בניית אתרים בחינם

 
חנוכה
ליקט וערך : שמואל אייזיקוביץ

כמה ימים היה הנס? (הרב שלמה הלוי)

     במסכת שבת (כא ): מובא ציטוט ממגילת תענית המסביר שמספר ימי חג החנוכה - שמונה ימים, כזכר לנס פח השמן: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחם בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ואשאם ימים טובים בהלל והודאה".

     הקשה הבית יוסף (אחד מהמפרשים הראשונים): מדוע אנו חוגגים את חג החנוכה שמונה ימים, הרי היה בכד שמן ליום אחד, וא''כ הרי שהנס היה רק שבעה ימים ? ומדוע מדליקים שמונה ימים ? תירוצים רבים נאמרו על שאלה זו נביא אחד מהם: היום הנוסף הוא לזכר מציאת פח השמן, שאף היא בעצמה הייתה בדרך נס. שכן היונים טימאו את כל השמנים, והעובדה שנעלם מעיניהם הפח ונתגלה דווקא לכוהנים, היא נס גדול שראוי לחגוג לו יום בפני עצמו.

     משל למה הדבר דומה: לסוחר שנסע ליריד והיו עימו שמונה שקיות מלאות מטבעות זהב. בדרך שדדו ממנו את כספו, מלבד שקית אחת, שבדרך נס נעלמה מעיני השודדים. כשהגיע ליישוב שכר גברתנים שירדפו עמו אחר השודדים ובאותה שעה נדר שאם יושב לו כספו ייתן ממנו חמישית לצדקה -. תפילתו התקבלה, והסוחר שב לביתו שמח וטוב לב והכסף ברשותו.

     כשבאו גבאי הצדקה לגבות ממנו חמישית מכספו, נתעורר ביניהם ויכוח. הסוחר טען שאינו חייב לתן חומש אלא על שבעת השקיות שבהם נעשה הנס, אך הגבאים טענו לעומתו שעיקר הנס נעשה בשקית הראשונה, שאלמלא הבחינו בה הגנבים - לא היה לו כסף לשכור גברתנים לרדוף אחריהם, ולא היה חוזר אליו מאומה ...

     והנמשל הוא : שאלמלא נעשה הנס שהיונים פשפשו בכל ההיכל ולא מצאוהו – לא היה שמן שעל ידו יעשה נס לכל שמונת הימים ולכן חוגגים יום נוסף לזכר מציאת פח השמן.

     בעלי האגדה הוסיפו להסביר לפי תירוץ זה את המשפט בפזמון "מעוז צור": "בני בינה - ימי שמונה קבעו שיר ורננים -". מילים אלו טעונות ביאור, מדוע נצרכו דווקא בני בינה" כדי לקבוע שיר ורננים ? אולם, לפי התירוץ הזה מובן. הנס שנעשה ביום הראשון הוא בדרכי הטבע, והרואה עלול לתעות שאין כאן נס. בני בינה, כשראו את הנס שהפך דלק שמונה ימים, הבינו שגם מציאת הפח אף היא נס וצריך לקבוע לזה יום נוסף ...

     הבה נפיץ את האור בכל שמונת הימים בחינת מוסיף והולך..

                                                                                                  חג אורים שמח.

עיקר נס חנוכה - ההצלה מהיוונים (מר אבישי יוחננוף)

     ידוע כי עיקר נס חנוכה היה ההצלה מהיוונים, אחרי שגזרו גזירות קשות על ישראל, שלא ללמוד תורה, ולא לשמור שבת, ורצו גם לבטל שאר מצוות מישראל, עד שהקב"ה הצילם על ידי קומץ אנשים, חשמונאי ובניו, שיצאו למלחמה במסירות נפש נגד אלפים רבים של האויב היווני, שאליהם הצטרפו גם הרבה מתייוונים מישראל, אף על פי שהיו היוונים מדינה שלמה של עשרות אלפי אנשים, בכל זאת לא שתו החשמונאים לבם לזה, והלכו בכל המסירות כדי להציל מיד היוונים.

     הלא אם היו שואלים דבר כזה לאדם מן השוק, בוודאי היה משיב ואומר כי אין זה אפשרי לכמה אנשים יחידים לעמוד נגד אלפים רבים, שהרי הם ממש כמאבדים את עצמם לדעת במלחמה זו, אבל החשמונאים עמדו בגבורה ויצאו למלחמה ביוונים במסירות נפש, וכל עיקר כוונתם ביציאה למלחמה הייתה מפני שרצו להציל את כלל ישראל, שלא יעברו חלילה על הדת, ונעשה להם נס שלא כדרך הטבע שניצחו את היוונים במלחמה.

     ולזה באו עיקר קביעות ימי החנוכה לדורות משום נס ההצלה מהיוונים, שהצליחו החשמונאים המעטים לנצח את היוונים הרבים, וכפי שמבואר בנוסח תפילת על הניסים שמזכירים בעיקר את נס ההצלה והניצחון במלחמה, "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם וכו' מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך", וכמעט שאין מזכירים את נס פך השמן, שגם בסוף על הניסים שאומרים ואחר כן באו בניך וכו' לא מזכירים את נס זה, ורק הדלקת נרות חנוכה היא לזכר נס פך השמן.

מדוע חנוכה ופורים לא בטלים?

     חנוכה ופורים לא בטלים אמרו חכמים: "אם כל המועדים יהיו בטלים – חנוכה ופורים לא בטלים"! על עדיפותם של חנוכה ופורים על שאר המועדים כתב הרב אליהו כי טוב בספרו ה"תודעה", והסביר זאת ע"י משל: למה הדבר דומה: לסוחר אחד שנתנו בידו ממון לעשיית מסחר, הלך ועשה מסחרו והרוויח ממון הרבה משלו. לאחר ימים, אפילו אם יבואו ליטול ממנו מה שנתנו לו – הרי שאת מה שהרוויח משלו לא יוכלו לקחת...

      והנמשל: כך המועדים האמורים בתורה, ניתנו בחינם לישראל, ולא מחמת זכויותיהם. ואילו חנוכה ופורים ניתנו להם לישראל בזכות מעשיהם הטובים, שחרפו נפשם על האמונה הטהורה בחנוכה, וברצון עצמם קבלו עליהם ברית התורה בפורים ולא כפו עליהם הר כגיגית. וכל זאת , כאשר היו נתונים ביד בוזזיהם ומשעבדיהם. משום כך, אפילו ייטלו מהם המועדים האחרים – חנוכה ופורים שזכו להם במעשיהם, לא ייטלו מהם ולא יהיו בטלים לעולם!

     במסכת שבת דף כא נאמר: "מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה..."

     את דברי הגמרא הללו – מסביר ר' מאיר שפירא מלובלין כך: מאי חנוכה? - מהו סודם של ימי החנוכה? דתנו רבנן! - את הכוח לעמוד איתנים אל מול הקמים עלינו, אנו מקבלים מ"תנו רבנן", לימוד התורה ושמירת המצוות, רק כך נוכל להם!

     ובאמת מביא בבן איש חי בפרשת וישב "רמז יפה לחנוכה" מהתורה. כשנעיין בפסוקים הראשונים של חומש בראשית, נגלה כי המילה הכ"ה מהמילה בראשית היא המילה אור, וזהו רמז לחג האור = חנוכה, החל בכ"ה בכסלו. התורה היא מקור האנרגיה של עם ישראל לעמידה מול כל העומדים עלינו לכלותינו... וממילא בכוח כזה לא יתבטל חנוכה לעולם!

חנוכה במחנה העבודה מיהרלדארף(אוהב תורה)

     בשואה הנוראה חפצו צוררי ישראל לכלות את העם היהודי. אולם גם בחושך הנורא של גיא הצלמוות הגרמני, עלו ניצוצות של גבורה ומסירות נפש לקיום המצוות, האירו באור יקרות, והוכיחו את גבורתו וחוסנו הפנימי של עם ישראל, ששום צורר אינו יכול לו.

     וכך מספרים החסידים אודות ההדלקה של הרבי הקדוש מצאנז וחסידיו במחנה העבודה מיהרלדארף, חנוכה תש"ה: היהודים השבורים והרצוצים שם במחנה לא ידעו באיזה יום בשבוע יחול בדיוק יום ראשון של חנוכה. לוח שנה עברי לא היה בידם והם היו מנותקים מכל וכל. הלכו, אפוא, אל הרבי מצאנז זי"ע והוא התיישב מיד בצריפו עם גזיר פחם בידו האחת, ששימש לו במקום עיפרון, ועם קרעי נייר של שק מלט בידו השנייה, התחיל לרשום מספרים ולחשב חשבונות על פי הזיכרון עד שחישב בבירור באיזה יום בשבוע יחול כ"ה בכסלו.

     בהתקרב ימי החנוכה, הזדמן לרבי לעבוד במחסן העצים של המחנה. הוא ניצל הזדמנות פז זו, שהתגלגלה לידיו משמיים, ובסיועם של עוד כמה יהודים התקין בסתר מנורה של עץ. אולם כיצד ישיגו שמן להדלקה? גם לזאת מצאו פתרון. מדי פעם היו מקבלים היהודים מרגרינה בקצבה. כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים, תוספת נחוצה של אנרגיה לגוף התשוש. אך בימי החנוכה כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים לנשמה, תוספת אדירה של אנרגיה לנפש היהודית, שכן ממנו אפשר להתיך מעט שמן להדלקת נר חנוכה... ואכן, יהודים רבים מן המחנה הפרישו במסירות נפש פירורי מרגרינה ושמרו אותם עבור הדלקת הנרות. ופתילות מאין? חיש קל נשלפו חוטים מבגדי המחנה הבלואים שעטפו את גופם, עבור התקנת הפתילות לשם מצוות הדלקת נרות חנוכה. כשהגיע ליל ראשון של חנוכה, זכו היהודים במחנה להדליק את נרות החנוכה כמצוותם. הרבי זי"ע העלה את השלהבת ברטט של קדושה... שמחה עצומה הציפה את הלבבות.

     מספר הרבי: "באחד הלילות הבאים אחזה אש הנרות בצריף כולו והתלקחה שריפה גדולה. מיד באו הרשעים לחקור ולדרוש מה היה שורש המאורע, ועל מעשה כזה להדליק אש במחנה היו ממיתים תיכף ומיד את האיש ההוא שהעז לעשותו. ואף על פי כן לא עזבונו חסדיו יתברך שמו וניצלנו מידיהם". והוסיף הרבי בהתרגשות גדולה: "אפילו אודה לה' כל ימי חיי, בימים וגם בלילות, לא אצא ידי חובתי להודות לאלוקים על שזכיתי אז תחת שלטון הרשעים לקיים את המצווה כראוי ולהדליק נר חנוכה כהלכתו, ולא זו בלבד אלא שיצאתי משם חי וקיים חרף הסכנה שריחפה אז על ראשי!" .

הקשר בין הדלקת נר חנוכה לבורו של יוסף (אוהב תורה)

     בסוגיית חנוכה בגמרא, מופיעות שתי מימרות של ר' תנחום: אחת בהלכה, ואחת באגדה. בהלכה "נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי", ומיד לאחריו באגדה, לגבי הבור שאליו נזרק יוסף "מאי דכתיב 'והבור ריק אין בו מים'?, ממשמע שנאמר: 'והבור ריק' איני יודע שאין בו מים? אלא מה ת"ל 'אין בו מים', מים אין בו, אבל נחשים ועקרבין יש בו". 'משך חכמה' מבאר את הקשר בין שתי האמרות של ר' תנחום בטוב טעם ודעת: ר' תנחום בא להסביר את גדר הברכה, שמברכים על נר חנוכה, "שעשה נסים לאבותינו", שהיא כמו הברכות הרואה מקום שנעשה לו נס, שמברך "שעשה לי נס במקום הזה", ולגבי ברכה זו קובע אבודרהם שברכה זו נאמרת דווקא על נס שיצא מדרך הטבע, כאשר רואה את המקום שארע בו הנס.

     בחנוכה היו שני נסים: ניצחון המלחמה על מלכות אנטיוכוס, והוא נחשב עדיין לנס בגדר הטבע, ונס פך השמן שהוא מחוץ לדרך הטבע. וכיוון שברכת "הרואה" מברך רק על נס על-טבעי, לכן אי אפשר לברך ברכה זו על נס הניצחון במלחמה, אלא על נס פך השמן שהוא נס על-טבעי. ותיקנו לברך ברכה זו על ראית הנרות, שהן כאילו מקום הנס. ולכן יש להדליק למטה מכ' אמה במקום שהעין שולטת בו, כדי שיברך במקום הראוי לברכת "הרואה".

     מוסיף ה'משך חכמה' שאת זה למד ר' תנחום מפרשת בורו של יוסף. על פי מדרש תנחומא על הפסוק: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" מה ראו? ראו את יוסף שכשחזר מלקבור את אביו, הלך והציץ בתוך הבור שהשליכוהו לשם, והם חשבו "לו ישטמנו אחינו" ויוסף לשם שמים התכוון, לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".

     יוסף זכה לשני סוגי נסים: נס טבעי ועל-טבעי. הנס הטבעי הוא, פרשת ירידתו למצרים. כל השתלשלות הקורות אותו מירידתו למצרים עד שנעשה למשנה למלך מצרים. שונה מזה הנס שניצל מאותו בור שנחשים ועקרבים יש בו, שהיה נס יוצא מדרך הטבע. ולכן כשיוסף רצה לברך "שעשה לי נס במקום הזה", לא היה יכול לברך על הצלתו במצרים שהיה נס טבעי, אלא על נס הצלתו מבור הנחשים שהוא נס על-טבעי, ולכן חזר לאותו הבור, כדי לברך שם.

     וזה הקשר בין שני מאמרי ר' תנחום הוא רבי תנחומא שבמדרש.

 

 

 

הידור מצווה עד שליש (הרב נתי)

     מפורסמת השאלה מפני מה מדליקים 36 נרות בחנוכה, הרי מצד הדין מספיק להדליק כל יום נר אחד שזה ס"ה שמונה נרות לכל החנוכה. והתוספת שכל יום מוסיף והולך עד שביום האחרון מדליקים שמונה היא הידור מצווה. והרי הידור מצווה הוא רק עד שליש מהמצווה?

     ונראה ליישב שהרי עיקר מצוות נר חנוכה תקנו חז"ל משום פרסום הנס, וכל מה שמוסיפים בנרות מתפרסם הנס יותר אם כן במצווה זו ההידור הוא לא חיצוני כמו בשאר מצוות אלא הוא עצם המצווה, שכן ההידור מביא ליותר פרסום הנס.

וראיה ניצחת לדבר שהאבודרהם מביא בשם הרמב"ם שמי שהדליק נר חנוכה ובירך עליו, ואחר כך הזדמן לו להדליק עוד נר שלא היה לפניו לפני כן חוזר לברך. ולכאורה קשה איפה מצינו עוד מקום בתורה שמברכים על הידור מצווה? ולפי מה שאמרנו זה מצוין שהרי בנר חנוכה ההידור הוא בגוף המצווה ומן הדין שיברכו גם עליו.

אור רוחני

     שואל הרב יאודה צדקא זצ"ל: "מדוע לא קבעו, אכילה ושתיה בחנוכה? הרי סוף סוף, גם הגוף היה בסכנה, הרי נלחמו מועטים נגד המרובים. ובחסדי ה' נצחם. אמנם, היו גם כן גזירות רוחניות. ועליהן עשו זכר, בהדלקת הנרות, אך מדוע לא עשו שום זכר לניצחון, באכילה ושתיה"?

     ומפרש: "מפני שחששו שמא במשך הזמן ישכח העיקר, שהוא הנס הרוחני. ויישאר רק זכר לנס הגופני באכילה ושתיה. והרי עיקר נס חנוכה הוא רוחני, יותר מאשר גשמי. ובכדי שיבינו הכל, כי הרוחניות, היא שדחפה את החשמונאים למלחמה. ובכדי שלא ישכח הדבר, עקרו את החומרי לגמרי ועשו אותו רוחני בלבד, בהדלקת הנרות, כדי שכל אחד ידליק בלבו ובלב אנשי ביתו, את ה'אור הרוחני'. וזוהי מצות חנוכה - 'איש וביתו' (שבת כא)

מדוע החנוכייה בצד שמאל? (הרב זליג ברנשטיין)

     על פי ההלכה, כאשר מניחים את החנוכייה בפתח, יש לשים אותה מצד שמאל, כך שהמזוזה תהיה מצד ימין, החנוכייה בשמאל והאדם יהיה מסובב במצוות מכל הכיוונים כאשר הוא נכנס לבית. עם זאת, עדיין זה נראה מעט מוזר. חוץ מאשר מצוות תפילין, שמניחים על יד שמאל עקב פסוק מפורש ("על ידכה" יד כהה) בכל שאר המצוות תמיד מקפידים לעשות דברים בימין. שופר תוקעים בצד ימין של הפה, קרבנות מסתובבים תמיד דרך צד ימין, קידוש לוקחים את הכוס ביד ימין וכו' כו'. אלא שיש לזכור את מטרתה ומהותה של החנוכייה. המזוזה, למשל, מטרתה היא להשפיע ברכה ולשמור על תוך הבית. החנוכייה, לעומתה, מטרתה לפרסומי ניסא היא מכוונת למעשה החוצה, אל מחוץ לבית. לכן, כאשר האדם עומד בפתח ופניו פנימה, המזוזה שמהותה למען תוך הבית אכן נמצאת מימינו. אבל כאשר האדם מכוון את פניו החוצה, אזי המצווה שמטרתה חוץ החנוכייה נמצאת למעשה אז מצד ימין שלו, ולא שמאל, משום שזו מהותה למען פרסום הנס ברחוב, בחוץ.

המנורה ושמן הזית כסמל החכמה בחנוכה

     במסכת בבא בתרא דף כה נאמר: "הרוצה שיחכים – ידרים, וסימנך: מנורה בדרום" רמזי חכמה רבים יש במנורה: על המנורה להיות מקשה אחת, ללמדנו, שאין לחלק את התורה, אלא, כולה מקשה אחת. שבעת הקנים הם סמל לשבעת החכמות שיש בתורה. ורמז לכך מצאנו במשלי ט' א': "חכמת בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" אף "שמן הזית מסמל חכמה" משום שהוא מובא אל המנורה.

     במסכת הוריות דף יג כתוב: "חמישה דברים משיבים את הלימוד... הרגיל בשמן זית, דאמר ר' יוחנן: כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך, שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה". וכן, מצינו במסכת מנחות דף פה, על הפסוק משמואל ב' יד: "וישלח יואב תקועה וייקח משם אישה חכמה", שואלת הגמרא: במה שונה העיר תקועה?, עונה ר' יוחנן: "מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן".

     רמזים נפלאים מובאים בספרים על המילה "שמן" "ראשי תיבות של שמן":

     שלמים מסרו נפשם – זכר לכך שמסרו עצמם על קידוש ה'.

     שלשה מצוות נצרו – רמז לכך שחירפו נפשם לקיים חודש, שבת ומילה. למרות שהיוונים גזרו

     שמרם מלך נאמן – ה' הצילם מ: אנטיוכוס הרשע, ניקנור- שהיה משנהו ובגריס שר הצבא.

     שני משחיתים נהרגו – הם ניקנור ובגריס שהרגום ישראל.

     מלך שלהם נס - זה אנטיוכוס הרשע, שנס וברח מעיר ממלכתו באישון ליל.

     שמן מזית נבחר – שמן זית הוא הראוי והמהודר ביותר להדלקה, כיוון שבו נעשה הנס.

     שמונה נרות מדליקים – זכר לנס שנעשה בפך השמן.

     שמש מעל נרות – את השמש יש להניח רחוק ומובדל משאר הנרות.

     שיברך מנר נוסף – לאחר שבירך "להדליק נר" ו"שעשה ניסים", מתחיל להדליק מהנר החדש.

     מצד שמאל נדלקים – אופן ההדלקה הוא משמאל לימין.

     שמאל נכנס מניחם – מקום הנחת נר חנוכה הוא מצד שמאל, כדי שיהיה וכך מסובב במצוות.

     שיעור מצוותן נאסרים – בחצי השעה הראשונה, שהוא שיעור ההדלקה, אסור ליהנות מאורם.

     שימנעו נשים ממלאכה – מצווה על הנשים להימנע ממלאכה בעוד הנרות דולקים.

ההבדל בין נרות חנוכה לנרות המנורה במקדש

     נס פך השמן הוא אמנם הסיבה הישירה למצוות הדלקת נר חנוכה, אולם בעוד שבמנורת בית-המקדש היו רק שבעה נרות, הרי בחנוכייה של חנוכה יש שמונה קנים ואנו מדליקים בה שמונה נרות. ההסבר על כך הוא: מנורת שבעת הקנים, שדלקה בבית-המקדש, התאימה למצב רגיל וטבעי, שבו הרוחניות שולטת. במצב רגיל זה, כאשר אפשר לקיים את רצון השם ללא כל הפרעות ומכשולים, אפשר להסתפק בשבעה נרות. אולם כאשר נוצר מצב בלתי- רגיל, כשהחשיכה הרוחנית עולה וגוברת, אי-אפשר להסתפק בשבעה נרות, אלא צריך להדליק שמונה. נרות החנוכה באו דווקא בעקבות התגברות כוחות הנגד והתעצמות החושך. הם נקבעו לאחר שהיוונים "גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות… ולחצום לחץ גדול" (כלשון הרמב"ם). כאשר נתרבו הקשיים והשתבש מצב הדברים הרצוי והטבעי, שוב אין די בשבעת נרות המנורה. כנגד תגבורת החושך, דרושה גם תוספת באור. זו, בעצם, מטרתם של נרות החנוכה להאיר באור רוחני-אלוקי את חושך העולם, המסתיר ומעלים על האמת האלוקית. ולכן, כדי שנוכל לעמוד במשימה זו בתקופה של חשיכה רוחנית גוברת, ניתן לנו הנר השמיני, הנר הנוסף. כמו כן איננו מדליקים בכל יום אותו מספר נרות, אלא הסדר הוא שמוסיפים מיום ליום. בכל יום מוסיפים ומגבירים את עוצמת האור עד אשר מגיעים, לכאורה, אל השלמות אל היום השביעי, שבו מדליקים שבעה נרות כנגד שבעת הנרות של מנורת בית-המקדש. אולם מיד למחרת אומרים לנו: הדליקו נר נוסף נר שמיני! דבר זה ממחיש את הצורך להגביר אור כנגד התעצמות החושך. בנקודה סמלית זו מסתיימים ימי החנוכה, כשהם מותירים אחריהם מעין צו תמידי: לעולם לא לדרוך במקום, לא להסתפק בקיים, אלא תמיד להוסיף באור; ועל כל תוספת בצד השלילי, יש להרבות בצד החיובי עד שהאור יסלק כליל את החושך.

     מעבר לזאת, בבית-המקדש דלקה המנורה בתוך ההיכל, בפנים הבית, ואילו את נרות החנוכה אנו מציבים דווקא "על פתח ביתו מבחוץ". בזמן שבית-המקדש קיים וממנו אורה יוצאת לכל העולם כולו, די בהדלקת הנרות בפנים, בתוך הבית. אולם כאשר "החושך יכסה ארץ" או כלשון הגמרא (לגבי זמן הדלקת נרות החנוכה): "משתשקע החמה" אי-אפשר עוד להסתפק באור המאיר בתוך הבית, אלא צריך להדליק אור גם בחוץ, במקום החושך. כאשר יש חשש שהדברים השליליים הסובבים את הבית מבחוץ יחדרו גם פנימה ויעיבו על האור שבו, אין להסתפק בהארת פנים הבית, אלא חובה להציב את הנרות המאירים דווקא בפתח הבית, כדי ש'רשות הרבים' תואר אף היא מאור הנרות. גם בימינו אלה, כאשר נוצרה בעולם נסיגה במידת הדבקות באמונה ובערכי-אמת, צריך להגיב על כך בהגברת האמונה ובהפצתה החוצה. בימים כאלה אסור להסתגר בתוך המסגרת החיובית, שכן הרוחות השליליות המנשבות בחוץ עלולות לחדור פנימה. צריך לצאת החוצה ולהפיץ אור, ורק אז אפשר לשמור על האור הפנימי ואף למשוך אליו את אלה הנמצאים בחוץ.

     הקב"ה נותן ליהודי כוח מיוחד דווקא בגבור החשיכה להדליק שמונה נרות ולא שבעה, להעמידם מחוץ לבית ולא בתוכו. כל זאת, כדי לאפשר לו להתגבר על כל המכשולים והעיכובים הנקרים בדרכו. ניתנו לנו הכוחות הדרושים, וצריך רק להשתמש בהם ולהוציאם לפועל. משום כך נאמר על נרות חנוכה שהם "אינם בטלים לעולם". נרות בית-המקדש בטלו כאשר החושך גבר והביא עימו את חורבן הבית והגלות שלאחריו, אבל שמונת נרות החנוכה, שכל ייעודם הוא להתמודד עם החושך ולהאירו נרות אלה "אינם בטלים לעולם"!

''הפח נשבר ואנחנו נמלטנו'' (פנינים על התורה, רבינו יהונתן אייבשיץ)

     היה זה ערב ימי חנוכה כשהיה רבינו דרדק בבית המלמד ובקשו התינוקות לברוח מבית הספר. המלמד נאות לבקשתם אך התנה זאת באם ישיבו לו על השאלה: כמה נרות מדליקים בכל שמונת ימי החנוכה?

     על אתר השיב לו יהונתן החריף: ''הפך נשבר ואנחנו נמלטנו'' וכוונתו הייתה  שכאשר תשבר המלה פ''ח יתקבל המספר ארבעים וארבע [נרות החנוכה] – ''ואנחנו נמלטנו'' מבית המלמד...

פרסום הנס והקשר לדמי חנוכה

      נפסק להלכה בשו"ע באורח חיים סימן תרע"א, שצריך להיזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן להדליק!

      עניין זה מצינו גם במצוות ארבע כוסות. גם שם נפסק להלכה בשו"ע אורח חיים סימן תע"ב, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילווה או ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות.

      מהי הסיבה לכך, שדווקא שני המצוות הללו נתייחדו בהקרבה גדולה לעשייתן?!

      תירץ ר' יששכר דוב מבעלזא זצ"ל: משום ששתי מצוות אלה אינן כשאר מצוות שבתורה, בשאר מצוות מלמדים אותנו חז"ל בגמרא מסכת ברכות דף ו': "חשב אדם לעשות מצווה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", כיוון שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ואילו בשתי מצוות אלה, הדלקת נרות חנוכה וארבע כוסות אין הדבר כן, שאף אם חשב לעשות ונאנס ולא עשה – לא נחשב הדבר כאילו עשאן, זאת משום שטעם מצוות אלה הוא כדי לפרסם את הנס שאירע בימים אלה, ואם לא עשה את המצווה בפועל, לא נתפרסם הנס על ידו!

     משום כך, נוהגים להעניק "דמי חנוכה" כדי שיוכל כל אדם לקיים את המצווה כראוי. אם כן מדוע מחלקים לכולם? אלא, כדי שלא לבייש את מי שאין לו, נהגו לתת לכל מבקש.

     טעם נוסף לנתינת מעות בימי חנוכה, זה המנהג לחלק צדקה בימי החג. ובפשטות נראה שהמקור כבר נמצא בדברי המגן אברהם (בראש הלכות חנוכה, סימן תר"ע) "נוהגים הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים".

     החתם סופר מסביר את הטעם: כדי שייכנס וייצא העני בין מזוזה לנר. והדבר נלמד מההכנה למצוות: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו" כי נע"ם ראשי תיבות נר עני מזוזה". וכל זה מדובר בנתינת צדקה, כפי שהסברנו לעיל שיוכל העני לקיים מצוות נרות חנוכה ולפרסם הנס. וכן נפסק להלכה: "מרבים בצדקה בימי חנוכה כי הם מסוגלים לתקן בהם פגמי נפשו על ידי הצדקה ובייחוד ללומדי תורה העניים להחזיקם" (קיצור שולחן ערוך קלט, א).

חי צומח דומם - הקשר בין תשובה מקץ וחנוכה (מר נפתלי מלר)

דבר תורה - מקץ - חנוכה - הרב שלום יוסף ברבי

     שלושה דברים צריך לומר אדם בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עישרתן ערבתן הדליקו את הנר...

     שלוש פעמים בשנה ניתנת לאדם האפשרות לתקן חטאיו ולשנות גורלו ואלו הן-עשרת ימי תשובה הושענה רבה-וחנוכה זמנים אלו מתחלקים לשלושה קטגוריות חי, צומח ודומם.

     עשי"ת חי מדבר- בתקופה זו אנו מתכוננים ליום הגדול, יום כיפור. בנוסף אנו מתחננים, מתפללים ומבקשים מחילה יום וליל. זוהי למעשה התקופה החיה והערנית ביותר בשנה, תקופה שבה כל מעשה שאנו עושים עובר עשרות ביקורות ומסננות. שם נחתמות הגזרות מי לחיים ומי לא.

     הושענה רבה -צומח- בזמן התפילה וההקפות שבהושענא רבה נוטלים אנו את ארבעת המינים שמקור כוחם הוא מן הצומח. ובסיום התפילה חובטים אנו בערבה על פני האדמה שמשם מתחילה הצמיחה. חביטה זו באה להראות לאדם שגם אם לא הצליח להתעלות ביום כיפור, היום המרכזי של התשובה, ותחושתו שפלה ונמוכה כעין האדמה, חובט הוא בערבה ועל ידי הכאה זו מעורר תוכו לתשובה ומרחיק ממנו חומריות תאוות וכיוצא בזה. ערבה מלשון ערבות שערב הקב"ה לאותו אדם אשר רצונו האמתי לשוב בתשובה, שאכן כך יהיה ותשובה תהא מנת חלקו. תמיד צמיחה מתחילה מלמטה.

     חנוכה דומם אנו חוגגים את חג החנוכה בעקבות הנס שקרה לאבותינו, שמצאו פך שמן טהור לאחר מהומות הטומאה שביצעו היוונים, פך השמן שעליו מורכבת מהות החג ,הינו דומם. חנוכה הוא המועד האחרון בסדרת המועדים המאפשרים לאדם לשנות את חתימתו בבחינת מקץ סוף. וכן נראה שבתקופה זו קל יותר לקבל ניסים וישועות מאשר בכל השנה ברחמיו של הקב"ה ניתנת לנו הזדמנות להיחתם לטובה על ידי פעולות פשוטות ולא מורכבות כלל, פעולות דוממות כהדלקת הנר ופרסום הנס.

     הקב"ה מעניק לנו הזדמנות לתקן את נפשנו על ידי נר שהינו דומם אך אורו חי מדבר וצומח "כי נר מצווה ותורה אור" הנר מוגבל להאיר ככמות השמן השעווה או הדונג שבו כך היא המצווה מוגבלת לפי הזמן והמקום, לעומת זאת ידוע שאור הינו כח בלתי מוגבל ובלתי ניתן לתיאור וכך היא התורה, אינה מוגבלת כלל ובכל זמן קיימת ועומדת ומחכה לזָכּות את לומדיה.

     בזמן הדלקת הנרות מושפעת חמלה מאתו יתברך על האדם, חמלה המשפיעה אפילו על אדם שלא הדליק בעצמו את הנרות, אלא רק חווה את פרסום הנס על ידי ראִיה. כך היא התורה, אדם שלומד וממלא עצמו בה אין שיעור לשכרו ולפעולתו ולא זאת בלבד אף אדם שאינו לומד ומתייגע בתורה אלא קובע עיתים ומקשיב בשיעור או הרצאה מושפעת לנשמתו השפעה חזקה וכבירה. ובנוסף אפשר לומר שחנוכה מלשון נוכחות, שמוטלת עלינו המצווה להראות נוכחות הנס בכל מקום ומכך ירדו אורות של טובה לעולם.

     על כן כך כתוב במשנה שבת (פרק ב משנה ז) "עישרתן ערבתן הדליקו את הנר"-שלושה זמנים חשובים לאדם ערב שבת עם חשיכה, זמנים שברצונו לשבות מחומריותו, אך החשיכה קיימת בתוכו ואלו הן:

     עישרתן חי מדבר -עשרת ימי תשובה ששם נפתחים השערים לחיים.

     עירבתן צומח - הושענא רבה שחובטים אנו בערבה להרחיק מאתנו תאוות וחומריות.

     הדליקו את הנר דומם -חנוכה שעל ידי הדלקת הנר ופרסום הנס מושפע עלינו כח של חיזוק גם בחינת חי, גם בחינת צומח, וגם בחינת דומם.

     פרשת מקץ ידועה כפרשת האורות שכמעט תמיד נופלת בזמן החנוכה ורמזים רבים הובאו בדבר אף אנו נביא כמה ב"ה: קראתי מחכמי הספרדים שבפסוק "שובו שברו לנו מעט אוכל וכו' נמצא רמז מאלף : "שברו לנו" נשבור ונחלק את מלת "לנו" לחצי ז"א ל=30 נ=50 ו=6 86 לחלק לשתיים עולה 43 לאחר מכן נוסיף את ה"מעט" שבמלה "אוכל" שהיא כמובן האות "א" כך יוצא לנו 44 כמניין הנרות.

     עוד דבר ששמעתי מאחד האדמו"רים נר בגימטרייה 250 נכפיל בשמונת ימי החנוכה יצא 2000 נוסיף כה' שזהו התאריך שבו חל החג' יצא לנו: 2025 כמניין התיבות בפרשה.

     רמז נוסף שיצא לי לחשב בסיעת הדישמיא - בפרשה חולם פרעה שני חלומות נוסיף את פרטי החלומות של פרעה ואת פתרונם וכך יצא: שני חלומות + שבע פרות בריאות + שבע פרות רזות + שבע שיבולים בריאות + שבע שיבולים דקות + שבע שני שבע + שבע שני רעב = מד' שזה 44 כמניין הנרות. ועוד ניתן לומר שרמז זה קשור בחלומות ואם נהפוך את המספר מד' יצא לנו "דם" וידוע שאדם שחולם על דם מראה שנמחלו עוונותיו וזה בדיוק מתקשר לחג החנוכה שזהו המועד האחרון לחיתום ובאפשרותנו לבקש שימחל הקב"ה על עוונותינו וחטאינו.

שבת, חודש, מילה. (זרחיה ליאור)

מה בין יון לישראל?

     מובא בהרבה ספרות חז"ל שהיוונים לא מנעו את לימוד התורה כשלעצמו כחכמה לא היה אכפת להם אלא גזרו על עם ישראל שלא לקיים את השלושה מצוות הללו שהם שבת, חודש, ומילה. אגב נעיר כבר כעת שבמילה חשמונאים רמוזים כל השלושה. ש' שבת, ח' חודש, מ' מילה. הם החשמונאים נאבקו בגזרה זו ולכן הם כינו את עצמם בשם חשמונאים כאילו אמרו אנו החזרנו לעם ישראל את המצוות הללו, הצלחנו להתגבר על היוונים ולבטל הגזרה. ואכן חזרו ישראל לקיים בלב טוב וללא פחד את מצוות השבת החודש והמילה. אם נביט אז נגלה שחג החנוכה בתוכו ובפנימיותו כבר מתקן הוא ומגלה בתוכנו את שחזרה לישראל האפשרות החוקתית מטעם השלטון לקיים מצוות אלו. איך?

     מילה - חג החנוכה אורכו שמונה ימים שזה דומה לשמונה ימים בהם מקיימים את מצוות הברית ברך היהודי הנולד.

     שבת - בשל העובדה שימי החנוכה שמונה המה אז בהכרח ששבת חייבת להימצא בתוך ימי החנוכה ולפעמים ישנם שנים שיש בימי החנוכה שתי שבתות, אם כה' בכסלו חל בשבת.

     חודש - ימי החנוכה שמתחילים בכה' כסליו לאורך שמונה ימים חייב מן ההכרח לעבור גם בראש חודש טבת, ולפעמים ישנם שנים שיש גם שני ימי ראש חודש אם כסלו הוא חודש מלא.

     נמצא שבימי החנוכה מתקנים אנו את מצוות השבת את מצוות המילה ואת מצוות החודש. ובאמת מה כל כך מיוחד במצוות אלו ומה יש בתוכנם שהיוונים לא אפשרו לנו לקיימים? כדי להבין זאת צריכים להבין מהו השורש המחשבתי רעיוני של יון.

     יון, הבינה שיש בעולם צד גשמי ויש צד רוחני. אך מה שמפריע להם הוא החיבור שבניהם. איך ניתן בכלל לחבר חומר עם רוח שהינם שני דברים ועניינים נפרדים ללא כל קשר. מה שהיהדות מנסה וגם מצליחה להביא לעולם הוא את הרעיון שניתן גם ניתן לחבר את החומר לרוח ולקדשו.

     מילה - הרי אם הקב"ה ברא אותך ערל ולא מהול מי אתה שיכול על ידי פעולה כירורגית קטנה לקדש גופך אליו? מה פתאום, אם רצה הא-ל בכך, שיברא אותך מהול אין אתה רשאי לעשות בעצמך פעולה כירורגית בגופך ועל ידה להתקדש.

     שבת - אתה בתור אדם שעומד חי בעולם של מעשה מי אתה בכלל שתחליט שיום בשבוע אתה שובת ממלאכה אתה באת כאן לפעול ולעבוד לא ניתן לך להתחמק, כל עוד שבכוחך ובבריאותך לעבוד, תעבוד מה הבטלה הזאת ועוד בשם הדת? ועוד לקדש את אי העשייה ביום קדוש לה' זה לא יתכן? לא מתקבל על הדעת כך חשבו להם היוונים ומתוך מחשבה זו גזרו הגזרות.

     חודש - הרי קידוש החודש ניתן לחכמים על פי ראיית המולד ועל פיו נדע מתי יחול חג הפסח ולפיו ידעו גם מתי יחול יום הכיפורים. וחלות הקדושה על יום חול חלות שה' כביכול מתחשב בה כדי שדרכה ניתן יהי לתן לשכר למקיים או לעונש למחלל דהיינו לתת למי שלא מקיים הפסח ולמי שמתחמק מן המחויבות של יום הכיפורים את עונשו וכל זה על פי דעת בית דין ששמע מפי עדים? מי אתם? וכי בן אדם יכול לקדש יום חול לעשותו יום שבת שבתון כדוגמת יום הכיפורים?

     נמצא שבחנוכה מתמצא כל העניין. כי עצם עניין המנורה העשויה כולה ממקשה של זהב שהיא הלוא מתכת יקרה ששווה הרבה מאוד ערכה החומרי רב, ועליה כן עליה אתם מדליקים בשמן זית זך כתית למאור את הנרות, נרות העולות בשלהבת כלפי למעלה. אין זה כי אתם בפעולה זו מחברים שמים וארץ מחברים אתם בנושא אחד רוח עם חומר. נמצא, שבנר הקטן הזה נעשה כל הנס ובנר הזה הראנו לעולם כולו שאכן היהדות היא כן שמחברת ומקדשת שמים עם ארץ חומר עם רוח, הוא עם ישראל בא, ומקדש את החול ומביאו אל הקודש.

אם היוונים ניצחו?! - חושך זה יון

     חג החנוכה הוא החג ה"שבוי" ביותר בעם ישראל.

     בשנים האחרונות עשו מהחג את ההיפך המוחלט מהמהות שלו: המכבים האמתיים נלחמו נגד הספורט, ואנחנו לעומתם מנציחים את הספורט ע"י 'מכבים' מסוג אחר, כמו מכבי ת"א וכפר הספורט שנקרא מכביה... הם נלחמו נגד מופעים וקולנוע, אך היום כל ההורים יודעים שבחנוכה יש את מספר המופעים הגדול ביותר: פסטיגל, פסטיבל ועוד...

     מסקנה - יון ניצחו!

     לכאורה ניתן לשאול: הרי, אריסטו, אפלטון, סוקרטס וחבריהם היו חכמים מופלאים, חכמתם היא בגדר תגלית. אם כן, מדוע נאמר ש"חושך זה יון"? כיצד יתכן שהם החשיכו את העולם, הרי חכמה בגויים תאמין? ואפילו חכם גוי מברכים עליו "שחלק מחכמתו לבני אדם"?!

      ניתן לומר בדרך רמז: כחש = חשך = שכח

     העולם מראה לנו שהאקדמיה היא החשובה. התפיסה הזו למעשה מכחישה את התורה, ומחשיכה את אור התורה. כאשר אור התורה מתעמעם ח"ו התורה הולכת ומשתכחת, וכאשר היא תשכח יהיה בעולם חושך מוחלט. כנגד זה, בחג החנוכה עלינו להרבות בלימוד התורה ובכך להגביר את אור התורה. וכבר רמזו על האמור במסכת שבת כב: "מאי חנוכה? דתנו רבנן", שעיקרו של החג הוא לימוד התורה...

 

תורה מגנא ומצלא (הרב יוסף זילברפרב)

     במצות הדלקת נר חנוכה ישנם הלכות רבות שמהם ניתן ללמוד דרך חיים מה היא. בין ההלכות שבהלכות חנוכה: כל השמנים והפתילות כשרות להדלקה וגם אלו שפסולים להדלקת נר שבת ולהדלקת המנורה במקדש. לא רק המדליק מברך, אלא גם הרואה נר חנוכה מברך שעשה ניסים, יש אפשרות לצאת יד"ח בהדלקה על ידי השתתפות בפרוטה. כבתה אין זקוק לה. מקום ההדלקה – פתח ביתו מבחוץ. גובה העמדת המנורה – למעלה מג' טפחים ופחות מעשרה. זמן ההדלקה – בין השמשות, והעיקר – משך ימי החנוכה – שמונה ימים מה שלא מצינו בשום חג אחר ואפילו חג הסוכות הוא שבעה ימים, ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו.

     כשנתבונן בהיסטוריה נראה שתקופת המועד הייתה קצרה מאד, שהרי היוונים נכנסו לבית המקדש וטימאו כל מה שהיה בדרכם כולל אבני המזבח שחוללו לעבודה זרה. בני חשמונאי נלחמו ביוונים וניצוחם על ידי הנס הגדול ומלכותם נמשכה שמונים שנה, עד שבאו הרומאים וכבשו את ירושלים והגלו את ישראל מאדמתם ועיקר גלותם הייתה למצרים, ומאז אותה תקופה עדיין נמצאים אנו בגלות עם הסמליות שבהדלקה.

     נאמר: "נר ה' נשמת אדם". המקבילה של הנר היא הנשמה והקב"ה מצייד את עם ישראל בגלויותיו בהדלקת נר חנוכה ובהלכותיה כדי להאיר לנו את חשכת הגלות.

     בירושלמי בפרק ה' ממסכת סוכה, מסופר על טרינוס קיסר שהיה באלכסנדריה ובאותה תקופה רוב הגולים היו שם, שהלך לכבוש את הברבי הנמצאים ביבשת אפריקה. בליל תשעה באב ילדה אשתו בן או בת ובחנוכה של אותה שנה מת הבן. ראתה אשתו שהיהודים בליל תשעה באב בוכים ובחנוכה שמחים. שלחה אגרת לבעלה, עד שאתה כובש את ברברי בוא וראה מה עושים לנו היהודים כאן במצרים. חזר הקיסר והרג את כל הגברים וציווה את הנשים להינשא לגויי מצרים, ואמרו הנשים: מה שעשית לבעלינו, עשה לנו, והרגם, ומאז נגדעה קרן ישראל ומאז אותה הדלקה ממשיכים אנו כל שנה את ההדלקה בהיותנו בגלותנו.

     הבית מסמל את חוסנו של האדם, הן הגשמי והן הרוחני, אדם בביתו מרגיש מוגן יותר מאשר נמצא בחוץ. כשמצווים להדליק בחוץ מתייחסים לאותם אנשים המרוחקים מתורה ומצוות ונמצאים בחשיכה וההלכות הקשורות למיקום, למקום, לצורת ההדלקה וזמנה באים ללמדנו שעלינו על ידי הנר להאיר את אותם הנמצאים בחשיכה ולקרבם לתורה ומצוות. חז"ל נתנו לאנשים אלו להתקרב גם על ידי זה שרק רואים את הנר לפני שהשתתפו בפרוטה, כבר יכולים לברך, מה שלא מצאנו בסוכה, במצה ובשופר, כיון שחנוכה נועדה לחבר אפילו את אלה שלא חשבו להתחבר, ואם האדם התחיל להתחבר יכול הוא להשתתף בפרוטה עד שיגיע למצב שידליק בעצמו, וזה כוחם של הימים הללו.

     ידועים דברי הרמב"ן בתחילת פרשת בהעלותך על הפסוק: בהעלותך את הנרות, שאמר הקב"ה לאהרן הכהן: שלך גדולה משלהם שאתה מיטיב ומדליק את הנרות, ומבאר הרמב"ן שרמז לו הקב"ה על הדלקת נר חנוכה שהוא ההמשך להדלקת המנורה והוא המחבר אותנו לבית המקדש, וכן מצינו בכלי המקדש שהורחקו מרוב אנשי הארץ חוץ מהכוהנים והלויים שניתנה להם האפשרות לשמש במקדש, חוץ מכלי המנורה שעל אהרן היה להיטיב את המנורה בפנים המקדש ולאחר מכן אפשר היה להוציאה לחוץ וזר היה כשר להדלקה ואז היו מכניסים אותה למקומה, ללמדנו על החוט המחבר בין בית המקדש לחנוכה, וזה מה שנאמר לאהרן: שלך לעולם קיימת.

     יש המדליקים בפנים – מניחו על שולחנו ודיו, ללמדנו שהחוץ נכנס פנימה ובתוך הבית מרגישים אנו את האווירה שבחוץ, ולכן כיון שזו שעת הסכנה יש לגרש את החוץ מהבית ולכן מדליקים בפנים. וכאן נשאלת השאלה, האם החוסן האימוני שלנו מספיק חזק, האם אנחנו כמחנכים מובטחים שלא נתפתה אחרי החוץ? הקדוש ברוך הוא מוביל אותנו לגלויות ארוכות ברוחניות ובגשמיות ומביא עלינו את חג החנוכה שהוא מעל הטבע – שמונה ימים, שבהם ניתן למלא את האנרגיות החיוביות לכל השנה, כדברי הנביא: "גם כי אשב בחושך – ה' אור לי", ההצמדות לאור – נר מצוה ותורה אור יכולה להועיל לעם ישראל השרוי בחושך, ומובנת תשובת הגמרא במסכת שבת על השאלה: מאי חנוכה? – דתנו רבנן, רק על ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה נוכל לשרוד בגלותנו.

המנורה - רמזה לחכמה, ואורה - רמזה לתורה (מעיין השבוע).

     בבית המקדש דלקה מנורה בת שבעה קנים, זו שעל הדלקתה נצטווינו בתחילת הפרשה. המנורה רמזה לחכמה ואורה רמזה לתורה: "כי נר מצוה, ותורה אור". וכן אמרו חז"ל: "הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה". אור המנורה רמז לתורה, ושבעת קניה- לשבע החכמות. לומר לך, שהתורה הקדושה כוללת את כל החכמות, התרבות והמדע שבעולם, והם מתאחדים בה למקשה אחת. אין לנו צורך לרעות בשדים זרים ולאמץ את חכמתם. הכל נמצא אצלנו, בתורה הקדושה! מרן ה"חזון איש" זצ"ל יעץ והדריך מנתחים מומחים- מתוך בקיאותו והעמקתו בהלכות "טריפות". יעץ והדריך אגרונומים וחקלאים- מתוך בקיאותו בהלכות "כלאיים". הלא אין שטח ומגזר, שתורה אינה מתייחסת אליו!

     מילא, הם- הגויים- מעריצים את ה"תרבות" שלהם (וידוע כמה מושחתים היו רבים מסופריהם הדגולים והמלחינים הגדולים, עד התבהמות וסיאוב!) אבל לנו- הרי יש את התרבות שלנו!

     למגיד מדובנא זצ"ל, בספרו "אוהל יעקב", היה משל נאה ומאלף: מעשה בשני נערים שחזרו מבית הספר. האחד בן עשירים, לבוש בגדים נאים. בבוקר אכל ארוחה משביעה, בהפסקה אכל מעדנים, ועכשיו ציפתה לו בביתו סעודה דשנה. השני היה בן עניים לבוש קרעים. בבוקר לא אכל מאומה, גם לא בהפסקה, ועכשיו חיכה לו לחם צר. בדרכם עברו ליד קונדיטוריה, והריח הכבד והמתקתק סחרר את ראשו של הנער הרעב. הציץ חברו פנימה ואמר לו: "בוא ניכנס, נסתכל בעוגות". נכנסו, והעוגות קרצו: עוגות קרם, עוגות קקאו, צימוקים ושקדים. מבלי שידעו כיצד הושיטו יד חומדת... ולפתע אחזה בצווארם יד ברזל: האופה לכד אותם בשעת מעשה! "הנה, תפסתיכם, גנבים קטנים! לא תמלטו עוד מידיי! היכן אתם לומדים?". בקול רוטט ענו לו, והוא גרר אותם ברחובות העיר. אוי לאותה בושה! המורה היה עוד במקום, והאופה הפקיד בידו את שני הסוררים.

     הביט המורה בתלמיד העני, ותבע הסבר. הלה פרץ בבכי סוער: "טעיתי, עוויתי, לא עמדתי בפיתוי! לא אעשה זאת עוד, לעולם! אני מבטיח, באמת!". ניכרים דברי אמת, והמורה אמר: "אני מאמין לך. ומקווה, שלמדת את הלקח!". התלמיד פנה והלך, והמורה נפנה אל התלמיד העשיר. הוא עמד רגוע. ציפה להבטיח את הבטחתו וללכת. אך לפתע. בלא אומר ודברים, ספג סטירת לחי מצלצלת! "מה זאת, קרא בהתמרמרות. "מדוע האפליה? הרי היינו יחד, נכנסנו לשם יחד, יחדיו שלחנו יד! למה הוא שולח בלי פגע, ואני סופג סטירה?". "אומר לך", ענה המורה. "כשילד קטן ניצב ליד מדף עוגות מגרה, הפיתוי הוא גדול והילד קטן. זה לא מצריך גניבה, בשום אופן לא. אבל יש בכך כדי ללמד זכות, ולפטור את העניין באזהרה חמורה. לא על כך ניתנה הסטירה. "אבל כאשר עברתם על פני הקונדיטוריה וחברך המורעב הסתחרר ונכנס – אין לדון אותו על כך. שהרי רצה רק להריח את ריח המאפה, לזון בו את עיניו. אין לו בבית עוגה, אף לא עוגייה. ולאחר מכן קרה מה שקרה. אבל אתה, שיש לך בבית מכל טוב- מדוע נכנסת לשם? מה חיפשת שם? מדוע נכנסת למאורת הניסיון?.. על כך בא העונש, משום כך הכיתיך!"

     והנמשל: הגויים, אם יקראו בעיתוניהם ויעיינו בספריהם, הרי אין להם תרבות אחרת. ואז, אם נשמתם תורעל בגלל הזוהמה שבעיתונות, ובגלל הכפירה שבספרים- מה לעשות, הם עלו על מוקש, מתו בהכשת הנחש. אבל יהודי משלנו שיקרא עיתונות חילונית ויחשוף עצמו לפתע לתמונת תועבה, למאמר כפירה, ללעג לכל קדשי ישראל- לא יוכל להתנצל ולומר: "נכשלתי, לא ידעתי שזה כתוב שם". כי ישאלוהו: "מדוע נכנסת לשם, הרי יש לנו את הספרות שלנו! את ילקוט מעם לועז, את אגדות חז"ל, את תולדותיהם של צדיקים. אז מה יש לנו לחפש שם?!"...

 

גזירות היונים

     כתב הרמב"ן (שמות כ- ו) על הפסוק "לאוהבי ולשומרי מצוותי". ... ומצאתי במכילתא: לאוהבי - זה אברהם וכיוצא בו. ולשומרי מצוותי - אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותיי, אלו היושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצוות, מה לך יוצא להיהרג? על שמלתי את בני. מה לך יוצא להישרף? על שקראתי בתורה. מה לך יוצא להיצלב? על שאכלתי את המצה. מה לך לוקה מאפרגל (מקל ורצועה)? על שנטלתי את הלולב. ואומר אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמו לי לאהב לאבי שבשמים. וכו'.

     אחת הגזרות שגזרו היונים הייתה שלא לקדש את החודש. מסופר על מרן הרב יוסף כהנמן זצ"ל, שבאחת מנסיעותיו לגיוס כספים לטובת הישיבה, הגיע לדרום אפריקה, ואסף שם ציבור של יהודים יוצאי ליטא, על מנת להתרימם. יהודים אלו היו חילונים, וממילא האווירה באולם הייתה קרירה ואולי אפילו חשדנית במידה מסוימת.

     פתח הרב את דבריו בשאלה: בקידוש לבנה אומרים, "דוד מלך ישראל חי וקים" ומיד אח"כ אומרים אחד לשני "שלום עליכם", מה הקשר, שאל הרב, בין שני הדברים?

     בתשובתו תאר הרב את תקופת היונים, כאשר הסתובבות חיילים יוונים ברחבי הארץ, ואוי לו ליהודי שנתפס כשהוא בדרך לירושלים להעיד את עדותו על חידוש הלבנה. באותה תקופה כשרצו לדבר על הלבנה בחידושה, היו אומרים, "דוד מלך ישראל חי וקיים", מפני שישראל נמשלו ללבנה. והנה, ממשיך הרב בתיאורו, יהודי אחד ראה את חידוש הלבנה והחליט לצאת לדרך, בלילה חשוך, ללא אור הירח, (שהרי הוא הולך להעיד על המולד), ופתאום הוא שומע מישהו שואל, "מי שם?" פחד ואימה אוחזים אותו, בוודאי זה האויב שמתקרב, הוא שומע צעדים כנגדו בשמחה שלום עליכם, שלום עליכם.

אמר להם הרב, אחים יקרים, טיירע ברידעליך, אנו לא אויבים אנו אחים, שלום עליכם, שלום עליכם...

על שמלתי את בני

     גזירה זו שגזרו היוונים, חזרה על עצמה בימי הקומוניסטים בבריה"מ. בספר "קול בדממה נשמע" מספרת המחברת על סבתא יהודייה שלא הסכימה לגעת בנכד עד שיכנס בבריתו של אאע"ה.

     לעשות ברית מילה לתינוק בן שמונת ימים, מהווה אליבא החוק הקומוניסטי "כפייה דתית". וההסבר הוא: מכיוון שהתינוק אינו יודע להתנגד, ומבצעים בגופו ניתוח מבלי לקבל את הסכמתו, הרי זה מהווה אקט של כפייה. אבל שונה הדבר אם אדם מבוגר מל את עצמו, זה ענינו הפרטי ואין בכך משום עבירה על החוק; לכן יש להמתין עד שהבן יגיע לגיל שמונה עשרה, שאז הוא נחשב כאדם עצמאי, ואז הוא רשאי להחליט אם רצונו בכך.

     זכור המקרה, באשה מבוגרת שנולד בן לבנה. אמרה האישה לבנה: להווי ידוע לך שאם לא תמול את בנך, לא אכיר בו כבנכד, ואפילו לא אגע בו - כי לא יעלה על הדעת שאני אחזיק בזרועותיי נכד בלתי מהול. הבן הנבוך - מתוך יחס של כבוד לאימא הזקנה, אמר לה: את רשאית לעשות מה שאת רוצה, אבל על אחריותך האישית, ולא על אחריותי.

     לאחר זמן, כאשר בני הזוג נסעו לחופש שנתי והשאירו את הילד בידי האימא הזקנה, נזדרזה והזמינה מוהל וערכה את הברית- מילה. היא לקחה לעצמה את כל הכיבודים: קוואטר, כסאו של אליהו, סנדקאות וכו'.

     כשחזר הבן ומצא את בנו מהול, נתמלא פחד שמא יתגלה הדבר בעת הטיפול השגרתי בתחנת אם וילד, והאחות המטפלת בוודאי תמסור על כך למשטרה. הלך והקדים רפואה למכה - הקים "ויצעקו" מבויים נגד אמו, שעשתה מעשה כזה בניגוד לרצונם. הזקנה נאסרה, והוגש נגדה כתב אישום על ביצוע מעשה של כפייה דתית נגד תינוק חסר מגן.

     למרבה האירוניה, השופט שבפניה הועמדה הזקנה לדין, היה יהודי מבטן ומלידה. "איך העזת לעשות לילד מום נוראי כזה?" פנה אליה השופט בפנים מביעות זעם. לא איבדה הזקנה את עשתונותיה, וענתה לשופט בנימה לגלגנית: הלא גם אתה יהודי, ובוודאי גם לך יש מום נוראי כזה... נכון, אבל זה היה לפני המהפכה, היום במשטר הקומוניסטי, זו עבירה גדולה לעשות דבר כזה לתינוק. הזקנה האמיצה המשיכה להטיח נגד השופט ואמרה: תראה, למרות שאתה מהול כיהודי, זה בכלל לא הזיק לך ולא מפריע לך להיות גוי ככל הגויים, ולהתנהג כגוי לכל דבר. לפיכך אני אומרת לך, שגם לילד הזה לא יזיק הדבר מאומה לכשיגדל, והוא יוכל גם אחרי שנימול להיות גוי מושלם כמוך, וקומוניסט כשר...

     כאן פקעה סבלנותו של השופט, ופנה אליה בכעס ואמר: מה את עושה עצמך מטומטמת. אנחנו נשלח אותך לעשר שנים ל"חד גדיא", ואז תיווכחי אם זה הזיק לו או לו. הרימה הזקנה את עיניה כלפי שמים ואמרה: אני מודה לך הקב"ה על החסד - אני חשבתי שנשאר לי לחיות עוד שנה שנתיים בעולם הזה, והנה בא השופט הזה ומבטיח לי עוד עשר שנים, ישתבח שמו! וגם לך השופט מגיע תודה גדולה, שהענקת לי אריכות ימים...

     כל הנוכחים באולם פרצו בצחוק, גם השופט הקשוח לא היה יכול להתאפק מלצחוק. לאשה היה עו"ד ממולח, והוא פנה לשופט ואמר לו: הלא אתה רואה עם מי יש לך עסק: אישה זקנה שדעתה מטושטשת מזקנה ומרוב ימים. הראית מימיך אדם שיכריז שהוא מאושר כשפוסקים לו עשר שנות מאסר. אין לך הוכחה גדולה מזו שהיא אינה שפויה. הטיעון הצליח, והיא קיבלה שנתיים מאסר על תנאי...

רמז לדיני חנוכה בפרשת מקץ

     דבר תורה אשר השמיע באזני מורנו הרב הגאון רבי מאיר יניב נ"י. דברים אשר שמע בינקותו בטיש, פרשת השבוע מקץ. מאת האדמו"ר מקרעטשניף נדבורנא.

     כידוע פרשת מקץ בספר בראשית חלה תמיד בשמונת ימי החנוכה. ופרשה זו מתחילה במילים: "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם"

והנה הקב"ה שלח לנו רמז לדיני החנוכה.

ויהי - וכל ישראל הנרות ידליקו

מקץ - מצוותן קודם צאת

שנתים - שמאל נר תדליק ימין מזוזה

ימים - יש מחלוקת, יש מוסיפין

ופרעה - ויש פוחתין. ראשון עיקר הלכה

חלם - ח' לילות מדליקין

     כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ואי"ה במהרה בימינו משיח בן דוד יבוא ויגאלנו.

על ידי המוסיף יצר הרע הולך...

     הרה"ק רבי מרדכי מקאזמיר זי"ע אמר אמרה נפלאה על הפסוק (בראשית מד', יט') "אדוני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח, ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן".

     הנה בגמרא שבת (כא:) בעניין נרות חנוכה פליגי בזה בית הלל ובית שמאי, בית הלל סוברים שצריך להיות בכל יום מוסיף והולך, ובית שמאי סוברים שצריך להיות פוחת והולך.

     ועל כך מצינו רמז בכתוב: "אדני שאל את עבדיו " - הקב"ה תובע ושואל מאתנו "היש לכם אב או אח?" דהיינו איך אתם סוברים א"ב היינו שצריך להדליק בכל יום יותר, ביום ראשון א' וביום שני ב', או א"ח , היינו שצריך להיות פוחת והולך להדליק ביום א', ח' נרות, וביום שני ז' נרות.

     "ונאמר אל אדני יש לנו 'אב' זקן" – על כך אנו משיבים, שאנחנו פוסקים כבית הלל שצריך להדליק ביום ראשון א' וביום שני ב', ולהיות בכל יום מוסיף והולך, וע"י ה'אב' - שזוהי הבחינה של מוסיף והולך בעבודת ה',  נוכל להכניע את היצה"ר שנקרא - זקן וכסיל!...

בואו ונעלה עליהם ונבטל מעליהם הברית אשר כרת להם אלוקים (הרב צ. מנדלסון)

     נאמר במגילת אנטיוכוס: בואו ונעלה עליהם ונבטל מעליהם הברית אשר כרת להם אלוקים, שבת, ראש חודש, ומילה.

     הקשה הרב הקדוש מהרי"ד מבעלז זיע"א: מדוע גזרו דווקא על שלושה דברים אלו והסביר כי שלושה דברים אלו יש בהם אופנים של היתר, דהיינו , שבת – פיקוח נפש דוחה שבת. מילה – מי שמתו אחיו מחמת מילה פטור מלמול. חודש – אם לא באו השליחים גם כן מקודש החודש ולמרות שלא הייתה עדות. לכן באו היוונים וגזרו דווקא על שלושה דברים אלו כי חשבו שאם יש בדברים אלו היתרים יהיה להם יותר קל, אך בני ישראל לא הלכו אחרי היתרים. וגם אחרי הניצחון היה להם היתר להדליק בשמן טמא שהרי טומאה הותרה בציבור, ואף על פי כן החמירו על עצמם לקיים את המצווה רק בשמן טהור, ולכן נעשה להם הנס בשמן.

     ונראה שכונתו היא להראות שגם היצר הרע הולך בדרך זו, תמיד מראה לנו על דברים מסוימים שבהם יש אופנים של היתר ומנסה לפתות אותנו להקל ולהתיר וע"י זה למצוא פתח לדברים חמורים יותר.

מדוע לא הדליקו החשמונאים בשמן טמא? (הרב אברהם בליקשטיין)

     אחת התשובות המפורסמות על קושיית ה''פני יהושע'' ששואל על החשמונאים, מדוע לא הסתמכו על ההיתר של "טומאה הותרה בציבור", ולפיכך היו יכולים להשתמש בשמן טמא בשופי, ומדוע חפשו בחירוף נפש אחרי שמן טהור, והסמיכו את הנס הגדול של חנוכה במציאת הפך הטהור וקבעו הדלקה בשמונת ימים? ועל זה מיישבים האחרונים, שידעו החשמונאים שכיון שמדובר ביסוד העבודה מחדש אחרי תקופה ארוכה ומרה שבה התבטלה העבודה בבית המקדש, וכיון שמדובר ביסוד, התחלה וחינוך מחדש, היו חייבים לעשות כל מאמץ לחדש אותה בתכלית ההידור והטהרה. הא למה הדבר דומה? לאדריכל שנדרש לתכנן ולבנות בניין רב קומות, הרי ברור לכל שהקפדתו הגדולה והיתרה תהיה על חוזקם ויציבותם של היסודות, ועל שלב זה ייתן את כל שימת לבו ומעייניו יותר מאשר בשאר הבנייה, למרות שגם שאר הבנייה חשובה.

אפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק (אוצר מרגליות).

     אפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק (שולחן ערוך או"ח הלכות חנוכה סימן תרע"א) לכאורה קשה להבין מדוע מצות נר חנוכה שונה יותר מכל המצוות, שאם אין לו כסף הוא פטור, כי אונס רחמנא פטריה, ואילו בחנוכה חייבו לחזר על הפתחים.

     ותירץ ה"אבני נזר", כי בכל המצוות אם יש לו מחשבה טובה לעשות את המצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את המצווה. כלומר, המחשבה מועילה לו כאילו עשה את המצווה בתוך החדר בשבילו ולעצמו. אבל את ענין פרסומי ניסא אי אפשר לעשות במחשבה, שהרי יהיה מה שיהיה, לאחרים לא יתפרסם הנס, ולכן פה חייב למכור מלבושיו ולקנות נר חנוכה

 

חודש, שבת, מילה (הרב חנן ליבוביץ)

     בספר "אוצרותיהם של צדיקים" מביא בשם הגאון רבי צבי הירש פרידלינג ז"ל: על דבר פליאתו מדוע אנו מדליקים בחנוכה נרות לזכר הנס שנעשה בפח השמן, הלא היונים גזרו לבטל מישראל חודש, שבת ומילה ולמצוות אלו אין אנו עושים שום זכר?

     הנה כבר הביא באיזה ספר ששמע בשם גדול אחד דבנרות שאנו מדליקים טמון רמז לשלושת המצוות הנ"ל. דהנה הנרות בכללם הם ארבעים וארבע, ושבת היא היום השביעי, מילה ביום השמיני, חודש הוא אחרי כ"ט יום. כ"ט ועוד ח' ועוד ז' הם מ"ד.

הגיגים ב"על הניסים" לחנוכה

"על הניסים" בחנוכה צופנת בחובה שאלות רבות נענה על כמה מהם.

"רשעים ביד צדיקים"

     ר' אלחנן ווסרמן זצ"ל הבין מדוע רבים ביד מעטים זהו נס, אך מהו הנס ברשעים ביד צדיקים? אין כאן הרי כל חידוש ונס, הרי כך צריך להיות?

והוא השיב: אלא, הרשע, לעולם חזק יותר מהצדיק, כי הוא משתמש בכלי מלחמה ללא הגבלה וללא כל רסן, הוא הורס ומשחית ללא כל בושה ורחם. ואילו הצדיק, מעשיו מחושבים ואינו נוהג באכזריות ואלימות מיותרת ויתכן שבמלחמה יגבור הרשע על הצדיק שזו היא הרי אומנותו... וראו זה פלא, דווקא הצדיקים ניצחו ב"מגרש הביתי" של הרשעים... זהו אכן הנס של מסירת רשעים ביד צדיקים, כי זהה הוא כמו מסירת גיבורים ביד חלשים...

"להודות ולהלל לשמך הגדול"

     ר' שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל משווה בין פורים לחנוכה, ושואל: "מדוע בחנוכה אומרים ב"על הניסים", שקבעו שמונת ימי הלל והודאה ולא מזכירים כלל את מפלת יוון, ואילו בפורים, מזכירים תליית המן על העץ, ולא אומרים כלל על קביעת משתה ושמחה?

     ומסביר הרב: זה כדי להראות את היפך כוונת הרשעים, שעמדו עלינו באותן התקופות: בחנוכה- עיקר כוונתם הייתה להשכיחם תורתך, ולכן, אנו מזכירים את ההודאה לשמך הגדול. ובפורים- הייתה הכוונה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. ולכן, מזכירים את מפלתם של עצמם...

"גיבורים ביד חלשים"

     ר' לוי יצחק מברדיצ'ב זצ"ל תמה ושאל, מדוע מכונים בניו של מתתיהו חלשים? הרי היו ידועים הם כגיבורים גדולים?

אלא, עונה הוא: החשמונאים בצדקתם הרבה לא סמכו על כוחם כלל, אלא, בטחו בה' ובחסדיו הרבים והאמינו כי ברצונו ימסור בידם את ממלכת יוון האדירה. וזו כוונת התפילה: מסרת גיבורים – הבוטחים בכוחם, ביד חלשים – שאינם בוטחים בכוחם אלא בה'...

על המלחמות (אשר לורבר)

     באחד מימי חונכה תשכ"ו הופיע הרב מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל במושב יסודות, כדי להשתתף בשמחה חנוכת הבית של בית הכנסת המקומי. כיון שנתכבד לשאת דברי ברכה לכבוד המאורע, שילב בדבריו רעיונות מענייני דיומא, והסביר בין השאר את נוסח ההודאה שאומרים בתפילה ובברכת המזון "על הניסים ועל הנפלאות ועל המלחמות".

     הוא שאל בפליאה כאיש משתומם: מהו שאנו מודים על המלחמות, וכי אוהבי מדון אנחנו, ועל חרבנו נחיה, ששמחים כביכול על שזימן לנו ה' מלחמות, וכי לא מתאים יותר שנודה על הניצחונות שבהם מיגרנו את האויב? והשיב להודות על הניצחון – עדיין מוקדם מידי. הלא המלחמה ביונים הייתה מלחמה רוחנית בעיקרה. מלחמת הקדושה נגד הטומאה, והניצחון הסופי לא יהיה אלא בעת שיבוא משיח צדקנו... אפס, בינתיים מודים אנו על עצם הדבר שאנו נלחמים על כך שבכל המצבים הקשים ביותר שהטומאה מאיימת להשתלט ולכבוש הכל יהודים אינם נכנעים אלא מלחמים בעוז על יהדותם... (הרב מפוניבז' חלק ג' עמוד ע"א)

מוסר השכל מהנרות (נר ישראל, חלק ג' חנוכה. קבלתי מהרב בן ציון סנה)

     מנרות חנוכה יש לו לאדם ללמוד מוסר שלא יתייאש גם כשהוא נמצא במצב גרוע מאד. גם אם יתדרדר למצבים חמורים ונדמה לו שהעולם חשך בעדו, אף על פי כן יתחזק באמונה ויאמין באמונה שלמה שהכל מה' יתברך והכל לטובתו ואז יאיר לו ה' יתברך. וזאת לומדים אנו מנרות החנוכה.

     שהרי ידוע שסוף החודש הוא זמן פחות מובחר מתחילת החודש. לילה, מהשקיעה עד חצות הוא זמן תגבורת הדינים, והמקום הפחות מובחר בעולם הוא למטה מעשרה ועל דרך שאמרו ז"ל (סוכה דף ה' ע"א) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה. הצד הפחות מובחר הוא צד שמאל. והנה נר חנוכה מדליקים דווקא בסוף החודש וזמן הדלקת הנרות הוא בלילה, והנחתן למטה מעשרה ובצד שמאל. כל זה בא להורות לאדם שאין להתייאש אלא להתחזק באמונה גם כשהחושך יכסה ארץ, בכל זאת יאיר לנו ה' ברוב רחמיו וחסדיו, ובחמלתו ניוושע במהרה.

משחק הסביבון (חפץ חיים)

מקור המנהג של "דריידל", לפי שבימים ההם בזמן הזה, בעת שגזרו היוונים על ישראל שלא לעסוק בתורה, למדו חכמי ישראל, עם בניהם תורה שבעל פה באגודה אחת. משראו זאת היונים עמדו וגזרו, שלא יתאספו אגודות אגודות. אמרו חכמים לרמות את אויביהם והתאספו ללמוד תורה באגודה אחת, ואספו ילדי ישראל ללמוד תורה מפיהם, ובעת שבאו האויבים לראות את מעשיהם הפסיקו מלימודיהם ועשו עצמם כמשחקים בסביבון, ובזאת נחו מאויביהם. ולזכר אותו הנס קבעו לשחק בו, שהיא שעמדה לנו, שלא תשתכח תורה מישראל.

     מנהג ישראל שבחנוכה משחקים בסביבון, שסובבים מלמעלה בסביבון שעל השולחן, ובפורים סובבים ברעשן שסובבים מלמטה באוויר. איתא בספר נחלת יעקב, על פי מה המובא בספר הקדוש קדושת לוי, שבחנוכה בהדלקת הנרות אנו אומרים ויהי נועם וכו' ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו'. מכיוון שהנס היה על ידי פעולה מהתחתונים, שיצאו למלחמה וניצחו, וזהו "ומעשה ידינו". אבל בפורים לא עשו ישראל שום פעולה, אלא התפללו וביקשו רחמים, שקיבץ מרדכי את כל היהודים ויזעק זעקה גדולה ומרה עד ששמע ה' את תפילתם ובפרט תפילת תינוקות של בית רבן כדאיתא במדרש. ועל פי זה יובן מנהג ישראל, שבחנוכה סובבין על השולחן שעומד בארבע רגליו על הארץ, לרמז על מעשי התחתונים, מה שאין כן בפורים סובבים עם הרעשן באוויר, שלא היה שם רק רחמי שמים, ולא שום פעולה ממשיות וגשמיות. (כנסת ישראל) מצב העולם הזה מזכיר כל כך הסביבון, הוא חג במהירות רבה, מסתובב כאחוז טרוף, אבל יש לו ידית אחיזה בראשו, מישהו אוחז בו וסובבו. אכן כך, מישהו מריץ פה את התהליכים האלו, מישהו במרום מנווט אותם.

     הוא הדין בכל מאורותינו, ובפרט בזמננו, ערב הגאולה השלימה, הנצחיות. מן השמים מובילים כאן מהלך, ואנו נקלעים לתוכו כלתוך מערבולת, ומכל זה תצמח הישועה, והסביבון שלנו ינוח על האות הזוכה במהרה.

אנה ה' כי אני עבדך (הגש"פ באהלי צדיקים, מתוך ישע אהרן, שצט)

     הרה"ק רבי אשר מקרלין זצ"ל תבע מהאברכים קבלת עול בעבדות הבורא. ופעם, בשיחת הדרכה פתח פיו במשל.

     הצאר ניקוליי הודיע, שבעוד ימים מספר יערוך ביקורת בגדוד פלוני. מובן שהתכונה הייתה רבה. הכל כבסו וגהצו מדיהם, צחצחו מגפיהם והבריקו כפתוריהם, והכינו אמתחותיהם וציודם, לעמוד הכן במסדר. היה שם חייל, שהתמכר לשתייה לשכרה. משלא היה בידו כסף לשלם, משכן את ציודו, חפץ אחר חפץ, עד שאמתחתו התרוקנה.

     לפתע הגיעה הידיעה: הצאר עומד להגיע, על כולם להתייצב במסדר! לבש החייל את מדיו, חגר חרבו, ועמד לכתף את אמתחתו – והיא ריקה! מה עשה, מהר ומלא אותה בתבן, גדשה וכתפה על שכמו. התייצב בשורה עם חבריו. הגיע הצאר, ועבר על פני המסדר. סקר את החיילים, ולפתע קרא לאותו חייל. הורהו לפתו את אמתחתו – והתבן נתגלה. מובן שהחייל קיבל ענשו, וגם מפקדיו לא נוקו... סיים הרבי: כסבורים אתם שניקוליי נחון ברוח הקודש? ודאי שלא... אלא מה, הוא ראה שהחייל עומד זקוף מידי והבין שהמשא לא מכביד על שכמו...

טוב לחסות בה' מבטוח באדם (הרב יאיר אלפרין)

     סיפר הגאון רבי מכלוף חדד זצ"ל מג'רבא בספרו "כרחם אב" סיפור ששמע משליח ארץ הקודש: איש היה בימי שלמה המלך, ושמו אלקנה. עשיר מופלג היה, ביתו פתוח לרווחה וידו פשוטה לצדקה ולחסד. אך גלגל הוא שחוזר בעולם, והאיש ירד מנכסיו. מכל רכושו לא נותרה לו אלא עז אחת. היה אלקנה מהרהר במצבו, מצר על עניו וליבו דווי. והמלך שלמה נוהג היה להתחפש בבגדי עניים מפקידה לפקידה, ומסובב בשווקים וברחובות להטות אוזן לשיחת האזרחים לדעת את מצבם ולהכיר את מחסורם. אותו יום התחזה המלך, כמנהגו, יצא לשוק והשמש קפחה עליו בעוז. יצא אליו אלקנה והזמינו להסב בצל קורתו. השקהו מים צוננים והפציר בו לארח לו לסעודה. הגיש לו צלי בשר רך וטוב, והשנים שוחחו תוך כדי ארוחה. סח אלקנה לפי תומו על מצבו, וגילה כי לכבודו של האורח שחט את העז האחרונה, שריד רכושו. התרגש שלמה המלך מנדיבותו של המארח ואמר לו: "חבר אני למלך שלמה. אתן בידך מכתב אל המלך. הצג אותו בפניו, והוא יחזירך למעמדך ויעשירך עושר רב! בדין הוא שתעשיר – שכן רודף צדקה וחסד – ימצא חיים צדקה וכבוד!" נטל אלקנה את המכתב, ועלה לירושלים. בהגיעו, פנה אל ארמון המלוכה, שם נאמר לו, שהמלך שלמה שוהה עתה בבית המקדש. הלך אלקנה לבית המקדש וראה את המלך כורע על ברכיו וכפיו פרושות השמימה, והוא מבקש מבורא העולם, כי יברך את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום.

     שמע אלקנה וחשב בלבו: אם המלך שלמה בכבודו ובעצמו מבקש טובה וברכה ממקור הברכות, מה לי לפנות אליו ולהזדקק לטובותיו, מדוע לא אפנה הישר אל המקור? זאת ועוד: אם יעניק לי המלך מטובו, הן לא יוכל להבטיח את עשרי, שלא יארע בו נזק ומחסור, כפי שארע לממוני הרב. אבל אם יחון אותי הבורא בממון, יעניק לו גם קיום ושמירה, ככתוב: "יברכך ה' – וישמרך". מיד כרע והשתחווה וביקש מהקדוש ברוך הוא כי ישלח עזרו מקודש. קם אלקנה מכרוע על ברכיו, וליבו מתרונן באמונה ובביטחון. אחר שב לעירו והחליט לעסוק במלאכה, וה' יהיה בעזרו. נטל גרזן והלך ליער לחטוב עצים. ניגש לעץ, וניסה לכרתו. היום היה בוער כתנור, והעץ קשה לכריתה. עד מהרה התעייף והחל לבכות מרוב מרירות. הפיל תחינתו לפני בוראו שייעזרו. שב והניף את הגרזן, ולשווא. החליט לנסות, אולי יעלה בידו לעקור את העץ עם שורשיו. ולהפתעתו, עלה הדבר בידו. הוברר לו שמתחת לעץ הייתה קרקע חלולה, בור נפער לנגד עיניו – ובתחתיתו נצצו זהרי זהב. גחן אלקנה וגילה מטמון דינרים.

     הודה האיש לה' על מתנתו, החל לסחור בממון, וה' שלח ברכה במעשיו, והיה לעשיר שבעתים מעשרו בעבר. עברו ימים, המלך שלמה נזכר באלקנה. תמה מאד מדוע לא בא להציג את המכתב. שאל את משרתיו ושומר הסף ענה, כי היה כאן אדם אחד, שביקש למסור למלך מכתב, אך נכנה שהמלך שוהה בבית המקדש. שם את פעמיו לכיוון בית המקדש ולא שב עוד. התפלא המלך, והחליט לחקור בעניין. שב והתחזה לאדם פשוט, והלך לעירו של אלקנה. מצאו בארמון מהודר, ובו אורחים לרוב, והוא עומד עליהם ומשרתם ומגיש לפניהם מכל טוב. ראה את המלך בלבושו הדל, והזמינו לטול ידיו ולהסב לסעודה. אמר לו: "כלום לא תכירני? אני הוא האורח, שלכבודו שחטת את העז האחרונה! מסרתי בידך מכתב למלך שלמה, כלום כל העושר הזה ממנו בא?

     "ענהו: "לאו. עליתי לירושלים וראיתי שהמלך שלמה עצמו מייחל לעזרת הבורא. אמרתי לנפשי: אם כך, הלא טוב לבטוח בה' מבטוח בנדיבים, והתפללתי גם אני לה' שיעזרני"! אמר לו שלמה המלך: "אני הוא המלך שלמה, ואשריך שלא בטחת באדם אלא בה' לבדו הוא שאמר דוד אבי עליו השלום: אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. והינו שהנדיב עצמו – הן תשועתו אינה מכוחו אלא מאת הבורא יתברך שמו. לפיכך מה לכם לפנות אליו, פנו ישירות אל מקור הברכות!"

במצור ובמצוק – דברי אמונה (הגב' פרל בייניש)

     במצור ובמצוק – דברי אמונה בספר "הרוח שגברה על הדרקון" מספרת הגב' פרל בייניש על הדלקת נר חנוכה במחנה המוות אושוויץ בירקנאו. ועל דברי אמונה נאדרים שדברה חברתה רבקה הורביץ.

     יום אחד, חלפה קבוצת גברים על פני עגלתנו. "המכירות אתן מישהו מפאביאניץ? "שאל אותנו בחור צעיר. "כן", ענתה רבקה. "אחי היה חתנו של הרב מפאביאניץ". "הכרתי אותו בוודאי!" השיב בצעקה הצעיר, "האם אתן הבנות הנמצאות ב'מנר לאגר'?" השיחה הלכה ודעכה, ככל שגדל המרחק בין שתי הקבוצות. אותו בחור היה שרברב במקצועו, ובמסגרת עבודתו הגיע למחנות שונים, ביניהם אף למחננו. בכל פעם בה ביקר אותנו, הביא עמו פיסת לחם או פריט מזון אחר.

     חנוכה עמד בפתח. מהיכן נשיג נרות? ההצעות שפעו מכל עבר. נוכל להכין פתילות בקלות יתירה, על ידי פרימת חוטים מבגדינו, ואילו שמן ניתן להפיק ממרגרינה מומסת. לפתע הגיע אורח לביקור – ידידנו השרברב שנקרא לתקן מספר צינורות. הוא הבחין ברבקה והגיש לה חבילה קטנה.

     כניסתו של גבר לשטח מגוריהן של הנשים הייתה כרוכה בסכנה גדולה, גם כאשר הגיע למקום בתוקף תפקידו. לפיכך, לא הושמעה כל מילה, פרט ללחישה "לכבוד חנוכה", אותה שמעה רבקה מפיו בטרם שב ומיהר לעבודתו. עצרנו את נשימתנו בציפייה, בעוד רבקה פותחת את החבילה. בתוכה גילינו שתי סוכריות, שני גפרורים, וכן – לא יאומן! – שני נרות קטנים. "אליהו הנביא" הפרטי שלנו הביא לנו אוצר של ממש. כעת נוכל להדליק נרות חנוכה! באותו לילה, לאחר ששככה ההמולה סביב שתית ה"קפה", ניגשה רבקה לעבר תנור ההסקה. "חנוכה הלילה" הכריזה בקול רם. "הבה נדליק נרות חנוכה". כל שוכנות הצריף הצטופפו מסביב לתנור בדממה מוחלטת. רבקה ניגשה להדליק נר ראשון של חנוכה. בקול שנישא ברמה ברכה את הברכה הראשונה – "ברוך אתה... מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה" שלהבת הנר הזעירה הבהמה מעל לתנור הלבנים המאורך.

     בתוככי המרתף האפל של אושוויץ הוצתה להבה – להבה שהניסה את העלטה. כעת הושמעה הברכה השנייה "ברוך אתה... מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". גם בזמן הזה, בימינו אנו, יחולל ה' עבורנו ניסים. ולבסוף הברכה השלישית, ברכת שהחיינו, "ברוך אתה... מלך העולם, שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה". לא רק שהעניק לנו חיים, אלא אף אפשר לנו לחגוג את ימי החנוכה. מחשבות מרירות חלפו בראשינו. אמנם כן, ה' העניק לנו חיים, אך מה עם כל האחרים? האמנם מצבם אינו טוב משלנו? מדוע לא הלכנו יחד איתם? העיניים נמלאו דמעות, הלבבות דאבו מכאב. לאחר מכן פצחנו יחד בזמן "מעוז צור" המרעיף בחלקו הראשון את האמונה והתקווה בגאולה הקרובה. הקטע השני מבטא כאב – "רעות שבעה נפשי, ביגון כוחי כלה. חיי מררו בקושי" שבנו והתייפחנו. לאחר מכן הלך וגבר קול שירתנו כאשר הגענו שוב לפסוקים המביעים תקווה – חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה. נקום נקמת דם עבדך..." רבקה טיפסה על התנור, פנתה לעבר שומעיה ונשאה "נאום לאומה", בקול רם וללא חת – "בנות, יחדיו ישנות אנו על אותם הדרגשים, יחדיו נושאות אנו את אותו הכאב, יחדיו מתייסרות באותם ייסורים, אפופות בחשכת מוות, אך הלילה – חנוכה! בלילה זה שב ונחנך בית המקדש. הנה, הדלקנו נר, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. חברות! אותה שלהבת זעירה שהדלקנו הלילה, קודש היא. בכל לב יהודי שוכן אותו ניצוץ מקודש, הניצוץ האלוקי המגרש הרבה מחשכת עולמנו האומלל".

     נימה של פאתוס נשזרה בקולה, בעודה ממשיכה בדבריה – "עם ישראל עבר זמנים מרים וקשים. בית מקדשנו חולל ונטמא, מעמדו המקודש הושפל עד עפר. דומיה היה כאילו הכל חרב עד היסוד, ולא נותר כלל שמן טהור בו ניתן יהיה להדליק את המנורה, אך בתוך כל ההרס והחורבן, נתגלה פך קטן ובו שמן טהור, וכך שב והוצת האור הנצחי. והנה, באורח ניסי, בער מעט השמן במשך שמונה ימים תמימים. גם עבורנו נותר תמיד מעט שמן זית זך, השומר על השלהבת שלא תיכבה. ספגנו מכות, עינויים והריגות. שונאי ישראל בכל הדורות – פרעונים, המנים, רומאים וצלבנים – כולם שאפו להשמיד את העם היהודי, אך זממם לא עלה בידם. לכל אורך ההיסטוריה שמר עלינו הקדוש ברוך הוא ועזר לנו לשרוד. גם עתה ימשיך הוא להיות בעזרנו. בנות, אל ייאוש! המשכנה לקוות. גם כאשר כוס היגון עוברת על גדותיה, מושטת זה מכבר זרוע קדשו, ועוד מעט קט נזכה לראות את הגאולה. אותו לפיד הנישא בידי עם ישראל בחשכת הלילה – לא יכבה לעולם. עמים גדולים קמו ונפלו, אך היהודי קיים לנצח. עם ישראל חי!" מילותיה האחרונות הדהדו על רקע הדממה ששררה בצריף. כל הבנות, כאלף במספר, נותרו עומדות על עומדן בצפיפות סביב התנור. היו אלו שלדים מהלכים, לבושי קרעים, עיניהם הדומעות בולטות מחוריהן, אך  לבבותיהן הקרועים שבו ונמלאו בתקווה ובגאווה.

סיפור החנוכה במילת 'חנוכה'

     מרן החתם סופר זי"ע הביא רמז נפלא וראשי תיבות במילה "חנוכה" המסכמים את כל סיפור החנוכה:

     חשמונאים נלחמו ונצחו כל היונים.

     חושים נכנסו ופינו כלי ההיכל.

     חביבים נמצאו ובקרקע כד השמן.

     חתום נמצא ובטבעת כהן הגדול.

     חיבתם נגלית והספיק כל השמונה.

     חכמים נמנו וקבעו כסליו הבא.

     ח' נרות ולגמור כל ההלל...

מה הקשר בין אותיות האל"ף בי"ת לחג החנוכה?

     החיד"א מביא בספרו "מדבר קדמות" כי עניין נס חנוכה, מרומז גם בכל כ"ב אותיות הא"ב בצורה הבאה:

     א ב ג ד ה ו ז ח - עולה מניינם לשלושים ושש, כמניין הנרות שמדליקים בחנוכה, ללא השמש.

     ט - נר חנוכה מצווה להניחו למטה מעשרה טפחים, היינו בטפח ה"ט".

     י כ ל מ נ ס ע פ - ר"ת: יוד כשר, למעלה מעשרים: נר, סוכה, ערוב, פסול.

     צ ק ר ש ת - ר"ת: צורך קדושה, ראוי שמש תוסיף.

מאי חנוכה?

     החתם סופר(מנהגי חת"ס זצ"ל פ"ט אות א'), הזהיר בחנוכה להתאמץ בלימוד התוה"ק יותר מבשאר הימים, והקפיד מאד על זה שמבלים ימים האלו בהבלי שחוק, כי אמר שעצת יצר הרע הוא להפריע את העם מעבודת ה' ומתלמוד תורה בימי החנוכה, אשר תיקנו לנו חז"ל להודות ולהלל, והלימוד הוא עניין גדול בימים אלו, כי אז נמסרו סודות התורה למשה רבינו ע"ה.

     וכתב השל"ה הקדוש תוכחת מוסר לחנוכה, שיחשוב האדם שעיקרו נתקן להודות להלל ולהודות להש"י על כי היוונים חשבו לבטל תורה ומצוות. א"כ הימים הקדושים האלה ראויים ביותר להתמדת התורה מבשאר הימים כי ת"ת כנגד כולם. ובעונותינו הרבים רוב העולם נוהגים בהם ביטול תורה והולכים אחר ההבל, ומה שרבותינו הקדמונים פסקו ישיבה בימים ההם, עשו בשביל הנערים שיחזרו ויחזרו על תלמודם מה שלמדו שיהיה שגור בפיהם. חיזוק לכך ואף יתירה מזאת אנו מוצאים במה שהוסיפו חז"ל את 'המהדרין מן המהדרין' שבנר חנוכה, שהרי הגמרא (שבת כא:) אומרת מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין וכו' בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. וכאן שואל  'הבני יששכר' מדוﬠ דווקא : במצווה זו הוסיפו חז"ל : "והמהדרין מן המהדרין" מה שלא הוסיפו בשום מצוה?

     ומפרש בזה פּשט נפלא: דהנה ידוע שנר חנוכה רומז על אור התורה כדכתיב: "נר מצוה ותורה אור". וזוהי המצווה להדליקם בחנוכה לזכר הניצחון על היוונים שמטרת גזרותיהם הייתה 'להשכיחם תורתך'. והנה, חכמת התורה אינה כשאר החכמות, שבשאר החכמות כששומﬠ אדם איזה מושכל מחכם אחד ונתפס הדבר בשכלו, שוב אין מן הצורך לו לחזור עליו כי לא יתווסף לו שום חידוש בדבר יותר ממה שלמד. מה שאין כן דברי תורה, אם שמﬠ איזה מושכל מרבו, אם יחזור על לימודו ויתבונן בו שוב, אזי יתווסף באותו לימוד אור חדש והשכלה נוספת (ﬠיין זוהר בראשית קצב), כי דברי תורה 'חיות הנה' ומולידות בכל פעם אותיות וטעמים חדשים מתוקים מדבש ונופת צופים. וזהו שאמרו חז"ל: "מצות חנוכה" - אור התורה,

     "נר איש וביתו" – יוצאין התלמידים חובת לימוד התורה ﬠל ידי שמיעתם מרבם, מדין שומﬠ כﬠונה, כשם שבנר חנוכה יוצאין על ידי שאחד  מדליק לכולם. אמנם, "המהדרין" - כאשר הם 'מהדרים' וחוזרים ﬠל לימודם בפה, אזי "נר לכל אחד ואחד" – מתווסף  אור חדש והשכלה נוספת לכל אחד בפני עצמו. "והמהדרין מן המהדרין" - וכל כמה שהם חוזרים ﬠל לימודם ﬠוד ועוד, "מוסיפים והּולכים" - מולידים כל פעם אותיות וטעמים חדשים עמוקים עד למאוד מה שלא השיגו בפעמים הקודמות...

ההשגחה הפרטית בעולם

     מדוע דרשו היוונים מעם ישראל "כתבו לכם על קרן השור - אין לכם חלק באלוקי ישראל"? מה המיוחד בשור?

     הנביא ישעיהו אומר: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". ההבדל בין חמור לשור הוא: שחמור אף פעם לא רואה את האבוס. הוא רואה אוכל ומיד אומר: בוא נאכל... אין לו השגה מי נתן לו את האוכל. לעומתו, אצל השור יש הבנה שאם יש כאן אוכל, מישהו שם את זה כאן... ולכן "ידע שור קונהו".

     היוונים רצו להוקיע את האמונה שיש לנו בורא שהוא מצוי ומשגיח, והלא ישראל הם כמו השור - יודעים מי הוא המשגיח ששם ונותן את האוכל מה עושים היוונים? מנסים לשבש את ההכרה הזו. רצו היוונים לבטל מתודעתנו את יכולת ההבחנה, להפוך אותנו לחמור שמאמין שהאוכל הגיע מאליו כאילו ח"ו אין מנהיג לבירה.

     כך גם לגבי נס פך השמן. לדעת היוונים הפך היה מונח שם, ואם כן מה הנס?!

     אלא שהיא הנותנת - עצם העובדה שפך השמן היה שם היא - היא ההשגחה הפרטית, ועל זה תיקנו יום נוסף בחנוכה (שהרי הנס היה 7 ימים ויום נוסף תיקנו על עצם מציאת פח השמן). ההכרה בנס חנוכה מחייבת אותנו "בימים ההם בזמן הזה" לדחות את שיטת יון מכל וכל. לא להיכנע לגישת היוונים, להתבונן בכל דרכינו ולחזק את האמונה בהשגחה פרטית שמצויה בכל צעד ושעל בחיינו.

     מדוע נר חנוכה בשמאל?

     מזוזה היא זכר ליציאה מצרים, וכך גם מצוות תפילין שבה כתוב "והיה לאות על ידכה"- ודרשו חז"ל: ידכה - יד כהה, יד שמאל. לומר שהכול היה מאת ה' והידיים שלנו הן שמאליות - חלשות. ואכן, לא אנחנו פעלנו זאת אלא ה' מצדו עשה הכול בזרוע נטויה, ביד ימין, באופן גלוי וברור ש"ימינך ה' נאדרי בכוח".

      מעין יציאת מצרים אירע בחנוכה: הנס היה מאת ה' להורות שאין לזקוף את ההצלחה ל"כוחי ועוצם ידי". זו אם כן אחת הסיבות שמניחים נר חנוכה דווקא בשמאל, לומר לכל שואל: דעו שההצלה הייתה מאת ה' (לא גבורתם של החשמונאים היא שהצילה וצלחה את המערכה אלא ההצלה נתקיימה) כפי שהיה ביציאת מצרים, ובכך אנו מגלים ש"ה' פעל כל זאת".

בין ראובן לחשמונאים

     מובא במדרש על הפסוק: "הדודאים נתנו ריח" – זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור."ועל פתחינו כל מגדים" – זה נר חנוכה (שמצווה להדליקו על פתח ביתו מבחוץ).

     ויש להבין, מהו הקשר בין שתי הדרשות? "הפרדס יוסף" מפרש את סמיכות שתי הדרשות הללו כך: אם ננסה להשוות בין ראובן לחשמונאים נמצא כי ראובן רצה להציל את יוסף, וגם החשמונאים מסרו את נפשם להציל את כלל ישראל. אבל בכל זאת יש  עדיין הבדל גדול ביניהם, משום שאצל ראובן הייתה מחשבה להציל את יוסף, אבל בסופו של דבר הוא לא הצליח להוציא את מחשבתו לפועל, ולמעשה לא הייתה הצלה ואדרבה, השליכו את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים, ואח"כ אף נמכר הלאה , ויש להמשילו לדבר שריחו טוב אבל אין בו טעם טוב באכילה, כי  למעשה לא נהנה יוסף ממחשבת הצלתו של ראובן. מה שאין כן אצל החשמונאים מצאנו שהם אכן  הוציאו את מחשבתם לפועל והצליחו לגרש את  האויב ולטהר את המקדש, ויש להמשילם לדבר שיש בו ריח וטעם טוב, כמו מגדים שהם מיני אכילה, שהרי גם מעשיהם הצליחו...

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם (לז,כא)

     על הפסוק "וישמע ראובן ויצלהו מידם" מביא המדרש הפסוק בשיר השירים (ז-יד) "הדודאים נתנו ריח" זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור. "ועל פתחינו כל מגדים" זה נר חנוכה (שמצווה להדליקו על פתח ביתו מבחוץ) .

     ויש להבין מהו הקשר בין שתי הדרשות ? ועוד יש להבין, מדוע באמת תקנו חז''ל להדליק נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ ולפרסם מצווה זו דווקא יותר משאר המצוות ?

     בעל ה"תוספת ברכה" כתב לפרש את הסמיכות בהקדם קושיה: מה נשתנה חנוכה מפורים , שבנר חנוכה מצוה להניח בפתח היוצא לרשות הרבים בפרהסיא , ואילו בפורים מותר לקרוא את המגילה אפילו בפנים החדר שבבית? אך הטעם הוא, מפני שנס פורים כשזה קרה, זה קרה בפרסום גדול , ולכן אין צריך עוד להוסיף בפרסום, כי מעצמו זה מפורסם, וקריאת המגילה היא רק מצוות זכירה. אבל נס פך השמן בחנוכה, לא נודע כי אם ליחידי סגולה שהיו במקדש ( הכהנים שמצאו את פך השמן) ולכן צריך לפרסם הנס, ולכן מצוותו להניח אותו בפתח רשות הרבים כדי לפרסם הנס בפומבי.

     והנה גם ראובן כשביקש להציל את יוסף (למען הציל אותו מידם) בוודאי היה זה בסתר לבו ולא סיפר זאת לאחיו שרצו להורגו , בכל זאת פרסמה התורה כוונתו "למען הציל אותו מידם". ומתבאר מזה, שדבר סתר של מצוה דרוש פרסום.

     וזהו כוונת המדרש : "הדודאים נתנו ריח" - זה ראובן (דודאים= כינוי לראובן על שם "וימצא דודאים בשדה") שחשב מצוותו בסתר ופרסמה התורה עניינו בגילוי רב , "ועל פתחינו כל מגדים" זה נר חנוכה, כלומר, למדים אנחנו מזה לנר חנוכה, שהנס שהיה אז בסתר חייבים לפרסם אותו , ולכן מצוותו להניחו בפתח היוצא לרשות הרבים.

 

עיקר וטפל

     תרבות יון היללה את הגוף וראתה בו - במקום בנשמה - את עיקר החיים. כדי להמחיש עד כמה מטופשת הגישה הזו, נביא משל למה הדבר דומה: לאחד שהלך לחנות המכולת על מנת להשביע את רעבון ביתו. הוא קנה לחם הניחו בשקית ושם פעמיו אל עבר ביתו. כאשר הגיע מיודעינו ליעדו בפזיזות זרק את הלחם ושם את השקית על השולחן... בוודאי שכל אחד מאתנו כעת אומר לעצמו: "כמה טיפש אותו האיש..."

     כן הוא הנמשל: אדם בא לעולם עם גוף (שקית) ונשמה (לחם). הכיצד יהיה שוטה, יזניח את הנשמה ויטפח את גופו - השקית?!... זו הייתה התפיסה של יון - טיפוח הגוף שהוא טפל לנשמה. והלא אין טיפשות גדולה מזו?!!! הגוף נועד רק בשביל לשאת את הנשמה, ולשם מה להשקיע את מיטב שנות החיים כדי לפאר ולרומם את השקית הטפלה לעיקר?! זו אכן איוולת וזו דרכה של יון.

גיבורים ביד חלשים (רעיונות ומסרים – הרב שמואל קול)

     פרשת ''מקץ'' מתחילה עם חלומות פרעה ונשאלת השאלה איך באמת לא העלו חרטומי מצרים על לבם כיוון כלכלי-חקלאי כפתרון של חלומות מלך מצרים ? התשובה היא, תפיסת עולמו והרהורי ליבו של האדם שולטים על תשובתו. – חרטומי  מצרים יודעים שהחלש לא יכול לנצח את החזק, מעטים לא גוברים על הרבים. פרות דקות בשר או שיבולים שדופות-קדים לא יכולים לאכול פרות שמנות או שיבולים בריאות ומלאות, אבל יוסף בן יעקב המלומד בניסים יודע שמציאות כזו קיימת. במילים אחרות, העם היהודי הקטן, החלש, הנרדף, המעומד הטבעי לכיליון בכל דור ודור, הוא מסוגל לחשוב על התרחשויות על טבעיות. הגוי החי על חרבו, כוחו ועוצם ידו, לא מעלה על דעתו התרחשויות נסיות.

     פרשת ''מקץ'' תמיד נופלת בחג החנוכה, יתכן שהקשר הינו על פי נוסך התפילה ''מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים...'' מראה לנו את פתרונו של חלום פרעה. הטבע הינו יצור כפיו של הקב''ה, והחלש אכן יכול לנצח את החזק.

     המסר - '' יש לפקוח עיניים ולראות שלא יתקיים בנו, עיניים להם ולא יראו''.

פכים קטנים (רבי ראובן אלבז)

     נאמר בפרשת '' מקץ'' ''ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר''.

     יעקב עבר את מעבר יבוק, וחזר כדי לאסוף פכים קטנים, ויש אומרים שזה פח השמן שממנו נמשחים המלכים, ובזה חנכו את בית המקדש, ובזה ימשחו את מלך המשיח בעתיד. זה גם הפח הטהור שמצאו החשמונאים וחתום בחותמו של כהן גדול, זה יעקב אבינו. ועל זה נלחם יעקב אבינו מלחמה נוראה נגד עשו, אלו היוונים. יעקב נלחם וניצח את המלאך שהיה שרו של עשו, ובזכות זה לא הצליחו היוונים לטמא את עם ישראל. ''יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמונאים ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים'', מלבד הפך הקטן ולכן נשארנו יהודים עד עצם היום הזה.

     הרשב''ם כותב שיעקב ידע מהיכן עשו צריך להגיע ולכן עבר לדרך אחרת, דרך מעבר יבוק. אבל אז בדיוק  פגש אותו המלאך, כי לולא זאת לא היה נפגש עם עשו. ולמה? שואל הרשב''ם, לפי שהקב''ה רצה להראות ליעקב אבינו שיש באפשרותו להיפגש עם עשו, וגם לנצחו.

     אנו בעיצומו של ימי חנוכה שמאיר בהם האור הגנוז מששת ימי בראשית, והקב''ה נתנו בימי החנוכה. ''אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו''.

 

חנוכה וההבדלה במוצאי שבת

"המבדיל בין אור לחושך" מלכות יון ציוותה לקחת קרן של שור ולכתוב: "אין לנו חלק באלוקי ישראל". מדוע?

     מהרז"ו ורש"י מתרצים: היוונים רצו להזכיר את חטא העגל ששם הוכיחו בנ"י שאין להם חלק בהקב"ה, ובכך לעורר עליהם את כעסו של ה'.

     ונשאלת השאלה: אם אכן זוהי הסיבה לכך, למה לא דרשו לכתוב: "אלה א-לוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" כך היו מזכירים את חטא העגל בוודאות?!

     והתשובה לכך: אלא, הרשעים הללו רצו לבטל גם את הפסוק "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" - לבטל את הייחודיות של עם ישראל בעצם הקדושה שמייחדת אותם.

"רעיון נפלא לחג החנוכה"

     בהבדלה בכל מוצאי שבת יש ארבע ברכות שסדרם הוא לפי הקרבה לגוף האדם:

 1- גפן – על הטעם, נדרש מגע בתוך הפה אפשרי רק כשטועמים מן היין - מגע בגוף

 2 - בשמים - אפשר להריח, רק צריך שיהיה קרוב לאף - ליד הגוף.

 3 - נר - ניתן לראות למרחוק. בריחוק משמעותי מהגוף

 4 - המבדיל - הבדלה = חכמה, ניתן לראות גם ובעיקר לאחר 40 שנה... גם כשהגוף איננו (אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר 40 שנה)...

     כתוב בגמרא (חולין קל"ט:): מרדכי מן התורה מנין? "מר-דרור" = אלו בשמים. יוצא איפה, שאם הבשמים זה מרדכי - פורים, הרי שנר ההבדלה הוא חנוכה.

     וזהו שאנו אומרים בכל מוצאי שבת (היוונים רצו לבטל את יום השבת ומיד שסיימנו לשומרה אנו מברכים):

     המבדיל בין קודש לחול - כנגד גזירת ראש-חודש.

     ובין אור לחושך - כנגד טומאת השמנים.

     ובין ישראל לעמים - כנגד הגזירה של ברית מילה.

     ובין יום השביעי לששת ימי המעשה - כנגד הגזירה שבת.

     היוונים רצו לבטל את קדושתם של הדברים שמסמלים את הייחודיות של עם ישראל. כך, עלינו לזכור בכל תחילת שבוע מה רצו היוונים ואיך ניצלנו...

"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול"

     לכאורה לא ברור מי היה כהן גדול - מתתיהו או יוחנן? אם נפסק ונטעים כך: "בימי מתתיהו בן יוחנן, (שהיה) כהן גדול" הרי שמתתיהו הוא הכהן הגדול. אך אם נפסק זאת כך: "בימי מתתיהו בן (של) - יוחנן כהן גדול" הרי שיוחנן הוא הכהן גדול?

     אפשר לומר זאת כפי שהתורה אומרת: "שמן זית זך". אנחנו מבינים שה"זך" הולך על השמן שהוא זך. ואם כך, אז כהן גדול הולך על מתתיהו. אבל האבן עזרא בפירושו מביא שהכוונה על הזית שהוא זך, שמן מזית שהוא זך (=הזיתים שבראשי האילנות שמקבלים הרבה שמש) לפי זה, יוחנן היה הכהן הגדול ומתתיהו היה הבן שלו?!

שאלה: הרי ידוע שיוחנן הפך להיות צדוקי, שהתווכח עם החכמים האם מקטירים את הקטורת בחוץ ואח"כ נכנסים אתה לקודש הקדשים, או בקודש הקדשים מקטירים אותה ע"פ הפסוק "כי בענן אראה על הכפורת". חכמים סברו שכבר צריכים להיראות עם הקטורת, ולכן צריך להכינה בחוץ על הגחלים ורק אח"כ להיכנס עמה לפני ולפנים. והוא סבר ההפך ונידו אותו. ואם באמת זהו אותו יוחנן הצדוקי, אם כך למה זכה שיאמרו אותו בחנוכה ועוד על הנס?

     ומסבירים זאת על פי משנה של חנווני ששם נרו מחוץ לפסז', ועבר גמל טעון פשתן ונשרף הפשתן. חכמים מחייבים את החנווני ור' יהודה פוטר באם הנר היה - נר חנוכה. כיון שנר חנוכה זו חובה, והיה לבעל הגמל להיזהר ולשמור את הגמל לכן חייב. מסבירים את המשנה בדרך צחות: חנווני = (אותיות) יוחנן, ששם נר בחוץ = שהיה מקטיר את הקטורת בחוץ ונכנס לקודש הקדשים. חכמים מחייבים, כיון שלא כך התכוונה התורה. ור' יהודה פוטר בנר חנוכה - יהודה המכבי, שהיה נכדו ועשה הצלה גדולה בחנוכה, פטר את יוחנן מהגיהינום וזכה שכתבו את שמו. כיון ש"ברא, מזכה אבוה" - הבן בכוחו לזכות את אביו. יהודה הצליח בכוח הנחישות להציל את כלל עם ישראל להציל גם את אביו...

     רואים כמה לבנים יש כוח להציל את האבא כשאומרים קדיש או בדבר טוב שהם עושים...

היוונים ביקשו מעם ישראל לכתוב על הקרן השור "אין לנו חלק באלוקי ישראל".

לשם מה בקשו זאת?

     נביא כמה תשובות לשאלה זו:

 1. כיון שהשור היה בהמת משא ועבודה, הם בקשו לעשות מעין סטיקר- כמו שמדביקים על הרכב שכולם יראו והפרסום עובד... (כנגד זה בחנוכה יש "פירסומי ניסא")

 2. הרב יחזקאל אברמסקי העיד שראה במוזיאון שהיו מאכילים את התינוקות במקום בבקבוק - בקרן השור. היו חותכים את הפיה, מכניסים דייסה והתינוק היה יונק ממנה. מטרת היוונים אם כן הייתה, שכבר מגיל קטן לתינוק יהיה מול העיניים שאין לנו חלק באלוקי ישראל ח"ו, לכן דווקא על קרן השור.

 3. הרב שטיינמן מתרץ: שהם ראו שהדבר שמחזיק את בנ"י זו האמונה. ואמרו: למה להתמודד עם כל מצווה בגזרה נוספת? נפגע ביסוד שהוא האמונה, וממילא הכול יתפרק לבד... אך מכיוון שלא ניתן לשכנע יהודי שפתאום אין הקב"ה, הם מצאו פרצה שכולנו מתלבטים בה והיא הפרנסה. תמיד אומרים לנו שהפרנסה זה מהקב"ה, אך בכל זאת אם אנו לא עובדים אז אין לנו פרנסה. לקונפליקט מעין זה נדרשת אמונה חזקה שנוכל להתמודד אתו. ההתמודדות היא שצריך לעשות השתדלות - ללכת לעבוד, אך לאחר שקיבלת את הפרנסה להאמין שלא כוחך ועוצם ידך עשה את החיל הזה, אלא הקב"ה נתן לך בחינת "ה' ילחם לכם" (=ה' נותן לך את הלחם) ובדיוק בקונפליקט הזה התעסקו היוונים...

     כדוגמת הגננת לפני 33 שנה: "למי תודה ולמי ברכה? לעבודה ולמלאכה". וזה שביקשו לכתוב דווקא על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל – להביא טלטלה באמונה, היו מתריסים: אם באמת ה' נותן אל תחרוש, ונראה מה יהיה לך... אם כך הרי יבינו שהשור מביא את הפרנסה ולא ה'! לכן במזמור מעוז צור אנו אומרים: "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" – שדלק פך השמן 8 ימים זה היה נס מאת ה'. ולכן "בני בינה" = אלו שהתבוננו ידעו שהאמונה ניצחה ולא כוחם של החשמונאים. ובעקבות כך על ימי שמונה "קבעו שיר ורננים" - להגיד הלל ולא סעודה (כמו בפורים), כי ההצלה הייתה ברוח ולא על שמד גוף...

חושך - זו מלכות יון ("מעיין המועד" חנוכה עמוד יא)

     בכל שנה בימי החנוכה, חוגגים אנו את ניצחון המכבים על היוונים. אולי כדאי, לשם גיוון, לשנות את המבט. להסתכל מן הצד של היוונים. לסקור מנקודת מבטם את המאורעות שארעו.

     הממלכה היוונית פרשה שלטונה על כל העולם העתיק. אולם בעוד שהאימפריות הקודמות לה - החיתים, האשורים, הבבלים, הפרסים - שלטו בעריצות והיו לעול מכביד על נתיניהם, הרי היוונים לא היו כובשים בלבד - הם הביאו עמם בשורה, קידמה, את אור ההשכלה.

     בתחומי האומנות - יון היא שם נרדף לקלסיקה: בפיסול, בציור. שירת הומרוס, סופוקלס, נאומי דמוסטנס.

     בתחומי המדע - המצאות ארכימדס, משפטי פיתגורס. ומעל הכל - בתחומי הרוח. הפילוסופיה היוונית: סוקרסט, אריסטו, אפלטון, דוגנס. אנשים שחשבו על כל דבר: מהו האדם, ייעודו ואושרו. מהי הבריאה ותכליתה. מה מסלול הכוכבים במרום, מהו הרכב המתכות, מדוע המים נוזלים, והברזל - מוצק. מדוע המים מתאדים, והברזל - נתך. על הכל חשבו, הכל חקרו. כזו הייתה התרבות שכבשה את העולם, זה היה המטען התרבותי שנשאה עמה. אין פלא שכל העמים קיבלו את עליונות ומרות התרבות החדשה.

     כולם - מלבד עם אחד קטן, בהרי יהודה. עם, שאמר ליוונים: לא, תודה. אין לנו צורך בתרבותכם, אין לנו חפץ בבשורתכם. לנו יש תורה, מצוות, דרך חיים. עשו לנו טובה, הניחו אותנו לנפשנו. היוונים לא האמינו למשמע אוזנם. "מורדי אור", קראו ליהודים. "חשוכים", "פנאטים", "שונאי קידמה". החליטו לכפות את תרבותם. סגרו את הישיבות ותלמודי התורה, אסרו על קיום המצוות, הפכו את בתי המקדש לבית עבודת אלילים, ה' ירחם. הקימו אצטדיונים, ערכו אולימפיאדות ונשפים. והיהודים המוזרים מתעקשים. מתעקשים לדבוק במסורת אבות, מוכנים למות על אמונתם, וכאשר כלו כל הקיצין - יצאו למלחמה!

     והיוונים אינם מבינים. מדוע הרימו הם את נס המרד, מה היה חסר להם? מדוע דחו את אור ההשכלה, את הפילוסופיה והתרבות הנאורה?

     היוונים בוודאי היו "נופלים מן הכיסא", אילו היו יודעים מה היהודים חושבים עליהם ועל תרבותם. אילו היו יודעים מה אומר עליהם המדרש (בראשית רבה ב ד): "והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. חושך - זו מלכות יוון". הם היו מזדעקים: "אנחנו - חושך?! אתם החשוכים, השחורים, הפנאטים! אנחנו מפיצי האור! אנחנו האנשים החושבים, ואתם מצייתים באופן עיוור למצוות ולחוקים!" ואנחנו - מחייכים לטיפשותם, ומשתוממים על חוצפתם. חוצפת האנשים החושבים שהם יכולים, בשכלם הקטן, להבין את היקום ומשמעותו, ייעודו ומטרתו. טיפשותם של האנשים המתיימרים להבין הכל.

     משל למה הדבר דומה? לאווירון הטס מעל האוקיינוס. הטייס יושב על כסאו, ומביט בהמון השעונים. לוחץ על כפתורים ומתגים, מסיט מנופים, ושומר על קשר אל-חוטי עם תחנת הבקרה. לפתע נכנס אדם ומתעניין: "הגד לי, מה אתה עושה שם?" והטייס מסביר באורך רוח: "כאשר המחוג הזה יורד, יש ללחוץ על המתג הזה. כאשר המנורה הזו מהבהבת - יש להסיט את המנוף הזה. כשנשמע צפצוף - צריכים מיד ללחוץ על הכפתור הזה". אומר לו האיש: אתה סתם 'מרובע'. הדריכו אותך, ואתה עושה כמו תוכי. צריך לחשוב לבד! שעון שאני לא מבין על מה הוא מורה - אינו קיים בשבילי! כפתור שאני לא יודע מה הוא מפעיל - אני מתעלם ממנו! זוז - ותן לי לנווט את המטוס!"...

     אז מי העיוור, ואצל מי האור? אצל הטייס המיומן, הממלא אחר ההוראות, או אצל זה שמנסה "להבין בשכלו כל דבר"?! "חושך זו מלכות יוון". וכשהמכבים נצחו הם הדליקו את האור! "כי נר מצוה, ותורה - אור!" (משלי ו כג).

יון - תרבות הדמיון (מעיין המועד חנוכה יג)

זיכרון ילדות: ילד כבן עשר הולך עם אביו ל"לונה פארק" בחופשת החנוכה. ההתרגשות המהולה בפחד ב"רכבת הרים", העליצות בשייט בסירות המתנגשות, המתח בניסיונות הקליעה למטרה, והנה הגיעו לביתן קסום: בצריח שמעליו ניבטת מכשפה מזוויעה, הפותחת וסוגרת תריסי צוהר בצחוק פרוע - "רכבת שדים".

 

     קנו כרטיס ועמדו בתור, התיישבו בקרון הדו מושבי, צפירה, והרכבת פותחת במסע לתוך המערה החשוכה. איזה פחד. עלטה סביב, ומימין ומשמאל מאירות דמויות פלצות, שדים אימתניים ומפלצות זוועתיות מניפים קלשונים וכידונים, ומכשפות מצוידות במטאטאים. נהימות נשמעות, חריקות ואנקות, עולם מבהיל ומבעית, מלאכי חבלה צצים בכל עיקול, פחד פחדים. והנה דמות בלהות גוהרת, צווחה אל אנושית נשמעת - והרכבת מגיחה אל האור, מסיימת את מסעה הקסום. כמה נפלא היה, וטוב שהסתיים.

     ואז נוכח הילד, שבאחד העיקולים בדרך, נפלה הכיפה מראשו. ממהר הוא לכסות ראשו בשרוולו והאב פונה לסדרן, מספר שהכיפה אבדה. אין בעיה, עד שיתגבש התור החדש נצא לחפשׂהּ. ניגש למתג, הדליק את האור במתקן, והזמין את האב והילד לחפש את הכיפה שנפלה.

     הם חזרו בעד הדלת האחורית, פעם שניה בתוך דקות ספורות - אך איזה הבדל תהומי. נורות חשמל פזורות האירו את המבוך, הילד הביט סביב. קורות ולוחות עץ היוו את המחיצות במערה, ובמרווחים שווים נראו בובות סמרטוטים עלובות, מגוחכות, פוחלצי סחבות... הכיפה נמצאה, אבל המחזה לא נשכח: עליבותה של ה"מערה" באור...

     עשרות שנים עברו, הילד בגר. ושב ונזכר במחזה ההוא לאור נרות החנוכה. "חושך", אמרו חז"ל, "זו מלכות יוון". יוון - זו שהעשירה את העולם בשירה ובפילוסופיה, ספרות ומחזאות, ספורט ותחרויות אולימפיות, ציור ופיסול. תרבות שלימה, נוצצת וזוהרת - בחושך... לאור תפאורה מלאכותית, אוירה מעושה, התרגשות מגורה. אבל רק יידלק האור - והכל יתגלה בעליבותו...

     קחו לדוגמא את תחרויות הספורט. המצאה יוונית. גם למרגלות הר הבית בנו אצטדיון, כדי לחלל את עיר הקודש והמקדש. תרבות שהצמיחה "אלילים" נערצים, אוהדים מושבעים, שמגלגלת מאות מיליוני שקלים [גם בעת מיתון ואבטלה, מכספי ציבור כמובן. טוב, לא נדבר על זה עכשיו.] אבל מה יש בזה, בסך הכל? תודו: מאומה. מה מרוויח מי שהבקיע לרשת או קלע לסל, האם נהיה לאדם טוב יותר, נעלה יותר, מושלם יותר? תרם משהו לרווחת מישהו? במה משקיעים רבבות את מעייניהם, רגשותיהם, זמנם וכספם?

     התשובה: "שהם משתחווים להבל וריק!"... הספרות, השירה, המחזאות, הסרטים למיניהם [מבלי לדבר על אלו האסורים בצפייה, בשמיעה ובקריאה, המלאים רפש וזוהמה, ליבוי יצרים אפלים ומ


קצת על ההיסטוריה של הנר

      הנרות הראשונים היו עשויים מאבן או מצדף שלתוכם יצקו שומן של בעלי חיים או שמן והכניסו פתיל. מאוחר יותר השתמשו בחומר חרסיתי ליצירת כלים שונים וביניהם קעריות להדלקת שמן. את הקעריות יצרו מחומר רך, שאינו דליק, והיו שורפים אותן באש כדי שיהפכו לכלי חרס קשיחים. הקעריות הראשונות כללו מעין בקע להנחת הפתיל. בהמשך החלו מייצרים כלים סגורים שלהם ידית נשיאה ושני פתחים: האחד, עין הנר, ליציקת השמן, והשני, פי הנר, להנחת הפתיל.

      את הכלים היו ממלאים בחומר בעירה, מניחים בהם פתיל ומדליקים. כלים אלו נקראו נר, נר שמן או נר חרס. צורת הנרות התפתחה והשתנתה עם השנים הן כתוצאה מאופנה והן כתוצאה מצרכים.

     במאה הראשונה לפנה"ס, לאחר הכיבוש הרומי, החלו מייצרים נרות על פי תבנית, ולא באופן ידני, דבר שהפך אותם פופולריים וזולים. התבנית הייתה עשויה משני חלקים נפרדים: עליון ותחתון. החלק העליון כלל שני פתחים – ליציקת השמן ולהנחת הפתיל. החלק התחתון שימש כמְכָל לשמן. את שני החלקים היו מייבשים בנפרד ואחר כך מחברים אותם לתבנית בעזרת חומר רך ומייבשים שנית.

      היהודים נהגו לעטר את נרותיהם בסמלי יודאיקה כמו: מנורה, שופר, לולב, אתרוג, שבעת המינים וכו', וכן בציורים של כלים חקלאיים.

מנוזל למוצק

     הנר המוצק החליף את מקומו של הנר הנוזלי החל במאה החמישית לפנה"ס. בתחילה היו טובלים כפיסי עץ בשומן כבשים. מאוחר יותר הוחלפו כפיסי העץ בסוּף ובפתילים.

     הנרות הראשונים העשויים דונג דבורים נוצרו בתקופה הרומית, במאה הראשונה לספירה. אולם נרות אלה היו יקרים מאוד, ומסיבה זו המשיכו לשמש מנורות השמן. במאה השמונה-עשרה החלו מייצרים נרות מחומר לבן ושמנוני המצוי בגולגולות של לווייתנים. ב-1854 הצליח מדען אנגלי לזקק נפט גולמי ולהפיק את הפרפין. הפרפין משמש כחומר עיקרי לייצור נרות עד עצם היום הזה.

     הנרות בימינו שונים זה מזה בצורתם, בגודלם, בצבעם ובשימושיהם. יש נרות העשויים שמן ופתיל, ואחרים מפרפין ושעווה שבמרכזם עובר פתיל.

 ועוד על... נרות

     בפתגמים ובצירופי לשון משמש הנר כדימוי לדבר קטן שלו משקל גדול:

     חיפש בנרות – השקיע מאמצים רבים בחיפוש אחר מישהו או משהו; השתדל מאוד למצוא את הדבר.

     נר ישראל – ‏תואר כבוד מליצי לגדול בתורה.

     נר לאחד נר למאה – ‏אמירה שפירושה: נר אחד מאיר לא רק למי שהדליקוֹ אלא גם לאחרים; דבר המביא תועלת והנאה לאדם אחד יכול להביא תועלת והנאה לרבים בלא שייגרע ממנו דבר.

     נר לרגליו – ‏עיקרון, רעיון, עניין וכו' המנחה את האדם תמיד ושממנו לא יסור.

     נרו יאיר – ‏יאריך ימים; ביטוי של כבוד לאדם חי, הנאמר או נכתב לאחר הזכרת שמו.

     דעך נרו – באה עליו צרה, גסס, מת.

 

מוטיב האור במסורת ישראל

     בריאת ראשית של העולם היא האור. מאמר ראשית של בריאה הוא "יהי אור". ומעשה ראשון של יצירה הוא זיקוקו של האור, ההבדלות והפרשתו מן החושך. במדרש שואלים: מהיכן נבראת האורה? ועל כך עונים בלחישה: נתעטף הקב"ה בטלית לבנה והבהיק זיו הדרה מסוף העולם עד סופו (בראשית רבה פ"ג, ד). ובמלים אחרות: האור מיסודו אינו שייך להווייתו של עולם זה, אלא הוא האצלה של מהות שונה, מעברה האחר של המציאות.

     האור משמש כסמל של הטוב והיפה, של כל דבר חיובי. ההבדל בין האור ובין החושך מקבל משמעות כללית ומטפיסית, ויתרון האור הוא פשוט ונהיר כל כך, עד שהוא משמש דימוי חריף – "שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב, יז). האור כסמל חיובי מצוי כל כך בלשון המקרא, עד כי הגאולה והישע, האמת והצדק, השלום, ואפילו החיים עצמם "מאירים", והתגלותם מבוטאת כהתגלות של אור.

     הסמליות של האור עולה ומפליגה אף למעלה מזה: ההתגלות הא-לוקית, היא עצמה גילוי אורה, הצדיקים בגן עדן "נהנים מזיו השכינה", אפילו הקב"ה עצמו הוא "אורי וישעי" (תהלים כז, א). ומכאן שימוש הלשון של המקובלים, שבו המציאות כולה היא אורות והארות, עד ל"אור אין סוף ברוך הוא". דימויו של האור אינו אך מופשט ואינטלקטואלי: יש לאור אפילו פרסוניפיקציה. האור עצמו נהנה מהווייתו – "אור צדיקים ישמח" (משלי יג, ז). ואף יחסם של בני האדם אל האור הוא רגשי, כמעט סנסואלי: "ומתוק האור וטוב לעיניים" (קהלת יא, ז). משמעותו הסמלית של האור כביטוי של הצד החיובי של המציאות אינה נשארת רק בתחומיה של הלשון, והוא מגיע להתממשות בשימושם של האור וכלי ההארה כאמצעי ביטוי מוחשיים הבאים לסמל ולהצביע על מהות שיש בה קדושה בצדדים השונים ובפנים השונות שהיא מתגלה בהן במציאות: בקודש ובבית המקדש – בהקדשתו של המקום; בשבת ובחגים – בקדושת הזמן; בהזדמנויות יוצאות דופן – בקדושת ובחשיבות המאורע.

     המנורה שבבית המקדש, על כל מלאכתה המפוארת והמורכבת מאוד, איננה למטרה שימושית. המנורה מצויה הייתה בהיכל, חדר אטום שרק לעתים רחוקות נכנסים אליו בני אדם. ועם זאת היא עומדת שם כסמל לקדושתו של המקום, להתייחסותו אל האור. מנורה זו, "גלגל חמה" (ירושלמי, סוף מסכת חגיגה), היא גלגל חמה המאיר דווקא מבעל לקירות ולפרוכות, ולא ייפלא שמשמעות זו של מנורת המקדש נתפסה בעם ישראל בתור הסמל המובהק של ההוויה היהודית, למן פסיפסי בתי הכנסת שבגליל עד לעיטורי הכלים בקטקומבות ברומי. ומכאן, בדרך  אחרת, אל בית הכנסת – מקדש מעט, שיש בו נר תמיד הנשאר דולק בו ביום ובלילה.

     והוא הדין לנרות השבת והחג: נר השבת מתחיל לכאורה בשימוש פרוזאי מאוד – כדי להאיר לסועדים את סעודת ליל השבת, כדי שלא לבלות את הלילה בחשיכה גמורה. ואולם משמעותה של הדלקת הנרות עוד מראשית מפליגה הרחק מזה. בלשון היבשה-לכאורה של "שולחן ערוך" – "יהא זהיר לעשות נר יפה ... ויש מכוונים לעשות שתי פתילות, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור...". ומכאן עוד – "אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום – נר שבת עדיף", עד כדי "אפילו אין לו מה יאכל, שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רסג). משמע, אור הנר נעשה בפועל סמלה של השבת, מעין "אור שבעת הימים" המתנוצץ בתוך פינה מקודשת בתוך הזמן. וכשם שכניסתו של יום השבת באור, אף הפרידה ממנו היא באור – בנר ההבדלה, ליווי של אבוקה לשבת המלכה היוצאת.

     אף חג החנוכה, שתחילתו בימי החשמונאים ברוב טקסים, מגיע לידי תמצות במשך הדורות, ומתבטא בסופו של דבר דווקא בנרות החנוכה, בהדלקה הטקסית של נרות שמספרם הולך ומתרבה – סמל של יתרון האור מן החושך, חג הניצחון, חג הטהרה, החג של מפנה הימים. ומכן הולך האור ופושט בכל מאורע שיש בו ייחוד, משמחת בית השואבה במקדש, שבה היו מדליקים אבוקות עצומות להאיר את ירושלים כולה, ללהטוטי האבוקות של חכמי ישראל בימים אלה, המדורה העליזה של פורים בימי התלמוד, ומדורות האור של ל"ג בעומר – אור של כבוד ואור של זיכרון לרבי שמעון בר יוחאי. האור של "נר הנשמה" מהול אמנם בעצבות, אולם אף הוא מבטא אור מסוג אחר – את "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). הנצח, ולא העצב, הוא המתגלה באור זה. ולעומתו – נרות החתונה, האבוקות שנושאות השושבינות בשעת החופה – אור שכולו שמחה ותקווה.

     המובן הכוללני של האור כביטוי של הטוב והיפה מתפרט אפוא לגוונים ובני-גוונים של משמעות. ה"אורה" הכללית של ראשית ההוויה, אורה המכילה בתוכה את המציאות כולה, מתחלקת לאורות בודדים, שלכל אחד מהם יש פנים משלו, הן מבחינת תפקידו והן מבחינת האמוציות שהוא מבטא ומעורר. ולכן מצוי מצד אחד אורו של המקום הקדוש – שאיננו צריך אפילו להיראות, אלא להיות בלבד – ומצד שני אור נרות השבת, שבא להארה ולשימוש באורה, ולנרות החנוכה, כאשר "הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד – אבל הם צריכים, במובהק ובמכוון, להיראות לרבים. וכיוצא באלה במסר שהם מעבירים – הדרת כבוד, שמחת ניצחון, זיכרון של הנצח, או פרץ של שמחה.

     וכמובן, מטבע הדברים שלא בכל מקרה מצוי רק אלמנט אחד בלבד בטהרתו, שכן לעתים יש במאורע אחד ובאור אחד כמה צדדים המשמשים בערבוביה. ריבוי המשמעויות הזה אינו נשאר רק מבחינתו של המתבונן בלבד. המשמעות של כל אור מתגלמת בצורה מוחשית בכלים החומריים של האור – בשמן ובפתילה, בנר ובמנורה.

     ההלכה, העוסקת בהרחבה רבה בנושאים אלה (כגון בפרק "במה מדליקין" במסכת שבת) היא האמצעי הפורמלי שבו מגיעים לידי ביטוי המובנים הנבדלים של האורות השונים. בדרכה הטכנית קובעת ההלכה לא רק מסגרות חיצוניות של דרכי עשייה, אלא מגשימה, מממשת ומפרטת את התכנים היצוקים בדברים. הקביעה שאסור לו לאדם לעשות לשימוש פרטי מנורה שתהיה כתבנית מנורת המקדש, באה לשמר את הייחודיות של אור המקדש, שאסור שיהיה לו העתק ותחליף. וכן הקביעה שכל נרות המנורה הזו פונים לעבר המרכז היא תוספת הדגשה, שאור זה אינו בא להאיר את הסביבה, אלא לפנות כלפי עצמו בלבד. ההבדל בין הפתילות הבודדות של נרות השבת ובין האבוקה הקלועה של נר ההבדלה היא-היא החלוקה בין אור של רגיעה, של מנוחה וביתיות, ובין האור הרעשני יותר של האבוקה – אור שבו מלווים מצד אחד את המלכה הנפרדת, ומאירים את החשכה שנעשתה בולטת יותר בהעדרה. נרות החנוכה העומדים בשורה אחת, לסימון ולספירה של הימים, והשמש העומד בנבדל, הבא על היותו תועלתי ושימושי, בניגוד לנרות האחרים.

     ההלכה היא, כאמור, מסגרת הבאה לבטא את הרעיונות המופשטים, ובכל מקום וזמן באו המנהג והאסתטיקה (לפי טעמם של זמנים ומקומות שונים) והשלימו את התמונה. וכמובן, בכל נושא קיימים אילוצים פנימיים וחיצוניים ומתווים צורות ותבניות לעצמם, למן האילוצים הנובעים מן החומרים עצמם (חומרי הבעירה וחומרי הנרות והמנורה) עד להתחשבות בתנאי מזג האוויר, ואפילו בשכנים רעים.

     תנאים כלכליים וגיאוגרפיים הכריחו למצוא דרכי ביטוי שונות. פתילת נר השמן נעשתה לעתים לנר של חלב – על כל השינויים הצורניים הנובעים מכך.  ועם כל אלה, המשמעויות והדקויות שבדברים לא הלכו לאיבוד. האומן היהודי, שיצר ועיצב את כלי ההארה השונים המשמשים בקודש, הבין כי הפונקציונליות של הכלים נעוצה במשמעותם. שימושם, ואף יופיים, צריכים לבטא את האידיאה המדויקת של כל אחד מהם לעצמו. החשיבה היוצרת של האומן ניסתה להביע את הרעיון, ולעתים להוסיף רבדים נוספים (מתוך ההלכה ומתוך האגדה, והרבה מאוד – מתוך הקבלה) כדי להשלים את המלאכה.

 

     ועל כל אלה, שומה על האור להאיר. גם מנורת המקדש המוצנעת מותקנת ברוב שקידה, כדי שאורה הנסתר יהא בהיר ושלם ככל האפשר. החושך לא נעשה מעולם ביהדות בעל משמעות דתית. מסך החושך והערפל הוא המסך של ה"קליפה", ואם יש תפקיד לחושך – הריהו, כדבר ספר יצירה, "חושך מבחין אור" – מציאותו של החושך מבליטה את האור, מחזקת את הכמיהה אליו. ואפילו הסוד הוא סודו של האור, וכדרך שאמר ר' ישראל בעל שם טוב: "אור" בגימטריה – "רז".

 

 וישב(בראשית לז-מ) (הרב משה גריליק)

השליחות ש(לא) נכשלה

     אנו נפליג היום הרחק מפרשתנו, כדי להוסיף לה ממד של הבנה. אנו נספר על כישלונה החרוץ של פגישה פוליטית רמת דרג, אשר עם מות גיבוריה, נהפכה לסיפור הצלחה. בכך, דומה היא לפרשתנו, על הגלוי והנסתר שבה.

     שני אישים מיוחדים במינם, נפגשו באחת מתחנות חייהם ויצרו מצב חדש. אישים אלה: אוליבר קרומוול (1599-1658) ורבי מנשה בן ישראל (1604-1657). קרומוול, היה מנהיגה המזהיר של המהפכה הפוריטנית בבריטניה, ששאבה את השראתה מן התנ''ך. רבי מנשה בן ישראל, בן האנוסים מפורטוגל, היה רבה של אמסטרדם. הראשון – מצביא נועז, שכל אחד מחייליו נשא בתרמילו את ספר התנ''ך, וממנו אימץ לעצמו את שמות גיבוריו. השני – רב מכובד רחב אופקים, השולט ב-14 שפות, סופר פורה, מוציא לאור ודיפלומט לעת מצוא, מקובל על מלכי אירופה, ונערץ על ידי אינטלקטואלים נוצרים בארצות רבות.

     מאורעות התקופה הסוערת, הן שזימנו יחד את ה"לורד פרוטקטור" בלונדון עם הרב של אמסטרדם. אירופה היהודית בוססה בדם. הקנאות הקתולית הדליקה מדורות של "אוטו-דה-פה" בספרד ובפורטוגל. פליטים רבים הגיעו אל קהילות החופש באמסטרדם, ליבורנו והמבורג. במזרח אירופה השתוללו כנופיות הקוזקים של חמילניצקי, וזרעו הרג בקהילות פולין ואוקראינה. גם משם נמלטו אלפים רבים אל המערב. רבי מנשה בן ישראל חיפש אחר "מרחב מחיה" חדש לשיקום העקורים. באנגליה של קרומוול נשבה רוח של סובלנות, למרות הנוקשות הדתית. רק לאחר גישושים רבים הגיש, בשנת 1665, את בקשתו בפני הפרלמנט בלונדון, לבטל רשמית את צו הגירוש שהוצא נגד היהודים בשנת 1290. והנה, למרות אהדתו המעשית של קרומוול (על שולחנו סעד רבי מנשה לפחות פעם אחת); על אף שלטונו האבסולוטי ורצונו הכן, לא הצליח להעביר החלטה חיובית בפרלמנט בנידון. הדעות הקדומות והפחדים העמומים מן היהודים, גברו על דרישתו של "הלורד פרוטקטור". ההחלטה החיובית לא התקבלה. אולם, בכל זאת, התקבצו יהודים בלונדון והתארגנו לקהילה. השלטונות העלימו עין. היהודים הסתפקו בכך. אך לא רבי מנשה בן ישראל. הוא רצה – "הצהרת זכויות". הוא חלם על גושפנקה רשמית, מחייבת. אבל למרות כל מאמצי השכנוע – היא לא ניתנה. רבי מנשה בן ישראל שב, מלא אכזבה להולנד. שם נפטר בלב שבור, תוך תחושת כישלון שליחות חייו.

     עתה מתחיל החלק המעניין של הסיפור. רשות הדיבור לפרופ' ססיל רות: "לאחר מותו של "הלורד פרוטקטור" ב-1658... באה תקופה של מלחמה כללית. עד שיום אחד, ב-1660, עלה צ'רלס סטיוארט בחוף דובר. הנסיגה מן המשטר הקודם הייתה מלאה. כל תחיקת העבר בת עשרים השנים, בוטלה כמעט ללא הותיר שריד. היה מקום לחשוב שהיתר הישיבה ליהודים, שניתן להם על ידי מי שכונה עתה "המשתלט הנתעב", גם הוא יבוטל. אולם קרה הדבר המפליא והמפתיע: זכות הישיבה לא בוטלה.

     כאשר אנו משקיפים אחורה, לעבר שלש מאות השנים המפרידות בינינו, ובין הזמן ההוא, אפשר להבין את התופעה הזאת. הסיבה היא ממש אותו הדבר, שמישהו ראה בו את כישלונו. הוא התאכזב עמוקות מכך... שלא השיג שום מסמך רשמי בכתב, המתיר ליהודים את הכניסה. אך, אילו נשאר בחיים, בוודאי היה נוכח לדעת, שהודות לדרכי ההשגחה הנסתרות ולאופיים התמוה של האנגלים, היה זה דווקא לטובת העניין, שכך נתגלגלו הדברים, ולא אחרת. ביסודן - הצליחו פעולותיו יותר מששיער. אילו הייתה רשות הישיבה נקבעת רשמית, אין כמעט ספק שהייתה מתבטלת אוטומטית, עם החזרתה של המלוכה, ואז היה נשקף ליהודי אנגליה גירוש חדש. אולם, כיוון, שלא הייתה כל פעולת תחיקה פרלמנטרית, לא היה מה לבטל. ההסדר של קרומוול נשאר בעינו גם להבא, פשוט משום שהיה כל כך מקרי, כל כך גמיש ובלתי נתפש, עד שאי אפשר היה לרכז עליו התקפה" (ס. רות – מנשה בן ישראל, עמ' 80).

     ובכן, אפיזודה מסך המאורעות ההיסטוריים. טיפה אחת מאוקיינוס ההתרחשויות בעולם. אך, כמו בתא החיים הזעיר ביותר, הצופן בחובו את כל המתגלה בחיים עצמם, כך אצורים בסיפור זה קווי האופי היסודיים, המציינים כל מאורע כקטן וכגדול. זהו סיפור לדוגמא על שאיפות (כנות וטובות), על מאוויים אישיים ולאומיים, על מאבק וכישלון. במיוחד הוא אב-טיפוס, המדגיש את אפשריות פעולתו של האדם ואת מגבלותיו. את מעשיו הגדולים, כוחו היוצר, ועם זאת חוסר שליטתו, במיוחד אי שליטתו על תוצאות מעשיו לאחר זמן.

     ועיקר העיקרים, כדברי פרופ' ססיל רות, חשים בו היטב, בנעלם מאחורי הפרגוד, האורג מן המאורעות השונים והמנוגדים את מסכת תוכנותיו הוא, בין אם התכוון להן האדם הניצב במרכז האירועים, ובין אם לא. בין אם יכול אדם זה בעצמו לבצען, ובין אם הן מעבר לכוחותיו.

***

     כאן נקודת המגע בין סיפורנו לעלילות פרשת השבוע שלנו. זהו הקשר הסמוי בין רבי מנשה בן ישראל, לבין בני יעקב המוכרים את יוסף מצרימה. במסקנת הדברים, שלעיל, טמון הקשר הפנימי, המעניק לשני המאורעות – המרוחקים כל כך באופי בזמן – את אותה משמעות. שכן, גם בסיפור מקראי זה, פעלו הגיבורים בהתאם לשאיפותיהם ולרצונותיהם. אך, תוצאות פעולתם היו שונות בתכלית. הם רצו להפר במכירתם את חלומות המלכות של יוסף ("נראה מה יהיו חלומותיו" – בראשית ל''ז כ', פרשת השבוע), ובכך, הושיבו אותו על כיסא המלכות. ההשגחה העליונה השתמשה דווקא בהם, כדי להשלים את תכניתה.

     הניחן בנשימה היסטורית ארוכה, המסוגל להתבונן במאורעות בפרספקטיבה רחבה, יראה כיצד צאצאי אותו יוסף היו, למעשה, גם מלכים בארץ ישראל עצמה – בשכם. אותה שכם, בה נמכר יוסף כדי למנוע ממנו את המלכות. כך נושבת משני המעשים השונים אמת אחת. אמת, שהיא תוכן התנ''ך ובשורתו. אמת, הקורנת מסיפורי מקרא רבים; אמת, המבצבצת מכל מאורע היסטורי. ומבחין בה – מי שכלי החישה שלו רגישים. זו האמת, אותה ביטא בבהירות רבה ובפסוקים מרשימים, הנביא ישעיהו: "מגיד מראשית אחרית, ומקדם אשר לא נעשו, אומר: עצתי תקום וכל חפצי אעשה" (מו, י).

    "מי פעל ועשה? קורא הדורות מראש, אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא" (מא, ד).

     המסתכל השטחי, מסיק מהבחנה זו בהיסטוריה, כי לפניו מופיע הפטליזם, הוא כורך תפישה זו עם ההשלמה הפסיבית עם גורל כפוי, הנוטלים את טעם העשייה האנושית, את רצון הפעולה והעשייה. אם כך הוא, אם המאורעות גזורים מראש, אין טעם לפעולה, למאבק, לרצון ולמאמץ לתקן ולשפר את העולם. הלא "הכל צפוי" ואין כל אפשרות לשנות – יאמר הפטליסט תוך תחושת אין אונים.

    לא כך הוא בעיני המקרא ופרשניו הקלאסיים. בעיניהם, דווקא לאור אמת זו, יש ערך עצום לכל פעולה ומפעל אנושי. על האדם לחוש כלפיהם יותר אחריות. ועם הידיעה "שרצון ה' מתקיים על כל פנים" (כמאמר הרמח''ל), ברור לו "שהרשות נתונה". שכל פעולות האדם במישור האישי, הלאומי וגם הבינלאומי, הן שעות מבחן לאדם שבו. באמצעותן הוא מעצב, תוך חירות מוחלטת, את אישיותו לטוב או לרע. לא את תוצאות האירועים.

     רבי מנשה בן ישראל, בכישלונו המעשי, עמד במבחן הממשי של הפעולה הנאצלת למען עמו. כל אהבת ישראל שלו מתבטאת במסירות הנפש, שהשקיע בשליחות הדיפלומטית ש"נכשלה". הוא זכה.

     בני יעקב, אכן, לא הצליחו למנוע את כוונת ההשגחה העליונה. יוסף היה למלך, דווקא, בסיוע מכירתם. אולם, המעשה נזקף לחובתם. כי מן הבחינה האישית היה בו כתם. כוונתם לא הייתה להגשים את חלומות המלכות, כי אם להפר אותם, בניגוד לרצון ההשגחה. ואת האדם דנים ומודדים על פי הכוונה שבמעשיו, ולא על פי התוצאות שהושגו בפועל, כי אלו אינם בשליטתו כלל. כפי שראינו בשני המקרים שהובאו במאמר זה.

 

בעירת הנר

     נרות מיוצרים מפרפין (תוצר לוואי של זיקוק שמן), סטארין, דונג דבורים, עצי דונג (דקל, סויה ועוד) או חלב נרות. חום הגפרור המשמש להדלקת הנר מתיך ומאדה כמות קטנה של חומר דלק. לאחר ההתאדות, הדלק מגיב עם חמצן באטמוספירה ויוצר להבה. הלהבה מספקת חום אשר דואג לכך שהנר ימשיך לבעור, באמצעות תגובת שרשרת המקיימת את עצמה: חום הלהבה מתיך את הדלק שנמצא בראש הנר, הדלק הנוזלי זורם מעלה באמצעות כוח הנימיות ושם מתאדה ומשמר את להבת הנר.

     בעירת הדלק מתרחשת במספר אזורים נפרדים (כפי שמעידים הצבעים השונים הנראים בלהבת הנר). באזורים שצבעם כחול, מימן מופרד מהדלק ונשרף תוך יצירת אדי מים. באזורים הבהירים שצבעם נוטה יותר לצהוב מתרחש חמצון של פחמן אשר יוצר פחמן דו-חמצני.

     נוסחה כימית אפשרית עבור בעירת הנר, כאשר מדובר על נר שעווה, היא C_{25}H_{52} + O_2 \rightarrow CO_2 + H_2O כאשר C_{25}H_{52} היא הנוסחה הכימית למולקולה נפוצה שנמצאת בנרות עשויים פרפין, \ O_2 הוא חמצן מהאוויר, \ CO_2 הוא פחמן דו-חמצני ו-\ H_2O היא הנוסחה למים. הנוסחה המאוזנת היא C_{25}H_{52} + 38O_2 \rightarrow 25CO_2 + 26H_2O .

     כאשר מסת הדלק המוצק מומסת, הנר מתקצר באורכו. חלקי הפתיל אשר כבר אינם משחררים את הדלק הנוזלי נאכלים על ידי הלהבה. בעירת הפתיל מגבילה את אורכו החשוף של הפתיל, וכך שומרת על טמפרטורת הבעירה וקצב צריכת הדלק קבועים. פתילים מסוימים דורשים קיצוץ ידני באמצעות מספריים או מכשירים ייעודיים, בדרך כלל לאורך של כ-0.7 ס"מ, על מנת לשמור על בעירה איטית ויציבה ולמניעת פליטת עשן.

 

הנרות ביהדות

בשפת התנ"ך והמשנה 'נר' נקרא הכלי שמחזיק בתוכו את חומר הבעירה של האש.

     מצוות התורה להדליק נרות תמיד באוהל מועד (ואחר כך בבית המקדש), שבעה נרות במנורה: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי אדני תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי אדני תָּמִיד." (ויקרא, כ"ד ב'-ד').

     על פי ההלכה, יש להדליק לפחות שני נרות בערבי שבת ויום טוב. במוצאי שבת מדליקים נר הבדלה. בחג החנוכה מדליקים נרות בחנוכייה בכל אחד מימי החנוכה, לזכר חנוכת בית המקדש. בלילה שלפני חג הפסח נוהגים להשתמש בנר לצורך בדיקת חמץ. נוהגים להרבות בנרות בכל אירוע חגיגי. הנרות גם מלווים את החתן והכלה בעת החתונה. וכן נוהגים גם להדליק נרות נשמה בימי זיכרון.

 

משמעות הנר (דוד דרומר)

     כתוב בתורה שבזמן חנוכת המשכן לאחר שסיימו להקים את המשכן הכניסו את כל כליו העמידו את המזבח, הכל היה מוכן לתפעול, והייתה חגיגה גדולה מאד. את תיאור "פסטיבל זה" אנו קוראים בימי חנוכה. אירוע זה שאנו מדברים אודותיו מתואר בספר במדבר בסוף פרשת נשא ושם כתוב שמדי יום ביומו במשך 12 יום עלה נשיא של שבט אחר והקריב קורבנות וכך היה סדר האירועים. ביום הראשון היה זה נחשון בן עמינדב למטה יהודה, אחר כך מטה יששכר, ואחר כך מטה זבולון וכך התקדמו מטה אחר מטה שבט אחר שבט יום אחר יום החגיגה הייתה גדולה.

 

     סוף כל סוף יש לעם ישראל משכן משלו סוף כל סוף יש לעם ישראל מקום קדושה משלו, מזבח משלו וכוהנים משלו. הקב"ה משרה שכינתו בתוך ישראל האם יש שמחה גדולה מזו. היחיד שלא הוזמן להשתתף בחגיגה, היחיד שלא קיבל תפקיד, היחיד שלא הקריב קורבן, היחיד שכלל לא מוזכר, זה אהרון הכהן וחכמינו מספרים שחלשה דעתו. אהרון הרגיש את עצמו מאד לא נוח. [זה מקביל לאדם שבנה דבר מאד משמעותי בחיי האומה והוזמנו כל "השמנה וסולתה" להיות שותפים לחגיגת האירוע והיחיד שלא הוזמן זה היה ממציא הנושא, הדבר הרי מעורר תהייה, גיחוך וכו'.. וכו'...]

      כיצד זה יתכן שהוא אהרון אין לו חלק בכל האירוע המתרחש כעת,  הקב"ה קורא לאהרון ואומר לו חלשה דעתך? אתה מרגיש חוסר נוחיות? אתה מרגיש כאילו מקופח? אהרון חכה, יש לי בשבילך תפקיד יותר גדול מכל אלה שעלו על הבמה, הקריבו קורבנות השתתפו בחגיגות, אהרון יש לי בשבילך מתנה יותר גדולה ומהי? "וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות" [אתה תהיה מדליק ומיטיב את הנרות בכל ערב במשכן - כלומר כל ערב אתה תהיה המדליק. שלך גדולה משלהם עד כאן דברי חז"ל].

      ומאז בכל ערב אהרון נכנס ומדליק את הנרות ומיטיב את הפתילות מסדר את הקנקנים יוצק את השמן, מדליק - וזה היה שכרו של אהרון וזה יותר מכל הפסטיבל של החגיגות. והרי יש לתמוהה האם בפעולה זו אין זה מן הזלזול באהרון, שהיה האחראי לכל ארגון המשכן בנייתו והכנתו זה התגמול הראוי לאהרון להדליק את המנורה? וכי רואים אותו כל העם בחגיגה? וכי רודפים אחריו במיקרופונים? וכי מחר יראו את הצילומים שלו בעיתונות?

     וזוהי א"כ השאלה שעלינו לשאול מהו התפקיד הזה הניתן לאהרון להדליק את הנרות? נשאל עוד קושיה - הגמרא במסכת שבת דף כ"ג: אומרת כך - אמר רב הונא [אחד מגדולי חכמי בבל] הזהיר בנר (רש"י - נר שבת ונר חנוכה) הווין ליה בני - (יהיו לו בנים תלמידי חכמים), הזהיר במזוזה זוכה בדירה נאה, הזהיר בציצית זוכה לבגדים נאים, הזהיר בקידוש היום - זוכה וממלא כדי יין (יהיה עשיר).

     מתוך הדברים אנו מבחנים שיש בין הארבעה אחד שהוא יוצא מהכלל - וזהו הדבר הראשון הזהיר בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים - והסיבה כי כל יתר השלושה זה מידה כנגד מידה - יש קשר בין מזוזה לבית, יש קשר בין ציצית לבגד, יש קשר בין קידוש לכדי יין. אבל יש להקשות מה הקשר בין נרות לבין בנים תלמידי חכמים.

     אם כן יש לשאול כעת 2 קושיות:

 א. איזה פיוס זה לאהרון לנחם אותו שלא היה "בחגיגה" ע"י קבלת תפקיד גדול יותר נפלא להדליק ולהיטיב את הנרות.

ב. מדוע מי שמדליק נרות זוכה לבנים תלמידי חכמים, מה הקשר? כדי לתרץ קושיות אלו נראה מה אומרת בגמרא במסכת שבת דף כ"ב:

     אומרת הגמרא כך - מתיב רב ששת - שואל רב ששת כתוב בתורה "מחוץ לאוהל העדות יערוך אותו אהרון מערב ועד בוקר לפני ה'" - את הנר שואל רב ששת וכי לאורה הוא צריך וכי הקב"ה צריך אור, לשם מה חייבה התורה את הכהן להדליק נרות במנורה כל ערב במקדש והלא כל 40 שנה שהלכו במדבר לא הלכו אלה לאורו - הקב"ה הוא סיפק תאורה לבני ישראל במדבר. אם כן מה קרה שהכהן צריך להדליק אור במנורה בשביל מי?

     תשובה רב ששת מדהימה - וזה יעזור לנו להבין יסוד חשוב. אומר רב ששת אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל [זאת אומרת שכאשר אהרון הכהן ניגש למנורה להדליק אותה הוא לא מדליק סתם פתילות הוא מביא ומשרה את השכינה בעולם - זוהי התפיסה]. זה לא נקרא אש האש הייתה על המזבח זה לא שלהבת, וזה לא מדורה, זה לא לפיד, זה לא  תבערה, זה נקרא נר -  האש ביהדות לא מסמלת כמעט שום דבר. לנר יש משמעות  - זה סמל, זה בעל כוח השפעה ולכן כשנחשון בן עמינדב הלך להקריב ביום הראשון של החגיגה הוא הקריב קורבן - זה היה מעשה קדוש וכשאחר כך חברו משבט יששכר זה היה חגיגה, אבל אהרון שהרגיש את עצמו מקופח, אמר לו הקב"ה - אהרון אתה לא מקופח, יש לי בשבילך תפקיד גדול, לא כנחשון בן עמינדב לדוגמא שהקריב קורבן וזהו פעם אחת, התפקיד שלך - זה ערב ערב להשרות שכינה בישראל, ערב ערב להדליק את הלבבות של כל יהודי, ערב ערב לדאוג שתשרור קדושה במחנה ישראל.

     זה לא נקרא להדליק אור סתם במקום פלוני לאהרון ניתן תפקיד ייחודי - להשרות שכינה בישראל. וכדי להשרות שכינה בישראל לא צריך לעשות זאת לעיני המצלמות, לא צריך להמתין למחיאות כפיים, השכינה לא יורדת לישראל ע"י טכסים של גאווה, יוקרה, טיפוח עצמי. נהפוך הוא כדאי להוריד שכינה לישראל אנו צריכים צניעות, את הענווה, את ההסתר, את אש הקודש הלוחשת מלמטה ובשקט הגחלת הבוערת, ואת זה אהרון הכהן יכול לעשות ולכן ההבטחה לאהרון הכהן הייתה תפקיד גדול יותר מנשיאי ישראל שניתן להם.  מידי ערב במשך 12 ימים. הטיב והדליק את הנרות ובפרט שבמנורה היו 7 נרות ובכל שבעת הנרות שמו שמן במידה שווה ופתילות זהות ובבוקר 6 מהם כבו כי תם השמן ואילו הנר המערבי ה-7 המשיך לדלוק מדי יום ביומו עד למחרת הערב. כל נר דלק 12 שעות והנר המערבי דלק 24 שעות. כך אומרת הגמרא וזהו הסימן שהשכינה שורה בישראל. כל זמן שהנר המערבי המשיך לדלוק - היה זה סימן שהקב"ה אתנו ורק אהרון הכהן הצליח בכך מפני שהכוהנים היו מורי העם ולימדו תורה - כמו שכתוב במלכים: "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" ומכאן לומדים חכמים עם הרב דומה למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו. וזה היה אהרון הכהן שהיה יכול להביא שכינה בישראל בבחינת אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה. א"כ זה מתרץ מדוע ההבטחה לאהרון היא יותר מכל יתר הנשיאים.

      אבל שאלנו עוד שאלה - למה מי שזהיר בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים - עכשיו זה מובן כשעקרת הבית ניגשת ומדליקה נרות שבת, מה היא מדליקה? אור בבית? הלא יש פלורסנט בתקרה. כשהיא מברכת מליטה את פניה ומברכת, מה היא בעצם עושה , מכניסה אור לבית? הלא יש לכולנו אור בבית גם בלי נרות! על כורחנו יש לנו לומר כשהאימא מדליקה נרות היא אינה מדליקה תאורה, היא אינה מדליקה אש או לפיד או מדורה! היא מדליקה נר אם מלוא המשמעות, כשהאימא מדליקה נר בכניסה לשבת היא בעצם מכניסה את הקדושה של שבת לתוך הבית ובזה היא משנה את מהות הבית. בית שכזה שהילדים עדים להדלקת הנר כפתיחה לכניסת שבת, משרה הדבר קדושה על כל הבית ומהותו. כשם שהמנורה במשכן לא תוכל לדלוק עם בני ישראל ברחוב לא יהיו טהורים, הדלקת המנורה במקדש הייתה עדות שהשכינה שורה בישראל וזה בתנאי שהרחוב היהודי ישמור על ערכיו הטהורים .ואת זאת היה על הכהן  לבנות לטפח ולוודות שחיי הפרהסיה היהודיים יהיו כדבעי. ואז פעולת הדלקת הנר הייתה מכניסה אור בנשמות והדליקה את הניצוץ האלוקי .כך פועלת האם היהודייה בהדלקת הנרות המשפיעים על ילדיה לגדול כתלמידי חכמים  שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור" ועל כך מסביר רש"י - הנר זה ביטוי למצווה ואור זה תורה. כי האור בנשמה היהודית לא יוצרים דרך קרן לייזר, אור בנשמה בונים דרך לימוד התורה, אמונה ויראת שמים מצד אחד ואחוות הבריות מצד שני.

 

עץ הזית והשמן

     משל יותם מבליט את מעמדו המיוחד של הזית בין עצי ארץ-ישראל. בבקשם אחרי מלך העצים, טבעי וברור שהפנייה תהיה ראשית אל הזית, אשר לו מעמד בכורה בין העצים וראוי הוא למלוכה. ניתן להניח, כי הזית קנה לעצמו מעמד נכבד זה בשל היותו מרכיב מרכזי בימי קדם: "אין הבית עומד אלא על שני דברים הללו הזית והתאנה" (ירושלמי, ביכורים ס"ג, ד).

הקדמונים נהגו לאכול זיתים בצורות שונות: "זית דרכו לאכול - חי, יבש, מלוח, חי - טובל במלח ואוכל, ופוצעין את הזיתים שיצא מהם השרף" (ירושלמי, פסחים ב', ה).

     מרבית תוצרת הזית הופנתה לייצור שמן. בהעדר אמצעי קירור, היה השמן מן הצומח משתמר לאורך ימים לעומת השומן מן החי. ולא רק למאכל שימש שמן הזית; קשה לתאר את חיי הקדמונים בלא אפשרות להאיר את חשכת הליל. השמן היווה בסיס לאמצעי התאורה ומכאן זיקתו לחג החנוכה. אור הנר הוא סמל לאווירה מיוחדת של השבת והחג בישראל. המתבונן בעץ הזית, יבחין כי אף העלים מכסיפים ומאירים. המדרש אומר: "נקראו ישראל זית רענן - שהם מאירים לכל" (שמות רבה ל"ו).

    מאכל ומאור אינם מספקים את האדם. הוא זקוק עוד לחום, בריאות וניקיון, נוי ופאר, אמונה וביטחון, חוכמה וסמלים - את כל אלה סיפק הזית בשפע וביד נדיבה. על כן קובעת הגמרא: "אין מוציאין פירות מארץ-ישראל, דברים שיש בהן חיי נפש כגון: יינות, שמנים" (בבא-בתרא צ', ע"ב). בצל הזית למדו: "ישבו שניהם תחת הזית והרצה לפניו" (תוספתא חגיגה ב', ו'). "זיתים זקנים ימכרו לעצים" (כתובות ח', ח). מפני כבודו של הזית וחשיבותו, נאסר להסיק תנור בעציו אלא אם הם זקנים או שהעץ חדל להניב פרי בכמות מסוימת וקבועה. חכמינו אסרו להסיק עצי זית על המזבח, ומאידך חויב מי שקיצץ עץ זית להניח שתי גרופיות – ענפים צעירים שצומחים סביב הגזע - על מנת להבטיח עתיד העץ שלא ייכרת.

     עד היום מהווה שמן הזית בסיס לייצור מיני סבון ותכשירי ניקיון מגוונים. ר' דוד לבית הלל שסייר בארץ בשנת תקפ"ד (1824) מספר ביומנו על ירושלים - "כאן נמצאים בתי-חרושת רבים לסבון הנעשה משמן-זית והוא משובח ביותר בגלל ריחו המבוסם. המין הטוב קרוי בערבית 'אל מיסק' ונשלח למצרים ולכל הארצות הסמוכות. יש גם בתי-בד רבים…" (מסעות ארץ-ישראל, יערי).

     בצד הסבונים והניקיון, נעשה שימוש רב בשמן-הזית לתמרוקים וסיכת הגוף שנועדו לרענן, למנוע ייבוש העור ולנוי. הנה כי כן שומנים וקרמים למיניהם אינם דבר חדש שפותח במכוני היופי המודרניים. קהלת החכם מייעץ: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (ט', ח). נעמי השולחת את רות המואבייה לגורן בועז בלילה, מורה לה: "ורחצת וסכת (בשמן) ושמת שמלתיך עליך" (מגילת רות ג', ג). יום הכיפורים נאסר גם בסיכה המציינת שמחה ותענוג. יואב מבקש מהאישה החכמה להופיע בפני דוד כאבלה: "התאבלי נא . . . ואל תסוכי שמן" (שמואל ב' י"ד, ב), עוד נשוב לאשה זו בהמשך. "אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנתי" (חולין כ"ד, ע"ב). "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל" (ישעיהו ס"א ג).

     ובהקשר זה נזכרות הערות "מקצועיות" שראוי לבנות החן להכירן "למה סכין… מפני שמעדין את הבשר… מפני שמשיר את השיער" (פסחים מ"ג, ע"א). מי שמבקשת להגיע למלכות, לפחות בחצר אחשוורוש בפרס, חייבת לטבול "ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים" (אסתר ב', יב). אביה-זקנה של אסתר אף הוא הגיע למלכות בעזרת השמן: "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו" (שמואל א' י', א). וההבדל ברור; אסתר נבחרה בשל יופיה החיצוני, השמן והתמרוקים. שאול וכן דוד נבחרו של אישיותם, ורק לאחר שנבחרו נמשחו בשמן.

     עץ הזית העתיק משך תשומת ליבם של אמנים רבים והוא משמש נושא ליצירות אמנות. על יופיו של העץ העידו הקדמונים: "זית רענן יפה פרי תאר" (ירמיהו י"א, טז), "ויהי כזית הודו" (הושע י"ד, ז). הודו-הדרו של הזית ניכרים מתיאור שיירת מעלי הביכורים למקדש בירושלים: "כיצד מעלין את הביכורים?… למשכים היה הממונה אומר: 'קומו ונעלה ציון בית ה' אלוהינו'… השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו והחליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים" (ביכורים ג' ב-ג).

נזכיר עוד את מקומו החשוב של השמן: משיחת כוהנים, מלכים, כלי המקדש, חלקו בקורבנות, בנסכים ובמנחות. השמן והזיתים כתרופות ומרפא, ועוד.

 

 

יהודה המכבי

המצביא המאמין

 

יהודי מאמין ירא שמים,אשר שם ה' לא מש מפיו (1)  .

מגדולי המצביאים בתולדות אנוש

גאון באסטרטגיה, בטקטיקה,ובארגון מערך מודיעין .

כשרון עילאי בישום ידע טופוגרפי.

מנהלן מצטיין בתכנון ובניהול לוגיסטי.

חרג מהטאקטיקה הצבאית המקובלת בזמנו ופעל בשדה הקרב לפי עקרונות חדשניים, ולכן ניהל קרבות בהצלחה מסחררת .

ועל הכל- נואם בחסד עליון שהלהיב את חייליו לפני היציאה לקרבות שיעדם קידוש השם בלחימה בעד עמם וארצם (1)  .

 

פיקד במשך שש שנים על שבע מערכות באזור יהודה נגד אויב אכזרי שעלה על יהודי ארץ ישראל של אז בכל המובנים הצבאיים, ונפל מהיהודים בכל המובנים הרוחניים. בנוסף לכך פיקד על מערכות נוספות בסביבה להצלת יהודים מידי עושקיהם. בפיקודו על קרבות השתלב ברצף האמוני של מצביאים ומפקדים עבריים לדורותיהם. מהקרב הראשון שנלחמו בני ישראל סמוך ליציאתם ממצרים נגד עמלק, בפיקודו של יהושע בן נון ובהנהלתו של משה רבינו.ובהמשך הקרבות שניהלו- יהושע בן נון בכיבוש כנען,גדעון בתקופת השופטים,שאול המלך הראשון,דוד מלך ישראל ומלכי הצדק מבית דוד - אסא ויהושפט.  

דמותו של יהודה המכבי חרוטה בתולדות עמנו כמצביא דוגמת יהושע בן נון ודוד מלך ישראל. אך היעד של יהודה המכבי היה שונה. יעדו של יהושע בן נון -כיבוש כנען בסערה. יעדו של דוד מלך ישראל- מלחמות רבות לשם שמירה על הקיים,לשם כיבושים נוספים ולשם הגעה לשקט ושלוה.יעדו של יהודה המכבי- לאפשר לכל יהודי ויהודיה קיום מצוות ולימוד תורה באין מפריע. יהודה המכבי השיג את יעדו. בית המקדש טוהר על  ידו ויהודים יכלו לחיות לפי אמונתם.

 

ביהודה המכבי נתקיימו:

ברכת יעקב אבינו

ח.יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּערֶף איְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ

ט.גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ

(בראשית  מט. ח. - ט.)

 

ברכת משה רבינו

בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַנְאָיו מִן יְקוּמוּן (דברים לג. יא.)


יהודה המכבי

תפילת דוד המלך

לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה:

 חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְגַּבִּי וּמְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרדֵד עַמִּי תַחְתָּי

(תהילים קמד. א. -ב.)

 

כדי להציל את עמו מידי צר פעל לפי דברי הנביא

אָרוּר עשֶה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מנֵעַ חַרְבּו מִדָּם  (ירמיה מח. י.)

 

הוא עשה את מלאכת ה' נאמנה ועליו ניתן לומר

"יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת". (2)

והוא קנה את עולמו בשש שנים ובשבע מערכות בארץ ישראל ובמערכות בסביבה.

 

הכנות למלחמה

הנתונים על הצבאות הנלחמים- הרכב הכוחות וטיבם  (1)

 

האויב הסלוקי- יווני

 

כח אדם

עשרות אלפי חיל רגלים (חי"ר). פרשים.יחידות ארטילריה. יחידות עזר.

טיב הכוח

עליונות

אימון וארגון מעולה. נסיון קרבי עשיר בניהול קרבות סדירים 'לפי הספר' .

נחיתות

שכירי חרב חסרי מוטיבציה להילחם. חסרי נסיון במלחמת גרילה.

סוגי הנשק

אילים לניגוח חומות,בליסטראות,דייק,חניתות,חרבות,כידונים, עקרבים לירות חצים קלעים, קשתות.

הנשק המעולה ביותר של אז- פילים. לכל פיל הוצמדו: 1,000 אנשי חי"ר- משורינים בקשקשים וקובעי נחושת על ראשם- ו- 500 פרשים. על גב כל פיל הורכב מגדל עץ חזק ובו 4 לוחמים ונהג הודי כי משם הובאו הפילים.

מגינים-הפיקוד העליון צויד במגיני זהב ולוחמים אחרים צוידו במגיני נחושת. כאשר השמש זרחה על המגינים למיניהם הוארו ההרים מסביב כלפידים.  

שיטת הלחימה

צבא מסורבל שנקרא פלאנקס-מבנה טאקטי המורכב מחיל רגלים כבד, ערוך בשורות צפופות.התקדמותם אל האויב היתה במסות של גושים מלוכדים נושאי חניתות בצורות שונות לפי מיקום השורות. האגפים אובטחו על ידי פרשים.טאקטיקת הלחימה היתה קבועה. המפקדים הפעילו את כוחותיהם בקרב 'לפי הספר'.לא תמיד ידעו לקרוא את מפת הקרב. צבא מסורבל כזה אינו ערוך להפעיל גורם הפתעה על אויב,לא מכיר יתרון טאקטי לשם שיבוש יכולת הלחימה של האויב ולא ערוך ללוחמת לילה.

 


יהודה המכבי

החשמונאים- המכבים

כח אדם

צבא שגדל ממאות לאלפים בודדים,אך לא ליותר מזה. 

טיב הכוח

אימון מזערי ונסיון קרבי  מועט. ארגון מעולה על ידי מצביא בחסד עליון -יהודה המכבי.

סוגי הנשק

בתחילה - כלים חקלאיים כמו אלה וקלע, אתים,מלמד הבקר וקלשונים.  במהלך הקרבות הצטיידו בנשק שלל .

נשק רוחני

לוחמים הנלחמים מתוך אמונה בלתי מעורערת בקב"ה למען אמונתם, ארצם ועמם. מוכנים להילחם עד טיפת דמם האחרונה ולהקריב את חייהם.

שיטת הלחימה

החונן לאדם דעת תיכנת את מוחו של יהודה המכבי לפעול לפי הכלל: כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶה לְּךָ מִלְחָמָה (משלי כד. ו.) . כך ניהל קרבות, וה' צבאות אלהי ישראל, ששמו לא סר מפיו,עזר לו. תמיד נטל יזמה בפתיחת הקרב ופעל בהפתעה,בערמה ובתחבולות רבות בהטמנת מארבים לאויב.ידע היטב לקרוא את מפת הקרב, ובהתאם הסתגל לנסיבות ולשינויים במהלך הקרב. ידע טופוגרפי של שטחי הלחימה והיותו סייר מעולה המכיר היטב את פני השטח סייעו לו בתחבולותיו. (נתונים על הרכב הכוחות במערכות השונות ראה להלן).

 

ואלה הקרבות עליהם פיקד יהודה המכבי   (1)

 

1. תחילת המלחמה -המבצע הצבאי הראשון

 

מפקד האויב

אפולוניוס, מושל השומרון מטעם השלטון הסלוקי- יווני  (שנת 167). (3)

 

מערך הכוחות

האויב -חי"ר 2,000.

המכבים- חי"ר 600.

 

יהודה המכבי והסלוקים נלחמו כל אחד לפי שיטתו. התוצאה -מפקד האויב ורבים מלוחמיו נפלו בקרב. שאר חיילי האויב נסו. יהודה לקח שלל רב שכלל את חרבו של אפולוניוס ונלחם בה בכל הקרבות, כפי שעשה דוד המלך כשלקח את חרבו של גלית הפלישתי. (4)


יהודה המכבי

2. קרב בית חורון

מפקד האויב

סרון, מצביא צבאי בכיר של השלטון הסלוקי- יווני.

מערך הכוחות

האויב -חי"ר 4,000.

המכבים- חי"ר 1,000.

 

נאום יהודה המכבי

ויאמר יהודה: היד ה' תקצר להסגיר רבים ביד מעטים?! היש מעצור בפני ה' להושיע ברב או במעט?! הנצחון במלחמה אינו בחיילים מרובים.התשועה רק מאת ה'. הם באים בגאוה ובוטחים בחילם הרב במטרה להשמיד את כולנו על נשינו וטפינו ואת שללנו לבוז. אנו נלחמים על נפשינו ועל תורתנו. אל תיראו מפניהם כי ה' ישמידם. (מכבים א. פרק ג.)

 

התקדים

כה אמר הנסיך יהונתן בן המלך שאול בקרב עם הפלישתים במכמש.

וַיּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נשֵא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶה ה' לָנוּ כִּי אֵין לַ -ה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט (שמואל א יד. ו.) .

חלק מהצבא הפלישתי פנה אז לבית חורון. ואכן הפלישתים נוצחו.

 

גם בקרב זה -שיטות הלחימה של יהודה המכבי ושל הסלוקים והתוצאות היו כמו בקרב הקודם. חיילי האויב נמלטו כשהם מותירים ציוד רב בשטח, ציוד שעזר ליהודה המכבי לצייד את צבאו בנשק חדיש.

 

התפנית

המלך אנטיוכוס אפיפנס פקד על ליסיאס,המשנה למלך,להשמיד את כוחות החשמונאים בכל מחיר ולאבד את שרידי עם יהודה מבלי להשאיר שריד או פליט.למחוק שם ישראל מארץ ישראל ולהושיב במקומם תושבים מלאומים אחרים.(5) כן עשו האשורים לאחר חורבן ממלכת עשרת השבטים (6 )  (בשנת 724) .

המלחמה שהתחילה כמלחמת דת הפכה להיות מלחמה קיומית.

 

3.קרב אמאוס

מפקדי האויב הסלוקי- יווני

האחראי הישיר-תלמי בן דורימנס, נציב סוריה ופיניקיה. המפקדים בשטח -ניקנור וגורגיאס (שנת 166) .

 

מערך הכוחות

האויב -חי"ר 40,000  פרשים 7,000 .

המכבים- חי"ר 6,000.


יהודה המכבי

יציאה לקרב לפי דין תורה

בקרב זה כבאחרים, יהודה המכבי יצא לקרב וניהל אותו ככתוב בתורה. בקרב זה מפורטות ההכנות כפי התקדים של שמואל הנביא(7)וההכרזות לפני החיילים ככתוב בתורה.(8) הנאומים של יהודה המכבי זהים במסרים האמוניים לנאומים של מלכי הצדק של  יהודה  אסא  ויהושפט (כדלהלן) .  בכך המשיך את הרצף הרוחני והלאומי של עם ישראל.

 

נאומי מלכי בית דוד

אסא  (מלך בשנים 908 - 867 )

ז.וַיְהִי לְאָסָא חַיִל נשֵא צִנָּה וָרמַח מִיהוּדָה שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּמִבִּנְיָמִן נשְאֵי מָגֵן וְדרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף כָּל אֵלֶּה גִּבּוֹרֵי חָיִל

ח.וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים וּמַרְכָּבוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת וַיָּבא עַד מָרֵשָׁה 

ט.וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפָתָה לְמָרֵשָׁה

י.וַיִּקְרָא אָסָא אֶלְ ה' אֱלהָיו וַיּאמַר ה' אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כּחַ עָזְרֵנוּ ה'

אֱלהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה ה' אֱלהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצר עִמְּךָ

אֱנוֹשׁ  

יא.וַיִּגּף ה' אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים

יב.וַיִּרְדְּפֵם  אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר וַיִּפּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וַיִּשְאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאד

יג.וַיַּכּוּ אֵת כָּל הֶעָרִים סְבִיבוֹת גְּרָר כִּי הָיָה פַחַד ה' עֲלֵיהֶם וַיָּבזּוּ אֶת כָּל הֶעָרִים

כִּי בִזָּה רַבָּה הָיְתָה בָהֶם

 יד.וְגַם אָהֳלֵי מִקְנֶה הִכּוּ וַיִּשְׁבּוּ צאן לָרב וּגְמַלִּים וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלָם

 

יהושפט (מלך בשנים  867 - 846 )

אוַיְהִי אַחֲרֵיכֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה

ב.וַיָּבאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמר בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם מֵאֲרָם וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי

ג.וַיִּרָא וַיִתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַ -ה' וַיִּקְרָא צוֹם עַל כָּל יְהוּדָה

ד.וַיִּקָּבְצוּ יְהוּדָה לְבַקֵּשׁ מֵ-ה' גַּם מִכָּל עָרֵי יְהוּדָה בָּאוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה'

ה. וַיַּעֲמד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם בְּבֵית ה' לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה

ו.וַיּאמַר ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ הֲלא אַתָּה הוּא אֱלהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה מוֹשֵׁל בְּכל מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וּבְיָדְךָ כּחַ וּגְבוּרָה וְאֵין עִמְּךָ לְהִתְיַצֵּב

ז.הֲלא אַתָּה אֱלהֵינוּ הוֹרַשְׁתָּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ הַזּאת מִלִּפְנֵי עַמְּךָ יִשְרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אהַבְךָ לְעוֹלָם

ח.וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּבְנוּ לְךָ בָּהּ מִקְדָּשׁ לְשִׁמְךָ לֵאמר

ט.אִם תָּבוֹא עָלֵינוּ רָעָה חֶרֶב שְׁפוֹט וְדֶבֶר וְרָעָב נַעַמְדָה לִפְנֵי הַבַּיִת הַזֶּה וּלְפָנֶיךָ כִּי שִׁמְךָ בַּבַּיִת הַזֶּה וְנִזְעַק אֵלֶיךָ מִצָּרָתֵנוּ וְתִשְׁמַע וְתוֹשִׁיעַ

י.וְעַתָּה הִנֵּה בְנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְהַר שֵעִיר אֲשֶׁר לא נָתַתָּה לְיִשְרָאֵל לָבוֹא בָהֶם בְּבאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי סָרוּ מֵעֲלֵיהֶם וְלא הִשְׁמִידוּם

יא.וְהִנֵּה הֵם גּמְלִים עָלֵינוּ לָבוֹא לְגָרְשֵׁנוּ מִיְּרֻשָּׁתְךָ אֲשֶׁר הוֹרַשְׁתָּנוּ


יהודה המכבי

 

יב.אֱלהֵינוּ הֲלא תִשְׁפָּט בָּם כִּי אֵין בָּנוּ כּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לא נֵדַע מַה נַּעֲשֶה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ

יג.וְכל יְהוּדָה עמְדִים לִפְנֵי ה' גַּם טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם

יד.וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן-בְּנָיָה  בֶּןיְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל

טו.וַיּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְישְׁבֵי יְרוּשָׁלַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּוְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלהִים

טז.מָחָר רְדוּ עֲלֵיהֶם הִנָּם עלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ וּמְצָאתֶם אתָם בְּסוֹף הַנַּחַל פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל

יז.לא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם

אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַ-ה' עִמָּכֶם

יח.וַיִּקּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְישְׁבֵי יְרוּשָׁלַם נָפְלוּ לִפְנֵי ה'

לְהִשְׁתַּחֲות

יט.וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַ -ה' אֱלהֵי יִשְרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה

כ.וַיַּשְׁכִּימוּ בַבּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְישְׁבֵי יְרוּשָׁלַם הַאֲמִינוּ בַּ-ה' אֱלהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ

כא.וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשׁרְרִים לַ-ה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאמְרִים הוֹדוּ לַ-ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

כב.וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ

כג.וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל  ישְׁבֵי הַר שֵעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית

כד.וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה

כה.וַיָּבא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא

כו.וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה כִּי שָׁם בֵּרְכוּ אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאוּ אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה עַד הַיּוֹם

כז.וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה  וִירוּשָׁלַם וִיהוֹשָׁפָט בְּראשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלַם בְּשִמְחָה כִּי שִמְּחָם ה' מֵאוֹיְבֵיהֶם

כח.וַיָּבאוּ יְרוּשָׁלַם בִּנְבָלִים וּבְכִנּרוֹת וּבַחֲצצְרוֹת אֶל בֵּית ה'

כט.וַיְהִי פַּחַד אֱלהִים עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת בְּשָׁמְעָם כִּי נִלְחַם ה' עִם אוֹיְבֵי יִשְרָאֵל

ל.וַתִּשְׁקט מַלְכוּת יְהוֹשָׁפָט וַיָּנַח לוֹ אֱלהָיו מִסָּבִיב


יהודה המכבי

האסיפה במצפה (12 ק"מ צפונית לירושלים)

ויבואו למצפה מול ירושלים,כי לפנים בישראל מקום תפילה היה שם. ויצומו ביום ההוא, וילבשו שק, ואפר שמו על ראשיהם, ואת בגדיהם קרעו.ויפרשו את ספרי התורה אשר זממו הגויים לשים עליהם את אותות אליליהם.ויביאו את בגדי הכהונה ואת הביכורים ואת המעשרות. ויבואו הנזירים אשר מלאו את ימי נזרם ויזעקו השמימה לה' לאמור:מה נעשה לאלו? ויקראו בקול אל ה' לאמור:מה נעשה לאלה ואנה נוליך אותם? הן מקדשך נרמס ונטמא וכוהניך נרדפו על צואר.ואתה ידעת כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש ועל עמך יערימו סוד להשמידנו. איכה נוכל לעמוד בפניהם ללא תשועתך כהרף עין?! ויתקעו בשופרות ובחצוצרות הריעו.ואחר כן שם יהודה עליהם שרי אלפים,שרי מאות,שרי חמישים ושרי עשרות. ויצו לאמור: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו,ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו,ומי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה,ומי האיש הירא ורך הלבב- אלו ילכו וישובו לבתיהם ככתוב בתורת משה. (מכבים א פרק ג.)

(דברים כ. א.- ט. מסכת סוטה  מב.א. משנה.     ראה הערה 8.)

 

נאומי יהודה המכבי

ויאמר יהודה: התקדשו למחר בבוקר והיו לבני חיל להילחם באויבנו אשר נאספו להשמידנו ואת בית מקדשנו. טוב למות במלחמה מלראות ברע שיקרה את עמנו ואת בית מקדשנו. וה' הטוב בעיניו יעשה.  (מכבים א. פרק ג.)

 

ויאמר יהודה: אל תיראו מהמונם ואל תרעדו מכוחם.זכרו את תשועת אבותינו ליד ים סוף כאשר פרעה רדף אחריהם ברכבו ובפרשיו.הבה ונצעק אל ה' ובחסדו וברחמיו יזכור את הברית עם אבותינו.וכאשר ישמיד את החיל הזה ידעו כל העמים כי ה' הוא הפודה את עם ישראל. (מכבים א. פרק ד.)

 

האויב חנה באמאוס,ליד לטרון,סמוך לעמק אילון.הם בטחו בנצחונם ולכן הזמינו סוחרי עבדים שהביאו אתם כסף רב כדי לקנות שבויים יהודיים כעבדים. תפילות יהודה המכבי וחייליו נתקבלו. ה' צבאות ציוה ויהודה המכבי תיכנן כרגיל בערמה רבה את מהלכי הקרב נגד האויב והוביל את צבאו לנצחון מזהיר.אנדרלמוסיה שררה אצל האויב שניגף בצורה מחפירה והשאיר בשטח 3,000 הרוגים.

 

סיום אמוני לקרב

בשובם מהקרב הללו את השם ושרו: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ביום ההוא היתה תשועה גדולה לישראל.   (מכבים א. פרק ד.)

 

הנצחון באמאוס הפך את יהודה המכבי למנהיג המוכר של כמעט כל יהודי ארץ יהודה. השלטון הסלוקי - יווני התחיל להתקפל. נשלחה אגרת לגרוסיה של היהודים והובטחה חנינה לאלו שישובו לבתיהם ולעיסוקיהם. אף יורשה להם לחיות לפי חוקי התורה. אין באגרת הרשאה לטהר את בית המקדש וירושלים מעבודה זרה. התעודה מתעלמת מיהודה המכבי ומאנשיו. כמנהיג היהודים הוכר 'הכהן הגדול' הבוגד הארור מנלאוס (שאכל חזיר) ולצידו תכהן מועצת בוגדים.כמובן שיהודה המכבי ואנשיו התעלמו מהאגרת ומתוכנה.

הסלוקים הבינו ששלטונם ביהודה ובירושלים עומד להסתיים.יתכן גם שעממים אחרים בממלכה הסלוקית ילכו בעקבות היהודים וימרדו,והמדינה הסלוקית, שעדיין היתה כעין מעצמה, עלולה להתפורר.ליסיאס-המשנה למלך בשלטון הסלוקי- החליט לפעול במהירות ובנחישות. הוא הגיע ליהודה בראש כוח עצום.

 


יהודה המכבי

4. קרב בית צור

מפקד האויב הסלוקי- יווני

ליסיאס.

מערך הכוחות

האויב -חי"ר 60,000  פרשים 5,000 .

המכבים - חי"ר 10,000.

 

תפילת יהודה המכבי

ויתפלל אל ה' ויאמר: ברוך ה' אלקי ישראל הגואלנו מיד צר. הסגרת את הענק ביד דוד עבדך. הסגרת את חיל הגויים ביד יהונתן בן שאול ונושא כליו. הסגר גם עתה את המחנה הזה ביד עמך ישראל ויבושו ויכלמו ברוב כוחם. תן מורך בלבבם ותפל עליהם אימתה ופחד ושברם ואבדם. הפילם בחרב אוהביך ויודעי שמך ונזמר לך שירי תהילתך. (מכבים א. פרק ד. )

 

תשועת השם

התפילה נתקבלה.בקרב בית צור נחלו הסלוקים את אחת המפלות החמורות ביותר.ליסיאס חזר לארצו בבושת פנים כשהוא משאיר בשדה הקרב 5,000 חללים.

 

טיהור המקדש וקביעת חנוכה כיום טוב

לאחר קרבות אמאוס ובית צור פרצו יהודה המכבי ואנשיו לירושלים ופעלו כמתואר ב-"על הניסים" הנאמר בתפילת עמידה ובברכת המזון. "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך (בית המקדש) ופינו את היכלך,וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך,וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה. ועשית עמהם נסים ונפלאות. ונודה לשמך הגדול. סלה".   

(הסיום בנוסח אשכנזים: "שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול").  

 

שלוש שנים לאחר חילול המקדש בפקודת אנטיוכוס אפיפנס חונך המזבח החדש (בשנת 164)  בהקרבת קרבנות בלווי שירה ונגינה.

טיהור המקדש היה היעד ושיא ההצלחה של מרד החשמונאים.

 

תיאור הטיהור

ויאמר יהודה אל העם: האויב ניגף לפנינו, נעלה לטהר את מקדש ה'.ויקהלו אנשי הצבא ויעלו אל הר ציון. ויראו את המקדש שומם והמזבח מחולל והשערים שרופים באש והלשכות הרוסות ובחצרות גדל עשב כמו ביער.ויקרעו את בגדיהם ויזרקו עפר על ראשיהם ויבכו עד מאד.ויפלו על פניהם ויתקעו בחצוצרות ותעל שועתם לשמים.ויצו יהודה את אנשיו לשים מצור על יושבי המצודה עד אשר יטוהר המקדש.ויבחר יהודה כהנים אשר לא טומאו ויצו אותם לטהר את המקדש ולהשליך אבנים ששוקצו למקום טמא.ויראו כי חולל מזבח העולה. ויוועצו לנתוץ אותו לבלתי היות להם למכשול כי זדים חיללוהו. (9) וינתצו אותו ואת האבנים הניחו על הר הבית עד בוא נביא להורות מה יעשה בהם. ויקחו אבנים שלמות אשר לא עלה עליהם ברזל ויבנו מזבח חדש ככתוב בתורה.ויבנו את הפרצות שבמקדש ואת פנים ההיכל ואת כל אשר בו.ואת החצרות קדשו. ויעשו כלי קודש חדשים.


 

יהודה המכבי

 

וישיבו אל ההיכל את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת שלחן הפנים.ויקטירו על המזבח.ובמנורה העלו את הנרות להאיר את המקדש. ועל השלחן שמו את לחם הפנים. וישימו את הפרוכת על הארון.ותכל כל העבודה.וישכימו בבוקר

בחמישה ועשרים לחודש התשיעי הוא חודש כסלו.ויקריבו קרבן כמשפט התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו. בעצם היום ההוא חינכו את המזבח אשר טימאוהו הגויים. ויהללו לה' בשירים ובנבלים ובחללים ובכנורות ובמצלתים.ויפלו כולם על פניהם וישתחוו לה' על אשר הצליח את מעשיהם.ויעשו את חנוכת המזבח שמונה ימים.ויעלו עולות וזבחי שלמים ותודות.ויפארו את ההיכל בעטרות ובמגיני זהב.ויחטאו את השערים ואת הלשכות ויציבו דלתות.ותהי שמחה גדולה בעם כי ה' הסיר חרפת גויים.

וקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות עושים את ימי חנוכת המזבח בזמניהם שנה בשנה שמונה ימים מיום חמישה ועשרים לחודש כסלו בתודה ובהלל לשם.   (מכבים א. פרק ד.)

 

כשלוש מאות שנה לפני חנוכה נקבע פורים כיום טוב.(10) רבו מאד השינויים בין הניסים של פורים ושל חנוכה. אך הימים הטובים הללו נקבעו לדורות לזכרם של ניסים-גלויים ונסתרים- והרי ניסים הינם התשתית הקיומית של עם ישראל מאז ומעולם. 

 

תשועת ישראל מיד צר

הנצחונות המדהימים של יהודה המכבי בקרבות אמאוס ובית צור (כאמור, בשני הובס קשה ליסיאס המשנה למלך) היוו לפיד שהדליק להבת קרב רבת אנפין בכל חלקי ארץ ישראל המערבית והמזרחית.בישובי הגליל- לאורך חוף הים-עכו,צור וצידון. בישובים משני צידי ים כינרת ובעבר הירדן-מהגלעד ודרומה.בחוף הים התיכון-יפו והסביבה.הגויים קמו על שכניהם היהודיים לכלותם. מלחמתם היתה בשתי חזיתות, רוחנית-נגד דת ישראל,קיומית-לעקור מהשורש את היהודים מכל מקום.יהודים פנו ליהודה המכבי בבקשת עזרה והוא פעל נמרצות כדרכו בקודש.הוא יצא אל עבר הירדן יחד עם אחיו יהונתן ועמם כח של 8,000 איש. את אחיו שמעון שלח לגליל עם כח של 3,000 איש. 

תחילת המערכות היו במקומות אותם כבשו בני ישראל לפני כניסתם לכנען ובהם התישבו.יהודה המכבי כבש את יעזר בעבר הירדן המזרחי.ישוב זה היה בין הראשונים שנכבשו על ידי משה רבינו לפני הבסת עוג מלך הבשן, ותחילת כיבוש ארץ האמורי.(11)כן השתלט יהודה המכבי על אזור הגלעד (הישובים:בצר, חשבון,מקד,עלמון,קרניים), אשר שם כמו ביעזר התישבו בני השבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה,באישורו של משה רבינו.(12) בנוסף כבש מבצר בשם דתימה לאחר שהמפקד הסלוקי טימוטיאוס הוכה ונמלט.

כן נלחם בהצלחה רבה במקומות שנאסר על בני ישראל להילחם עם תושבי המקום בדרך הכניסה לכנען, כמו עמון, מואב ואדום (13). ועם האדומים בני עשו(14)עמם נלחמו מלכי יהודה במשך תקופת בית ראשון.(15) האדומים היוו אויב מתמיד לבני ישראל במשך דורות רבים.


יהודה המכבי

 

שמעון, אחי יהודה, נלחם וניצח בעכו,צור וצידון. יהודה המכבי ושמעון קבעו תקדים של העברת יהודים ניצולי אויב מארץ מגוריהם לאזור יהודה. יהודה המכבי העביר ניצולי הגלעד ושמעון אחיו העביר ניצולי הגליל.

יהודה המכבי ואחיו הלכו בעקבות דוד מלך ישראל- אֶרְדְּפָה איְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלא אָשׁוּב עַד כַּלּתָם (שמואל ב כב.לח.  תהילים יח. לח.) כגמול על הרג הקהילה היהודית ביפו שרף יהודה  את הנמל כולל את כלי השיט שבו.

 

תגובת הסלוקים למצור על החקרה (16)

לאחר מפלת הסלוקים בקרב בית צור וטיהור המקדש הפך יהודה המכבי בפועל לשליט על אזור יהודה וחלקים שונים של ארץ ישראל. כדי לבסס את שלטונו הוא החליט לכבוש את מצודת החקרה,שסימלה את השלטון הסלוקי, ובכך לשים קץ לשלטון הזר בארץ(16).ליסיאס,השליט בפועל באנטיוכיה,הבין זאת. תגובתו לא איחרה לבוא. הוא בא בראש כוח אדיר. 

 

5. קרב בית זכריה (כפר עציון)

מפקד האויב הסלוקי- יווני

כמו הכוח הקודם -ליסיאס.

 

מערך הכוחות

האויב -חי"ר 100,000  פרשים 20,00  פילים 32.

המכבים - אין נתונים.

 

תשועת השם

בתחילת הקרב ובמהלכו מצב המכבים היה קשה מאד.ליסיאס למד הפעם לקח מהקרבות הקודמים ובקרב הקשה שהתפתח פעל בתבונה. בנוסף לכך הטילו הפילים אימה ופחד בלב לוחמי יהודה המכבי. אלעזד אחיו של יהודה המכבי הסתער על פיל שעליו התנוסס סמל המלכות כי חשב בטעות שעליו רוכב הנער- המלך.אלעזר נמחץ למות על ידי הפיל מבלי להשיג שום יתרון. יהודה קרא את מפת הקרב ומחוסר ברירה נסוג עם צבאו לעבר ירושלים, ביצר את הר הבית ונסוג עם צבאו לגופנה.

ליסיאס הטיל מצור על ירושלים ומצב החשמונאים היה נואש,כי נוסף לנחיתות הצבאית מלאי המזון הלך ואזל. הנצחון היה בהישג ידו של ליסיאס ובמהרה. אדון עולם ציוה שהתשועה לא תבוא בשדה הקרב אלא גזר שיחזרו המהלכים של יציאת מצרים- תִּפּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן (שמות טו. טז.) -ושל פורים. במהלך הקרבות נודע לליסיאס שמעמדו באנטיוכיה הבירה מתרופף והוא עלול לאבד את השליטה ולכן חזר בחפזה לארצו.הוא הובל לאבדון על ידי ההשגחה העליונה באותו דרך שהובל לפני כ- 500 שנה סנחריב מלך אשור כאשר הטיל מצור על ירושלים במטרה להחריבה- הִנְנִי נתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ ( ישעיה יט. ז.) . סנחריב נרצח בארצו.

סופו של ליסיאס היה כשל המן בן המדתא האגגי צורר היהודים בפרס לפני כ- 300 שנה-ליסיאס הוצא להורג יחד עם המלך הנער.כן הוצא להורג הבוגד הארור שמונה ל'כהן גדול'- מנלאוס ובמקומו מונה ל'כהן גדול' בוגד אחר בשם אליקים- אלקימוס. השני הוציא להורג חסידים רבים וביקש סיוע מאנטיוכיה להילחם ביהודה המכבי. על 'כהנים גדולים' כאלו תאמר האימרה העממית  'זה נבילה וזה טריפה'.

 

 


 

יהודה המכבי

תרגיל הסחה

לפני שובו לארצו הציע ליסיאס ליהודים חופש לקיים מצוות כבעבר.ואכן היו יהודים שהלכו שולל אחר ההבטחה והאמינו כי אכן מטרת המרד הושגה והגיע הזמן לפזר את הצבא ולחיות תחת השלטון הסלוקי כבעבר. אך לא כן חשב המצביא יהודה המכבי. הוא הבין שמדובר בהבטחת שוא ואין יותר אפשרות לחזור אחורה ולחדש ימים כקדם, אלא רק עצמאות מדינית תאפשר ליהודים לחיות כיהודים. ואכן יהודה צדק.למרות שבאנטיוכיה ניטש מאבק דמים עקוב מדם על השלטון, הם התפנו לשלוח מצביא נוסף ליהודה בשם בקחידס לעזור ל'כהן הגדול' אליקים- אלקימוס. בקחידס לא התנגש חזיתית עם יהודה המכבי אלא חזר על תרגיל ההסחה של ליסיאס. הבטחות השוא שלו הסתיימו במהרה בשפיכת דם יהודי. השלטון הסלוקי שלח שוב כח להלחם עם יהודה המכבי.

 

6.קרב חדשה (אדסה) ליד בית חורון (שנת 161) .

מפקד האויב הסלוקי- יווני

ניקנור- המצביא שהובס באמאוס לפני שלוש שנים. לצבא האויב נספח הבוגד הארור אליקים -אלקימוס.  

מערך הכוחות

האויב- אין נתונים.

המכבים- חי"ר 3,000. 

 

תרגיל הסחה

ניקנור הלך בדרכם של ליסיאס ובקחידס- הצעת שלום מזויפת.ואכן הוא נפגש עם יהודה המכבי כדי לנהל משא ומתן לשלום.כדי להוכיח שפניו לשלום הוא הגיע לפגישה עם כח קטן.המטרה היתה לחטוף את יהודה.המזימה נודעה ליהודה והוא ניצל. ליסיאס רצה לסיים בערמה את המערכה בהיותה בעיצומה,ואילו ניקנור רצה להכניע את החשמונאים עוד לפני הקרב. בחסדי השם מזימות האויבים נכשלו והם כרעו ונפלו. 

 

זה מול זה

שבועת היוהרה של ניקנור

"וישבע לאמור- אם לא יוסגרו בידי יהודה ואנשיו,והיה כאשר אשוב בשלום אשרוף את הבית הזה.וילך בכעס" (מכבים א. ז. ) .

 

תפילת יהודה המכבי

ויתפלל יהודה אל ה' ויאמר:כאשר חרפו את שמך שליחי סנחריב מלך אשור שלחת מלאך שהיכה בחילם מאה ושמונים וחמישה אלף (17), אנא נגוף גם עתה את המחנה הזה לפנינו וידעו כל הגויים אשר הכית בהם כי חרפו את משכן שמך. אנא שפוט אותם כפי רשעתם (מכבים א. ז.) .

 

תחינת הכהנים

והכהנים נגשו אל מזבח ה' וישאו את קולם בבכי ויעמדו בתפילה ויאמרו: אנא ה' אתה רצית את הבית הזה שעליו נקרא שמך והוא בית תפילה לעם ישראל. נקום נא באיש הזה ובצבאו. אנא זכור את אשר חרפוך אויבך והשמידם בחרבך. יפלו לא יוכלו קום (מכבים א. ז.) .

 

 


יהודה המכבי

מהלך הקרב

התפילה והתחינה נתקבלו אצל ה' צבאות ישראל. המצביא ניקנור שהצטיין בגאוה, ביוהרה,בשחץ וברהב לא הצטיין במיוחד כטקטיקן ולא ידע לישם לקחים מקרב כושל שניהל נגד יהודה המכבי בקרב אמאוס. הוא הוביל את צבאו למארב שהטמין לו יהודה בכפר שלם,בין ירושלים לבין בית חורון. על הכשל בהכנת שעורי קרב שילם בחייו ובחיי רבים מחייליו.אלו מחייליו שנותרו בחיים נמלטו משדה הקרב כשחיילי יהודה מזנבים בנחשלים.

 

הנצחון בקרב זה הינו היחידי מבין כל מלחמות יהודה המכבי וכל מלחמות החשמונאים שלאחריו שתועד בעולם התורני - במגילת תענית ובתלמודים - ונקבע יום טוב בשם 'יום ניקנור', י"ג באדר. במהלך הדורות בוטל יום טוב זה וחודש ביום זה צום 'תענית אסתר' שהונהג לזכר ארועי פורים שארעו כ- 300 שנה לפני מרד החשמונאים. 

 

התיעוד

במגילת תענית, פרק שנים עשר, חודש אדר

בתלת עשר ביה יום ניקנור.

תרגום

בשלוש עשר בו יום ניקנור.

אמרו: ניקנור פולמרכוס של מלכי יוון היה עובר לאלכסנדריה. בכל יום היה מניף ידו כנגד ירושלם וכנגד בית המקדש ומחרף ומגדף ומנאץ, ואומר:מתי תיפול בידי וארמסנה. וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חיילותיו והיו הורגין עד שהגיעו לקרוכין שלו וחתכו את ראשם, וקצצו את בהונות ידיהם ורגליהם, וחתכו את ראשו,וקצצו את אבריו, ותלאום כנגד בית המקדש. אמרו:פה שדיבר בגאוה ויד שהניפה כנגד יהודה וירושלים ועל בית המקדש -נקמה זו תיעשה בהם.יום שעשו כן עשו אותו יום טוב. ( פרק יב. חודש אדר)

 

באורים

פולמרכוס - מפקד בכיר בצבא  הסלוקי-יווני. קרוכין- רכב הפיקוד.

 

בתלמודים

בבלי

"ניקנור אחד מאפרכי יוונים היה ובכל יום ויום היה  מניף ידו על  יהודה וירושלים ואומר: אימתי תפול בידי וארמסנה ? וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים ואמרו: פה  שהיה  מדבר בגאוה וידים שהיו מניפות על ירושלים תעשה  בהם  נקמה" (מסכת תענית יח.ב.) .

 

ירושלמי

"בתלת עשר ביה (בשלושה עשר בו) יום ניקנור. מהו יום ניקנור? שלטון משל מלכות יוון היה עובר לאלכסנדריה וראה את אירושלם (ירושלים) וחירף וניאץ וגידף ואמר: 'בשובי בשלום אתוץ את  המגדל הזה (בית המקדש)'. ויצא אחד משל חשמוניי והיה הורג בחיילותיו עד שהגיע לקרוכין (רכב הפיקוד) שלו וכיון שהגיע לקרוכין שלו קטע  את ידיו וחתך את ראשו ותחבן בעץ וכתב מלמטן:הפה שדיבר באשמה והיד שפשטה בגאוה ותליין בקונטס (עץ) נגד ירושלם". (מסכת מגילה א.ד.) .


יהודה המכבי

מדיניות חוץ

כמצביאים אחרים בתולדות אנוש הבין יהודה המכבי שנצחונות בשדה הקרב יש להשלים בהישגים דיפלומטיים.הוא פנה לרומא- שהיתה מעצמה בתהליך התעצמות-

שגילתה ענין רב בנעשה בקדמת אסיה ואף התערבה בממלכה הסלוקית. בשנת 161   שלח יהודה המכבי שליחים לרומא ובברית שנכרתה עמם נכללו תנאים טובים לחשמונאים.(18) הברית עם רומא העלה את חמת הסלוקים להשחית. כריתת הברית לא נבעה מחוסר בטחון בקב"ה והסתמכות על זרים,אלא שימוש במגננה נוספת כמו המלחמה בשדה הקרב. 

אמנם הרומאים הבטיחו הרבה:

והיה אם תקרה מלחמה ליהודים יבוא חיל רומא לעזרתם באמת....

ועל הרעות אשר דמיטריוס המלך עשה ליהודים כתבנו לו:למה הרעות ליהודים אוהבינו?והיה אם יזעקו עוד נגדך נחלץ חושים לעזרתם ונלחם בך בים וביבשה

(מכבים א. פרק ט.)

מאומה לא קיימו. הם לא באו לעזרה.

 

7.קרב אלעשה - (כ- 13 ק"מ צפונית לירושלים. ליד רמאללה).  (שנת 160)

הקרב האחרון של יהודה המכבי.

מפקד האויב הסלוקי- יווני, בקחידס.

מערך הכוחות

האויב -חי"ר 20,000  פרשים 2,000.

כמו בקרב הקודם (חדשה) נספח לצבא האויב הבוגד הארור אליקים-אלקימוס שמונה ל'כהן גדול' על ידם.

המכבים-בתחילת המערכה:חי"ר 3,000, אך בהמשכה הלך מספרם ופחת. הנשק העיקרי של הלוחמים בצבא המכבים -'מוטיבציה' הלך ואזל כי השלטון הזר התיר שוב ליהודים לקיים מצוות. רבים ערקו ויהודה המכבי נשאר עם 800 לוחמים. הנותרים ניסו להשפיע על יהודה לא להילחם אלא לסגת לבין ההרים ולחכות לשעת כושר להמשך הלחימה. יהודה המכבי סירב.

מנהיגות יהודה המכבי בעת מצוקה

וירא יהודה כי נפץ העם מעליו והמלחמה קשתה ויך לבו כי קצרה ידו מלהשיב את העריקים.ובצר לו אמר אל הנשארים:קומו ונלחמה עם אויבנו אולי נוכל להכות בהם.ויאמרו לו: לא נוכל! אחרי עזיבת אחינו דל כוחנו, אך אם את נפשינו נציל עתה נשוב עם אחינו ונלחמנו בהם.

ויען יהודה ויאמר:חלילה לי מלנוס! אם קרב קיצנו ומתנו בגבורה בעד עמנו ולא נהיה לכלימה.  

והמלחמה כבדה מאד וחללים נפלו משני המחנות.ויפול יהודה והנשארים נסו. וישאו יונתן ושמעון את גופת יהודה אחיהם ויקברוהו בקבר אבותיו במודיעין.וכל בית ישראל ספדו לו ויבכו הרבה ויתאבלו ימים הרבה.

וכה קוננו: איך נפל גיבור מושיע ומגן?! (מכבים א. ט.)

וכה קונן דוד המלך על נפילת גיבורים בקרב:

הַצְּבִי יִשְרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?!

(שמואל ב א. יט.)


יהודה המכבי

 

תוצאות המערכות עליהם פיקד יהודה המכבי מאירים ומזהירים בשמי תולדות עם ישראל בערפלי טוהר גם כאשר עננים קודרים עטו ועוטים בהתמדה על שמי עם ישראל במהלך תולדותיו ובימינו.

 

מקורות/הערות/ הארות

1.ספר המכבים א. כמשתמע מנאומיו ומתפילותיו לפני היציאה לקרבות, כמפורט להלן.

2. מסכת עבודה זרה יז.א.

3.השומרונים היו אויבי היהודים עוד מתקופת שיבת ציון.  עזרא ד. א. - ה. נחמיה ד. א.-ב. יג.כח.4

4. שמואל א כא. ט.  

 5.מכבים א פרק ג.  

6. מלכים ב יז. כד. -מא.

 

7. תקדים האסיפה במצפה ע"י שמואל הנביא.

ג.וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל  אֶל כָּל בֵּית  יִשְרָאֵל  לֵאמר  אִם בְּכָל לְבַבְכֶם  אַתֶּם  שָׁבִים  אֶל ה' הָסִירוּ  אֶת אֱלהֵי  הַנֵּכָר  מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים

ד.וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ

ה.וַיּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה'

ו.וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ  לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ  בַּיּוֹם הַהוּא וַיּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַ-ה' וַיִּשְׁפּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל בַּמִּצְפָּה

ז.וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְרָאֵל וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים

ח.וַיּאמְרוּ בְנֵי יִשְרָאֵל  אֶל שְׁמוּאֵל אַל-תַּחֲרֵשׁ  מִמֶּנּוּ  מִזְּעק  אֶל ה' אֱלהֵינוּ וְיוֹשִׁיעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים 

ט.וַיִּקַּח  שְׁמוּאֵל  טְלֵה  חָלָב  אֶחָד  וַיַּעֲלֵהֻ עוֹלָה  כָּלִיל  לַ-ה' וַיִּזְעַק  שְׁמוּאֵל

אֶל ה' בְּעַד יִשְרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה'

 י.וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְרָאֵל וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְרָאֵל

 יא.וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר

יב.וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר וַיּאמַר עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ  ה' (שמואל א ז.   ג.- יג.)

 

8.ההכרזות לפני החיילים לקראת המלחמה- בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.

דבר ה' בתורה שבכתב

א.כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל  איְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

ב.וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם

ג.וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל איְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם:

ד.כִּי ה' אֱלהֵיכֶם הַהלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם איְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם


יהודה המכבי

ה.וְדִבְּרוּ  הַשּׁטְרִים  אֶל  הָעָם  לֵאמר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ

ו.וּמִי  הָאִישׁ  אֲשֶׁר  נָטַע כֶּרֶם וְלא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ

ז.וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׁ אִשָּׁה וְלא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה

ח.וְיָסְפוּ הַשּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשׁב לְבֵיתוֹ וְלא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ

(דברים כ. א.-ח.)

 

8.בתורה שבעל פה- בתלמוד הבבלי

"משוח מלחמה (כהן שנתמנה לכך) בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר שנאמר:וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכּהֵן - זה כהן משוח מלחמה.וְדִבֶּר אֶל הָעָם- בלשון הקודש. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְרָאֵל. עַל איְבֵיכֶם-ולא על אחיכם. לא יהודה על שמעון,ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם-ירחמו עליכם...

על אויביכם אתם הולכים, שאם תיפלו  בידם  אין  מרחמין  עליכם. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם- מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות, אַל תִּירְאוּ- מפני הגפת תריסין (רעש מגינים) ושפעת (רעש) הקלגסין.וְאַל תַּחְפְּזוּ - מקול קרנות וְאַל תַּעַרְצוּ -מפני קול צווחות כִּי ה' אֱלהֵיכֶם הַהלֵךְ עִמָּכֶם.

הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום (הקדוש ברוך הוא). פלשתים באו בנצחונו  של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. בני עמון באו בנצחונו של  שובך, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. ואתם אי אתם כן, כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו' זה מחנה הארון". (כל הפסוקים מ- דברים כ. ב.- ד.)    (מסכת סוטה, משנה: בבלי מב.א.  ירושלמי פרק ח. משניות א. - י.) .

"וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְרָאֵל... אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם"(מסכת סוטה בבלי מב.א.) .

 

8.הלכות פטור ליציאה לקרב

נחלקו המלחמות לשני סוגים- מצוה ורשות.

"ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים (של כנען) ,ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

"ואיזו היא מלחמת רשות? המלחמה שנלחם (המלך) עם שאר העממים להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" . 

"במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". 

במלחמת רשות- יש שאינם יוצאים לקרב אבל מספקים מים ומזון ללוחמים ומתקנים את הדרכים,בימינו מועסקים במערך הלוגיסטי. ויש הפטורים מהכל.

(פרוט במסכת סוטה פרק ח. משניות ב.- ה. ז.  ובדמב"ם, 'יד החזקה' ספר שופטים, הלכות מלכים- ה.א.  ז.ג.ד.)

ויש שיתמהו למה פטר יהודה המכבי חיילים מלצאת לקרב. הרי הפטור הוא רק במלחמת רשות ואילו כל מלחמות יהודה המכבי היו מלחמות מצוה-עזרת ישראל מיד צר -ולפי ההלכה במלחמת מצוה אין פטור לאף אחד מלהתגייס לצבא.

ויתכן שהסיבה לכך היא הואיל ובמשך ארבע מאות שנה לא נלחמו יהודים(מאז חורבן בית ראשון בשנת 586)  נשכחו הלכות מלחמה, ברובן או בחלקן. הרי טרם היתה אז הלכה כתובה.

הרי גם בשבת המכבים לא נלחמו, למרות שמותר, והעדיפו ליהרג ע"י האויבים עד שמתתיהו הכהן  הורה להילחם גם בשבת (ספר מכבים א. ב. ).

היתר לחימה בשבת- מסכת שבת יט.א. רמב"ם, 'יד החזקה' ספר זמנים הלכות שבת ב.כה., הלכות מלכים ו.יא.   שלחן ערוך חלק אורח חיים שכט. ו.ז.   יריחו נכבשה בשבת ע"י יהושע בןנון.

 


יהודה המכבי

 

9.מאות שנים אחר כך עדיין היו האבנים האלה גנוזים בבית המקדש ללא פתרון.

"לשכה - שהיו  עושין בה לחם הפנים מזרחית צפונית - בה גנזו בית  חשמונאי  אבני מזבח ששקצום מלכי יוון".   (מסכתות: יומא טז.א. עבודה זרה נב.א.  מידות פרק א. משנה ו.)

 

10.קביעת פורים לדורות

כז.קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ  הַיְּהוּדִים  עֲלֵיהֶם  וְעַל זַרְעָם  וְעַל  כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עשִים אֶת-שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה

כח.וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִים בְּכָל דּוֹרוָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לא יָסוּף מִזַּרְעָם  (אסתר ט. כז.-כח.) .

 

11.במדבר כא.לב.

12.במדבר פרק לב.

13.דברים ב. א.- יט.

14.בראשית לו. א.ח.

15.לדוגמא ראה מלכים ב  פרקים ח.כ.-כב.  יד. י.

16.חקרא- מבצר שנבנה ע"י אנטיוכוס הרביעי אפיפנס בלבה של ירושלים,בהר הבית, במטרה לבסס את שלטונו ביהודה בכלל ובירושלים בפרט. יהודה המכבי שם מצור על החקרה אך לא הצליח לכבשה. גם יונתן לא הצליח. שמעון הצליח בכך אחרי מצור ממושך. היתה זאת גולת הכותרת של הצלחה במלחמותיו.

17. צבא אשור שניגף- מלכים ב יט.לה. ישעיה לז.לו.

18. סעיפי הברית עם רומא - מכבים א. ח.- ט.

 

 

מתתיהו הכהן

מניף נס המרד הקדוש

מִי לַ-ה' אֵלָי (שמות לב. כו.) הכריז גדול הנביאים משה רבינו,מיד לאחר מתן תורה לפני 3,300שנה במלחמתו נגד הסכנה הקיומית הגדולה ביותר של עם ישראל- עבודה זרה.האויב היה אז פנימי-חלק מעם ישראל שקיבל את התורה.עברו למעלה מ- 1,100 שנה והכרזה זהה נשמעה מפיו של אדם זקן מעיירה קטנה בארץ ישראל- מודיעין. שמו- מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כהן ממשמר יהויריב.(1)גם המנהיגים הראשונים של עם ישראל התחילו את תיפקודם לעת זיקנה.(2) משה רבינו - בגיל שמונים. יהושע בן נון-  בשנות השמונים לחייו. מתתיהו היה כהן גדול שעזב את ירושלים (3) כשלא יכול היה לראות את ההידרדרות האיומה עליה קונן מרה.

 

ויקונן מתתיהו הכהן

וירא מתתיהו את התועבות אשר נעשו ביהודה ובירושלים ויקונן ויאמר: אוי לי ואוי ליום בו נולדתי (4) לחזות בשבר עמי ושוד הקריה הקדושה שניתנה בידי בני נכר. מקדש אלוה ביד זרים והיכלו לזרא היה.עולליה הלכו שבי לפני צר. (5) בחוריה לטבח ניתנו. צבאות נכרים בזזו איש לו את רכושינו. (6) כלתה כל הדרה. רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס (7) זנח ה' הסגיר מקדשו ביד אויב (8).

וכי למה לא  אקוץ בחיי?!

ויקרעו מתתיהו ובניו את בגדיהם ושקים עטפו ויתאבלו מאד. (מכבים א. ב.)

אך הם לא הסתפקו באבל גרידא אלא פעלו כאשר הגיעה שעת כושר,וזאת לא איחרה לבוא. נציגי הכובש הזר הגיעו גם למודיעין לאלץ את תושבי המקום,שנאספו בפקודתו,לזבוח לאליל.בין קהל הנאספים נמצאו גם מתתיהו ובניו.הנציגים פנו בדברי חנופה למתתיהו הכהן ובאדיבות הציעו לו להקריב קרבן לאליל כפי שעשו מתיוונים שונים ביהודה ובירושלים. אף הוצע לו אתנן של כסף וזהב ומתנות.

 

תגובת מתתיהו הכהן - נאום קדוש השם שהצית את להבת המרד בעיתה ואת הלבבות לדורות:

ומתתיהו נשא את קולו ברמה ויאמר: אם כל העמים עבדי המלך ישמעו למלך ויחפצו בחוקיו וימירו את חוקות אבותיהם,אני ובני ואחי לא נסור מברית אבותינו. חלילה לנו להפר תורה ומצות. את דתי המלך לא נעשה כי לא נסור מדתנו ימינה או שמאלה. (מכבים א. ב.)

היתה זאת אחת ההצהרות המרטיטות ביותר בתולדות עם ישראל.

דורות רבים בארץ ישראל ובגולה פעלו בהתאם ורבים אף שילמו על כך בחייהם.


מתתיהו הכהן

נאום קידוש השם לווה במעשים. את האיש היהודי שקרב למזבח האלילי לזבוח ואת ראש הנציג הכובש הזר הרג מתתיהו הכהן על המזבח שאותו הרס.מתתיהו הכהן הלך בדרכו של פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן שהרג את זימרי בן סלוא (9)

למעשים המידיים צורפה הצהרתו של משה רבינו- מִי לַ-ה' אֵלָי (שמות לב. כו.) . רבים נענו לקריאה והמרד נגד הכובש הזר יצא לדרך, מרד שלפי כל הגיון היה חסר תקוה.

ברור היה  שאירוע זה לא יעבור בשקט ותגובת השליטים הזרים תבוא.ואכן היא באה בעוצמה רבה (ראה את הנכתב על יהודה המכבי),אך נתקיימו בהם:

בקשת דוד המלך:

יג.הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם

יד.בֵּאלהִים נַעֲשֶה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ (תהילים ט. יג.- יד.)

היגד החכמה של שלמה בנו:

סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַ-ה' הַתְּשׁוּעָה (משלי כא. לא.)

מתתיהו הכהן הכריז מלחמה נגד שני שונאים אדירים של עם ישראל- חיצוני ופנימי-  שפעלו במלוא המרץ לאלץ את יהודי ארץ ישראל לעבוד עבודה זרה.הכרזת מתתיהו הציתה את אש מרד החשמונאים נגד השלטון הזר הסלוקי -יווני, ומאידך לחימה עם המתיונים מבני ישראל. מטרת מתתיהו ובניו היתה מלחמת חרמה בשלטון הזר למען הזכות של כל יהודי ויהודיה לחיות לפי תורה שניתנה בסיני,ולכן זכו לתמיכת רוב תושבי ארץ ישראל שהיו נאמני תורת ישראל מזה דורי דורות.

כל מלחמות עם ישראל מהראשונה - נגד עמלק מיד לאחר יציאת מצרים- ועד למרד החשמונאים היו מלחמות קיומיות.ועתה בפעם הראשונה בתולדות ישראל ובתולדות עמי תבל שבני אדם יצאו למלחמה כדי שיוכלו לחיות לפי אמונתם.

מתתיהו הכהן הישיש מקבץ קהל איכרים חסרי נשק וציוד,בעלי יכולת לוגיסטית אפסית,נעדרי נסיון צבאי וגורם לכך שבנו יהדה המכבי יזניק את אנשיו נגד מעצמה שלה אוגדות מאומנות ומנוסות המצוידות במיטב הנשק ובעלי יכולת לוגיסטית אדירה.היש לכך תקדים בתולדות אנוש?!

מתתיהו מסתמך על דברי משה רבינו בעת מצוקה:  

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן (שמות יד. יד.)

 

צוואת מתתיהו- רצף האמונה הצרופה לדורותיה :

ויהי כי זקן מתתיהו ויקרבו ימיו למות (10).ויצו את בניו לאמר: הנה הגיעה עת צרה ותוכחה (11) ועברה וזעם לישראל. ועתה קומו בני וקנאו לתורת אלוהינו. שימו נפשכם בכפיכם למען ברית אלוהינו. זכרו מעשה אבותינו מימי קדם והיו אלה לכם לשם ולתפארת לעולם.

אברהם אבינו - עמד בנסיון והאמין בה' ויחשבה לו צדקה(12).

יוסף -  שמר מצוות ה' בצר לו ויהי אדון למצרים.

פנחס אבינו-  תחת אשר קינא לאלוהיו ניתנה לו ברית כהונת עולם (13).

יהושע- באשר מילא אחרי דבר ה'  היה לראש על כל ישראל (14).

כלב- תחת אשר העיד עדות אמת  קיבל נחלה (14).

דוד- היה תמים דרך בתורת ה' ונחל כסא מלכות לעולם(15).

אליהו - קינא לאלוהיו  ויעל בסערה השמים(16).

חנניה, מישאל ועזריה - בטחו בה' וניצלו מכבשן האש (17).

דניאל- בתומו ניצל משיני האריות (18)


 

מתתיהו הכהן

בינו שנות דור ודור (19) ודעו כי כל הבוטח בה' חסד יסובבנו (20).

ואל תפחדו מזעם הרשע כי כבודו לדומן אשר בשדה.ביום אחד יעלה מעלה ומחר יאבד וישוב אל עפרו ויאבדו עשתונותיו. 

בני! חזקו ויאמץ לבבכם בתורת ה' (21). כי רק הוא ירוממכם (מכבים א. ב.) .

 

צוואת מתתיהו הכהן לבניו זהה ברוחה לצוואת דוד מלך ישראל לשלמה בנו.

ב.אָנכִי הלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ

ג.וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמר חֻקּתָיו מִצְותָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְותָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה לְמַעַן תַּשְכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם  (מלכים א ב. ב.- ג.).

 

מקורות/הערות/ הארות

1.יהויריב- שמואל הנביא ודוד המלך חילקו את הכהנים לעשרים וארבעה משמרות לשם הקרבת קרבנות. משמר יהויריב נכלל במשמר הראשון (דברי הימים א כד. א. - יח.) . לכל משמר של כהונה נוספו מספר זהה של משמרות לויים וישראלים. ראה בהרחבה במסכת תענית: בבלי כו.א. כז.א.-ב.  ירושלמי ד.ב.    

2.המנהיגים הראשונים של עם ישראל התחילו את תיפקודם לעת זיקנה.

משה רבינו - בגיל שמונים - (שמות ז.ז.)

יהושע בן נון-  בשנות השמונים לחייו. הוא מונה למנהיג לפני הכניסה לכנען.(במדבר כז. טו.- כג.)   לפי מסורת חז"ל: יהושע פירנס (הנהיג) את ישראל כ"ח שנים, ארבעה עשרה שנה כבשו וחילקו את שטחי הכיבוש בכנען וארבעה עשרה שנה נחו ובסופם מת יהושע בגיל מאה ועשר שנים. (יהושע כד. כט. 'סדר עולם' יב. )  (82= 28 110-) .

3.מתתיהו היה כהן גדול (מסכת מגילה יא.א. ו'על הניסים' הנאמר בתפילת עמידה ובברכת המזון) שעזב את ירושלים (מכבים א. ב.) כשלא יכול היה לראות  את ההידרדרות האיומה.

4.ירמיה כ. יד.  5.איכה א. ה. 6.במדבר לא. נג.  7.איכה א.א.  8.איכה א. ז. 9.במדבר כה. ז.- ח.

10. הביטוי 'קרבו ימיו למות' (מלכים א ב.א.) 11. הביטוי 'עת צרה ותוכחה' (דניאל יב.א.)

12.אברהם אבינו (בראשית טו. ו.)  13.פנחס שקינא (במדבר כה. יג.)

14.יהושע בן נון וכלב בן יפונה-היו מהמרגלים שמשה רבינו שלח לתור את כנען לפני הכיבוש. מתוך בטחון בה' הם טענו:

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָש (במדבר יד. ח.)

ואילו המרגלים האחרים הוציאו את דיבת הארץ ומתוך חוסר בטחון בה' טענו:

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ

(במדבר יג. לא.)

15.דוד המלך- תמים דרך  (שמואל ב כב. כב.- כד.) ונחל כסא מלכות לעולם (שמואל ב ז. יג.) .

16.אליהו הנביא -

וַיּאמֶר קַנּא קִנֵּאתִי לַ-ה' אֱלהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְרָאֵל (מלכים א יט.י.)

וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם (מלכים ב ב.יב.)

17.חנניה, מישאל ועזריה - לא השתחוו לפסל מזהב שנעשה בפקודת נבוכדנאצר מלך בבל וכל תושבי המדינה חייבים היו להשתחוות לו. הם נזרק לכבשן האש וניצלו בנס. (דניאל פרק ג.).  

18.דניאל- לפי צו מלכותי של דריוש מלך פרס -במשך שלושים יום מותר לבקש כל בקשה רק מהמלך.מטרת הצו היתה לאסור תפילה לקב"ה.היה זה נסיון השרים שרצו לחסל את דניאל שהיה בתפקיד רם ביותר בממלכה.בניגוד לצו התפלל דניאל שלוש פעמים ביום לכוון ירושלים.הוא נזרק לגוב אריות בפקודת המלך וניצל בנס, האריות לא טרפו אותו.(דניאל פרק ו.). מעשה קידוש השם ברבים של חנניה, מישאל ועזריה בימי נבוכדנאצר,מלך בבל, ושל דניאל בימי דריוש מלך פרס ומדי הפכו לאות ולמופת לדורות. גבורתם נשתמרה בתפילה - "מי שענה לחנניה מישאל ועזריה בכבשן האש - הוא יעננו" (מתוך סליחות הימים הנוראים).  

19.לכן בינו שנות דור ודור (דברים לב. ז.) 20.הבוטח בה' חסד יסובבנו (תהילים לב.י.)   

21. בני! חזקו ויאמץ לבבכם (תהילים ל.)


יונתן ושמעון

מפקדים ומדינאים

 

באו מים עד נפש

ב.הוֹשִׁיעֵנִי אֱלהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ:

ג.טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבּלֶת שְׁטָפָתְנִי

(תהילים סט.ב.-ג.)

אחרי נפילת יהודה המכבי נראה שהכל טובע במים רבים.הצבא הסלוקי,בפיקודו של המצביא בקחידס,כבש שוב את ירושלים ושלט בכל שטח יהודה.הצבא החשמונאי כמעט התפזר.בקחידס לכד רבים מתומכי יהודה המכבי והתעלל בהם.ברוח העם חלה נסיגה,גם בגלל עייפות ממלחמות וגם משום שבארץ היה רעב גדול.רבים השלימו עם שלטון הסלוקים ועוזריהם מבני ישראל-המתיונים אויבי החשמונאים שהרימו ראש בהנהגת 'הכהן הגדול' הבוגד אליקים- אלקימוס. (1)

אך רק במבט לטווך קצר נראה היה שהכל אבוד ומרד החשמונאים נכשל.אבל אין להסביר את אירועי מרד החשמונאים לפי הגיון צבאי,היסטורי,כלכלי,מדיני או אחר,כי כל אירועי מרד זה היו סדרת ניסים גלויים ונסתרים.לכן למרבה הפלא מרד החשמונאים הלך והתעצם גם בשעה קשה זו.

 

לפני מותו ביקש משה רבינו:

טז.יִפְקד ה' אֱלהֵי הָרוּחת לְכָל בָּשָר אִישׁ עַל הָעֵדָה

יז.אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רעֶה ( במדבר כז. טז.- יז.)

גם בשעה קשה זו שלח מושיע ישראל בחסדו הגדול איש מוכשר חדש על העדה אשר יוציאם לקרב ואשר יביאם כמנצחים.אשר ינהל מדיניות חוץ נבונה ויתמרן בין שליטי הסלוקים שנלחמו ביניהם על השלטון בממלכתם.  

 


 

יונתן

בראש שרידי הצבא החשמונאי התיצב יונתן,אחיו של יהודה המכבי,לפי בקשת נאמני יהודה,ושמעון אחיו היה לו לעזר.יונתן ושמעון ומעט אנשיהם נמלטו והסתתרו במדבר יהודה ובעבר הירדן המזרחי.

 

במשך 18 שנות מנהיגותו (161 - 143) נלחם יונתן בשני סוגי מערכות -צבאית ומדינית.בראשונה -מעט ובשניה הרבה.בשניהם בהצלחה רבה. בשניה נפל שדוד.

 

מערכות צבאיות

יונתן חזר לשיטת מלחמת גרילה כפי שהתחיל מרד החשמונאים.מרכז הכובד הועתק למדבר יהדה.המצביא הסלוקי בקחידס הטיל מצור על מבצר החשמונאים בישוב בצי  במדבר יהודה (1) (2) ונכשל. במקביל חיזק שורה של מבצרים, בהם קבע חילות מצב כדי לשלוט בשטח.גם בכך נכשל. הסלוקים לא היו ערוכים למלחמת גרילה.

 

תאור מלחמה עם הסלוקים בשפלת החוף ותוצאותיה.

הסלוקים שלחו שוב מצביא בשם אפולוניוס בראש צבא גדול להילחם עם החשמונאים בראשות יונתן (3) .המצביא פונה ליונתן וחוזר על הטיעון של הדד מלך ארם ומפקדי צבאו מלפני 700 שנה. 

רב היה המשותף בין הארמים לבין הסלוקים,ששניהם נלחמו עם בני ישראל מלחמת חרמה. שתי הממלכות שלטו בכל סוריה, כולל שטחים בסביבה. שניהם היו גדולים ועשירים.היה להם ידע רב בטכנולוגיה,באסטרטגיה, בלוגיסטיקה ועוצמה רבה בחי"ר ובשריון.

 

טיעון צבאי שיסודו בתפיסת העולם האלילית של מפקדי מלך ארם

כג.וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱלהֵי הָרִים אֱלהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לא נֶחֱזַק מֵהֶם

כח.וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלהִים וַיּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְרָאֵל וַיּאמֶר כּה אָמַר ה' יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם  אֱלהֵי הָרִים ה'וְלא אֱלהֵי עֲמָקִים הוּא וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'  (מלכים א כ. כג. כח.)

 

טיעון צבאי שיסודו בתפיסת העולם האלילית של המפקד הסלוקי אפולוניוס

ולמה תראה את כוחך רק על ההרים?אם איש גיבור אתה רד אלי אל המישור ונתראה שם בקרב כי אתי כוח הערים. וכי תשאל מה כוחי ועוצם ידי וכוח העם שעמי תדע כי לא תוכל לעמוד לפני אלו אשר הכו את אבותיך פעמיים בארצם.לא תוכל לעמוד נגד החיל העצום הזה שלו סוס ורכב במישור הרים וצוקים וסלעים לנוס ולהסתתר שם.   (מכבים א י.)

 

דבר הנביא למלך ישראל במלחמתו עם הארמים נתקיים גם ביונתן החשמונאי.הצבא הסלוקי קרס. לפני יונתן נכנעו ישובים שהיו בידי האויב.באשדוד שרף יונתן את מקדש האליל דגון, לשם הביאו הפלישתים את ארון ה' ששבו בקרב אבן העזר(4) שנוהל לפני 900 שנה.בקרב זה נכשלו בני ישראל,ושם התעללו הפלישתים בגולגולתו של המלך שאול שנפל בקרב (5).  


 

יונתן החשמונאי

כללית,כל מאמציו של המצביא הסלוקי בקחידס לחסל את החשמונאים נכשל כשלון חרוץ,ומתוך תיסכול שפך את חמתו על המתיונים בעלי בריתו. מחוסר ברירה החליט לבוא לידי הסכם עם מנהיגי החשמונאים יונתן ושמעון וחזר לארצו בבושת פנים. (1) החשמונאים ניצלו את המצב והשתלטו על הכפרים ועל ערי השדה של יהודה. המטה הכללי של החשמונאים הועבר למכמש ששכנה בדרום הר בית אל על גבול המדבר לכוון בקעת יריחו.במקום זה חנה צבא המלך שאול במלחמתו עם הפלישתים. (6) יונתן החשמונאי הפך בפועל לשליט יהודה ונלחם עם אויביו המתיונים בפנים.

"שבתה החרב מישראל.וישב יהונתן במכמש וישפוט את העם. ויכרת את הפושעים מישראל.  (מכבים א ט.)

 

יונתן מצא בני ברית גם בסביבה, בנבטים- שבט ערבי- ששכן בדרומה ובמזרחה של הארץ. כחמש שנים היה המצב ביהודה יציב. אמנם השלטון היה בידי חיל המצב הסלוקי,אך ליונתן ניתן שלטון אוטונומי. מפקדתו במכמש היתה בהסכמת הסלוקים. לאחר הרגיעה הזמנית עבר המאבק בשלטון הזר משדה הקרב לשדה המדיניות.

 

מערכה מדינית

בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ (משלי טז. ז.)

מטרת מלחמות החשמונאים היתה קידוש השם,ולכן הם זכו לעזרת אלקי צבאות מערכות ישראל באופן בלתי צפוי לחלוטין.האויב הסלוקי האכזרי לא רק התקפל והעניק זכויות לחשמונאים, אלא הפך את בית חשמונאי ,שלא במתכוון, לשושלת ממלכתית ששלטה במדינת יהודה שהפכה למדינה יהודית גדולה בשטחה ורבת עוצמה. לא מתוך אהבת ישראל עשו כן, אלא עקב מלחמת דמים עקובה מדם בין הנאבקים על כסא המלוכה של הממלכה הסלוקית שהלכה והתפוררה.

בשנת 152 פרצה מלחמה על השלטון בממלכה הסלוקית ויונתן התגלה כמדינאי מוכשר ביותר כאשר תימרן בין השניים שלחמו על כס השלטון (דמיטריוס הראשון ואלכסנדר בלס). צבא החשמונאים אף נלחם לצד אחד המתחרים על השלטון. אחד מהנאבקים על השלטון אף יסד את בירתו הזמנית בתוך ארץ ישראל- בעכו. שני הנאבקים התחרו ביניהם בהצעות למתן סמכויות שלטון ברחבי יהודה לחשמונאים. זכויותיו של יונתן הורחבו ולמעשה הפך לשליט יהודה.נוסף לכך מינה אחד משליטי הסלוקים את יונתן לכהן גדול,ולראשונה הוא התחיל את כהונתו בחג הסוכות (שנת 152).שבע שנים לא כיהן כהן גדול בבית המקדש, כי 'הכהן הגדול' הבוגד אליקים -אלקימוס שותק ומת מות פתאומי, כנראה מאירוע מוחי (באותה שנה). (1)

אמנם המנוי לכהן גדול לא היה תקף הלכתית כי המנוי צריך להיות ע"י בית דין של שבעים ואחד חכמים מחכמי ישראל (7), אבל מונה כהן גדול יהודי ירא שמים.

 

במקביל יזם יונתן פעילות דיפלומטית ענפה הרחק מארצו כאשר חידש בריתות שנכרתו בימיו של יהודה המכבי,עם רומא - שהיתה אז מעצמה בתהליך התעצמות-

לאחר שבאותה שנה(146) החריבה את קורינתוס שביון ואת קרתגו (8) בצפון אפריקה.

כן כרת ברית עם עם ספרטה שביון.רומא המשיכה לגלות ענין רב בנעשה בקדמת אסיה ואף התערבה בנעשה בממלכה הסלוקית.

 

 


יונתן החשמונאי

יהונתן-על במותיך חלל

על מנהיגי החשמונאים נגזר ליפול בשדה פעילותם.יהודה המכבי המצביא נפל בשדה הקרב.יונתן המדינאי - שתימרן בין הנלחמים על השלטון בממלכה הסלוקית - נרצח ע"י אחד מהם (טריפון),שהזמינו לשיחות ידידותיות בעכו.

 

כה קונן בית ישראל על נפילת יונתן החשמונאי:

"ויבכו את יונתן ואת אנשיו שנפלו עמו בחרב. ויהי אבל כבד לישראל" (מכבים א. יב.) .

 

כה קונן דוד המלך על נפילת הנסיך יהונתן בן שאול המלך בקרב:

יט.הַצְּבִי יִשְרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים

כ.אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים

כה.אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל

צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים ! (שמואל ב  א.יט. כ. כה. כו.)


       שמעון

אחרי  רצח יונתן נותר שמעון אחרון האחים החשמונאים,ובו קיימו את צואת אבי המשפחה הלוחמת, מתתיהו הכהן:

"שמעו לקול שמעון אחיכם כי איש עצה, וחכם ונבון הוא. הוא יהיה לכם לאב".  

(מכבים א. ב.)

שמעון מונה לראש הלוחמים באסיפת עם:

"ויענו כולם יחד:אתה תהיה לנשיא במקום יהודה ויונתן אחיך.צא והלחם את מלחמותינו. ונשמע ונעשה ככל אשר תצוה  אותנו".(מכבים א. יג.)

"וכל היהודים והכהנים הסכימו להיות שמעון נשיא וכהן גדול כל ימיו עד כי יקום נביא אמת בישראל" (מכבים א. יד.) .

שלא כבעבר נעשה המינוי לכהן גדול ע"י עדת בני ישראל ולא ע"י השלטון הזר,ומונה כהן ירא שמים. אמנם המנוי כמו זה של אחיו נעשה שלא לפי ההלכה (7), אך הודגש שהמנוי הינו זמני עד לחידוש הנבואה.

ועל שמעון נאמר:

"וצדקה הרבה לעניי עמו. וידרוש את תורת ה' ויחזק את ידי שומריה. ויבער את הפושעים כליל  (מכבים א. יד.) .

 

שמעון המשיך בשיטת אחיו יונתן- צרוף לחימה בשטח ומדיניות. הוא הוכיח את יכולתו בשני התחום האלו כאשר תיפקד ותימרן יחד עם אחיו יהודה ויונתן. הנהגתו נמשכה שמונה שנים בלבד (142 - 134),אך בהם ביסס את השושלת החשמונאית. ככל שמאבק הדמים על השלטון בממלכה הסלוקית נמשך והחריף, גדלה הצלחת החשמונאים  שהלכו מחיל אל חיל בעוד הסלוקים הלכו מדחי לדחי. בימי נשיאות שמעון הכירו הסלוקים בשלטון החשמונאים ביהודה ובחלקים מארץ ישראל,וזאת כאשר שיחררו את יהודה מהעלאת מיסים להם (שנת 142) .

"הוסר עול נכרים מישראל.ומאז החלו לכתוב בספרים ובשטרות-שנה ראשונה לשמעון הכהן הגדול,שר צבא ונשיא היהודים." (מכבים א. יג.)

במשך הזמן בוטלה כתיבה זו ע"י בית הדין של הפרושים כדי ששם השם לא יזרק יחד עם השטר שנפרע. (9 )

 

עברו עשרים וחמש שנים מתחילת המרד ומדינה יהודית עצמאית קמה. אבי המרד ובניו שפעלו לא שיערו שכך יהיה.

כה אמר דוד המלך,שגם הוא לא שיער שמרועה צאן יהפך לראש כמעט- מעצמה ולנעים זמירות ישראל:

יא.לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכל לְראש

יב.וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכּל וּבְיָדְךָ כּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכּל. (דברי הימים א כט. יא.- יב.)


שמעון החשמונאי

מערכה מדינית

שמעון חידש את הברית עם רומא.בעקבותיה פנו הרומאים (בשנת 142) למלכי מצרים, והסלוקים והספרטאים ולעוד 20 שליטים במדינות שונות ודרשו מהם שלא ינקטו פעולות עוינות נגד היהודים ושלא יתנו מחסה לפליטים מדיניים מיהודה. (10)

לשם הבנת משמעות פנית הרומאים רצוי לשים לב לעובדה שארבע שנים לפני הפניה החריבה רומא את קרתו (בשנת 146) שהיתה מעצמה.

 

מערכה צבאית

שמעון שימש בתפקידים צבאיים שונים ליד אחיו יהודה ויונתן. בתקופת יונתן כבש, בין השאר, שנית את יפו.בתקופת כהונתו היתה הצלחתו הגדולה ביותר כיבוש מבצר החקרה שבירושלים (11) לאחר מצור ממושך. לאחר הכיבוש טוהרה מדינת יהודה מחילות הסלוקים.שליט סלוקי- שוב בשם אנטיוכוס- דרש לפנות את החקרה,את גזר ואת יפו ולשלם קנס סכום גבוה.השליט איים במלחמה אם התביעות לא תיענינה. תשובתו השלילית של שמעון לוותה בהכרזה רבת משמעות.

 

הכרזת שמעון-כיהודי נאמן לעמו ולארצו-בנוגע לזכותנו על ארץ ישראל מהדהדת לדורו, לדורנו ועד סוף כל הדורות:

"ויען שמעון ויאמר: שבנו לרשת את ארץ אחוזת אבותינו ולא ארץ נכריה לקחנו.ואין לזרים חלק ונחלה בתוכה.אויבנו שדדו את נחלתנו ויאחזו בה בלא משפט. ה' הצליח את דרכנו ואת נחלת אבותינו לקחנו ונשב בה ".   

(מכבים א.טו.)

 

כתגובה ציוה השליט הסלוקי על מפקדיו לפתוח במלחמה נגד החשמונאים. שמעון הטיל את ניהול המלחמה על בניו יוחנן ויהודה. צבא הסלוקים נחל כשלון מחפיר. 

 

הרחבת שלטון החשמונאים

עקב הנצחונות בשדה הקרב וההצלחות במדיניות הצליחו יונתן ושמעון לצרף לממלכת החשמונאים שטחים ברחבי ארץ ישראל:את דרום השומרון ואת הפלכים:לוד,רמתיים,עפרים ואזור עקרון. ההישגים הגדולים ביותר היו:השתלטות על יפו,ללא קרב,והנמל שלה (שנשרף בשעתו ע"י יהודה המכבי אך נפל שנית בידי אויב) , מה שאיפשר מוצא לים,ועל מבצרי החקרה (11)וגזר.כן נכבשו אשדוד ואשקלון, שהיו בעבר מרכזי הפלישתים.בנוסף,כבשו החשמונאים ישובים שבמישור החוף מסולם צור שבלבנון ועד גבול מצרים. במסעיו הצבאיים הגיע יונתן עד דמשק.  

 

שמעון נרצח ביריחו ע"י חתנו (תלמי בן חבוב בשנת 134) שאותו מינה כנציב באיזור זה.

רצח זה בוצע ע"י יהודים כמו הרצח של גדליהו בן אחיקם בן שפן שיהודים רצחו אותו לפני 452 שנה לאחר חורבן בית ראשון ( נחרב בשנת 586) .( ירמיה פרק מא.)

 

על תקופת שלטון שמעון

ותשקוט הארץ ממלחמות בכל ימי שמעון. ויעש אך טוב לעמו. וטוב ורצוי היה שלטונו כל ימיו" (מכבים א יד. ) .

 

אמנם שמעון לא מונה למלך,אך באופן שלטונו הלך בדרכי דוד מלך ישראל:

וַיִּמְלךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְרָאֵל וַיְהִי דָוִד עשֶה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ

(שמואל ב ח. טו.)

 


מקורות/הערות/ הארות

1.ספר המכבים א.ט.

2. הישוב בצי נזכר גם בעזרא ב.יז. ובנחמיה ז.כג.

3. ספר המכבים א.י    אפולוניוס היה גם שמו של המצביא הסלוקי שנהרג בקרב הראשון שיהודה המכבי נלחם. ראה את שכתבנו על יהודה המכבי.

4. קרב אבן העזר - שמואל א פרק ה.

5. התעללות בגולגולת שאול המלך -דברי הימים א י.י.

6.שמואל א יג.ב.ה. יא.   בימי שיבת ציון נוסד במכמש ישוב יהודי בשם מכמס, ראה עזרא ב כז.  נחמיה ז.לא.   במקום זה גדלו חיטים משובחים, ראה מסכת  מנחות ח.א.

7.מסכת סנהדרין תוספתא פרק ג. הלכה ב.  רמב"ם יד החזקה ספר עבודה הלכות כלי המקדש פרק ד. הלכה טו. 

8. קרתגו- מדינה פניקית רבת עצמה- באפריקה הצפונית ליד תוניס- שהיתה מרכז סחר חשוב.

9.מגילת תענית פרק שביעי.

10.מכבים א. טו. 

11. על מבצר החקרא ראה את שכתבנו  על יהודה המכבי הערה 16.

 



 


חנוכה – על מה החגיגה | הרב אפרים שטיינקולר


 

אחד החגים שאנו הכי אוהבים הוא חנוכה . חג האורים . חג שבו שולט האור על החושך .

 

בהתבוננות קצרה בהיסטוריה אנו רואים כי נס החנוכה מתחלק לשני חלקים עיקריים , 1. הניצחון במלחמה של היהודים על היוונים , 2. מציאת פח השמן הטהור בבית המקדש להדלקת המנורה , שבגלל זה אנו מדליקים את החנוכייה .

 

מעניין שאת הנס הראשון אנו לא חוגגים באיזה שהוא אקט חיצוני , לעומתו עבור הנס השני שנראה הרבה פחות חשוב אנו מדליקים את הנרות .

 

יום אחד נכנסתי לביתו של אחד מעשירי ארצנו לאיזה שהוא עניין , בזמן ההמתנה אני רואה בוויטרינה המפוארת שלו , ע"י חנוכיית הכסף מונחים שברי בקבוק זכוכית פשוט . לא כבשתי את סקרנותי ושאלתיו לפשר העניין . האיש נתרצה וסיפר לי סיפור .

 

כשהייתי ילד , גרתי בהולנד , מצבה הכלכלי של משפחתי לא היה טוב , עד שנאלצתי לעזוב את הישיבה בה למדתי בשביל לעזור בפרנסה . כשרוני המסחרי לא איכזב , וכמו שאתה רואה הייתה לי הצלחה מסחררת במסחר , בד בבד עם ההצלחה גם התרחקתי מהיהדות שלא נשאר עבורה מקום אצלי . יום אחד הלכתי ברחוב ופגשתי ילד ממרר בבכי וחוזר שוב ושוב על המילים "מה אגיד לאבא" מתברר שאביו חסר האמצעים שלח אותו לקנות בקבוק שמן להדלקת נרות חנוכה בדמיו האחרונים , והזהיר אותו לשמור על הבקבוק מכל משמר , ולמרות ההשתדלות , הבקבוק נשבר . נכמרו רחמיי , אספנו ביחד את השברים והלכתי לקנות עבורו בקבוק חדש . תוך כדי הליכה אני מתחיל לחשוב לעצמי , "מה אני אגיד לאבא ?" אבא שלי בשמים מחכה לי , ואני שכחתי מקיומו לגמרי . באותה שנה , חזרתי להדליק את נרות החנוכה , ולהתקרב יותר לאבי שבשמים .

 

במהלך הדורת היו המון פעמים שקיומו של עם ישראל היה בסכנה , ובכל זאת חכמים לא קבעו בשביל זה חג , גם היום עם כל האיומים מסביבנו , זהו כמעט נס שאנו ממשיכים לשרוד .

 

מקובל לחשוב כי המכבים נצחו כי היו חזקים , אך ברור שלא כן , שהרי בתפילה אנחנו מזכירים ומודים לה' על הנס המיוחד ש - "שנתת גיבורים (היוונים ) ביד חלשים (המכבים) "

 

בחנוכה , האיום היה על הנשמה ולא על הגוף . שימו לב , שהיוונים לא שפכו את כל השמן שהיה במקדש אלא טמאו אותו , כלומר – לא היה חסר שמן , אלא שמן טהור . השמן – אותיות נשמה . כשמאיימים על הנשמה שלנו ,ואנו מצליחים לשמור עליה , אז קובעים חג . ולכן דווקא את החלק הזה אנו מציינים ע"י הדלקת הנרות .

 

"על הניסים ועל הנפלאות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה . קצת מוזר שמודים על מלחמה , ולא על הניצחון , אך כשהאיום הוא רוחני , אז כל מהלך המלחמה , המלחמה הפנימית ביצרים , בתאוות , היא חלק מהניצחון , וע"כ אנחנו מודים , וחוגגים שהצלחנו לשמור על הגחלת היהודית עד היום . 

 

ה' יעזור שהנרות שאנו מדליקים ידליקו לכל אחד ואחת את האור המיוחד שבו !






סיפור חסידי לחנוכה | הרב עזריאל יונה


מספר הרב זוין ז"ל: אצל הצדיק רבי דוד ממטלנא היתה תכונה רבה לקראת הדלקת נרות החנוכה. מנורת החנוכה היתה עשויה זהב טהור, ועשויה מעשה אומן במלאכת מחשבת ואמנות נפלאה. החסידים היו מתאספים בחגיגיות מיוחדת לבית הרבי ושרים זמירות ושירות שמילאו את לילות החנוכה.

 

בליל חנוכה אחד כאשר עמדו כולם צפופים וממתינים להדלקת החנוכיה שאל הרבי לפתע: כאשר מדבר אדם עם אשתו והיא גוצה [נמוכה], האם הוא מרכין את ראשו אליה או שהיא מגביה את עצמה אליו? מיד אחרי שאמר את הדברים הללו ניגש הרבי והדליק את הנרות.

 

תמהו החסידים לפשר הדברים הסתומים, ובעיקר המוזרים בשעה זו. באותה שעה התארח בביתו של הרבי נכד אחיו, הצדיק רבי מרדכי דוב מהרנייסטופול, וגם הוא שמע את הדברים והבחין כי החסידים תמהים לפשרם. אמר להם רבי מרדכי אני אפרש לכם את דברי דודי זקני: בגמרא אמרו "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים", כלומר השכינה לא שורה על מקומות נמוכים [למטה מ- 80 ס"מ].

 

אולם יש יוצא מן הכלל אחד: נר החנוכה. את החנוכיה כידוע מניחים דווקא למטה מעשה טפחים, בסמוך לקרקע. והשכינה השורה על החנוכיה יורדת אז למטה מעשרה טפחים. ועוד אגלה לכם אמר רבי מרדכי, כי בכתבי האר"י ז"ל כתוב שזהו בסוד "איתתך גוצא גחין ולחיש לה" – אשתך גוצה תגחון ותלחש לה [משפט הלקוח מגמ' במסכת בבא מציעא דף נט]. זה הוא פשר דבריו של הרבי.


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים