בניית אתרים בחינם

 







הסוד להצלחה בחיים: איך יהודי מגיע להישגים גדולים?

דרשה לפרשת החודש וימי ניסן

 

יהודי חוזר מהעבודה בשעת ערב מאוחרת כשהוא מותש. הוא צונח על הספה בעייפות ומנסה לעצום את העיניים. אשתו מתקרבת בתנועה מאיימת והוא מבין שהוא שוב פישל. הוא שכח לעשות משהו... הוא מנסה לשבור את הראש מה היה עליו לקנות או לסדר, אבל לא מצליח להיזכר...

"שמולי, אתה לא מתבייש, שוב שכחת מיום ההולדת שלי?! הרביעי ביולי היום?!". - אוי, אסון, הוא מתפלל למצוא תירוץ ואז זה מבריק: "בוודאי שזכרתי, אבל השנה החלטתי לחגוג בתאריך העברי..."

השבת הזו מכנסת שלוש סיבות לחגוג ובהתאם לכך מוציאים שלושה ספרי תורה: פרשת השבוע, קריאת ראש חודש, וקריאת "פרשת החודש": הפרשה שפותחת בעצם את כלל מצוות התורה ומציגה את המצוות הראשונות בהיסטוריה שקיבלו בני ישראל כעם, עוד בהיותם על אדמת ארץ מצרים.

הפסוק הראשון בין כלל מצוות התורה, שעל שמו נקראת הפרשה כולה הוא: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה". התורה יוצרת הפתעה ומצווה דבר חדש ולגמרי לא צפוי: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם", כלומר, יהודי מצווה לחגוג עוד התחלה לשנה שהיא ייחודית לעם היהודי: לציין עוד מניין של חודשים בו המחזור מתחיל דווקא ב"ניסן".

וזה כמובן מפתיע: התורה עצמה מציינת במקומות אחרים כי השנה מתחילה בתשרי, כמו שנאמר בפרשת עקב: "למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ... תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". הכוונה שם היא לגבי ההחלטה האלוקית לגבי כמויות הגשמים שירדו בארץ ישראל והעונה הזו קבועה לפי המחזור החקלאי, ולכן היא מתחילה בתשרי ומסתיימת באלול כמו המחזור החקלאי בארץ ישראל שמתחיל עם הזריעה בחורף ומסתיים עם הקצירה והאסיף בקיץ. כך גם נאמר לגבי חג הסוכות: "וחג האסיף בצאת השנה" - הוי אומר שחג הסוכות חל ב(סמוך ל)סוף השנה הקודמת, משום שהמחזור הבסיסי של השנה מתחיל בתשרי ומסתיים באלול.

וכאן באה פרשת החודש ויוצרת מהפך במבנה הלוח: אף שהשנה הכלל עולמית והיהודים בכלל זה מתחילה בתשרי, והעולם כולו נדון בראש השנה, כמובא בתפילות: "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום", ליהודים יש מניין נוסף וייחודי: "החודש הזה לכם ראש חודשים" והוא מתחיל בניסן.

ההתחלה בניסן היא אינה רק רעיונית, אלא קובעת לכמה דברים הלכה למעשה: א. למניין החודשים: כאשר התורה מתארת אירוע שהתרחש בחודש מסוים, היא מתארכת אותו לפי קרבתו לחודש ניסן. "החודש הראשון" הוא ניסן, "החודש השני" הוא אייר, וכן הלאה. הדבר הזה בולט כל כך עד שבקריאת התורה שנקרא בראש השנה עצמו, קוראים: "ובחודש השביעי! באחד לחודש". משום שלגבי מניין החודשים – הספירה מתחילה מניסן ולא מתשרי.

ב. למניין ה"רגלים": הסדר של שלוש הרגלים של השנה – פסח, שבועות וסוכות – מתחיל בפסח ומסתיים בסוכות. ההשלכה המעשית היא לגבי אדם שהתחייב להביא קרבן לבית המקדש, ומוטל עליו להביאו עד סוף שנת הרגלים כדי שלא יעבור ב"בל תאחר", ולכן עליו להביאו עד סוכות.

ג. למניין שנות ה"מלכים": כשהיו כותבים שטרות בארץ ישראל, היו מציינים את מניין שנות המלוכה של המלך הנוכחי, ושנה חדשה מתחילה בחודש ניסן. כך שאפילו אם המלך התמנה בחודש אדר, בחודש ניסן התחילו שנה חדשה.

והשאלה הפשוטה היא למה ומדוע? מי צריך פעמיים ראש השנה? האם אחד לא מספיק?!

 

בדרך אגב, שמעתי וארט מקסים בהקשר הזה: תפילות היום הקדוש בשנה מסתיימות בהכרזה חגיגית: "לשנה הבאה בירושלים". ואולם מנהג קהילות האשכנזים והחסידים לסיים גם את הלילה הגדול בשנה, "ליל הסדר", בהכרזת: "לשנה הבאה בירושלים".

למה דווקא בשתי ההזדמנויות הללו? מה משותף ליום הכיפורים ולחג הפסח?

אחת התשובות אומרת שבכל תחילת שנה, יהודי מבקש שהשנה הבאה תתחיל טוב יותר והוא יזכה לחגוג בירושלים. ולכן מכריזים כך בסוף יום הכיפורים, שמסמל את התחלת השנה הכלל עולמית בתשרי, וכן בסוף חגיגת ליל הסדר, שמסמלת את תחילת השנה היהודית הייחודית – בחודש ניסן.

והשאלה נשאלת: למה להיות שונים בכל? למה מה שטוב לכלל האנושות לא מספיק בשבילנו? כמעט מדי שנה בסביבות פרשת החודש, היה הרבי מלובאוויטש דן ומרחיב באותה נקודה יסודית ומשפיעה (ראו מכתב כללי לראש חודש ניסן תשל"ג, ובכ"מ).

 

תחילת הספירה בחודש ניסן מזכירה ליהודי כי העתיד שלו נקבע בדרך אחרת מזה שנראה בעיניים. אנחנו רגילים לתלות את עצמנו בדרכי הטבע, קמים בחמש בבוקר ומתחילים מרוץ שלא נגמר כדי להרוויח עוד שקל. זה בסדר גמור, וכך התורה עצמה אומרת: "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה". ואולם כאן בא חודש ניסן ומזכיר כי אצל יהודי, החשבון הוא די שונה.

המילה "ניסן" היא מלשון "נס", וזה מלמד כי הדברים נקבעים למעלה ולא למטה. בסופו של דבר, כל מעשינו הם רק "כלי" כדי לקלוט לתוכו את הברכה העליונה שנקבעה הרבה לפני שהתחלנו את המעשים שלנו. בעוד שראש השנה בחודש תשרי מזכיר ליהודי שעליו לעבוד באופן טבעי, הנה התחלת הספירה בחודש ניסן מזכירה לו שלא יתבלבל. הכלי הוא לא יותר מצינור בו זורמת המשכת המים מלמעלה, ולכן עליו לדאוג שההמשכה מלמעלה תרד לתוך הכלים.

כל בעל עסק יודע את העיקרון הזה: לפעמים אפשר לתכנן תוכניות מבוקר ועד ערב, לקנות את זה ולמכור את זה, אבל שום דבר לא הולך. הכול תקוע. ולפעמים אתה מוצא הזדמנות וקונה בעשירית מהמחיר. כי יהודי הוא מעל הטבע, ואצלו הדברים נקבעים על פי קריטריונים אחרים: לא רק כמה התאמצת, אלא כמה יצרת שותפות אמתית עם הקב"ה.

שמעתי פעם שהרעיון הזה נמצא בתוך המילה "ברכה", ככתוב: "ברכת ה' היא תעשיר". השורש העברי של המילה "ברכה" היא מלשון "ברך" והאותיות של המילה הזו הן אותיות כפולות: ב' זה שתיים, ר' זה מאתיים, כ' זה עשרים. הדבר מלמד כי כשיש ברכה, הכול שווה כפול. אתה קונה במאה שקל מוצרים ששווים מאתיים שקל. אך כשאין ברכה ח"ו, הכול שווה חצי, ואתה קונה במאה שקל, מוצרים פגומים ששווים רק חמישים...

הרעיון הזה נכון הן ברמה הכללית, של "כלל ישראל", והן ברמה האישית, של "ר' ישראל". הנה דוגמה מכלל ישראל:

העולם עצר את נשימתו לקראת התאריך 01/01/2000. רוב תשומת הלב הוקדש לחרדה העולמית מפני "באג אלפיים" ולהשלכות של כניסת המילניום החדש על מערכת המחשבים העולמית, אבל המין האנושי שלא מפספס הזדמנות לחגוג, ערך גם פסטיבלי סיכום לרגל התאריך העגול. העיתון האמריקני המשפיע, "ניו יורק טיימס", פרסם מהדורת מילניום מיוחדת שכללה שלושה שערים שונים: בעמוד השער הראשון חזרו העורכים מאה שנים אחורה ושחזרו את כותרות העיתון מתאריך 01/01/1900. בעמוד השער השני הופיעו כמדי יום כותרות האקטואליה היומיות. ואילו השער השלישי היה מקורי במיוחד:

הוא נשא את חותמת הזמן 01/01/2100, בדיוק מאה שנים קדימה, והוצגו בו הכותרות שיעסיקו את העולם באותו תאריך עתידי. העמוד כלל כותרות וחדשות בדיוניות כמו: "פקידים עשו שימוש בלוויינים כדי לשבש את מזג האוויר", "ברוכים הבאים למדינה החמישים ואחת של ארצות הברית: קובה", וגם דיון בשאלה האם לאפשר לאוכלוסיית הרובוטים זכות הצבעה בבחירות לנשיאות ארצות הברית...

בתחתית העמוד היה גם הקשר יהודי מפתיע: בצד שמאל למטה הופיעה מסגרת קטנטנה: "זמן הדלקת נרות השבת לנשים ובנות יהודיות באזור ניו יורק, היום יום שישי 01/01/2100, בשעה 16:39". כשנשאל עורך המהדורה לפשר העניין, הוא ענה: "על כל הכותרות הבדיוניות היו בינינו ויכוחים האם אנחנו בכיוון או גולשים למחוזות המדע הבדיוני, אבל על דבר אחד הייתה תמימות דעים בדסק המערכת: גם בעוד מאה שנים, נשים ובנות יהודיות תדלקנה נרות שבת"...

אנחנו עומדים בערב פסח ונזכרים באחת השורות המרכזיות של הלילה הזה: "שבכל דור קמים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם". כל שנה אנחנו חוזים בעוד אומה מתמוטטת, בעוד שינוי שמתחולל בעולם כולו, בכל דור אנחנו נפרדים מעוד אחד מהאויבים שלנו – פעם זה המצרים, פעם היוונים, פעם הרומאים, ופעם הגרמנים ימ"ש – ורק עם אחד נותר קיים לנצח: העם היהודי. אנחנו כאן כדי לספר לעולם על אלו שהיו ואינם... הם נותרו רק ערך בוויקיפדיה (שיהודים כותבים אותו...).

זה מוכיח שהשנה היהודית מתחילה ב"ניסן". הגורל שלנו נקבע על פי קריטריונים אחרים מאלו שנקבעים בבתי הספר לעסקים: הקריטריונים הללו מתחילים במצוות "החודש הזה לכם" וממשיכים בכלל תרי"ג מצוות התורה.

העיקרון הזה נכון במיוחד בערב הבחירות בארץ: לצד התפילות שייבחרו מנהיגים כאלו שיהיו מסורים לשלמות התורה, העם והארץ, עלינו לדעת ש"לב מלכים ושרים ביד ה'". לא ביבי ישמור עלינו ולא גנץ ימכור אותנו, אנחנו נמצאים בידיים של הקב"ה ומי ששמר עלינו עד היום – ישמור גם הלאה...

 

לפי העיקרון הזה, ראיתי הסבר לאחת הקושיות הידועות והמפורסמות בליל הסדר: נוסח ההגדה מתחיל בהזמנת האורחים לסעודת החג: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח".

זה יפה, אבל יש בעיה: היינו צריכים לומר את זה ברחוב, איפה שנמצאים העניים, ולא בתוך הבית מאחורי דלתות סגורות ונעולות... את מי בדיוק רוצים להזמין כשכולנו כבר סביב השולחן?

אחת התשובות אומרת שהכוונה היא עבור העניים ובני הבית שיושבים סביב השולחן. אנחנו מבקשים מהאורחים להרגיש בנוח, משום שכולנו אכלנו פעם "לחם עוני". לולי החסדים של הקב"ה שהביא אותנו עד הלום, הרי אנו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ה"מצה" שמונחת על השולחן היא תזכורת הולמת לאיפה היינו אמורים להיות, לולי הבחירה של הקב"ה בניסן:

הנה משל מושלם: מלך חזק יצא למסע צייד ביער ופגש רועה צאן יפה עיניים. המלך פתח אתו בשיחה והיה מוקסם מבהירות המחשבה של האיש. המלך ביקשו לעזוב את היער ולהפוך להיות יועץ קרוב שלו. הרועה עבר לגור בארמון, התקדם בסולם הפקידות עד שהפך להיות שר האוצר.

השרים הוותיקים התפוצצו מקנאה. הם היו בטוחים כי רועה עני כמותו שנחשף לאוצרות אדירים כאלו, בוודאי נופל ביצרו וגונב. נותר רק למצוא את המקום בו הוא מחביא את הכסף. הם פרצו בסתר לביתו, עד שגילו כי בקצה הבית ישנו חדר סגור שאיש לא מורשה להיכנס אליו, ומדי ערב, כאשר השר שב מבית המלוכה, הוא מסתגר שם לדקות קצרות ואחר כך יוצא. הם היו בטוחים שעלו על זה.

המלך תבע בפני שר האוצר לחשוף בפניו את החדר וזה לא הסכים. הוא התחנן לוותר לו, אך כמובן שניסיונות התחמקות הרגיזו יותר את המלך והוא תבע להגיע מיד, עכשיו, עם כל השרים אל החדר הסודי. החדר נפתח והנה הם רואים מקום ריק, בפינה עומד כיסא, ולידו מקל רועים, תרמיל וחליל. הרועה הסביר: "מאותו יום בו נלקחתי מהיער, התמלאתי חשש שאסחף אחרי הגדולה ואחשוב שהכול שייך לי. אני עלול אפילו לגנוב מהכספים האדירים שעברו תחת ידיי. לכן בכל ערב אחרי העבודה, אני נכנס לחדר, מתיישב על הכיסא, לוקח בידי את התרמיל והחליל, ומזכיר לעצמי איפה הייתי לולי חסדו של מלכי האהוב. שוב ושוב אני משנן כי אין לו שום זכויות יתרות, ולהיפך, רק חובות עודפים כתוצאה מהאמון הרב שהמלך נתן בי...".

 

 




מלים הורגות, מלים מחיות: העוצמה המיסטית של המלים-תזריע מצורע

 

באחד[1] מסופי השבוע של שנת 1988, פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" כתבה על רצח שהתרחש בדרום בשנת 1956 (כשלשים שנה לפני כן). הכתבה סיפרה על צעיר ממורמר בן 16, שגדל במעברה בתנאים קשים וחש אבוד בארץ. באחד הימים הוא ביקש טרמפ מתושב ישראלי ותיק, ואותו אדם סירב לקחת אותו עד יעדו הסופי. מתוך זעם הוא הוציא רובה וירה בו למוות. לאורך הכתבה, הוזכר שמו של אותו אדם בצירוף תמונה שלו ועוד פרטים שאיפשרו לזהות אותו.

האיש, שנפגע קשות מהפרסום, תבע את העיתון למשפט בטענה כי במשך השנים שחלפו, הוא שיקם את עצמו, הקים משפחה ופתח חנות, ופרסום הכתבה בעת הזאת הזיק באופן משמעותי לשמו הטוב.

כאן התפתח דיון משפטי על גבולות פרסום לשון הרע. העיתון טען כי הוא רשאי לפרסם את המאמר, משום "זכות הציבור לדעת" (כמקובל בחברה דמוקרטית, שבה מצפים מהאזרחים להיות מעורבים בחיים הציבוריים ולכן הם רשאים לדעת את כל הקורה סביבם), ואילו האיש טען כי חלפו שנים מהאירוע ההוא ומאז שיקם את חייו לחלוטין. וגם אין ענין לציבור בפרסום הפרשה בעת הזאת.

דיון: מה דעתכם? האם "זכות הציבור לדעת" מתירה פגיעה בשמו הטוב של אדם?

למעשה, בית המשפט קיבל את התביעה וקנס את העיתון בחצי מליון שקל, משום שלא היתה "תועלת ציבורית" בפרסום הענין בעת הזאת.

דומה כי החטא 'הפופולרי' ביותר כיום הוא דיבור לשון הרע. אם יש למישהו שעה פנויה, הדבר הנוח ביותר הוא להעלות איזו רכילות עסיסית ולהתענג עליה, וזאת מתוך תחושה כי בסך הכל דיברנו. לא הרבצנו, לא היכינו ולא קרה שום דבר נורא. כך בדיוק קובעת הגמרא (ב"ב קסד,ב) כי לשון הרע הוא עבירה שהאדם נכשל בה בכל יום.

ואולם, בניגוד לתחושה הרווחת הזאת, התורה מתייחסת בחומרא רבה למלים שיוצאות מהפה. שתי הפרשיות שנקרא השבוע, עוסקות ברובן המוחלט באותו נושא: נגע הצרעת, שעל פי דברי חז"ל, הוא בא כעונש חמור על דיבורי לשון הרע[2].

בהקשר לכך, אנו רוצים להקדיש את השיעור ל"כח הדיבור" ולעורר את המודעות למשמעות שיש לו על חיינו. מתברר כי "לא הכל דיבורים" והפה נושא הרבה יותר כח ממה שחושבים - לרע וגם לטוב.

מקור מתאים לפתוח בו את שיעורנו הוא הציטוט היפה הבא:

1. ערכין טו,ב: אמר הקב"ה ללשון: כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל [שוכב]. כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים. ולא עוד, אלא שהקפתי לך שתי חומות [לחסום אותך]: אחת של עצם [שיניים] ואחת של בשר [שפתיים] - מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה? [-מה עוד לעשות כדי לשמור עליך?]

 

א. השבוע קוראים שתי פרשיות, "תזריע מצורע", ובאופן די חריג, שתיהן עוסקות באותו נושא: נגע הצרעת. הפרשה הראשונה מתארת את שלב ה"דיאגנוזה", את הדרך לזהות את נגע הצרעת ואילו הפרשה השניה\ עוסקת בשלב השני של ה"ריפוי", בדרך ההיטהרות מהצרעת.

תהליך ההופעה של הצרעת הוא מהרחוק אל הקרוב. הצרעת מופיעה בהתחלה על הבית. אחר כך היא מתקרבת יותר ומופיעה על הבגדים ואחר כך על גוף האדם עצמו. סימני הצרעת הם מורכבים ומסועפים ונזכיר אותם רק על 'אצבע אחת' כדי לשבר את האוזן.

אדם קם בבוקר ומגלה על קיר ביתו כתם אדום או ירוק עז. הוא צריך לקרוא לכהן שיבחן את הנגע, ובמידה וזהו נגע צרעת, הכהן סוגר את הבית למשך שבוע ימים. אחריו הוא בא לבדוק שוב, אם הכתם נחלש, קולפים אותו והבית טהור, אך אם הנגע נשאר כשהיה (ובוודאי אם פשה והתרחב) סוגרים את הבית לעוד שבעה ימים, ואם הנגע נשאר – עוקרים את הלבנים שעליהם הנגע ומכניסים במקומם אבנים חדשות וטחים בטיט. אם הנגע חוזר שוב – הבית כולו טמא וצריך נתיצה.

בשלב הבא, הנגע מופיע על הבגדים, בצורת כתם אדום או ירוק עז, ואם הכתם אינו חולף (ובוודאי אם מתפשט) - דין הבגד לשריפה.

בשלב האחרון, הנגע מופיע על האדם עצמו. אדם מגלה על גופו כתם לבן בגודל גרגר אפונה, הוא קורא לכהן לבדוק את הנגע והכהן בודק אם גם השערות בתוך הנגע הפכו להיות לבנות, וכן אם המראה הכללי של הנגע הוא שקוע בתוך העור - ואז האדם מוכרז כמצורע.

כעת מתחיל תהליך קשה ומשפיל, שבו האדם צריך לעזוב את ביתו ולצאת לבידוד מוחלט מחוץ למחנה. לאורך כל הדרך מביתו עד מקום הבידוד, הוא צריך להכריז על עצמו בקול: "טמא טמא", ובמשך שבתו שם, הוא צריך לנהוג מנהגי אבלות, לא לגזור את שערו ולא להחליף את בגדיו.

2. ויקרא יג: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת [דרגות שונות של לובן] ... והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר, ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמק מעור בשרו - נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו ... בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא ... בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.

כאן ראוי לשים לב, שהתורה אינה מסבירה את הרקע לנגע הזה: מה טיבו? האם זו מחלת עור טבעית, כמו מחלת הצרעת המוכרת לרופאים, שבאה מחמת לכלוך ובעיות הגיינה וכיוצא בזה, או שמדובר במחלה נפשית-רוחנית. שרק באה לידי ביטוי כנגע טבעי על העור?

עמדת רוב המפרשים היא, שהצרעת היא מחלה רוחנית ואין לה קשר עם מחלת הצרעת המוכרת. ההוכחות לכך, סובבות את הענין מתחילתו עד סופו: א. הסימנים המופיעים בתורה אינם מוכרים לרופאים. ב. המצורע מתייעץ עם כהן ולא עם רופא. ג. העובדה שהצרעת מופיעה בתחילה על הבית והבגד, מעידה כי אין זה מחלת עור טבעית[3]. ד. בכלל, אדם שסובל מבעיות הגיינה, חייב להחליף בגדים בתדירות גבוהה ואילו המצורע צריך להישאר עם בגדיו הפרומים כל העת.

אור החיים יד,ב: הצרעת כפי הטבע – תכונתו תתהווה מעפשות וזיהום הגוף, ותגבורת המרה [הליחה] ... והרפואה הטבעית לזה היא הרחקת העצבון וענינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו. והנה בבוא הצרעת על האדם, יכול לחשוב כי חולי טבעי הוא ... לזה נתחכם א-ל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב [דבר המשרה עצבות]  ובגדים יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ... ודברים אלו כפי הטבע הם מנוגדים לרפואת הנגע, ואדרבה יולידו הנגע מחדש.

חז"ל מפרשים כי הצרעת היא ריאקציה (תגובה) גופנית להתדרדרות מוסרית של האדם. הגמרא מכירה רשימה של עבירות הגורמות להופעת צרעת, וראשונה להן היא הלשון הרע.

3. ערכין טו-טז: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין. 

אמר רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו ... אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע' - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע [מצורע אותיות מוציא (שם) רע]. 

אכן, הקשר בין צרעת ללשון הרע, מפורש בתורה עצמה. התורה מספרת שני סיפורי צרעת ושניהם התרחשו בשל דיבורי רכילות: כאשר ה' התגלה למשה בסנה וציווה אותו ללכת למצרים, משה ניסה להימנע מן השליחות בטענה שהיא צפויה להיכשל. אחת הטענות היתה, ש"הם לא יאמינו לי". עם ישראל יסרב להאמין שהגאולה הגיעה אחרי מאה שנות סבל ושעבוד. בתגובה, ה' הורה לו להכניס את ידו תחת בית השחי וכשהוציא אותה, היתה מצורעת כשלג.

הסיפור השני התרחש עם מרים הנביאה: באחד הימים היא גילתה לתדהמתה, שמשה עזב את ציפורה אשתו ופרש מחיי אישות. היא כינסה מיד אסיפה משפחתית עם אהרן והביעה את פליאתה על הצעד הקיצוני שעשה משה. מיד מרים הצטרעה בכל הגוף.

מוכח, איפוא, שהצרעת היא תגובה על ההתדרדרות המוסרית בדיבורי לשון הרע[4]. וכאן, עולה השאלה, למה התורה מחמירה כל כך עם לשון הרע וקובעת עליו עונש קשה ומשפיל כזה?

 

ב. השאלה מתעצמת יותר, כשנעיין בגדרים ההלכתיים של איסור "לשון הרע" ונשים לב עד כמה הוא מצוי ושגרתי. איסור לשון הרע, מורכב משלושה חלקים: לשון הרע, אבק לשון הרע ורכילות.

שו"ע רבנו הזקן סימן קנו ס"י: 1. נאמר 'לא תלך רכיל בעמך', איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אע"פ שהוא אמת ואינם דברים של גנאי כלל [כמו: זה עובר דירה, זה מחליף עבודה, זה מוציא את הילדים מבית הספר וכו']...

2. בכלל לאו זה הוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאמר אמת ... 3. אבק לשון הרע כיצד? שאומר שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע, וכיוצא בדברים אלו. וכן המספר בטובתו של חבירו בפני שונאיו ... זה אבק לשון הרע, שהוא גורם ששונאו יספר בגנותו.

בקיצור, על פי ההלכה, אסור לעסוק כלל בחיים של אחרים. אסור לספר שום סיפור העוסק בחייו של אדם אחר, כיון שאם הסיפור כולל גנאי על אותו אדם – זהו לשון הרע, ואם אין בו גנאי – זו רכילות[5].

ווארט חסידי אומר כי ה' ברא לאדם שתי עיניים ושתי אזניים ורק פה אחד, ללמדך כי הדיבור צריך להיות מאוד מצומצם ביחס למה שרואים או שומעים...

הגמרא מעצימה את הדברים עם הלכה מעניינת: יומא ד,ב: מנין לאומר דבר לחבירו, שהוא ב'בל יאמר' עד שיאמר לו לך אמור? [היינו שאסור לאדם להעביר הלאה דברים ששמע, עד שהאומר יאמר לו מפורשות לך תאמר], שנאמר: וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. [ה' ציווה את משה באופן מפורש לומר את הדברים, אבל בלא זה, היה אסור לו לאומרם הלאה].

מכאן, שאסור לספר דבר על מישהו אחר, עד שאותו אדם יצווה אותו מפורשות: "לך אמור". נמצא מכך, שאין כמעט מצב שבו מותר לדבר על אנשים אחרים.

הנה סיפור מעניין: אחרי שבני ישראל כבשו את יריחו, החלו למות אנשים מבני ישראל, עד שמתו 36 אנשים. יהושע בן נון הבין שמישהו חטא ופנה בתפילה אל ה'. ה' אמר כי אחד הלוחמים לקח משלל המלחמה בניגוד לשבועה לא לקחת מהשלל. יהושע שאל את ה' מיהו החוטא? אך ה' ענה לו (סנהדרין יא,א): "וכי דילטור [מלשין] אני?! לך והטל גורלות"!. היינו שאפילו ה' לא היה מוכן לדבר לשון הרע על אדם, ואף שהוא חטא בחטא חמור במיוחד, וגם היה בגילוי הזה תועלת לכלל ישראל.

וזה מחזיר אותנו אל שאלתנו המרכזית: למה לשון הרע הוא חמור כל כך, עד שהוא נושא איסורים רבים, וגם העונש עליו קשה ומשפיל בדמות הצרעת?

 

ג. זה[6] היה ביום שאחרי סיום מלחמת לבנון השניה. האווירה בארץ היתה כאובה וקודרת, וכאילו כדי להוסיף שמן למדורה, יצא עיתון "מעריב" באותו יום עם חשיפה מדהימה:

בצהרי ה-12 ביולי, היום שבו נחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב הי"ד ובו פרצה מלחמת לבנון השניה, הרים הרמטכ"ל דאז, טלפון לסניף בנק לאומי בדיזנגוף סנטר וביקש למכור את תיק המניות שלו, מתוך הנחה שהבורסה תצלול במקרה של מלחמה.

החשיפה הציתה אש תקשורתית אשר ירתה ביקורת קטלנית ברמטכ"ל, שממנה לא התאושש עד היום הזה. הרמטכ"ל מצידו, תבע את הבנק על סך 700,000 שקל, מתוך הנחה שאחד העובדים בסניף, הדליף את הסיפור. למעשה, המדליף לא נמצא מעולם. כל העובדים בסניף עברו בדיקת פוליגרף, אך כולם יצאו דוברי אמת. ואכן, הסיפור האמיתי היה עוד יותר מדהים: הכל היה צירוף מקרים של סיפור רכילותי תמים. מתברר כי שתי פקידות בבנק, דנו בינם לבין עצמם על המוסריות של הרמטכל, ובדיוק ישב לקוח מעבר לדלפק ששמע את הדברים והעביר אותם לעיתון...

ההסבר הפשוט לחומרת לשון הרע הוא, שמילה שיוצאת מהפה, היא חץ שנורה למרחקים והולך ומסתובב בכל העולם. אדם שמספר סיפור לאדם אחר, הוא משול לאדם שאומר זאת ברדיו הציבורי. אחד מספר לשני והסיפור הולך ומתגלגל בכל העולם. הדברים היו נכונים בימי חז"ל והם נכונים שבעתיים בימינו, ימי ה'רשת' ו'הוואטספ', כאשר סיפור מופץ בשניה אחת בכל רחבי הגלובוס.

4. ערכין טו,ב: מהו שכתוב 'מות וחיים ביד לשון'? וכי יש יד ללשון? אלא מה יד ממיתה - אף לשון ממיתה. אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה, אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה? תלמוד לומר: חץ שחוט לשונם. אי מה חץ עד ארבעים וחמשים אמה, אף לשון [אינה פוגעת אלא] עד ארבעים וחמשים אמה? תלמוד לומר: שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ.

חשוב לציין כי הנזק שגורמים הדיבורים על אדם אחר, הוא הן בדיבורי לשון הרע, וגם בדיבורי רכילות תמימים, שאין בהם גנות. כיון שבסופו של דבר, כל סיפור על אדם אחר, עשוי להזיק לו. יתכן שיש מי שיעשה במידע הזה שימוש שנוגד את האינטרסים של אותו אדם[7].

עד כאן ההסבר הפשוט של הדברים, אולם תורת הקבלה והחסידות, מעניקות משמעות עמוקה ומיסטית אודות העוצמה של כח הדיבור. ותחילה, סיפור חסידי ישן:

כאשר הניחו את אבן הפינה לבית הכנסת של הצמח צדק, הרבי שאל, אם החסידים רוצים לשמוע דברי חסידות או סיפור? החסידים זיהו הזדמנות ייחודית וביקשו סיפור. הרבי סיפר כי היה פעם יהודי עני, שחכר בית מרזח מגביר בשם רבי יעקב והיה אמור להעביר לו מדי שנה דמי שכירות. אולם אותו שוכר היה עני ולא שילם את הכסף. הגביר איבד את הסבלנות ואיים לפנות אותו מהמקום.

העני ידע כי הגביר הוא חסיד של הצדיק מרוז'ין ולכן החליט לנסוע אל הצדיק ולספר לו את הענין. הרבי הזדעזע מהסיפור ודרש מהגביר לוותר על החוב. הגביר אכן עשה זאת, אך דרש הבטחה כי מכאן ואילך הוא יקבל את התשלום. שוב חלף הזמן ושוב העני לא שילם, ושוב ביקש הצדיק את רחמי הגביר ושוב הוא מחל על החוב ושוב הוא דרש הבטחה כי מעתה יקבל את הכסף. אך כאשר העני לא שילם גם בפעם השלישית, פקעה סבלנותו של הגביר והוא גירש אותו מהבית ומהעסק.

חלפו שנים והעשיר מת. הוא הגיע לבית דין של מעלה ושם טען הקטגור כי האיש גירש אל הרחוב משפחה עניה ויש למצות עימו את הדין. הגביר ניסה להגן על עצמו בטענה כי פעמיים הוא מחל על החוב ומה עוד יכל לעשות? אך דבריו לא נשמעו לפני הדיינים. לבסוף הוא קם והעלה טענה מדהימה: "המלאכים בבית דין של מעלה, אינם מבינים מה זה כסף. אני תובע כי אלו שיפסקו בדין שלי יהיו נשמות שהיו בעולם הזה"!. קראו את הנשמות של הב"ח והבית יוסף, אך גם הם פסקו נגדו.

אך הגביר עדיין לא ויתר. הוא טען כי "הב"ח והבית יוסף עזבו מזמן את העולם החומרי וכבר שכחו מה זה כסף. לכן אני תובע כי נשמות שנמצאות כעת בעולם הזה, יפסקו את דיני". כעת פנה הצמח צדק אל החסידים ואמר: "אני חושב שהגביר, רבי יעקב, צודק ומה העמדה שלכם"? החסידים הבינו את הרמז והכריזו שלוש פעמים: "הוא צודק, הוא צודק, הוא צודק".

הדיבור נושא שני רבדים: הרובד הראשון שלו נכנס לאזני בני אדם, אך מעבר לכך, גלי הקול של הדיבור עומדים באוויר העולם ומחוללים רושם. ברגע שדברים יצאו מהפה ונאמרו באופן ממשי, הם מקיימים את המציאות הזאת באויר העולם. אחד הביטויים לכך הוא, שהדברים נשמעים לאזניהם של המקטרגים העליונים והם עלולים לעשות בכך שימוש רע על אותו אדם.

וכשם שהדברים אמורים לגבי לשון הרע על אדם אחר, כך הם אמורים לגבי לשון הרע על עצמו. אסור לאדם לומר דברים גם בגנותו עצמו[8], כיון שהוא מקים את המציאות הרעה הזאת בחלל העולם, וגם "פותח בכך את פיו לשטן" ועלול לגרום לעצמו [9] נזק[10].

הלכות שמירת גוף ונפש לרבינו הזקן סעיף יב:  אסור להוציא מפיו דבר פורענות על אדם מישראל ...  כי ברית כרותה לשפתים. וכן אין לאב ואם להפחיד את התינוק בדבר טמא, כגון לומר 'חתול או כלב יקחוהו', כי יש מזיקים שלהם שמות כשמות הטמאים ההם ויוכלו להזיק לתינוק בגופו או בנשמתו, שברית כרותה לשפתים. וכן בכל כיוצא באלו צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון.

היום יום כט תשרי: אחד מהבעלי בתים של העיר מעזיבוז רב עם בן עירו, וכאשר שהה במחיצת הבעש"ט בבית הכנסת, צעק שהיה 'קורע את יריבו כדג'. הבעש"ט צוה לתלמידיו לשלב ידיהם ביד חבריהם ולהתייצב לידו בעינים עצומות ... ולפתע נזדעקו התלמידים מתוך אימה גדולה: הם ראו כיצד קורע הוא כדג את יריבו! מכאן הוכחה גמורה, שמכל כח, יש תוצאה ופועל דבר: אם בלבוש חומרי, או רוחני שאפשר לתופסו רק בחושים נעלים ועדינים יותר[11].

המדרש מספר (ויקרא רבה לג) על רבן גמליאל, שביקש מהעבד שלו ללכת לקנות דבר רע בשוק. הלך העבד וקנה לשון של פרה. למחרת הוא ביקש ממנו ללכת לקנות דבר טוב בשוק, ושוב חזר העבד וקנה לשון של פרה. העבד הסביר כי "ממנה הרוע וממנה הטוב". כאשר הלשון היא רעה – אין רעה ממנה וכאשר היא טובה – אין טובה ממנה".

לכל מטבע יש שני צדדים, וגם כאשר רוצים להועיל לאדם אחר, כדאי לדבר עליו דברים טובים וזה מביא את הטוב לידי גילוי ומקים אותו הלכה למעשה.

לפי היסוד החיובי הזה – כי דברים טובים על אדם אחר מועילים לו באופן משמעותי – הרבי ביאר במשך השנים, שני רעיונות נפלאים (ראו גם לקו"ש חכ"ז/163 ואילך, חט"ו/31):

א. פרשת נח מתחילה כך: "אלה תולדות נח – נח איש צדיק תמים". מעלה שם רש"י את השאלה: הרי "תולדותיו" של נח הם ילדיו, ומדוע ממשיכה התורה "אלה תולדות נח - נח איש צדיק תמים"? רש"י משיב כי כשמזכירים צדיק, יש לשבחו, כמו שנאמר "זכר צדיק לברכה".

שואל הרבי על כך, הרי זו הפעם השניה שבה מוזכר נח בתורה והוא כבר הוזכר לפני כן בפרשת בראשית, כמו שנאמר "ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד את שם וגו'". ואם כן, למה התורה אינה מזכירה את שבחו כבר שם?

עונה הרבי נקודה נפלאה: הסיבה שצריך לשבח את הצדיק היא, כדי לתת לו כח בעבודתו. המלים הטובות שאנו אומרים אודותיו, מביאות את הטוב הזה לידי גילוי בעולם המעשי. ואכן, נח נזקק לשבח הזה דווקא בתחילת פרשת נח, כאשר הוא יוצא למשימת חייו ומציל את העולם מהכליון של המבול, ולכן דווקא שם התורה משבחת אותו ונותנת לו בכך את הכח לעמוד במשימות שלו.

לקו"ש ח"ה/45: התכונה של כח הדיבור היא, להוציא דבר מההעלם אל הגילוי. ולכן כאשר מדברים רע על אדם אחר, מוציאים את הדברים לידי גילוי וזה עלול להזיק לו. משא"כ אם לא היו מדברים על כך, הדבר היה נשאר בהעלם ולא מתבטא בפועל.

והנה "מרובה מדה טובה ממדת פורענות", וכל שכן שדיבור טוב על אדם, יש לו תוצאה טובה ונותן לו חיזוק וסיוע בעבודתו. וזו הסיבה שהשבח על נח – "איש צדיק תמים" – מופיע רק בפרשת נח, כיון ששם מתחילה עבודתו של נח בפועל.

ב. מסופר על הבית יוסף, שהתייגע לתרץ איזו קושיא ואחרי שחשב על תירוץ, שמע מלמד פשוט אומר את הביאור הזה לתלמידיו. הבית יוסף קיבל מכך חלישות הדעת, אך האריז"ל הסביר לו כי אחרי שהוא הוריד את הדברים לעולם, הם כבר קיימים באוויר העולם וכל אחד יכול להבין אותם.

לפי זה, ביאר כ"ק אדמו"ר (שיחות קודש תשל"ה עמוד 110), את הטעם שטרח ללמד זכות על המשומדת מרים בת בילגה, כהביאור הידוע. כיון שהדיבור הטוב עליה, מעורר זכות על נשמתה

ומסיימים בטוב: ידוע ה'מבצע' שבו פתח הרבי הריי"ץ אודות אמירת אותיות תורה בעת ההליכה ברחוב. וזאת משום שהדיבור משחרר אנרגיות טובות החוצה ומטהר את האוויר.

היום יום ט' סיון: העולם זקוק לטהרת האוויר. הטהרה היא על ידי אותיות התורה. כשנמצאים בחנות או


[2] סיפור: חבורת חסידים נכנסה לפונדק והזמינה ארוחת ערב. כדרכם של יראי שמים, הם ביררו היטב אצל המבשלת היכן קנתה כל אחד מהתבלינים. אח"כ הזמינו יין והתגלגלו לדבר לשון הרע. קם אחד האנשים שישב שם ואמר: "אתם כל כך מקפידים על מה שמכניסים לפה, ומה עם מה שמוציאים מהפה"?

[3] מהקל אל הכבד: ראוי להוסיף כי בכל עונש, ה' מתחיל מפגיעה ברכוש ורק אח"כ בגוף ובנפש, ל"ע. וזאת כדי לתת אפשרות לשוב בתשובה. כך היה במצרים, שהמכות התחילו מהרכוש ורק בסוף היתה מכת בכורות. וכך מציין המדרש רבה (רות ב,י) לגבי איוב, שה' פגע בחמורים ואתונות שלו ורק אח"כ בבני ביתו (איוב א יד-יט).

[4] למה נגע הצרעת לא מופיע בימינו: בלקוטי תורה מוסבר כי הנגע מופיע אצל אדם שנמצא ברמה רוחנית גבוהה, ככתוב: "אדם כי יהיה בעור בשרו", ולכן הגוף שלו דוחה מיד את הרע וזה מתבטא בנגעי גוף.

[5] סיפורים מהתלמוד: רבי יהודה הנשיא קרא מספר תהלים ואמר: כמה נאה הכתב הזה. אמר לו בנו, רבי שמעון: לא אני כתבתי את הספר הזה, אלא יהודה חייטא כתבו. אמר לו אביו: "לך לך מלשון הרע", שמא יש אנשים שלא אוהבים את יהודה חייטא ויבואו ויאמרו 'הכתב לא יפה'. (בבא בתרא קסד,ב).

עוד מובא על יהודי בשם זיגוד, שהעיד בבית דין כי יהודי אחר בשם טוביה, חטא. קם רב פפא והיכה את זיגוד. שאל זיגוד: "טוביה חטא וזיגוד מינגד"? אמר רב פפא: כן. כי עד אחד לא יכול לחייב אדם, ויוצא שסתם באת לבית דין והוצאת עליו שם רע (פסחים קיג,א).

[6] http://b.walla.co.il/item/2828608.

[7] אגדה נאה: רכלן העיירה, החליט לשוב בתשובה. הוא נכנס לרב וביקש תיקון על מעשיו. הרב הציע לו לקחת כרית עם נוצות, לחתוך אותה בסכין ואחר כך לאסוף את הנוצות שיפלו ממנה. האיש שמח על הפתרון הקל ורץ לעשות זאת. אך לאכזבתו, הנוצות עפו מיד לכל רוח והוא לא היה מסוגל לאסוף אותן. הוא חזר מאוכזב אל הרב, וזה הסביר לו כי סיפורי הרכילות שלו עפו לכל רוח וגרמו נזק גדול - וכיצד אפשר כעת למחוק את העבר?

[8] סיפור: החפץ חיים צעד לביתו ולידו עצרה עגלה עם סוסים. "היכן גר הצדיק הגדול החפץ חיים", שאל העגלון? הצדיק הראה לו את הדרך והוסיף כי "החפץ חיים אינו גדול כל כך". העגלון כעס מאוד והיכה את הצדיק עם השוט שבידו. מאוחר יותר, נכנס העגלון אל הצדיק וגילה כי זה האיש שאותו היכה בבוקר. הוא כמעט התעלף, אבל החפץ חיים הרגיע אותו: "היום למדתי דין חדש, שאסור לדבר לשון הרע גם על עצמו"...

[9] בספר "פניני הכתר", יש סיפור ארוך על ההתקרבות של ה"תולדות" לבעש"ט וגם הוא מספר על המשמעות המסטית שחוללה ברכת בורא פרי העץ של בעל התולדות.

[10] כך גם לגבי 'קללה' שהאדם מוציא מפיו, שהיא עלולה להתקיים. כך דברי רש"י (בראשית לא,לב) לגבי מיתת רחל, שזה קרה בגלל המלים של יעקב אבינו "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה". ובב"ק צג, שיצחק אבינו היה עיוור בגלל הקללה של אבימלך: "הנה הוא לך כסות עינים". וכן בפרשת תצוה שנה זו, דיברנו על הקללה של משה רבינו על עצמו "ואם אין מחני נא מספרך", שבגללה נמחקה שמו מפרשה יפה בתורה.

[11] סיפור: רבי אהרן מקרלין נסע עם חבורת עגלונים והם דיברו לשון הרע בגנותם של יהודי העיר. התערב רבי אהרן בשיחה ושאל אותם שאלות בעניני סוסים: "כמה עולה הסוס הזה וכמה ההוא"? הם התלהבו מהנושא ועסקו בו בלהט. כשהגיעו לעיר, שאל אחד: "ממתי הרבי מתעניין בסוסים?" "תראו", השיב רבי אהרן, "בהבל פיכם אתם הורגים בני אדם, אמרתי לעצמי: מוטב שתהרגו סוסים"...






בס"ד

איך אנשים גדולים הופכים להיות קטנים? דרשה לפרשת תזריע-מצורע

מבוסס על ליקוטי שיחות כב/65 ואילך

 

שתי נשים נפגשות בבית קפה ומתגלגלות לפטפט על הבעלים שלהן. אחת אומרת: "זכיתי, בעלי מלאך". השנייה עונה: "גם בעלי לא בן אדם"...

לפעמים אפשר להרוג בן אדם במילה אחת. יש לנו שפע של כינויים ותארים, שמאפשר לתאר במילה אחת, עולם שלם, אישיות שלמה מהראש עד הרגליים. לדוגמה, ראובן רוצה לעשות עסק עם שמעון והוא הולך להתייעץ עם חבר של שמעון, איך הוא? האם אפשר לסמוך עליו?

החבר עונה: "תשמע, הוא טיפוס"... מספיקה המילה "טיפוס" כדי לומר: "הוא אדם של מצבי רוח, קשה לצפות את התגובות שלו, לא הייתי הופך את עצמי להיות תלוי בו". החבר יכול גם לענות: "תשמע, הוא איש קטן", כלומר, הוא אדם פגיע, ילדותי וכו'. אך החבר יכול לומר: "תשמע, הוא מענטש". אין כמו המילה הזו כדי לתאר אדם הגון, אמפטי, נאמן למילה שלו וכו'.

להבדיל, גם התנ"ך עושה שימוש בשפת הכינויים ומכנה את האדם בארבעה כינויים שונים. ספר הזוהר (פרשתנו מח,רע"א, ובאריכות בליקוטי תורה לרבנו הזקן שיר השירים כה,א) מקטלג את ארבע הכינויים של האדם מלמטה למעלה: אנוש, גבר, איש ואדם.

כאשר ה' מתייעץ עם המלאכים בעת בריאת העולם, האם לברוא את האדם, הם אומרים בזלזול: "מה אנוש כי תזכרנו"? "אנוש" כמו "אַנוּש", חלש, נסחף, למה לברוא את הטיפוס חלש-האופי הזה? כאשר ירמיהו הנביא מבכה את חורבן ירושלים, הוא אומר: "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו"? כלומר, האדם שאמור להיות גבר ולהתגבר על יצרו, הפך להיות גבר הולל שמעדיף תענוגים והנאות חומריים.

למעלה משני הכינויים האלו, הוא התיאור המצוי בתנ"ך: "איש", כמו "איש דרכו לכבוש", מה שמסמל את יכולת השליטה על היצר. "איש" הוא גם "אש-יו"ד", שמסמל את הכוח האלוקי באדם.

והתואר הנעלה ביותר הוא כמובן: "אדם", כמו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", מלשון "אדמה לעליון". זה האיש בעל השכל והדמיון, באמצעותם הוא יכול להכיר ולהתבונן בעולמות עליונים ורוחניים, אותם לא ראה בעיניו.

וכאן עולה שאלה מעניינת בפרשת השבוע: פרשת "המצורע" - אותה פרשה המתארת את האיש השפל שדיבר לשון הרע על אנשים, גרם לסכסוך ומחלוקת ונענש באחד העונשים החמורים ביותר – פרשה זו מתחילה בתואר המכובד: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת", כאילו המצורע הוא אדם גדול, שראוי ליחס מכבד.

גם שני ה"מצורעים" המסופרים בתורה, אלו שנענשו בפועל בצרעת, הם האנשים הגדולים ביותר: משה רבנו במעמד הסנה, לאחר שפקפק בכך שעם ישראל יאמין לבשורת היציאה ממצרים, וכן מרים הנביאה, לאחר שדברה על משה אודות האישה הכושית אשר לקח. והשאלה המתבקשת היא, מה מלמדת התורה בכך, שהצרעת מופיעה דווקא אצל אנשים גדולים והמצורע עצמו מתואר בכינוי המכובד: "אדם"?

 

הסיפור הבא, אגב מחדד עד כמה התואר "אדם" משקף גדלות. לפני 106 שנים, פרצה באוקראינה עלילת דם חמורה, שהתפרסמה בשם "משפט בייליס". בערב פסח תרע"א (1911), נמצאה בפרוור סמוך לקייב, גופת ילד נוצרי בן 12 ועליה סימני אלימות קשים. אף שהשלטונות ידעו את זהות הרוצחת - אישה נוצרייה שעסקה בגניבה וחששה כי הנער נחשף לסודות שלה – הם האשימו ברצח, יהודי בשם "מענדל בייליס". ההאשמה הייתה כי בייליס התכוון לערבב את דם הילד במצות לפסח.

התביעה התכוננה למשפט במשך שלוש שנים ושאפה להפוך אותו למשפט ראווה כנגד כל יהודי רוסיה. מנגד, גדולי ישראל בראשות האדמו"ר הרש"ב, נחלצו לעזרתו של בייליס וגייסו עבורו את הפרקליט היהודי אוסקר גרוזנברג, לעמוד בראש צוות ההגנה.

העד הראשי מטעם התביעה, היה כומר קתולי מטשקנט, שהוצג כמומחה ליהדות והיה אמור להוכיח על פי המקורות היהודיים כי ישנה מצווה לערב דם במצות. באחד הדיונים במשפט, שלף הכומר מקור תלמודי מסעיר, שהדהים את צוות ההגנה היהודי והם התקשו להתמודד נגדו. הכומר ציטט את דברי הגמרא (בבא מציעא קיד,ב): "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" – מכאן שהיהודים אינם רואים בגויים בני אדם וברור לגמרי שמותר להרוג גוי מכל סיבה מזדמנת...

ההגנה התייעצה עם אנשים שונים והם קיבלו הסבר מבריק מאת הרב מאיר שפירא מלובלין: "אדם" הוא הכינוי היחיד של החברה האנושית, שמתאר גם יחיד וגם רבים. בעוד שכל הכינויים האחרים – "איש, גבר ואנוש", משתנים בין יחיד לרבים ("איש-אנשים", "גבר-גברים" וכו'), "אדם" מתאר גם את היחיד וגם את העם בכללו. ולכן דווקא עם ישראל קרוי "אדם", משום שעם ישראל הוא העם היחיד בעולם שאצלו היחיד והרבים הם זהים. "הנה", הרעים הפרקליט המזהיר בקולו: "כאשר יהודי אחד רוצח, מה טוענת התביעה: עם ישראל רצח... לא אומרים "מענדל בייליס רצח"... כאשר תופסים יהודי בגניבה, העיתונות כותבת "עם של גנבים, כולם צריכים להיות מגורשים מהמדינה"...

ואם כן, כיון שהתואר "אדם" הוא שם המעלה של עם ישראל, כיצד זכה המצורע להיות מכונה "אדם"?

 

הרבי מליובאוויטש מוצא כאן מסר חשוב: התורה רוצה לחדד בכך את הסכנה בדיבורי פטפטת, הבאי, בזבוז זמן ולשון הרע. דברים בטלים הופכים אנשים גדולים לאנשים קטנים. הבעיה האמיתית בלשון הרע ופטפטת בכלל, היא לא רק הנזק החמור שנגרם לאותו אדם שמדברים עליו, אלא הנזק שנגרם לאדם המדבר עצמו.

דיבור הוא כוח שממלא את האדם. אין מדובר בכוח חיצוני וחסר חשיבות באישיות שלנו, אלא במבער של הרגשות. כאשר אדם מדבר על נושא בטל כלשהו, הוא הופך להיות מוצף באותו עניין. הנושא מתחיל לבעור בו, להעסיק אותו, להרגיז או להכאיב לו. כיון שכך, הוא ממשיך לעסוק בו עוד ועוד, עד שהוא נופל בהדרגה ממדרגתו הנעלית. ולכן המצורע מתואר בשם המעלה "אדם", לומר שהדברים הבטלים מסוכנים דווקא לאדם גדול. הם פוגעים בו במיוחד, עוד יותר מאשר אדם רגיל שהוא בין כך מלא חולשות אנושיות.

אצל יהודים יש מושג של 'חרדת אמירה': 'אל תגיד'!. גם אם חושבים דבר בטל כלשהו, אין לומר אותו ולדבר עליו. הגמרא מביאה דוגמא לכך: 'הכול יודעים למה כלה נכנסת לחופתה, אבל מי שהיה אומר זאת בפיו – היו מלקים אותו". שכן יש הבדל מהותי בין מחשבה ובין דיבור והדיבור יוצר רמת הזדהות עמוקה עם הדברים. הוא מעורר רגשות חזקים כלפי הנושא ומעמיד אותו במרכז חיינו.

זה בדיוק הסיפור שאירע עם מרים הנביאה. ה' החמיר איתה בצורה בוטלת ומכאיבה מאוד – וזאת אף שהיא לא גרמה שום נזק למשה רבנו. הוא הרי לא חטא בכך שעזב את ציפורה וגם קיבל על כך הסכמה מה', כך שהיא לא עוללה לו שום דבר רע. הבעיה האמיתית בדברים שלה הוא הנזק שגרמה לעצמה כביכול. היא הציפה נושאים 'רכילותיים' אישיים הנוגעים למשפחתו של משה ובכך פגמה את הרמה הרוחנית הנעלית שלה עצמה.

יש ווארט ידוע על הפסוק הראשון בתהילים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". השאלה היא מתבקשת, אם האיש לא הלך בסביבת רשעים, הוא בוודאי לא הגיע לעמוד על ידם וכל שכן שלא נגרר לשבת איתם בקביעות. מה אפוא כוונת הפסוק? אלא דוד המלך מתכוון ללמד את סדר הירידה של האדם: בהתחלה הוא הולך הלוך וחזור סביב אנשים רשעים. במשך הזמן הוא נגרר לעמוד על ידם ולהקשיב לשיחה. אט אט הוא נהנה כל כך מהדברים, עד שהוא נגרר לשבת איתם בקביעות...

בכך אפשר להבין נקודה מעניינת: את סדר הופעת הצרעת המתוארת בפרשתנו. הרמב"ם כותב כי הצרעת הייתה מופיעה מהרחוק אל הקרוב. תחילה היא הופיעה על הבית. אם האדם לא שינה את דרכיו, היא התקרבה והופיעה על הבגד. ואם האדם עדיין לא שינה את דרכיו, היא התקרבה יותר והופיעה על הגוף עצמו. בכך מרמזת התורה את הבעיה של הדיבור הרע: הוא מציף ומעצים בהדרגה את הרע בתוכנו. בהתחלה מדובר על אדם גדול, שהרע נמצא רק בשולי האישיות שלו. אך ככל שהוא מדבר יותר דברי הבאי, הבטלה מתעצמת והופכת לעמוד במרכז חייו.

ומסיימים בטוב: מסופר על ראש ישיבה שהזמין את תלמידיו הביתה למסיבה חגיגית. הם ציפו לשמוע על שמחה משפחתית כלשהיא, אך הוא הוציא גמרא קטנה וסיפר כי הוא זוכה לסיים כעת את הש"ס. התלמידים התפלאו, משום שרבם היה תלמיד חכם גדול וסיים כבר כמה פעמים את הש"ס ולא הבינו מה השמחה הגדולה יותר מבעבר?

"הסיום הזה, הסביר הרב, חביב אצלי יותר מכל הסיומים האחרים. את הלימוד הזה למדתי בזמנים המתים, באותם רגעים מבוזבזים שמקובל להעביר אותם בדיבורי בטלה והבל, כמו ההמתנה בבית עד שהאישה תהיה מוכנה ליציאה לאירוע... ההמתנה בבנק, בחצי השעה בין מנחה למעריב וכו'...




בס"ד

פטפטת ופנאי: מה מותר לדבר בזמננו הפנוי? תזריע מצורע                          מבוסס על לקו"ש כב/65 ואילך

אדם אסף את המעטפות מתיבת הדואר ופתח את חשבון הטלפון. הוא גילה לחרדתו חוב ענק של 1500 שקלים. עצבני וכעוס הוא טיפס הביתה ופתח בצעקות על אשתו: "זאת את שמדברת עם האחיות והגיסות שלך ותראי לאיזה חשבון הגענו". – "מה פתאום, אני עושה את כל הטלפונים מהעבודה ולא מדברת מהבית. זה אתה שמפטפט עם החברים שלך על ספורט ופוליטיקה"...

-"בכלל לא, גם אני עושה את הטלפונים מהעבודה ולא משוחח מהבית".

נשארה רק העוזרת שעובדת בביתם כל היום. היא אמרה: "גם אני עושה את הטלפונים מהעבודה"...

אחד התענוגות הגדולים בחיים הוא פטפטת. אין כמו להזמין חברים הביתה, להוציא מהמקרר בירה ופיצוחים ולרכל על הכול. זה קנה, זה מכר, זה התחתן, זה התגרש, והפוליטיקאי ההוא שוב מסתבך..

ובכל זאת, למרות השכיחות של התופעה, תורת ישראל מקפידה על כך. חז"ל אומרים שכל הדיבורים היוצאים מהפה במהלך החיים, נדבקים בנפש ויעלו ויציפו אותנו כשנעשה את החשבון בעולם הבא.

1. חגיגה ה,ב: מגיד לאדם מה שיחו – אפילו שיחה יתרה שבין איש לאשתו [דיבורים יותר מהצורך כדי להתקרב זה לזה] מגידים לו בשעת מיתה.

תניא פ"ח: ועל דברים בטלים בהיתר, כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד, צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו על ידי גלגולה בכף הקלע[1]. אבל לדיבורים אסורים, כמו ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם ... אין כף הקלע לבדו מועיל לטהר טומאתו מהנפש רק צריכה לירד לגיהנום.

כאן חשוב לשים לב על הנושא שבו דנים: הגמרא, וכן רבנו הזקן בתחילת דבריו, מדברים על "דברים בטלים בהיתר", כגון שיחה בין איש לאשתו או עם הארץ שאינו יכול ללמוד. לא מדובר על לשון הרע, שגורם נזק לאלו שמדברים עליהם, אלא על סתם פטפוטי דברים בעלמא. ובכל זאת, הדיבורים הללו מותירים חותם בנפש ונצטרך להתנקות מהם בכף הקלע בעולם הבא.

וכמובן, הדברים מעלים שתי שאלות: ראשית, מה קרה בסך הכול? הרי לא הזקנו לאף אחד? שנית, הדרישה הזו נתפסת כלא מעשית לחלוטין? מה אדם אמור לעשות בזמנו הפנוי? רק ללמוד?! וכי אדם אמור לדבר עם אשתו ברגעי הקירוב ביניהם על עולם האצילות? הרי רבנו מדגיש שהוא מדבר על "עם הארץ שאינו יכול ללמוד" ומה הוא אמור לעשות בזמנו הפנוי?

אנו רוצים לבחון את הנושא, לאור שיחת ה'רכילות' המפורסמת ביותר בהיסטוריה היהודית. כל כך מפורסמת, עד שאנו חייבים לזכור אותה בכל בוקר:

נוסח הזכירות בתפילת שחרית: זכור את אשר עשה ה' אלקך למרים בדרך בצאתכם ממצרים.

יהודי פותח כל בוקר בתזכורת אודות אותה שיחה בין מרים לאהרן, על הפרידה של משה מציפורה. כאן מדגישים המפרשים כי זאת הייתה רכילות גרידא. הדברים שלהם לא נחשבים "לשון הרע" מבחינה הלכתית. כיון שהם לא סיפרו על דבר רע שמשה עשה. מותר לו להיפרד מאשתו ואין זאת עבירה. גם לא הייתה להם "כוונת נזק", שהיא תנאי מקדים לעבירת לשון הרע.

מדוע, אם כן, נענשה מרים כל כך בחומרה? ולמה חשוב לזכור זאת כל בוקר מחדש?

לקוטי שיחות חכ"ב/68: הרי הרמב"ם (סוף הלכות צרעת) מדגיש לגבי מרים, שהיא 'היתה גדולה ממשה בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה את עצמה להצילו מן הים, והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים... ואם כן הדיבור היה עניין חיצוני לגמרי, ואף על פי כן 'מיד נענשה בצרעת'.

השיעור הזה יוקדש להבנת 'קדושת הדיבור'. אנו נגלה כי כל כך הרבה בחיינו תלוי בכוח הזה וחשוב להבין את פוטנציאל הבניה (וההרס) שלו[2].

א.  אחרי פרשת "שמיני" שעסקה בקדושת הפה, דרך דיני הכשרות, ממשיכות שתי הפרשיות הבאות ועוסקות באותו נושא בדיוק: דיני הצרעת הבאים על דיבורי רכילות ולשון הרע. ובעוד שהפרשה הקודמת עסקה במה שמכניסים לפה (דיני כשרות), הפרשיות הללו ממשיכות ומדברות על הצורך לשמור על מה שמוציאים מהפה - שמירת הדיבור.

כל דבר אצל יהודים הוא מסודר, ובוודאי כל מה שקשור לתורה, ואכן נשים לב כי שלוש הפרשיות הללו – שמיני, תזריע ומצורע – נקראות תמיד בסמוך לחג הפסח. בשנה רגילה, הפרשיות נקראות מיד אחרי פסח, ובשנה מעוברת כמו השנה, הפרשיות הללו נקראות בשבועות הצמודים לפסח.

הקשר בין הפרשיות לפסח הוא, שהחג הזה מוקדש (בין היתר) לתיקון כוח הדיבור. כל חג מהחגים היהודיים מתמקד באיבר מסוים. בראש השנה, מצווה לשמוע באוזן תקיעת שופר. (ביום כיפור צמים ושבים בתשובה ואולי הוא קשור עם הלב), בסוכות יושבים בסוכה עם כלל הגוף, בחנוכה מצווה לראות את הנרות בעיניים, ואילו בפסח, כל מצוות החג קשורות עם כוח הדיבור

ראשית, מצוות היום הן דברי אכילה הנכנסים לפה, כמו פסח, מצה, מרור ויין. שנית, מצות ההגדה קשורה עם הדיבור היוצא מהפה, ולכן זהו החג היחיד בשנה בו "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר הרי זה משובח".

האר"י הקדוש אומר כי המסר הזה נמצא בתוך המילה "פסח" – כמו "פה סח".

2. שער הכוונות דרושי פסח: זהו לשון פסח – פה סח, ולכן צריך להרבות בסיפור יציאת מצרים.

בנוגע לקשר בין פסח לתיקון כוח הדיבור, מובא בספר הזוהר רעיון מעניין. עד יציאת מצרים, כוח הדיבור היה בגלות. התורה עדיין לא ניתנה ולא היה על מה לדבר. בכך מבאר הזוהר את העובדה המוזרה שמשה רבנו, אדון כל הנביאים, היה כבד פה וכבד לשון. אלא הדבר היה סמל לכך, שכוח הדיבור היה בגלות ולא דיברו את הדיבורים הרצויים. יציאת מצרים לקראת מתן תורה סימלה את פתיחה צינור הדיבור והתחדשות כוח השיחה. ולכן מדגישים זאת במיוחד במצוות החג.

ספר הזוהר ח"ב כה,ב: וכל עת שהדבור היה בגלות, משה הוציא קול בלי דבור [כנאמר: ואני ערל שפתים]. כך הלך עד שקרבו לפני הר סיני ונתנה התורה, ובאותו הזמן התחבר הקול בדיבור ואז דיבר דבריו. זהו שכתוב: וידבר אלוקים את כל הדברים האלה[3].

נשוב אל פרשת השבוע: לאורך שתי פרשיות רצופות, התורה מתארת מחלה משונה בשם "צרעת". הפרשה הראשונה, תזריע, מתארת את הדיאגנוזה, את הדרך לזיהוי הנגע, ואילו הפרשה השנייה, מצורע, מתארת את החצי השני של התהליך, דרך הריפוי מהמחלה.

הצרעת היא מחלה משונה שאין לה כל קשר עם מחלת הצרעת המוכרת בעולם הרפואי. אדם קם בבוקר ומגלה על קיר ביתו כתם אדום או ירוק עז. הוא צריך לקרוא לכהן שיבחן את הנגע, ובמידה וזה נגע צרעת, והנגע חוזר שוב ושוב, צריך לשבור את אותו קטע בקיר, ואם הנגע חוזר, צריך לנתץ את הבית כולו. בהמשך, הנגע מופיע על הבגדים בצורת כתם אדום או ירוק עז, ואם הכתם אינו חולף (ובוודאי אם מתפשט) - דין הבגד לשריפה.

בשלב האחרון, הנגע מופיע על גוף האדם. אדם מגלה על גופו כתם לבן בגודל גרגר אפונה, הוא קורא לכהן לבדוק את הנגע, ואם המראה עומד בסימנים שמזכירה התורה – הוא מוכרז כמצורע. כאן מתחיל תהליך ארוך ומשפיל, שבו צריך המצורע לעזוב את ביתו ולצאת לבידוד מוחלט מחוץ למחנה. לאורך כל הדרך מביתו, הוא צריך להכריז על עצמו: "טמא טמא", ובמשך שבתו שם, צריך לנהוג מנהגי אבלות, לא לגזור את שערו ולא להחליף את בגדיו.

3. ויקרא יג: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת [דרגות שונות של לובן] ... וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ... נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו ... בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא ... בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.

התורה לא מסבירה מדוע מגיע הנגע הזה, מה המשמעות שלו ומה הוא בא לסמל. אך חז"ל מבארים כי הצרעת היא ריאקציה (תגובה) גופנית להתדרדרות מוסרית. בראש העבירות הגורמות לצרעת, עומד חטא לשון הרע. חז"ל דורשים זאת מהמילה "מצורע", כמו "מוציא שם רע".

ערכין טז: כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו ... אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע' - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

בכך, שונה לשון הרע מכל החטאים בעולם. בעוד שכל החטאים יכולים להימשך ולהימשך ואין נענשים עליהם מיד, במקרה של לשון הרע, ה' שולח מיד את נגע הצרעת כתמרור בוהק: "עצור מיד"[4].

למעשה, כפי שפתחנו את השיעור, הצרעת לא באה רק על הלשון הרע הקלאסי. זה שמדבר דברים מזיקים על חברו וגורם לו נזק עצום שאי אפשר להחזיר אותו (כפי שהארכנו בשנה שעברה). אלא גם על מעשה מרים, שאצלה היה זה בסך הכול רכילות, פטפטת קלאסית על החיים האישיים של הזולת.

וכאן שבה השאלה ונשאלת: מדוע מתייחסת התורה כל כך ברצינות לגלגולי הלשון? וגם, מה אדם אמור לעשות בזמנו הפנוי? רק ללמוד תורה או לשתוק?!

ב. למעשה, האדם אינו אמור לשתוק. התורה בהחלט מכירה בכך, שהאדם הוא יצור מדיני וחברתי וצריך להעשיר את עולמו האישי והחברתי. במיוחד כאשר מדובר ב"עם הארץ, שאינו יכול ללמוד". אולם התורה שוללת דברים בטלים, כלומר, דברים שלא מקדמים את האדם למקום מעשי. הם לא מלמדים אותו כלום, לא מעשירים אותו בכלום וסתם ממלאים את החיים בזילות וריקנות.

הרמב"ם מחלק את עולם הדיבור לחמשה חלקים: חלק שמצווה לדבר אותו, חלק שאסור לדבר בו, חלק שהוא בטל ונמאס, זה שהוא אהוב ורצוי, וזה שהוא מותר.

4. אבות א,יז: שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ולא המדרש עיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא.

פירוש המשנה להרמב"ם שם: הדיבור לפי חיוב התורה נחלק לחמשה חלקים: 1. דיבור של מצווה, כמו קריאת התורה ולימודה. 2. דיבור אסור, כמו דברי שקר, רכילות ולשון הרע. 3. דיבור נמאס שאין בו תועלת לאדם... כרוב סיפורי ההמון במה שארע... איך הייתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני. ואלו קוראים אותם החכמים 'שיחה בטלה'. והחסידים השתדלו בעצמם להניח הדיבור הזה. 4. הדיבור הנאהב ... בו מעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתויות בדרכים ההם. 5. דיבור מותר, מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו.

אם כן, בוודאי מותר לדבר דברי "חכמה ומידות" (הדיבור הנאהב) וכן רשאי לשוחח אודות סחורתו, פרנסתו וכל צרכיו (הדיבור המותר). רק הנושא כאן הוא אותה 'שיחה בטלה' (הדיבור הנמאס), דהיינו כל סיפורי ההמון שאינם מובילים לשום תוצאה מעשית.

הנה סיפור חסידי הממחיש את הנקודה: רבי אבא גינזבורג היה גביר גדול ומכובד. פעם נכנס אל הרבי המהר"ש ליחידות והרבי שאל מה נשמע בעבודת ה'? הוא ענה כי ברוך ה', הוא מקפיד להתפלל שלוש תפילות במניין. הרבי הביט בו ושאל: "האם זאת הכרת הטובה הראויה לקב"ה על כל החסד שגמל איתו"? החסיד הזדעזע מהמילים הקשות ועזב את החדר.

אחרי כמה ימים, הוא נכנס שוב ליחידות ואמר כך: הוא החליט לתרום אחרי מותו את כל הונו לצדקה. וכן מקבל על עצמו לעזוב מיד את עולם העסקים ולקחת אברך שילמד עימו תורה.

הרבי שלל את דבריו ואמר כך: בנוגע להחלטה לתרום צדקה, אפשר לעשות זאת כבר עכשיו ואין צורך להמתין עד הפטירה... ובנוגע להחלטה לעזוב את עולם העסקים, זאת שטות. שכן אדם שרואה ברכה בעמלו, אינו צריך לחפש תחומים אחרים. אלא עליו לקבל על עצמו דבר אחר לגמרי: אחרי שהוא מסיים לדון עם הגויים על ענייני העסקים, מגיע השלב שבו עוברים לפטפט שטויות והבלים. עליו להחזיק בכיס ספר לימוד קטן ואת הזמן המסוים הזה להקדיש ללימוד.

וכאן שבה השאלה העקרונית: מהי הבעיה בפטפטת השכיחה הזו, שניאלץ להתנקות ממנה בכף הקלע?

ג. תפיסה אחת היא, שהבעיה בשיחה בטילה היא, ביטול תורה שנגרם בינתיים. כאשר מדברים שטויות, במילא לא לומדים תורה, ועל זה יוצא הקצף.

כך נראה בשולחן ערוך (רמו,י): כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה. רמ"א: ואסור לדבר בשיחת חולין.

אמנם זאת בוודאי אינה שיטת רבנו, שהרי הוא מדבר אפילו על "עם הארץ שאינו יכול ללמוד" ועד שמגדיר זאת כ"דברים בטלים בהיתר", ואם כן ברור שהבעיה היא עמוקה ובסיסית יותר.

בכתבי רבותינו נשיאנו מוצאים שיטה מקורית ובהירה בעניין, וכרגיל, נפתח עם סיפור חסידי מיוחד במינו (שמעתי בשם הרה"ח ר' איצ'קע גורביץ ממגדל העמק):

בשנת תש"ו, 1946, נפתח פתח צר לבריחה מרוסיה הקומוניסטית. הממשלה הפולנית שאפה להחזיר הביתה את האזרחים הפולניים שברחו לרוסיה בעת המלחמה, ופתחו לתקופה קצרה את הגבול בין רוסיה לפולין באזור לבוב (למברג). היהודים ברוסיה הבינו שקורה נס חד פעמי שלא יחזור עוד על עצמו וזאת הזדמנות נדירה לפרוץ את מסך הברזל. קמה קבוצה של חסידים נועזים והחלו לזייף ניירות פולניים, כדי להוציא כמה שיותר אנשים מרוסיה.

יום אחד, התחוללה בגבול דרמה. זוג צעיר, בשם ר' ברל וחנה גורביץ', שהיו בסך הכול חצי שנה אחרי החתונה, עמדו בתחנת הרכבת והתכוונו לעלות יחד על הרכבת לפולניה. הבעיה הייתה, שחנה החזיקה בידה ניירות פולניים, ואילו בערל היה אמור לקבל אותם בגבול, וזה שהיה אמור להביא לו אותם, לא הגיע. השוטרים של ביקורת הגבולות התקרבו ולבערל אין ניירות. הוא היה בבעיה חמורה. ניירות פולניים אין לו, ואילו את העבר הרוסי שלו הוא מחק. הוא נעצר מיד והיה ברור כי הוא בדרך לשנים רבות בסיביר.

כאן החל דיון נורא, האם עדיף שהוא יכתוב במהירות גט לחנה, כדי שהאישה הצעירה לא תישאר עגונה כל חייה. אך למעשה לא היה מי שיכתוב ועל מה לכתוב, והם נפרדו בכוח זה מזו.

מפולניה, חנה התגלגלה לפריז (או לברנואה), ושם עבדה כתופרת במתפרה בעיר. מדי בוקר הייתה יוצאת לעבודה ולא מפסיקה לבכות על הגורל המר שפקד איתה. אך היה אדם אחד שהבחין בכאב שלה. שכן מלמעלה בשם ר' איצ'ה גולדין, ראה את הכאב שלה והיה מקפיד לעודד אותה. בכל בוקר היו יוצאים יחד מהבניין, והוא היה מבטיח לה כי בעלה עוד יחזור. כמובן, המילים שלו היו חסרות בסיס, אבל היא פיתחה בהן תלות מוחלטת. היא הייתה מחכה לו למטה כדי לשמוע אותו אומר שוב: "את תראי שהוא עוד יחזור" ורק אחר כך הייתה הולכת לעבודה.

אחרי שנה וחצי, קרה נס. רוסיה חתמה על עסקת חילופי אסירים עם פולניה, ושחררה לחופשי וגירשה מהמדינה 8 אנשים. באופן פלאי, ר' ברל גורביץ' היה אחד מהם. הוא הגיע לקרקוב, ומשם ללודז', ושם ניסה לברר אם מישהו זוכר לאן המשיכו היהודים שיצאו מרוסיה. היה שם איש עסקים אחד, שאמר כי הוא מכיר אדם אחד מכל מאות האנשים שיצאו מרוסיה. הוא מוכן לשלוח לו מכתב ואולי הוא יידע להוליך אותו אל האישה שלו. לאדם הזה קוראים: "ר' איצ'ה גולדין"!. כך זכה ר' איצה להיות בעצמו מבשר הגאולה לאותה אישה.

מה לומדים מהסיפור הזה? א. אסור לחסוך במילים טובות כי בסוף הן מתגשמות. ב. שנית – וזה מה שנוגע בקשר ישיר לענייננו: מילים סוחפות את הנפש. דיבור הוא לא כוח סתמי, שחולף ועובר בלי להשאיר עקבות, אלא הוא אש בוערת הנותנת עידוד ותקווה (וכך להיפך חלילה).

כאשר אדם מדבר על משהו, הוא מתמלא בו. הדיבור מלהיב את הרגש, מעסיק את המחשבה ומעורר את הדמיון. כל עוד אנו רק מהרהרים במוח אודות משהו, הדבר יכול להישאר מונח במוח, אך כאשר מדברים על זה, הופכים להיות לוהטים ומוצפים בו.

יש לכך דוגמא בולטת בהלכה: מצות "וידוי". הרמב"ם קובע כי עיקרה של התשובה הוא ה"וידוי" (ראו בארוכה לקו"ש חל"ח נשא). כאשר מגיע יום כיפור והאדם מנסה להשיג מחילה על חטאיו, עיקר העניין הוא למנות בפיו את החטאים שחטא בהם.

5. ספר המצוות להרמב"ם מצות עשה עג: וזהו הוידוי כו' והוא אמרו: והתוודו את עוונם אשר חטאו.

מה העניין להתוודות בפיו על החטא? האם לא היה יותר מועיל לדרוש חרטה עמוקה בעומק נפשו? התשובה היא, שדיבור גורם לנו להכיר בחטא ולהתעמת איתו. כל עוד הדברים נותרים בלב או במחשבה, הם שוכבים שם מעומעמים ולא ממש קיימים. הדיבור על החטא, לעומת זאת, מחיה את האירוע ומכריח אותנו לשוב עליו בלב שלם.

הרבי הרש"ב לוקח את הרעיון הזה למקום מאוד מעניין. הוא כותב כי דיבור על דבר מרגיז, הוא דרך בדוקה להעצים את הכעס והרוגז. שכן הדיבור מלבה את הרגש בתוכנו. מכאן מסיק הרבי עצה הפוכה נפלאה: הסגולה הטובה ביותר לשיכוך כעס ורוגז, היא פשוט לשתוק. כיון שהשתיקה מונעת את ליבוי הסערה הפנימית.

ספר המאמרים תרנ"ט: אנו רואים שהדיבור מוסיף אור ברגש האהבה ועל ידי שמדבר בה, מאיר בו אור האהבה ביותר ומתפעל בנפשו באהבה וחיבה לדבר ההוא. כמו כן במידת הגבורה והכעס ... לכן אמרו סגולה לשיכוך מידת הכעס, שלא לדבר בענין ההוא שמכעיס אותו, מפני שעל ידי הדיבור, מתווסף התפעלות הכעס ביותר.

לפי היסוד הזה, מבאר הרבי היטב את הנושא שלנו - הבעיה ב"דברים בטלים". נכון, הדברים הללו עצמם הם לא נוראים, זאת סתם פוליטיקה או ברברת מיותרת. אולם הדיבור הזה מוריד אותנו. הוא מציף את המוח בדברים זולים, ומכאן הדרך פתוחה להמשך התדרדרות ונפילה. הדיבורים הללו כשלעצמם לא נוראים, אבל ההמשך עשוי להיות כבר נורא.

זאת הסיבה, אומר הרבי, לסדר המעניין של הופעת הצרעת. בתחילה, היא מופיעה רחוק, על הבית. אם האדם לא מבין את הרמז וממשיך לדבר רכילות, היא מתקרבת אליו יותר ומופיעה על הבגד. אם האדם לא קולט את הרמז, היא מתקרבת אליו עוד יותר וצומחת על גופו. סדר הדברים הללו הוא רמז לכך, שדיבורי רכילות מדרדרים את הנפש בהדרגה. הדיבור הראשון הוא סתם פטפטת לא מעניינת. אבל המוח כבר מתרגל לצורת החיים הריקנית הזו, ואז הדיבור השני הוא יותר נמוך, והשלישי עוד יותר נמוך, עד שמגיעים חלילה ללשון הרע ממש.

כעת מובנת היטב התזכורת למעשה מרים. הדיבור שלה כשלעצמו, לא היה דבר חמור. אולם הוא (כביכול) פתח את השער להמשך התדרדרות של דברים בטלים עד כדי דברים אסורים[5].

לקו"ש שם 67: בלשון הרע ישנם שני עניינים שונים: א. דיבור לשון הרע גורם נזק לזה שמדברים עליו. ב. הדיבור מוציא את הרע הקיים בתוכו של האדם המדבר. שכף אף שכוח הדיבור הוא כוח חיצוני בנפש, בכל זאת הוא קשור עם עצם הנפש[6], עד שתואר האדם הוא 'מדבר', ולכן כאשר האדם מדבר דבר בלתי רצוי, הדיבור מעורר את הרע שבתוכו.

... לפי זה מובן סדר ההופעה של הצרעת כפי המובא ברמב"ם סוף הלכות צרעת: בתחילה משתנים קירות ביתו, אחר כך אם עמד ברשעו משתנים הבגדים שעליו, ובסוף אם אמד ברשעו, משתנה עורו ומצטרע. הדברים מתאימים לתוכן הבעיה של לשון הרע. בהתחלה הדיבור הוא חיצוני לגמרי, שלא נוגע לו, אחר כך הדיבור סוחב אותו יותר לתוך הרע ונוגע בפנימיותו.

לכל מטבע יש שני צדדים. וכשם שדיברנו על ההיבט השלילי של הדיבור, כך הרבי מוצא בפרשיות הללו רמז גדול על הכוח החיובי של הדיבור. בסוף פרשת מצורע מסופר כי אדם שנותץ בית מצורע, זוכה למצוא שם "מטמוניות של זהב", שאנשי "האמורי" הטמינו שם לפני שעזבו וברחו מהארץ.

הרבי מבאר בדרך רמז (לקו"ש לב/97) כי "אמורי" הוא מלשון "אמירה", והתורה רומזת בכך כי ה"אמירה" נושאת בתוכה "מטמוניות של זהב". כך שכאשר האדם מדבר דיבורים טובים, של לימוד, תפילה והודאה, הוא מרומם את כל חלקי האישיות עד בלי די.

ההוראה של הפרשיות הללו היא, אם כן, לא רק על המניעה מדיבור שלילי, אלא גם ובעיקר על הכוח העצום של הדיבור החיובי, שיכול להביא את האדם למקומות הכי נעלים.

ועל מה לדבר? על "פה-סח", על הטובות והניסים והנפלאות שהראה להם הקב"ה בימים ההם של יציאת מצרים, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" במהרה בימינו.

 

 

 

 

 



[1] כף הקלע: מקורו של עונש כף הקלע הוא בדבריה של אביגיל לדוד: "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". ביאור הדברים (ראו "לפיכך נקראו" תשט"ז), שבתחילה מענגים את הנשמה בתענוגי העולם העליון, ואחרי זה מפילים אותה לחשוב את ההבלים שחשבה בעולם הזה, והדבר גורם לה צער עצום על הבזבוז וההבל בעולם הזה. ואחר כך משיבים אותה לחזור על התענוגות הרוחניים, וחוזר חלילה.

[2] רוחניות ומיסטיקה: בשנה שעברה כתבתי על כוח הדיבור המיסטי, שנשמע בשמים וחורץ גורלות. הנושא הפעם הוא כוח הדיבור הנפשי, בתוכו של האדם פנימה.

[3] כך ראיתי מבארים את מזמור פא: "אנכי ה"א המעלך מארץ מצרים - הרחב פיך ואמלאהו". אלא ביציאת מצרים נפתח כוח הדיבור. בזה מבארים גם מה שמסכת פסחים בתחילתה עוסקת בארוכה בדיבור "לשון נקייה". שכן אחד מענייני החג הוא תיקון הלשון.

[4] העשרה חשובה – מדוע אין צרעת בימינו: רבינו הזקן מבאר בלקו"ת כי הצרעת מגיעה בדור של אנשים גדולים, כנאמר "אדם כי יהיה בעור בשרו". שכן, בהיותו אדם גדול, הגוף דוחה החוצה את הרוע שבשולי האישיות והוא יוצא בתור צרעת. אולם אצל אנשים כערכנו, הגוף לא מזדעזע במיוחד מקצת לשון הרע...

[5] בהמשך לזה מבוארים באופן נפלא בלקו"ש חי"ח/145 דברי רש"י בתחילת פרשת שלח, כי פרשת המרגלים נסמכה לפרשת מרים, "לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". מהו הלשון "עסקי דיבה"? אלא שבאמת מרים דיברה אמת, אלא שהצורה והסגנון לא היה מתאים. "עסקי דיבה". היה עליה לגשת למשה באופן אישי ולברר את הענין.

וזה היה גם חטא המרגלים: גם הם רצו כביכול לומר את האמת, את מה שהם ראו והרגישו בארץ, אמנם ההתעסקות בדברי דיבה, עם רעש ורוגז ובהקהלת קהילות, זה היה החטא.

[6] ראו הוכחה לזה בפסחים ג, שאחד האמוראים התבטא באופן לא מתאים על דיני טהרה, "הגיעני כזנב הלטאה", והחכמים הבינו מזה כי הוא פסול לכהונה. שכן הדיבור מבטא את עומק הנפש. וכפתגם החסידים: "חכם מה הוא? אומר!".





דרשה לפרשת תזריע

למה אנחנו מבצעים ברית מילה ולמה דווקא בגיל שמונה ימים?

א. זה היה בימים הקשים שאחרי מרד בר כוכבא. רבבות יהודים מתו בקרבות והארץ היתה הרוסה וחרבה. אדריינוס, קיסר רומא, שאף לבטל לחלוטין את העצמאות היהודית ואסר לקיים את הסמלים היהודיים המרכזיים כמו ברית מילה ושבת קודש.

באותם ימים נולד בן בכור לנשיא ישראל, רבן שמעון בן גמליאל, ולמרות האיסור הנחרץ, החליט הנשיא למסור את הנפש ולמול את הילד. ערכו מסיבה מכובדת וקראו לתינוק בשם "יהודה". אולם היה שם מלשין אחד, שמסר אותם לקיסר. אדריינוס כעס וציווה על ההורים לבוא עם התינוק לרומא לראות אם מלו אותו. היה ברור, שדינם נחרץ למוות.

ההורים המודאגים נסעו לרומא והתארחו בבית זוג אצילים רומאי. כשהמארחים התעניינו לפשר הופעתם בעיר, סיפרו בדאגה שמחר הם צריכים להציג את התינוק לקיסר והוא יחרוץ את דינם למוות. המארחים הזדעזעו מהסיפור והציעו להחליף תינוקות!. היה להם תינוק בשם "אנטונינוס", שנולד בדיוק באותו יום שבו נולד "יהודה" הקטן והם הציעו לקחת את התינוק שלהם אל הקיסר.

הקיסר לקח בידו את התינוק הרומאי, ראה שאינו מהול ופטר את ההורים לשלום. אולם אותו מלשין שהיה שם, אמר לקיסר כי הוא יודע בבירור שמלו את התינוק ואין זה אלא שאלקים עושה ניסים לנאמניו. ואכן בעקבות האירוע הזה, ביטלו לגמרי את הגזירה (תוס' עבודה זרה י,ב).

פרשת השבוע מצווה על עריכת ברית מילה, המצוה היהודית הכי פופולרית שקרוב למאה אחוז מהעם מקפיד על קיומה. אבל ככל שהמצוה מקובלת ושגרתית, כך היא תמוהה וצריכה עיון. א. זו המצוה היחידה שבה מסירים חתיכה מהגוף! ה' ברא אותנו עם הערלה ואנו ממהרים להסיר אותה.

ב. זו המצוה היחידה שנערכת בגיל כה צעיר, בניגוד לכל המצוות שמתחילות בגיל "חינוך", שבו הילד מבין מה הוא עושה. ("ברית מילה היא האירוע היחיד, שבו כולם שמחים ורק חתן השמחה בוכה"…).

עם זאת, הברית נערכת דווקא בגיל 8 ימים ולא יום אחד קודם.

אכן שתי התמיהות הללו, עתיקות כימי היהדות:

  1. תנחומא פרשתנו: שאל טורנסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים – של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם!. שאל טורנסרופוס: למה אתם מלים? הרי אם הקב"ה היה חפץ במילה, היה מוציאו מהול ממעי אמו? אמר לו: ידעתי שעל דבר זה אתה שואלני, ולכן הקדמתי ואמרתי, שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה!. הביא רבי עקיבא שיבולים ועוגות מוכנות, ואמר: ראה, הקב"ה נתן את השיבולים ואנו מתקנים אותם לעוגות מוכנות. וכך ה' נתן את הילד עם הערלה, ואנו מתקנים אותו.

בראשית רבה נה,ד: יצחק וישמעאל היו מתדיינים זה עם זה. ישמעאל אומר: חביב אני ממך, שנימולתי לגיל 13 שנה. ויצחק אומר: חביב אני ממך שנימולתי לגיל 8 ימים. אמר לו ישמעאל: אדרבה, חביב אני ממך שהיה בידי למחות ולא מחיתי!.

וכיון שכן, עלינו להבין למה ברית מילה ולמה דווקא לשמונה ימים?

א. במובן מסוים, 'התורה מתחילה' באמצע הפרשה הקודמת. כלומר, התורה בתור ספר דינים והלכות, מתחילה בעיקר באמצע הפרשה הקודמת, שבה מתחילים הדינים וההלכות המדברים על החיים. עד שם, סופרו בעיקר סיפורי האבות, הקמת המשכן ודיני הקרבנות, ומאמצע הפרשה הקודמת, התורה עוברת לדבר על המצוות והחוקים הנוגעים לחיים שלנו.

כאן מעניין לעקוב אחרי סדר הציווים של התורה: התורה פותחת עם דיני הבהמות, סימני הבהמות הכשרות והטרפות ואחר כך, בפרשה שלנו, עוברת לדבר על דיני האדם. הפרשה שלנו מתחילה עם תחילת החיים ממש, דיני הלידה – טומאת היולדת ומצות ברית מילה.

כמובן, זה די תמוה לגלות שהתורה מדברת על הבהמות, לפני שמדברת על האדם. ועולה התמיהה, מה הרמז כאן?

רש"י עונה: 2. רש"י: אשה כי תזריע וילדה זכר – אמר רבי שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה, חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה, חיה ועוף".

אמנם התירוץ הזה רק מעמיק את השאלה: האם הבהמה יותר חשובה מהאדם?!

לכן, עלינו לחזור אחורה ולבדוק את הסיבה לכך, שהבהמה נבראה לפני האדם. אנו מוצאים בכך שתי עמדות הפוכות: 3. סנהדרין לח: מפני מה נברא אדם בערב שבת? שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו אפילו יתוש קדמך. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך שבנה ארמון ושכללו והתקין סעודה תחילה, ואחר כך הכניס את האורחים.

ההסבר הראשון אומר, שהאדם נברא אחרון כדי לרמוז לו שהוא היצור הגרוע והמסוכן בטבע. הוא יכול לרדת לתהומות שאפילו בעלי החיים, אינם יכולים לרדת אליהם. ההסבר האחרון אומר, שהאדם נברא אחרון כדי לומר לו שהוא מלך העולם ותכלית הבריאה, ולכן הכל ניתן לו מן המוכן.

מסביר הרבי, שלאמיתו של דבר, אין כל סתירה בין הדעות: התורה רוצה לשדר לאדם דבר אחד: דע לך שאתה חי "על גשר צר מאוד". מצד הטבע הבסיסי שלך, אתה יכול לקלקל את חייך ולרדת למקום יותר גרוע אפילו מהבהמות. האדם הוא היצור היחיד בטבע, שיכול להזיק לעצמו בלי שום סיבה. אחרי הכל, שום בהמה אינה אוכלת ג'אנק פוד, אינה שותה וויסקי ואינה מעשנת סיגריות.

נחשוב רגע על הקולונל פול טיבטס, שהמריא ב(6 באוגוסט 45) עם פצצת האטום לכיוון העיר ירושימה ביפן. כמה עוצמה וכמה כח הוא החזיק בידו.

מצד שני, אתה מלך הבריאה. נבראת "בצלם אלקים", אתה יכול להרים את הראש לשמים ולהגיע לשיאים רוחניים. ואז כל הבהמות וכל הטבע לא נבראו אלא לכבודך.

הפער הזה, מתבטא אפילו במילה "אדם": הוא יכול להיות "אדם" מלשון "אדמה", ויכול להיות "אדם" מלשון "אדמה לעליון". הגמרא בחגיגה טו מנסחת זאת כך: בשלשה דברים דומה האדם לבהמה ובשלשה למלאך: 1. הוא אוכל ושותה כמו הבהמה. 2. מפריש פסולת כמותה. 3. פרה ורבה כמותה. אמנם: 1. יש בו דעת כמו המלאכים. 2. הוא עומד זקוף ורואה את השמים כמותם. 3. מדבר לשון הקודש כמותם.

אם כן, האדם הוא יצור כלאיים של 'בהמה ומלאך', והוא מחליט מה לעשות עם הכח המדהים שלו. ולכן האדם נברא אחרי הבהמות וגם דיניו נכתבו אחרי הבהמות, כדי לומר לו שאם לא ישלוט בעצמו, הוא עשוי להיות גרוע מהבהמה, אבל אם יעשה את תפקידו, כל הבהמות לא נבראו אלא לכבודו.

לפי זה, מבאר הרבי, גם את שם הפרשה: הפרשה שלנו נקראת בשם "תזריע", למרות שהמילה הזו אינה הראשונה בפרשה וגם אינה מבטאת במיוחד את נושאי הפרשה.

אמנם כאן באה התורה ללמד את יסוד "תורת האדם": "הזרעה" היא הפעולה הראשונה והבסיסית של יצירת חיים חדשים, וזהו ציווי נצחי לאדם: "תזריע"! תלד את עצמך מחדש. אל תסתפק באופי הטבעי שאיתו נולדת, אלא קח את הכשרונות השכליים והרוחניים שלך ותיצור עימם חיים חדשים[1].

פעם שאל רבינו הזקן את רבו, הרב המגיד, למה הקב"ה כל כך אוהב בעלי תשובה? השיב המגיד במשל: היה פעם מלך חשוב שהיו לו שני שרים מוכשרים, אחד היה כל הזמן לידו ואילו השני היה נוסע לנסיעות רחוקות מחוץ למדינה. המלך אהב אמנם את שניהם, אבל בכל פעם שהשר הנודד היה שב אל המדינה, המלך היה מסתגר איתו ומפטפט איתו שעות על שעות. וזאת משום החוויה של החידוש, בגלל ההנאה של המפגש המחודש אחרי תקופת הנתק.

לקוטי שיחות ז/77: בגלוי, האדם הוא חומר גס העלול לחטוא ולרדת במדרגה גרועה יותר מכל בעלי החיים. אמנם יחד עם זה הוא קיבל מלמעלה נפש אלקית, שהיא חלק אלקה ממעל ממש, שיכולה להרים אותו מעל כל הנבראים.

ומצד זה גופא, כאשר הוא משנה את עצמו מלהיות "אדם שנוצר מן האדמה", לאדם מלשון "אדמה לעליון" – הרי הוא מחדש בכך מציאות חדשה. ולכן הפרשה שלנו נקראת בשם "תזריע", כדי להורות בכך הן את החובה בעצם העבודה והן את מעלת העבודה, שהיא יצירה של חיים חדשים, יש מאין.

ב. אחרי ההקדמה הזו, נעבור לדבר על ברית המילה. עלינו להבין, כאמור, את הצורך בעצם המעשה הזה, ולמה דווקא בגיל 8 ימים?

בפשטות, המילה היא סימן על הייחודיות שלנו כעבדי ה'. כשם שאישה נשואה עונדת טבעת על אצבעה, וכשם שחיילי המשמר המלכותי הולכים עם מדים אציליים – כך העם הנבחר של מלך מלכי המלכים, הולך עם סימן קבוע, שמעיד על העליונות הרוחנית שלו.

עצם הסימן של הברית, מעיד על איפוק ושליטה ביצר (כדברי הרמב"ם הידועים במו"נ ח"ג פמ"ט, שהמילה מחלישה את התאווה), ואין סימן מתאים מזה לבטא את היותנו העם היחיד והמיוחד שנבחר להיות "אור לגויים"[2].

  1. ספר החינוך: לפי שרצה ה' יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, ונקבע ההבדל בגולת הזהב לפי שהוא סיבה לקיום המין.

וזאת מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, משום שהערלה היא תוספת מיותרת באדם [כמאמר הגמרא נדרים לא: "מאוסה היא הערלה"], ולכן העם הנבחר רצה ה' יתברך להשלים את גופו בהסרת אותה תוספת מיותרת. ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמוז לו כי כשם שתשלום צורת גופו בידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו.

מדרש: אמר קיסר ממלכי רומי לרבי תנחומא: בוא ונהיה כולנו [יהודים וגויים] בני עם אחד. אמר לו רבי תנחומא: בבקשה, אנו היהודים שמהולים אנחנו, איננו יכולים להיות כמותכם, אבל אתם מולו עצמכם ותהיו כמונו

וביחס לזה שהברית נערכת דווקא בגיל 8 ימים, גם כאן יש טעמים פשוטים: מורה נבוכים ח"ג פמ"ט: מה שאין דוחים הברית לימי גדלותו, הוא מפני ג' טעמים: א. אילו יחכו עם הקטן עד שיגדל, אפשר שלא ירצה לעשות. ב. הכאב אצל הקטן הוא פחות, משום רכות עורו וחולשת דמיונו[3]. ג. אין אהבת האב והאם את הבן בעת לידתו, כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, ואין אהבת בן שנה כאהבת בן שש, אלא היא גדלה עם גדולתו. ולכן אם היה מחכה שנתיים שלוש, אפשר שלא היו ההורים מלים אותו בחמלתם עליו.

ומה שעורכים הברית בשמיני (ולא קודם) הוא מפני שכל בעל חיים שיוולד הוא חלוש מאוד וכאילו הוא עדיין בבטן עד סוף שבעת ימים, ואז מקבל כח. והלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין, ואמר להביא קרבנות מיום שמיני מלידתם ואילך.

אור החיים: מה שאמרו שמקבל כח דווקא ביום השמיני, הוא מובן לפי מה שאמרו בזוהר, שעריכת הברית ביום השמיני היא כדי שתעבור עליו שבת אחת. ונראה לבאר, שהשבת משפיעה בו תוספת כח החיוני.

אמנם הרבי ותורת החסידות בכלל, מדברים על פן עמוק יותר בענין הברית, שמסביר היטב גם את עצם המעשה הזה וגם את היותו דווקא בגיל 8 ימים.

ג. בבורו פארק גר האדמו"ר מבלאזו'ב, רבי ישראל שפירא, ובכל ברית שהיה משתתף, נהג לספר סיפור מחריד שהיה עד לו[4]:

זה היה במחנה הריכוז 'ינובסקה' בפולין. היו מרכזים שם יהודים מערים שונות בפולין ומשלחים אותם למחנות ההשמדה. בהושענא רבה התפשטה שמועה, שהיום יאספו את כל הילדים וישלחו אותם למחנה השמדה. פתאום התקרבה אליו אשה, עם אש מפחידה באישוני עיניה ושאלה אם יש לו סכין. הוא היה בטוח שהיא רוצה להתאבד, ולכן לחש לה בהתרגשות שאסור לה לעשות זאת.

אולם עמד לידם מפקד נאצי, וזה דווקא מצא חן בעיניו. הוא הוציא סכין קטן ונתן לה. היא התכופפה על הרצפה, היתה מונחת שם חבילת סמרטוטים ובתוכה תינוק קטן בן כמה ימים. בתוך רגע היא מלה את התינוק, ואחר כך הרימה את העינים לשמים ואמרה: רבונו של עולם, נתת לי ילד יהודי ואני מחזירה לך יהודי שלם.

בין יהודי לקב"ה, יש ברית דמים שלמעלה מטעם ודעת. אין אומה שעברה כל כך הרבה צרות כמו העם היהודי, ובכל זאת נשארנו קשורים לקב"ה, באופן שלמעלה מכל הגיון? מה הסוד?

ברית מילה. האקט של הברית, אינו רק סימן לקשר קיים, אלא הוא עצמו יוצר ברית נצחית בינינו ובין הקב"ה. בעבר, כששני אנשים היו רוצים לכרות ברית נצח ביניהם, היו חותכים את האצבע ומעבירים דם מזה לזה, ואילו אנו מסירים את הערלה וחוקקים בתוכנו קשר נצחי לקב"ה.

וזו בדיוק הסיבה, שעורכים את הברית בגיל כ"כ צעיר. ככה הופכים את הקשר עם הקב"ה לחלק מהדנ"א של הילד. בשנים הראשונות לחייו, הילד יוצר את עצמו. הוא מכיר את אבא ואמא, האחים והאחיות וכל האנשים שהם חלק מהאישיות שלו. וכך הוא גם קולט את היהדות שלו, כחלק מעצמותו, כי היא פשוט היתה שם תמיד מאז שהוא זוכר את עצמו. אולם אם נדחה את הברית עד גיל 13, היא תהיה כמו מתמטיקה ואנגלית וכל החכמות שהילד לומד בבגרותו. הם כולם מקצועות חשובים, אך ממש לא המהות שלו.

כעת נבין תופעה מופלאה: ישמעאל היה בן של אברהם אבינו, אך למעשה עזב את המסורת של אברהם. רש"י כותב שהוא כעס על כך שלא קיבל את הירושה של אברהם!. נחשוב על זה שוב: עם ישראל 'הפסיד' כל כך הרבה בגלל היותו עם ישראל, ועדיין מעולם לא עלה בדעתנו לעזוב את המורשת. ואילו ישמעאל עזב בגלל ירושה.

אמנם זה בדיוק ההבדל בין מי שעבר ברית בגיל 13, למי שעושה אותה בגיל 8 ימים.

כעת מובן גם למה עורכים את הברית דווקא בגיל 8 ימים. המספר "שמונה", מסמל השראה אלוקית שלמעלה מטבע העולם. בעוד שהמספר "שבע", מסמל את המבנה השלם של הטבע (כי כל דבר טבעי מורכב משבעה חלקים וכו'), המספר "שמונה" מסמל את האור האלוקי שלמעלה מהטבע. וזה נותן לנו את הכח הרוחני לקשר שאינו יכול להינתק לעולם.

  1. לקוטי שיחות א/20: ישמעאל ערך את הברית בגיל 13 שנים, ולכן הקשר שלו לקב"ה היה מבוסס על טעם ודעת. אמנם אין כל בטחון בקשר כזה, שיעמוד גם בזמנים של נסיון בחיים. ואכן כאשר פגעו לישמעאל בירושה, כבר לא היו יכולים להחזיק אותו בביתו של אברהם אבינו. יצחק, לעומת זאת, נימול בגיל 8 ימים וגם הקשר שלו לקב"ה היה בצורה של "ברית עולם", שאינה יכולה להיפסק ולהינתק.

סוף ד"ה אשרי תבחר ותקרב: מילה היא למעלה מסדר השתלשלות ולכן היא קשורה עם בחינת "שמיני", אבל בכדי שתהיה המשכת הגילוי שלמעלה מהשתלשלות על ידי המילה, צריך להיות תחילה השלימות דהשתלשלות, כמאמר הזוהר 'כדי שתעבור עליו שבת אחת', דשבת הוא השלימות דהשתלשלות ועי"ז אפשר להגיע לגילוי שלמעלה מהשתלשלות.

[1] עדות לכך הוא בעל המאמר, "רבי שמלאי", שהיה אדם שיצר את עצמו מאפס. הוא בא ממשפחה פשוטה ולא מיוחסת, עד שכאשר הוא ביקש מרבי יוחנן ללמוד עימו את ספר "דברי הימים" – שהוא ספר היוחסין של עם ישראל מהאבות עד סוף בית ראשון – רבי יוחנן התחמק וסירב (פסחים סב). ובכל זאת הוא התייגע והפך את עצמו לאחד מגדולי ישראל, שהתלמוד מלא בדרשות שלו (לקו"ש שם).

[2] וראה בעירובין יט,א שאברהם אבינו מזהה את היהודים הנימולים ומוציא אותם מגהנום.

[3] בדיחה: תלמיד תיכון שעלה מחבר העמים, רצה לערוך ברית, אך חשש מהכאב. הוא שאל את חבריו הישראלים, שערכו ברית בגיל 8 ימים, מהי בדיוק ההרגשה. ענה לו אחד החברים: "לא זוכר בדיוק מה היה, אבל אני יודע שחלפה שנה עד שהתחלתי ללכת…

[4] http://arachim.org/ArticleDetail.asp?ArticleID=592.



יהיה בסדר"?? | עלון בית דוד

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, והיה בעור בשרו לנגע צרעת (יג, ב)

מכל העונשים האמורים בתורה, לא מצאנו עונש פוגע כל כך בנקודה הרגישה ביותר של האדם: בכבודו. הרי גם על כבודו של מי שחייב מיתה חסה התורה: "לא תלין נבלתו על העץ". ואילו כאן אין גבול לבזיונות העוברים על החוטא: הגלייה, הרחקה, והוא בעצמו חייב להכריז: "טמא טמא יקרא"! מדוע לא חסה התורה עליו?

ידוע, שהנגעים באים על האדם כעונש על מה שחטא בלשון הרע וגסות הרוח, כמבואר בחז"ל. ואולם, אין העונש בא כגמול על העבירות שבעבר בלבד, אלא הוא משמש גם כהתרעה על העתיד, הוא בא להחזיר את האדם אל הדרך הישרה. ולכן אמרו חז"ל:

"קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, אלא מתרה אותו ומלקה ביתו, חזר בו יפה, ואם לאו מלקה בבגדו, חזר בו יפה, ואם לאו באין בגופו."

הוי אומר: אדם שבא לידי הפסד, או שיש בביתו צרה, אל יאמר לעצמו: אין זה נורא כל כך, אפשר לסבול... מי שמנסה להתעלם ממצבו ועובר עליו לסדר היום, הרי הוא "מבעט ביסורים". גם אם אין ההפסד גדול, עליו לדעת, ששלחו לו התרעה מן השמים, כלומר: פשפש במעשיך, תיטיב את דרכיך! ואם כך עשה - יפה, ואם לאו - מוכרחים לשלוח לו תזכורת נוספת, מכאיבה יותר, פוגעת יותר.

ולא זו בלבד. גם אירוע שהוא "כמעט אסון", מצב של סכנה, מהוה תזכורת מן השמים, גם אם הסכנה חלפה בסופו של דבר; ואם לא יטיב את מעשיו, עלולה הסכנה להפוך לאסון. "אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו", אמרו חז"ל. היסורים עדיין לא הגיעו, אלא הוא רואה אותם מרחוק, הם ממשמשים ובאים, ואזי הזמן לפשפש במעשים, כדי שלא יבואו עליו באמת.

נגעי בתים ונגעי בגדים משמשים, כאמור, כהתרעות מוקדמות. גם נגעי אדם, המשמשים כ"התרעה אחרונה", אינם באים על האדם בפתאומיות. כדי שאדם יהיה טמא בטומאת צרעת, יש צורך שיהיה "נגע", כלומר שהבשר יהפך ללבן, ובנוסף לכך "סימן טומאה": שער לבן או בשר חי בתוך הנגע. כשהנגע פוגע באדם, הוא מתהווה בשני שלבים. דבר זה מבואר בפסוק שלפנינו: בתחילת הפסוק נאמר, שהתהווה בבשרו "שאת או ספחת", כלומר שהבשר נהפך ללבן, ואחר כך "והיה בעור בשרו לנגע צרעת", שעל ידי הופעת סימן הטומאה, כגון השער הלבן, הוא הפך לצרעת.

ברגע שמגלה אדם שחלק מעור בשרו הפך ללבן, הוא עדיין אינו טמא, אבל הוא יודע שהוא נמצא במצב של סכנה. ברגע שיופיע סימן טומאה, הוא יוכרז כצרוע על כל המשתמע מכך: שילוח אל מחוץ לעיר לתקופה בלתי מוגבלת, "טמא טמא יקרא" על עצמו בלכתו בדרך, בושה וכלימה לו ולמשפחתו. מי שיש מעט שכל בקדקדו, יזדרז לחזור בתשובה. רק שוטה ירגיע את עצמו "יהיה בסדר "...

האם התורה לא חסה עליו? על חסר דעה שכמותו, אין מה לחוס! מי שרואה את התהום פעורה לפניו, ואינו מתרחק, אינו ראוי שירחמו עליו. וזו כוונת המדרש, המביא כאן את הפסוק: "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע - ללמדך, שאין הקב"ה חפץ לחייב בריה ... ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, וה' חפץ למען צדקו."

 

ע"פ שערי שמחה

בדד ישב - מחוץ למחנה מושבו | אליעזר היון

הוצאת שם רע ולשון הרע לא משתלמים: צרעת שמכסה את גופו של החוטא שולחת אותו לבידוד מחוץ למחנה כל עוד לא נרפא הנגע * הצרעת עשויה להכות גם בבגדים,ואפילו בקירות בבתים*

הלשון הרעגילוי עריות, גזל הרביםגסות רוחעבודת אליליםהם רק חלק מהגורמים שבעטים מופיעה צרעת על האדם. שכן הצרעת איננה מחלהקונבנציונלית מוכרת כי אם עונש אלוהי המופיעה בעקבות חטאלמרות הרשימה האטיולוגית הארוכה העומדת מאחורי סינדרום הצרעתמוסכם בקרבהפרשנים כי החטא שנחשב לגורם המרכזי להופעת המחלה הינו חטא לשום הרע על כל תתי סעיפיו, ויש שמצאו לכך רמז בשם המחלהמצורע – מוציאשם רעעוון לשום הרע לא גורר את המחלה באופן מיידי מאחר שראשית מתפתחת הצרעת על קירות ביתו של החוטאהכתמים הלא טבעיים על הקירותבאים לתת לאדם התראה מוקדמת כי עליו לשוב בתשובה על חטאיו ולתקן את דרכיואם שב מוטב, ואם לאו מופיעים הנגעים במעגל הקרוב יותר לאדם –בבגדיואם נרמז האדם ושב בתשובה עוצרת הצרעת וחדלה להכות, ואם לאומתפשטת היא על גופו של האדם עד שנזקק הוא לאותם ימי מחבוש עצוביםמחוץ למחנה.

על אף הסדר הכרונולוגי בהופעת הצרעת מציין המקרא את הצרעת הראשונה בגוף האדם, ורק אחריה את צרעת הבגדים וכתלי הבתים. הטעם לסדר ההפוך נעוץ בסיבה לגמרי פרקטית: דיני הצרעת נמסרו במדבר כשהעם הישראלי עדיין לא נחל את ארצו וממילא את בתיו, ומכאן שצרעת הבתים לא הייתה רלוונטית. רק צרעת הגוף [והבגדים] שייכת הייתה גם במדבר ומפני כך צוינה ראשונה. קולות אחרים טוענים כי על אף הופעתה הפיסית הראשונה של צרעת הבתים רצה המקרא להדגיש כי בסופו של דבר הכול נובע מהאדם עצמו, כלומר גם צרעת הבתים והבגדים הם פונקציה של חטא האדם גופו ועל כן צוינה צרעת הגוף ראשונה על אף שבאופן פיסי הופיעה אחרונה. אגב, במקרים בהם הוכרזו הבגדים והבתים כנגועים בצרעת היה הכהן שורף את הבגדים ומנתץ את קירות הבתים בהם הופיעו כתמי הצרעת.

כיצד הופיעה הצרעת? לאחר שהופיעו הפצעים – כתמים על עורו של האדם "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" מובהל החולה אל הכהן לצורך אבחנת הפצע. מדוע דווקא אל הכהן ולא אל רופא עור למשל? כפי שכבר הובהר הצרעת אינה מחלה קונבנציונאלית ומכאן שגם ריפויה לא מופנה לרופא כזה, טעם נוסף טמון באופיו של אהרן הכהן שהיה רודף שלום ואוהב שלום שהם תכונות המהוות אנטיתזה מוחלטת לתכונות השליליות בהם נקט החוטא שהביא על עצמו את המחלה. מכל מקום, הכהן, בודק סדרה של סימפטומים סביב הפצע כמו גודלו, מראה הבשר ועומקו, צבע וכמות השיער שבו ועוד, ועל פי פרמטרים אלו מקבל את החלטה האם מדובר בנגע צרעת או בסתם פצע השייך אכן לרפואה הקונבנציונאלית. אם הכהן סקפטי, הוא שולח את האיש אל מחוץ למחנה כלומר אל מחוץ לשלש המחנות [מחנה כהונה לויה וישראל] למשך שבעה ימים. בתום השבוע בודק הכהן את החולה שוב, האם הנגע עמד בעיניו, כלומר לא השתנה, או שמא הוא התפתח והתפשט. אם גם כעת האבחנה אינה חד משמעית, נותן לו הכהן שבוע 'הסגר' נוסף כשבסופו הוא מקבל החלטה סופית האם אכן מדובר בצרעת או בפצע עורי או תת עורי בלבד.

במקרה המצער בו החליט הכהן כי מדובר בצרעת מוכרז האיש כ'מצורע מוחלט' והוא צריך לרצות את 'ימי נגעו' מחוץ למחנה כשהוא יושב בודד ואינו מצטרף לחברה גם לטמאים אחרים שנאלצו לעזוב את המחנה. מלבד זאת עליו לפרום את בגדיו, לא לגלח את שפמו ואת שערותיו כאבל, ולהכריז על עצמו בקול כי הוא טמא ולהרחיק עצמו מחברת בני אדם. הסיבה לקונספט המחמיר הזה היא פונקציה ישירה של חטאו של הטמא, שכן הוא בדברי הרכילות, המחלוקת, והרוע שלו ביקש להפריד בין איש ואשתו ובכך להחריב ולמוטט את שלמות משפחתם של חבריו ראוי הוא כעת לתגמול הולם שיזכיר לו את מעשיו החמורים ויגרום לו להרהר ולהתנתק מהם. 

ביום בו שב החוטא מחטאו והוא מזהה כי הצרעת נעלמה מגופו, יוצא הכהן אליו אל מחוץ למחנה ומאשר את ריפויו המוחלט של המצורע. אז הוא לוקח 2 ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב. הסיבה לבחירה בציפורים באה משום היותם סמל לפטפוט, פעולה שלילית ומיותרת בה נקט המצורע. גם עץ הארז הגבוה ועשב האזוב באים להזכיר למצורע המיטהר את נפילתו הדרסטית בעקבות התנהגותו הטיפשית, ממעמד רם ומכובד למצורע טמא ובודד מחוץ למחנה. אגב, יש הרואים בשתי הציפורים סימבול לשני היצרים המתרוצצים בנפש האדם – יצר טוב ויצר רע, ועל כן "ושחט את הציפור האחת", כלומר ישחוט האדם את יצר הרע שבו.

הכהן נוטל ציפור אחת ושוחט אותה כשאת דמה הוא מגיר אל כלי בו הוכנו מראש מים נקיים הראויים לשתיה. את הציפור הנותרת החיה, נוטל הכהן וטובל אותה ביחד עם עץ הארז, האזוב ושני התולעת בכלי בו עורבבו המים ודם הציפור השחוטה ומהם הוא מזה על המצורע המיטהר שבע פעמים. את הציפור הוא משלח על פני השדה. בנוסף לכך עורך המצורע טקס טהרה בן שבעה ימים שבסופו הוא מכבס את כל בגדיו, מתגלח, טובל, ומקריב קרבנות..

 

 

מדוע נברא היתוש קודם לאדם? | הרב עזריאל יונה

אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם, אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף, זהו שאמר הכתוב: זאת תורה הבהמה ואחר כך אשה כי תזריע..

והעיר בשפתי חכמים: מדוע אם כן היתה יצירתו של אדם לאחר יצירת בהמה חיה ועוף?

ותירץ שליצירתו המאוחרת של האדם ישנן כמה וכמה סיבות, כגון, שלא יהו המינים אומרים שהיה אדם שותף לקב"ה במעשה בראשית, וכן שאם תזוח עליו דעתו אומר לו 'יתוש קדמך', ועוד.

אלא שגם יישובים אלו צריכים עדיין תלמוד כמו שמעיר הרב אזרחי, מדוע סוף כל סוף לא התפרשה תורתו של האדם לפני תורתן של החיות. גם אם יש סיבות מוצדקות ליצירתו לאחר יצירת בעלי החיים, ניתן היה לא לעכב את תורתו לאחריהם!

ההסבר הוא, שהסיבה המשותפת ליצירתו של אדם ולתורתו של אדם היא הכוונה לאחר את האדם. כלומר  שהאיחור עצמו הוא המטרה. במילים אחרות, יש עניין בדווקא להקדים את בעלי החיים ולאחר את האדם.

זו הסיבה אם כן שגם תורתו מתאחרת לאחר תורת בעלי החיים. שכן האיחור לפי רבי שמלאי אינו רק עניין טכני אלא סדר יצירה הנובע מרצונו של ה'.

ומהו טעם האיחור?

רב שמלאי נקט את הטעם של 'יתוש קדמך' כלומר, שאם תזוח דעתו של אדם עליו, יאמרו לו: במה אתה מתגאה, הלא אף בריה פחותה כיתוש נבראה קודם לך. על פי טעם זה, האיחור אינו 'טכני' בלבד, אלא מכוון מטרה ומכאן שגם תורתו מתאחרת במתכוון.

ואמנם זהו שאומר המדרש בתהילים: 'אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, אך אם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך'.

ועדיין צריך להבין:

האם באמת חשוב היתוש מן האדם? הכי אין מכאן סתירה לכל המקובל והידוע כי האדם הוא נזר הבריאה? ואף אם אנו עוסקים באדם שלא זכה להגיע למדרגה גבוהה, כלום הוא פחות מן היתוש הזעיר?

ללמדך שבשמים נתונה הערכה לפי מידת מילוי המשימה. לכן גם אם בפועל מבדילה תהום בין דרגתו של האדם לדרגת בהמה חיה ועוף, אבל דבר אחד גדול יש בו, ביתוש, שאין בו באדם. והוא – שלמות ביצוע פקודתו.

כי לכל נברא פקודה ותעודה משלו. אף לאדם כמובן תעודה פקודה. אבל בעוד שהאדם קיים במצב של 'לא זכה' שאין הוא ממלא את שליחותו ותעודתו, בעל החיים מושלם הוא, ממלא פקודתו וייעודו בעצם מציאותו.

לכן 'יתוש קדמך' שכן באמת חשוב הוא ממך. שכן במצב של 'לא זכה' לא באת אל שלמותך, ומכאן שבדין לאחרך.

ולא זו בלבד אלא שאף כל מציאותך פחותה היא משל היתוש. לכן אין מפרשים את תורתך לפני פירוש תורתו של היתוש. שכן מדברים קודם כל אל החשוב ביותר. אין מקדימין את המאוחר.

לעולם עלינו לעמוד במצב של הערכה אמיתית של מציאותינו, שלא תזוח דעתינו עלינו. 

מי רוצה לקנות סם חיים? | מוטי

פרשתנו, פרשת תזריע עוסקת בדיני הנגעים. מביא רש"י את דברי הגמרא, שנגעים באים על האדם כעונש על כך שדיבר לשון הרע.

מדוע כל כך חמור איסור לשון הרע, עד כדי כך שהוא מוצא אל מחוץ למחנה?

מבאר בספר אוזניים לתורה, שהסיבה היא שלמספר לשון הרע נדמה שראובן מקפח את פרנסתו, שמעון לא נהג בו כבוד כראוי, או נתכבד בקלונו וכדומה. מה הוא עושה? – הולך ומספר בגנותו של ראובן בפני שמעון ובגנותו של שמעון בפני ראובן. כך הוא מסכסך ומרבה שנאה. כל זאת מפני שנדמה לו שכל העולם נברא בשבילו, וכל באי עולם גוזלים וחומסים את השייך לו.

אמרה תורה: בדד ישב מחוץ למחנה, ותוך ישיבתו מחוץ למחנה, בודאי ייתקף בגעגועים לבני אדם, וישתוקק שיבוא מישהו שיחלץ אותו מבדידותו. אז גם ילמד להעריך כראוי את הצורך בקשר חיובי עם בני האדם, ויימנע מלהביט ולחפש את חסרונותיהם.

בדרך דומה מבאר הרב ראובן כץ זצ"ל בספרו "דודאי ראובן" את המעשה המובא במדרש: מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר "מאן בעי למיזבן (מי רוצה לקנות) סם חיים? אודקין עלה (נדחקו עליו הבריות, כלומר באו לקנות ממנו), רבי ינאי הוה יתיב ופשט בתור קלוניה (ישב ולמד בטרקלינו), אמר ליה תא הכא סק להכא זבין לי (בוא לכאן ומכור לי), אמר ליה לאו את צריך ליה ולא דכוותך (אמר לו אתה והדומים לך לא זקוקים לזה) אטרח עליה (הפציר בו רבי ינאי שימכור לו) סליק לגביה (עלה אליו) הוציא לו ספר תהילים והראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", מה כתוב בהמשך "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", אמר רבי ינאי, כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעני.

וצריך להבין איזה חידוש חידש הרוכל, הלוא זהו פשוטו של הפסוק.

אלא יש להסביר שמשמעות דברי חז"ל שהנגעים באים כעונש על לשון הרע ניתנים להבנה בשתי דרכים. המשמעות הפשוטה היא רוחנית, מאחר והוא היה רגיל לדבר סרה בבני אדם, נענש והורחק מהם. באותו זמן יעשה חשבון נפש ויחזור בתשובה.

אולם יש כאן משמעות נוספת, שהעונש בא כדי לתקן את האדם בדרך חינוכית, ולהכשירו לחיים תקינים בין הבריות. משום שכתוצאה מהמידה הרעה של לשון הרע ורכילות הוא משניא את עצמו על ככל האנשים. שוב אין אנשים יכולים לרחוש לו אימון ולסמוך על אחריותו ונאמנותו. התיקון לזה יכול להיות בצורת ניתוק שלו מן החברה למשך זמן מסויים, בהתנתקות זו הוא ילמד להעריך את הצורך בחיי חברה תקינים

זהו מה שחידש הרוכל לרבי ינאי. עד שבא אותו רוכל סבר רבי ינאי שמשמעות הפסוק "מי האיש החפץ חיים" היא רוחנית גרידא. אולם ההכרזה "מאן בעי למיזבן חיי" (מי רוצה לקנות חיים), יצרה בלב השומעים את התחושה שיש כאן אדם שמוכר סם שהוא תרופה לחיים ארוכים. הפציר בו רבי ינאי שיגלה וימכור לו את התרופה. הרוכל סירב וטען כי התרופה במהותה אינה מיועדת לרבי ינאי ושכמותו. אבל כשרבי ינאי עמד על בקשתו, הוציא הרוכל ספר תהילים וקרא לו את הפסוק ,מי האיש החפץ חיים" אז הבין רבי ינאי הבנה חדשה בפסוק, פשוטו כמשמעו. על ידי שמירת הפה ניתן לזכות לחיי שלום ושלוה, חיי בטחה ומישור עם כל העולם. בכך הוא יהיה מקובל על הבריות והכל יהיו מרוצים ממנו.

שבת שלום

מותר האדם מן הבהמה | בית דוד

א"ר שמלאי, כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. (רש"י)

מדוע נברא האדם אחרון מכל הברואים? אומרים חז"ל (סנהדרין לח.), שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך! ובמדרש כאן הוסיפו: "שאם זכה, אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית [שהנשמות נבראו ביום הראשון], ואם לאו יתוש קדמך... ". מה לימדונו חז"ל כאן? מה באה קדימתו של היתוש ללמדנו ?

לנו נדמה, שהאדם עולה במעלה על כל שאר הברואים. מי כהאדם שיש לו יכולת של דיבור וחשיבה, שבהם הוא ממציא המצאות מדהימות, ובאמצעותם הוא שולט על כל הבריאה... אך נראה שהשקפה זו היא אחיזת עינים שאין לה על מה להסתמך. לאמיתו של דבר, אין לך בריה חלושה וחסרת אונים כהאדם !

כל הברואים מוצאים את מזונם מוכן לפניהם. לעולם אין להם דאגות של פרנסה. "הקב ה צייד אותם בכל האמצעים הדרושים להם כדי לחיות, בנשק טבעי להגנה, הוא דואג למזונם ", נותן לחם לכל בשר". ואילו האדם, על אף תיחכומו הגדול, ועם כל המצאותיו הנפלאות, חי חיים מלאי דאגה וחרדה; הוא עמל על פרנסתו, ולא תמיד מוצא את סיפוקו .

משל למה הדבר דומה? לילד שביקר בבית חולים, וראה שם חולים רבים המחוברים לכל מיני מכשירים, ורופאים ואחיות המתרוצצים סביבם. כשחזר הילד לביתו, אמר: "אני מקנא באנשים אלה בבית החולים! כמה מכשירים יש להם! כמה אנשים המשרתים אותם! ועלי - אף אחד לא מסתכל !..."

כך האדם, נדמה לו שעם כל ההמצאות והשכלולים שלו, הוא עולה על החיות הערומות החסרות כל. הוא שוכח, שהחיות פשוט אינן זקוקות לכל זה, יש להם את כל מחסורם ללא מאמץ וללא המצאות... האמת היא, אם כן, ש"יתוש קדמך", לא רק בזמן, אלא גם בחשיבות וב"איכות החיים ".

כיצד בכל זאת ניתן להבין את עליונות האדם? על מה נאמר "זכה אתה קדמת"?

הבדל אחד ישנו, והוא ההופך את הקערה על פיה. לבעלי חיים אין מטרה בחיים. הם חיים חיים נוחים, אבל לשם מה? ואילו האדם, יש לו מטרה, הוא חי כדי לזכות בחיי העולם הבא, כדי לעבוד את ה'. ולכן עדיפים חייו, אף על פי שהם חיי עמל ודאגה, על חייהם של שאר הבריות. "המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות"' מי שמעריך את תכליתו בחיים - ורק התורה היא תכלית אמיתית בחיים - הרי הוא עולה על שאר הבריות, הוא מכובד מהם. אבל מי שחושב שהוא חי למען הפרנסה, למען הבילויים, למען הכבוד, עליו נאמר: "המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות", הוא בזוי יותר מיתוש קטן. אשרינו מה טוב חלקינו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו !

 (ע"פ כתב סופר

 

 

 

אתה קדמת או יתוש קדמך? | אבי קלנר

 

"אשה כי תזריע וילדה זכר"

מובא במדרש רבה: הדא הוא דכתיב "אחור וקדם צרתני" ... אמר ריש לקיש אחור זה יומך האחרון, וקדם זה יום הראשון... זכה האדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשי בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך.

 

לכאורה לא מובן מדוע כשזכה האדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשי בראשית, הרי האדם נברא האחרון לאחר כל הברואים? ומדוע כשלא זכה, אומרים לו יתוש קדמך, וכי פחיתות כבוד יש כאן והרי אחרון אחרון חביב?

הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים כותב שישבו הקדמונים פילוסופים וחוקרי טבע, במטרה לחקור ולהבין מדוע ברא ה' כל בריה ובריה, מה הפעולה המיוחדת שלה ואיזה תועלת היא מביאה לעולם. חקרו ודרשו, בדקו ומצאו, שכל בריה שברא ה' בעולם, כל צמח שהוא, כל מחצב ומינרל, יש בו תועלת לעולם. יש בהמות שנועדו לאכילה, יש שנועדו לרכיבה או למשא, יש חרקים שמאבקים עצים וכו'. ולמעשה כל שרשרת המזון והאיזון בעולם מורכבים מאין ספור בריות בכל הגדלים והמינים וכן כל הצומח על פני האדמה וכל המינרלים והטמונים באדמה, לכל אחד מהם יש תפקיד וסיוע למכלול החיים בעולם. שום דבר לא נברא לבטלה.

 

לאחר עבודת המחקר במשך שנים רבות, כשציינו המלומדים את תפקידו ותועלתו של כל אחד מהנבראים, החלו לבדוק את תפקידו ותועלתו של האדם. בבדיקה מעמיקה התברר שאין לעולם שום צורך באדם. העולם מתקיים היטב בלעדיו, ולא עוד אלא שהאדם לתועלת עצמו, מזיק ומקלקל, משחית ומחבל, טובח ואוכל, קוצץ ושורף, קודח ושואב, מזהם והורס כל חלקה טובה.

כמסקנה הגיעו החוקרים שבורא העולם בחר באדם לתפקיד נשגב, לעסוק בחכמה ולהודות לבורא העולם.

אנו היהודים איננו זקוקים לחכמתם. חכמינו הקדושים למדונו שהעולם נברא בשביל התורה וישראל.

בורא העולם ברא עולם גשמי במטרה שעם ישראל ילבישו עליו לבוש רוחני, וכך יעבדו את ה' ויזכו לתכלית הבריאה ולחיי העולם הבא.

 

כשיהודי חורש, זורע, קוצר, דש, זורה, טוחן, לש, אופה ומפריש חלה מן העיסה, וכן מקיים את המצוות התלויות בארץ, הרי שהוא מקדש את כל המלאכות שנעשו לצורך אכילת הפת. כמו"כ כששוחט בהמה ואוכלה, בברכתו הוא מתקן ומקדש את האכילה. כך גם בכל דבר ועניין, היהודי לוקח את הדברים הגשמיים, הגולמיים, ומלביש עליהם "מעיל" רוחני.

הרי לנו הבנה חדשה בדברי המדרש.

"אם זכה אדם", כלומר, אם עוסק בתורה ובמצוות, "אומרים לו אתה קדמת לכל מעשי בראשית" - כלומר בשבילך נברא העולם. אבל "אם לאו" - אם האדם אינו מקיים את מטרת בואו לעולם, "אומרים לו יתוש קדמך" - כל מעשי בראשית נבראו לפניך ואין לך שום זכות לחבל ולהשחית את העולם.

אחים יקרים! נשתדל בכל עניין "לקדש את החומר", נאכל ונשתה, נישן ונתענג, אבל נזכור שבכל זה ישנה מטרה: כדי שתהיה לנו מנוחת הגוף והנפש לעבודת ה' ולקיום מצוות.


תזריע

"אדם כי יהיה בעור בשרו..." (הרב שלמה הלוי שליט"א)

     במדרש מובא על פסוק זה, זה שאמר הכתוב ( איוב לח כה): " מי פלג לשטף תעלה ודרך לחזיז קולות "

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי : בערביא קורין לשיער - שטפא, שכל שיער ושיער שבאדם, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו.

    לפי שאיוב קורא תגר ואמר ": אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם ( " איוב יז,ט ). האם על חינם הקדוש ברוך הוא הביא את כל הייסורים האלו עלי ?! אמר לו אליהוא: חס ושלום ", חלילה לאל מרשע ושדי מעול , " אלא כי פועל אדם ישלם לו וגו' '' דהיינו בכל מידה שהוא מודד, הוא מביא עליו .

    רבי אבין אביו בשם רבי אבא בר כהנא אומר : אין הקדוש ברוך הוא מודד בבת אחת, שנאמר: " כי פועל אדם ישלם לו ". אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב: אפילו השער שעליך, מעין עשיתי לו ומידה נתתי ", לו מי פלג לשטף תעלה... ( "?! איוב לח כה ).

    והמדרש מביא מעשה על אשת כהן שבחכמתה הצליחה להוכיח את בעלה :

    כהן אחד שהיה רואה את הנגעים. והיה זקוק לפרנסה, בקש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו אמר לה: בשביל שבני אדם רגילים לבא אצלי לראות את הנגעים, קשה עלי לצאת מעליהם. אלא בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבש המעיין שלו, תהא יודעת שלקה. לפי שכל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו . יבש המעיין, יבש השער .

    אמרה לו אשתו: ומה אם כל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו. אתה שאתה בן אדם, כמה שערות יש , בך ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקדוש ברוך הוא פרנסה .

     לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ ...

                                                                                           שבת שלום


''אשה כי תזריע וילדה זכר" (אפריון שלמה עלון 115)

     שבת. זכר או נקבה? מחד גיסא כתוב: "שמור את יום השבת לקדשו", מה שמעיד עליו שהוא זכר, אך מאידך גיסא, אנו אומרים שבת המלכה,  וכן "בואי כלה"... ושוב כתוב: "רצה והחליצנו ביום השבת הגדול והקדוש הזה" אז עכשיו אני כבר לגמרי מבולבל, זכר או נקבה? או אולי שניהם? שבת זה אנדרוגינוס?

     אלא יש יסוד גדול אותו מלמד אותנו הבן איש חי: כתוב בגמ' בפסחים: "אליכם אישים אקרא", שואלת הגמרא מה זה "אישים"? אנשים או נשים? עונה הגמ': "אלו תלמידי חכמים, שנראים כנשים, אך עושים חיל כאנשים" . שואל הבן איש חי: ראית פעם אישה עם זקן?  איך בדיוק תלמידי חכמים דומים לנשים?!  אלא אומר הבן איש חי המושג של זכר ונקבה כלל לא קשור אם זה בן או בת, מי שמשפיע הוא זכר ומי שמושפע הוא נקבה.  לכן תלמידי חכמים נראים כנשים, למה ? כי הם נראים כמושפעים – הם לא עובדים, צריך לתת להם תקציבים, מלגות ולתמוך בהם. אך מה האמת ? "שהם עושים חיל כאנשים" – הם המשפיעים על מי שתומך בהם.

     היום כל אחד יודע, אם אתה רוצה שהעסק שלך יצליח – אתה חייב לתמוך בתלמיד חכם, בלי זה, זה פשוט לא יעבוד! הם אלו שנותנים חמצן להצלחת התומכים בתורה, ולכן הם המשפיעים, הם באמת האנשים, הזכרים.  ומה עם שבת? שאלנו אם היא זכר או נקבה, ואם כן עלינו להתבונן אם היא משפיעה או מושפעת ? לכאורה נראה שהיא מושפעת, שהרי אין עובדים בשבת,  ומאיפה מגיע כל האוכל הזה לשבת? מימות החול! אבל האמת היא שהיא משפיעה, כי היא הגורמת להצלחת כל ימות החול . ואת כל זה כבר גילה לנו הפייטן ר' שלמה אלקבץ: "כי היא מקור הברכה", השבת נראית כנקבה לכן כתוב "היא", אבל מה האמת? האמת היא ששבת משפיעה ולא מושפעת כי היא "מקור" הברכה.

     האם אנחנו משפיעים או מושפעים? ודאי שמושפעים, הקב"ה משפיע עלינו, ואנחנו נמשלנו בשיר השירים לנקבה. אומרת הגמ' בב"ק: אין זריעה אלא צדקה, שנאמר "זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד". אומרת התורה: "אשה כי תזריע וילדה זכר", תדע לך אנחנו מושפעים, אנחנו בבחינת "אשה". אבל האם יכולים אנו להפוך למשפיעים? ודאי! אם אדם נותן צדקה הוא משפיע! הוא זורע! "אשה כי תזריע" – תתן צדקה, "וילדה זכר" – אתה משפיע! "


 טיפול שורש (גדי שכטמן)

     “אני צריך עקירה”, הודיע המטופל לרופא השיניים. “אין בעיה, שב”. “רגע, איך אתה מתכונן להרדים?”, תהה הלה למראה הצבת שביד הרופא. “לא ניתן להרדים בכזה מצב”, ענה הד”ר. “אם אין הרדמה אני לא פותח את הפה!”, סירב הפציינט.

     הרופא הסתודד עם האסיסטנטית, וזו תקעה סיכה ארוכה ברגלו של הפציינט, מרוב כאב הוא צרח והרופא דחף את ידו פנימה ועקר במהירות את השן ללא הרדמה. לאחר העקירה שאל הרופא “נו, איך היה?”.

     “כואב, אבל מעולם לא ידעתי ששורשי השן מגיעים עד הרגל”...

     במשפט המפורסם שנערך ברוסיה בשנת תער”ב, העלילו אנטישמים על מנדל בייליס עלילת דם. האווירה ברחוב הרוסי הייתה מתוחה וטעונה והיהודים שחששו מפוגרום אכזרי שייערך בהם - גייסו סוללת עורכי דין יידועי שם על מנת להפריך את הטענות השקריות. בין השאר מכיוון שאחת הטענות התבססה על כך שבתלמוד נכתב במפורש: “אתם קרויים אדם ואין עכו”ם קרויים אדם” ולכן, טענו התובעים, מותר ליהודים לרצוח גויים, הוזמן הרב יעקב מזא”ה [-מזרע אהרן הכהן]להסביר את המובאה.

     כשהגיע תורו לשאת את דבריו אמר הרב כך: “בלשון הקודש ישנם ארבעה שמות ‘נרדפים’ - אנוש, גבר, איש, אדם. שלושת השמות הראשונים ניתנים לקריאה הן בלשון יחיד והן בלשון רבים - אנשים, גברים, אישים. אולם המילה ‘אדם’ אינה ניתנת לקריאה בלשון רבים.

     “הלא תבין כבוד השופט, הגויים מוגדרים או כיחידים - כל אחד לעצמו, או כהרבה אחדים בודדים; ברם, רק העם היהודי יכול להתהדר בתואר הנפלא שהוא חטיבה אחת שאינה נראית כלל כמורכבת מאנשים רבים, כולם מרגישים גוף אחד ונשמה אחת. אם כן, צדקו חז”ל באומרם אתם אלו שיכולים להתהדר בתואר ‘אדם’ שמבטא אחדות, ואין העכו”ם יכולים להיקרא ‘אדם’.

     “ההוכחה הטובה ביותר לדברי, תהווה העובדה שהריצו אותי מאות קילומטרים מביתי לכאן רק כדי להגן על יהודי שאיני מכיר, ואלמלא באתי היה מתרחש פוגרום נוראי בכל היהודים. הלא כל בעל שכל יודה, שאף אם נניח שהנאשם חטא – שאר היהודים מה עשו? מסתבר שגם אתם מודים בעובדה שאנו מוגדרים ‘אדם’ אחד...”.

     דיני המצורע מתחילים בפרשתנו בפסוק הבא: “אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן”. לכולם ידוע שהצרעת באה על חטא לשון הרע, על מנת שהמצורע שקלקל בלשונו וגרם פירוד בין יהודים, יצא מחוץ למחנה וירגיש בדידות מהי ועל ידי כך יוכל לתקן את אשר עיוות.

     רבי משה אלשיך בספרו על התורה מעורר שתי נקודות: מדוע רק אצל יהודים כל כך הקפידה התורה על טהרת הלשון בשונה מגויים, זאת ועוד, מדוע בעל לשון הרע זוכה בפסוק לתואר: “אדם”, שבלשון הקודש בא תואר זה לבטא שלימות [כפי שיציר כפיו של הקב”ה נקרא “אדם”].

     לפי הסברו המבריק של הרב מזא”ה המובא לעיל [המיוחס לרבי מאיר שפירא מלובלין], שתי השאלות יתורצו האחת בחברתה: העם היהודי הריהו כיחידה שלמה שאסור לעשות בה פילוג ופירוד, לפיכך מסבירה התורה שאם יש בעור בשרו של מאן דהו נגע צרעת, הרי זה משום שהוא חטא ב”אדם” – דיבר לשון הרע על יהודי אחר והאחדות נפגמה. אצל הגויים לעומת זאת, אין טעם להעניש בחומרה על לשון הרע כי הם אינם מיועדים להיות חטיבה ויחידה אחת שלמה.

     בדיוק בשל כך - מטעים האלשיך הקדוש - המצורע מובא דווקא אל אהרן הכהן, משום שמידתו הייתה “אוהב שלום ורודף שלום”. למצורע אומרים: כלך לך אצל אדם שהשקיע מזמנו ומכוחותיו על מנת ליישר הדורים בין בני האדם, וממנו תשכיל כמה לא טוב היה כשהשקעת כח וזמן להרוס יחסים בין אנשים...

     הצרעת שעליה דיברה התורה כבר אינה קיימת היום, אך לשון הרע - בועטת והורגת. בחז”ל דימו את המדבר לשון הרע לנחש המכיש בשיניו, שכפי שלנחש אין הנאה בעצם ההכשה, כך אין רווח ממשי שמפיק המדבר מאמירתו מלבד ההרס והחורבן שהוא מותיר אחריו.

     אחד מהדברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום הוא “אבק לשון הרע”, לו נשתדל לפחות לזכור שאמירת לשון הרע, המתבצעת בין היתר באמצעות השיניים, יכולה להגיע “עד הרגל” - למקומות שעליהם לא חלמנו, ייתכן שניזהר יותר בדיבורנו.


אשה כי תזריע וילדה זכר (יב,ב) (וקראת לשבת עונג)

     במדרש תנחומא (פרשת כי תצא סימן ב') נאמר: יש מצווה שמתן שכרה בנים, כגון שרה שאירחה את האורחים, והשונמית שקיבלה את אלישע. הרי לנו גודל חשיבותה של מצווה יקרה זו הכנסת אורחים.

     בבית החולים "הדסה עין כרם" שבירושלים מתקיימת מדי שבת סעודת שבת גדולה לכל האורחים השוהים בבית החולים, וישנם רבים כאלה, האחד בא לשהות עם אביו החולה, השני עם סבתו והשלישי בא לשהות עם זוגתו שילדה זה עתה במזל טוב. בליל של אנשים מעדות שונות ומסוגים שונים.

     הכל החל ביוזמתו של איש צדקה וחסד שהבין את הצורך הגדול שבדבר, ובשיתוף פעולה עם בית החולים שהקצה לו מקום מיוחד לשם כך החל האיש ב"פרוייקט" סעודות השבת. אלא מאי? מכיוון שהאורחים הם רבים נזקק האיש לעזרה משום כך חיפש ומצא זוג שהסכימו לבוא מדי שבת ולשהות בבית החולים ולסייע בקיום מטרה נעלה זו. זוג זה היה נשוי מזה כמה שנים ולא זכו לפרי בטן.

     והנה, זמן לא רב לאחר שנטלו על עצמם את המשימה נתברכו משמים ונפקדו בבן זכר. במקומם הגיע זוג אחר שנטל על עצמו את המשימה והנה גם בני הזוג השני נושעו בפרי בטן. הדבר חזר ואירע בשלישית: זוג נוסף של בעלי חסד זכו לחבוק בן. כעת כבר עשתה לה השמועה כנפיים כסגולה בדוקה.

     כאשר נכנס מאן דהוא אל הצדיק רבי פנחס מנחם אלתר מגור, בעל ה"פני מנחם" וסיפר לו על הסגולה הנפלאה נענה הרבי מיד ואמר: ומה הרבותא? והרי מדרש מפורש הוא: "יש מצווה שמתן שכרה בנים"!


אשה כי תזריע וילדה זכר (יב,ב) (מר. רפאל ירקוני)

     שאלו את הגאון מווילנא מה הקשר בין תחילת פרשתנו לבין סוף הפרשה הקודמת פרשת שמיני שכתוב בסופה "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל"?

     וביאר זאת ע"פ הגמרא בסוף יומא אשר הייתה אישה בהריון שהתאוותה לאכול ולפי הדין אישה כזאת מותר לה לאכול כי אם לא אוכלת זה סכנה לחיי התינוק. לאישה הזאת לחשו לה שהיום יו"כ ונרגעה ואח"כ נולד ממנה רבי יוחנן, ומסופר עוד בגמרא על אישה אחרת שהתאוותה וכשלחשו לה שהיום יו"כ לא נרגעה ונולד ממנה שבתי אצר פרי שהיה רשע גדול.

     וע"פ גמרא זו ביאר להבדיל בין הטמא ובין הטהור הכוונה בין הצדיק לבין הרשע זה ע"י ההבדלה בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל וע"י אישה כי תזריע , ז"א שאם האימא מקיימת ולא אוכלת דברים אסורים או כמו בגמרא שלנו לאכול ביו"כ ע"י זה זוכה שייוולד לה בן טהור.


אשה כי תזריע וילדה זכר (יב,ב) (הרב אלעזר רז שליט"א)

     רבנו חיים בן עטר זיע"א, מדקדק, מדוע הוצרך לומר כי תזריע, די היה לומר "אשה כי תלד זכר" ואז יאמר כל דיניה. ומה ענין הזרעה. והגם שרבותינו תרצוה, מ"מ יש טעם נוסף. והסביר הרב דבר נפלא, וזה תוכן דברי קודשו: הנה חזקיה מלך יהודה מלך צדיק היה, אבל הוליד שני בנים, והיו נוטים לרע ורשעים (עי' ברכות י ע"ב), ומהיכן שורש לזה שמאיש צדיק כזה יצאו נפשות כאלו. אלא המה היו בזמן מלך מרודך. והאישה בשעה ההיא חשבה על עבדי מרודך, ואז המשיכה "נפש" רעה לשני בניה. נמצא הכל תלוי בקדושת המחשבה.

     והאר"י ז"ל שואל שאלה כה נפלאה: הנה כל "בן" חייב בכבוד אביו. והנה יש לפעמים אב שפל ועם הארץ, ואילו הבן, הוא צדיק גדול. ואעפ"כ חייב בכבוד אביו. וכיצד יתכן שצדיק כפוף לאב כזה? אלא העניין הוא, שזה עצמו שהבן הלזה במדרגה גדולה ונפשו נפש טובה, אינו עבודתו העצמית, אלא שקיבל "כח" זה, מאת אביו. שאביו כפי מחשבתו משך "נפש" זו אל בנו, וזו היא שמסייעת לו לבן בכל עשיית הטוב אשר לו. (ועיין ב"שער המצוות" פרשת יתרו).

     ועל פי זה, מתרץ רבינו חיים בן עטר, שלכן נאמר, אישה כי "תזריע – וילדה" כלומר כי עיקר ה"לידה" מה היא? היא ה"הזרעה"! שהוריו חשבו בטוב וטיהרו עצמם. (וזהו רמז: "יפה כח הבן מכח האב". כלומר כח ומעלת הבן יפה, בזכות האב והאם). וא"צ לומר כי בוודאי צריך להקדים מקווה טהרה ולא לזלזל כמלא נימא בכל תהליך אשר צריך כפי תנאי ההלכה ושבעה נקיים, ואז יוצאים בנים טובים ונקיים. וראה מה שהוכיח בנעם דברותיו על זה ר' אליעזר פאפו ב"פלא יועץ" (מע' זיווג). וראה מ"ש מרן השו"ע באו"ח (סימן רמ).

     ואספר כאן מעשה נפלא אשר אימי מורתי הי"ו סיפרה לי את אשר חזו עיניה בהיותה קטנה, כי בחו"ל היו המקוואות קרים, והנה פעם אחת ביקשה האמה שלה (מרגלית ע"ה) שתתלוה עמה, כדי לעזור לה. והיא לא ידעה ולא הבינה מאומה. והיו הולכות עם קומקום מים חמים. וטרם כניסתה שאלה הבת: אימא! המים הללו קרים מאוד למה את נכנסת!. השיבה לה האימא: "הרופא אמר לי לכנס כאן למים הללו" (אע"פ שהאוויר קר מאוד) וכשאני אוציא ראשי מן המים, תשפכי את המים החמים על ראשי. וכך עשתה. (וכמובן היו שמה עוד נשים המשגיחות). הנה איזה מסירות נפש עשו הדורות ולא זלזלו ולא כחוט השערה. בכל הטהרה. [וראה פלא יועץ (שם) שירים כשופר קולו על עניינים אלו, ולא יבוש וכו' ע"ש].

     וה' יזכה את כולנו להיות בטהרה. וללמוד הלכותיה. ולשמור חוקיה. כי מפי אלוקים חיים המה. לטוב לנו בזה ובבא. אמן.


אשה כי תזריע... וביום השמיני ימול (יב,ב-ג) (אשר לורבר)

יש להבין בפרשתינו מספר דברים:

א. שאלות כלליות: מה מקומה של מצות מילה בפרשה שעיקר עניינה דיני טומאה וטהרה, ובפרט דיני טומאת יולדת? ומה מטרת הפתיחה ה"ביולוגית" אשה כי תזריע?

ב. שאלות פרטיות: מדוע אין התורה מסתפקת בקביעת ההלכה שהיולדת זכר תטמא שבעת ימים, ומדוע עליה לדמות את טומאת היולדת לטומאת נידה? יתר על כן, דיני נידה מוזכרים רק בסוף פרשת מצורע, ומדוע התורה מדמה טומאת יולדת להלכה שעדיין לא הוזכרה? כמו כן, מה משמעות ו"ו החיבור בפסוק: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"?

והנראה לומר הוא, שהתורה פותחת בפירוט ביולוגי - "אישה כי תזריע" - להדגיש שמצד אחד עם ישראל כפוף לחוקי הטבע, אבל מצד שני יש לעם ישראל תפקיד בעולם לקיים את מצוות ה', וביניהם דיני טומאה וטהרה ודיני ברית מילה.

ההפניה "המיותרת" לדיני נידה באה להשוות את דיני מילה לדיני נידה; אילו היה כתוב "ביום השמיני" הייתי לומד ניגוד בין דיני נידה ובין מילה, כשם שמצינו בניגוד בין "ביום השמיני עצרת" ובין ימי חג הסוכות. ו"ו החיבור אצלנו לעומת זאת באה להשוות ולדמות נידה למילה. דיני הנידה באים לסמל את שליטת האדם על הטבע. אף שיחסי אישות הם רצויים, ואנו מצווים עליהם, יש זמנים שהם אסורים, ללמדך שעל האדם לשלוט על טבעו ויצריו, ולא שהטבע ישלוט עליו. השוואת מצוות מילה למצות נידה מלמדת שמצד אחד אבר הברית הוא מכשיר במסגרת חוקי הטבע לקיום מצוות אבל אות הברית בא להזהיר אותנו לא להשתמש באבר הברית ללא מעצורים אלא עלינו לשלוט על הטבע. מצוות נידה ומילה משתלבות במגמה הכללית של הפרשה: אנו כפופים לחוקי הטבע אבל עלינו לשלוט על הטבע.


וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב,ג) (וקראת לשבת עונג)

     בספר ילקוט מעם לועז (קהלת י', ח') מביא מעשה נפלא שאירע לרבינו משה בן מימון, הרמב"ם בעת ששימש כרופאו האישי של מלך האוצר של מלך ספרד והיה מקורב מאד למלך שהעריך את חכמתו של השר היהודי ונשאו וגדלו מעל כל השרים אשר אתו.

     היה בין שרי המלך הגויים שר אחד שקנא מאד ברבי משה וניסה בכל עת להסית את המלך כנגדו אולם ללא הועיל, עד שפעם אחת נקרתה בדרכו הזדמנות פז... נוהג היה המלך שביום אידם היה הולך לבית תפלתם כשהוא נועל נעליים חדשות ולובש אדרת מלכות חדשה. כמינוי של כבוד ביקש המלך מאת רבי משה שיזמין בעבורו את הנעליים והאדרת ליום המיוחל.

     ניגש אותו שר צורר היהודים אל הסנדלר האומן בו הזמין רבי משה את הנעליים עבור המלך ולחש על אוזנו דבר מה ואף שלשל לידיו סכום הגון... הסכים הסנדלר למזימה השפלה שנלחשה באוזנו. בהגיע היום רכב המלך על סוסו לבית התפלה כשהוא נעול בנעליו החדשות ומעוטף באדרתו ברוב פאר והדר. לפתע ניגש אליו השר הצורר ואמר: אדוני המלך! ראה נא מה עולל לך השר היהודי! מה עולל? תמה המלך.

הראה לו השר כי על סולית הנעל הייתה חקוקה דמות העבודה זרה צלם תועבתם... כך עשה לי השר משה?!

     זעם המלך חקק בנעלי את סמל אמונתי כדי שאדרוך עליו ואשחוק אותו בכל צעד וצעד... בן מות הוא! החליט המלך על אתר כי יש להוציא את רבי משה להורג בשריפה אולם יש לעשות זאת בצנעה כדי שלא יבינו המון העם כי טעה המלך בשיקול דעתו כאשר מינה שר בוגד לאמונתם. משום כך הורה המלך לאחד מנתיניו בעל מפעל ליצור לבנים שבמפעלו פעל כבשן לליבון לבנים שאם יבוא אליו אחד משריו וישאל: "האם עשית כהוראת המלך", יש לתפסו מיד ולהשליכו אל כבשן האש.

     בשובו לארמון קרא המלך לרבי משה ואמר לו: לך אל מפעל הלבנים ושאל את בעל המפעל: "האם עשית כהוראת המלך". יצא רבי משה לשליחותו כאשר נצטווה.

     בהיותו בדרך עצר אותו יהודי עני ואמר: רבי! אשתי ילדה לי בן והיום מלאו שמונה ימים להיוולדו ועדיין לא מלתי אותו האם מוכן כבודו לבוא ולמול את בני? ומדוע לא הזמנת מוהל? תמה רבי משה. הזמנתי ענה האיש אלא שהמוהל לא הגיע והשעה מאוחרת ועוד מעט תשקע השמש.

     סר רבי משה אל בית האיש ומל את התינוק ואף היטיב את ליבו בסעודת המצווה בה נשא דברי תורה.

     בינתיים שש השר הצורר על מפלת שונאו ובהתרגשותו הרבה לא המתין אלא רכב אל בית החרושת ללבנים שם ניגש אל בעל בית החרושת ושאל: "נו, האם עשית כהוראת המלך?"... תפש אותו בעל בית בחרושת בבגדו והשליכו אל כבשן האש!...

     כעבור שעה קלה הגיע רבי משה ושאל אף הוא: "האם עשית כהוראת המלך? "אכן כן'' ענה בעל המפעל ''שוב אל המלך ואמור לו כי הבוגד כבר מזמן הפך לאפר...'' שב רבי משה אל במלך ובישר למלך את הדברים. תמה המלך ובירר עימו את השתלשלות העניינים עד שהכל נתגלה לאשורו.

     הודה רבי משה לה' על שהצילו וערך סעודת הודיה גדולה בה אמר: אברהם אבינו נקרא "אברהם אוהבי" הוא הראשון שהחל במצוות מילה ובזכותה ניצל מכבשן האש. גם אני סיים רבי משה זכיתי הודות למצווה יקרה זו להינצל מכבשן האש!


ביום השמיני ימול את בשר ערלתו (יב,ג) (וקראת לשבת עונג)

     במדרש (אוצר המדרשים עמוד רכ"ב) מובא שהיו מצוות שבת ומילה מתדיינות ומתווכחות זו עם זו: אמרה שבת: אני גדולה ממצות מילה שהרי בי שיכלל הקדוש ברוך הוא את השמים ואת הארץ, שנאמר: "ויכל אלוקים ביום השביעי"!

     אמרה לה המילה: אני גדולה ממך! שאלמלא אני לא נברא העולם, שנאמר (ירמיה ל"ג כ"ה): "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי".

     אמר בי יהודה בן רבי שלום: משל לשני שרים שגרו בארמון המלך, ולא היה העם יודע לקבוע איזה מהם גדול וחשוב מחברו! יום אחד יצא המלך בשיירה מהארמון והנה ראו כולם ששר אחד הולך לפני האחר. הבינו כולם כי ההולך בראש הוא חשוב במעלתו על פני חברו.

כן הוא גם הנמשל:

     נפסק להלכה שמילה בזמנה דוחה שבת, ואם מצוות השבת נדחית בגלל המילה, מוכח שמצוות המילה גדולה מן השבת!


"וביום השמיני ימול בשר עורלתו" - הגדולה בברית המילה (רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'ייק זצ"ל)

     מובא על הרב מבריסק רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'ייק זצ"ל, שפעם אחת התקיימה בבית שלו, ברית מילה לאחד מנכדיו. בסיומה של הברית ניגש המוהל אל הסבא - הרב ואמר: "נו... ברוך ה' שזכינו לקיים מצוות ברית מילה ועוד בבית הרב ואחד מצאצאיו..."

     התפלא הרבי ותהה: "למה כוונתך?! האם אתה חושב שקיומה של ברית בביתי ולנכדי שונה היא מחשיבות ברית אחרת?!

     אמשול לך משל למה הדבר דומה: על איזה מלמד תינוקות שהיה עושה מלאכתו נאמנה אולם, שכרו היה זעום וכל ימיו היה עני ואביון. והנה פעם אחת התבטא המלמד: "אם היה לי כל אוצרותיו של רוטשילד הייתי עוד יותר עשיר ממנו..". תלמידיו לא הבינו ושאלו: "למה כוונתך?! המלמד השיב בחיוך: "חישבו רגע!... למעשה אם יהיו לי את כל אוצרותיו של רוטשילד, אבל בנוסף יהיה לי גם את שכרי המועט שאני מקבל בתור מלמד"...

     כן הוא הנמשל, גם במצוות ברית המילה:

     מצווה זו כה חשובה לאין ערוך עד כדי שאין ערך וחשיבות כלל לייחוסו של הנימול...


ברית מילה: ('באר יעקב' על התורה)

     אחד מעובדי מחנות הכפייה בשוָאה סיפר כי יום אחד שמע זעקות כאב נוראות שכמותן לא שמע מעולם.  נתברר כי באותו יום נערכה סלקציה של תינוקות שנשלחו להשמדה. 'המשכנו בעבודתנו כשעיננו דומעות, ופתאום שומע אני קול אישה יהודיה: 'תנו לי סכין', חשבתי שהיא רוצה ליטול את נפשה. אמרתי לה: 'מה את ממהרת כל כך לעולם האמת...', החייל הגרמני אמר לפתע: 'כלב, מה אמרת לאישה זו?', ודרש ממני תשובה. עניתי לו: 'האישה ביקשה אולר, והסברתי לה כי אסור לה ליטול את חייה'...האישה בחנה בעיניים קודרות את הגרמני, מבטה רותק לכיס מעילו, ממנו בצבץ אולר. 'תן לי את האולר', התחננה האישה, והגרמני ונתן לה את האולר בחיוך מרושע...היא גחנה והרימה חבילה של סחבות. בין הסחבות, נח תינוק רך, האישה נטלה את האולר, בירכה ברכת המילה, ומָלָה את הילד,  אח"כ אמרה: 'ריבונו של עולם, נתת לי ילד בריא ויפה, ואני מחזירה לך יהודי כשר...'


''רופא חולי עמו ישראל'' (הגה''צ רבי יעקב גלינסקי זצ''ל – והגדת, ויקרא)

     שמעתי מה''חזון איש'' זצ''ל שבכל דור ודור מביא הקב''ה מחלה שברפואה חסרת אונים לעומתה, כדי להראות שהרופאים – כמו ''המחלות – אינם אלא שלוחים, ומפתח הרפואות ביד הקדוש ברוך הוא.

     ואספר: הייתי מאשפז בבית החולים בילינסון. חיידק התמקם באזן, ומאן לצאת. טפלו בי במסירות, והרופאים יצרו יחסי ידידות.

     יום אחד נגש למיטתי סגן מנהל המחלקה. ''הרב גלינסקי'', אמר, ''האם נכון הדבר שבתלמוד שלכם כתוב שהטוב שברופאים לגיהינום?''

     כתוב, ודאי כתוב, אבל ההתנסחות שלו לא מצאה חן בעיני, ''בתלמוד שלכם'', לכם ולא לו, הקהה את שינו. התעלמתי ממנו. חשב שלא שמעתי, החיידק פגע בשמיעתי, וחזר על השאלה בקול רם. החולים האחרים בחדר הזדקפו. המשכתי להתעלם.

     חזר בשלישית, בצעקה. האחיות באו לראות מה הקרה. הבנתי שאם אמשיך להתעלם יביא ציוד הגברה. לא הייתה בררה. עניתי: ''כן, כתוב''.

     ''ואיך אתה מסביר את זה'', תבע לדעת. ''זה מעליב, אתה יודע?''. אמרתי: ''אולי, אבל אתה לא צריך להיעלב''.

     ''למה?''

     ''כי אתה אינך הטוב שברופאים. תביא את הטוב שברופאים, ואסביר לו''. חייך בטוב לב. ''טוב, עכשיו ברצינות''. בטוח היה שהתבדחתי. לא העלה בדעתו שמע אינו הטוב שברופאים...

     אמרתי: ''הלא תבין, בתפילת העמידה יש שמונה עשרה ברכות. אחת מהן היא בקשה מהבורא: ''רפאנו ה' ונרפא, הושיענו ונושע, כי רופא נאמן ורחמן אתה''. אבל אם הרופא סבור שהוא המרפה, ואינו זקוק לעזר שמים, ידלג על ברכה זו. ונמצא שאין בידיו אלא שבע עשרה ברכות, כמניין ''טוב''. וזהו: ''טוב שברופאים, לגיהינום''. לכן אמרתי שאינך הטוב שברופאים, כי יודע אתה שידכם קצרה. והראיה, שעדין איני שומע''...

     ועוד –

     כשהייתי מאשפז בבית החולים, נוכחתי באזלת ידם של הרופאים. ''לפי הספר'' הייתי אמור להרפא מזמן, החיידק שהתנחל באזני לא ידע לקרא, וסרב לצאת. הגמרא גלתה לנו שכאשר המחלה נשלחת, משביעים אותה כמה זמן תקנן, ושלא תצא אלא על ידי רופא פלוני וסם פלוני. ואצלי, אחד מן השלושה: או שלא הגיע הזמן, או שלא היה זה הרופא הנכון, או שלא נמצאה התרופה הנכונה.

     בקר אחד ראיתי תכונה סביב מיטתי. רופאים רבים סבוני כדבורים. ''הרב גלינסקי'', בשר מנהל המחלקה, ''הבאנו את טובי הממחים להתייעצות''.

     נו, אם הוא משתף אותי, יש גם לי מה לומר: ''פרופסור נאמן גם פה?'' שאלתי. השתררה שתיקת מבוכה: מי הוא פרופסור נאמן? מה מומחיותו, לאיזה תחום הוא שייך, אולי אינו שייך לכאן. ואני בשלי: ''את פרופסור נאמן, הבאתם אתכם?''. מנהל המחלקה רכן מעלי: ''הרב גלינסקי, מי הוא פרופסור נאמן?''

     נאנחתי: ''אלו היית מתפלל, היית יודע. בכל יום פונה אני לקדוש ברוך הוא: 'כי מלך רופא נאמן ורחמן אתה'.

     אם הוא כאן, הכל כאן. ואם הוא אינו כאן, מי כאן''...


שאת או ספחת או בהרת (יג,ב) (כלי יקר)

     יש שלושה דברים עיקריים בגללם באה הצרעת לאדם. גאווה, צרות עין ולשון הרע. גאווה ראינו אצל נעמן שר צבא ארם, צרות עין ראינו אצל גיחזי ולשון הרע ראינו אצל מרים. שלושה דברים אלו רמוזים (לפי הכלי יקר) במילים: שאת, ספחת ובהרת.

     המילה שאת מרמזת על התנשאות הגאוותן, המילה ספחת מרמזת על זה הרוצה לספח לעצמו דברים (צר עין), והמילה בהרת מרמזת על המלבין פני חברו ע"י דברי לשון הרע שלו. (מלבין=בהרת).


אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת (יג,ב) (וקראת לשבת עונג)

     במדרש (ויקרא רבה פרשה ט"ו) מובא משל למלך אדיר שבקש לשאת אישה. בקשו לו שריו ועבדיו עד שלבסוף נמצאה אישה ראויה לבית המלך. עד מהרה נחוגה החתונה ברוב פאר והדר כיאה וכראוי.

     לאחר החתונה נכנסה המלכה החדשה אל הארמון המפואר, מקום משכן המלך ולהפתעתה ראתה שעל הקיר תלוי שוט גדול ועבה... נבהלה המלכה מאד ופניה החווירו כי חשבה שהמלך אכזר ומנהגו להכות בשוט כאשר מכעיסים אותו...

     מה לך תמה המלך מדוע חוורו פניך? השוט... אמרה המלכה למי הוא מיועד?... אל תתייראי אמר המלך שוט זה הוא לעבדים ולשפחות... לך מזומן כאן חדר נאה מצויד בכל טוב. תפקידך בארמון הוא לאכול ולשתות ולשמוח!

     כן הוא גם הנמשל:

     כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם משה רבינו: אל תתייראו! אלו מוכנים ומזומנים לאומות העולם, אבל אתם מוכנים ומזומנים לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר: (תהילים ל"ב) "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו"!


אדם כי יהיה בעור בשר שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרון או אל אחד מבניו הכהנים (יג,ב) (הרב חנן ליבוביץ(

     יש להבין הקשה הצדיק רבי מאיר יחיאל מגוסטינין מפני מה התורה מצווה על המצורע לבוא דווקא אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכהנים כדי שהם יפסקו את דינו אם טהור או טמא?

     אלא תירץ הרבי בטבעו של עולם, כאשר באים אל בעל לשון הרע ומוכיחים אותו על כך, הרי הוא ממהר להצטדק ולטעון כי הוא מספר לשון הרע מ"אהבת האמת" שבו ...כאשר רואה הוא את ראובן מדבר על שמעון, אין הוא יכול לסבול את הצביעות שבכך ומשום כך הוא ממהר לספר לשמעון את הנאמר ובשם אומרו...

     והנה המשיך הרבי במשנה מסכת אבות (פרק א' משנה י"ב) מצינו: הלל אומר: "הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום", ופירשו באבות דרבי נתן, כיצד היה אהרון "אוהב שלום"? כשהיה אהרון רואה שני בני אדם מתקוטטים זה עם זה היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו: ראה חברך איך הוא מתחרט ומייסר את עצמו על שחטא לך... ברוב צערו ביקש ממני שאבוא אליך ואדבר על ליבך שתחמול לו...

     לכן סיים רבי מאיר יחיאל מובא המצורע אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכהנים כדי שייזכר שהנגעים באים על עוון לשון הרע ובמקרה זה לא תמיד יש לומר את האמת לאמיתה...


וראה הכהן את הנגע... נגע צרעת הוא (יג,ג) (וקראת לשבת עונג)

     אמרו חז"ל במסכת ערכין (דף ט"ז), כי הצרעת באה על חטא לשון הרע פעם אחת אמר ה"חפץ חיים" לשומעיו: צאו וראו כמה איום ונורא כוחה של הרכילות! דבר זה אתם למדים מן הדואר.

     רוצה אדם לשגר מכתב לחברו, עליו להכין מעטפה ולרשום עליה את שמו של חברו ושם משפחתו וכתובתו המדויקת, שם העיר ושם המדינה, אחרי כן עליו להדביק בול. והיה, אם טעה בכתובת או בשם או במחירו של הבול, העברתו של המכתב מתעכבת.

     ואפילו אם לא טעה ועשה הכל כשורה, עדיין אין הוא יכול להיות בטוח שהמכתב בוודאי יגיע, שהרי הרבה מכתבים אובדים בדרך... מחמת מורכבות העניין העמידה הממשלה משרד מיוחד האחראי על העברת המכתבים, משרד הדואר, ובו עובדים עשרות פקידים, מכונות ומרכבות עומדות לרשותם.

     היפוך הדברים הוא ברכילות אמר ה"חפץ חיים" אם נכשלת ודברת דבר על פלוני, אף על פי שלא הזכרת שמו אלא ברמז, ולא הזכרת את מקום מגוריו ולא את שם עירו, ולא שילמת לאיש דמי העברה ואין מי שממונה על כך במיוחד, אף על פי כן אתה יכול להיות בטוח שהדברים הרעים שאמרת על פלוני סופם להגיע לאוזניו של פלוני! זהו כוחה של רכילות...


'אשר יצר' – ברכת ההודיה (ברכי נפשי)

     ''ונרפא'' חיזוקים רבים נעשו והתפרסמו בשנים האחרונות בריכוזי ישראל באשר הם בברכת 'אשר יצר'. ובאמת, אשר האדם מתעורר לחשוב על מהותה של ברכת 'אשר יצר', לא יתכן שיאמר אותה ללא כונה! לא יתכן!

     מה טמון בה בברכה זו? נוהג היה המחנך הדגול רבי אליהו ראטה, גבאו של האדמו''ר מזויהל, לומר ולשנן לבאי ביתו, ולתלמידיו שועי לקחו, בזו הלשון:

     היודעים אתם מה היא ברכת 'אשר יצר' – זו היא ברכה על ניתוח קשה ומסבך שנעשה בגופנו זה עתה, ועלינו להודות על כך להשם יתברך בכל לבבנו ובכל נפשנו.

     ניתוח זה מתבטא בניקויו של הגוף מן הפסולת שבו, ורבי אליהו מנה חמשה דברים הכלולים בברכת ההודיה הזו, ועל כל אחד ואחד מהם עלינו להודות להשם יתברך.

     הדבר הראשון שיש להודות עליו שהניתוח נעשה באפן הקל ביותר. הדבר השני, שהוא נעשה בלי הרדמה. השלישי, ללא כאבים וייסורים. הרביעי, על ידי הרופא הגדול ביותר, השם יתברך. והדבר החמישי, שהניתוח נעשה חנם אין כסף.

     על כל אחד מחמשת הדברים הללו, יש לתת הודיה גדולה להשם יתברך, ולהללו ולשבחו בברכת 'אשר יצר'.

     יש להוסיף שהמשגיח ממיר, רבי ירוחם, היה אומר שאם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכל עבר בשלום.

וטמא טמא יקרא (יג,מה) (הרב צ. מנדלסון)

     הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה י"ט הלכה י"ז) כותב שכל המשפחות שבישראל הן בחזקת כשרות ומותר לישא מהן אישה לכתחילה. ואף על פי כן כותב הרמב"ם אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכול ועז פנים ביותר, חוששים להן וראוי להתרחק מהן שאלו סימני פסלות הם !וכן הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים שאומר עליהן שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל!

דבר זה אמרו המפרשים מרומז בפסוק "וטמא טמא יקרא"! מי שהוא בעצמו טמא נוהג לומר על אחרים שהם טמאים...


בדד ישב מחוץ למחנה (יג,מו) (וקראת לשבת עונג)

     מבאר רש"י, מדוע המצורע יושב בדד. משום שהוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא ישב בדד!

     משל נפלא בעניין זה אמר רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים":

     נתאר לעצמנו חבורה של עשרה אנשים העומדים ביחד ומשוחחים ביניהם. לפתע מגיחה קבוצת שוטרים ועוצרים את אחד מבני החבורה באשמה חמור של בגידה במלך. נלקח העציר אל בית המשפט שם נחקר שתי וערב על מעשהו זה אולם הוא אינו מודה אלא כופר באשמה המיוחסת לו. כאשר רואה השופט כך, מורה לשוטרים לעצור גם את שאר בני החבורה כדי לחקרם, אולי מפיהם ימלט שבב מידע שיכול להוביל להבנת המעשה כולו ולהפליל את הבוגד.

     בני החבורה, אף שבטוחים הם בעצמם כי חפים הם מכל פשע, ויודעים היטב כל לא נלקחו למעצר אלא רק מחמת הספק שמא על ידם יתגלה מעשהו הרע של חברם, בכל זאת מצטערים הם מאד על שנמצאו בחברתו, כיון שבגללו נגרם להם צער זה. לבסוף כאשר הם יוצאים ללא כל פגע הם נזהרים מעתה ואילך שלא להימצא שוב בחברתו של אדם כזה.

     על אחת כמה וכמה בענייננו אמר ה"חפץ חיים" ידוע שלעתיד לבוא יענשו בעוון לשון הרע גם המספר, גם השומע וגם כל הנלווים אליהם בחבורתם הרעה הזו, אם כן כמה צריך האדם לברוח מזה, וכאשר מסיתו היצר להיכנס אל תוך חבורת מספרי לשון הרע, יחשוב כל אחד לעצמו: די לי במה שאעמוד בעולם העליון לדין על עוונותיי הרבים, ולשם מה לי לסבול בעולם העליון עוד עונש על עוונות חברי?! על ידי מחשבה זו יזכה האדם לנצח את היצר.


בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (יג,מו) (וקראת לשבת עונג)

     מבאר רש"י: אמרו רבותינו, מה נשתנה המצורע משאר טמאים שהוא יושב בדד? אלא הועיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל מאחרים וישב בדד!

     סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מעשה ברבנית ידועה שנסעה פעם באוטובוס. מאחוריה ישבו שתי בנות שדיברו לשון הרע על אחת מחברותיהן שהתארסה זה לא מכבר. הבנות גינו את הכלה מאד בכינויי גנאי ומסקנתם הייתה שיש לרחם על החתן ה"אומלל"... לפתע הסתובבה הרבנית אל שתי הבנות ואמרה: אני מודה לכן מאד על הדברים ששמעתי! החתן הוא בני! אדאג שיבטל את השידוך תיכף ומיד! אינני רוצה שבני יהיה אומלל... הבנות נבהלו מאד כאשר הבינו את אש גרמו בדיבורן. בגללן עומד השידוך להתבטל!... אל תיקחי את הדברים כפי שהם נאמרו מיהרו הבנות לומר לרבנית כמובן שמאוד הגזמנו... אסור בשום פנים ואופן לבטל את השידוך.

     לא ולא התעקשה הרבנית זאת אתן אומרות עכשיו כי אין אתן רוצות להיות סיבת ביטול השידוך, אולם אני דואגת לבני באמת ובתמים, על כן נחרץ הדבר אצלי לבטל את השידוך ויהי מה! הבנות לא ידעו את נפשן מרוב צער ופרצו בבכי. עכשיו אמרה הרבנית כאשר אתן מבינות מה עשיתן אוכל לגלות לכן שהחתן אינו בני כלל... אולם שיעור מאלף למדתן, לעיתים אדם מדבר לשון הרע ומשחרר את חרצובות לשונו רק משום שאין הוא מבין את הנזק העצום שגרם מדיבורו. לאחר שחשתן את שעשיתן והבנתם היטב את הנזק שעלול להיגרם, שוב לא תחזרו על כך.


החתונה קרובה (שערי שלום, עלון 765) 

     חתן מצפה לחתונה שלו. החתונה תהיה בעזרת ה' בעוד 52 ימים.  איך החתן סופר לקראת החתונה? עוד 51 יום, עוד 50 יום, עוד 49 יום, עוד 48 יום, וכן על זה הדרך.  חייל מצפה לשחרור שלו מצה"ל.  השחרור יהיה בעוד 23 יום.  איך החייל סופר לקראת השחרור? עוד 23 יום, עוד 22 יום, עוד 21 יום, עוד 20 יום, וכן על זה הדרך.  ככה כולנו סופרים בכל הספירות, או יותר נכון כמעט בכל הספירות.

     נמצאים אנו בספירת העומר, והנה כאן הספירה היא שונה, כאן הספירה עולה. מתחילים במספר 1  ומתקדמים עד שמגיעים עד 50 ימים.  למה בספירת העומר לא סופרים בסדרה יורדת: עוד 49 יום, עוד 48 יום, עוד 74 יום? הרי אנו כל כך מצפים ליום מתן תורה,  ולכאורה היינו צריכים לספור כמו שחתן מצפה ליום חתונתו. אז למה זה לא כך?

     צריך להבין שיש הבדל מהותי בין ספירת הימים של חתן או חייל לבית ספירת הימים בספירת העומר.  לחתן שמצפה לחתונתו אין שום עניין בימים הבאים. כל מעייניו ביום החתונה, ולגביו הימים שעד החתונה רק מפריעים לו ומרחיקים את חתונתו. מבחינתו היה רוצה לבטל את הימים הללו או לדלג עליהם. אין לו שום עניין בעצם הימים הללו.  כך גם החייל, כל מעייניו ביום השחרור.  אין לו שום עניין בימים הללו. הוא רק רוצה להגיע אל היעד הנכסף - יום השחרור.  מה שאין כן בספירת העומר. נכון שאנו מצפים ליום מתן תורה, אך אנו לא מצפים סתם כמו עיוורים, אנו מבינים שצריכים הכנה כדי להגיע מוכנים ליום הנשגב והנורא הזה.  בימים אלו אנו נדרשים לרכוש את היכולת לקבל את התורה. אנו נדרשים לשכלל את המידות שלנו ולתקנם כדי שנהיה כלי ראוי לקבלת התורה. לכן הספירה עולה, ללמד שבכל יום אנו מתעלים ומתקדמים לקראת מתן תורה.

תזריע-מצורע
     הפרשה באה ללמד אותנו על הקשר בין סיבה ותוצאה, בין הזרעה לתוצאתה. בתחילתה היא מלמדת אותנו על הראשית, שזאת המחשבה. "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר", היה צריך לומר 'אישה כי תהרה וילדה זכר', אלא שמדובר על ראשית יצירת האדם, במחשבה. אומר הרב שליט"א, עד כמה צריך להיזהר באותו רגע ראשיתי וכמה קשות, ח"ו, יכולות להיות התוצאות. בכל תחום, יש רגע של עיבור במחשבה ואחרי כן יש לידה במעשה, ולכן כל כך חשובה המודעות שלנו בכל רגע, מפני שהיא המולידה את המציאות הבאה שלנו.
יחד עם זאת, כשכבר יש לידה וכבר רואים בשטח תוצאות, במקרה של הפרשה שלנו - נגעים, זהו ראשית התיקון. תינוק זה אותיות תיקון - אז זה מתחיל, והתיקון תמיד חייב להביא אותנו אל השורשים. בתחילת הפרשה זה ההזרעה של הכול. אחרי כן, נגע הצרעת זה כבר להוציא את הרע, לבטל אותו. כאשר הוא מופיע על פני השטח אפשר לתקן אותו. כמו שאמרנו, תרגום השם צרעת הוא 'סגירו'. הצרעת עוזרת לפתוח את הדברים הסגורים, שוברת את ההסגר של הרע, ואז יכול האדם להוציא את הרע ולתקן אותו.
אנו נמצאים בערבו של חודש ניסן, כשבועיים לפני לייל הסדר. רבים מאתנו כבר עסוקים במרץ בניקיונות וסדרים חדשים. הפרשה מתקשרת לכל זה, מראה לנו עד כמה חשוב לחטט בכל פינה, בפנימיות ובחיצוניות, להוציא מתוכנו את כל החמץ המשול ליצר הרע. להתנקות ולהכין כלי לרגע הגדול של ליל הסדר, החיבור לאור העצום של יציאת מצרים, האור שיכול להוציא כל אחד מאתנו ממקום של ייסורים אל מקום של חירות אמיתית.

על טהרה ועל טומאה. (הרב שרגא סימונס.)

     בכדי להבין בצורה טובה יותר את עולם התנ"ך, אנו מנסים לעיתים למצוא מילים 'משלנו', במקום ההגדרות בהן משתמשת התורה. הניסיון שלנו לתרגם את המושגים התנ"כיים לשפה היומיומית המדוברת, גורם למעשה, לקושי עצום בהבנתם של מושגים שונים בעולם היהדות. לרבים מהמושגים הללו אין הסבר מדויק בעברית המודרנית, משום שהם מייצגים רעיונות רוחניים עמוקים ביותר, שאין להם כל מקבילה בעולם המערבי של ימינו.

     דוגמא טובה לכך, הם המושגים 'טומאה' ו'טהרה'. אלו הם שני מושגים, שפרשת השבוע שלנו מתמקדת בהם באופן מיוחד.

     ב'סלנג' החופשי שלנו, אנו מייחסים ל'טהרה' את המשמעות של ניקיון, של תמימות או של דבר שאין בו מום. דבש שאין בו תוספות של חומרים משמרים, נקרא בפינו 'דבש טהור'. זהב שאין בו מתכות אחרות, נקרא 'זהב טהור'.

     כאשר אנו שומעים את המילה 'טומאה', אנו מייד חושבים על דבר מושחת, מלוכלך, או אפילו בזוי.

לכן אנשים רבים חושבים בטעות, שהמושג 'טמא' מתאר דבר שאינו ראוי מבחינה רוחנית, דבר מלוכלך.

     הטעות הנפוצה הזו מצטרפת לדימוי הנוסף שיש ל'טומאה', כמושג הקשור רק לנשים ולמיניות ולכן נוצר הרושם, שהיהדות מפלה את הנשים לרעה ושהיא רואה את המיניות כדבר שלילי ו'מלוכלך'.אך חשיבה שכזו רחוקה מאד מההשקפה של היהדות...


טוב והרע, החיים והמוות

     העיקרון היסודי ביותר של עולם היהדות, הוא האמונה, שהקב"ה הוא הא-ל היחידי, שהיה, הווה ויהיה אי פעם ביקום. האמונה שיש רק א-ל אחד בעולם ושלא קיים שום כוח עצמאי נוסף, חוץ ממנו. תפקידם של בני האדם בעולם, אשר בא לידי מימוש באמצעות הבחירה החופשית הנתונה בידם, הוא לבחור האם להתאמץ ולהתקרב אל הקב"ה, או האם להתרחק ממנו לעבר עולם האשליות והריקנות. אנו מכנים את הבחירה הזו – 'בחירה בין טוב לרע'. כאשר האדם עושה מעשה שגורם לו להתקרב לקב"ה, הוא למעשה בוחר ב'טוב'. כאשר הוא עושה משהו שמרחיק אותו מהקב"ה, הוא בוחר ב'רע'. (ראה "מורה נבוכים" של הרמב"ם, ג':23).

     ל'רע', למעשה, אין קיום ממשי במציאות שלנו. ה'רע' למעשה הוא היעדרו של ה'טוב'. מעין 'ואקום של טוב'. ה'רע' הוא היעדר קיומו של ביטוי אלוקי כלשהו, ברגע נתון. קיומו של הקב"ה יכול להיות ודאי וברור לעינינו, אך הוא עלול גם להיות מוסתר מאתנו למשך תקופות מסוימות. נוכחותו הברורה של הקב"ה בחיינו, היא הדבר שאנו מכנים 'טהרה'. לעומת זאת, מצב שבו הקב"ה נסתר מעינינו, נקרא בפינו 'טומאה'. במילים אחרות, ה'טומאה' היא למעשה 'היעדר טהרה' וכמו שה'רע' הוא רק 'ואקום של טוב', כך ה'טומאה' היא רק 'ואקום של טהרה'.

     מצב של טומאה עלול לחול על כל אחד. על גברים, על נשים ואפילו על בעלי החיים. כאשר נוכחותו הברורה של הקב"ה – כלומר, הנשמה או החיים עצמם – עוזבים את האדם, את האישה או את בעל החיים, במצב כזה, הגוף הופך למצב של 'טומאה'.


מקורות הטומאה

     בואו נחזור לרגע למושגי ה'סלנג' שבאו לתאר את ה'טומאה', כדבר מלוכלך או דחוי מבחינה רוחנית. מה לדעתכם יהיה יותר 'מלוכלך' מבחינה רוחנית – כלב מת או אדם מת? רוב בני האדם יענו שכלב מת הוא דבר הרבה יותר 'מלוכלך' מבחינה רוחנית, משום שהכלב נמצא ברמה הרבה יותר נמוכה ופחותה מרמתו הרוחנית של האדם. אולם למעשה, גופו המת של האדם מכיל רמה הרבה יותר גבוהה של 'טומאה'.

     הסיבה לכך היא פשוטה. כאשר האדם הוא עדיין יצור חי ונושם, יש בו נשמה א-לוקית – יש בו נוכחות גלויה של הקב"ה בתוכו – ולכן הוא נמצא ברמה הרבה יותר גבוהה של 'טהרה' מכל בעל חיים אחר בעולם. הנוכחות הא-לוקית שקיימת באדם, היא הרבה יותר חזקה מהנוכחות הא-לוקית הנמצאת בתוך בעלי החיים. כיוון שכך, כאשר הנשמה נעתקת מן הגוף, היא משאירה בתוכו ואקום הרבה יותר גדול של 'טהרה' ולכן רמת ה'טומאה' גדולה יותר מאשר אצל בעלי החיים.

     בסולם ה'טומאה' שהתורה מדרגת, דרגת הטומאה הבאה, שמופיעה (אחרי גופו של אדם מת), היא האישה היולדת (ויקרא י"ב:2). הסיבה לטומאה הגדולה של היולדת היא, שגם אצל אישה שילדה תינוק, נוצר למעשה חלל של ואקום, משום שהיה בתוכה אדם נוסף – התינוק שלה – שעזב אותה. כלומר, גם כאן היה איבוד מסוים של חיי אדם מתוך הגוף.

     עובדה מעניינת שכדאי לציין היא, שכאשר אישה יולדת בת, היא נשארת טמאה למשך זמן כפול מאשר משך הטומאה שלה לאחר לידתו של בן זכר (ויקרא י"ב:5). התורה קובעת זאת, משום שנוכחותה של בת בתוך גופה של האם מעניקה לה רמה כפולה של טהרה. הנקבה נושאת בתוכה את היכולת ללדת, את היכולת ליצור חיים וזוהי יכולת שמאפיינת את היצירה הא-לוקית. לכן יש כאן רמה גבוהה יותר של טהרה. אם כן, כאשר אישה יולדת את בתה התינוקת, נוצר ואקום רוחני גדול יותר מאשר אצל אישה שיולדת בן זכר ולכן, כאשר האישה יולדת בת, משך זמן הטומאה שלה ממושך יותר.


לחישה של מוות

     הדבר הבא המופיע ב'סולם הטומאה' הוא אובדן 'פוטנציאל של חיים' מתוך הגוף. טומאה מסוג זה משפיעה הן על הגברים והן על הנשים. לאחר קיום יחסי אישות, האיש נכנס למצב של טומאה, בגלל אובדנם של 'אבני היסוד' שהכילו בתוכם חיים, במהלך קיום היחסים (ויקרא ט"ו:16). נשים נכנסות למצב של טומאה כאשר הווסת מופיעה אצלן, משום שכאן מתרחש אובדן ממשי, כשהאישה מאבדת מתוכה 'פוטנציאל של חיים' (ויקרא ט"ו:19). הגמרא מכנה זאת 'לחישה של מוות'.

     הטומאה איננה מצב של נחיתות רוחנית ואיננה מייצגת את המלוכלך או המזוהם. הטומאה מייצגת את אובדן החיים. את אובדן הקרבה לקב"ה, שמהותו העיקרית היא – חיים.

*מבוסס על ספרו של הרב יצחק קופרשמיט.








עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט