בניית אתרים בחינם

 








תאומים בלי מזל

הרב אליעזר אייזיקוביץ

הקירות ספוגי המלח לאורך רחובות הגטו היהודי בוונציה ראו הרבה, אבל אחד המקרים המשונים ביותר לו היו עדים אירע בז' סיוון ה'של"ה (1575). הבוקר הפציע כדרכו בלי שירמוז אפילו על האירוע המסעיר העומד לטלטל את חומות הגטו והרבה מעבר להן. צלצול הפעמונים העגמומי בכנסיית סן מרקו סימן את פתיחת שני שערי הגטו שימשיכו להישאר פתוחים עד חצות הלילה.

הגונדוליירים הראשונים כבר הופיעו בתעלות המים, עששיות הגונדולות שלהם מבליחות בערפלי השחרית כמו רוחות רפאים, להוטים להסיע את הרופאים והבנקאים היהודים שניתן היה לזהותם מרחוק לפי המצנפות הצהובות שהוכרחו על פי חוק לחבוש. אלה שימשו תזכורת מתמדת לכך שגם בשיאו של עידן הרנסנס האיטלקי עדיין נתפסו היהודים כאויב שיש לבזותו ולהשפילו. מבחינת היהודים היה זה הרע במיעוטו. עצם קיומו של גטו בו הורשו היהודים לחיות באופן קבוע היה משום חידוש שכן קודם לכן נאלצו היהודים לעזוב את גבולות העיר בטרם תשקע החמה. לפחות כאן בוונציה לא שרפו אותם על המוקד כפי שעשו לאחיהם בכיכרות ליסבון ואנקונה.

אותו בוקר נקראו המיילדות לביתו של היהודי פתחיה ואשתו, בתו של גבריאל צרפתי. לידה היא אירוע משמח בכל תפוצות ישראל, ובפרט בקהילה היהודית של ונציה שזה עתה ציינה שישים שנה להווסדה. אך במקרה דנן מראה התינוקות שנולדו הכה את כל רואיהן במבוכה ותימהון. תוך זמן קצר נפוצה השמועה מפה לאוזן ועד מהרה צבאו המונים על פתח הבית – יהודים וגויים כאחד – וביקשו שתינתן להם הזדמנות קצרה להעיף מבט חטוף בבריה המשונה שזה עתה באה לעולם. "איזה דבר מפחיד ומבעית," גנח אחד המתקהלים. "מדובר בלי ספק בסימן ממרום," הצטמרר רעהו. "סימן מבשר רעות," השלים מאן-דהו בכובד ראש.

תחילה הגיעו סקרנים מבני הקהילה היהודית. אחר כך הצטרפו אליהם המונים מהעיר עצמה ואף מסביבותיה. סמטאות הגטו המעוקלות מעולם לא ראו המון שכזה. הגיעו רופאים ועורכי דין בגלימותיהם, רוכלים וסוחרים עבי בשר, מלומדים וכמרים, נשים וגברים, גדולים וקטנים. הגיעו עובדים ממכרות המלח בלָגוּנה, ואומני זכוכית מהאי מוֹרנוּ, וגם פועלים מהמספנה שבארסֶנל הגדול. אפילו מארמונו של הדוגֶ'ה אלוויס מוֹקָניגו בכבודו ובעצמו הגיע שליח מיוחד כדי שיוכל למסור להוד שלוותו דיווח מיוחד על המתרחש. כולם נהרו אל הבית הצר והגבוה שבו שכנה הסנסציה, זה הבית שמדרגות העץ שלו חרקו ללא הפוגה ואף איימו לקרוס.

ידיהם של הגונדוליירים היו עמוסות עבודה אותו יום וגם בימים שלאחר מכן. ולא רק הם. בתי הדפוס הוונציאנים עבדו שעות נוספות בהדפסת קונטרסים נרגשים שתיארו את ההתרחשות המסעירה ואומנים הוסיפו לכתוב תחריטי עץ כדי שאפשר יהיה גם לראות במה המדובר. קונטרסים אלה עשו את דרכן בזריזות בנתיבי הים והיבשה והפיצו את הידיעה במהירות בכל מוקדי הדעת של אירופה: בריסל, ז'נבה, קרקוב, אמסטרדם ואפילו לונדון הרחוקה. מאן דהו גם דאג להציב צנצנת בכניסה לבית לתוכו שלשלו המבקרים כמה דינרֵיי כדמי כניסה. "המפלצת," לחשו הבריות זו לזו בהתפעלות ובמורא. "המפלצת מוונציה".

מטבע הדברים בכל אטרקציה נוספו לסיפור פרטים חדשים ומבהילים, שכן אף שענף הדפוס עוד היה בחיתוליו השכילו המדפיסים להכיר את הכלל הבסיסי והמרכזי המלווה את ענף התקשורת מאז ועד היום: מה שמסעיר יותר - מוֹכר יותר. והיו הבריות באותן הימים נוחות להיסער שכן הייתה זו תקופה סוערת ורבת-תהפוכות. לא עברה שנה מבלי שימאים ישובו מקצוות תבל ובפיהם סיפורים על ארצות רחוקות ויבשות שהתגלו. העיר ונציה נחשבה עדיין למעצמת-על אולם צלו הקודר של הסולטן כבר החל להעפיל עליה. נזיר גרמני בשם מרטין לוטר הכריז תיגר על שלטונו הבלתי מעורער של האפיפיור. העולם הקומפקטי והסגור של ימי הביניים נפתח מול מרחבים בלתי מוכרים, ועוד מעט וגם קופרניקוס ידפיס את ספרו ויעקור את כדור הארץ עצמו ממרכז היקום. מושגים חדשים וישנים נאבקו זה בזה.

גם העולם היהודי סער וגעש. דוד הראובני הגיע ממזרח ובפיו סיפורים פנטסטיים על צבא יהודי הממתין מעבר להרי החושך. דון יוסף נשיא פוצץ את הארסנל המהולל של ונציה והזמין את יהודי העולם להתיישב בטבריה. רק עשר שנים קודם לכן, בבתי הדפוס היהודיים של ונציה עצמה, הודפס לראשונה ספר מונומנטלי חשוב בשם 'שולחן ערוך'. מארץ ישראל הרחוקה באה הבשורה על הסתלקותו של מקובל גדול, רבי יצחק לוריא, שבחוגים נסתרים דיברו בהשתאות על הגילויים העליונים שהוריד לעולם. בשמי אירופה עלה והפציע כוכב שביט שזנבו הארוך פצע את השמים החשוכים לילה אחר לילה ובישר על התרחשויות דרמטיות הקרובות לבוא. מה הפלא שהידיעות בדבר "המפלצת מוונציה" השתלבו ברגשה הכללית והוכיחו כי דברים גדולים עומדים בפתח?...

התינוקות

ובשעה זו עצמה, כשכל העולם כמרקחה וכל המלומדים בסערה, "המפלצת" נמה בשלווה בתוך העריסה מבלי שיהיה לה מושג על הטלטלה שגרמה בעצם קיומה, ועל תילי-התילים של פרשנויות וספקולציות שהועמסו על כתפיה הרכות. ליתר דיוק, על כתפיהן הרכות שכן האמת הטראגית היא ש"המפלצת" האימתנית והמבהילה לא הייתה אלא זוג תאומות שעקב מום נדיר נולדו כשהן מחוברות אחת לשנייה - מה שנקרא בימינו "תאומים סיאמיים". עוד לא מלאו להן שעות ספורות וכבר נדרשו התינוקות הללו לשאת על גבן משא של עולם שלם על התרגשויותיו, פחדיו, חרדותיו, אמונותיו התפילות, דמיונותיו ושיגעונותיו.

זה לא היה הפעם הראשונה בהיסטוריה שנולדו תאומים סיאמיים. מצויות עדויות המלמדות כי התופעה הייתה מוכרת גם בעולם העתיק ונמצאו לכך רמזים גם בדברי חז"ל. ועדיין היו המקרים הללו נדירים דיים כדי שתאומים כאלה יעוררו סקרנות וחלחלה בקרב רואיהם - ומה עוד שהיו אלה ימים בהם הסקרנות והחלחלה שלטו בכיפה.  

גורם נוסף שתרם לפרסום הכביר של המקרה היו הפמפלטים שהודפסו בזריזות והופצו למרחקים. עוד לא מלאו לתינוקות 48 שעות וברנש בשם ג'וספה גריגָריו מהעיר קרמונה הסמוכה כבר הדפיס קונטרס בן ארבע עשרה עמודים ובו נתן את חוות דעתו המלומדת על המקרה וגורמיו. זה היה עידן שבו האוריינות בקרב הגויים החלה לחרוג מגבולות הכמורה ושכבה דקה של משכילים והתפשטה למעגלים רחבים יותר. נוצר ביקוש לחומרי קריאה מעניינים והיכן שקיים ביקוש יופיע גם היצע. לאחר שתיאר את "המפלצת" עצמה הציע גריגריו לקהל קוראיו ניתוחים מפולפלים להבנת התופעה מנקודת ראות פיזיולוגית ואסטרולוגית. בהיותו קתולי אדוק, ובהכירו את נפש קהל קוראיו באיטליה וביתר ארצות הנצרות, לא שכח גריגריו להדגיש את העובדה ש"המפלצת" נולדה למשפחה יהודית בגטו וונציה - ראיה נוספת לנבזותה של "הסינגוגה השפלה" כפי שכינה את היהדות.

מחברים נוספים הלכו באותה הדרך וידעו להצביע על יהודי וונציה או על יהודים בכלל כמוקדי הרע בעולם. משום מה לא על דעתו של איש מהם שהמפלצת האמתית היא האפיפיור פולוס הרביעי שתקף את "המציאות האבסורדית", כדבריו, שבה היהודים מורשים לחיות בשלווה (בתנאי גטו, כמובן) ועל כן הזדרז לשרוף חיים עשרים יהודים אנוסים שנפלו לידיו; או ממשיכו, פיוס החמישי, שחגג את עלייתו לכס הוותיקן בגירוש יהודים מחמישים ערים באיטליה. מסתבר שהרבה יותר נוח להטיל את האשמה בכל הפורעניות בעולם על זוג תאומים תמימים שלא פגעו באיש מאשר על אצבעותיהם נוטפות הדם של אצילים, דוכסים ואפיפיורים...

תשומת הלב המופרזת שניתנה לזוג התאומים לא היטיבה עם מצבם הרפואי. אף שכפי הנראה נולדו בריאים, ואולי אף השתעשעו זה עם זה כפי שתינוקות סיאמיים נוטים לעשות, ביום השמיני ללידתם הם חלו ונפטרו בהפרש זמנים קצר. אבל מותם בטרם עת לא בישר על סיום הסיפור העגום. מבחינה מסוימת זו הייתה רק ההתחלה. בשלב זה אנשי החברא קדישא של ונציה – אולי בהסכמת האב – נקטו בצעד חריג מאוד. לנוכח הפופולריות העצומה של התאומים הם הספיגו את גופותיהם בחומר משמר והחלו להציג אותם לראווה במקומות שונים באיטליה. לטענתם, הם קיבלו גיבוי הלכתי לעשות כן. המיצג הנודד הפך לאטרקציה גדולה שהכניסה סכומים נאים לקופת החברה קדישא, הכל למטרות קודש כמובן. מתוך כך הסיפור התפרסם עוד יותר ונפוץ במעגלים מתרחבים והולכים.

מעשיהם של אנשי החברא קדישא הגיע לידיעתו של אחד מגדולי תלמידי החכמים שבדור, רבי שמואל יהודה קצנלבוגן, בנו של רבי מאיר קצנלבוגן (המוכר ללומדים בכינויו מהר"ם פדואה), שכיהן באותם הימים כרב הקהילה היהודית בוונציה. בתשובה הלכתית חריפה אותה כתב יחד עם רבי יוסף טרווש, אף הוא מרבני העיר, גינה הרב קצנלבוגן את המעשה וקבע שאין כל היתר להציג לראווה את גופות התינוקות וכי מדובר בביזיון ובניוול הנפטרים. בעקבות הוראתו נקברו התינוקות בבית העלמין היהודי בוונציה.

 

 

ממפלצת למלאך

חלפו שנים אך מעשה התאומים מוונציה המשיך להכות גלים. אף שגופותיהם הובאו לקבר ישראל סיפורם המשיך לשמש כותבים נוצריים שהציגו סביבו תיאוריות מוזרות ומעוותות והשתמשו בו כדי לנגח את היהודים. צריך היה אפוא לגאול גם את הדמות הספרותית שנרקמה סביבם מידי הנוצרים ולעשות איתה צדק היסטורי. צעד זה נפל בחלקו של הרב אברהם בן חנניה יגל – רופא, פילוסוף, מקובל ומלומד מחכמי איטליה.

יגל הוא דמות ססגונית ומעניינת. הוא זיהה את ההתעוררות המדעית שהתחילה בזמנו וקישר אותה עם חכמתו של שלמה המלך שמתחילה הייתה מצויה רק אצל היהודים וברבות הגלויות נפוצה בין אומות העולם. הוא התייחס בחיוב לחקר המדעי וטען כי בבוא היום יראו הכל כי שורשי המדע המחקרי נעוצים בחכמת האמת המתארת את השורשים הרוחניים של העולם. כמו יהודים רבים מבני התקופה התפרנס יגל מהלוואות בריבית שנתן לגוים (תחליף לבנקאות המודרנית) דבר שהוביל אותו להתנגשות עם משפחת הבנקאים הנוצרית אלמג'טו. הוא נזרק לכלא במנטובה ובמהלך השנה שבילה מאחורי סורג ובריח היה לו זמן פנוי לחבר את ספרו הראשון - 'גיא חיזיון'.

הספר כתוב במתכונת ספרותית המקובלת באותם הימים וכלל מליצות, משלים ומפגשים אפופי סוד עם דמויות נעלמות. הספר נפתח עם רוחו של אביו המנוח הבאה לבקרו בתא הכלא: "בחלום בחזיון לילה בתנומות עלי משכב בהיותי אל משמר והנה קול קורא באזני. הקול קול יעקב וירא אל אברהם ויאמר אליו: "מה לך פה ומי לך פה? האתה זה בני אברהם?" ואני נשארתי כאיש נדהם מקול הקריאה וכמעט שלא נשאר בי רוח ואסתיר את פני באדרת אשר עלי כי יראתי מהביט הנה והנה... ויאמר אלי בקולו הערב כאשר היה בהיותו חי על פני האדמה: "אל תירא אברהם בני כי אנוכי אביך קונך ולא אזיק לך כי רחמי האב על הבן לעולם עומדים עליו".

יגל מספר לאביו על נסיבות חייו שהובילו למאסרו, בתוך סיפור תולדות חייו, העמוסים סכסוכים כספיים ובין-אישיים נשזר סיפור מסעו עם נשמת אביו בעולמD7ת 'צבא השמיים'. כל הדמויות עוסקות בשאלה מהי מטרת חיי האדם תוך ביאור השקפת היהדות על תכלית האדם.במהלך המסע השמימי נפגשים השניים עם נשמות שונות, למשל, מלמד שהתרשל בחייו וכעת נאלץ ללמד נשמה שנייה. הם גם פוגשים נשמות הקשורות למאורעות היסטוריים כגון נשמות התאומים הסיאמיים מוונציה. אחרי שלמד על מציאותם הטראגית מתוך הקונטרסים הנוצריים שנפלו לידיו ניגש יגל לשקם את דמותם. מיצורים עלובים ונקלים, "מפלצת" בלשון ההמון, הוא הופך אותם ל"מלאכים" המציגים בפני הקורא השקפת עולם יהודית על פי דרך הקבלה.

ראשית הם מזהירים מפני המגפה העומדת לפגוע ביושבי ונציה. לאחר מכן הם מתבקשים להסביר על שום מה נולדו כשהם מחוברים יחדיו. תינוק אחד מסרב להשיב באומרו כי אלה הם מנסתרות ההשגחה שאין לבשר ודם עסק בהן. התינוק האחר מסכים לדבר. תחילה הוא מדגיש את העיקרון כי "הצור תמים פעלו" ואין בעולם עוול או צרה ללא סיבה וטעם. לאחר מכן הוא מוליך את הקורא במסע ארוך בו הוא מציג בפניו את עיקרי תורת הגלגולים. את דבריו הוא מסיים בהשוואה בין מעשה התאומים הסיאמיים לבין פרשת עגלה ערופה. את העגלה הערופה מביאים זקני העיר הנושאים באחריות על המתרחש בתוך תחומה. בדומה לכך גם פרשיה חריגה זו של הולדת תאומים מחוברים - אם מבקשים לראות בה קריאת התעוררות - יש לכוון אותה כלפי פרנסי העיר ומנהיגיו שינהגו כשורה ויתקנו כל עוולה ועיוות.

ספרו של יגל ראה אור בשתי מהדורות, אך במרוצת השנים נשתכח הספר ואף הפרשיה המוזרה שהצמיחה אותו. אולם תקנה אחת הצליח יגל לעשות בכתביו: לתת צורה אנושית וסימפטית לאותם תאומים מחוברים שבעיני הגוים בני התקופה נחשבו ל"מפלצת", ולהציל את דמותם הספרותית מקולמוסי המדפיסים הנוצריים ולהעניק להם את מקומם הראוי בספרות היהודית.

מאמר מוסגר: פריט היסטורי נדיר

חמש מאות שנה אחרי פרשת "התאומים מוונציה" ומרון ארן, שותף בבית המכירות 'קדם', מציג את הקונטרסים האיטלקיים שדיווחו על הפרשה.  אלו הן שתי חוברות קטנות כרוכות ביחד ומודפסות על נייר איטלקי משובח שלא נס לחו גם בחלוף חמש מאות שנה כאשר לטקסט נלווים הדפסי עץ ברוח התקופה. באופן חריג נלווים לחוברות מודעת פרסומת המבשרת על צאת הספר – אולי אחת ממודעות הפרסומת העתיקות ביותר שהשתמרו.

"כדי להעריך את המסמך הנדיר הזה צריך להכיר את התקופה המדוברת," מסביר ארן. "המצאת הדפוס התחילה לתפוס רק כמה עשרות שנים והיא מחוללת מהפכה אינטלקטואלית בסדר גודל של הרשת המקוונת. פתאום כל אחד יכול להפיץ את דעותיו ורעיונותיו וכל מיני יזמים יכולים לשווק רעיונות גם ברמה העממית של הציבור הרחב. זו ההתחלה של התקשורת ושל האוריינות. ההיצע של חומרים כתובים יוצר ביקוש רחב לקריאה – בפרט אצל הנוצרים שאצלם האוריינות לא הייתה קיימת קודם לכן. אנשים נחשפים למידע שחורג מגבולות ד' אמותיהם - מסעות בעולם, תגליות מדע וכדומה".

הקונטרס העוסק בפרשת התאומים מוונציאה הגיע לבית המכירות דרך אוסף פרטי של משפחה מוכרת מאיטליה שצברה בדורות האחרונים פריטים לרוב, בהם נדירים ויוצאי דופן. "הפריט הזה למיטב ידעתנו הוא יחיד במינו - יש עותקים בודדים בעולם", אומר ארן. "רק בשלושים השנים האחרונות התחילו חוקרים לעסוק במה שנקרא היסטוריה עממית – לא מה עשו שליטים ומלכים אלא איך חיו ובמה האמינו האנשים הפשוטים, וזה כולל הכרת חומרי הקריאה אליהם נחשפו כדוגמת הקונטרסים הללו".

הקונטרסים כלולים בקטלוג החדש של בית 'קדם'. המחיר ההתחלתי עבורם עומד על אלפיים דולר, אולם להערכתו הזהירה של ארן הם עשויים להימכר בסופו של דבר בין חמש לשמונה אלף. "מכיוון שאלה הם עותקים יחידים אין להם ערך ידוע מראש. אם יש אדם או מוסד שמעוניין בקונטרסים למטרה מחקרית או לצורך אוסף מסוים שהוא בונה הסכום יכול לעלות בצורה דרמטית".

מאמר מוסגר: הפוסק והרופא

הכתבה מתארת מציאות שבה תאומים סיאמיים כמעט תמיד נפטרו תוך זמן קצר לאחר לידתם. הרפואה המודרנית, לעומת זאת, מאפשרת לנתח את התינוקות ולהפריד ביניהם. ברם, הואיל והתאומים לעיתים חולקים ביניהם איברים פנימיים משותפים שחיוניים לקיום האדם, הרי שבמקרים מסוימים הפרדתם כרוכה בדילמה מוסרית מייסרת: מי מהם יחיה ומי ימות?  שאלה מורכבת שכזו, שדיני נפשות של ממש תלוים בה, הונחה על שולחנו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, במקרה מפורסם שגרם לקידוש ה' במערכת הרפואית בארה"ב.

באלול תשל"ז (1977) נולדו זוג תאומים סיאמיים לאחת המשפחות הנכבדות בעיר התורה לייקווד, ניו ג'רזי. השניים הובהלו במסוק לבית החולים לילדים בפילדלפיה, תחת השגחתו האישית של הכירורג הראשי של בית החולים, ד"ר אוורט קופ, לימים היועץ הרפואי הבכיר של הממשל האמריקאי וממובילי המאבק הציבורי נגד עישון סיגריות. קופ כבר היה באותם הימים רופא מפורסם מאוד. הוא נחשב לחלוץ כירורגיית הילדים לאחר שהמציא בעצמו הרבה מהטכניקות והשיטות שמאפשרות לנתח ילדים במינימום סיכון. הוא היה הכירורג הראשון שהצליח להפריד בהצלחה תאומים סיאמיים, דבר שקודם לכן נחשב בלתי אפשרי. אחת התאומות נפטרה כעבור תשע שנים מדום לב, אך האחרת זכתה לחיים בריאים ומאושרים. לימים סיפר ד"ר קופ שהפריט החביב עליו ביותר הוא תצלום משותף שלו עם תאומה זו ביום חתונתה. במקרה אחר שכונה "תאומי רודריגז" ביצע קופ ניתוח כה מסובך עד שרופאים אחרים תיארו אותו כ"נס רפואי במובן עשיית דבר שנראה כחורג מגבולות חוקי הטבע".

במקרה דנן הובהר כבר בבדיקה הראשונית שאפילו כישוריו האגדיים של ד"ר קופ לא יוכלו להושיע.  התאומות ימותו אלא אם כן יפרידו ביניהם לאלתר. הבעיה הייתה ששני הילודים התחלקו בלב אחד ובו ששה תאים (בלב רגיל יש ארבעה תאים). הדופן המפרידה בין ארבעת התאים הרגילים לבין שני התאים הנוספים היה דקה מכדי שניתן לחתוך אותה בבטחה. הדרך היחידה להבטיח את הישרדותו של תינוקת ב' היה להשאיר בגופה את הלב כולו, דבר שיגרום כמובן למותו המידי של תינוקת א'.

כלאנשי הצוות הרפואי שהיו מעורבים במקרה היו מודעים לכובד המשקל המוסרי המוטל על כפות המאזניים. ד"ר קופ, בעצמו אדם מאמין מאוד, הודיע כי אינו מוכן לנקוט צעדים נוספים בלי לקבל הנחיה ערכית/מוסרית. בנוסף, רופאים ואחיות בבית החולים התייעצו עם הגורמים הדתיים המקובלים עליהם והודיעו כי לא יוכלו ליטול חלק בניתוח המסובך מטעמים מוסריים. מבחינת ההורים השיקול הקובע היה כמובן עמדת ההלכה אשר על כן הונחה השאלה הסבוכה והמורכבת על שולחנו של גדול הפוסקים בארה"ב, רבי משה פיינשטיין זצ"ל.

בח"י תשרי נערכה פגישה בהשתתפות עשרים רופאים. המשתתפים היו כולם מהבכירים והמובילים בתחומם. כמעט כל התמחות רפואית וכירורגית הייתה מיוצגת בפגישה שכן איש לא ידע לחזות מה בדיוק יקרה במהלך הניתוח חסר התקדים ולאיזה התפתחויות יש להיערך. הנוכחים היו בלחץ עקב חלוף הזמן והסימנים המדאיגים על התדרדרות מצב התינוקות. חלקם היו קצרי רוח ובקשו לגשת לניתוח באופן מיידי. ד"ר קופ ביקש את רשות הדיבור ואמר להם את הדברים הבאים: "שיקולי האתיקה והמוסר במקרה שלפנינו מורכבים מכדי שאכריע בהם בעצמי. אני מאמין שהם מורכבים מדי גם עבורכם. לפיכך הפניתי את המקרה לרב זקן המתגורר בלוואר איסט סייד בניו יורק. הוא תלמיד חכם ואדם קדוש. ה=95א יודע איך לענות על שאלה כזאת. כאשר יאמר לי מה לעשות – אדע גם אני".

לא כאן המקום להיכנס למכלול השיקולים ההלכתיים שעמדו לנגד עיניו של פוסק הדור בגשתו לשאלה זו. אחד מהדברים שהוא ביקש לדעת הוא מה הם סיכויי ההישרדות של התינוקות אם לא יופרדו כלל או אם יעשה ניסיון להפריד גם את תאי הלב שלהם. חוות דעתו של ד"ר קופ ויתר המומחים הייתה שבשני המקרים קיימת סבירות בעלת רמת וודאות גבוהה ששתי התינוקות ימותו. רק לאחר מכן נתן הגרמ"פ את אישורו לקיים את הניתוח ללא שהיות נוספות.

יום כ"ד בתשרי התחיל כבוקר סגרירי וקר. בתוך בית החולים חדר הניתוחים מספר שלוש היה מלא בהמולה קדחתנית של עשרות אנשים. בשעה 6:05 הופנו כל המבטים לעגלת תינוקות שהובאה ממחלקת טיפול נמרץ. בתוכה נחו בשלווה התאומות שרק אחת מהן תצא בחיים מחדר הניתוח. ביציאה מחדר המיון היה מעמד סוחט דמעות כאשר האחיות נפרדו מהתינוקות. אחת האחיות אמרה לצוות המנתחים שהתאומים עשויים להיות קצת לא רגועים מכיוון שהיו ערים רוב הלילה ושיחקו אחד עם השני. אחרת תחבה בפי התינוקות מוצצים.

ד"ר קופ נכנס לחדר הניתוחים עדיין מנומנם מעט. מנהגו היה לישון בבית החולים בלילה שלפני ניתוח מסובך כדי להכין את עצמו נפשית לבאות. התינוקות הורדמו בשעה 8:20, וכעבור כשעה בוצע החיתוך הראשון. בשעה 10:35 הצליחו המנתחים לבודד את כלי הדם העיקריים. בשעה 10:40 בדיוק נתן ד"ר קופ את הסימן ובו ידיו ניתק את העורק הראשי המספק חמצן למוחה של התינוקת א'. מותה נקבע באופן מידי. במשך כמה רגעים ארוכים המנתחים ושאר הנוכחים המתינו בדריכות לאפשרות שמותה של התינוקת הראשונה תדרדר את מצבה של השנייה. אבל זה לא קרה. לשמחתם ופליאתם של הרופאים הניתוח התנהל בקלות רבה מהמצופה וללא אף אחת מההסתבכויות שחששו מהן. 

בשעה אחת אחר הצהרים הודיע ד"ר ק=D7פ המותש על סיום הניתוח. תינוקת ב' הובהלה בחזרה לחדר מיון, אבל הפעם במצב יציב ועם פרוגנוזה להחלמה מלאה ולחיים ארוכים וטובים. באותם רגעים ממש הובאה למנוחת עולמים אחותה, התינוקת א', שבמותה ציוותה לה חיים. 

 

 


                                                   "נחלת יעקב"


 


שבט זבולון ותגליות הגז בים


 


 


 


על הפסוק "בינו שנות דור ודור" (פרשת "האזינו" ל"ב, ז') אומר בעל חידושי הרי"ם כי בכל דור ודור יורדת ובאה מן השמיים הבנה חדשה בתורה, הדרושה ומותאמת לטיב הדור והתקופה.


          ואכן, רק לאחרונה, הבנתי את אחת מברכותיו של משה לשבטי ישראל, המופיעה בפרשת "וזאת הברכה" שקראנו בימים אלה בחג "שמחת תורה".


          כוונתי היא לברכתו של משה לשבט זבולון:


בברכתו, אומר משה: "כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול" (דברים ל"ג, י"ט). על פסוק סתום ולא ברור זה אומר רש"י (ד"ה "כי שפע ימים יינקו"): "הים נותן להם ממון בשפע". ואת הביטוי "ושפוני טמוני חול" מפרש רש"י: "כסויי טמוני חול". עד לאחרונה, לא כל כך הבנתי את פירושו הנ"ל של רש"י. אולם עתה, לאחר התגליות המדהימות של הגז הטבעי (ובקרוב אולי גם הנפט) בים רואים אנו בהתגשמות ברכתו של משה לשבט זבולון.


          שהרי התגליות בים ("תמר", "לוויתן", "כריש", "תנין") נמצאות כולן ממול לנחלתו של שבט זבולון, דהיינו בתחום "המים הכלכליים" של שבט זבולון. וכידוע, הגז הטבעי נמצא בתוך שכבת חול במעמקי הים. לאור זאת, מתבהר פירושו של רש"י. ברכתו של משה לשבט זבולון הינה שעושרו יבוא מן הים. ועושר זה, מקורו במחצבי הטבע, הטמונים (מכוסים) בתוך החול שבים. ואכן, הגז הטבעי, הנמצא בתוך שכבת חול שבמעמקי הים בשטח "המים הכלכליים" של שבט זבולון הוא מקור העושר של שבט זבולון בדיוק כפי שבירך אותו משה.


ואם יש עוד למישהו ספיקות כלשהן תבוא הגימטריא הבאה וותוכיח -


"טמון חול" = 149


גז, נפט = 149


ואם ברצונכם הוכחה נוספת, הרי היא לפניכם:


זבולון = 101


גז טבעי = 101


 


  יעקב   פרידגוט, עו"ד


דירקטור בחברת דלק מערכות אנרגיה בע"מ

בס''ד


"ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"


   ''הרמזור''


 מתוך ''ליקוטי שמואל''


 עורך: שמואל אייזיקוביץ


eisikovits1@gmail. Com


 

שמירת הנפש


שמירת הנפש הוא שם כולל לכמה פסוקים במקרא המזהירים בנוגע לשמירת הנפש. קיימים פירושים שונים באשר לפשרה של "שמירת נפש" זו, הנפוץ בהם מפרש כי הכוונה היא להישמרות מסיכונים פיזיים. אף ציווי מסוג זה אינו נמנה במניין המצוות כחלק מתרי"ג מצוות, בספרי מוני המצוות.
הפסוק הנפוץ ביותר הוא "ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", המשמש במקומות שונים, ביהדות ובתרבות הכללית, כאזהרה להישמרות מסיכונים.


מקורות מקראיים ופרשנויות


בספר דברים נכתב: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵש" (ד'ט"ו); במקום נוסף נכתב: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד." (ב'ד'); ולשני מקורות אלה מצטרף הפסוק: "הִשָ‏מֵר לְךָ‏ וּ‏שְמוֹ‏ר נַ‏פְשְךָ‏ מְאוֹ‏ד" (ד'ט').


שלושה פסוקים אלו אינם עוסקים בהקשרם המקורי בשמירת הנפש במובנה הפיזי, והם נסובים אודות דברים אחרים, אך רבי מרדכי יפה כותב בספרו "לבוש":



שיש במשמעות אלו הלשונות שצריך האדם לשמור את נפשו שלא יביא את עצמו לידי סכנה, אף על גב שפשוטן של אלו הכתובים לא מיירי בזה (עוסק בזה) , מכל מקום סמכו חז"ל על מקראות הללו ואסרו כל הדברים המביאין את האדם לידי סכנה.


– לבוש על שולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן קט"ז.


ואכן הרמב"ם פוסק להלכה כי כל מעשה שיש בו סכנת נפשות, מהווה עבירה על מצוות שמירת הנפש. אך המהרש"א כותב כי להלכה אין כל איסור על נטילת סיכונים פיזיים שנובע מפסוקים אלה, מהסיבה שהם אינם עוסקים בנושא זה.


פירושים נוספים עוסקים בשמירה רוחנית על הנפש במובנה הערטילאי, על פני החברה והתרבות היהודיות:



וזהו שהזהיר השי"ת אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", דהיינו שהיו צריכים שמירה גדולה שלא ידבקו בגלולי אדום והעיד הכתוב כל העדה, דאף שעברו בגבול בני עשו וראו את גלוליהם לא נפקד ממנו איש לעבירה וכל העדה היו צדיקים, והיינו דפירש"י ואלו מאותן דכתיב בהן ואתם הדבקים חיים כולכם היום.


– הרב פנחס הורוויץ בספרו פנים יפות על ספר במדבר, פרק כ'.


פירוש אחר שייך לאיש תנועת החסידות רבי צדוק הכהן מלובלין. לדבריו פירושו הפשוט של הפסוק "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה..." עוסק באיסור על אמונה בגשמיות הא-לוהות; כלומר, האיסור להאמין שלא-לוהים יש גוף או כל ביטוי גשמי.


יישומים הלכה - למעשה


החפץ חיים פוסק להלכה, בהסתמך על חוות דעת של רופאים, כי האיסור בעישון סיגריות נובע מהציוויים על שמירת הנפש. אך לעומתו הרב משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף פוסקים כי הדבר אינו מהווה ביטול ציווי מהתורה, וזאת על פי הפסוק "שומר פתאים ה'" (ביאור:תהלים קטז ו) המבטא אמונה כי א-לוהים שומר מפני סיכונים הנובעים מדבר ש"דשו בו רבים" (שנהגו רוב העולם לעשותו). אך גם הם מודים כי על פי רוח ההלכה רצוי שלא לעשן.


 

 

רמזור


רמזורים, הם מערכת אורות צבעוניים המוצבת בצמתים, ותפקידם הוא לווסת את התנועה בצומת. הרמזור הוא סוג של תמרור. ישנם גם רמזורי אזהרה, בצורת פנסים מהבהבים.


המילה "רמזור" בעברית מורכבת מהלחם בסיסים של המילים "רמז" ו"אור".


היסטוריה


תמרורי אזהרה הראשונים היו עששיות בצבעי ירוק ואדום שהותקנו בלונדון בשנת 1868 ונועדו עבור כרכרות רתומות לסוסים. באמצע המאה ה-19, עם התפתחות הרכבת, החלו לעשות שימוש בתמרורים כדי להסדיר את התנועה. ב-5 באוגוסט 1914 הותקנו הרמזורים החשמליים הראשונים בקליבלנד באוהיו שהשתמשו בצבעים אדום וירוק. צבעים אלו יובאו ליבשה לאחר שנים שנעשה בהם שימוש כדי לסמן ימין ושמאל בכלי שיט. הצבע האדום סימל מאז ומתמיד סכנה ומלחמה בשל היותו זהה לצבע של הדם.


הסימונים המוסכמים הראשונים היו שונים מהמקובל היום. הצבע הירוק סימן זהירות (בדומה לצהוב בימינו) והצבע ה"לבן", שהיה למעשה אור מעששית חשופה, סימן שניתן לנסוע. סימון זה גרם לתאונת רכבת קשה בשנת 1914 לאחר שהקטר זיהה מקור אור חשוף כתמרור "לבן'' לבסוף הוחלף הצבע הלבן בירוק, תוך הוספת אור בצבע צהוב מהבהב כאות לצורך בזהירות.


הרמזור הראשון בישראל הותקן בעיר חיפה, בפינת הרחובות הרצל-בלפור, בשנת 1949.


בתקופת מהפכת התרבות בסין הוצע להחליף בין האור האדום לירוק, כך שהאור האדום ישמש לנסיעה, מכיוון שהצבע האדום היה צבעה של המהפכה והוא סימל, בעיני השלטון, את הקידמה. ראש ממשלת סין ג'ואו אנלאי הצליח למנוע שינוי זה, מחשש לפגיעה בבטיחות ולתאונות דרכים. הוא אמר לוועדת המשמרות האדומים שדנה בשינוי: "לדעתי, האור האדום הוא אורה של המהפכה, המספק את הבטיחות הנדרשת לפעילות המהפכנית."


לרוב, רמזורים המוצבים בצמתים עוקבים על צירי תנועה ראשיים, פועלים באופן מתוזמן אוטומטית, כך שניתן יהיה לנסוע על "גל ירוק" מבלי לעצור, אם נוסעים במהירות המותרת. כיום, רוב הרמזורים בישראל פועלים על נורות LED, החסכוניות בחשמל.


אף כי חלק מתפקידם של הרמזורים הוא להקל על עומסי תנועה, תכנון לקוי של מערכות רמזורים, שאינו מתחשב בעומסי התנועה המשתנים בצומת, עלול ליצור עומסים כבדים, כאשר תוכנן "רמזור קצר" מידי בנתיב עמוס או בשעות העומס.


התנהגות ברמזור


באופן אוניברסלי, להוראותיו של רמזור יש קדימות על הוראות תמרורים, ולהוראות שוטר תנועה קדימות על הוראות רמזור. אך ישנם כמה מאפיינים מקומיים באשר לאופן הקריאה וההכוונה של הרמזור.


רמזורים להולכי רגל


רמזורים להולכי רגל עשויים להיות במצב המתיר חצייה, בזמן שגם מכוניות מסוימות מורשות לעבור. במצבים כאלו, זכות הקדימה נתונה להולכי הרגל.


בישראל


בישראל לרמזורים להולכי רגל שני מצבים:


  • אדם אדום עומד - אין לחצות 
  • אדם ירוק הולך - אפשר לחצות 


משך הזמן בו דולק הרמזור הירוק צריך לאפשר חציה לאדם ההולך לאט, ולאפשר לו להגיע לפחות עד לאי התנועה או המדרכה הקרובים. בין תחילת האור האדום להולכי הרגל לבין תחילת האור הירוק למכוניות קיים פרק זמן המאפשר לאדם ההולך מהר להשלים את החצייה.


באמריקה הצפונית


באמריקה הצפונית, לרמזורים להולכי רגל שלושה מצבים:


  • WALK לבן - ניתן לחצות. משך זמן זה קצר ביותר.
  • DONT WALK אדום מהבהב - ניתן לסיים חצייה, אין להתחיל חצייה. משך זמן זה ארוך ביותר. ההוראות מתוכננות להולכי רגל איטיים ביותר, כך שרוב האוכלוסייה מתעלמת מן ההנחיה, ומתחילה ומסיימת את החצייה בבטחה במשך פרק זמן זה.
  • DONT WALK אדום קבוע - אין לחצות. אם הפך הרמזור לסימון זה מתחילות מכוניות לעבור במעבר החציה מיידית, ללא זמן מספיק להשלים את החצייה.


רמזורים לנסיעה למכוניות


לרמזורים למכוניות שלושה צבעים, המסודרים מלמעלה למטה: אדוםצהוב (או כתום) וירוק.




באופן כללי, פירוש האותות הוא כדלקמן:


  1. אדום - אין להימצא בצומת.
  2. אדום + צהוב - הרמזור עומד להתחלף לירוק, יש להתכונן לנסיעה.
  3. ירוק - מותר לחצות את הצומת. (ירוק מהבהב - יש להתכונן לעצירה.)
  4. צהוב - הרמזור עומד להתחלף לאדום, יש לפנות את הצומת.
  5. צהוב מהבהב - מערכת הרמזורים מקולקלת ויש לנסוע לפי סימון התמרורים, באירופה בעיקר, רמזור צהוב מהבהב גם מציין שהרמזור עומד להתחלף לאדום, יש לפנות את הצומת, וגם שמערכת הרמזורים מקולקלת ויש לנסוע לפי סימון התמרורים.


מעל חלק מהרמזורים מופיעים שלטים עגולים ומעליהם חץ כיוון, המתאר את כיווני הנסיעה אליהם הרמזור תקף. ללא חץ, הרמזור תקף לכל כיווני הנסיעה. לעתים, עשויה התאורה בפנס הירוק של הרמזור להיות מעוצבת כחץ.


במקומות שונים קיימים חוקי התנהגות שונים, בנוסף לאותות מוסכמים אלו.


בישראל


האור הירוק מהבהב שלוש פעמים (ב-3 השניות האחרונות של האור הירוק "הרגיל") ברמזורים הממוקמים בצמתים בהם המהירות הממוצעת היא מעל 60 קמ"ש. הבהוב זה משמעו איתות מסייע, המציין כי האור ברמזור עומד להתחלף לצהוב ואז לאדום, אך אין לו משמעות חוקית.


בצפון אמריקה

כתלות במדינה, ייתכן כי ניתן לפנות ימינה באור אדום תוך כדי הגעה לעצירה מוחלטת ומתן זכות קדימה.


  • כתלות במדינה, ייתכן כי יש צורך לתת זכות קדימה לתנועה המגיעה ממול והולכי רגל החוצים את הכביש כאשר פונים שמאלה באור ירוק. במקרה הזה, יש לעצור בתוך הצומת ולתת זכות קדימה. אם האור מתחלף לצהוב או אדום בזמן עמידה בתוך הצומת, יש לפנות אותו על ידי סיום הפניה.
  • כתלות במדינה, האור הירוק מופיע מיד לאחר האור האדום (תוך ביטול הופעת האור הצהוב).


 

רמזורים לתחבורה ציבורית


בחלק ממדינות העולם נהוג להשתמש ברמזורים ייחודים לתחבורה ציבורית.


בישראל נעשה שימוש ברמזורים אלה במסלולי התחבורה הציבורית של המטרונית בחיפה והרכבת הקלה בירושלים.


לרמזור זה סימנים אשר כולם בצבע לבן: מלבן אופקי, עיגול ומלבן אנכי.




  1. אור לבן מלבני אופקי - עצור, אין להימצא בצומת.
  2. אור לבן מלבני אופקי ואור לבן עגול יחד - הרמזור עומד להתחלף, יש להתכונן לנסיעה.
  3. אור לבן מלבני אנכי - מותר לחצות את הצומת.
  4. אור לבן עגול - הרמזור עומד להתחלף, אם לא ניתן לעצור לפני, יש לפנות מיד את הצומת.


 מהבהב - מערכת הרמזורים מקולקלת ויש לנסוע לפי סימון התמרורים.


רמזורים נוספים


רמזור אדום מהבהב משמש להתרעה על מעבר רכבת במפגש מסילה-כביש (לעתים בלווית מחסום ופעמון).


רמזור צהוב מהבהב או שניים משמשים לאזהרה על צורך במתן זכות קדימה להולכי רגל או להתרעה כי רמזור סמוך, שאינו נראה למרחוק, אדום. בארצות שונות, בעיקר בצפון אירופה, ישנו רמזור מיוחד המשמש רוכבי אופניים בעת רכיבתם בכבישים ובמסלולים הייחודיים להם.


רמזורים חכמים


רמזורים "חכמים" ממוחשבים יכולים לחוש ולהגיב לתנועה על הדרך בעזרת תיל לולאתי שקבוע מתחת לכביש לפני הרמזור. זרם חשמלי עובר בתיל, הוא יוצר שדה מגנטי. כאשר גוף מתכתי (כלי רכב) עובר דרך שדה זה, אות נשלח למחשב המקושר. המחשב קולט את האות ומנסה לתת אור ירוק לנהג ברגע הראשון האפשרי, כשהדרך פנויה למעבר בטוח.


רכב דו גלגלי עשוי שלא להפעיל רמזור כזה, ולכן אם יעמוד ראשון, הרמזור לא יתחלף.


אכיפה


כניסה לצומת באור אדום נחשבת לאחת מעבירות התנועה החמורות ביותר ולגורם מהותי לתאונות דרכים קטלניות. משטרות מפעילות מצלמות אלקטרוניות כדי לתעד עבירות של כניסה לצומת ברמזור אדום. בישראל הופעלו מצלמות כאלו מאז שנת 1965.


בישראל הורשעו במספר מקרים נהגים שנכנסו לצומת באור אדום וגרמו למותם של אנשים בתאונת דרכים בעבירת הריגה ונדונו לשנות מאסר ארוכות (7 - 8 שנים בפועל).


 


 


 


 


 


האור שבקצה הצומת: יום הולדת לרמזור


104 שנה לרמזור הראשון בעולם, המצאה ששינתה את הדרך שבה אנחנו נוהגים. ולמה נבחרו הצבעים אדום וירוק


רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי


באמצע שנת 1949, לא הרבה אחרי מלחמת השחרור, הגיעה הקידמה לישראל. בפינת הרחובות הרצל, בלפור וביאליק בחיפה התקינה העירייה חידוש משונה: מתקן פנסים תלוי על חוט חשמל שהאיר באור אדום וירוק ונועד לכוון את התנועה בצומת הסואן. המתקן החדשני זכה לשם הקליט "מנגנון אור אוטומטי לכיוון תנועה", והעירייה הפיצה מנשר לתושבים שהבהיר לתושבים איך לנהוג ולהתנהג בתנועה עם המתקן החדש והחדיש הזה.


 


עד מהרה התפשט החידוש גם לערים נוספות ומתקן דומה, הפעם על עמודים, נכנס לשימוש גם בתל אביב, בפינת הרחובות הרצל ודרך יפו. לירושלים הגיע העתיד התחבורתי רק ב-1955, עם התקנת מנגנון הכוונת תנועה בצומת הראשי של הרחובות המלך ג'ורג' ויפו. באותה שנה התעוררה גם האקדמיה ללשון העברית והגתה מילה לתיאור הטכנולוגיה החדישה: רמזור.


 


הרמזור הגיע לישראל באיחור רב, שכן את הרעיון לכוון את התנועה בצמתים באמצעות שילוט משתנה הגה כבר באמצע המאה ה-19 המהנדס האנגלי ג'ון פיק נייט (Knight) שהתמחה בשיטות איתות לרכבות. בשנת 1865 הוא ניגש אל נציב המשטרה בלונדון והציע לו ליישם את שיטת האיתות של הרכבות גם ברחובות לונדון. המנגנון כלל סמפור (מתקן איתות המבוסס על זרועות נעות, כנהוג במסילות ברזל) בשעות היום ותאורת גז אדומה וירוקה בשעות הלילה.


 


נדרשו שלוש שנים ליישום התוכנית, וב-9 בדצמבר 1868 הותקן רמזור הגז בצומת הרחובות גרייט ג'ורג' וברידג', לא הרחק מגשר וסטמינסטר. המתקן היה ידני והיה זקוק לשוטר שיפעיל את האותות, כך שמדובר היה למעשה במעין שוטר תנועה משוכלל. הרמזור זכה להצלחה גדולה - אך קצרת מועד, שנקטעה במהירות בגלל אסון מצער. ב-2 בינואר 1869, פחות מחודש אחרי הפעלתו התרחשה דליפת גז והרמזור התפוצץ בפניו של השוטר שהפעיל אותו וגרם לו כוויות קשות. המיזם בוטל מיד.


 


נדרשו עוד כמה עשרות שנים עד שהטכנולוגיה תבשיל מחדש. ב-5 באוגוסט 1912 הותקן הרמזור החשמלי הראשון בעולם בצומת של רחוב 105 ושדרות יוקליד בעיר קליבלנד שבארצות הברית. קצת יותר מוקדם באותה שנה אמנם פיתח את אותו רעיון השוטר לסטר וייר (Wire) מיוטה, שהשתמש במקור בקופסת עץ עם פנסים, אך הרמזור השימושי הראשון היה זה שבקליבלנד. עיצב אותו הממציא ג'יימס הוג (Hoge), והוא כלל ארבעה זוגות של אורות אדומים וירוקים על ארבעה עמודים וזמזם אזהרה. ההפעלה הייתה ידנית באמצעות מתגים, כך ששוטרים וכבאים יכלו להפעיל את הרמזור במקרה הצורך כדי לווסת את התנועה.


 


הציבור הבין מהר מאוד את חשיבות ההמצאה. בכתב העת The Motorist של מועדון המכוניות של קליבלנד, שיצא לאור באוגוסט 1914, נכתב: "המערכת אמורה ליצור מהפכה בטיפול בתנועה ברחובות העיר הצפופים. כדאי שוועדות התחבורה ישקלו ברצינות להטמיע אותה לשימוש נרחב". 
  


ומדוע דווקא אדום וירוק? האור האדום היה בחירה טבעית, משום שהוא מקושר מאז ומתמיד לדם ולסכנה. הירוק נולד בחוקי התעבורה הימית: כללי השיט דרשו מאוניות להדליק אור ירוק על הדופן הימנית שלהן ואור אדום על השמאלית. כששתי ספינות מתקרבות זו לזו, זאת שרואה את האור האדום של חברתה צריכה לעצור או להאט עד שהספינה השנייה, שרואה את האור הירוק של חברתה, תעבור. משם התגלגלה המוסכמה גם לתחבורה היבשתית, ראשית ברכבות ובהמשך בכבישים.


 


האור הצהוב נוסף רק ב-1920, כשהשוטר ויליאם פוטס (Potts) מדטרויט הציע להוסיף פנס אזהרה שלישי בין האור האדום המסמן עצירה לאור הירוק המתיר לנסוע. הסיבה המקורית להוספת האור האמצעי הזה הייתה הקושי לסנכרן בין השוטרים שהפעילו את ארבעת הרמזורים בצומת. התבנית הזאת נותרה כמעט ללא שינוי עד היום, פרט להוספת הצהוב המהבהב ושינוי האור הירוק לגוון כחלחל מעט כדי להקל על עיוורי צבעים שלא מבדילים בין אדום לירוק.


 


מבחינה מדעית והנדסית הרמזור איננו המצאה מתוחכמת במיוחד - בסך הכל ארבע קופסאות מאירות שפועלות בתיאום. אולם מבחינה חברתית מדובר בטכנולוגיה מהפכנית שמאפשרת לנו להתמודד בהצלחה עד היום עם עומסי התנועה הגדלים והולכים בעולם. אז בפעם הבאה שאתם עומדים בפקק ומקללים את הרמזור שלא מתחלף, חישבו כמה הרבה יותר גרוע היה יכול להיות בלעדיו.


 


 




בס''ד


    ''צורת הדף'


  מתוך נפלאות הבריאה


  עורך: שמואל אייזיקוביץ


eisikovits1@gmail.com     


 


צורת הדף


לאן נעלם העמוד הראשון בכל מסכתות הש"ס? היכן תמצאו את ברכות דף ק'? מי קבע  שכל דף גמרא יתחיל עם ארבע שורות של רש"י? ואיך קרא שעולם הספרים היהודי נכבש בסערה בידי גוי שאף לא היה מסוגל להבין אף מילה בלשון הקודש? הרב אליעזר אייזיקוביץ חוזר למקום שבו הכול התחיל


===


הוא היה יהודי נמוך קומה, בן למשפחה בעלת שורשים מפוארים שבצוק העיתים נעקרה מאשכנז ותקעה  יתד בעיירה הציורית סונצ'ינו שבצפון איטליה. שמו המקורי היה ר' ישראל נתן מענצעלן אם כי העולם עתיד היה להכיר אותו בכינוי 'שונצינו' אותו אימץ לעצמו כשם משפחה. חזותו החיצונית הפשוטה לא הסגירה את הדבר, אולם הוא היה האחראי לאחת המהפכות הגדולות ביותר בלימוד הש"ס מאז חתימת התלמוד.


ר' ישראל נתן מענצעלן-שונצינו עסק ברפואה וסייע לאביו בעסקי הבנקאות המשפחתיים. כמו יהודים רבים בני התקופה התפרנסה המשפחה ממתן הלוואות לאוכלוסיה הנוצרית, אולם בשנת 1480 נפתח בסונצינו "מונטה דה פיאטה" (בית הלוואות ציבורי) והמשפחה נאלצה לחפש לעצמה תעסוקה אחרת.


תריסר שנים לפני כן התרחש בפינה אחרת של אירופה מאורע בעל חשיבות עולמית. צורף גרמני בשם יוהן גוטנברג שהתגורר בעיר שטרסבורג המציא מכונת הדפוס. גוטנברג אומנם פשט את הרגל ומת עני ואביון, אבל ההמצאה שלו שינתה לצמיתות את מדפי הספרים. לראשונה באירופה ניתן היה להדפיס תוך זמן קצר ספר במאות רבות של עותקים. מחירי הספרים ירדו פלאים והיו מעתה היו בהישג ידו של כל אדם ולא רק נחלתם של עשירים מופלגים.


תוך זמן קצר עמדו יהודים על הפוטנציאל המהפכני הטמון בטכנולוגיה החדשה. על רקע אווירה זו החליט, בשנת רמ"א, ר' ישראל שונצינו להיכנס לעסקי הדפוס. כעבור שלוש שנים הוציא לאור מהדורה מודפסת של מסכת ברכות, הראשונה מתוך עשרים מסכתות שהמשפחה הייתה עתידה להוציא לאור.


על השיקולים שקדמו להחלטה להדפיס דווקא מסכת זו מספר בנו של ישראל נתן, ר' יהושע שלמה: "[אבי ציווה עלי:] אתה תבנה בנינו של עולם, תרומם את קרנות החכמה ועשית ספרים בדפוס להיות בהם שתי תועלות מפורסמות: האחת כי יעשה מהר הרבה מהם עד תתמלא הארץ דעה. השנית כי לא יעלה ערכם לערך הנכתבים בקנה או בעט ברזל ועופרת. ואשר לא מצאה ידו די קניינים יקרים יקנה מהם בזול, תחת הזהב יביא כסף". ונזדרז הבן למצות האב ויבא הביתה לעשות מלאכתו מלאכת שמים וכי מדת חסידות עלתה בו עם כי ברכת ה׳ היא תעשיר, פתח במסכת ברכות"...


מסכת ברכות של דפוס שונצינו לא היה הכרך התלמודי הראשון שראה אור. קדמו לו כרכים בודדים של ש"ס שהודפסו במקומות שונים בספרד ופורטוגל. אחד המדפיסים היהודים החשובים שפעל בתקופה זו היה ר' שלמה אלקבץ, סבו של המקובל ר' שלמה אלקבץ מחבר הפיוט "לכה דודי" ומי שנחשב למדפיס הראשון של אחד מכרכי הש"ס בספרד.


אלא שהמצאת הדפוס הגיע לספרד בשעה שהאוכלוסייה היהודית במדינה זו כבר עמדה בדמדומי גסיסתה. רק שבע שנים מפרידות בין הש"ס הספרדי הקדום ביותר שקיומו ידוע בוודאות לבין גירוש יהודי ספרד. הכרכים שנדפסו בתקופה קצרה זו התפזרו בכל רחבי העולם היהודי וחלקם צצו במקומות מפתיעים כמו תימן ואפגניסטן. אולם השפעתם על המשך התפתחותו של התלמוד המודפס הייתה מועטה. דפוס סונצינו, לעומת זאת, עתיד היה להטביע חותם שהשפעתו על צורת הדף בו אנו לומדים מורגשת עד ימינו.


 


 


כאן ממציאים את "צורת הדף"


עצם המושג "דף גמרא" היא פועל יוצא של המצאת הדפוס. קודם לכן נכתבו כל 2 מיליון המילים (בערך) של התלמוד הבבלי בקודקסים שלא היו אחידים מבחינת צורתם ומספר הדפים שלהם. כל סופר סידר את הדפים כאוות נפשו. הספרים הכילו את דברי הגמרא בלבד בלי המפרשים הנלווים אליהם שנחשבו לספרים נפרדים.


דפוס סונצינו שינה כל זאת. תחת מכבש הדפוס שלו באותה עיירה קטנה באיטליה קיבל דף הגמרא את צורתו הקבועה והאחידה. סונצינו היה הראשון שהדפיס על אותו העמוד, בצמוד לנוסח הגמרא, גם את פירוש רש"י ואת דברי התוספות. דבר זה יצר בעיה שכן הלומדים התקשו לזהות את המקום שבו דברי הגמרא מסתיימים ודברי המפרשים מתחילים. את הבעיה הזאת פתר שונצינו כאשר החליט שדברי המדפרסים יודפסו באות מעגלית שונה מזו המשמשת להדפסת נוסח הגמרא. עד מהרה דבק בכתב הזה הכינוי העממי "כתב רש"י".


שונצינו גם קבע במהדורתו כי פירוש רש"י לעולם יודפס בצד הפנימי של הדף, בעוד דברי התוספות יודפסו בצדם החיצוני, סידור שנשמר בכל עשרות מהדורות הש"ס הבאות ועד ימינו. וזה לא הכול – בני משפחת שונצינו החליטו שארבעת השורות הראשונות בכל דף יהיו מדברי המפרשים ורק לאחר מכן יתחילו דברי הגמרא. כלל זה נשמר בצורה עקבית כמעט בכל המסכתות שהמשפחה הדפיסה והוא הפך לחלק בלתי נפרד מ"צורת הדף" כפי שהוא קיים עד ימינו. מקובל להסביר שמנהג זה מרמז על כך שאין האדם יכול להגיע להבנת דברי הגמרא לפני שיחזור עליהם לפחות ארבע פעמים.


האיש שהכניס את התוספת לגמרא


במשך השנים הבאות המשיכה המשפחה להדפיס עוד כרכים בודדים של הש"ס - לפי אחת ההערכות עד 16 מסכתות שונות - אולם מעולם לא הדפיסה ש"ס שלם כנראה מחמת חסרון כיס. פעילות הדפוס המשפחתית זכתה לתנופה מחודשת עם הצטרפותו של ר' גרשום סונצינו, אחיינו של יהושע שלמה. היה היה אדם אנרגטי ונמרץ הראוי לתואר "גדול המו"לים היהודיים" באותן שנות בראשית של הדפוס העברי.


ר' גרשום סונצינו חשב בצורה יצירתית וניצל את הדפוס כדי להביא לעולם רעיונות שאף אחד לא חשב אליהם לפניו. הוא הדפיס את לוח השנה העברי המיועד לתליה על הקיר ולפיכך ראוי להיחשב לסבא-רבא של כל לוחות השנה שבאו אחריו. הוא הדפיס את הספר העברי המאויר הראשון, "משל הקדמוני", ועל כן ראוי אולי להיחשב לסבא רבא של כל ספרי הקומיקס היהודים הרואים אור בימינו (לתשומת ליבך גדי פולק). בסך הכל הוא הוציא לאור למעלה ממאה ספרים בתחומים מגוונים, הישג  מרשים מאוד בתנאי אותם הימים.


אולם ר' גרשום לא הסתפק בהוצאתם לאור של ספרים ידועים ומפורסמים. הוא הרבה לנדוד ולחקור בגנזכים ובספריות בחיפוש אחר כתבי יד בלתי מוכרים בהם יוכל להעשיר את ארון הספרים היהודי. על נדודיו המרובים הוא רמז בחתימה בה נהג לסיים את ספריו – "גר-שם".


כאן אנחנו מגיעים לתרומה המשמעותית והחשובה ביותר של ר' גרשום סונצינו לעיצוב צורת הדף במתכונתו הנוכחית – ההחלטה אותה קיבל יחד עם יתר בני משפחת המדפיסים לכלול בכל אחד מדפי הגמרא גם את דברי התוספות הקשורים אליו. החלטה זו לא הייתה מובנת מאליו. ברוב מהדורות הש"ס שראו אור קודם לכן בדפוסי ספרד ופורטוגל מופיע פירוש רש"י בלבד. הדבר נבע ככל הנראה משיטות הלימוד השונות שהיו נהוגות בשתי הארצות. בישיבות ספרד למדו את הגמרא בעיקר עם חידושי הרמב"ן, בשונה מישיבות איטליה ואשכנז שבהם מקובל היה ללמוד גמרא עם פירוש תוספות.


מנוי וגמור היה אצל ר' גרשום שאת הש"ס יש להדפיס עם פירוש תוספות דבר שנעשה כבר במסכת ברכות הראשונה. אולם איזה תוספות? ברוב ישיבות אירופה וספרד הכירו רק את תוספות שאנץ, תוספות רבנו פרץ, תוספות ר' שמשון. ר' גרשום לא הסתפק בכך. הוא הרחיק נדוד עד שטרסבורג, שֵמבֶּרי וז'נווה, פשפש בספריות ישנות וחקר בקרב אספנים ותלמידי חכמים עד שחשף את כתב היד של התוספות אותו ערך רבי אליעזר מן העיר טוך ובו עיקר תורתם של רבנו יצחק (ר"י) ורבנו תם. "יגעתי ומצאתי ספרים שהיו חתומים וסגורים, הבאתי אותם לאור יום למען יזהירו כזוהר הרקיע," כך מעיד על עצמו ר' גרשום.  


ר' גרשום הביא לכך שצורת הדף תכלול את דברי התוספות, והוא זה שגם קבע שדווקא תוספות טוך ישמשו לכך. מסיבה זו כינה אותם "התוספות שלנו" להבדיל מגרסאות אחרות של תוספות שהיו עדיין בכתב יד או שהודפסו בשלב מאוחר יותר. נוהג זה של הדפסת התוספות יחד עם דף הגמרא הועתק מאוחר יותר על ידי מדפיסי וונציה ומני אז התקבל ללא עוררין בכל המהדורות הבאות.


מי ראה את ברכות דף צ"ט עמוד ב'?


תחת ידם האמונה של מדפיסי שונצינו לא רק שדף הגמרא התחיל לקבל את צורתו אלא שמספר הדפים בכל מסכת החל אף הוא להתגבש סביב מתכונתו הנוכחית. כאמור, בכתבי היד שקדמו לעידן הדפוס ואף בחלק מהכרכים שראו אור בספרד עדיין אין אחידות במספר הדפים. כל מדפיס חילק את דברי הגמרא כפי שהיה נוח לו לעשות ומנין הדפים השתנה בהתאם.


בית הדפוס היהודי בשונצינו הביא לתלמוד את הרעיון של חלוקה עקבית ומסודרת לדפים, אלא שחלוקה זו לא תמיד הייתה זהה לזו שקיימת היום. למשל, בקשו מהלומד המצוי לעיין במסכת ברכות בדף צ"ט עמוד ב', ותתקלו לבטח במבטי תימהון. כולם יודעים שבמסכת ברכות יש רק 62 דפים. אלא שמדפיסי שונצינו בחרו עבור מסכת ברכות שהדפיסו מספר סימטרי ועגול עבור מנין הדפים – בדיוק מאה (בספר היו עוד 17 דפים נוספים שהוקדשו למפרשים שלא נכללו בצורת הדף – עוד חידוש שקיים עד ימינו). במהדורת הש"ס הראשונה של המדפיס דניאל בומברג שראתה אור שנים אחדות לאחר מכן מספר הדפים של מסכת ברכות ירד כבר לס"ו. במהדורה השניה של בומברג מספר הדפים ירד עוד יותר לס"ב, היכן שהוא נותר עד היום.


בגמרות שהוציא דפוס שונצינו הדף הראשון נשמר לשער, לפיכף דף הגמרא הראשון לעולם היה דף ב' עמוד א'. גם נוהג זה נשמר עד היום כך שהדרך הפשוטה ביותר לברר אם האדם שלפניכם אינו אלא מתחזה לבחור ישיבה הוא לבקש ממנו לעיין בדף א' עמוד ב'...


ר' גרשום מעולם לא תכנן להוציא ש"ס שלם, דבר הניכר גם מהבדלי העיצוב והסגנון במסכתות השונות שהדפיס. יתכן שחשב כי ברבות השנים הכרכים הבודדים יצטרפו לכלל סט אחד שלם. אלא שמחשבתו לא יצאה לפועל שכן היה מי שכן הוציא לאור ש"ס שלם והלה כבש בסערה את עולם הספרים היהודי. לאיש הזה קראו דניאל בומברג ולמרבה האירוניה  הוא לא היה מסוגל ללמוד אפילו שורה אחת של גמרא כצורתה.


הגוי שכבש את ארון הספרים היהודי


מפליא הדבר שהשלב הבא בהתפתחות צורת הדף שייך לאיש עסקים נטול כל נסיון קודם בתחום הדפוס שלא היה מסוגל לקרוא אפילו מילה אחת בלשון הקודש ובכל זאת הפך לאחד מגדולי מדפיסי הספרים היהודיים שבכל הדורות ומי שהשפעתו על צורת הדף מורגשת עד היום. לדניאל בומברג נולד באנטוורפן שבארצות השפלה (היום בלגיה) אך בגיל צעיר עקר לאיטליה והשתקע בוונציה. רבי יוסף הכהן כותב עליו: "... הוציא מאפלה לאורה ספרים הרבה בלשון הקודש. תמיד היו נכנסים ויוצאים מביתו חכמים רבים ".


לפי התיאורים בומברג היה גוי אוהב ישראל. בין היתר שימש כנציג המקומי של "בנק מנדס" שסייע למלט יהודים אנוסים מספרד ופורטוגל לארצות החופש. הוא הקיף את עצמו ביהודים ובעזרתם הפיק את מיזם התלמוד השאפתני ביותר שהעולם ידע עד אז – הוצאת ש"ס שלם. דפוס בומברג פעל במתכונת זריזה ובתוך שלוש שנים סיים את הדפסת המהדורה הראשונה, הישג שמכונים תורניים היו יכולים להתפאר בו גם בימינו...


המהדורה נחטפה במהירות ואזלה מן השוק ובומברג הדפיס בשנים הבאות שתי מהדורות נוספות בהן הוכנסו שינויים שונים. בניגוד לחוסר האחידות וההבדלים בין הגמרות שהוציא דפוס סונצינו, מהדורת וונציה של בומברג הצטיינה במראה עקבי, מלוטש ובהיר שהפך אותה למבוקשת מאוד בעולם היהודי. הצלחתו של בומברג הייתה כזאת ששוק הספרים היהודי נעשה רוויי לחלוטין ור' גרשום סונצינו נאלץ לסגור את בית הדפוס שלו ולעקור לקושטא.


מהדורות בומברג שלמות הן היום פריט אספנות נדיר מאוד. סט אחד כזה הגיע לכותרות לפני כמה שנים כאשר אספן יהודי מצא אותו במצב מושלם במרתפי מנזר בלונדון. הש"ס השלם הזה נכלל היום ב'אוסף וולמדונה' העומד לרשותכם אם תיאותו לשלם עבורו כמה עשרות מיליוני דולרים. ש"ס וונציה היה הבסיס לכל 64 מהדורות התלמוד שיצאו לאור במשך מאות השנים הבאות עד שהגיעה האלמנה דבורה רום והוציא לאור מהדורה חדשה שהפכה לסטנדרט המקובל עד ימינו. אבל שום דבר לא יקח את זכות הראשונים מבני משפחת סונצינו שמתוך חביונם הנידח בהרי צפון איטליה חוללו את המהפכה שמורגשת עד היום בכל מקום בו פותחים דף גמרא. 


המדפיס הקתולי שעיצב את התלמוד


איך קשורה תחרות עסקית על הדפסת ספרים יהודיים בין מדפיסים קתוליים, לשריפת התלמוד ברומא בהוראת האפיפיור? מה קרה לעותקים הבודדים שניצלו? מה חיפשו הנוצרים בארון הספרים היהודי - וגם מה תרומתם של אנשי ונציה במאה ה-16 ל"ישיבות הקדושות" היום. 500 שנים לגטו היהודי הראשון - ובאיטליה עושים כבוד ליהדות ) טלי פרקש)


דניאל בומברג – על אף שמו המבטיח – היה קתולי בן המאה ה-16, אבל יש לו חלק נצחי בהיסטוריה של העם היהודי. לא רבים בישיבות הקדושות יודעים, אבל האחראי הישיר על צורת הגמרא המקובלת בימינו,


 


במלאת 500 שנה לגטו היהודי הראשון בעולם - המצאה שהועתקה בהמשך מוונציה לשאר חלקי אירופה - האיטלקים עושים כבוד ליהדות, ופותחים, בין היתר, תערוכה חדשה בארמון הדוג'ה. הספרייה הלאומית השאילה לתערוכה שלושה פריטים נדירים שהודפסו בוונציה בתקופה זו, וד"ר יואל פינקלמן – אוצֶר אוסף יהדות בספרייה הלאומית - מגלה איך קשורה תחרות עסקית על הדפסת ספרים יהודיים בין מדפיסים קתוליים, לשריפת התלמוד ברומא בהוראת האפיפיור, וגם מה תרומתם של אנשי ונציה הנוצרים דאז, ל"ישיבות הקדושות" היום.


 


את השיחה בינינו הוא פותח בבשורה משמחת: הצצה בלתי אמצעית ל"אחים" של שניים מהפריטים הנדירים שעשו את דרכם לוונציה, ותוך זמן קצר נכנס אל החדר אוצֶר חייכן בשם אלכס, עם אוצָר - אחד מחלקי "משנה תורה" של הרמב"ם מדפוס ונציאני, שריד מן העבר לתקופה סוערת זו.


 


ספר זה נחשב לנדיר במיוחד, מאחר ומעט מאוד ספרים מהדפוס האיטלקי של אותם הימים שרדו את "שריפת התלמוד" - שריפת הספרים היהודיים ברומא וברחבי איטליה, בשנת 1553. "אני תמיד אומר שמאחורי ספר יפהפה יש בדרך כלל סיפור עצוב, וכך גם במקרה זה", אומר פינקלמן, בעודי מנצלת את ההזדמנות הבלתי חוזרת לגעת בדפיו של ספר נדיר ויחיד במינו בן 500 שנה.


 


תחרות בין מדפיסים שהסתיימה בטרגדיה לעולם היהודי


פינקלמן תולה את שרשרת האירועים שהובילה, בסופו של דבר, ל"שריפת התלמוד" - בבית הדפוס שהנפיק את הספר המונח לפנינו, בבעלותו של איטלקי מקומי בן התקופה בשם אלויסי בראגדין. "רבי מאיר קצנלנבוגן (המכונה המהר"ם מפדואה, עיר הנמצאת לא רחוק מוונציה), כתב פירוש למשנה תורה לרמב"ם", מסביר פינקלמן. "הוא ניגש למדפיס אנטוניו יוסטינין והציע לו להוציא 'משנה תורה' עם הפירוש שלו עצמו. יוסטינין סירב, לכן הרב ניגש למדפיס-מתחרה חדש בשוק, מיודעינו בראגדין, שהסכים.


 


"מן הסתם, אותו בראגדין ראה את ההצעה כהזדמנות לפרוץ אל שוק הספרים היהודי, שהיה ענף ספרותי רווחי באותם הימים. אך יוסטינן שהתחיל להריח תחרות - החליט לגנוב את פירושו של הרב קצנלנבוגן, ומהר מאוד הוציא מהדורה מתחרה עם פירוש מקוצר של הרב, שהחלה להימכר בהצלחה. המחבר שכעס על הגניבה הספרותית, פנה לרבי משה בן ישראל איסרלישׂ (הרמ"א, גדול רבני אשכנז) שבפולין, מי שנחשב לסמכות דתית עליונה, והוא פסק כי אסור לקנות את ספרים שהודפסו במרמה על ידי יוסטינין".


 


פינקלמן מספר כי המאבק המר על זכות היוצרים של הטקסט, לא נשאר על תקן "מריבה עסקית" בין מתחרים. באותם הימים, הדפסה של טקסט יהודי כלשהו, הצריכה אישור מיוחד מטעם המדינה ורשויות הכנסייה. המאבק הספרותי בין המדפיסים הגיע לבסוף עד לאוזניו של האפיפיור, והוביל לצו אפיפיורי הדורש לבדוק בצורה פרטנית כל יצירה ספרותית יהודית על ידי האינקוויזיציה המקומית, מהלך שהוביל, בסופו של דבר, לשריפת התלמוד.


 


גם אנטישמיות וגם שיתוף פעולה תרבותי


החיים הסוערים בוונציה באותם הימים היו, לדברי פינקלמן, "שילוב מרתק של אנטישמיות ופתיחות כלפי יהודים, בעת ובעונה אחת. באותו מקום שהמציא את הגטו הראשון, ואת ההגבלות על עבודה, מגורים וצנזורה על ספרים – היו, מהצד השני, שיתופי פעולה תרבותיים. יהודים למדו באוניברסיטה בפדואה, ונוצרים למדו עברית והתעניינו בחיבורים יהודיים. נוצר שילוב מרתק של נוצרים שלמדו מיהודים, ויהודים שלמדו מנוצרים. זו ערבוביה תרבותית. היסטוריה שלא נכנסת לקטגוריות הצרות והחד-ממדיות שלנו".


 


למה ונציה הפכה להיות כל כך מרכזית בארון הספרים היהודי שלנו?


 


"במאה ה-15 היו למעשה שני מרכזים של דפוס עברי: אחד בספרד והאחר באיטליה. אחרי גירוש ספרד, המרכז שם נעלם, ומרכז הדפוס עבר לאיטליה בכלל, ולוונציה בפרט. זה קרה גם בגלל קשרי המסחר המפותחים של ונציה, שאפשרו להביא חומרים וגם לייצא סחורות לכל רחבי אירופה ולאימפריה העות'מנית.


 


"היו לא מעט מדפיסים נוצרים שחיפשו שוק להתרחב בו. הדפוס השתלב היטב ברעיון העיקרי של תקופת הרנסנס של תחייה וחזרה למקורות הקלאסיים, בין היתר, לאלה של הנצרות הקדומה והחיבור שלה ליהדות. לצד הקריאה בחיבורים יהודיים בשפת המקור על ידי נוצרים, הייתה אפילו 'קבלה' נוצרית שחיה ותססה באותה התקופה".


 


"ונציה במאה ה-16 מפתחת לראשונה את לוחות הדפוס הקלאסיים של הספרים המרכזיים ביהדות: התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, משנה תורה לרמב"ם, מקראות גדולות (תנ"ך עם פירושים) וגם ספרי הגות מודפסים באותה תקופה, כמו 'מורה נבוכים' של הרמב"ם ו'הכוזרי' של רבי יהודה הלוי, לצד התחלה של ספרות פופולארית יותר (באידיש למשל), ושפה מדוברת של מנהגים וסיפורי תורה עבור בעלי השכלה תורנית פחותה. לכן דפוס ונציה שיחק תפקיד מכריע באופן שבו אנחנו רואים את ארון הספרים היהודי שלנו עד היום".


 


התלמוד


באותה התקופה מגיע מאנטוורפן - דניאל בומברג. מדובר במדפיס החשוב ביותר בוונציה בתקופה הזו, והוא זה שאחראי, לדברי פינקלמן, על האופן שבו עוצב דף הגמרא כטקסט מרכזי, שסביבו מוצגים הפירושים השונים אודותיו, פירושים שהוא עצמו בחר להכניס כרש"י ואיבן עזרא ובעלי "התוספות". למעשה, בומברג בחר להציג גרסה אחת עם רבנים מסוימים, מבין לא פחות מחמש גרסאות שונות של מקבץ פרשנים שהסתובבו בשוק התלמוד באותן השנים. 


"אותו קתולי שהוא שהמציא את שיטת הדף והעמוד. למשל בבא מציעא י"ד, עמוד א", מציין פינקלמן, שאף מתעתד לתת הרצאה על הנושא בכנס מחקרי שעורכת הספרייה הלאומית בוונציה, במסגרת התערוכה. "הוא היה זה שהדפיס לראשונה, באופן מלא, את הש"ס.


 


"בומברג היה איש עסקים מספיק טוב כדי להפוך את האופן שבו הוא עיצב את הדף לשיטה הבלעדית. עד אז, מראה דף הגמרא כלל סגנונות שונים ומגוונים. החוש העסקי שלו הוביל אותו לכלול בפירושים אצלו גם הפניות לכרכים אחרים שאליהם מתייחסים הפרשנים, על מנת שאנשים יצטרכו, בסופו של דבר, לקנות את כל הסט כולו".


 


בין מבנה דף התלמוד לבין שיטת הלימוד המקובלת של הטקסט יש, מתברר, קשר הדוק. "יש שאלות של ביצה ותרנגולת", מסביר פינלקמן. "האם העובדה שבומברג יצר את דף בצורה מסוימת השפיעה על שיטות הלימוד של הגמרא? או שהעובדה שהעימוד שלו דווקא הפך לקנוני, מעידה על ההתאמה שלו לשיטת הלימוד היהודית כפי שהייתה נהוגה?"


 


דפוסי התלמוד


התלמוד הבבלי, אולי החשוב בספרי היסוד שלהספרות הרבנית, הודפס במהדורות רבות למן שלהיהמאה ה-15, זמן לא רב לאחר תחילתמהפכת הדפוס ועד ימינו.


צורתו היסודית של התלמוד המודפס, הבנויה מטקסט התלמוד במרכז ופירושירש"י ותוספות משני צדדיו נקבעה כבר בדפוס השלם הראשון של התלמוד שנדפס בונציה בשנים ר"פ-רפ"ג (1520 - 1523). כמעט כל הדפוסים שאחריו שמרו על מסגרת זו, כשהם מוסיפים פירושים וביאורים בשולי הדפים ובסוף כל מסכת, אך גם סובלים מטעויות חדשות והשמטות הצנזורה.


אחד משיאי הדפסת התלמוד היהדפוס וילנא שבהוצאת האלמנה והאחים ראם בסוף המאה ה-19, מהדורה שנחשבה מפוארת ומדויקת במיוחד. מהדורה זו מהווה יסוד לכל המהדורות שבאו אחריה, כשרובן הן למעשהדפוס צילום, לעתים עם שיפורים, של מהדורה זו.


תרגום התלמוד, שנכתב ברובו בארמית בבלית, נתקל בהתנגדות לאורך השנים, התנגדות שנחלשה רק סמוך לסוףהמאה ה-20, אז ניתנההסכמת רבנים שונים לתרגומה לשפות שונות, בהןעברית,אנגלית וצרפתית. באותה עת החלו לצאת דפוסים עממיים של התלמוד, שלוו בתרגום לשפה פשוטה ופירושים קלים להבנה.


בתקופת הרנסאנס


מהדורות שלמסכתות יחידות מן התלמוד הודפסו בספרד ובפורטוגל לפניגירוש ספרד. מהדורות אלו היו מבוססות על הענף הספרדי שלכתבי היד של התלמוד, ורק שרידים מעטים מהן נשמרו. בשנת רמ"ד (1484) הודפסו בדפוס שלמשפחת שונצינו מסכתות יחידות על פי ענף הנוסח הצרפתי-אשכנזי. המהדורה המלאה הראשונה של התלמוד,ש"ס ונציה, הודפסה בשנים ר"פ-רפ"ג (1520 - 1523) בבית הדפוס שלדניאל בומברג בוונציה שהיה נוצרי. במהדורה זו נקבעה לראשונה חלוקת הדפים של התלמוד המקובלת עד היום, שבה התלמוד מחולק לדפים - כל מסכת מתחילה בדף ב' (כנראה בגלל שהשער נספר כדף א'), אחרי השער - וכל דף מחולק לשני עמודים, א' וב'. במהדורה זו נוספו לראשונה מדורי "מסורת התלמוד" (לימים, בעקבות הצנזורה: מסורת הש"ס), "עין משפט" ו"תורה אור" מאת הרביהושע בועז. כן נקבעה, בעקבות דפוס שונצינו, צורת הדף של התלמוד, עם פירושרש"י בצד הפנימי של הדף, פירוש התוספות בצד החיצוני ונוסח התלמוד עצמו במרכז.


במאות 17-19


במאות השנים הבאות הודפסו מהדורות רבות בערים שונות באירופה (בזל,לובלין,קראקא,ברלין,אמסטרדם,פראג,זולצבאך


החל ממהדורת אמסטרדםה'תקט"והמהרש"ל,המהרש"אהמהר"ם מלובלין.


בתי הדפוס שהדפיסו את התלמוד היו כפופים לשליטי הארצות שבהם נמצאו, והוטלו עליהם מגבלות חמורות שלצנזורה, שכללו התערבות של הצנזורים (בהםיהודים משומדים שהכירו היטב את התלמוד) בנוסח התלמוד והשמטות של קטעי תלמוד שנחשבו מנוגדים לנצרות. ראוי לציוןדפוס סלוויטא (נקרא גם דפוס האחים שפירא) שהיה דפוס מפואר במיוחד שבעקבות מחלוקות פנים יהודיות כמעט ונכחד.


ש"ס וילנא - מהדורת ראם


למהדורה מפוארת ומלאה במיוחד נחשבת מהדורת התלמוד השלישית שהודפסה בדפוס ראם, בשנים תר"ם-תרמ"ו (1880 - 1886) בווילנה, הידוע בשם "ש"ס וילנא". מהדורה זו הצטיינה במבחר רב של פירושים, בהגהה קפדנית של הנוסח ובאיכות הדפסה גבוהה. על מהדורה זו מבוססים רוב הדפוסים של התלמוד שהודפסו במאה ה-20.


מהדורות מאוחרות


בזמןמלחמת העולם השנייה הודפסה מהדורה של התלמוד בהונגריה בשנת 1941 (ה'תש"א), וזאת לאור המצב בפולין ובליטא, ועקב חוסר בספרי תלמוד בהונגריה, שבה מצב היהודים היה עדיין סביר. בשנגחאי שבסין הודפס כל התלמוד, מלבדמסכת יבמות, על ידיישיבת מיר, על מנת למלא את המחסור בספרים לפליטים שברחו מאירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה, הודפסה מהדורה של התלמוד במינכן, על ידי ועד ההצלה, בעזרת מימון של הצבא האמריקאי באזור הכיבוש. כל המהדורות הללו התבססו על מהדורתש"ס וילנא.


בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 הודפסו מהדורות מודרניות של התלמוד, חלקן כוללות פירושים חדשים. העיצוב של מרביתן מבוסס גם הוא על דפוס וילנה, עם שיפורים שונים כגון הדגשת ראשי הקטעים ברש"י. אחדות ממהדורות אלה: מהדורת טל-מן (תשמ"א), מהדורת וגשל, מהדורת ארץ ישראל (ה'תשנ"ט, נקראת גם מהדורת בלום לפי שם ההוצאה), מהדורתעוז והדר (מהדורות שונות בין השנים 1990 - 2016, תש"ן-תשע"ו), ומהדורת "וילנא החדש" (2007, תשס"ז).


במשך השנים הודפסו גם מהדורותמפוסקות ומנוקדות של התלמוד, וכן תרגומים שלו לגרמנית ולאנגלית. דוגמה למהדורות של התלמוד הכוללות ניקוד, ביאור ותרגום לעברית, הםמהדורת שטיינזלץ,מהדורת שוטנשטיין, מהדורת "מתיבתא" של מכוןעוז והדר, מהדורת "לובלין" של מכון המאור ועוד.


מלבד פרקים מעטים במסגרת מחקרים, לא נדפסה עדיין מהדורה מדעית של התלמוד.רפאל נתן נטע רבינוביץ פרסםחילופי נוסח על פיכתבי יד (בעיקר לפי מינכן 95) בחיבורו "דקדוקי סופרים", אך חלקים גדולים מהתלמוד, בפרטסדר נשים, לא זכו להיכלל בעבודתו.מכון התלמוד הישראלי השלם פרסם 14 כרכים של "דקדוקי סופרים השלם" על סדר נשים, כהשלמה של עבודתו של רבינוביץ.


 ''סוכר''


  מתוך ''נפלאות הבריאה''


 עורך: שמואל אייזיקוביץ


eisikovits1@gmail.com


סוכר


סוכר הוא שם כולל לקבוצה של פחמימות אכילות בעלות טעם מתוק אופייני, ומבנה גבישי (סוכר פשוטדו-סוכר), וכן שמו הרווח של הדו-סוכר סוכרוז. נהוג לקרוא בשם "סוכר" גם לחד-סוכרים ולדו-סוכרים מתוקים נוספים.


בסוכר נעשה שימוש רב הן בתעשיית המזון והן בתעשיית המשקאות, והוא מהווה מרכיב עיקרי בממתקים ובמשקאות קליםתזונה עתירת סוכרים המוספים למזון נקשרה לבעיות בריאותיות שונות כגון סוכרת והשמנת יתר.


אטימולוגיה


המילה "סוכר" היא מילה תועה ש"נדדה" לאורך ההיסטוריה הבלשנית ומקורה במילה शर्करा ‏(Sarkara) בסנסקריט שפירושה "מתוק", והיא נכנסה לשפה הערבית כ"סוכר" (سكر, הפועל: סכארה) וחדרה משם לשפות אירופיות


הפקת סוכר[


קנה סוכר


קנה הסוכר הוא צמח עשבוני, שגבעוליו, המכילים עסיס מתוק, מגיעים לגובה שבעה מטרים. הוא זקוק לחום רב וגדל יפה בקרקע דשנה ולחה. לכן מצויים מטעים נרחבים של קנה סוכר בדרום ארצות הברית, באיי הודו המערבית, בקובה, בהוואי, בג'מייקה, בברזיל ובאוסטרליה.


את קני הסוכר קוצרים בטרם נוצר הפרי, שאם לא כן יעבור הסוכר מן הגבעולים לפירות. קוצצים את הקנים לפיסות קצרות, מנקים, ומעבירים בין גלילים של מכונת ערגול, הסוחטת את המיץ. מה שנותר נשטף במים חמים, הממסים את שאריות הסוכר ומוציאים אותו מן הקנה.


התמיסה המתקבלת היא נוזל עכור בגון ירקרק או אפור, ומכילה כמה חומצות המשוות לה טעם לוואי חמוץ ומר. תוספת של מיסיד קושרת את חומרי הלוואי, וגורמת להם לשקוע בתחתית המכל. המיץ שנותר, עובר חימום ומועבר למכלי ואקום, שבהם הוא מתעבה לסירופ סמיך. זוהי תערובת של גבישי סוכר ומולאסה. התערובת מוזרמת לתוך תופים מסתובבים, מחוררים בדופנותיהם. תוך כדי כך, נפלטת המולאסה, וגבישי הסוכר נשארים בתוף.


המוצר המתקבל בדרך זו הוא סוכר חום, שבחלקו ישווק בצורה זו לאחר ייבוש חלקי, ובחלקו יעבור עוד תהליכים של זיקוק: תחילה חוזרים וממיסים אותו, ואחר-כך מועברת התמיסה דרך שורה של מסננים ומקבלת טיפול כימי, המסלק את שאריות החומרים הזרים. שוב מעבים את התמיסה, וכאשר נפלטים כל המים, הסוכר מתגבש. צבעו לבן, והוא נמכר בצורת אבקה, גרגירים קטנים, או קוביות. הסוכר הוא אחד המאכלים שאינם נושאים תאריך תפוגה.


סלק סוכר


סלק הסוכר הוא ירק הדומה מאוד לסלק האדום המצוי, אך צבעו לבן, והוא מכיל אחוז גבוה יותר של סוכר. מעלתו הגדולה היא שאינו זקוק לאקלים חם, וגדל יפה גם בארצות קרות יותר.


לאחר הקציר, מנקים את סלק-הסוכר ופורסים אותו לפרוסות דקות. סילונים של מים חמים מוציאים את הסוכר מן הרקמה הצמחית. ותוספת סיד ופחמן דו-חמצני מסלקת את חומרי הלוואי. לאחר סינון, המשך התהליך דומה מאוד לזה הנהוג בקנה הסוכר.


הסוכרוז המופק מסלק סוכר זהה לזה המופק מקנה סוכר.


סוכר חום


סוכר חום הוא סוכר שלא זוקקה ממנו המולאסה (דבשה), או סוכר לבן שהוספה לו מולאסה בשלב מאוחר יותר. הוא בעל ערך קלורי מעט נמוך יותר מסוכר לבן, בשל נוכחות המים שבו, שגם הופכת אותו ליותר לח ומעט פחות מתוק. למרות שלעתים הסוכר החום נתפס כבריא יותר מסוכר לבן, נראה כי ההבדל הבריאותי בין הסוגים זניח.


 


 


היסטוריה


קנה הסוכר בוית לראשונה על ידי האדם באלף ה-4 לפני הספירה בגינאה החדשה. כ-2000 שנה לאחר מכן הוא התפשט לאיי אינדונזיה ומשם בשתי זרועות צפונה לסין ומערבה להודו. העדות הראשונה להמצאות קני הסוכר בהודו תוארכו לאלף ה-2 לפני הספירה, אך עדויות לייצור סוכר יש רק מהמאה ה-4 לפנה"ס. מהודו וסין עבר סוד ייצור הסוכר לפרס לקראת המאה ה-5 לספירה, ומשם, עם הכיבוש המוסלמי במאה ה-7, לצפון אפריקה, לדרום ספרד ולסיציליה, כאשר עדויות ראשונות על ייצוא סוכר מאזורים אלה מתוארכות למאה ה-10


ההיכרות של בני אירופה הנוצרים עם קנה הסוכר הלכה וגברה עם הכיבוש הנורמני של סיציליה מידי המוסלמים במהלך המאה ה-11 וה-12 ומסע הצלב הראשון בסוף המאה ה-11 ההיסטוריון אלברט מאאכן אשר כתב על מסע הצלב הראשון מִסְפָּר עשורים לאחר התרחשותו, תיאר כך את המפגש של הצלבנים עם הסוכר:‏


"במקום ההוא (ערקא) האנשים מצצו קנים קטנים דבושים המצויים שם בשפע, להם הם קוראים 'זוכרה' (Zucra); הם נהנו מהמיץ המזין של הקנה, ומשום מתיקותם, ברגע שטעמו אותם כמעט שלא יכלו להפסיק לאכול מהם. סוג הצמח הזה מעובד על ידי האיכרים כל שנה בעבודה קשה מאוד. בתקופת הקציר, המקומיים מרסקים את הקנים הבשלים במכתשים קטנים, ומאחסנים את המיץ המסונן בכלים עד שהוא נקרש ומתקשה בדמות שלג או מלח לבן. הם מגלחים חתיכות [מהתוצר המוגמר], מערבבים אותם עם לחם או עם מים ומחשיבים אותם כמטעמים. לאלה שטועמים אותם זה נראה מתוק יותר ומזין יותר אפילו מחלת דבש. יש האומרים שזה סוג הדבש שיונתן, בנו של שאול, מצא על פני האדמה והעז לטעום בחוסר צייתנות. האנשים, שסבלו מרעב איום, התרעננו במידה רבה מהקנים הקטנים בעלי טעם הדבש האלה, במהלך המצור על אל-ברא, מא-ערא וערקא"


תיאורו של אלברט דן בשלושה גורמים בעלי ערך מכריע בהיסטוריה של הסוכר: היכרות הנוצרים עם הסוכר, העבודה הקשה הדרושה לייצורו וההשפעה הממכרת שלו. ההיכרות של הנוצרים עם הסוכר הכניסה מספר שיפורים טכנולוגים שעל פי המחקר הארכיאולוגי הגיעו מאירופה— כדוגמת טחנת המעצרה המונעת מכוח המים— ושיטות ייצור יעילות שהקלו על ייצור הסוכר.‏ השילוב של ייצור קל יותר ביחד עם טעמו הממכר של הסוכר הביאו לעליה בייצור סוכר בממלכה הצלבנית ואף לסחר פורה עם אירופה ומקומות נוספים. עליה בכניסת הסוכר לאירופה הביאה בתורה להקמת מטעים לייצור סוכר ברודוס, במלטה, בכרתים ובקפריסין. הסוכר בתקופה זו היה מוצר יקר ערך ולכן היה בשימוש רק בקרב האליטה החברתית. הוא בעיקר שימש כתרופה, כחומר משמר וכתבלין.‏


עם נפילת הממלכות הצלבניות במהלך המאה ה-13, איבדו הנוצרים את שטחי הגידול של קני הסוכר במזרח התיכון, דבר שהוביל לנפילה חדה בסחר הסוכר. בעקבות זאת הם החלו במהלך המאות ה-14, ה-15 וה-16 בניסיונות לגדל סוכר במקומות שונים באירופה.‏ ניסיונות אלו נכשלו ברובם בעיקר בגלל תנאים אקלימיים.


שטחים בעולם בעלי פוטנציאל לגידול קנה סוכר לצורכי סחר


גידול קנה סוכר לצורכי סחר דורש מזג אוויר חם (בערך 30 מעלות צלזיוס) ואספקת מים לאורך רב השנה, כך שהוא מוגבל בערך לקווי רוחב 36.7N-35S, אזורים אשר ברובם שורר אקלים טרופי וסב-טרופי. באזורים בהם הטמפרטורות הן מתחת ל-21 מעלות, קצב הגדילה של קנה הסוכר יורד באופן משמעותי, כאשר בטמפרטורה שהיא מתחת ל-12 מעלות הוא אינו גדל.‏ לצורך השוואה, אירופה הנוצרית של אמצע-סוף ימי הביניים הייתה ברובה ממוקמת בערך בין קו הרוחב הכי דרומי 36N —החופים הכי דרומיים של אירופה בים התיכון כדוגמת דרום ספרד, סיציליה, והאיים כרתים וקפריסין, לבין קו הרוחב הצפוני 54N —חופי אירופה הצפוניים בים הצפוני והים הבלטי, אזורים בעלי אקלים יחסית קר (להוציא מדינות סקנדינביה, שם על אחת כמה וכמה לא היה ניתן לגדל קנה סוכר). לכן השטחים האירופאים המאפשרים גידול קנה סוכר לצורך סחר מצומצמים מאוד— בעיקר רצועות חוף קטנות לחופי הים התיכון, ואכן רק שם הצליחו האירופאים לגדל קנה סוכר לצורכי סחר.


שינוי קיצוני בסחר הסוכר האירופאי החל במהלך המאה ה-15 וה-16 עם אכלוס אירופאי של האיים האטלנטיים וגילוי העולם החדש. אזורים אלו פתחו בפני האירופאים שטחים עצומים המאפשרים גידול קנה סוכר לצורך סחר. לשם השוואה, בעולם החדש בקו הרוחב הכי דרומי המאפשר גידול סוכר לצורכי סחר נמצאת אורוגוואי, ובקו הכי צפוני נמצאת לאס וגאס. שטחים אלו מכילים חלק מדרום ארצות הברית, את כל מדינות מרכז אמריקה כולל מקסיקו, ברזיל ועוד. במאה ה-15 החלו ספרד ופורטוגל בגידול קנה סוכר באיים האטלנטיים דוגמת סאו טומהמדיירה והאיים הקנריים. מהר מאוד הפכו איים אלו ליצואני הסוכר המובילים לאירופה על חשבון ייצרני סוכר באגן הים התיכון.‏ קספר פרוטואסו (Gaspar Frutuoso), כומר והיסטוריון פורטוגזי מהמאה ה-16 אשר נולד באי סאו מיגל, כותב על גידול קני הסוכר באיים הקנריים:‏


"הצמח הזה התרבה בארץ בצורה כזו שהסוכר שלו נודע כטוב ביותר בעולם והוא העשיר הרבה סוחרים זרים וחלק גדול מהמתיישבים של הארץ"


קני הסוכר הובאו לראשונה לעולם החדש ב-1493 עם מסעו השני של כריסטופר קולומבוס וגודלו לראשונה בסנטו דומינגו הספרדית פיטר מרטיר (Peter Martyr), היסטוריון יליד פיימונטה אשר הצטרף לכיבושים הספרדים במרכז אמריקה ואשר תיאר את המאורעות והמקומות אשר ניקרו בפני הספרדים בעשורים הראשונים של המאה ה-16, מתייחס כך לגידול קנה הסוכר ב-1518 באי היספניולה:


"אומרים שקני הסוכר הגדלים באי הזה גדולים יותר וגבוהים יותר מבכל מקום אחר; ושהם עבים כמו ידו של אדם בחלק החום הבשרני [של הקנה], ובגובה של קומת אדם וחצי. ומה שעוד יותר מוזר, בולנסיה שבספרד, איפה שאבותינו ייצרו כמות רבה של סוכר כל שנה, בעבודה קשה ודאגה רבה לקני הסוכר שלהם, כל שורש הצמיח בין שישה לשבעה קנים לכל היותר, פה בהיספניולה, כל שורש הצמיח עשרים לעיתים שלושים"


ההצלחה הרבה בגידול קנה סוכר באזורים אלו, כפי שבאה לידי ביטוי בכתביהם של פיטר וקספר, הביאה לניסיונות של הספרדים והפורטוגזים לגדל קני סוכר לצורכי סחר באזורים כדוגמת קובהפוארטו ריקוג'מייקה וברזיל. ניסיונות שחלקם צלחו יותר וחלקם צלחו פחות. תוך פחות ממאה שנה הצטרפו לסחר הסוכר צרפת, אנגליה והולנד אשר ייצרו סוכר באיים הקריביים ובמקומות נוספים בעולם החדש.


במאה ה-17 התפתח משולש הסחר האטלנטי בו מוצרים אירופאים מוגמרים נשלחו לאפריקה ונמכרו עבור עבדים, העבדים שהיוו את כוח העבודה העיקרי במטעים השונים שבקולוניות של העולם החדש נסחרו עבור מוצרים טרופים מקומיים (בעיקר סוכר), ואלו נשלחו חזרה למדינות האם האירופאיות לסחר מקומי. תוצר הלוואי של הסוכר— מולסה— יצר סוג של משולש סחר בפני עצמו: בקריביים היו מייצרים סוכר ומולסה, את המולסה היו שולחים לאנגליה החדשה בה היו מייצרים מהמולסה רום, את הרום היו שולחים לאפריקה ובאמצעותו היו סוחרים בעבדים, את העבדים היו שולחים לקריביים לעבודה במטעי הסוכר. כך חזר מעגל הסחר על עצמו.


ההיצע ההולך וגובר של הסוכר הוזיל את מחירו, מה שאפשר לשכבות יותר ויותר נמוכות בחברה האירופאית לצרוך אותו וכך גם להגדיל את ביקושו. במהלך המאה ה-18 הסוכר הפסיק מלשמש רק כתרופה, חומר משמר ותבלין והפך למוצר פופולארי בתזונה של האירופאים— עשירים ועניים כאחד צרכו סוכר בתה, קפה, סירופים וריבות. דומה מאוד לשימוש שלנו בסוכר כיום.


המטעים בקריביים היוו מוקד מכריע בסיפוק הביקוש האירופי וביצירת הונה של אירופה, הטבלה הבאה מראה את ערך התוצר של מטעים שונים בקריביים הצרפתיים והבריטיים ב-1770 (המספרים בלירה שטרלינג של אותה תקופה, סטרלינג ב-1770 שווה ערך ל-123.8 סטרלינג ב-2014):


 


 


 


מוצר

בריטניה

צרפת

סנטו-דומינגו (שייך לצרפת)

סוכר

1,553,000

1,816,000

1,280,000

מולסה

8,000

275,000

202,000

רום

899,000

317,000

192,000

קפה

109,000

957,000

614,000

אינדיגו

10,000

289,000

289,000

כותנה

76,000

125,000

82,000

קקאו

14,000

40,000

18,000

סה"כ

2,669,000

3,819,000

2,677,000


הסחר האטלנטי שהחל במאה ה-16, צבר תאוצה במאה ה-17 ושהגיע לשיא במאות שלאחר מכן, היווה גורם משמעותי בהתפתחות קשרי עסקים, הגירה בינלאומית, צבירה ותחלופה של הון ופיתוח מושבות אירופאיות בעולם החדש, כאשר הסחר בסוכר ותוצריו היוו חלק נכבד מסחר זה כפי שניתן לראות מהדוגמה שבטבלה.


ישנם חוקרים מרקסיסטים הטוענים שהסחר האטלנטי בכלל והחקלאות המבוססת על עבדים בפרט תרמו תרומה מכרעת להתפתחות שיטת הכלכלה הקפיטליסטית באירופה בכך שאפשרו צבירת הון שהושקע בחזרה בייצור וסחר, והחל מהמאה ה-18 וה-19, הושקע בתעשייה ובתי חרושת ממוכנים.‏


תזונה


אף שסוכרים המצויים באופן טבעי במזון (כגון בפירות וירקות ומוצרי חלב) מהווים חלק מתזונה בריאה ומאוזנת, תזונה עתירת סוכרים, ובעיקר אלו המוספים למזונות ולמשקאות בצורה מלאכותית, נקשרה לבעיות בריאותיות שונות כגון סוכרת והשמנת יתר, המהווים גורמי סיכון משמעותיים למחלות לב וכלי דם, וכן לעששת, ולכן ההמלצות מדברות על המעטה בצריכת סוכרים אלו כחלק מהתפריט.


בין השנים 1970 ו-2005 עלתה הצריכה הקלורית מסוכר וממתקים בארצות הברית בשיעור של 19% והאמריקאי הממוצע צורך כ-30 כפיות סוכר מוסף בתזונה שלו, מעבר לסוכרים שנמצאים במזון באופן טבעי, בישראל, עלתה צריכת הסוכר לנפש לאדם מ-56.6 ק"ג בשנה בשנת 1991 ל- 65.7 ק"ג בשנת 2005.


ארגון הבריאות העולמי המליץ בשנת 2003 להגביל את צריכת הסוכר המוסף למזון לשיעור הנמוך מ-10% מכלל צריכת הקלוריות ליום. איגוד הלב האמריקאי הנחה להגביל את הצריכה לעד 5-9 כפיות ביום (100-180 קק"ל) בהתאם למין, גיל ורמת הפעילות הגופנית. לשם קנה מידה, בכוס משקה ממותק יש כ-4.5 כפיות סוכר.


 


נלחמים במתוק: האמת הרעילה על הסוכר


האנדוקרינולוג האמריקאי ד"ר רוברט לוסטיג הכריז מלחמה על הסוכר, האחראי לדעתו לרוב המחלות של המאה האחרונה, וטענותיו עוררו סערה. האם מדובר בסערה בכוס תה או באמת מפחידה? ומה לגבי ממתיקים מלאכותיים? בדקנו - יפה שיר-רז


לא יכולים בלי סוכר, עוגות וממתקים? מכורים למשקאות מוגזים ומתוקים? כנראה עוד לא שמעתם על ד"ר רוברט לוסטיג, נביא הזעם העכשווי של עולם התזונה.


 


במאמר דעה פרובוקטיבי במיוחד שפרסם תחת הכותרת "האמת הרעילה על אודות סוכר", בחודש פברואר בכתב העת המדעי הנחשב Nature, טוען ד"ר לוסטיג, אנדוקרינולוג ומומחה בהשמנת ילדים מאוניברסיטת קליפורניה, שסוכר הוא רעל, ויש לפקח על מכירתו בדיוק כמו על סיגריות ואלכוהול.


  


וכשלוסטיג מדבר על "סוכר", הוא מתכוון גם, ובעיקר, ל"סירופ תירס עתיר פרוקטוז" (HFCS), שמאז שנות ה-80 מככב במוצרי מזון מעובדים כגון דגני בוקר, משקאות מתוקים, חטיפי דגנים, עוגות ועוגיות, ממתקים, משקאות אלכוהוליים ועוד. "התוסף המרושע ביותר הידוע לאדם", מכנה אותו לוסטיג.


 


המאמר זכה להצלחה ויראלית בתקשורת האמריקאית והעלה את הטענות של לוסטיג לכותרות, אבל זו לא הייתה יריית הפתיחה של מאבקו. ביולי 2009 עלתה לאתר יוטיוב הרצאה בת 90 דקות של לוסטיג בנושא, שבה הוזכרה המילה רעל בהקשרו של סוכר 13 פעמים.


 


הסרטון צבר עד היום יותר משני מיליון צפיות - מספר מרשים בהתחשב בעובדה שמדובר בדיון בן 90 דקות על הביוכימיה של הפרוקטוז והפיזיולוגיה האנושית. באפריל האחרון הקדיש גם המגזין היוקרתי ניו יורק טיימס כתבה ארוכה לעמדתו הקטלנית של ד"ר לוסטיג ביחס לסוכר.


 


אין ספק, הבאז שיצר האיש בהחלט עובד, אך עמדתו הפרובוקטיבית זוכה להרבה מאוד ביקורת בקהילה המדעית. מבקריו, והם רבים, טוענים שהעדויות המחקריות שלוסטיג מציג אינן מספיקות.


 


"בדיוק מה שהיה חסר לנו - עוד מבהילן אובססיבי שמתעסק בתת סוג של מרכיב תזונה אחד במקום להתבונן בתמונה הגדולה", טוען אלן ארגון, מומחה לתזונה ולכושר המרצה בין היתר באקדמיה הלאומית לרפואת ספורט ובמועצה האמריקאית לפעילות גופנית, בפוסט שפרסם בבלוג שלו.


 


בפוסט שפרסם תחת הכותרת "סוכר הוא לא זדוני" בהאפינגטון פוסט טוען ד"ר דיוויד כץ, מנהל המרכז למחקר מניעתי באוניברסיטת ייל, שלוסטיג מדבר שטויות.


 


כמובן, איש אינו חולק על ד"ר לוסטיג שסוכר במינונים גבוהים מזיק לבריאות, אבל האם הוא באמת מקור כל הרע בתזונה שלנו ויש להתנזר ממנו לחלוטין? יצאנו לבדוק את טענותיו ומה משיבים לו רופאים ומומחי תזונה אחרים.


 


העלייה בצריכת הסוכר קשורה לעלייה בתחלואה?


הטענה: העלייה המדאיגה בשיעורי המחלות הכרוניות הלא זיהומיות, כגון מחלות לב, סרטן וסוכרת נובעת באופן ספציפי מהעלייה בצריכת הסוכר, שב-50 השנים האחרונות השלישה את עצמה ברחבי העולם.


 


מה אומרים המומחים? צריכת הסוכר המוסף בתזונה אכן עלתה בעשורים האחרונים, אך השיעורים פחותים בהרבה מאלה שעליהם מצביע ד"ר לוסטיג. לעומת זאת, מה שכן עלה, ובגדול, הוא הצריכה הקלורית שלנו.


 


לפי דו"ח של משרד החקלאות האמריקאי משנת 2009, שבחן את המגמות בצריכה התזונתית מ-1970 עד 2005, הצריכה הקלורית מסוכר וממתקים בארצות הברית עלתה במהלך העשורים האלה ב-19%. אלא שמאז 1999 חלה דווקא ירידה של 7% בצריכתם. שלא תטעו, עדיין אי אפשר לשחרר אנחת רווחה.


 


הדו"ח מציין שהאמריקאי הממוצע צורך כ-30 כפיות סוכר מוסף בתזונה שלו (מעבר לסוכרים שנמצאים במזון באופן טבעי), נתון שהוא ללא ספק מדאיג. ועם זאת, עלייה של 19% מאז 1970 היא בפירוש לא השלשה של כמויות הסוכר.


 


לעומת הצריכה הקלורית מסוכר וממתיקים, מסתמנת בדו"ח עלייה בולטת הרבה יותר בצריכה הקלורית מקמח, חיטה, אורז ודגנים (41%) לצד עלייה של 63% (!) בצריכה הקלורית משומן ושמנים.


 


נתון אחר מדו"ח קודם של משרד החקלאות האמריקאי מ-2008 מצביע על כך שסך הצריכה הקלורית הממוצעת עמד ב-1970 על 2,172 קלוריות, ואילו ב-2007 הוא הגיע ל-2,775 קלוריות. כלומר, עלייה של 603 קלוריות בסך הכל, 603 קלוריות עודפות ליום, שמן הסתם נחתו להן אי שם בתאי השומן הקולקטיביים של כולנו.


 


בו זמנית הפך אורח החיים שלנו ל"יושבני", המונח המדעי לבטטות כורסה, והשילוב של שני הנתונים יכול להסביר הרבה יותר טוב מצריכת הסוכר הן את מגפת ההשמנה והן את התחלואה הגוברת. מחקר שפורסם ב-2009 בכתב העתAmerican Journal of Medicine, מצא ירידה של 10% בשיעורי הפעילות הגופנית מאז 1988 ועד 2006.


 


"כיוון האצבע המאשימה לעבר הסוכר טיפשי בדיוק כמו כיוונה לעבר השומן בשנות ה-80", טוען אלן ארגון בבלוג שלו. "מבט בוחן בנתונים מצביע על כך שהעלייה בממדי ההשמנה היא בחלקה הגדול תוצאה של עלייה בצריכה הקלורית באופן כללי ושל הירידה בפעילות הגופנית, ולאו דווקא של העלייה בסוכרים המוספים בתזונה".


 


"כמו רוב החוקרים, אינני מסכים עם ההתמקדות המיליטנטית, קצרת הראייה, בהימנעות מסוכר של ד"ר לוסטיג", כותב ד"ר דיויד כץ בבלוג שלו. "הוא מחמיץ את היער בעודו נובח על עץ בודד".


 


הסוכר מזיק כמו עישון ואלכוהול?


הטענה: הסוכר הוא לא סתם "קלוריות ריקות" כפי שטוענות רשויות הבריאות, אלא רעל המזיק לבריאות בדיוק כמו אלכוהול וסיגריות.


 


מה אומרים המומחים? כמו צריכת אלכוהול, גם צריכת סוכר במינונים מתונים וכחלק מתפריט בריא איננה מסוכנת. צריכה במינונים גבוהים וכחלק מתפריט "ג'אנק פוד" אכן עלולה להזיק.


 


"בניגוד לעישון, שבו אין מקום למידתיות, ואפילו כמות קטנה מסוכנת לבריאות, הסוכר אינו מסוכן במנות קטנות", אומר פרופ' איתמר רז, יו"ר הפורום הישראלי למאבק בסוכרת וראש המועצה הלאומית לסוכרת. "הבעיה מתחילה רק כשצורכים כמויות גדולות. למעשה, זה נכון בנוגע לכל מרכיבי המזון. יש מעט מאוד מרכיבים תזונתיים שאם נצרוך אותם ברמה גבוהה לא יגרמו נזק. אפילו סיבים תזונתיים, שכולנו ממליצים עליהם, עלולים בכמויות גדולות למנוע ספיגה של ויטמינים ומינרלים".


 


"עם כל הכבוד לד"ר לוסטיג, אלכוהול אינו אב מזון", מסביר גיא שלמון, דיאטן קליני. "איננו זקוקים לאלכוהול כדי להתקיים. לעומת זאת, הסוכר נחוץ לקיומנו. הגלוקוז נמצא בדם שלנו, הוא מהווה חומר תזונתי בלעדי למוח ומספק אנרגיה לשרירים שלנו".


 


לדברי האנדוקרינולוג ד"ר רם וייס, מהמחלקה למטבוליזם ותזונת האדם באוניברסיטה העברית בירושלים, מחקרים שנערכו בילדים ובמבוגרים הראו ששתיית מנה אחת של משקה מתוק ביום (200־250 מ"ל) לאורך זמן מעלה את הסיכון להשמנה פי שניים. שתיית שתי מנות כבר מעלה את הסיכון פי ארבעה.


 


"גרף העלייה בסיכון הוא תלול. גופנו לא נולד עם יכולת לעכל שתייה מתוקה, ולכן מחצית מהסוכר שבה הופך מיד לשומן, וגם המחצית שנותרת לא מייצרת שובע, משום שהמוח לא מתרגם אותה כפעולת עיכול. בכך ד"ר לוסטיג צודק בהחלט, אבל הבעיה היא שהוא לוקח את העניין לקיצוניות".


 


 


 


פרוקטוז מסוכן יותר מסוכר לבן?


הטענה: פרוקטוז מסוכן אפילו יותר מסוכר לבן כי הוא עלול לעודד רעילות בכבד ומגוון מחלות כרוניות.


 


מה אומרים המומחים? במינונים גבוהים הפרוקטוז אכן עלול להוביל לתגובה דלקתית בכבד.


 


"בניגוד לסוכר הלבן, הפרוקטוז אינו מעלה את רמות הסוכר בדם, אבל הוא גורם ליצירה מוגברת של טריגליצרידים (שומני דם)", מסביר פרופ' רז. "כשהם עולים, הם נוטים לשקוע ברקמות הכבד והשרירים, למשל, וגורמים להן להיות שומניות. הגוף מגיב למצב כמו לדלקת ושולח תאי דם לבנים (מקרופגים), שמפרישים חומרים המכונים ציטוקינים דלקתיים.


 


"אלא שהציטוקינים מונעים מהכבד לזהות את האינסולין, והוא מגביר את ייצור הסוכר כדי לפצות על החוסר המדומה, וכך נוצר עודף בסוכר. הלבלב אמנם מייצר עוד אינסולין בתגובה לעודף הסוכר, אבל אין בכך כדי להתגבר על הבעיה, וכך מצטבר עודף ניכר של פרוקטוז, שעלול להיות מסוכן אפילו יותר מעודף גלוקוז".


 


חשובה מאוד גם האבחנה בסוג הפרוקטוז - טבעי או מעובד. הפרוקטוז, שמכונה גם "סוכר פירות", מצוי בפירות ובירקות בצורתו הטבעית הלא מעובדת ובשילוב עם מרכיבים נוספים התורמים לבריאות, כגון סיבים תזונתיים, ויטמינים, מינרלים ונוגדי חמצון, ונחשב לסוכר המתוק ביותר בטבע. אבל סירופ התירס עתיר הפרוקטוז המוסף בכמויות גדולות למוצרי מזון תעשייתיים עובר תהליכי עיבוד ואין לו שום ערך בריאותי נוסף. וזה בדיוק מה שעושה את כל ההבדל.


 


אפשר בהחלט להצדיק את הדרישה של לוסטיג לצמצם ככל האפשר בפרוקטוז המעובד המיוצר מתירס. על פי דו"ח משרד החקלאות האמריקאי מ-2009, בשנים 1970־2005 עלתה זמינותו של ממתיק זה ב-387% לנפש על חשבון ירידה של 38% בזמינות הסוכר הלבן. תעשיות המשקאות הקלים, המזון המעובד והמאפים הן הקנייניות הראשיות שלו משום שהוא זול ומתוק יותר מסוכר רגיל.


 


עם זאת, "צריך להיזהר שלא להשליך את התינוק עם המים", מזהיר ד"ר כץ. "דיאטה יכולה להכיל פרוקטוז ולהיות אופטימאלית לבריאות. לעומת זאת, היא יכולה להיות דלה בפרוקטוז, אך עשירה בנתרן או בשומני טראנס, או דלה בסיבים ובשומנים מסוג אומגה 3, ולהיות רחוקה מאופטימאלית". לכן, הדגש חייב להיות על סוג הפרוקטוז ועל הכמויות.


 


אתגר הממתיקים הטבעיים


אז סוכר אינו רעל, אבל אם צורכים כמויות גדולות שלו הוא בהחלט עלול להזיק לבריאות. אם כן, איך אפשר לצמצם מצד אחד את צריכת הסוכר ומצד שני לא לוותר על המתוק? אכן בעיה קשה, בעיקר לאור העובדה שהפתרון העיקרי שהוצע לנו עד כה, הממתיקים המלאכותיים, כבר ידוע כשנוי במחלוקת.


 


הפתרון היצירתי, שנראה כי הוא הולך ונהיה טרנדי יותר ויותר, הוא ממתיקים טבעיים. למגוון על מדפי רשתות השיווק שפעם כלל רק את הדבש, המולסה וסירופ המייפל הצטרפו שחקנים חדשים - האגבה (במסגרת) והסטיביה. האם ממתיקים טבעיים אלה באמת טובים יותר מן הסוכר וסירופ התירס העתיר פרוקטוז?


 


"כל הממתיקים הטבעיים, למעט הסטיביה, מכילים כמות גדולה של קלוריות, הדומה לזו של הסוכר, ומבוססים על יחידות סוכריות, כמו גלוקוז, סוכרוז ופרוקטוז", מסביר גיא שלמון. "נכון שאם צורכים אותם בצורתם הלא מעובדת - דבש מלא, סילאן תמרים וסירופ מייפל אמיתי (המופק מעץ האדר ולא החיקוי שעשוי מסוכר) - הם מכילים מרכיבים טבעיים חשובים, כמו פרופוליס, ויטמינים, מינרלים וחומצות אמינו, אך בכל מקרה מדובר במינונים נמוכים של מרכיבים בריאים ומינונים גבוהים של סוכרים, כך שבכמויות גדולות גם הם עלולים להזיק".


 


אז מה השורה התחתונה?


"להמתקת השתייה עדיפים הממתיקים הטבעיים הלא מעובדים על פני הסוכר הלבן וסירופ תירס, אבל גם כך במתינות".


 


ד"ר טלי סיני, יועצת התזונה של מנטה ויו"ר "עתיד", עמותת הדיאטנים והתזונאים, מוטרדת יותר מהשימוש בממתיקים הטבעיים מאשר בסוכר: "כשאנשים מוסיפים כפית סוכר לקפה שלהם, הם יודעים שצריך להשתמש בסוכר בכמות מוגבלת כי הוא מזיק. לעומת זאת, כשמדובר בממתיקים הטבעיים יש תחושה כאילו אפשר להשתמש בהם ללא הגבלה, וזה בעייתי".


 


לאחרונה אישר משרד הבריאות את השימוש בממתיק המבוסס על צמח הסטיביה, שיח נפוץ בדרום אמריקה, ובעיקר בפרגוואי וברזיל, ובעשורים האחרונים מגודל גם ביפן ובסין. מדובר למעשה בממתיק חדש-ישן.


 


ישן - משום שהשימוש בצמח לצורך המתקה היה מקובל בקרב שבטי האינקה עוד לפני גילוי אמריקה, הרבה לפני שהיתרון המתוק שלו התגלה לעולם המערבי. יתר על כן, כבר שנים רבות שהשימוש בסטיביה נפוץ במדינות רבות.


 


חדש - מפני שרק בשנים האחרונות השימוש הזה אושר רשמית על ידי רשויות הבריאות המובילות בעולם. למעשה, האישור בארץ ניתן בעקבות אישורים של מינהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA) ומקבילתו האירופית, ה־EFSA. בו זמנית מתרחב באירופה ובארצות הברית השימוש בממתיקים מבוססי סטיביה גם להמתקת משקאות קלים.


 


"לסטיביה יש יתרונות בולטים", מסבירה ד"ר סיני. "רמת המתיקות שלו גבוהה פי 300 מזו של הסוכר, כך שמספיקה כמות קטנטנה ליצירת טעם מתוק. הוא גם מופרש על ידי הגוף כמעט במלואו, כך שאין לו כמעט ערך קלורי, ומכיוון שהוא עמיד בחום, אפשר להשתמש בו גם לבישול ולאפייה. לצד היתרונות, יש לו טעם לוואי מר, שמורגש יותר ככל שמשתמשים בכמויות גדולות יותר".


 


בשונה מיתר הממתיקים הטבעיים, הסטיביה אינו מכיל פרוקטוז או סוכרים אחרים, ואת המתיקות העזה שלו מעניקים לו רכיבים ייחודיים, שנקראים גליקוזידים סטביוליים. המחקרים שבחנו את בטיחותו של הצמח אמנם לא רבים, אך אלה שנעשו מצביעים על כך שהוא אינו מסרטן ובטוח לשימוש גם בשימוש ביתי וגם כממתיק במשקאות ובדגני בוקר.


 


בארץ משווק ממתיק הסטיביה בעיקר על ידי החברות הבאות: נטע רוקחות מהטבע: "סטיביה נטע", תמצית סטיביה בטיפות (בקרוב תשווק החברה סטיביה בטבליות); נופר: "נופר־סטיביה", חליטת צמחים מתוקה בשקיקים בשילוב סטיביה / "מתוק מרזה", תערובת סטיביה ללא תוספות המיועדת להמתקת משקאות ומאכלים בחליטה; מוצרים נוספים בפיתוח - טבליות ואבקת סטיביה; סוכרזית מקבוצת ביסקול: "סוכרזית סטיוויה" (סדרה הכוללת סטיביה באבקה, בנוזל ובטבליות); סטבינול: "סטבינול", תמצית סטיביה בטיפות.


 


סוכר או סוכרזית?


במה אנחנו ממתיקים את המשקאות והמזון? סקר שערכה חברת ביסקול, יצרנית "סוכרזית סטיוויה", באמצעות מחקרי הגל החדש, מצא שסוכר לבן הוא עדיין הממתיק העיקרי שבו משתמשים 41% מהאוכלוסייה על בסיס קבוע. במקום השני נמצאים ממתיקים מלאכותיים עם 20%, והסוכר החום עם 19%.


 


על פי הסקר, 24% מהנשים ממתיקות את המשקאות החמים שלהן בממתיקים מלאכותיים כמו סוכרזית, לעומת כ־16% בלבד מהגברים. 23% מהנשים בישראל אינן ממתיקות משקה חם בכלל.


 


ומה הישראלים ממתיקים? בעיקר שתייה חמה. 88% ממשתמשי הממתיקים המלאכותיים ממתיקים בעזרתם את השתייה החמה, 30% משתמשים בהם לאפייה, 16% לבישול ו־8% כדי להמתיק שתייה קרה.


 


אמצעי ההמתקה המועדף הוא בטבליות (58% מהם), במקום שני באבקה (44%), ורק 8% בנוזל.


 


הקריטריונים המרכזיים שלפיהם בוחרים את הממתיקים הם בריאות (29%) וטעם (28%). לעומת זאת, המחיר (13%) והנאמנות למותג (11%) לא מהווים שיקול.


 


 


האם סירופ האגבה הטרנדי בריא?


סירופ האגבה הוא שחקן חיזוק חדש יחסית במדף הממתיקים הטבעיים, והוא זוכה ליחסי ציבור מתוקשרים. הממתיק מופק מצמח האגבה, צמח בעל עלים קוצניים, בשרניים וגדולים, שמוצאו ממקסיקו ומאמריקה התיכונה. אבל אם חשבתם שהסירופ הטבעי הזה יאפשר לכם להמתיק את השתייה והמזון שלכם בלי הגבלה, טעיתם.


 


"סירופ האגבה מכיל כ־90% פרוקטוז", אומרת ד"ר טלי סיני, יו"ר עמותת התזונאים עתיד ויועצת מנטה לתזונה. "לא רק שהוא אינו מצמצם את הצריכה הקלורית, אלא שבצריכת כמויות גדולות הוא גורם לאותם נזקים בריאותיים כמו סירופ התירס העתיר פרוקטוז".


בשורה התחתונה, גם האגבה, כמו הדבש והמולסה, עדיפה על פני הסוכר הלבן וסירופ התירס, אבל גם אותה יש לצרוך במתינות.


 


ילדים מתוקים


מסקר שערך משרד הבריאות לפני כשנתיים, עולה תמונה מדאיגה של צריכה עודפת בממתקים ושתייה מתוקה: 7.5 מנות ממתקים ו־2־2.5 כוסות שתייה מתוקה בממוצע ליום לנער או נערה.


 


לפי סקר נוסף שנערך במסגרת "תוכנית בינה", תוכנית התערבותי לאורח חיים בריא לילדים בגני ילדים ובבתי ספר, כ־40% מהילדים במגזר היהודי ו־70% ילדים במגזר הערבי-בדואי שותים משקאות מתוקים. בהמשך לסקר בוצעה התערבות, שכללה בניית תוכנית כוללת לתזונה ואורח חיים בריא, בעקבותיה חלה הפחתה ניכרת בצריכת המשקאות הממותקים.


 


"וישלח שלמה אל חירם ... ויכרתו לי ארזים מן הלבנון. וישלח חירם ... אני אעשה את כל חפצך בעצי ארזים ובעצי ברושים". )הפטרת השבוע(


מה עוד הגיע לארץ ישראל מלבנון. בעקבות כיבושי האיסלם הגיע הסוכר למזרח התיכון. תחילה ללבנון, באזור טריפולי וצור היו מטעים עצומים של קני סוכר.  מלבנון הגיע הסוכר לארץ ישראל, פה גדל במשך מאות שנים.  גידול קני הסוכר הפך בהדרגה לאחד מגידולי היסוד של ארץ ישראל בתקופת הגאונים והראשונים, וזה בשל הדרישה הגדולה לסוכר, היה זה אמצעי מוצלח להכניס כסף רב לקופת המדינה. "


     יש להם הרבה שדות של קנים עם מיץ, מהם עושים סוכר". הייתה זו תעשיה ענקית ומפותחת של גידול, יצור ויצוא , ובמקומות רבים אנשים רבים התעסקו בה. החוקרים מצאו בארץ ישראל מתקנים רבים ששימשו ליצור הסוכר ומוצריו, במישור החוף, בבקעת הירדן, ובאגן הכינרת.) ס"ה(  מכיוון שקני הסוכר ומוצריו לא היו מוכרים בעולם לפני כיבושי האיסלם, לכן רק מזמן מאוחר מצינו מחלוקות מה ברכתו:  הבה"ג כתב: יש לברך עליו האדמה. (דומה לפרח הצלף, וכו"פ כתב דהוא מין ירק). הר"ח והתוס' כתבו: ועל דבש הקנים שנקרא צוקר מברכים העץ, לפי שמוציאו מבישול הקנים המתוקים. (ברכות לו:(  יש וחילקו בין מציצת הקנה לבין אכילת הסוכר המופק ממנו.  הרמב"ם הביא את דעות החולקים וכתב: "ואני אומר שאין זה פרי, ואין מברכים עליו אלא שהכל". (הל' ברכות ח' ה '( והטור השיג עליו, שהרי עיקר נטיעתן לכך, והוי כזיתים וענבים שהמשקים היוצאים מהן כמותם. )או"ח ר"ב, ועיין כס"מ שדחה את הטור(  וכתב ה"ביאור הלכה" שהגר"א והרבה אחרונים הסכימו לדעת הטור לברך העץ, אך מכל מקום משום ספק יברך שהכל. (שם(  ודע, אף שהשו"ע סתם לדינא שעל הסוכר ועל הקנים מברכים שהכל, באמת יש בזה דעות בין הראשונים, ומספק פסק לברך שהכל, כי בזה יוצא לכל הדעות, אולם בדיעבד אם בירך העץ, או אדמה יצא. (משנ"ב ר"ב ע"ו ועיין מח' א"ר ופמ"ג בזה( 8 "


     הגאון החת"ס בהיותו בן שש כבר ידע את כל דיני ברכות!  וכאשר התבונן כי יש ספק מה לברך על סוכר, הגם שטל ילדות עליו ואהב סוכר כטבע הילדים, בכל זאת מנע עצמו מלאכול סוכר לבדו, כן עשה עד יום אחרון של חייו!" ("חוט המשולש" ב '( הנהגה זו העירו - קצת חידוש יש בה, שהרי בתשובותיו כתב החת"ס: "סוכר אין בו ספק, וברכתו שהכל ... והוא פשוט ". )שו"ת חת"ס ז' ל"ו - בסיום מכתבו לגאון רבי פנחס ליב מונק, מגדולי וראשוני תלמידיו) מתורתנו המתוקה בהלכות הסוכר אם אין מלח יכולים לטבול את פרוסת המוציא בסוכר, כי מלח ממתיק וסוכר ממתיק. ) "אלף כתב" בשם ה"מכתב סופר" בשם החת"ס ( "ערב יום כיפור, בסעודה מפסקת נוהגים בביתנו מזמן קדמון לטבול את הפת בסוכר, אך צריך גם כן לטבול במלח". ) בא"ח וילך (מותר לסחוט בשבת לימון על סוכר, גם אם בדעתו לשים את הסוכר והמיץ הספוג בו בתוך מים. (משנ"ב ש"כ כ"ב ושעה"צ עפ"י רדב"ז(  ואילו ה"חזון איש" אסר, וטעמו, דכיון שדעתו לעשות מזה משקה, חל מתחילה על המיץ שם משקה, קודם שנבלע בסוכר.  ואפשר שאם יאכל את רובו והמיעוט ישפוך למים מותר. ואם צריך לתת מיץ לימון לתינוק לרפואה, יש לעשות כן. (חזו"א נ"ו ז '( אין למלוח בשבת אוכל שרגילים למולחו לכבישה או לשימור. æ כתב הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, ולפי זה נראה דפירות וירקות שרגילים לשמר אותם על ידי סוכר יש לאסור לפזר עליהם סוכר. אך נודע לי כי מלח משנה את גוף הדבר ודומה למעבד, מה שאין כן סוכר. ("שולחן שלמה" ח"ב שכ"א ג '( והגאון רבי נסים קרליץ פסק: מותר ליתן סוכר על פירות, אם אינו משאירו במיוחד שיתאספו מי פירות, אע"פ שרואים שהסוכר מושך את מי תמצית הפירות. ואין זה דומה למלח, המשנה את מהות הדבר. או שהמלח מכשיר את המאכל, שמוציא ממנו את חריפותו או מרירותו, וכך נהיה מתוקן לאכילה, אבל סוכר לא עושה שינוי מהותי בפרי, ורק מושך את מי הפירות, ואף שהסוכר משמר מעט את הפרי אינו דומה למלח. )"חוט שני" ח"ב ר"א(


     שקיות אשר רגילים להוריק את תוכנן מיד עם פתיחתן, כמו שקיות קטנות של סוכר, מותר לפותחן בשבת ויום טוב.  ויקפיד לפותחן שלא במקום האותיות, ומותר לחותכן במקום המיוחד לכך, ואין בזה משום מחתך, כיון דמה שהוא חותך במקום המסומן אינו אלא שלא ישפך הסוכר, ואין לו כל כוונה של שימוש בחלקי השקית לפי מידה, רק מפני שזה יותר נוח, ואין לו כוונה למידה מסוימת של הנקב. ("שולחן שלמה" ח"ב שי"ד י"ג( פסח – "צוקר רגילים להיזהר בו, אם אינו צורך גדול לרפואה, כי הרוכלים מערבים כמה מינים"... (שו"ת מהרי"ל כ"ה(  וב"תרומת הדשן" הביא: הצוקר יקר מהסולת, ושמעתי מן הבקיאים שנחשדו הרקחים לזייף דברים הללו, אמנם כמדומה לי שהעולם לא נוהגים לאסור, וראוי להורות לתת לנכרי מחוץ לבית במתנה גמורה, ויחזור ויזכה בהן לאחר הפסח. (קי"ט( אבל סוכר הבא מערי הודו מותר להשהותם בבית, ורק אין אוכלים מהם בפסח. ("בן איש חי" צו ט' ועיין אבנ"ז או"ח תקל"ב(  סוכר ידוע שיש בו חשש חמץ יותר מהכל, כי נמצא רק בחנויות הערביים הסוחרים בקמח וסולת, וכלי אחד עשוי לנטילת שניהם מהשקים למאזניים, רובם רמאים ומוסיפים לו קמח שעורים שהוא דומה לו... ובשנה שעברה העיד לנו צורבא מרבנן שגם בעיר מולדתו אלג'יר עושים רמאות כזו... ("אוצר המכתבים" תק"י(


     האם אפשר "למלוח" בשר בסוכר?  כתב בשו"ת "הלכות קטנות": הסוכר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב, ואל תתמה שהוא מתוק, כי בכל המאכלים יש כיוצא בו, הלא תראה יש רימונים חמוצים ויש מתוקים וכדומה, כמו כן יש מלח מתוק ומלח מלוח...  סוף דבר, המעמיד נקרא "מלח ברית עולם", ולכן אפשר למלוח את הקרבן בסוכר, כי הסוכר גופו של מלח. (רי"ח(  עיקרי הד"ט הוסיף וכתב: ולא לחינם נקרא הסוכר "מלח אינדיאני", שכוחו לשאוב הלח, ולכן במקום שאין מלח, אין שום פקפוק 'למלוח' בשר בסוכר. (או"ח י"ד ל', והביאו להלכה ב"זכר נתן" ח"ב(  וב"אבני נזר" כתב שמועה בשם הגאון רבי אלעזר אב"ד סוכטושוב מחמיו, הגאון מליסא ה"חוות דעת", כי הגאון מליסא מלח בשר עם סוכר!!! (שו"ת "אבני נזר" או"ח תקל"ב( על דברים אלה של שלושת גדולי עולם אלו נכתבו עשרות תשובות,  ונשפכו נחלי דיו לדחותם או לנסות וליישבם:  על שמועה זו של ה"אבני נזר" סיפר הגר"י וולץ כי שמע בשם נכדו של ה"אבני נזר", האדמו"ר מסוכטושוב מירושלים, דלאחר מכן התברר, כי בפקודת הרופאים נאסר על הגאון מליסא לאכול בשר שנמלח במלח, לכן יעצו לו דאחרי המליחה כדין, ידיחו את הבשר, ואז ישפכו על הבשר סוכר, כדי שהסוכר במתיקותו יפיג את טעם המלח שנבלע בבשר... (שו"ת "ציץ אליעזר" ח"ט ל"ה חי"ג ע"ט ועוד(  הגאון רבי לייבוש רוזנברג טען ליישב שמועה זו - כמו שאנשים האוכלים עוף או צנון שמים מלח ליתן בו טעם, כך הרב מליסא נתן סוכר על בשר המבושל להטעימו... ("פרדס יוסף" פר' ויקרא(  ואילו ה"שבט הלוי" כתב כי מן הסתם ה"אבני נזר" לא שמע זאת בעצמו אלא מזקני העדה, יש לי קצת מו"מ באמונה בדבריהם... ויכול אני לספור עוד כמה מינים דנקראים מלח ואין להם את טבע המלח, ופשוט שאסור למלוח בסוכר או במלח לימון. (ח"ב כ"ד(  הגאון רבי חיים פאלאג'י פסק בתחילה להיתר: "והוריתי כסברת הלקט", אך לאחר שהוברר לו כי הסוכר לא שואב את הדם כמלח,  חזר בו מהתירו והכריז: 'המולח בסוכר מכשיל את הרבים!' אך לא אסר את הכלים שבישלו בהם. ("רוח חיים" ( והגאון ה"בן איש חי" כתב, שמסתבר דהרב הלקט לא כתב את תשובתו להתיר בשר באכילה אלא לקרבן. וציין לשבח את רבי חיים פאלאג'י על שחזר מהיתרו והודה ולא בוש, אך תמוה מה הייתה מחשבתו מלכתחילה של אותו צדיק מיראי הוראה להשוות מליחת קרבן למליחה לאכילה.  סוף דבר, ישתקע היתר זה למלוח בסוכר, ואין לזה שורש כלל,  ואם מלח בסוכר ובישלו, גם הכלים אסורים. ("רב פעלים" ח"ב יו"ד ד'(  


     בשו"ת "יין הטוב" כתב, שהזדמן לו כתב יד ישן של עיקרי הד"ט מפירנצה, בו למרבה הפלא לא מופיע כלל היתר המליחה בסוכר ... ולכן טען שכל מה שידוע בעולם בשם עיקרי הד"ט יסודו בטעות. הוא לא התיר מליחה בסוכר, רק כתב "המחברים הקדמונים כינו את הסוכר "מלח אינדיאני", והפסיקה שמתירה למלוח בסוכר , היא הוספה מאוחרת מאיזה מגיה... )יו"ד ד '( יש שכתבו כי מסתבר דהרב הלקט לא כתב את תשובתו זו להלכה, אלא רק לפלפול ולחידוד... )"כנף רננה" יו"ד ל"ז ( למעשה עולה מכל דברי האחרונים כי אסור בהחלט למלוח את הבשר בסוכר! ואם עברו ובישלו, הבשר טריפה והכלים אסורים , ואם עדיין לא בישלו אין לאסור הבשר, אלא ימלחוהו שוב. ) "דברי חיים", "ערוגת הבושם", "שלמת חיים", "דעת תורה","הר צבי", ועיין "יביע אומר" ( 


     פשט המנהג במצרים לשתות בבוקר לפני התפילה קפה עם סוכר, שאין הדעת מתיישבת בלתי שתייתו, וה"פרי חדש" אסרו.  למעשה, רבים שתו עם סוכר. החוש והניסיון עדים שהרגיל בשתיית הקפה לא תפקחנה עיניו ויפסקו מהם חבלי שינה ותתיישב דעתו בלתי שתיית הקפה, והסוכר בא רק למתק את המרירות שבקפה, ורוב אנשי מדע אין מניחים בו הרבה סוכר... ) "נהר מצרים" הל' תפילה ה' כסברת עיקרי הד"ט עיי"ש ועיין "פלא יועץ" ערך "השכמה "(סופו של הסוכר בארץ ישראל לא היה מתוק... אט אט הענף המשגשג הצטמצם עד שלבסוף החלו לייבא סוכר, בעיקר ממצרים ... וכדברי הרדב"ז: "שאלת ממני אם קני הסוכר נוהג בהם תרומה ומעשר? תשובה, משום דרוש וקבל שכר אני כותב, לפי שלא ראיתי קני הסוכר גדלים בארץ ישראל כלל". )שו"ת הרדב"ז תקס"ג(  עברו להם מאות שנים של שלטון טורקי בארץ ישראל, והעיד הגאון רבי יהוסף שווארץ: "ולא ידעו יושבי הארץ לעשות צוקר". )"תבואות הארץ" ש"צ -רבי יהוסף שווארץ עלה לארץ הקודש לפני כמאה וחמישים שנה(  יש השערות רבות לפשר דבר מדהים ותמוה זה: גילוי איי אפריקה המערבית ואמריקה, בהם גדל סוכר. קפאון בטכנולוגיה המקומית. נטישת הכפרים. שינויים אקולוגים על ידי הערבים. אך המסתבר יותר - כי השתלטות השלטון על הענף, המיסוי והמחיר הסחטני שנקבע על ידי השלטון, שראה בענף הסוכר מקור רווח קל וזמין, הביא לבסוף לכריתת הענף הכלכלי עליו הוא נשען... ("גידולי א"י בימי הביניים" ועוד( סוף דבר - אין דבר חדש תחת השמש...b


 







בס''ד


מכת ''ברד''

 נפלאות הבריאה

עורך: שמואל אייזיקוביץ

 

-

 

מכת ברד

     מַכַּת בָּרָד היא המכה השביעית מתוך עשר המכות שהנחית א-לוהים על מצרים, עקב סירובו של פרעה מלך מצרים, לשלח את בני ישראל מארצו.

     במהלך מכה זו, ירדו מן השמים גושי ברד גדולים, מעורבים עם אש מתלקחת, והם שיברו ושרפו את כל עצי המאכל במצרים.

תיאור המכה במקרא

     מכה זו נחשבת מהקשות יותר, והתורה מתארת בהרחבה יחסית, את פרטיה:

ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה ואמרת אליו כה אמר ה' אלהי העברים שלח את עמי ויעבדני. כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ. כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ טז ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ. עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם. הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה. ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עלהם הברד ומתו. הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה. ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי ברד בכל ארץ מצרים על האדם ועל הבהמה ועל כל עשב השדה בארץ מצרים. ויט משה את מטהו על השמים ו-ה' נתן קלת וברד ותהלך אש ארצה וימטר ה' ברד על ארץ מצרים. ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי. ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר בשדה מאדם ועד בהמה ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר. רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה ברד. וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אלהם חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים כח העתירו אל ה' ורב מהית קלת אלהים וברד ואשלחה אתכם ולא תספון לעמד. ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה' הקלות יחדלון והברד לא יהיה עוד למען תדע כי ל-ה' הארץ. ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלהים לא והפשתה והשערה נכתה כי השערה אביב והפשתה גבעל לב והחטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה. ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרש כפיו אל ה' ויחדלו הקלות והברד ומטר לא נתך ארצה. וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקלת ויסף לחטא ויכבד לבו הוא ועבדיו. ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל כאשר דבר ה' ביד משה. (ספר שמותפרק ט'פסוקים י"ג-ל"ה)

מכת ברד

 

ושמתי להם מקום לנוס שמה

מיד לאחר מכת שחין, עוד בטרם התחילו פצעי המצרים להגליד, הופיע משה לפני פרעה והתרה בו, שאם לא ישלח את בני ישראל, יוכה במכת ברד, שעוד לא הייתה כמוה. פרעה, שכבר הכביד ה' את ליבו, מאן לשמוע. כך חזרה ההתראה על עצמה במשך שלושה שבועות. ביום האחרון כבר נמאס לפרעה מן ההתראות, והוא החליט ללכת ליאור מדרך אחרת, כדי שמשה לא יפגוש אותו. אולם לפני צאתו מן הארמון הוא נדהם לראות את משה שהקדים אותו ובא לביתו.

 

אמר לו משה: אם עדין ממאן אתה לשלוח את בני ישראל, דע לך שמחר, בדיוק בשעה הזאת, כאשר תגיע השמש לסימן שאני עושה לך פה על הקיר, ימטיר ה' על מצרים ברד אשר כמוהו לא היה מעולם. מוסיף משה ואומר: מי שברצונו להינצל מן הברד, שיכנס הביתה ויכניס עמו אף את בהמותיו. כל מה שיהיה מחוץ לבית, יהרס וימות על ידי הברד. יתברך שמו של הקב"ה, שאין מידותיו כמידות בשר ודם. אדם המבקש להביא פורענות על חברו, דואג הוא שלא ידע חברו ממנה, ומתפלל שתצליח עצתו כדי שיפול חברו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא מתרה ומייעץ איך להינצל.

 

ברד וגחלי אש!

למחרת, בדיוק ברגע שבו הגיעה השמש אל הסימן שבקיר, נטה משה את ידו השמימה כשמטה האלוקים בידו, וכך התחילו הברקים מבריקים והרעמים מרעימים, והארץ רועדת. אבני ברד כבדות ניתכו ארצה בחוזקה.

 

עד מכת הברד לא ידעו המצרים גשם מהו, וכעת יורד על ראשם ברד!! ולא ברד רגיל מכדורים קטנטנים של קרח, אלא כל גרגיר כגודל אבטיח!! ובתוך הקרח יש אש, כדורי אש מן השמים! התופעה לא נקלטת במוח: מים ואש מעורבים יחד?! והפלא הגדול יותר הוא, שאחד לא השפיע על השני – האש לא המיסה את הקרח, והקרח לא כיבה את האש! כל חוקי הטבע בוטלו לגמרי. האש בערה בתוך קרח סגור ללא חמצן, ובכלל, ללא כל חומר בערה!

 

נתאר לעצמנו: 

המצרים רואים בשמים הבזקי אור ענקיים – ברק! חלחלה עוברת בהם, מעולם לא ראו דבר כזה! לאחריו נשמע רעש גדול מתגלגל – רעם אדיר, בחייהם לא שמעו קול מבהיל כזה. לבם נמס מפחד ובהלה. בטרם התאוששו מבהלתם, הבריקו ברקים נוספים והרעימו רעמים, הארץ רעדה תחתם, ואז הגיע - ברד!

 

מה חשב המצרי באותו רגע? אולי חשבו שהעולם חוזר לתוהו ובוהו, השמים והארץ עומדים לפני התמוטטות. מי שיכול, זחל אל מתחת למיטה, אחרים התכווצו כמו כדור רועד בפינת החדר. חלקם עצמו עיניהם בחוזקה ותחבו ידיהם עמוק באוזניהם. לשונם נעתקה מרוב פחד וחלחלה. היו אחרים שפצחו בצווחות נוראות! יתכן ששערם סמר ואולי אפילו הלבין מן הפחד. פחד מוות אפף את כולם, ובאימה גדולה הם חיכו לקץ העולם. הייתם מבעיתים את ישראל בקולכם בחירופים ובגידופים – עכשיו תבעתו אתם מן הקולות!

 

מגורים משותפים עם בהמות

הבהמות שהוכנסו הביתה לשם הצלתן, נבהלו גם הן מן המהומה בחוץ. הן יללו בחרדה, השתוללו והתפרעו בבית המצרי. איך אפשר לחיות בצורה כזאת יחד עם בהמות מתפרעות בבית אחד? בבתים התפשט ריח הבהמות. יתכן שלחלק מן המצרים נמאס מן המגורים המשותפים הללו, והם שילחו את בהמותיהם למות בחוץ על ידי הברד. הכרחתם את בני ישראל לחיות יחד עם בהמותיהם בשדות חודשים ארוכים – תתענגו גם אתם על ה"תענוג" הזה!

 

היו מצרים שרצו להתחכם. הם לא הכניסו את הבהמות לבית, אולם הם טחו את הרפת בטיט, והכניסו לשם את עבדיהם ומקניהם. אך אי אפשר להתחכם נגד הקב"ה. ה' אמר להכניס לבתים, וכל תחבולה אחרת לא תועיל! האש האצורה בתוך הברד, המסוגרת מכל הכיוונים, שאפה לצאת החוצה, וברגע שגבר החום מבפנים יותר ויותר, נשמע פיצוץ עז, והאש יצאה בכח גדול כמו תותח בעל עוצמה אדירה! כך נשברו גדרות העץ לרסיסים, ומתו כולם מאדם ועד בהמה, כדבר ה' ביד משה עבדו. אולם מפליא מאוד מאוד, שבתוך כל המהומה הזאת בני ישראל וצאנם לא ניזוקו כלל. רק ששמעו הם את קולות הרעמים, כי רעמים באים ליישר עקמומיות שבלב, וזה היה נדרש לישראל מאוד בזמן ההוא.

 

הרס הצמחייה

ליבול והצמחייה נגרם נזק רב. הברד שניתך ארצה בחוזקה שבר את כל העצים והיבול והרס אותם מן השורש. לאחר מכן יצאה האש ושרפה אותם. אולם דווקא היבול הרך, כמו החיטה והכוסמת, לא ניזוק - לא נשבר ולא נשרף. הביא הקב"ה את הפורענות על מצרים בצורה מחושבת, כדי להותיר להם יכולת קיום, למען הרבות מופתיו בארץ מצרים.

 

הברד פוסק

אחרי שבעה ימים, נכנע פרעה מעוצמת המכה, שלח לקרוא למשה ואהרון והודיעם: "חטאתי הפעם, ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים!" הוא מבקש מהם שיתפללו אל ה' שיסיר את המכה ברגע זה, בלי עיכובים, ואז אשלח את בני ישראל. אמר לו משה: כך אמרת במכות הקודמות ולא שילחתם. השיבו פרעה: "חטאתי הפעם, חטאתי לה' אלוקיכם ולכם. עכשיו אני משלחם! אמר לו משה: אומנם יודע אני שלא תעמוד בדיבורך, אולם בכל זאת אצא מיד מן העיר ואתפלל שיפסיק הברד, למען תדע כי אין כה' בכל הארץ.

 

יצא משה מעם פרעה, ונעשתה לו קפיצת הדרך שהגיע מיד אל מחוץ לעיר. התפלל משה אל ה', ומיד פסק הברד. אפילו הברד שכבר היה באוויר, לא המשיך לרדת. תלה הקב"ה ברד זה באוויר בין שמים לארץ במשך 41 שנה עד זמן יהושע.

 

"וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות, ויוסף לחטוא, ויכבד לבו הוא ועבדיו"

חזר פרעה לרשעותו וסירובו, אולם בכל זאת נשאר עליו רושם המכה, ומכאן ואילך פרעה התחיל להוקיר את ישראל, והסיר מהם לגמרי את כל העבודה. למעשה לא היה לו שום רווח בהשארת בני ישראל בארצו, אולם הסיבה האמיתית שלא נתנה לו לשלחם היא אי רצון להיכנע ולהשפיל עצמו לפני הקב"ה.

במדרשי חז"ל

 

למה הביא עליהם ברד? לפי ששמו ישראל נוטעי כרמים, וגנות, ופרדסים, ואילנות, לפיכך הביא עליהם ברד, ושבר את הכל. על האדם ועל הבהמה, כיון שראה הקדוש ברוך הוא שלא שמעו לדבריו מה שאמר להם (שמות ט, יט) שלח העז - אמר הקדוש ברוך הוא: כדי שיבא הברד על הכל (מדרש רבה)

 

ברד הוא משקע בצורת כדורי קרח אשר נופלים מעננים.

תוכן עניינים

היווצרות

     הברד נוצר בתנאי אטמוספירה יציבים, המאפשרים התפתחות עננות ערמתית מפותחת וזרימות אנכיות חזקות יחסית. עם זאת, היווצרותו של הברד אפשרית אך ורק בענן הנקראקומולונימבוס,  או כפי שהוא מוכר במינוח המטאורולוגי, גם בשם CB . ענן הקומולונימבוס הוא ענן מפותח מאוד שגובה בסיסו מצוי ברום של פחות מ-1,000 רגל מעל גובה פני הים,  או מעל פני השטח וגובה הפסגה שלו, מגיע לכדי 20,000 רגל ויותר. הענן נוצר בתנאי אי יציבות חריפים מאוד באטמוספירה ומצויים בו, הן בתוכו והן מסביב לו כולל מתחתיו, זרמים אנכיים חזקים מאוד, הנקראים קונבקציה.

     הקונבקציות, הזרימות האנכיות מעלות את טיפות המים בענן אל מעבר רום הקיפאון - הטיפה עוברת למצב צבירה מוצק המהווה את הגרעין של כל משקע, המתחיל את דרכו כשלג.

     בעת ירידת משקעים, המשקע מתחיל לרדת כשלג ועושה את דרכו לקרקע בהשפעת כח המשיכה, מגיע אל מתחת רום הקיפאון, שם הוא מפשיר והופך לטיפת מים מקוררת ביתר. בתוך כך, הטיפה סופחת אליה טיפות מים נוספות הנצמדות אליה. בשלב זה זרימה אנכית (קונבקציה) חזקה, עשויה שוב "לזרוק" את הטיפה ולהעלותה, אל מעבר לרום הקיפאון ולהביא לקפיאת השכבה החיצונית.

     תהליך זה חוזר על עצמו שוב ושוב, עד אשר כדור הברד המתהווה כבד די הצורך על מנת להתגבר על הקונבקציות החזקות ולרדת לקרקע, או שהוא מוסט על ידי זרמים אופקיים חזקים (הקיימים אף הם בענן) לאזור בענן בו הזרימה האנכית חלשה יותר ואז, יפול כדור הברד אל הקרקע. ככל שהזרימה האנכית חזקה יותר, כך עשוי הברד "להיזרק" בחזרה אל תוך הענן מספר רב יותר של פעמים ובכך, להתפתח לגדלים מרשימים יותר.

     בשל אופי התהוותו, הברד עשוי שכבות שכבות, בדומה לבצל, כאשר מספר השכבות מעיד על מספר מחזורי הקיפאון.

     סוג נוסף של ברד השכיח בישראל בעיקר באזורי ההרים הינו ברד רך אשר נגרם כתוצאה מקפיאה של טיפות מים בענן או מהתנגשות פתיתי שלג עם טיפות מים שנמצאות במצב של קירור יתר. ברד זה נראה יותר ספוגי, נופל יותר בעדינות ולעתים נראה דומה מאוד לשלג.

מקור המילה

     המילה "ברד" מופיעה בתנ"ך"הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר, בָּרָד כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם, לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּה". (שמות פרק ט' פסוק 18). ישנם עם זאת, הגורסים כי מקור המילה הוא כפי הנראה אונומטופיא.) .(אונומטופיאה - מילה שמקורה בצליל הנשמע בטבע, דוגמת "תיקתוק", "רישרוש", "בקבוק" וכו'). על-פי אותה גרסה, מקורה של המילה "ברד" בקולות שאדם משמיע כאשר קר לו, כתוצאה מרעדה, נקישת שיניים והוצאת אויר. בשפה הערבית לקור קוראים ברד, ובאנגלית האמירה המביעה את הקולות הנובעים מקור הינה Brr. יש לציין שהאות ר נאמרת בשפה הערבית בהגייה דומה להגיית ה-r בשפות ספרדית ואיטלקית. הגייה זו נשמעת כאילו מסתיימת בצליל המופק על ידי ד'.

נזקי ברד וגודל כדורי הברד

     שכבת האוויר באטמוספרה מאיטה את נפילת הברד. אילו היה הברד יורד ללא חיכוך עם האוויר, הייתה מהירותו יכולה להגיע ליותר מ-70קילומטר לשעה.  בכל שנה הברד פוגע בחקלאות בארצות שונות. הברד יכול להיות קטלני לבני אדם. לדוגמה משלחת מדענים מטעם נשיונל ג'יאוגרפיק גילתה בשנת 2004 כי מותם בתקופה הפרה-היסטורית של כ-200 נוודים, שגופותיהם נמצאו בהרי ההימלאיה עם גולגולות שבורות, היה כתוצאה מסופת ברד עם כדורי ענק קטלניים.

     תועדו מספר מקרים בהם היו סופות עם כדורי ברד גדולים במיוחד. לדוגמה, בגרמניה ב-28 ביוני 2006 סופת כדורי ברד בגודל 12 סנטימטר ומעלה, גרמה לנזקים של מעל 2 מיליון דולר. באלבמה ב-2006 תועדו כדורי ברד ענקיים כתוצאה מסופת טורנדו, ובאלכסנדריה שבמצרים נפלו ב-1998 כדורי ברד "בגודל אשכולית", כפי שתואר על ידי המרכז הלאומי לחקר מטאורולוגי. בסרט "היום שאחרי מחר"  מוצגת סופת ברד מסוג זה, כסימן לשינוי כתוצאה מהתחממות כדור הארץ, אך יש מדענים המפקפקים בכך שסופות ברד חריפות מעידות על שינוי אקלימית הקשור להתחממות כדור הארץ.

     סופות ברד חריפות ונזקיהם תועדו לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד מפורסם סיפור מכת הברד במצרים, המתואר בתנ"ך.

     לעתים הברד יורד בתחילת החורף, לפני שהסתיים קציר השעורה, דבר הפוגע מאוד ביבול. יצוין שנזקי הברד פוגעים גם בעצים ובפירות שטרם נקטפו, ובמיוחד כאשר סופת הברד מתרחשת בסוף החורף עם תחילת הפריחה. בישראל, בשנת 2005 אירעה סופת ברד שפגעה בפרחי הזיתים, וכתוצאה מכך באותה שנה רוב שמן הזית יובא מספרד, בעוד שבשנים כתיקונם, רוב שמן הזית הינו מקומי, וכמות גדולה מיוצאת לחו"ל.




























בס''ד


   ''כבשים''


ליקט וערך : שמואל אייזיקוביץ


כבש הבית


הכבש בתרבות האנושית


ביהדות


   

  הכבשה מוזכרת 81 פעם במקרא תחת שמות שונים : כִּשְבָה, רָחֵל, איל, עתוּד וכו'. על פי המקרא גידול צאן היה בין המקצועות הקדומים של האדם "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן" (בראשית ד' ב). אבות האומה היו רועי צאן: "וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן--לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם: מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת-שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת-הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל-כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא' כח-לא). כרועה צאן מצא יעקב את רחל, כרועה צאן אצל לבן הארמי הגדיל מאוד את רכושו, וכרועי צאן ירדו הוא ובניו למצרים " וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם; וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבוֹתֵינוּ" (בראשית מז' ג).



     משה וגם דוד נלקחו מרעיית הצאן לשמש כמנהיגים "וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִיד, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מִן-אַחֲרֵי הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל." (דברי הימים א' י"ז ז).



     הנהגת העם נמשלה כמה פעמים במקרא לרעיית צאן. הדוגמה הבולטת היא משל הרועים הרעים ביחזקאל פרק ל"ד, דוגמאות נוספות בזכריה פרק י"א ד-י"ז הפותח ב"כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהָי: רְעֵה אֶת-צֹאן הַהֲרֵגָה", ובתהילים פרק ע"ח ע-עא "וַיִּבְחַר, בְּדָוִד עַבְדּוֹ; וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ: לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ; וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ."



     הכבש וחלקיו משמשים בפולחן הדתי. הכבש הוא אחד מחמשת המינים מהם מקריבים קורבנות. כבר מימיו של אברהם היה הכבש קורבן עולה. איל הוקרב במקומו של יצחק בספור העקדה. זֶבַח-פֶּסַח הוא זכר לשה שכל בית בישראל שחט ונתן מדמו על המזוזות והמשקוף לפני מכת בכורות (שמות פרק יב). כמכסה למשכן שימשו עורות אילים "וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה" (שמותכ"ו יד). השופר המשמש בראש השנה וביום כיפור עשוי מקרן של איל.



     בהתאם להלכה, הכבש כשר למאכל, משום שיש בו את סימני הכשרות: הוא מעלה גרה, מפריס פרסה ושוסע שסע.



     מכיוון שהכבשים נוהגים לנגוס בצמחים קרוב לשורש וגורמים נזק רב ברעיית יתר, חל איסור בתקופות מסוימות על פי ההלכה על גידול הכבש בארץ ישראל.



בנצרות



     הנצרות עושה שימוש רב בדימויים מעולם הכבשים כגון ישו שר''י כ"רועה הטוב" הנושא את נפש-האדם בדמות שה. תוארו של הבישוף הוא בלטינית "פסטור" כלומר רועה, רמז לתפקידו כרועה של עדר המאמינים. תואר זה בא מהברית החדשה "כֵן שִׁמְרוּ אֶת-נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאֶת-כָּל-הָעֵדֶר אֲשֶּׁר בּוֹ הֵקִים אֶתְכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לִפְקִידִים לִרְעוֹת אֶת-עֲדַת הָאָדוֹן" (ספר מעשי השליחים פרק כ' 28).



     הנצרות רואה בדברי ישעיהו בפרק נ"ג, ז' (מובאים בפרק "הכבשה כסמל" בהמשך) נבואה על ישו שר''י. בחזון יוחנן, פרקים ה'-ז', נמשל ישו שר''י לשה. סמל זה הופיע במיסה הקתולית כ"שה האלוהים" (Agnus Dei), ואחר כך גם במזמורי דת פרוטסטנטיים. בציורים מימי הביניים מצוירים השליחים כשהם מלווים על ידי כבש. השה כסמל של סבל ושל תום הוא גם סמלם של כמה קדושים, למשל אַגנֶס הקדושה.



     בחג הפסחא היווני-אורתודוקסי נהוג לאכול טלה כזכר לזבח-הפסח.



תרבויות אחרות



     הכבש (או העז) מהווים את אחת החיות ממחזור 12 השנים של לוח השנה הסיני. על פי המסורת הסינית לכל חיה יש תכונות מסוימות, המתבטאות בשנה.



     באסטרולוגיה מזל טלה (21 במרץ – 19 באפריל) קשור לקבוצת הכוכבים Aries (איל) ומאופיין בטבע מוחצן בצורה תוקפנית, סקרנות ילדותית, תמימות ונפש פראית, חסרת מנוח.



 



 



.



כבש הבית (שם מדעיOvis aries musimon) הוא תת-מין של המין מופלון - מין בסוג כבש. תת-המין מגודל בתרבות לשם בשרו, עורו, צמרו וחלבו.



תוכן עניינים



o       1.1 מוצא הכבש



o       1.2 ביות הכבש



o       2.1 תזונה



o       2.2 רבייה



o       6.1 טורפים



o       6.2 מחלות



o       7.1 הכבש במשק העולמי



o       7.2 הכבש במשק היהודי



o       9.4 אמנות חילונית



o       9.5 כבשים באמנות הישראלית



o       9.6 הכבשה כסמל



היסטוריה של כבש הבית




                                                כבשה בעמק האלה בישראל




                                                     כבש זכר (איל) בוגר




                        כבשים זכרים בוגרים מגזע אוואסי בחוות הצאן צאלה בנגב המערבי



מוצא הכבש



     שרידים של כבש הבית (Ovis aries musimon) נמצאו גם במקומות בהם נמצאו שרידי ישוב-אדם, אם כי לא תמיד ברור אם זהו זן הבר שניצוד או זן מבוית שגודל על ידי האדם. קיימות כמה השערות לגבי מוצאו של כבש הבית. עם זאת, רוב המקורות מסכימים כי מוצאו של כבש הבית הוא כנראה מכבש מופלון.‏ ההשערה המצויה בכתובים שונים כי מקור כבש הבית במופלון המצוי באיים סרדיניה וקורסיקה, היא שגויה. להפך, המופלון שנמצא שם כנראה התפתח מכבש מבוית שהפך לפראי



     ל"כבש אוריאל" (Ovis vignei) המצוי מצפון מזרח איראן ועד לצפון מערב הודו יש יותר כרומוזומים (58) מאשר יש לכבש הבית (54), מה שכנראה פוסל אותו מלהיות אב קדמון של כבש הבית, אך היות שניתן להכליא אותו עם כבש המופלון, אין לפסול זאת לחלוטין. לכבש ארגאלי (Ovis ammon) יש 56 כרומוזומים הפוסלים את מועמדותו לאב קדמון, כמו גם את מועמדותו של כבש השלג (Ovis nivicola) הסיבירי, שלו 52 כרומוזומים (שלא לדבר על המרחק מאתרי הביות הראשוניים).‏[



ביות הכבש



     כבשים, יחד עם עזים, היו חיות המשק הראשונות שבויתו. בין הסמנים הארכאוזואולוגיים לביות הכבש: הקטנה בגודל הגוף, מציאת עצמות כבשים באזורים שלא היו בהם כבשי בר לפני כן, ועדויות לשחיטת זכרים צעירים (במקום דפוס הציד הנפוץ של ציד זכרים ונקבות בוגרים). לפי סמנים אלה משערים כי הביות התרחש בצפון הסהר הפורה לפני כ- 5,000 שנים, במהלך התקופה הנאוליתית הביות שינה את הכבש ומהכלאות של מיני-בר נוצרו גזעים רבים. הכבש אפשר את הניידות של החברות הקדומות, כיוון שקל להעביר כבשים ממקום למקום בעדרים, תוך ניצול שטחי מרעה נרחבים. על סמך ממצאים ארכאולוגים משערים כי בתחילה נהג האדם לגדל כבשים רק לצורך הפקת בשר וחלב ורק לאחר מכן גילה את האפשרות לגזוז את הכבשים ולהשתמש בצמר לאריגה. במרוצת הדורות למד האדם להכיר את יתרונות צמר הכבשים כחומר גלם זמין לאריגים חמים וחזקים. עובדה זו, יחד עם החלב והבשר שהופקו מן הכבשים, הביאה לכך שכבר בעת העתיקה שאף האדם לטפח את איכות עדרי הכבשים שברשותו ולהגדיל את כמותן. באתר ארכאולוגי באיראן נתגלה פסלון של כבש צמרי, מה שמעיד על-כך שהאדם החל לבצע השבחה לגזעי כבשים הנותנות צמר לפני למעלה מ-5,000 שנה (כבש בר מכוסה בעיקר בשער ולא בצמר). המאפיינים הבולטים של כבש הבית החלו להופיע בספרות ובאמנות של מסופוטמיה ובבל ב-3000 לפנה"ס והעידו על ההערכה והחשיבות שיחסו אותם עמים לעדרי הכבשים שלהם. שרידים של כבש הבית נמצאו גם בחפירות ביריחו. היו אלה כבשים בעלות אַלְיָה (זנב הכבש המכיל שומן).



     במהלך התפתחותה של האנושות, עשו עמים רבים ניסיונות לטפח ולהשביח את עדרי הכבשים שברשותם מתוך הכרה בתועלת הרבה שניתן להפיק מהן. המצרים הקדמונים טיפחו גזע של כבשים בעלי אוזניים משתלשלות וקרניים מסולסלות (Ovis aries palaeoaegypticus). שוכני ישובי הכלונסאות באירופה (לפני 6,000-5,000 שנה), למשל בשווייץ, גידלו את הגזע Ovis aries palustris. בתקופת הנחושת הופיע באירופה גזע בעל קרניים ספיראליות מסיביות (Ovis aries studeri) שהוא כנראה הכלאה בין גזע הכבשים של שוכני הכלונסאות עם המופלון.



     באזור אסיה הקטנה גידלו כנראה בתקופה הקדומה כבשים שהשמועה על איכות צמרן יצאה למרחקים. זהו כנראה המקור לאגדה במיתולוגיה היוונית על "גיזת הזהב" ומסע הארגונאוטים לקוֹלְכיס. הפניקים נהגו לסחור בצמר בכל אגן הים התיכון והיוונים רכשו את הכבשים בעלי הצמר העדין ואף העבירו אותם לאיטליה וספרד.



     בריטניה הצטיינה בגידול כבשים, אף שמעולם לא הייתה בה אוכלוסייה של כבשי-בר. כשהגיעו הרומאים לבריטניה במאה הראשונה כבר היה ביקוש רב לצמר שמוצאו מהאי הבריטי. בימי-הביניים היה הכבש בהמת הבית החשובה ביותר בבריטניה וטופחה בעיקר לגידול צמר (לחלב גידלו בבריטניה את הבקר). בשל חשיבותם הכלכלית היה לכבשים תפקיד בעימותים אלימים על רקע של חלוקת קרקעות למרעה באנגליהסקוטלנד ואחר-כך גם בארצות הברית.



     מהגרים מאנגליה הביאו אתם את הכבשים לאוסטרליה, שבה עד היום גידול הכבשים לצמר הוא אחד הענפים החקלאיים החשובים ביותר, ולניו זילנד, שבה יש כיום את מספר הכבשים הגדול בעולם ליחידת שטח.



     טיפוח הגזעים של הכבש במקומות שונים בעולם הניב כ-200 גזעים שונים כשהאבחנה ביניהם היא בהתאם לשימוש הנעשה בגזע: צמר, בשר או שניהם.



פיזיולוגיה



     מידותיו של כבש הבית שונות מאוד בין הגזעים. אורכו בין 1.20 מטר ל-1.80 מטר, גובה כתפיו בין 65 ס"מ ל-1.27 מטר. גודל הנקבה הוא בדרך כלל בין שלושה רבעים לשני שליש מגודלו של הזכר. הבדל נוסף בין הזכר לנקבה קיים במינים בהם יש לכבש קרניים - קרני הכבשה קטנות מקרני הכבש. לכבשי-בר יש זנב בגודל שבין 7 ס"מ ל-15 ס"מ, בעוד שזנבו של כבש הבית (האליה) בדרך כלל ארוך יותר ומשמש כמאגר מזון לכבש, אם כי ברוב החוות החקלאיות הגדולות נוהגים להסיר זנב זה. משקל הכבש נע בין 20 ק"ג ל-200 ק"ג כשהממוצע הוא 110 ק"ג. לכבש פרסות שסועות וראש בצורת חרטום צר המכוסה לגמרי בשער למעט הנחיריים והשפתיים. צבע הכבש משתנה מלבן כשלג לאדום, חום כהה ואף שחור, לעתים עם כתמים בהירים.



     הסוג אוויס Ovis מאופיין בהימצאות בלוטות הממוקמות לפני עיניו, באזור המפשעה ובין פרסותיו האחוריות. בלוטות אלו מפרישות חומר נוזלי-למחצה, שקוף והמפיץ את הריח האופייני לכבש הבית. מטרתן, כנראה, סימון שטח המחיה. קופסת המוח בגולגולתו של כבש-הבית, קטנה מזו של כבש-הבר, ואף שקע העין קטן יותר.



     הכבש קרוב מאוד לעז, אך שונה ממנו בכמה מאפיינים: גוף מוצק יותר, הימצאות בלוטות הריח, והעדר הזקן על הסנטר אצל הזכרים.



     השבחות כבשים על ידי הכלאות להשגת תכונה כלכלית רצויה יצרו מינים בעלי או חסרי צמר, בעלי קרניים או נטולי קרניים, בעלי אוזניים או חסרי אוזניים.



תזונה



     כבש-הבית הוא אחת החיות הקלות ביותר לגידול. כבש-הבית מסוגל לשרוד גם כשמזונו מכיל רק תאיתעמילן או סוכר כמקור לאנרגיה ומזון המכיל חנקן שלא חייב להיות חלבון. בהיותו במרעה כולל מזונו של כבש-הבית: עשבי-בר ופרחים, עלים ושיחים צעירים. הכבשים מעדיפים עשבים קצרים וחלקים, אך בעת הצורך יאכלו גם צמחים שעליהם מחוספסים וארוכים. כבשים רועים מסוגלים לבלוע כמות גדולה של מזון בזמן קצר ואחר כך פורשים לנוח וללעוס מחדש את המזון שנבלע (גירה). הכבש רועה בשעות המוקדמות של הבוקר והערב, כשבשעות החמות הוא נח. כמו אצל יתר מעלי הגירה, מורכבת קיבתו מארבעה תאים נפרדים המאפשרים לו לעכל מזונות עתירי סיבים שרוב החיות האחרות אינן מסוגלות לעכל.



     הכבשים נוהגים לנגוס בצמחים קרוב יותר לשורש מאשר נוהג הבקר ולכן יש להקפיד לא לאפשר להם רעיית יתר, הגורמת נזק.



 



 



 



 



 



 



 



רבייה



 




                     כבשה וטלה בן יומו מגזע אוואסי, בחוות הצאן צאלה בנגב המערבי




                                                                טלה



     משך הזמן מלידה ועד בגרות מינית אצל הכבש (זכר או נקבה) תלוי בגזע, והוא נע בממוצע בין שנה לשנה וחצי. הרבייה אצל כבש-הבית היא עונתית, תלויה באורך היום כשהרחלות מתייחמות לראשונה בסתיו המוקדם ונשארות פוריות עד אמצע החורף. מחזורי הייחום נמשכים בין 14 ל-20 יום כשהממוצע הוא 17. הרחלות (הנקבות) מיוחמות בממוצע במשך 30 שעות. האֵילים (הזכרים) פוריים במשך כל השנה ורוב המגדלים שומרים על יחס של אַיִל אחד ל-25 עד 35 רחלות. ההזדווגות מתרחשת בדרך כלל מוקדם בבוקר או בערב. האילים בודקים את הרחלות ואם האיל חושד שהרחלה מיוחמת הוא הודף אותה קלות מאחוריה. אם הרחלה מעוניינת, היא מגיבה בתנוחת ההזדווגות וההזדווגות מתבצעת מיד. במקרה שהרחלה אינה מראה עניין, האיל ממשיך בדרכו.



     תקופת ההיריון נמשכת 148 יום כשרוב הטלאים נולדים מסוף החורף ועד אמצע האביב. הרחלה ממליטה טלה אחד או שניים המסוגלים לעמוד ולינוק תוך מספר דקות מהלידה מאחת משתי הפטמות הפעילות בעטין הכבשה. בממוצע נולדים 100 טלאים ל-91 רחלות. הטלה מפסיק לינוק ומתחיל לרעות בגיל 4-5 חודשים.



תוחלת החיים של כבש-הבית 15 שנים ויותר.



התנהגות



     הכבשים ידועים בחוש העדר המפותח שלהם. עדרים גדולים של כבשים (עד 1,000 ויותר) נעים כגוש אחד. חוש העדר המפותח תורם לחשיבותם הכלכלית שכן רועה אחד יכול לשלוט על קבוצה גדולה של חיות. כבשים שהופרדו מהעדר מגלים סימני מצוקה והם פועים בקול רם או בוטשים בקרקע.



     הכבשים הולכים באדיקות אחד אחרי השני עד שניתנו כינויים לתפקידים השונים שכבשים ממלאים בעדר. כבשה המתרחקת מאחרות היא חריגה outlier, מצד אחד היא יכולה לגלות מרעה טוב יותר, מצד שני היא מצויה בסכנה גדולה יותר. ה"משכוכית" היא הכבשה המובילה; היא אינה מתקדמת ראשונה, אך עוקבת אחרי ה- outlier ומסמנת לאחרות שאפשר לעקוב אחרי ה-outlierבבטחה. כשהמשכוכית זזה עוקבים אחריה כל הכבשים. הנטייה להתנהג כ-outlier או כמשכוכית היא כנראה גנטית.



חשיבות כלכלית




                                                 כבשים בתראקיה שביוון.




                                             כבשים בפטגוניה, ארגנטינה.



     כבש-הבית הוא אחת החיות הקלות ביותר לגידול, דרישות ההזנה ותנאי המחיה שלו צנועות. כך למשל, הכבש מותאם לתנאים הקשים השוררים במדבריות ולאזורים ההרריים.



     החשיבות הכלכלית הרבה של הכבש הביאה לכך שגידול כבשים היה גורם משמעותי בכלכלות של ימי קדם. גם במאה ה-21 יש לכבש חשיבות ניכרת בכלכלות של מדינות כדוגמת אוסטרליהניו זילנד ואורוגוואי. גם כיום ניתן לקבל החזר של 400% כל שנה (כולל המלטות) על ההשקעה בכבשה. ההערכה היא שיש כיום בעולם כמיליארד וחצי כבשים. ככלל, גידול צאן נפוץ במדינות בהן יש אזורים נרחבים של מישורי עשב. הארצות הבולטות בגידול צאן בנוסף לאוסטרליה וניו זילנד הן ארצות הברית, סיןהודודרום אפריקה,ארגנטינה וטורקיה.



המוצרים המופקים מהכבש הם:


  • צמר – במיוחד מגזעים שטופחו במיוחד לצמר כמו המֶרינוֹ הרַמְבּוּיֶה והקארקוּל. הצמר הוא אחד מחומרי הגלם החשובים ביותר לתעשיית הטקסטיל.

  • בשר – במיוחד מגזעים שטופחו במיוחד לבשר כדוגמת: סָפוֹק, דורסט וטֶקְסֶל. בשר הכבש הוא הבשר העיקרי הנאכל בארצות מזרח הים התיכון וגם במסעדות אירופאיות מקובל להגישו. מהצרפתית הגיע הביטוי בשפות אחרות לבשר כבש "מוטון" (mutton - כבש בצרפתית). עם זאת, הבשר המועדף על האירופאים הוא בשר טלה (כבש שגילו עד 5 חודשים ומשקלו עד 50 ק"ג) הנחשב רך יותר ופחות שמן מבשר הכבש.

  • חלב – במיוחד מהגזע האוסטפריזי או מהגזע האוואסי, שמהם ניתן לקבל מעל 400 ליטר חלב לשנה. החלב של הכבש מרוכז מזה של חלב הפרה (7.4% שומן, 6% חלבון ו-4.6% סוכר). חלב הכבשה משמש בעיקר להכנת גבינות כבשים כדוגמת פטהקשקבלרוקפור וחלומי וכן להכנת יוגורט.

  • פרווה – ניתנת לשימוש למעילים, צווארונים וכפפות. לאחר הסרת השער ניתן להשתמש בעור לבגדים, כפפות ולחלק הפנימי של הנעליים.

  • זבל – לפרש של הכבש יש חשיבות כזבל אורגני משום שהוא עשיר יותר מזבל בקר.

  • מעיים – משמשות לייצור מיתרים לכלי נגינה וכציפוי חיצוני של נקניקים.

  • קרניים וטלפיים משמשות לייצור כפתורים וקישוטים שונים. מהקרניים של האיל מכינים את השופר.


בנוסף למוצרים המופקים מהכבש, משמש הכבש כאמצעי חשוב למחקר מדעי, בשל גודלו מצד אחד, ועלות אחזקתו הנמוכה מצד שני. הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש בכבש למחקר מדעי הוא השיבוט המוצלח של כבשה שתוצאתו הייתה הכבשה דולי.



גזעי כבש-הבית



     גזעי כבש-הבית שונים במספר מאפיינים ממיני הכבשים החיות בר. השוני קיים גם בין הגזעים השונים. המאפיינים השונים הם בצורת הקרניים, בצורת הזנב, במבנה, בכמות ובאיכות הצמר, בצבע, בגודל, בכמות החלב ועוד. רוב הגזעים של כבש-הבית מצמיחים צמר, כשמיעוטם מצמיחים רק שער, בעוד שמיני כבש-הבר מצמיחים תערובת של צמר ושער. בגזעים שונים מצויים קרניים אצל שני הזוויגים (זכר/נקבה), או אצל הזכר בלבד או שהגזע נטול קרניים.



     כמות גזעי הכבשים המבויתים מוערכת בכ-200 גזעים. הגזעים פותחו בהתאם לצורכי האדם: מזון ולבוש, וגם בהתאם לתנאי האקלים הנובעים מהאזור הגיאוגרפי שבו מגדלים את הכבש. גזעי כבשים מחולקים בהתאם לשימוש העיקרי שנעשה בהם. את הגזעים שלהם צמר קצר ומשובח מגדלים לצמר בלבד, בעוד שאת הגזעים שלהם צמר באורך בינוני או ארוך, או שער בלבד מגדלים בדרך כלל לבשר. כמה זני כלאיים מפיקים צמר ובשר משובחים ואותם מגדלים לשתי המטרות. רוב הגזעים הם בעלי ערך מקומי בלבד, אך יש גזעים שהיו ועודם בעלי חשיבות לכלכלה העולמית.



     כבש האליה – (Ovis orientalis platyura אך גם Ovis aries laticaudata) – גזע של כבש-הבית שממנו יצרו באמצעות הכלאות כמה תת-גזעים. כבשים מגזע זה מאופיינים בזנב רחב שנאגר בו שומן (אַלְיָה). משקל האליה אצל הכבשה מגיע עד 6 ק"ג ואצל האיל עד 10 ק"ג. תפקיד האליה לשמש כמאגר מזון לכבשה בעונה של מחסור, בדומה לדבשת אצל הגמל. משערים כי האליה נוצרה ממוטציה של כבש-הבית בעל זנב ארוך. גזעים של כבשים בעלי אליה נפוצים במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה.




                                                         גזע יורקשייר



     גזעים המיועדים לצמר - החקלאים מפתחים גזעי כבשים לצמר כשהדגש הוא על כמות ואיכות הצמר (עובי הסיבים), אורך הסיבים וצורת הסליל של הסיב. בממוצע משקל גיזת הכבש הוא 3.78 ק"ג. הגז מבוצע באביב,‏[5] אחרי שמזג האוויר החורפי הקשה ביותר עבר.


  • מֶרינו (Merino) – גזע בעל צמר מעולה שמקורו בספרד. הגזע ידוע עוד מהמאה ה-12 ומשערים כי הוא הובא לספרד בידי המוסלמים. כבש המרינו מותאם היטב לאזורים צחיחים ולחיי נדודים. מספרד הגיע כבש המרינו במחצית השנייה של המאה ה- 18לארצות אירופה השונות ואחר כך לארצות הברית ואוסטרליה. כבש המרינו נחשב כגזע החשוב ביותר לצמר ומהווה על פי הערכה כ-20% מאוכלוסיית כבש-הבית בעולם. לכבש המרינו תת-גזעים רבים שבהם תת-הגזע האוסטרלי מצטיין באיכות הצמר ובמשקל הגיזה. תת-גזעים נוספים הם הדלין (Delaine) הארגנטינאי, המרינו האמריקאי, המרינו הקווקאזי והמרינו הווירטֶמבֶּרגי.

  • רַמְבּוּיֶה (Rambouillet) – תת-גזע של כבש המרינו שפותח בדיר הלאומי ברמבויה שליד פריז צרפת. הרמבויה הוא כבשת הצמר הגדולה ביותר. לגזע פנים ורגליים לבנות. רעמת הצמר מכסה גם את הפנים עד כדי גרימת עיוורון. גזע זה מהווה את רוב אוכלוסיית הכבשים בארצות הברית.

  • קאראקול (Karakul) – הקאראקוּל הוא גזע כבשים שמוצאו במרכז אסיה השייך לכבשי האליה. את הקאראקוּל מגדלים בעיקר בשל פרוות הטלאים, אותם נוהגים לשחוט יום-יומיים לאחר לידתם. לפרוות הטלאים המכונה "טלה פרסי" יש ביקוש בסחר הפרוות בשל מאפייניה: שערות משי שחורות, מבריקות ומסולסלות. הצמר של כבש הקאראקוּל הבוגר הוא תערובת של סיבים עדינים וגסים בצבעים שחור, חום ואפור וניתן להשתמש בו לאריגת שטיחים.

  • וילסאו (Villsau) - גזע כבשים פרימיטיבי המכונה - כבשה צפון אירופאית קצרת זנב שניתן עדיין למצאה בכמה אזורים בסקנדינביה. בתקופות קדומות יותר היה מין זה פופולרי בקרב איכרים סקנדינבים, כי הוא ניחן בחוסן גופני וביכולת עמידה מרשימה בתנאי קור ושלגים. כבשי הווילסאו יכלו, למשל, לעבור חורפים שלמים מחוץ למחסה; הצמר שלהם היה עשיר בחומר שמנוני, דוחה גשם.


גזעים המיועדים לבשר – הדגש בפיתוח גזעי כבשים לבשר הוא על גידול מהיר, פוריות גבוהה וכושר-עמידות. בין הגזעים הידועים לבשר, הדורסֶט הורןׁ (Dorset), הסאפוק (Suffolk) שפותחו באנגליה, המרינו פְלַישְשאף (Merino-Fleischschaf) הגרמני והקולומביה (Columbia) שפותח בארצות הברית. גזעים נוספים:


  • שביו (Cheviot) – גזע כבשים סקוטי חסר קרניים, לבן פנים, בעל כושר-עמידה ובעל צמר בינוני. מרבים להשתמש בשֶבְיוֹ לצורך הכלאות במיוחד עם גזעי לסטר (Leicester) ולינקולן (Lincoln) ליצירת טלאים לבשר.

  • המפשייר (Hampshire) – גזע כבשים אנגלי חסר קרניים, שחור פנים. זהו גזע גדול יחסית שבשרו ערב ומגיע לבגרות מוקדם. זהו גזע מבוקש לבשר בארצות הברית. הצמר של גזע זה מאיכות בינונית ומתאים לתעשייה.

  • שרופשייר (Shropshire) – גזע כבשים חסר קרניים שמקורם באזור ה-Downs באנגליה. לשרופשייר צמר ובשר באיכות טובה ומתקיים באזוורים דלילי צמחיה.

  • טסל – (Texel) – הטֶסֶל הוא גזע כבשים הולנדי המצטיין בבשר טוב, צמר לבן בינוני ופוריות גבוהה.

  • פיני (Finnish Landrace) – גזע ידוע בפוריות גבוהה. הכבשה ממליטה 2-3 ולדות בלידה אחת, ולעתים אפילו 4-5. משתמשים בגזע זה להכלאות במטרה להגביר את הפוריות של גזעים אחרים.


גזעים דו תכליתיים – אלה הם גזעים שנועדו הן לצמר והן לבשר. הידוע שבהם הוא הקוֹרידַיל (Corriedale) - גזע כבשים שפותח בניו זילנד מהמרינו.



גזעי כבשים לחלב – בגזעים אלה הדגש על כמות החלב ועל הפוריות.


  • אוסטפריזי – (Ostfries) – גזע כבשים גרמני לבן פנים המסוגל לייצר 600 ליטר חלב בשנה. הכבשה מהגזע האוסטפריזי ממליטה בדרך כלל תאומים. הכבשה מתפתחת מהר, גיזתה כבדה והצמר המופק ממנה מעולה.

  • אוואסי – תת-גזע כבשים השייך לגזע כבש האליה, זהו הגזע הנפוץ באזורנו. הגזע מכונה על שם שבט האוואסי השוכן על גדות הנהר פרת. רוב הכבשים בישראל משתייכים לתת-גזע זה. לאוואסי צמר לבן ארוך ומתולתל. צבע ראשו ורגליו חום. ראשו מאורך ואוזניו תלויות. הנקבות חסרות קרניים בדרך כלל כשלאיל קרניים מפותלות. משקלו של האיל 70-120 ק"ג, משקל הרחלה 50-70 ק"ג. לאוואסי כושר-עמידה טוב בפני תנאי האקלים, והוא מסוגל לרעות גם בשדות קמלים. הרחלה ממליטה בדרך כלל טלה אחד.


מזיקים



טורפים




                            קויוטים טורפים כבשה. הם בין הטורפים הכי מסוכנים שלה.




                                כלב רועים שומר על כבשים מפני טורפים כמו זאבים



     הכבשה היא חיה פחדנית וחסרת יכולת הגנה עצמית. בעת משבר נוטים הכבשים להצטופף מאחרי המשכוכית, ולכן הם טרף קל. את ההגנה מספקים להם האדם וכלב הרועים. באירופה ובצפון אמריקה הטורפים העיקריים הם זאבים ודובים ובאפריקה האריות, הנמרים והצבועים. באוסטרליה, נאלצו החקלאים לבנות גדר ארוכה החוצה כמעט את כל מזרח היבשת, להגן על הכבשים בפני כלב הדינגו. בניו זילנד מותקפים הכבשים בידי קיאה (Kea - Nestor notabilis), סוג של תוכי שפיתח תאווה מיוחדת לשומן שתחת עור הכבש.



מחלות



     רוב המחלות התוקפות את הכבשים משותפות לבקר ולצאן. טפילים פנימיים כגון תולעי סרט המשתכנים במעיי הכבשה הם כנראה מקור הסבל העיקרי לכבשים, אך טיפולים מודרניים יעילים כנגדם, כמו גם נגד טפילים חיצוניים: קרציותכינים וקרדיות. נפוצות ציסטות במעי הכבשים בעת הידבקות, ברוב המחלות.


  • פרצית מדבקת (Contagious ecthyma) – מחלה ויראלית התוקפת את הרקמות הריריות ועלולה לעבור לאדם המטפל בכבש חולה.

  • בת שחפת (פאראטוברקולוזיס) (John’s disease) – מחלה קשה העלולה להסתיים במוות. מחולל המחלה החיידק Mycobacterium paratuberculosis

  • סימום המעיים (Enterotoxemia) – תוקפת טלאים בגילאים שבין שבועיים לששה שבועות, במיוחד כאלה שהוזנו במזון עשיר במיוחד. גורם המחלה Costridium perferingens. קיים חיסון כנגד מחלה זו.

  • אבעבועות צאן (Variola) – מחלה חריפה הגורמת לתמותה בכבשים. סימני המחלה חום, דלקות באזורים הריריים ואבעבועות.

  • אגָלַקטיה מידבקת (Contagious agalactia) – חיידק Mycoplasma agalactiae הגורם להפסקת תנובת החלב.

  • כחלון הלשון (Blue tongue) – מחלה קטלנית שמקורה ויראלי והמופצת על ידי זבובים מהסוג Culicoides הגורמת לעתים ללשון נפוחה וכחולה.


גידול הכבשים



הכבש במשק העולמי



מספר הכבשים המגודלות בעולם (במיליונים)



 הרפובליקה העממית של סין



170.8



 אוסטרליה



106



 האיחוד האירופי (15 מדינות)



98.7



 הודו



62.5



 ברית המועצות



64.0



 איראן



54



 סודאן



48



 ניו זילנד



40



 הממלכה המאוחדת



35.2



 דרום אפריקה



25.3



 טורקיה



25.2



 פקיסטן



24.9



 ניגריה



23



 ספרד



22.5



אחרים



337.3



סך הכל



1,079.7



הנתונים נכונים לשנת 2005




אנפיות בקר מנקות את הכבשים מטפילים ובכך מונעות מחלות



     את הכבש נוהגים לגדל בהתאם לתנאי האקלים המקומיים. במקומות בהם קיימים שטחי מרעה נרחבים, ירוקים כל השנה כמו באוסטרליה, ארגנטינה, אורוגוואי ואפריקה הדרומית, מגדלים את הכבשים בעדרים גדולים בשטחים נרחבים המוקפים בגדרות. הכבשים מצויים במרעה כל השנה ולכן הרחלות ממליטות בשטח פתוח. הכבשים ניזונות בדרך כלל מהמרעה בלבד למעט תקופת בצורת שאז נוהג החוואי להוסיף מזון. בדרך כלל גידול צאן במקומות אלה הוא ענף יחיד במשק.



     באזורים קרים יותר מגדלים בחורף את הכבשים בעמקים בעדרים גדולים שבין 1,000 ל-4,000 ראש. בקיץ מתבצעת נדידה בעקבות המרעה הטבעי אל מקומות גבוהים יותר, בעדרים שבין 1,000 ל-1,500 ראש, כשלעתים עובר העדר מרחק של עד 500 ק"מ. כל עדר נמצא בהשגחת רועה וכלביו והוא מעביר את העדר בשיטתיות ממרעה אחד למשנהו תוך שהוא חי בבדידות מוחלטת במשך שבועות. הרועים המפורסמים ביותר הם הבסקים.



במקומות הקרים יותר, כמו ברוסיה, נוהגים להחזיק את הכבשים בחודשי החורף בדיר, כשמאכילים את הכבשים במזון מוכן כגון שחתתחמיץ או מזון מרוכז.



את הטלאים לבשר נוהגים למכור בסוף הקיץ לפני שהעדר נודד מהמרעה הקיצי לחורפי.



הכבש במשק היהודי



 




               כבשה מגזע אוואסי מלקקת טלה שזה עתה נולד, בחוות הצאן צאלה בנגב המערבי



     הכבש מופיע במקורות היהודים החל במקרא מספר פעמים רב, כך למשל היו האבות ומשה רועים. כשחודש היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה, חודשה גם מסורת גידול הצאן. עדר צאן היה במקווה ישראל כבר ב-1890, אך רק 20 שנה מאוחר יותר החלו להופיע עדרי כבשים במושבות היהודיות. ב-1908 הוקם עדר הכבשים הראשון במשק פרטי ביבניאל. היה זה שיתוף פעולה בין מתיישב יהודי לרועה ערבי אשר עסק בפועל בטיפול בכבשים. הסדרים דומים שבהם היהודי היה משקיע את ההון והערבי היה מטפל בצאן בפועל היו גם במשקים פרטיים בכפר תבור ובסג'רה (אילניה). ב-1927 מנו עדרים אלה כ-1,500 כבשים, אך סידור זה הופסק בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. היו ניסיונות של יהודים ללמוד את המקצוע עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20, אך כולם הסתיימו בכישלון.



     השינוי חל ב-1930 עם הקמת "אגודת הנוקדים בארץ ישראל" ששמה לעצמה מטרה לקדם את גידול הצאן לחלב ולבשר בהתיישבות העובדת. ואכן עם השנים חדר ענף גידול הצאן לרוב המשקים וב-1944 היו במשק היהודי כ-19,000 כבשים.



     עם קום המדינה חל גידול ניכר בכמות הצאן במגזר היהודי וב-1960 היו בו כ-117,000 כבשים. אך עם השנים חלה ירידה בכמות הכבשים הן במשק היהודי והן במשק הערבי. הוצאות הייצור הגבוהות בענף הצאן לחלב המתבסס על אספקת מזון לכבשים בדיר, אינן מאפשרות קיום ענף זה ללא סובסידיות. רווחיותו של ענף הצאן לבשר המתבסס על שילוב בין הגשת מזון בדיר למרעה היא שולית ועקב כך היו ב-1985 כ-87,000 כבשים במשק היהודי וכ-120,000 במשק הערבי.



     על פי אתר "אגודת הנוקדים", התפוקה השנתית של החברים באגודה היא 8.5 מיליון ליטר חלב ו-400,000 טלאים לבשר. לצמר אין בארץ ערך כלכלי.



גזעי הכבשים במשק הישראלי


  • אוואסי – גזע מקומי המתאים לאקלים, המיועד לחלב. הכבשה טופחה וכיום מגיעה הרחלה לתנובה של 550 ליטר בשנה.

  • אסף – הכלאה בין אוואסי והאוסטפריזי הגרמני. זוהי כבשת החלב הנפוצה בארץ. תנובתה כ-450 ליטר חלב בשנה והיא ממליטה בממוצע מעל 2 טלאים בשנה.

  • מרינו – גרמני או אוסטרלי. זוהי כבשת מרעה המיועדת לבשר.

  • רומנוב – כבשה פורייה מאד. משתמשים בה להכלאה עם גזעים אחרים לשם הגדלת הפוריות.

  • דורפר - כבשה המיועדת לבשר ממוצא דרום-אפריקני.


מונחים הקשורים לכבשים


  • צאן - שם קיבוצי לכבשים ועזים.

  • נוֹקֵד – הוא מגדל צאן או רועה צאן.

  • אליה היא הזנב השומני של טלה או איל, אחד מחלקי הקרבן שנשרף על המזבח. נושא הביטוי "אליה וקוץ בה".


מקובל לכנות בצורה שונה את הכבש בהתאם לגילו ובהתאם לתפקידו:


  • בזמן שהוא עדיין יונק הזכר קרוי טָלֶה והנקבה טַלְיָה.

  • עד גיל שנה הזכר הוא שֶה והנקבה שֵיָה.

  • בגיל שנתיים הנקבה קרויה שְנִיָה.

  • הכבש הזכר הבוגר קרוי אַיִל, והבוגרת קרויה רְחֵלָה.

  • הכבשה המובילה את העדר קרויה "משכוכית".


 



אמנות חילונית



 




                                  ריצ'רד אנדסל "רחלה עם טלאים ואנפה ליד האגם"



     ציירים רבים השתמשו בכבשים בציוריהם כדי ליצור סביבה רומנטית ופסטורלית (מילה המרמזת על חיי רועים). להלן דוגמאות לציירים אירופאים:


  • פאולוס פוטר (Paulus Potter 1625-1654), צייר הולנדי שהתמחה בציורי נוף ובעלי חיים.

  • פרנסואה בושה (François Boucher 1703-1770), צייר צרפתי. בּוּשֶה נהג לצייר תמונות על נושאים קלאסיים ואלגוריות המייצגות את העיסוקים הקשורים בצאן.

  • קונסטן טרואיון (Constant Troyon 1810-1865), צייר צרפתי. נחשב לצייר של חיות מהמעלה הראשונה. נאמר עליו ש"הכבשים שצייר היו כה אמיתיות עד שיכולת לשמוע אותן פועות".

  • שארל אמיל ז'אק (Charles-Emile Jacque 1813-1894), צייר צרפתי.

  • קורנליס ון למפוטן (Cornelis Van Leemputten) צייר בלגי שהושפע מציוריו של שארל-אמיל ז'אק והרבה לצייר ציורי כבשים.


 



כבשים באמנות הישראלית



     הציירים הישראלים של תחילת המאה ה-20 הרבו לצייר מוטיבים שסימלו בעיניהם את ארץ ישראל, בעיקר מן התרבות הערבית. כבשים היו חלק בלתי נפרד מנוף הארץ ולכן אנו מוצאים ציורי כבשים אצל נחום גוטמןראובן רובין ואביגדור אריכא.



תנועת הכנענים היוותה את שיאה של תנועת החזרה למקורות והפסל הבולט של תנועה זו יצחק דנציגר עסק בנושא הכבשים במשך 20 שנה. פסל הברונזה כבשי הנגב שהכין בין השנים 1955 ל-1964 מבטא את הזהות שבין החיה לנוף המדברי ולתרבות המדבר המתבטאת בצורת האוהל שבפסל.



צייר נוסף שהושפע ממפגש עם רועים שהיו גם אומנים הוא שלום סבא שיצר את היצירות "גז" (1947) ו"רישומי כבשים".



אך האמן המזוהה ביותר עם ציורי כבשים הוא ללא ספק מנשה קדישמן. קדישמן צייר למעלה מאלף ציורי כבשים.



דוגמה עכשווית (2004) ליצירות המבוססות על כבשים ניתן למצוא באתר הכבשים של גלי אלתר.



הכבשה כסמל



     במקרא וגם בתרבויות של עמים אחרים, הכבשה היא סמל לטוהר ותמימות. חוסר הישע שלה כלפי האדם הגוזז את צמרה או המביאה לשחיטה, וחוסר היכולת להתגונן בפני חיות טרף הוא משל לאדם המוצא להורג או חוסר הישע של החלש בפני החזק ממנו. מכאן נגזר גם הדימוי של עם ישראל כעבד ה' המעונה "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו." (ישעיהו נ"ג ו-ז



     אצל חז"ל ישראל משולים ל"כבשה העומדת בין שבעים זאבים, שאלמלא גדול הרועה שמצילה ושומרה, מיד היא נטרפת". היחס בין טורף לנטרף, בין כבש לזאב, מופיע גם בחזון אחרית הימים של ישעיהו "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ" (פרק י"א ו).



ביטויים הקשורים בכבשים


  • זאב בעור כבש – כינוי לאדם אכזר המעמיד פני צדיק.

  • הזאב שבע, והכבשה שלמה – מקביל לביטוי: "זה נהנה וזה אינו חסר".

  • כבשת הרש - כינוי לחפץ יקר לבעליו המנסים להתנכל לו. מקור הביטוי במשל כבשת הרש (שמואל ב פרק י"ב א-ד).

  • כבשה שחורה – כינוי למישהו הנחשב כחריג במשפחה או בקבוצה.

  • אליה וקוץ בה – נאמר כשרוצים להתריע על פגם במה שנראה על פניו טוב ומועיל.

  • שה תמים – כינוי לאדם תמים וישר (בדרך כלל למראית עין).

  • ספירת כבשים - כבשים משמשים כאובייקטים לספירה לאנשים המתקשים להירדם.

  • צאן קדשים - כינוי לילדי ישראל.‏ הכינוי מושאל מהנביא יחזקאל. בפיוטים ובספרות היהודית מובא ככינוי לעם ישראל.

  • כבקרת רועה עדרו - קטע מהפיוט לימים נוראים "ונתנה תוקף" הממשיל את דינם של עם ישראל לצאן היוצא מפתח קטן בדיר תחת השבט, לצורך מעשר בהמה. מקור המשל מהגמרא במסכת ראש השנה.‏


 


בס''ד


   יין ישמח לבב אנוש

     מתוך נפלאות הבריאה

         עורך: שמואל אייזיקוביץ                                                       eisikovits1@gmail.com

תודתי נתונה לבני יוסף אבא אייזיקוביץ נ''י הינן הראשי ואחד הבעלים ביקב בוטיק ''מצודה'' במטה יהודה שעזר בעריכה מאמר זה. עלה והצלח.

יין

     יין הוא משקה חריף המיוצר לרוב מענבים. היין נוצר בעת תסיסה אלכוהולית של תירוש, כאשר הסוכר מומר בתהליך מטבולי על ידי שמרים לאתנול (המכונה כוהל או אלכוהול).

     תהליך ייצור היין היה קיים עוד בימי קדם, כאשר התברר כי מיץ או פרי עוברים תהליך לא ברור (דאז) שבסופו נוצר משקה משכר. מאז ימי קדם יש ליין התייחסות רבה בתרבות האנושית. פעמים רבות יש ליין תפקיד באירועים חברתיים ובאירועים דתיים. בדומה למשקאות חריפים אחרים, בשתייה מרובה היין גורם לשכרות ועליצות בטווח הקצר אך בטווח הארוך צריכת אלכוהול מוגזמת עלולה לגרום לנזקים בריאותיים. יחד עם זאת, בשתייה מתונה, מועיל היין במניעת מחלות לב. בעל המלאכה המייצר יין מכונה "יינן".

תוכן עניינים 

1 הגדרה

2 היסטוריה

2.1 במצרים העתיקה

2.2 ביוון ורומא

2.3 היסטוריה של היין בארץ ישראל

3 זני גפנים

4 אזורי ייצור יין

5 יין אזורי

6 בציר ושיטות סיווג יין אחרות

7 ייצור היין

7.1 הפרדה ומעיכה

7.2 תסיסה

7.3 סחיטה

7.4 יישון

7.5 תסיסה מאלו-לקטית

7.6 בקבוק

8 היין בדת

8.1 ביהדות

8.1.1 כשרות היין

8.2 בנצרות

8.3 באסלאם

9 השפעות בריאותיות של שתיית יין

הגדרה

     למרות שניתן לייצר יין לא רק מענבים, אלא גם מפירות וירקות אחרים ואף מפרחים מסוימים ומרכיבים שונים רבים, המילה יין לבדה משמעה תמיד יין ענבים.

     כאשר היין אינו מכיל ענבים, הוא ייקרא בדרך כלל שיכר (לדוגמה: שיכר רימונים, הדסים, פסיפלורה וכו'). או שיצוין ממה מורכב היין (למשל, יין שזיפים). באיחוד האירופי החוק מגביל את השימוש במילה "יין" רק ליין שמיוצר מענבים, אך מתיר להוסיף לו 59 מרכיבים, בהם מים, חיידקי חלב, ג'לטין, ועוד. גם בארצות הברית מתירים להוסיף מרכיבים נוספים ליין. ברוב המדינות אם לא בכולן, אין היינן מחויב לפרט מרכיבים נוספים שהכניס ליין, מלבד החומר המשמר - גופרית דו-חמצנית.‏

     ליקר הוא משקה אלכוהולי בעל אחוזי אתנול גבוהים יותר בהשוואה ליין או לשיכר, ומפיקים אותו מפירות ומירקות שונים כגון תותים, דובדבנים או מנטה באמצעות השריה באלכוהול ומיצוי טעמים ולא על ידי התססת הסוכרים.

היסטוריה

     הממצאים הארכאולוגיים העתיקים ביותר, שמעידים על ייצור יין, נמצאו בשולאברי, גאורגיה; כדים עשויי-חרס לשמירת יין, שנמצאו באתר זה, מתוארכים כבני 5,000 שנה‏. בדיקות ביוכימיות הוכיחו, שליין שנשמר בכלים אלה נוספו בכוונה חומרים אנטי-בקטריאליים טבעיים, כדי שהיין יישמר לזמן ארוך יותר.

     כלי חרס עתיקים, שמעידים על ייצור יין, נמצאו בהרי זגרוס שבאיראן, והם מתוארכים לשנת 3,300 לפה"ס (בני כ- 5,300 שנה). התגלית הינה חשובה במיוחד לאור העובדה שבאזור זה מעולם לא גידלו גפנים, אלא בעיקר חיטה ושעורה (המשמשות לייצור בירה) דבר המלמד על כך שהיין היה סחורה סחירה באותם ימים. כלי חרס עתיקים עבור יין נמצאו גם בבבל,- גילם כ-5,000 שנה. כל התיארוכים שלעיל מבוססים על בדיקות שערך צוות המעבדה במוזיאון של אוניברסיטת פנסילבניה.

במצרים העתיקה

     ליין היה גם תפקיד חשוב בחיים הפולחניים במצרים העתיקה. למרות העובדה שגם במצרים לא גדלו הגפנים, המצרים ביססו את תעשיית היין שלהם כבר בתחילת תקופת הברונזה על ענבים אשר יובאו מכנען. ציורים המתארים ייצור יין נמצאו על קירותיהם של קברי הפרעונים וברשימת המנחות שהוגשו למת נמצאו כדי יין אשר יוצרו ללא ספק בדלתה של הנילוס.

ביוון ורומא

     היוונים והרומאים אהבו לשתות יין, ואף סגדו לאל מיוחד אשר היה אחראי על משקה זה: דיוניסוס (בגרסה הרומית: בכחוס), אשר פולחנו (חגיגות הדיוניסיה) עורר התלהבות גדולה. עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרומאים יכלו לעסוק בהרכבת גפנים. הם מרחו אספלט או זפת שנכרה מים המלח על מקום ההרכבה או על גדם של ענף שנכרת וכך מנעו צמיחת טחב ופטריות.

     בתקופת יוון ורומי התפשטה עשיית היין לכל אירופה ועם השנים הפכה לתעשייה המפותחת אותה אנו מכירים כיום.

היסטוריה של היין בארץ ישראל

     גידול הגפנים היה תמיד חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ארץ ישראל, באגן הים התיכון המזרחי נפוצה הגפן כבר בתקופת הברונזה. הכרם הראשון, כמו גם השכרות הראשונה, מיוחסים בתורה לנח: "ויחל נח איש האדמה וייטע כרם. ויישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו" (בראשית ט' כ'-כ"א).

אבות אבותינו נהגו לשתות יין בעת שמחה, אך גם השתמשו בו בטקסים דתיים: בימי בית המקדש היין היה ננסך על גבי מזבח העולה בשעת הקרבת הקורבנות. על כן היין מתואר בתנ"ך כמשקה "המשמח אלוהים ואנשים" (שופטים ט י"ג).

     במהלך השנים הפכה הגפן לסמל ארצישראלי. הגפן נחשבת לאחד משבעת המינים שנברכה בהם הארץ. סגנון הבניה החד קומתי שטוח הגג אפשר לבעלי הבתים ליטוע גפן אשר השתרגה על סככה שנבנתה על הגג ויצר צל נעים ופרקטי, רבים בארץ התנסו בהכנת יינות ביתיים מהפירות אותם גידלו. גתות לדריכת ענבים המעידות על כרמים גדולים הן תגליות ארכאולוגיות שכיחות בישראל בכל תקופה שהיא. גתות רבות מתקופת בית המקדש פרושות בדרום הארץ, ידוע על גת מהתקופה ההלניסטית בצפון תל אביב, גת מהתקופה הביזנטית בלוד ובראשון לציון ועוד.

     בתקופה החדשה של היישוב, החל מאמצע המאה ה-19, שימשה הגפן כענף חקלאי חשוב במושבות של הברון רוטשילד וחברת פיק"א. לא בשל איזשהו יתרון כלכלי, שכן ענפי חקלאות אחרים היו דחופים יותר לכלכלת היישוב, אלא בשל יתרון תדמיתי שעזר לקשר בין יהדות אירופה העשירה והתורמת לבין העשייה הציונית להפרחת השממה. ב־1870, עם ייסוד מקווה ישראל, הוחל בגידול מסודר של גפנים וייצור יין במפעלים. כעשרים שנה מאוחר יותר נבנו יקבים שפעלו בשיטות צרפתיות במושבות הברון ראשון לציון וזכרון יעקב. מרגע פתיחת היקבים ועד מלחמת העולם הראשונה הפך היין למוצר החקלאי המוביל של היישוב היהודי בארץ ישראל. לאחר קום המדינה, הוגדל השטח שהוקצה לכרמים, וליקבים הוותיקים ששוכללו התווספו גם יקבים חדשים בבנימינה, פתח תקווה ומקווה ישראל.

זני גפנים

     לרוב מיוצר היין מזן אחד או יותר של המין האירופאי וִיטִיס וִינִיפֶרַה. כאשר היין מכיל יותר מ־85% עסיס של אחד הזנים האלה (למשל פינו נואר, זינפנדל או שרדונה) הוא נקרא יין "זני", לעומת יין "מעורב" שמורכב ממספר זני ענבים.

     ניתן גם לייצר יין מגפן מהמין ויטיס לַברוּסקַה או תערובות שלו עם מינים אחרים. ויטיס לברוסקה, ויטיס רופסטריס, ויטיס רוטונדיפוליה וויטיס ריפאריה הם מינים שמוצאם מצפון אמריקה ומשמשים בעיקר למאכל, אך לפעמים גם לייצור יין. ברם חשיבותם העיקרית של המינים האמריקאים לתעשיית היין בשמשם ככנות הרכבה לגפן האירופית (המין ויניפרה - הרוכב). בכך הם מקנים לגפן האירופית עמידות לכנימת הפילוקסרה, מזיק הפוגע בשורשים וגרם להשמדתם הכמעט מוחלטת של כרמי אירופה בסוף המאה ה-19.

אזורי ייצור יין

     ענבי יין גדלים לרוב בין קו רוחב 30-50 מעלות צפון ובין 30-40 מעלות דרום. אזור היין הדרומי ביותר בעולם נמצא באי הדרומי של ניו זילנד סמוך לקו רוחב 45 מעלות דרום.

     בשנת 2011, חמש יצרניות היין הגדולות ביותר היו צרפת, איטליה, ספרד, ארצות הברית וסין‏. בישראל נפוץ גידול גפני יין ברמת הגולן, בגליל העליון, בשפלה, בהרי יהודה, בשומרון, ברמת ערד ולאחרונה גם באזורים מסוימים בהר הנגב.

יין אזורי

טעמו של היין תלוי לא רק בסוג העינב אלא גם בסוג האדמה והאקלים בו הוא גדל. לאורך ההיסטוריה נודעו יינות בשמות המציינים את מחוז מוצאם ולעתים גם את סגנונם: בורדו, ריוחה קיאנטי קוניאק ושמפניה כולם שמות סוגי יין המשקפים את היין הפופולרי ביותר המיוצר באזור על שמו הם נקראים. קטלוג יין בצורה זו, המקובל בעיקר באירופה, מאפשר לדעת את מוצאו של היין ואף את סוגי הענבים מהם הוא מורכב ושיטת הייצור שלו. בשאר העולם נהוג פשוט לציין את סוגי הענבים המרכיבים את היין.

בציר ושיטות סיווג יין אחרות

לרוב מסווג היין על פי שנת הבציר שלו כיוון שלרוב יין מיוצר מענבים שנבצרו באותה השנה. יינות רבים משתבחים ככל שחולף הזמן מה שמביא חובבי יין לשמור ולנצור בקבוקים מתקופות בציר הנחשבות למשובחות. תקופות כאלה (בהם המינון בין ימי שמש לימי גשם, בשלות הענבים בבצירתם ומוכנות האדמה נמצאים במצבם האופטימלי) ידועות באיכות היין שמופק בהן וכן במחירו המרקיע שחקים בשל כך. יינות אדומים יתיישנו טוב יותר ולאורך זמן ארוך יותר מאשר יינות לבנים וזאת בשל המצאות כמות טאנין רבה יותר בענבים האדומים. הטאנין שביינות האדומים מקנה להם את העפיצות - תחושת היובש או החספוס בפה בעקבות הלגימה. רוב היינות הלבנים והסמוקים (רוזה) מומלצים לשתייה לא יאוחר משנתיים ימים לאחר הבציר.

ענבים בכרם

     סוג היין (מבעבע, מחוזק, אדום, לבן, סמוק וכו') מהווה סיווג משנה ראשוני עבורו. צבע היין נקבע על פי נוכחות קליפות הענבים במהלך התסיסה הראשונית מאחר שצבעו של כל עסיס ענבים הוא שקוף. יין אדום מיוצר מענבים שחורים או אדומים אך גם כאן מתקבל הצבע מהקליפות אשר תוססות יחד עם עסיס הענבים. יין לבן מיוצר מענבים ירוקים, כשבתסיסה מופרדות קליפות הענבים מהעסיס וכך מתקבל יין שקוף-צהבהב או ירקרק. כאשר מכינים יין מענבים כהים מאוד ומשאירים את הקליפות לתקופת תסיסה קצרה מתקבל לרוב יין סמוק שצבעו ורדרד.

     יין מבעבע כגון שמפניה ומוסקטו הוא יין המכיל פחמן דו-חמצני (CO2) אשר הינו תוצר מפעולת התסיסה, הנכלא בבקבוק. ישנם יצרנים המפיקים יינות תוססים בצורה מלאכותית על ידי הוספת גז (Co2) מ"בלון" לפני הבקבוק. ביינות תוססים הלחץ בבקבוק נע בין 1-6 אטמוספירות, כתלות בסגנון. יינות מבעבעים באופן טבעי, בייחוד אלו שנעשו בטכניקת "שמפנואז" המסורתית נחשבים איכותיים יותר בשל אופן הכנתם הדורש יישון ממושך על השמרים, טכניקה המעצימה את איכות היין.

    יין מחוזק הוא לרוב מתוק יותר ותמיד מכיל אחוז אלכוהול גבוה מזה של יין רגיל (בין 15%-22%). המתיקות נובעת מכך שתהליך התסיסה נקטע בטרם עת על ידי הוספת אלכוהול (תזקיק) ליין בכמות היוצרת יין בעל אחוז אלכוהולי גבוה, ריכוז גבוה זה הורג את השמרים ביין (הרגישים לו) ולכן נותר סוכר שיורי. למרות שמרבית סגנונות היין המחוזקים הינם מתוקים, קיימים גם יינות מחוזקים יבשים כגון סוגים מסוימים של שרי (Sherry).

סוגים עיקריים של יינות מחוזקים:

מרסלה

מדירה

שרי

פורט

     דרך נוספת לסווג יין היא הרושם שהיין משאיר על השותה בטעימה הראשונה. יין יכול להיות מתואר כיבש, חצי יבש, חצי מתוק או מתוק. סיווג זה מתייחס לרמת הסוכר שנשארה ביין בתום התסיסה (יבש - כמעט ללא סוכר, מתוק - סוכר רב נשאר).

ייצור היין

     בעבר היה מופק יין בשלושה שלבים. בשלב הראשון דרכו את הענבים בגת, אספו את המיץ וממנו הפיקו את היינות האיכותיים יותר. בשלב השני סחטו את הענבים פעם נוספת או שהעבירו עליהם אבן רחיים לשם סחיטת כמות מיץ נוספת. תהליך זה שבר לרוב את הגרעינים ולכן התקבלו יינות בעלי טעם מריר עד מר. היו מקומות בהם מיצו מהזגים מיץ בפעם שלישית, לעתים על ידי חימום, מיץ זה נתן יין בעל איכות ירודה, שלרוב לא נשמר זמן רב וניתן לעבדי הבית או נרכש על ידי העניים.

הפרדה ומעיכה

     בשלב הראשון הענבים שנבצרו מגיעים ליקב לתהליך של הפרדה ומעיכה בהתאם להחלטת היינן. לאחר מכן, ביקבים המייצרים יינות פרמיום, ניתן לראות שלב מיון - בו הענבים המופרדים עוברים דרך שולחן מיון (סרט נע או שולחן מכני רוטט) - בו עובדים מרחיקים צימוקים, ענבים לא בשלים וענבים המציגים ריקבון או עובש. פעולת המיון נעשית כדי שרק הענבים האיכותיים ביותר יהפכו ליין.

     בשלב האחרון הענבים ממשיכים למכונת הריסוק (קראשר) אשר לוחצת את הענבים וגורמת לשבירת הקליפה (זג), פעולה זו גורמת לתירוש ליגור ומתחילה את תהליך ההשריה בתירוש האדום (מיץ + קליפות) במכל התסיסה. בעבר היה נהוג לבצע את תהליך זה על ידי דריכת הענבים בגת באמצעות הרגליים.

     כאשר מייצרים יין לבן, התירוש מורכב ממיץ בלבד. תהליך ההשריה בין המיץ לקליפה לרוב איננו רצוי משום שזה מעודד מיצוי תרכובות המכונות "פנולים" אשר ביין לבן עלולות להוביל למרירות ועפיצות - תכונות לא רצויות. לכן, לאחר שלב ריסוק הענבים עוברים למסחטה (פרס) הממצה את המיץ מן הענבים. שלב נוסף שמתבצע ביין הלבן, התירוש מופנה למכל שיקוע בו המיץ מקורר לטמפרטורה נמוכה מאוד (כדי לעכב את התחלת התסיסה) למשך 24-36 שעות.

     בתהליך השיקוע התירוש נפרד בשל כוח הכבידה לשני מרכיבים:

     מרכיב קל (שכבה עליונה) - מיץ צלול.

     מרכיב כבד (שכבה תחתונה) - משקעים גסים (חלקיקי ענבים ולכלוך).

     בסיום השיקוע המיץ הצלול בלבד מועבר למכל התסיסה שם מתחיל התהליך שבו מיץ הופך ליין.

     יקבים מסוימים (במיוחד יקבים גדולים עתירי ציוד משוכלל) מחליפים את תהליך השיקוע בעזרת שימוש בצנטריפוגה מכנית המפרידה את המיץ הצלול מן המשקעים ומקצרת את התהליך ממספר ימים למספר שעות.

תסיסה

     בשלב זה עובר התירוש למכלי תסיסה. בעבר השתמשו לרוב בחביות עץ, כיום נפוץ השימוש במכלי נירוסטה בעלי דפנות כפולות, השומרות ביתר קלות על טמפרטורה קבועה. לשם תחילת התסיסה יש צורך בהמצאות שמרים בתירוש. השמרים הופכים את הסוכר שבתירוש לאלכוהול, לפחמן דו-חמצני ולתרכובות "לוואי" משניות כגון חומצה נדיפה, תרכובות ארומה ותרכובות טעם שונות. על פני הקליפה נמצאים שמרי-בר מסוגים שונים, אולם כדי ליצור ביין הצעיר ארומה צפויה ומבוקרת נהוג להוסיף לתירוש שמרי יין מתורבתים. התסיסה בעזרת שמרי-בר מקובלת גם כיום והיין הנוצר מתסיסה זו הוא ארומטי יותר, אולם ייתכן שארומות מסוימות בו אינן נעימות לחיך הצרכן. התסיסה מתרחשת בטמפרטורות שבין 12 ל-37 מעלות צלזיוס ויש להקפיד שהטמפרטורה במכל התסיסה ובסביבתו לא תחרוג מתחום זה. יש לקחת בחשבון שתהליך התסיסה עצמו גורם לחימום התירוש ועליית הטמפרטורה שלו.

סחיטה

     עם סיום התסיסה האלכוהולית סוחטים את התירוש האדום ומפרידים את הנוזל מהמוצקים. ביין לבן כאמור, הסחיטה מבוצעת עוד בטרם התסיסה.

יישון

     בשלב זה מעבירים את היין למנוחה. יינות אדומים פשוטים ומרבית היינות הלבנים מועברים לנוח במכלי נירוסטה. יינות אדומים איכותיים יותר וזנים מסוימים של יינות לבנים יעברו לחביות עץ אלון, שעם הזמן יוסיפו ליין ארומה וניחוחות נוספים.

     במהלך תקופה זו מבצעים גם את פעולת ההצללה הטבעית - השפייה. במהלך היישון מצטברים בתחתית המכל או החבית משקעים. בפעולת השפייה מעבירים את הנוזל מהמכל בו נמצא היין אל מכל אחר מבלי להעביר את המשקעים. כמות המשקעים המצטברת בתחתית יורדת משפייה לשפייה.

תסיסה מאלו-לקטית

     לאחר סיום התסיסה הכוהלית עובר היין תסיסה נוספת המתרחשת על ידי חיידקים (בקטריה) לקטים המצויים בו או מוספים לו על ידי תרבית מסחרית (לרוב ממשפחת O.Oeni). במהלך התסיסה המאלולקטית הבקטריה ממירה בתהליך מטבולי את החומצה המאלית לחומצה לקטית- חומצה "רכה" (חלשה) יותר. כמו כן, במהלך התסיסה מתרחשים שינויים כימיים ביין המשפיעים על צבעו, טעמו והארומה שלו.

     לא כל היינות האדומים עוברים תסיסה מלולאקטית. הסיבה לשימוש בתסיסה זו היא לא רק בשל שיפור איכות היין אלא גם משום שהיעדר חומצה מאלית מקנה ליין "יציבות בקטריאלית" - הופכת אותו לסביבה פחות מזמינה לגורמי קלקול ומצמצת את הסיכוי לקלקול בקטריאלי.

     חלק מן היינות הלבנים עוברים תסיסה מאלולקטית בהתאם לסגנון היין.

בקבוק

     זהו השלב האחרון בתהליך. כיום מרבית היקבים העובדים עם חביות עברו לבקבוק ממכל בניגוד לבקבוק יחידני של חביות - זאת כדי להבטיח הומוגניות של היין. מהמכל היין לרוב עובר סינון ומשם ממשיך לקו מילוי הבקבוקים, פיקוק, והדבקת תווית.

במרבית היקבים ניתן לראות בקו הבקבוק "טכנולוגיית גז אינרטי" - מתקן המציף את הבקבוק בגז כגון חנקן או ארגון לפני שהבקבוק ממולא ביין או מנגד מכונות בקבוק-פיקוק משולבות השואבות את האוויר מהבקבוק ויוצרות וואקום לפני מילוי היין והחדרת הפקק - כל זה ללא נוכחות אוויר. הסיבה להכנסת טכנולוגיה זו היא צמצום מגע היין עם חמצן (התמוססות חמצן ביין) בשלב זה, דבר העלול לגרום לאי סדירות ושוני בין בקבוק לבקבוק. כמו כן טכניקה זו ממזערת את תופעת ה"הלם בקבוק" אשר מכונה גם "מחלת בקבוק" - על שם שינוי דרסטי לרעה שמתרחש באופי היין ממנו הוא מתאושש רק לאחר מספר שבועות\חודשים. יינות רבים משווקים ללקוח מידית לאחר הבקבוק ולכן היצרן לא יכול להרשות ליין שלו "לחלות".

 

 

היין בדת

     היין משמש לטקסים דתיים בתרבויות ובאזורים שונים. ניסוך לאלים לעתים קרובות נעשה ביין. במיתולוגיה היוונית, דיוניסוס היה אל היין והגפן.

ביהדות

     ליין יש מקום מרכזי בדת היהודית, בה הוא נחשב למשקה חגיגי, ושתייתו נהוגה לשם ציונם של ימים קדושים ולשם חגיגתם של אירועים משמחים. היין הוא המשקה היחיד אשר זכה לברכה פרטית משלו: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן". ברכה זו יש לומר לפני שתיית היין. ואם מביאים יין יותר משובח מהקודם אף מברכים: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם הטוב והמיטיב".

     היין הוא מצרך הכרחי לשם קיומם של החגים והטקסים היהודיים: בליל שבת יש לשתות כוס יין בטקס הנקרא קידוש, הבא לציין את כניסתו של היום הקדוש. גם במוצאי שבת יש לשתות כוס יין בטקס הנקרא הבדלה, המבדיל בין היום הקדוש היוצא ליום החול הנכנס. בליל הסדר יש לשתות ארבע כוסות יין, ואילו בפורים אף נהוג לשתות לשוכרה עד למצב שבו לא מבחינים "בין ארור המן לברוך מרדכי". גם באירועים משפחתיים, כגון נישואין וברית מילה יש לשתות יין. יחסה החיובי של היהדות ליין הגיעה לידי כך, שנאמר "אין אומרין שירה אלא על יין". התלמוד הבבלי אף מרחיק לכת ומעמיד את השמחה האמתית דווקא על כזו הנובעת משתיית יין: "אין שמחה אלא בבשר ויין".

     למרות כל זאת, מזהירים חז''ל מפני שתייה מוגזמת: אל-תהי בסבאי-יין (משלי כ"ג כ) ו"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין, ע). אמנם, שניים מהגיבורים בתנ"ך, נח ולוט, נודעו במקרי שכרותם (מכאן הביטוי "שיכור כלוט"), אך הפרשנות המקובלת אומרת כי ההשתכרות המוגזמת הייתה להם לנפילה מוסרית שהכתימה את צדיקותם. איסורים מיוחדים קיימים לגבי כהנים שאסור להם לשתות יין בעת עבודתם במקדש (ויקרא י' ט'), ואיסור מורחב יותר לנזיר בתקופת נזירותו שנאסר אפילו בענבים ובצימוקים (במדבר ו' ג').

     על דרך הלצה נהוג לומר, על פי רש"י מפרשת נח - "יי"ש (=יין שרף. כינוי למשקאות חריפים בארצות אירופה) מרבותינו - דורשים אותו לשבח, ויי"ש דורשים אותו לגנאי". פירוש: קבלת משקה מהאדמו"ר או הרב - זהו מנהג משובח; אולם סתם שתייה ללא מטרה תורנית הינה מגונה.

כשרות היין

     בכשרות של היין ישנה חומרה יתרה על כשרויות של מאכלים אחרים, בגלל החשש שמי שבא במגע עם היין עלול לנסך אותו לעבודה זרה. יין שנגע בו גוי או יהודי המחלל שבת בפרהסיא, מכונה יין נסך ואסור בהנאה על-פי ההלכה‏. יין שנשאר חשוף במשך זמן שעלולים היו לנסכו - נאסר, אלא אם כן היין היה סגור בצורה שאם היה נפתח, הדבר היה ניכר.

     התירוש הנסחט מהענבים נחשב ליין, ולכן בכל תהליך הייצור רק יהודים שומרי מצוות באים במגע עם היין עד לסיום הבקבוק. לשם כך על היקבים המעוניינים שהיין שלהם יהיה כשר, להעסיק מלבד משגיח כשרות, גם עובדי ייצור שיהיו יהודים שומרי מצוות. במקרים רבים ישנם שני ייננים: האחד שומר מצוות שמותר לו לגעת ביין, והשני מפקח ועוסק במלאכות שאינן דורשות מגע עם היין עצמו. חלק מהיינות עוברים תהליך פסטור הפוגם ביין ומקל על בעיית המגע עם היין בעת הגשתו.

     תנאים נוספים לכשרות יין שנעשה מענבים שגדלו בארץ ישראל (השווים לכל גידול חקלאי) הם אי בצירת הענבים מהכרם בשנת שמיטה שלא באמצעות הסדר עסקי עם בית דין, והפרשת תרומות ומעשרות המתבטאת כיום בשפיכת מעט מעל 1% מהיין.

 

 

בנצרות

     בנצרות, הבסיס לקדושת היין היא הסעודה האחרונה של ישו שר''י. במהלך הארוחה, מברך ישו שר''י על היין, מצהיר כי היין הוא דמו, ומורה לתלמידיו לשתות ממנו. אחר כך הוא בוצע את הלחם, מצהיר כי הלחם הוא גופו, ומורה לתלמידיו לאכול ממנו.

     סיפור הסעודה האחרונה משמש בסיס לאחד הסקרמנטים המרכזיים בנצרות - טקס המיסה. טקס המיסה נהוג בכל העדות והזרמים הנוצריים, ובמהלכו נעשה שחזור של הסעודה האחרונה - ראש הטקס מחלק יין ולחם למאמינים כביטוי לדמו ולגופו של ישו שר''י. היין והלחם המשמשים במיסה נועדו במיוחד לצורך זה, ועל כן הם מכונים "לחם הקודש" ו"יין הקודש".

     טקס דומה המקוים בכנסייה האורתודוקסית ובכנסיות האוריינטליות קרוי בשם הליטורגיה הקדושה.

באסלאם

     בניגוד למנהג שתיית היין ביהדות ובנצרות, ציוויי האסלאם מחילים איסור מוחלט על שתיית משקאות האלכוהול השונים. היות שהיין הינו משקה אלכוהולי, גם  עליו תקף איסור זה.

     הציווי על איסור שתיית האלכוהול נקרא: "חַרָאם" (תרגום לעברית: "חטא"), ומקורו הוא במשפט המוסלמי - ה"פִיקָה" -  אשר מקביל ל"הלכה" היהודית.

     בשל העובדה שה"פיקה" הינו פרשנות של דרך אללה כתוצר מחשבה של מלומדים, ה"חראם" עשוי להיתפס בעיני מוסלמים מסוימים כמצווה לא קדושה (שהרי לא הורתה על ידי 'אללה' בעצמו), ויכולה להיות אי הסכמה לגביו בקרב זרמים מסוימים (לדוגמה, בסופיזם).

     בכל אופן, הזרמים העיקריים באסלאם, הסונה והשיעה, מקפידים על מצוות איסור שתיית משקאות אלכוהוליים ומבססים מצווה זו על פרשנויות מאוחרות שתמכו וחיזקו את הפסוק הבא מתוך הקוראן: "השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?" (קוראן, 5:90).

השפעות בריאותיות של שתיית יין

     אתנול תופס בדרך כלל 10-15% מנפח היין או 8-12% ממשקלו. שתיית אתנול עלולה להביא לידי שכרות. מצב זה מסוכן במיוחד בעת נהיגה עקב הצורך בתגובות מהירות. לעתים, טעמו העשיר של היין מאפשר לאדם לשתות כמויות גדולות של המשקה מבלי לשים לב לטעמו של האתנול, אולם גם כוסית אחת של יין עלולה להביא את האדם למצב של שכרות.

     בטווח ארוך, יש לשתייה מופרזת של אתנול השפעות שליליות על גוף האדם, ובמיוחד על הכבד. בנוסף, שתיית אתנול ממכרת ועלולה לגרום לאלכוהוליזם. עם זאת, לשתייה מתונה של אתנול מיוחסות מספר השפעות חיוביות על גוף האדם.

     הפרדוקס הצרפתי הוא כינוי המתאר את הסתירה, לכאורה, בין התזונה והרגלי החיים בצרפת הנחשבים כגורמים למחלות לב, לבין מיעוט התמותה ממחלות לב לעומת ארצות אחרות. אחת ההערכות ליישוב הסתירה, מבוססת על תרבות שתיית היין הנפוצה בתרבות הצרפתית. העובדה שיין אדום מכיל נוגדי חמצון, העוזרים בניקוי הדם ממשקעים בכלי הדם, מחזקת טענה זו. אולם, יש החולקים על הקביעה כי בצרפת מספר מועט יחסית של מקרי מות ממחלות לב. לטענתם, מדובר במצג שווא, שמקורו באופי הדיווח המקובל בצרפת על נסיבות מקרי מוות שלא אירעו בבתי החולים, שכן מוות מחוץ לכותלי בתי החולים שכיח בעיקר על רקע מחלות לב.‏

 

סוגי יין

יינות אדומים: קברנה סוביניון • גרנאש • מרלו • פינו נואר • שיראז • דוריף (פטיט סירה) • סאנג'ובזה • זינפנדל

יינות לבנים: שרדונה • גווירצטרמינר • פינו גרי • ריזלינג • סוביניון בלאן • שנין בלאן

יינות מבעבעים: שמפניה • למברוסקו • קאווה

משקאות חריפים

משקאות מותססים: בירה (סוגי בירה) • יין (סוגי יינות) • סיידר (סוגי סיידר) • יין אורז (סוגי יין אורז)

אחרים: משקאות מותססים • באסי • האונג'יו • קומיס • תמד • פאלק • סאטי • גוקי ג'יו

משקאות מזוקקים: אגבה: טקילה • מסקל  |  משמש: אמרטו  |  אניס: אבסינת • ערק • אוזו • ראקי • פאסטיס • סמבוקה • מאחיה  |  תפוח: אפלג'ק • קלבדוס  |  שעורה: ויסקי סקוטי • ויסקי אירי • ויסקי יפני  |  קוקוס: ערק  |  ביצים: אדבוקט  |  פירות: ברנדי • קוניאק • ג'ין • קירשווסר • סלו ג'ין • לימונצ'לו • פיסקו • ראקיה • שנאפס • פלינקה  |  דבש: קרופניק  |  תירס: בורבון • ויסקי תירס • טנסי ויסקי  |  שזיף: סליבוביץ' • צויקה  |  פומאס: גראפה • אורוג'ו • זיווניה • טסיקודיה • טסיפורו  |  תפוח אדמה: וודקה • אקוואויט • ברנווין  |  דורה: באיג'יו (קאוליאנג)  |  אורז: באיג'ו אורז • סוג'ו • אוואמורי  |  שיפון: ויסקי שיפון  |  קנה סוכר/דבשה: רום • קשאסה • אגוורדינטה • פאלרנאם • גוארמו • סקו הרריירנו  |  דגנים שונים: שוכו • וודקה • ויסקי • ויסקי קנדי

משקאות מעורבים: אלכופופ • קוקטיילים של בירה • סוגי קוקטיילים • משקאות בוערים • שוטים • קוקטיילי יין • יין מתובל

סודו של היין נערך על ידי הרב אליעזר מלמד

משמעות היין

     לכבוד פורים הקרב ובא נברר מעט את עניינו של היין. היין היוצא מהענבים הוא משקה בעל תכונות מיוחדות. הוא גם מזין וגם משמח בזכות האלכוהול שבו. וכך ברא הקב"ה את הענבים, שעל קליפותיהם דבוקים שמרים טובים. וכאשר דורכים ומועכים את הענבים ומשאירים את קליפות הענבים עם הנוזל שיצא מהם, נוצרת על ידי השמרים תסיסה שהופכת את הסוכרים שבנוזל הענבים לאלכוהול. כך נוצר היין בעל הטעם העמוק והמיוחד עם האלכוהול המשמח. וזה הפרי היחיד שבאופן טבעי, ללא צורך בידע מקצועי ובמכשירים מיוחדים יהפוך למשקה מזין שיש בו אלכוהול, אם רק ידרכוהו וישאירוהו לתסוס.

היין ראש למשקים

     כשם שהלחם הוא ראש כל המאכלים, כך היין ראש כל המשקים. עיקר תפקידו של הלחם לסעוד ולהזין, לתת לאדם כוח לפעול ולעשות. לעומת זאת, תפקידו העיקרי של המשקה לתת לאדם חיוניות ורעננות. מיוחד הוא היין שגם מזין כמו מאכל, מפני תכולת הסוכר הגבוהה שבפרי המעניקה לו ערך קלורי, ובנוסף לכך, החיוניות שהוא נותן לאדם מלווה בשמחה שבגוף. ואף דוד המלך, במזמור ההודאה על פלאי הבריאה, הודה לה' על היין המשמח, שנאמר (תהלים קד, טו): "ויין ישמח לבב אנוש".

 

 

השמחה ראויה לצדיקים

     מקובל לחשוב בפשטנות שצדיק הרוצה להתקדש ראוי לו להיות קודר ועצוב ולהתרחק עד כמה שאפשר מהחיים הממשיים, כדי שלא להיגרר אחר התאוות הרעות, הליצנות והגאווה. בניגוד לתפישה פשטנית זו, בתפישת היהדות, הקדושה צריכה להתגלות בכל תחומי החיים: ברוח ובחומר, בהנאה רוחנית וגם בטעם הטוב. ולא רק למזון המשביע ההכרחי לקיומו של האדם יש ערך, אלא אף ליין המשמח. ואף שכל יהודי מתמלא עונג רוחני בשעה שהוא דבוק בתורה ובמצוות, מכל מקום כל זמן שהגוף אינו שותף בשמחה, לא רק גופו חסר אלא אף שמחתו הרוחנית חסרה. ולכן צריך אדם להיות שלם ברוחו וגופו, וכשהוא שמח על דבר טוב שעשה, טוב שישתף את גופו בשמחה.

שתיית כוס של ברכה באירועי שמחה של מצווה

     וזה הטעם שתיקנו חכמים בכל אירוע חשוב שיש לו ערך רוחני, לברך על כוס יין, כדי שהשמחה הרוחנית תהיה מלווה בשמחה גשמית. וכך תקנו כוס יין לאירוסין וכוס יין לנישואין, כוס יין לברית מילה וכוס יין לפדיון הבן, כוס יין לקידוש של שבת ומועד וכוס יין להבדלה. ואף לאחר שאדם סועד בחבורה והוא מודה לה' בברכת המזון, תיקנו לברך על כוס יין, כדי שהאכילה וההודאה הנמשכת ממנה תהיה בשמחה.

מיץ ענבים בדיעבד

     וצריך לדעת כי עיקר מה שתיקנו לברך על כוס יין כוונתם ליין שיש בו אלכוהול. ובכלל, בזמן חז"ל ניתן היה לשתות מיץ ענבים רק סמוך לבציר, אבל לאחר מכן אם לא עשו ממנו יין, המיץ היה מתעפש ומתקלקל. רק בתקופה האחרונה למדו לפסטר את מיץ הענבים ולהכניס בו חומרים משמרים, ועל ידי כך ניתן לשומרו כל השנה. ואף שגם חז"ל הסכימו שאפשר לעשות קידוש על מיץ ענבים, שהואיל ואף הוא יצא מהענבים, קיבל גם הוא את ברכתם וחשיבותם, מכל מקום ברור שעיקר כוונתם שיעשו קידוש על יין המשמח, ולכן נפסק להלכה שמצווה מן המובחר לקדש על יין שיש בו אלכוהול (משנה ברורה רע"ב, ה').

אין אומרים שירה אלא על היין

     וזהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א) "אין אומרים שירה אלא על היין". השירה היא ביטוי של שלמות, והשלמות מוכרחה לכלול את הרוחניות והגשמיות כאחד (עין איה שם). וכן אמרו בזוהר (ח"ג קפט, ב) "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין". ואף התורה נמשלה ליין (תענית ז', א', ספרי דברים י"א, כ"ב), שאף היא נועדה לתקן את העולם כולו, ברוחניות ובגשמיות, באמת הטהורה ובשמחה החיונית. ואף ישראל, שנבראו לגלות דבר ה' בשלמות בעולם, נמשלו לגפן (ישעיה ה', א'-ז'; שמות רבא מ"ד, א'). ולכן אדם שנודר שלא לשתות יין יש בנדרו צד מסוים של חטא (תענית י"א, א'), כי הוא מונע מעצמו שמחה גשמית שיכולה לתרום לשלמותו. וכן מסופר על רבא שאמר שבזכות היין ששתה וריח הטוב שהריח, נפתח מוחו לחידושי תורה (ע' יומא ע"ו, א').

הסכנה שבשכרות

     כל דבר גשמי כאשר הוא מתלווה אל הערכים הרוחניים, אז לא רק שהוא אינו מזיק, אלא אף מועיל ומסייע לגילוי הערכים. אבל כשהגשמיות נעשית לעיקר, הרי דוחקת את הרוחניות, וגורמת לאדם להיות גס ומגושם. קל וחומר כאשר מדובר ביין, שיש בו חיוניות עצומה שמבטאת את התסיסה שבחיים הגשמיים - שאם אדם שותה ממנו יתר על המידה, הוא נעשה שיכור ובזוי, מתמכר לתאוותו, דעתו מסתלקת ממנו ויצר הרע שולט בו. ולכן ישנן אזהרות רבות וחמורות בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי חז"ל, שלא ירבה אדם בשתיית יין.

 

 

אזהרות על שתייה מופרזת

     בתורה למדנו על נח ולוט שנפלו ונתבזו בגלל שתיית היין (בראשית רבא ל"ו, ד'). ואף עץ הדעת, שחטא בו אדם הראשון, לדעת רבי מאיר היה גפן, וכפי שאמרו חכמים: "שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין ע', א'). ואף על בני אהרן הכהן אמרו שלא מתו אלא מפני שנכנסו למשכן שתויי יין (ויקרא רבא י"ב, א'). וכל הנביאים מלאים תוכחות על הנגררים אחר שתיית היין, ואף הגלות נגרמה בגלל היגררות אחר שתיית היין (בראשית רבא ל"ו, ד'). בעשרת השבטים נאמר (עמוס ו', ו'-ז'): "השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו ולא נחלו על שבר יוסף" (כלומר: ולא הצטערו מנבואת הפורענות). לכן עתה יגלו בראש גולים". ועל שבטי יהודה ובנימין נאמר (ישעיה כ"ח, ז'): "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעוּ". וכן הוזהרנו במשלי (כ"ג, כ'): "אל תהי בסובאי יין, בזוללי בשר למו, כי סובא וזולל יוורש (יעשה עני ורש)..." ועוד נאמר (שם כג, כט-ל): "למי אוי למי אבוי (למי צעקה ויללה), למי מדינים, למי שיח, למי פצעים חינם (למי קטטות פצעים ומכות)... - למאחרים על היין (למרבים לשתות עד מאוחר) לבאים לחקור ממסך" (למחפשים אחר יין טוב). וכן מצינו בדברי חז"ל אזהרות רבות, שהיין עלול לעשות את האדם רש ושומם, ולהביאו לידי עוון (ע' סנהדרין ע, א, וע' ויקרא רבא י"ב, ה').

למי ראוי לשתות יין

     וכן אמרו: "יש שותה יין וטוב לו יש שותה יין ורע לו, תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו" (ירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו). כי תלמיד חכם יודע לשתות יין במידה, ואזי מתווספת לו שמחה, והוא מתגבר בעבודת ה' ברוחניות וגשמיות. וכן אמרו חז"ל (יומא עא, א) שכיום לאחר שבית המקדש חרב, "הרוצה לנסך על גבי המזבח - ימלא גרונן של תלמידי חכמים יין".

היין האמתי והטוב נגנז לעתיד

     וכל כך מסוכן היין, עד שאת היין האמתי, הטוב והחזק, גנז הקב"ה מששת ימי בראשית. וישראל שמסרו את נפשם למיתה בגלות, ולמרות כל הקשיים העצומים המשיכו לעסוק בתורה המתוקה מדבש, והראו בזה שהרוחניות היא עיקר חייהם, ועליה מסרו את נפשם - אותם ישקה הקב"ה בעתיד מן היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית (במדרש רבא י"ג, ב').

היין והסוד

     ולכן עניינו של היין קשור לסוד (ע' עירובין ס"ה, א'), כי בפשטות הוא עלול לגרור את האדם לחטא, אבל כאשר אדם מדגיש את הפנימיות והרוחניות, אז היין מצטרף לקדושה. וכשאדם כזה שותה יין, מתגלה פנימיותו הטובה (עיין פניני הלכה זמנים טז, יב). ולעתיד לבוא יתגלו הסודות בשלמות, וכפי שאמרו בזוהר הנעלם (ח"א קל"ה, ב'): "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם, ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד לבא".

פורים מעין העתיד לבוא

     אמרו חכמים: "כל המועדים עתידים (להיות) בטלים, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים' (אסתר ט', כ"ח). אמר רבי אלעזר אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם" (שוחר טוב משלי ט', א'). הרי שפורים הוא בבחינת העתיד לבוא. שבעולם הזה עלינו להתמודד עם היצר הרע, ולהיזהר משתיית יין מופרזת. ולכך מכוונים כל המועדים, לסלול דרך מאוזנת בתוך המציאות המסובכת שלנו בעולם הזה. ואילו בפורים, כל הניסים נעשו על ידי שתייה מופרזת של יין, כפי שהיו עושים במשתה היין. ושתי נטרדה ממלכותה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה במשתה היין. ומתוך אותה שמחה חזרו וקיבלו את התורה מתוך רצון ושמחה (שבת פח, א), ומתוך כך בנו את בית המקדש, והחלו לבסס בישראל את לימוד התורה שבעל פה. הרי שדווקא מתוך היין, שעלול לשכר ולהחטיא כל כך, באו לישראל כל הטובות הללו.

     וזה מה שאנו עושים בפורים, חוגגים עם האביונים את עניין "ונהפוך הוא", ועל כן יכולים לשתות יין מעבר למידה, ולשמוח שמחה של מצווה בדיבוק חברים, שמחה שאינה בטלה לעולם (ועל עצם המצווה בפניני הלכה זמנים ט"ז, י'-י"ב).

עוד על היין הרב דוב ברל ויין

     לאחרונה התפרסמו יבול של מאמרים על היתרונות שבשתיית יין אדום. נראה שחוקרים הראו שחולדות שסובלות מהשמנת יתר וקיבלו מנות גדולות של יין אדום סבלו הרבה פחות מההשפעות השליליות של השמנת היתר. אמנם הממצאים האלה טרם נבדקו על בני אדם, אך ידוע זה מכבר ששתיית כוס יין אדום בארוחת הערב בכל יום אכן יפה לבריאות בכל הנוגע למחלות לב ועורקים בבני-אדם.

     יין ממלא תפקיד חשוב גם במסורת היהודית ובאורח החיים היהודי. היין נחשב משקה קדוש, הנוזל היחיד שיש לו ברכה מיוחדת משלו, שיש לברכה לפני השתייה. היין הוא חלק ממעגל החיים היהודי. הוא נוכח בחתונה, בברית מילה, בפדיון הבן הבכור, ובתקופת התלמוד הופיע גם בבית האבל.  גם היום יש הרבה יהודים שלא מעדות אשכנז שעדיין נוהגים לשתות יין ולברך ברכות מיוחדות בבית האבל. היין אמור להעניק לנו השראה ונחמה, להוסיף לאירועים כבוד וחשיבות ולהעלות אירוע אנושי שגרתי ואפילו יוצא מן הכלל לרמה רוחנית גבוהה יותר. הברכה על כוס היין היא גם עיקרו של הקידוש שמבשר על כניסת השבת לבתינו אותו אנו אורחים בפתחן של סעודות השבת. יין או משהו שמקביל לו, הוא גם לבו של טקס ההבדלה שבו אנחנו נפרדים מן השבת. כשיש מספר מספיק של אנשים שסעדו את לבם יחד, שוב, כוס היין והברכה הנלווית אליו יחתמו את ברכת המזון אחרי הארוחה. ארבע כוסות החובה של ליל הסדר הם אבני דרך בערב הקדוש הזה. מכל זה ניתן לראות בבירור שהיין תופס מקום חשוב ביותר בפולחן היהודי.

     אך כרוב הדברים הטובים בחיים, גם היין הוא חרב פיפיות. במשקה שמסמל קדושה והתקדשות יש גם פוטנציאל להשתכרות ולהתנהגות מופקרת. חז"ל, במדרש, מתחו ביקורת על נוח, שהמעשה הראשון שעשה אחרי שיצא מן התיבה שהצילה אותו מן המבול היה לנטוע כרם. נוח עצמו שילם מחיר כבד על טעות זו בשיקול דעתו כשהשתכר וכנען נכדו ראה את ערוותו. חז"ל מלמדים אותנו ש"נכנס יין יצא סוד". התורה מספרת לנו שכאשר התגלה יוסף לאחיו, הוא ערך להם סעודה שבה הוגש הרבה יין, מה שיצר אווירה של שכרות, ודווקא בסעודה הזאת חש יוסף בפעם הראשונה את החרטה של אחיו על מעשה הבגידה שעשו כשמכרו אותו לעבדות ולשבי במצרים. הדברים הנסתרים שהיו קבורים במעמקי לבם התגלו לאחר שיין נכנס לתוכם.

     בנוסף לכך, יין מעורר שמחה ושביעות רצון. בתהילים כתוב "יין ישמח לבב אנוש". שוב, כמו בכל תחום אחר בחיים, ההשפעה החיובית או השלילית של היין נקבעת על ידי הכמות, ההלימות והתבונה שבני האדם אדם מפעילים כשהם צורכים אותו. תמיד חשבתי שייתכן שזאת אחת הסיבות לכך שיש ליין ברכה מיוחדת רק שלו גם לפני השתייה וגם אחריה, כדי להזכיר לנו את הדואליות שיש בו ולהזהיר אותנו לשתות אותו בתבונה, במתינות ומתוך כוונה ותכלית טהורות.

     יהודים תמיד שמו דגש מיוחד על יין שיוצר בארץ-ישראל. הרב הגדול נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת ולוז'ין המפורסמת בליטא במאה ה-19, היה אז אחד ממייסדי ארגון חובבי ציון. כשיקבי כרמל של הברון רוטשילד ייצרו את בקבוקי היין הראשונים שלהם, אחד מהם נשלח כמתנה לרב הגדול בוולוז'ין. הרב ברוך אפשטיין, אחיינו של רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, היה נוכח שם כשבקבוק היין הגיע סוף סוף לייעדו בוולוז'ין. הוא מספר שכסימן לאהבה, לכבוד ולשמחה הרבה שחש רבי ברלין כשקיבל לידיו את בקבוק היין שייצרו כורמים יהודים בארץ-ישראל, הוא הלך לחדרו ולבש את בגדי השבת לכבוד אותו בקבוק יין, בקבוק היין שבישר על שובם של היהודים למולדתם.

לכן, כשאנו שותים את קצובת היין האדום היומית שלנו ומאחלים זה לזה חיים ובריאות, כדאי גם שנזכור את ההיסטוריה של היין ואת הקדושה שנלווית אליו בחיי היהודים, בייחוד ליין שמיוצר מענבים שגדלו ונבצרו בארץ-ישראל.                                       לחיים!!!


 

 

 

 הכל על ''דם''

מתוך ''נפלאות הבריאה''

          עורך: שמואל אייזיקוביץ

          

דם - הנוזל הזורם בגוף.

     יש להפריד בין המושג דם, סוגי דם (כולל זוחלים) ודם האדם.

     דם הוא נוזל המכיל פלזמה (55%) (החלק הנוזלי השקוף) ותאים (45%) גופיפים שונים, תאי דם, הורמונים ועוד. במקומות רבים יש התייחסות לדם כאל רקמה, כגון: "רקמת הדם" היות שהדם, כמו כל רקמה, בנוי מתאים בעלי תפקוד זהה. ההבדל העיקרי בין רקמת הדם לרקמות אחרות היא העובדה שתאים אלו אינם מחוברים האחד לשני אלא רק סמוכים לתאים אחרים מאותו סוג במהלך שיוטם בכלי הדם.

1 תפקידי הדם

2 דם האדם

2.1 הרכב דם האדם

2.1.1 החלק התאי

2.1.2 תאי דם אדומים

2.1.3 תאים אחרים

2.2 מחלות

     תפקידי הדם. הדם הוא אמצעי הולכה. הוא מעביר חמצן מהריאות או הזימים ואת תוצרי מערכת העיכול אל התאים ומסלק מהתאים עודפי הפחמן הדו-חמצני וכל סוג פסולת אחרת. כמו כן הדם מוביל חומרי מזון לכל תאי הגוף. חמצן אינו מסיס היטב במים ולכן דרושים תאי הדם האדומים שמכילים המוגלובין הנקשרים למולקולות החמצן, ומעבירים אותן לתאי הגוף. הפחמן הדו-חמצני מועבר מהתאים (בהם ריכוז הפחמן הדו-חמצני גבוה) אל הדם (בו ריכוז הפחמן הדו-חמצני נמוך)באמצעות דיפוזיה. כאשר הדם המועשר בפחמן דו-חמצני מגיע לריאות ריכוז הפחמן הדו-חמצני בו, גבוה משל ריכוז הפחמן הדו-חמצני בנדיות האוויר שבריאות ולכן הוא עובר בדיפוזיה אל הריאות. חומרי הפסולת התאית מועברים גם הם באמצעות דיפוזיה אל הדם. הדם מוביל חומרים נוספים כגון הורמונים ותאי דם לבנים.

דם האדם

     דם הוא נוזל הזורם בכלי דם (כגון ורידים ועורקים). זרימתו, המכונה מחזור הדם, מווסתת על ידי הלב. חלק ניכר מצרכי הגוף מתקבל באמצעות הדם אשר מספק לתאי הגוף חמצן וחומרי מזון ומסלק מהם פחמן דו-חמצני וחומרי פסולת נוספים לכיוון הריאות, הכליות ועוד, אשר מפרישים אותם אל מחוץ לגוף.

     צבע דם האדם הוא אדום, כאשר הצבע משתנה במידה זניחה בין העורקים לוורידים, בשל הריכוז המשתנה של החמצן. בעורקים, המובילים דם מהלב אל הגוף במחזור הדם הגדול, ובוורידים, המובילים דם מהריאות אל הלב במחזור הדם הקטן, הדם עשיר יותר בחמצן ולכן צבעו יהיה אדום. בוורידים, המובילים דם מהגוף אל הלב במחזור הדם הגדול ובעורקים, המובילים דם מהלב אל הריאות במחזור הדם הקטן, הדם עני יותר בחמצן ולכן צבעו יהיה אדום פחות. משתמשים בהבדלי צבע אלו כדי לגלות את כמות החמצן בדם באמצעות מתקן אופטי אשר מאיר דרך האצבע, ובודק את מידת הבליעה של האור.

 

 

הרכב דם האדם

     הדם מורכב מ-55% פלזמה (החלק הנוזלי) ו - 45% החלק התאי. בבדיקת הדם ניתן לעמוד על ריכוזו של כל אחד מן המרכיבים. חומציותו נעה בין 7.34 ל-7.45 pH ומוּ‏וסתת על ידי בופרים. צפיפות: 1050 Kg\m³.

     בכל יום מיוצרים בגופנו מיליארדים של תאי דם אדומים, לבנים וטסיות, והם מחליפים תאים שהזדקנו ונהרסו. תהליך זה ניקרא המטופויזיס והוא מתרחש בעיקר במח העצם. בהתחלה נוצרים תאי גזע פשוטים רב-תכליתיים; מהם מתפתחים בהמשך תאי אם חד-תכליתיים שמבשילים ומייצרים את תאי הדם השונים. לאדם מבוגר יש כ 25,000 מיליארד תאי דם אדומים שמתוכם 1.1% מוחלפים בכל יום. חישוב פשוט מראה שאוכלוסיית תאי הדם האדומים כולה מתחדשת כל 100 ימים.

החלק התאי

החלק התאי - ההמטוקריט - ריכוז תאי הדם 40%-45%.

99% תאי דם אדומים, תאים אלו חסרי גרעין והם נושאים את ההמוגלובין של הדם שאחראי לקשירת החמצן בדם.

0.6-1% טסיות דם, בעלות תפקיד בתהליך קרישת הדם.

0.2% תאי דם לבנים המהווים חלק מהמערכת החיסונית.

תאי דם אדומים.

 תאי דם אדומים צעירים (רטיקולוציט) נמצאים בדם בכמות של 25-75 אלף בממ"ק. עליה בכמותם מרמזת על תהליך הרס של תאי דם אדומים.

     תאי דם אדומים - 6-8 מיליון בממ"ק. נוצרים במח העצם. מכילים המוגלובין, חלבון המכיל ברזל וקושר חמצן, רמתו התקינה היא כ-15%. הקשרים בין החמצן להמוגלובין הם רופפים במטרה לאפשר ניתוק מהיר ויעיל של החמצן מתאי הדם ומעברו לתאים. הקשר הנ"ל מעניק לדם את צבעו האדום. לתאי הדם האדומים קרום גמיש מאוד כדי לאפשר מעבר בנימים שהם כלי דם קטנים אף מתאי הדם עצמם. כל מולקולת המוגלובין קושרת 4 מולקולות חמצן. ניתן למדוד את רווית החמצן באמצעות מכשיר הקרוי pulse oximeter אשר מצוי בנט"ן.

תאים אחרים

טסיות דם - 130-450 אלף לממ"ק. אחראיות על מסלולי קרישת הדם בשיתוף עם פקטורי קרישה - 15

הטסיות מסייעות במקרה של חתך או פציעה לקרישת הדם. במקרה של פציעה, טסיות הדם מתפרקות ומפרישות חומר שמתחיל תגובת שרשרת למען קרישת הדם. Megakaryocytes הם המקור של טסיות הדם בהתחלה יש לנו Megakaryoblast, לאחר מכן נראה שיש Pro-Megakaryocyte, ורק לאחר מכן יהיה התא מיגאקריוציט, מיגאקריוציט לא ינדד לדם בשום פנים ואופן (נודד = מצב פטולוגי), לאחר מכן ייחתך המגקריוציט לפי ה-demaraction lines שהם נקבעו מההתחלה, ורק אז נקבל טסיות דם שינדדו ממח העצם למערכת הדם ההיקפית

 

 

 

מחלות

מחלות של מערכת הדם

     המופיליה היא מחלה בה יש חוסר בפקטורי קרישה מסוימים דבר אשר מונע היווצרות של קרישי דם וכך אדם חולה המופיליה יכול למות ולו מהשריטה הקטנה ביותר שכן אין גורם פנימי שיעצור את הדימום. משפחה מפורסמת אשר סבלה מהמחלה היא משפחה הצאר הרוסי האחרון, שבה יורש העצר, אלכסיי היה חולה במחלה. תרופות מטיפוס אספירין מקטינות את מידת הקרישה של הדם. תרופה זו משמשת כאמצעי מנע, נגד יצירת קרישי דם, אצל אנשים החולים בטרשת עורקים - אנשים אלה בעלי כלי דם צרים, וקריש דם קטן יחסית עלול להרוג אותם. קרישי דם עלולים להיווצר במהלך טיסה, להסחף למוח או ללב ולגרום למוות. כדי למנוע אירועים כאלה מומלץ להפעיל את הרגליים במהלך טיסה.

סוג דם

סוגי הדם השונים

     סוג דם הוא תכונה של דם הנקבעת בהתאם לסמנים הסוכריים (קבוצה גדולה של אנטיגנים) הנמצאים על פני כדוריות הדם האדומות.

     עירויים בין סוגי דם לא תואמים עלולים לגרום לתוצאות חמורות ואף למוות, ומכאן חשיבותה הרבה של ההבחנה בין סוגי הדם השונים. שני הסיווגים העיקריים של דם אנושי הם A,B,O וגורם Rh.

תוכן עניינים

 1 קבוצות ABO

2 גורם Rh

3 השלכות סוג הדם על תורמים ומקבלים

4 התפלגות סוגי דם

5 תורשה של סוגי דם

קבוצות ABO

אדם שעל גבי כדוריות הדם שלו קיים אנטיגן מסוג A ונוגדן נגד אנטיגן מסוג B הוא בעל סוג דם A. אדם שעל גבי כדוריות הדם שלו קיים אנטיגן מסוג B ונוגדן נגד אנטיגן מסוג A הוא בעל סוג דם B. אדם שעל גבי כדוריות הדם שלו קיימים שני האנטיגנים A ו-B, אך לא הנוגדנים שלהם, הוא בעל סוג דם AB. אדם שאין אנטיגן על גבי כדוריות הדם שלו, אבל קיימים שני הנוגדנים של האנטיגנים A ו-B, הוא בעל סוג דם O.

     לפיכך, אדם בעל סוג דם AB יכול לקבל תרומות דם מכל סוגי הדם האחרים (ולכן נקרא "מקבל אוניברסלי"), ואדם בעל סוג דם O יכול לתרום לכל סוגי הדם האחרים (ולכן נקרא "תורם אוניברסלי").

O      הוא סוג הדם הנפוץ בעולם. האנטיגן A נפוץ יותר מהאנטיגן B, ואילו סוג הדם AB הוא הנדיר ביותר.

     בישראל, סוג הדם הנפוץ ביותר הוא +A וסוג הדם הנדיר ביותר הוא –AB

     ניתן לטפל במנות דם מסוג A,‏ B ו-AB כך שיהפכו ל-O באמצעות אנזים המפרק את הסמנים הסוכריים מהכדוריות האדומות, ואולם, מעולם לא נעשה שימוש בטכנולוגיה זו, מחשש להסבה חלקית בלבד שעשויה לגרור תגובות קליניות קשות ואף מוות.

גורם Rh – גורם רזוס

     דרך אחרת לסווג את הדם היא לפי הימצאות חלבון הניקרא גורם רזוס (Rhesus factor) או בקיצור גורם Rh. אלו שיש בדמם גורם Rh מוגדרים כבעלי סוג דם +Rh, בעוד שאלו שאין בהם גורם Rh מוגדרים כבעלי סוג דם -Rh. כ-85% מהאוכלוסייה הם בעלי סוג דם +Rh. לגן ל-Rh שני אללים: אלל שולטני (דומיננטי), הוא Rh+, ואלל נסגני (רצסיבי), הוא Rh-.

     כאשר מציינים את סוג הדם, נהוג לשלב את סיווג Rh עם ABO. בסיווג המשולב, סוג הדם +A הוא הנפוץ ביותר בישראל, אך ישנם אזורים בעולם שבהם +O נפוץ יותר.

     מקור השם הוא בקופי רזוס שבדמם זוהה לראשונה גורם זה.

התפלגות סוגי דם

ההתפלגות בין סוגי הדם השונים משתנה בין קבוצות מוצא שונות. להלן דוגמאות:

מדינה              אוכלוסייה            O+ A+                 B+      +AB        O-        A-         B-            AB-

אוסטריה            8,210,281        30%     33%     12%     6%       7%       8%            3%       1%

אוסטרליה          21,262,641      40%     31%     8%       2%       9%       7%            2%       1%

איסלנד      306,694       47.6% 26.4%  9.3%    1.6%    8.4%    4.6%    1.7%            0.4%

אירלנד     4,203,200      47%     26%     9%       2%       8%       5%       2%            1%

אנגליה   61,113,205     37%     35%     8%       3%       7%       7%       2%            1%

אסטוניה 1,299,371        30%     31%     20%     6%       4.5%    4.5%    3%            1%

ארצות הברית307,212,123         37.4%  35.7%  8.5%    3.4%    6.6%    6.3%            1.5%0.6%

בלגיה    10,414,336      38%     34%     8.5%    4.1%    7%       6%       1.5%            0.8%

ברזיל    198,739,269    36%     34%     8%       2.5%    9%       8%       2%            0.5%

גרמניה  82,329,758      35%     37%     9%       4%       6%       6%       2%            1%

דנמרק   5,500,510        35%     37%     8%       4%       6%       7%       2%            1%

הודו      1,166,079,217 36.5%  22.1%  30.9%  6.4%    2.0%    0.8%    1.1%            0.2%

הולנד    16,715,999      39.5%  35%     6.7%    2.5%    7.5%    7%       1.3%            0.5%

הונג קונג7,055,071        40%     26%     27%     7%       0.31%  0.19%  0.14%            0.05%

טורקיה  76,805,524      29.8%  37.8%  14.2%  7.2%    3.9%    4.7%    1.6%            0.8%

ישראל   8,133,701        32%     34%     17%     7%       3%       4%       2%            1%

פינלנד   5,250,275        27%     38%     15%     7%       4%       6%       2%            1%

נורבגיה  4,660,539        34%     42.5%  6.8%    3.4%    6%       7.5%    1.2%            0.6%

ניו זילנד 4,213,418        38%     32%     9%       3%       9%       6%       2%            1%

ספרד    40,525,002      36%     34%     8%       2.5%    9%       8%       2%            0.5%

ערב הסעודית28,686,633 48%   24%     17%     4%       4%       2%       1%            0.23%

פולין      38,482,919      31%     32%     15%     7%       6%       6%       2%            1%

פורטוגל 10,707,924      36.2%  39.8%  6.6%    2.9%    6.0%    6.6%    1.1%            0.5%

צרפת    62,150,775      36%     37%     9%       3%       6%       7%       1%            1%

קנדה     33,487,208      39%     36%     7.6%    2.5%    7%       6%       1.4%            0.5%

שבדיה   9,059,651        32%     37%     10%     5%       6%       7%       2%            1%

     קיימים סוגי דם נדירים נוספים, כגון סוג הדם "בומביי". סוג דם זה נקרא על שם העיר בומביי שבהודו, שם הוא נתגלה לראשונה בשנת 1952 לאחר שאדם נפטר שם מעירוי דם O (אשר יכול להתרם לכל אדם). סוג דם זה נדיר ביותר ושכיחותו היא 4 אנשים למיליון ורק בעל דם בומביי יכול לתרום לעוד מישהו כמוהו. בעבר זוהו בעלי סוג דם זה כבעלי סוג דם O כיוון שהדם שלהם הכיל נוגדנים לאנטיגני A ו-B, אך התברר שבסוג דם זה הייתה חסרה גם מולקולת הבסיס O. בסוגי הדם הנפוצים קיימת מולקולת הבסיס O ובנוסף לה ייתכן קיומם של הסוכרים A או B. בסוג דם בומביי גם מולקולת הבסיס חסרה, והדם מכיל נוגדים לאנטיגני A B ו-O. לכן נפטר האדם בבומביי. האלל של בומביי הוא רצסיבי לכל אלל אחר, גם ל-i, ולכן זהו סוג דם נדיר.

תורשה של סוגי דם

     סוגי הדם מועברים בתורשה משני ההורים. סוגי הדם ABO נקבעים על ידי גן שלו שלושה אללים שונים: A, B ו-i. אלל A נותן את סוג הדם A, אלל B - את סוג הדם B ואלל i - את סוג הדם O. האללים A ו-B דומיננטיים על האלל i, ושניהם יכולים להתקיים יחד. לפיכך,

אדם שירש את האללים AB הוא בעל סוג דם AB

אדם שירש את האללים AA או Ai הוא בעל סוג דם A

אדם שירש את האללים BB או Bi הוא בעל סוג דם B

אדם שירש את האללים ii הוא בעל סוג דם O.

גם סוגי הדם Rh מועברים בתורשה באופן דומה, אלא שלגן זה יש שני אללים, והאלל של Rh+ הוא הדומיננטי.

מחזור הדם

     מחזור הדם (נקרא גם מערכת הדם, מערכת ההובלה והמערכת הקרדיווסקולרית; קרדיו - לב, וסקולרי - בעל צינורות) הוא מערכת שתפקידה לספק לכל התאים החיים בגוף את כל צורכי הקיום שלהם, באמצעות הדם. היא משמשת כמערכת של "ייבוא" ו"ייצוא" לתאים ומתווכת בין מערכות הגוף השונות. אורכם הכולל של כלי הדם בגופו של אדם יחיד הוא כ-100,000 ק"מ.

 

תוכן עניינים 

1 מרכיבי מערכת ההובלה

2 מערכת ההובלה ביונקים

2.1 מחזור הדם הגדול

2.2 מחזור הדם הקטן

3 מחלות של מערכת הדם

4 גילוי מחזור הדם

מרכיבי מערכת ההובלה

מיקום הלב ביחס לצלעות

הלב - איבר שרירי אשר מטרתו היא להזרים דם דרך כלי הדם על ידי התכווצויות קצובות.

אבי העורקים (ותין) - זהו כלי הדם הגדול ביותר אשר מוביל דם מן הלב ומתפצל לעורקים.

עורקים - כלי דם גדולים בעלי שכבת שריר עבה על-מנת להתגבר על לחץ הדם הגבוה בכל התכווצות של הלב. מתפצלים לעורקיקים העוברים לאורך כל הגוף. העורקים מובילים דם מהלב אל כל חלקי הגוף.

עורקיקים - כלי דם קטנים המתפצלים לנימים.

נימים - כלי הדם הקטנים ביותר במערכת ההובלה. דופנם הדק (העשוי משכבת תאים אחת בלבד) מאפשר חילוף חומרים עם התאים אשר צמודים אליהם. כמעט כל תא בגוף צמוד לנים אחד או יותר. קבוצת נימים מתאחדת ליצירת ורידון.

בַּריאות הנימים נמצאים בצמוד לנאדיות הריאה, שם בין השניים מבוצע חילוף חומרים בעוד שהפחמן דו-חמצני (הרעיל לגוף) מועבר מהדם שבנימים אל הנאדיות והחמצן (הדרוש לגוף) עובר מן הנאדיות אל הדם.

ורידונים - כלי דם קטנים אשר מתאחדים ליצירת וריד אחד.

ורידים - כלי דם גדולים בהם ישנם שסתומים חד-כיווניים המאפשרים זרימת דם לכיוון הלב בלבד, משאבת השרירים מסייעת בהזרמת הדם ללב. הורידים מתאחדים מכל חלקי הגוף אל הוריד הנבוב.

וריד נבוב - זהו כלי הדם הגדול ביותר אשר מוביל דם אל הלב.

מערכת ההובלה ביונקים

ביונקים, ובהם בני האדם, ישנו מחזור דם כפול:

     נקרא גם "המערכת הכללית הסיסטמית" או "המחזור הסיסטמי", מספק חמצן לכל הרקמות בגוף. מחזור זה מעביר דם בין איברי הגוף השונים ללב ובחזרה: דם עשיר בחמצן נכנס לעליה השמאלית וממשיך אל חדר שמאל. מהחדר השמאלי יוצא הדם אל האאורטה - אבי העורקים. האאורטה עוברת לאורך הגוף וממנה מתפצלים עורקים גדולים המעבירים דם לאורך הגוף. מהעורקים מתפצלים עורקיקים ומהם נימים, המהווים חלק מהאיברים והרקמות והאחראים להעברת מזון לכל תא ותא.

 

בנימים מתרחש שחלוף: חמצן ומזון נכנס יוצא מהדם ונכנס אל התאים ואילו מהתאים יוצא פחמן דו-חמצני. בשלב זה הנימים מתלכדים לורידונים ומתחילים במסע חזרה אל הלב. מהורידונים מגיע הדם ללשני ורידים גדולים בשם הוריד הנבוב העליון והתחתון, המחזירים דם לעליה הימנית של הלב. מהעלייה הימנית של הלב ממשיך הדם, שכעת עשיר בפחמן דו-חמצני ועני מאד בחמצן אל החדר הימני. מהחדר הימני הוא עובר לעורק הפולמונרי, ומעביר את הדם אל הריאות. כעת מבצעת המערכת את השלב האחרון במחזור הדם: שחלוף הפוך של הגזים: חמצן נכנס מהריאות לדם ופחמן דו-חמצני נכנס מהדם אל הריאות, משם הוא נפלט החוצה. הדם, שוב עשיר בחמצן, נכנס אל העלייה השמאלית, משם אל החדר השמאלי, ובזאת מסתיים מחזור הדם.

מחזור הדם הקטן נקרא גם המערכת הריאתית, הופך דם דל בחמצן ועשיר בפחמן דו-חמצני לדם עשיר בחמצן ודל בפחמן דו-חמצני.

     מחזור זה מעביר דם מהלב אל הריאות ובחזרה: דם דליל בחמצן (ועשיר בפחמן דו-חמצני) נכנס מהווריד הנבוב לעליה הימנית וממשיך אל החדר הימני. משם הוא זורם לריאות דרך עורק הריאה, המתפצל ל-2 (עורק אחד לכל ריאה), ומובל לנאדיות הריאה שם הוא מועשר בחמצן (ומשחרר לנאדיות את הפחמן הדו-חמצני שהיה בו). מנאדיות הריאה הוא עובר לוריד הריאה, דרכו הוא זורם אל העלייה השמאלית. מחזור זה מכונה גם "מחזור הדם הריאתי".

גילוי מחזור הדם

גילוי מחזור הדם היה תהליך הדרגתי שהתמשך מימי קדם ועד המאה ה-17. בימי קדם לא הבינו את תפקידו של הדם, אם כי ידעו שהוא נחוץ לחיים. מרכזיותו של הלב במערכת הייתה ידועה, והיו מוכרים מסתמי הלב. בעת החדשה החלו להבין את תפקידיו השונים של הדם, אך לא הבינו את פעולת מערכת הדם. העובדה שהדם זורם במחזוריות בגוף התקבלה רק לאחר גילוי מסתמי הוורידים במאה ה-16, והבנת המערכת הושלמה במאה ה-17 עם גילוי הנימיות.

בדיקת דם

     בדיקת דם היא בדיקת מעבדה המבוצעת בדגימה של דם שנלקחת מגוף חי. היא מאפשרת להגביר את יכולת האבחון של מצב מחלה וכן להבין את תפקודו של נותן הדגימה. היות שהדם מעביר חמצן וחומרים אחרים לכל חלקי הגוף, אוסף את חומרי הפסולת השונים מהגוף, ומנקז אותם לאברי ההפרשה, מושפע הרכב הדם ממספר גדול של תופעות וגורם למגוון רחב של מחלות. לפיכך, בדיקות דם הן הליכים נפוצים מאוד במסגרת בדיקות רפואיות.

     דגימת דם נלקחת בדרך כלל מווריד נוח לגישה בקרבת מרפק הזרוע. אצל ילדים נלקחת דגימת הדם מכרית האצבע. בבדיקות דם לבדיקת סוכר באמצעות ערכה אישית נלקחת דגימת הדם מכרית האצבע. לצורך בדיקות פתולוגיות ניתן לבצע בדיקות דם מסוימות גם בדגימת דם שנלקחת מגוף מת.

     בבדיקות דם שגרתיות בודקים בין היתר, במסגרת ספירת דם את הכמויות של כדוריות הדם הלבנות (לויקוציטים) ותת-הסוגים שלהם (נויטרופילים, לימפוציטים, אאוזינופילים, באזופילים, מונוציטים), ושל כדוריות הדם האדומות וחלבונים הקשורים להם כמו המוגלובין. ובמסגרת כימיה בדם בודקים את ריכוזם של חומרים שונים כמו גלוקוז, שתנן, חומצת שתן, סידן, כולסטרול (HDL וLDL), טריגליצרידים ויטמין B12 ועוד. כמו כן ניתן למצוא כמות האנזים G6PD. בדיקות סקר גנטיות נעשות באמצעות בדיקת דם מיוחדת.

     בשנים האחרונות בוצעו מחקרים שמטרתם לקשור ממצאי בדיקות דם מסוג CTC עם מצב חולי הסרטן. מחקרים אלו טרם הובשלו ובדיקות אלה אינן נחשבות לאמינות.

תוכן עניינים 

1 ערכי נורמה בבדיקת דם

1.1 ספירת דם (CBC)

1.2 כימיה בדם

1.3 פירוש המדדים הנפוצים

2 בדיקת דם – הומוציסטאין

3 מחלות קשורות

4 אלטרנטיבות עתידיות

4.1 בדיקות הרוק

4.2 מיקרו אמולסיה

4.3 הסימבאס

ערכי נורמה בבדיקת דם

ערכי הנורמה בבדיקת דם היא רשימה המקובלת על רופאים. הערכים נקבעים אחרי מחקרי סריקה מעמיקים שבודקים סטטיסטית את השפעת הערכים של בדיקות הדם על מקרי תחלואה ועל מקרי מוות. למרות זאת קיימות פרשנויות של מחקרים קליניים, הגורמות לחלק מהרופאים לקבוע ערכי נורמה שונים.

ספירת דם (CBC)

שם הבדיקה       יחידות   ערכים נורמליים בגברים    ערכים נורמליים בנשים

Hb - המוגלובין    % (או gr/dL)     14-18   12-16

RBC - תאי דם אדומים      mill/µL (מיליון תאים למיקרוליטר)  4.7-6.1 4.2-8.1

HCT - המטוקריט %        42-53   37-52

MCV - נפח תאי דם אדומים          fL (פמטוליטר)    80-96   80-96

MCH - תכולת המוגלובין   pg (פיקוגרם לתא)           27-31   27-31

MCHC - ריכוז המוגלובין   % (או gr/dL)     32-36   32-36

RDW - התפלגות גודל תאי דם אדומים        %        9-14.5  9-14.5

Plt - טסיות דם    µL/ (תאים למיקרוליטר)    130,000-450,000         130,000-450,000

MPV - נפח טסיות דם      fL         7-11     7-11

WBC - תאי דם לבנים      µL/       4,800-10,800   4,800-10,800

נויטרופילים         µL/       2,000-8,000     2,000-8,000

 %        48-73   48-73

לימפוציטים         µL/       900-5,000        900-5,000

 %        18-48   18-48

מונוציטים           µL/       150-1,000        150-1,000

 %        0-9       0-9

אאוזינופילים       µL/       50-500 50-500

 %        0-5       0-5

באזופילים          µL/       25-180 25-180

 %        0-2       0-2

רטיקולוציטים      µL/       25,000-75,000 25,000-75,000

HbA2 - המוגלובין A2       % (או gr/dL)     1.5-3.5 1.5-3.5

HbF - המוגלובין עוברי      % (או gr/dL)     < 2       < 2

כימיה בדם

שם הבדיקה       יחידות   ערכים נורמליים   ערך אופטימלי במבוגר

גלוקוז (Glucose) mg/dL (מיליגרם לדציליטר דם)     60-110 87

שתנן (Urea)      mg/dL  19-45  

קריאטינין (Creatinine)    mg/dL  0.8-1.2 1.05

חומצת שתן (Uric Acid)   mg/dL  2.5-7.5 5.5

סידן (Calcium)   mg/dL  8.5-10.3           9.4

כולסטרול (Cholesterol)   mg/dL  110-200           150

טריגליצרידים (Triglycerides)        mg/dL  0-150   100

פוספטזה בסיסית (Alkaline Phosphatase) U/L (פעילות אנזים לליטר דם)       20-125            72.5

טרנסאמינזות (AST)         U/L       0-42     21

פירוש המדדים הנפוצים

HYPO% - אחוז התאים האדומים שצבעם חלש (במקום אדום חזק) מתוך סך כל התאים האדומים

WBC- תאי דם לבנים white blood cells - תאי הדם שהם חלק ממערכת החיסון - ההגנה של הגוף

RBC- תאי דם אדומים red blood cells- התאים שנושאים חמצן לכל תאי הגוף ומחליפים אותו בפסולת - *פחמן דו-חמצני שנוצר בתאים בתהליך הנשימה התאית.

HB- המוגלובין - חלבון הנמצא בתאי הדם האדומים ותפקידו לשאת את החמצן אל תאי הגוף השונים ולהחליפו *בפחמן דו-חמצני - פסולת הנשימה התאית ולהובילו מהתאים השונים.

HCT- נפח סך כל כדוריות הדם האדומות מתוך כלל הדם

MCV - נפח ממוצע של כדורית דם אדומה

RDW- אחוז השונות בין כדוריות הדם האדומות

PLT - כמות הטסיות (אחד מסוגי כדוריות הדם האחראיות על קרישת הדם)

MPV- נפחן הממוצע של הטסיות בדם (נפח ממוצע של כל אחת)

NEUTֵ%- אחוז תאי הדם הלבנים האחראים על חיסול חיידקים בעיקר

LYM - לימפוציטים (סוג של תאי דם לבנים)

MONO- תאי דם לבנים האחראים על הריגת חיידקים נגיפים ופטריות

EOS - תאי דם לבנים הנלחמים בזיהומים ומשתתפים גם בתהליכי אלרגיה

BASO- תאי דם לבנים המשתתפים בתהליכי אלרגיה

GLOCOSE- סוכר בדם

SODIUM- נתרן - מלח

POTASSIUM- אשלגן

TRIGLYCERIDES- טריגליצרידים - סוג שומן שרמתו משקפת את חילוף החומרים של הגוף.

CHOLESTEROL - HDL - הכולסטרול ה"טוב" - מסייע לגוף להיפטר מעודפי שומנים - נושא כולסטרול אל הכבד

CHOLESTEROL- LDL- הכולסטרול ה"רע" - נושא כולסטרול לרקמות הגוף השונות

BILIRUBIN- תוצר פירוק של המוגלובין

UREA- חנקן השתנן - תוצר פירוק של חלבון

CREATININE- מייצג מסת שריר +תפקודי כליות - רכיב חשוב ברקמת השריר

URIC ACID- חומצת שתן - תוצר פירוק תרכובות חנקן בגוף

CALCIUM- סידן

שלושת הבאים הם אנזימי כבד שונים

ALK. PHOSPHATASE

GOT ׂASTׁ

GPT ׂALTׁ

IRON- ברזל

TRANSFERRIN- חלבון המעביר ברזל מהדם למח העצם ליצירת תאי דם חדשים

FOLIC ACID- חומצה פולית

VITAMIN B12 - ויטמין B12

FERRITIN- תרכובת של ברזל וחלבון - תפקידו להיות מאגר הברזל בגוף

EBV- נוגדני מונונוקלאוזיס זיהומי (מחלת הנשיקה)

בדיקת דם – הומוציסטאין

בדיקת דם - הומוציסטאין, לגילוי מוקדם ומניעה של מחלות לב. הומוציסטאין נחשב היום כגורם סיכון נוסף למחלות לב ויתר קרישיות הדם. עודף הומוציסטאין בדם פוגע בדפנות העורקים ומחיש את התהליך הטרשתי, אשר עלול להביא לחסימת זרימת הדם בעורק. שכיחות רמת הומוציסטאין בדם, הגבוהה מהנורמה, קיימת בכ- 5%-10% מהאוכלוסייה הכללית. מציאת הומוציסטאין מוגבר היא בעלת ערך נוסף באבחון של חסרים תזונתיים, או של מפגעים במערכת העיכול, הגורמים לתת-ספיגה של הוויטמינים מקבוצה B .

מחלות קשורות

יש כמה וכמה סוגים של מחלות ניתנות לגילוי ומעקב על ידי בדיקת דם- אנמיה, בעיות קרישה, סוכרת, התייבשות, אי ספיקת כליות, מצבי דלקת, זיהומים שונים, מחלות של הכבד, סרטן הדם, נזק לשריר הלב ועוד.

אלטרנטיבות עתידיות

בדיקות הרוק

בשנת 2008, החוקרים הודיעו כי בדיקות הרוק יכולות לבסוף להחליף כמה בדיקות דם, כך שהרוק כולל בתוכו 20% מהחלבונים הנמצאים בדם.

מיקרו אמולסיה

חוקרים קנדיים פיתחו שבב לבדיקות דם בפברואר 2011. וזה נקרא מיקרו אמולסיה, טיפה של דם הנתפס בתוך שכבה של חומר אחר. זה יכול לשלוט בגודל המדויק וברווח של הטיפות. בדיקה חדשה זו יכולה לשפר את יעילות, דיוק והמהירות של בדיקות מעבדה ויש להוסיף שהעלות היא די נמוכה. השבב עולה 25$, אך מכשירים רובוטיים בשימוש עולים בסביבות 10,000$.

הסימבאס

במרץ 2011, צוות של חוקרים מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, ואוניברסיטת ולפראיסו פיתחו מכשיר המשלב פונקציית מעבדה אחת או יותר על שבב יחיד בגודל של מילימטרים, שבב זה יכול לאבחן מחלות תוך 10 דקות ללא השימוש בצינורות חיצוניים ורכיבים נוספים. זה נקרא מערכת מופעל עצמית. היא משתמשת בתעלות זעירות לתאי דם נפרדים מפלזמה (99 אחוזים מתאי דם נלכדו במהלך ניסויים). חוקרים משתמשים ברכיבי פלסטיק כדי להפחית את עלויות ייצור. (SIMBAS(Stand-alone self-powered integrated microfluidic blood analysis system

המטופוביה

     המטופוביה או המופוביה (המו = דם, פוביה = פחד קיצוני) היא פוביה מפני דם. היא מוגדרת במדריך ההפרעות הפסיכיאטרי DSM-IV-TR כפוביה ספציפית מסוג דם-פצע. אנשים הסובלים מהתופעה מתקשים לתפקד כאשר הם רואים דם ולעתים גם כשהם שומעים על דם. הקושי מתבטא בנשימה כבדה, הזעה, תחושת בחילה, סחרחורת ולעתים עילפון. הפחד מתגבר ככל שכמות הדם גדולה יותר (פצע גדול יותר) וככל שהדם מוחשי יותר (החל מצפייה באדם פצוע בטלוויזיה ועד דם של האדם עצמו). לא ברור לגמרי מהו מקור התופעה, אך חוקרים מסוימים מעריכים את מקורה עוד בימי קדם, ולדעתם התופעה הייתה רפלקס ששימש כהגנה מחיות טרף, בכך שגרמה לאדם חיוורון ועילפון ממראהו של דם, המצביע על סכנה, ובכך גרמה לאדם להיראות כמת, ועזרה לו להינצל מחיות טרף שונות.

איסור אכילת הדם – כי הדם הוא הנפש (ד''ר יצחק קניגסברג)

     איסור אכילת הדם מוזכר בתורה  מספר פעמים.. בפרשת "ויקרא" האיסור מוגדר כחוקה שאין לה טעם: "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו (ג', י"ז). מאידך, בפרשת "אחרי מות" התורה מביאה טעם לאיסור אכילת הדם: "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר (י"ז, י"א) ובהמשך: " כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת" (י"ז, י"ד).

     הטעם לאיסור אכילת הדם, קשה יותר להבנה מהאיסור על בסיס של חוקה.

     הקשר הזה בין דם לנפש מוזכר בספר בראשית: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה... אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (ט', ג'-ד'). וכן בספר דברים: "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש לא תאכל הנפש  עם הבשר" (י"ב, כ"ג).

     מדוע אסרה התורה את אכילת הדם? מה הקשר בין הדם לנפש? מדוע נבחר הדם כמייצג את הנפש?

     הרמב"ם במורה נבוכים (ג', מ"ו ) מסביר את טעם האיסור בכך, שעובדי עבודה זרה נהגו לאכול את הדם, כי ראו בזה מזון לשדים. התורה אסרה על אכילת הדם כדי להרחיק את בני ישראל ממנהג המזכיר עבודה זרה. הרמב"ם לומד זאת מדמיון הפסוקים באיסור אכילת הדם: "ונתתי פני בנפש  האוכלת את הדם" (י"ז, י') ,ומי שנותן מזרעו למולך: "ונתתי את פני באיש ההוא" (כ', ו').  אין עוד מקרה בתורה שיש בו אזהרה בלשון הזו.

     הרמב"ן רואה במושג נפש, המובא בהקשר עם איסור אכילת הדם ,את התשובה. אחרי המבול הותר לאכול בשר מן החי - החלק הגשמי שבו . כדי לא  להגיע למידת אכזריות קיצונית, נאסרה עליו אכילת  הדם - "נוזל החיים" המוגדר כאן כנפש: "כי הדם הוא הנפש".

     זה עדיין לא מסביר מדוע נבחר הדם הגשמי לייצג את הנפש הרוחנית ומהו ההקשר ביניהם?

     חומר גשמי מאופיין על ידי תכונות פיזיקאליות: צבע, צורה, משקל סגולי וכו', הרכב ופעילות כימית ובחלקם פעילות ביולוגית. אי אפשר לאפיין  מושג  רוחני בכלים אלה.

     הדם עונה על קריטריונים של חומר גשמי ,הנפש על קריטריונים של מושג רוחני. 

     אפילו מושג רוחני כמחשבה ניתן להסביר כפעילות אלקטרוכימית וביוכימית בתאי המוח, בדומה לפעילות האלקטרונים בתוך תאי הסיליקון במחשב. תכונות הנפש הרוחניות של האדם קשורות בלב . נפש נאצלת מוגדרת כמי שיש לו לב טוב, לב  טהור, לב רחום, וכו'. תכונות הפוכות מגדירות נפש שפלה. לב ונפש קשורים יחדיו באהבת האדם לאלוקיו: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך…"

     הלב אחראי על תנועת הדם לכל חלקי הגוף. הדם מכיל את החמצן, מרכיבי המזון והאנרגיה לבניית התאים  בגוף החי ..הפרשות מהתאים מועברות באמצעות הדם לאיברים המוציאים הפרשות אלו אל מחוץ לגוף. הלב ממלא תפקיד גשמי יחד עם  מימד רוחני. כך הדם הנגזר ממנו מוציא אל הפועל תפקיד גשמי ומשמש כערך רוחני - "כי הדם הוא הנפש". על אדם שעבר עבירה נאמר: "נפש כי תחטא". לא האיברים הגשמיים אחראים על ביצוע העבירה , נפשו הרוחנית אחראית לכך.  לכן, יבוא הדם המבטא את הנפש ויכפר על הנפש החוטאת: "כי הדם הוא בנפש יכפר"  אכילת הבשר הותרה בשל הצורך בחלבון מן החי לקיום החיים. "נוזל החיים"- דם הבהמה שודרגה לרמה רוחנית ומהוה ביטוי לנפש הבהמה. איננו זקוקים לנפש זאת לקיום החיים. אי לכך יש לנהוג בה באמות מידה רוחניות.

     איסור אכילת הדם – כי הדם הוא הנפש מהווה ביטוי להתייחסותנו באמת מידה רוחנית אל נפש הבהמה.

עלילת דם

     עלילת דם היא סיפור שקרי בעל מאפיינים אנטישמיים. העלילות הראשונות צמחו על רקע דתי, אולם מעבר לקנאות הדתית, ביקשו המעלילים להיפטר מן היהודים על מנת לזכות ברכושם או להוציא מהם פיצויים. בעת החדשה התווספו גם השנאה הגזעית והתחרות הכלכלית כמניעים להפצת עלילות השווא על היהודים. עלילות הדם החלו להופיע בעת העתיקה ונעשו נפוצות בשלהי ימי הביניים. לאורך ההיסטוריה שימשו עלילות הדם כמניעים לביצוע פוגרומים, רציחות, שריפת התלמוד והתנכלות ליהודים.

תוכן עניינים 

1 עלילת הדם

2 עלילת הדם בעת העתיקה

3 גינוי עלילות הדם בעולם הנוצרי

4 הסברים לעלילות הדם

4.1 השלכת אשמת הזנחת הילדים

4.2 פרשנות נוצרית לאירועי קידוש השם

5 עלילות דם בימי הביניים

5.1 עלילת ויליאם מנוריץ' - עלילת הדם הראשונה

5.2 עלילת הדם בבלואה

5.3 עלילת הדם בפולדה

5.4 עלילת הדם בלינקולן

5.5 עלילת הדם בטרואס

5.6 עלילת הרעלת הבארות בשווייץ

5.7 עלילת סימון מטרנטו

5.8 עלילת עקירת הלב בלה גווארדיה

6 עלילות דם בעת החדשה

6.1 גל עלילות הדם בפולין ורוסיה

6.2 משפטי עלילות הדם ברוסיה

6.3 עלילות איזמיר וקונסטנטינופול

6.4 עלילת דמשק

6.5 עלילת טיסאסלר

6.6 עלילת רצח הנערה בפולנה

6.7 עלילת קורפו

6.8 עלילת בייליס מקייב

6.9 עלילת הדם בגרמניה הנאצית

6.10 עלילת קיילצה

6.11 עלילת הדם בארצות הברית

6.12 עלילת הדם בעולם הערבי

7 עלילת לחם הקודש

עלילת הדם.

     עלילות דם היו בתרבות האנושית עוד מתקופות קודמות, והופנו נגד אוכלוסיות מיעוט שונות. היוונים הפנו עלילות דם נגד קבוצות ועמים שונים‏[1].

     העלילות השונות על היהודים ברחבי העולם ולאורך ההיסטוריה הן רבות, אולם הנפוצה והמפורסמת ביותר היא העלילה בדבר שימוש בדם ילדים נוצרים לשם אפיית מצות לפסח. על שמה של עלילה זו מכונות כלל העלילות על היהודים "עלילות דם''

     אף-על-פי שקיים ביהדות איסור חמור ביותר על רציחת אדם (ראו לא תרצח) וכן איסור על אכילת בשר אדם או דמו, העלילו עליהם בכל זאת שונאי ישראל, כי בטקסים דתיים מיוחדים הם שמים במאכלותיהם ובמשקאותיהם דמי נוצרים, ולשם כך הם רוצחים בחשאי אנשים מבני הדת הנוצרית, למען הוציא מגופותיהם את הדם.

     תחילה הסבירו המעלילים את המעשה כנקמת היהודים בנוצרים, ואמרו כי הריגת נוצרי על ידי היהודים היא בידיהם כעין זכר לצליבת אותו האיש, או כעין חזרה סמלית על מעשה הצליבה. אולם אחר כך נשתרשה סברה אחרת, שהייתה יעילה יותר ביד צוררי ישראל, והיא שהיהודים משתמשים בדם נוצרי באפיית המצות לפסח. סברה זו נתנה בידם את האפשרות לחדש את העלילה בכל שנה, בבוא חג הפסח; ואף-על-פי שמספר עלילות הדם ב-800 השנים האחרונות הגיע לכדי מאתיים , לא טרחו אפילו המעלילים לשנות את מתכונתה, וצורתה בכל הדורות הייתה אחת וקבועה: ימים מועטים לפני חג הפסח נעלם לפתע ילד נוצרי, כעבור זמן-מה נמצאה גופתו בקרבת ביתו של יהודי, בגופה נתגלו סימנים שהוצא מתוכה הדם, והמסקנה הייתה ברורה - היהודים הם שעשו את הנבלה, למען יהיה להם דם נוצרי לחג הפסח.

עלילת הדם בעת העתיקה

בספרו הפולמוסי נגד אפיון‏[2], הנועד לשמש ככתב הגנה על היהדות, מספר יוסף בן מתתיהו על עלילת דם שהופצה על ידי אפיון בעקבות פוסידוניוס ואפולוניוס מולון. לפי עלילה זו, בשעה שאנטיוכוס הרביעי נכנס לבית המקדש הוא מצא שם איש יווני שהיה כלוא שם. כששאל אותו המלך מי הוא ומה פשר מעשיו, האיש סיפר לו שהוא איש יווני שנפל בשבי היהודים בשעה שביקר ביהודה, נלקח לבית המקדש שם הפך לאסיר ופוטם במאכלים שונים. כששאל את שוביו על פשר הדברים סיפרו לו שאחד מהחוקים היהודיים קובע שעל היהודים לתפוס איש יווני הבא מארץ זרה, לפטם אותו שנה שלמה ואז ללכת להקריבו כקורבן לא-לוהים ותוך אכילה מבשרו להישבע להיות שונאים ליוונים לנצח. העובדה שיוסף ראה לנכון להפריך את עלילת הדם מעידה על תפוצתה הגבוהה בעולם היווני-רומאי, ועל כך שהיא נחשבה אמינה.

     היסטוריון לא-ידוע בשם דאמוקריטוס, המצוטט בסודא, מילון יווני מהמאה ה-10, טען בספרו על היהודים כי הם עובדים לראש חמור עשוי זהב, וכי אחת לשבע שנים תופסים היהודים זר (נוכרי) ומקריבים אותו בבית המקדש על ידי קריעתו לגזרים.‏[3]

     הרומאים הפיצו עלילת דם כנגד הבככאנטים, וטענו נגדם שהם עורכים טקסים הכוללים הקרבת אדם, אכילה טקסית של בשרו, וכל זאת תוך כדי אורגיה. נאומו של קיקרו נגד קאטילינה כלל שארית של עלילת הדם נגד הבככאנטים הרוצים להרוג קונסול.

     מאוחר יותר הופנתה עלילת הדם כפשוטה נגד הנוצרים. טעות בהבנת המיסה, בה שותים יין המסמל את דמו של אותו האיש הובילה להאשמה ולעלילות דם.

גינוי עלילות הדם בעולם הנוצרי

     אפיפיורים ומלכים אחדים הוציאו בתקופתם צווים והוראות כנגד עלילות הדם על היהודים, שנשאו לעתים אף עונש מוות על המעלילים. מבין האפיפיורים נכללו אינוקנטיוס הרביעי (מפקודות בתאריכים 28/05/1247, 02/07/1247, 22/09/1258), גרגוריוס העשירי (בתאריך 07/10/1272), מרטינוס החמישי (בתאריך 20/02/1422), מיכאל החמישי (בתאריך 05/11/1447) ופאול החמישי (בתאריך 12/05/1440). מבין הצווים המלכותיים התבלטו אלו של מלכי פולין, בהם: יאן אלברכט (1496), זיגמונד הראשון (1514), זיגמונד אוגוסט (1548), סטיפאן באטורי (1576 ו-1580), זיגמונד השלישי (1592), וולאדיסלו הרביעי (1663), יאן קאזימיר (1694), מיכאל הראשון (1696), אוגוסט השני (1736), אוגוסט השלישי (1763) וסטניסלוו אוגוסט (1765)‏[4].

הסברים לעלילות הדם

     היסטוריונים מנו כמה גורמים שיש בהם כדי להסביר את תפוצת עלילות הדם בימי הביניים. שניים מההסברים המעניינים ביותר הם קוטביים ממש.

השלכת אשמת הזנחת הילדים.

     מגדלנה שולץ מציינת את היחס הגרוע והמזניח לילדים בימי הביניים, בעיקר בשכבות הנמוכות. נראה שבקרב היהודים היחס לילדים עלה בהרבה על היחס בקרב הנוצרים. גם לא היו אצלם מקרי רצח של ילדים שנולדו מחוץ לנישואין. שולץ סבורה שעלילות הדם היוו השלכה של רגשי האשמה שחשו הנוצרים על יחסם לילדיהם, ותירוץ למותם של אלו מהזנחה ומחוסר טיפול. בחלק מהמקרים, הסבר זה נראה כסביר ביותר: מותם של חמשת ילדי הטוחן מפולדה יוחס ליהודים, ונראה שהיה בכך כדי לשחרר את הטוחן ואת אשתו מהאחריות למות ילדיהם שהופקרו לבדם בבית

פרשנות נוצרית לאירועי קידוש השם

     על פי מקורות היסטוריים, במהלך מסעי הצלב, כשנדרשו להמיר את דתם לנצרות, היו מקרים בהם הרגו יהודים בני אשכנז את ילדיהם והתאבדו. מטרתם הייתה למנוע את המרתם של הילדים לנצרות, או את הריגתם בידי הנוצרים.

     במאמר שפרסם ב־1993, בכתב העת ציון, טען ישראל יעקב יובל כי אירועים אלו היו ידועים לנוצרים בני התקופה, והביאו אותם להאמין ביתר קלות באמיתות עלילות הדם, ובטענות כאילו היהודים הם רוצחי ילדים מועדים. הפרשנות הנוצרית, אליבא דיובל, לא הבדילה בין הרג ילדיך שלך להרג ילדיהם של אחרים, וסברה שאלו המסוגלים לדבר הראשון, מסוגלים על אחת כמה וכמה גם לדבר השני. דעתו של יובל, שמשתמע ממנה כי היהודים, בהתנהגותם האכזרית כלפי צאצאיהם, הביאו במידה מסוימת את עלילות הדם על עצמם, זכתה לגינויים חריפים, ועוררה סערה שאינה שכיחה בחוגים האקדמיים העוסקים בהיסטוריה של ימי הביניים. כך, למשל, כתב חוקר הפיוטים עזרא פליישר על דבריו של יובל: "ראוי היה שלא ייאמרו, משנאמרו ראוי היה שלא ייכתבו, משנכתבו ראוי להם להישכח''.

     בעיני אחדים ממבקריו של יובל, העובדה כי חלק ניכר מעלילות דם התרחשו זמן רב לאחר מסעות הצלב, יש בה כדי לערער על תקפותה של התאוריה. בעיני יובל ההסבר להמשך קיומן של עלילות הדם קשור בתרבות הזיכרון של קידוש השם אותה טיפחו יהודי אשכנז.

עלילות דם בימי הביניים

     הראשונות שבעלילות הדם של ימי הביניים התרחשו באנגליה ובצרפת, ומשם התפשטו ועברו לשאר ארצות אירופה.

עלילת ויליאם מנוריץ' - עלילת הדם הראשונה

     עלילת הדם המפורסמת הראשונה הייתה עלילת הדם בנוריץ' שבמזרח אנגליה. העלילה הופצה והתפרסמה על ידי נזיר בשם תומאס בשנת 1149 ומתעדת אירוע שהתרחש חמש שנים קודם לכן. תומאס סיפר כי גופתו של ילד קטן, ויליאם שמו, התגלתה ביער. הגופה לא הרקיבה ו"נתגלו עליה סימני מות קדושים". תומאס אסף כמה עדויות לכך שיד היהודים הייתה במעל: משרתת בבֵית אחד מנכבדי היהודים סיפרה שראתה שם ילד עקוד. נוצרי אחר סיפר כי פגש ביהודים המובילים את הגופה ליער. בנוסף, נודע לו מידיד, יהודי שהמיר דתו, כי מדי שנה מתכנסים היהודים בנרבון וקובעים שם על איזו מעיירות היהודים יוטל להביא קורבן נוצרי עבור פסח של אותה שנה. היסטוריונים הסיקו, לפי סימנים שונים, כי אכן מסתבר שיהודי מומר הוא שהשמיע טענה זו באוזני תומאס. על יהודי זה אמר אחד ההיסטוריונים כי עדותו הייתה ל"אחד השקרים המפורסמים והרי האסון ביותר בהיסטוריה". אף שהממסד השלטוני לא שיתף פעולה עם האשמתיו של תומאס, דבריו פתחו פתח למאות עלילות דם בדורות שיבואו אחר כך.

עלילת הדם בבלואה

     עלילת הדם בעיר בלואה (Blois) שבצרפת בשנת 1171, הייתה מיוחדת בכמה מובנים. זו הייתה עלילה שהופצה אפילו מבלי שהתגלתה גופה, או שנטען שילד נעדר. נראה שחבילת עור מעובד שנפלה מיהודי בעת שפגש משרת נוצרי היא שהציתה את ההאשמה. המשרת חשד שהחבילה היא גופת ילד ודיווח זאת לאדונו. האדון, שהסתכסך עם גבירה יהודיה כלשהי, ניצל את ההזדמנות. בניגוד למקרים אחרים, השלטונות בבלואה שיתפו פעולה עם המאשימים ומיהרו להרשיע בדין את כל יהודי העיר. המחיר בנפש היה גבוה: 31 מיהודי הקהילה נכלאו בתוך בית ונשרפו חיים‏[5]. העלילה הותירה חותם עמוק על יהודי אותה תקופה. נקבע לזכרה צום בכ' בסיוון, קביעה שיוחסה לרבנו תם‏[6], מגדולי חכמי ישראל באותה תקופה. נאמר על הצום: "גדול יהיה צום זה מצום גדליהו בן אחיקם". רבנו אפרים בן יעקב מבון כותב ב"ספר הזכירה" שלו, שקהילת בלואה, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד עם שירת עלינו לשבח בפיה, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו, "כי תחילה היה הקול נמוך ולבסוף הרימו קולם בקול גדול ויענו יחד 'עלינו לשבח' ותבער האש"‏[5].

עלילת הדם בפולדה

     בשנת 1235 נרצחו בביתם חמשת ילדיו של טוחן נוצרי בעיר פולדה שבגרמניה. במהרה התפשטה הטענה כי יד היהודים בדבר, ו־32 מיהודי העיר נטבחו בידי ההמון הזועם. הקיסר פרידריך השני, ששהה במקום, מיהר להתערב. הוא כינס ועדת מלומדים יהודים מומרים, וביקש מהם חוות דעת. הללו השיבו לו באופן חד משמעי, כי אין כל שימוש בדם נוצרי בפולחן היהודים. פרידריך קיבל את דבריהם, והוציא מנשר שלפיו עלילות הדם הן שקר, והאחראים להן ייענשו בחומרה. ב-1247 יצא גם האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי בתקיפות נגד עלילות הדם. הוא שלח איגרת לארכיבישופים ולבישופים שתוכנה היה: "שמענו את שוועתם של היהודים, כי כוהנים ושרים וגם אצילים ופקידים ברחבי גרמניה ממציאים אשמות מנוולות על היהודים כדי לבוז את רכושם. האנשים האלה שכחו נראה שדווקא ספרי הברית הישנה של היהודים הם יסודי התורה הנוצרית. כתוב בתורה: לא תרצח. ובחג הפסח אסור להם אפילו לגעת במת, ואתם מאשימים אשמת שווא שהם אוכלים בחג זה ילד הרוג. בכל מקום שנמצא חלל ולא נודע מי הרגו מאשימים את היהודים מתוך כוונה רעה. כל זה אינו אלא תואנה כדי לרדוף אותם באכזריות בלי חקירת בית דין, בלי ראיה כנגד הנאשמים ובלי הודאתם. מזלזלים בזכויות שנתן בחסדו הכיסא הקדוש ברומי ליהודים ונוטלים להם שלא כדת ויושר את נכסיהם, מענים אותם ברעב, בכלא ובעינויים אחרים ודנים אותם למיתות שונות... האצילים או השרים עימדו על המשמר שלא יופרו החוקים, ואל תרשו שיציקו להם בלי שום פשע מצדם'' האיגרת צוטטה שוב ושוב בידי אפיפיורים ממשיכי דרכו.

עלילת הדם בלינקולן

בשנת 1255 נעלם ילד בן עניים בשם יוּ בעיר לינקולן שבאנגליה. גופתו התגלתה בבאר, ובמהרה הוחשבה למחוללת ניסים לרוב. סופר אפילו שביכולתה להשיב מאור עיניים לעיוור. היהודים היו החשודים המידיים ברצח הילד ואחד מהם אף הודה בעינויים‏[7]. ההודאה לא הצילה אותו, והוא נקשר לזנבו של סוס ואחר כך הועלה לגרדום‏[8]. לפחות 18 יהודים אחרים הוצאו להורג לאחר שדרשו להישפט בפני חבר מושבעים מעורב של יהודים ונוצרים‏[7]. לעלילת לינקולן יש הד בסיפורה של אם המנזר, בתוך היצירה הימי-ביניימית המפורסמת, סיפורי קנטרברי, אף שזו חוברה למעלה ממאה שנים אחר כך.

עלילת הדם בטרואס

     בשנת 1288 שפט בית-דין האינקוויזיציה בעיר טרואס שבספרד 13 יהודים בעוון רצח ילד נוצרי לשם שימוש בדמו לצורכי פולחן, והטיל עליהם עונש מוות בשריפה.

עלילת הרעלת הבארות בשווייץ     בשנים 1348-1349 הואשמו יהודי שווייץ בהרעלת בארות שבעטיה נגרמה כביכול מגפת הדבר הקטלנית שכונתה "המגפה השחורה". יהודים רבים נטבחו ומאות רבות הועלו על המוקד חיים. 600 יהודי קהילת בזל נכלאו בצריף ונשרפו חיים.

עלילת סימון מטרנטו

     גופת הפעוט סימון בן השנתיים וחצי נמצאה ב־1475 במרתף ביתם של יהודים בעיר טרנטו שבאיטליה. היהודים הבינו את הצפוי להם והיו אובדי עצות, אך לא היו להם מנוס מלדווח לשלטונות על הגופה. במהרה נמצאו נוצרים שהעידו כי שמעו קול ילד בוכה מביתו של היהודי. בני הבית הודו, בייסורי העינויים, וגם סיפקו תיאור מפורט של הרצח כביכול לחוקריהם. את ראשם של אלו שהסכימו להיטבל ערפו, והאחרים נידונו למוות בשריפה, אחרי שבשרם ייקרע מעליהם במלקחיים מלובנים. בסך הכול הוצאו להורג בעינויים 13 יהודים, ואילו שאר יהודי טרנטו גורשו מן העיר. השתדלות יהודי רומא הובילה למינוי חוקר מיוחד לפרשה מטעם האפיפיור. אף שאדם זה לא היה ידיד גדול ליהודים, הוא גילה יושר, פסל את ההודאות שנתקבלו בעינויים ואת הליך המשפט הלא הוגן, וספקנותו כמעט שסיכנה את חייו. בעקבות חקירתו הקים האפיפיור ועדה לבירור העובדות. זו אשררה מצד אחד את איסורו של האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי על עלילת הדם, אך מאידך קבעה שההליכים המשפטיים בטרנטו היו תקינים ואין סיבה להתערב בהם. מאות נסים תועדו בספרי זיכרון לסימון, בשנים שאחרי הפרשה, ואלו הביאו את האפיפיור סיקסטוס החמישי להכיר בו כקדוש ב־1588. רק ב־1965 נאות האפיפיור פאולוס השישי לבטל הכרה זו. היום חקוקה בכנסייה בטרנטו כתובת האומרת כי "במקום זה כתבה אי הסובלנות דף שחור בתולדות האדם".

     על גישה זו של האפיפיור חלק ההיסטוריון הישראלי פרופסור אריאל טואף, אשר טען בספרו "פסח של דם" כי אכן הרצח היה מעשי ידי קבוצה יהודית קיצונית אשר פעלה בניגוד להלכה היהודית. לדבריו עיון בעדויות העלה שהן אמינות כמו גם קיומו של סוחר אמתי מוונציה אשר סחר בדם ובסוכר ושמו הועלה במשפט. ספרו של טואף ספג ביקורת נוקבת ונטען נגדו שהוא פרסם את ספרו בהוצאה לא-מדעית וללא ביקורת עמיתים כמקובל בפרסומים מדעיים. אחת הטענות המרכזיות נגדו מתמקדת במתודולוגיה שלו שעיקרה פירוש מאולץ למקורות ידועים שנבחנו בעבר. עוד נטען נגדו שכיום אין שום אפשרות לבחון מחדש את אמינות העדויות שנגבו בעינויים.

עלילת עקירת הלב בלה גווארדיה

     ב־1491, ערב גירוש ספרד, הואשמו יהודים מלה גוארדיה ברצח פולחני אכזרי של ילד, שכלל את עקירת לבו מגופו. היהודים הוצאו להורג, אף שלא דווח על אף ילד נעדר ושום גופה לא נמצאה. הילד אולי לא היה ולא נברא, אך סיפורים שנפוצו תיארו כיצד בשעה שנעקד בידי היהודים רעדה האדמה וחשכה השמש. העדר הגופה תורץ בעלייתו של הילד הישר השמימה. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה האם העלילה הייתה אירוע חריג, או חלק ממסע שיטתי שנועד להכשיר את הקרקע לגירוש המתקרב. סיפורו של הילד מלה גווארדיה הומחז והושר בספרות הספרדית במשך מאות שנים אחר כך.

עלילות דם בעת החדשה

גל עלילות הדם בפולין ורוסיה

     במאה ה־17 חדרה עלילת הדם לפולין. גם שם, בדומה לעלילות הדם במערב ומרכז אירופה, הממסד הקתולי, בניגוד להמון, לא חרג מעמדתו המסורתית ודחה אותה מכל וכל. במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 הציף את פולין ואת רוסיה גל של עלילות דם אשר הובילו למעשי אכזריות רבים של התעללות ורצח. הקשות שבעלילות אלו אירעו בפונזן, בזסלב, בז'יטומיר ובווליז'. בעלילת הדם בפונזן בשנת 1736 עונו והומתו ארבעה מנכבדי הקהילה. בעלילת הדם בזסלב בשנת 1747 ארבעה יהודים הוציאו את נשמתם במיתות עינויים. בעלילת הדם בז'יטומיר בשנת 1753 12 יהודים נחרכו באש, ואחר, בעודם חיים, נגזרו לנתחים. בעלילת הדם בוליז' בשנת 1823 יהודים רבים נאסרו ועונו במשך שנים בבתי סוהר.

משפטי עלילות הדם ברוסיה

     במאה ה־19 נערכו כמה משפטים ברוסיה ליהודים שנאשמו בהאשמות הקשורות לרצח פולחני. בכל המקרים, מלבד מקרה אחד, הנאשמים זוכו. אף על פי כן, הצאר לעתיד ניקולאי הראשון הכריז בפומבי ב־1817, כי יש בין היהודים הנזקקים לדם הנוצרים. המקרה היחיד שבו הורשעו היהודים ברצח פולחני הוא עלילת הדם שבעיר סרטוב בשנים 1852-1853, אשר בגללה עונו שני יהודים בבית הסוהר במשך 15 שנים. אף-על-פי-כן, בשנת 1855 מונתה ועדה ברוסיה לבדיקת אמיתות עלילות הדם, וזו הפריכה אותן מכל וכל.

עלילות איזמיר וקונסטנטינופול

     בשנים 1872-1874 נפוצו עלילות דם בערים איזמיר ואיסטנבול, אשר גרמו סבל רב ליהודים מידי היוונים שישבו אז בערים אלו.

עלילת דמשק

     עלילת הדם בדמשק ב־1840 חוללה זעזוע גדול בקרב יהדות העולם. הרקע לעלילה היה היעלמותו של נזיר צרפתי בשם תומאסו יחד עם משרתו המוסלמי, אחרי שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק בא' באדר א' ה'ת"ר (5 בפברואר 1840). ספר יהודי נחשד והובא לחקירה. בעינויים קשים נאלץ להודות באשמה ונקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה שידם הייתה כביכול במעל. אלו נעצרו מיד, חלקם עונו עד מותם, והאחרים הודו. השמועה הגיעה אל יהדות העולם, אך תחילה ידה הייתה קצרה מלהושיע. רבים, הן מקרב עם ישראל והן מקרב האומות, עשו רבות למען הצלת החטופים: בהשתדלות משה מונטיפיורי נאות גם הסולטאן העות'מאני, אף שהפרשה לא הייתה בתחומו, לנקוט בפעולה ולהכריז כי חל איסור מוחלט על הפצת עלילת הדם. גם ממשלת אנגליה עשתה הרבה להצלת המעונים החפים מפשע. בסופו של דבר, בסיוע הקונסול האוסטרי, הצליחה משפחת רוטשילד להניח ידה על מסמכים שתיעדו את הפרשה, והפיצה אותם בעיתונות הבינלאומית. משלחת יהודים צרפתיים בראשות אדולף כרמייה פעלה אצל שליט מצרים, מוחמד עלי, ודרשה ממנו להתערב, ואכן, שבעת האסירים שנותרו בחיים שוחררו לבסוף, אחרי חודשים ארוכים של עינויים, ומושל דמשק הוצא להורג.

עלילת טיסאסלר

     היעלמותה של הנערה הנוצריה אסתר שוימושי ב־1882 בכפר טיסאסלר שבהונגריה, גררה אחריה האשמות שהוטחו ביהודים ולובו בהסתת צירי פרלמנט אנטישמיים. חמישה עשר יהודים הועמדו לדין, ביניהם היה שוחט הקהילה שלמה שוורץ. שני בניו של שמש הקהילה, יוסף שארף, נחטפו והוחזקו בידי הכנסייה, והגדול בהם (שהיה כשיר להעיד) עבר שטיפת מוח עד שהסכים להעיד שראה, כביכול מבעד לחור המנעול של בית הכנסת, כיצד השוחט שוורץ חותך את גרונה של הנערה במרתף בית הכנסת.

     הסנגור, הסופר ההונגרי קרל אטווש, הביא את השופטים לבית הכנסת כדי שייווכחו במו עיניהם שלא ניתן לראות דבר מהמקום שציין הנער, ולמעשה לא היה כלל חור מנעול באותה דלת. המשפט גרם למהומות אנטישמיות ואף לפוגרומים בפרשבורג (כיום ברטיסלבה) ובערים אחרות, והממשלה נאלצה להכריז על משטר צבאי ולשלוח פלוגות צבא לאזורים שבהם התגוררה אוכלוסייה יהודית.

     באחד הימים נמשתה גופת נערה מהנהר טיסא והתברר שלא היו עליה כל סימני אלימות. אמה של הנערה, בלחץ הכנסייה, סירבה לזהות את הגופה כבתה הנעדרת, והדייגים שמשו את הגופה עונו בידי השופט החוקר, עד שהעידו שהיהודים מסרו להם גופה הלבושה בבגדי הנעדרת, אותה גנבו מאחד מבתי החולים בעיר, כדי שישליכוה בנהר וימשוה לאחר כמה ימים. הגופה נשלחה לבודפשט ושם קבעו פתולוגים ממשלתיים שמדובר בגופת הנעדרת שהייתה בהריון וכנראה התאבדה בטביעה. הסניגוריה הנלהבת של אטווש הביאה לזיכוי כל הנאשמים וערעור התביעה לבית המשפט בבודפשט נדחה.

עלילת רצח הנערה בפולנה

     ב־1899 בעיר פולנה שבצ'כיה, נרצחה נערה בת 19, אנזקה הרוצובה. הרצח, שבוצע בסמוך לפסח, הביא להאשמתו של לאפולד הילזנר, צעיר יהודי מפגר. הראיות נגד הילזנר היו קלושות ונסיבתיות. למשפט היו מניעים פוליטיים אנטישמיים ברורים והוא לווה בהסתה בעיתונות. תומאס מסריק התערב לטובת הילזנר, אך ללא הועיל. הילזנר נידון למוות, אך פסק הדין הומתק למאסר עולם, עקב לחצים שהופעלו על הקיסר. רק אחרי 17 שנה שוחרר הילזנר מכלאו.

עלילת קורפו

     לקראת סוף המאה ה־19 התגוררו בקורפו שביוון כ־5,000 יהודים, מחולקים בין שתי קהילות - יוצאי איטליה, המכונים "פולייזים", ויוצאי יוון, המכונים "גרקים". מצבם הכלכלי של יהודי קורפו היה טוב וביניהם לבין שכניהם הנוצרים היו קיימים יחסי כבוד הדדי, אך מתחת לפני השטח ביעבעו רגשות אנטישמיים שהתפרצו ב־1891 בעקבות גילוי שק ובו גופה ערופת ראש של ילדה בחצרו של אחד היהודים. הילדה שנרצחה, רובינה סרדס, הייתה ילדה יהודיה, בתו של חייט, אך הנוצרים ראו אותה כמריה דסילה, נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו והתושבים יצאו לרחובות במטרה לעשות שפטים ביהודים. רק התערבות הבישוף של קורפו, שבאה בעקבות בקשתו של רב הקהילה, מנעה פוגרום. עקב מקרה זה היגרו כ־3,000 מיהודי קורפו, בעיקר בעלי היכולות שביניהם, לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים, והקהילה היהודית בקורפו קטנה לכדי מחצית מגודלה.

 

 

עלילת בייליס מקייב

     ב־1911 הואשם מנחם בייליס ברצח ילד בקייב (כיום בירת אוקראינה) למטרות פולחן. משפטו היה חלק ממאבק פוליטי בין זרמים ריאקציוניים שהיו בשלטון לבין זרמים ליברליים שהתנגדו להם באימפריה הרוסית של אותה תקופה. להגנתו באו המוני מלומדים רוסים ודעת הקהל הנאורה צידדה בו. משפט בייליס נמשך שנתיים, ולכל אורכו ישב בייליס במאסר, אך לבסוף זוכה בידי חבר מושבעים.

עלילת הדם בגרמניה הנאצית

     הנאצים י''ש החיו את עלילת הדם, תיארו אותה בהרחבה ב"דר שטירמר", ואף קיימו כמה משפטים שנסובו סביבה.

עלילת קיילצה

     בשנת 1946 נפוצה שמועה בעיר קיילצה שבפולין, כי יהודים השתמשו בדם ילד נוצרי לצורך טקס דתי. ילד בן 9 שנעלם ליומיים סיפר בתחנת המשטרה המקומית, שיהודים החזיקו אותו בבית הוועד היהודי של העיר. לדבריו, הוא ראה יהודים שהרגו ילד נוצרי. השערת השוטרים הייתה, כי נעשה רצח פולחני של ילדים על ידי יהודים, המשתמשים בדמם לאפיית מצות. כאשר יצאו אנשי המשטרה המקומית לכיוון בית הוועד היהודי, הצטרף אליהם אספסוף זועם, שהתקיף בנשק קר את היהודים ששהו בבית, לאחר שנלקחו כלי נשקם של היהודים מוקדם יותר על ידי המשטרה. לפי העדויות, גם אנשי המשטרה עצמם ואף חיילים פולנים השתתפו בפוגרום. בפוגרום נרצחו 42 מתוך כ-200 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר, וכ-80 נפצעו. יחד עם זאת, נהרגו שניים מהתוקפים. המשטר הסובייטי והימין הלאומי בפולין האשימו אלה את אלה בפוגרום. כמה ממשתתפי הפוגרום הועמדו לדין, אך ביניהם לא נכללו השוטרים. ב-4 ביולי 2006, לציון 60 שנים לפוגרום, התנצלה ממשלת פולין באופן רשמי על האירוע, שהוגדר על ידה כ"מעשה זוועה, בושה גדולה, טרגדיה ליהודים וטרגדיה גם עבור הפולנים".

עלילת הדם בארצות הברית

     בארצות הברית נפוצה עלילת הדם על ידי ארגונים שדוגלים בעליונות הגזע הלבן דוגמת הקו קלקס קלאן. עיקר דבריהם הוא שהיהודים שולטים במרכז השלטוני, התקשורתי, והכלכלי של ארצות הברית. דוגמה לכך ניתן לראות בספר יומני טרנר בו מתוארת השתלטות הגזע הלבן על העולם וחיסול כל "אויביו", בהם יהודים וגזעים לא לבנים.

עלילת הדם בעולם הערבי

     במאה ה־20 הגיעה עלילת הדם גם לארצות ערב, במיוחד על רקע הסכסוך הישראלי ערבי. כך למשל, במצרים יצאו ספרים רבים המתארים את "מנהגי קורבנות האדם" היהודיים. בזמן האינתיפאדה השנייה שודרה בטלוויזיה המצרית תוכנית אשר החייתה את עלילת הדם תוך השלכתה על המלחמה בשטחים, והציגה את אריאל שרון שותה דם של ילדים ערבים. משנתבקש נשיא מצרים, חוסני מוברכ, לגנות את התוכנית, הוא גינה אותה חלקית, באומרו, כי "לא כל היהודים אותו הדבר". בזמן מלחמת לבנון השנייה, ארגון החזבאללה שידר בערוץ הטלוויזיה שלו תוכניות שהחיו את עלילת הדם.

עלילת לחם הקודש

     מלבד עלילות הדם, סבלו היהודים גם מדיבות כזב אחרות, אשר לפי אחת מהן, ביקשו לחלל את לחם הקודש שבכנסיות. לחם הקודש נחשב על ידי הנוצרים לסמל לגופו של אותו האיש, והאדוקים שבהם מאמינים, כי בשעה שדוקרים את החלות הללו זב מהן דם.

     בשנת 1290 העלילו בפריז על זוג יהודי, כי חדר בחשאי לכנסייה אחת ודקר שם את לחם הקודש עד זוב דם. הזוג נידון על ידי בית דין האינקוויזיציה לשריפה. עלילה דומה לזו אירעה בעיר סוחצ'וב שבפולין בשנת 1556, ובגללה נידונו למיתה שלושה יהודים.

     החמורה בעלילות לחם הקודש, ארעה בעיר רויטיגן שבבוואריה בקיץ 1298, בכי תינוק שנשמע מבית יהודי ויוחס ליבבת לחם הביאה להתאספותם של כנופיות פורעים מוסתות בהנהגת האציל רידנפלייש. כנופיות אלו רצחו 56 מיהודי העיר ומשם יצאו למסע פרעות ורצח ברחבי בוואריה, פרנקוניה ושוואביה. עד שוך הפרעות הושמדו 146 קהילות ונרצחו על פי הערכה קרוב ל 20,000 יהודים

מכת דם – ע"פ מדרשי חז"ל (ר. אברמוביץ)        

המכה הראשונה, דם – מימי מצרים הופכים לדם.

ואמרת אליו [אל פרעה] ... הנה אנוכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם. והדגה אשר ביאור תמות, ובאש היאור, ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור. ויאמר ה' אל משה, אמור אל אהרן: קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, על נהרותם, על יאוריהם, ועל אגמיהם, ועל כל מקוה מימיהם, ויהיו דם. והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים. ויעשו כן ... לעיני פרעה ולעיני עבדיו, ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם. והדגה אשר ביאור מתה, ויבאש היאור, ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור... ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם, ויחזק לב פרעה... ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות... (שמות ז', י"ז-כ"ה)

     משה נשלח אל פרעה ומזהיר אותו מראש – "אם לא תשחרר את עם ישראל, הקב"ה יהפוך את היאור לדם", ופרעה מסרב. אהרן מטה את המטה מעל ליאור, לעיני פרעה ועבדיו, והמים הופכים לדם. מדוע אהרן ולא משה? - כאשר משה עמד להיוולד ראו המצרים שעתיד לבוא לעולם אדם שיושיע את ישראל. לכן ציווה פרעה להשליך את כל התינוקות הזכרים ליאור. וכמו שכולנו זוכרים, משה הושלך ליאור בתוך תיבת גומא, נשלה מן המים על ידי בת פרעה, וגדל בבית פרעה. משה מכיר טובה ליאור שבזכותו הוא ניצל, ונמנע מלהכותו.

     מצרים, מדינה שחונה, התלויה במימי היאור לשתייה, חקלאות ורחצה. המצרים חפרו רשת של תעלות ובורות (יאורים) המוליכים את המים לכל מקום בו יש בהם צורך. דגי היאור מהווים חלק חשוב בתפריט המצרי (בפרט שהצאן היה אחד מאליליהם). חשיבותו של היאור רבה כל כך, עד שהוא עצמו נהיה אחד מאלילי מצרים. והנה, בין רגע הופכים מי הנהר "הקדוש" לדם. המים מאדימים כמו דם, מסריחים כמו דם, והדגים מתים (שלא כמו במקרה של סחף אדום ועשיר במזון, שגורם דווקא להתרבות הדגה). אך לא רק מי היאור הופככם לדם. גם המים שנמשכו בתעלות ונאספו בבורות; גם המים בכלי האבן והעץ; ואפילו הזיעה והרוק הופכים לדם ברגע שהם נפלטים מן הגוף. דם נוזל מאלילי העץ והאבן, דם נפלט מקורות הבתים, עצי ההסקה פולטים דם עד שהאש כובה ואי אפשר לאפות ולבשל מזון... רק במקום אחד נשארים המים צלולים וזכים – בארץ גושן, שם גרים בני ישראל.

     פרעה לא מתרשם יותר מידי, גם לו יש מכשפים. הוא קורא להם, ואלה, נוטלים מעט מים חיים מארץ גושן, עושים הוקוס פוקוס, והופכים אותם לדם. "נו..." אומר פרעה, "באתם למכור קרח לאסקימוסים? כישופים זה לא מה שחסר במצרים". ובכל זאת, הדם שנוזל מקירות הארמון די מגעיל אותו...

     היאור זורם כמנהגו, ראשיתו מים זכים, אך ברגע שהוא נכנס לגבול מצרים, המים משתנים והופכים לדם. המצרים צמאים. הם חופרים בורות מים, ואלה מתמלאים בדם. הם סוחטים פירות, אך המיץ מבאיש ומאדים, הם מאלצים את בני ישראל לשתות יחד עמם מאותו כלי, והנה העברי שותה מים, והם – דם. לא נשארת להם ברירה אלא לקנות מים מבני ישראל, והנה הפלא ופלא, דווקא המים האלה נשארים מים, והמצרים מצליחים סוף סוף להרוות את צימאונם, ולהעשיר את בני ישראל. פרעה מרוצה מהפתרון – "אם מדובר בכסף, אז מזה לא חסר לי".

למה נענשו המצרים ב"דם"?

המדרשים השונים מונים מספר סיבות:

מפני שהם השליכו את התינוקות ליאור (וכנגד מותם, מתו הדגים).

מפני שמנעו מנשות ישראל לטבול במים לטהרתן, כדי "לצמצם" את הילודה.

מפני שעל פי עצת החרטומים, היו שוחטים מידי יום 300 תינוקות עבריים, כדי שפרעה יוכל לרחוץ בדמם ולהירפא מהצרעת בה לקה.

סיבה נוספת למותם של הדגים היא שהם נהנו מבשר התינוקות שהושלכו ליאור.

שבעה ימים נמשכה המכה, אך גם לאחר שחלפה, זמן רב עבר עד שנמוג הריח הרע שעלה מן הדגים המתים.

*לכל השואלים, כל המאמרים מבוססים על מדרשי חז"ל. 


 

הכל אודות ''הצפרדע''

מתוך ''נפלאות הבריאה''

עורך: שמואל אייזיקוביץ

 

"צפרדעים"-- חסרי זנב.

     חסרי זנב הם דו-חיים הנכללים בסדרה Anura (מילולית: חסרי-זנב; מיוונית: an - בלי, oura - זנב). סדרת חסרי הזנב כוללת שתי קבוצות מובחנות: צפרדעים וקרפדות; חלוקה זו בין הצפרדעים לקרפדות אינה נחשבת לטקסונומית והן נבדלות זו מזו במאפיינים חיצוניים ובדפוסי התנהגות. מבין המשפחות הרבות שבסדרת חסרי הזנב, ישנן שתיים הנקראות צפרדעים וקרפדים, אך גם מיני חסרי זנב שאינם במשפחת הקרפדים מכונים "קרפדות", וכך גם לגבי הצפרדעים. בקרב הציבור הרחב מכונות לרוב כל חברות סדרת חסרי הזנב "צפרדעים".

     המאפיינים של חסרי זנב בוגרים הם רגליים אחוריות ארוכות, גוף קצר, רחב ונמוך יחסית, אצבעות שקרומי-שחייה מתוחים ביניהן, עיניים בולטות וגדולות יחסית והיעדר זנב. לרוב חסרי הזנב אורח חיים מימי-למחצה, אך הם מתניידים בקלות על היבשה בעזרת ניתור או טיפוס. הנקבה מטילה כמות גדולה מאוד של ביצים, לרוב במקווי מים - בשלוליות, באגמים או בבריכות. לאחר בקיעת הביצים, מגיעים חסרי הזנב לשלב הלרווה - ראשנים בעלי זימים החיים במים בלבד. בשלב הבא בהתפתחותם הם מפתחים ריאות ומסוגלים לחיות הן במים והן ביבשה, אך הזנב עדיין קיים. בשלב האחרון הזנב מתכנס אל תוך הגוף וחסר הזנב מגיע לבגרות. חסרי הזנב הבוגרים הם טורפים, ותזונתם מתבססת על פי רוב על פרוקי רגליים, תולעים טבעתיות וחלזונות.

     חסרי הזנב נפוצים מאוד ברוב שטחי כדור הארץ, החל מאזורי אקלים טרופיים ועד לסוב-ארקטיים, אך רוב המינים חיים ביערות גשם טרופיים. עם למעלה מ-5,000 מינים ידועים, חסרי הזנב הם בין הקבוצות הגדולות ביותר בקרב בעלי החוליות, אף על פי שאוכלוסיות של מיני חסרי זנב מסוימים מצטמצמות בצורה מדאיגה ואף מגיעות לסף הכחדה.

תוכן עניינים 

1 טקסונומיה

2 מורפולוגיה ופיזיולוגיה

2.1 רגליים וכפות רגליים

2.2 עור

2.3 רעל

2.4 נשימה ומערכת הדם

3 מחזור חיים ותקשורת

3.1 מביצה לבגרות

3.2 רבייה

3.3 טיפול בראשנים

3.4 קרקור

4 תפוצה ומצב שימור

4.1 חסרי הזנב בישראל

6 שימושים בחקלאות ובמחקר

7 חסרי זנב בתרבות הפופולרית

טקסונומיה

     סדרת חסרי הזנב כוללת כ-5,250 מינים ידועים, המחולקים ל-33 משפחות. שלוש המשפחות הגדולות ביותר הן הלפטודקטיליים (leptodactylidae; כוללת כ-1,100 מינים), האילניתיים (hylidae; כוללת כ-800 מינים) והצפרדעיים (ranidae‏; 750). חסרי הזנב הם הקבוצה הגדולה ביותר מבין הדו-חיים: כ-88% אחוז מכלל מיני הדו-חיים הם חסרי זנב.

     חלוקת חסרי הזנב ל"צפרדעים" ו"קרפדות" אינה נעשית על בסיס טקסונומי. מנקודת מבט טקסונומית, כל חברי סדרת חסרי הזנב הם צפרדעים ורק חברי משפחת הקרפדיים נחשבים ל"קרפדות אמיתיות". השימוש הרווח במילה "צפרדע" מתייחס לרוב למינים מימיים או מימיים-למחצה בעלי עור חלק או לח; לעומתו, השימוש במילה "קרפדה" מתייחס למינים הנוטים להיות יבשתיים בעלי עור יבש ומכוסה יבלות. יוצאת דופן היא הצפרדע Bombina bombina, אשר עורה דומה אמנם לעור קרפדה, אולם היא מעדיפה סביבה מימית.

     צפרדעים וקרפדות מסווגות לשלוש תת-סדרות: ארכאובטרכיה (Archaeobatrachia), המכילה 4 משפחות של צפרדעים קדומות; מזובטרכיה (Mesobatrachia), המכילה 5 משפחות של צפרדעים מפותחות יותר; וניאובטרכיה (Neobatrachia), תת-הסדרה הגדולה ביותר, המכילה את 24 משפחות הצפרדעים הנותרות של צפרדעים "מודרניות". האחרונה כוללת את המינים הנפוצים ביותר של צפרדעים בתבל. תת-הסדרה Neobatrachia מחולקת לאילנתיים (hylidae) ולצפרדעים (ranidae) חלוקה זו מתבססת על מאפיינים מורפולוגיים, כמו מספר החוליות, מבנה חגורת החזה ואנטומיה של הראשנים. אמנם חלוקה זו היא המקובלת בדרך כלל, אך טיב היחסים בין משפחות חסרי הזנב עדיין אינו ברור. מחקרים עתידיים בתחום הגנטיקה המולקולרית צפויים לשפוך אור על קשרים אלו.

     מינים אחדים מסדרת חסרי הזנב מזדווגים מרצון עם מינים אחרים. כך, לדוגמה, צפרדע האגם (Rana esculenta) היא בת-כלאיים של R. lessonae וצפרדע הנחלים (R. ridibunda). מין זה איננו פורה לחלוטין - הזכרים אינם יכולים ליצור צאצאים פוריים, אך הנקבות יכולות - בתנאי שהזכר שייך לאחד ממיני האב.

מורפולוגיה ופיזיולוגיה

     בהשוואה לשתי הסדרות האחרות במחלקת הדו-חיים, חסרי הרגליים ובעלי הזנב, המורפולוגיה של חסרי הזנב ייחודית בכך שהם חסרים את אחד מהמאפיינים הבולטים של יתר הדו-חיים, הוא הזנב, ורגליהם מותאמות לניתור יותר מאשר להליכה. מבחינה פיזיולוגית חסרי הזנב דומים לשאר הדו-חיים (אך שונים מבעלי החוליות) מפני שחמצן יכול לעבור בקלות דרך עורם החדיר והם יכולים לנשום דרכו. מכיוון שהחמצן מתמוסס בקרום מימי על עור חסר-הזנב ומשם עובר לדם, עורם חייב להישאר לח כל הזמן. תכונה זו לא מביאה לחסרי הזנב תועלת בלבד, אלא גם מספר חסרונות. כך, למשל, הם רגישים מאוד לרעלים בסביבתם כי גם הם, כמו החמצן, יכולים להתמוסס דרך העור ולעבור לזרם הדם. דבר זה יכול להביא להידלדלות אוכלוסיית חסרי הזנב.

     לא כל המאפיינים הפיזיולוגיים והאנטומיים משותפים לכל 5,250 מיני חסרי הזנב הקיימים. אף על פי כן, ניתן להבחין בבירור במאפיינים אחדים שמייחדים אותם משאר הדו-חיים. חסרי הזנב מותאמים היטב לקפיצה ולכן יש להם רגליים אחוריות ארוכות עם עצמות קרסול מוארכות. עמוד השדרה שלהם קצר וקיימות בו לכל היותר 10 חוליות חופשיות. בסופו של עמוד השדרה ממוקמת עצם הזנב (urostyle או coccyx - עצם העוקץ), שבסופה, על פי רוב, לא קיים זנב.

     ממדי גופם של חסרי הזנב יכולים להשתנות מאוד ממין למין: בעוד שאורכה של ה-Paedophryne amauensis מפפואה גינאה החדשה אינו עולה על 7 מילימטרים,‏[3] וגודלן של ה-Brachycepahlus didactylus הברזילאית וה-Eleutherodactylus iberia הקובנית אינו עולה על 10 מילימטרים, הרי שצפרדע גוליית (Conraua goliath) הקמרונית מגיעה לאורך של 30 סנטימטרים. עורם תלוי ברפיון על גופם בשל היעדרה של רקמת חיבור. מרקם עורם משתנה גם הוא: הוא יכול להיות חלק, בעל יבלות או מקופל. לחסרי הזנב שלושה קרומים המכסים על עיניהם: אחד שקוף, שנועד להגן על העיניים מתחת למים, ושניים אחרים אשר נעים בין רמת שקיפות בינונית לבין אטימות. יש להם אוזן אחת בכל צד של הראש, ולעתים אלו מכוסות בעור.

רגליים וכפות רגליים

     מבנה הרגליים וכפות הרגליים של חסרי הזנב משתנה ממין למין ולרוב תלוי בסביבת החיים של המין - ביבשה, במים או על עצים. לחסרי הזנב נחוצה יכולת לנוע בזריזות בסביבת המחיה שלהם על מנת לתפוס את טרפם וכן להתחמק מטורפיהם. מספר תכונות פיזיולוגיות עוזרות להם בכך.

     לחסרי זנב רבים, ובייחוד לאלו החיים במים, קרומי שחייה בין האצבעות. אחוז כיסוי הקרומים בין האצבעות תלוי ישירות במשך הזמן היחסי ביממה בו הפרטים שוהים במים. לדוגמה, הHymenochirus האפריקנית, שחיה בסביבה מימית לחלוטין, היא בעלת קרומי שחייה שמכסים את מרבית המרווח בין האצבעות; לעומתה, לאילנית האוסטרלית הלבנה (Litoria caerulea), אשר חיה מרבית הזמן על עצים, קיימים קרומים קטנים פי כמה, המכסים רבע עד מחצית ממרווח זה.

     חסרי זנב בני משפחת האילניתיים מפתחים רפידות בכף הרגל, המסייעות להם באחיזת משטחים אנכיים. רפידות אלו, הממוקמות בקצות האצבעות, אינן עובדות לפי עקרון הוואקום. במקום זאת, הרפידות מורכבות מתאים בעלי יכולת נעילה, שהמרווחים ביניהם קטנים ביותר. כאשר חסר הזנב מפעיל לחץ על הרפידות, הרווחים בין התאים מצטמצמים אף יותר ומותירים צינורות דקיקים המלאים ריר שאוחז במשטח האנכי בכוח הנימיות.

     מינים רבים במשפחת האילניתיים מפתחים בליטה קטנה בכל אצבע ובכך מגדילים את שטח המגע שלהם עם העץ. בנוסף, כיוון שניתור בין ענפי העצים עלול להיות מסוכן, מינים מסוימים מפתחים מפרק ירך ייחודי, המאפשר הן ניתור והן הליכה. חסרי הזנב החיים על העצים הגבוהים נוטים אף לפתח קרומים בין אצבעותיהם, בדיוק כמו חסרי הזנב המימיים. אף על פי כן, מטרתם של אלו שונה - הם מתפתחים על מנת לאפשר לחסרי הזנב לצנוח, ואף לנווט את הדאייה, בזמן הניתור בצמרות העצים.

     בניגוד לחסרי הזנב המימיים והעציים, חסרי הזנב היבשתיים אינם מפתחים התאמות ייחודיות. רק מעטים מהם, אשר נוהגים לחפור באדמה לעתים קרובות, נוטים לפתח גבשושית קטנה בסוף האצבעות על מנת שתעזור להם בחפירה. הרגליים האחוריות שלהם שריריות יותר מאשר אלו של חסרי הזנב המימיים והעציים.

עור

     חסרי זנב רבים יכולים לספוג מים דרך עורם, בייחוד באזור אגן הירכיים. עם זאת, חדירותו של עור חסר-הזנב היא דו-כיוונית, וכך הם נתונים בסכנה של אובדן מים והתייבשות. חסרי זנב עציים אחדים מצמצמים את או%D


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים