בניית אתרים בחינם

 






לפטוספירוזיס - עכברת


 

לפטוספירוזיס )מאנגלית: Leptospirosis, מוכרת גם בשמות" עכברת" או" מחלת וייל"( היא מחלה זיהומית זואונוטית )מחלה שבה בני אדם עלולים להידבק מבעלי חיים( שנגרמת על

ידי חיידקים פתוגניים סלילוניים מהסוג Leptospira שנישא בעיקר על ידי חולדות ויכול לעבור לבני אדם .

סימנים ותופעות לוואי של המחלה יכולים לנוע בין תסמינים קלים לקשים במיוחד: כאבי ראש, כאבי שריריםוחום; עד דימום מהריאות )תסמונת דימום ריאתD7 97מורה(, אי ספיקת כליות, או דלקתקרום המוח.

תפוצת המחלה היא כלל עולמית, אולם היא שכיחה בעיקר באזורים הטרופיים של כדור הארץ, ופוגעת במגוון רחב של בעלי חיים )כמעט כל מיני היונקים רגישים למחלה(. לפטוספירוזיס היא מחלה מחויבת בדיווח למשרד הבריאות ולשירותים הווטרינריים.

המחלה תוארה לראשונה על ידי הרופא הגרמני אדולף וייל בשנת 1886, ומחולל המחלה ,החיידק Leptospira icterohaemorrhagiae, תואר לראשונה בשנת 1915 על ידיהבקטריולוגים היפנים ריוקיצ'י אינאדה ויסושי אידו.

אפידמיולוגיה

לפטוספירוזיס היא מחלה בתפוצה עולמית, השכיחה יותר באזורים בעלי אקלים

טרופי וסובטרופי ובאזורים בעלי תברואה ירודה. ברחבי העולם ישנו תת-דיווח על שיעורי המחלה, אולם ההערכה של ארגון הבריאות העולמי עומדת על 873,000 מקרי לפטוספירוזיס בשנה בעולם. שיעורי המחלה עולים בעונות הקיץ והסתיו, ובאזורים הטרופיים בעונה הגשומה. המחלה שכיחה יותר בגברים בוגרים.

בישראל

לפטוספירוזיס אנדמית בישראל, בדומה למרבית מדינות העולם, ושכיחה בעיקר ביישובים החקלאיים של הגליל במהלך החודשים יוניספטמבר. המקרה הראשון של המחלה תועד בארץ ישראל כבר בשנת 1942 על ידי הבקטריולוג וילי הירש, והיא נכללת ברשימת מחלות המחויבות דיווח למשרד הבריאוD7 החל משנת 1951. משנת 1951 ועד 1987 התחלואה בלפטוספירוזיס התאפיינה בהתפרצויות חוזרות על רקע מגמת ירידה בשיעורי התחלואה. שיעור שיא של 3.5 מקרים ל-100,000 נצפה בשנת 1962 )81 חולים(. החל משנת 1987 היו שיעורי התחלואה נמוכים מ-0.1מקרים ל-100,000 )בין 0- 6 מקרים בשנה(

באוגוסט 2018 נאסרה הכניסה למספר נחלים ברמת הגולן, בהם משושים, זוויתן, יהודיה, גילבון, דליות )מג'רסה( וכן אתר פארק הירדן, עקב הימצאות במימיהם זיהום, הגורם להתפרצות המחלה.

תסמינים וסימנים למחלה


הסימנים הקליניים בבני אדם

פרק הזמן מרגע הדבקה עד הופעת הסימנים הקליניים בבני אדם נע בממוצע בין 7–12 יום .

לפטוספירוזיס מתאפיינת בקשת רחבה של תסמינים שנעים מהיעדר מוחלט של תסמינים ועד כאלה המעידים על מחלה חמורה. בבני אדם מופיעה המחלה לרוב בשני שלבים:

• C2        השלב הראשון: סימנים של מחלה דמוית שפעת - חום פתאומי, התקררות, כאבי ראש, כאבי שרירים, כאבי בטן, דלקת בלחמיות העין, קשרי לימפה מוגדלים, הקאות ושיעול. תסמינים אלה נמשכים בדרך כלל כשבוע) 4–9 ימים(, לאחר מכן יורד החום למשך כ-3– 4 ימים.

•          השלב השני: עלייה מחודשת בחום הגוף, שלעיתים מלווה בסימנים פחות נפוצים אך קשים יותר של המחלה, דוגמת צהבת )עקב פגיעה כבדית( ודלקת קרום המוח. במקרים אלה ההידרדרות מהירה יותר ושיעורי התמותה גבוהים יותר) %15-%5(.

מערכות גוף נוספות שעלולות להיפגע מהמחלה הן כליות, ריאות ולב. אם מתרחשת הדבקה של אישה הרה, עלולה המחלה לגרום למות העובר ולהפלתו.

הסימנים הקליניים בבקר

בבקר בוגר המחלה היא לרוב קלה וחולפת, ולעיתים אף חסרת תסמינים. הסימנים הבולטים ביותר להידבקות בקר הם: הפלות, ירידה בפוריות וירידה בתנובת החלב. חלב הבקר הנגוע נראהצהוב, סמיך וכמעט ללא סימנים של דלקתהעטינים נראים לעיתים רפויים, רכים וריקים. צבע החלב חוזר לרוב לגוון נורמלי תוך 4–5 ימים, וייצור החלב חוזר לערכים נורמליים לרוב תוך 10–21יום. צהבת ושתן בצבע דמי מופיעים לעיתים רחוקות בבקר בוגר. לעומת זאת בעגלים עלולה להופיע מחלה חריפה המלווה בחום, אנורקסיה )סירוב לאכול( דלקת בלחמית העין ושלשולים. כמו כן עלולים להופיע צהבת, שתן בצבע דמי, אנמיה, דלקת ריאות ופגיעה במערכת העצבים המרכזית עקב דלקת קרום המוח. תמותה עלולה להופיע בתוך 3–5 ימים.

הסימנים הקליניים בצאן

לפטוספירוזיס בצאן בוגר שכיחה פחות בהשוואה לבקר, אולם דומה בעיקרה לבקר ולרוב אינה מלווה בסימנים קליניים. בטלאים עלולה להופיע מחלה חריפה המלווה בחום, אנורקסיה, לעיתים צהבת, שתן בצבע דמי ואנמיה. הפלות עלולות להופיע בצאן בדומה לבקר.

גורם


Leptospira הוא סוג של חיידקים גראם-שליליים, אווירניים מוחלטים, בגודל של 0.1X6.0-20.0 µm, המשתייכים למחלקת ה-Spirochaetes ולהם צורה סלילונית. חיידקים אלה בעלי יכולת תנועה בעזרת שני השוטונים שלהם. הסוג Leptospira מכיל 20 מינים, אותם ניתן למיין לפי כאלה שפתוגניים וכאלה שלא פתוגניים לאדם. מיני ה-Leptospira השונים מתחלקים לסרוטיפיםרבים..

בטבע משגשגים חיידקי ה-Leptospira בגופי מים עומדים בעלי רמת חומציות ניטרלית, דוגמת בריכות, אגמים רדודים, ביצות ושלוליות, ברחבי כדור הארץ, למעט באנטרקטיקה.

אופן ההדבקות

דרך ההדבקה הזואונוטית היא על פי רוב על ידי מגע ישיר או עקיף עם שתן של בעל חיים חולה. הנתיב העיקרי לחדירה של החיידק היא דרך פצעים או חתכים בעור או דרך לחמית העין. כמו כן יכולה להתרחש הדבקה דרך מערכת הנשימה על ידי רסס טיפתי של שתן או מים מזוהמים. אופני הדבקה נוספים כוללים חדירת חיידקים דרך עור =D7ריא וש9Cם עקב שהייה ממושכת בתוך מים מזוהמים ובאמצעות נוזלי המלטה והפרשות רחם לאחר המלטה של בעלי חיים חולים, או הפלה של עוברים מתים.

בעלי חיים ובני אדם נחלקים למאכסנים או מודבקים אקראיים לגבי סרוטיפים ספציפיים של חיידקי ה-Leptospira; בבעלי חיים מאכסנים לסרוטיפ כלשהו מתקיים לרוב זיהום ממושך שבו החיידקים חודרים לכליות ומופרשים בשתן. במצב זה המחלה לרוב קלה. לעומת זאת במקרה שבעל חיים נדבק בסרוטיפ אקראי מופע המחלה הוא לרוב קשה הרבה יותר ואף עלול לגרום למוות. המאכסנים המרכזיים של חיידקי ה-Leptospira שעלולים להדביק חיות מ=A9ק, כלבים ובני אדם שייכים לסדרת המכרסמים.

בני אדם בעלי הסיכון הגבוה ביותר להדבק במחלה הם אלה שעובדים עם בעלי חיים ובאים במגע ישיר עם בעלי חיים חולים והפרשותיהם, דוגמת רפתנים, עובדי דיר, וטרינרים, קצבים ושוחטים,ומדבירי מכרסמים.

שיטות לאבחון המחלה


בשלבים החריפים של המחלה ניתן לאתר את חיידקי ה-Leptospira ברוב נוזלי הגוף, ואילו בשלב הכרוני החיידקים מופרשים בעיקר בשתן.

•          אבחון המחלה - מתבצע על ידי בדיקת הסימנים הקליניים של המחלה )הפלות, ירידה בחלב, וכו.('

•          אבחון מעבדתי - המשלב מיקרוסקופיה ושיטות סרולוגיות ומולקולריות דוגמת ELISA ו-PCR בהתאמה. האבחון המעבדתי נחלק לשניים:

•          עד שבוע מתחילת המחלה - שיטת הבחירה היא PCR מהדם לפני נטילת אנטיביוטיקה.

•          החל מהשבוע השני למחלה - סרולוגיה היא שיטת הבחירה. כמו כן ניתן לבצע PCR ותרבית לחיידקי Leptospira מהשתן, אולם יש לקחת בחשבון כי חיידקי ה-Leptospira גדלים לאט מאוד בתרבית )מספר שבועות.( הטיפול במחלה


הטיפול בלפטוספירוזיס מתבסס על מתן אנטיביוטיקה מסוג הטטרציקלין, סטרפטומיצין ומקבוצת הקווינולונים דוגמת ציפרופלוקסצין. יעילות הטיפול תלויה בסרוטיפ. בעדרים בהם זוהתה המחלה מלווה הטיפול התרופתי במתן חיסונים לכל הפרטים בעדר. בלפטוספירוזיס, כמו במחלות אחרות, מתבססים בעיקר על מניעת המחלה וניטורהּ מאשר על טיפול פרטני בבעלי חיים חולים.

דרכי המניעה ושליטה במחלה


בלפטוספירוזיס ישנה חשיבות רבה למניעה, מכיוון שלשיקולים ממשקיים ישנה השפעה רבה על הסיכון להדבקה והפצה של המחלה. קיימת חשיבות רבה למנוע מחיות בר וממכרסמים להסתובב בסביבת הרפתות/הדירים על מנת להפחית את הסיכון להפצת זיהומים מחיות אלה. אין לאפשר לבעלי חיים לשתות ממקורות מים בלתי מוכרים ושאינם מטופלים העלולים להיות מזוהמים בשתן של בעלי חיים חולים נגועים בלפטוספירוזיס.

הדבקה ברפתות או בדירים נובעת לרוב מהכנסת בעלי חיים חולים לעדר או מגע עם בעלי חיים חולים מהסביבה המהווה מקור להדבקת יתר הפרטים בעדר. מסיבה זו אין לאפשר מגע עם בעלי חיים מהסביבה וכן אין להכניס לעדר בעל חיים חדש אשר לא ידוע אם הוא עצמו חולה או מפריש את החיידקים. כאשר ישנו בעל חיים שכזה, יש להכניסו להסגר בבידוד עד קבלת התשובות מהמעבדה באשר למצב בריאותו ולאחר מכן לחסנו טרם צירופו לעדר.

קיימים חיסונים כנגד חיידקי ה-Leptospira, אך חיסונים אלה לא מונעים לחלוטין את הפרשת החיידקים, אלא רק ממזערים את הסיכון להדבק באופן משמעותי. בעדרים נגועים יש לטפל באופן קבוע בכל בעלי החיים המאובחנים כחולים ולחסן את כל העדר באופן שיגרתי במשך מספר שנים, אפילו אם לא נצפים מקרי תחלואה חדשים. בנוסף לכך יש להפריד את הולדות מאמהותיהם מיד לאחר ההמלטה ואף לטפל מניעתית באנטיביוטיקה על מנת להפחית סיכון להדבקה. בישראל מבוצע החיסון לעדרים על ידי הלשכה הווטרינרית האזורית.

 

 

 

 

בעקבות בהלת ה"עכברת": עוד מחלות שחיות עלולות להעביר לכם

עשרות ישראלים כבר נדבקו בחיידק ה"לפטוספירוזיס" הנגרם משתן של מכרסמים או חיות בר .

אבל ישנם עוד בעלי חיים העלולים להדביק בעוד מגוון רב של מחלות. זהו את סימני האזהרה וכיצד לנהוג במקרה שנדבקתם ד"ר איתי גל

 

התפרצות העכברת שסיבתה עדיין אינה ברורה למערכת הבריאות, הלחיצה מאות ישראלים שפנו בימים האחרונים למרפאות ולחדרי המיון מחשש שנדבקו. אבל העכברת אינה המחלה היחידה מן הסתם, שבה בעלי החיים עלולים להדביק אתכם.

 

גם בעלי החיים הביתיים, עלולים לפגוע, או להדביק במחלות, לעיתים קשות. רוב הפגיעות מבעלי החיים נגרמות כתוצאה מהתגרות או מהתנהגות לא נכונה בסביבתם. התנהגות כזו מביאה את בעל החיים לתקוף, לנשוך או לשרוט וגם להדביק אותנו באותה הזדמנות בחיידקים שהוא נושא בגופו.

 

 

בישראל יש כ-250 אלף בעלי כלבים. לכן אין פלא שמדי שבוע מגיעים לחדרי המיון ולקופות החולים לא מעט ילדים ומבוגרים שננשכו על ידי כלבים. מרבית הננשכים הם ילדים בני שנתיים עד 14, כאשר בנים ננשכים יותר מבנות. רוב מקרי הנשיכה מתרחשים ליד הבית, כשהכלב הנושך מוכר לננשך. כדאי גם לדעת שכלבים מסוג רוטווילר, פיטבול ורועה גרמני אחראים ליותר ממחצית מקרי הנשיכות בעולם.

 

כלבת

נשיכת כלב עלולה להדביק אדם בסוגי חיידקים שונים המצויים בחלל הפה שלו ולגרום לו למחלות שונות, כשהמסוכנת שבהן היא הכלבת. הכלבת היא מחלה נגיפית המועברת על ידי כלבים וגם על ידי זאבים, תנים, שועלים ועטלפים. זוהי מחלה קטלנית ביותר ולמרבה המזל גם נדירה. בשנים האחרונות אין בישראל דיווחים על מקרי מוות מכלבת, אף שמדי שנה מגיעים למשרד החקלאות דיווחים על בעלי חיים משוטטים הנגועים במחלה.

 

הסימנים: נשיכות כלבים מתחלקות לשלוש דרגות - שפשופים, פצעים וחתכים עם או בלי קרע רקמות.

נשיכות חתולים ומכרסמים מתבטאות בנעיצת השיניים עמוק לתוך הרקמות. אם הנשיכה גרמה להדבקה חיידקית, יתפתח באזור הנשיכה אודם ונפיחות שיתפשטו וייגרמו לרגישות מקומית עד כאב בהנעת האזור. במקרה של הדבקה בכלבת ייגרם גם שינוי התנהגותי, ריור מוגבר, פחד ממים ומאור, שיתוק שרירי הנשימה ולבסוף מוות.

 

אם ננשכתם: נקו היטב את הפצע במים וסבון, חטאו את האזור וחבשו את הפצע בתחבושת סטרילית.

במקרה של נשיכה יש לפנות לרופא תוך פחות משמונה שעות. אם יש חשש לזיהום מקומי )צלוליטיס( הרופא יתחיל בטיפול אנטיביוטי למניעת דלקת חיידקית, שהיא הסיבוך השכיח ביותר מנשיכת בעלי חיים.

 

על כל מקרה של נשיכה יש לדווח ללשכת הבריאות המחוזית. במידת האפשר יש למסור פרטים על בעל הכלב או החתול הנושך, שיידרש להוכיח כי בעל החיים חוסן נגד כלבת. אם D7כלב לא חוסן הוא יועבר להסגר. בנוסף, יש לוודא שהננשך חוסן נגד טטנוס בעשר השנים שלפני הנשיכה. אם לא - הוא יקבל חמש זריקות לתוך השריר.

 

התגוננות: הימנעו מהתגרות בחיה או מתנועות שעלולות להתפרש אצלה כהתגרות. על פי חוק הכלבת משנת 1995 כל כלב בן שלושה חודשים ומעלה חייב לקבל חיסון נגד כלבת, עליו יש לחזור אחת לשנה.

עם זאת, מאחר שהסיכון להידבק בכלבת גדול דווקא במגע אם חיות בר ולא עם כלבים, מומלץ לכל אדם לקבל חיסון אנטי-טטנוס באופן קבוע כל עשר שנים.

 

צלוליטיס מנשיכות

חלל פיהם של חתולים וכלבים עתיר חיידקים מסוגים שונים, כולם עלולים לגרום לצלוליטיס: זיהום ברקמות הרכות. מצב זה מתרחש כאשר שיניו של בעל החיים ננעצות בגוף.

 

הסימנים: החיידקים החודרים לגוף, בין אם רק לרקמת העור או לרקמות הרכות ובהן שרירים ועצמות, יוצרים זיהום המתבטא באדמומיות, נפיחות, כאב ולעתים גם חום מקומי. מצב זה דורש טיפול אנטיביוטי, תחילה דרך הפה ולעיתים, במקרה של חוסר תגובה, גם לאשפוז ולמתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד. מחקר שנערך לאחרונה הראה כי נשיכת חתולים גורמת לזיהומים קשים יותר בהשוואה לנשיכות כלבים, משום ששיניהם חדות יותר וחודרות עמוק יותר עד העצם.

 

אם A0נשכתם: רחצו את המקום היטב במים וסבון. יש לוודא כי חוסנתם בחמש השנים האחרונות לטטנוס. אם לא חוסנתם או שאינכם יודעים בוודאות - גשו לקבלת החיסון במרפאת קופת החולים הקרובה אליכם. בכל מקרה של הופעת כאב אדמומיות ונפיחות ההולכים וגדלים, יש להגיע לרופא אשר יסמן את האזור כדי לוודא אם הוא ממשיך לגדול, ויתחיל בטיפול אנטיביוטי.

 

 

שריטת החתול

אלפי ישראלים בוחרים לגדל בבית חתול ורובם מתהדרים בסימני שריטות קבועים על זרועותיהם.

השריטות עלולות לגרום למחלה הנקראת "שריטת החתול." מדובר במחלה הנגרמת מחיידק ברטונלה הנסליי, העובר לרוב בשריטה של חתלתולים גורים או בנשיכה. רוב הנדבקים במחלה הם ילדים, אולם המחלה עלולה להופיע גם אצל מבוגרים.

 

הסימנים: החיידק העובר בשריטה "מתלבש" על בלוטות הלימפה )בלוטות המפוזרות בכל הגוף ואחראיות על ייצור תאים במערכת החיסון.( התוצאה היא נפיחות של הבלוטות במקומות שונים בגוף, חום גבוה, כאבי ראש, עייפות ותיאבון ירוד. אצל %5 מהחולים עלולה להופיע בתוך שבוע עד שלושה שבועות גם פגיעה מוחית הגורמת לפרכוסים, התנהגות חריגה וירידה במצב ההכרה. החיידק עלול לגרום גם לזיהומים בעיניים, שעלולים להסתיים בפגיעה בראייה, לאנמיה, לדלקות מפרקים, לדלקת ריאות ולפגיעה במערכת הדם.

 

אם נשרטתם: רחצו היטב את מקום השריטה במים וסבון. אם מספר ימים לאחר השריטה מופיעים חום, כאבי ראש, בלוטות לימפה נפוחות ועייפות לא מוסברת

- פנו לרופא. מחקרים הראו כי לרוב טיפול אנטיביוטי אינו יעיל נגד החיידק, ובדרך כלל די בטיפול תומך הכולל מנוחה, הורדת חום, תרופות משככות כאבים ומתן עירוי נוזלים במקרה של תיאבון ירוד. בלוטות הלימפה המוגדלות עלולות לגרום לכאבים עזים ולצורך בניקוזן. לרוב המחלה חולפת מאליה בתוך מספר שבועות. במקרים קשים ניתן טיפול אנטיביוטי בתרופות אזניל, קלאסיד, רספרים גנטאמיצין או ציפרופלוקסאצין.

 

התגוננות: הימנעו מהתגרות בחתולים ובמיוחד בגורים. אל תאפשרו לחתול ללקק פצעים פתוחים על עורכם.

 

 

לרוב החולדות בורחות מבני אדם, אבל נשיכת חולדה עלולה להדביק אותנו בזיהום קשה. הזיהום נגרם על ידי חיידק הסטרפטובצילוס מוניליפורמיס, הנישא בחלל הפה בקרב כ-%50 מהחולדות הבריאות.

החיידק הזה עלול לעבור לא רק בנשיכה של חולדה, אלא גם בשריטה שלה, במגע עם חולדות מתות או בשתיית חלב המזוהם בחיידק. במקרים נדירים יותר עלולות החולדות להדביק בני אדם גם בחיידק ספירילום מינוס, הגורם למחלת הסודוקו, שגורמת לכאבי שרירים ולדלקות מפרקים.

 

הסימנים: מרגע הנשיכה דוגר החיידק סטרפטובצילוס מוניליפורמיס בגוף במשך שלושה עד 10 ימים ואז הוא גורם לעליית חום, כאב ראש עז, כאבי שרירים והקאות. כמחצית הננשכים ילקו בדלקת מפרקים.

לעתים יגרום החיידק גם לסיבוכים כמו דלקת ריאות, מוגלה ואפילו זיהום בלב. באזור הנשיכה או השריטה מופיעה אדמומיות ונפיחות שלעתים מתפשטת. הדבקה בסודוקו, הנגרמת כאמור על ידי החיידק ספירילום מינוס, גורמת לדלקת בבלוטות הלימפה )לימפאדניטיס(, פריחה, חום וצמרמורות.

 

אם ננשכתם: שטפו את המקום היטב במים בסבון וגשו לרופא. הטיפול המקובל בשני סוגי הקדחת הוא פניצילין למשך שבוע עד 10 ימים. לאחר תחילת הטיפול נסוגים סימני המחלה במהירות ללא כל סיבוכים.

 

 

החיידק כלמידופילה פסיטאקי שוכן בקרב עופות ובמקרים נדירים עלול לעבור לבני אדם. בעשר השנים האחרונות דווחו בארצות הברית כאלף מקרים בלבד של מעבר החיידק לבני אדם, לרוב מתוכים, יונים ועופות אחרים. ההידבקות בחיידק נעשית דרך שאיפת חלקיקים מצואת התוכים או מהפרשות מערכת הנשימה של העופות הנגועים בחיידק. לרוב ההדבקה נעשית בעת ניקוי כלובי העופות.

 

הסימנים: זיהום בכלמידיה פסיטאקי יכול להסתיים ללא סימפטומים כלל, אבל עלול גם להתפתח לזיהום כללי ולדלקת ריאות. תקופת הדגירה של החיידק היא 15 יום לאחר ההדבקה, שלאחריה מופיעה המחלה בפתאומיות עם חום גבוה, שיעול, כאבי ראש וחולשה. החום הגבוה גורם לצמרמורות והזעה.

כאב הראש הוא כה עז עד שהוא דומה לזה הנגרם במקרים של דלקת קרום המוח.

 

אם נדבקתם: אם אובחן החיידק בבדיקות מעבדה, הטיפול המומלץ הוא באנטיביוטיקה מסוג דוקסיצילין, או אריתרומיצין בילדים מתחת לגיל תשע ונשים הרות.

 

התגוננות: תוכים חדשים, או כאלה שהיו במגע עם עופות אחרים, צריכים לשהות בבידוד משך 45-30 יום. בעת ניקוי כלוב העופות יש לעטות כפפות ולא לשאוף בסמוך להפרשות שבכלוב. אם התוכי חולה יש להגיע עמו לבדיקה אצל הווטרינר.

   נחשים

מתוך כ-3,000 מיני נחשים המוכרים בעולם, רק 200 ידועים כמסוכנים לאדם. הנחשים הארסיים הנפוצים בארץ הם צפע ארץ ישראל, אפעה, שפיפון הנגב, עכן גדו=D7, עכן קטן, צפע עין גדי, צפע החרמון והפתן השחור. הנחשים מסתתרים לרוב מתחת לסלעים או מאחוריהם והם פעילים בעיקר באביב ובשעות הערב המוקדמות. הנחשים בדרך כלל אינם תוקפים בני אדם אלא מתגוננים מפניהם. טרם התקיפה עשוי הנחש להשמיע קולות איום כדוגמת לחישה, או לעשות תנועות חיכוך של הגוף או תנועות מאיימות.

 

הנחש מכיש באמצעות נשיכה שבמהלכה הוא מזריק דרך שיניו החלולות ארס החבוי בבלוטות. ארס הנחש מכיל תערובת של רעלנים, חלבונים ואנזימים החוסמים מעבירים עצביים, גורמים להרס רקמות, לדליפה של כלי דם ולהפרעות במנגנון קרישת הדם. הכשת נחש עלולה לגרום גם לדימומים מסיביים, כשל כלייתי והפסקת נשימה.

 

הסימנים: הכשת הנחש כואבת ובאזור ההכשה מופיעים נפיחות, אודם ודמם תת עורי ההולך ומתפשט.

בהמשך מופיעים דופק מהיר, ירידה בלחץ הדם, קשיי נשימה, בחילות, הקאות, דימומים פנימיים, סחרחורת וקשיי נשימה. בלא טיפול עלולה הכשת הנחש הארסי לגרום גם לדום לב, להפסקת נשימה ולמוות.

 

אם הוכשתם: יש להרגיע את הנפגע ולהשכיבו במנוחה מוחלטת כדי להקטין ככל האפשר את התפשטות הארס בגוף. אם אפשר, קבעו את גופו כדי להפחית למינימום כל תזוזה. אין למצוץ את הארס, אין להניח חוסם עורקים על האזור המוכש ואין לקרר את אזור ההכשה שכן הקירור אינו מועיל ורק עלול להחמיר את הנזק. כמו כן יש להימנע ממתן משקה אלכוהולי לנפגע, שכן אלכוהול מגביר את זרימת הדם ועלול להחיש את התD7שטות הארס בגוף.

 

בכל מקרה של הכשת נחש יש להזעיק בדחיפות צוות מד"א שיפנה את הנפגע לבית החולים. אם אפשר, הביאו גם את הנחש לבית החולים כדי שניתן יהיה לקבוע את סוג הארס ואת הטיפול הנכון באמצעות עירוי נוזלים, טיפול בהפרעות בקרישת הדם ולפי הצורך גם טיפול באנטיוונין - תרופה המכילה נוגדנים נגד הארס.

  דבורים

ברוב המקרים עקיצות של דבורים, דבורים או צרעות אינן מהוות סכנה ומסתכמות בתגובה מקומית. אבל במקרה של רגישות עלולה העקיצה לגרום לתגובה אלרגית חמורה הנקראת אנפילקסיס הדורשת טיפול רפואי מידי. סכנה נוספת עלולה להיגרם במקרה של ריבוי עקיצות או במקרה של עקיצה באזור הגרון.

 

הסימנים: תגובה מקומית לעקיצה כוללת אדמומיות, כאב מקומי, נפיחות או בצקת הנמשכת פחות מ-24 שעות וחולפת מאליה. תגובה עורית כללית גורמת להתפשטות של פריחה ובצקת מעבר למקום העקיצה וגורמת לגרד עז, אדמומיות כללית ונפיחות בגוף.

 

במקרים חמורים מתרחשת תגובה כללית )סיסטמית( הגורמת לבצקת בלוע, התכווצות של דרכי הנשימה ונפילת לחץ דם. במקרה של עקיצות מרובות עלולים להופיע גם חום, חולשה, בחילות והקאות.

לעתים נדירות מאוד מתרחשת תגובה מאוחרת לעקיצה הגורמת לפגיעה כלייתית או מוחית.

 

אם נעקצתם: אם התגובה אינה חמורה, הטיפול כולל שטיפת אזור העקיצה עם מים וסבון, הוצאת העוקץ על ידי גירוד עדין או בעזרת פינצטה וקירור מקום העקיצה. אם מופיעה נפיחות וגרד מקומי, ניתן ליטול תרופה אנטיהיסטמינית נוגדת אלרגיה דוגמת פניסטיל )לילדים(, אהיסטון, היסטדקס או אוטרקס.

אם הגרד והפריחה מחמירים, או שמופיעים קשיי נשימה או נפיחות הולכת וגדלה בצוואר, יש לפנות בדחיפות לרופא. הטיפול במקרים חמורים כולל מתן תרופות אנטיהיסטמיניות, חמצן, זריקת אדרנלין תחת העור, עירוי נוזלים ובעת הצורך גם סטרואידים.

 

אלה שלקו בעבר בתגובה אלרגית קשה לעקיצות נדרשים לשאת עמם מזרק אדרנלין אישי )אפיפן( אותו יש להזריק בכל מקרה של עקיצה, וזאת בשל הסיכון לתגובה קשה חוזרת. צעירים מעל גיל 16שלקו בתגובה אלרגית קשה לאחר עקיצה מופנים לבדיקת תבחין אלרגיה עורי. במקרה שנמצאה רגישות הם מופנים לטיפול מונע.

 

זבוב החול

כבר כמה שנים שישראל נגועה בהתפרצות מחלת ה"לישמניה" )שושנת יריחו(" הנגרמת בשל הדבקה באחד מטפילי המחלה. נגעי לישמניה עורית הנגרמים על ידי הטפיל "לישמניה מייג'ור," יחלימו ברובם בתוך 6-12 חודשים. הנגעים הנגרמים על ידי "לישמניה טרופיקה," לעומתם, יחלימו ברוב המקרים בתוך 24 חודשים. לעיתים מדובר גם בנגעים קשים, מודלקים ומכאיבים, שדורשים אשפוז תחת טיפול תרופתי לתוך הווריד וטיפולי אלקטרותרפיה או לייזר.

 

מחלת הלישמניאזיס העורי, שביטויה הקליני הוא נגעים הפוגעים במראה החיצוני, מוכרת כאמור גם בשמות העממיים "שושנת יריחו" ו"חבורת יריחו." היא מוכרת בישראל מאז שנת 1949 ומועברת על ידי שני מיני טפילים המדביקים את בני האדם דרך זבוב החול. הטפיל נישא על ידי המכרסמים פסמון ומריון או שפנים.

 

הטפיל מסוג L.tropica הגורם למחלה שוכן סביב הכנרת, גב ההר ביהודה ושומרון, מרכז הגליל ובקעת הכנרת. הטפיל השני הגורם למחלה - L.major קיים בבקעת בית שאן, בנגב המערבי, בהר הנגב ובערבה. המחלה קשה מאוד לטיפול, ודורשת פעמים רבות אשפוז לצורך קבלת עירוי לווריד.

  

הסימנים: המחלה מתבטאת כאמור בנגעים עוריים מפרישים, ומכאיבים מאוד, שאינם מגיבים לטיפול =D7נטיביוטי. הפצעים קשים לריפוי ולרוב מותירים צלקת על העור.

 

אם נעקצתם: מרבית העקיצות בישראל אינן של זבוב החול, והן חולפות תוך מספר ימים. במקרה של נגע שאינו מתרפא בתוך כשבועיים, מכאיב ומפריש נוזל עכור, יש צורך להגיע לרופא. במקרה של חשד לנגע לישמניה, רופא נוטל דגימה מהנגע שנשלחת למעבדה לזיהוי הטפיל, לבדיקה הנקראת PCR.

מדובר בבדיקה רגישה ומדויקת המאתרת את המטען הגנטי של הטפיל. הבדיקה לא מתבצעת בקופות החולים, אלא במספר מרכזים רפואיים בארץ ובהם מחלקות העור בבתי החולים תל השומר, שניידר, הדסה וסורוקה. התשובה מתקבלת תוך מספר ימים.

 

מה הטיפול: הטיפולים המקובלים בישראל כוללים טיפולים מקומיים במרפאות עור או מרפאות מטיילים, וטיפולים סיסטמיים בעירוי לתוך הווריד.

 

הטיפולים המקומיים הם:

הזרקת התרופה Pentostam לתוך הנגע, אחת ל-1 עד 3 שבועות. מדובר בטיפול כואב שאינו מתאים לילדים.

 

מריחת המשחה LeshcutanR פעמיים ביום למשך כשלושה שD7ועות. תופעת הלוואי בט=פול זה כוללת גירוי של העור וגרד עז. טיפול זה אינו מתאים לנגעים בפנים, מאחר שהוא יוצר דלקת עור.

 

צריבת הנגעים בחנקן נוזלי, אחת לשבוע, למשך 20 שניות בכל פעם. נדרשים מספר טיפולים בהתאם לגודל הנגע. טיפול זה יכול לגרום לצביעה של העור ואינו מתאים לטיפול בנגעים בפנים או לטיפול בילדים.

 

חשיפה למנורות אור אדום. טיפול זה כולל 4 עד 10 טיפולים בהפרש של שבוע עד שבועיים בין הטיפולים.

 

הטיפולים הסיסטמיים כוללים מתן עירויי תרופות במסגרת אשפוז מלא או אשפוז יום במחלקת עור.

במקרים מסוימים ניתן טיפול בכדור Impavido במינון של 150 מיליגרמים ליום למשך חודש. טיפולים אלה ניתנים רק במקרים קשים, וכוללים תופעות לוואי רבות.

 

 

צבים, איגואנות ונחשים הם חיות בית נדירות בישראל, אבל בארצות הברית ב-%3 מהבתים מגדלים זוחל. החיות הללו נושאות חיידקים שונים, ביניהם חיידק הסלמונלה, שעלול לגרום לסלמונלוזיס. על פי ההערכות בארצות הברית, כ-70 אלף איש נדבקים מידי שנה במחלה זו.

 

הסימנים: חיידק הסלמונלה עובר לרוב באמצעות מזון או מים נגועים, אך גם באמצעות זוחלים. הוא גורם לשלשול מימי ההופך רירי או דמי, הקאות, חום גבוה וכאבי בטן. במרבית המקרים נמשכת המחלה שלושה עד שבעה ימים - עד להחלמה מלאה. במקרים מסוימים, במיוחד אצל ילדים קטנים. המחלה עלולה לגרום להתייבשות קשה, וחלק מהנדבקים עלולים ללקות לאחר פרוץ המחלה גם בדלקת מפרקים. במקרים חמורים החיידק עלול להתפשט מהמעיים לזרם הדם ולגרום שם למחלה קטלנית, או להתפשט אל קרומי המוח ולגרום לדלקת הקרויה מנינגיטיס. אצל מבוגרים או אנשים הלוקים בחסר חיסוני המחלה קשה יותר.

 

אם נדבקתם: לרוב לא נהוג לטפל במחלה בתרופות אנטיביוטיות שכן לא הוכחה יעילות הטיפול וייתכן שהוא אף מאריך את משך שהות החיידקים בצואה. הטיפול המקובל כולל שתייה מרובה ועירוי נוזלים במקרים של חשד להתייבשות )ריריות פה יבשות ואי מתן שתן מעל 12 שעות.( טיפול אנטיביוטי ניתן במקרים קשים בהם עולה חשד לזיהום בדם או בקרומי המוח או אצל חולים בסיכון )קשישים, חולי איידס, סרטן, מחלות דם או מחלות חסר חיסוני.(  

התגוננות: אם אתם מגדלים זוחלים הקפידו על היגיינה מקסימלית, במיוחד לפני אכילה. שטפו ידיים היטב לאחר כל מגע עם הזוחל, עדיף בנוזל חD7טוי, ואל תאפשרו לו להסתובב בכל רחבי הבית. ילדים מתחת לגיל חמש או חולים בכשל חיסוני )חולי סרטן, איידס ומחלות אוטואימוניות( צריכים להימנע כליל ממגע עם זוחלים.

  

הכותב הוא מומחה ברפואת ילדים, וכתב הבריאות של ynet

 

 




לא הספקנו להתרגל לשלישייה הראשונה, והנה באה עוד אחת

שני זוגות שחלמו על משפחות גדולות לא האמינו כשנולדו להם שתי שלישיות, אחת אחרי השנייה. איך זה קרה? איך מסתדרים ביומיום, וכיצד הם שורדים את החופש הגדול?

יעל גרטי

 

הרופא אמר לי: 'את רואה את כף היד הזו? כמו שלא יצמחו בה שערות, ככה לא יהיו לך ילדים'", נזכרת דורית שרמן (40), העובדת עם נוער ומתגוררת בלוד. כשהייתה בת 20 נישאה לנועם והשניים ניסו מיד להביא ילד לעולם. כעבור שנה פנו למרפאה לבריאות האישה ולאחר מכן למכון פועה, המחבר בין הרפואה וההלכה, שם בנו למענם תוכנית טיפולי פריון. בטיפול ה־IVF (הפריית מבחנה) השישי, כששרמן הייתה בת 26, הוחזרו שלושה עוברים לרחמה - ושלושתם נקלטו. "מובן שהרופאים המליצו על דילול - וסירבנו", היא מספרת, "עד היום הבדיחה בין הילדים בבית, כשאחד מהם מעצבן, היא: אימא, למה לא דיללת אותו?" .

 

הייתה דאגה כלכלית לקראת הלידה?

"לא. גם היום אנחנו עושים סדרי עדיפויות, במה משקיעים ובמה לא. אני לא קונה מותגים למשל".

 

אחרי היריון קשה, מלווה במתח אדיר, ילדה שרמן את השלישייה בניתוח קיסרי בשבוע ה־36. התינוקות זכו לשמות חושן, ארגמן והלל. "החיים הם בריכה ומתחילים לשחות", היא אומרת. "מכיוון שהם נולדו פגים ונשארו בבית החולים, היה לי זמן להתאושש פיזית".

 

איך הסתדרת?

"הסבים והסבתות עזרו, אבל לא היה לנו צי של מטפלות. אני לא יודעת מה זה לגדל תינוק אחד, כך שאין לי בסיס להשוואה. מובן שהיו רגעים של עייפות ובלגן, ועדיין בעיניי קל יותר לגדל שלישייה מאשר שלושה ילדים שקרובים זה לזה בגיל - כי לכולם יש אותם צרכים".

 

 שלושה זה מספיק

כשהיו בני שנה ורבע חזרה שרמן לעבודתה בכ־75 אחוזי משרה. לקראת גיל ארבע החלו הילדים להפציר בהוריהם שיולידו להם אחים ואחיות. "שאלנו את עצמנו אם יש לנו כוחות למסע הנפשי, הפיזי והכלכלי הזה, שהרי המדינה לא מממנת טיפולי פוריות מעבר לשני ילדים", היא מספרת, "פנינו לרופא, שלא הבין מה הקטע שלנו ואמר: 'חבר'ה, יש לכם שלושה ילדים, זה מספיק'. אמרנו לו: 'אנחנו רוצים עוד'. לשמחתנו, הצליח לנו בטיפול הפוריות הראשון. שוב נקלטו שלושה עוברים - ושוב הרופא הציע לדלל. לעומתו, מומחה לתאומים ושלישיות המליץ לשמור על ההיריון כי הגוף שלי כבר ידע להחזיק שלישייה".

 

 

הייתם מודאגים מבחינה כלכלית?

"כן, באותה תקופה פיטרו את בעלי, כך שהייתי בלחץ. הוא היה פחות לחוץ, האמין שימצא מקום עבודה חדש במהרה, וכך היה".

 

מה אמרו חברי השלישייה כשבישרתם להם שבבטן מצפה עוד שלישייה?

"רק בשבועיים האחרונים של ההיריון טפטפנו להם שאני עומדת ללדת: 'מה אתם אומרים? יש לאמא בבטן תינוק אחד? שניים? שלושה?'"

 

בשבוע ה־35 להריונה ילדה שרמן בניתוח קיסרי את מלכוּת, אלרואי וניגוּן. גם הפעם נשארה איתם בבית שנה ורבע.

 

מה השתנה בהתנהלות שלך?

"כשילדי השלישייה הראשונה היו פעוטות, ישבתי איתם הרבה והרכבנו פאזלים. כשהקטנים היו פעוטות, הגדולים הרכיבו איתם. אני הייתי עסוקה בתחזוקת הבית ולא הייתה לי סבלנות".

 

איך אתם שומרים על הזוגיות?

"כשהילדים היו קטנים, החיים היו אינטנסיביים, אבל הקפדנו לטפח את הזוגיות. כיום הגדולים (בני 15) עוזרים להכין ארוחת ערב לקטנים (תשע וחצי), לרחוץ אותם וגם שומרים עליהם".

 

איזו שלישייה הייתה יותר מאתגרת?

"הקטנים - הם שני בנים ובת, ובנים זה יותר מאתגר. זה אנרגיות. בכל מקרה, שתי השלישיות היו קשות באותה מידה מגיל שנה עד שלוש: מלחמת העצמאות שלהם, מלחמת ההתשה שלנו".

 

מתי לאחרונה יצאתם לנופש?

"כשיש לנו צורך בנופש זוגי, אנחנו נוסעים, וסבא וסבתא שלהם שומרים עליהם. מדי קיץ אנחנו יוצאים לנופש משפחתי, ובמקביל אני משתדלת לתת לכל ילד יום כיף".

 

איך שומרים על ייחודיות בשלישייה?

"אנחנו לא מסתכלים עליהם כקבוצות, אלא כילדים שלנו. כל אחד מהם בכיתה נפרדת, לבקשתם. מגיל אפס כל אחד מהם בעולמו. גם אנחנו זקוקים למרחב כדי לפתח את עצמנו כבני אדם, ולכן אנחנו מאפשרים להם מרחב. מעולם לא הלבשתי אותם באופן זהה, לכל אחד אופי ותחביבים שלו".

 

שרמן, שהשלימה תואר שני בחינוך מיוחד, מרצה כיום על סיפורה האישי, במטרה ללמד על התמודדות עם קשיים. "השנים שבהן ציפינו לילדים בנו אותי ברמה האישית והזוגית והכינו אותי לתפקיד אמא", היא אומרת. "אם הייתי יולדת מיד לאחר החתונה, הייתי נמצאת במקום אחר, לא בוגר. כיום נועם מוכן לעוד שלישייה, ומספר לאנשים שגם אני מוכנה - רק בלי ההיריון".

 

החלום על המנש

 

"כשנודע לי שיש לי שלושה עוברים בבטן, הייתי בהלם", נזכרת נועה וולפסון (43) מירוחם, "כל הרופאים הזהירו אותנו שזה היריון מורכב ומסוכן, דיברו על לידה מוקדמת, תקופת פגוּת קשה ובעיות בריאות. כולם המליצו לנו לדלל. כל כך רציתי ילדים, שהיה לי קשה לחשוב על דילול. הרב יעקב אריאל וצוות מכון פועה אישרו לנו להמשיך בהיריון. חיכינו לסקירת המערכות, ראינו שהכל תקין והחלטנו להמשיך".

 

נועה וולפסון: "הלכנו לטיפול סולידי יחסית וישר נקלטתי עם שלושה עוברים. היינו בהלם. כן, רצינו שמונה ילדים, אבל היינו מודאגים מכל בחינה: איך נסתדר? כמה כוחות יהיו לנו וכמה סבלנות? לא היה לנו נעים להודות שאנחנו מודאגים"

 

וולפסון, מהנדסת תוכנה במקצועה ומורה למתמטיקה בפועל, נשואה לחיים (44), רב בישיבת ההסדר בירוחם. כמו שרמן, וולפסון נישאה בגיל 20 והמתינה שש שנים עד להריונה הראשון. בתם הבכורה שירה (17) נולדה לאחר טיפולי פוריות, בתם השנייה הדס (14 וחצי) באה לעולם באופן טבעי וההיריון השלישי, תוצאה של טיפולי פוריות, היה עם שלישייה. יצחק, רוני ומוריה (11) נולדו בניתוח קיסרי, בשבוע ה־36.

 

כצפוי, המצב החדש היה מאתגר: "גידול שלישייה שונה מגידול תינוק אחד: כשנולד לך תינוק אחד, את מרימה אותו, מסתכלת, נהנית. כשנולדת לך שלישייה, את עסוקה בפן הטכני. המשפחה עזרה רבות וגם בקהילה הציעו לנו עזרה. כדי להיות מאופסת ביום, הייתי חייבת לישון טוב בלילה - העסקנו נערה שהייתה מגיעה אלינו בלילה והולכת בשש וחצי בבוקר".

 

המשפחה התרגלה אט־אט לשגרה לחוצה, "כל הזמן צריך לדאוג לבקבוקים שטופים, למים חמים. בכל האכלה אחד מהם ינק ושניים אחרים קיבלו בקבוק. רק במקרים חריגים צלצלתי לחיים: 'בוא הביתה, יש בלגן'", היא נזכרת.

 

לא הייתה בך מרירות כלפי חיים, על שרוב העול היה עלייך?

"לא, כך הוסכם בינינו מראש. מרגע שהוא הגיע הביתה, הוא היה שותף מלא".

 

כעבור שנתיים וחצי החלו לדבר על ילד נוסף. "נמכרו אז מנשאי בד וחלמתי ללכת לאט עם ילד אחד במנשא כזה, בלי למהר", היא נזכרת. "כבר היו לנו חמישה ילדים, אז החלטנו שנעשה טיפולי פוריות עד גבול מסוים. הלכנו לטיפול סולידי יחסית וישר נקלטתי עם שלושה עוברים. היינו בהלם. כן, רצינו שמונה ילדים, אבל היינו מודאגים מכל בחינה: איך נסתדר? כמה כוחות יהיו לנו וכמה סבלנות? לא היה לנו נעים להודות שאנחנו מודאגים. החלום על המנשא התפוגג".

 

רולטה רוסית

מכיוון שוולפסון כבר נשאה היריון של שלישייה עד שבוע מתקדם, הרופאים לא הציעו לה לדלל. "היה ברור שאנחנו משאירים אותם ושיהיה בסדר", היא אומרת. "אחרי בדיקת שקיפות עורפית כבר השלמנו עם הרעיון ושמחנו. אנשים ברחוב שאלו אותי: 'גם הפעם יש לך שלישייה?' הצחיק אותי שהם חשבו שזה מובן מאליו".

 

כמעט ארבע שנים לאחר לידת השלישייה הראשונה, בשבוע ה־35 להריונה, ילדה וולפסון את השלישייה השנייה בניתוח קיסרי. היום מתן, טל ודוד הם בני שבע. גם הפעם נעזרה המשפחה בבייביסיטר בלילות. "הרופא אמר לי: 'שיחקת פעמיים ברולטה רוסית', ועניתי לו: 'אבל ניצחתי'. ההתפעמות שהייתה לי מהשלישייה הראשונה כבר לא הייתה ועדיין, בכל פעם שנכנסתי לגן ושלושתם רצו אליי, הלב שלי התרחב".

 

 

מתי נפשתם?

"מדי שנה אנחנו יוצאים לנופש זוגי, סבא וסבתא שומרים עליהם. השנה, לראשונה, הגדולות שמרו על שתי השלישיות במשך לילה אחד. מדי קיץ אנחנו גם יוצאים לנופש משפחתי. זה לא פשוט או זול למצוא יחידת נופש שמתאימה לעשר נפשות, אבל אנחנו עושים את זה".

 

 

הם מגובשים בשלישיות שלהם?

"לא, הקטע של השלישיות לא חזק: בת משחקת עם בת, בן עם בן. אבל לכל שלישייה יש אחווה: הם דואגים אחד לשני, מביעים אמפתיה".

 

השלישייה הגדולה עוזרת עם הקטנה?

"אני לא מחייבת אותם לעזור. אני משתדלת שכל ילד יעזור במה שהוא אוהב יותר".

 

איזו שלישייה מאתגרת יותר?

"הקטנים, כי הם שני בנים ובת, ובנים יותר מאתגרים מבנות. כשהם הגיעו היינו יותר מנוסים, אבל גם יותר עייפים".

 

איך מונעים קנאה בתוך שלישייה?

"זה תפקיד חיינו! אנחנו רוצים לשמור על שוויון, אבל כל ילד הוא אחר. אני מאחלת לילדיי שיהיו להם כמה ילדים שהם רוצים, אבל שיבואו אחד־אחד".

 

ל-200 מיליון: שלישייה זהה נולדה בבילינסון

למיטל ושלומי דדון נולדה שלישייה זהה - תופעה שמתרחשת אחת ל־200 מיליוני לידות. אתמול, 5 חודשים וחצי לאחר הלידה, הם הגיעו הביתה.

כשמיטל דדון הגיעה לאולטרסאונד ראשון בהיריון השני שלה, הטכנאית לא האמינה למראה עיניה: היא גילתה שלושה עוברים בשליה אחת.

רוב הרופאים לא נתנו להיריון הנדיר של מיטל דדון (26), שסיפורה המלא מופיע הבוקר (חמישי) בעיתון "ידיעות אחרונות", סיכוי לשרוד. אבל הצעירה מבת־ים, מורה לחינוך גופני, ובעלה שלומי (26), איש קבע, לא ויתרו, והיום הם מתרוצצים בין שלושת הבנים הזהים שלהם, שחזרו הביתה בריאים ושלמים.

"יש לנו ילד בן שלוש, אראל, ואני ובעלי החלטנו שאנחנו רוצים עוד ילד. נכנסתי להיריון. בשבוע השמיני הלכתי לבדיקת אולטרסאונד ראשונה לבדיקת דופק. הטכנאית פתאום נראתה המומה ואמרה לי: 'יש לך שלושה עוברים'. חשבתי שהיא עובדת עליי. הגעתי הביתה, הערתי את שלומי וסיפרתי לו אבל הוא המשיך לישון, חשב שאני עובדת עליו. רק אחרי שהראיתי לו את התמונה מהאולטרסאונד הוא האמין לי". סיפרה מיטל.

רופאים רבים המליצו להם להפסיק את ההיריון המסוכן, שמתרחש אחת ל־200 מיליוני לידות. "אחרי שראיתי אותם באולטרסאונד שמים רגליים אחד על השני לא יכולתי לחשוב על זה אפילו", היא מספרת.

מהשבוע ה־20 להיריונה היא הייתה מאושפזת בבית־החולים בילינסון עם פתיחה של שש אצבעות. יומיים לפני חודש שביעי ילדה בניתוח חירום. ב־13 באוגוסט נולדה השלישייה במצב בריאותי קשה. אחד שקל 600 גרם, השני 800 והשלישי קילו. במשך כמה שבועות הייתה סכנה ממשית לחייהם, אבל הם התאוששו. שניים הגיעו הביתה כבר קודם, ואתמול הגיע הפג האחרון: כפיר אברהם, לביא דוד ואיתן יוסף — שוב ביחד.

 

 




הירח



הירח הוא הלוויין הטבעי היחיד של כדור הארץ. הוא נקרא גם לְבָָנָה או סהר בעברית, ולונה )Luna( במינוח המדעי )בלטינית(, וזאת כדי להבדלו מירחים של גורמי שמים אחרים. קוטרו 3,474קילומטרים, מעט יותר מרבע קוטר כדור הארץ. הקרבה היחסית בגודל בין כדור הארץ לירחו היא נדירה. הגוף הנוסף היחיד במערכת השמש שיש לו ירח קרוב יחסית לגודלו שלו הוא כוכבהלכת הננסי פלוטו.

אופן היווצרותו של הירח שנוי במחלוקת.

הודות לקרבתו הרבה של הירח לכדור הארץ ניתן לצפות בו בקלות ללא טלסקופ או משקפת, ואף להבחין במכתשים הרבים הפזורים עליו. בירח קל מאוד להבחין במהלך הלילה, ולעיתים ניתן להבחין בו גם במהלך היום. בשל קרבתו, הירח הוא גם גרם השמים היחיד שבני אדם נשלD7D7 אליו ושדרכה עליו רגל אנוש. ב-1959 שיגרה ברית המועצות שלוש חלליות לחקר הירח: לונה1, לונה 2 ולונה 3. תוכנית אפולו האמריקנית הייתה התוכנית היחידה שבמסגרתה נשלחו חלליות מאוישות לירח. הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח התבצעה במשימה אפולו 11 ביולי1969, ועד1972 בוצעו במסגרת התוכנית חמש נחיתות מאוישות נוספות עליו.

הירח מופיע באגדות ובסיפורים שונים במגוון רב של תרבויות, ולוחות שנה שונים מבוססים על מחזור הירח, כגון לוח השנה העברי המבוסס על שילוב של מחזור הירח ומחזור השמשולוחהשנה המוסלמי המבוסס אך ורק על מחזור הירח.


מסלול הירח והשפעתו



הירח הוא גרם השמיים הקרוב ביותר לכדור הארץ, והמרחק הממוצע בין מרכזו למרכז הארץ הוא כ-384,403 קילומטר, שהם פי 30 מקוטרו של כדור הארץ, בקירוב, ומשתנה בין כ- 363אלף קילומטר

)בפריגיאה – הנקודה הקרובה ביותר במסלול הירח לכדור הארץ( לבין כ-405 אלף קילומטר )באפוגיאה

– הנקודה הרחוקה ביותר מהארץ במסלול הירח(. המשיכה הכבידתית על-פני הירח היא כשישית מזו שעל פני כדור הארץ.

הירח משלים הקפה שלמה סביב כדור הארץ כל כ-27.3 יום) חודש סידרי(. כדור הארץ מתקדם במסלולו סביב השמש במהלך החודש הסידרי, ולכן הירח אינו חוזר לאותו מופע לאחר ההקפה. משך הזמן בין מופעי ירח זהים, לדוגמה בין מולד ירח אחד למשנהו, הוא כ-29.5 יום) חודש סינודי(. ההבדל בין החודשים נובע ממערכות הייחוס השונות - החודש הסידרי הוא זמן ההקפהבמערכת בה כוכבי השבת נמצאים במנוחה, והחודש הסינודי הוא זמן ההקפה במערכת בה כדור הארץ נמצא במנוחה. מקובל להניח כי זמן ההקפה מתארך בהדרגה לאורך ההיסטוריה )בשנייה אחת כל כ-500 שנה( בגלל התרחקות הדרגתית של הירח מכדור הארץ.


גאות ושפל והתרחקות הירח


תופעת הגאות והשפל בכדור הארץ נגרמת כתוצאה מכו ח הגאות, שהוא תוצאה של ההפרשים של כוח הכבידה של הירח במקומות שונים על פני כדור הארץ.

הגאות והשפל גורמים להגדלה הדרגתית של המרחק בין הירח לכדור הארץ. הם גורמים לאיבוד אנרגיה שמאטה את מהירות סיבוב כדור הארץ סביב עצמו. מכיוון שהתנע הזוויתי הכולל במערכת כדור הארץ - ירח נשמר, המרחק בין הירח לארץ צריך לגדול. כדי לכמת את קצב ההתרחקות של הירח מכדור הארץ .

בשנת 1969 הציבו האסטרונאוטים של אפולו 11 על פני הירח מערכת מחזירי אורות המיועדים להחזרת אור לייזר. במדידות שנערכו מאז נמצא שהירח מתרחק מכדור הארץ במהירות ממוצעת של 3.8 ס"מ בשנה.


ירח על


תופעת ירח הפריגיאה, או בכינויה "סופר ירח", היא תופעה בה גודלו הזוויתי של הירח המלא גדול מהממוצע בגלל הגעתו של הירח לפריגיאה, בסמיכות לזמן היותו במילוא. במצב זה גודלו הזוויתי של הירח המלא עשוי להיות גדול ב-%14 יותר מגודלו באפוגיאה ובהירותו גבוהה בכ-% 20. בגלל חוסר בייחוס בסביבת הירח לא ניתן להבחין בשינוי גודל הירח בעין הבלתי מצוידת, אלא רק באמצעות תצלומים או מכשירי מדידה. עם זאת, ניתן להרגיש בשינוי בהירותו. המרחק לירח הפריגיאה משתנה משנה לשנה. לאחר ירח הפריגיאה של 2008 מרחקה הלך וגדל עד לשנת 2013, אז המרחק יקטן לקראת ירח הפריגיאה של 2016 .


השפעות ביולוגיות


העובדה כי לכדור הארץ יש ירח בודד וגדול, תורמת ליציבות תנאי האקלים. קיומו של ירח אחד בלבד ,בניגוד למרבית כוכבי הלכת, מונע התנהגות כאוטית שאופיינית לבעיה תלת או רב-גופית בפיזיקה. גודלו של הירח תורם ליציבות יחסית של נטיית ציר הסיבוב של כדור הארץ ביחס למישור המלקה - ובכך מקבע את עונות השנה ומונע שינויים גדולים בנטיית ציר הארץ, שיביאו למזג אוויר קיצוני והרסני. אקלים יציב מקל על הישרדות אורגניזמים חיים.

ישנם סרטנים היכולים לחוש את כבידת הירח ולהשתמש בה כסימן מקדים לגאות.

החזרת אור השמש בידי הירח משנה את תנאי התאורה בלילה והדבר מצריך בעלי חיים פעילי לילה להסתגל למגוון תנאי תאורה. בהשוואה לזמן הופעתו של ירח מלא, במולד הירח האור קלוש ביותר. בנוסף, מספר השעות בהן מאיר הירח אינו קבוע, עקב שעות הזריחה והשקיעה המשתנות לאורך החודש הירחי.


פני הירח




צדדי הירח


בשל השפעת כח הכבידה של כדור הארץ, נע הירח כך שהוא מפנה תמיד את אותו צד, שמכונה "הצד הקרוב", כלפי כדור הארץ. הצד הנסתר/הנגדי ל"צד הקרוב", שמכונה" הצד הרחוק", נסתר מעינינו באופן קבוע. הצד הרחוק של הירח צולם לראשונה על ידי הגשושית הסובייטית לונה 3 ב-1959, והוא מתאפיין במיעוט ה״ימות״ בהשוואה לצד הקרוב.

העובדה שהירח מפנה צד אחד קבוע אל כדור הארץ מוסברת על ידי נעילת גאות - סיבוב הירח סביב צירו העצמי בתקופות קדומות הואט כתוצאה מהשפעות חיכוך הנגרם מכוחות גאות מצד כדור הארץ ומאז מהירות הסיבוב הצירי שלו משתווה למהירות הקפתו את כדור הארץ. שינויים קטנים הנגרמים מהאקסצנטריות של מסלול הירח, הנקראים ליברציות, מאפשרים צפייה בכ-%59 מפני הירח מכדור הארץ לאורך זמן, אף על פי שבכל רגע נתון ניתן לצפות רק בכ-%50 מפניו.

בכל רגע נתון )חוץ מזמן ליקוי ירח( לירח יש צד מואר שאור השמש מגיע אליו וצד חשוך.. בשל תנועת הירח סביב כדור הארץ שטחים אלה משתנים בכל רגע, וחוזרים לנקודת ההתחלה בכל מחזור של סיבוב הירח סביב כדור הארץ )כ-29 ימים וחצי(. כיוון שמכדור הארץ רואים כל הזמן את אותו "צד גלוי" של הירח, וצד זה מואר על ידי השמש באחוזים שונים בכל יום, אנו רואים בכל יום מופע אחר של הירח. אין לבלבל בין "הצד החשוך" של הירח, שהוא הצד שאינו מואר על ידי השמש ברגע נתון, לבין "הצד הרחוק "של הירח, שבו לא ניתן לצפות מכדור הארץ כלל. להמחשה, בראש חודש =A2ברי בעת "מ=ולד ירח", ניתן לראות כי הצד הקרוב של הירח הוא ברובו חשוך למעט הסהר המואר שבו, המצביע מערבה. באותה עת ממש, צדו הרחוק של הירח מואר כמעט בכל תחומו.

 

 


ימות 


המישורים הכהים שבהם ניתן להבחין על פני הירח אף בעין בלתי מזוינת

נקראים ימות )בלטינית: Maria ברבים ו-Mare ביחיד(, וזאת מפני שהתוכנים הקדמונים האמינו שמישורים אלו מכוסי מים. כמעט כל הימות הן למעשה מישורים גדולים של לבה בזלתיתשנוצרה בהתפרצויות געשיות עתיקות יומין. הלבה שהתפרצה זרמה לאזורים נמוכים שנוצרו בעקבות התנגשויו=AA של מטאורים/=ביטים, אגני פגיעה. )יוצא דופן הוא אוקיינוס הסערות,Oceanus Procellarum, שלא מוכל באגן פגיעה מוגדר(. כמעט כל הימות נמצאות בצדו הקרוב של הירח, כאשר הימות הפזורות בצדו הרחוק של הירח מכסות %2 בלבד משטחו, לעומת %31 בצדו הקרוב של הירח. ההסבר הסביר ביותר לשוני זה קשור בריכוז גבוה של גופים מייצר חום בצד הקרוב של הירח, כפי שהודגם במפות גאוכימיות שהושגו מספקטרומטר של קרני גמא של משימת לונר פרוספקטור )Lunar Prospector(.


רמות


אזורים בהירים על פני הירח נקראים Terrae )המילה הלטינית ליבשת(, או רמות, מאחר שהם גבו הים יותר ממרבית הימות. כמה רכסי הרים בולטים בצדו הקרוב של הירח שוכנים בסמוךלאגני

פגיעה ענקיים. בניגוד לכדור הארץ, לא ידועים הרים גדולים בירח שנוצרו כתולדה של אירועים טקטונים.

מצילומים שהחזירה הגשושית קלמנטיין )Clementine(, נראה כי ארבעה אזורים הררים על שפתו של מכתש פירי )Peary( שרוחבו 73 קילומטר, בקוטבו הצפוני של הירח נשארו מוארים במשך יממה ירחית שלמה. פסגות אלו זוכות להארה תמידית בשל הנטייה הקטנה של ציר סיבוב הירח ביחס למישור המילקה. בקוטבו הדרומי של הירח לא נמצאו אזורים דומים שזוכים להארה תמידית, על אף ששפתו של מכתש שקלטון )Shackleton( מוארת במשך כ-%80 מהיממה הירחית. תוצאה נוספת של שיפוע הציר הקטן של הירח היא אזורים בתחתיתם של מכתשים רבים בקוטב, המוצלים באופן קבוע.


מכתשים


על פני השטח של הירח ניתן להבחין בבירור במכתשי פגיעה. מכתשים אלו נוצרו כאשר אסטרואידים ושביטים התנגשו בפני השטח של הירח. בסך הכל קיימים על פני הירח למעלה מחצי מיליון מכתשים בקוטר של יותר מקילומטר. מאחר שמכתשי פגיעה נצברים בקצב כמעט קבוע, מספר המכתשים לכל יחידת שטח יכול לשמש כדי לאמוד את גיל פני השטח. העדר האטמוספירה, מזג האוויר והתהליכים הגאולוגיים מבטיחים שרבים ממכתשים אלו השתמרו טוב יחסית בהשוואה לאלו שבכדור הארץ.

המכתש הגדול ביותר בירח, שהוא גם המכתש הגדול ביותר הידוע במערכת השמש, הוא אגן איטקן של קוטב הדרום )South Pole-Aitken Basin(. אגן זה נמצא בצדו הרחוק של הירח, בין הקוטב הדרומי לקו המשווה, קוטרו כ-2, 240 קילומטר ועומקו כ-13 קילומטר. אגני פגיעה בולטים בצדו הקרוב של הירח הם: ים הגשמים )Imbrium(, ים השלווה )Tranquillitatis(, יםהמשברים )Crisium( וים

הנקטר )Nectaris(. רגולית

על פני השטח בירח יש שכבה של רגולית אשר נוצרה בתהליכי פגיעה. שכבת הרגולית בשטחים של פגיעות עתיקות היא עבה יותר באופן כללי מזו שנמצאת בשטחים עם פגיעות חדשות יותר. עובי שכבת הרגולית המוערך בימות הוא 3–5 מטר, וכ-10–20 מטר ברמות. מתחת לשכבת הרגולית

שעברה שחיקה רבה, נמצאת שכבה של "מגהרגולית". שכבה זו עבה בהרבה והיא כוללת סלעי אדמה סדוקים.


הימצאות מים


הפגזתו הממושכת של הירח בשביטים ומטאורואידים תרמה כנראה כמויות קטנות של מים לפני הירח .

אם אכן כך, אור השמש גרם לפירוקם של רוב מים אלו ליסודות המרכיבים אותם – חמצן ומימן, ששניהם דלפו ברובם לחלל במהלך הזמן, בA9ל הגרביטציה הנמו=כה של הירח. עם זה, בשל הנטייה הקלה של ציר הסיבוב הירחי ביחס למישור המילקה – רק כ-1.5 מעלות – כמה מכתשים עמוקים סמוך לקטבים לא

נחשפים מעולם לאור השמש, ולפיכך הם מצויים בחשכה תמידית )כגון מכתש שקלטון(. מולקולות מים אשר נמצאות במכתשים אלו יכולות להיות יציבות למשך פרקי זמן ארוכים.

גשושית קלמנטיין ביצעה מיפוי של מכתשים חשוכים כאלו בקוטב הדרומי, וסימולציות מחשב מצביעות על כך שייתכן שיש בירח עד 14,000 קילומטר רבוע החשוכים באופן תמידי. תוצאות מניסוי רדאר במשימה של גשושית זו מלמדות על כיסים קטנים של מים במצב קרח קרוב לפני הקרקע, ומידע מספקטרומטר נייטרונים ש9C משימת לונר פרוספ=קטור מצביע על ריכוזים גבוהים של מימן הנמצאים בשכבה העליונה של הרגולית קרוב לקטבים. הערכות על הכמות הכוללת של מים במצב קרח בירח מדברות על כמות קרובה לקילומטר מעוקב אחד.

מים במצב קרח ניתן יהיה לכרות ואז להפריד למרכיבים, למימן ולחמצן, באמצעות תחנות גרעיניות או תחנות חשמליות שיצוידו בלוחות קולטי שמש. נוכחות של כמות בת שימוש של מים על הירח היא גורם חשוב בניסיון להקים יישוב על פני הירח שיהיה יעיל מבחינת עלויות, וזאת מאחר שהעברת מים מכדור הארץ יקרה. עם זאת, תצפיות עדכניות שנעשו על ידי הרדאר הפלנטרי ארסיבו) Arecibo( מצביעות על כך שמידע הרדאר מהקטבים שהתקבל מקלמנטיין ייתכן שהושפע מסלעים שיצאו ממכתשים צעירים ,ולא מנוכחות מים.

בנובמבר 2009, בעקבות הממצאים שסיפק לווין המחקר LCROSS, יצאה נאס"א בהודעה רשמית לפיה נמצאו מאגרי מים גדולים באזור הקוטב הדרומי של הירח.


מאפיינים פיזיים




מבנה פנימי


הירח מורכב ממספר שכבות נפרדות: קרום, מעטפת וליבה. הסברה היא שמבנה זה נוצר בעקבות תהליך של שקיעת מינרלים באוקיינוס המאגמה, זמן קצר לאחר יצירתו. האנרגיה שנדרשה להתכה של החלק החיצוני של הירח מיוחסת לרוב לאירוע של פגיעת ענק) השערת ההתנגשות הענקית( שלפי המשוער היה אחראי ליצירת מערכת הארץ-ירח. התגבשות של אוקיינוס מאגמה זה גרם למעטפת מאפי ולקרום עשיר בפלגיוקלז.

מיפוי גאוכימי רומז כי הקרום בעל הרכב אנורתוציטי בעיקרו, ועובדה זו תואמת את היפותזת אוקיינוס המאגמה. מבחינת יסודות, הקרום מורכב בעיקר מחמצן, סיליקון, מגנזיום, ברזל, סידןואלומיניום. על סמך שיטות גאופיזיות, נאמד עוביו של הקרום בכ-50 קילומטר.

היתוך חלקי במעטפת של הירח גרם להתפרצויות של בזלת הימות על פני הירח. ניתוח בזלת זו מצביע על כך שהמעטפת מורכבת בעיקר מהמינרלים אוליבין, אורתופירוקסן וקלינופירוקסןושהמעטפת עשירה יותר בברזל מאשר זו של כדור הארץ. חלק מהבזלת בירח מכילה שפע גדול של טיטניום )שמופיע במינרל אילמניט(, דבר המצביע על הטרוגניות רבה בהרכב המעטפת. נמצא כי רעידות אדמה בירח מתרחשות עמוק במעטפת, כ-1,000 קילומטר מתחת לפני השטח. זה מתרחש במחזוריות חודשית וקשור ללחצי גאות ושפל הנגרמים מהמסלול האקסצנטרי של הירח.

צפיפותו הממוצעת של הירח היא 3,346.4 ק"ג/מטר מעוקב, עובדה ההופכת אותו לירח השני בצפיפותו במערכת השמש לאחר איו. אף על פי כן, קיימות ראיות שונות לכך שליבת הירח היא קטנה והרדיוס שלה או כ-350 קילומטר או פחות מכך. זה מהווה רק כ-%20 מגודלו של הירח, וזאת בניגוד לרוב הגופיים הארציים האחרים שבהם הליבה מגיעה לכ-%50 מגודל הגוף. הרכבה של ליבת הלבנה אינו ידוע היטב, אולם מקובל לשער שהליבה מורכבת מברזל מתכתי יחד עם כמויות קטנות של גופרית וניקל.

ניתוח תנועת הסיבוב משתנת הזמן של הלבנה מרמז על כך שהליבה לפחות בחלקה מותכת.

 

 


טופוגרפיה


הטופוגרפיה של הירח נמדדה באמצעות אלטימטריית לייזר וניתוח תמונות תלת ממדיות, כשהמידע העדכני ביותר מקורו ממשימת קלמנטיין. האתר הבולט ביותר מבחינה טופוגרפית בירח הואאגן איטקן הגדול של קוטב הדרום, שבו נמצאים המקומות הנמוכים ביותר על פני הלבנה. המקומות הרמים ביותר בפני הירח שוכנים צפון מזרחה מהאגן. גם באגני פגיעה גדולים אחרים, כדוגמת ים הגשמים, ים השלווה, ים המשברים, ים סמית והים המזרחי, יש אזורים נמוכים ושפת המכתשים גבוהה. הגבהים בצד הרחוק של הירח גבוהים בממוצע בכ-1.9 קילומטר מאלו שבצד הקרוב.


אטמוספירת הירח


מאפיניים אטמוספיריים

לחץ אטמוספיריkPa  13-10×3הליום         %25 ניאון            %25 מימן          %23 ארגון             %20

מתאן

 

trace אמוניהפחמן דו-חמצני

אף על פי שמקובל לחשוב שהירח נטול אטמוספירה אין הדבר מדויק, לירח אטמוספירה דלילה ביותר שמורכבת בעיקר ממימן, הליום, ניאון וארגון, וכן כמויות קטנות יותר של חומרים אחרים כמו פחמן דו-חמצני , ראדון, מתאן, אמוניה, עקבות של חמצן וכמות אפסית של אדי מים. המקור לגזי האטמוספירה אינו ברור לגמרי, אך משוער כי הם נובעים ממספר מקורות: רוח השמש, ק=A8ינת השמש, מרבצי סלעים רדיואקטיביים, מיקרו מטאוריטים וגזי הפליטה של חלליות אפולו.

אטמוספירת הירח נמצאת על קו הגבול המאפשר את בלימת הידלדלותה בהשפעת רוח השמש וכוחות הגאות שמפעיל עליה כדור הארץ. קשה לקבוע בוודאות מה מצבה העכשווי של האטמוספרה: האם היא הולכת ומדלדלת או לחלופין, האם שכבת האטמוספירה מכילה את המסה הקריטית הדרושה כדי להחזיק באטמוספירה לאלפי שנים. ראיות גאולוגיות כגון העדר מיקרו מכתשים, בשל התפרקותם של מטאוריטים קטנים בחדירתם לאטמוספירה, מצביעות על כך שהירח היה בעבר הרחוק בעל אטמוספירה משמעותית.

הבדל הטמפרטורות העצום בין היום) 100 מעלות צלזיוס( ללילה) 170- מעלות צלזיוס( בירח, יוצר סחף של אטמוספירה לכיוון הצד הקר. זאת מכיוון שהגזים בו קופאים ושוקעים על הקרקע ובכך יוצרים מפל לחצים קל אשר מושך אליו את הגזים של האזור החם.


היווצרות הירח




ההתנגשות הענקית[


 

השערת המכה הגדולה, שהעלתה האסטרופיזיקאית האמריקנית רובין מ. קאנופ )Robin M. Canup(, היא המקובלת ביותר בתחילת המאה ה-21. על פיה, כאשר מערכת השמש הייתה

בתקופת היווצרותה ועצם שנקרא תיאה בגודלו של מאדים התנגש עם כדור הארץ 94מתהווה. השברים מן הפגיעה נזרקו לחלל התמזגו ויצרו את הירח. אם אכן כך התרחש הדבר, מכיוון שפני כדור הארץ מכילים בעיקר מתכות קלות יותר כמו מגנזיום ואלומיניום הירח עשוי להכיל פחות ברזל מאשר כדור הארץ. לפי אותו מודל, חלק מהשברים לא התמזגו בירח המתהווה, אלא שבו והתנגשו עם כדור הארץ.


השערות אחרות


השערות נפוצות אחרות, שהיו מקובלות עד לשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20:

•          השערת הבת )הביקוע( – לפי השערה זו הירח הוא חלק שניתק בעבר מכדור הארץ. העובדה כי סיבוב כדור הארץ מתארך מדי יממה בשיעור של אחד מ-120 אלף חלקי שנייה מחזק השערה זו .

זאת משום, שלפי חוקי המכניקה, חייב מומנט הסיבוב של מערכת הארץ-ירח יחד להישאר קבוע ולכן, אם כדור הארץ מאט את סיבובו, חייב הירח להגדיל את מהירות סיבובו ואגב כך להתרחק מכדור ה ארץ. לפי השערה זו, ההתרחקות מעידה שהירח היה קרוב מאוד לכדור הארץ בעבר. יש הרואים באוקיינוס השקט את ה"צלקת" שנותרה בכדור הארץ כתוצאה מקריעת הירח. אך ניתוח הרכב סלעי הירח שהובאו במשימות אפולו מצביעים על שונות גדולה ביחסי איזוטופים של טיטניום בין קרום כדור הארץ לבין הירח, ומקובל לראות בשונות זו פסילה גורפת של ההשערות שמקור הירח בקרום כדור הארץ.

•          השערת האחות )ההשערה הבינארית( – טוענת שהירח נוצר באותה צורה ובאותו זמן בהם נוצר כדור הארץ. הירח, בשל קרבתו לכדור הארץ, נכנס למסלול סביבו. השערה זו אינה מסבירה את הפרש הגיל הגאולוגי בין הסלעים העתיקים בקרום הירח  לבין הסלעים העתיקים בקרום כדור הארץ .

  

•          השערת הזוג הנשוי )השבייה( – הירח נוצר מחוץ לתחום מסלול כדור הארץ, ובתוך כדי תנועתו סביב השמש הוא נלכד בכוח המשיכה של כדור הארץ ונכנס אתו למסלול משותף.


עיתוי זריחת הירח ומיקום זריחתו כלפי הצופה



מבחינת הצופה, עיתוי זריחת הירח משתנה מדי יום בהתאם למיקומו של הירח ביחס לכדור הארץ .

בנוסף לכך, הצופה הדקדקן יבחין כי הירח עולה במסלול שונה מדי יום בכיפת השמיים המקומית.

עיתוי זריחת הירח ביחס לצופה בנקודה מסוימת, ניתן לניבוי כללי על פי מופעו של הירח. זאת מפני ש"מופע הירח", מעיד גם על מיקומו ביחס לכדור הארץ והשמש. מתחילת החודש הירחי עד אמצע החודש הירחי, קל להתייחס לזמן שקיעת השמש. מדי יום בזמן שקיעת השמש יראה הירח לצופה רחוק יותר מהשמש עד שבאמצע החודש הירח זורח כשהשמש שוקעת. מאמצע החודש עד סוף החודש הירחי קל להתייחס לזמן זריחת השמש. מאמצע החודש יראה הירח לצופה מד=99 יום קרוב יותר לשמש. משך הזמן משקיעת השמש עד זמן שקיעת הירח או מזריחת הירח עד זריחת השמש מכונה "שירות הירח.

לדוגמה - ירח מלא, זורח עם שקיעת השמש ושוקע עם זריחתה )בכל עונות השנה(. ירח ברבע הראשון )חצי ירח(, יזרח בחצות היום, וישקע בחצות הליל )בכל עונות השנה.(

מסלול הירח בכיפת השמיים המקומית ומיקום זריחתו ושקיעתו, משתנים גם הם, בהתאם לעונות השונות ובהתאם למופע הירח. הואיל וחילופי העונות, גורמים לשינוי מיקומו של הצופה ביחס לירח, גם אלו מובאים בחשבון. דוגמאות - ירח מלא בעונת הקיץ, זורח בדרום-מזרח ושוקע בדרום-מערב. ירח מלא בעונת החורף, זורח בצפון-מזרח ושוקע בצפון-מערב.

 

 



חקר הירח  


ב-1959 שיגרה ברית המועצות כמה גשושיות בלתי מאוישות לחקר הירח.


•          לונה 1 הסובייטית הייתה הלוויין המלאכותי הראשון שהצליח להימלט מכח הכבידה של הארץ ולנוע קרוב לירח. שוגרה ב-2 בינואר 1959, עברה במרחק 5,995 ק"מ מהירח, לאחר34 שעות טיסה ,והמשיכה למסלול סביב השמש. נקראה לונה 1 אף על פי שלא הייתה הראשונה ששוגרה - לפניה היו מספר גשושיות ששיגורן נכשל.

•          לונה 2, חללית המחקר הראשונה להגיע לירח, שוגרה ב-13 בספטמבר 1959 והתרסקה על פניו ב-

14 בספטמבר 1959.

•          לונה 3 שוגרה ב- 4 באוקטובר 1959, הייתה הראשונה שהקיפה את הירח ושיגרה תמונה של הצד הנסתר שלו ב-7 באוקטובר.

 

נחיתת האדם הראשון על הירח בוצעה ב-21 ביולי 1969 בשיא המרוץ לחלל שהושפע מהמלחמה הקרה בין ברית המועצות לאר=A6ות הברית. האדם הראשון שדרך על אדמת הירח היההאסטרונאוט ניל ארמסטרונג, מפקד האפולו 11. כאשר צעד על אדמת הירח אמר:" That's one small step for a

man, one giant leap for mankind." "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות", משפט שהפך להיות מפורסם ביותר. הנחיתה התבצעה במסגרת תוכנית אפולו, שבמהלכה בוצעו שש נחיתות בירח בשנים

1969 –1972. הפעם האחרונה בה הילך אדם על הירח הייתה בדצמבר 1972 במשימת אפולו 17, כאשר האסטרונאוט יוג'ין סרנן הלך על הירח.

זמן הטיסה אל הירח במסגרת תוכנית אפולו היה כ-65 שעות.

ב-25 בינואר 1994 שוגר מכדור הארץ לווין אמריקני בשם קלמנטין, שסבב את הירח במשך 74 ימים. תצלומי הלוויין גילו משטחי קרח בקטבים של הירח, דבר העשוי לסייע לכל תוכנית התיישבות עתידית. עוד התגלה בצד הנסתר של הירח מכתש בעומק 13 קילומטר, ובקוטר של 2,500 קילומטר ,שחוקרים משערים שנוצר לפני שנים רבות בהתנגשות בין הירח לגוף ענק.

החל מ-15 באוקטובר 2004 החללית סמארט-של סוכנות החלל האירופית מקיפה את הירח, ומבצעת תצפיות לצורכי מיפוי, חיפוש קרחואנליזה כימית של פני הירח.

בעקבות אסון מעבורת החלל קולומביה הכריז נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש על תוכנית לחזרה אל הירח עד 2020, זאת במטרה ללמוד כיצד לקיים תחנה על כוכב אחר ,לקראת משימה מאוישת אל מאדים. מנהל נאס"א מייקל גריפין הכריז שבכוונתו למלא את הוראת הנשיא מוקדם יותר, ולהנחית חללית מאוישת על הירח עד 2018.


הירח בתרבות האנושית



הירח מופיע בסיפורים ובאגדות שונים במגוון רב של תרבויות.. בתרבויות פגניות הירח היווה כח אלילי ,ונערכו לכבודו טקסים רבים ומגוונים. הוא גם היה האל הפטרון של ערים מסוימות. במיתולוגיה השומרית למשל העיר אור נחשבה כקדושה לננה, אל הירח. לוחות שנה רבים מתבססים על שילוב של מחזור הירח ותנועת הארץ סביב השמש, בהם לוח השנה העברי, הלוחהסיני, הלוח ההינדי והלוח הבודהיסטי.

לעומתם לוח השנה המוסלמי מתבסס על מחזור הירח בלבד.

הירח העניק ליום השני בשבוע הנוצרי את שמו בשפות רבות) Monday באנגלית ו-Montag בגרמנית, מהמילה Moon או Mon בשפות הגרמאניות; Lundi בצרפתית, Lunes בספרדית ו-Lunedi באיטלקית, מהמילה Luna בשפות הרומאניות(.

בתרבות היהודית הירח תופס תפקיד חשוב. חלק מהחגים) סוכות, פסח ופורים, ט"ו בשבט וט"ו באב( מכוונים לאמצע החודש הירחי, שבו הירח נראה במילואו. ישנה ברכה מיוחדת) ברכתהלבנה( שנהוג במסורת היהודית לומר כנגד הירח בתחילת כל חודש ירחי.. על פי התנ"ך, הירח נברא ביום הרביעי לבריאת העולם. על פי אגדת חז"ל, בתחילה נבראה הלבנה בגודל זהה לגודלה )או אורה( של השמש ,ואחר כך, הוקטנה לגודלה העכשווי. עם נחיתת האדם הראשון על הירח, בשנת 1969, נכתבו על ידי הרב מנחם כשר כללים כיצד על יהודים לקיים את מצוות הדת על הירח.


ברכת הלבנה



ביהדות, בְִּרְכַּת ַּהַּלְבָָנָה )או בנוסח אשכנז "קִּדּוּשׁ לְבָָנָה"( היא ברכה מיוחדת הנאמרת בחציו הראשון של החודש העברי, אל מול פני הלבנה ההולכת וגדלה בתקופה זו של החודש. נוהגים להוסיף אחרי הברכה פרקי תהילים וטקסטים אחרים.

 זמן אמירת ברכת הלבנה

 יש דעות שונות ממתי מברכים ברכה זו. לפי הרמב"ם, וכן המאירי והסמ"ג וכן המקובלים, ניתן ורצוי לברך על הלבנה מיד בתחילת החודש ברגע שרואים אותה בחידושה. יש סוברים בדעת הרמב"ם כי רק המברך על החודש "בזמנו" )כלומר מיד בתחילת החודש( רשאי לברך מעומד. האשכנזים הלא-חסידים ,וקהילות מרוקו וגאורגיה, נוהגים על פי הפסיקה המתירה לברך החל משלושה ימים מהמולד של החודש .

על פי הקבלהראוי לברך רק לאחר שעברו שבעה ימים שלמים מהמולד, וכן נוהגים, על פי רוב ,החסידים וחלק מהספרדים.

נהגו לכתחילה לברך את הלבנה דווקא במוצאי שבת, כיוון שבשעה זו "האדם מבושם ובגדיו נאים," אך זאת רק בימות הקיץ כשאין גשם או אם מוצאי שבת חל לפני י' בחודש.

בחודש תשרי נהוג לומר את ברכת הלבנה במוצאי יום כיפור, כאשר האדם שרוי בשמחה לאחר מחילת חטאיו, אולם יש הנוהגים לאומרו לפני יום כיפור להרבות בזכ=D7יות. בחודש אבנוהגים לומר אותה במוצאי תשעה באב, משום שהאבלות לפני הצום אינה מתאימה לאמירת הברכה. יש הנוהגים גם בחודש טבת לאמרה במוצאי צום עשרה בטבת.


משמעות הברכה



לפי נוסח הברכה בתלמוד, ובמיוחד לאור מיקומה במסכת ברכות בתלמוד הירושלמי בין ברכות על תופעות טבע שונות) רעם, ברק וכו'(, ברכת הלבנה היא מברכות הראייה – ברכה שיש לברך על תופעות טבע. לברכות אלו יש תפקיד חינוכי ראשון במעלה: ציון ה' כמקור 9Bל הכוחות בעולם ושלילת ייחוס של כוח עצמאי לתופעות טבע שהיא מגמה שרווחה בעולם האלילי.

עם השנים קיבלה ברכת הלבנה משמעות נוספת: הלבנה והתחדשותה מסמלים את העם היהודי; כשם שהלבנה מתחדשת ודועכת מדי חודש וחודש, כך גם עובר העם היהודי במהלךההיסטוריה תקופות שפל וגאות. מחזוריות זאת עתידה להמשך עד לגאולה העתידה שבה יזכה עם ישראל למעמדו הראוי, בדומה ללבנה שאף היא )על פי המדרש( נבראה ב=ריאת העולםכשווה לשמש בעוצמת אורה, אך הידרדרה מרום מעמדה והפכה למשנית בחשיבותה לשמש, ועתידה לחזור למעמדה הראשון.


תפילות הנוספות לברכה



בתלמוד )הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי( מופיעה ברכת לבנה לבדה ללא תוספות כלשהן – כברכה על הראייה, כמו ברכה על הרעם או על הברק; אך כבר מזמן מוקדם מאוד נוספו תוספות שונות לברכה עצמה. כך למשל, במסכת סופרים, פרק יט, הלכה י' נכתב:

"וְֵאֵין ְמְבָּרְִכִין ַעַל ַהַיָּרֵַחַ ֶאֶלָּא בְ מוֹצֵָּאֵי ַשַבָּת כְֶשֶהוּא מְֻבֻשָּם וּבְכִֵלִים ָּנִָּאִים ,וְתוֶֹלֶה ֵעֵינָּיו כְנְֶגְדָּהּ וּמְיֵַשֵר רְַגְלָּיו וְּמְבֵָּרֵךְ: "אֲֶשֶר בְמֲַאֲמָּרוֹ ָּבָּרָּא ְשְחִָּקִים... ָּבָּרוּךְ ַאַתָּה ה' מְקֵַדֵש ָּרָּאֵשֵי ֳחֳדִָּשִים". וְאוֵֹמֵר ג' ְפְעִָּמִים: "ִסִימָּן טוֹב ,

ִסִימָּן טוֹב תִהְֶיֶה ְלְכָּל יְִשְרֵָּאֵל. ָּבָּרוּךְ יוֹצְֵרֵךְ, ָּבָּרוּךְ עוֵֹשֵךְ, ָּבָּרוּךְ קוֵֹנֵךְ, ָּבָּרוּךְ בוֹרְֵאֵךְ." וְרוֵֹקֵד ג' רְִקִידוֹת כְנְֶגְדָּהּ וְאוֵֹמֵר ג' ְפְעִָּמִים: "כְֵשֵם שֶאֲִנִי רוֵֹקֵד כְנֶגְֵדֵךְ וְאֵיִנִי נוֹ גֵַעַ ָּבָּךְ, ָּכָּךְ ִאִם יִרְְקְד=ּ אַחִֵרִים כְנֶגְִדִי לְהִַזִיקִֵנִי - לֹאֹ יְִגְעוּ ִבִי. תִֹפֹל עֲ לֵיֶהֶם ֵאֵימָּתָּה ָּוָּפַַחַד" וּלְמַפְרֵַעַ: "ָּאֵָּמֵן ָּאֵָּמֵן, ֶסֶלָּה, הְַלְלוּיָּהּ." וְאוֵֹמֵר לַחֲֵבֵרוֹ ג' ְפְעִָּמִים: "ָּשָּלוֹם", וְיֵֵלֵךְ לְֵבֵיתוֹ בְֵלֵב טוֹב".

על פי הכתוב במסכת סופרים, ברכת הלבנה איננה ברכה העומדת לבדה, אלא טקס שהברכה עומדת במרכזו. כך עם השנים נוספו לנוסח ברכת הלבנה אמירת מזמורי תהילים, ואצל יהודי אשכנז, גם תפילת עלינו לשבח וקדיש יתום )כאשר יש מניין(. נהוג להסביר את אמירת תפילת עלינו לשבח כדי שלא ייראה הדבר כאילו מתפללים לירח, ועל כן מוסיפים תפילה זו שבה מודגש עניין העבודה לה' לבדו. עם זאת, בשאר העדות אומרים רק קדיש, ללא עלינו לשבח. מנהג חסידי סלונים לאמרה כחלק מתפילת ערבית לפני עלינו לשבח, וכן שהקדיש בסופה לא יהיה קדיש יתום. כיום נהוג לרקוד בסיום ברכת הלבנה, בשירת 'טובים מאורות' שמלותיה לקוחות מהפיוט אל אדון. מנהג בקרב קהילות גאורגיה, בסיום הקדיש לומר קטע הפותח במילים:" כדנא תאמרון להום...", ולאחר מכן לחזור לבית הכנסת לעמוד לפני ההיכל ולזמר " אל אדון על כל המעשים."...

הפניות אל הלבנה )"ברוך יוצרך...", "כשם שאני רוקד כנגדך..."( שבנוסח ברכת הלבנה כמו שהוא מופיע במסכת סופרים, אינן מופיעות כלל בסידור של רס"ג, לא בנוסח הרמב"ם בספר משנהתורה )הלכות ברכות פרק י, הלכה יט( ואף לא בסידורי יהדות תימן העתיקים. הרב יוסף קאפח, בפירושו למשנה תורה, מסביר זאת בכך שרס"ג והרמב"ם הסתייגו מהפנייה הישירה אל הלבנה, משום שנראית קצת כמו עבודה זרה.

בעקבות משימות אפולו התעורר קושי דתי-הגותי באמירת המשפט "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו אויבי לנגוע בי לרעה", הנהוג להיאמר מדי חודש בברכת הלבנה, תוך דילוג וקפיצה סמלית של המתפללים לעבר הירח כדי להביע את חוסר היכולת לגעת בה. יש שפטרו את הקושי ופירשו שכוונת המשפט היא שאין ביכולת האדם להגיע אל הירח באמצעות ה"ריקוד" והקפיצה כנגדו, אך לא שאין באפשרות האדם כלל להגיע אל הירח. רבנים אחדים הוסיפו וציינו שמדובר בלשון ציורית-פיוטית שבאה לעורר ולרגש את המתפלל על ידי הבעת הרעיון של מורכבותו וגודלו של היקום, שאין בכוח האדם עצמו להגיע אליו ללא המערכות המורכבות שבתחנות החלל. אולם הרב שלמה גורן לא הסתפק בזה, ושינה את נוסח הברכה בסידורי צה"לל"ואיני נוגע בך", כפי שנאמר בנוסח המקורי במסכת סופרים.

את ברכת הלבנה יש לומר בעמידה, ונהוג לומר אותה דווקא בקהל גדול ולא ביחידות.

בהרבה בתי כנסת נהוג לרשום את סדר "קידוש לבנה" על שלט התלוי מחוץ לבית הכנסת באותיות גדולות. על כן, הביטוי אותיות קידוש לבנה מציין אותיות גדולות במיוחד. אותיות אלה ניתן לקרוא בקלות גם בחוץ כאשר התאורה מועטה. זאת בניגוד לאותיות טל ומטר, שהן אותיות קטנות במיוחד.

הלוח העברי (ר90ה עלון נפרד)

 


"מחכים לאפקט אפולו"  ישראל על הירח



מאחורי פרויקט שיגור החללית הישראלית הראשונה של spaceIL עומדים גם שותפים לדרך, בהם חברת בזק: "היוזמה בבסיס המיזם היא אתגר טכנולוגי ומדעי ,אבל מאחוריה לא פחות מהשראה חינוכית"  אפרת אלוני ,

 

החללית הישראלית הראשונה בדרך לשיגור – וההתרגשות רבה לא רק בקרב היזמים והציבור, אלא גם בקרב השותפים לדרך. אחת מהם היא בזק, שהשקיעה לאורך השנים לא מעט במיזם כחלק מתקציבי

 .התרומה לקהילה

 

עמותה ללא כוונת רווח, עם הפנים להנחתת החללית הישראלית SpaceIL,  כבר משנת 2011 פועלתהראשונה על הירח. העמותה הוקמה על ידי שלושה מהנדסים צעירים: יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן מרוץ בינלאומי מודרני להנחתת Google Lunar XPRIZE:  ויינטראוב, שנענו לאתגר התחרות העולמית

 .חללית בלתי מאוישת על הירח– וגם =D7ם תום התחרות המשיכו עם הפנים קדימה

  

בסיס פעילותה של העמותה אינו רק מדעי, אלא גם חינוכי: במשך השנים היא פעלה בזירה החינוכית כדי לעודד בני נוער ללימודי מדעים, יזמות ושאפתנות שתניע את העולם קדימה. אל הצד הזה בדיוק spaceIL  התחברו בבזק: כיוון שהחברה תורמת באופן עקבי לתחום החינוך, היא רואה את העשייה שלכמשהו מעורר השראה לדור הצעיר - ליזום, ללמוד ולדחוף קדימה. זו המהות של בזק כחברה המנסה לתת לדור הצעיר כלים לעשות את זה: היזמים בעמותה הם בעלי ראייה קהילתית וחינוכית. אמנם היוזמה בבסיסה היא אתגר טכנולוגי ומדעי לכל דבר, אבל כוונת המייסדים הייתה לא פחות ההשראה

 .החינוכית כתוצאה מפעילותם והצלחתם

 

 לצד התרומה הכספית הגדולה שהשיאה בזק להצלחת הפרויקט, גויסו עשרות מעובדי החברה 

 להעברת פעילות חינוכית בבתי ספר והרצאות במהלכן הובא סיפורה של העמותהspaceIL כשגריריבמטרה לעורר השראה. "אנחנו מקווים לאפקט אפולו", אומרים בבזק, "כשמיד אחרי הנחיתה המפורסמת על הירח הייתה נסיקה בהרשמה למקצועות מדעיים". חיבור נעשה גם לעמותת

 .עמה פועלת בזק רבות לצמצום פע=ים דיגיטליים בחברה הישראלית ,"תפוח

 

spaceIL.  נציב את דגל ישראל על הירח", אמר במסיבת העיתונאים השבוע ד"ר עידו ענתבי, מנכ"ל"זו חללית קטנה וחכמה. הקוטר שלה 2 מטר וגובהה כמטר וחצי. המשקל שלה הוא 600ק"ג, והיא "תנחת על הירח כשהמשקל שלה הוא 180 ק"ג. המשגר ישחרר את החללית בגובה 60 אלף קילומטר ,

 ."והיא תיכנס למסלול אליפטי סביב כדור הארץ - עד שתגיע ליעד

 

 .כעת נותר לחכות ל-13 בפברואר 2019– תאריך היעד לנחיתת החללית החכמה על הירח

 

 



הגירה

הגירה היא תנועת אוכלוסייה העוברת ממקום למקום, בתוך מדינות או בין מדינות, לתקופות קצובות או לצמיתות. השימוש הנפוץ במושג הגירה נוגע לרוב לתנועה אנושית החוצה גבולות מדיניים לפרק זמן העולה על שנה. המושג הגירה מתייחס לכל מעבר של בני אדם אם מרצון, בחירה, אידאולוגיה או חיפוש אחר הזדמנויות חדשות או אם מחוסר רצון ובחירה כמו בזמן מלחמה, רעב, אסון טבע או סחר בבני אדם. ידועים מקרים רבים של הגירה המונית במהלך ההיסטוריה. הגירה זו שונה מהגירה של בודדים או של קבוצות קטנות, וכן מהגירה עונתית )אנ'( המתרחשת באופן קבוע בקהילות חקלאיות. בתולדות האנושות נודעה להגירה השפעה עצומה מבחינה דמוגרפית ואתנית, כלכלית, חברתית ותרבותית. ב-400 השנים האחרונות השתנו הרכבי האוכלוסייה ביבשות אמריקה, אוסטרליה, צפון אסיה ובכמה חלקים באפריקה, הם אוכלסו בעיקר בידי אירופאים שסייעו להתרחבות משקי הארצות, להגדלת השוק הפנימי ולגידול מהיר של הייצור. אך בצד תמורות אלו, הגירה מסיבית עלולה לגרום לחוסר במשאבים ולחבלי קליטה קשים, לאינפלציה ולאבטלה. סוגי הגירה הגירה פנימית כאשר יחיד או קבוצת אנשים מעתיקים את מקום מגוריהם מאזור לאזור באותה ארץ, זו "הגירה פנימית". דוגמאות לכך הן:  הגירה מהכפר אל העיר.  הגירה בין אזורית, בין אזורים שונים באותה מדינה, לרוב מהדרום לצפון או מאזורים חקלאיים לאזורים מתועשים.  הגירה בתוך מרחב עירוני משכונות שמעמדן הכלכלי-חברתי בירידה לשכונות חדשות או מתחדשות ובמקביל הגירה ממרכז העיר לפרבריה. הגירה בין מדינות מעבר של אזרחים בין מדינות לצורך התיישבות בהן, לתקופה זמנית או לצמיתות. זהו השימוש הנפוץ במילה "הגירה" בשפה יומיומית. הגירה בין יבשתית מבדילים בין הגירה "פנים יבשתית" לבין הגירה "בין יבשתית". מהגרי עבודה מבחינים בין הגירה לצמיתות לבין הגירה ארעית או חוזרת כאשר המהגר שוהה בארץ היעד לתקופה מוגבלת בלבד ובתום תקופת העסקתו חוזר לארץ מולדתו. מבקשי מקלט מהגרים המגיעים למדינה קולטת בשל אסון טבע, מלחמה וכדומה. אלו מכונים גם בשם פליטים. 3 הגורמים להגירה בניתוח המניעים המשפיעים על ההגירה ניכר ההבדל בין גורמי "דחיפה" - נסיבות המביאות את האדם לעזוב את ארצו, לבין גורמי "משיכה" - המביאים לבחירה בארץ היעד דווקא, כגון תנאים נוחים יותר בארץ היעד או אף סיבות אידאולוגיות. ההגירה )שאינה הגירה כפויה( נובעת מן הרצון לשפר את איכות החיים או למנוע פגיעה בה. הגורמים לכך הם על פי רוב כלכליים או שהם קשורים בתחומים אחרים, כגון מצב ביטחוני. זאת, על רקע של רעב המוני ובצורת, חוסר במשאבים בעקבות ניצול יתר וכו'. בין המניעים שאינם כלכליים בעיקרם ניתן לראות לחץ ודיכוי דתי, לאומי, פוליטי וחברתי. ההגירה של בני עמים רבים מאירופה הכבושה בידי הנאצים היא דוגמה לכך. מגבלות ההגירה בין מדינות לא תמיד ניתן לבצע הגירה באופן חופשי בין מדינות. ישנן הגבלות וחוקים שונים אשר נועדו לווסת ו\או למנוע ממהגרים להיכנס לארצות מסוימות. ישנן ארצות המגבילות את מכסת המהגרים לתוכן, אם על ידי הגבלות חוקיות כמו החזקת אישורי תעסוקה ומחייה בתחומן )כמו גרין קארד בארצות הברית( ואם על ידיי מניעה ממהגרי עבודה להגיע לשטחן או להישאר בו מעבר מתקופה מסוימת. מדינות מעניקות אשרות הגירה שונות, לעיתים לאחר בדיקת מסמכים שונים של המעוניין להגר, הנוגעים להשכלה, הכנסה, פשיעה וכו'. על-מנת ללמוד בדנמרק יש להמציא אישורים מהבנק המעידים ומוכיחים כי יש באפשרותו של הסטודנט לקיים עצמו ולממן את הוצאות הלימודים והמחיה השנתיים ללא הסתמכות על אפשרות לעבוד בדנמרק, מסמכים אלו יש להנפיק באופן שנתי. יש מדינות המחליטות לחלק ויזות לצורכי הגירה לתחומן, על ידיי הגשת בקשות וביצוע הגרלה בין כל המבקשים להגר לתחומן )כמו הגרלת הגרין קארד בארצות הברית(. ישנן מדינות המעודדות הגירה לתחומן )וזאת בתנאי שיפקידו בבנק במדינת היעד סכומי כסף גבוהים מסוימים, מה שיעיד על איתנותם הכלכלית, כפי שנהוג למשל בקנדה לגבי חלק מהמהגרים בקטגוריה של משקיעים( אם כתוצאה ממחסור בכוח עבודה במקצועות מסוימים )כמו מהנדסים ואנשי היי טק( , בשטחן, מכירת אזרחות ודרכונים לצורך העשרת המטבע המקומי ואם בגלל מדיניות לעידוד הגירה לתחומן )כמו עידוד יהודים לעלות ארצה(. השפעת ההגירה על החברה[ בתחום החברתי והתרבותי, יוצרת ההגירה מפגשי תרבויות ומקרבת אורחות חיים שונים. לעיתים תהליך זה מפרה את החברה והתרבות ובמקביל יוצר מתיחויות מרובות ומביא אף לתוצאה של אפליה. המהגר לעיתים קרובות נאלץ להינתק, ולו במקצת, מערכי תרבות, לשון ואורחות חייו במדינת המקור. אם קבוצת המהגרים שווה מבחינה סוציו-אקונומית לאזרחי המדינה, לרוב קלים ההבדלים לגישור. אולם אם קיימים הבדלים משמעותיים מבחינה מעמדית הם עלולים להיהפך לאובייקטים של ניצול. אם מצבה הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה המהגרת טוב יותר מאשר בקרב האוכלוסייה המקומית, האוכלוסייה המהגרת עלולה לטפח יחס התנשאות כלפי האוכלוסייה הוותיקה במדינה. בתחום איכות החיים, יש מחקרים המראים כי רמת האושר )Being-Well Subjective - happiness ) של מהגרים נמוכה מזו של ילידי המקום גם כאשר רמתם הסוציו אקונומית זהה ושאר המשתנים זהים. 4 היסטוריה של ההגירה היהודית סקוט אורי גור אלרואי, המהפכה השקטה: ההגירה היהודית מהאימפריה הרוסית, 1875-1924 .ספרו של גור אלרואי הוא מחקר פורץ דרך בעל תרומה משמעותית הן לחקר ההיסטוריה היהודית, הן ללימודים האמריקניים והן לחקר ההגירה. מדובר באחד הספרים החשובים שנכתבו על מה שמכונה 'ההגירה הגדולה' של כ–5.2 מיליון יהודים ממזרח אירופה ליעדים שונים בעולם החדש — מדרום אפריקה עד קנדה — ויש לשבח את המחבר על הרעיונות המקוריים בספרו, על המחקר היסודי ועל הדרך שבה הוא מציג את גילוייו המחקריים . בדומה למחקרים מצוינים אחרים, אלרואי פותח בשאלה היסטורית פשוטה לכאורה : מדוע בסוף המאה התשע–עשרה ותחילת המאה העשרים, למעלה משליש מהקהילה היהודית הגדולה בעולם החליטה לעזוב את מזרח אירופה ולנדוד לטובת חופים רחוקים ?במסגרת מאמציו לשפוך אור על 'מהפכה שקטה' זו מעלה אלרואי שאלות מהותיות על תהליך ההגירה שבמהלכו אחד מכל שלושה יהודים עשה את דרכו לעולם החדש . כך הייתה יהדות מזרח אירופה לקהילה בינלאומית המורכבת מקהילות סובבות עולם מאוסטרליה לאמריקה, מארגנטינה לפלשתינה . יכולתו של אלרואי לשאול שאלות טובות על הטרנספורמציה שכה השפיעה על יהודים בעת החדשה מציינת את תרומתו ואת חיוניותו האקדמית של מחקר זה. בשעה שאלרואי המחבר שואל שאלות בסיסיות אך חיוניות, אלרואי ההיסטוריון מיומן לא פחות בשדה ההיסטוריה החברתית. שילוב זה בין שאלות קרדינליות לחומר ארכיוני רב הופך את המחקר הזה ליקר ערך. על ידי קריאת מקורות מאוספים שונים באמריקה, באירופה ובישראל, העוסקים בהגירה של יהודים רבים וניתוחם, הצליח אלרואי לחבר היסטוריה משכנעת ובנויה כהלכה על אותם יהודים שבחרו לעזוב את מזרח אירופה בחיפוש אחר שדות ירוקים יותר . לאחר הצגת השאלות המרכזיות של ספרו, המחבר ממשיך ושואל מדוע יחידים היגרו , מי בחר להגר, ואיך ההגירה התבצעה בפועל. בתשובה על אחת מהשאלות הוותיקות בהיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית, מראה אלרואי באופן משכנע שהמצב הכלכלי המתדרדר במזרח אירופה היה סיבה מרכזית לגל ההגירה חסר התקדים של השנים . 1924-1875 בעזרת נתונים רבים מראה אלרואי איך פיצוץ אוכלוסין, שינויים במשלחי יד ותיעוש שינו באופן יסודי את חייהם של יהודים רבים במזרח אירופה ויצרו משבר קיומי לרבים מהם פרט לקשיים הכלכליים, גורם רב חשיבות אחר שתרם להגירה הגדולה היה האלימות האנטי–יהודית, ובעיקר מה שקרוי הפוגרומים נגד יהודים . אולם אלרואי מצביע, תוך הסתייעות בנתונים, על כך שההגירה לא הייתה קשורה בהכרח באופן ישיר לאלימות אנטי–יהודית, כי אם לשינויים דמוגרפיים וברמת החיים . בשונה מההיסטוריוגרפיה המסורתית, אלרואי גורס כי 'הפוגרומים לא היו גורם ישיר לנדידה ההמונית, אלא גורם עקיף שהחריף את המצוקה הכלכלית בתחום המושב' . לאחר שהפריך את מיתוס המנוסה היהודית עקב מהומות אנטי–יהודיות במזרח אירופה , נעזר אלרואי במערך מקורות מרשים על מנת לדון בהיקף הריאלי של ההגירה היהודית . שלא כמו מחקרים אחרים הבוחנים את ההגירה היהודית מנקודת המבט של מדינת היעד , מתרכז אלרואי בנקודת המבט של מדינות המוצא, במזרח אירופה. התוצאה היא ניתוח משכנע של ההגירה היהודית כתופעה בינלאומית שהשפיעה על החיים היהודיים בלא פחות משש יבשות. כדי לאשש את טיעונו מציג המחבר נתונים מספריים של מהגרים יהודים ליעדים שונים )אמריקה, קנדה, ארגנטינה, אוסטרליה, דרום אפריקה וארץ ישראל ) במהלך הרבע הראשון של המאה העשרים . אף על פי שמספרים עלולים לעתים להטעות, הנתונים שהוא מציג מציבים את ההגירה היהודית ממזרח אירופה בהקשרה המתאים, הבינלאומי, בשעה שיהודי מזרח אירופה נפוצו לארבע כנפות תבל . אלרואי ממשיך במחקרו המלומד בהעלאת שאלות מהותיות נוספת, כגון: כיצד היגרו ? מנין באו? והאם היה קשר בין מקום מוצאם של המהגרים ליעדם הסופי? על ידי השוואה בין נתונים שונים אנו למדים, למשל, כי בשעה ש–78 אחוז מן המהגרים היהודים מאזור ורשה בשנים 1910-1911 הגיעו לניו יורק, רק 39 אחוז מהמהגרים היהודים מאזור קייב בחרו ב'תפוח הגדול' כביתם החדש ו–21 אחוז נוספים ממהגרי אזור קייב בחרו להתיישב בפילדלפיה, 'עיר אחוות האחים', ואילו 17 אחוז בחרו בשיקגו, 'עיר הרוחות', להיות להם לביתם החדש . לגבי 5 התיישבות יהודים בצדו השני של הגלובוס, בדרום אפריקה למשל, אנו למדים שעשרים אחוז מהמהגרים החדשים הגיעו מאזור קובנה ו–35 אחוז נוספים מאזור פוניבז'. ובשעה שלמעלה מ–55 אחוז מהיהודים שהתיישבו בדרום אפריקה באו מליטא, כמעט ארבעים אחוז מהיהודים שהתיישבו בפלשתינה העות'מאנית באו מה'פרובינציות הדרומיות' של האימפריה הרוסית . על סמך דוגמאות אלה ואחרות אלרואי טוען בצורה משכנעת כי 'קיים קשר ברור בין מקום מגורים לבחירת ארץ יעד' . דיונים אלה במגמות הדמוגרפיות והחברתיות מלוות בתובנות על החוויות האישיות של הנוסעים למן ראשית מסעם עד להגעתם ליעדם. שוב, בהסתמך על מגוון רחב של מקורות, אנו לומדים באופן בסיסי על תהליך ההגירה עצמו, כמו גם על חווייתם של מיליוני מהגרים יהודים. גם כאן המחבר אינו מהסס להתמודד עם מיתוסים היסטוריים ועם נוסטלגיה יהודית. כך אפשר לקרוא בספר על סוכני נסיעות נוכלים, על רעיות שננטשו , ועל הרפתקאות בים וביבשה ובהן דרכים להשגת דרכונים, גניבת גבולות וכדומה. המחבר מתאר גם מה ציפה למהגרים בנמלי גרמניה ומה עבר עליהם במסע עצמו. גם כאן מתגלה מחבר הספר במיטבו בשעה שהוא דן בהיבטים הבסיסיים של חוויית ההגירה מקבלת ההחלטה ועד למסע הימי המפרך שהיה מנת חלקם של רוב רובם של 000,500,2 המהגרים היהודים . ספר זה הוא תרומה חשובה למספר גדל והולך של מחקרים העוסקים בחברה ובהיסטוריה יהודית מודרנית הזמינים לחוקרים, לסטודנטים ולקוראים עבריים. חוקרי תולדות יהודי ארצות הברית, כמו גם חוקרי יהדות מזרח אירופה ולימודי ישראל, ימצאו בו עניין רב. מעל לכול הספר מפנה את אור הזרקורים ההיסטורי אל פרק חשוב בהיסטוריה היהודית, שלרוב מוצג כהקדמה לנרטיבים היסטוריים גדולים יותר של גאולה: הסיפור האמריקני של הגירה, אינטגרציה והצלחה, והסיפור הישראלי של עלייה, לידה מחדש ועצמאות. בדומה לכותר הספר, מהפכה שקטה זו פועלת וחותרת תחת הפיתוי התמידי לשעבד את העבר להווה. התמודדות עם הגירה גלובלית: מתווה למדיניות הגירה לישראל מדינת ישראל נותרה הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם ללא מדיניות הגירה . הנחת היסוד היא שישראל היא מדינת עלייה, בעוד שבפועל הפכה ישראל למדינה הקולטת הגירה שלא על פי חוק השבות בהיקף נרחב. לישראל אין חקיקת הגירה מודרנית, רשויותיה אינן ערוכות להתמודדות עם האתגר, החשיבה האסטרטגית לוקה בחסר, אין חזון ולא הוגדרו מטרות ויעדים ארוכי טווח, ואין מסד נתונים אמין המשמש בסיס למדיניות. המציאות כיום נובעת מהחלטות אד־הוק, שחלקן מתקבלות שרירותית על ידי פקידים ממונים וללא יד מכוונת. זאת, על רקע מהפך כמותי ואיכותי שבמסגרתו שיעור המהגרים שלא על פי חוק השבות שקלטה ישראל בעשור האחרון הוא מן הגבוהים בעולם, ושיעור השוהים שלא כדין מסך אלו הוא ככל הנראה הגבוה בעולם. המשך המצב הקיים מוביל הן לפגיעה באינטרסים חיוניים של המדינה והן להתעמרות בזרים המביישת אותנו כעם וכמדינה. ישראל זקוקה למדיניות הגירה ולמדיניות כלפי מהגרים. מסמך זה מציע , לראשונה בישראל, מתווה מקיף למדיניות שכזו . ישראל בפרספקטיבה גלובלית פרק זה ממקם את ישראל בשיח הגלובלי על אודות הגירה ומהגרים ומתאר את מאפייניו החדשים ואת האתגר החדש הטמון בו. מטרותיו של פרק זה הן ראשית להצביע על כך שהדיון בהגירה חורג מן הדיון הקלסי על מהגרים כפרטים ומעלה גם שאלות הנוגעות להגדרה עצמית של עמים ולצביון התרבותי, הכלכלי והדמוגרפי של מדינות. שנית, להצביע על הצורך של ישראל להשתלב בשיח ההגירה הבינלאומי שלו מאפיינים משותפים רבים. בבואה לגבש מדיניות הגירה נדרשת מדינת ישראל ללמוד מן הניסיון המצטבר בעולם, בזהירות המתבקשת לאור מאפייניה וצרכיה הייחודיים . מתווה למדיניות הגירה הגירה היא כלי שנועד לקדם אינטרסים של המדינה ושל הציבור החי בה . מדיניות הגירה צריכה לתת מענה לצרכים חברתיים, כלכליים, מדיניים , תרבותיים וביטחוניים. בבוא ישראל לגבש מדיניות הגירה מוטל עליה לשקלל התמודדות עם הגירה גלובלית: מתווה למדיניות הגירה לישראל ואת השפעותיה על חמישה ממדים: א ) ביטחון וסדר ציבורי; (ב ) אינטרסים כלכליים; (ג ) יכולת 6 קיבול מבחינת גודל האוכלוסייה והרכבה; (ד ) זהות לאומית וצביון תרבותי־חברתי; (ה ) מערכות הרווחה. בצד השיקולים הכלליים, יש לישראל צרכים ואינטרסים הייחודיים לה או החשובים יותר בהקשרה. ישראל היא מדינה ייעודית שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית; מדינה הנתונה במלחמה וסכסוך לאומי מתמשך מיום הקמתה; מדינה מפותחת באזור מתפתח; אי דמוקרטי באזור לא דמוקרטי ולא יציב; מדינה קטנה הרגישה לשינויים חברתיים; ומדינה בעלת היסטוריה ומורשת לאומית הצריכות לשמש מצפן מוסרי בעיצוב חוקי הגירה, בעיקר באשר לפליטים . בעשור האחרון נכנסו לישראל כמה מאות אלפים של מהגרים, המהווים אחוז ניכר מאוכלוסייתה, וחלק ניכר מאוד מהם נכנס אליה או שוהה בה באופן בלתי חוקי . מציאות זו, והעובדה כי רבים עודם מתדפקים על שערי המדינה, מחייבות נקיטת כמה צעדים מיידיים • : גיבוש חוק הגירה עדכני. החקיקה הקיימת נחקקה ברובה עם הקמת המדינה ואינה מספקת מענה לאתגר ההגירה. “הסדרים ראשוניים״ בשאלות יסוד של כניסה למדינה והתאזרחות בה מתקבלים כיום בדרג מִ נהלי וללא דיון ציבורי • .תכנון אסטרטגי ומכוון מטרות, על בסיס מסד נתונים אמין. לישראל אין נתונים בשאלות יסוד כגון מספר המהגרים, שילובם בחברה, תרומתם (ועלותם( לכלכלה ולרווחה ומעורבותם בפשיעה. הכרעות ערכיות מתבססות על תשתית נתונים רעועה וחסרה, ויש קושי לגבש מטרות ברורות ולגזור מדיניות בהתאם. המחסור בנתונים יוצר גם הערכות שונות, שלעתים נעשה בהן שימוש מניפולטיבי • . הסדרה מוסדית על ידי “יד מכוונת״. הטיפול בהגירה ובמהגרים מחולק כיום בין גופי ממשל שונים שראייתם צרה וחלקית. לפיכך הטיפול בנושא “נופל בין הכיסאות״ ונעדר יד מכוונת. מצב זה מקשה על מימוש הפוטנציאל הכלכלי הטמון בהגירה ועל ההתמודדות עם אתגריה. יש לאחד את הטיפול בנושאי הגירה ולהפקידו בידי משרד ממשלתי ייעודי או בידי רשות לאומית מיוחדת . עקרונות למדיניות הגירה אין לישראל עניין בהגדלה שיטתית של אוכלוסייתה בדרך של הגירה שלא על פי חוק השבות. העיקרון המנחה למדיניות הגירה המוצע הוא “קשה בחוץ, קל בפנים״ , כלומר מדיניות כניסה נוקשה וסלקטיבית בצד מדיניות הגירה הומנית לאחר כניסה ושהייה ממושכת כדין, לרבות מתן אפשרות לרכישת מעמד ואזרחות בישראל . מדיניות הכניסה לישראל מדיניות הכניסה . ישראל “פרוצה״. אין בה אמות מידה ברורות או מטרות. חרף קיומה של “משטרת הגירה״, המגמה היא גידול עצום במספר המהגרים. נוכח היקפה הדל של העלייה ונוכח מספרם הרב של המהגרים שלא על פי חוק השבות סובלת ישראל ממאזן הגירה יהודי שלילי . מוצע שישראל תנקוט מספר צעדים מיידיים • : קביעת אמות מידה ברורות למתן היתרי כניסה לישראל, כגון גיל, מצב כלכלי ,השכלה, זיקה למדינה, קשר משפחתי קרוב לאזרח המדינה, מכסות וכדומה • . חיוב מהגר שמטרתו היא השתקעות במדינה להצהיר כי הוא מכיר ב״לגיטימיות של ישראל״ . •החלת העילות לאי־כניסה בחוק השבות )סכנה לביטחון הציבור או לסדר הציבורי או פעולה נגד העם היהודי( גם על מהגרים שלא מכוח חוק השבות • .קביעת כללי כניסה המותאמים למצב מלחמה וסכסוך מזוין, לרבות הגבלות כניסה לגבי אזרחים ותושבים של מדינות אויב וישויות עוינות • . השלמת מדיניות הכניסה באמצעות אכיפה אפקטיבית, הכוללת : פיקוח אפקטיבי על גבולות המדינה ואכיפת הוראות הכניסה לישראל (גם באמצעות מכשולים פיזיים בגבולות .) הפחתת מספר השוהים שלא כדין . הדיון במדיניות הגירה בהיר יותר אם מבנים אותו על פי קבוצות מהגרים עיקריות : עובדי חוץ השיקול העיקרי המניע מתן היתרי כניסה לעובדי חוץ הוא תרומתם לכלכלה . מוצע שישראל תפתח מסלולים שונים לגבי מהגרי עבודה, אורך שהייתם ומסלול ישיבתם בארץ, בהתאם לצרכיה ומתוך שקיפות. מומלץ כי ישראל • : תעודד הגירה “איכותית״ לתחומה • .תבטיח את שמירת זכויותיהם של העובדים הזרים • . תפחית את מספר העובדים החוקיים ותקפיד על זמניות שהייתם . מבין האמצעים שנועדו להשיג יעדים אלו מוצע שישראל תנקוט את הפעולות הבאות: אימוץ מנגנון של אשרות עבודה מסוגים שונים, שיתוף פעולה בינלאומי ונקיטת סנקציות כלפי מעסיקים ומתווכים . התמודדות עם הגירה גלובלית: מתווה למדיניות הגירה לישראל . בני משפחה השיקול העיקרי המניע 7 מתן היתרי כניסה לבני־משפחה הוא התחשבות בזכויות ובאינטרסים של אזרחי ישראל תוך שמירה על האינטרסים של המדינה. בישראל , כמו בעולם, מספר המבקשים להגר לצורך איחוד משפחות הולך וגדל ותופס את החלק הארי מן המהגרים. ייחודם של אלה גם בכך שכניסתם מכוונת מלכתחילה להשתקעות. החוק כיום מבוסס על שיקול דעת בלבד, פוטר מרוב תנאי ההתאזרחות, וכולל הסדר מפורש רק בהקשרן של בקשות של נתיני אויב . לצורך התווית מדיניות כניסה מבוקרת מוצע • : להמשיך לקיים העדפה בהתאזרחות לבני משפחה של אזרח או תושב. ואולם , בה בעת, יש להכפיף הגירת בני משפחה לתנאי הסף הכלליים הנדרשים לכניסה . פליטים ומבקשי מקלט על ישראל לאמץ לחוק הישראלי את עיקרי האמנה הבינלאומית להגנה על פליטים . היעדר חקיקה סדורה בעניין מבקשי מקלט ופליטים גורם לאי־בהירות משפטית , לחוסר הקפדה על מחויבויותיה הבינלאומיות של ישראל, להליכים מתמשכים ובעייתיים וליחס לקוי לפליטים. המדיניות כלפי פליטים צריכה לאזן בין הצורך להעניק מקלט ומחסה לפליטים ברוחב לב ובאופן מופתי לבין צמצום היקפה העצום של התופעה וניצול הדין לרעה בידי מי שאינם פליטים. מעשית, נדרש מנגנון מושכל והומני, הכולל בין היתר הקמת מתחמי דיור ראויים לשיכון מבקשי מקלט עד שיוכרע בעניינם, הקמת ערכאה ממוקצעת לטיפול בבקשותיהם, מתן העדפה למי שבקשותיהם הוגשו בשגרירות מחוץ לגבולות המדינה והרחקה בלא דיחוי של מי שבקשתם סורבה כדין . ב. ישיבה בישראל ורכישת מעמד חוק האזרחות הישראלי קובע מסלול כללי של התאזרחות בתנאים מסוימים , אולם מסלול זה אינו פתוח למהגרים, כולל אלה השוהים בארץ כחוק תקופה ממושכת, פרט למי שהמדינה חפצה ביקרו או שהם בני משפחה של אזרחים. מצד שני, תנאי ההתאזרחות לא הותאמו למציאות ההגירה החדשה. לפיכך מוצע : •להרחיב ולחדד קריטריונים להתאזרחות. מוצע להרחיב את משך השהייה הנדרש בישראל כתנאי סף להתאזרחות; לנסח מחדש את שבועת הנאמנות כך שתכלול גם “הכרה בלגיטימיות של מדינת ישראל, התחייבות שלא לפעול כנגדה והתנערות מנאמנות לישות מדינית אחרת״; לדרוש מעבר של בחינת בקיאות [על “משטר מדינת ישראל״; ולקבוע עילות סף לסירוב לבקשת התאזרחות אף אם המבקש עמד בתנאי הכניסה הכלליים. המדינה רשאית לקבוע מסלולים מהירים ופשוטים יותר לקבוצות מהגרים מיוחדות, כגון עובדים מועדפים או בני משפחה • . ליצור מסלול להענקת תושבות קבע למי שיושב בארץ כדין במשך תקופה בת 10 שנים וכן, בהמשך, מסלול המאפשר התאזרחות • . להעניק היתרי ישיבת קבע לילדים של זרים שנולדו בישראל והגיעו לגיל 10 , ובהמשך, עם הגיעם לבגרות, ליצור גם מסלול להתאזרחות . סיכום מבט לעתיד מתווה זה מוצע לאור מציאות נתונה. עם זאת, יש לצפות שינויים בהנחות היסוד ולהיערך בהתאם. הצורך להתמודד עם גלי הגירה יהפוך בעתיד לדוחק יותר . שיפור במצבה הכלכלי של ישראל, מגמות של הקשחת מדיניות הכניסה באירופה ,לחץ דמוגרפי במדינות השכנות - כל אלו עלולים להגדיל את מספרי המתדפקים על שערי המדינה. גם הסדר שלום ישראלי־פלסטיני, לא כל שכן הסדר שלום אזורי, יחייב חשיבה מחודשת. השעה דוחקת: מציאות ההגירה הקשה בישראל היא תוצאה מובהקת של היעדר מדיניות סדורה ובצדה היעדרם של מנגנוני אכיפה אפקטיביים. בלא אלו תתקשה ישראל להגשים כראוי את האינטרסים הלאומיים שלה, למצות את הפוטנציאל הטמון במהגרים ובהגירה, ולשמור על כבודם ושל זכויותיהם של מהגרים ושל פליטים .









בולען

בולען הוא שקע הנפער באופן פתאומי בקרקע. בולענים נפוצים בין היתר בסביבה קארסטית בה הם נוצרים בתהליך איטי מהתמוססות שכבות של גיר כמו גם באזורי חוף ים כתוצאה מהמסה של שכבת מלח מתחת לפני הקרקע, תהליך שלוקח זמן קצר יחסית להיווצרות בולענים קארסטיים.

בישראל נוצרים בולענים בסביבת ים המלח מהשפעות מלאכותיות של נזקים סביבתיים הנגרמים על ידי התעשייה מסביב לים המלח וכן מוויסות מלאכותי של זרימת המים מן הכנרת לים המלח דרך נהר הירדן (ויסות דרך סכר דגניה).

שמות מקומיים

חורים שחורים (Black holes) - מונח זה מתייחס לקבוצה של בורות ייחודים, עגולים, מלאי מים באיי בהאמה. תצורות אלה נראים שמומסים בבוץ פחמתי מלמעלה, על ידי מי הים. הצבע הכהה של המים נגרם על ידי שכבה של מיקרואורגניזמים שפונה אל אור מרוכז בשכבה צפופה, בצבע סגול בעומק 15 עד 20 מטרים. שכבה זו "בולעת" את האור. חילוף חומרים בשכבה של מיקרואורגניזמים גורם לחימום של המים, המקרה היחיד הידוע בעולם הטבעי שבו מיקרואורגניזמים היוצר אפקטים תרמיים משמעותיים.

  • חורים כחולים (Blue holes) - שם זה ניתן בתחילה לבולענים מתחת למים העמוקים של איי בהאמה, אך משמש לעיתים קרובות לכל הבורות המלאים מים עמוקים שנוצרו בסלעי קרבונט. מקור הצבע הכחול העמוק של מי בולענים האלה, מהבהירות הגבוהה של המים והעומק הרב של הבולענים; רק הצבע הכחול העמוק בספקטרום הנראה יכול לחדור לעומק כזה ולחזור אחרי ההשתקפות.
  • סוטנוס (Sótanos) - כינוי מקובל בכמה ממדינות מקסיקו - לבולענים גדולים מאוד.
  • סנוטה - בולען שנפער בסלע, המוצף בחלקו במי תהום. מרבית הסנוטות מצויות בחצי האי יוקטן שבמקסיקו, ובחלק מהאיים הקריבייםהסמוכים.
  • טְייֵנְקֶנְג (בסינית: 天坑, בפין-יין: Tiānkēng, מילולית "חור השמים") - בולענים גדולים מאוד, בדרך כלל עמוקים יותר ורחבים יותר מ-250 מטרים, עם קירות אנכיים בעיקר, לרוב נוצרו על ידי הקריסה של מערות תת-קרקעיות. בולענים רבים מסוג גדול זה נמצאים בסין, לדוגמה בקארסט של דרום סין.
  • טומו (Tomo) - מונח זה משמש באזור הקארסט בניו זילנד לתאר בולענים.

בולענים בישראל

בולענים נפוצים, בין השאר, בסביבות ים המלח, בחלק הצפוני של האגם. הבולענים מהווים סכנה בשל הפתאומיות בה הם נפערים ובשל גודלם. הבולען הגדול ביותר שנמדד עד כה, עומקו מגיע ל-26 מטר. עד היום דווח על ארבעה מקרי נפילה לבולענים. מספרם של הבולענים היום (6.2018), עומד על יותר מ-6000 ומספרם גדל לעיתים בקצב של כמה מאות בשנה.

הבולענים הם תופעה המוכרת עוד משנות השבעים של המאה ה-20. הסיבה להיווצרותם היא ירידת מפלס ים המלח, שמקורה בעיקר בהפחתת הזרימה בנהר הירדן. הסיבה העיקרית להפחתת הזרימה בירדן קשורה בסגירת סכר דגניה ובניית סכרים על רוב הנחלים הנשפכים לנהר הירדן ממזרח. סיבה נוספת לירידה במפלס מקורה בפעילות מפעלי האשלג של ישראל וירדן. בתהליך הפקת האשלג נשאבים מי האגן הצפוני של ים המלח ומועברים אל ברכות האידוי באגן הדרומי. פיזור מי הים בשטחי ברכות האידוי מגדיל את ההתאיידות מאגן ים המלח.

על פי מחקר שביצע פרופסור שלמה שובאל מהאוניברסיטה הפתוחה[ תהליך יצירת הבולען מתחיל במי תהום מתוקים הזורמים לכיוון ים המלח בעקבות ירידת מפלס מי ים המלח. המים ממיסים את שכבת המלח התת-קרקעית שנוצרה עם נסיגת ים המלח בעבר וכוסתה במשקעים של חרסיות וקונגלומרטים. שכבת החרסית באזור ים המלח מכונה תצורת צאלים, כאשר החרסיות מכילות בעיקר מינרלים מקבוצת הסמקטיט המתאפיינים בכושר ספיחת מים, והבוץ שנוצר עקב כך הוא אלסטי. לכן שכבת החרסית המצויה מעל שכבת המלח ומתחת למפלס מי התהום היא בוצית וגמישה מאוד. כאשר מי התהום ממיסים את שכבת המלח זורמת החרסית הבוצית הגמישה אל החלל שנוצר מתחתיה וכך נוצר חלל מעל לשכבת החרסית הבוצית. מעל לחרסית הבוצית מצויה שכבת חרסית יבשה שחלקיקיה דבוקים בחוזקה זה לזה ולכן תישאר שכבה זו שלמה מעל החלל שנפער מתחתיה. עם הזמן נוצרים בשכבה יבשה זו סדקי קריסה ההולכים ומתרחבים וגם מתרבים, ובסופו של דבר היא מתמוטטת אל תוך שכבת החרסית הבוצית שמתחתיה. תופעה דומה מתרחשת כאשר על פני הקרקע מצויה שכבת קונגלומרט, שגם היא תישאר תלויה מעל לחלל שנוצר מתחתיה עד שמשקלה העצמי ימשוך אותה מטה או שמשקל נוסף, רכב או בני אדם, יגרום להתמוטטותה. מאחר שמתחת לכל צדו הישראלי של האגם ישנה שכבת מלח, סכנת הבולענים מורגשת בעיקר שם. בצד הירדני ישנה שכבת מלח רק באזור המפעלים, ולכן ישנם רק כחמישה בולענים בשטח ירדן.

הבולענים מסכנים בעיקר את העוברים בכביש העובר לאורך ים המלח (כביש 90), בקיבוץ עין גדי ובמלונות שנמצאים בחלק הדרומי של האגם. עקב כך נסלל כביש חדש בשנים האחרונות באזור נחל דוד, העוקף את האזור המסוכן לבולענים.

בשנת 1979 נפער בולען גדל ממדים במושב עזריה שבשפלה שקוטרו 8 מטרים ועומקו כ-24 מטרים. הבולען נחקר, אך הגאולוגים לא הגיעו למסקנה באשר למקורו, ובשל חשש לחיי אדם נסתם הבולען בעזרת עפר שנחפר ביישוב סמוך שהקים בריכת שחיה. כעבור 22 שנים נפער הבולען מחדש ונסתם בשנית.

שיקום

מכיוון שתופעת הבולענים נגרמת כתוצאה מירידת מפלס מי ים המלח, ברור כי המצב לא ישוב לקדמותו כל עוד ימשיך המפלס לרדת או להישאר במצבו הקיים. נכון לשנת 2005 קיים גירעון שנתי של 650 מיליון מטרים מעוקבים של מים בים המלח. מפלס האגם יורד בקצב של מטר בשנה. קיימות שתי דרכים להזרים מים לים המלח כדי להשיב את המפלס לקדמותו: השבת הזרימה הטבעית מהכנרת או הקמת "תעלת הימים" – תעלה שתחבר את ים המלח לים סוף או לים התיכון. גם אם תתקבלנה החלטות בנידון, תחלופנה כ-30 שנה עד שישתנה מאזן המים באופן מהותי. בינתיים ממפים את אזורי הסיכון תוך מעקב אחרי התפתחות התופעה. פרופ' שובאל טוען כי לא ניתן למנוע את התופעה. מכיוון שאין סיכוי להשבת הזרימה הטבעית מהכנרת, ומכיוון שתעלת הימים תגרום לאסון כלכלי בכך שתעכיר את מי ים המלח בגלל שקיעת גבס ובגלל התפתחות אצות במים המלוחים פחות, ובכך תפגע הן בתיירות המקומית והן במפעלי ים המלח. הפתרון לדעת שובאל יבוא באופן טבעי כאשר כל הבולענים יתחברו וכל השטח יתיישר ויתאים עצמו בכך לבסיס הסחיפה החדש שנוצר עם ירידת מפלס מי ים המלח.

מקרי מוות בעקבות בולענים בעולם

ב-1 במרץ 2013 נהרג תושב פלורידה בן 37 כשבולען נפער בחדר השינה שלו. הבולען, בקוטר של שישה מטרים, "בלע" את מיטתו וככל הנראה נהרג מהנפילה. אחיו שניסה לחלצו כמעט ונפל לבור גם כן. ב-3 במרץ 2013 כעבור יומיים של חיפושים, הופסקו החיפושים אחרי התושב.

נזקי תופעת ה"בולענים"

תופעת ה"בולענים" ליד קיבוץ עין-גדי מתפשטת וגורמת נזקים אדירים. מטעי התמרים חוסלו והתיירות נפגעה קשות. מי יצילנו, אולי הח"כ חיים אורון

 

לפני כחמש שנים, בעקבות שאיבה גוברת של מי הירדן על ידי ישראל וירדן והוצאת מים למפעלים מבריכות האידוי של ים המלח – נפערו בורות מים ענקיים שהיוו איום קיומי לתושבי האזור ולתיירים, כמו גם פגיעה בתשתיות חקלאיות וכלכליות. 
תופעת הטבע המוזרה הזו, "בורות ים המלח", המכונה בטעות "בולענים", הולכת ומתעצמת וגורמת לנזקים של מיליוני שקלים בתחומי המועצה האזורית תמר. בשנת 1999 מדובר היה בכ- 80 בורות שהיו מרוכזים בשמונה אתרים. כיום ישנם יותר מ- 300 בורות ב- 13 אתרים עיקריים. 
קיבוץ עין-גדי ניזוק יותר מכולם. מטעי התמרים שהיו ב"אזור האסון" ננטשו, הגישה לים כמעט ולא מתאפשרת, הקיבוץ חשוף לתביעות כספיות בגין נזקי רכוש ונפש, וזה לא הכל. לאחרונה התכנסה ועדת הכספים לדון בנושא. ח"כ חיים אורון (ג'ומס) העלה את הבעיה וביקש את התייחסות הממשלה לנושא. נציגי עין-גדי גוללו בפני הוועדה את הנזקים שמסבים הבורות לקיבוץ ולתיירות שמהווה את מרבית הכנסותיו. 
במכתב ששלח ח"כ ג'ומס לראש הממשלה ולשרי האוצר, התשתיות והחקלאות, כתב בין השאר כי הממשלה מסרבת להכריז על תופעת הבורות כאסון טבע כמשמעו בחוק פיצוי נפגעי האסון, וכי עד היום לא הוצע על ידי הממשלה שום פתרון שיתמודד עם אובדן מקורות הפרנסה העיקריים של הקיבוץ בתיירות ובחקלאות ויציע מקורות לשיקומם. "שום גורם, ממשלתי או פרטי, אינו מוכן לקחת על עצמו אחריות ביטוחית לתופעה ולהשלכותיה". 
בהמשך מציין אורון כי לנוכח חומרת הבעיה ודחיפות הטיפול בה החליטה ועדת הכספים לדון בנושא שנית, עוד לפני יציאת הכנסת לפגרה. "אנו פונים אליכם בבקשה להנחות את הגורמים הרלוונטיים לגבש בהקדם התייחסות הממשלה לסוגיות הבאות", כותב ג'ומס כנציג הוועדה, "הענקת כיסוי ביטוחי מפני נזקי הבולענים; פיצוי בגין הנזקים הכלכליים שנגרמו לקיבוץ בגין התופעה; סיוע בהקמה מחדש ובשיקום התשתיות שנפגעו כתוצאה מהיווצרות בולענים".
אלי רז, עין-גדי, גיאולוג ויועץ סביבתי: "התופעה חיסלה את מטעי התמרים, חניון התיירות על הים ננטש, התיירות נפגעה קשות. יש בעסק הזה הרבה מפסידים אך גם לא מעט מרוויחים. מפעלי ים המלח מרוויחים מיליונים בשל ירידת המים, עם ישראל מרוויח מים מהירדן, ואנחנו, חברי הקיבוץ ותושבי האזור, נעזבנו לנפשנו עם חששות גדולים לגבי העתיד".

 

האדמה פצתה את פיה במקום שקרח ועדתו שתקו

בפרשת קרח אנו נחשפים למחלוקת קשה בין "קרח ועדתו" ובין משה, מחלוקת בנושא מנהיגות ושררה. מחלוקת זו הפכה להיות מפורסמת בגלל היותה דוגמא בפרקי אבות למחלוקת שאינה לשם שמיים: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו מחלוקת שהיא לשם שמים? – זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קרח ועדתו" (אבות פרק ה’ משנה י"ז).

סיפור המעשה של הפרשה משקף מציאות מוכרת: קבוצה קטנה מערערת על המנהיגות ורואה עצמה מועמדת חלופית ליהנות מפירות הכוח והשלטון. קרח, דתן, אבירם ואון מערערים על מנהיגותם של משה ואהרון, ומבקשים לעצמם חלק בשררה: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה’" (במדבר ט"ז, ג'). מעניין לציין פה שקרח עצמו הוא לוי, לכאורה מהשבט הנכון, ושלושת האחרים הם משבט ראובן, אותו שבט שהיה אמור להיות הבכור, ואולי לכן שוללים את הבכורה שניתנה לשבט לוי במנהיגות העם ובעבודת הקודש.

כשהמתקוממים באים אל משה, הם אינם מביאים שום נימוק עקרוני לערעור על מנהיגותם של משה ואהרון, אלא מייחסים למשה את ה"הסתבכות" שלהם במדבר – "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר" (ט"ז, י"ג); הם מאשימים אותו בהתנשאות "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (שם); ו"פורקים עליו" את תסכולם: "אך לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו" (שם, י"ד).

מעניינת היא תגובתו של משה, בפרק הראשון של הפרשה, פרק ט"ז, ועוד יותר מעניין לראות איך היא מחריפה לנוכח סירובם של המתקוממים להידבר אתו. בפסוק ד' כתוב: "וישמע משה ויפול על פניו וידבר אל קרח", ובפסוק ח': "ויאמר משה אל קרח, שמעו נא בני לוי…". אך באף לא אחד מן המקרים האלה איננו שומעים את תגובת קרח. בפסוק י"ב פונה משה שנית, הפעם במישרין אל דתן ואבירם, אך הם מסרבים להיענות לו.

משה פגוע וכועס "ויחר למשה מאד". לא זו בלבד שאינם מעלים כל טענה מהותית נגדו, הם אפילו אינם מוכנים להיכנס עמו לדיון. בשלב זה, למרות הסירוב העקבי של קרח ובני עדתו להיכנס למשא ומתן עם משה ואהרן, עדיין נרתעים משה ואהרון מעונש קולקטיבי ומתנגדים לו: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"? (שם, כ"ב). משה וזקני ישראל אפילו הולכים למקום מגוריהם של אותם מורדים אשר סירבו להתייצב בפניהם: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" (שם, כ"ה). אולי עכשיו יתעשתו "בני המרי" ויפעלו ליישר את ההדורים, ובעיקר למנוע מלחמה? אלא שגם הפעם ניצבים בני לוי וראובן מול מנהיגם ואינם מסבירים את עצמם. 

התגובה של א-לוהים היא תופעה מפתיעה בעוצמתה ומדהימה: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש" (ט"ז, ל"ב). התגובה הקיצונית מפתיעה את העם, אך לא את מנהיגו, שכן היא מתרחשת בדיוק כפי שאיים משה: "ואם בריאה יברא ה’, ופצתה האדמה את פיה…" (שם, ל'). לדברי חז"ל בריאה זו היא אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת, כלומר, תופעה ייחודית החורגת מסדרי העולם, עד כדי כך שהתחייבה יצירה נפרדת עבורה. יצירה זו התרחשה בשולי בריאת העולם, בין השמשות שלפני השבת הראשונה. אותה שעת בין השמשות שיכולה כל כך להפחיד, כי היא מסמנת את המעבר בין יום ולילה, בין ששת ימי הבריאה והיום השביעי בו נח א-לוהים מבריאתו.

אולי פצתה הארץ את פיה משום שאיש מהמורדים לא פתח את פיו, למרות הפניות החוזרות של משה? אולי היה הלוע שנפער תגובה למילים שנבלעו ולא הושמעו? 

פרשת "קרח" היא סיפור אקטואלי, היא חוזרת על עצמה גם במציאות החברתית והפוליטית שלנו היום. הקריאה בה מזכירה לנו שוב ושוב את כוחה של מנהיגות שיש בה מסירות וניקיון כפים. הסיפור בא להראות את הכוח בהידברות ואת האסון העלול להיגרם כשלא מדברים.



תקופת הגאונים


חכמי בבל בתקופה שלאחר התלמוד

 

הגאונים ותורתם הם חוליה חשובה במסירת התורה שבעל פה. תקופת הגאונים נמשכה כ-500 שנים, מחתימת התלמוד במאה השישית ועד מותו של רב האי גאון בשנת 1038 לספירה. תקופה זו מקבילה לימי הכיבוש המוסלמי בארץ ישראל.


ידיעות מעטות בידינו על תחילתה של תקופת הגאונים. גם תאריך תחילתה של התקופה אינו ברור, והוא תלוי בשאלה מתי נסתיימה תקופת הסבוראים (במאה השישית או באמצע המאה השביעית).

שמה של התקופה נגזר מהתואר "גאון", תוארם של ראשי הישיבות בסורא ובפומבדיתא. תואר זה נתקצר כנראה מ"ראש ישיבת גאון יעקב". 

בתקופת הגאונים המשיכו להתקיים ישיבות בבל העתיקות שפעלו מזמן התלמוד - ישיבות סורא ופומבדיתא - אף שהיו עליות וירידות בגדולתן וברמתן במשך השנים. בראש עמדו ראשי הישיבה וראש הגולה, ולצדם מוסדות לימוד והנהגה ומערכת מסועפת של תפקידים ודרגות בישיבות ובניהול הציבור.

הגאונים ראו בתלמוד הבבלי מקור לכל ענייני היהדות, ופעלו להפיצו בכל תפוצות ישראל. בתקופתם הייתה בבל המרכז הרוחני לכל יהודי העולם. הישיבות בבבל היו בית דין עליון ליהדות העולם כולו. מכל קצות תבל נשלחו אל הגאונים שאלות בענייני הלכה, אגדה ומוסר. הגאונים השיבו תשובות בפירושי המקראות, בפירוש סוגיות התלמוד, בענייני הלכה ואגדה ואמ=95נות ודעות. הם דנו בדינים שבין אדם לחברו ובין אדם לציבור, והנהיגו את הציבור. הגאונים העבירו לנו מסורות בדבר נוסח התפילה, בקביעת ענייני הלוח היהודי וקידוש החודש.

הגאונים פעלו נגד כתות שניסו לערער את מעמדה של ההלכה, וכאשר קמו הקראים, יצא נגדם רב סעדיה גאון בתקיפות רבה.

התקופה
במשך רוב תקופת הגאונים נתנו החליפים המוסלמים אוטונומיה ליהודים בבבל. השלטון על בבל היה בידי בית אומיה, שמרכזו היה בדמשק. שלטון זה הסתיים בשנת 750 לספירה. מבית אומיה עבר השלטון על האומה המוסלמית הגדולה לידי החליפים מבית עבאס. חליפים אלה העבירו את מרכז השלטון מדמשק לבירה החדשה בבגדד (בשנת 762). הפיכת בגדד למרכז המוסלמי השפיעה לטובה על חיי היהודים בבבל, וסייעה לכך שבבל תיהפך למרכז רוחני ליהודי העולם כולו. בבגדד נפתחו מוסדות פיננסים יהודיים, שעסקו במסחר בקנה מידה בין-לאומי. כוח המשיכה של בגדד היה כה רב, עד שבסוף המאה ה-9 עברו אליה הישיבות סורא ופומבדיתא. 


ארגון הקהילה היהודית
הקהילה היהודית הייתה מאורגנת היטב. ההנהגה המדינית הופקדה בידי "ראש הגולה", אשר קיבל את סמכותו מן החליף וההנהגה הדתית-הרוחנית הייתה בידיהם של הגאונים. הגאונים נתמנו ע"י "ראשי הגולה" וחכמי הישיבה. לעתים היו "ראשי גולה" שהשתמשו לרעה בסמכותם, ומינו לגאונות אנשים שהיו נוחים לקבל את מרותם ולאו דווקא את החכמים המופלגים שבדור. לרוב היה שיתוף פעולה בין שתי ההנהגות: יחד מינו דיינים ורבנים לקהילות השונות. בבל כולה נחלקה לאזורי השפעה ("מחוזות") של ש תי הישיבות העיקריות: סורא ופומבדיתא. כל אזור תמך בישיבתו בכסף, ונהנה משירותיה. מתיאורו של ר' נתן הבבלי (נוסע יהודי בן המאה ה-10) עולה, שמוסד הישיבה היה מאורגן היטב. הישיבה הייתה בנויה כסנהדרין בת שבעים חכמים, המסודרת בשבע שורות, ולפניהם יושבים גאון הישיבה וסגנו. הישיבה בשורות הייתה לפי ההיררכיה. לאחר שבע השורות היו עוד ארבע מאות מקומות לתלמידים הקבועים, ובסוף מקומות נוספים לתלמידים שאינם קבועים.

בחודשים אלול ואדר - "חודשי כלה", היו מתאספים בישיבות אלפי אנשים, שעזבו את עבודתם, כדי לשמוע שיעורים בהלכה. באותם חודשים נהגו הגאונים להשיב בשם החכמים על שאלות שהגיעו מכל תפוצות הגולה. 

פעולותיהם של הגאונים הצריכו מנגנון גדול, דבר שהיה כרוך בהוצאות רבות. ההוצאות כוסו ע"י הכנסות ממסים שהוטלו על המחוזות, וכן מתשלומים ששלמו הקהילות בתפוצות: קהילות שפנו לגאונים בשאלות שלחו יחד עם השאלות תרומה כספית.

שקיעתה של הגאונות נבעה בעיקר מהופעתם של גדולי-תורה ברחבי התפוצות, דבר שהביא להתהוותם של מרכזים חדשים לתלמוד תורה. מרכזי התורה החדשים גרמו להפסקת התלות של הקהילות בגולה בישיבות בבבל. מעתה ואילך שוב לא היה מרכז רוחני אחד לכל עם ישראל.

היצירה בתקופת הגאונים
מהמחצית הראשונה של תקופת הגאונים ידועים לנו שני ספרים בלבד: "שאילתות" של רב אחאי גאון משבחה, ו"הלכות פסוקות" של רב יהודאי גאון. באותם זמנים הייתה, כנראה, מסורת חיה של לימוד תורה שבעל פה ללא ספרים. התלמוד הועלה על הכתב זה מקרוב, וסיפק את הצורך בספרים לצורך הלימוד. נתגלו קשיים ביחס לפסיקת הלכה לפי המשא ומתן התלמודי, וקושי זה בא לתקן "ה9Cכות פסוקות". במתכונת זה חיבר רבי שמעון קיארא את ספרו "הלכות גדולות". 

גם ה"שאילתות" נתן פסק הלכה ללומדים. הספר נערך כסדר הפרשיות שבתורה, ושימש סיכום תוך קישור מקורות התורה שבכתב ושבעל פה, הלכה ואגדה. 

במחצית השנייה של תקופת הגאונים נתרבו ספרי ההלכה התלמודיים. עיקר יצירת הגאונים בהלכה התרכזה ב"תשובות" שהצטברו לכמות רבה מאוד. חלקים מתשובותיהם נעשו קבצים שהפכו להיות ספרים מרוכזים על נושאים שונים. השאלות והתשובות עליהן עסקו, בנוסף לענייני הלכה, גם בענייני פרשנות, אמונות ודעות, פירושי אגדות וידיעות בתולדות ישראל. החומר המרובה ביותר מתקופת הגאונים המצוי בידינו הוא פרי רוחם של שלושת הגאונים האחרונים: רב סעדיה גאון, רב שרירא גאון ורב האי גאון.. 

הקשר שבין הגאונים לתפוצות והתשובות שהשיבו בכתב יצרו ספרות רחבה של שאלות ותשובות (שו"ת) שחלקם נשתמרו עד לימינו. ב"מ לווין אסף וריכז את תשובות הגאונים בספרו "אוצר הגאונים", י"ג כרכים. יצחק יודלוב ושלמה זלמן הבלין אספו את הקיים מדברי הגאונים בספר "תורתם של גאונים", בששה כרכים. 

דוגמאות מספרות הגאוני
שאילתות
ספרו של רב אחאי משבחא, במאה ה-8. הספר "שאילתות דרב אחאי גאון" הוא ספר דרשות בהלכה ובאגדה, בסדר פרשות השבוע. לשאלות מבנה קבוע: (א) פתיחה לברור הנושא, שהוא אחת ממצוות הפרשה. (ב) שאלה הלכתית. (ג) דרשה - לקט מאמרים מהתלמוד. (ד) תשובה קצרה. הספר נחשב מאוד בעיני הקדמונים, וגם בעל "הלכות גדולות" שאב ממנו.

הלכות פסוקות
ספרו של רבי יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא במאה ה8-. ספר זה הוא ספר הפסקים הראשון אחרי התלמוד, המקיף את כל ענייני ההלכה הנוהגים בזמן הזה. הספר נתחבר על סדר התלמוד למצות את ההלכות הנוהגות בזמן הזה, תוך כדי השמטת המשא ומתן התלמודי. הספר "הלכות פסוקו " הוערך ביותר על ידי הפוסקים שבאו אחריו, וכמה ספרי הלכה נתחברו במתכונתו: "הלכות קטנות"; "הלכות קטועות"; "הלכות קצובות". 

הלכות גדולות
ספרו של רבי שמעון קיירא, באמצע תקופת הגאונים, סמוך לשנת 850. ספר זה הוא אחת היצירות החשובות של תקופת הגאונים. הספר נכתב כדוגמת ספרו של רבי יהודאי גאון "הלכות פסוקות". הספר כתוב בלשון התלמוד. הוא כולל קטעי תלמוד ומסכם את החלק ההלכתי שבו. מקורותיו הם: הלכות פסוקות, שאילתות, והספרות התלמודית שנכתבה עד ימיו. פסקי ההלכה שלו הם בדרכה של ישיבת סורא .

סדור רב עמרם גאון
הסידור נכתב על ידי רב עמרם גאון במאה ה-9, כתשובה לבקשת שואל שיכתוב לו סדר תפילות וברכות של כל השנה. נוסח התפילה מסודר בו לפי תכנית קבועה לימות החול ולמועדים, וכן כלולות בו הלכות תפילה ובית כנסת. הסידור מוזכר אצל רוב הראשונים העוסקים בענייני תפילה. במשך הזמן הוכנסו לסידור שינויים רבים, עד שאין לדעת כיצד בדיוק יצא מתחת יד רב עמרם גאון.. 

אמונות ודעות
רב סעדיה גאון כתב את הספר "אמונות ודעות", שהוא ספר הפילוסופיה השיטתי הראשון בישראל. הספר מתחיל בהוכחות לבריאת העולם, מכאן מסיק הוא על מציאות ה' - שהרי אין נברא בלי בורא. הוא עוסק בענייני השגחה, שכר ועונש, מידות ועוד. הספר נכתב ערבית ו=D7ורגם לעבר=99ת.

אגרת רב שרירא גאון 
גאון פומבדיתא במאה ה-10. כתב תשובות רבות, והמפורסמת בהן היא התשובה לשאלתו של רב יעקב בר נסים "איך נכתבה המשנה". תשובה זו, הידועה בשם "איגרת רב שרירא גאון", מכילה ידיעות חשובות ביותר על השתלשלות תורה שבעל פה ונושאיה עד סוף תקופת הגאונים. רב שרירא כתב גם תשובות עם בנו רב האי גאון.

ספרי רב האי גאון
רב האי כתב ספרים רבים, וכל ספר עוסק בנושא מוגדר. ספרו "המקח והממכר" הוא דוגמה לספר המקיף נושא מכל צדדיו. כתב גם את "משפט השבועות" ואת "ספר השטרות". ותשובות רבות מאוד. כשליש מתשובות הגאונים שהגיעו לידינו הן מפרי עטו. כתב גם פיוטים ופירושים לכתבי הקודש

 

 

גאונים ביהדות החרדית (רשימה חלקית ביותר) (הקוראים מוזמנים להציעה מועמדים נוספים עם פרטים מדוע להוסיפו לרשימה זו). המלקט

 

רבי יוסף קארו

רבי יוסף קארו (1488ה'רמ"ח – 24 במרץ 1575י"ג בניסן ה'של"ה היה מגדולי הפוסקים, מחבר השולחן ערוךכסף משנה והבית יוסף, מכונה גם השולחן ערוךהבית יוסףמרן  והמחבר. עסק גם בקבלה. מקובל לסמנו כפותח תקופת האחרונים

נולד ב-1488 בספרד לרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים. בעודו ילד קטן נאלץ לנדוד עם הוריו בעקבות גירוש ספרד,  והמשפחה הגיעה לליסבון שבפורטוגל ומשם הגיעה לקושטא.  אחר שאביו נפטר הוא גדל בבית דודו שחי בקושטא, רבי יצחק קארו.  בבגרותו התבסס באדריאנופול.  בעיר זו התחתן ובה זכה למעמד רבני חשוב, ובהיותו כבן 34 החל בכתיבת חיבורו על הטור – הבית יוסף.

 

כאמור, הספר מבוסס פסקי הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, ועל כן הוא מותאם לפסיקה בקרב קהילות תושבי צפון אפריקה ומגורשי ספרד. עוד בחיי רבי יוסף קארו הופצו חלקי ה"שולחן ערוך" עם "מפת השולחן", דהיינו הערות והתאמות של הספר למנהגי ופסיקות יהדות אשכנז שנכתבו בידי הרמ"א  – רבי משה איסרליש. על הספר נכתבו פירושים רבים, בהם חיי אדם  ומשנה ברורה. גם בתימן,התקבל הספר שולחן ערוך בידי חלק מהקהילות, לאחר שהופץ עם הערות והתאמות למנהגיהם בידי רבי דוד משרקי  מצנעא בחיבור הנקרא שתילי זיתים. בייחוד התקבלה פסיקתו בקהילות שבהן הייתה מקובלת דרך הקבלה בעקבות השפעתו של רבי זכריה אלצ'אהרי וספרו "צידה לדרך".

 

תלמידו של הרב קארו, הרמ"ק, מצטט מן הספר ומתארו : "והוא קבלת מורי ורבי החסיד כמהר"ר יוסף קארו נר"ו וזה לשונו:".

המגיד הבטיח לרבי יוסף קארו בין השאר שימות על קידוש השם:

"ואזכך לעלות לא"י בשנה זאת, ואחר כך אזכך להישרף על קדושת שמו. ואזכך להישרף בארץ ישראל ברבים לקדש שמי בפרהסיה ותעלה לעולה על מזבחי . . ואזכך לסיים חיבורך להאיר בו עיני כל ישראל, שכל עמים חכמים ונבונים ומשכילים ישאבו מחיבורך שנקרא בית יוסף ."

המהר"ל מפראג

רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520ה'ר"פ1609י"ח באלול  ה'שס"ט), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליוואמפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לעוו הגבוה") היה רבפוסק הלכהמקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה (בחלוקת התקופות המקובלת בספרות הרבנית, המהר"ל משתייך לתחילת תקופת האחרונים). שמו השני נכתב בצורות שונות בגרמנית: Levai, Loewe, Löwe, Loew וגם בעברית: ליווא, ליוואי, ועוד.

מהר"ל, שיצר גשר בין הגות ימי הביניים להגות הרנסאנס, נולד כשני עשורים בלבד לאחר גירוש ספרד והגעת קולומבוס לאמריקה, בתקופה שבה פרחה הקבלה בארץ ישראל. שימש כאב בית הדין ו=A8אש ישיבה בערים פוזנן שבפולין, וניקלשבורג ופראג שבצ'כיה.

מעבר לבקיאותו הרבה של מהר"ל בתלמוד, בספרות ה אגדה ובקבלה, היה גם בקי בפילוסופיה (בפרט האריסטוטלית), וכן באסטרונומיה ובשאר המדעים של תקופתו. כמו כן, היה מנהיג רוחני-פוליטי ובעל מהלכים אצל  רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

תורתו השפיעה רבות הן על תנועת החסידות והן על תנועת ההתנגדות, שקמו למעלה ממאה וחמישים שנים לאחר מותו, ספריו נלמדים כיום בכל ישיבה, והם נחשבים כבסיס (תפארת ישראלנצח ישראל) שמקנה הסתכלות תורנית נכונה על עולם התורה וקניית אמונה. ספרו נתיבות עולם, פותח צוהר להבנת מידות נפש האדם. אישיותו המיוחדת, אשר בה רב הנסתר על הנגלה שימשה כר פורה לסיפורים ואגדות על מעשיו למען יהודי פראג כגון זו על הגולם שיצר.

המהר"ל נסע ללמוד בישיבות פולין אך באופן יוצא דופן הוא אינו מזכיר בכתביו שום אדם כמורו, נראה שהיה אוטודידקט  ועיקר לימודו היה מספרים באופן עצמאי ולא מפי רב.. ייתכן שהיה תלמידו של מהרש"ל המבוגר ממנו בעשור בלבד ולפי מסורת חב"דית למד מהר"ל במשך שנתיים בפוזנא יחד עם מהרש"ל מפי רבי יצחק קלויבר,  סבו של האחרון. בגיל 32 נישא לפרל, בתו הנמרצת של שמואל שמעלקא רייך, אחד מעשירי העיר. לזוג נולדו שש בנות ובן בשם בצלאל, שנקרא על שם אבי המהר"ל. חתנו, ר' יצחק בר שמשון כ"ץ, היה נשוי לשתיים מבנותיו של המהר"ל: תחילה נישא ללאה, ולאחר שנפטרה נישא לפיגלה. ר' יצחק שימש כר"מ ואב"ד בניקלשבורג.

בין השנים ה'שנ"ח - ה'ש" ס (15981600) הדפיס המהר"ל ארבעה מספריו מפראג: "באר הגולה", "נצח ישראל", "אור חדש" ו"נר מצווה" . ספרו "תפארת ישראל" הודפס בוונציה בשנת ה'שנ"ט(1599). בשנת ה'שס"ד (1604) , בגיל 84, התפטר המהר"ל מתפקיד אב בית הדין. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ החליף אותו בשני התפקידים. בי"ח באלול ה'שס"ט22באוגוסט 1609 (נפטר המהר"ל. קהילת פראג הקימה מצבה גדולה על קברו ועל קבר פרל אשתו, שנפטרה כשלוש שנים וחצי לאחר מותו.

למהר"ל היה ידע נרחב בפילוסופיה ובמדעים, על פי הראי"ה קוק ורבים אחרים הוא ניצל אותו כדי ליצוק את תוכני הקבלה לתוך מסגרת פילוסופית-מדעית. מסגרת שמבחינה צורנית בעלת מאפיינים אריסטוטלים ומבחינה מהותית בעלת תכנים אפלטוניים , ובכך הוא "גאל" את תוכני הקבלה ממסתריהם והביאם אל הציבור הרחב. הגותו משלבת בין הפילוסופיה של ימי הביניים שהחל כבר לשקוע שמשה , לבין תורת הקבלה שזכתה באותה תקופה לפריחה גדולה. כתביו שהם מעין הכלאה של שכלתנות ומיסטיקה,  מכילים טרמינולוגיה קבלית חדשה, המתמקדת במהות הפנימית של הדברים ולא =91סימבולים מקובלים,

הרמ"א

רבי משה בן ישראל איסרלישׂ (ה'ר"צ 1530[ - י"ח אייר ה'של"ב 1572; נודע בכינויו הרמ"א, בקרב תפוצות יהודי ספרד יש הקוראים לו בשם מור"םפוסקראש ישיבה, מקובל ופילוסוף. גדול פוסקי אשכנז במאה ה-16.

חיבר חיבורים רבים בהלכה, אך מפעלו הגדול שסמכותו הוכרה לדורות בקרב יהודי אשכנז, היה כתיבת חיבורו ההלכתי "המפה". חשיבותו של חיבור זה היא בהגהות ע=9C ה"שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו ובהתאמות שנכללו בו, על-פי המסורות הנבדלות של קהילות אשכנז.

נולד לרבי ישראל ולמלכה (בת-דודתו של מהר"ם מפדואה) בקז'ימייז'  שבדרום פוליןהוסמך לרבנות בגיל 13, ולמד בישיבה אצל רבי שלום שכנא מלובלין, שלאחר מכן היה חותנו בזיווג ראשון. כיהן כדיין בבית הדין בקרקוב, יחד עם גיסו רבי יוסף כץ, ורבי משה לנדאו, וכראש ישיבה שהקים בעיר.

 

שני מפעלי החיבור ההלכתיים הגדולים שלו, מצא הרמ"א שרבי יוסף קארו,  הספרדי, הקדימו. ראשית בחיבור מקיף על ספר ארבעה טורים,  הוא "דרכי משה", שבא להשלים את אשר החסיר ר' יעקב בן הרא"ש.  במהלך הכתיבה נודע לרמ"א כי רבי יוסף קארו כותב חיבור דומה ואף שאפתני יותר, הלא הוא ה"בית יוסף ". בעקבות ידיעה זו שינה הרמ"א את מתכונת הכתיבה של ה"דרכי משה" וקיצר אותה. בשלב השני ביקש הרמ"א להוציא חיבור פסקני וקצר יותר של "דרכי משה", אולם גם אז נודע לו שרבי יוסף קארו הקדימו, בכתבו את ה"שולחן ערוך . משרבה פרסומו של השו"ע, אף כי זכה להתנגדות רבה באירופה, פרסם הרמ"א בשל"א את הגהותיו על חיבורו הגדול של הבית יוסף, הידועות כ"המפה" ומוסיפות במקום שפ=A1יקתה ומנהגיה של יהדות אשכנז חולקים על פסיקת ה"שולחן ערוך". מחלוקת זו נובעת הן מהמעמד החשוב של המנהג באשכנז בעוד רבי יוסף קארו פסק לפי כללים, והן עקב הבדלים בין הפסיקה שזכתה לרוב בין שלושת עמודי ה"שולחן ערוך", הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש,  לבין הפסיקה באשכנז ופולין שהושפעה מפוסקים נוספים, כמו בעלי התוספות. על מחויבות האשכנזים לאורך הדורות לפסיקותיו של הרמ"א נודעת אמרת החת"ם סופר: "ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א".

בימי חייו ספג ביקורת לא מעטה מפוסקי אשכנז על כך שהעדיף את מנהג פולין והזניח את המקובל במרכז אירופה. רבי חיים בן בצלאל מחה על כך "שכמו כן הוא הכרח גדול להודיע חילופי מנהגי בני אשכנז ממנהגי מדינת פולין שאם הרב לא רצה לבט=9C מנהגו מפני מנהג א"י כ"ש שאין ל91ני אשכנז לבטל מנהגם מפני מנהג מדינת פולין וכן כתב כתשובת מהרי"ל כסי' ק' בשם הרא"ש שאין לבטל מסורת אשכנז בשביל שאר מדינות כי התורה ירושה להם לאשכנזים מימות החרבן... והנה הרב עצמו לא כתב בהקדמת ספרו רק ממנהג בני מדינתו ולא זכר מנהג אשכנז כלל."[11]

הרמ"א נקבר בבית הקברות היהודי העתיק בקרקוב, קברו שוכן מאחורי בית כנסת הרמ"א בקרקוב ונמצא במרחק של שני מטרים מחלון עזרת הנשים.

בספר "תורת העולה" הוא נתן פרשנות פילוסופית ייחודית להלכות בית המקדש.  מצד שני, האמין גם בקבלה וראה אפשרות ליצור הרכבה בין שני התחו=9Eים הנלחמים זה בזה, לכאורה, לפי תפיסתו, כלומר, בין הספירות  בקבלה לבין תורת התארים הפילוסופית. האמין בספר הזוהר,  אך לא פסק לפיו.

 

האר"י הקדוש

.רבי יצחק בן שלמה לוריא (1534ה'רצ"ד - 25 ביולי 1572ה' באב ה'של"ב) מכונה האר"י הקדוש הוא גדול מקובלי צפת במאה ה־16 והוגה שיטה חדשה בקבלה הנקראת על שמו "קבלת האר"י". תלמידיו נקראו אחריו גורי האר"י.

האר"י נולד בירושלים לאם ספרדיה ואביו ממשפחת לוריא שהייתה מפורסמת באשכנז ומיוחסת לרש"י וממנו לדוד המלך. לאחר מות אביו, עברה משפחתו לבית דודו במצרים. הוא עצמו חי במצרים בקהילה הספרדית ולמד מפי הרדב"ז ורבי בצלאל אשכנזי . לפי מסורות שמסרו תלמידיו, עד גיל 36 חי בבית דודו רבי מרדכי פרנסיס שהיה ממונה על המכס במצרים והיה סמוך על שולחנו, שם הגה בספר הזוהר , עד שעל פי המסורת נגלה אליו אליהו הנביא והורה לו לעלות לארץ ישראל.  כמו כן, עסק בתקופה זו בהוראה ולפי תעודות מגניזת קהיר,  התפרנס גם ממסחר בתבלינים ובתבואה.

בשנת 1570 (שנD7 ה'ש"ל עלה האר"י ממצרים לצפת עם אשתו ושתי בנותיו וחי שם במשך שנתיים עד שבתאריך ה' באב ה'של"ב שנת1572 הוא נפטר במהלך המגפה הגדולה שהתרחשה באותה עת, והוא בן 38. שתי בנותיו נישאו בצפת. האחת, עכסה, לרבי שלמה סאגיס,  ראש ישיבה בצפת ורבו של המהרי"ט, והשנייה לבנו של רבי יוסף קארו. על פי המסורת בנו נפטר לאחר שהאר"י גילה סודות קבליים עמוקים לתלמידיו, ובגין זה נענש משמיים.

לפי המסופר, הרמ"ק הורה לתלמידיו לפני פטירתו, שממשיכו יתגלה בהלווייתו, בתור מי שיראה עמוד של אש ההולך אחר מיטתו. אותו אחד היה האר"י שבא באו=D7ה תקופה לצפת וטרם נודע בציבור. מאז לימד מספר מצומצם של תלמידים את כל אשר ידע, כאשר הוא הסביר כי לשם כך הגיע לעולם וזה כל ייעודו בחייו. בכיר תלמידיו היה רבי חיים ויטל.

האר"י לא חשש מלהתעסק בטראומה הנפשית של הפזורה היהודית שנגרמה על ידי גירוש ספרד .  צרה זו שניחתה על עולמו של היהודי יצרה שאלות ותהיות קיומיות. הרב שרצה לחזק את רוח תלמידיו החיים בגולה צידד בדימוי ה "אור" השבוי בקליפות הטומאה כשם שישראל מצויה בגולה בן האומות , ובבוא המשיח יבוא גם התיקון, ובני ישראל יאספו למולדתם הוותיקה והעולם  כולו ייגאל.

באחת ההקדמות בספר עץ החיים מתאר רבי חיים ויטל את האר"י כך:

לא היה מי שישיג חכמה זו על אמתתה כמוהו, כי היה יודע במשנה ותלמוד ואגדות ומדרשות על כל דבר ודבר כמה פנים בפרד"ס,  ומעשה בראשית ומעשה מרכבה,  בשיחות עופות ובשיחות דקלים ואילנות ועשבים, בסוד כי אבן מקיר תזעק ושלהובי פחמים ובשיחת מלאכים.

והיה מדבר ברוחות מהגלגולים רוח טוב ורוח רע. והיה מכיר בריח הבגדים כמו אותו ינוקא דפרשת דברים, ובעופות אלמים. ומביא נשמת אדם בעודו חי ומדבר עמו כל צורכו וחפצו, ואחר כך מסירהו. והיה רואה נשמות בעת צאתם מהגוף, ובבתי הקברות, ובעלותן בכל ערב שבת לגן עדן.  והיה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעולם הבא , והיו מגלין לו רזי תורה.

וגם היה יודע חכמת הפרצוף,  ושרטוטי הידיים, ופתרון חלומות על אמיתתם, ובגלגולים ישנים וגם חדשים. והיה מכיר במצח אדם מה מחשב ומה שחלם, ומה פסוק קרא בעליית נשמת=D7 לגן עדן בלילה, והיה מלמד פירוש שורש נשמAAו. והיה קוראו במצחו זכיות ועבירות שחישב. והיה נותן לכל אחד ואחד תיקון כפי הבחירה המיוחדת, או לשורש נשמתו האחוזה בשורש של אדה"ר .

והיה יודע כמה טעיות נפלו בספרים. והיה יודע להכות בסנורים. והיה יודע כל מה ששנו החברים. והיה מלא חסידות ודרך ארץ וענוה, ויראת ה' ואהבת ה', ויראת חטאו, וכל מדות טובות ומעשים טובים היה בו.

וכל זה היה יודע בכל עת ובכל שעה ורגע. וכל החכמות האלו תמיד היו מונחים בחיקו. ועיני ראו ולא זר. וכל זה השיג מרוב חסידותו ופרישותו, אחר התעסקו ימים רבים בספרים ישנים גם חדשים בחכמה זו. ועליהן הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, וזהו הביאו לידי רוח הקודש , והיה אליהו נגלה לו תמיד. 

 

הבעל שם טוב

רבי ישראל בן אליעזר, הידוע כבעל שם טוב (בר"תבעש"ט; בין ת"נ ל-ת"ס1690 ל-1700 – ו' בסיוון ה'תק"ך21 במאי  1760) הוא אביתנועת החסידות.

מעט ידוע על חייו של הבעל שם טוב, והמקור הישיר המפורסם ביותר הוא "שבחי הבעל שם טוב" – קובץ הגיוגרפי שהודפס בשנת ה'תקע"ה (1815). תאריך לידתו הוא נושא להשערות שונות. לפי מסורת מאוחרת של חב"ד הוא נולד בי" ח באלול ה'תנ"ח,  ושמעון דובנוב נקב כנראה בטעות בשנת ה'ת"ס. לפי מסורת מרבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון) , נולד בשנת ה'ת"נ.

על פי המסופר, ישראל התייתם מהוריו בגיל צעיר. הוא אהב לצאת לשדה ולצפות בטבע, בתוך כך הכיר את הצמחים ואת סגולותיהם הרפואיות. נשא אישה מבנות המקום באוקופ, והתמנה לשמש בבית המדרש העירוני. אחר זמן קצר נפטרה אשתו ולא הותירה ילדים. הוא שימש באותן שנים גם עוזר למלמדי תינוקות, ובתקופה מסוימת שימש כשוחט בעיירה קשילוביץ הסמוכה ליזלוביץ. אחרי שהתאלמן עבר לגור בברודי , ושימש שם כמלמד תינוקות. שם נישא לחנה, אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב. אחרי נישואיו אלו עבר לגור סמוך לקיטוב , והתבודד שנים אחדות בהרים שבין קיטוב לקוסוב. אחר כך עבר לטלוסט ומשם לכפרים נוספים.

באותה תקופה פרח אצל יהודי מזרח אירופה העיסוק בקבלה. מקורות פריחה זו היו התסיסה המשיחית השבתאית ותורת האר"י שהגיעה למזרח אירופה.

בחייו כונה "רבי ישראל בעל שם", כינוי שהצביע על עיסוקו כבעל שם,  היינו מרפא עממי הנעזר בשמות קדושים, בקבלה מעשית בהשבעות ובקמיעות.  כמקובל, הדגיש את הדבקות עם הבורא והעלאת העולם כולו לשורשו העליון. בכמה מקרים מסופר שפעל להציל את הציבור מסכנות שונות באמצעות כוחותיו הרוחניים.

הבעש"ט לא כתב את תורתו. מעט מדברי תורתו והנהגותיו נרשמו על ידי תלמידיו ונדפסו בספריהם ובספרי תלמידי תלמידיו. תורות אלו מגוונות ולעיתים נראות כסותרות. יש התולים זאת בכך שהוא שינה את הדרכותיו עם השנים או שהנחה תלמידים שונים באופן שונה.

הבעש"ט ראה חשיבות רבה באותיות ובדיבור, ככלי להתגלות א-להית. הוא לימד את תלמידיו להתעמק באותיות המרכיבות כל מילה, במילה ("תיבה") עצמה, וכן באות א' המרכיבה לשיטתו כל הברה והברה, כדי לחשוף את האלוקות המתגלה בהן.

הדרכות אחרות שלו עוסקות ב"העלאת מחשבות זרות". לשיטתו, אין לדחות "מחשבות זרות" העולות לאדם בזמן התפילה או לימוד התורה, אלא לזהות את היסוד ("הניצוץ") החיובי, האלהי, החבוי בהם, ולהעלות D7ותו לשורשו.

עוד הדרכה מרכזית שלו היא ההתרחקות מסגפנות, ו"עבודה בגשמיות", דהיינו עבודת ה' בשיתוף הגוף. באגרת שכתב לתלמידו, ר' יעקב יוסף מפולנאה, הוא דרש את הפסוק "ומבשרך לא תתעלם", שאסור לו לאדם להתעלם מגופו, אלא עליו להעלות גם את הגוף לעבודת ה'. "עבודה בגשמיות", כוללת גם עבודת ה' בתחום החולין - כגון בעת משא ומתן. חלק מהתורות המובאת בעניין בשמו מציגות את ה"עבודה בגשמיות" בדיעבד וחלקן כלכתחילה. עבודת ה' בגשמיות משתלבת עם העיקרון של "מלוא כל הארץ כבודו", שביקש הבעש"ט להנחיל לתלמידיו. תחת הסיגופים הנחה הבעש"ט להרבות בטבילה במקווה. את הטבילה ראה הבעש"ט לא כהכשרה לדבר מצווה, אלא כעניין מהותי ודרך לדבוק באל.

באיגרת שכתב הבעש"ט לגיסו, רבי גרשון מקיטוב, הוא מספר על עליית נשמה שזכה לה בשנת  ה'תק"ז (1747) , ובה נכנס להיכלו של משיח. באיגרת נאמר: "ושאלתי את פי משיח אימתי אתי מר?והשיב לי: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך בעולם, ויפוצו מעינותיך חוצה, מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך ואז ייכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה".

הבעל שם טוב נפטר בחג השבועות ה'תק"ך (1760). התאריך המקובל אצל רבים, וכך הוכיח הד"ר יצחק אלפסי מכתב יד שנכתב סמוך לתאריך הפטירה, הוא שהיה זה ביום א' של חג השבועות (ו'בסיוון). לעומת זאת, ישנם הטוענים שפטירתו הייתה ביום ב' של חג השבועות ) ז' בסיווןיום טוב שני של גלויות(.

הגאון מווילנה

רבי אליהו בן שלמה זלמן (ט"ו בניסן ה'ת"פ23 באפריל 1720 – י"ט בתשרי ה'תקנ"ח9 באוקטובר 1797), שנודע בכינויים: הגאון מווילנההגאון החסיד ואף בפשטות - הגאון, או בראשי תיבותהַגְּרָ"א (הגאון רבנו אליהו), היה פוסקמקובל ואיש אשכולות, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. הגר"א היה גדול במקרא, בתלמוד ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא במדעים. אגדות רבות נכרכו בשמו. הוא היה ידוע בהתמדתו הבלתי רגילה.

הגר"א סירב לשמש במשרת רבנות בווילנה או בכל מקום אחר, כנראה בשל רצונו לא להיבט=9C מלימוד תורה. הוא היה מהמנהיגים האידאולוגיים של ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה .

הגר"א התפרסם בהתמדתו העצומה. בניו מספרים כי נהג במשך כל חייו לישון שעתיים בלבד ביממה, בארבעה חצאי שעות , כשכל עתותיו מסורות אך ורק ללימוד תורה.  תלמידו רבי חיים מוולוז'יןתיאר, כי כאשר העסיקה אותו קושיה בלימודו, לא היה מכניס אוכל לפיו במשך ימים רצופים, ומראהו היה כחוש ומעונה עד שמצא את התשובה לשאלתו.

הגאון מווילנה זכה כבר בחייו למעמד אוטוריטרי בלתי מעורער ולסמכות יוצאת דופן. גם בקרב מנהיגי תנועת החסידות שנרדפו מכוחו, היו שכינו אותו "יחיד בדורו". בקרב הקהל הכללי הלא-חסידי נאמד מעמדו כדמות חריגה. דימוייו נעים בין בן-דרגתם של התנאים  והאמוראים חכמי התלמוד ובין זו של גאוני בבל.

רבי אברהם ישעיה קרליץ (החזון איש) כתב עליו כך: "אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבנועזרארבנו הקדוש , רב אשי והרמב"ם.  הגר"א שנתגלה תורה על ידו כקדוש מעותד לכך שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו , והוא נחשב אחד מהראשונים,  מדרגתו ברוח הקודש, ביגיעתו ובבקיאותו בעיון העמוק בכל התורה המצויה עתה בידינו, אי אפשר כלל לצייר את אפשרותם".

בשל הערצה זו, כונה בפי יהדות ליטא בתואר "הגאון" בלבד.

רבי שניאור זלמן מלאדי

רבי שניאור זלמן מלאדי (נולד בין השנים ה'תק"ה-ה'תק"ט1745-1749 (ראו להלן), נפטר בכ"ד בטבת ה'תקע"ג1812) מכונה אדמו"ר הזקןבעל התניא ובעל שולחן ערוך הרב וכן רש"ז. מייסד תנועת  חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת זו, עמד בD7אשה משנת ה'תקל"ב (1772) ועד לפטירתו בשנת ה'תקע"ג (1812). ספריו הנודעים: "התניא" ו"שולחן ערוך הרב".

נולד לברוך ורבקה בליוזנה שבמחוז ויטבסק בבלארוס, שהייתה אז תחת שלטון פולין . ישנן כמה גרסאות לגבי תאריך הולדתו. חיים מאיר היילמן, בראש ספרו בית רבי, ברדיטשוב תרס"ב, מביא אפשרו יות נוספות, אולם נוטה בסופו של דבר לקבוע את תאריך הלידה בי"ז בכסלו תק"ז.  גם עמנואל אטקס מציין שנה זו בספרו על הרב שניאור זלמן. חסידי חב"ד מציינים בדרך כלל את תאריך הולדתו כי"ח באלול ה'תק"ה15 בספטמבר 1745 , על פי האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון,  אולם בהזדמנות אחרת ציין גם הוא את שנת הלידה תק"ז. יהושע מונדשיין כתב שמעדות של הרב שניאור זלמן עצמו בעת מאסרו עולה שנולד בערך בתק"ט.

לפי מסורת חב"ד,  רבי שניאור זלמן הוא דור שביעי למהר"ל מפראג המיוחס לדוד המלך . ישנם חוקרים המפקפקים בייחוסו למהר"ל, אך מציעים אפשרויות שונות לקיים את מסורת החסידים בדבר ייחוסו לדוד המלך.

לפי המסורת, כשנולד שניאור זלמן ערך הבעש"ט,  רבו של אביו, סעודה גדולה ואמר שנשמה חדשה ירדה לעולם שתאיר את העולם בתורת הנגלה ובתורת החסידות. מסופר גם כי הבעש"ט ביקש מהורי התינוק שלא יפרסמו את לידת בנם. בגיל שלוש הובא לבעש"ט לבקשתו לשעה קלה, בה גזז את שערותיו והניח לו את הפאות שם ידו על ליבו וברכו.. כשהיה בן 5 שנים למקרא, הביאו אביו פעם נוספת אל הבעש"ט, וברכו שוב. בחזרם הביתה שאל הילד את אביו, מי היה האיש הזה? והשיבו כי זה היה "סבא". מאז היה נוהג לכנותו "סבא", ואף באוזני נכדי הבעש"ט, כגון רבי ברוך ממז'יבוז' ובעל דגל מחנה אפרים.  כמו כן היה נוהג לומר באוזניהם, כי אמנם הבעש"ט הוא הסבא שלהם הגופני, אולם הבעש"ט הוא סבו שלו הרוחני ממש. אלו היו הפעמים היחידות שרבי שניאור זלמן ביקר אצל הבעש"ט , כי הבעש"ט הסביר לאביו כי הוא צריך לקבל את עיקר תורתו מתלמידו , המגיד ממזריטש.

בשנת ה'תק"י (1750), כשמלאו לו חמש שנים קיבלוהו כחבר בחברה קדישא של ליאזני, לבקשת הבעש"ט והצדיק הרב ליב שרה'ס. על פי המסורת המקובלת בחסידות, בגיל תשע שנים למד הנדסה ואסטרונומיה ובגיל עשר שנים כבר הכין לוח שנה עברי לחמש עשרה שנה. כשהיה בן שתים עשרה שנים אירע שלימד ברבים הלכות קידוש החודש של הרמב"ם, והרבנים, שהיו באותו מעמד, התפלאו מבקיאותו בנושD7 הנדון "ולא מצאו את ידיהם ורגליהם".

בגיל שלוש עשרה החל לשמש בפועל בחברה קדישא ותיארו אותו כ"רב תנא ופליג". בי"ב באב ה'תק"ך (1760), בגיל חמש עשרה, נשא לאישה את סטערנא (בת יהודה לייב סגל מויטבסק(.

בשנת תקכ"ד (1764) נסע לראשונה ללמוד בבית-מדרשו של המגיד ממזריטש (ממלא מקומו של הבעש"ט). המגיד סיפר לו אודות מעלת נשמתו בהיותה נשמה חדשה (נשמה שלא ירדה לעולם קודם לכן, דבר המצביע על כך שמטרת ירידתה לעולם אינה לצורך תיקון חוזר ( על ידי גלגול נשמות), אלא בעלת מטרה כללית) וכי תפקידו בעולם הוא לגלות ולבאר את תורת הבעש"ט באופן של הבנה והשגה בדרך חב"ד.

עוד בצעירותו התלווה רבי שניאור זלמן אל ר' מנחם מנדל מוויטבסק לביקור גורלי בווילנה, על מנת לנסות לשכנע את הגאון מווילנה בצדקתה וכשרותה של תנועת החסידות. הגר"א סירב לראותם ועזב את וילנה לפני הגיעם לעיר. אגרותיו של רבי שניאור זלמן לחסידיו בליטא, סייעו לחסידים לעמוד על דעתם ולהיאבק על דרכם אל מול המתנגדים לחסידות  והחרם שכתבו כנגד החסידים. הן מהוות מקור מרכזי גם כיום לידיעת והבנת השתלשלות המאורעות באותם ימים.

לאחר שני המעצרים אותם עבר, פיתח ושכלל ר' שניאור זלמן את תורתו והפיץ את עיקריה ברחבי ליטא ובלארוס. בעקבות שיטת הלימוד החב"דית ואופן הפצתה הציבורית, נקלע ר' שניאור זלמן לוויכוח עם אדמו"רים נוספים בני דורו, שחלקו על דרכו בלימוד תורת החסידות והפצתה.

חיבורו החשוב ביותר הוא ספר התניא,  או 'ליקוטי אמרים', שהוא אולי גם החיבור החסידי העיוני השיטתי ביותר. עיקרו של הספר מוקדש לעיון מעמיק בפנימיות חלקי הנפש, תוך זיקה מובהקת למינוחיה של הקבלה (אם כי איננו ספר קבלי). בזכות חיבורו זה נקרא ר' שניאור זלמן גם 'בעל התניא'. כינוי חב"די אחר שלו הוא 'אדמו"ר הזקן'. בעל התניא החל לכתוב גם "ספר של צדיקים", אך הספר D7לה באש [.

כהמשך לתורת החסידות אשר ראתה צורך מהותי בהבנת נפש האדם על גווניה השונים, מיקד אדמו"ר הזקן גם הוא את עיקרי תורתו באדם. אולם עיקר חידושו מול תורת החסידות הכללית היה בפריסת יריעה רחבה, אשר כוללת התמודדות עם שאלות פילוסופיות ותאולוגיות, תוך הסברה שכלית ושילוב של מושגי היסוד של תורת הקבלה. בכך למעשה גישר אדמו"ר הזקן בין החוויה המיסטית לחשיבה הפילוסופית הדתית. במאמריו  וספריו ביקש להסביר את המושגים הקבליים במושגי השכל האנושי, ולכל אלה למצוא ביטוי ושיקוף תואם במצבי הנפש השונים. בהתאם לאופי המושגי והשכלי של תורת הרב, הפכה עבודת ההתבוננות והעיון השכלי לאמצעי המרכזי המתבקש עקרונות תורת הרב.

במוצאי שבת כ"ד בטבת ה'תקע"ג 27  בדצמבר 1812 , נפטר רבי שניאור זלמן מלאדי בכפר פיינא, כיון שלא היה בכפר בית קברות ,  הובילו אותו למחרת בעגלה לעיירה הדיאץ' שבפלך פולטבההסמוך, שם היה בית עלמין יהודי. מאוחר יותר נבנה על מקום הקבר אוהל.

החת"ם סופר

הרב משה סופר (שרייבר) (ז' בתשרי ה'תקכ"ג24 בספטמבר 1762 – כ"ה בתשרי ה'ת"ר3 באוקטובר 1839), נודע בכינוי החת"ם סופר או חת"ס (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה היהודית-אורתודוקסית. אבי משפחת סופר-שרייבר, המונה מאות צאצאים ובהם רבנים וגדולי תורה מפורסמים.

משה סופר נולד בפרנקפורט לשמואל ורייזל בה'תקכ"ג .. אבותיו היו סופרי סתם , וממקצוע זה נגזר שם המשפחה. בגיל שש כבר למד תורה אצל רבי משולם זלמן חסיד , ובגיל שבע כבר ידוע לנו שחידש חידושי תורה משל עצמו]. כשהיה בן 9 למד בישיבתו של הרב נתן אדלר בפרנקפורט – רב שנחשב לרבו המובהק, ואף שימש לו תחליף לאב – ובגיל 13 כבר דרש בענייני הלכה. כמו כן למד גם אצל הרב=A0פנחס הורוביץ מחבר ספר ההפלאה ואצל הרב טיבלי שייער במיינץ. חוץ מלימודיו התורניים למד גם מתמטיקהאסטרונומיה והיסטוריה כללית,=אצל הרב טיבלי.

תלמידיו הקימו ישיבות בכל רחבי הונגריה ושמשו ברבנות בקהילות שונות. לא רק תלמידיו של החת"ם סופר העריצו אותו והאדירו את שמו, גם תלמידי חכמים ידועים כמו הרב מרדכי בנט, רבי עקיבא איגר, רבי אפרים זלמן מרגליות,  רבי משה מינץ,  ורבים אחרים העריצוהו, כיבדוהו והקנו לו מעמד הלכתי מיוחד. יהודים מקהילות רבות במרכז אירופה (אוסטריההונגריהצ'כיה וסלובקיה של ימינו)פנו אליו בשאלות בדיני איסור והיתר ועניינים אחרים. הוא נחשב לפוסק אחרון שניתן לסמוך עליו ולנהוג על פי פסקיו, ופסקיו התקבלו ללא שום ערעור בקהילות הונגריה בפרט, וקהילות ישראל בכלל.שמו של החת"ם סופר יצא לתהילה בכל קהילות ישראל, ואף היו שופטים גויים ששלחו אליו שאלות הנוגעות להלכה היהודית.

לחת"ם סופר היה יחס מיוחד לארץ ישראל , לחיים בה ולישובה. הוא ראה בארץ ישראל את מקור הרוחניות ותמצית הקדושה של העולם , והאמין כי עיקר הקיום של התורה והמצוות הוא דווקא בארץ ישראל. ואילו בגלות לא רק שאי אפשר לקיים את כל המצוות, אלא התורה בכללות שלמותה שרויה באפילה , ומעט הרוחניות שקיימת בגלות אף היא מקורה בארץ ישראל. הוא ראה ביושבי הארץ את החשובים שבין אנשי העולם, והקביל את יישוב הארץ להנחת תפילין]. בדרשותיו הוא כותב "כי הקרקע של ארץ ישראל יותר קדושה משמים של חו"ל" . הוא שלל את הגלות באופן חריף ביותר ודימה אותה לקבר. וטען כי ישראל יצאו לגלות מפני שפגעו בכבודה של ארץ ישראל וחרפו אותה באמרם "ארץ אוכלת יושביה" . את הביטוי "ארץ החיים" המתייחס לארץ ישראל הסביר כפשוטו, שרק בארץ זו עם ישראל נחשב לחי, ואילו בחוץ לארץ היהודים נחשבים למתים, מאחר שהגולה מסכנת את קיומו של העם היהודי. את המשנה "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא" ביאר שהיא דווקא בארץ הקודש, שרק בה החיים יכולים להיות עדיפים יותר מחיי עולם הבא.

לא רק את הצי91ור הרחב דרבן לעניין אלא כגאון מווילנא , גם את תלמידיו, "שהעיר בלב תלמידיו אהבת ציון וירושלים, וישלחם לארץ הקודש במבחר שנותם, להתיישב בה ישיבת קבע". כמה מתלמידי החת"ס עלו לארץ והקימו את כולל בני הונגריה בירושלים .  אנשי הכולל היו ממקימי פתח תקווה והיו בהם גם ממתנגדי הציונות המפורסמים (לדוגמה – הרב אברהם שאג-צווD7נר) . יחסו לקיום יישוב יהודי בארץ הגיע לידי כך, שכאשר היה חשש כי אוסף תרומות לבניין בית כנסת בירושלים יקפח את פרנסת תלמידי חכמים, עניי ארץ ישראל, פסק כי תמיכת כלכלת עניים בארץ ישראל, חשובה מבניין בית כנסת בירושלים.

ימיו של החת"ם סופר היו ימי ביכורי האמנציפציה היהודית באירופה המערבית .  בעקבותיה החל תהליך חילון , השכלה וראשיתה של תנועת הרפורמה. החת"ם סופר לא רק שלא שמח =9Cקראת האמנציפציה, אלא ראה בה פגע גדול ופיתוי שיוביל לאי-שמירת מצוות ולהתבוללות: "הצרה היא בהיפך, שהמלכות נותנת חירות לישראל ומגביהתם ומקרבתם והיא צרה גדולה מראשונה, שבעוונותינו הרבים כל מגמת ישראל אז להתקרב אל שרי מלוכה וללכת בחוקותיהם ולעזוב תורה ומצוות מרצונם. וזה נקרא שעבוד ולא עבדות.=כי בני חורין מעבדות הם, אך טומאת הארץ מושלת בהם".

המחקר ההיסטורי רואה בחת"ס את הרב הראשון שניתן להגדירו כאורתודוקסי;  בעוד שרבים מבני דורו, כמו הנודע ביהודה, עדיין התייחסו למשכילים ולרפורמים המוקדמים כתופעות מבודדות שאפשר לטפל בהן באופן נקודתי, הוא ניסח מענה כולל ומקיף ודגל בעימות חסר פשרות עמם, מתוך הבנה כי כוחותיו כמרא דאתרא הולכים ונשחקים על ידי התמורות הגדולות בחברה היהודית. אם קודם לכן היו לקהילה סמכויות חוקיות לאכוף את ההלכה על חבריה, אלה הלכו והוגבלו על ידי השלטון. ההתערות הגוברת בסביבה הפכה את קבלת חוקי הדת יותר ויותר לעניין של בחירה אישית.בעת שנשאל לגבי הרבנים שתמכו בעמדת בוני ההיכל הרפורמי, השיב ב-25 בינואר 1819 – כי אילו היה הדבר מסור בידיו היה מוציא אותם מכלל ישראל:

אילו היה דינם מסור בידינו היה דעתי להפרישם מעל גבולינו. לא יותן מבנותינו לבניהן ומבניהם לבנותינו, כי היכי דלא ליתי לאמשוכי אבתרייהו. ויהיה עדתם כעדת צדוק ובייתוס ענן ושאול .  אינהו בדידהו ואנן בדידן. כל זה כ"ל להלכה ולא למעשה מבלי רשות דמלכא יר"ה . וזולת זה יהי דברי בטילים וכלא חשיבי. 

למרות התנגדותו לשינוי בסדרי התפילה ובלבוש המסורתי, סבר שאפשר ללמוד גם לימודים כלליים בתנאי שהם באים אחרי לימוד התורה. עיקר חששו היה שההשכלה תשמש כשער להתבוללות,כאשר איננה מלווה בתודעה יהודית ראויה ולכן הסתייג ממנה במקומות אחדים . את הברכה "אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו" פירש: תורת אמת היא התורה, וחיי עולם הם מדעים ודרך ארץ של העולם הזה. קודם תורה ואחר כך מדע . הוא ראה את החכמות כמסייעות להבנת התורה. בדרשתו בפרשבורג ב-1811 אמר "כי כל החכמות הם רקחות לתורה, והמה פתחים ושערים לה."

החת"ס עצמו למד אצ=9C הרב טיבלי שייער במיינץ,  גם מתמטיקהאסטרונומיה  והיסטוריה,  והיה לו ידע נרחב בפילוסופיהאנטומיה ושפות  כגרמנית וצרפתית.  החת"ם סופר אף העסיק את אנטון שמיד בהוראת מדעים לבניו. הוא שיבח את תוכניתו של דוד פריזנהויזן, בספרו "מוסדות תבל", לייסד בית מדרש לרבנים בו ילמדו תורה לצד מדעים כלליים. בהספדו על ידידו, רבי דוד זינצהיים  הזכיר כי הלה רכש השכלה כללית לצד השכלה תורנית רחבה, ולכן הייתה לו השפעה רבה בחוגי הממשלה הצרפתית. כאשר קהילת פיורדא התלבטה בין מספר רבנים לכהונה בקהילה, צידד ברבי יהושע מראביץ שנוסף על למדנותו ויראת השמים שלו "היה בקיא גם באשכנזית ולפי מלכים יתייצב". הוא גם אישר הקמת בית ספר לצעירים יהודים ללימוד לשונות חול,  מלאכה וחקלאות.

החת"ם סופר התנגד לשיטת הפלפול וצידד בלימוד פ=A9ט ובקיאות, שלתפיסתו מביא לאמת. כך כתב לאחד מתלמידיו: "טובה ציפורן של ראשונים, ויניח ספרי האחרונים ופלפולים העמוקים וחקירות".הוא קבע שאסור להשתמש בפלפול לפסוק הלכה, מכיוון שהנטייה לפלפול עלולה להטות את הלומד מהעניין העיקרי.

הוא אף ביקר את שיטת הדרושים כאשר היא מתנגדת לפשוטו של מקרא: "הרבה דרושים יותר רחוקים נאמרים בתרגומים ובמדרשים, אך בתנאי שיניחו הפסוק על פשוטו ואמתו ולא יאמרו שהדרוש הוא הפשוט . . כי האמת אהוב מן הכל ובפרט מה שנוגע הלכה למעשה"  . בצוואתו הוא ממליץ לצאצאיו ללמוד וללמד את הבנים, תנ"ך עם פירוש רש"י, ותורה עם פירוש רמב"ן – "כי הוא ראש אמונת אומן, ובו תתחכמו".

הוא סבר שיש ללמוד כדי להגיע למסקנות הלכתיות, ולא לשם לימוד השקלא וטריא התלמודי כשלעצמו. החת"ם סופר נ=A7ט בשיטת הלימוד הפילולוגית-ביקורתית בדומה לשיטתו של הגר"א.  תחת ידיו היו הרבה כתבי יד, והוא עמל לברר את הגרסה הנכונה בתלמוד ובפוסקים, מפני שלדעתו שיטת הפלפול צמחה בשל גרסאות משובשות בלימודו הסתייע גם בסיגול השיטות המדעיות של בחינת מקורות מקבילים מבחינה היסטורית, פילולוגית, וניסיונ ת. הוא סבר כי הרבה מהבעיות ומהמבוכות בתלמוד היו מפני שייחסו דעה של חכם אחד לחכם אחר. הוא השתמש בניסויים כדי לברר שיעורי מידות המופיעים בהלכה, ובדיני כשרות לברר אנטומיה של בעלי חיים.

 

 

הרב יוסף חיים מבגדאד – הבן איש חי

הרב יוסף חיים מבגדאד ("בן איש חי"; כ"ז באב ה'תקצ"ה2 באוגוסט 1835 - י"ג באלול ה'תרס"ט30 באוגוסט  1909) היה מקובלדרשן, מנהיג, מחבר ואחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם. מכונה הבן איש חי על שם ספרו.

נולד בבגדאד בשנת ה'תקצ"ה, לרב אליהו בן הרב משה חיים, רבה הראשי של בגדאד בסוף המאה התשע עשרה  ובראשית המאה העשרים , ולמזל טוב. דודו היה הרב עבדאללה בן משה חיים.

המוציאים לאור מספרים בהקדמה לסD7ר ההלכה המרכזי שלו, "בן איש חי",  שכאשר היה כבן שבע שנים, נפל לתוך באר עמוקה תוך כדי משחק ובנס ניצל. בהיותו בבור נדר שכשיצא מהבור יקדיש את כל חייו רק ללימוד תורה.

את ראשית לימודיו התחיל בתלמוד תורה אצל דודו, אחי אמו, הרב דוד חי מאיר יוסף ניסים סלמאן מעתוק.

בגיל 14, למרות גילו הצעיר, התקבל לבית המדרש לרבנים "בית זלכה" בראשותו של הרב עבדאללה סומך,  והיה לתלמידו המובהק. מסופר כי אביו, הרב אליהו, התכתב בשאלות הלכה עם הרב חיים פלאג'י, רבה הראשי של האימפריה העות'מאנית. אביו ידע על גדלות בנו בתורה והתייעץ עמו באחת השאלות ששלח אליו הרב חיים פלאג'י. יוA1ף חיים הבן שלח תשובה מפורטת בשמו, ולאחר מספר ימים שלח גם אביו תשובה. הרב חיים =D7לאג'י השיב לרב אליהו שבנו הקדימו כבר והוא עתיד להיות ענק בתורה.

הרב יוסף חיים היה רב קהילתי ופנה לכל שכבות הציבור. הוא פעל רבות לקירוב התורה לכל שכבות הציבור על ידי דרשות ציבוריות וכתיבת חיבורים מיוחדים המותאמים לאופי הציבור וצרכיו. הוא הנהיג נוסח תפילה המושפע ממנהגי האר"י, בימינו דחה נוסח זה את נוסח הספרדים מארצות המערב כמרוקו ואלג'יריה.  השפעתו של הרב חיים הייתה מכרעת עבור יהודי עיראק, הודופרססוריה , ויהודים ספרדים בארץ ישראל.

"היהודים בבגדאד שהכירו את הבן איש חי העריצו אותו מאוד. הם ראו בו לא רק גדול בתורה, הוא נחשב בעיניהם כמו מלאך. עד כדי כך שאמרו שאם הבן איש חי היה חי בזמן הבית הוא לא היה נחרב, כי עם ישראל היה שומע לו. בתקופתו לא היה יהודי שחילל את השבת, לא היה יהודי שאינו שומר מצוות, ובוודאי שלא בפרהסיה. כשנפטר, ליוו אותו למעלה ממאה אלף איש, וספדו לו כמו על בן יחיד "

הרב הזכיר תדיר את ארץ הקודש בדרשותיו, ודאגתו לשלומם של היושבים בה הייתה רבה. ולא רק בדיבורים באה לידי ביטוי אהבה זו אלא גם במעשים. הרב יוסף חיים נהג לשלוח את ספריו לדפוס בירושלים ובכך לעזור בפרנסת אנשי ירושלים ולהביע את מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל בעיניו. כמו כן הקפיד כי כל הכספים אשר נאספו בקופות ארץ ישראל אכן יגיעו ליעדם על ידי שד"ר (שלוחי דרבנן מארץ ישראל), ותמך רבות מכספו ואף שידל נדיבים מבני קהילתו לבנות בארץ ישראל. בהשפעתו תD7ם הגביר יוסף אברהם שלום מכלכותא את כל הונו להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים, וזאת לאחר ששכנע אתו כי עדיף להשקיע בדבר לטובת הנשמה היהודית מאשר לגוף (במקור רצה הגביר להקים בית חולים). הרב יוסף חיים עצמו רכש לו בית ושדה בארץ ישראל,=כדי לקיים בה מצוות התלויות בארץ.

כמקובל בקרב הספרדים, גם רבי יוסף חיים קיבל את העיקרון שיש ללכת אחר מרן השולחן ערוךעם זאת, פעמים רבות הכריע שלא כדעתו. בנוסף, דרכו של הבן איש חי להתחשב בפסיקת ההלכה בדעות המקובלים  ובפסיקיו משל91 מפסקי האר"י ורבי שלום שרעבי,  לעיתים גם כאשר הם מנוגדים לדעת השולחן ערוך והאחרונים. סידור הפסקים נובע מתוך רמזים אסוציאטיביים, שימוש רב בדרשה על אותיות, גימטרייה וכדומה. ספרי הפסיקה של הרב אינם שיטתיים, כשולחן ערוך, אלא ערוכים לפי סדר פרשות השבוע,  בדומה לספרי דרשנות. לשיטתו, קיום המצוות והתפילה מהווים גם פעולה מיסטית, הוא הקפיד על ביצוע מדויק של המצוות, על הגייה מיוחדת של התפילה ועל פרשנות מילולית.

הרב עובדיה יוסף יצא בספרו הליכות עולם כנגד שיטת הבן איש חי, מייצג את הקוטב ההפוך בפסיקת הלכה ופוסק כשיטת ה שולחן ערוך, והסביר כי הבן איש חי היה בגדר "חסדאין מיליה" ולכן החמיר כנגד השולחן ערוך . למרות הערותיו, התייחס הרב עובדיה יוסף לבן איש חי כאל "גאון עוזנו ותפארתנו, רבן של כל בני הגולה, אביר הרועים, סבא דמשפטים, מופלא שבסנהדרין, המאיר לארץ ולדרים, הגאון הגדול מבצר עוז ומגדול".


בארבע שבתות בשנה: בשבת תשובה,  בשבת זכור,  בשבת הגדול ובשבת כלה (שבת שלפני חג השבועות (, היו מתכנסים רבבות מיהודי בגדאד בבית הכנסת הגדול בעיר אD7ר בו כעשרת אלפים מקומות ישיבה, "סלאת אל כבירי" ומאזינים לדרשותיו של הרב יוסף חיי=D7.

בדרשותיו היה הרב יוסף חיים משלב דברי אגדה ומוסר, ואף בהקדמה לספרו "בן איש חי" כתב "ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם אלא צריך שיהיה העיקר הדרש ורובו בדברי אגדה ומוסר...". הרב יוסף חיים כיוון את דבריו לכל שכבות העם ועל כן השתמש רבות במשלים, סיפורי מעשיות וחידות אשר משכו את הלב לשמוע דברי תורה. גדלותו בהלכה ועומק מחשבותיו וידיעתו בכל תורת הנגלה והנסתר קנו לו אוזן קשבת גם בקרב חכמי ומקובלי בבל.

ייחודם הגדול של דרשותיו היה חידושם המתמיד - אף שהרב יוסף חיים דרש קרוב לחמישים שנה מעולם לא נשמע חוזר על דבר פעמים. בכל דרשה ביאר וחידש פנים נוספות ואופנים חדשים בתורה..

הרב יוסף חיים כתב למעלה מ-100 חיבורים אך רק 53 מהם יצאו לאור. חיבורים אלו עוסקים בכל מקצועות התורה ומשקפים את ידיעותיו הרבות במדע, ברפואה,  באסטרונומיה,  בפיזיקה ובכלכלה .כמו כן מתגלה בקיאותו הרבה בספרי פסיקה ספרדיים ואשכנזיים.

חלק נכבד מספריו הם אסופות שו"ת אשר נשלחו אליו מכל קצוות תבל במגוון גדול של נושאים. המפורסם מבין ספרי השו"ת הוא "רב פעלים" אשר מסודר על פי חלקי השולחן ערוך, ובו היה לו משא ומתן בהלכה עם כמה מגדולי דורו ובהם אפשר למצוא את הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר[.

בספריו שילב הרב יוסף חיים את דברי הקבלה עם פסקי הבית יוסף. כשישנה מחלוקת בין פסקי הבית יוסף ודברי האר"י או הזוהר,  הכריע כדברי המקובלים. הוא היה מחמיר בהרבה דינים ונחשב כפוסק המחמיר ביותר בין פוסקי ספרד וזאת על מנת לצאת ידי כל הדעות בהלכה. בדרך כלל פסק כרב החיד"א,  שממנו לקח הרבה חומרות , הרש"ש והאר"י. במחלוקות בין דברי הרש"ש לדברי החיד"א הכריע כרש"ש. לעיתים החמיר כפסקי הרמ"א בניגוד לדעת הבית יוסף ובכך הוא משלב גם פסיקה אשכנזית.

  • בן איש חיהלכות( -  הספר שעל שמו הוא נקרא. יצא בשנת תרנ"ט (1899). אחד מספרי ההלכה המשפיעים ביותר על יהדות ספרד. בספר מובאים פסיקיו של רבי יוסף חיים, אותם דרש בשבתות במשך שנתיים בבית הכנסת הגדול בבגדד, והספר מסודר לפי סדר הדרשות: שנה ראשונה ושנייה, וכל שנה מחולקת לפרשיות, שבהן נכתבו הרעיונות שדרש בשבת ולאחריהם ההלכות המתקשרות אליהם.

בשנת ה'תרס"ח (1908) נסע הרב חיים לכפר כפיל שבעיראק, להשתטח על קבר יחזקאל הנביא , ושם חיבר את ספרו "מראות יחזקאל". כעבור יותר משנה יצא שוב לקברו של יחזקאל הנביא אך ל=D7 הגיע למחוז חפצו, בדרכו ליד הכפר גץ תקפה =D7ותו מחלה, וביום י"ג באלול ה'תרס"ט,=נפטר.

 

רבי ישראל מאיר הכהן

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (י"א בשבט ה'תקצ"ט26 בינואר 1839 - כ"ד באלול ה'תרצ"ג15 בספטמבר 1933) מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה. מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו.

החפץ חיים הושפע מרבי נחומקה מהורדנה  (שלמד בישיבת וולוז'ין) . הוא התגורר בעיירה ראדין הסמוכה לווילנה,  שם הקים ישיבה הידועה בשם "ישיבת ראדין " ועמד בראשה. בשנת 1873  הוציא את ספרו הראשון, "חפץ חיים", העוסק בהלכות איסור לשון הרע.  ב-1884 הוציא לאור את חלקו הראשון של ספרו משנה ברורה.  התעקש שלא לקבל שכר על רבנותו, ואת פרנסתו מצא בחנות מכולת שהייתה בבעלותו ובמכירת ספריו בעילום שם. עמד בקשר עם שאר רבני אירופה בתקופתו, ובין השאר השתתף בייסוד אגודת ישראל ותמך בהקמת רשת בתי הספר לבנות בית יעקב.

מפעלו הציבורי הראשון היה בתחום שמירת הלשון, לשם כך חיבר את ספריו "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון". נודע כמי שיישם בעצמו הלכות אלו ונזהר מאוד מכל לשון הרע, על אף שלא נמנע מלדבר הרבה. הדגיש באופן כללי את חשיבות המצוות שבין אדם לחברו, ולשם כך כתב את ספרו "אהבת חסד" וספרים נוספים.

ספרו החשוב והנפוץ ביותר הוא המשנה ברורה ,  שהוציא בשישה כרכים בין השנים ה'תרמ"ד-ה'תרס"ז. זהו חיבור הלכתי  על סדר אורח חיים של השולחן ערוך,  שמסכם את חידושי ההלכה בספרים שהתחברו אחרי השולחן ערוך, ובמידת הצורך מכריע במחלוקות ביניהם, על פי סוגיות התלמוד וכתבי הראשונים. במקרי ספק שאין בהם הכרעה ברורה הוא ממליץ לרוב להחמיר, אך אינו מחייב. עם השנים הפך הספר לקודקס ההלכתי החשוב ביותר של הציבור האשכנזי (ובעל השפעה רבה גם על עדות המזרח(

הרב חיים עוזר גרודזנסקי

הרב חיים עוזר גרודזנסקי (ט' באלול תרכ"ג24 באוגוסט 1863 - ה' באב ת"ש9 באוגוסט 1940) היה מגדולי התורה בליטא בתקופה שקדמה לשואהפוסק בולט בתקופתו, ונשיא מועצת גדולי התורה. השפיע רבות על דמותה של היהדות החרדית הליטאית.

נולד בעיירה איוויה שבליטא לרבי דוד שלמה, שכיהן כרב המקום =91משך כחמישים שנה. התחנך בין השאר בישיבת וולוז'ין,  בה היה ידוע בכינוי "העילוי מאיוויה". ידידו בוולוז'ין היה רבי חיים מבריסק,  שאת יחס ר' חיים עוזר כלפיו מגדיר הרב שלמה זווין כזה של "תלמיד חבר". השניים נותרו ביחסי רעות כל חייהם.

לאחר מות רעייתו הראשונה נשא בשנית את יאחא[ בתו של הרב מאיר אטלס,  רבה של שאוולי,  שהיה גם חותנו של הרב אלחנן וסרמן.  לעומת גיסו הרב אלחנן וסרמן, שהתנגד בתקיפות לציונות ולהתיישבות חרדים על אדמות הקרן הקיימת,  נקט הרב חיים עוזר עמדה מהוססת הנוטה למתינות. כך לדוגמה כאשר הכריזה ההסתדרות הציונית על חרם נגדי על גרמניה הנאצית,  בעקבות החרם הכלכלי אותו הכריזה על 99הודי גרמניה< span dir="LTR">,  פנה גיסו הרב וסרמן שיביע התנגדות לחרם זה. משיקולים של איסור מרידה באומות,  סירב לכך הרב חיים עוזר באומרו שגם האומה הישראלית היא אומה, ואין למרוד בה.

כשהוציא את ספרו הראשון ב-1922 כתב:

"מחשבות תוגה מתרוצצות בקרב לב חושב: האם שעת חירום כזאת מכוונת להוצאת ספרים לאור עולם? הלא ישאל השואל: עם ישראל טובע בים של דמעות ואתם אומרים שירה?

היכל ה' כולו בוער באש. הלהבה אחזה את ארון הקודש, הלוחות והגווילים משוקעים באש ואתם מתעסקים בקישוט פרחי חמד?"

ב-1939 כבר היה המצב העולמי קשה לאין ערוך והרב הוציא את ספרו האחרון:

"לא הייתה כזאת גם בימי הביניים אשר כל הגולה כמדורת אש, בתי מדרשות וספרי תורה נשרפים בראש כל חוצות... קהילות ישראל גדולות וחשובות נתלשות ממקומן ושערי מדינות נעולות בפניהם, נעים ונדים בין גלי ים... עם ישראל כולו טובע בנהרי נחלי דם... אוי מה היה לנו!" את הפתרון הוא רואה בהפצת תורה, השרשתה, הנחלתה ובחיזוק הישיבות, אמונה שבאה לידי ביטוי בעסקנותו בענייני חינוך מסורתי, יסודי וישיבתי.

בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה התרכזו בווילנה הכבושה בידי הרוסים פליטים בני ישיבות, ונעשה מאמץ למצוא להם מקלט בארצות מבטחים. בזמן זה, שהיה השנה האחרונה לחייו, לא חדל ר' חיים עוזר מפעילות ומעסקנותו הציבורית ונותר הדמות הרבנית הדומיננטית בעיר..

בו=9Cט אצל ר' חיים עוזר היחס לפוסקים והמפרשים האחרונים, שאחרי דבריהם הוא עוקב ואיתם הוא מתדיין. בניגוד לרבי חיים מבריסק, תורתו היא הלכה למעשה, ויצירתו הגדולה היא ספר שו"ת "אחיעזר". אינו נמנע מפלפול, אך לא מאריך בו יותר מדי. שו"ת אחיעזר כולל תשובות ארוכות המנתחות את הסוגיה בסגנון למדני והפסיקה איננה במרכז הדיון. בהתאם לכך, השו"ת מרבה לצטט את רבי עקיבא איגר.

כמו רבי חיים, אך במידה פחותה בהרבה עוסק הוא בבירורים בין "שני דינים". מוטיב אחר אצלו הוא מציאת קשרים בין דעות של תנאים ,אמוראים ופוסקים במקומות שונים, באופן שדינים שונים לגמרי שיצאו מאותו פה מתבררים כנובעים משיטה ורעיון אחד.

כשנשאל על כיבוי והדלקת חשמל בחג,  השיב שהדבר אסור, והתרעם על כך שמתקיים דיון פומבי בשאלה זו, שנותן לגיטימציה לאלו המתירים.

התנגד לקבורת אפר מתים שגופתם נשרפה לבקשתם בבית קברות יהודי כדי למנוע התפשטות דבר זה, שההלכה מתנגדת לו בתוקף.

בפירושיו אינו נמנע מלעסוק הרבה בתלמוד ירושלמי וגם במדרשי הלכה.

את כתיבתו מאפיינת ההרחבה ופיתוח כל סברא ושיטה, פירוט של טעמיה ונימוקיה, שלילת דעות אחרות והתאמתה עם סוגיות שונות בש"ס. זאת, לעומת רבי חיים מבריסק בדרך כלל מביא את סברתו בתמצית ללא פירוט יתר.

הרב אברהם ישעיהו קרליץ

הרב אברהם ישעיהו קָרֶלִיץ (י"א בחשוון תרל"ט7 בנובמבר 1878 – ט"ו בחשוון תשי"ד24 באוקטובר 1953), המכונה "החזון איש" על שם סדרת ספריו, היה מגדולי הדור הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20 . ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל.

אף על פי שהחזון איש לא שימש במשרה רבנית רשמית, שימוש רב נעשה ביצירתו התורנית, הן בפרשנות התלמוד והן בפסיקת הלכה ובפסיקת דין.

נולד בעיירה קוסובה שבמחוז סלונים  של האימפריה הרוסית(כיום בבלארוס). )אביו, הרב שמריהו יוסף קרליץ, כיהן כרב העיירה. אמו, ראשה לאה, הייתה בתו של רב העיירה הקודם, הרב שאול קצנלבוגן, שעזב את משרתו לטובת רבנות קוֹבּרין.

אברהם ישעיהו קרליץ לא למד בחדר או בישיבה,  וכנראה אף מעולם לא נסמך כרב באופן רשמי. את בסיס השכלתו התורנית קיבל מאביו וממלמד פרטי בשם ר' משה טוביה. רוב חייו הוקדשו ללימוד עצמי. הוא התמסר ללימוד התורה מגיל צעיר. אמו סיפרה לימים לרבנית מלכה פינקל, אשתו של הרב אליעזר יהודה פינקל,  כי כבר בילדותו למד בהתמדה עצומה. לדבריה, אמר לה פעמים מספר כי אינו אוהב ללמוד, אך הוא לומד מתוך הכרה ש"זה דבר טוב", בציפייה שגם המתיקות תגיע . אחיו, הרב מאיר קרליץ,  סיפר בהספדו כי בבר המצווה שלו קיבל על עצמו להקדיש את כל כוחותיו לתורה. לפי סיפור נפוץ, בילדותו לא ניכרו כישרונותיו, אך יש המכחישים פרט זה

החזון איש נודע כבר מגיל צעיר כשתקן: הוא כותב על עצמו במכתב "אוהב אני את העצלות והשתיקה". לאחד ממקורביו , יצחק גרשטנקורן,  מייסד העיר בני ברק,  הסביר כי בשנות העשרה שלו החליט שלא יוציא מפיו דבר שאינו מגובש כל צורכו, אך מכיוון שדברים מגובשים הוא נוהג לכתוב, נדיר שיהיה דבר מה שעליו לומר בפיו..

בנעוריו נסע החזון איש ללמוד בבריסק , אולם לא מצא בה את מקומו ושב לביתו בקוסובה. סיבת הנסיעה הייתה כדי ללמוד מפי רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק, שלימד בעיר רבנותו בריסק לאחר שעזב את ישיבת וולוז'ין עד פטירתו בשנת תרנ"ב (1892) . מספר השערות הועלו בעניין חזרתו המהירה לביתו: החל בגעגועים להוריו, דרך בעיות הלכתיות ) איסור חדש,  שנהגו בו קולא בבריסק, על פי הוראת הב"ח, שכיהן שם בעבר כמרא דאתרא) וכלה בחברה רעה מבחינה רוחנית שבה נתקל בבריסק]. בשנת תרס"א (1901) פורסמו בכתב העת "הפלס" מספר תגובות בשמו של החזון איש, תחת הכינוי "אי"ש מקָאסאווא [=קוסובה]". באחת מהן הגן על החישוב המD7ובל בלוח העברי מפני ערעור אפשרי שהעלה רב אחר . אלו, ככל הידוע, היו דבריו הראשונים שבאו בדפוס.

בשנת תרע"א (1911) יצא לאור הספר הראשון בסדרת ספריו "חזון איש", על ענייני "אורח חיים", "קדשים" והלכות נידה.  הספר יצא לאור בעילום שם ובשערו הופיע רק שם המו"ל – אחיו הרב משה ק=A8ליץ – וללא הסכמות.  ספריו לא היו פופולריים במיוחד, ככל הנראה בשל סגנון הכתיבה הקשה והתמציתי והשיטה הפרשנית שהייתה שונה מהשיטה האנליטית המקובלת בעולם התורני הליטאי. לדברי בראון, הקושי בהבנת דבריו נובע מכך שהמחבר מניח שהקורא כבר למד את הסוגיה על מפרשיה ומודע לקשיים העולים ממנה, קשיים שמבקש החזון איש לפתור בדבריו.  אחיינו של החזו"א, הרב אליעזר אלפא, שאל אותו לימים, בהשוואה לספרו של הרב חנוך אייגש , "מרחשת", שיצא לאור באותה תקופה: "הרי ספרך קשה וספרו קל, ואם כבר להתאמץ, נתאמץ בשביל ללמוד את ספריו של הרשב"א!".  מסופר כי החזון איש השיב: "לאחר שעמלים על הרשב"א כבר אין צורך לעמול על החזון איש".

עקב עלילת הדם נגד מנדל בייליס ומשפט בי99ליס (1911-13) שבא בעקבותיה, שבו הציגה ההגנה בפני בית המשפט הרוסי חוות דעת המפריכות את עלילת הדם באופן פרטי וכללי, כתב הרב קרליץ, אז בן 34, את מסתו שנדפסה בקובץ איגרותיו תחת הכותרת "לשר נכרי"  . במסה זו, שרק חלקיה הראשונים נשתמרו, עשרים ושישה פרקים קצרים . הוא סוקר את משנת היהדות בכל הנוגע לקדושת חיי אדם ומבקש להוכיח כי רצח פולחני עומד בסתירה לעקרונות היסוד של היהדות. בראון משער שהחלקים החסרים של המסה כלל לא נכתבו, משום שבשלב מסוים הובהר לו כי דבריו לא יזכו לתשומת לבו של בית המשפט.

הרב שמריהו גריינמן סיפר שכאשר פרצה בעיר מגפה ואנשי החברה קדישא  חששו לקבור את חלליה מחשש להידבקות, נחלץ החזון איש לקבור מתים בעצמו משום כבוד המת.  כצעד מתריס, הוא נטל את אחד המתים על כתפיו ונשאו אל בית הקברות, מעשה שגרם לאנשי החברה קדישא לשוב לתפקידם. לימים הסביר שהשיקול שעמד לפניו היה שאם לא ייקברו המתים, יעמדו כלל תושבי העיר בסכנה קיומית

באותן שנים היה יושב בביתו במינסק ולומד כל היום וכל הלילה. לשבת היתה באה אשתו מסטולבצי... ימים אלה, סבורני, היו הימים הטובים שלו, משום שעדיין לא הכירו בו... הקהל בכללו לא ידע על קיומו, ומזה 94וא נהנה הנאה מרובה. יכול היה להתבודד וללמוד. יהודים לא הטרידוהו, ופומיה לא פסק מגירסא [=פיו לא פסק מלימודו]. אשתו הייתה שולחת לו כדי קיומו, והוא היה מסתפק בקב חרובין [=במועט] מערב שבת לערב שבת.

הסתגרותו של החזון איש לשם לימוד תורה רציף בעת שהותו במינסק הייתה כה מוחלטת, עד שלא הלך לתפילות בבית הכנסת אלא רק בשבת ובימים שני וחמישי,  שבהם מתקיימת קריאת התורה ,בימים אלו נכתבו חידושיו שהתפרסמו לאחר שנים, על מסכת עירובין וסוגיות נוספות ב"אורח חיים" ו"יורה דעה". במינסק פגש החזון איש בגדולי תורה ששהו בה אף הם בשל המלחמה, בהם הרב חיים סולובייצ'יק, הרב נתן צבי פינקל והרב ירוחם ליבוביץ.

בבקרים היה החזון איש צועד ברגל לפרוור אחר בשם פאפלאווס (Paplauja), שם העמיד לרשותו גיסו, הרב שמואל גריינימן,  חדר בדירתו ובו ריהוט בסיסי: מיטה, כיסא ושולחן, ספרי יסוד וכדומה.בחדר זה למד ביחידות כמנהגו עד הערב, לעיתים עד אפיסת כוחות, במשך שלוש שנים . על ריכוזו בלימוד באותו זמן סופר כי התעמק במשנה מסוימת במסכת מקוואות במשך שלושה חודשים, כ-15שעות ביממה .ב-13 השנים שבהן שהה בווילנה, יצאו 3 כרכים נוספים של "חזון איש". גיסו הרב גריינימן ואחיו הרב משה טיפלו בהדפסתם.

בשלב זה היה החזון איש מעורב במספר סוגיות ציבוריות לוהטות, בהן:
א. פולמוס הרבנות בווילנה. מאבק שהתפתח על הנהגתה הרוחנית של העיר. אנשי המזרחי בווילנה רצו למנות לרבה הראשי של העיר את הרב יצחק רובינשטיין,  שהיה עד אותה עת "הרב מטעם"במקום. אנשי אגודת ישראל התנגדו בטענה שהרב חיים עוזר גרודז'נסקי הוא המנהיג הרוחני הטבעי של הקהילה. החזון איש ניהל, מאחורי הקלעים, את המאבק לסיכול מינויו של הרב רובינשטיין.המאבק נכשל, ואחיו של החזון איש, הרב מאיר קרליץ, שהיה שותף גלוי למאבק, אולץ להתפטר מחברותו ב"ועד הרבנים" של וילנה.

ב. מחלוקת בין מרכז ישיבות נובהרדוק לוועד הישיבות בדבר התקציב המגיע מן הוועד לישיבות אלו. הנהלת המרכז טענה כי על ועד הישיבות לחשב כל אחד מסניפי הרשת כמוסד בפני עצמו בעת חלוקת התקציב הכללית. אנשי הוועד, מצדם, החליטו בשל קשיי תקציב להתייחס לרשת הישיבות כגוף אחד. הרב גרודז'ינסקי, שכיהן כנשיא ועד הישיבות, פסל את עצמו מלדון בעניין וכפה על החזון איש, במעמד כמה רבנים בולטים מליטא ומחוצה לה. להכריע בעניין. לאחר דין ודברים נאלץ החזון איש לפסוק. הוא שמע את טענות הצדדים ופסק כי רשת ישיבות נובהרדוק תהיה זכאית ל-10%מתקציבו הכולל של הוועד. הוא לא היה מורגל במעמד מסוג זה ומיהר להסתלק מאולם הדיונים. מסופר כי הרב גרודז'ינסקי סיכם את הדיון במילים: " אי אתם יודעים מיהו החזון איש! החזון איש הוא"אמת" – ולנוכח האמת יש להתבטל!"

באביב תרצ"ג (1933) , בעקבות גנבת הסחורה מחנות האריגים של אשתו , החליט החזון איש לעלות לארץ ישראל.  הוא הודיע על כוונתו לרב גרודז'ינסקי, שמיהר לנסות לסדר עבורו ועבור אשתוסרטיפיקט (אשרת עלייה). הוא פנה לשם כך למשה בלוי, מראשי אגודת ישראל בארץ ישראל,  בבקשה שיטפל בעניין. בלוי ניסה לרמוז שהסכמה של החזון איש לשמש ברבנות העדה החרדית בירושלים עשויה להקל על קבלת אשרת העלייה. החזון איש סירב גם הפעם, והטיפול באשרות נמסר לידיו של מזכיר אגודת ישראל בירושלים, משה פרוש.  הלה פנה, עוד בטרם קבלת התשובה מהחזון איש, לשלטונות המנדט,  תוך שהוא מציין כי קיימת אפשרות שהחזון איש עתיד להתמנות כראש בית הדין של העדה בירושלים וכי הוא מתחייב בשם אגודת ישראל לכך שפרנסתו לא תיפול על כתפי הציבור. האשרה סודרה במהירות ונשלחה אל הרב גרודז'ינסקי. בהתאם לבקשה מיוחדת של הרב גרודז'ינסקי בשם החזון איש, סידרו לו העסקנים הירושלמים פטור מיוחד מההסגר שהיה נהוג באותם ימים בנמלים לצורך מניעת העברת מחלות.

בט"ז בתמוז תרצ"ג , (10 ביולי 1933) עלו החזון איש ורעייתו לארץ ישראל. בנמל יפו קיבלו את פניהם אנשי אגודת ישראל, לבקשת הרב גרודז'ינסקי. בימים הראשונים לשהותם בארץ ישראל התארחו בביתו של הרב דוד פוטאש בתל אביב. לאחר זמן מה שכרו חדר ברחוב גאולה בעיר. הרב מתתיהו שצ'יגל, שהקים את ישיבת בית יוסף נוברדוק במושבה החדשה בני ברק , הגיע לבקרו בדירתו והציע לו לבוא לגור שם. החזון איש השיב שיבוא לאחר ימי בין המצרים . כאשר הגיעו בני הזוג בסופ=D7 של דבר הם עלו אל גבעת הר שלום.  האוויר במקום מצא חן בעיניו החזון איש, והוא החליט לקבוע את מושבו באזור זה. הרב שמואל הלוי וואֹזנר סיפר שאמר לו בעניין זה: "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם בישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק.אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהנם עם יושביה כאחד"

בני ברק הפכה מאוחר יותר, במידה רבה בזכות החזון איש, לאחד ממעוזי היה93ות החרדית בישראל. בבני ברק נקשרו אליו בתחילה אנשי חוג מצומצם של חברי פועלי אגודת ישראל,  שמילאו אחר הוראותיו ההלכתיות בנושאים חקלאיים, בעיקר לאחר שהרב חיים עוזר גרודז'ינסקי הפנה אותם אליו. מאוחר יותר הוא נודע ברבים והפך לסמכות בקרב חוגים רחבים יותר בארץ.

בשנת תרצ"ו1936 פעל להקמת רשת החינוך "מרכז חינוך התורה בארץ ישראל" , וייסד כולל אברכים בשכונת זי9Bרון מאיר שבבני ברק. כולל זה, אחד הראשונים ביישוב החדש היה למופת למוסדות רבים אחרים . לאחר פטירתו נקרא המוסד על שמו, " כולל חזון איש".

ב-20 באוקטובר  1952, בעיצומו של המשא ומתן הקואליציוני לקראת הרכבת ממשלת ישראל הרביעית, נערכה פגישתו המפורסמת עם ראש ממשלת ישראל דוד בן -גוריון. קדם לפגישה ביקור הכנה של שלישו הצבאי של בן-גוריון,  נחמיה ארגוב,  בבית החזון איש בשבוע שלפני הפגישה.

בפגישה שאל ראש הממשלה כיצד יחיו יחדיו דתיים וחילוניים. החזון איש השיב לו ב משל (שמקורו במסכת סנהדרין) : "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך". תשובה זו נודעה כ"משל העגלה המלאה והעגלה הריקה". בן-גוריון הגיב בתרעומת לD7ענה זו: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?". והחזון איש השיב: "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" (תהילים קכז,).בן-גוריון סיכם ביומנו: "... דיבר כל הזמן ברוח טובה ורבת צחוק, בלי זעם קנאי, אם כי בלי ספק יש בו נימה קנאית, אם כי סמויה מן העין ".

"משל העגלה המלאה והעגלה הריקה" הפך את הפגישה לסמל ליחסי חילונים-חרדים.

החזון איש נפטר מהתקף לב בליל שבתט"ו בחשוון תשי"ד24  באוקטובר 1953 , אחר חצות. הוא נפטר בשעה 02:30 כשלצדו תלמידו יחזקאל ברטלר.

אחד מדגלי ההשקפה ה"חזון איש"ית הוא נושא ההקפדה על קוצו של יו"ד בכל הנוגע לקיום ההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה. החזון איש ראה בהתנהגות קפדנית זו ערובה ליראת שמים , והקדיש לה את החלק השלישי בספרו ההגותי "אמונה וביטחון" , "מוסר והלכה". העצמאות הרבה שהפגין החזון איש כפוסק הובילה אותו להקפדה מופלגת גם על פרטי הלכות שאותן הסיק מהדיון ההלכתי בסוגיות הרלוונטיות. דקדוקים אלו הפכו למ=D7והים עמו ועם תלמידיו. ידועים ביותר דקדוקיו, עוד מתקופת חייו באירופה.

החזון איש גרס שמלבד עצם החיוב המוטל על כל יהודי להישמע להוראות התורה באשר הן, יש להן מטרה להציב את האדם בעמדה של נתין העומד לפני מלכו וסר למרותו. לצורך זה נדרשים מחד גיסא, קבלת מרות מוחלטת וציות לפרטי פרטים; ומאידך גיסא, קיום המצוות בכל תנאי, אף במצב שבו ברור לאדם שאינו יכול לשער במדויק את שנדרש לו לקיום המצווה בשלמותה. זאת מאחר שהעיקר הוא קיום פקודת המלך, ומגבלות האדם והערכותיו נלקחו בחשבון עם הציווי. או בלשונו של החזון איש:

ניתנה ההלכה לחשוב בקירוב, שלא נתנו המצוות אלא לצרף הבריות, ולדקדק בצוואותיו ית' [=בצוואותיו של הא-ל] לקבלת מלכותו ית' וגם לקיום חכמת התורה הכלולה בכל דיני המצוה ולסוד הפנימיות. ולכל הני, אינו מפסיד אם הקביעות של גבולי הצמצום יהיה בקירוב, כדי שיוכלו לקיים מצוות המעשיות אף חלושי הדעת .

לחזון איש הייתה תרומה מכרעת לעיצוב היהדות בדור שלאחר השואה. תרומתו מתבטD7ת במישרין בצורת התנהלותו של הציבור החרדי. הוא חיזק את תחושת חשיבותו של לימוד התורה למשך כל חיי האדם כאידיאל, ולזכותו נזקפת במידה מסוימת יצירת חברת לומדים בישראל. כמי שהיה "גדול הדור" בשעת המפנה שלאחר המלחמה, רוב הישיבות שהוקמו בתקופה זו בארץ ישראל קמו בברכתו ובעצתו – הן לגבי עצם הקמת הישיבה, והן לגבי בחירת המיקום ואנשי הצוות; בהן: ישיבת כפר חסידים בזכרון יעקבישיבת השרון ברמת השרון  וישיבת באר יעקב. משום כך מייחסים לו הביוגרפים החרדים את התוא=D7 "אבי הישיבות בארץ ישראל"]. דרך תלמידיו ומקורביו הייתה לו השפעה גם על ישיבות מחוץ למגזר זה, כמו מדרשיית נעם בפרדס חנה,  שנוסדה בברכתו על ידי מקורבו, הרב יהושע יגל.

החזון איש תרם תרומה הגותית לעיצוב מעמד הישיבות כטריטוריה תורנית וכנמל הבית של בני התורה, גם כאשר הם יוצאים לעמל יומם. לדבריו, הישיבה היא "מבצר עוז להקמת תלמידים תלמידי חכמים, העתידים לחכמים חשובי הדור" (קובץ אגרות חזון איש, ג, סה). גם בצד המעשי, החזון איש רתם פובליציסטים ואנשי חינוך חרדים נודעים כדי לשכנע מחד גיסא פילנתרופים יהודים לתמוך כלכלית במוסדות שהוקמו בשנות ה-40 וה-50, ומאידך גיסא, לשכנע צעירים לוותר על מסלול קידום אפשרי, ולבחור בחיי לימוד תורה, למרות המשמעות הכלכלית הברורה.

בתוקף מעמדו היה לסמכות חינוכית בולטת בחברה החרדית. מכלל הוראותיו ידועה הייתה דעתו שאין לפלוט החוצה תלמידים שנחשבו ל"מקולקלים", מחשש שמא יסטו לחלוטין מהדרך הדתית.

הרב משה פיינשטיין

הרב משה פיינשטיין (ז' באדר ה'תרנ"ה3 במרץ 1895 – י"ג באדר ב' ה'תשמ"ו24 במרץ  1986) היה מגדולי פוסקי ההלכה החרדים לאחר השואה, יושב ראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארצות הברית וראש מתיבתא תפארת ירושלים בניו יורק.

נולד בעיירה אוזדה שבאימפריה הרוסית,  לרב דוד - רבה של קהילת החסידים בעיירה, מצאצאי הגר"א, ופייא גיטל, שהייתה בת הרב יצחק יחיאל דוידוביץ אב"ד קרליץ, מצאצאי השל"ה. נולד ביום הולדתו ופטירתו, של משה רבנו - ז' באדר, ונקרא על-שמו.

מסופר שבגיל 10 היה בקיא במסכתות בבא קמא בבא מציעא ובבא בתרא. עוד בטרם מלאו לו 13 שנים נשלח ללמוד בישיבת "עץ החיים" אצל הרב איסר זלמן מלצר. לאחר מכן נשלח עם כמה מחבריו לייסד את "ישיבת קוברין" שבראשה עמד הרב פסח פרוסקין שראה בו כרבו המובהק. נסמך לרבנות על ידי אביו והרב פרוסקין. לאחר פטירת אביו, התמנה לרבה של עיירת הולדתו אודזה. בשנת תרפ"א התמנה לרב ואב בית הדין של העיר לובאן.

הרב פיינשטיין נפטר בניו-יורק בשנת תשמ"ו (1986) , לאחר מחלה קשה. בהלוויתו שהתקיימה בשושן פורים בירושלים השתתפו מאות אלפים. נקבר בהר המנוחות בחלקת הרבנים. על מצבתו נכתב בין היתר: "עמוד ההוראה גדול הדור אב לחכמים ראש המדברים לכל דבר שבקדושה, נשא משא הדור בחכמה ותבונה באומץ וגבורה ובסבלנות אין קץ, בכל אשר פעל ועשה, הדריך הנהיג הורה ולימד, מסר נפשו להעמדת האמת שעלתה לו מעמלו כל ימיו אצר אוצרות של תורה בספריו אגרות משה ודברות משה והעלה אור חדש בלמוד התורה ובהבנתה. מקור ההלכה לכל המבקש תורת חיים משענת ומבטח להם בעבודת השי"ת השפיל והמציא עצמו לכל נזקק ונדכא לשמוע לצרכיהם להשתתף בצערם ולסעדם ונקש על דלתי רחמים בתפילתו לישועתם אמיץ לב בגבורים להציל כל עשוק.קדוש וטהור חכם ועניו אהוב למעלה ואהוב למטה ומקובל לכל".

הרב פיינשטיין היה מוכר כפוסק החרדי הבולט והמשפיע ביותר בארצות הברית. אלפי תשובותיו בהלכה הופצו בעולם היהודי כולו ורוכזו בסדרת הספרים אגרות משה. בין היתר הוא דן בתשובותיו בבעיות טכנולוגיות מודרניות, רפואה והלכה, ואף בעיקרי היהדות.

כמו כן היה פעיל בענייני ציבור וחינוך בקהילה היהודית. התנגד בחריפות לתנועה הרפורמית ולקונסרבטיבית,  אך מדבר זה יצאה קולא, שכן לא החשיב לעניין ממזרות נישואים שנערכו בטקס רפורמי או קונסרבטיבי ונישואים אזרחיים.  בפסיקה הסתמך על עומק סברתו בתלמוד ובראשונים, יותר מאשר על פסיקות האחרונים. כפי שהוא מסביר בהקדמת הספר. עם זאת, הוא הביע התנגדות חריפה לפסק דין האח והאחות ולהתנהלותו של הרב שלמה גורן בנושא זה.

חיבורו המפורסם ביותר הוא שו"ת  "אגרות משה" המכיל מכתבי תשובות הלכתיות שמהוות אבן דרך בפסיקה הלכתית, ובהתייחסות ההלכתית לבעיות החדשות. שבעה כרכים מסדרה זו הדפיס בחייו. הכרך השמיני והתשיעי יצאו לאור לאחר פטירתו, על ידי חתנו, הרב משה דוד טנדלר , וחתנו של הרב טנדלר, הרב שבתי רפפורט. יש שטענו כי כרכים אלו כוללים דברים שלא רצה להדפיס והיו בגדר הוראת שעה. כרך נוסף הקרוי "יד משה" מכיל מפתחות לכל סדרת השו"ת.

כמו כן הוציא לאור ספר בשם "דרש משה" בענייני דרוש ואגדה, וכמה כרכים של "דברות משה" הכוללים שיעורים על המסכתות הישיבתיות D7תלמוד . דברי מוסר וחידושים שלו על התורה והמועדים יצאו בסדרה קול רם, שלושה כרכים, ניו יורק תש"ל-תשל"ט.

 

הרב יוסף שלום אלישיב

הרב יוסף שלום אלישיב (א' בניסן ה'תר"ע - כ"ח בתמוז ה'תשע"ב ; 10 באפריל 1910 - 18 ביולי 2012) היה למדן אוטודידקט ופוסק הלכה נודע. לאחר פטירת הרב שך היה מנהיגו של הציבור הליטאי.

נולד בעיר שאוול שבליטא כבן יחיד להוריו לאחר 17 שנות נישואין. סבו מצד אמו, חיה מושא, היה המקובל רבי שלמה אלישיב (עליאשאוו), מחבר הספר הקבלי "לשם שבו ואחלמה". אביו היה הרב אברהם לוינסון,  הר=91 של הומל. בילדותו שימש כסופר של סבו, לאחר שעיניו של הסב כהו. בשנת תרפ"ד (1924עלה לארץ עם משפחתו אשר השתקעה בשכונת מאה שערים בירושלים. לצורך העלייה שונה שם המשפחה ל"אלישיב", כשם נעוריה של אמו, על מנת לקבל סרטיפיקט משפחתי אחד (שינוי השם נעשה בעצת הרב קוק(  . לצורך השגת הסרטיפיקט נעזרה המשפחה ברב קוק].

לאחר עלייתו לארץ למד תורה באופן עצמאי בבתי מדרש שונים בירושלים, אך לא בישיבה.  בשנת תר"ץ (1930) , בגיל 20, נישא לשיינה חיה, בתו של הרב אריה לוין ) נפטרה בי' בתמוז תשנ"ד (19ביוני 1994  .. הרב אברהם יצחק הכהן קוק סייע בשידוכם וסידר את החופה. בשנת תרצ"ח (1938) הוא הוסמך לרבנות על ידי הרב זליג ראובן בנגיס,  ראב"ד העדה החרדית בירושלים.

הרב אלישיב היה אוטודידקט שלא רכש את השכלתו בלימוד מסודר בישיבות, לא בחו"ל ולא בארץ ישראל, אלא בעיקר על ידי לימוד עצמי. את המסורת בפסיקת הלכה קיבל בעיקר אצל רבי שמשון אהרון פולנסקי מטפליק, אצל הרב זליג ראובן בנגיס ואצל הרב יצחק אייזיק הרצוג.

הוא התייחד בהתמדתו,  ועד שנותיו האחרונות נהג לישון שלוש שעות ביממה, מ-11 ועד 2 בלילה. שאר שעות היממה (מלבד תפילות וארוחות) הוקדשו ללימוד. הוא התרחק מפעילות ציבורית ואף לביתו כמעט ולא הקדיש זמן.

קשה לקבל אינדיקציה ברורה לדרך לימודו, משום שמסר רק שיעור שמיועד לבעלי רקע תורני בסיסי, ורק בעקבות דרישה ציבורית העלה מעט את רמת השיעור. עם זאת ככל הנראה התמקד בפירוש הטקסט שלפניו ונמנע מניתוחים מופשטים.

הרב אלישיב לא עסק בפומבי בעניינים קבליים , אך מקובל בציבD7ר הליטאי כי הבין גם בתחום זה.

סגנון התנהלותו =D7ל הרב אלישיב היה מסוגר: הוא לא הרבה להופיע בציבור, לא נאם באירועים שבהם הופיע ולא כתב ספרים (למעט ספרים שהוציאו בשמו תלמידיו). בעת הקמת מועצת גדולי התורה של דגל התורה התבקש הרב אלישיב להצטרף כחבר מן המניין אולם לאחר סירובו הורה הרב שך לצרפו כ"חבר בעל דעה", דהיינו כמי שיש להתחשב בעמדתו גם אם לא השתתף בישיבות, לצד חתנו הרב קניבסקי, בפועל הוא עמד בראש אחת מישיבות המועצת בשנת תשס"ג , שנערכה בבית חתנו הרב עזריאל אויערבך בעת ששהה שם למנוחה.

הנהגתו הייתה שמרנית. התנגד לשילוב לימודים אקדמיים בסמינרים לבנות ולהארכת שנות הלימודים בהם. התנגד להידברות בין חרדים לחילונים במסגרת אמנת כנרת.

בשנת תשנ"ט קיבלו מנהלי המרכז החרדי להכשרה מקצועית  מכתב תמיכה להפעלת לימודים לגברים, לתואר באישור המל"ג למקצועות המחשב, חשבונאות ומנהל, בתנאי שלא ישולבו בהם תכנים של הגות ומחשבה "או כל לימוד שיש בו נגיעה לאפיקורסות", מהרבנים יוסף ישראלזון, מרדכי שלמה שטיינמץ ושמואל אליעזר שטרן, לאחר שנועצו ברב אלישיב וברבנים נוספים. אולם, בשנת תשע"ב פורסם ביתד נאמן מכתבו כנגד מוסדות להכשרה מקצועית ואקדמית, בנימוק שיש בכך החדרה של רוח ההשכלה לתוך הציבור החרדי:

על כן יש למחות ולהזהיר מפני כל מיני מגמות מבחוץ לשלוח יד בפך השמן הטהור, שמייסדים "מסגרות מיוחדות לחרדים" שיהיו תחת שליטתם המלאה ועל פי רוחם, ובכלל זה כל מיני מסגרות ומסלולים של שירות לאומי, אזרחי וצבאי... וכן מעודדים כל מיני מכונים ומכללות להכשרות ולימודים חיצוניים של תוארים ותעודות ושל לימודי אקדמD7ה וכדו', אשר יכניסו שאיפות זרות הקלוטות מבחוץ... שמטרתם בכל אלו לעשות שינוי הרוח והמהות של הציבור החרדי...

עם פטירתו של הרב שך, בשנת 2001, ירש הרב אלישיב את מקומו כמנהיג הציבור הליטאי ומפלגתו "דגל התורה", ולצדו בלט הרב אהרן לייב שטיינמן. על אף שכוחה האלקטורלי של "דגל התורה" לא עלה עד לפטירתו מעל שני מנדטים, השפעתו של הרב אלישיב אפשרה לו להיות בעל המילה האחרונה בכל הקשור לפוליטיקה החרדית ולהתנהלות החרדים מול החילונים .

בזמן כהונתו בבית הדין הרבני הוא התייחד ביכולת פסיקתו בנושאים סבוכים כמו עגונות וממזרות. פסקיD7 מימים אלו נחשבים לאבני יסוד בסוגיות אלו.

הרב אלישיב השיב במהלך חייו אלפי תשובות בכתב ובעל פה. בשנותיו האחרונות לא השיב בכתב אלא לעיתים נדירות, כדוגמת פרשת הפיאות שמקור שערן בטקסי פולחן בהודו,  שם השיב בעצמו תשובה הלכתית האוסרת על השימוש בהן.

בניגוד לדעת פוסקי הלכה אחרים, דעתו הייתה שייתכן ואין דינם של החילונים כיום כדין תינוק שנשבה, משום שהם יושבים בין יהודים ויודעים שיש מי ששומרים שבת . הרב אלישיב סירב לראות ביהודים שאינם שומרי תורה ומצוות גויים לכל דבר, כי אם יהודים חוטאים, על כל המשתמע מכך. לפיכך, אמנם הם אולי אינם תינוקות שנשבו, אך גם לא "מומרים" או "משומדים".

בעניין המצוות התלויות בארץ הרב אלישיב ראה את החזון איש כ"מA8א דשמעתתא" ("בעל השמועה" בארמית, דהיינו - הבקי ביותר בהלכות אלו), ו"מרא דארעא דישראל" ("בעל ארץ ישראל" בארמית, דהיינו - רבה של ארץ ישראל). עם זאת, למרות הסתמכותו על החזון איש, הוא נטה להקל יותר ממנו במצוות התלויות בארץ.

בשנת תשמ"ו פרסם יחד עם הרב שך והרב שלמה זלמן אוירבך פסק הלכה פיו הפלאשים הם ספק יהודים ועליהם לעבור גיור.

בשנת תשע"א יצא נגד פסקו של הרב עובדיה יוסף שקבע כי הגיורים  הנערכים בצה"ל תקפים לפי ההלכה . לאחר שפורסמו מודעות רחוב מטעמו ומטעם העדה החרדית לעצרת מחאה ומעמדקריעה על הפסיקה, חתם הרב יוסף על מכתב המבהיר כי התכוון להכשיר רק את מי שקיבלו על עצמם שמירת מצוות.

כפוסק החשוב ביותר בציבור הליטאי הגיעו לפתחו של הרב אלישיב שאלות רבות העוסקות בחיי אדם, וקיימות פסיקות רבות שלו בנושא. אחת מפסיקותיו הידועות היא איסור על ניתוק ממכשירי החייאה של חולה שמת מוות מוחי.  הרב אלישיב הגדיר ניתוק כזה כרצח.

בשו"תים שפורסמו בשנת 2004 קבע שהתרחקותם של יהודים מהדת היא הגורם לכך "שבזמן האחרון מתפשטת המחלה שאין לה תרוA4ה, שהרי זו מידה כנגד מידה."

הרב עובדיה יוסף

הרב עובדיה יוסף (י"ב בתשרי ה'תרפ"א23 בספטמבר 1920 – ג' בחשוון ה'תשע"ד7 באוקטובר 2013) היה פוסק ומחבר חרדי-ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי ('הראשון לציון') בשנים 19731983 והיה מנהיגה הרוחני ונשיא=A0מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס מאז הקמתה. חתן לספרות תורנית לשנת ה'תש"ל  (1970). נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים בדורו וכונה בפי תלמידיו גדול הדור, "פוסק הדור" וכן מרן

. נולד בבגדאד, בנם הבכור של יעקב (בן עובדיה) וגורג'יה. הוריו היו בני דודים. נקרא 'עובדיה' על שמם של הרב עבדאללה סומך ושל סבו, ו'יוסף' על שמו של הרב יוסף חיים (ה"בן איש חי"). שם משפחת אביו היה עובדיה, ומאוחר יותר הפך את שמו הפרטי השני לשם משפחתו. ב-1924, כשהיה בן ארבע, עלתה משפחתו לארץ ישראל,  והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים,  שם התפרנסה מחנות המכולת של אביו (בעיראק עבד אב99ו כצורף) . מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק, והבן עובדיה נאלץ להתחיל לעבוד בגיל צעיר. למד בתלמוד תורה "בני ציון" שבשכונת הבוכרים.  מנעוריו התבלט בכישרונו ובלהיטותו לתורה. את יצירתו הספרותית הראשונה כתב בגיל תשע, הערות בשולי הספר "ראשית חכמה".

שנת ה'ת"ש (1940), בגיל עשרים , הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל.  בין השנים 1945–1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתקופה זו כבר התבססה תפיסתו ההלכתית, והוא נהג להשיב לשאלות שהופנו אליו מחוגי הרבנות והדיינות הספרדית בארץ ובפזורה, וכן מאשכנזים ירושלמים. בשנת ה'תש"ד (1944), נשא לא=99שה את מרגלית,בתו של הרב אברהם הלוי פטאל, מעולי חלב. בתקופה זו, בני משפחתו של הרב יוסף וחבריו לשכונת מגוריו בירושלים, נחשפו לסביבה הציונית ופעלו במסגרתה, עד כדי מעורבות אינטנסיבית בארגון האצ"ל.

בשנת ה'תשי"ב פרסם את ספרו על הלכות הפסח חזון עובדיה , ספר שזכה לביקורות חיוביות, וזכה להסכמות, בין השאר, משני הרבנים הראשיים, הרב עוזיאל  והרב הרצוג,  וכן מהרב עטייה.  בשנה זו זכה בפרס משרד הדתות שחולק ל-18 "עילויי הישיבות" . שנתיים לאחר מכן ייסד את "אור התורה", ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים. ישיבה זו, שלא האריכה ימים, הייתה סנונית ראשונה של ישיבות שהקים במהלך השנים שלאחר מכן (בין השאר, בעזרת בניו), במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית של דור העתיד. בשנים תשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של יצירתו המרכזית "יביע אומר". הרב יוסף זכה בפרס הרב קוק לשנת ה'תשי"דפרס ירושלים לספרות תורנית לשנת ה'תשי"ז וה'תשכ" ב. בשנת 1970  זכה בפרס ישראל לספרות תורנית.

בז' בחשוון ה'תשל"ג (1972) נבחר לרב הראשי לישראל ולראשון לציון,  במקומו של הרב יצחק נסים ברוב של 81 לעומת 68 קולות. התמודדותו של הרב יוסף ספגה ביקורת על שהתמודד נגד רב ראשי מכהן, ובתגובה תמך בו בפומבי הרב יוסף שלום אלישיב. מערכת הבחירות הייתה מתוחה, כאשר ברקע עמדה פרשת פסק דין האח והאחות,  וכן יחסים מתוחים בין הרב יוסף לרב נסים. המתח בין שני הרבנים החל עוד בשנות ה-40, כשהרב יוסף יצא בגלוי נגד פסקי הבן איש חי. לצדו של הרב יוסף נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי, הרב גורן. יחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. בשנות פעילותו כרב ראשי פעל הרב יוסף במספר עניינים הלכתיים וחברתיים בעלי תהודה ומשמעות לאומית: בין השאר, התרת נישואין עם קראים , לאחר שלמדו את יסודות התורה שבעל פה, וקבלו על עצמם שמירת מצוות ; קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, פסיקה היסטורית שהובילה להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה; והתיר את כל עגונות נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים,  בבית דין בראשותו שבו ישב עם הרב הראשי לצה"למרדכי פירון,  וסגנו, הרב גד נבון.

בשנים ה'תשל"ז–ה'תשנ"ד הוציא 6 כרכים בשם יחוה דעת, המבוססים על שיעורי הלכה שנתן במסגרת "פינת הלכה " בקול ישראל,  מראשית כהונתו כרבה של תל אביב ועד סוף כהונתו כרב הראשי לישראל. ספר זה נחשב לספר הלכה פופולרי, מאחר שהתשובות נכתבות בקיצור וללא פלפולים, זאת בניגוד לשקלא וטריא הלמדני המאפיין את יביע אומר.

 הרב יוסף החשיב מאוד את הפעילות הדרשנית.  הוא ראה בפעילותו הדרשנית נדבך חשוב ב"זיכוי הרבים", ערך שהחשיב במיוחד. במשך שנים העביר בקביעות שיעור בבית הכנסת היזדים בשכונת הבוכרים שבירושלים ולאחר מכן בבית הכנסת מתחת לביתו. שיעורים אלה שודרו בלוויין על ידי דר וסוחרת .

דרשותיו של הרב יוסף במוצאי השבת היו מוכרות לציבור הרחב, בשל העובדה שהן שודרו באמצעות לוויין למקומות רבים בישראל ובחו"ל, אך בעיקר בשל התהודה להן זכו הדרשות באמצעי התקשורת. דרשות אלה אופיינו לעיתים בלשון בוטה, בעניינים הקשורים לפוליטיקה וחברה,  ועוררו לעיתים סערות פוליטיות וציבוריות. אמרותיו: "צריך לעשות משתה ביום שתמות" על שולמית אלוני, ו"ארור המן, ארור יוסי שריד", אף הבי=90ו אותו אל סיפה של חקירה פלילית . במקרה אחר איחל הרב יוסף לאריאל שרון ש"יקבל באנה בראש ייפול ולא יקום", ולאחר מכן אמר שהוא מצטער על הפרשנויות כאילו ייחל שיקוצרו ימיו של שרון והוא מאחל לו אריכות ימים . היועץ המשפטי לממשלהמני מזוז,  החליט לבסוף לא לפתוח חקירה פלילית נגד הרב, מאחר שמדובר באיחול למותו של ראש הממשלה, ולא בקריאה לאלימות. גם התבטאויות הנושאות אופי תאולוגי הובילו לא אחת לסערה ציבורית. כך היה, למשל, בעת שנשא דברים על אודות חללי השואה. זאת על אף שדבריו בנדון לא היו אלא ציטוט מדבריו של האדמו"ר רבי אהרן ראטה,  בעל "שומר אמונים"; או דבריו על חללי צה"ל – דברים שיוחסו על ידי העיתונות לחללי מלחמת לבנון השנייה. וכן על הרוגי סופת ההוריקן קתרינה. בתקופת הבחירות לרבנות הראשית ביוני 2013 כינה את אחד המתמודדים הרב דוד סתיו "רשע" ו"מסוכן ליהדות".

מאז פטירת אשתו מרגלית בשנת 1994 ועד פטירתו סעדו את הרב עובדיה בנו וכלתו, משה ויהודית יוסף, שעברו להתגורר בביתו והשפיעו רבות על המתרחש בקרבתו.

ב-21 בספטמבר 2013 (חול המועד סוכות ה'תשע"ד), בעקבות החמרה במצבו הבריאותי אושפז הרב יוסף בבית החולים הדסה עין כרם ומשפחתו הוסיפה לו את השם "חיים" כסגולה לאריכות ימים.הרב יוסף נפטר בבית החולים ב-7 באוקטובר 2013 , ג' בחשוון ה'תשע"ד , בגיל 93.

הלווייתו נערכה באותו ערב בירושלים והשתתפו בה, לפי ההערכות בין 275,000 ל-850,000 איש, זו הלוויה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. נקבר בבית הקברות סנהדריה בירושלים 




דג זה לטובה

שבעים בני אדם נספו כאשר מעבורת טבעה מול חופי ניו זילנד באסון הימי הקשה ביותר שפקד את המדינה במאה העשרים * וועדת חקירה ביקשה להבין מה בדיוק קרה באותו לילה ולמה פלורוס ג'ק לא נחלץ לעזרה * פלורוס ג'ק - אם תהיתם - היה דולפין ולימאים של ניו זילנד היו ציפיות גדולות ממנו * הבעיה היא שגם לג'ק הייתה בטן מלאה על האניה שטבעה * נקמת הדג? 

הרב אליעזר אייזיקוביץ

אנשים שעלו אותו הערב על סיפונה של ה"פינגווין" סיפרו אחר כך שהייתה להם תחושה מבשרת רעות. המעבורת המפליגה בין איי ניו זילנד הייתה כבר בת קרוב לארבעים שנה אך עד אותו יום תפקדה באורח משביע רצון ולא הפגינה כל סימני זקנה. גם הצוות שאייש אותה באותו ערב היה מיומן ומקצועי. האסון הנורא שפקד אותה באמצע הלילה לא היה באשמת איש מהם.

כאשר קפטן פרנסיס ניילור הרים עוגן בשעה שש בערב היו פני הים רגועים ומזג האוויר שליו לחלוטין. התאריך היה 12 בפברואר 1909. מאה הנוסעים ואנשי הצוות ציפו להפלגה קלה ונינוחה מהנמל נלסון באי הדרומי של ניו זילנד לעיר הנמל וולינגטון השוכן באי הצפוני. בשעה שמונה בערב חלה הרעה פתאומית במזג האוויר. רוח עזה החלה לסכסך את הגלים. חרטומה של ה"פינגווין" נזרק בפראות אנה ואנה. גצי האש שנפלטו מהארובה העידו כי הדודים פועלים במלוא הקיטור בניסיון לפצות על תנודות הים. הערפל הסתיר את החוף והקשה על יכולתו של הנווט לזהות היכן בדיוק נמצאת האניה. מחשש להתנגשות עם השוניות השכיחות באזורים הסמוכים לחוף כיוון קפטן ניילור את האניה לעבר המים העמוקים בהם קיווה להמתין עד שוך הסערה.

היה זה מהלך הגיוני ומתבקש אלא שבאותו ערב הוא גרם לאסון הימי הקשה ביותר שידעה ניו זילנד במאה העשרים. קצת אחרי השעה עשר בלילה הגיעה ה"פינגווין" אל פתח הכניסה למפרץ וולינגטון. ניילור הקפיד לשמור על מרחק בטוח מהסלעיים התת-ימיים המסומנים במפות. מה שהוא שכח לקחת בחשבון הייתה האניה הטרופה "ריו לוג" שטבעה חודש לפני כן. מסתבר שחלקים מאניה זו נתקעו בקרקעית הים, לא הרחק מפני המים.

לפתע טלטלה את ה"פיגווין" רעדה עצומה. הנוסעים נזרקו על הסיפון. קרקעית הפינגווין התנגשה בשרידי ה"ריו לוג". עוד בטרם הספיק להרים את עצמו מעל הקרשים כבר שמע קפטן ניילור את הרעש המפחיד ביותר שקברניט עשוי לשמוע: זרמי מים הפורצים בעוצמה בעד השלדה המבוקעת.

ניילור לא איבד את עשתונותיו. הוא הורה לשחרר מיד את סירות ההצלה. בהתאם למסורת הוא העמיס על הסירות הראשונות את הנשים והילדים. אולם לנגד עיניו המזועזעות של ניילור התהפכו הסירות בזה אחר זה ברגע שנגעו במים וכל יושביהם נשפכו אל תוך הים הגועש. הים היה סוער שגם אנשים שידעו לשחות לא שרדו. הם נזרקו בכוח איתנים על הסלעים או נשאבו על ידי הזרמים למצולות. הניצול הצעיר ביותר, אליס מתיוס, נותר בחיים רק הודות למאמציה ההרואיים של אָדה הֶנֶם, הניצולה היחידה מהאסון שאיבדה את בעלה ואת ארבעת ילדיה בקטסטרופה. מתוך מאה הנוסעים רק שלושים נותרו בחיים לאחר שהיטלטלו במשך שעות בים הסוער על שתי רפסודות מאולתרות. אשר ל"פינגווין" עצמה, זו התפוצצה כאשר המים הגיעו לחדר המנועים ושרידיה שקעו אל קרקעית הים.

עם היוודע ממדי האסון ירד אבל כבד על ניו זילנד כולה. הדגלים הורדו לחצי התורן וטקסי לוויה לקרבנות נערכו בהשתתפות בכירי השלטון. ניו זילנד הייתה מאוכלסת באותם הימים בדלילות ולא היה כמעט אדם שלא הכיר מישהו מהנספים. העובדה שמשפחות שלמות על טפן וילדיהן נכחדו באסון העצימה את תחושת הזוועה.

ובכל הזעזוע והחלחלה שפקדו את ניו זילנד בעקבות האסון הייתה גם שאלה אחת נוספת שאנשיהם דרשו לקבל עליה תשובה: היכן היה פֶּלוֹרוּס גֶ'ק בליל האסון ומדוע לא מנע אותו?  

פלורוס ג'ק לא היה נווט ואף לא אחראי על הבטיחות נמל וולינגטון. הוא רק היה דולפין.

ואף על פי כן ציפו ממנו לעשות יותר באותו ערב.

הרבה יותר.

"אם פלורוס ג'ק לא התערב בנעשה," חשבו לעצמם אנשים, "כנראה שהייתה לו סיבה טובה לכך".

דג-סֶלֶבּ

מיצר קוק המפריד בין האי הדרומי והאי הצפוני של ניו זילנד הרוויח ביושר את תדמיתו כאחד ממעברי המים הסוערים והקשים בעולם. המצר שוכן בקו הרוחב הארבעים שכינויו בפי הימאים הוא "הארבעים השואגים" (The roaring forties)  בגין הרוחות העזות השואגות בו, רוחות שעוצמתן אף מתגברת כאשר הן נדחקות במרווח הצר שבין האיים. בנוסף, זרמי מים קרים המגיעים מהצפון מתערבבים במים חמים שמגיעים מהדרום ויוצרים יורה רותחת שהפך את האזור לבית קברות של אניות רבות. לשמצה מיוחדת נודע האזור שבין האי דורביל לבין האי הדרומי. קברניטים נהגו לחשוב פעמיים ושלוש לפני שהרהיבו עוז לצלוח את המצר האימתני הזה.

בשנת 1888 עמדה מפרשית בשם "ברינדל" להסתכן בחציית המצר. בעוד הימאים מכינים את האניה להפלגה הבחין אחד מהם בדולפין מגודל המשתעשע במים לא הרחק מהם. דולפינים מסוג רִיסוֹ שכיחים למדי בימים הללו ולעיתים היו אוכלים את בשרם. לפי המסופר, אחד הימאים נטל לידו רובה וכבר עמד לירות לעבר הדולפין כאשר אשת הקברניט מנעה זאת ממנו. "דולפינים הם יצורים נבונים ורגישים," גערה בו. "לא יורים בהם לשם השעשוע".

חייו של הדולפין ניצלו. ואז קרה דבר מעניין: הדולפין התקרב לחרטום המפרשית וסימן בתנועות ראש לימאים לשוט אחריו. במהלך הימים הבאים הוא הוביל אותם בבטחה דרך המצר המסוכן תוך עקיפת שוניות והתחמקות משרטונים.

האם פעל הדולפין מתוך הכרת הטוב כלפי האישה שהצילה את חייו? האם הבין בכלל שחייו היו בסכנה? קשה לדעת.

מסתבר שהסיפור היה שוקע לתהום הנשייה ומצטרף לשלל אגדות הפולקלור שמהימנותן מוטלת בספק. אלא שהדולפין הידידותי הוכיח כי לא מדובר במחווה חד פעמית. הוא התייצב על משמרתו בנאמנות יום אחר יום תוך שהוא מלווה אניות רבות בקטעים המסוכנים ביותר של מסעם ומכוון אותם באמצעות תנועות זרבוביתו.

במרוצת הזמן קיבל הדולפין שם פרטי – ג'ק. בשלב הבא הוא זכה גם לשם משפחה – פלורוס, על שם מפרץ פלורוס שהיה אחד המקומות בהם אהב לבלות כאשר לא היה עסוק בהדרכת אניות. אחר כך הוא נעשה סלבריטאי – הדג-סֶלֶבּ הראשון בהיסטוריה. מרק טווין עשה את כל הדרך מאמריקה כדי לראות אותו מקרוב. עיתונאים ניסו לראיין אותו. חברות ספנות אימצו את הצדודית שלו כלוגו. ממתק שוקולד נקרא על שמו וכמה שירים הולחנו לכבודו. ממשלת ניו זילנד אף חוקקה חוק מיוחד כדי להגן על חייו (!).

מנהגו המסקרן של פלורוס ג'ק לכוון את האניות החולפות במיצר קוק עורר ענין רב והביא לניו זילנד עיתונאים שביקשו לראות אותו בפעולה. אחד מהם שפרסם עליו כתבה ב-1906 כתב כך: "רכנתי מעבר לסיפון האניה והבטתי בו מקרוב. זריזותו הייתה מעוררת התפעלות. הוא הסתחרר על מקומו בעודו עומד כמעט זקוף על הזנב, כאשר כל גופו מחוץ למים. ואז הוא צלל מתחת לקוער האניה והופיע מצידה השני... כאשר הוא שרוי במצב רוח ידידותי במיוחד הוא עשוי ללוות אניה במשך חצי שעה – בפרט כאשר מדובר באניה חדשה. בזמנים אחרים - אולי כאשר יש לו עיסוקים בוערים יותר – הוא מסתפק בליווי קצר של רגעים מספר..."

עיתונאי אחר כתב: "פלורוס ג'ק מוכן ללוות כל אניה, אבל הוא לא אוהב שמבזבזים לו את הזמן. כאשר אנית קיטור עוצרת בדרכה כדי לאסוף דגים לשוק של וולינגטון או כדי להיטען בפחם מאניה אחרת ג'ק מפגין את קוצר רוחו בכך שהוא מדלג ומקפץ מצד לצד עד שמדחף האניה מתחיל לפעול מחדש... או-אז הוא מביע את שביעות רצונו בדילוגים מרהיבים מול חרטום האניה".

ימאי שהתראיין לכתב העת "סטרנדד מגזין" סיפר: "חציתי את המצר עשרות פעמים באניות שונות ופלורוס ג'ק תמיד היה שם בשביל ללוות אותנו. זכור לי רק מקרה אחד בו לא הופיע אבל לפי דעתי הוא היה אתנו גם אז. פשוט לא הסתכלנו בכיוון הנכון".

 

דולפין בודד

התנהגותו של פלורוס ג'ק עוררה גם התעניינות של חוקרים שביקשו להבין את העומד מאחוריה. דולפיני ריסו נחשבים לבעלי חיים אינטליגנטיים במיוחד. הם גם אוהבים להשתעשע בין הגלים. הם נמשכים אל אדוות החרטום והירכתיים של אניות חולפות. ידועים מקרים בהם דולפיני ריסו משייטים בעקבות לווייתנים כחולים כדי ליהנות מהגלים הגדולים שאלה האחרונים מותירים אחריהם.

על פי רוב חיים דולפיני ריסו בלהקות של 10-50 פרטים ובמקרים קיצוניים מספרם אף עשוי להגיע לארבע מאות. במקרה של פלורוס ג'ק יתכן והוא פשוט סבל משעמום ובדידות שכן מסיבה כלשהי בכל מסכת חייו המתועדים במיצר קוק הוא תמיד היה לבד. יש המקשרים את ג'ק עם להקה בת כמה עשרות פרטים שנצפתה במפרץ פלורוס חמישים שנה קודם לכן. יתכן כי ג'ק היה הניצול היחיד מאסון כלשהו שקטל את כל החמולה הדולפינים שלו. אבל במקום לשקוע בייאוש ובמרה שחורה החליט ג'ק להקדיש את חייו למתן עזרה לאניות אבודות ולימאים הזקוקים לעזרה.

דולפינים זקוקים לשמונה שעות שינה בכל יממה, ממש  כמו בני אדם, אבל אסור להם להירדם במים. בשונה מדגים אחרים לדולפין אין רפלקס נשימה אוטומטי. אם יירדם – יטבע. הפתרון לכך הוא שהדולפין תמיד ישן רק למחצה. בשעה שמחצית אחת של מוחו רדומה המחצית האחרת פועלת בערנות מלאה. לאחר מכן הצדדים מתחלפים ביניהם (למען האמת אנחנו מכירים כמה וכמה אנשים שעושה רושם שגם הם מתפקדים כשרק מחצית ממוחם ערני...).

הרגלי השינה יוצאי הדופן של הדולפין אפשרו לפלורוס ג'ק להתייצב כמעט לפני כל אניה החוצה את המצר, לא חשוב מה השעה והמקום. אם רציתם לחצות את המצר, הוא תמיד היה שם – לפחות עם מחצית מוחו.

אבל הייתה אניה אחת שפלורוס ג'ק סירב בתוקף להנחות. וזה מה שמחזיר אותנו לאסון טביעתה של ה"פנגווין".

נקמת הדג

לא ידוע בוודאות מה היה הגורם לחתול השחור שעבר בין פלורוס ג'ק לבין ה"פינגווין". הגרסה המקובלת טוענת כי היה זה חייל שיכור, מיוצאי מלחמת הבורים בדרום אפריקה, שבשנת 1904 ביקש באיוולתו לירות בדולפין הנאמן. ג'ק נפצע מהירי ובמשך כמה חודשים נעלם מהאופק. כשחזר והופיע הייתה צלקת ארוכה ומכוערת על צדו. ג'ק חזר ללוות אניות כמימיים ימימה אבל ל"פינגוון" סירב שוב להתקרב. אחרים טוענים כי הפציעה הייתה תוצאה של תאונה בלתי מכוונת. באחד הפעמים ג'ק התקרב מדי לאניה (או שהאניה התקרבה מדי אליו), דבר שהוביל לפציעתו.

כך או אחרת מאז תקרית אומללה זו סירב ג'ק לקיים כל קשר ומגע עם האניה שפגעה בו. הוא נקט כלפיה במדיניות של התעלמות מופגנת. היו מקרים בהם ג'ק עבר בסמוך ל"פינגווין" בעודו מלווה אניה אחרת, אבל אפילו מבט לא הסכים להפנות לעברה. מבחינתו של ג'ק ה"פינגווין" פשוט לא הייתה קיימת.

תהא אשר תהא הסיבה לפציעתו של ג'ק הסיפור על ניסיון ההתנקשות בחייו של הדולפין עורר התמרמרות רחבה בניו זילנד עד כדי כך שהממשלה חוקקה חוק מיוחד המטיל עונשים כבדים על מי שיפגע בחייו. יש הטוענים כי זהו החוק הראשון בעולם שנחקק כדי להגן על חייו של יצור בר בלב ים.

החוק כנראה השיג את מטרתו שכן לא ידועים עוד מקרים נוספים בהם ניסה מאן דהו לפגוע במזיד בג'ק. אבל באותו לילה נורא בו ירדה ה"פינגווין" למצולות עם שבעים מנוסעיה היו כאלה שנזכרו בתקרית שארעה כמה שנים קודם לכן ותלו בכך את הסיבה לקטסטרופה.

"לא יתכן שג'ק היה עומד מנגד מול אסון כזה – בפרט כאשר מדובר בפגיעה בנשים וילדים," טענו נאמני פלורוס ג'ק. "רק המעשה המטופש של אותו אידיוט שכמעט והרג אותו יכול להסביר את היעדרותו של ג'ק באותו הלילה ואת התוצאות האיומות שנגרמו מכך".

 

 

 

זכור לטוב

דולפיני ריסו חיים על פי רוב בין עשרים לארבעים שנה. לא ידוע מה היה גילו של פלורוס ג'ק בעת שהופיע לראשונה ב-1888 אולם הקריירה שלו כמלווה אניות נמשכה לאורך עשרים וחמש שנה. בפעם האחרונה הוא נראה באפריל 1912 ומני אז אבדו עקבותיו. יש אומרים כי מת מזקנה. אחרים טוענים כי ידם הארוכה של הציידים השיגה אותו לבסוף. יש אפילו כאלה המספרים כי היו בעצמם עדי ראיה למותו.

מה שלא תהיה הסיבה להיעלמותו של פלורוס ג'ק זקני ניו זילנד עוד זוכרים אותו לטובה ומנציחים את דמותו בשלל דרכים. אגב, פלורוס ג'ק אינו הדולפין היחיד שהפגין התנהגות כזאת. במפרץ דינגל באירלנד מצוי דולפין בשם פונגי המתנהג באורח דומה. לא ידוע מדוע פונגי מעדיף את חברתם של בני אדם וסירותיהם על פני חברת בני מינו, אך גם היום בגילו המופלג הוא ממשיך להופיע בנאמנות ליד כל סירה חולפת. עקביותו כה מפרסמת שחברות תיירות רבות יחזירו לכם את הכסף אם תשכרו סירת הפלגה ו"פונגי" לא יופיע.

מכל מקום דבר אחד אפשר ללמוד מהסיפור הזה: לפני שאתם מחליטים להרגיז דולפין תחשבו על כך עוד הפעם. לעולם אינכם יכולים לדעת מתי זרבוביתו המחודדת תהיה הדבר היחיד המפריד ביניכם לבין סכנה. במחשבה נוספת העצה הזאת נכונה לא רק ביחס לדגים אינטליגנטיים אלא גם לבני אדם.   

 


שמחה

שִׂמְחָה  היא  רגש  חיובי שבו האדם נתון ב מצב רוח  מרומם, לרוב בעקבות התרחשות וחוויה שהוא מפרש אותה כחיובית מD7חינתו באחד מהיבטי חייו.

מאפיינים

הרגש מתאפיין ב מחשבות  ובביטויים גופניים מסוימים, כמו חשיבה  אופטימית , מבע פנים צוהל, עיניים מאירות,  חיוכים  ותחושה אנרגטית וקלילה של הגוף.

חוויות פנימיות העשויות להביא לשמחה הן למשל שכלול המעמד האישי, מערכות יחסים בינאישיות טובות, כניסה לתהליך של התחדשות, פעילות  יצירתית , או הצלחה בהגשמת הישגים, יעדים, שאיפות וחלומות. אמצעים חיצוניים העשויים לעורר שמחה הם למשל  מוזיקה ,  ריקודים , שמיעת בדיחות , ארוחה טובה, מסע קניות, קבלת מתנה , הצלחה ב תחרות  או ניצחון של קבוצה ספורטיבית  אהודה, ואף באמצעים כימיים כמו  אלכוהול ,  סמים  ו תרופות .

השמחה מרחיבה את כוחות הנפש, הופכת את האדם לאנרגטי, ומדרבנת אותו לפעילות ולעשייה, לעומת הרגש ההופכי - ה עצב , שמכנס את כוחות הנפש ומביא לירידה בפעילותו של האדם. ישנה זיקה הדדית בין השמחה לבין ה אהבה ; שמחה עמוקה יכולה לעורר אצל האדם את רגש האהבה, ומימוש אהבה והתעוררותה גורם לאדם לשמחה.

הבעות פנים ותנועות גוף מאפיינות 

ניתן לזהות אדם שמח כאשר  חיוך  מ אוזן  לאוזן (לרוב עם  שיניים  חשופות) מופיע על פניו,  עפעפיו פתוחים לרווחה, ה לחיים  מובלטות,  קמטים  קטנים באזור העיניים ו אישונים  מורחבים, הפה בזווית עגולה וקעורה, ואצל חלק מהאנשים מופיעות גם  גומות חן .

תנועות גוף של אדם משקפות שמחה הן לרוב תנועות ספונטניות וקפיצות. לעיתים מופיעים הנפת זרועות, שרירים מתוחים וישרים,  מחיאות כפיים , ראש זקוף ומורם, נשימה מואצת מעט,  דופק גבוה במקצת, עלייה בקצב הלב ועלייה ב לחץ הדם .

אנשים שמחים לעיתים צוחקים או בוכים מרוב שמחה, נוטים להיות סלחנים וותרנים, חושבים בצורה אופטימית וקלילה, אנרגטיים ונמרצים, מתקיימת תחושה של קרבה רגשית לכל מי שנמצא בסביבה ורצון לעזור לזולת, והם נוטים לבטא  הערכה עצמית  גבוהה ו שליטה עצמית .

הפונקציונליות של השמחה

השמחה נחשבת כרגש התורם לבריאות האדם. אנשים שמחים לוקחים אחריות על טעויות, עושים שינויים ומצליחים, לעומתם אנשים חסרי שמחה רואים כל טעות ככישלון אישי.

שמחה נוצרת כאשר הושגו מטרות (או התקדמות משמעותית לקראת השגת המטרה) והציפיות חיוביות.

ב=99טוי שמחה מאותת שהאדם מרוצה ממה שקורה. מצב כזה מאפשר לאחר להעריך שקיים סיכוי נמוך שהצד השני (השמח) יבצע פעולה או התנהגות שעלולה לסכן אותו או להשפיע בצורה שלילית על מטרותיו.

השמחה והשפעה החברתית

רגש השמחה בא בעקבות התרחשויות פנימיות וניזון מתוך יחסי גומלין עם הסביבה. יש שמחות קטנות ורגעיות, ויש שמחות המשפיעות על האדם לאורך זמן.

ניתן להעריך את השמחה בצורה חברתית לפי 4 רמות:

  • אישי - חיבור וקרבה לאנשים, עזרה לזולת, נחמדות, אכפתיות, עדינות ורוגע.
  • דיאדי - יכולת לפתח שיחה חיובית, כנה ואמתית, רצון להבין את בן הזוג, אוזן קשבת, עזרה במידת הצורך.
  • קבוצתי - שיתוף פעולה עם אחרים, העלאת מצב הרוח הקבוצתי, לכידות והרגשת שייכות לקבוצה.
  • תרבותי - אינטראקציה בין תרבותית, שיתוף, הבנה והכלה של השונה.

השמחה בפילוסופיה

על פי הפילוסופיה יש שלושה רגשות בסיסיים:  תשוקה , שמחה ו עצב . הוא מתאר את השמחה כ"מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר". לכן, לפי ההגות שלו, על האדם לחתור להעצים את שמחתו ובכך להגביר את שלמותו.

השמחה ביהדות

בדת ה יהודית  השמחה מתוארת כתכונת נפש חיובית ביותר שהאדם צריך לשאוף אליה, שמביאה אותו לשלמות של עבודה רוחנית ומעידה על מצבו השלם של האדם. בפרשת הקללות בתורה נאמר שעם ישראל יגלה מארצו ויעבוד זרים  "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל"  (ו מכלל לאו אתה שומע הן ) הרמב"ם בספרו ההלכתימפרש את הפסוק בצורה כזו: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" . לפי רעיון זה, עיקרון השמחה ביהדות (ובנוסף לה 'טוב לבב') אינו נחשב כמצווה נפרדת אלא הוא תנאי נדרש בקיום כל מצווה ומצווה.

בנוסף  הרמב"ם  מונה את מצוות השמחה כחלק ממצות "מיצוע המידות"כך שלדבריו יש מצווה לשמוח גם ללא ליווי של עשיית מצווה  "ולא יD7א מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. "

מצוות שמחה בחגים

ישנה  מצווה  מיוחדת מהתורה לשמוח בשלושת הרגלים ( פסח  שבועת וסוכות), ונלמד מהכתוב בספר דבריםפרק ט"זפסוק י"א: "ושמחת לפני ה' אלוקיך ...", וכן מהפסוק: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך" (דברים, ט"ז, י"ד).

השמחה בחגים צריכה לעשות על ידי אכילת בשר ושתיית יין כפי שאמרו בתלמוד  תלמוד בבלי מסכת פסחים ,  דף ק"ט, עמוד א' : " אין שמחה אלא בבשר ויין ".

השמחה בחודש אדר

עיקרון השמחה ביהדות מקבל ביטוי מיוחד ב=D7הלך ימי ה פורים  וחודש  אדר  כולו, בהם הורו חז"ל שיש להרבות בשמחה עוד יותר. ולגביו נאמר  ""משנכנס אדר מרבין בשמחה"" .

ההסבר לריבוי השמחה הוא כי בחודש זה מזלו של עם ישראל עולה (ולכן ב שנה מעוברת  מתקיימים שני חודשי אדר). במהלך חודש זה נהוג לערוך אירועים מיוחדים על מנת להרבות שמחה. לעומת זאת, בחודש  אב  ממעטים בשמחה, לנוכח האסונות הגדולים שאירעו במהלכו לעם היהודי ( חורבן בית המקדש  למשל).

השמחה בחסידות

אחד מעקרונותיה העיקריים של תורת ה חסידות , הוא דבקות באל על ידי שמחה מתמדת, אף שכל החסידיות מקיימים עיקרון זה, בולטת בהנהגה זו היא  חסידות ברסלב , וכן בספרי רבי נחמן מברסלב מזכיר רבות עניין זה. רבי נחמן טבע את הסיסמה הידועה:  "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"

מילים נרדפות

בשפה ה עברית  ישנן לפחות עשר מילים נרדפות לציין שמחה (כמו ששון, גילה, דיצה, רינה, עליזה, עליצה, צהלה וחדווה), וייתכן כי הדבר מעיד על סוגים וגוונים שונים של שמחה ועל החשיבות הרבה שמיוחסת לרגש זה.

שנות ה-60 וה-70 הן תקופות בהן הייתה הסתייגות ממלחמה ותקווה לעתיד טוב יותר. בעקבות כך, רבים מההורים בתקופות אלו החליטו לקרוא לילדיהם בשמות המבטאים שמחה .  דוגמה לכך ניתן לראות בשמות: ששון, שמחה, עליזה, דיצה, חדווה, גיל, גילי, גילה ויָגֵל. פורה במיוחד הוא השורש רנ"ן אשר ממנו נגזרים השמות רן, רון, ירון, רונן, רונית, רוני, רינה, רינת, רננה.

שמחה לאיד

שמחה לאיד  היא שמחה המתעוררת בלב האדם לרגל מפלתו או כישלונו של יריב או אויב. שמחה לאיד היא הפן השלילי שבשמחה, ויש בה דמיון וקרבה ל קנאה , שבה עינו של האדם צרה במה שיש לזולתו, אך היא יכולה לנבוע גם מ שנאה . בחברות מודרניות, חגיגת שמחה לאיד למפלת האויב נחשבת ללא  תקינה פוליטית .

ירי שמחה

הוא ירי ב נשק =D7ל , כגון  רובה  או  אקדח , כלפי מעלה אל השמים לשם הבעת שמחה.

הירי מבוצע בעיקר במהלך  חגים  או שמחות משפחתיות ולעיתים בתהלוכות ואירועים אחרים. הירי מבוצע, בדרך כלל, בזווית תלולה, כאשר הנשק מונף מעל ראשי המתקהלים ללא כוונון. לעיתים הירי מבוצע במצב אוטומטי, מ רובי סער  ובכך מועצמת עוצמת ה רעש .

 

מקומה של השמחה ביהדות

" משנכנס אדר מרבים בשמחה". אך ברצוננו לברר: מה מקומה של השמחה ביהדות - בפורים ובכל השנה? וכיצד לא נעבור את הגבול הדק בין שמחה של מצוה לליצנות ?


שמחת הגוף 
הרב מרדכי גרינברג שליט"א - ראש ישיבת "כרם ביבנה "
כתב הרמב"ם בהלכות לולב (ח', ט"ו): "השמחה שישמח אד9D בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצווה בהן, עבודה גדולה מאוד היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". הרי שהשמחה צריכה להיות מלווה בעשיית מצוה. וכן כתב רבנו בחיי (כד הקמח, ערך שמחה): "ולא תמצא בכל ספרי הקדש שישבח השמחה, אלא בעניין העבודה וההשגה בהקב"ה.... כי הצדיקים שלוחי השי"ת זריזין לעבוד את ה' בשמחה ".
שונה היא מצות השמחה בפורים: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ויום-טוב", והרי יום-טוב כבר כולל שמחה, שנאמר: "ושמחת בחגך", אם כן מהי השמחה המיוחדת בפורים מעבר לשמחת יום טוב רגילה ?
וכתב על זה ה'שם משמואל' (תרע"ה): "ונראה בשמחת פורים ושמחת יום-טוב, לאו בני בקתא חדא נינהו, ששמחת יום-טוב הוא רגש דביקות והיא שמחה פנימית, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצ"ל: 'טעמא דאין מרקדין ביום-טוב, משום שריקוד הוא בחיצוניות האברים, ושמחת יום-טוב הוא בפנימיות'. אך שמחת פורים אינה כן, אלא כעין שהייתה הגזירה עליהם, להשמיד להרוג ולאבד, שהוא בחיצוניות האדם, ונהפוך הוא, על כן השמחה הנצמחת מזה גם צריכה להיות אף בחיצוניות האדם, ועל-כן המצווה לבסומי בפוריא, כדי שתהא ניכרת השמחה גם בחיצוניות. כאומרם ז"ל (עירובין ס"ה): 'נכנס יין יצא סוד '". 
במילים אחרות, בכל המועדים נאמר "נגילה ונשמחה בך" - הרי עיקר השמחה היא בה', על כל הטוב אשר גמלנו, ועל זה באו ג' הרגלים. והבשר והיין אינם אלא אמצעי לעורר בנו את השמחה בה', שונה הוא פורים שהשמחה היא תכלית לעצמה. והיינו שכיון שרצו הגויים להשמיד את הגופות, הרי שמחת ההצלה באה לידי ביטוי בשמחת הגוף, ועל כן חייב אדם לבסומי עד דלא ידע, שאין השמחה אמצעי לאהבת ה' כמו בשאר הרגלים, אלא שמחה תכליתית עצמית .
יש לרעיון זה השלכה מעשית, שהרי =90ין נוD7אין נשים ביום-טוב, שאין מערבין שמחה בשמחה, ויש אומרים שאף בפורים אין נושאין נשים מטעם זה, אך הדרכי משה (אורח חיים תרצ"ו) חולק, וכותב ששמע מזקנים שאמרו שראו מעשה שהיו נישואין בפורים, והיינו משום שברגל אמרו "ושמחת בחגך" ולא באשתך, שהשמחה היא אמצעי לאהבת ה', ושמחת חתן סותרת מגמה זו, מה שאין כן בפורים שהשמחה היא תכלית לעצמה, אין זה משנה מה מקור השמחה, והעיקר שתהיה שמחה .
אלא שיש להזכיר את דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (ג', י"א): "לבל תביאהו השמחה בשבתות וימים טובים למדרגה שאליה מביאים השחוק והתאוות, ולביטול תפילה בזמנה כמצווה עלינו ".

ההומור 
הרב יצחק הלוי שליט"א - רב הישוב קרני שומרון 
אפי: שלום, כבוד הרב !
הרב: (מהרהר קמעא, מקמט את מצחו): שלום! שלום! מי אדוני ?
אפי: כבוד הרב, אני אפי! מהשיעור השבועי של כבודו. אני יושב ממש לפני הרב .
הרב (מתעשת): עצום עיניים רגע! אפי עוצם את עיניו .
הרב: או, עכשיו אני כבר מזהה אותך ...
בבדיחה זו קיבל אפי את ההטפה שמגיעה לו, ואולי, גם הרב למד, כי צריך להכיר את תלמידיו ב"עיניים עצומות". תרתי משמע ! 
להומור תפקיד מכריע, חשוב ביותר כמו: העברת מסרים בדרך עקיפה, יצירת עניין, סקרנות, הפגת מתח, השגת קשב .
בפרק "קניין תורה" במסכת אבות נזכר "מיעוט שיחה" כאחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ובארו בשם הגר"א, שאין הכוונה במובן השלילי, שמוטב שלא לשוחח כלל, אלא אדרבה, במובן החיובי. יש לA9מר את D7לימוד בתיבול במילי דעלמא. כך הוא פועל יותר, משפיע טוב וחודר עמוק יותר. על פי הדברים הללו באר בנו של בעל שו"ת "זקן אהרן" (ואלקין) בהקדמתו לספר הנ"ל את דברי הגמרא (סוכה כ"א): שיחת חולין של ת"ח - צריכה לימוד! זאת, על-פי המסופר על רבה (שבת ל') שנהג לפתוח את הלימוד במילתא דבדיחותא. מדוע? בכדי לפתוח את הלבבות! אם כן, שיחת החולין הזאת של רבה - נזקקה לצורך הלימוד .
השרש "בדח" והשרש "פתח" הם מאותה המשפחה. ההומור, הבדיחה והחידוד פותחים את הלבבות לקלוט את העיקר בצורה טובה יותר. הלא כך כתב הכהן הגדול מאחיו בספר "עין איה" (שבת ע"ז): "כדי לפרק דעתו של האדם, וכדי שיבא... לשמוח בחיים... נבראה השטות. קוצר הדעת וההתפעלות למראה איזה ברק של דבר משמח, אף על פי שהוא כצל עובר, מכל מקום, הרי הוא בעתו משמח, ומשריש את חוש השמחה בתכונת החיים. וממנה בא האדם לרומם את רוחו, לבקש את מקור שמחתו בדברים קיימים ונצחיים שהם הינם יסודות האמת של החיים, שבהם השמחה מכוונת אל החכמה האלוקית שהשמחה במעונו ".
ההומור, כאמור, מפיג מתחים, מכשיר את הלב לקלוט את המסרים, נוטע אופטימיות, אמונה ובטחון. ההומור איננו ליצנות אלא דבר רציני ביותר. לא בכדי זכו אותם שני בדחנים לחיי העולם הבא כפי שמתארת לנו הגמרא (תענית כ"ב) .
בחידוד, מועברים מסרים קצרים וברורים כמו, למשל: 'משנכנס אב - ממעטים בשמחה! חכה, חכה כשאבא יבוא!'... אבל אנחנו נסיים הפעם ב: 'משנכנס אדר - מרבים בשמחה '! 

 

אין שמחה אלא בבשר ויין

"אין שמחה אלא בבשר ויין"  הוא דין הלכתי המוזכD7 בתלמוד, שעניינו הוא שבימים שמצווים לשמוח בהם כגון ב שלוש הרגלים , חובה להגיע לשמחה זו על ידי סיפוק צורכי  הגוף  והנפש של האדם.

דין זה משקף את התפיסה של היהדות, שהנאות הגוף אינן פסולות, אם הן מועלות על נס, ואפשר להשתמש בהן כדי להגיע לשמחה .

מקור ההלכה

מקורו של הדין ב תלמוד בבלי ,  פסחים  ק"ט א:

שנאמר "ושמחת בחגך", במה משמחם? ביין.  רבי יהודה  אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי? תני  רב יוסף : ב בבל  - בבגדי צבעונין, ב ארץ ישראל  - בבגדי פשתן מגוהצין. תניא  רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן ש ב=99ת המA7דש  קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך", ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין, שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש".

—  תלמוד בבלי ,  פסחים  ק"ט ע"א

הביטוי המקורי הוא בדברי רבי יהודה בן בתירא ולפיו בזמן  בית המקדש  השמחה הייתה בבשר הקורבנות , ובהיעדרו היא בשתיית יין. אולם  הרמב"ם  ב משנה תורה  כותב ששמחת  יום טוב  כוללת גם אכילת בשר וגם שתיית יין, בין בזמן בית המקדש ובין בהיעדרו:

אף על פי שהשמחה האמורה כאן, היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה, לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד בראוי לו. כיצד: הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות; והנשים, קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו; והאנשים, אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין.

—  משנה תורה , הלכות שביתת יום טוב, פרק ו', הלכות י"ז-י"ח

הביטוי המלא כורך את הבשר והיין ביחד. כך, למשל, בספר  חכמת אדם  לר'  אברהם דנציג  - קונטרס מצבת משה:

"...לא מבעיא שלא יספדו אלא אפילו ישמחו ואין שמחה אלא בבשר ויין ואם כן כיון שכך תיקנו בפירוש ולכן מותר...".

מקום נוסף, הקודם מבחינה כרונולוגית לרבי יהודה בן בתירא ומדבר על שמחה בבשר (ללא תזכורת ליין) מופיע בבמדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה י. בהפטרה של פרשת נשא מסופר על מלאך שמגיע אל מנוח ואשתו (הוריו של שמשון), ומבשר להם על לידת בנם. מנוח הסובר שמדובר באדם רגיל, אומר "נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים". למה דווקא גדי עיזים? תשובת המדרש: "ונעשה לפניך גדי עזים" שמחתנו - ונשמח עמך בגדי עזים, לפי שאין שמחה אלא בבשר".

הבשר והיין כסמלים לשמחה

בתקופה שבה התגבשה ההגות היהודית, מיעטו בני האדם לאכול בשר .  בהלכה היהודית, אכילת בשר שלמים מהווה גורם לשמחה; ממילא  בשר עוף , שאינו קרב לקורבן שלמים, אינו נחשב לגורם שמחה (תוספות, חגיגה ח ע"ב; רמב"ם חגיגה ב,י). הוא אף אינו קרוי 'בשר' סתם. בשל היקשרות הבשר והיין עם השמחה, חכמים אסרו לאוכלם בסעודה המפסקת שלפני  תשעה באב . ברוב העדות איסור זה התרחב למנהג שלא לאוכלם מראש חודש אב. גם בימים בהם מותר ואף רצוי לאכול בשר יש הגבלות על אכילתו כגון איסור אכילת  בשר בחלב  והקפדה על  כשרותו .

גם ה יין  נחשב לסמל שמחה בולט ביהדות. נהוג לשתות יין לשם ציונם של ימים קדושים ליהדות ולשם חגיגתם של אירועים משמחים. היין הוא המשקה היחיד אשר זכה לברכה פרטית משלו, שיש לומר לפני השתייה:

"ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם, בורא פרי ה גפן "

אם מביאים יין יותר משובח מהקודם אף מברכים:

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הטוב והמיטיב".

על דרך  הלצה  נהוג לומר על פי  רש"י  מ פרשת נח  - " יי"ש  (=יין שרף. כינוי למשקאות חריפים בארצות אירופה) מרבותינו - דורשים אותו לשבח, ויי"ש דורשים אותו לגנאי", כלומר: קבלת משקה מה אדמו"ר  או ה רב  - זהו מנהג משובח; אולם סתם שתייה ללא מטרה תורנית היא מגונה. גם לשתיית היין יש הגבלות כשרות.

ככל הנאות הגוף, המסורת היהודית מזהירה מפני  התמכרות  לאכילת בשר ולשתיית יין. אחד המקורות הברורים לכך קיים בדיון אודות  בן סורר ומורה  במסכת סנהדרין (ע' ע"א) שחייב לאכול בשר ולשתות יין כדי להיעשות כזה. לפי ההלכה בן זה מתחייב ב מוות  רק כאשר אכל בשר (זולל) ושתה יין (וסובא)

מאימתי חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי

—  בבלי סנהדרין ע ע"א

כשהפרשנים השונים (כ רש"י  וה תוספות ) זיהו את התמכרותו לבשר וליין כגורמי תסיסה בעייתיים, שיהפכו אותו לגורם מסוכן בחברה. לעומת זאת, יש הסוברים כי יש להמשיך את החיים ובכללם אכילת היין והבשר גם בימי אבל, כמו בסיפור הבא:

כש חרב הבית בשניה  רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן  ר' יהושע . אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי  מזבח  ועכשיו בטל? נשתה יין ש מנסכין  על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות ! (אמרו לו) אפשר ב פירות  (אמר להם) פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים! (אמרו לו) אפשר בפירות אחרים (אמר להם)  מים  לא נשתה שכבר בטל  ניסוך המים ! שתקו. אמר להן: בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר, אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה ... דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה

—  תלמוד בבלי ,  מסכת בבא בתרא , דף ס, עמוד ב (הפיסוק אינו מופיע במקור)

משמעות תפיסתית ופרשנויות

פתגם זה, שנטבע ב הלכה  היהודית בקשר לדרכי השמחה ב חגים , ככל הנראה מצביע למעשה על כך שה יהדות  היא דת ארצית ופרקטית המתייחסת בעין יפה לשמחה המגיעה מהנאות הגוף, ורואה בהן מנוף עיקרי ומרכזי להגיע אל ה שמחה . זאת, בניגוד לתפיסות הרוחניות, ה סגפניות  והפוריטניות , שסוברות כי הדרך לשמחה היא בהתעלות  רוחנית  מעל לצורכי הגוף ובפיתוח ה תבונה וה מודעות העצמית  ובקשת קרבת ה א-לוהות , וכל שמחה אחרת, ובמיוחד גופנית, היא רעה חולה. היהדות, שאיננה מחבבת במיוחד את ה נזירות , סוברת כי הדרך לשמחה שאמורה להיות בחגים, אך לא רק בהם, היא גם באמצעים חיצוניים וממשיים כמו בשר, יין ו בגדים  יפים.

על פי דעת  האר"י , כפי שמובע בספר  שדי חמד  של  חיים חזקיהו מדיני , השמחה בבשר היא רק בבשר השלמים (בשר הקרבנות) וספק רב אם יש שמחה באכילת בשר סתם.

לעומת זאת, ה רמב"ם  חולק על תפיסה זו ולדעתו מצוות השמחה היא דווקא בבשר ויין וחובה לאכול ולשתות:

כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין..."

—  יד החזקה  - הלכות שביתת יום טוב פרק ו', הלכות י"ז-י"ח

כגון שנדר שלא ישתה יין או שלא יאכל בשר כך וכך ימים. אומרים לו: אלו ידעת בשעת הנדר, כי השבת או יום טוב שבכלל הימים הללו חייב אתה לאכול בהם בשר ולשתות יין (שנאמר "וקראת לשבת ענג") היית נודר? והוא אומר לא, ומתירין נדרו.

—  פירוש המשנה לרמב"ם, נדרים, ט, ו

גם ה רמב"ן , ה משנה ברורה  ופוסקים נוספים הלכו בדרכו של הרמב"ם, וסברו שיש לאכול בשר ולשתות יין, אך הזהירו על הגזמה ועל סביאה וזלילה. עמדתו של ה שולחן ערוך  בנושא ( אורח חיים סימן תקכ"ט, סעיפים ב'-ג') אינה ברורה.

אומנם יש הרואים בביטוי זה אב טיפוס שמתווה היהדות כדי להגיע לתחושה של שמחה, להשתמש באמצעים חיצוניים כשרים כסולם לטפס אל השמחה שנחשבת למעלה טובה במיוחד. לשיטתם אין חיוב להשתמש בבשר וביין כאמצעי בלעדי להגיע אל השמחה, אלא המטרה היא תחושת השמחה כשלעצמה, וכל אדם צריך לבחור את האמצעים שיביאו אותו לידי כך; ומי שאכילת בשר או שתיית יין מצערת אותו ואינה גורמת לו להגיע אל השמחה צריך לחפש דרכים אחרות שיביאו אותו לידי כך. כפי שכתב הרמב"ם, שהשמח היא "כראוי לכל אחד ואחד", שמשמחים  נשים  בקניית בגדים ו תכשיטים וילדים באמצעות מגדנות ו ממתקים , לכל אדם יש דרכים משלו לשמוח.

ניתוח צורני

הביטוי "אין X אלא ב- Y ", היא צורה רווחת ב לשון חז"ל , שמטרתה להדגיש ולחזק את הדרך המוצעת כדרך עיקרית ומרכזית, תוך שלילת אלטרנטיבות אפשריות. בין הביטויים הרבים שקיימים בתלמוד ניתן להביא לשם הדגמה את הביטוי, "אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת." (בבלי  מסכת ברכות  ו' ע"א) ואת הביטוי "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (שם ל' ע"ב).

הצורה השלמה של דרך הביטוי הזו היא "אין X ב- Y אלא ב- Z " כמו למשל הביטוי "אין  ארי  נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר." (שם ל"ב ע"א)

דת ואושר

דת ואושר  נלמדו במסגרת מספר מחקרים, כאשר דת מכילה אלמנטים רבים המתייחסים למרכיבים של אושר כפי שמזוהה על ידי  הפסיכול גיה החיובית . הקשר בין  דת  ל אושר  מתהווה בחלקו על ידי קשרים חברתיים של דת מאורגנת , והיתרונות  הניורופסיכולוגייD7  של  תפילה . ו אמונה .

מכון גאלופ פרסם תוצאות מספר רב של סקרים שנערכו ב ארצות הברית  הקובעים כי:

אלו הטוענים כי דת היא חלק חשוב בחיי היום-יום שלהם ואשר פוקדים מקום פולחן דתי לפחות כל שבוע או כמעט כל שבוע, מדורגים גבוה באופן משמעותי במדד רווחת החיים של גאלופ, מאשר הקבוצות שהן דתיות במקצת או כלל לא דתיות.

מחקר

ישנם מספר מנגנונים דרכם דת יכולה לעשות אדם מאושר יותר, ביניהם מגע חברתי ותמיכה הנובעת מהחיפוש אחר אורח חיים דתי, פעילות מחשבתית ורגשית שבאה עם אופטימיות והתנדבות, למידת אסטרטגיות התמודדות אשר מגבירות את היכולת האישית של האדם להתמודד עם מצבי לחץ, וכן מאפיינים פסיכולוגיים משפיעים כגון " משמעות החיים ". ייתכן בנוסף כי אנשים דתיים מסגלים מנהגים הקשורים לאורח חיים בריא יותר, כגון שמפחיתים את ה תלות בתוצרים חומריים  (Sustance Abuse Disorder ) שכן שימוש בחומרים פסיכוטרופיים נחשבת הפרעה.

סקרים שבוצעו על ידי גאלופ,  NORC  (ראשי תיבות של: National Opinion Research Center=) ו  Pew Research Center , הסיקו כי הסבירות של אנשים המחויבים רוחנית גבוהה פי שניים להעיד על עצמם כ"מאושרים מאד" מאשר הקבוצה הכי פחות מחויבת מבחינה דתית. מבדיקה של מעל 200 מחקרים חברתיים, עולה כי "דתיות גבוהה מנבאת סיכון נמוך יותר ל דיכאונות , שימוש בסמים, וכן סיכוי נמוך ל התאבדות , ובנוסף יותר דיווחים על סיפוק ותחושת יציבות אישית ( Lincoln 1034 )."

סקר של 498 מחקרים הראה כי רוב מוחלט שלהם הצביע על קשר חיובי בין אדיקות דתית לבין תפיסת עולם מאוזנת,  הערכה עצמית , אחוזים נמוכים יותר של  יתר לחץ דם , דיכאונות ו עבריינות נוער .

ניתוח 34 מחקרים מאוחרים שפורסמו בין 1990 ל 2001 מצאו כי לדתיות יש תרומה להסתגלות פסיכולוגית, המתקשרת ללחץ פסיכולוגי מופחת, סיפוק מהחיים ומימוש עצמי. ולבסוף, סקירה מקיפה של כ 850 מחקרים בנושא הסיקו כי: "מרבית המחקרים שהתנהלו היטב מצאו כי הרמות הגבוהות יותר של מעורבות דתית משפיעות באופן חיובי על אינדיקטורים של בריאות פסיכולוגית (סיפוק, אושר, השפעה חיובית, מורל גבוה) ועם הפחתה בדיכאונות, מחשבות וניסיונות התאבדות ושימוש מזיק בסמים ואלכוהול"

 

ממצאים בארצות הברית

על פי ממצאי הסקר החברתי של מכון PEW שנערך בארצות הברית, נמצאה התפלגות עם קשר ישיר בין מידת אדיקות דתית לבין מי שחש "מאושר מאד":

  • מבקרים בכנסייה לפחות פעם בשבוע - 41%
  • מבקרים בכנסייה פעם בחודש או פחות - 31%
  • מבקרים בכנסייה לעיתים רחוקות או בכלל לא - 26%

ממצאים בישראל

הממצאים שפורסמו על ידי מכוני סקרים רשמיים בישראל עולים בקנה אחד עם הסקרים הבינלאומיים. בפרסום מיוחד של הלמ"ס תחת הכותרת "פרופיל האדם המאושר, גרסת הסקר החברתי" נבדקו (בין השאר) תלויות בין מצבי אושר ובדידות לבין מידת הדתיות של הנבדק באוכלוסייה היהודית ב ישראל .

מרוצים מאד


התפלגות האנשים המגדירים את עצמם "מרוצים מאד מחייהם" לפי רמת דתיות:

  • חרדים - 62%
  • דתיים - 40%
  • מסורתיים - 31%
  • חילונים - 26%

תחושת בדידות

התפלגות אחוז הפרטים ש"חווים מצבי בדידות מדי פעם עד לעיתים קרובות" לפי רמת דתיות

  • חרדים
  • גברים 10%
  • נשים 16%
  • דתיים
  • גברים 21%
  • נשים 28%
  • אחר
  • גברים 23%
  • נשים 34%

 

 

שעורי התאבדויות

במחקר בנושא  התאבדויות  שפורסם בשנת 2010 על ידי מרכז המחקר והמידע של  הכנסת  נודע כי בישראל שעורי ההתאבדויות נמוכים משמעותית בקרב דתיים לעומת חילונים, הן במגזר היהודי והם במגזר הערבי.

 

.

'' שמאליים ''

מתוך '' נפלאות הבריאה ''

עורך שמואל אייזיקוביץ


 

זו הדרך לגלות אם הילד שלכם ימני או שמאלי

מאיזה גיל אפשר לדעת מה הצד הדומיננטי של הילד, למה יש ילדים שנולדו שמאליים ועם הזמן הפכו לימניים ואיזו בדיקה אתם יכולים לעשות בבית כדי לדעת מה היד הדומיננטית של ילדכם? מומחיות בתחום עם כל התשובות

קרין לויט פרידריך

 

בת דודתי, חני, היא שמאלית. אצלנו במשפחה תמיד צחקו עליה שיש לה "שתי ידיים שמאליות" ואף אחד לא רצה לשבת לידה בארוחות המשפחתיות כי היא "מפריעה" והמפרק שלה "נתקע". כמובן שכל זה היה ברוח טובה ומבודחת, ובכל זאת, עובדה שהמידע הזה נתקע לי בראש למרות שעברו לא מעט שנים.

 

נזכרתי בחני ובזיכרונות הילדות שלי ממנה כשקיבלתי לאחרונה תמונה בקבוצת הווטסאפ של הגן שבו לומדת בתי הפעוטה, ושבה היא נראתה מסובבת סביבון ביד שמאל, בעוד שכל הילדים האחרים אוחזים בו ביד ימין.

 

מה גרם לי להתעכב על התמונה הזאת ולתהות אם כבר בגיל שנה ועשרה חודשים אפשר לדעת איזו יד היא הדומיננטית בין השתיים? למה מעסיקה אותנו, ההורים, השאלה אם הילד שלנו ימני או שמאלי, מתי מתגלה הנטD7יה לאחת הידיים והאם לשמאליות מתלוות בהכרח תכונות נוספות?

 

חמושה בשאלות הללו, יצאתי לחקור את הנושא עם נשים שמבינות. דיברתי עם ד"ר אילנה מודלינגר, מומחית לליקויי למידה מבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, ועם חיה שלהב, מומחית להתפתחות תינוקות ומכשירת מטפלים במכללה האקדמית בווינגייט.


שמאליים - בני שטן או גאונים? 

ברשת מסתובבים המוני סיפורים מסמרי שיער על איטרי יד ימינם, שספגו בילדותם ניסיונות של ההורים והמחנכים "להיימין" אותם, בגלל קישור מיסטי עתיק של שמאליות לשטן, או חשש שילד שמאלי משמעו ילד מפגר או מוגבל. שתי המומחיות תמימות דעים וממליצות להורים בחום רב לתת לילדים להתפתח בעצמם בלי לנסות להשפיע על התפתחות היד הדומיננטית, וגם לשים לב שהילדים לא סופגים "היימנה" לא מודעת במסגרות החינוך.

 

ד"ר מודלינגר יודעת לספר, למשל, שבספר זיכרונותיו, "העצומה של יד שמאל", כתב המדען ואיש האשכולות האמריקני בן המאה ה-18 בנג'מין פרנקלין כיצד הוא הוכרח להשתמש בידו הימנית וחטף מכות כאשר ידו השמאלית התערבה ונטלה את הבכורה בתנועותיו.

 

"במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הכתיבה ביד ימין הייתה הוראה מפורשת של האגודה לבריאות הציבור בצרפת", מספD7ת ד"ר מודלינגר, "ובארצות הברית המורים נצטווו ללמד בכל מחיר כתיבה ביד ימין, ולהכות או לקשור את היד המרדנית של התלמידים שנתפסו כותבים ביד שמאל".

 

גם השפה עדיין משמשת אחת הסוכנים העיקריים ל"ציד המכשפות נגד האיטרוּת", להגדרתה של ד"ר מודלינגר. "בשפות רבות (אנגלית, צרפתית), המילה "ימין" ( droit, right ) משמעותה זהה ל'צודק', 'הוגן', 'זכאי', 'אמתי', 'מתאים', 'נכון', ועוד. זאת בעוד שמקור המילה 'שמאל' בלטינית - sinister - פירושו 'מבשר אסון'. גם הפולקלור לא חס על האיטרים", מוסיפה ד"ר מודלינגר ומדגימה: "קם ברגל שמאל", "בעל שתי ידיים שמאליות", וכדומה.

 

מן הצד השני, מחקרים רציניים (מה שלא אומר אגב שלא היו מחקרים רציניים לא פחות שהפריכו אותם לחלוטין), כבר קשרו בין דומיננטיות יד שמאל ובין נטייה למחוננות, מה שכמובן גרם ל"גן האימא היהודייה" לקפוץ אצלי ולהיזכר מיד בכל השמאליים המפורסמים והחכמים בהם ברק אובמה, ג'ימי הנדריקס, וינסנט ואן גוך ורבים אחרים.

  

"את האיטרים תוכלי למצוא בשתי קבוצות הקיצון באוכלוסייה", מסבירה ד"ר מודלינגר. "מצד אחד - חמישה מתוך שמונת נשיאי ארצות הברית האחרונים היו שמאליים, ושיעורם בין האמנים, היוצרים, המנהיגים והגאונים גדול משיעורם היחסי באוכלוסייה. מצד שני, שיעורם גבוה גם בקבוצות המצוקה - רבים מהילדים שסובלים מפיגור ומלקויות למידה הם שמאליים".

 

בה9Eשך לכך, טוענת ד"=A8 מודלינגר שמספרי השמאליים שנהוג לדבר עליהם באוכלוסייה לאו דווקא משקפים את המציאות. "ההערכה האמתית היא שיש כ-20% שנולדים שמאליים. זאת לעומת 15-10 שנשארים שמאליים. התיאוריות שמנסות להסביר את התופעה הזו רבות ומגוונות, אך בכולן יש סממנים ברורים לכך שהרבה יותר ילדים נולדים שמאליים והופכים במהלך השנים הראשונות לחייהם לימניים. אלה שעמדו איתנים אל מול הניסיונות להמיר אותם הם 'יוצאי הדופן' שבחבורה - לשני הצדדים".  

 

היזהרו מ"היימנה סמויה"

ברור שבישראל 2017 כבר לא קושרים לאיטרים את יד שמאל מאחורי הגב ולא מלקים אותם בסרגל אם העזו לכתוב ביד ה"לא נכונה", אבל גם כאן ועכשיו מתרחשים תהליכים סמויים שהופכים את השמאליים לימניים בלי לשים לב, ועלולים גם לגרום לתופעות בלתי רצויות במהלך החיים, כמו קשיי תנועה וקשיים חברתיים. "אמנם כבר לא נוהגים לקשור כאן את היד לאיטרים או להלקות אותם, כמו שנהוג עד היום במדינות מסוימות, בהן סין ויפן", אומרת ד"ר מודלינגר, "אבל בהחלט אפשר לדבר על מה שנקרא 'היימנה סמויה' ומתרחש עד היום, גם כאן".

 

 ב"היימנה סמויה" מתכוונת ד"ר מודילנגר לתהליכי חברות שעוברים ילדים, שבמהלכם הם לומדים מה "נורמלי" ו"תקין", בלי שאף מבוגר יגיד להם את הדברים באופן מפורש. הילדים הללו בעצם מרגילים את עצמם, בלי מודע, לשנות את היד הדומיננטית שלהם. "אני יודעת בוודאות שיש עד היום גננות שבלי לשים לב עוברות ומעבירות את המכחול, למשל, מיד שמאל ליד ימין", היא מסבירה. "גם בישיבה ליד השולחן, כשילד שמאלי יושב ליד ילד ימני והמפרקים מתנגשים, מישהו צריך לווD7ר. לרוב זה יהיה הש=D7אלי, שקולט מהסביבה באופן לא מודע כבר מגיל מאוד צעיר מהי היד 'הנכונה'".

 

מתי מזהים אם הילד שמאלי או ימני?

לדברי ד"ר חיה שלהב, הדומיננטיות הצדית מתגבשת אצל תינוקות עוד לפני גיל שנה, ולסביבה אין שום יכולת או דרך להשפיע עליה, וכל ניסיון כזה עלול לגרום לנזק. "אצל חלק מהילדים אפשר לראות סימני העדפה של צד אחד כבר בגילים האלה, אבל לקראת גיל שלוש ההעדפה הופכת להיות ברורה ומגובשת ממש, ואין כמובן שום אפשרות לשנות אותה", היא אומרת.

 

במקרים נדירים יותר, ההעדפה מתגבשת וברורה אפילו בגיל הרבה יותר צעיר. "לאחרונה פגשתי תינוק שכבר בגיל שלושה חודשים אפשר היה לראות אצלו העדפה לצד שמאל", מספרת שלהב. "נתתי לו רעשן קטן להחזיק ביד ימין, הוא כבר הצליח להחזיק, אבל כשתינוק מחזיק רעשן בשלב הראשוני הזה, אחת התנועות שאנחנו מצפים שיעשה היא להזיז את הרעשן כי הוא שומע את הרעש והאינפורמציה שהוא מקבל מהחושים – השמיעה, המישוש והראייה, מביאות לתנועות חוזרות כי זה גורם לו הנאה.

 

"כשנתתי לו ביד שמאל את הרעשן, הוא החזיק ושיחק אתו באופן הרבה יותר ברור והיה ניכר שהוא שולט יותר בידו השמאלית. כששאלתי את ההורים של התינוק אם מישהו מהם דומיננטי ביד שמאל, האבא אמר שזה הוא. זה מקרה שקורה לעתים יחסית רחוקות שבגיל כזה כבר יש התחלה של סימנים, אבל זה לוקח זמן עד שהם מתגבשים לדומיננטיות מוחלטת".

 

מה גורם להעדפת צד?

"גנטיקה היא אחד מהגורמים להעדפת צד שמאל", אומרת שלהב, "וברוב המקרים אם נפגוש תינוק בעל העדפה לצד שמאל, אחד מהוריו מעדיף את יד שמאל גם הוא".

 

"המומחים מאוחדים בדעתם כי התורשתיות אחראית על השליטה הצדית", מחזקת ד"ר מודלינגר, "אך התורשה לבדה לא יכולה להסביר את התפלגות הימניות באוכלוסייה. הסטטיסטיקה מדברת על סיכוי כפול להיוולד שמאלי לזוג הורים שאחד מהם ימני והשני איטר, לעומת שני הורים ימניים. אבל גם לשני הורים איטרים אחוז הילדים הימניים מגיע ל-60% ויותר. כך שכנראה קיימים גורמים נוספים, מלבד תורשתיות, שמתערבים ומשפיעים על התהוות השליטה הצדית".


 גם למגדר יש תפקיד בנטייה של הילד לדומיננטיות של יד מסוימת, וההשערה היא שבקרב השמאליים יש כפי 1.5 יותר גברים מנשים. "אחד ההסברים לפער הזה נשען על התיאוריה ההורמונאלית, לפיה הטסטוסטרון מאט את הבשלת מערכת העצבים בכלל וההמיספרה השמאלית (צד המוח ש"אחראי" על צד הגוף הימני) בפרט", מסבירה ד"ר מודלינגר. "הסבר אחר לשכיחות הנמוכה יותר של האיטרות בקרב הבנות אומר שהן מושפעות יותר - כמעט פי שלושה - מהבנים מה'היימנה' החברתית, ומסתגלות ביתר קלות לעולם הימניים".

 

"בתך, בהסתמך על תיאורי התמונות, היא ככל הנראה איטרת יד ימינה", מאבחנת ד"ר שלהב. "הפעלה של סביבון דורשת יכולות מוטוריות עדינות למדי, בעיקר ביחס לגילה, ואם את רואה שבאופן עקבי היא משתמשת ביד שמאל אז זוהי ככל הנראה היד הדומיננטית אצלה".

 

מבחן האיטרות - כך תדעו אם הילד ימני או שמאלי

"הדרך הנכונה לדעת, כבר בגיל צעיר למדי, מהו הצד הדומיננטי של הילד, היא באמצעות מבחן החור בדף", מסבירה ד"ר מודלינגר. "לוקחים דף נייר ועושים חור במרכזו. נותנים לילד להחזיק את הנייר בשתי הידיים, ולהסתכל דרך החור אל עבר משהו מעניין שאתם מראים לו. העין שהוא יקרב אליה את הדף היא העין הדומיננטית שלו, מה שאומר גם שהיד הדומיננטית שלו תהיה באותו צד".

 

שמאליות

שמאליים איטרים, או איטרי יד ימינם הם אנשים אשר מיומנים בשימוש בידם השמאלית יותר מאשר בידם הימנית. זאת בניגוד לרוב האוכלוסייה (בין 87% ל-90%), אשר ידם הימנית היא הדומיננטית. תופעת ההעדפה להפעלה דווקא של צד אחד של הגוף אינה ייחודית רק ל אדם  ברמת המין, אולם ישנם מינים רבים אחרים בהם הפרטים מתחלקים לימנים ושמאליים, וחלוקה זו היא של 50% ימניים ו-50% שמאליים. ישנם גם מינים רבים שבהם אין תופעה כזו ברמת הפרט. דהיינו הפרט לא יעדיף שימוש בצד מסוים של גופו.

רוב בני האדם מפתחים בסביבות גיל 5 שנים העדפה של צד. בצד המועדף-הדומיננטי, יבצע את מרבית הפעולות הדורשות דיוק ו תיאום עין-יד כגון  כתיבה , אכילה וחיתוך. בקרב רוב האנשים אשר ידם השמאלית היא הדומיננטית, נצפית דומיננטיות דווקא ברגל הימנית .

אצל חלק קטן באוכלוסייה לא נצפית העדפה לאחד מן הצדדים. אנשים אלה, הקרויים אמבידקסטרים, (דו-ידיים) מיומנים בשימוש בשתי ידיהם במידה שווה.

סטטיסטיקה של שמאליות

על פי הערכות 10-13% מה אוכלוסייה  היא שמאלית.  גברים  נוטים יותר לשמאליות מאשר  נשים , מעריכים שאחוז הגברים השמאליים גבוה פי 1.5 מאחוז הנשים השמאליות.

לפי מחקר,  הסיכוי  של אדם שנולד לשני הורים ימניים להיות שמאלי הוא 2%, הסיכוי של אדם שנולד להורה שמאלי והורה ימני להיות שמאלי הוא 17%, והסיכוי של אדם שנולד לשני הורים שמאליים להיות שמאלי הוא 46%.

גם אצל  בעלי-החיים  ההתפלגות של השמאליים והימניים אינה זהה. לדוגמה, כשבעים אחוז מהכלביD7  D7ם ימניים ולהבדיל ה חתולים  נוטים לשמאליות. אצל ה שימפנזה , ההתפלגות בין הימניים והשמאליים כמעט זהה.

במחקר שנעשה באוניברסיטת סנט לורנס שבניו יורק נמצא כי בקרב ה גאונים  שהם בעלי  איי קיו  של יותר מ-140, יש יותר שמאליים מאשר ימניים.

 

 

 

גורמים לשמאליות

אין תאוריה בקונצנזוס  מדעי  לגורמים או ליתרונות של דומיננטיות הימניים. אין גם תאוריה המסבירה מדוע, אם יש יתרון לימנים, בכל חברה קיים מיעוט משמעותי של שמאליים. כמה תאוריות הוצעו בנושא:

תאוריות סביבתיות

מתח לידה

זוהי תאוריה שנויה במחלוקת הטוענת שלידות קשות ומסובכות נפוצות יותר אצל תינוקות שנולדו שמאליים. שמאליים רבים יותר גם סובלים מ אוטיזם  ו שיתוק מוחין .
התנגדות לתאוריה: היא לא עולה בקנה אחד עם העובדות הסטטיסטיות.

לחץ סביבתי

הורים רבים דוחפים את הילדים שלהם ומחנכים אותם להיות ימניים, לכן הדור הבא יהיה יותר "ימני" וכך גם הדור שאחריו וכו'. 
התנגדות לתאוריה: התאוריה לא מסבירה מדו ע נוצר לחץ כזה, בנוסף היינו מצפים שבקהילות מבודדות כלשהן לא תהיה דומיננטיות לימניים.

שמאליות בחברה ובתרבות

אנשים שמאליים נתקלים במצבי אי נוחות בחברה כאשר רוב המכשירים, האמצעים והמקומות מיועדים לאנשים ימניים. לדוגמה, השימוש ב מספריים  אינו נוח כלל ועיקר בעת החזקתן ביד שמאל ובעת החיתוך לא ניתן לראות את קו הגזירה. דוגמה נוספת - במדינות רבות מוט תיבת ההילוכים ברכב ניתן לשימוש רק ביד ימין.

לשמאליים מיוחסות תכונות כגון יצירתיות ודמיון מפותח.

בישראל בשנות החמישים, הדעות היו חלוקות בשאלה האם מדובר בתכונה מולדת או נרכשת ובת שינוי. התקיימו קורסים לשמאליים לכתיבה ביד ימין.

סטיגמה ודיכוי שמאליות

ביטויים מפלים: בשפות אירופאיות רבות, ביניהן ה אנגלית , משמעות המילה "ימין" ( right ) היא גם "נכון" או "צודק". גם בעברית קיימים ביטויים כגון "שתי ידיים שמאליות", "קם על צד שמאל" (היה לו יום רע), "התחיל ברגל שמאל" (התחיל ברע), "לבש את החולצה על צד שמאל" (לבש את החולצה הפוך), "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (גם שמאליים צריכים להישבע ביד ימינם אפילו שהיא החלשה מבין הידיים שלהם) וכיוצא בזה.

נהלים מפלים: בעבר, יכול גבר  יפני  להתגרש מאשתו אם הוא גילה שהיא שמאלית. עד לא מזמן טייוואן עודדה אנשים שמאליים להפוך להיות ימניים (או לפחות לכתוב ביד ימין). ה אסקימואים האמינו שהשמאליים הם מכשפים ובתרבויות שונות נקשר צד שמאל אל ה שטן .

עיצוב מכשירים

ישנה טענה שבשפות הנכתבות משמאל לימין יותר קל לימניים, ובשפות הנכתבות מימין לשמאל כמו עברית  ו ערבית  דווקא יותר קל לשמאליים. בסיס הטענה בתקופה שבה לדיו לקח זמן להתייבש ובכתיבה מימין לשמאל ביד ימין הייתה נטייה ליד הכותבת למרוח את הדיו הלח, ולהפך ביד שמאל. אולם, בניגוד לכתב שכולם חייבים לציית לחוקים אחידים בו, ישנם תחומים שבהם ניתן לעצב את המכשור או הנהלים באופן  אוניברסלי , אך הדבר הרבה פעמים לא נעשה.

הרבה מהמכשירים שעוצבו במהלך המאה העשרים, כגון  עכבר מחשב ,  פותחני קופסאות  ו מסורים חשמליים , לא היו קלים לתפעול בידי שמאליים ולא פעם היו גם מסוכנים להם. כתוצאה מכך שמאליים נפגעו יותר מתאונות ביתיות ומתאונות עבודה, בין אם קלות ובין אם קשות.

היו גם  רובי סער  נפוצים ו מקלעים  קלים נפוצים שעוצבו תוך התעלמות מהעובדה שעשרה אחוז מהלוחמים  הם שמאליים - עיצוב זה פגע לא רק בפרט אלא גם במדינה. בדגמים הראשונים של רובה הסער  M-16  חסרה הבליטה שיש היום מאחורי פתח פליטת התרמילים, ורובאי שמאלי שהידק את הרובה לכתף שמאל בעת הירי, נרגם בפניו מתרמילים לוהטים. במרבית הדגמים של רובה הסער AK-47 (קלשניקוב) ובמקלע  מאג  ידית הדריכה מכאיבה ופוצעת את צדי גופו של מי שהולך עם הנשק תלוי סביב צווארו תוך הצמדתו לצד גופו השמאלי.

איטרים בהלכה היהודית

בתפיסה ה הלכתית  קיים הבדל בין איטר יד השולט בעיקר בידו השמאלית, לבין איטר רגל השולט בעיקר ברגלו השמאלית. הדיון ההלכתי נוגע למספר  ציווים :

בשאר המצוות המעשיות כגון: קביעת  מזוזה , נטילת כוס של ברכה, נטילת  לולב ,  הסיבה  ב ליל הסדר וסדר  נטילת הידיים , אין משמעות לעובדת הגדרת האדם איטר; אף שלחלק מהדעות הגדרות אלו משפיעות.

ביחס ל-'איטר יד' הוצעו מספר הגדרות לקביעת איטר:  רש"י  טען שהדבר מוגדר על ידי היד החזקה יותר; כאשר ה רא"ש  ואחרים  פירשו שיד חזקה אין הכוונה שכוחה רב יותר, אלא שהאדם מבצע ביד זו את רוב הפעולות היום-יומיות. ב שולחן ערוך  נכתב שפעולת הכתיבה היא המגדירה את היד השלטת, כך שאדם הכותב בידו הימנית, אף אם ידו השמאלית חזקה יותר לא מוגדר על ידי ההלכה כאיטר.

ביחס ל-'איטר רגל' התקבלה הגדרתו של  רש"י :

"כשמהלך עוקר רגל השמאל תחילה, מה שאין דרך בני אדם כך"

חג האיטרים

ב- 1976  החליט מועדון איטרים בבריטניה כי ה- 13 באוגוסט  יהיה  יום חג איטרי יד ימין הבינלאומי  והמנהג אומץ ברחבי העולם. ב- 2017  צוין היום לראשונה בישראל.

שמאליים מפורסמים

מלכים:  ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת

 

 

 

הלכות איש איטר

 

רוב ההלכות נתבארו ונפסקו ע"י מורינו הגר"ח קנייבסקי שליט"א ואני לא באתי אלא לעורר ולהאיר העניין לתועלת הציבור כי השכחה וחוסר הידיעה רבה בהלכות אלו.



א.         טוב שישים שני צידי המלבוש ביד ימינו וילבש הימין תחילה ואח"כ השמאל - בפמ"ג רס' קנ"ח מוכח שאין לחלק בין איטר לאחר. (מ"ב ס'ב סק"ד)

ב.         לכפתר הבגד ימין על שמאל (בשם הרה"ק רמ"מ מרימנוב)  – פסק בקונט' הל' איש איטר שדינו ככל אדם דהטעם ע"פ סוד.

ג.          בעניין נעילת מנעלים וקשירה - כתב המשנ"ב דאיטר יד יקדים ימין גם לקשירה וגם לנעילה כי אצלו הקשירה גם בימין. (ס"ב סק"ו) ועיין בשו"ת נהרות איתן להגר"א רובין הדין באשה ובקטן (שכיוון שאשה לא שייכת בתפילין וממילא יש חשיבות לימין (שו"ת אבני ישפה) או שלא פלוג . (כך הגרח"ק)) (וכן עיין שקושר אדם ימני לאיטר וכן הפוך ובפשטות שדינו ככל אדם)

ד.         כשחולץ מנעליו חולץ של שמאל תחילה - דין איטר ככל אדם . (ס"ב סק"ה) . (ובכהן החולץ מנעליו לנשיאת כפים וכן חליצת נעליים לפני יוהכ"פ שזה חליצה לשם מצווה י"א שמקדים ימין (הראי"ה קוק בשו"ת אורח משפט) וי"א שברגל שמאל וכן פסק הגרח"ק)

ה.         כשהוא רוחץ וסך ימין תחילה - ל אורה דין איטר ככל אדם . (ס"ב סק"ז)

ו.          באיזה יד יקנח - כתבו האחרונים דאיטר יד שכל פעולותיו בשמאל מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין כל אדם. (ויש להיזהר לא לקנח באמצע האמצעית לפי שקושר עליה הרצועות של התפילין)

 ואם כותב בשמאל ושאר מעשיו בימין או להיפך מצדדים הפמ"ג והלבושי שרד שיקנח בשמאל דעלמא ולא אזלינן בתר כתיבה דידיה אף שהוא קושר בתפילין. ואם כותב בימין ושאר מעשיו בשמאל יש לעיין לפי טעמיהם ע"ש. ובספר בכור שור משמע דאם בידו השמאלית רגיל לכתוב דברי קדושה ואינו רגיל להראות טעמי תורה (עיין ברש"י ברכות ס"ב ע"א, וזה אינו נוהג אצלינו) נחשבת אצלו ימין ולא יקנח בה אלא בשמאל שלו שהוא ימין כל אדם. ואם כותב דברי קדושה בימין ורגיל בזה וכו' ושאר מעשיו עושה בשמאל דינו ככל אדם ומקנח בשמאל דעלמא. ועיין בארה"ח שהאריך בזה ולדבריו יהא כפמ"ג והלבושי שרד.. ואם כותב בימין ושאר מעשיו עושה בשמאל לדבריו ג"כ ה"ה ככל האדם . (ס"ג סקי"ז)

ז.          בעניין נטילת ידים שחרית באיזה מהן תחילה - אזלינן בתר ימין דעלמא. (ס"ד סקכ"ב) (ע"כ מרים הכלי בימין כל אדם ונותנו לשמאלו ואח"כ שופך תחילה על יד ימין)

ח.         בשעת העיטוף משליך ד' ציציות לצד שמאל - לפי מה שכתב בארה"ח  הטעם ע"פ קבלה וממילא אין לחלק בין איטר לאחר. (ס"ח סק"ד)

ט.         מצוה לאחוז הציצית ביד שמאלו כנגד ליבו בשעת קריאת שמע. וכשיגיע לפרשת ציצית יקחם גם ביד ימין וכו' - כיוון שהטעם שהוא כנגד הלב א"כ אין לחלק בין איטר מאחר שליבו ולב כל אדם שווים. (סכ"ד סק"ב)

י.          מקום הנחת תפילין של יד בזרוע שמאל מדכתיב "ידכה" בה"א פירוש יד כהה דהינו השמאל שהיא תשה וכהה. ועוד דרשו מדכתיב "וקשרתם" "וכתבתם" מה כתיבה בימין שכן דרך בני אדם אף קשירה בימין וכיון דקשירה בימין ממילא הנחה בשמאל. ואם הניחו בימין אף בדיעבד לא יצא. וכתב המחבר: "ואיטר יד ימינו יניח בשמאל" הוסיף ע"ז המשנ"ב ואפילו נעשה איטר ע"י שהרגיל עצמו אח"כ ולא נולד כך יניח בימין וכ"ש אם מן השמים הרגילוהו דהיינו שנולד לו חולי בימינו וניטל הכח ממנו וכו'..  ממשיך המחבר: אם עושה כל מלאכתו בשמאל וה"ה אפילו רוב מלאכתו אז מניח בשמאלו שהוא ימין כל אדם ואם הניחו בימין שהוא שמאל כל אדם אף בדיעבד לא יצא. ובשע"ת כתב בשם בעל העיטור דיצא. וכתב בביה"ל דדבריו אינם מכוונים ואפי' בדיעבד לא יצא עי"ש.       אם שולט בשתי ידיו ר"ל שעושה כל המלאכות בשתיהם בשווה, מניח בשמאל כל אדם. אבל אם נקל לו לעשות בשמאל אף שיכול לעשות אותם גם בימין זה לא מקרי שולט בשני ידיו.        אם כותב בימינו ושאר מעשיו עושה בשמאלו או ההיפך י"א שיניח תפילין ביד שתש כוחו דבעינן יד כהה מכיוון שכתיבה אין לה שום מעלה משאר מלאכה יחידית ואזלינן בתר רוב המעשים והיא הנקראת שמאל.    וי"א שהיד שכותב בה היא חשובה ימין לעניין זה ומניח תפילין ביד שכנגדה. וכתב הרמ"א דהכי נהוג. וטעם הדבר, דכתיב "וקשרתם" "וכתבתם" משמע דבאותו יד שכותב, בה צריך לקשור את התפילין על היד שכנגדו. מיהו כשלא נולד כך ורק אח"כ הרגיל עצמו לכתוב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין יניח בשמאל כל אדם.    ואדם שאין יכול לכתוב  לכו"ע אזלינן בתר שאר מלאכות. ועיין עוד באריכות בביה"ל שם. ובמנחות דף ל"ז ע"א. (רמב"ם פ"ד מתפילין ה"ג או"ח סכ"ז סק"ו)

יא.         המנהג הנכון לתקן שהמעב=D7תא שבה הרצועה עוברת תהא מונחת לצד הכתף, וD7קציצה לצד היד - ואיטר המניח תפילין ממי שאינו איטר או להיפך ואינו יכול להוציא הרצועה ולקובעה כדין יכול להפוך ולהניח הקציצה לצד הכתף והמעברתא לצד היד כ"כ בתשובת שבו"י. ובארה"ח כתב כי זה בודאי טוב יותר ממה שיניח כך התפילין סמוך ללב ויהיה קשר היו"ד חוצה לו. וכמו שכתב הגר"א שאף השו"ע כותב שזה מנהג נכון שיהא היו"ד של קשר תפילה של יד לצד הלב וכו' דהוא דינא דגמ' לפי הגאונים. (ועיין בח"א אות י"ג שלא הזכיר עצה זו. אך הביה"ל כתב דטוב יותר לעשות כהשבו"י עי"ש) (סכ"ז ס"ג בבהי"ל)

יב.         צריך שיהא מקום שבקשר שנראה כעין דל"ת לצד חוץ – וכתב המשנ"ב כי שתי רצועות יוצאות מתוך הקשר שלמטה אותה היוצאת מצד שמאל המניח נמשכת לרוחבו כמו גג הדלי"ת ואותה היוצאת לצד ימין נמשכת באורך למטה כמו רגל הדלי"ת – בזה אין חילוק ביו איטר לאחר. (סכ"ז סקל"ז)

יג.         אורך רצועה של ימין עד הטבור וי"א עד המילה ושל שמאל עד החזה וי"א עד הטבור – מסתבר שאין לחלק בין איטר לאחר..  (סכ"ז סקמ"א)

יד.         יש מהחכמים שהיו נוהגים לחלוץ התש"ר ביד שמאל שהיא יד כהה להראות שקשה עליו חליצתן - ואם הוא איטר יד שכל מלאכתו בשמאלו חולצן בימינו כדי שלא לעשות החליצה במהירות . (סכ"ח סק"ו)         וה"ה בחליצת טלית שחולץ בימינו.

טו.        בספר שולחן שלמה כתב דטוב שיהיו התפילין של יד בצד ימין של התיק כדי לפגוע בהם תחילה כי יותר מזומן לו - א"כ באיטר אזלינן בתר דידיה. ויניח את של יד בצד שמאל דידיה. (סכ"ח סק"ז)

טז.        באיזה יד יכתוב התפי9Cין – צריך שיכתוב בימינו אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו מכיוון דאין דרך כתיבה בשמאל. וה"ה לעשות איזה תיקון בשמאל בעניין הכתיבה דפסול. אבל להפריד נגיעות שבאותיות נראה דכשר אפילו בשמאל וכו'. ואם כתב בשמאל פסולים היינו בשולט בימין בלבד אבל אם שולט בשתי ידיו אפילו כתב בשמאלו כשר וכו'. וסופר שכותב בימין וכל מעשיו בשמאל או להיפך כתב הפמ"ג שנכון לכתחילה שלא לקבלו לסופר ובדיעבד אין לאסור. – ואיטר יד שמאל דידיה הוי ימין, ע"כ אם כתב בימינו פסול כמו בשמאל דעלמא וכנ"ל אם אפשר למצוא אחרים. וה"ה לעניין כתיבת מגילה ס"ת, ומזוזות. כ"כ בש"ך יו"ד ס' רע"א סקי"ב ובב"י באו"ח סל"ב בשם הסמ"ק..

יז.         שי"ן של תפילין הלמ"מ שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור אחד בימינו ואחד בשמאלו. בשל ימין המניח של ג' ראשים ובשל שמאל המניח של ד' ראשים - באיטר אין חילוק ואזלינן בתר עלמא (דצריך שיהא לימין הקב"ה) (ועיין במג"א סקנ"ח ובאליה רבה סל"ב סקמ"ב אות ס"ו)

יח.        הנחת ראש הפרשיות של תפילין מימין הקורא שאם בא לפותחן ולקוראן יהיו מונחים לפניו כהלכתן - נראה שאין לחלק בין איטר לאחר.. (סל"ב סקמ"ו)

יט.        סדר הנחת התפילין בבתים - ואפילו אם המניח הוא איטר אזלינן בתר ימין ושמאל דעלמא. (סל"ד סק"ב)

כ.          אם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו חולצן בריחוק ד"א וגוללן ברצועות שלהן ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד ליבו וכתב המשנ"ב שדווקא בימינו ולא בשמאלו מפני שצריך לקנח בה -  כתב הפמ"ג (ס"ג במ"ז סק"ח) וארה"ח שבאיטר יאחזן בימין דידיה כי כמו שראינו בס"ג שמקנח בשמאל דידיה.

כא.        איזה יד יניח על עיניו בקריאת שמע -  לפי הנראה בא"ר ובט"ז סס"א סק"ה שהטעם על פי הסוד א"כ אזלינן בתר עלמא.

כב.        באיזה יד למשמש את התפילין – הטעם כתב המשנ"ב שלא יבוא להיסח הדעת. אין קפידא באיזה יד לעשות.

כג.        כיוון איבריו בשמ"ע -  מניח ידיו על ליבו כפותין הימנית על השמאלית - לפי טעם הד"מ סק"ג שזה רמז להכנעת היצר הנרמז בצד שמאל ועוד טעם להגביר מידת הרחמים על מידת הדין מוכח דאזלינן בתר עלמא .

כד.        באיזה צד רוקק - "...ואם א"א זורקו לשמאלו אבל לא לימינו ע"ש 2 טעמים. ובפמ"ג סק"ו כתב שבאיטר בתר דידיה אזלינן (ובשולט בב' ידיו הביא דעות ע"ש) מיהו לטעם שהביא המג"א בשם ש"ל (שנא' "ה' צילך על יד ימינך" וא"כ מסתבר שהשכינה עומדת על צד ימינו ואסור לרוק לצד השכינה ) גם באיטר  דינו כעלמא כדמוכח בביה"ל סקכ"ג ובפמ"ג . ועיין בט"ז טעם אחר שיוצא שאין לחלק באיטר וע"ש באריכות. (סצ"ז)

כה.        בספר אליהו רבה בשם קיצור השל"ה "וכן אם בא לו מחשבת חוץ בתוך התפילה ישתוק מעט ויעביר ימינו על מצחו ויהרהר פסוק הנ"ל (לב טהור ברא לי וכו')  ומסתמא אין לחלק בין איטר לאחר. (סצ"ח סק"ב)

כו.         יש נוהגין בקדושה שאומרים "זה אל זה" כורעים לימין ולשמאל כדרך שנוטלים רשות -  באיטר בתר ימין דעלמא אזלינן.

כז.        סלח לנו – יש הנוהגים להכות באגרוף על הלב בתיבות "חטאנו" "פשענו" ( יעב"ץ בשם השל"ה) בפשטות דין איטר ככל אדם.

כח.        כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו בכריעה אחת . ואחר שפסע ג"פ בעודו כורע קודם שיזקוף כשיאמר "עושה שלום" הופך פניו לצד שמאלו וכו' וכשיאמר "הוא יעשה שלום עלינו" הופך פניו לצד ימינו וכו'.-  ולא מוזכר איטר ונראה דאזלינן בתר עלמא ע"פ דברי הבה"ל  ד"ה כשפוסע והפמ"ג (סקכ"ג) .

כט.        כשפוסע עוקר רגל שמאל תחילה דמסתמא עוקר איניש כרעא דימינה ברישא, לכן עוקר כאן בשמאל דמראה עצמו כאילו כבד עליו ליפטר מן המקום. - כתב המג"א דלפי"ז איטר רגל יעקור תחילה את שמאלו שהוא ימין דעלמא . ויש עוד טעם שעוקר שמאל תחילה מכיוון דצריך לפסוע לימין השכינה תחילה . עפ"ז אין חילוק בין איטר לאחר. וכן סתם הבה"ט . אכן הח"א והגר"ז העתיקו את הטעם הראשון של המג"א וממילא באיטר משתנה הדין מאדם רגיל. (סקכ"ג ס"ג)

ל.          בברכת כהנים כשאומר "וישמרך" יראה לצד ימין שלו וכו' "פניו אליך ויחונך" יראה לצד שמאלו וכו' - מסתבר שאין לחלק בין איטר לעלמא כיוון שזה ע"פ סוד . (סקכ"ז סק"ז)

לא.        בברכת כהנים - מגביהים ידיהם כנגד כפותיהם ומגביהים יד ימינית קצת למעלה מהשמאלית ולא מוזכר איטר.   ולטעם הגר"א בסימן זה קכ"ח סי"ב סקכ"ה מוכח מהפמ"ג בריש סקנ"ח דאזלינן בתר עלמא.

לב.        בברכת כהנים - "כשמחזירין פניהן בין בתחילה בין בסוף לא יחזירו אלא דרך ימין" - ומביא שער הציון כתב הפמ"ג דגם באיטר אזלינן בתר ימין דעלמא .(ועיין לעיל דין חליצת נעלים)

לג.        בנפילת אפיים - אומר הרמ"א והעיקר להטות בשחרית כשיש לו תפילין בשמאלו על צד ימין משום כבוד תפילין ובערבית או כשאין לו תפילין בשמאלו יטה על צד שמאל . ולא מוזכר איטר . 95פלא שאם תלוי בתפילין צריך להיות הפוך. ומשמע בפמ"ג סקל"א במ"ז סק"ב שבשחרית מטה על שמאל דעלמא ובמנחה צ"ע. ובשו"ת באר משה פסק שבמנחה ג"כ מטה על שמאל. ויש סוברים שיכול גם בימין וגם בשמאל . (הגר"חק)

לד.        ויש להחזיק התורה בימין על שם הכתוב "וימינו תחבקני" וכו' - ולא מוזכר איטר. אך הפמ"ג סקל"ד בא"א סק"ה מצדד דבתר דידיה אזלינן . ובשערי אפרים חולק עליו ופסקינן דאזלינן בתר עלמא אם לא כשיש חשש שיפול מידיו.

לה.        הגבהת ס"ת - כתבו האחרונים כשמראה הס"ת לעם והוא עומד במזרח התיבה יקיף ממזרח לדרום כמו בסקכ"ח. ממילא כמו שם אזלינן בתר ימין דעלמא . (סקל"ד)

לו.         המג"א סקל"ט סקי"ג אומר שאחר הברכה וי"א בשעת הברכה יסיר ידו השמאלית -  משמע שאין לחלק בין איטר לאחר

לז.        רמ"א - "ובשעה שמברך ברכה ראשונה (שעולה לתורה) יהפוך פניו אל הצד שלא יהיה נראה כמברך מן התורה . ונראה לי  דיהפוך פניו לצד שמאלו דהוא ימין הקב"ה העומד לנגדו . ונראה שבאיטר אזלינן בתר עלמא .

לח.        באיזה דרך יעלה לס"ת - "ואם ב' הדרכים שווים עולה בפתח שהוא לו בדרך ימין". אין לחלק באיטר כמו לעניין נענועים. (סקמ"א ס"ז)

לט.        וגם החזן כשמוליך הס"ת לתיבה ג"כ הולך מצד ימין - אין לחלק באיטר. (סקמ"א סקכ"ה).  

מ.         שמראים באצבע הזרת שאומרים "וזאת התורה" (מנהג ישראל תורה) וצריך ביד ימין - אין חילוק באיטר.

מא.       וכשיטול ידיו טוב שיטול ימין תחילה כדי שהשמאל תשמש לימין  פוסק הפמ"ג סקנ"ח בא"א סק"א שאזלינן בתר עלמא.

מב.       גמ' בברכות דמ"ו ע"ב בזמן שהן שתי מיטות גדול בראש,שני למעלה וכו'  - לפי פשט התוס' ד"ה בזמן שהטעם מצד הסיבה ממילא דינו ככל אדם..

מג.        באיזה יד אוחז כוס של ברהמ"ז - "מקבלו בשתי ידיו וכו' וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו וכו' . ויש מי שאומר שאם המברך איטר אוחז הכוס בימינו שהוא שמאל כל אדם. ואם הוא שולט בשתי ידיו אוחז בימין כל אדם". (הרמ"א) ובכף החיים פסק שאזלינן בתר עלמא .. (או"ח סקפ"ג ס"ה)

מד.       כל דבר שמברך עליו לאוכלו או להריח בו צריך לאוחזנו בימינו כשהוא מברך - ובאיטר יד למחבר (וכן בכף החיים) אזלינן בתר ימין דעלמא ולרמ"א אזלינן בתר דידיה ולא בתר עלמא. (מ"ב סר"ו סק"יח)

מה.       יש מי שכתב שממידת דרך ארץ לאכול ביד ימין - ומסתבר שיש לאיטר לאכול בימין דידיה דהיינו שמאל כל אדם.   

מו.        כשמטבילים הלחם במלח - יש להטבילו ביד ימין (כף החיים) והטעם ע"פ סוד וממילא אין לחלק באיטר.

מז.        כשאומר לחברו להושיט לו ספר יקבלנו ביד ימינו  -  לכאורה אין לחלק באיטר כמו לעניין ס"ת רק שצ"ע שהמשנ"ב שם סמכו לדין ברכה ובברכה אזלינן בתר דידיה . ואולי דינו כמו באחיזת ס"ת שראינו בפמ"ג שבתר דידיה  וצ"ע . (עיין מ"ב סרפ"ב סק"א).

מח.       בשע"ת מובא "שישים יד שמאלו על ה=D7בר" - לפי הנראה בברכ"י שהטעם ע"פ קבלה אין לחלק בין איטר ל=D7למא . (או"ח סרכ"ד סק"ח)

מט.       רמב"ם בפ"ד מדעות ה"ה מביא שיש לישון בתחילת הלילה על צד שמאלו ובסוף הלילה על צד ימין - והוא ע"ד רפואה  וכ"כ באור צדיקים שזה ע"פ קבלה . ואין חילוק בין איטר לאחר.

נ.          נטילת ציפורניים - "לא יטול אותן כסדרן ויתחיל בשמאל בקמיצה ובימין באצבע - לפי דברי הפמ"ג שם אין לחלק באיטר. (סר"ס סק"א)

נא.        הדלקת נרות שבת ויו"ט - נראה שאיטר או איטרת אזלינן בתר דידיה דהינו בשמאל כל אדם.

נב.        כשאומרים "בואי כלה" בקבלת שבת - שמטה לימין ואח"כ לשמאל וכו'. הטעם ע"פ סוד ואזלינן בתר עלמא.

נג.         בספר אור צדיקים סכ"ט ס"ח כתב ע"פ האר"י ז"ל (וכן בסידור הגר"א) (לברך הבנים בליל שבת ביד ימנית - אין לחלק באיטר.

נד.        לבצוע את החלה הימנית – הטעם ע"פ סוד ואיטר ככל אדם. (כה"ח) ( וכך נהג הקה"י)

נה.        הנותן ס"ת והמקבלו צריך שיהא בימין משום שהתורה ניתנה בימין - וא"כ אין לחלק באיטר. (סרפ"א סק"א)

נו.         דיני הבדלה - "ואוחז היין בימין וההדס בשמאל, ומברך על היין ושוב נוטל ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס ומניחו וכו' ואח"כ מחזיר היין לימינו וגומר ההבדלה . לגבי איטר כמו שראינו בסר"ו שאזלינן בתר דידיה וממילא הכול הפוך. (סרצ"ו סק"ו).

נז.         בהבדלה - "ויש לראות בציפורני יד ימין - בד"מ הביא בשם הזו=94ר שזה ע"פ קבלה וא"כ אין לחלק . (סרצ"ח סק"ג)

נח.        הכותב בשבת - הכותב בשמאלו פטור. ואיטר שכתב בימינו שהיא לו כשמאל כל אדם פטור ובשמאלו חייב . והשולט בשתי ידיו בשווה וכתב בין בימינו ובין בשמאלו חייב .   כתב הח"א שבשאר המלאכות חייב בין בימינו ובין בשמאלו . (וראיה לכך מתוספתא פ"י) (מ"ב סש"מ סקכ"ב)

נט.        בדיקת חמץ - יש הסוברים שאין זה משנה באיזה יד מחזיק הנר של הבדיקה (כיוון שהבדיקה זה בעינייו ולא בידו) ויש לעיין בכך.

ס.         ביעור חמץ  - בשו"ת באר משה פסק שאיטר מבער החמץ ביד שמאל של כל אדם.

סא.        הסיבה בליל הסדר - "כשהוא מיסב לא יטה וכו' אלא על שמאלו" מסביר המשנ"ב : סיבה א'- דלא שמיה הסיבה כיוון שצריך לאכול בימינו . סיבה ב' - שמא יקדים קנה לוושט שהוושט בצד ימין.  ואין חילוק בין איטר לאחר . ואע"ג שהוא אוכל תמיד בשמאלו וא"כ לטעם א' היה צריך להסב על ימינו מ"מ אין לחלק מפני טעם ב' דהווי סכנתא וחמירא סכנתא מאיסורא. ובדיעבד אם היסב על צד ימין יצא . (סתע"ב סק"ג) (אכילת הכרפס. הטבלת הכרפס. הגבהת הקערה ובציעת המצה האמצעית בפשטות איטר יעשה בימין דידיה שהוא שמאל כל אדם)

סב.        עירוב תבשילין - יש מי שכתב בימיני שיש ליטול את העירוב תבשילין ביד ימין ואיטר ביד שמאל של כל אדם . ויש סוברים (הגרח"ק) שאין קפידא באיזה יד יטול.

סג.        באיזה צד קורע - הרואה ערי יהודה וירושלים והמקדש בחורבנן וכו' וקורע מצד שמאל כי הלב בשמD7ל וא"כ אין לחלק באיטר. (מ"ב ס' תקס"א סק"יג).  וכן הדין לעניין קר=D7עה על אביו ואמו  שכתב הט"ז ביו"ד סש"מ סק"ו שאין לחלק.

סד.        תקיעת שופר - וטוב לתקוע בצד ימין אם אפשר לתקוע בכך משום דכתיב "והשטן עומד על ימינו לשיטנו" . ומביא שעה"צ (אות י"ח) שהמג"א כתב עוד טעם משום דבשמאל התפילין מגינין וסיים דא"כ איטר יד יש לתקוע בימין דידיה .

 ואפשר שלטעם א' לא שייך זה ( וקרוב לומר שמפני זה לא העתיק הגר"ז החילוק דאיטר ) . ועוד דהחמד משה כתב שלאו דווקא שהתפילין של יד של התוקע מגנה אלא תפילין דעלמא מגינים על מידת שמאל שהוא דין  ולפיכך אין חילוק בין איטר לאחר. וכך פסק בכף החיים (ס"ק כ"ט) וכ"כ בפשיטות הגרח"ק בשונה הלכות סק"ד . (ס' תקפ"ה)

סה.       בר"ה  – כל המאכלים שאוכלים בליל ר"ה (תפוח בדבש וכד') צריך ליקח בימין. וכתב בספר הל' איטר שאיטר בתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן.

סו.         לוקח הכפרות בידו הימנית - אם הטעם כמו כל דבר מצווה משום חשיבות הדבר א"כ אין לחלק באיטר. אבל אולי זה דומה לדין לעיל ס' ר"ו שדבר מאכל אזלינן בתר דידיה וצ"ע . (ועיין בפמ"ג סר"ו)  ( והגר"פ שינברג פסק שיחזיק בשמאל דעלמא )

סז.        בוידוי – כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות שמכה בימין -  ומסתמא שאין לחלק בין איטר לאחר כי מבואר שם ע"פ  הכוונה שהעוונות גורמים סיתום וע"י ההכאה מסתלקת הסטרא אחרא שהוא בצד שמאל.

סח.       ההדס צריך לקושרו בימין הלולב והערבה בשמאלו  - ואיטר יד מצדד הפמ"ג דלא אזלינן בתר דידיה כי אם בתר עלמא. ועיין בבכ=95רי יעקב (ס' תרנ"א )

סט.       בארבעת המינים - שיטת השו"ע "ואיטר נוטל לולב בימין כל אדם ואתרוג בשמאל" ככל אדם וכתב שכיון שנטילתו בימין זה רק דרבנן לכן לא כמו תפילין. והרמ"א חולק ואומר וי"א דאזלינן בתר דידיה ויש ליטול הלולב בימין דידיה וכו' וכן נהגו וכן עיקר כמו בתפילין. ואם היפך יצא. (ס' תרנ"א סק"ג). (וברב קהילה וכד' הנוטל 4 המינים מובא בשם הגרש"ז אוירבעך שכיוון שהקהל מתבונן במעשיו אף שהוא איטר, בביהכנ"ס יטול הלולב בימין כל אדם מפני כבוד הציבור. וה"ה בכוס של ברכה)

ע.         באיזה צד יתחיל להקיף עם הלולב בנענועים  -  המ"ב מצדד שאין חילוק (סקי"ג) וכן הדין לגבי ההקפות בס' תר"ס שאין חילוק כי הס"ת על הבימה.

עא.        הנחת הסכך - יש מי שכתב שאין חיוב להקדים יד מסוימת בהנחת הסכך.

עב.        נר חנוכה - מצווה להניחו בטפח הסמוך לפתח שמאל כדי שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. וממילא אם יש מזוזה פשיטא שיניח בשמאל . ואם אין מזוזה בפתח מניחו בימין דכל מידי דמצווה ימין עדיפא . ומסתבר שאין לחלק באיטר וכמו שלעניין מזוזה פסק היו"ד דאזלינן בתר ימין דעלמא כיוון שתולה בשאר האנשים שנכנסים לבית וה"ה כאן . (ס תרע"א)

עג.        סדר ההדלקה - יתחיל להדליק בליל א' בנר היותר ימיני . ובליל ב' כשיוסיף נר אחד סמוך לו יתחיל ויברך על הנוסף שהוא יותר שמאלי כדי להפנות לימין כמו שאמרו חז"ל כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא על דרך ימין . משמע שאין לחלק באיטר. (סתרע"ו) (ועיין בראיית המג"א ס' תרנ"א סקכ"א שגם מוכח כך).

עד.        הדלקת נר חנוכה - איטר מדליק ביד ימין שלו . שהרי הדלD7ה עושה מצווה.

עה.       באיזה יד יכתוב מגילה - דינו כדין תפילין לעיל דין י"ד .  (ב"י ס' ל"ב בשם סמ"ק).

עו.         מתנות לאביונים - לכאורה דינו כצדקה וממילא יש לתת ביד ימין. ובאיטר יש שפסקו (הגרח"פ שיינברג) שבצדקה נותן בימין דידיה . ומסתבר שה"ה במתנות לאביונים . אך הגרח"ק פסק שבצדקה נותן בימין כל אדם וצ"ע מה דינו במתנות לאביונים.

עז.        משלוח מנות - יש מי שכתב שאין קפידא באיזה יד לתת (הגרח"ק)

עח.       אם נזדמן לו בדרך עכו"ם חגור סייף טופלו לימינו - מסביר הט"ז לימינו של ישראל שיהיה קרוב לסייף של העכו"ם שחגור בשמאלו וכן אומר רש"י בעו"ז כ"ה ע"ב ד"ה בסייף "כדי שיהיה יד שמאל של העכו"ם שהסייף חגור בו לצד ימינו של ישראל ומזומנת לימין ישראל לאחוז בה" . ע"פ הדברים נראה דבאיטר בתר דידיה אזלינן (דהיינו של הנכרי) וכן עשה אהוד בשופטים פ"ג פס' כ"א.

עט.       שחיטה וכיסוי הדם - יש שכתבו שלכתחילה איטר יקיים ביד ימין דידיה . (שו"ת באר משה ח"ב ס"ג )

פ.         נידה - כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה,נידה עושה לו חוץ ממזיגת הכוס שאסורה למזוג הכוס וכו' אלא א"כ תעשה שום היכר כגון שתניחנו על השולחן ביד שמאל וכו'. משמע שבאיטרת אזלינן בתר דידה . (יו"ד סקצ"ח)

פא.        טבילת כלים - יש שכתבו שאין קפידא באיזה יד (שהרי תכלית המצווה היא התוצאה (הרא"מ פישר) ויש שכתבו שלכתחילה איטר ביד ימין דידיה משום חשיבות המצווה. (ספר טבילת כלים)

פב.        כבוד רבו -  שלשה שהיו מהלכים בדרך . הרב באמצע הגדול לימין והקטן לשמאל וכן ביומא ד' ל"ז . ואין לחלק באיטר.

פג.        מובא בספר חסידים ס' תרצ"ג אדם שמראה באצבעו דברי תורה יראה באצבע שאצל האגודל של יד ימינו שבו כתב הקב"ה את התורה .  עפ"ז  אין לחלק באיטר.

פד.        מובא באור צדיקים ס' ס"ו מהאר"י ז"ל כשנותן צדקה יתן דווקא בעמידה וביד ימין וכו' . משמע שם שהטעם ע"פ קבלה וא"כ אין לחלק באיטר. והגרח"פ שיינברג חולק שנותן בימין דידיה משום חשיבות המצווה.

פה.       הפרשת תרומות ומעשרות – בפשטות אין משנה באיזה יד .

פו.         מזוזה – מקום קביעותה על ימין הנכנס - ואין חילוק באיטר. ואם קבעה בשמאל פסולה. ומוסיף בחידושי רע"א שאם הוא איטר יד זה פשיטא אבל במקור הדין במרדכי איתא שאפילו הוא איטר רגל דדרך ביאתו בשמאל דעלמא מ"מ מניחו בימין דעלמא דמזוזה הוא לשמירת כל בני ביתו ולא לו לבדו . וה"ה שכל בני הבית איטרים או שדר לבדו שתפילין זה מצווה שבגופו ותלוי בו ומזוזה זה חובת הבית ותלוי בעלמא . (יו"ד ס' רפ"ט ס"ב)

פז.        נשיקת מזוזה  - כתב בשו"ת באר משה כשנכנס איטר לבית או בצאתו ינשק את המזוזה ביד שמאל דעלמא שהוא ימינו.

פח.       ברית מילה - יש מי שכתב שיש לימיני לכתחילה למול ביד ימין. (ספר הברית ס' רס"ד) ומסתבר שמוהל איטר ימול בימין דידיה. (ויש לעיין כשאומר "בדמייך חיי" שנותן היי9F ביד ימין ומזלף לתינוק מה הדין באיטר שמחזיק הכוס בשמאלו).

פט.       פדיון הבן - יש שכתבו שאת כסף הפדיון לוקח האב בידו הימנית  (אוצר פדיון הבן פרק י"ח) ובאיטר אזלינן בתר ימין דידיה. ויש   שחלקו (בשם הגרש"א שטרן)

צ.          באיזה צד קורע - על חכם חולץ מימין ועל אב בי"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן. ונראה דאין לחלק באיטר. (ס' ש"מ סקי"ז)

צא.        לעניין פצוע דכא - שמובא באה"ע ס"ה "ונשארה של ימין" פשוט שה"ה באיטר.

צב.        קידושין - אומר הבה"ט בשם דרשות מהרי"ל והר"ם מינץ ס' ק"ט "ויקדש בימין דידיה וגם בימין דכלה". וע"ש שדן מצד אין מעבירין על המצוות ושימין יותר מזומנת ומזה נראה קצת שבאיטר ואיטרת אזלינן בתר דידהו . (וכך פסק בשו"ת באר משה) ועדיין צ"ע. (ושמעתי בשם הרב וואזנר שהולכים בשתיהם בתר עלמא) (ושמעתי בשם הגרי"ש אלישיב שאין חילוק אם היא איטרת או לא ותלוי רק אם הוא איטר ותמיד נותן על יד ימינה) (אהע"ז סכ"ז)      (שבירת הכוס בפשטות באיזה רגל שרוצה)

צג.        מובא בבה"ט צריך להעמיד החתן לשמאל הכלה כדי שתהיה הכלה לימין החתן והטעם דכתיב "נצבה שגל לימינך" ס"ת כלה (וכן בד"מ ביבמה). ולפי"ז אין לחלק באיטר כיוון דילפינן מהפס' והיינו לימין הקב"ה . (ס' ס"א)

צד.        גט - אומר הרמ"א "ולכתחילה יכתוב הסופר בידו  הימנית" - ואם הוא איטר יד יכתוב בשמאלו . אומר הפ"ח שאם כתוב לכתחילה משמע שבדיעבד כשר הגט אם כתב בשמאל אף שאינו שולט בב' ידיו אע"ג דלעניין שבת אם כתב בשמאלו לאו כתב הוא. ובגמ' בגיטין י"ט ע"א מדמה גט לשבת לעניין כתב ע"ג כתב אפשר לומר דלאו לכל מילי מדמינן גט לD7בת, שבשבת בעניין מלאכת מחשבת דומיא דמשכן על כרחך כשכתב כלאחר יד לאו מלאכת מחשבת הוא אבל מ"מ כתב מקרי לעניין גט. (סקכ"ג)

צה.        בגט - השליח ששינה בשליחתו וכו' כגון "אל תתנהו אלא בימין ונתנו לה בשמאל או איפכא לא עשה כלום" וצ"ע אם השליח איטר והמשלח לא ידע האם מועיל. (סקמ"א)

צו.         בסדר הגט (מובא בשו"ע בסוף הל' גיטין ס' קע"ד)  "וב' עדי החתימה וכו' הגדול בימינו והקטן בשמאלו" מסתבר שאין לחלק באיטר כמו במהלך לימין רבו כדלעיל.

צז.        דיני חליצה -"שולט בשתי רגליו וכן היא בשתי ידיה יעשו בשל ימין. ואם היא איטרת יד תעשה בימין דידה שהוא שמאל כל אדם. (ס' קס"ט)

צח.        איטר ברגלו י"א שחולץ בשתיהם - במנעל של ימין בימין , במנעל של שמאל בשמאל. ויש מי שנסתפק לומר שאין לו תקנה. ונהגו כסברא ראשונה. וכתב הבית שמואל אע"ג דכתב בסמוך אם היא איטרת חולצת בימין דידה מ"מ ביבם מחמירים משום דאיתא גז"ש דצריך דווקא בימין ממש. ובפירוש חליצה כתב לחלוץ בשתי רגליו בפעם אחת תחלוץ ביד א' מרגל א' וביד ב' מרגל ב' דאם תחלוץ זה אחר זה החליצה פסולה. והב"ח כתב דהמנהג לחלוץ בזה אחר זה ויכוונו היבם והיבמה לחלוץ בזה שע"פ הדין הוא לחלוץ ע"ש ועיין בפת"ח באות כ"ד ועיין בתשובת הנוב"י תנינא ס' קנ"ה שחולץ בשתי רגליו בזה אחר זה כב"ח. ועיין בתשובת מהרמ"ל שם. והנה בב"ח ובנוב"י כתבו סתמא שחולץ בזה אחר זה ולא הזכירו איזה מהם חולץ תחילה משמע שאין קפידא בזה. אך בתשובת מהר"ם לובלין שם כותב בהדיא דיש לחלוץ מתחילה הרגל ימין של כל אדם וביאר שם הטעם דמסתבר לן טפ=99 דעת הסמ"ג דסבירא ליה דאפי' איטר חולץ בימין של כל אדם וכו'. וכל זה שלא כדעD7 הגאון בעל גט מקושר שכתב בהגהותיו לס"ח של מהר"ם אות ע"א שתחלוץ תחילה בימין דידיה שהוא שמאל כל אדם.  ועיין בבה"ט בסקכ"ז דאם היבם איטר ויש לו אח אחר שאינו איטר לא יחלוץ ויחלוץ האחר וכו' ע"ש.

ולידע אם הוא איטר מעבירין אותו לפי תומו לפני הדיינים ג' או ד' פעמים מרוח לרוח ויראו באיזה רגל הוא פותח תחילה וכו' והמקור לזה ממסכ' בכורות דף מ"ה ע"ב ברש"י "כשהמהלך עוקר השמאל תחילה וכו'.  ועיין בספר זכור לאברהם אות ח' שבספק נוהגין לבדוק ע"י שאומרים לו שיכה בכותל ברגלו ואותו הרגל שמכה הוא הימין. עוד בודקים אותו ע"י עליות והרגל שעולה תחילה הוא הימין וכן בדילוג,שדולג ע"ג הקרקע וכן בלבישת מנעליו ע"ש.

ועיין בפ"ת בס"ה של מהר"ם סקנ"ט שמביא ד' דעות בזה כמבואר בטור וב"י ס' קס"ט – דעת הסמ"ג והסמ"ק שחולץ בימין כל אדם דומיא דאוזן המצורע. ודעת י"א שהביא הטור וכן הסכים הטור עצמו שחולץ בימין שלו דומיא דתפילין. ודעת המרדכי והר"ן דתלי באיבעיא דהש"ס שם בכף ועגיל וכו' ולא איפשטא ולפיכך חולץ בשתיהם. ודעת הרמב"ן שאינו חולץ כלל כיוון שאין לו ימין והרשב"א הניח בצ"ע. ועיין הכל בפ"ת בס"ה של מהר"ם סקנ"ט וסקפ"ד באריכות וראיות.

צט.        בסדר חליצה - "ותעמוד היבמה לימין היבם" ובד"מ כדרך כלה. וממילא כדלעיל שאין לחלק באיטר.

ק.         חליפין - ידוע שקניין חליפין הוא במנעל ימין וכמו שכת' בתרגום רות "שלף איש נעלו" "וטלע גבר ית נרתק יד ימיניה ואושיט ביה

 

קנין" וכו' וממילD7 צ"ע מה הדין באיטר דאפשר כיוון שלומדים חליפין מחליצה אז כמו שם צריך שיהא בימין וה"ה כאן בימין דידיה או שלא צריך שמעשה חליפין יהיה ממש כחליצה אלא רק צריך שיהיה דבר המסוים כמו שאומר רב ששת בב"מ ד' מ"ז ע"א וצ"ע.

קא.        "אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל" - אם נאמר ששם זה בדווקא כמו שמשמע מהתוס' שקרן ימין יותר מזומנת להזיק מקרן שמאל, אבל אם מועד להזיק בקרן שמאל אז כ"ש ימין. או שמא אין מועד ואורחא דמילתא נקט. עפ"ז אין שייך לחלק באיטר כיוון שתלוי בכל אדם.. (ב"ק דמ"ה ע"ב)

קב.        רציעה באוזן ימינית - משמע ש ין לחלק באיטר והראיה מהסמ"ג בב"י אה"ע ס'קס"ט "מאחר שהצריכה תורה ימין בפירוש" ע"ש.

קג.        איטר יד פסול בעבודה - והמקור בבכורות דמ"ה ע"ב ת"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש רש"י משום שאין לו ימין ואיטר רגל משום שאין דרך שירות בכך. ואם הוא שולט בשתי ידיו כשר. (עיין ב"י ס' קס"ט ורמב"ם פ"ח מבי"מ הי"א).

קד.        סמיכה בקורבן - מובא בתרגום יהונתן פר' אחרי מות שישים יד ימין על שמאל. משמע שבאיטר אזלינן בתר עלמא כדלעיל סצ"ה. (דין כ"ג)

קה.       בעניין הקפת העזרה בביהמ"ק -  אומר המג"א ס' תרנ"א סקכ"א עיין בלבוש והסימן "ימין ה' רוממה" וכו' . ונראה לי דאיטר יקיף ג"כ כסדר הזה דאזלינן בתר עלמא.

קו.         בתוספתא ביומא פ"א ה"ח כתיב  " שפרחי כהונה מכין בצרדה של ימין " ע"פ דברי החזון יחזקאל שהטעם משום כח ממילא באיטר אזלינן בתר דידיה .

=A7ז.        בצוואת ר' יהודה החסיד אות נ"ה " אישה שהתחילה להניק את בנה תתחיל להניקו בשמאל" - משמע דאזלינן בתר עלמא. וביותר מהגמ' בברכות ד"י ע"א מאי כל גמוליו שעשה לו דדים במקום בינה וזהו דד שמאלי כנגד הלב ששם החכמה מצויה והרי בזה לא נשתנית איטרת.

קח.       ראיית הנגע - רמב"ם פ"ט מטומאת צרעת הי"ב "שמגבהת ידה הימנית" וכו' מסתברא שאזלינן בתר דידיה וצ"ע.

קט.       בעניין בוהן יד ורגל במצורע - ראינו בב"י ס' קס"ט באה"ע סקכ"ד שלומדים חליצה ממצורע שבדווקא ימין וממילא אין לחלק באיטר. ועיין בתשובת הרשב"א ח"א ס' אלף ק"כ . וכן שתלוי במח' רש"י (בכורות דמ"ב ע"ב) והר"ן (ר"פ ג"ה)  לעניין דברים שהתורה הצריכה בפירוש ימין.

קי.         לעניין מתנות - מובא הזרוע דווקא של ימין. לכאורה כיוון דילפינן מהפסוק "שוק הימין" (חולין ד' קל"ד ע"ב) יהיה תלוי במח' רש"י והר"ן לעניין דברים שהתורה הצריכה בפירוש ימין . וכן במח' של יבם איטר.

וכן הדין בזרוע של איל נזיר וכן לעניין שוק של שלמים (יו"ד סס"א ס"ב)

קיא.       גמ' בברכות דנ"ה ע"ב אומרת " ואי דחיל מעינא בישא דיליה ליחזי (יסתכל) אטרפה דנחיריה דשמאליה " (דופן השמאלי של חוטמו)  מסתבר שאין לחלק באיטר. וכן  שמכניס אגודל של ימין ביד שמאל וכו' אין לחלק באיטר.

קיב.       המש' בשבת ס"ו ע"ב הבנים יוצאים מקושרים וכו' בן שיש לו געגועין על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו. אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך תפילין. ואם תלוי בתפילין אז דינו כתפילין.

קיג.       נדה דף מ"ח ע"ב – רשב"א אומר בנות עשירי=D7 צד ימין (של דדים) ממהר לבוא שנישוף באפקריסותן. בנות עניים צד שמאל ממהר לבוא מפני ששואבות כדי מים עליהן וכו' . באיטר משמע שאזלינן בתר דידיה.

קיד.       ברכות ד"ו ע"א אמר ר"ה כל חד וחד מינן אלפא משמאליה ורבבתא מימניה. ועוד דנ"א ע"ב ת"ר 6 דברים נאמרו באספרגוס...מקבלו בימינו ושותהו בשמאלו.

קטו.       אמרו חז"ל שהמלך כותב ס"ת ותולה אותה כמין קמיע בזרוע ימין . יש לעיין במלך איטר. 

 

 

 



תאומים בלי מזל

הרב אליעזר אייזיקוביץ

הקירות ספוגי המלח לאורך רחובות הגטו היהודי בוונציה ראו הרבה, אבל אחד המקרים המשונים ביותר לו היו עדים אירע בז' סיוון ה'של"ה (1575). הבוקר הפציע כדרכו בלי שירמוז אפילו על האירוע המסעיר העומד לטלטל את חומות הגטו והרבה מעבר להן. צלצול הפעמונים העגמומי בכנסיית סן מרקו סימן את פתיחת שני שערי הגטו שימשיכו להישאר פתוחים עד חצות הלילה.

הגונדוליירים הראשונים כבר הופיעו בתעלות המים, עששיות הגונדולות שלהם מבליחות בערפלי השחרית כמו רוחות רפאים, להוטים להסיע את הרופאים והבנקאים היהודים שניתן היה לזהותם מרחוק לפי המצנפות הצהובות שהוכרחו על פי חוק לחבוש. אלה שימשו תזכורת מתמדת לכך שגם בשיאו של עידן הרנסנס האיטלקי עדיין נתפסו היהודים כאויב שיש לבזותו ולהשפילו. מבחינת היהודים היה זה הרע במיעוטו. עצם קיומו של גטו בו הורשו היהודים לחיות באופן קבוע היה משום חידוש שכן קודם לכן נאלצו היהודים לעזוב את גבולות העיר בטרם תשקע החמה. לפחות כאן בוונציה לא שרפו אותם על המוקד כפי שעשו לאחיהם בכיכרות ליסבון ואנקונה.

אותו בוקר נקראו המיילדות לביתו של היהודי פתחיה ואשתו, בתו של גבריאל צרפתי. לידה היא אירוע משמח בכל תפוצות ישראל, ובפרט בקהילה היהודית של ונציה שזה עתה ציינה שישים שנה להווסדה. אך במקרה דנן מראה התינוקות שנולדו הכה את כל רואיהן במבוכה ותימהון. תוך זמן קצר נפוצה השמועה מפה לאוזן ועד מהרה צבאו המונים על פתח הבית – יהודים וגויים כאחד – וביקשו שתינתן להם הזדמנות קצרה להעיף מבט חטוף בבריה המשונה שזה עתה באה לעולם. "איזה דבר מפחיד ומבעית," גנח אחד המתקהלים. "מדובר בלי ספק בסימן ממרום," הצטמרר רעהו. "סימן מבשר רעות," השלים מאן-דהו בכובד ראש.

תחילה הגיעו סקרנים מבני הקהילה היהודית. אחר כך הצטרפו אליהם המונים מהעיר עצמה ואף מסביבותיה. סמטאות הגטו המעוקלות מעולם לא ראו המון שכזה. הגיעו רופאים ועורכי דין בגלימותיהם, רוכלים וסוחרים עבי בשר, מלומדים וכמרים, נשים וגברים, גדולים וקטנים. הגיעו עובדים ממכרות המלח בלָגוּנה, ואומני זכוכית מהאי מוֹרנוּ, וגם פועלים מהמספנה שבארסֶנל הגדול. אפילו מארמונו של הדוגֶ'ה אלוויס מוֹקָניגו בכבודו ובעצמו הגיע שליח מיוחד כדי שיוכל למסור להוד שלוותו דיווח מיוחד על המתרחש. כולם נהרו אל הבית הצר והגבוה שבו שכנה הסנסציה, זה הבית שמדרגות העץ שלו חרקו ללא הפוגה ואף איימו לקרוס.

ידיהם של הגונדוליירים היו עמוסות עבודה אותו יום וגם בימים שלאחר מכן. ולא רק הם. בתי הדפוס הוונציאנים עבדו שעות נוספות בהדפסת קונטרסים נרגשים שתיארו את ההתרחשות המסעירה ואומנים הוסיפו לכתוב תחריטי עץ כדי שאפשר יהיה גם לראות במה המדובר. קונטרסים אלה עשו את דרכן בזריזות בנתיבי הים והיבשה והפיצו את הידיעה במהירות בכל מוקדי הדעת של אירופה: בריסל, ז'נבה, קרקוב, אמסטרדם ואפילו לונדון הרחוקה. מאן דהו גם דאג להציב צנצנת בכניסה לבית לתוכו שלשלו המבקרים כמה דינרֵיי כדמי כניסה. "המפלצת," לחשו הבריות זו לזו בהתפעלות ובמורא. "המפלצת מוונציה".

מטבע הדברים בכל אטרקציה נוספו לסיפור פרטים חדשים ומבהילים, שכן אף שענף הדפוס עוד היה בחיתוליו השכילו המדפיסים להכיר את הכלל הבסיסי והמרכזי המלווה את ענף התקשורת מאז ועד היום: מה שמסעיר יותר - מוֹכר יותר. והיו הבריות באותן הימים נוחות להיסער שכן הייתה זו תקופה סוערת ורבת-תהפוכות. לא עברה שנה מבלי שימאים ישובו מקצוות תבל ובפיהם סיפורים על ארצות רחוקות ויבשות שהתגלו. העיר ונציה נחשבה עדיין למעצמת-על אולם צלו הקודר של הסולטן כבר החל להעפיל עליה. נזיר גרמני בשם מרטין לוטר הכריז תיגר על שלטונו הבלתי מעורער של האפיפיור. העולם הקומפקטי והסגור של ימי הביניים נפתח מול מרחבים בלתי מוכרים, ועוד מעט וגם קופרניקוס ידפיס את ספרו ויעקור את כדור הארץ עצמו ממרכז היקום. מושגים חדשים וישנים נאבקו זה בזה.

גם העולם היהודי סער וגעש. דוד הראובני הגיע ממזרח ובפיו סיפורים פנטסטיים על צבא יהודי הממתין מעבר להרי החושך. דון יוסף נשיא פוצץ את הארסנל המהולל של ונציה והזמין את יהודי העולם להתיישב בטבריה. רק עשר שנים קודם לכן, בבתי הדפוס היהודיים של ונציה עצמה, הודפס לראשונה ספר מונומנטלי חשוב בשם 'שולחן ערוך'. מארץ ישראל הרחוקה באה הבשורה על הסתלקותו של מקובל גדול, רבי יצחק לוריא, שבחוגים נסתרים דיברו בהשתאות על הגילויים העליונים שהוריד לעולם. בשמי אירופה עלה והפציע כוכב שביט שזנבו הארוך פצע את השמים החשוכים לילה אחר לילה ובישר על התרחשויות דרמטיות הקרובות לבוא. מה הפלא שהידיעות בדבר "המפלצת מוונציה" השתלבו ברגשה הכללית והוכיחו כי דברים גדולים עומדים בפתח?...

התינוקות

ובשעה זו עצמה, כשכל העולם כמרקחה וכל המלומדים בסערה, "המפלצת" נמה בשלווה בתוך העריסה מבלי שיהיה לה מושג על הטלטלה שגרמה בעצם קיומה, ועל תילי-התילים של פרשנויות וספקולציות שהועמסו על כתפיה הרכות. ליתר דיוק, על כתפיהן הרכות שכן האמת הטראגית היא ש"המפלצת" האימתנית והמבהילה לא הייתה אלא זוג תאומות שעקב מום נדיר נולדו כשהן מחוברות אחת לשנייה - מה שנקרא בימינו "תאומים סיאמיים". עוד לא מלאו להן שעות ספורות וכבר נדרשו התינוקות הללו לשאת על גבן משא של עולם שלם על התרגשויותיו, פחדיו, חרדותיו, אמונותיו התפילות, דמיונותיו ושיגעונותיו.

זה לא היה הפעם הראשונה בהיסטוריה שנולדו תאומים סיאמיים. מצויות עדויות המלמדות כי התופעה הייתה מוכרת גם בעולם העתיק ונמצאו לכך רמזים גם בדברי חז"ל. ועדיין היו המקרים הללו נדירים דיים כדי שתאומים כאלה יעוררו סקרנות וחלחלה בקרב רואיהם - ומה עוד שהיו אלה ימים בהם הסקרנות והחלחלה שלטו בכיפה.  

גורם נוסף שתרם לפרסום הכביר של המקרה היו הפמפלטים שהודפסו בזריזות והופצו למרחקים. עוד לא מלאו לתינוקות 48 שעות וברנש בשם ג'וספה גריגָריו מהעיר קרמונה הסמוכה כבר הדפיס קונטרס בן ארבע עשרה עמודים ובו נתן את חוות דעתו המלומדת על המקרה וגורמיו. זה היה עידן שבו האוריינות בקרב הגויים החלה לחרוג מגבולות הכמורה ושכבה דקה של משכילים והתפשטה למעגלים רחבים יותר. נוצר ביקוש לחומרי קריאה מעניינים והיכן שקיים ביקוש יופיע גם היצע. לאחר שתיאר את "המפלצת" עצמה הציע גריגריו לקהל קוראיו ניתוחים מפולפלים להבנת התופעה מנקודת ראות פיזיולוגית ואסטרולוגית. בהיותו קתולי אדוק, ובהכירו את נפש קהל קוראיו באיטליה וביתר ארצות הנצרות, לא שכח גריגריו להדגיש את העובדה ש"המפלצת" נולדה למשפחה יהודית בגטו וונציה - ראיה נוספת לנבזותה של "הסינגוגה השפלה" כפי שכינה את היהדות.

מחברים נוספים הלכו באותה הדרך וידעו להצביע על יהודי וונציה או על יהודים בכלל כמוקדי הרע בעולם. משום מה לא על דעתו של איש מהם שהמפלצת האמתית היא האפיפיור פולוס הרביעי שתקף את "המציאות האבסורדית", כדבריו, שבה היהודים מורשים לחיות בשלווה (בתנאי גטו, כמובן) ועל כן הזדרז לשרוף חיים עשרים יהודים אנוסים שנפלו לידיו; או ממשיכו, פיוס החמישי, שחגג את עלייתו לכס הוותיקן בגירוש יהודים מחמישים ערים באיטליה. מסתבר שהרבה יותר נוח להטיל את האשמה בכל הפורעניות בעולם על זוג תאומים תמימים שלא פגעו באיש מאשר על אצבעותיהם נוטפות הדם של אצילים, דוכסים ואפיפיורים...

תשומת הלב המופרזת שניתנה לזוג התאומים לא היטיבה עם מצבם הרפואי. אף שכפי הנראה נולדו בריאים, ואולי אף השתעשעו זה עם זה כפי שתינוקות סיאמיים נוטים לעשות, ביום השמיני ללידתם הם חלו ונפטרו בהפרש זמנים קצר. אבל מותם בטרם עת לא בישר על סיום הסיפור העגום. מבחינה מסוימת זו הייתה רק ההתחלה. בשלב זה אנשי החברא קדישא של ונציה – אולי בהסכמת האב – נקטו בצעד חריג מאוד. לנוכח הפופולריות העצומה של התאומים הם הספיגו את גופותיהם בחומר משמר והחלו להציג אותם לראווה במקומות שונים באיטליה. לטענתם, הם קיבלו גיבוי הלכתי לעשות כן. המיצג הנודד הפך לאטרקציה גדולה שהכניסה סכומים נאים לקופת החברה קדישא, הכל למטרות קודש כמובן. מתוך כך הסיפור התפרסם עוד יותר ונפוץ במעגלים מתרחבים והולכים.

מעשיהם של אנשי החברא קדישא הגיע לידיעתו של אחד מגדולי תלמידי החכמים שבדור, רבי שמואל יהודה קצנלבוגן, בנו של רבי מאיר קצנלבוגן (המוכר ללומדים בכינויו מהר"ם פדואה), שכיהן באותם הימים כרב הקהילה היהודית בוונציה. בתשובה הלכתית חריפה אותה כתב יחד עם רבי יוסף טרווש, אף הוא מרבני העיר, גינה הרב קצנלבוגן את המעשה וקבע שאין כל היתר להציג לראווה את גופות התינוקות וכי מדובר בביזיון ובניוול הנפטרים. בעקבות הוראתו נקברו התינוקות בבית העלמין היהודי בוונציה.

 

 

ממפלצת למלאך

חלפו שנים אך מעשה התאומים מוונציה המשיך להכות גלים. אף שגופותיהם הובאו לקבר ישראל סיפורם המשיך לשמש כותבים נוצריים שהציגו סביבו תיאוריות מוזרות ומעוותות והשתמשו בו כדי לנגח את היהודים. צריך היה אפוא לגאול גם את הדמות הספרותית שנרקמה סביבם מידי הנוצרים ולעשות איתה צדק היסטורי. צעד זה נפל בחלקו של הרב אברהם בן חנניה יגל – רופא, פילוסוף, מקובל ומלומד מחכמי איטליה.

יגל הוא דמות ססגונית ומעניינת. הוא זיהה את ההתעוררות המדעית שהתחילה בזמנו וקישר אותה עם חכמתו של שלמה המלך שמתחילה הייתה מצויה רק אצל היהודים וברבות הגלויות נפוצה בין אומות העולם. הוא התייחס בחיוב לחקר המדעי וטען כי בבוא היום יראו הכל כי שורשי המדע המחקרי נעוצים בחכמת האמת המתארת את השורשים הרוחניים של העולם. כמו יהודים רבים מבני התקופה התפרנס יגל מהלוואות בריבית שנתן לגוים (תחליף לבנקאות המודרנית) דבר שהוביל אותו להתנגשות עם משפחת הבנקאים הנוצרית אלמג'טו. הוא נזרק לכלא במנטובה ובמהלך השנה שבילה מאחורי סורג ובריח היה לו זמן פנוי לחבר את ספרו הראשון - 'גיא חיזיון'.

הספר כתוב במתכונת ספרותית המקובלת באותם הימים וכלל מליצות, משלים ומפגשים אפופי סוד עם דמויות נעלמות. הספר נפתח עם רוחו של אביו המנוח הבאה לבקרו בתא הכלא: "בחלום בחזיון לילה בתנומות עלי משכב בהיותי אל משמר והנה קול קורא באזני. הקול קול יעקב וירא אל אברהם ויאמר אליו: "מה לך פה ומי לך פה? האתה זה בני אברהם?" ואני נשארתי כאיש נדהם מקול הקריאה וכמעט שלא נשאר בי רוח ואסתיר את פני באדרת אשר עלי כי יראתי מהביט הנה והנה... ויאמר אלי בקולו הערב כאשר היה בהיותו חי על פני האדמה: "אל תירא אברהם בני כי אנוכי אביך קונך ולא אזיק לך כי רחמי האב על הבן לעולם עומדים עליו".

יגל מספר לאביו על נסיבות חייו שהובילו למאסרו, בתוך סיפור תולדות חייו, העמוסים סכסוכים כספיים ובין-אישיים נשזר סיפור מסעו עם נשמת אביו בעולמD7ת 'צבא השמיים'. כל הדמויות עוסקות בשאלה מהי מטרת חיי האדם תוך ביאור השקפת היהדות על תכלית האדם.במהלך המסע השמימי נפגשים השניים עם נשמות שונות, למשל, מלמד שהתרשל בחייו וכעת נאלץ ללמד נשמה שנייה. הם גם פוגשים נשמות הקשורות למאורעות היסטוריים כגון נשמות התאומים הסיאמיים מוונציה. אחרי שלמד על מציאותם הטראגית מתוך הקונטרסים הנוצריים שנפלו לידיו ניגש יגל לשקם את דמותם. מיצורים עלובים ונקלים, "מפלצת" בלשון ההמון, הוא הופך אותם ל"מלאכים" המציגים בפני הקורא השקפת עולם יהודית על פי דרך הקבלה.

ראשית הם מזהירים מפני המגפה העומדת לפגוע ביושבי ונציה. לאחר מכן הם מתבקשים להסביר על שום מה נולדו כשהם מחוברים יחדיו. תינוק אחד מסרב להשיב באומרו כי אלה הם מנסתרות ההשגחה שאין לבשר ודם עסק בהן. התינוק האחר מסכים לדבר. תחילה הוא מדגיש את העיקרון כי "הצור תמים פעלו" ואין בעולם עוול או צרה ללא סיבה וטעם. לאחר מכן הוא מוליך את הקורא במסע ארוך בו הוא מציג בפניו את עיקרי תורת הגלגולים. את דבריו הוא מסיים בהשוואה בין מעשה התאומים הסיאמיים לבין פרשת עגלה ערופה. את העגלה הערופה מביאים זקני העיר הנושאים באחריות על המתרחש בתוך תחומה. בדומה לכך גם פרשיה חריגה זו של הולדת תאומים מחוברים - אם מבקשים לראות בה קריאת התעוררות - יש לכוון אותה כלפי פרנסי העיר ומנהיגיו שינהגו כשורה ויתקנו כל עוולה ועיוות.

ספרו של יגל ראה אור בשתי מהדורות, אך במרוצת השנים נשתכח הספר ואף הפרשיה המוזרה שהצמיחה אותו. אולם תקנה אחת הצליח יגל לעשות בכתביו: לתת צורה אנושית וסימפטית לאותם תאומים מחוברים שבעיני הגוים בני התקופה נחשבו ל"מפלצת", ולהציל את דמותם הספרותית מקולמוסי המדפיסים הנוצריים ולהעניק להם את מקומם הראוי בספרות היהודית.

מאמר מוסגר: פריט היסטורי נדיר

חמש מאות שנה אחרי פרשת "התאומים מוונציה" ומרון ארן, שותף בבית המכירות 'קדם', מציג את הקונטרסים האיטלקיים שדיווחו על הפרשה.  אלו הן שתי חוברות קטנות כרוכות ביחד ומודפסות על נייר איטלקי משובח שלא נס לחו גם בחלוף חמש מאות שנה כאשר לטקסט נלווים הדפסי עץ ברוח התקופה. באופן חריג נלווים לחוברות מודעת פרסומת המבשרת על צאת הספר – אולי אחת ממודעות הפרסומת העתיקות ביותר שהשתמרו.

"כדי להעריך את המסמך הנדיר הזה צריך להכיר את התקופה המדוברת," מסביר ארן. "המצאת הדפוס התחילה לתפוס רק כמה עשרות שנים והיא מחוללת מהפכה אינטלקטואלית בסדר גודל של הרשת המקוונת. פתאום כל אחד יכול להפיץ את דעותיו ורעיונותיו וכל מיני יזמים יכולים לשווק רעיונות גם ברמה העממית של הציבור הרחב. זו ההתחלה של התקשורת ושל האוריינות. ההיצע של חומרים כתובים יוצר ביקוש רחב לקריאה – בפרט אצל הנוצרים שאצלם האוריינות לא הייתה קיימת קודם לכן. אנשים נחשפים למידע שחורג מגבולות ד' אמותיהם - מסעות בעולם, תגליות מדע וכדומה".

הקונטרס העוסק בפרשת התאומים מוונציאה הגיע לבית המכירות דרך אוסף פרטי של משפחה מוכרת מאיטליה שצברה בדורות האחרונים פריטים לרוב, בהם נדירים ויוצאי דופן. "הפריט הזה למיטב ידעתנו הוא יחיד במינו - יש עותקים בודדים בעולם", אומר ארן. "רק בשלושים השנים האחרונות התחילו חוקרים לעסוק במה שנקרא היסטוריה עממית – לא מה עשו שליטים ומלכים אלא איך חיו ובמה האמינו האנשים הפשוטים, וזה כולל הכרת חומרי הקריאה אליהם נחשפו כדוגמת הקונטרסים הללו".

הקונטרסים כלולים בקטלוג החדש של בית 'קדם'. המחיר ההתחלתי עבורם עומד על אלפיים דולר, אולם להערכתו הזהירה של ארן הם עשויים להימכר בסופו של דבר בין חמש לשמונה אלף. "מכיוון שאלה הם עותקים יחידים אין להם ערך ידוע מראש. אם יש אדם או מוסד שמעוניין בקונטרסים למטרה מחקרית או לצורך אוסף מסוים שהוא בונה הסכום יכול לעלות בצורה דרמטית".

מאמר מוסגר: הפוסק והרופא

הכתבה מתארת מציאות שבה תאומים סיאמיים כמעט תמיד נפטרו תוך זמן קצר לאחר לידתם. הרפואה המודרנית, לעומת זאת, מאפשרת לנתח את התינוקות ולהפריד ביניהם. ברם, הואיל והתאומים לעיתים חולקים ביניהם איברים פנימיים משותפים שחיוניים לקיום האדם, הרי שבמקרים מסוימים הפרדתם כרוכה בדילמה מוסרית מייסרת: מי מהם יחיה ומי ימות?  שאלה מורכבת שכזו, שדיני נפשות של ממש תלוים בה, הונחה על שולחנו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, במקרה מפורסם שגרם לקידוש ה' במערכת הרפואית בארה"ב.

באלול תשל"ז (1977) נולדו זוג תאומים סיאמיים לאחת המשפחות הנכבדות בעיר התורה לייקווד, ניו ג'רזי. השניים הובהלו במסוק לבית החולים לילדים בפילדלפיה, תחת השגחתו האישית של הכירורג הראשי של בית החולים, ד"ר אוורט קופ, לימים היועץ הרפואי הבכיר של הממשל האמריקאי וממובילי המאבק הציבורי נגד עישון סיגריות. קופ כבר היה באותם הימים רופא מפורסם מאוד. הוא נחשב לחלוץ כירורגיית הילדים לאחר שהמציא בעצמו הרבה מהטכניקות והשיטות שמאפשרות לנתח ילדים במינימום סיכון. הוא היה הכירורג הראשון שהצליח להפריד בהצלחה תאומים סיאמיים, דבר שקודם לכן נחשב בלתי אפשרי. אחת התאומות נפטרה כעבור תשע שנים מדום לב, אך האחרת זכתה לחיים בריאים ומאושרים. לימים סיפר ד"ר קופ שהפריט החביב עליו ביותר הוא תצלום משותף שלו עם תאומה זו ביום חתונתה. במקרה אחר שכונה "תאומי רודריגז" ביצע קופ ניתוח כה מסובך עד שרופאים אחרים תיארו אותו כ"נס רפואי במובן עשיית דבר שנראה כחורג מגבולות חוקי הטבע".

במקרה דנן הובהר כבר בבדיקה הראשונית שאפילו כישוריו האגדיים של ד"ר קופ לא יוכלו להושיע.  התאומות ימותו אלא אם כן יפרידו ביניהם לאלתר. הבעיה הייתה ששני הילודים התחלקו בלב אחד ובו ששה תאים (בלב רגיל יש ארבעה תאים). הדופן המפרידה בין ארבעת התאים הרגילים לבין שני התאים הנוספים היה דקה מכדי שניתן לחתוך אותה בבטחה. הדרך היחידה להבטיח את הישרדותו של תינוקת ב' היה להשאיר בגופה את הלב כולו, דבר שיגרום כמובן למותו המידי של תינוקת א'.

כלאנשי הצוות הרפואי שהיו מעורבים במקרה היו מודעים לכובד המשקל המוסרי המוטל על כפות המאזניים. ד"ר קופ, בעצמו אדם מאמין מאוד, הודיע כי אינו מוכן לנקוט צעדים נוספים בלי לקבל הנחיה ערכית/מוסרית. בנוסף, רופאים ואחיות בבית החולים התייעצו עם הגורמים הדתיים המקובלים עליהם והודיעו כי לא יוכלו ליטול חלק בניתוח המסובך מטעמים מוסריים. מבחינת ההורים השיקול הקובע היה כמובן עמדת ההלכה אשר על כן הונחה השאלה הסבוכה והמורכבת על שולחנו של גדול הפוסקים בארה"ב, רבי משה פיינשטיין זצ"ל.

בח"י תשרי נערכה פגישה בהשתתפות עשרים רופאים. המשתתפים היו כולם מהבכירים והמובילים בתחומם. כמעט כל התמחות רפואית וכירורגית הייתה מיוצגת בפגישה שכן איש לא ידע לחזות מה בדיוק יקרה במהלך הניתוח חסר התקדים ולאיזה התפתחויות יש להיערך. הנוכחים היו בלחץ עקב חלוף הזמן והסימנים המדאיגים על התדרדרות מצב התינוקות. חלקם היו קצרי רוח ובקשו לגשת לניתוח באופן מיידי. ד"ר קופ ביקש את רשות הדיבור ואמר להם את הדברים הבאים: "שיקולי האתיקה והמוסר במקרה שלפנינו מורכבים מכדי שאכריע בהם בעצמי. אני מאמין שהם מורכבים מדי גם עבורכם. לפיכך הפניתי את המקרה לרב זקן המתגורר בלוואר איסט סייד בניו יורק. הוא תלמיד חכם ואדם קדוש. ה=95א יודע איך לענות על שאלה כזאת. כאשר יאמר לי מה לעשות – אדע גם אני".

לא כאן המקום להיכנס למכלול השיקולים ההלכתיים שעמדו לנגד עיניו של פוסק הדור בגשתו לשאלה זו. אחד מהדברים שהוא ביקש לדעת הוא מה הם סיכויי ההישרדות של התינוקות אם לא יופרדו כלל או אם יעשה ניסיון להפריד גם את תאי הלב שלהם. חוות דעתו של ד"ר קופ ויתר המומחים הייתה שבשני המקרים קיימת סבירות בעלת רמת וודאות גבוהה ששתי התינוקות ימותו. רק לאחר מכן נתן הגרמ"פ את אישורו לקיים את הניתוח ללא שהיות נוספות.

יום כ"ד בתשרי התחיל כבוקר סגרירי וקר. בתוך בית החולים חדר הניתוחים מספר שלוש היה מלא בהמולה קדחתנית של עשרות אנשים. בשעה 6:05 הופנו כל המבטים לעגלת תינוקות שהובאה ממחלקת טיפול נמרץ. בתוכה נחו בשלווה התאומות שרק אחת מהן תצא בחיים מחדר הניתוח. ביציאה מחדר המיון היה מעמד סוחט דמעות כאשר האחיות נפרדו מהתינוקות. אחת האחיות אמרה לצוות המנתחים שהתאומים עשויים להיות קצת לא רגועים מכיוון שהיו ערים רוב הלילה ושיחקו אחד עם השני. אחרת תחבה בפי התינוקות מוצצים.

ד"ר קופ נכנס לחדר הניתוחים עדיין מנומנם מעט. מנהגו היה לישון בבית החולים בלילה שלפני ניתוח מסובך כדי להכין את עצמו נפשית לבאות. התינוקות הורדמו בשעה 8:20, וכעבור כשעה בוצע החיתוך הראשון. בשעה 10:35 הצליחו המנתחים לבודד את כלי הדם העיקריים. בשעה 10:40 בדיוק נתן ד"ר קופ את הסימן ובו ידיו ניתק את העורק הראשי המספק חמצן למוחה של התינוקת א'. מותה נקבע באופן מידי. במשך כמה רגעים ארוכים המנתחים ושאר הנוכחים המתינו בדריכות לאפשרות שמותה של התינוקת הראשונה תדרדר את מצבה של השנייה. אבל זה לא קרה. לשמחתם ופליאתם של הרופאים הניתוח התנהל בקלות רבה מהמצופה וללא אף אחת מההסתבכויות שחששו מהן. 

בשעה אחת אחר הצהרים הודיע ד"ר ק=D7פ המותש על סיום הניתוח. תינוקת ב' הובהלה בחזרה לחדר מיון, אבל הפעם במצב יציב ועם פרוגנוזה להחלמה מלאה ולחיים ארוכים וטובים. באותם רגעים ממש הובאה למנוחת עולמים אחותה, התינוקת א', שבמותה ציוותה לה חיים. 

 

 


                                                   "נחלת יעקב"


 


שבט זבולון ותגליות הגז בים


 


 


 


על הפסוק "בינו שנות דור ודור" (פרשת "האזינו" ל"ב, ז') אומר בעל חידושי הרי"ם כי בכל דור ודור יורדת ובאה מן השמיים הבנה חדשה בתורה, הדרושה ומותאמת לטיב הדור והתקופה.


          ואכן, רק לאחרונה, הבנתי את אחת מברכותיו של משה לשבטי ישראל, המופיעה בפרשת "וזאת הברכה" שקראנו בימים אלה בחג "שמחת תורה".


          כוונתי היא לברכתו של משה לשבט זבולון:


בברכתו, אומר משה: "כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול" (דברים ל"ג, י"ט). על פסוק סתום ולא ברור זה אומר רש"י (ד"ה "כי שפע ימים יינקו"): "הים נותן להם ממון בשפע". ואת הביטוי "ושפוני טמוני חול" מפרש רש"י: "כסויי טמוני חול". עד לאחרונה, לא כל כך הבנתי את פירושו הנ"ל של רש"י. אולם עתה, לאחר התגליות המדהימות של הגז הטבעי (ובקרוב אולי גם הנפט) בים רואים אנו בהתגשמות ברכתו של משה לשבט זבולון.


          שהרי התגליות בים ("תמר", "לוויתן", "כריש", "תנין") נמצאות כולן ממול לנחלתו של שבט זבולון, דהיינו בתחום "המים הכלכליים" של שבט זבולון. וכידוע, הגז הטבעי נמצא בתוך שכבת חול במעמקי הים. לאור זאת, מתבהר פירושו של רש"י. ברכתו של משה לשבט זבולון הינה שעושרו יבוא מן הים. ועושר זה, מקורו במחצבי הטבע, הטמונים (מכוסים) בתוך החול שבים. ואכן, הגז הטבעי, הנמצא בתוך שכבת חול שבמעמקי הים בשטח "המים הכלכליים" של שבט זבולון הוא מקור העושר של שבט זבולון בדיוק כפי שבירך אותו משה.


ואם יש עוד למישהו ספיקות כלשהן תבוא הגימטריא הבאה וותוכיח -


"טמון חול" = 149


גז, נפט = 149


ואם ברצונכם הוכחה נוספת, הרי היא לפניכם:


זבולון = 101


גז טבעי = 101


 


  יעקב   פרידגוט, עו"ד


דירקטור בחברת דלק מערכות אנרגיה בע"מ

בס''ד


"ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"


   ''הרמזור''


 מתוך ''ליקוטי שמואל''


 עורך: שמואל אייזיקוביץ


eisikovits1@gmail. Com


 

שמירת הנפש


שמירת הנפש הוא שם כולל לכמה פסוקים במקרא המזהירים בנוגע לשמירת הנפש. קיימים פירושים שונים באשר לפשרה של "שמירת נפש" זו, הנפוץ בהם מפרש כי הכוונה היא להישמרות מסיכונים פיזיים. אף ציווי מסוג זה אינו נמנה במניין המצוות כחלק מתרי"ג מצוות, בספרי מוני המצוות.
הפסוק הנפוץ ביותר הוא "ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", המשמש במקומות שונים, ביהדות ובתרבות הכללית, כאזהרה להישמרות מסיכונים.


מקורות מקראיים ופרשנויות


בספר דברים נכתב: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵש" (ד'ט"ו); במקום נוסף נכתב: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד." (ב'ד'); ולשני מקורות אלה מצטרף הפסוק: "הִשָ‏מֵר לְךָ‏ וּ‏שְמוֹ‏ר נַ‏פְשְךָ‏ מְאוֹ‏ד" (ד'ט').


שלושה פסוקים אלו אינם עוסקים בהקשרם המקורי בשמירת הנפש במובנה הפיזי, והם נסובים אודות דברים אחרים, אך רבי מרדכי יפה כותב בספרו "לבוש":



שיש במשמעות אלו הלשונות שצריך האדם לשמור את נפשו שלא יביא את עצמו לידי סכנה, אף על גב שפשוטן של אלו הכתובים לא מיירי בזה (עוסק בזה) , מכל מקום סמכו חז"ל על מקראות הללו ואסרו כל הדברים המביאין את האדם לידי סכנה.


– לבוש על שולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן קט"ז.


ואכן הרמב"ם פוסק להלכה כי כל מעשה שיש בו סכנת נפשות, מהווה עבירה על מצוות שמירת הנפש. אך המהרש"א כותב כי להלכה אין כל איסור על נטילת סיכונים פיזיים שנובע מפסוקים אלה, מהסיבה שהם אינם עוסקים בנושא זה.


פירושים נוספים עוסקים בשמירה רוחנית על הנפש במובנה הערטילאי, על פני החברה והתרבות היהודיות:



וזהו שהזהיר השי"ת אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", דהיינו שהיו צריכים שמירה גדולה שלא ידבקו בגלולי אדום והעיד הכתוב כל העדה, דאף שעברו בגבול בני עשו וראו את גלוליהם לא נפקד ממנו איש לעבירה וכל העדה היו צדיקים, והיינו דפירש"י ואלו מאותן דכתיב בהן ואתם הדבקים חיים כולכם היום.


– הרב פנחס הורוויץ בספרו פנים יפות על ספר במדבר, פרק כ'.


פירוש אחר שייך לאיש תנועת החסידות רבי צדוק הכהן מלובלין. לדבריו פירושו הפשוט של הפסוק "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה..." עוסק באיסור על אמונה בגשמיות הא-לוהות; כלומר, האיסור להאמין שלא-לוהים יש גוף או כל ביטוי גשמי.


יישומים הלכה - למעשה


החפץ חיים פוסק להלכה, בהסתמך על חוות דעת של רופאים, כי האיסור בעישון סיגריות נובע מהציוויים על שמירת הנפש. אך לעומתו הרב משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף פוסקים כי הדבר אינו מהווה ביטול ציווי מהתורה, וזאת על פי הפסוק "שומר פתאים ה'" (ביאור:תהלים קטז ו) המבטא אמונה כי א-לוהים שומר מפני סיכונים הנובעים מדבר ש"דשו בו רבים" (שנהגו רוב העולם לעשותו). אך גם הם מודים כי על פי רוח ההלכה רצוי שלא לעשן.


 

 

רמזור


רמזורים, הם מערכת אורות צבעוניים המוצבת בצמתים, ותפקידם הוא לווסת את התנועה בצומת. הרמזור הוא סוג של תמרור. ישנם גם רמזורי אזהרה, בצורת פנסים מהבהבים.


המילה "רמזור" בעברית מורכבת מהלחם בסיסים של המילים "רמז" ו"אור".


היסטוריה


תמרורי אזהרה הראשונים היו עששיות בצבעי ירוק ואדום שהותקנו בלונדון בשנת 1868 ונועדו עבור כרכרות רתומות לסוסים. באמצע המאה ה-19, עם התפתחות הרכבת, החלו לעשות שימוש בתמרורים כדי להסדיר את התנועה. ב-5 באוגוסט 1914 הותקנו הרמזורים החשמליים הראשונים בקליבלנד באוהיו שהשתמשו בצבעים אדום וירוק. צבעים אלו יובאו ליבשה לאחר שנים שנעשה בהם שימוש כדי לסמן ימין ושמאל בכלי שיט. הצבע האדום סימל מאז ומתמיד סכנה ומלחמה בשל היותו זהה לצבע של הדם.


הסימונים המוסכמים הראשונים היו שונים מהמקובל היום. הצבע הירוק סימן זהירות (בדומה לצהוב בימינו) והצבע ה"לבן", שהיה למעשה אור מעששית חשופה, סימן שניתן לנסוע. סימון זה גרם לתאונת רכבת קשה בשנת 1914 לאחר שהקטר זיהה מקור אור חשוף כתמרור "לבן'' לבסוף הוחלף הצבע הלבן בירוק, תוך הוספת אור בצבע צהוב מהבהב כאות לצורך בזהירות.


הרמזור הראשון בישראל הותקן בעיר חיפה, בפינת הרחובות הרצל-בלפור, בשנת 1949.


בתקופת מהפכת התרבות בסין הוצע להחליף בין האור האדום לירוק, כך שהאור האדום ישמש לנסיעה, מכיוון שהצבע האדום היה צבעה של המהפכה והוא סימל, בעיני השלטון, את הקידמה. ראש ממשלת סין ג'ואו אנלאי הצליח למנוע שינוי זה, מחשש לפגיעה בבטיחות ולתאונות דרכים. הוא אמר לוועדת המשמרות האדומים שדנה בשינוי: "לדעתי, האור האדום הוא אורה של המהפכה, המספק את הבטיחות הנדרשת לפעילות המהפכנית."


לרוב, רמזורים המוצבים בצמתים עוקבים על צירי תנועה ראשיים, פועלים באופן מתוזמן אוטומטית, כך שניתן יהיה לנסוע על "גל ירוק" מבלי לעצור, אם נוסעים במהירות המותרת. כיום, רוב הרמזורים בישראל פועלים על נורות LED, החסכוניות בחשמל.


אף כי חלק מתפקידם של הרמזורים הוא להקל על עומסי תנועה, תכנון לקוי של מערכות רמזורים, שאינו מתחשב בעומסי התנועה המשתנים בצומת, עלול ליצור עומסים כבדים, כאשר תוכנן "רמזור קצר" מידי בנתיב עמוס או בשעות העומס.


התנהגות ברמזור


באופן אוניברסלי, להוראותיו של רמזור יש קדימות על הוראות תמרורים, ולהוראות שוטר תנועה קדימות על הוראות רמזור. אך ישנם כמה מאפיינים מקומיים באשר לאופן הקריאה וההכוונה של הרמזור.


רמזורים להולכי רגל


רמזורים להולכי רגל עשויים להיות במצב המתיר חצייה, בזמן שגם מכוניות מסוימות מורשות לעבור. במצבים כאלו, זכות הקדימה נתונה להולכי הרגל.


בישראל


בישראל לרמזורים להולכי רגל שני מצבים:


  • אדם אדום עומד - אין לחצות 
  • אדם ירוק הולך - אפשר לחצות 


משך הזמן בו דולק הרמזור הירוק צריך לאפשר חציה לאדם ההולך לאט, ולאפשר לו להגיע לפחות עד לאי התנועה או המדרכה הקרובים. בין תחילת האור האדום להולכי הרגל לבין תחילת האור הירוק למכוניות קיים פרק זמן המאפשר לאדם ההולך מהר להשלים את החצייה.


באמריקה הצפונית


באמריקה הצפונית, לרמזורים להולכי רגל שלושה מצבים:


  • WALK לבן - ניתן לחצות. משך זמן זה קצר ביותר.
  • DONT WALK אדום מהבהב - ניתן לסיים חצייה, אין להתחיל חצייה. משך זמן זה ארוך ביותר. ההוראות מתוכננות להולכי רגל איטיים ביותר, כך שרוב האוכלוסייה מתעלמת מן ההנחיה, ומתחילה ומסיימת את החצייה בבטחה במשך פרק זמן זה.
  • DONT WALK אדום קבוע - אין לחצות. אם הפך הרמזור לסימון זה מתחילות מכוניות לעבור במעבר החציה מיידית, ללא זמן מספיק להשלים את החצייה.


רמזורים לנסיעה למכוניות


לרמזורים למכוניות שלושה צבעים, המסודרים מלמעלה למטה: אדוםצהוב (או כתום) וירוק.




באופן כללי, פירוש האותות הוא כדלקמן:


  1. אדום - אין להימצא בצומת.
  2. אדום + צהוב - הרמזור עומד להתחלף לירוק, יש להתכונן לנסיעה.
  3. ירוק - מותר לחצות את הצומת. (ירוק מהבהב - יש להתכונן לעצירה.)
  4. צהוב - הרמזור עומד להתחלף לאדום, יש לפנות את הצומת.
  5. צהוב מהבהב - מערכת הרמזורים מקולקלת ויש לנסוע לפי סימון התמרורים, באירופה בעיקר, רמזור צהוב מהבהב גם מציין שהרמזור עומד להתחלף לאדום, יש לפנות את הצומת, וגם שמערכת הרמזורים מקולקלת ויש לנסוע לפי סימון התמרורים.


מעל חלק מהרמזורים מופיעים שלטים עגולים ומעליהם חץ כיוון, המתאר את כיווני הנסיעה אליהם הרמזור תקף. ללא חץ, הרמזור תקף לכל כיווני הנסיעה. לעתים, עשויה התאורה בפנס הירוק של הרמזור להיות מעוצבת כחץ.


במקומות שונים קיימים חוקי התנהגות שונים, בנוסף לאותות מוסכמים אלו.


בישראל


האור הירוק מהבהב שלוש פעמים (ב-3 השניות האחרונות של האור הירוק "הרגיל") ברמזורים הממוקמים בצמתים בהם המהירות הממוצעת היא מעל 60 קמ"ש. הבהוב זה משמעו איתות מסייע, המציין כי האור ברמזור עומד להתחלף לצהוב ואז לאדום, אך אין לו משמעות חוקית.


בצפון אמריקה

כתלות במדינה, ייתכן כי ניתן לפנות ימינה באור אדום תוך כדי הגעה לעצירה מוחלטת ומתן זכות קדימה.


  • כתלות במדינה, ייתכן כי יש צורך לתת זכות קדימה לתנועה המגיעה ממול והולכי רגל החוצים את הכביש כאשר פונים שמאלה באור ירוק. במקרה הזה, יש לעצור בתוך הצומת ולתת זכות קדימה. אם האור מתחלף לצהוב או אדום בזמן עמידה בתוך הצומת, יש לפנות אותו על ידי סיום הפניה.
  • כתלות במדינה, האור הירוק מופיע מיד לאחר האור האדום (תוך ביטול הופעת האור הצהוב).


 

רמזורים לתחבורה ציבורית


בחלק ממדינות העולם נהוג להשתמש ברמזורים ייחודים לתחבורה ציבורית.


בישראל נעשה שימוש ברמזורים אלה במסלולי התחבורה הציבורית של המטרונית בחיפה והרכבת הקלה בירושלים.


לרמזור זה סימנים אשר כולם בצבע לבן: מלבן אופקי, עיגול ומלבן אנכי.




  1. אור לבן מלבני אופקי - עצור, אין להימצא בצומת.
  2. אור לבן מלבני אופקי ואור לבן עגול יחד - הרמזור עומד להתחלף, יש להתכונן לנסיעה.
  3. אור לבן מלבני אנכי - מותר לחצות את הצומת.
  4. אור לבן עגול - הרמזור עומד להתחלף, אם לא ניתן לעצור לפני, יש לפנות מיד את הצומת.


 מהבהב - מערכת הרמזורים מקולקלת ויש לנסוע לפי סימון התמרורים.


רמזורים נוספים


רמזור אדום מהבהב משמש להתרעה על מעבר רכבת במפגש מסילה-כביש (לעתים בלווית מחסום ופעמון).


רמזור צהוב מהבהב או שניים משמשים לאזהרה על צורך במתן זכות קדימה להולכי רגל או להתרעה כי רמזור סמוך, שאינו נראה למרחוק, אדום. בארצות שונות, בעיקר בצפון אירופה, ישנו רמזור מיוחד המשמש רוכבי אופניים בעת רכיבתם בכבישים ובמסלולים הייחודיים להם.


רמזורים חכמים


רמזורים "חכמים" ממוחשבים יכולים לחוש ולהגיב לתנועה על הדרך בעזרת תיל לולאתי שקבוע מתחת לכביש לפני הרמזור. זרם חשמלי עובר בתיל, הוא יוצר שדה מגנטי. כאשר גוף מתכתי (כלי רכב) עובר דרך שדה זה, אות נשלח למחשב המקושר. המחשב קולט את האות ומנסה לתת אור ירוק לנהג ברגע הראשון האפשרי, כשהדרך פנויה למעבר בטוח.


רכב דו גלגלי עשוי שלא להפעיל רמזור כזה, ולכן אם יעמוד ראשון, הרמזור לא יתחלף.


אכיפה


כניסה לצומת באור אדום נחשבת לאחת מעבירות התנועה החמורות ביותר ולגורם מהותי לתאונות דרכים קטלניות. משטרות מפעילות מצלמות אלקטרוניות כדי לתעד עבירות של כניסה לצומת ברמזור אדום. בישראל הופעלו מצלמות כאלו מאז שנת 1965.


בישראל הורשעו במספר מקרים נהגים שנכנסו לצומת באור אדום וגרמו למותם של אנשים בתאונת דרכים בעבירת הריגה ונדונו לשנות מאסר ארוכות (7 - 8 שנים בפועל).


 


 


 


 


 


האור שבקצה הצומת: יום הולדת לרמזור


104 שנה לרמזור הראשון בעולם, המצאה ששינתה את הדרך שבה אנחנו נוהגים. ולמה נבחרו הצבעים אדום וירוק


רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי


באמצע שנת 1949, לא הרבה אחרי מלחמת השחרור, הגיעה הקידמה לישראל. בפינת הרחובות הרצל, בלפור וביאליק בחיפה התקינה העירייה חידוש משונה: מתקן פנסים תלוי על חוט חשמל שהאיר באור אדום וירוק ונועד לכוון את התנועה בצומת הסואן. המתקן החדשני זכה לשם הקליט "מנגנון אור אוטומטי לכיוון תנועה", והעירייה הפיצה מנשר לתושבים שהבהיר לתושבים איך לנהוג ולהתנהג בתנועה עם המתקן החדש והחדיש הזה.


 


עד מהרה התפשט החידוש גם לערים נוספות ומתקן דומה, הפעם על עמודים, נכנס לשימוש גם בתל אביב, בפינת הרחובות הרצל ודרך יפו. לירושלים הגיע העתיד התחבורתי רק ב-1955, עם התקנת מנגנון הכוונת תנועה בצומת הראשי של הרחובות המלך ג'ורג' ויפו. באותה שנה התעוררה גם האקדמיה ללשון העברית והגתה מילה לתיאור הטכנולוגיה החדישה: רמזור.


 


הרמזור הגיע לישראל באיחור רב, שכן את הרעיון לכוון את התנועה בצמתים באמצעות שילוט משתנה הגה כבר באמצע המאה ה-19 המהנדס האנגלי ג'ון פיק נייט (Knight) שהתמחה בשיטות איתות לרכבות. בשנת 1865 הוא ניגש אל נציב המשטרה בלונדון והציע לו ליישם את שיטת האיתות של הרכבות גם ברחובות לונדון. המנגנון כלל סמפור (מתקן איתות המבוסס על זרועות נעות, כנהוג במסילות ברזל) בשעות היום ותאורת גז אדומה וירוקה בשעות הלילה.


 


נדרשו שלוש שנים ליישום התוכנית, וב-9 בדצמבר 1868 הותקן רמזור הגז בצומת הרחובות גרייט ג'ורג' וברידג', לא הרחק מגשר וסטמינסטר. המתקן היה ידני והיה זקוק לשוטר שיפעיל את האותות, כך שמדובר היה למעשה במעין שוטר תנועה משוכלל. הרמזור זכה להצלחה גדולה - אך קצרת מועד, שנקטעה במהירות בגלל אסון מצער. ב-2 בינואר 1869, פחות מחודש אחרי הפעלתו התרחשה דליפת גז והרמזור התפוצץ בפניו של השוטר שהפעיל אותו וגרם לו כוויות קשות. המיזם בוטל מיד.


 


נדרשו עוד כמה עשרות שנים עד שהטכנולוגיה תבשיל מחדש. ב-5 באוגוסט 1912 הותקן הרמזור החשמלי הראשון בעולם בצומת של רחוב 105 ושדרות יוקליד בעיר קליבלנד שבארצות הברית. קצת יותר מוקדם באותה שנה אמנם פיתח את אותו רעיון השוטר לסטר וייר (Wire) מיוטה, שהשתמש במקור בקופסת עץ עם פנסים, אך הרמזור השימושי הראשון היה זה שבקליבלנד. עיצב אותו הממציא ג'יימס הוג (Hoge), והוא כלל ארבעה זוגות של אורות אדומים וירוקים על ארבעה עמודים וזמזם אזהרה. ההפעלה הייתה ידנית באמצעות מתגים, כך ששוטרים וכבאים יכלו להפעיל את הרמזור במקרה הצורך כדי לווסת את התנועה.


 


הציבור הבין מהר מאוד את חשיבות ההמצאה. בכתב העת The Motorist של מועדון המכוניות של קליבלנד, שיצא לאור באוגוסט 1914, נכתב: "המערכת אמורה ליצור מהפכה בטיפול בתנועה ברחובות העיר הצפופים. כדאי שוועדות התחבורה ישקלו ברצינות להטמיע אותה לשימוש נרחב". 
  


ומדוע דווקא אדום וירוק? האור האדום היה בחירה טבעית, משום שהוא מקושר מאז ומתמיד לדם ולסכנה. הירוק נולד בחוקי התעבורה הימית: כללי השיט דרשו מאוניות להדליק אור ירוק על הדופן הימנית שלהן ואור אדום על השמאלית. כששתי ספינות מתקרבות זו לזו, זאת שרואה את האור האדום של חברתה צריכה לעצור או להאט עד שהספינה השנייה, שרואה את האור הירוק של חברתה, תעבור. משם התגלגלה המוסכמה גם לתחבורה היבשתית, ראשית ברכבות ובהמשך בכבישים.


 


האור הצהוב נוסף רק ב-1920, כשהשוטר ויליאם פוטס (Potts) מדטרויט הציע להוסיף פנס אזהרה שלישי בין האור האדום המסמן עצירה לאור הירוק המתיר לנסוע. הסיבה המקורית להוספת האור האמצעי הזה הייתה הקושי לסנכרן בין השוטרים שהפעילו את ארבעת הרמזורים בצומת. התבנית הזאת נותרה כמעט ללא שינוי עד היום, פרט להוספת הצהוב המהבהב ושינוי האור הירוק לגוון כחלחל מעט כדי להקל על עיוורי צבעים שלא מבדילים בין אדום לירוק.


 


מבחינה מדעית והנדסית הרמזור איננו המצאה מתוחכמת במיוחד - בסך הכל ארבע קופסאות מאירות שפועלות בתיאום. אולם מבחינה חברתית מדובר בטכנולוגיה מהפכנית שמאפשרת לנו להתמודד בהצלחה עד היום עם עומסי התנועה הגדלים והולכים בעולם. אז בפעם הבאה שאתם עומדים בפקק ומקללים את הרמזור שלא מתחלף, חישבו כמה הרבה יותר גרוע היה יכול להיות בלעדיו.


 


 




בס''ד


    ''צורת הדף'


  מתוך נפלאות הבריאה


  עורך: שמואל אייזיקוביץ


eisikovits1@gmail.com     


 


צורת הדף


לאן נעלם העמוד הראשון בכל מסכתות הש"ס? היכן תמצאו את ברכות דף ק'? מי קבע  שכל דף גמרא יתחיל עם ארבע שורות של רש"י? ואיך קרא שעולם הספרים היהודי נכבש בסערה בידי גוי שאף לא היה מסוגל להבין אף מילה בלשון הקודש? הרב אליעזר אייזיקוביץ חוזר למקום שבו הכול התחיל


===


הוא היה יהודי נמוך קומה, בן למשפחה בעלת שורשים מפוארים שבצוק העיתים נעקרה מאשכנז ותקעה  יתד בעיירה הציורית סונצ'ינו שבצפון איטליה. שמו המקורי היה ר' ישראל נתן מענצעלן אם כי העולם עתיד היה להכיר אותו בכינוי 'שונצינו' אותו אימץ לעצמו כשם משפחה. חזותו החיצונית הפשוטה לא הסגירה את הדבר, אולם הוא היה האחראי לאחת המהפכות הגדולות ביותר בלימוד הש"ס מאז חתימת התלמוד.


ר' ישראל נתן מענצעלן-שונצינו עסק ברפואה וסייע לאביו בעסקי הבנקאות המשפחתיים. כמו יהודים רבים בני התקופה התפרנסה המשפחה ממתן הלוואות לאוכלוסיה הנוצרית, אולם בשנת 1480 נפתח בסונצינו "מונטה דה פיאטה" (בית הלוואות ציבורי) והמשפחה נאלצה לחפש לעצמה תעסוקה אחרת.


תריסר שנים לפני כן התרחש בפינה אחרת של אירופה מאורע בעל חשיבות עולמית. צורף גרמני בשם יוהן גוטנברג שהתגורר בעיר שטרסבורג המציא מכונת הדפוס. גוטנברג אומנם פשט את הרגל ומת עני ואביון, אבל ההמצאה שלו שינתה לצמיתות את מדפי הספרים. לראשונה באירופה ניתן היה להדפיס תוך זמן קצר ספר במאות רבות של עותקים. מחירי הספרים ירדו פלאים והיו מעתה היו בהישג ידו של כל אדם ולא רק נחלתם של עשירים מופלגים.


תוך זמן קצר עמדו יהודים על הפוטנציאל המהפכני הטמון בטכנולוגיה החדשה. על רקע אווירה זו החליט, בשנת רמ"א, ר' ישראל שונצינו להיכנס לעסקי הדפוס. כעבור שלוש שנים הוציא לאור מהדורה מודפסת של מסכת ברכות, הראשונה מתוך עשרים מסכתות שהמשפחה הייתה עתידה להוציא לאור.


על השיקולים שקדמו להחלטה להדפיס דווקא מסכת זו מספר בנו של ישראל נתן, ר' יהושע שלמה: "[אבי ציווה עלי:] אתה תבנה בנינו של עולם, תרומם את קרנות החכמה ועשית ספרים בדפוס להיות בהם שתי תועלות מפורסמות: האחת כי יעשה מהר הרבה מהם עד תתמלא הארץ דעה. השנית כי לא יעלה ערכם לערך הנכתבים בקנה או בעט ברזל ועופרת. ואשר לא מצאה ידו די קניינים יקרים יקנה מהם בזול, תחת הזהב יביא כסף". ונזדרז הבן למצות האב ויבא הביתה לעשות מלאכתו מלאכת שמים וכי מדת חסידות עלתה בו עם כי ברכת ה׳ היא תעשיר, פתח במסכת ברכות"...


מסכת ברכות של דפוס שונצינו לא היה הכרך התלמודי הראשון שראה אור. קדמו לו כרכים בודדים של ש"ס שהודפסו במקומות שונים בספרד ופורטוגל. אחד המדפיסים היהודים החשובים שפעל בתקופה זו היה ר' שלמה אלקבץ, סבו של המקובל ר' שלמה אלקבץ מחבר הפיוט "לכה דודי" ומי שנחשב למדפיס הראשון של אחד מכרכי הש"ס בספרד.


אלא שהמצאת הדפוס הגיע לספרד בשעה שהאוכלוסייה היהודית במדינה זו כבר עמדה בדמדומי גסיסתה. רק שבע שנים מפרידות בין הש"ס הספרדי הקדום ביותר שקיומו ידוע בוודאות לבין גירוש יהודי ספרד. הכרכים שנדפסו בתקופה קצרה זו התפזרו בכל רחבי העולם היהודי וחלקם צצו במקומות מפתיעים כמו תימן ואפגניסטן. אולם השפעתם על המשך התפתחותו של התלמוד המודפס הייתה מועטה. דפוס סונצינו, לעומת זאת, עתיד היה להטביע חותם שהשפעתו על צורת הדף בו אנו לומדים מורגשת עד ימינו.


 


 


כאן ממציאים את "צורת הדף"


עצם המושג "דף גמרא" היא פועל יוצא של המצאת הדפוס. קודם לכן נכתבו כל 2 מיליון המילים (בערך) של התלמוד הבבלי בקודקסים שלא היו אחידים מבחינת צורתם ומספר הדפים שלהם. כל סופר סידר את הדפים כאוות נפשו. הספרים הכילו את דברי הגמרא בלבד בלי המפרשים הנלווים אליהם שנחשבו לספרים נפרדים.


דפוס סונצינו שינה כל זאת. תחת מכבש הדפוס שלו באותה עיירה קטנה באיטליה קיבל דף הגמרא את צורתו הקבועה והאחידה. סונצינו היה הראשון שהדפיס על אותו העמוד, בצמוד לנוסח הגמרא, גם את פירוש רש"י ואת דברי התוספות. דבר זה יצר בעיה שכן הלומדים התקשו לזהות את המקום שבו דברי הגמרא מסתיימים ודברי המפרשים מתחילים. את הבעיה הזאת פתר שונצינו כאשר החליט שדברי המדפרסים יודפסו באות מעגלית שונה מזו המשמשת להדפסת נוסח הגמרא. עד מהרה דבק בכתב הזה הכינוי העממי "כתב רש"י".


שונצינו גם קבע במהדורתו כי פירוש רש"י לעולם יודפס בצד הפנימי של הדף, בעוד דברי התוספות יודפסו בצדם החיצוני, סידור שנשמר בכל עשרות מהדורות הש"ס הבאות ועד ימינו. וזה לא הכול – בני משפחת שונצינו החליטו שארבעת השורות הראשונות בכל דף יהיו מדברי המפרשים ורק לאחר מכן יתחילו דברי הגמרא. כלל זה נשמר בצורה עקבית כמעט בכל המסכתות שהמשפחה הדפיסה והוא הפך לחלק בלתי נפרד מ"צורת הדף" כפי שהוא קיים עד ימינו. מקובל להסביר שמנהג זה מרמז על כך שאין האדם יכול להגיע להבנת דברי הגמרא לפני שיחזור עליהם לפחות ארבע פעמים.


האיש שהכניס את התוספת לגמרא


במשך השנים הבאות המשיכה המשפחה להדפיס עוד כרכים בודדים של הש"ס - לפי אחת ההערכות עד 16 מסכתות שונות - אולם מעולם לא הדפיסה ש"ס שלם כנראה מחמת חסרון כיס. פעילות הדפוס המשפחתית זכתה לתנופה מחודשת עם הצטרפותו של ר' גרשום סונצינו, אחיינו של יהושע שלמה. היה היה אדם אנרגטי ונמרץ הראוי לתואר "גדול המו"לים היהודיים" באותן שנות בראשית של הדפוס העברי.


ר' גרשום סונצינו חשב בצורה יצירתית וניצל את הדפוס כדי להביא לעולם רעיונות שאף אחד לא חשב אליהם לפניו. הוא הדפיס את לוח השנה העברי המיועד לתליה על הקיר ולפיכך ראוי להיחשב לסבא-רבא של כל לוחות השנה שבאו אחריו. הוא הדפיס את הספר העברי המאויר הראשון, "משל הקדמוני", ועל כן ראוי אולי להיחשב לסבא רבא של כל ספרי הקומיקס היהודים הרואים אור בימינו (לתשומת ליבך גדי פולק). בסך הכל הוא הוציא לאור למעלה ממאה ספרים בתחומים מגוונים, הישג  מרשים מאוד בתנאי אותם הימים.


אולם ר' גרשום לא הסתפק בהוצאתם לאור של ספרים ידועים ומפורסמים. הוא הרבה לנדוד ולחקור בגנזכים ובספריות בחיפוש אחר כתבי יד בלתי מוכרים בהם יוכל להעשיר את ארון הספרים היהודי. על נדודיו המרובים הוא רמז בחתימה בה נהג לסיים את ספריו – "גר-שם".


כאן אנחנו מגיעים לתרומה המשמעותית והחשובה ביותר של ר' גרשום סונצינו לעיצוב צורת הדף במתכונתו הנוכחית – ההחלטה אותה קיבל יחד עם יתר בני משפחת המדפיסים לכלול בכל אחד מדפי הגמרא גם את דברי התוספות הקשורים אליו. החלטה זו לא הייתה מובנת מאליו. ברוב מהדורות הש"ס שראו אור קודם לכן בדפוסי ספרד ופורטוגל מופיע פירוש רש"י בלבד. הדבר נבע ככל הנראה משיטות הלימוד השונות שהיו נהוגות בשתי הארצות. בישיבות ספרד למדו את הגמרא בעיקר עם חידושי הרמב"ן, בשונה מישיבות איטליה ואשכנז שבהם מקובל היה ללמוד גמרא עם פירוש תוספות.


מנוי וגמור היה אצל ר' גרשום שאת הש"ס יש להדפיס עם פירוש תוספות דבר שנעשה כבר במסכת ברכות הראשונה. אולם איזה תוספות? ברוב ישיבות אירופה וספרד הכירו רק את תוספות שאנץ, תוספות רבנו פרץ, תוספות ר' שמשון. ר' גרשום לא הסתפק בכך. הוא הרחיק נדוד עד שטרסבורג, שֵמבֶּרי וז'נווה, פשפש בספריות ישנות וחקר בקרב אספנים ותלמידי חכמים עד שחשף את כתב היד של התוספות אותו ערך רבי אליעזר מן העיר טוך ובו עיקר תורתם של רבנו יצחק (ר"י) ורבנו תם. "יגעתי ומצאתי ספרים שהיו חתומים וסגורים, הבאתי אותם לאור יום למען יזהירו כזוהר הרקיע," כך מעיד על עצמו ר' גרשום.  


ר' גרשום הביא לכך שצורת הדף תכלול את דברי התוספות, והוא זה שגם קבע שדווקא תוספות טוך ישמשו לכך. מסיבה זו כינה אותם "התוספות שלנו" להבדיל מגרסאות אחרות של תוספות שהיו עדיין בכתב יד או שהודפסו בשלב מאוחר יותר. נוהג זה של הדפסת התוספות יחד עם דף הגמרא הועתק מאוחר יותר על ידי מדפיסי וונציה ומני אז התקבל ללא עוררין בכל המהדורות הבאות.


מי ראה את ברכות דף צ"ט עמוד ב'?


תחת ידם האמונה של מדפיסי שונצינו לא רק שדף הגמרא התחיל לקבל את צורתו אלא שמספר הדפים בכל מסכת החל אף הוא להתגבש סביב מתכונתו הנוכחית. כאמור, בכתבי היד שקדמו לעידן הדפוס ואף בחלק מהכרכים שראו אור בספרד עדיין אין אחידות במספר הדפים. כל מדפיס חילק את דברי הגמרא כפי שהיה נוח לו לעשות ומנין הדפים השתנה בהתאם.


בית הדפוס היהודי בשונצינו הביא לתלמוד את הרעיון של חלוקה עקבית ומסודרת לדפים, אלא שחלוקה זו לא תמיד הייתה זהה לזו שקיימת היום. למשל, בקשו מהלומד המצוי לעיין במסכת ברכות בדף צ"ט עמוד ב', ותתקלו לבטח במבטי תימהון. כולם יודעים שבמסכת ברכות יש רק 62 דפים. אלא שמדפיסי שונצינו בחרו עבור מסכת ברכות שהדפיסו מספר סימטרי ועגול עבור מנין הדפים – בדיוק מאה (בספר היו עוד 17 דפים נוספים שהוקדשו למפרשים שלא נכללו בצורת הדף – עוד חידוש שקיים עד ימינו). במהדורת הש"ס הראשונה של המדפיס דניאל בומברג שראתה אור שנים אחדות לאחר מכן מספר הדפים של מסכת ברכות ירד כבר לס"ו. במהדורה השניה של בומברג מספר הדפים ירד עוד יותר לס"ב, היכן שהוא נותר עד היום.


בגמרות שהוציא דפוס שונצינו הדף הראשון נשמר לשער, לפיכף דף הגמרא הראשון לעולם היה דף ב' עמוד א'. גם נוהג זה נשמר עד היום כך שהדרך הפשוטה ביותר לברר אם האדם שלפניכם אינו אלא מתחזה לבחור ישיבה הוא לבקש ממנו לעיין בדף א' עמוד ב'...


ר' גרשום מעולם לא תכנן להוציא ש"ס שלם, דבר הניכר גם מהבדלי העיצוב והסגנון במסכתות השונות שהדפיס. יתכן שחשב כי ברבות השנים הכרכים הבודדים יצטרפו לכלל סט אחד שלם. אלא שמחשבתו לא יצאה לפועל שכן היה מי שכן הוציא לאור ש"ס שלם והלה כבש בסערה את עולם הספרים היהודי. לאיש הזה קראו דניאל בומברג ולמרבה האירוניה  הוא לא היה מסוגל ללמוד אפילו שורה אחת של גמרא כצורתה.


הגוי שכבש את ארון הספרים היהודי


מפליא הדבר שהשלב הבא בהתפתחות צורת הדף שייך לאיש עסקים נטול כל נסיון קודם בתחום הדפוס שלא היה מסוגל לקרוא אפילו מילה אחת בלשון הקודש ובכל זאת הפך לאחד מגדולי מדפיסי הספרים היהודיים שבכל הדורות ומי שהשפעתו על צורת הדף מורגשת עד היום. לדניאל בומברג נולד באנטוורפן שבארצות השפלה (היום בלגיה) אך בגיל צעיר עקר לאיטליה והשתקע בוונציה. רבי יוסף הכהן כותב עליו: "... הוציא מאפלה לאורה ספרים הרבה בלשון הקודש. תמיד היו נכנסים ויוצאים מביתו חכמים רבים ".


לפי התיאורים בומברג היה גוי אוהב ישראל. בין היתר שימש כנציג המקומי של "בנק מנדס" שסייע למלט יהודים אנוסים מספרד ופורטוגל לארצות החופש. הוא הקיף את עצמו ביהודים ובעזרתם הפיק את מיזם התלמוד השאפתני ביותר שהעולם ידע עד אז – הוצאת ש"ס שלם. דפוס בומברג פעל במתכונת זריזה ובתוך שלוש שנים סיים את הדפסת המהדורה הראשונה, הישג שמכונים תורניים היו יכולים להתפאר בו גם בימינו...


המהדורה נחטפה במהירות ואזלה מן השוק ובומברג הדפיס בשנים הבאות שתי מהדורות נוספות בהן הוכנסו שינויים שונים. בניגוד לחוסר האחידות וההבדלים בין הגמרות שהוציא דפוס סונצינו, מהדורת וונציה של בומברג הצטיינה במראה עקבי, מלוטש ובהיר שהפך אותה למבוקשת מאוד בעולם היהודי. הצלחתו של בומברג הייתה כזאת ששוק הספרים היהודי נעשה רוויי לחלוטין ור' גרשום סונצינו נאלץ לסגור את בית הדפוס שלו ולעקור לקושטא.


מהדורות בומברג שלמות הן היום פריט אספנות נדיר מאוד. סט אחד כזה הגיע לכותרות לפני כמה שנים כאשר אספן יהודי מצא אותו במצב מושלם במרתפי מנזר בלונדון. הש"ס השלם הזה נכלל היום ב'אוסף וולמדונה' העומד לרשותכם אם תיאותו לשלם עבורו כמה עשרות מיליוני דולרים. ש"ס וונציה היה הבסיס לכל 64 מהדורות התלמוד שיצאו לאור במשך מאות השנים הבאות עד שהגיעה האלמנה דבורה רום והוציא לאור מהדורה חדשה שהפכה לסטנדרט המקובל עד ימינו. אבל שום דבר לא יקח את זכות הראשונים מבני משפחת סונצינו שמתוך חביונם הנידח בהרי צפון איטליה חוללו את המהפכה שמורגשת עד היום בכל מקום בו פותחים דף גמרא. 


המדפיס הקתולי שעיצב את התלמוד


איך קשורה תחרות עסקית על הדפסת ספרים יהודיים בין מדפיסים קתוליים, לשריפת התלמוד ברומא בהוראת האפיפיור? מה קרה לעותקים הבודדים שניצלו? מה חיפשו הנוצרים בארון הספרים היהודי - וגם מה תרומתם של אנשי ונציה במאה ה-16 ל"ישיבות הקדושות" היום. 500 שנים לגטו היהודי הראשון - ובאיטליה עושים כבוד ליהדות ) טלי פרקש)


דניאל בומברג – על אף שמו המבטיח – היה קתולי בן המאה ה-16, אבל יש לו חלק נצחי בהיסטוריה של העם היהודי. לא רבים בישיבות הקדושות יודעים, אבל האחראי הישיר על צורת הגמרא המקובלת בימינו,


 


במלאת 500 שנה לגטו היהודי הראשון בעולם - המצאה שהועתקה בהמשך מוונציה לשאר חלקי אירופה - האיטלקים עושים כבוד ליהדות, ופותחים, בין היתר, תערוכה חדשה בארמון הדוג'ה. הספרייה הלאומית השאילה לתערוכה שלושה פריטים נדירים שהודפסו בוונציה בתקופה זו, וד"ר יואל פינקלמן – אוצֶר אוסף יהדות בספרייה הלאומית - מגלה איך קשורה תחרות עסקית על הדפסת ספרים יהודיים בין מדפיסים קתוליים, לשריפת התלמוד ברומא בהוראת האפיפיור, וגם מה תרומתם של אנשי ונציה הנוצרים דאז, ל"ישיבות הקדושות" היום.


 


את השיחה בינינו הוא פותח בבשורה משמחת: הצצה בלתי אמצעית ל"אחים" של שניים מהפריטים הנדירים שעשו את דרכם לוונציה, ותוך זמן קצר נכנס אל החדר אוצֶר חייכן בשם אלכס, עם אוצָר - אחד מחלקי "משנה תורה" של הרמב"ם מדפוס ונציאני, שריד מן העבר לתקופה סוערת זו.


 


ספר זה נחשב לנדיר במיוחד, מאחר ומעט מאוד ספרים מהדפוס האיטלקי של אותם הימים שרדו את "שריפת התלמוד" - שריפת הספרים היהודיים ברומא וברחבי איטליה, בשנת 1553. "אני תמיד אומר שמאחורי ספר יפהפה יש בדרך כלל סיפור עצוב, וכך גם במקרה זה", אומר פינקלמן, בעודי מנצלת את ההזדמנות הבלתי חוזרת לגעת בדפיו של ספר נדיר ויחיד במינו בן 500 שנה.


 


תחרות בין מדפיסים שהסתיימה בטרגדיה לעולם היהודי


פינקלמן תולה את שרשרת האירועים שהובילה, בסופו של דבר, ל"שריפת התלמוד" - בבית הדפוס שהנפיק את הספר המונח לפנינו, בבעלותו של איטלקי מקומי בן התקופה בשם אלויסי בראגדין. "רבי מאיר קצנלנבוגן (המכונה המהר"ם מפדואה, עיר הנמצאת לא רחוק מוונציה), כתב פירוש למשנה תורה לרמב"ם", מסביר פינקלמן. "הוא ניגש למדפיס אנטוניו יוסטינין והציע לו להוציא 'משנה תורה' עם הפירוש שלו עצמו. יוסטינין סירב, לכן הרב ניגש למדפיס-מתחרה חדש בשוק, מיודעינו בראגדין, שהסכים.


 


"מן הסתם, אותו בראגדין ראה את ההצעה כהזדמנות לפרוץ אל שוק הספרים היהודי, שהיה ענף ספרותי רווחי באותם הימים. אך יוסטינן שהתחיל להריח תחרות - החליט לגנוב את פירושו של הרב קצנלנבוגן, ומהר מאוד הוציא מהדורה מתחרה עם פירוש מקוצר של הרב, שהחלה להימכר בהצלחה. המחבר שכעס על הגניבה הספרותית, פנה לרבי משה בן ישראל איסרלישׂ (הרמ"א, גדול רבני אשכנז) שבפולין, מי שנחשב לסמכות דתית עליונה, והוא פסק כי אסור לקנות את ספרים שהודפסו במרמה על ידי יוסטינין".


 


פינקלמן מספר כי המאבק המר על זכות היוצרים של הטקסט, לא נשאר על תקן "מריבה עסקית" בין מתחרים. באותם הימים, הדפסה של טקסט יהודי כלשהו, הצריכה אישור מיוחד מטעם המדינה ורשויות הכנסייה. המאבק הספרותי בין המדפיסים הגיע לבסוף עד לאוזניו של האפיפיור, והוביל לצו אפיפיורי הדורש לבדוק בצורה פרטנית כל יצירה ספרותית יהודית על ידי האינקוויזיציה המקומית, מהלך שהוביל, בסופו של דבר, לשריפת התלמוד.


 


גם אנטישמיות וגם שיתוף פעולה תרבותי


החיים הסוערים בוונציה באותם הימים היו, לדברי פינקלמן, "שילוב מרתק של אנטישמיות ופתיחות כלפי יהודים, בעת ובעונה אחת. באותו מקום שהמציא את הגטו הראשון, ואת ההגבלות על עבודה, מגורים וצנזורה על ספרים – היו, מהצד השני, שיתופי פעולה תרבותיים. יהודים למדו באוניברסיטה בפדואה, ונוצרים למדו עברית והתעניינו בחיבורים יהודיים. נוצר שילוב מרתק של נוצרים שלמדו מיהודים, ויהודים שלמדו מנוצרים. זו ערבוביה תרבותית. היסטוריה שלא נכנסת לקטגוריות הצרות והחד-ממדיות שלנו".


 


למה ונציה הפכה להיות כל כך מרכזית בארון הספרים היהודי שלנו?


 


"במאה ה-15 היו למעשה שני מרכזים של דפוס עברי: אחד בספרד והאחר באיטליה. אחרי גירוש ספרד, המרכז שם נעלם, ומרכז הדפוס עבר לאיטליה בכלל, ולוונציה בפרט. זה קרה גם בגלל קשרי המסחר המפותחים של ונציה, שאפשרו להביא חומרים וגם לייצא סחורות לכל רחבי אירופה ולאימפריה העות'מנית.


 


"היו לא מעט מדפיסים נוצרים שחיפשו שוק להתרחב בו. הדפוס השתלב היטב ברעיון העיקרי של תקופת הרנסנס של תחייה וחזרה למקורות הקלאסיים, בין היתר, לאלה של הנצרות הקדומה והחיבור שלה ליהדות. לצד הקריאה בחיבורים יהודיים בשפת המקור על ידי נוצרים, הייתה אפילו 'קבלה' נוצרית שחיה ותססה באותה התקופה".


 


"ונציה במאה ה-16 מפתחת לראשונה את לוחות הדפוס הקלאסיים של הספרים המרכזיים ביהדות: התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, משנה תורה לרמב"ם, מקראות גדולות (תנ"ך עם פירושים) וגם ספרי הגות מודפסים באותה תקופה, כמו 'מורה נבוכים' של הרמב"ם ו'הכוזרי' של רבי יהודה הלוי, לצד התחלה של ספרות פופולארית יותר (באידיש למשל), ושפה מדוברת של מנהגים וסיפורי תורה עבור בעלי השכלה תורנית פחותה. לכן דפוס ונציה שיחק תפקיד מכריע באופן שבו אנחנו רואים את ארון הספרים היהודי שלנו עד היום".


 


התלמוד


באותה התקופה מגיע מאנטוורפן - דניאל בומברג. מדובר במדפיס החשוב ביותר בוונציה בתקופה הזו, והוא זה שאחראי, לדברי פינקלמן, על האופן שבו עוצב דף הגמרא כטקסט מרכזי, שסביבו מוצגים הפירושים השונים אודותיו, פירושים שהוא עצמו בחר להכניס כרש"י ואיבן עזרא ובעלי "התוספות". למעשה, בומברג בחר להציג גרסה אחת עם רבנים מסוימים, מבין לא פחות מחמש גרסאות שונות של מקבץ פרשנים שהסתובבו בשוק התלמוד באותן השנים. 


"אותו קתולי שהוא שהמציא את שיטת הדף והעמוד. למשל בבא מציעא י"ד, עמוד א", מציין פינקלמן, שאף מתעתד לתת הרצאה על הנושא בכנס מחקרי שעורכת הספרייה הלאומית בוונציה, במסגרת התערוכה. "הוא היה זה שהדפיס לראשונה, באופן מלא, את הש"ס.


 


"בומברג היה איש עסקים מספיק טוב כדי להפוך את האופן שבו הוא עיצב את הדף לשיטה הבלעדית. עד אז, מראה דף הגמרא כלל סגנונות שונים ומגוונים. החוש העסקי שלו הוביל אותו לכלול בפירושים אצלו גם הפניות לכרכים אחרים שאליהם מתייחסים הפרשנים, על מנת שאנשים יצטרכו, בסופו של דבר, לקנות את כל הסט כולו".


 


בין מבנה דף התלמוד לבין שיטת הלימוד המקובלת של הטקסט יש, מתברר, קשר הדוק. "יש שאלות של ביצה ותרנגולת", מסביר פינלקמן. "האם העובדה שבומברג יצר את דף בצורה מסוימת השפיעה על שיטות הלימוד של הגמרא? או שהעובדה שהעימוד שלו דווקא הפך לקנוני, מעידה על ההתאמה שלו לשיטת הלימוד היהודית כפי שהייתה נהוגה?"


 


דפוסי התלמוד


התלמוד הבבלי, אולי החשוב בספרי היסוד שלהספרות הרבנית, הודפס במהדורות רבות למן שלהיהמאה ה-15, זמן לא רב לאחר תחילתמהפכת הדפוס ועד ימינו.


צורתו היסודית של התלמוד המודפס, הבנויה מטקסט התלמוד במרכז ופירושירש"י ותוספות משני צדדיו נקבעה כבר בדפוס השלם הראשון של התלמוד שנדפס בונציה בשנים ר"פ-רפ"ג (1520 - 1523). כמעט כל הדפוסים שאחריו שמרו על מסגרת זו, כשהם מוסיפים פירושים וביאורים בשולי הדפים ובסוף כל מסכת, אך גם סובלים מטעויות חדשות והשמטות הצנזורה.


אחד משיאי הדפסת התלמוד היהדפוס וילנא שבהוצאת האלמנה והאחים ראם בסוף המאה ה-19, מהדורה שנחשבה מפוארת ומדויקת במיוחד. מהדורה זו מהווה יסוד לכל המהדורות שבאו אחריה, כשרובן הן למעשהדפוס צילום, לעתים עם שיפורים, של מהדורה זו.


תרגום התלמוד, שנכתב ברובו בארמית בבלית, נתקל בהתנגדות לאורך השנים, התנגדות שנחלשה רק סמוך לסוףהמאה ה-20, אז ניתנההסכמת רבנים שונים לתרגומה לשפות שונות, בהןעברית,אנגלית וצרפתית. באותה עת החלו לצאת דפוסים עממיים של התלמוד, שלוו בתרגום לשפה פשוטה ופירושים קלים להבנה.


בתקופת הרנסאנס


מהדורות שלמסכתות יחידות מן התלמוד הודפסו בספרד ובפורטוגל לפניגירוש ספרד. מהדורות אלו היו מבוססות על הענף הספרדי שלכתבי היד של התלמוד, ורק שרידים מעטים מהן נשמרו. בשנת רמ"ד (1484) הודפסו בדפוס שלמשפחת שונצינו מסכתות יחידות על פי ענף הנוסח הצרפתי-אשכנזי. המהדורה המלאה הראשונה של התלמוד,ש"ס ונציה, הודפסה בשנים ר"פ-רפ"ג (1520 - 1523) בבית הדפוס שלדניאל בומברג בוונציה שהיה נוצרי. במהדורה זו נקבעה לראשונה חלוקת הדפים של התלמוד המקובלת עד היום, שבה התלמוד מחולק לדפים - כל מסכת מתחילה בדף ב' (כנראה בגלל שהשער נספר כדף א'), אחרי השער - וכל דף מחולק לשני עמודים, א' וב'. במהדורה זו נוספו לראשונה מדורי "מסורת התלמוד" (לימים, בעקבות הצנזורה: מסורת הש"ס), "עין משפט" ו"תורה אור" מאת הרביהושע בועז. כן נקבעה, בעקבות דפוס שונצינו, צורת הדף של התלמוד, עם פירושרש"י בצד הפנימי של הדף, פירוש התוספות בצד החיצוני ונוסח התלמוד עצמו במרכז.


במאות 17-19


במאות השנים הבאות הודפסו מהדורות רבות בערים שונות באירופה (בזל,לובלין,קראקא,ברלין,אמסטרדם,פראג,זולצבאך


החל ממהדורת אמסטרדםה'תקט"והמהרש"ל,המהרש"אהמהר"ם מלובלין.


בתי הדפוס שהדפיסו את התלמוד היו כפופים לשליטי הארצות שבהם נמצאו, והוטלו עליהם מגבלות חמורות שלצנזורה, שכללו התערבות של הצנזורים (בהםיהודים משומדים שהכירו היטב את התלמוד) בנוסח התלמוד והשמטות של קטעי תלמוד שנחשבו מנוגדים לנצרות. ראוי לציוןדפוס סלוויטא (נקרא גם דפוס האחים שפירא) שהיה דפוס מפואר במיוחד שבעקבות מחלוקות פנים יהודיות כמעט ונכחד.


ש"ס וילנא - מהדורת ראם


למהדורה מפוארת ומלאה במיוחד נחשבת מהדורת התלמוד השלישית שהודפסה בדפוס ראם, בשנים תר"ם-תרמ"ו (1880 - 1886) בווילנה, הידוע בשם "ש"ס וילנא". מהדורה זו הצטיינה במבחר רב של פירושים, בהגהה קפדנית של הנוסח ובאיכות הדפסה גבוהה. על מהדורה זו מבוססים רוב הדפוסים של התלמוד שהודפסו במאה ה-20.


מהדורות מאוחרות


בזמןמלחמת העולם השנייה הודפסה מהדורה של התלמוד בהונגריה בשנת 1941 (ה'תש"א), וזאת לאור המצב בפולין ובליטא, ועקב חוסר בספרי תלמוד בהונגריה, שבה מצב היהודים היה עדיין סביר. בשנגחאי שבסין הודפס כל התלמוד, מלבדמסכת יבמות, על ידיישיבת מיר, על מנת למלא את המחסור בספרים לפליטים שברחו מאירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה, הודפסה מהדורה של התלמוד במינכן, על ידי ועד ההצלה, בעזרת מימון של הצבא האמריקאי באזור הכיבוש. כל המהדורות הללו התבססו על מהדורתש"ס וילנא.


בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 הודפסו מהדורות מודרניות של התלמוד, חלקן כוללות פירושים חדשים. העיצוב של מרביתן מבוסס גם הוא על דפוס וילנה, עם שיפורים שונים כגון הדגשת ראשי הקטעים ברש"י. אחדות ממהדורות אלה: מהדורת טל-מן (תשמ"א), מהדורת וגשל, מהדורת ארץ ישראל (ה'תשנ"ט, נקראת גם מהדורת בלום לפי שם ההוצאה), מהדורתעוז והדר (מהדורות שונות בין השנים 1990 - 2016, תש"ן-תשע"ו), ומהדורת "וילנא החדש" (2007, תשס"ז).


במשך השנים הודפסו גם מהדורותמפוסקות ומנוקדות של התלמוד, וכן תרגומים שלו לגרמנית ולאנגלית. דוגמה למהדורות של התלמוד הכוללות ניקוד, ביאור ותרגום לעברית, הםמהדורת שטיינזלץ,מהדורת שוטנשטיין, מהדורת "מתיבתא" של מכוןעוז והדר, מהדורת "לובלין" של מכון המאור ועוד.


מלבד פרקים מעטים במסגרת מחקרים, לא נדפסה עדיין מהדורה מדעית של התלמוד.רפאל נתן נטע רבינוביץ פרסםחילופי נוסח על פיכתבי יד (בעיקר לפי מינכן 95) בחיבורו "דקדוקי סופרים", אך חלקים גדולים מהתלמוד, בפרטסדר נשים, לא זכו להיכלל בעבודתו.מכון התלמוד הישראלי השלם פרסם 14 כרכים של "דקדוקי סופרים השלם" על סדר נשים, כהשלמה של עבודתו של רבינוביץ.


 ''סוכר''


  מתוך ''נפלאות הבריאה''


 עורך: שמואל אייזיקוביץ


eisikovits1@gmail.com


סוכר


סוכר הוא שם כולל לקבוצה של פחמימות אכילות בעלות טעם מתוק אופייני, ומבנה גבישי (סוכר פשוטדו-סוכר), וכן שמו הרווח של הדו-סוכר סוכרוז. נהוג לקרוא בשם "סוכר" גם לחד-סוכרים ולדו-סוכרים מתוקים נוספים.


בסוכר נעשה שימוש רב הן בתעשיית המזון והן בתעשיית המשקאות, והוא מהווה מרכיב עיקרי בממתקים ובמשקאות קליםתזונה עתירת סוכרים המוספים למזון נקשרה לבעיות בריאותיות שונות כגון סוכרת והשמנת יתר.


אטימולוגיה


המילה "סוכר" היא מילה תועה ש"נדדה" לאורך ההיסטוריה הבלשנית ומקורה במילה शर्करा ‏(Sarkara) בסנסקריט שפירושה "מתוק", והיא נכנסה לשפה הערבית כ"סוכר" (سكر, הפועל: סכארה) וחדרה משם לשפות אירופיות


הפקת סוכר[


קנה סוכר


קנה הסוכר הוא צמח עשבוני, שגבעוליו, המכילים עסיס מתוק, מגיעים לגובה שבעה מטרים. הוא זקוק לחום רב וגדל יפה בקרקע דשנה ולחה. לכן מצויים מטעים נרחבים של קנה סוכר בדרום ארצות הברית, באיי הודו המערבית, בקובה, בהוואי, בג'מייקה, בברזיל ובאוסטרליה.


את קני הסוכר קוצרים בטרם נוצר הפרי, שאם לא כן יעבור הסוכר מן הגבעולים לפירות. קוצצים את הקנים לפיסות קצרות, מנקים, ומעבירים בין גלילים של מכונת ערגול, הסוחטת את המיץ. מה שנותר נשטף במים חמים, הממסים את שאריות הסוכר ומוציאים אותו מן הקנה.


התמיסה המתקבלת היא נוזל עכור בגון ירקרק או אפור, ומכילה כמה חומצות המשוות לה טעם לוואי חמוץ ומר. תוספת של מיסיד קושרת את חומרי הלוואי, וגורמת להם לשקוע בתחתית המכל. המיץ שנותר, עובר חימום ומועבר למכלי ואקום, שבהם הוא מתעבה לסירופ סמיך. זוהי תערובת של גבישי סוכר ומולאסה. התערובת מוזרמת לתוך תופים מסתובבים, מחוררים בדופנותיהם. תוך כדי כך, נפלטת המולאסה, וגבישי הסוכר נשארים בתוף.


המוצר המתקבל בדרך זו הוא סוכר חום, שבחלקו ישווק בצורה זו לאחר ייבוש חלקי, ובחלקו יעבור עוד תהליכים של זיקוק: תחילה חוזרים וממיסים אותו, ואחר-כך מועברת התמיסה דרך שורה של מסננים ומקבלת טיפול כימי, המסלק את שאריות החומרים הזרים. שוב מעבים את התמיסה, וכאשר נפלטים כל המים, הסוכר מתגבש. צבעו לבן, והוא נמכר בצורת אבקה, גרגירים קטנים, או קוביות. הסוכר הוא אחד המאכלים שאינם נושאים תאריך תפוגה.


סלק סוכר


סלק הסוכר הוא ירק הדומה מאוד לסלק האדום המצוי, אך צבעו לבן, והוא מכיל אחוז גבוה יותר של סוכר. מעלתו הגדולה היא שאינו זקוק לאקלים חם, וגדל יפה גם בארצות קרות יותר.


לאחר הקציר, מנקים את סלק-הסוכר ופורסים אותו לפרוסות דקות. סילונים של מים חמים מוציאים את הסוכר מן הרקמה הצמחית. ותוספת סיד ופחמן דו-חמצני מסלקת את חומרי הלוואי. לאחר סינון, המשך התהליך דומה מאוד לזה הנהוג בקנה הסוכר.


הסוכרוז המופק מסלק סוכר זהה לזה המופק מקנה סוכר.


סוכר חום


סוכר חום הוא סוכר שלא זוקקה ממנו המולאסה (דבשה), או סוכר לבן שהוספה לו מולאסה בשלב מאוחר יותר. הוא בעל ערך קלורי מעט נמוך יותר מסוכר לבן, בשל נוכחות המים שבו, שגם הופכת אותו ליותר לח ומעט פחות מתוק. למרות שלעתים הסוכר החום נתפס כבריא יותר מסוכר לבן, נראה כי ההבדל הבריאותי בין הסוגים זניח.


 


 


היסטוריה


קנה הסוכר בוית לראשונה על ידי האדם באלף ה-4 לפני הספירה בגינאה החדשה. כ-2000 שנה לאחר מכן הוא התפשט לאיי אינדונזיה ומשם בשתי זרועות צפונה לסין ומערבה להודו. העדות הראשונה להמצאות קני הסוכר בהודו תוארכו לאלף ה-2 לפני הספירה, אך עדויות לייצור סוכר יש רק מהמאה ה-4 לפנה"ס. מהודו וסין עבר סוד ייצור הסוכר לפרס לקראת המאה ה-5 לספירה, ומשם, עם הכיבוש המוסלמי במאה ה-7, לצפון אפריקה, לדרום ספרד ולסיציליה, כאשר עדויות ראשונות על ייצוא סוכר מאזורים אלה מתוארכות למאה ה-10


ההיכרות של בני אירופה הנוצרים עם קנה הסוכר הלכה וגברה עם הכיבוש הנורמני של סיציליה מידי המוסלמים במהלך המאה ה-11 וה-12 ומסע הצלב הראשון בסוף המאה ה-11 ההיסטוריון אלברט מאאכן אשר כתב על מסע הצלב הראשון מִסְפָּר עשורים לאחר התרחשותו, תיאר כך את המפגש של הצלבנים עם הסוכר:‏


"במקום ההוא (ערקא) האנשים מצצו קנים קטנים דבושים המצויים שם בשפע, להם הם קוראים 'זוכרה' (Zucra); הם נהנו מהמיץ המזין של הקנה, ומשום מתיקותם, ברגע שטעמו אותם כמעט שלא יכלו להפסיק לאכול מהם. סוג הצמח הזה מעובד על ידי האיכרים כל שנה בעבודה קשה מאוד. בתקופת הקציר, המקומיים מרסקים את הקנים הבשלים במכתשים קטנים, ומאחסנים את המיץ המסונן בכלים עד שהוא נקרש ומתקשה בדמות שלג או מלח לבן. הם מגלחים חתיכות [מהתוצר המוגמר], מערבבים אותם עם לחם או עם מים ומחשיבים אותם כמטעמים. לאלה שטועמים אותם זה נראה מתוק יותר ומזין יותר אפילו מחלת דבש. יש האומרים שזה סוג הדבש שיונתן, בנו של שאול, מצא על פני האדמה והעז לטעום בחוסר צייתנות. האנשים, שסבלו מרעב איום, התרעננו במידה רבה מהקנים הקטנים בעלי טעם הדבש האלה, במהלך המצור על אל-ברא, מא-ערא וערקא"


תיאורו של אלברט דן בשלושה גורמים בעלי ערך מכריע בהיסטוריה של הסוכר: היכרות הנוצרים עם הסוכר, העבודה הקשה הדרושה לייצורו וההשפעה הממכרת שלו. ההיכרות של הנוצרים עם הסוכר הכניסה מספר שיפורים טכנולוגים שעל פי המחקר הארכיאולוגי הגיעו מאירופה— כדוגמת טחנת המעצרה המונעת מכוח המים— ושיטות ייצור יעילות שהקלו על ייצור הסוכר.‏ השילוב של ייצור קל יותר ביחד עם טעמו הממכר של הסוכר הביאו לעליה בייצור סוכר בממלכה הצלבנית ואף לסחר פורה עם אירופה ומקומות נוספים. עליה בכניסת הסוכר לאירופה הביאה בתורה להקמת מטעים לייצור סוכר ברודוס, במלטה, בכרתים ובקפריסין. הסוכר בתקופה זו היה מוצר יקר ערך ולכן היה בשימוש רק בקרב האליטה החברתית. הוא בעיקר שימש כתרופה, כחומר משמר וכתבלין.‏


עם נפילת הממלכות הצלבניות במהלך המאה ה-13, איבדו הנוצרים את שטחי הגידול של קני הסוכר במזרח התיכון, דבר שהוביל לנפילה חדה בסחר הסוכר. בעקבות זאת הם החלו במהלך המאות ה-14, ה-15 וה-16 בניסיונות לגדל סוכר במקומות שונים באירופה.‏ ניסיונות אלו נכשלו ברובם בעיקר בגלל תנאים אקלימיים.


שטחים בעולם בעלי פוטנציאל לגידול קנה סוכר לצורכי סחר


גידול קנה סוכר לצורכי סחר דורש מזג אוויר חם (בערך 30 מעלות צלזיוס) ואספקת מים לאורך רב השנה, כך שהוא מוגבל בערך לקווי רוחב 36.7N-35S, אזורים אשר ברובם שורר אקלים טרופי וסב-טרופי. באזורים בהם הטמפרטורות הן מתחת ל-21 מעלות, קצב הגדילה של קנה הסוכר יורד באופן משמעותי, כאשר בטמפרטורה שהיא מתחת ל-12 מעלות הוא אינו גדל.‏ לצורך השוואה, אירופה הנוצרית של אמצע-סוף ימי הביניים הייתה ברובה ממוקמת בערך בין קו הרוחב הכי דרומי 36N —החופים הכי דרומיים של אירופה בים התיכון כדוגמת דרום ספרד, סיציליה, והאיים כרתים וקפריסין, לבין קו הרוחב הצפוני 54N —חופי אירופה הצפוניים בים הצפוני והים הבלטי, אזורים בעלי אקלים יחסית קר (להוציא מדינות סקנדינביה, שם על אחת כמה וכמה לא היה ניתן לגדל קנה סוכר). לכן השטחים האירופאים המאפשרים גידול קנה סוכר לצורך סחר מצומצמים מאוד— בעיקר רצועות חוף קטנות לחופי הים התיכון, ואכן רק שם הצליחו האירופאים לגדל קנה סוכר לצורכי סחר.


שינוי קיצוני בסחר הסוכר האירופאי החל במהלך המאה ה-15 וה-16 עם אכלוס אירופאי של האיים האטלנטיים וגילוי העולם החדש. אזורים אלו פתחו בפני האירופאים שטחים עצומים המאפשרים גידול קנה סוכר לצורך סחר. לשם השוואה, בעולם החדש בקו הרוחב הכי דרומי המאפשר גידול סוכר לצורכי סחר נמצאת אורוגוואי, ובקו הכי צפוני נמצאת לאס וגאס. שטחים אלו מכילים חלק מדרום ארצות הברית, את כל מדינות מרכז אמריקה כולל מקסיקו, ברזיל ועוד. במאה ה-15 החלו ספרד ופורטוגל בגידול קנה סוכר באיים האטלנטיים דוגמת סאו טומהמדיירה והאיים הקנריים. מהר מאוד הפכו איים אלו ליצואני הסוכר המובילים לאירופה על חשבון ייצרני סוכר באגן הים התיכון.‏ קספר פרוטואסו (Gaspar Frutuoso), כומר והיסטוריון פורטוגזי מהמאה ה-16 אשר נולד באי סאו מיגל, כותב על גידול קני הסוכר באיים הקנריים:‏


"הצמח הזה התרבה בארץ בצורה כזו שהסוכר שלו נודע כטוב ביותר בעולם והוא העשיר הרבה סוחרים זרים וחלק גדול מהמתיישבים של הארץ"


קני הסוכר הובאו לראשונה לעולם החדש ב-1493 עם מסעו השני של כריסטופר קולומבוס וגודלו לראשונה בסנטו דומינגו הספרדית פיטר מרטיר (Peter Martyr), היסטוריון יליד פיימונטה אשר הצטרף לכיבושים הספרדים במרכז אמריקה ואשר תיאר את המאורעות והמקומות אשר ניקרו בפני הספרדים בעשורים הראשונים של המאה ה-16, מתייחס כך לגידול קנה הסוכר ב-1518 באי היספניולה:


"אומרים שקני הסוכר הגדלים באי הזה גדולים יותר וגבוהים יותר מבכל מקום אחר; ושהם עבים כמו ידו של אדם בחלק החום הבשרני [של הקנה], ובגובה של קומת אדם וחצי. ומה שעוד יותר מוזר, בולנסיה שבספרד, איפה שאבותינו ייצרו כמות רבה של סוכר כל שנה, בעבודה קשה ודאגה רבה לקני הסוכר שלהם, כל שורש הצמיח בין שישה לשבעה קנים לכל היותר, פה בהיספניולה, כל שורש הצמיח עשרים לעיתים שלושים"


ההצלחה הרבה בגידול קנה סוכר באזורים אלו, כפי שבאה לידי ביטוי בכתביהם של פיטר וקספר, הביאה לניסיונות של הספרדים והפורטוגזים לגדל קני סוכר לצורכי סחר באזורים כדוגמת קובהפוארטו ריקוג'מייקה וברזיל. ניסיונות שחלקם צלחו יותר וחלקם צלחו פחות. תוך פחות ממאה שנה הצטרפו לסחר הסוכר צרפת, אנגליה והולנד אשר ייצרו סוכר באיים הקריביים ובמקומות נוספים בעולם החדש.


במאה ה-17 התפתח משולש הסחר האטלנטי בו מוצרים אירופאים מוגמרים נשלחו לאפריקה ונמכרו עבור עבדים, העבדים שהיוו את כוח העבודה העיקרי במטעים השונים שבקולוניות של העולם החדש נסחרו עבור מוצרים טרופים מקומיים (בעיקר סוכר), ואלו נשלחו חזרה למדינות האם האירופאיות לסחר מקומי. תוצר הלוואי של הסוכר— מולסה— יצר סוג של משולש סחר בפני עצמו: בקריביים היו מייצרים סוכר ומולסה, את המולסה היו שולחים לאנגליה החדשה בה היו מייצרים מהמולסה רום, את הרום היו שולחים לאפריקה ובאמצעותו היו סוחרים בעבדים, את העבדים היו שולחים לקריביים לעבודה במטעי הסוכר. כך חזר מעגל הסחר על עצמו.


ההיצע ההולך וגובר של הסוכר הוזיל את מחירו, מה שאפשר לשכבות יותר ויותר נמוכות בחברה האירופאית לצרוך אותו וכך גם להגדיל את ביקושו. במהלך המאה ה-18 הסוכר הפסיק מלשמש רק כתרופה, חומר משמר ותבלין והפך למוצר פופולארי בתזונה של האירופאים— עשירים ועניים כאחד צרכו סוכר בתה, קפה, סירופים וריבות. דומה מאוד לשימוש שלנו בסוכר כיום.


המטעים בקריביים היוו מוקד מכריע בסיפוק הביקוש האירופי וביצירת הונה של אירופה, הטבלה הבאה מראה את ערך התוצר של מטעים שונים בקריביים הצרפתיים והבריטיים ב-1770 (המספרים בלירה שטרלינג של אותה תקופה, סטרלינג ב-1770 שווה ערך ל-123.8 סטרלינג ב-2014):


 


 


 


מוצר

בריטניה

צרפת

סנטו-דומינגו (שייך לצרפת)

סוכר

1,553,000

1,816,000

1,280,000

מולסה

8,000

275,000

202,000

רום

899,000

317,000

192,000

קפה

109,000

957,000

614,000

אינדיגו

10,000

289,000

289,000

כותנה

76,000

125,000

82,000

קקאו

14,000

40,000

18,000

סה"כ

2,669,000

3,819,000

2,677,000


הסחר האטלנטי שהחל במאה ה-16, צבר תאוצה במאה ה-17 ושהגיע לשיא במאות שלאחר מכן, היווה גורם משמעותי בהתפתחות קשרי עסקים, הגירה בינלאומית, צבירה ותחלופה של הון ופיתוח מושבות אירופאיות בעולם החדש, כאשר הסחר בסוכר ותוצריו היוו חלק נכבד מסחר זה כפי שניתן לראות מהדוגמה שבטבלה.


ישנם חוקרים מרקסיסטים הטוענים שהסחר האטלנטי בכלל והחקלאות המבוססת על עבדים בפרט תרמו תרומה מכרעת להתפתחות שיטת הכלכלה הקפיטליסטית באירופה בכך שאפשרו צבירת הון שהושקע בחזרה בייצור וסחר, והחל מהמאה ה-18 וה-19, הושקע בתעשייה ובתי חרושת ממוכנים.‏


תזונה


אף שסוכרים המצויים באופן טבעי במזון (כגון בפירות וירקות ומוצרי חלב) מהווים חלק מתזונה בריאה ומאוזנת, תזונה עתירת סוכרים, ובעיקר אלו המוספים למזונות ולמשקאות בצורה מלאכותית, נקשרה לבעיות בריאותיות שונות כגון סוכרת והשמנת יתר, המהווים גורמי סיכון משמעותיים למחלות לב וכלי דם, וכן לעששת, ולכן ההמלצות מדברות על המעטה בצריכת סוכרים אלו כחלק מהתפריט.


בין השנים 1970 ו-2005 עלתה הצריכה הקלורית מסוכר וממתקים בארצות הברית בשיעור של 19% והאמריקאי הממוצע צורך כ-30 כפיות סוכר מוסף בתזונה שלו, מעבר לסוכרים שנמצאים במזון באופן טבעי, בישראל, עלתה צריכת הסוכר לנפש לאדם מ-56.6 ק"ג בשנה בשנת 1991 ל- 65.7 ק"ג בשנת 2005.


ארגון הבריאות העולמי המליץ בשנת 2003 להגביל את צריכת הסוכר המוסף למזון לשיעור הנמוך מ-10% מכלל צריכת הקלוריות ליום. איגוד הלב האמריקאי הנחה להגביל את הצריכה לעד 5-9 כפיות ביום (100-180 קק"ל) בהתאם למין, גיל ורמת הפעילות הגופנית. לשם קנה מידה, בכוס משקה ממותק יש כ-4.5 כפיות סוכר.


 


נלחמים במתוק: האמת הרעילה על הסוכר


האנדוקרינולוג האמריקאי ד"ר רוברט לוסטיג הכריז מלחמה על הסוכר, האחראי לדעתו לרוב המחלות של המאה האחרונה, וטענותיו עוררו סערה. האם מדובר בסערה בכוס תה או באמת מפחידה? ומה לגבי ממתיקים מלאכותיים? בדקנו - יפה שיר-רז


לא יכולים בלי סוכר, עוגות וממתקים? מכורים למשקאות מוגזים ומתוקים? כנראה עוד לא שמעתם על ד"ר רוברט לוסטיג, נביא הזעם העכשווי של עולם התזונה.


 


במאמר דעה פרובוקטיבי במיוחד שפרסם תחת הכותרת "האמת הרעילה על אודות סוכר", בחודש פברואר בכתב העת המדעי הנחשב Nature, טוען ד"ר לוסטיג, אנדוקרינולוג ומומחה בהשמנת ילדים מאוניברסיטת קליפורניה, שסוכר הוא רעל, ויש לפקח על מכירתו בדיוק כמו על סיגריות ואלכוהול.


  


וכשלוסטיג מדבר על "סוכר", הוא מתכוון גם, ובעיקר, ל"סירופ תירס עתיר פרוקטוז" (HFCS), שמאז שנות ה-80 מככב במוצרי מזון מעובדים כגון דגני בוקר, משקאות מתוקים, חטיפי דגנים, עוגות ועוגיות, ממתקים, משקאות אלכוהוליים ועוד. "התוסף המרושע ביותר הידוע לאדם", מכנה אותו לוסטיג.


 


המאמר זכה להצלחה ויראלית בתקשורת האמריקאית והעלה את הטענות של לוסטיג לכותרות, אבל זו לא הייתה יריית הפתיחה של מאבקו. ביולי 2009 עלתה לאתר יוטיוב הרצאה בת 90 דקות של לוסטיג בנושא, שבה הוזכרה המילה רעל בהקשרו של סוכר 13 פעמים.


 


הסרטון צבר עד היום יותר משני מיליון צפיות - מספר מרשים בהתחשב בעובדה שמדובר בדיון בן 90 דקות על הביוכימיה של הפרוקטוז והפיזיולוגיה האנושית. באפריל האחרון הקדיש גם המגזין היוקרתי ניו יורק טיימס כתבה ארוכה לעמדתו הקטלנית של ד"ר לוסטיג ביחס לסוכר.


 


אין ספק, הבאז שיצר האיש בהחלט עובד, אך עמדתו הפרובוקטיבית זוכה להרבה מאוד ביקורת בקהילה המדעית. מבקריו, והם רבים, טוענים שהעדויות המחקריות שלוסטיג מציג אינן מספיקות.


 


"בדיוק מה שהיה חסר לנו - עוד מבהילן אובססיבי שמתעסק בתת סוג של מרכיב תזונה אחד במקום להתבונן בתמונה הגדולה", טוען אלן ארגון, מומחה לתזונה ולכושר המרצה בין היתר באקדמיה הלאומית לרפואת ספורט ובמועצה האמריקאית לפעילות גופנית, בפוסט שפרסם בבלוג שלו.


 


בפוסט שפרסם תחת הכותרת "סוכר הוא לא זדוני" בהאפינגטון פוסט טוען ד"ר דיוויד כץ, מנהל המרכז למחקר מניעתי באוניברסיטת ייל, שלוסטיג מדבר שטויות.


 


כמובן, איש אינו חולק על ד"ר לוסטיג שסוכר במינונים גבוהים מזיק לבריאות, אבל האם הוא באמת מקור כל הרע בתזונה שלנו ויש להתנזר ממנו לחלוטין? יצאנו לבדוק את טענותיו ומה משיבים לו רופאים ומומחי תזונה אחרים.


 


העלייה בצריכת הסוכר קשורה לעלייה בתחלואה?


הטענה: העלייה המדאיגה בשיעורי המחלות הכרוניות הלא זיהומיות, כגון מחלות לב, סרטן וסוכרת נובעת באופן ספציפי מהעלייה בצריכת הסוכר, שב-50 השנים האחרונות השלישה את עצמה ברחבי העולם.


 


מה אומרים המומחים? צריכת הסוכר המוסף בתזונה אכן עלתה בעשורים האחרונים, אך השיעורים פחותים בהרבה מאלה שעליהם מצביע ד"ר לוסטיג. לעומת זאת, מה שכן עלה, ובגדול, הוא הצריכה הקלורית שלנו.


 


לפי דו"ח של משרד החקלאות האמריקאי משנת 2009, שבחן את המגמות בצריכה התזונתית מ-1970 עד 2005, הצריכה הקלורית מסוכר וממתקים בארצות הברית עלתה במהלך העשורים האלה ב-19%. אלא שמאז 1999 חלה דווקא ירידה של 7% בצריכתם. שלא תטעו, עדיין אי אפשר לשחרר אנחת רווחה.


 


הדו"ח מציין שהאמריקאי הממוצע צורך כ-30 כפיות סוכר מוסף בתזונה שלו (מעבר לסוכרים שנמצאים במזון באופן טבעי), נתון שהוא ללא ספק מדאיג. ועם זאת, עלייה של 19% מאז 1970 היא בפירוש לא השלשה של כמויות הסוכר.


 


לעומת הצריכה הקלורית מסוכר וממתיקים, מסתמנת בדו"ח עלייה בולטת הרבה יותר בצריכה הקלורית מקמח, חיטה, אורז ודגנים (41%) לצד עלייה של 63% (!) בצריכה הקלורית משומן ושמנים.


 


נתון אחר מדו"ח קודם של משרד החקלאות האמריקאי מ-2008 מצביע על כך שסך הצריכה הקלורית הממוצעת עמד ב-1970 על 2,172 קלוריות, ואילו ב-2007 הוא הגיע ל-2,775 קלוריות. כלומר, עלייה של 603 קלוריות בסך הכל, 603 קלוריות עודפות ליום, שמן הסתם נחתו להן אי שם בתאי השומן הקולקטיביים של כולנו.


 


בו זמנית הפך אורח החיים שלנו ל"יושבני", המונח המדעי לבטטות כורסה, והשילוב של שני הנתונים יכול להסביר הרבה יותר טוב מצריכת הסוכר הן את מגפת ההשמנה והן את התחלואה הגוברת. מחקר שפורסם ב-2009 בכתב העתAmerican Journal of Medicine, מצא ירידה של 10% בשיעורי הפעילות הגופנית מאז 1988 ועד 2006.


 


"כיוון האצבע המאשימה לעבר הסוכר טיפשי בדיוק כמו כיוונה לעבר השומן בשנות ה-80", טוען אלן ארגון בבלוג שלו. "מבט בוחן בנתונים מצביע על כך שהעלייה בממדי ההשמנה היא בחלקה הגדול תוצאה של עלייה בצריכה הקלורית באופן כללי ושל הירידה בפעילות הגופנית, ולאו דווקא של העלייה בסוכרים המוספים בתזונה".


 


"כמו רוב החוקרים, אינני מסכים עם ההתמקדות המיליטנטית, קצרת הראייה, בהימנעות מסוכר של ד"ר לוסטיג", כותב ד"ר דיויד כץ בבלוג שלו. "הוא מחמיץ את היער בעודו נובח על עץ בודד".


 


הסוכר מזיק כמו עישון ואלכוהול?


הטענה: הסוכר הוא לא סתם "קלוריות ריקות" כפי שטוענות רשויות הבריאות, אלא רעל המזיק לבריאות בדיוק כמו אלכוהול וסיגריות.


 


מה אומרים המומחים? כמו צריכת אלכוהול, גם צריכת סוכר במינונים מתונים וכחלק מתפריט בריא איננה מסוכנת. צריכה במינונים גבוהים וכחלק מתפריט "ג'אנק פוד" אכן עלולה להזיק.


 


"בניגוד לעישון, שבו אין מקום למידתיות, ואפילו כמות קטנה מסוכנת לבריאות, הסוכר אינו מסוכן במנות קטנות", אומר פרופ' איתמר רז, יו"ר הפורום הישראלי למאבק בסוכרת וראש המועצה הלאומית לסוכרת. "הבעיה מתחילה רק כשצורכים כמויות גדולות. למעשה, זה נכון בנוגע לכל מרכיבי המזון. יש מעט מאוד מרכיבים תזונתיים שאם נצרוך אותם ברמה גבוהה לא יגרמו נזק. אפילו סיבים תזונתיים, שכולנו ממליצים עליהם, עלולים בכמויות גדולות למנוע ספיגה של ויטמינים ומינרלים".


 


"עם כל הכבוד לד"ר לוסטיג, אלכוהול אינו אב מזון", מסביר גיא שלמון, דיאטן קליני. "איננו זקוקים לאלכוהול כדי להתקיים. לעומת זאת, הסוכר נחוץ לקיומנו. הגלוקוז נמצא בדם שלנו, הוא מהווה חומר תזונתי בלעדי למוח ומספק אנרגיה לשרירים שלנו".


 


לדברי האנדוקרינולוג ד"ר רם וייס, מהמחלקה למטבוליזם ותזונת האדם באוניברסיטה העברית בירושלים, מחקרים שנערכו בילדים ובמבוגרים הראו ששתיית מנה אחת של משקה מתוק ביום (200־250 מ"ל) לאורך זמן מעלה את הסיכון להשמנה פי שניים. שתיית שתי מנות כבר מעלה את הסיכון פי ארבעה.


 


"גרף העלייה בסיכון הוא תלול. גופנו לא נולד עם יכולת לעכל שתייה מתוקה, ולכן מחצית מהסוכר שבה הופך מיד לשומן, וגם המחצית שנותרת לא מייצרת שובע, משום שהמוח לא מתרגם אותה כפעולת עיכול. בכך ד"ר לוסטיג צודק בהחלט, אבל הבעיה היא שהוא לוקח את העניין לקיצוניות".


 


 


 


פרוקטוז מסוכן יותר מסוכר לבן?


הטענה: פרוקטוז מסוכן אפילו יותר מסוכר לבן כי הוא עלול לעודד רעילות בכבד ומגוון מחלות כרוניות.


 


מה אומרים המומחים? במינונים גבוהים הפרוקטוז אכן עלול להוביל לתגובה דלקתית בכבד.


 


"בניגוד לסוכר הלבן, הפרוקטוז אינו מעלה את רמות הסוכר בדם, אבל הוא גורם ליצירה מוגברת של טריגליצרידים (שומני דם)", מסביר פרופ' רז. "כשהם עולים, הם נוטים לשקוע ברקמות הכבד והשרירים, למשל, וגורמים להן להיות שומניות. הגוף מגיב למצב כמו לדלקת ושולח תאי דם לבנים (מקרופגים), שמפרישים חומרים המכונים ציטוקינים דלקתיים.


 


"אלא שהציטוקינים מונעים מהכבד לזהות את האינסולין, והוא מגביר את ייצור הסוכר כדי לפצות על החוסר המדומה, וכך נוצר עודף בסוכר. הלבלב אמנם מייצר עוד אינסולין בתגובה לעודף הסוכר, אבל אין בכך כדי להתגבר על הבעיה, וכך מצטבר עודף ניכר של פרוקטוז, שעלול להיות מסוכן אפילו יותר מעודף גלוקוז".


 


חשובה מאוד גם האבחנה בסוג הפרוקטוז - טבעי או מעובד. הפרוקטוז, שמכונה גם "סוכר פירות", מצוי בפירות ובירקות בצורתו הטבעית הלא מעובדת ובשילוב עם מרכיבים נוספים התורמים לבריאות, כגון סיבים תזונתיים, ויטמינים, מינרלים ונוגדי חמצון, ונחשב לסוכר המתוק ביותר בטבע. אבל סירופ התירס עתיר הפרוקטוז המוסף בכמויות גדולות למוצרי מזון תעשייתיים עובר תהליכי עיבוד ואין לו שום ערך בריאותי נוסף. וזה בדיוק מה שעושה את כל ההבדל.


 


אפשר בהחלט להצדיק את הדרישה של לוסטיג לצמצם ככל האפשר בפרוקטוז המעובד המיוצר מתירס. על פי דו"ח משרד החקלאות האמריקאי מ-2009, בשנים 1970־2005 עלתה זמינותו של ממתיק זה ב-387% לנפש על חשבון ירידה של 38% בזמינות הסוכר הלבן. תעשיות המשקאות הקלים, המזון המעובד והמאפים הן הקנייניות הראשיות שלו משום שהוא זול ומתוק יותר מסוכר רגיל.


 


עם זאת, "צריך להיזהר שלא להשליך את התינוק עם המים", מזהיר ד"ר כץ. "דיאטה יכולה להכיל פרוקטוז ולהיות אופטימאלית לבריאות. לעומת זאת, היא יכולה להיות דלה בפרוקטוז, אך עשירה בנתרן או בשומני טראנס, או דלה בסיבים ובשומנים מסוג אומגה 3, ולהיות רחוקה מאופטימאלית". לכן, הדגש חייב להיות על סוג הפרוקטוז ועל הכמויות.


 


אתגר הממתיקים הטבעיים


אז סוכר אינו רעל, אבל אם צורכים כמויות גדולות שלו הוא בהחלט עלול להזיק לבריאות. אם כן, איך אפשר לצמצם מצד אחד את צריכת הסוכר ומצד שני לא לוותר על המתוק? אכן בעיה קשה, בעיקר לאור העובדה שהפתרון העיקרי שהוצע לנו עד כה, הממתיקים המלאכותיים, כבר ידוע כשנוי במחלוקת.


 


הפתרון היצירתי, שנראה כי הוא הולך ונהיה טרנדי יותר ויותר, הוא ממתיקים טבעיים. למגוון על מדפי רשתות השיווק שפעם כלל רק את הדבש, המולסה וסירופ המייפל הצטרפו שחקנים חדשים - האגבה (במסגרת) והסטיביה. האם ממתיקים טבעיים אלה באמת טובים יותר מן הסוכר וסירופ התירס העתיר פרוקטוז?


 


"כל הממתיקים הטבעיים, למעט הסטיביה, מכילים כמות גדולה של קלוריות, הדומה לזו של הסוכר, ומבוססים על יחידות סוכריות, כמו גלוקוז, סוכרוז ופרוקטוז", מסביר גיא שלמון. "נכון שאם צורכים אותם בצורתם הלא מעובדת - דבש מלא, סילאן תמרים וסירופ מייפל אמיתי (המופק מעץ האדר ולא החיקוי שעשוי מסוכר) - הם מכילים מרכיבים טבעיים חשובים, כמו פרופוליס, ויטמינים, מינרלים וחומצות אמינו, אך בכל מקרה מדובר במינונים נמוכים של מרכיבים בריאים ומינונים גבוהים של סוכרים, כך שבכמויות גדולות גם הם עלולים להזיק".


 


אז מה השורה התחתונה?


"להמתקת השתייה עדיפים הממתיקים הטבעיים הלא מעובדים על פני הסוכר הלבן וסירופ תירס, אבל גם כך במתינות".


 


ד"ר טלי סיני, יועצת התזונה של מנטה ויו"ר "עתיד", עמותת הדיאטנים והתזונאים, מוטרדת יותר מהשימוש בממתיקים הטבעיים מאשר בסוכר: "כשאנשים מוסיפים כפית סוכר לקפה שלהם, הם יודעים שצריך להשתמש בסוכר בכמות מוגבלת כי הוא מזיק. לעומת זאת, כשמדובר בממתיקים הטבעיים יש תחושה כאילו אפשר להשתמש בהם ללא הגבלה, וזה בעייתי".


 


לאחרונה אישר משרד הבריאות את השימוש בממתיק המבוסס על צמח הסטיביה, שיח נפוץ בדרום אמריקה, ובעיקר בפרגוואי וברזיל, ובעשורים האחרונים מגודל גם ביפן ובסין. מדובר למעשה בממתיק חדש-ישן.


 


ישן - משום שהשימוש בצמח לצורך המתקה היה מקובל בקרב שבטי האינקה עוד לפני גילוי אמריקה, הרבה לפני שהיתרון המתוק שלו התגלה לעולם המערבי. יתר על כן, כבר שנים רבות שהשימוש בסטיביה נפוץ במדינות רבות.


 


חדש - מפני שרק בשנים האחרונות השימוש הזה אושר רשמית על ידי רשויות הבריאות המובילות בעולם. למעשה, האישור בארץ ניתן בעקבות אישורים של מינהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA) ומקבילתו האירופית, ה־EFSA. בו זמנית מתרחב באירופה ובארצות הברית השימוש בממתיקים מבוססי סטיביה גם להמתקת משקאות קלים.


 


"לסטיביה יש יתרונות בולטים", מסבירה ד"ר סיני. "רמת המתיקות שלו גבוהה פי 300 מזו של הסוכר, כך שמספיקה כמות קטנטנה ליצירת טעם מתוק. הוא גם מופרש על ידי הגוף כמעט במלואו, כך שאין לו כמעט ערך קלורי, ומכיוון שהוא עמיד בחום, אפשר להשתמש בו גם לבישול ולאפייה. לצד היתרונות, יש לו טעם לוואי מר, שמורגש יותר ככל שמשתמשים בכמויות גדולות יותר".


 


בשונה מיתר הממתיקים הטבעיים, הסטיביה אינו מכיל פרוקטוז או סוכרים אחרים, ואת המתיקות העזה שלו מעניקים לו רכיבים ייחודיים, שנקראים גליקוזידים סטביוליים. המחקרים שבחנו את בטיחותו של הצמח אמנם לא רבים, אך אלה שנעשו מצביעים על כך שהוא אינו מסרטן ובטוח לשימוש גם בשימוש ביתי וגם כממתיק במשקאות ובדגני בוקר.


 


בארץ משווק ממתיק הסטיביה בעיקר על ידי החברות הבאות: נטע רוקחות מהטבע: "סטיביה נטע", תמצית סטיביה בטיפות (בקרוב תשווק החברה סטיביה בטבליות); נופר: "נופר־סטיביה", חליטת צמחים מתוקה בשקיקים בשילוב סטיביה / "מתוק מרזה", תערובת סטיביה ללא תוספות המיועדת להמתקת משקאות ומאכלים בחליטה; מוצרים נוספים בפיתוח - טבליות ואבקת סטיביה; סוכרזית מקבוצת ביסקול: "סוכרזית סטיוויה" (סדרה הכוללת סטיביה באבקה, בנוזל ובטבליות); סטבינול: "סטבינול", תמצית סטיביה בטיפות.


 


סוכר או סוכרזית?


במה אנחנו ממתיקים את המשקאות והמזון? סקר שערכה חברת ביסקול, יצרנית "סוכרזית סטיוויה", באמצעות מחקרי הגל החדש, מצא שסוכר לבן הוא עדיין הממתיק העיקרי שבו משתמשים 41% מהאוכלוסייה על בסיס קבוע. במקום השני נמצאים ממתיקים מלאכותיים עם 20%, והסוכר החום עם 19%.


 


על פי הסקר, 24% מהנשים ממתיקות את המשקאות החמים שלהן בממתיקים מלאכותיים כמו סוכרזית, לעומת כ־16% בלבד מהגברים. 23% מהנשים בישראל אינן ממתיקות משקה חם בכלל.


 


ומה הישראלים ממתיקים? בעיקר שתייה חמה. 88% ממשתמשי הממתיקים המלאכותיים ממתיקים בעזרתם את השתייה החמה, 30% משתמשים בהם לאפייה, 16% לבישול ו־8% כדי להמתיק שתייה קרה.


 


אמצעי ההמתקה המועדף הוא בטבליות (58% מהם), במקום שני באבקה (44%), ורק 8% בנוזל.


 


הקריטריונים המרכזיים שלפיהם בוחרים את הממתיקים הם בריאות (29%) וטעם (28%). לעומת זאת, המחיר (13%) והנאמנות למותג (11%) לא מהווים שיקול.


 


 


האם סירופ האגבה הטרנדי בריא?


סירופ האגבה הוא שחקן חיזוק חדש יחסית במדף הממתיקים הטבעיים, והוא זוכה ליחסי ציבור מתוקשרים. הממתיק מופק מצמח האגבה, צמח בעל עלים קוצניים, בשרניים וגדולים, שמוצאו ממקסיקו ומאמריקה התיכונה. אבל אם חשבתם שהסירופ הטבעי הזה יאפשר לכם להמתיק את השתייה והמזון שלכם בלי הגבלה, טעיתם.


 


"סירופ האגבה מכיל כ־90% פרוקטוז", אומרת ד"ר טלי סיני, יו"ר עמותת התזונאים עתיד ויועצת מנטה לתזונה. "לא רק שהוא אינו מצמצם את הצריכה הקלורית, אלא שבצריכת כמויות גדולות הוא גורם לאותם נזקים בריאותיים כמו סירופ התירס העתיר פרוקטוז".


בשורה התחתונה, גם האגבה, כמו הדבש והמולסה, עדיפה על פני הסוכר הלבן וסירופ התירס, אבל גם אותה יש לצרוך במתינות.


 


ילדים מתוקים


מסקר שערך משרד הבריאות לפני כשנתיים, עולה תמונה מדאיגה של צריכה עודפת בממתקים ושתייה מתוקה: 7.5 מנות ממתקים ו־2־2.5 כוסות שתייה מתוקה בממוצע ליום לנער או נערה.


 


לפי סקר נוסף שנערך במסגרת "תוכנית בינה", תוכנית התערבותי לאורח חיים בריא לילדים בגני ילדים ובבתי ספר, כ־40% מהילדים במגזר היהודי ו־70% ילדים במגזר הערבי-בדואי שותים משקאות מתוקים. בהמשך לסקר בוצעה התערבות, שכללה בניית תוכנית כוללת לתזונה ואורח חיים בריא, בעקבותיה חלה הפחתה ניכרת בצריכת המשקאות הממותקים.


 


"וישלח שלמה אל חירם ... ויכרתו לי ארזים מן הלבנון. וישלח חירם ... אני אעשה את כל חפצך בעצי ארזים ובעצי ברושים". )הפטרת השבוע(


מה עוד הגיע לארץ ישראל מלבנון. בעקבות כיבושי האיסלם הגיע הסוכר למזרח התיכון. תחילה ללבנון, באזור טריפולי וצור היו מטעים עצומים של קני סוכר.  מלבנון הגיע הסוכר לארץ ישראל, פה גדל במשך מאות שנים.  גידול קני הסוכר הפך בהדרגה לאחד מגידולי היסוד של ארץ ישראל בתקופת הגאונים והראשונים, וזה בשל הדרישה הגדולה לסוכר, היה זה אמצעי מוצלח להכניס כסף רב לקופת המדינה. "


     יש להם הרבה שדות של קנים עם מיץ, מהם עושים סוכר". הייתה זו תעשיה ענקית ומפותחת של גידול, יצור ויצוא , ובמקומות רבים אנשים רבים התעסקו בה. החוקרים מצאו בארץ ישראל מתקנים רבים ששימשו ליצור הסוכר ומוצריו, במישור החוף, בבקעת הירדן, ובאגן הכינרת.) ס"ה(  מכיוון שקני הסוכר ומוצריו לא היו מוכרים בעולם לפני כיבושי האיסלם, לכן רק מזמן מאוחר מצינו מחלוקות מה ברכתו:  הבה"ג כתב: יש לברך עליו האדמה. (דומה לפרח הצלף, וכו"פ כתב דהוא מין ירק). הר"ח והתוס' כתבו: ועל דבש הקנים שנקרא צוקר מברכים העץ, לפי שמוציאו מבישול הקנים המתוקים. (ברכות לו:(  יש וחילקו בין מציצת הקנה לבין אכילת הסוכר המופק ממנו.  הרמב"ם הביא את דעות החולקים וכתב: "ואני אומר שאין זה פרי, ואין מברכים עליו אלא שהכל". (הל' ברכות ח' ה '( והטור השיג עליו, שהרי עיקר נטיעתן לכך, והוי כזיתים וענבים שהמשקים היוצאים מהן כמותם. )או"ח ר"ב, ועיין כס"מ שדחה את הטור(  וכתב ה"ביאור הלכה" שהגר"א והרבה אחרונים הסכימו לדעת הטור לברך העץ, אך מכל מקום משום ספק יברך שהכל. (שם(  ודע, אף שהשו"ע סתם לדינא שעל הסוכר ועל הקנים מברכים שהכל, באמת יש בזה דעות בין הראשונים, ומספק פסק לברך שהכל, כי בזה יוצא לכל הדעות, אולם בדיעבד אם בירך העץ, או אדמה יצא. (משנ"ב ר"ב ע"ו ועיין מח' א"ר ופמ"ג בזה( 8 "


     הגאון החת"ס בהיותו בן שש כבר ידע את כל דיני ברכות!  וכאשר התבונן כי יש ספק מה לברך על סוכר, הגם שטל ילדות עליו ואהב סוכר כטבע הילדים, בכל זאת מנע עצמו מלאכול סוכר לבדו, כן עשה עד יום אחרון של חייו!" ("חוט המשולש" ב '( הנהגה זו העירו - קצת חידוש יש בה, שהרי בתשובותיו כתב החת"ס: "סוכר אין בו ספק, וברכתו שהכל ... והוא פשוט ". )שו"ת חת"ס ז' ל"ו - בסיום מכתבו לגאון רבי פנחס ליב מונק, מגדולי וראשוני תלמידיו) מתורתנו המתוקה בהלכות הסוכר אם אין מלח יכולים לטבול את פרוסת המוציא בסוכר, כי מלח ממתיק וסוכר ממתיק. ) "אלף כתב" בשם ה"מכתב סופר" בשם החת"ס ( "ערב יום כיפור, בסעודה מפסקת נוהגים בביתנו מזמן קדמון לטבול את הפת בסוכר, אך צריך גם כן לטבול במלח". ) בא"ח וילך (מותר לסחוט בשבת לימון על סוכר, גם אם בדעתו לשים את הסוכר והמיץ הספוג בו בתוך מים. (משנ"ב ש"כ כ"ב ושעה"צ עפ"י רדב"ז(  ואילו ה"חזון איש" אסר, וטעמו, דכיון שדעתו לעשות מזה משקה, חל מתחילה על המיץ שם משקה, קודם שנבלע בסוכר.  ואפשר שאם יאכל את רובו והמיעוט ישפוך למים מותר. ואם צריך לתת מיץ לימון לתינוק לרפואה, יש לעשות כן. (חזו"א נ"ו ז '( אין למלוח בשבת אוכל שרגילים למולחו לכבישה או לשימור. æ כתב הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, ולפי זה נראה דפירות וירקות שרגילים לשמר אותם על ידי סוכר יש לאסור לפזר עליהם סוכר. אך נודע לי כי מלח משנה את גוף הדבר ודומה למעבד, מה שאין כן סוכר. ("שולחן שלמה" ח"ב שכ"א ג '( והגאון רבי נסים קרליץ פסק: מותר ליתן סוכר על פירות, אם אינו משאירו במיוחד שיתאספו מי פירות, אע"פ שרואים שהסוכר מושך את מי תמצית הפירות. ואין זה דומה למלח, המשנה את מהות הדבר. או שהמלח מכשיר את המאכל, שמוציא ממנו את חריפותו או מרירותו, וכך נהיה מתוקן לאכילה, אבל סוכר לא עושה שינוי מהותי בפרי, ורק מושך את מי הפירות, ואף שהסוכר משמר מעט את הפרי אינו דומה למלח. )"חוט שני" ח"ב ר"א(


     שקיות אשר רגילים להוריק את תוכנן מיד עם פתיחתן, כמו שקיות קטנות של סוכר, מותר לפותחן בשבת ויום טוב.  ויקפיד לפותחן שלא במקום האותיות, ומותר לחותכן במקום המיוחד לכך, ואין בזה משום מחתך, כיון דמה שהוא חותך במקום המסומן אינו אלא שלא ישפך הסוכר, ואין לו כל כוונה של שימוש בחלקי השקית לפי מידה, רק מפני שזה יותר נוח, ואין לו כוונה למידה מסוימת של הנקב. ("שולחן שלמה" ח"ב שי"ד י"ג( פסח – "צוקר רגילים להיזהר בו, אם אינו צורך גדול לרפואה, כי הרוכלים מערבים כמה מינים"... (שו"ת מהרי"ל כ"ה(  וב"תרומת הדשן" הביא: הצוקר יקר מהסולת, ושמעתי מן הבקיאים שנחשדו הרקחים לזייף דברים הללו, אמנם כמדומה לי שהעולם לא נוהגים לאסור, וראוי להורות לתת לנכרי מחוץ לבית במתנה גמורה, ויחזור ויזכה בהן לאחר הפסח. (קי"ט( אבל סוכר הבא מערי הודו מותר להשהותם בבית, ורק אין אוכלים מהם בפסח. ("בן איש חי" צו ט' ועיין אבנ"ז או"ח תקל"ב(  סוכר ידוע שיש בו חשש חמץ יותר מהכל, כי נמצא רק בחנויות הערביים הסוחרים בקמח וסולת, וכלי אחד עשוי לנטילת שניהם מהשקים למאזניים, רובם רמאים ומוסיפים לו קמח שעורים שהוא דומה לו... ובשנה שעברה העיד לנו צורבא מרבנן שגם בעיר מולדתו אלג'יר עושים רמאות כזו... ("אוצר המכתבים" תק"י(


     האם אפשר "למלוח" בשר בסוכר?  כתב בשו"ת "הלכות קטנות": הסוכר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב, ואל תתמה שהוא מתוק, כי בכל המאכלים יש כיוצא בו, הלא תראה יש רימונים חמוצים ויש מתוקים וכדומה, כמו כן יש מלח מתוק ומלח מלוח...  סוף דבר, המעמיד נקרא "מלח ברית עולם", ולכן אפשר למלוח את הקרבן בסוכר, כי הסוכר גופו של מלח. (רי"ח(  עיקרי הד"ט הוסיף וכתב: ולא לחינם נקרא הסוכר "מלח אינדיאני", שכוחו לשאוב הלח, ולכן במקום שאין מלח, אין שום פקפוק 'למלוח' בשר בסוכר. (או"ח י"ד ל', והביאו להלכה ב"זכר נתן" ח"ב(  וב"אבני נזר" כתב שמועה בשם הגאון רבי אלעזר אב"ד סוכטושוב מחמיו, הגאון מליסא ה"חוות דעת", כי הגאון מליסא מלח בשר עם סוכר!!! (שו"ת "אבני נזר" או"ח תקל"ב( על דברים אלה של שלושת גדולי עולם אלו נכתבו עשרות תשובות,  ונשפכו נחלי דיו לדחותם או לנסות וליישבם:  על שמועה זו של ה"אבני נזר" סיפר הגר"י וולץ כי שמע בשם נכדו של ה"אבני נזר", האדמו"ר מסוכטושוב מירושלים, דלאחר מכן התברר, כי בפקודת הרופאים נאסר על הגאון מליסא לאכול בשר שנמלח במלח, לכן יעצו לו דאחרי המליחה כדין, ידיחו את הבשר, ואז ישפכו על הבשר סוכר, כדי שהסוכר במתיקותו יפיג את טעם המלח שנבלע בבשר... (שו"ת "ציץ אליעזר" ח"ט ל"ה חי"ג ע"ט ועוד(  הגאון רבי לייבוש רוזנברג טען ליישב שמועה זו - כמו שאנשים האוכלים עוף או צנון שמים מלח ליתן בו טעם, כך הרב מליסא נתן סוכר על בשר המבושל להטעימו... ("פרדס יוסף" פר' ויקרא(  ואילו ה"שבט הלוי" כתב כי מן הסתם ה"אבני נזר" לא שמע זאת בעצמו אלא מזקני העדה, יש לי קצת מו"מ באמונה בדבריהם... ויכול אני לספור עוד כמה מינים דנקראים מלח ואין להם את טבע המלח, ופשוט שאסור למלוח בסוכר או במלח לימון. (ח"ב כ"ד(  הגאון רבי חיים פאלאג'י פסק בתחילה להיתר: "והוריתי כסברת הלקט", אך לאחר שהוברר לו כי הסוכר לא שואב את הדם כמלח,  חזר בו מהתירו והכריז: 'המולח בסוכר מכשיל את הרבים!' אך לא אסר את הכלים שבישלו בהם. ("רוח חיים" ( והגאון ה"בן איש חי" כתב, שמסתבר דהרב הלקט לא כתב א