אחוזים מתנובת השדה צריך בעליו לתת לכהן. אח"כ 10% אחוזים ללוי. אח"כ 10% נוספים למעשר שני או למעשר עני. דהיינו, %20.62 עליו להוציא עוד לפני שהתחיל לחשב את הרווחים שהניבה לו שדה... בנוסף, עליו להשאיר לקט, שכחה ופאה, ובל נשכח כי פעם בשבע שנים - כל הפרות הפקר! נמצינו למדים כי מעל לעשרים אחוזים מהיבול, ניתנים ע"י בעלי השדה לפני הוא מתחיל להרוויח משהו מכל עמלו...

     ומי שאינו חקלאי, אלא איש עסקים, גם עליו מוטלת החובה לתת: ראשית מחויב הוא במעשר כספים, וכן עליו לתת צדקה ביד רחבה. ומי שחייב לו כסף - באה שמיטת כספים ומבטלת את החוב... ואדם תוהה: איך אפשר לחיות כך?!

     אומרת התורה: תן צדקה, וכמה שתיתן - הנתינה תביא לך מזל.

"עשר" (חלק בעשר) את המילה "תעשר":

עשירית של האות ת' יוצאת האות מ'.

עשירית של האות ע' יוצאת האות ז'.

עשירית של האות ש' יוצאת האות ל'.

עשירית של האות ר' יוצאת האות ך'.

קיבלנו: "מזלך". המעשר - הוא מזלו והצלחתו של האדם.

     וכתב בספר 'שלטי הגבורים' שה' חישב את כמות התבואה בכל שנה, וכן את מספר הכוהנים, הלויים, והעניים, שאם כולם יפרישו כפי התורה, יספיק לכולם.

"עשר תעשר"

     בעיירה אחת בארצות הברית חי רוכל אחד ירא שמיים שהיה נזהר מאוד במצוות מעשר כספים.  אמור נא לי - שאל אותו רב העיירה - מנין לך הזהירות הגדולה במצוות מעשר כספים? בצעירותי - סיפר הרוכל - הייתי סוחר שוורים ברוסיה ואת מאשרותיי הייתי נותן למלמד התינוקות שבעיירתי שהיה ת"ח מופלג וירא שמים והיה עני מרוד.

     פעם אחת זימן ה' לי עסקת שוורים גדולה מאוד בה הרווחתי ממון רב. כהרגלי לקחתי את כספי המעשר ונתתים למלמד. להפתעתי סירב המלמד לקבל את הכסף ואמר כי סכום זה הוא גדול הרבה יותר ממה שנצרך לו לפרנסתו!... ומה אעשה? שאלתי את המלמד. בכיתתי - אמר המלמד - יש שני ילדים מוכשרים שנראה לי כי אם ישלחו אותם ללמוד בישיבה מפורסמת יגדלו בתורה לגאון ולתפארת אלא שהוריהם עניים מרודים ואין ידם משגת להוצאות הדרך על כן עצתי לך שתיקח את הכסף ותשלח אותם ללמוד תורה. שמע סוחר השוורים כעצת המלמד ועשה כדבריו. שני ילדים אלה נסעו לישיבה ולימים התפרסמו בעולם כרבי משה פיינשטיין זצוק"ל ורבי יעקב קמינצקי זצוק"ל!

"וצרת הכסף בידך" (פרק יד-כה) (מסביב לשולחן, פרשת ראה)

מהו ההבדל בין עני לאביון?    

על הפס': "אפס כי לא יהיה בך אביון" (ט"ו ד') כותב רש"י: ולהלן הוא אומר (פסוק י"א) "כי לא יחדל אביון", אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים בכם. מה יש בימינו יותר – עניים או אביונים? בעזרת השם ובעזרת הביטוח הלאומי ובסיוע של גומלי חסדים אין בינינו הרבה עניים, אך לצערנו יש ויש אביונים; כפי שרש"י ממשיך: אביון דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר. ולפי זה כל מי שאינו שמח בחלקו ומתאווה לביתו/למכוניתו/לעשרו של חברו, נחשב הוא בעיני התורה לאביון, כי יש לו תאבון של רעבתן שלעולם לא ישבע... מי שיש לו 'רב' – הרבה, כמו עשו ("יש לי רב" – בר' ), מרגיש שהוא במרוץ להשיג ולקנות עוד ועוד, יחיה כל חייו חיים מתסכלים ומתישים וירוץ כל חייו כדי להרבות את הונו, אך מי שיש לו 'כל' כמו יעקב, יחיה חיים שלווים ומאושרים, חיים של 'עשיר' אמתי, שהרי הוא מסתפק במועט ושמח בחלקו. וכבר הבטחנו הקב"ה בפרשה: "לא תחסר כל בה"!

לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך... כי פתוח תפתח את ידך לו (טו,ז)

     הנה ידוע שישנן קדימויות בעשיית מצות הצדקה וכל אחת קודמת לרעותה. וכמו שפסק הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ז הי"ג) להלכה: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו' דרשינן... ועניי ביתו קודמין לעניי עירו דכתיב בתר לאחיך, לענייך, דהיינו עניי ביתו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, כדכתיב אח"כ ולאביונך בארצך - דהיינו עניי עירו ועניי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ, דכתיב בסיפיה דקרא דכי יהיה בך אביון וגו' בארצך דהיינו ארץ ישראל, ואח"כ כתיב אשר ה' אלוקיך נותן לך לרבות כל מקום", וכו'.

     מרן ה'שר שלום' מבעלזא זי"ע אומר: בכף ידו של אדם אין כל האצבעות שוות. יש אחת מהן הגדולה מרעותה וארוכה יותר, ואחת קצרה יותר. כל זה ניכר דווקא כשהאדם פותח את כף ידו ולא קומץ אצבעותיו לאגרוף. כי בשעת הקמיצה – כל האצבעות נראות שוות מבחוץ ואין הבדל ניכר ביניהן. זהו שמזהירה כאן התורה, בדרך רמז: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך", ותגיד: כל העניים שווים כאותה יד קמוצה, ולכן את מאשרותיי ונדבתי אחלק לכולם בשווה, ואין דיני קדימה לאחים או קרובי משפחה. אלא: "פתוח תפתח את ידך לו" – ולכל עני תן כפי הראוי לו מדיני הקדימה שנתנה לך התורה. ודפח"ח.

כי פתוח תפתח את ידך לו וגו' די מחסורו אשר יחסר לו (ט"ו- ח')

     מסופר על המגיד מדובנא זיע"א, שנזדמן פעם לביתו של גביר אחד שהיה גם למדן גדול וקובע עתים לתורה, וביקש ממנו נדבה למטרה חשובה, כדרכו בקודש השמיע המגיד מדובנא כמה דברים על מצות צדקה וגם בעל הבית ענה אחריו בדברי תורה מאלפים על מצווה זו, אך את כיסו לא פתח כלל. ראה המגיד מדובנא שהם מאריכים בדברי תורה ואינם מגיעים ל"תכלית" הביקור, פנה אל הגביר ואמר: אספר לך סיפור ומשל למה הדבר דומה: מעשה במדינה רחוקה ונידחת שהתושבים לא ידעו כלל על מציאות הבצל, עד שנזדמן לשם עני נודד שהביא באמתחתו מעט בצלים לעצמו, כיון שראו אנשי המקום את הירק החדש שמחו בו מאד, ונתנו לנודד ממון רב תמורתו, אחר כך זרעו את הבצלים בגינותיהם ומאז והלאה צמחו שם בצלים בשפע רב, שמע קבצן אחר מה שארע לחברו באותה מדינה רחוקה, שם אפוא בילקוטו חבילת שומים ובא למקום ההוא מתוך תקוה שיזכה כחברו בממון רב תמורת השומים, אנשי המקום שמחו על השומים שבידי האיש והחליטו לשלם לו תמורת השומים בדבר היקר ביותר שהיה להם "בחבילת בצלים".

     המגיד מדובנא הפסיק לרגע את שטף דבריו ואחר כך קרא בהתרגשות ואמר: גם אתה הגביר הגדול בעירה זו מעניק לי "בצלים תמורת שומים", שעה ארוכה הנו מסובים כאן ואתה משמיע לי בלא הפסק חידושי תורה כנגד חידושי תורה שלי, ואילו בתורה נאמר "פתוח תפתח את ידך לו די מחסורו אשר יחסר לו" ולי חסר עתה כסף למטרה החשובה שלשמה באתי אליך.

ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ד' והיה בך חטא: נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך (טו, ט-י)

     בזה מפרש בספר צמח דוד את הפסוק "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" – הכוונה שאפי' שהוא אביון במצוות, וזה כוונת המשך הכתוב "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו" היינו מחמת שתחשיבהו ל'רעה' דהיינו לעני רע ומתחזה, ויעלה בדעתך שלא לתת לו עד כי יזדמן לפניך עני הגון, "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" היינו כי יפשפשו ג"כ אחר מעשיך אם ראוי אתה לפי מעשיך להשפיע לך די מחסורך, אולי ימצא גם בך חטא ותגרום לך לקלקל ח"ו השפע.

נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו (טו,י) (הרב זליג ברנשטיין)

     שלוש נתינות הוזכרו בפסוק זה והם מתחלקות לשני אופנים של נתינת צדקה.

     האופן האחד המובחר, הוא בנתינה לקופה של צדקה. העני אינו מתבייש ואילו הנותן אינו יודע למי נתן נתינה זו כפולה היא ,מבעל הבית לגבאי הצדקה ומהגבאי לעני . אך זאת בתנאי שהגבאי נאמן למלא שליחותו , כמו רבי חנינה בן תרדיון (ע"ז יח.) אבל אם אין הגבאי נאמן עדיפה כמובן האפשרות השנייה. לתת ליד העני בעצמו אלה שיש חילוק בין שתי הנתינות. כאשר נותנים לקופה של צדקה אין קפידה באופן הנתינה אם זה בעין יפה אן רעה, כי בסופו של דבר אין העני רואה את הנותן , משא"כ בנתינה ישירה מיד הנותן לעני , יש להישמר ולהיזהר לתת בעין יפה ועל שני סוגי נתינות אלו הזהירה התורה : "נתון תתן לו" זו הנתינה לגבאי הצדקה שהוא הנותן לעני . אבל אם אי אפשר לסמוך על הגבאי הצדקה , אזי מצווה התורה לתת לעני עצמו , אלא שעל נתינה זו מזהירה התורה : "ולא ירע לבבך בתתך לו" כאשר אתה עצמך הנותן , היזהר לתת בעין יפה ובפנים שוחקות.

"נָתֹון תִּתֵּן" (טו, י) (אגעדאנק על הפרשה, גליון 7)

     בעניין הזה מסופר (מובא ב"אוצרות התורה"): פעם ישב האדמו"ר רבי מנחם מנדל מרימנוב זצ"ל עם תלמידיו ועסק בתורה נכנס לפתע עני לבוש בלואי סחבות וכלכולו מעורר חמלה הוציא רבי מנחם מנדל דינר זהב מכיסו ונתנו לעני שמח העני על המתנה ההגונה שקיבל והלך לדרכו.  והנה כאשר הלך אותו עני חשב רבי מנחם מנדל לעצמו, הרי מה שנתתי לו את הדינר היה מתוך שנכמרו רחמי עליו ולא לשם מצות הצדקה כפי שציוונו השי"ת שלח מיד לקרוא לעני כאשר שמע העני כי האדמו"ר ביקש להחזירו נבהל ונחרד שמא התחרט האדמו"ר על מה שנתן שמא טעות הייתה בידו והתכוון ליתן רק דינר שלכסף.  כשהגיע העני הוציא רבי מנחם מכיסו דינר זהב נוסף ונתנו לעני לשם מצות צדקה כמובן שמח העני מאד הוא אזר עוז ושאל את הרבי אם כך היה ברצונו לתת שני דינרי זהב מדוע לא נתנם מתחילה וגרם לו ל"בהלת שווא"? השיב האדמו"ר למדתי מהפסוק בפרשת ראה שכך עלי לעשות "נתון תתן לו" מדוע כפלה התורה לשון נתינתו אלא ללמדנו שאם נתן לעני בפעם הראשונה מתוך רחמנות עליו לחזור ולתת נתינה נוספת לשם מצווה לתת באופן "שלא ירע לבבך בתתך לו" כלומר לא מתוך צער הלב על המצב של העני אלא לשם מצות הצדקה.

"נָתֹון תִּתֵּן" (טו, י) (ברינה יקצורו עלון 166)

     לבד ממעלתה הגדולה של מצות הצדקה והשכר הרב הצפון לנותניה לעתיד לבוא, הרי היא משמשת כסגולה הבטוחה ביותר, אשר תביא על האדם שפע וברכה בכל העניינים.

     ה"חפץ חיים" כותב ב"אהבת חסד", שאנשים רבים בעולם מחפשים סגולות על מנת להיוושע ולהיפקד בזרע של קיימא, ואינם מתעסקים עם הדבר הפשוט ביותר והבטוח ביותר - מצוות הצדקה. בספר "שם עולם" הוא מספר בהקשר לכך מעשה נורא שראה בעיניו: לאדם אחד היו כמה בנים וכולם מתו בצעירותם, בא אותו אדם לפני חכם אחד, בבקשה שייתן לו עצה וסגולה לעניין זה (מסתבר, שאותו חכם היה החפץ חיים עצמו, אולם הוא לא כתב זאת מחמת ענוה) השיב לו אותו חכם: "אינני יודע סגולות, אך מייעץ אני לך שתקיים גמ"ח קבוע, וייתן ה' שבזכות מידת החסד שתנהג עם הבריות יתחסד עמך ה' יתברך וייתן לך בנים".

     אותו אדם שמע לעצתו והקים גמ"ח קבוע, כשהוא מלווה תמורת משכון, כל מה שהיה בו צורך. לצורך הקמת הגמ"ח לאורך ימים ושנים קבע תקנות מספר, אותן רשם בפנקס, וביניהן תקנה, שאחת לשלש שנים, בפרשת משפטים, בה קוראים "אם כסף תלוה את עמי" יתאספו כולם ויערכו סעודה, שתהווה חיזוק לעניין זה.

     שלוש שנים חלפו, והנה זכה האיש לחבוק בן, ובאורח פלא הברית שלו נערכה בדיוק באותו יום בו קבע את זמן הסעודה... הוא המשיך לעסוק במצווה זו, ביתר שאת, וברבות השנים נולדו לו עוד כמה וכמה בנים. אולם, כחלוף שנים כה רבות החל לשכוח את טובתו של הקב"ה, והוא הגיע אל החכם, כשבקשה בפיו, היות והוא טרוד בעניינים שונים והגמ"ח הולך וגדל, הוא מבקש שימנו אדם אחר תחתיו. תחילה סרב החכם ואמר שאיש לא יצליח להנהיג את הגמ"ח בצורה הטובה בה עושה הוא את המלאכה. אולם, כעבור שנים, כשהרבה להפציר בחכם, הוכרח החכם לעשות כדבריו, ובחרו אדם אחר לעסוק במצווה גדולה זו.

     המינוי המחודש נעשה בתחילת הלילה, והנה, עם בוקר בא האיש לבית הרב כולו שבור ורצוץ וסיפר לו כי באותו לילה נפטר לו אחד מילדיו ונחנק למוות, ומבקש הוא לשוב ולנהל את הגמ"ח כבראשונה.

     נראה בעליל, אפוא, שבזכות מצות החסד זכה ונולדו לו בנים, ועם הסתלקותה של מידת החסד, החלה מיד מידת הדין להתגבר עליו ולהזיקו.

     זכותה של הצדקה עומדת לנותנים להצילם מכל רע, ולהעביר את רוע גזר דינם, אף שלא כדרך הטבע.

 

 

נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך (טו, י) (אגעדאנק על הפרשה גליון 7)

     הגמ' אומרת במסכת גיטין דף (ז, א) שבאם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים שיעשה יותר צדקה ועי"ז יתרבו נכסיו, וכל שכן כשנכסיו מרובין שמחויב לעסוק הרבה בצדקה. אבל האדם אומר: עכשיו המצב קשה אני לא נותן כעת, וכשיהיה לי אני ייתן הרבה בעז"ה.

     מספרים שפעם היה כפרי שאירס את בתו לבחור בן תורה. שמע הכפרי על מנהג שנותנים ש"ס לחתן, בירר היכן ניתן לקנות, וירד העירה, לקנות את הש"ס ולשלחו אל החתן, ואכן קנה ש"ס 'עוז והדר' של 'מתיבתא' עבה מאוד, כשרצה לשלוח את הש"ס, נכנס לבית הדואר בעיר, ניגש אל הפקיד וקנה 'בול' בשקל אחד! לקח את הבול והדביק על הקופסא, רשם לכבוד החתן היקר ברח' זה וזה, ו...נותן לפקיד "תשלח לי את זה" ורוצה ללכת. אומר הפקיד, רק רגע, שם את זה על המשקל ואומר לו אדוני צריך להוסיף בולים, שואל הכפרי, למה, אומר הפקיד "כי זה כבד וזה שוקל הרבה" ואתה שמת רק בול אחד של שקל, אומר לו הכפרי "תגיד הכל בסדר? ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! מה אתה אומר? החבילה כבידה? נו, אם נוסיף בולים יהיה עוד יותר כבד!...

     אומר הקב"ה, אתה רוצה שהכסף יגיע? תדביק בולים! תן לעניים! "כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך!" ומה אומר האדם? עכשיו קשה, עכשיו החבילה כבידה ואם אני ייתן כסף לצדקה הרי החבילה תהיה יותר כבידה!.

     נא לא נהיה כאותו כפרי נבער...

"נָתֹון תִּתֵּן" (טו, י) (פרפראות ראה)

     מספרים שתלמיד חכם אחד בא אצל האור החיים הקדוש וביקש ממנו שיעזור לו כי מצבו קשה בפרנסה, אמר לו האור החיים אם יגיד לו איפה כתוב בתורה מ-א עד-ת שתי אותיות זהות אחת על יד השנייה ייתן לו כסף, ענה לו שכל א'-ב' יש חוץ מאות ע', א' מקללך אאר, ב' בביתך, ג' לגגך, ד' דֹּדוֹ, ה' במקום ההוא, ו' ווי העמודים, ז' מזזות, ח' חח, ט' טטפות, י' חיים, כ' ככל, ל' וללוי אמר, מ' ממלכת כהנים, נ' ושננתם, ס' רעמסס, פ' חופף, צ' חצצרות, ק' מחוקק, ר' וימררו, ש' שש, כשהגיע לאות ת' אמר לו העני שהוא מבקש שיקדים מקודם לתת לו ואח"כ יגיד, הסכים האור החיים ונתן לו, ואמר לו העני שחז"ל דורשים נתון תתן שייתן ויחזור וייתן, ונהנה האור החיים ונתן לו כפליים.

נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך (ראה ט"ו, י) (שמח זבולון עמ' רמ"ג –רמ"ד)

שותפות עם בורא עולם

     היה זה כאשר הגיע אחד מגדולי מחזיקי התורה בדורנו אל נדיב מסוים, בכדי להתרימו לטובת רשת הכוללים שבראשותו, ונענה כי הלה אמור באותו היום לסגור עסקה גדולה בשותפות עם גביר נוסף, וכי במידה ואכן תצא היא אל הפועל ותניב רווחים כצפוי מתחייב הוא להעניק עשירית מרווחיו לצדקה. באותו מעמד יצר אותו מחזיק תורה קשר עם ביתו של מרן הגראי"ל וביקש ממנו לברך את הגביר להצלחה בעסקה המתוכננת. ואכן הגראי"ל נענה ואף שוחח ישירות עם הגביר, אשר התחייב בפניו כי אם יצליח ה' דרכו יעניק עשירית מרווחיו לצדקה.

     אלא שהגראי"ל לא הסתפק בכך, למה רק עשירית? וכי לא מוטב שתעשה שותפות עם הקב"ה ותחלוק עמו את רווחיך מחצה במחצה, הלא ה' יתברך הינו השותף הטוב ביותר באשר לו הכסף ולו הזהב. טען מרן. והגביר נענה בו במקום, התחייב לקחת את הקב"ה כשותף עמו בעסקה, ולהעניק לטובת החזקת תורה מחצית מרווחיו. למחרת היום התבשר אותו נושא בעול התורה, כי ההצלחה האירה את פניה לגביר וכי מחצית מרווחיו הועברו בהעברה בנקאית לחשבון הבנק של הכולל שבראשותו, סכום זה היה בו כדי לכסות מחצית מהוצאותיו הדחופות של הכולל, אולם לא את כולן, אך הישועה לא אחרה לבוא.

     בשעות אחר הצהריים צלצל הטלפון בביתו של אותו מחזיק תורה, ומעבר לקו נשמע קול בלתי מוכר של אדם אשר הציג עצמו כשותפו של הגביר לעסקה האמורה. הכיצד לא פנית אלי להיות שותף עם הקב"ה בעסק, התרעם הלה. ומשנענה כי ברכתו של הגראי"ל התייחסה לעסקה בכללותה, וכי אף הוא יכול להכניס עצמו לאותה שותפות מבורכת עם הקב"ה, העביר עוד באותו היום את המחצית מרווחיו שלו, סכום אשר השלים את צרכיו של הכולל במלואם באופן מדויק.

"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (טו, יא(

     המגיד מקעלם הכריז פעם בדרשתו ואמר: שמעו אתם עשירים תראו למען השם לתת צדקה לעניים, ואם לא תתנו להם דעו לכם כי השנה הגיעו מים עד נפש והעניים יגוועו מרעב, ואם תאמרו מה יש אם הם ימותו למי אכפת הדבר הזה.  דעו לכם, שוב הכריז המגיד, שהתורה הקדושה אומרת ומבטיחה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", ואם כן בהכרח שיהיו עניים ואם תתנו לעניים לגווע ברעב תהיו אתם מוכרחים לתפוס את מקומם ותהיו אתם האביונים...

"לא תאמץ" [וידבר משה[

     כתוב בפרשה (טו, ז): "לא תאמץ" יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר "לא תאמץ". יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר "ולא תקפֹץ". בגמרא (סנהדרין כט), מצינו שאדם קמצן מכונה "עכברא דשכיב אדינרי" (פירוש: עכבר ששוכב על דינרים). ההסבר למושג הוא: עכבר השוכב על קמח יש לו אוכל וגם משכב רך,  עכבר השוכב על לחם אמנם משכבו קשה, אבל לפחות יש לו אוכל. אולם עכבר השוכב על דינרים אין לו לא אוכל ולא משכב. וקמצן כזה שאינו נהנה מעושרו ואינו מהנה אחרים דומה לעכבר השוכב על דינרים.

והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך (טו, טז) (אגעדאנק על הפרשה גליון 7)

     בגמרא במסכת קידושין נלמד מכאן שאם יש לאדון כרית אחת – מחויב לתת זאת לעבד. נביא כאן סיפור ששמענו מהרב לוינשטיין: בתקופת השואה הצליחו להציל קבוצת ילדים יתומים ולהעלותם לארץ ישראל דרך טהרן שבפרס, מסע שבשלו דבק בהם הכינוי: "ילדי טהרן".

     מרבית הילדים נלקחו לקיבוצים, שם השכיחו מהם בכח את מנהגי בית אבותיהם, והשחיתו את נפשותיהם הרכות באלימות איומה. כאשר נודע הדבר, הרימו שומרי התורה קול צעקה ודרשו לקבל את הילדים לרשותם. הקיבוצים בקשו הוכחות למוצאם של הילדים, והערימו קשיים רבים על הוצאתם. לבסוף, לאחר מאבק גדול, הצליח הרב מפוניבז' לקבל לרשותו קבוצה מאותם ילדים. הוא הביא אותם לבני ברק, אולם, לדאבון לבו, לא היו מזרונים כדי להשכיב אותם עליהם... משום כך, הכריז הרב מפוניבז' שבאותו יום הוא ידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי תפילת ערבית.

     דרשותיו של הרב נודעו לשם ולתהילה. כעת, כשהודיע הרב מפוניבז' על הדרשה לא היה אדם אחד שירשה לעצמו לא לבוא. וגם עזרת הנשים הייתה מלאה בנשים.

     פתח הרב ואמר: יש לי קושיה משתי גמרות: הגמרה במסכת בבא מציעה (סב, א) דנה במקרה ששני אנשים צועדים יחד במדבר וברשותו של אחד מהם יש מים בכמות מועטה, אשר יספיק רק עבור אדם אחד עד בואו העירה, ואם יחלקו ביניהם את המים – ימותו שניהם. להלכה נפסק, שמאחר ונאמר "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו) אדם צריך לדאוג לחיי זולתו רק לאחר שהוא דואג לחייו שלו, ולכן "חייך קודמים".

     מצד שני – המשיך הרב מפוניבז' בדרשתו – במסכת קידושין (כ, א) אומרת הגמרא שמי שקנה עבד עברי, כאילו קנה אדון לעצמו, כך שאם ברשותו רק מזרן אחד, או כרית אחת, עליו לתת אותם לעבד, ואילו הוא ישן על הארץ. הלכה זו, של נתינת המזרן או הכרית לעבד ולא לאדון – הוסיף הרב מפוניבז' ובאר – נלמדת מן הפסוק "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז). נשאלת, אפוא, השאלה: מה באה המילה "עמך" ללמדנו? שאתה קודם או שהזולת קודם? התשובה היא, שהאדם תמיד קודם לזולתו. כאשר ישנה שאלה אודות המים – הוא קודם, ועליו לשתות לפני זולתו, ולהחיות את עצמו, והחידוש הוא שגם כאשר מדובר בעבד עברי, האדון הוא זה שקודם, והחיוב לתת לו את המזרן שלו, הוא עניין פרקטי.

     הא כיצד? הבה נתבונן באותו עבד ובגורם למכירתו: מדובר באדם יהודי, שבית דין מוכרים אותו בגניבתו, דהיינו: הוא נתפס בגניבה, ועליו לשלם על מעשהו. לכאורה, אף אחד לא יסכים לשלם מכספו, על מנת להכניס גנב הביתה. אבל במקרה הזה לא מדובר על גנב מקצועי, אלא על יהודי 'משלנו'. יתכן שאפילו למד אתנו באותה ישיבה... אך, לדאבון הלב, הוא נכשל בגניבה. משום שלא הצליח להחזיק מעמד אל מול המחסור הנורא והדחקות שהייתה בביתו. והנה, כאליו לא די בעצם הנפילה לגניבה, תפסו אותו ומכרו אותו לעבד... וההשפלה הולכת וגדילה, כשהוא מבחין שמי שקנה אותו לעבד, אינו אלא חבר מהישיבה, שלמד שני שיעורים מתחתיו... כשהם מגיעים הביתה, אומר האדון: מצטער משה, לא הספקתי להתארגן... הערב תישן על הרצפה ומחר נקנה לך מזרן... האם אותו עבד יצליח לישון באותו לילה? ודאי לא, וכי כיצד יישן? כיצד יתעלם מן החור העמוק שנחרץ בליבו בעקבות אירועי היום? והאדון החדש – המשיך הרב מפוניבז' – האם הוא כן יצליח לישון? ודאי לא, וכי כיצד יירדם, כשהוא יודע שהיהודי התלוי בו אינו מצליח לישון כיון שמרגיש חור בלב? אם כן, יוצא ששניהם לא יישנו – לא העבד ולא האדון, לכן קובעת התורה, תן לו את המזרן שלך, הוא ירגיש שמתייחסים אליו בכבוד ויצליח להירדם, ואתה, שמרגיש שגמלת טוב עם אותו יהודי, גם אתה תצליח לישון, כי טוב לו עמך... כלומר, דווקא מפני שאתה קודם, עליך לדאוג לעצמך, וכדי לדאוג שאתה תוכל לישון בשלוה, עליך לתת לו את המזרן שלך!...

     כעת עצר הרב מפוניב'ז והתבונן ביושבים מולו: הבאתי יתומים מהשואה – אמר לבסוף – אין להם לא אבא ולא אימא... אין להם כלום... גם כריות ומזרנים אין לי בשבילם... והלילה, הלילה הם לא יישנו, כי אינני יכול להשכיב אותם על הרצפה... הם לא יישנו, וכעת, כשאתם יודעים זאת, גם אתם לא תשנו, אם כך, הביאו את המזרנים שלכם ודי!!...

     ואכן תוך רגעים אחדים התמלא בית הכנסת בכריות, בשמיכות, במזרנים ובכלי מיטה, עד שהיה צריך לומר שיפסיקו לתת...

ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" [טז, יד]. (ניצוצות).

     אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך.

     איש עסקים הוא מר אברהם גולדברג, בעל מפעלים ורב עיסוקים. היה זה באישון לילה, בשעות הקטנות לפנות בוקרו של אחד מימי חורף תשס"ג, ישב בסלון אובד עצות. לפני יומיים קיבל התראה מרשויות המס שעליו להתייצב בעוד שלושה ימים לביקורת חשבונות. במהלך כל היום ישב עם רואה החשבון שלו, בניסיון נואש להציג תמונת מצב סבירה לפני חוקר המס. רעדה אחזתם ממה שעלול להיות מנת חלקם, אם חלילה, לא ימצאו חן בעיני החוקר האמריקאי הנוקשה והמר. בשלב מסוים, כאשר הלילה הלך והשחיר, חש שאין מה לעשות. "די", הוא אמר, "עשינו את שלנו, ירחם ה' ויושיע, ולוואי לא ניפול לידי צרה ומועקה".

     בעוד הדברים על לשוני, הוא מספר, הופתעתי בשיחת טלפון בשעה כה מאוחרת. "שלום ר' אברהם", עולז קולו של ר' נחום מיודעי, איש המעש, "מה שלומך ומה מעשיך?". עניתי בנימוס והתעניינתי למבוקשו בשעה לא שעה זו. "אני מתקשר אליך עכשיו בעניינו של ארגון "זה לזה" הפועל גדולות ונצורות בארץ ישראל, ומנוהל בידי הרבנית רוטנברג שתחיה. מדובר במערכת סיוע לילדים יתומים ולהוריהם המנהלים את הבית לבדם. לקראת אמצע החורף מארגנים ימי נופש למאות נשים צעירות אלמנות. יצאו מעט מהשגרה הכואבת להתרענן ולהתעודד". הדיבורים נגעו ללבי, אך מוחי עמוס בטרדת השעה, בלחץ המס. "אבל ר' נחום", תמהתי, "מה מביא אותך להתקשר אליי בשעה כזאת – כאשר המחוג הקטן כבר כמעט נוגע בספרה שלוש? אני יושב כאן עם הרואה חשבון שלי..." "כך" קטע ר' נחום, "עם הרואה חשבון... מה טוב, הרי אני זקוק לשניכם. האימהות רגילות לקבל חבילת שי, עבור ילדיהם כשישובו מהנופשון. נדיב מסוים לקח על עצמו משך שנים את עלות השי, אך השנה הוא הודיע ברגע האחרון כי אין באפשרותו. היות ומחר הוא היום היחיד שנותר לי לרכוש את השי, מוצא אני לנכון להציע בפניכם, בסכום של כך וכך דולר, לרכוש לכם את המצווה". אנוס הייתי לסיים את השיחה הזאת בהקדם, כדי לסכם ולסיים עם הרואה חשבון העייף, שטרם התוודע לתוכן השיחה: "אתחייב בלי נדר על סכום מסוים. המחיר שביקשת גבוה מדי עבורי, אבל אשתדל לתת חלק ממנו, בעזרת השם". בשובי אל השולחן סיפרתי לרואה חשבון על מה נסבה השיחה, והוא אמר בעדינות: "הבט וראה. אנו ניצבים אובדי עצות, וכבר השלכנו על ה' יהבנו. והנה טלפון מתדפק אחורי כתלנו בהצעה לא צפויה של צדקה בסכום גבוה. האם אינך רואה בכך אות משמיים?! אולי הולכים על זה, על אף המצב או אולי בגלל המצב?! אם ניתן כאן לא נצטרך לתת שם!" החלטנו במקום לתת מיד ככל אשר ביקשו מאתנו שיהיה לנו לזכות...

     ויהי ממחרת, בהגיענו אל שולחן החקירות, בראותנו מי יושב מולנו, ידענו שאין סיכוי זולת רחמי שמיים. בחלקלקות לשונו החל לסבך את ענייננו ולהוכיח סתירות. תוך כדי ביקורת גלשה השיחה לחמשת ימי עבודה הנהוגים במפעל, ובתוך כך עלה עניין שמירת השבת. החוקר התעניין וגילה הערכה לנכונותנו לוותר על יום עסקים. התברר שהוא יהודי, אלא שמאומה אינו יודע על יהדות. "הסכת ושמע", החל סוגר עניין, "אין ספק כלל אצלך ישנם העלמות. אבוא אליכם בפשרה: נסכם על קנס של חמישים אלף דולר ובזה נסיים את התביעה". באופן טבעי אמור הייתי להיוועץ ברואה החשבון. אך עמדה לי סייעתא דשמיא מופלאה, ותוך הסתכלות אל תוך עיני החוקר אמרתי: "לא בא בחשבון. קחו את הספרים ועשו כטוב בעיניכם. לא תמצאו בהם שום עוולה, אני נקי כפיים". החוקר קם ואמר: "אקווה שלא תתחרט על הצעד שבחרת בו", וכולנו יצאנו את החדר. 

     במכונית אמר לי הרואה חשבון: "אני מקווה שנזכה בתיק הזה בעזרת ה', הוסיף הרואה חשבון ואמר, טוב שענית לו בהחלטיות שכזו, אילו הסבת את ראשך אלי לשאול בעצתי היית מחשיד את התיק". קבלתי בטחון בהקב"ה, עניתי לו, הרי הכל בידי שמיים. אני מייחל לחסדיו יתברך שבזכות המצווה שבאקראי נתגלגלה אל פתחנו היא אשר תציל אותנו.

     ואכן לאחר שלושה שבועות התקבלה הודעה על סגירת התיק.

     הפעם השנייה שנפגשתי עם ארגון "זה לזה" היה בי"ז תמוז תשס"ד. הייתי בנסיעה עם משפחתי על גבול איטליה שוויץ. השעה הייתה בין הערביים וחיפשנו מניין לתפילת מנחה ביום תענית. מבירורים שעשינו נאמר לנו כי במרחק נסיעה של שעה ניצב מלון "ווילאר", אשר לעיתים יש בו נופשים שומרי תורה. ואכן הגענו למקום בדיוק כדי להשלים מניין. בסיומה של התפילה הייתה המולה בלובי המלון, ביררנו והופתעתי לשמוע כי קייטנה מארגון "זה לזה", של הרבנית רוטנברג עם מאתיים וחמישים אימהות, הגיעה זה עתה מארץ ישראל. ניצבתי המום. במקום נידח בחו"ל הביאוני לחפש מניין ובתוך כך לראות במו עיני את הארגון בעוצמת פעילותו.

     לאחר כמה ימים, כאשר ביקשתי ליישב בשלווה, הוזעקתי להגיע לארץ הקודש, אחד מבני המשפחה, איש צעיר ונמרץ לקה באירוע מוחי חמור. המצב היה קשה מאוד ומדאיג מאוד. יום ששי היה אותו יום, קרבה שעת הדלקת נרות שבת קודש. ניצלתי את הזמן להגות מעט בפרשת השבוע, הגעתי אל הפסוק: "ושמחת לפני ה' א-לקיך אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך". אלו דברי רש"י שם: "ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך... אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך". המילים פיזזו לנגד עיני. אמרתי בקול "כמה מייחלים אנו שישמח הקב"ה את שלנו, קרובנו המוטל לפנינו, האמור להוביל בקרוב את בתו לחופתה. ריבונו של עולם אם אתה משמח את שלי, אני יודע היטב היכן המקום המשמח את היתום והאלמנה שלך".

     עודי מהרהר כך, והנה הנייד מצלצל. נדהמתי למראה המספר על הצג, לא מאמין למראה עיני. על הקו הרבנית רוטנברג. זוגתי ענתה לשיחה: "אני מתקשרת אליכם לשפוך את סערת לבי, על מפתן של שבת המלכה. בימים אלה מצויות מאתיים וחמישים אימהות בנופש. בעוד כשבועיים אמורים בניהם ובנותיהם לצאת למחנות נפרדים. איש מסוים אמור היה לכסות את הסכום הנכבד של העניין, ברם ברגע האחרון הודיע שאין באפשרותו לעמוד בהתחייבותו. בעוד כמה ימים אנחנו אמורים לשלם למלון ואין לנו פרוטה מתוך העשרים אלף דולר שאנו צריכים". לקחתי את הטלפון והתחלתי לדבר: "בבקשה מכ' מעלת הרבנית, מבקשים אנו לזכות בהבטחה הכתובה בפרשת השבוע 'אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך'. נהפוך את העולם ובעזרת ה' נשיג את הסכום במלואו, כדי לשמח את נפשות מלכו של עולם. ברם, נפשנו בשאלתנו – במה תוכל כב' הרבנית לסייענו שנזכה לברכה "אני משמח את שלך?", הרי משפחתכם הינה מגזע קדושים וטהורים, קראו נא לעורר עבורנו זכותם במרום..." ענתה הרבנית: "אני אבטיח? מי אני? ברם מה גדול לנו יותר מהבטחתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו "אם אתה משמח את שלי אני אשמח את שלך". דעו לכם כי בכך שהנכם נוטלים עליכם את העול הכספי, הרי אתם בגדר "משמח את שלי". ובכן שמעוני. עומדת אני בעוד שעה קלה להדליק נרות שבת, לבי ההומה בצרתכם יוזיל דמעה לפני המלך המתרצה בדמעות. ודמעה היוצאת מלבי אינה שלי, בדמעה זו מהול נהר מר של דמעות אלמנות ויתומים. אלפי אנחות כבושות של שבורי לבב המנסכות אל תוך לבי בכל ששת ימי המעשה. דמעה כזאת יפה כוחה לפתוח שערים, ולוואי תעלה ותבוא לפני כיסא הכבוד..."

     עוד בטרם נכנסה השבת לקחנו על עצמנו להוציא מכיסנו עשרת אלפים דולר. את יתרת הסכום נגייס בע"ה. במהלך יום השבת החל להתחולל מהפך הגדול. רוחו של בן המשפחה ניעורה מעט, הסיט מעט את רגלו ואת ידו. שוב פעל ושוב הפעיל עד שההצלחות הקטנות הציתו לו אור בקצה המנהרה. קרני הישועה המתקרבת הלכו וגברו - כדרכה של גאולת ישראל המפציעה קמעא קמעא. לא רחקו הימים והלה שב אל כוחותיו ורפא לו. גברו חסדי ה' עליו ובנישואי בתו הוא פיזז ורקד ככל מחותן מאושר בישראל. ואנו ראינו עין בעין את התממשות הבטחת "אני אשמח את שלך" אחר שזכינו לקיים "אם אתה משמח את שלי" ולהעמיד בע"ה את הסכום במלואו.

שבת מברכים – אלול (הרב יוסף זילברפרב)

     השבת, שבת מברכים חודש "אלול", ימי הדין קרבים ובאים. מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט זצ"ל, כתב על שבת זו: "מלפנים, כאשר ידעתי כל איש אחזו פלצות מקול הקורא: "קדוש אלול!".

     מעשה באחד מרבותינו שהלך בדרך וראה איכר נכרי חורש בשדה ומכינה לקראת זריעת הסתיו. הבן היה עצל וחרש ברפיון. קרא אליו אביו ואמר לו: "חרוש במרץ, בני! מי שמתרשל במלאכתו בחודש זה - מפסיד את כל תבואת השנה!". נרעש הרב ואמר לתלמידיו: "הבנתם את אשר אמר? כל השנה כולה תלויה בגזר הדין של ראש השנה, וגזר הדין יינתן לפי טיב הכנתינו בחודש אלול - חודש הרחמים והסליחות! מי שמתרשל בחודש זה - יפסיד את כל השנה הבאה, חלילה!".

     המגיד מדובנה שאל בספרו: במה שונה חודש אלול מכל השנה כולה, והרי כל השנה חייבים לשמור על כל המצוות, ואסור לעבור עבירות, והשיב על כך במשל: מעשה באדם שעבר להתגורר בשכונה חדשה. חיפש בית כנסת לרוחו, ומצא. בא, מצא מקום ישיבה והצטנע. לא הכיר את המתפללים ולא ביקש לקשור עמם קשרים, רק את הגבאים ביקש להכיר, משום שהם הקוראים לעלות לתורה בימי הזיכרון והמכבדים לעבור לפני התיבה. אט אט נעשה מעורה יותר ויותר בעסקי הקהילה, ואז שמע שעומדות להתקיים בחירות לוועד בית הכנסת. החליט להציג את מועמדותו, אבל אז - השתנתה התנהגותו כליל! לפתע התחיל לפזר חיוכים, להקדים שלום לכל המתפללים, להתעניין בשלומם ובשלום משפחתם ולקשור איתם קשרים. ומדוע? משום שעד כה לא נצרך אלא לגבאים, אבל כעת, בבחירות, זקוק הוא לכל קול ולכל המתפללים יש זכות בחירה.

     הנמשל: בכל השנה כולה אנו מהדרים אחרי מצוות "גדולות" - שבת, כשרות וטהרת המשפחה, שלוש תפילות במניין. אבל כה רבות הן המצוות שהאדם דש בעקביו, האחד לא נזהר בלשון הרע, השני מזלזל בלימוד תורה וכו', אבל ימי הדין הם ימי "בחירות" - בשמים נערכת "הצבעה". המצוות על הכף האחת והעבירות על הכף השנייה, ומי יודע? ... על כן, אלול הוא הזמן לאסוף מצוות מכל הבא ליד, לאגור כדי להוסיף משקל לכף הזכויות. ולא זו בלבד, אלא כבר נאמר במסכת קידושין: "לעולם יראה אדם עצמו ואת כל העולם כולו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצווה אחת - הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות".

     משום כך פותחת פרשתנו הנקראת בסמיכות לחודש אלול, בלשון יחיד - "ראה" וממשיכה בלשון רבים - "אנכי נותן לפניכם", לומר לנו, שאם היחיד יראה וייתן אל ליבו לקיים מצווה אחת נוספת, יוכל לגרום לכך שלכל עם ישראל תהיה אורה ושמחה - "אנכי נותן לפניכם היום ברכה"!.

     שינוי לשון הנראה לעין נכתב בתחילת פרשתנו: "את הברכה - אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם ... והקללה אם לא תשמעו". בברכה נכתב "אשר תשמעו" ובקללה: "אם לא תשמעו", מדוע? השיב על כך רבי ישראל מסלנט זצ"ל , שהברכה ניתנת מראש. כל מי שמבקש להתעלות ולקיים רצון הבורא ולשמור תורה ומצוות - מיד מקבל עזר וסיוע וברכות כמקדמה, וזהו: "את הברכה - אשר תשמעו", היינו בכדי שתשמעו ותשמרו את המצוות. מה שאין כן בקללה, חלילה, אין היא ניתנת מראש אלא באה רק כתוצאה מעבירות - "אם לא תשמעו" - חלילה. ואכן, זו הנהגת הבורא עמנו: הוא מקדים את הברכה והשפע למצווה. את הבית למזוזה, את הילד למצות מילה, את הכסף למצות צדקה, את העיניים, האוזניים והפה למצות תלמוד תורה. עלינו לאור זאת להתבונן בימים אלו של חודש אלול שנתבקש בראש השנה לתן דין וחשבון על מעשינו, וידונו באיזה ספר לכתבינו, וישאלונו, הן קיבלתם מקדמה עבור המצוות והמעשים הטובים "על מנת שתשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם", קיבלתם קורת גג ומשפחה, קיבלתם מאכלים, קיבלתם צאצאים לתפארת, איך ניצלתם את כל המקדמות הללו?!

     החיד"א זצ"ל אומר שהאדם דומה להלך שיש לפניו שתי דרכים וזקן ניצב בפרשת דרכים ומזהירו: דרך זו הנראית סלולה וקלה, בהמשכה יש בורות ומכשולים עצומים, ודרך זו שנראית כקשה, הופכת בהמשך לדרך מישור שתביא אל המטרופולין לשלום. כך הזהירנו התורה: "ראה" והתבונן שעזיבת דרך המצוות הנראית כפריקת עול קלה, סופה יגון בעולם הזה ובבא, ודרך שמירת המצוות שנראית כקשה - היא היא הברכה!

     עוד חודש לפנינו - נראה להכין את התשובות המתאימות והאמתיות, ואז נזכה בראש השנה להיכתב ולהיחתם בספרן של צדיקים.

ימים של התחזקות בתורה ובמצוות (מעיין השבוע ימים נוראים מא)

     מה נדרש מאתנו בימים אלו - "הימים הנוראים"? האם נוכל תוך ארבעים יום לשפר את מאזן כל השנה כולה? נראה לנו שהדבר בלתי אפשרי, ולכן נוטים אנו להתייאש מראש.

     למגיד מדובנא זצ"ל היה על כך משל. משל לצורף זהב, שנקרא לארמון המלך. "שמעתי", אמר לו המלך, "שאומן אתה במלאכתך. מבקש אני, שתגייס את כל כישוריך ליצור עבורי גביע - רצוני שיהיה זה הגביע היפה ביותר, המרהיב ביותר שביכולתך לעצב". נצצו עיניו של הצורף, הרי זה אתגר חייו - ושכרו בצדו! נענה ואמר: "אבקש שהות של שנה שלימה. אזדקק לק"ג זהב טהור, שלוש מאות יהלומים מקראט ומעלה, אבני אודם ואזמרגד, נופך וספיר. זאת מלבד המשכורת - מאה זהובים לחודש!" הכל אושר ברוחב יד. הזהב, היהלומים, האבנים היקרות, ואף הקצבה מידי חודש בחודשו.

     והוא יצר את הגביע, אבל לא השקיע בו את כל יכולתו, לא מיצה בו את כישרונותיו. משכורתו הנדיבה אפשרה לו חיי רווחה, והוא נפנה לבילויי תענוגות ומותרות. רמת חייו עלתה, והוא נזקק לכספים נוספים. מה עשה? מכר חלק מן הזהב, שהוקצה לגביע המלך. מכר יהלום ועוד יהלום, מכר פנינים ואזמרגדים, ובילה בטוב ובנעימים. התהולל, ומפעם לפעם כאשר נזכר, היה מקדיש שעה לגביע. אבל עבד בו כלאחר יד, ברשלנות, ושב לתענוגותיו. ואז קיבל מברק מארמון המלוכה. הזכירו, כי בעוד חודש ימים עליו להתייצב בארמון, ולהגיש במו ידיו את הגביע שיצר.

     הצורף התפכח. הביט בגביע - ובוש בו. מק"ג זהב - זהו הגביע שיצר?! וכל היהלומים שקיבל, היכן הם? ובכלל, האם זהו הגביע שביכולתו ליצור?! האם לשם כך קראוהו ובחרו בו?! האם זאת יגיש למלך, גביע פשוט ועלוב?! ואז ידע. עוד שלושים יום לפניו. הזהב שמכר - איננו. היהלומים שמעל בהם - אינם עוד ברשותו. אבל הגביע, קטן ככל שהוא, הריהו לפניו. והוא שם לילות כימים כדי לעצב את הגביע, לייפותו, לגלף בו פיתוחי חותם נאים, שושנים ופרחים, עלים ואשכולות, סנסנים וניצנים. לעשותו יפה, נאה ומרהיב עין. גביע שאין כמותו, שהמלך ישמח בו ויתפאר בו, יראהו לכולם ויתגאה בו. הוא טרח ויגע, ניצל את כל כישרונו והקדיש את כל זמנו. עד לרגע האחרון עמל. הוסיף עוד זלזל, עוד סנסן, עוד קישוט מרהיב עין. ובדרכו אל המלך מירק את הגביע, עד היות לו ברק מסנוור. וכשהושיט את הגביע, השמיעו הכל קריאת התפעלות רמה: גביע כזה טרם נראה!

    

זו עבודת חודש אלול.

     ואז נטל שר האוצר את הגביע ושקלו, והנה חסר בו זהב. התבונן בו, ושאל: היכן היהלומים. זו מעילה באוצר המדינה! באמון המלך! החוויר האומן וביקש רחמים. התחנן, שבזכות קורת הרוח שגרם למלך, בזכות עמלו על הגביע הקטן הזה, יסלח לו על קלות דעתו, על הזנחתו - ואין הוא מבקש אלא סיכוי נוסף. שתינתן לו שנה נוספת. יוקצו עוד זהב ויהלומים, ומשכורת. ואז, גביע קטן זה הוא דוגמא ממה שהוא מתחייב להציג בשנה הבאה.   

 זו עבודת יום הכיפורים וראש השנה.

     בחודש אלול אנו משפצים את עבודת השנה החולפת ככל יכולתנו, הן נצטרך להגישה אל המלך, לבוא לפניו עם מעשינו. באלו פנים נבוא, מה נביא לפניו? עמלים אנו בכל כוחנו לשפר מעשים, למרקם, להדרם. ללמוד עוד שעה, להתפלל ביתר כוונה. ודאי, לא נוכל למלא את החסר, לא נוכל להשלים שנה שלימה בחודש ימים. אבל נוכל להביא את המעט - טוב יותר, נאה יותר, נושא חן וחסד. ואז נוכל לבקש רחמים על החסר, על המעילה... והגביע הקטן, המגולף בחן, בתשומת לב, הממורק עד ברק, יישא חן כל כך, עד שהמלך יחון אותנו, ויברך אותנו בשנה טובה.

     בחודש זה ננצל אפוא כל שעה אפשרית להוסיף עוד מצוות למאזן, לשפר אותו ולהיטיב אותו. הזמן דוחק - כל מצווה נוספת יכולה להכריע את הכף, לחסוך המון עוגמת נפש בשנה הבאה, ייסורים וצרות, חלילה. עבירה אחת פחות - וכל המאזן ישתנה! בזמן שעוד נותר לנו נעשה כמעשה אותו צורף, נעמול במהירות ונשלים את החסר! נחטוף עוד מצווה, עוד זהירות מעבירה, עוד ברכה בכוונה, עוד נצירת לשון מדיבור אסור, עוד שעת לימוד תורה, ובזה נוכל לתקן ככל שניתן את המעוות ולהצטדק לפני בורא עולם. לכן יש להתחזק, ובפרט בעניינים שבין אדם לחברו, שכידוע - אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. ולעומת זאת אדם שמשתדל להיטיב את הנהגתו עם חבריו - זוהי זכות נפלאה ליום הדין, וכמו שאמרו: "כל המעביר על מידותיו - מעבירין לו על כל פשעיו".

לבנות מערכת אמון חדשה

     מעשה בבעל מכולת מעיירה קטנה שבא לעיר גדולה כדי לרכוש סחורה. נכנס אל הסיטונאי שהיה רגיל לקנות אצלו, וביקש להזמין כמות גדולה של סחורה. כדרכם של סוחרים ביקש מהמוכר לרשום את סך הקניה והוא ישלם לו לאחר זמן. ענה לו הסיטונאי: אין בידי להיענות לבקשתך, שכן מבדיקת ספרי החשבונות גיליתי שעדיין לא פרעת את החובות הקודמים שלך מלפני חודש וחודשיים וגם מלפני שלושה, וכל זה למרות שבכל פעם הבטחת כי תשלם מיד את חובך, אך מעולם לא קיימת. התחיל החנווני לתרץ עצמו בתירוצים רבים ושונים, תוך שהוא מבאר את כל מקרי האונס שקרו לו בחודשים האחרונים ומנעו ממנו לשלם, אך הפעם – הסתלקו כל האונסים ובוודאי מיד לכשיגיע לביתו ישלח את התשלום לסיטונאי.

     עבר חודש, עברו חודשיים ואין לחנווני זכר. כעבור שלשה חודשים הגיע שוב ובפיו בקשה: לרכוש סחורה בהקפה! כמובן שהסיטונאי סרב והתפתח ויכוח ביניהם, תוך שהם מתנצחים נכנס לחנות סוחר אחר ששמע את הדברים ופנה אל החנווני: "שמע לקולי, העניין אבוד! רכישה בהקפה תלויה באמון – דבר שאתה איבדת. אין לך ברירה אלא לבנות מערכת אמון חדשה. וכיצד תרכוש אמון שכזה? רכוש כמות קטנה שעליה תוכל לשלם במזומנים, וכך עשה כמה וכמה פעמים עד שהסיטונאי ישתכנע כי עסקך מבוסס ואז יסכים להעניק לך שוב אשראי"...

     והנמשל:

     בימי הדין הבאים עלינו לטובה הן נעמוד ונבקש שנה טובה ומבורכת, ונשאל בשמים באיזו זכות? ואנו נשיב "בהקפה", בזכות זה שאנו מבטיחים להתנהג טוב מכאן ולהבא. בשמים יבדקו ויראו שלא מגיע לנו אשראי, שהרי אמרנו כך לפני שנה ולפני שנתיים, ואז מה נענה?! אין לנו ברירה אלא להתחיל לבנות יחסי אמון, להראות את רצינות כוונתנו. נקבל על עצמינו דברים קטנים שאנו יכולים לעמוד בהם. וכך לכשיראו את רצינות כוונתנו ודאי יכתבו ויחתמו גזר דיננו לטובה גם "בהקפה".

     לשנה טובה תכתבו ותחתמו

חכם עיניו בראשו (הרב שלום דוד נקי שליט"א)

     על חוף הים טייל אדם עני, נפשו עגומה עליו בשל עניותו, והוא הולך שקוע במחשבות. לפתע הוא הבחין מרחוק בתוך הים בידיים המנפנפות לעזרה. התבונן היטב וראה כי זהו נער שנקלע כנראה לתוך מערבולת וזועק לעזרה. הוא קופץ מיד אל המים, ושוחה לעבר הנער הטובע. שחיין מצוין היה ההלך, ובמהירות הגיע אל הנער וחילץ אותו מן המערבולת. הביאו אל החוף, מיהר לטפל בו ולהגיש לו עזרה ראשונה עד שחזר להכרתו, וכך הצילו ברגע האחרון ממש.

     כאשר התאושש הנער, שאל אותו מיודענו העני: "מי אתה ומאין תבוא? אולי אלווה אותך לביתך?" השיב לו הנער החלוש: "בנו של המלך אני!" התרגש העני ופנה עם הנער אל ארמון המלוכה. כאשר הגיעו, סיפר הבן לאביו המלך את הקורות אותו, ואת הצלתו המופלאה על ידי ההלך העני. רעדה והתרגשות אחזו במלך. הוא פנה מיד אל העני ואמר לו: "הצלת את בני יחידי - יורש העצר! הצלת את נצר המלוכה! במה אוכל להודות לך? ברצוני לתת לך מתנה מיוחדת במינה. אתן לך להיכנס לחדר האוצרות שלי למשך שעה תמימה וליטול משם ככל אשר תחפוץ!" העני ההמום והמבולבל מיהר למלמל מספר מילות תודה ויצא מן הארמון. אט אט חדרה לתודעתו משמעותה של הבטחת המלך. בעוד מספר ימים הוא ייהפך להיות האדם העשיר ביותר במדינה! הן במשך שעה תמימה יכול הוא למלא ארגזים באוצרות שערכם לא ישוער. הוא מיהר אל משפחתו הדלה לספר להם את הבשורה המדהימה. חיש מהר עשתה לה השמועה כנפיים. מכריו וידידיו באו לאחל לו מזל טוב, והוא מצדו החל בהכנות. הוא הכין לעצמו ארגזים ושקים רבים, ואף משאית הובלות שתיקח את האוצרות אשר יוציא מבית המלך. וכך ציפה בדריכות רבה ליום המיועד.

     ובינתיים בארמון המלוכה שררה מבוכה. המלך התעשת מהתרגשותו, וחשב פעם שנייה בקור רוח על ההבטחה שהבטיח. הוא הבין כי שגה בדבריו. הן תוך שעה עלול ההלך העני לרוקן את קופת המדינה. כיצד הוציא מפיו הבטחה שכזו? מיד כינס המלך את יועציו לאסיפה דחופה, ושטח לפניהם את הבעיה. היועצים שמעו את הדברים בכובד ראש. כולם הבינו כי אכן נקלעו לתסבוכת רצינית, הן את דבר המלך לא ניתן להשיב בשום אופן, אך מצד שני - ביצוע ההבטחה אף הוא איננו בא בחשבון! והנה פנה אחד היועצים אל המלך, ואמר לו: אדוני המלך, עלה בלבי רעיון מצוין. אולם לשם ביצועו נצרך אני לכמה אלפי דולרים. כאן שטח היועץ בפני המלך את תכניתו, ופני המלך אורו. אכן רעיון מצוין. הוא נתן בידי היועץ את סכום הכסף המבוקש ומינה אותו להיות אחראי על ביצוע התוכנית.

     עוד באותו יום הלך היועץ אל קרוביו ומכריו של העני, ברר אצלם אלו מאכלים ערבים עליו במיוחד, איזה סוג מוזיקה הוא אוהב, אלו תמונות מרשימות ומעניינות אותו, ועוד... לאחר שברר הכל לפרטי פרטים, פנה לביצוע התוכנית. בימים הבאים שקד היועץ הנאמן על מלאכתו, ובהגיע היום המיועד הושלמו ההכנות על הצד הטוב ביותר...

     השעה הגדולה הגיעה... העני [שכבר עומד בעוד שעה להיות עשיר...] חיכה בפתח בית האוצרות עם ציוד מלא של ארגזים ושקים. כאשר ניתן האות ונפתחו השערים, נכנס העני פנימה. מיד בהיכנסו הכו באפו ניחוחות מגרים של אוכל משובח. הוא רצה להסיח דעתו מהם ולעטות על האוצרות, אלא שאז הבחין בשולחנות הערוכים ברוב פאר והדר, עמוסים בתבשילים מיוחדים במינם. בהחלטה של רגע החליט כי ישב רק לשלוש דקות לאכול משהו, כדי שיהיה לו כוח לאסוף אוצרות. הוא התיישב על הכיסא המרופד, והתחיל לטעום מן האוכל שלפניו. מאכלים כה ערבים ומיוחדים לא טעם מעודו. מאכל גרר מאכל, והנה הבחין האיש כי חלפו להן עשר דקות תמימות! הוא החליט לקום מיד, חבל על כל רגע! אלא שאז הגיע מלצר הדור והגיש מנה שנייה. הוא לא חשב להתעכב עוד, אך הצצה קלה על המאכלים המוגשים שינתה את החלטתו. הוא החליט לטעום רק מעט. אך כמובן שגם ה"טעימה" הזאת ארכה לא פחות מעשר דקות.

     לאחר הארוחה הדשנה חש האיש בצימאון רב. לשמחתו הבחין בבר מיוחד של משקאות הניצב בפינת החדר. הוא לגם בצימאון מספר כוסות של משקה מרענן. ולתוספת גם מעט משקה חריף שיעזור לו לעכל את האוכל. מבט חפוז בשעון הראה לו כי עברה כבר חצי שעה!

     בבהלה רבה מיהר האיש אל הארגזים המונחים בפינת החדר כדי להתחיל בעבודה. אלא שאז חש כבדות בכל אבריו מן המאכלים הרבים. המשקה החריף ששתה אף הוא סחרר את ראשו, והוא הרגיש שהוא זקוק בדחיפות לעשר דקות מנוחה. אז יוכל לקום רענן ולארוז במהירות אוצרות לרוב. הוא נפל בעייפות על כורסה נוחה שניצבה בחדר, ושקע בשינה מתוקה וערבה, שארכה כרבע שעה.

     הוא קם כולו מבולבל, והנה עולים באוזניו צלילים מרתקים ושובי לב, מנגינות מיוחדות המנוגנות בידי להקת אומנים בעלי שם עולמי. הוא מאזין כשהוא מוקסם ומרותק, ולפתע הוא מבחין כי על הקיר תלויות תמונות מרהיבות עין, עשויות בידי טובי האומנים בעולם. גם חפצים אומנותיים נוספים היו מונחים בפינות שונות, לצד אוספים מעניינים. וכך התהלך העני מוקסם ושבוי במראות ובצלילים המרתקים.

     לפתע בבת אחת התעשת. הוא נזכר במטרת בואו לכאן, והביט בחופזה בשעון. מה מאוד נבהל לראות כי כמעט תם זמנו, נותרה לו רק דקה אחת... מבולבל ומבוהל הוא פנה אל ערימת השקים, ורץ כמטורף בין המדפים בניסיון לחטוף משהו. טרם הספיק השק להתמלא עד חציו, וצלצול חד נשמע, אות כי תמה השעה. משרתי המלך אחזו בו ומיהרו להוציאו מחדר האוצרות...

     נקל לתאר את אכזבתם המרה של בני המשפחה למראה ה"אוצר" שהביא עמו האב, ואת תחושת ההחמצה הצורבת של העני, תחושה אשר תלווה אותו למשך כל ימי חייו. מתוך היסח הדעת הפסיד את הזדמנות חייו...

     עומדים אנו עתה בתקופת "הימים הנוראים". אומרים רבותינו, שאילו היינו יכולים לראות בעיני הבשר שלנו כמה אור וקדושה, וכמה שערי שמים פתוחים לפנינו, לא היינו מפסידים אף רגע בימים אלו! בימים אלו יכול האדם להשיג מעלות נשגבות ברוחניות, להעפיל ולעלות למדרגות גבוהות. בימים אלו זוכה האדם לסיעתא דשמיא גדולה בעבודת ה'. אולם היצר הרע, שאף הוא מכיר בסגולתם המיוחדת של הימים הללו, איננו שוקט על שמריו. בכל כוחו הוא מנסה להסיח את דעתנו בתרגילי הסחה שונים: שגרה עמוסה, טרדות היום יום, עבודה ועוד ועוד. אך עלינו לאזור כוח ולהתאמץ בכל כוחנו לבל נדמה לאותו עני בער. נשתדל לתפוס את הימים הללו בידיים ולמלא את נשמתנו באוצרות רוחניים.

סוד האושר במשחק הכדורגל... (הרב שלום דוד נקי שליט"א)

     בחור אחד היה מגיע בקביעות לשעורי הערב אצל הרב שלום שבדרון זצ"ל. פעם אחת התנצל בפני הרב ואמר כי השבוע לא יוכל להגיע לשיעורים, מפני שיש לו טרדה מסוימת המונעת ממנו להגיע. "מה הטרדה?" התעניין הרב, הבחור ניסה להתחמק אך למול מבטיו האוהבים והאכפתיים של הרב, נאות לספר: "השבוע מתקיים המשחק המרכזי לכדורגל. שעות המשחק חופפות לשעות השיעור, ואני לא מסוגל לוותר על רגעים אלו. אני מכור למשחקי כדור, אני אוהב בכל ליבי את המשחק וגיבוריו!".

     "ידידי היקר", אמר הרב, "מעניין אותי מאוד לדעת מה סוד האושר במשחק הכדור? הייתי שמח לשמוע מקרוב על מהלך המשחק". הבחור החל לספר בהנאה אישית: "המשחק מתחלק ל-2 קבוצות. ואם נרצה להגדיר את ההצלחה על רגל אחת נאמר שמי שמבקיע את השער הוא המאושר. זאת אומרת בצדי המגרש יש שער רחב ממדים, ומי שבועט בכדור ומכניסו לשער הוא המנצח, הרגע שהכדור נכנס לשער הוא הרגע האמתי של המשחק". 

     "מה החכמה הגדולה להכניס כדור לתוך השער?" שאל הרב, "בוא עמי ואני אראה לך איך אני בועט לתוך השער 20 כדורים במהירות הבזק". הבחור חייך, "את העיקר שכחתי לספר לרב. ליד השער עומד שוער, והוא משתדל למנוע, החכמה היא להתגבר עליו ולהכניס את הכדור".

     - "ואיך באמת מצליחים להתגבר?"- "נו, זו החכמה במשחק, ומי שמצליח הוא גיבור המשחק!"- "אני רוצה להבין, השומר לא הולך לישון? הוא נמצא ליד השער 24 שעות ביממה, אוכל שם וישן שם?" - "מה פתאום", צחק הנער, "ודאי שהוא הולך לישון, הוא עומד שם רק בשעת המשחק, ואחר כך הוא שב לחיי היום יום". - אם כן מה הבעיה, נבוא בלילה כשהשומר הולך ונבקיע את השער ללא שום בעיה". הבחור הגביה את קולו: "דווקא משום כך, דווקא משום שהשומר מסתלק ואין קושי להכניס את הכדור, אין זו חכמה! החכמה והגבורה היא דווקא בשעת הקושי!"

     רבי שלום נעמד על רגליו ואמר לבחור: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, האם לבוא לשיעור בשבוע הבא זו גבורה? הרי בשבוע הבא אין לך שום מניעה. החכמה הגדולה היא בשעה שיש מפריע שעומד בשערי בית המדרש, שמונע את הכניסה, בשעה זו נקודת האושר - להבקיע את השער. כן כן, לפום צערא אגרא! אל תפר את כללי המשחק!". יום למחרת הוא הגיע לשיעור, הוא הבקיע את השער דווקא בשעת קושי!..

     בסיום הלימוד אומרים: "מודים אנחנו לך... ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות... שאנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר". והדברים לכאורה לא מובנים, האם אין העמלים במלאכתם מקבלים שכר? וכי יש חייט התופר בגד או סנדלר עושה מנעלים, ואינו בא על שכרו?! אלא: בענייני העולם הזה נותנים שכר על התוצאה המוגמרת בלבד. ערכה של נעל לא נמדד בעמל ובטרחה שהשקיע בה הסנדלר, אלא בתוצרת המוגמרת, בטיב, בדוגמה. לעומת זאת: אנחנו עמלים ומקבלים שכר - על עצם העמל! ככל שאדם עמל יותר - שכרו גדול יותר!

     מצווה שנעשתה בקושי בעמל - שווה פי מאה ממצווה שנעשתה ללא קושי! "כי טוב אחד בצער ממאה שלא בצער". לכן לא נתייחס אל הקושי ככישלון וחולשה, אלא כמנוף להצלחה.

שבת מברכים חודש אלול

     א. בספר דרכי חיים ושלום מתאר מעמד ברכת החודש בשבת מברכים אלול בהיכלו של הרה"ק מוהרח"א ממונקאטש זי"ע. וז"ל: בשבת מברכין אלול, כשהרים קולו נאדר בקודש לומר "ראש חודש אלול יהיה ביום" – חיל כיולדה אחז לכל השומעים. וכן אחר כך, באמירת "יחדשהו הקב"ה עלינו ועל כל עמו בית ישראל בכל מקום שהם לטובה ולברכה וגו', אחר תיבת "ולרפואה שלימה" היה מוסיף ואומר בקול בכי: "ולתשובה שלימה ולגאולה קרובה ונאמר אמן". ולנוכח, באותה שעה הייתה עוברת רוח טהרה על המתפללים עד ש"אם אבן הוא נימוח ופשפש במעשיו". עכ"ל.

     ב. מובא בספרים הקדושים, שמי שמתחיל להתחזק ולהתעלות קודם חודש אלול, זוכה לסיעתא דשמיא עצומה בחודש אלול בעשיית התשובה ולרחמים מרובים.

     ג. הרה"ק מצאנז זי"ע היה מספר כשבירכו את החודש אלול אצל הרבי הקדוש מלובלין זי"ע, הרי הקירות בכו יחד אתו, מגודל ההתעוררות והתלהבות (גליון מעון דוד).

     ד. סיפר מרן הרמ"ח מסלונים זצ"ל (מאמר מרדכי ח"ב עמ' רס"ה): הרה"ק מקוברין זי"ע סיפר על עצמו, בימי ילדותו בהיותו כבר תיש, והיה שבת מברכים אלול, והוא השתובב כדרך הילדים. ניגשה אליו אחותו וצעקה עליו: משה! הרי כבר בירכו את חודש אלול, והדגים במים זוחלים ורועדים מאימת הדין, ואתה משחק עם הילדים? ואמר הרה"ק: היא הייתה צדקנית, ודבריה נכנסו ללבי, ומאז הכנסתי את עצמי לעבודת השי"ת.

     ה. הרה"ק הרדצ"ש מלעלוב זי"ע סיפר על זקנו הרבי ר' משה מלעלוב זיע"א: החל משבת מברכין חודש אלול ראו בביתו פחד ימי הדין והתרגשות ימים נוראים, כל כך עד שכל בני הבית והמשרתים היו מפייסים ומרצים האחד לחברו כמו בערב יוה"כ (קובץ בית דוד).

     ו. בספר רזא דעובדא (עמ' נ"א) מביא ששמע מהאדמו"ר מוהרא"ז מקרעטשניף זצ"ל, שסיפר מדודו הקדוש מהר"ם מפרימישלאן זיע"א, שבמוצ"ש מברכין אלול, לא רצה פעם לקבל פתקאות מהאנשים שבאו לשבות אצלו בצלו לש"ק זה, באמרו שכבר הגיעה שבת מברכין אלול ומאיר עדיין לא עשה תשובה.

     עוד מובא שם, שהרה"ק רבי אליעזר זאב מקרעטשניף זיע"א החל משבת מברכין אלול לסיים מדי שבת כל ספר התהילים בציבור בש"ק אחה"צ עד ראש השנה.

     ז. על האוירה המיוחדת ששררה בחצירו של הדברי חיים מצאנז זי"ע כותב המשב"ק רבי רפאל צימטבוים זצ"ל (דרכי חיים ח"ב עמ' ט'): מובן גודל הפחד שנפל על כל הציבור, וביותר פרשת ראה כשבירכו ר"ח אלול, היה רבינו מתחיל לומר תורה בניגון, בניגון הזה היה אומר כל חודש אלול, שהיה מעורר כל אחד לתשובה, כמעט שכל אחד היה בוכה בשומו על ליבו במה היה מבלה את כל השנה.

     ח. בספר אדמו"רי בעלזא מתואר השבת מברכים אצל הרה"ק ר' אהרן מבעלזא זי"ע: שבת מברכין של "חודש אלול", הייתה תדיר שבת מיוחדת במינה, והייתה נסוכה כבר באווירה העילאית של ימי הרחמים והרצון המשמשים ובאים, אשר אפפה את ביתו נאוה קודש של רבינו הקדוש זיע"א. על אף שעבודת קדשו של מרן הייתה כידוע בהצנע ובהסתר מעיני כל, עם זאת בשעה ששמעו את המילים "ראש חודש אלול" יוצא מפורש מפי קדשו, היה ניכר בעליל החיל ורעדה של יום הדין, ואימה ופחד נפלו על כל הנוכחים. 

חודש אלול (הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א)

     הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א שאל פעם את אחד מחסידיו הנה הגיע חדש אלול וצריך אדם לפשפש במעשיו, האם אתה עושה כן, ענה לו החסיד העולם אומר אלול בא ואלול חולף ובעל הבית לעולם עומד, א"ל הרה"ק ואנו אומרים בעל הבית בא ובעל הבית חולף ואלול לעולם עומד.

     רבנו האר"י ז"ל כתב (בשער הפסוקים) על הפסוק העוסק בבריחת הרוצח לעיר מקלט (שמות כ"א(: "והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", שיש בו ר"ת "אלול" , לרמוז כי חודש אלול ניתן לעזיבת החטא, ותשובה, ושב ורפא לו. וכן אמר על הפסוק: "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך", ר"ת "אלול", לרמוז על הבא ליטהר, מסייעין אותו. ונזכור שצדקה ותפילה ותשובה, מעבירין את רוע הגזירה. ויהי רצון שנזכה לגאולה השלימה בביאת גואל צדק בב"א.

'פנה נא אל התלאות ולא לחטאות', (מאורות דף היומי גליון 796)

     גלים אדירי עצמה שטפו ובאו מכל עבר. מפרשי האנייה נקרעו ונשמטו באבחת הרוח הראשונה שבישרה על בא הפורענות וגררה עמה נחשולי מים אימתניים. רב החובל הוותיק איבד כל תקווה. מול עיניו עמדה אנייתו להיטרף בלב ים על נוסעיה הרבים, והוא אין בידו להושיע מאומה. במר ייאושו הורה לספניו לזמן לפניו את מנהיג קבוצת היהודים המסתופפים בירכתיים.

*****

     זמן קצר לאחר פטירת הגר"א מוילנא זצ"ל, יצאו רבים מתלמידיו להגשים את שלא עלה בידי  רבם - לעלות לארץ ישראל. קבוצות קבוצות יצאו לדרך ועלו ארצה. בני אחת הקבוצות, כמאה וחמישים איש, בהנהגתו של רבי ישראל משקלוב זצ"ל, מגדולי תלמידי הגר"א, כתתו רגליהם בדרך לא דרך עד הגיעם לנמל, ועלו על אנייה ישנה ורעועה, גדושת נוסעים, בה הוקצתה להם פינה דחוקה.

     בימים הראשונים התנהלה הנסיעה למישרין, אך לפתע קדרו השמים ויומיים תמימים נזרקה האנייה מגל למשנהו, על נוסעיה ומיטלטליהם, ככלי שאין בו חפץ.

     רבי ישראל משקלוב הגיע אל רב החובל והמתיק עמו סוד בעודם נאחזים לבל יישמטו המימה. בתום שיחתם ביקש רבי ישראל מבני קבוצתו להיקבץ יחדיו, ברצונו לשאת דברים בפניהם. מורי ורבותי, פתח רבי ישראל, זה עתה אמר לי רב החובל כהאי לישנא: שלושים שנה אני מפליג בנתיבי הים, ומעולם לא עמדתי מול סערה כה עזה. נוכח העובדה שהאנייה ישנה ורעועה, אני צופה כי לא ירחק הזמן והיא תבקע לשניים! איני יודע אם כדאי לפרסם זאת בין הנוסעים, אך אני רואה מחובתי להעביר לכבודו את המידע, וכבודו יחליט אם לפרסם זאת בין בני קבוצתו. לדעתי, אמר רבי ישראל, חובה עלי ליידעכם בדבר, שהרי אם נגזר עלינו לשקוע במצולות ים, עלינו לנצל את הזמן הקצר לחזור בתשובה שלימה לפני בוראנו.

     בנוגע לאופן עשיית התשובה, ברצוני להציע בפניכם את הדברים הבאים. במסכת סוכה נאמר, כי יש לומר וידוי בלחש, כדי שהשומעים לא ילמדו ממעשיו הקלוקלים של המתוודה. ברם, מאחר שנגזר על כולנו להיפרד בקרוב מן העולם הזה, מתי נוכל לקלקל את דרכינו בעקבות שמיעת ווידוי של אחר?! לפיכך אני מציע כי כל אחד יתוודה על מעשיו בקול רם באזני חבריו, ותהי הבושה כפרה על עוונותינו.

     אותה שעה, הים והרוח, הגלים והמשברים לא נראו ולא נשמעו, הגשם העז שהצליף על קדקודם לא הורגש, נוכח המשימה החשובה ביותר בחיים שעמדה בפניהם, החזרת הפיקדון לבורא העולם כשהוא נקי ומצוחצח.

     נמנו וגמרו ביניהם כי צעיר התלמידים יתוודה תחילה. עמד הלה בפני הקהל הקדוש, כבש את פניו בידיו ורטט של בכי חלף בכל גופו. בראש מורכן החל להתוודות: בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליכם. במשך שנתיים ימים שיקרתי את אמי!

     מעשה שהיה כך היה. בן בכור לתשעה אחים אנכי. בילדותי עקרה משפחתנו לוילנא, וזכינו שדירתנו גבלה בדירת הגאון מוילנא. אבי היה עמל מבוקר עד ליל בחנות המכולת הקטנה שברשותו, ועם לילה היה שב הביתה ומתיישב ליד הקיר החוצץ בין ביתנו לבין חדר לימודו של הגאון מוילנא, מפנה את מחשבותיו ומאזין לקול תורתו של הגאון הבוקע מעבר לקיר.

     לילה אחד ישב אבי ליד הקיר ושמע את הגר"א חוזר ושונה את דבריהם של התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ובנו, בעת שיצאו מן המערה ותהו נוכח האנשים העוסקים במלאכה, "שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". והיה אבי יושב בדממה ושומע את קולו של הגאון שוב ושוב, "שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", והיו הדברים מחלחלים בלבו של אבי היקר, "שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". אותו לילה נדדה השינה מעיניו. מה יהיה עם "חיי עולם" שלו?!?!?!

     עם אור ראשון אמר לאמי: "הלילה הזה חלה מהפכה בנפשי. עז רצוני לנטוש את חנותי ולשקוד על דלתות התורה מבוקר ועד ליל. אך אעשה כן רק אם תסכימי בנכונות מלאה, ליטול על עצמך את עול הפרנסה. ללא היסוס הסכימה אמי הכשרה. בלב רוגש ובנפש הומייה נפרד אבי מן הבית, פנה לבית המדרש ברגליים עולצות, ואמי המופלאה נפנתה אל החנות.

     אחר תקופת מה כשלו עסקיה. המסחר לא צלח. אך היא לא סגרה את הגמרא של אבא, אלא סגרה את החנות והחלה לאפות לחם ולמכור אותו בשוק, ולהשלמת הפרנסה שטפה רצפות בבתי העשירים.

     כל אותה עת לא גילתה לאבי מאומה, בחפצה העז כי ימשיך לעמול ולהגות בתורה הקדושה. חלפו ימים וקשיי הפרנסה הלכו וגברו. או-אז אמרתי לאימי "מאמא יקרה שלי. אני יכול לוותר על ארוחה אחת. היום הודיעו לנו בחדר, שממחר מתחילים לחלק ארוחות צהרים". היא מיד שאלה, "האמנם כן, יקירי, כך הודיעוכם?", ואני השבתי בחיוב. שיקרתי.

     במשך שנתיים ימים, מידי יום ביומו שאלתני אימי, "טיירע ינגעל'ה שלי, גם היום חילקו ארוחת צהרים?", ואני עניתי בצהלה, "כמובן". מורי ורבותי, הנני מתוודה, אפוא, בפניכם, על ששיקרתי לאימי שנתיים ימים!".

     עיני הכל דמעו. רטט קדושה וסילודין אחז בהם. ויעמוד רבי ישראל ויישא ידיו לשמים ויאמר: ריבונו של עולם. ביום הראשון של סליחות אנו אומרים 'פנה נא אל התלאות ולא לחטאות', כלומר: חטאינו מרובים אמנם, אך בטובך הגדול ראה נא גם את תלאותינו ואת צרותינו הפוקדים אותנו מידי יום. ואני מבקש ממך, קוני ובוראי, 'פנה נא אל החטאות'! הבט נא על איזה חטא מתוודה הצעיר שבנו. עשה נא למענו אם לא למעננו! ******

     הים נח מזעפו. אם לא היה נח, לא היה הסיפור המופלא מגיע אל החוף. הגשם פסק. העננים התפזרו. הים בלע אל קרבו את הגלים והפגין חזות רוגעת ושלווה. הנוסעים נחתו לחוף ימה של ארץ ישראל בשלום, והסיפור המרטיט עשה את דרכו מאוזן לאוזן, וסופר על ידי רבים, ביניהם כ"ק האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, אשר היה מספרו לקהל עדתו כדי לעורר את הלבבות.

הזמנה למשפט. נוסח ההזמנה שלפנינו, המופנה בזאת לכל אחד ואחד מאתנו, יסייע לנו בודאי לחוש ולהרגיש לקראת מה אנו הולכים (מובא בספר לקח טוב):

     א' לחודש אלול אל כל איש ישראל , הנך נקרא בזה להתייצב למשפט, אשר יערך בימים אי ובי בתשרי בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה.  אתה מואשם באי שמירת חלק ניכר מסעיפי ארבעת חלקי השולחן ערוך, לדוגמא הננו מביאים כאן כמה מהתביעות העיקריות:

א. ביטול תורה.

ב. חטאי הלשון, כלשון הרע, ליצנות, שקר ועוד.

ג. עניינים שבין אדם לחברו, כהלבנת פנים, פגיעה בחבר ועוד.

ד. זלזול בממונם של אחרים.

     צפוי עיון מחודש בחלק שלך בעולם הבא, בין שאר העונשים האפשריים:

א. עונש מיתה ח''ו.

ב. מחלות וייסורים.

ג. עוני, צער וגלות.

     עליך להופיע לפני השופט באופן אישי, ללא כל יועצים ומלווים. יצוין,  כי חומר התביעה הוכן בדקדוק רב, לאחר מעקב ממושך אחרי מעשיך ביום ובלילה. ומכיוון שאין לפקפק באמיתות העובדות, אין כלל מקום לויכוחים או להתנצחויות, אי לכך הנך נתבע על ידי מידת הדין להודות באשמה, כדי שלא להגדיל את חומרת האשמה.  

     לבקשת הסנגוריה [מידת הרחמים] ניתנה לך ארכה של שלושים יום,  כדי לאפשר לך לעיין בגיליון האישום ולהכין כתב הגנה. פסק הדין יינתן בו ביום, ובמידת הצורך תינתן לך ארכה נוספת של עשרה ימים.

     הערה: מתוך התחשבות במעמדך המיוחד כנתין בתחום שיפוטו של שופט כל הארץ, מעונקת לך אפשרות יוצאת מהכלל להביא לכך שינהגו עמך לפנים משורת הדין. אם תענה על הדרישות תוכל להמתיק את דינך או לבטלו כליל, ואף להפנותו לטובתך!

     עליך לפנות בהקדם ללמוד הלכות תשובה ברמב''ם או לרבנו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה לשם קבלת פרטים והנחיות.

                               בברכה ובהצלחה על החתום - בית דין של מעלה


 


 




עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים