בניית אתרים בחינם

 










יהיה בסדר"?? | עלון בית דוד

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, והיה בעור בשרו לנגע צרעת (יג, ב)

מכל העונשים האמורים בתורה, לא מצאנו עונש פוגע כל כך בנקודה הרגישה ביותר של האדם: בכבודו. הרי גם על כבודו של מי שחייב מיתה חסה התורה: "לא תלין נבלתו על העץ". ואילו כאן אין גבול לבזיונות העוברים על החוטא: הגלייה, הרחקה, והוא בעצמו חייב להכריז: "טמא טמא יקרא"! מדוע לא חסה התורה עליו?

ידוע, שהנגעים באים על האדם כעונש על מה שחטא בלשון הרע וגסות הרוח, כמבואר בחז"ל. ואולם, אין העונש בא כגמול על העבירות שבעבר בלבד, אלא הוא משמש גם כהתרעה על העתיד, הוא בא להחזיר את האדם אל הדרך הישרה. ולכן אמרו חז"ל:

"קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, אלא מתרה אותו ומלקה ביתו, חזר בו יפה, ואם לאו מלקה בבגדו, חזר בו יפה, ואם לאו באין בגופו."

הוי אומר: אדם שבא לידי הפסד, או שיש בביתו צרה, אל יאמר לעצמו: אין זה נורא כל כך, אפשר לסבול... מי שמנסה להתעלם ממצבו ועובר עליו לסדר היום, הרי הוא "מבעט ביסורים". גם אם אין ההפסד גדול, עליו לדעת, ששלחו לו התרעה מן השמים, כלומר: פשפש במעשיך, תיטיב את דרכיך! ואם כך עשה - יפה, ואם לאו - מוכרחים לשלוח לו תזכורת נוספת, מכאיבה יותר, פוגעת יותר.

ולא זו בלבד. גם אירוע שהוא "כמעט אסון", מצב של סכנה, מהוה תזכורת מן השמים, גם אם הסכנה חלפה בסופו של דבר; ואם לא יטיב את מעשיו, עלולה הסכנה להפוך לאסון. "אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו", אמרו חז"ל. היסורים עדיין לא הגיעו, אלא הוא רואה אותם מרחוק, הם ממשמשים ובאים, ואזי הזמן לפשפש במעשים, כדי שלא יבואו עליו באמת.

נגעי בתים ונגעי בגדים משמשים, כאמור, כהתרעות מוקדמות. גם נגעי אדם, המשמשים כ"התרעה אחרונה", אינם באים על האדם בפתאומיות. כדי שאדם יהיה טמא בטומאת צרעת, יש צורך שיהיה "נגע", כלומר שהבשר יהפך ללבן, ובנוסף לכך "סימן טומאה": שער לבן או בשר חי בתוך הנגע. כשהנגע פוגע באדם, הוא מתהווה בשני שלבים. דבר זה מבואר בפסוק שלפנינו: בתחילת הפסוק נאמר, שהתהווה בבשרו "שאת או ספחת", כלומר שהבשר נהפך ללבן, ואחר כך "והיה בעור בשרו לנגע צרעת", שעל ידי הופעת סימן הטומאה, כגון השער הלבן, הוא הפך לצרעת.

ברגע שמגלה אדם שחלק מעור בשרו הפך ללבן, הוא עדיין אינו טמא, אבל הוא יודע שהוא נמצא במצב של סכנה. ברגע שיופיע סימן טומאה, הוא יוכרז כצרוע על כל המשתמע מכך: שילוח אל מחוץ לעיר לתקופה בלתי מוגבלת, "טמא טמא יקרא" על עצמו בלכתו בדרך, בושה וכלימה לו ולמשפחתו. מי שיש מעט שכל בקדקדו, יזדרז לחזור בתשובה. רק שוטה ירגיע את עצמו "יהיה בסדר "...

האם התורה לא חסה עליו? על חסר דעה שכמותו, אין מה לחוס! מי שרואה את התהום פעורה לפניו, ואינו מתרחק, אינו ראוי שירחמו עליו. וזו כוונת המדרש, המביא כאן את הפסוק: "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע - ללמדך, שאין הקב"ה חפץ לחייב בריה ... ובמה חפץ, להצדיק בריותיו, וה' חפץ למען צדקו."

 

ע"פ שערי שמחה

בדד ישב - מחוץ למחנה מושבו | אליעזר היון

הוצאת שם רע ולשון הרע לא משתלמים: צרעת שמכסה את גופו של החוטא שולחת אותו לבידוד מחוץ למחנה כל עוד לא נרפא הנגע * הצרעת עשויה להכות גם בבגדים,ואפילו בקירות בבתים*

הלשון הרעגילוי עריות, גזל הרביםגסות רוחעבודת אליליםהם רק חלק מהגורמים שבעטים מופיעה צרעת על האדם. שכן הצרעת איננה מחלהקונבנציונלית מוכרת כי אם עונש אלוהי המופיעה בעקבות חטאלמרות הרשימה האטיולוגית הארוכה העומדת מאחורי סינדרום הצרעתמוסכם בקרבהפרשנים כי החטא שנחשב לגורם המרכזי להופעת המחלה הינו חטא לשום הרע על כל תתי סעיפיו, ויש שמצאו לכך רמז בשם המחלהמצורע – מוציאשם רעעוון לשום הרע לא גורר את המחלה באופן מיידי מאחר שראשית מתפתחת הצרעת על קירות ביתו של החוטאהכתמים הלא טבעיים על הקירותבאים לתת לאדם התראה מוקדמת כי עליו לשוב בתשובה על חטאיו ולתקן את דרכיואם שב מוטב, ואם לאו מופיעים הנגעים במעגל הקרוב יותר לאדם –בבגדיואם נרמז האדם ושב בתשובה עוצרת הצרעת וחדלה להכות, ואם לאומתפשטת היא על גופו של האדם עד שנזקק הוא לאותם ימי מחבוש עצוביםמחוץ למחנה.

על אף הסדר הכרונולוגי בהופעת הצרעת מציין המקרא את הצרעת הראשונה בגוף האדם, ורק אחריה את צרעת הבגדים וכתלי הבתים. הטעם לסדר ההפוך נעוץ בסיבה לגמרי פרקטית: דיני הצרעת נמסרו במדבר כשהעם הישראלי עדיין לא נחל את ארצו וממילא את בתיו, ומכאן שצרעת הבתים לא הייתה רלוונטית. רק צרעת הגוף [והבגדים] שייכת הייתה גם במדבר ומפני כך צוינה ראשונה. קולות אחרים טוענים כי על אף הופעתה הפיסית הראשונה של צרעת הבתים רצה המקרא להדגיש כי בסופו של דבר הכול נובע מהאדם עצמו, כלומר גם צרעת הבתים והבגדים הם פונקציה של חטא האדם גופו ועל כן צוינה צרעת הגוף ראשונה על אף שבאופן פיסי הופיעה אחרונה. אגב, במקרים בהם הוכרזו הבגדים והבתים כנגועים בצרעת היה הכהן שורף את הבגדים ומנתץ את קירות הבתים בהם הופיעו כתמי הצרעת.

כיצד הופיעה הצרעת? לאחר שהופיעו הפצעים – כתמים על עורו של האדם "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" מובהל החולה אל הכהן לצורך אבחנת הפצע. מדוע דווקא אל הכהן ולא אל רופא עור למשל? כפי שכבר הובהר הצרעת אינה מחלה קונבנציונאלית ומכאן שגם ריפויה לא מופנה לרופא כזה, טעם נוסף טמון באופיו של אהרן הכהן שהיה רודף שלום ואוהב שלום שהם תכונות המהוות אנטיתזה מוחלטת לתכונות השליליות בהם נקט החוטא שהביא על עצמו את המחלה. מכל מקום, הכהן, בודק סדרה של סימפטומים סביב הפצע כמו גודלו, מראה הבשר ועומקו, צבע וכמות השיער שבו ועוד, ועל פי פרמטרים אלו מקבל את החלטה האם מדובר בנגע צרעת או בסתם פצע השייך אכן לרפואה הקונבנציונאלית. אם הכהן סקפטי, הוא שולח את האיש אל מחוץ למחנה כלומר אל מחוץ לשלש המחנות [מחנה כהונה לויה וישראל] למשך שבעה ימים. בתום השבוע בודק הכהן את החולה שוב, האם הנגע עמד בעיניו, כלומר לא השתנה, או שמא הוא התפתח והתפשט. אם גם כעת האבחנה אינה חד משמעית, נותן לו הכהן שבוע 'הסגר' נוסף כשבסופו הוא מקבל החלטה סופית האם אכן מדובר בצרעת או בפצע עורי או תת עורי בלבד.

במקרה המצער בו החליט הכהן כי מדובר בצרעת מוכרז האיש כ'מצורע מוחלט' והוא צריך לרצות את 'ימי נגעו' מחוץ למחנה כשהוא יושב בודד ואינו מצטרף לחברה גם לטמאים אחרים שנאלצו לעזוב את המחנה. מלבד זאת עליו לפרום את בגדיו, לא לגלח את שפמו ואת שערותיו כאבל, ולהכריז על עצמו בקול כי הוא טמא ולהרחיק עצמו מחברת בני אדם. הסיבה לקונספט המחמיר הזה היא פונקציה ישירה של חטאו של הטמא, שכן הוא בדברי הרכילות, המחלוקת, והרוע שלו ביקש להפריד בין איש ואשתו ובכך להחריב ולמוטט את שלמות משפחתם של חבריו ראוי הוא כעת לתגמול הולם שיזכיר לו את מעשיו החמורים ויגרום לו להרהר ולהתנתק מהם. 

ביום בו שב החוטא מחטאו והוא מזהה כי הצרעת נעלמה מגופו, יוצא הכהן אליו אל מחוץ למחנה ומאשר את ריפויו המוחלט של המצורע. אז הוא לוקח 2 ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב. הסיבה לבחירה בציפורים באה משום היותם סמל לפטפוט, פעולה שלילית ומיותרת בה נקט המצורע. גם עץ הארז הגבוה ועשב האזוב באים להזכיר למצורע המיטהר את נפילתו הדרסטית בעקבות התנהגותו הטיפשית, ממעמד רם ומכובד למצורע טמא ובודד מחוץ למחנה. אגב, יש הרואים בשתי הציפורים סימבול לשני היצרים המתרוצצים בנפש האדם – יצר טוב ויצר רע, ועל כן "ושחט את הציפור האחת", כלומר ישחוט האדם את יצר הרע שבו.

הכהן נוטל ציפור אחת ושוחט אותה כשאת דמה הוא מגיר אל כלי בו הוכנו מראש מים נקיים הראויים לשתיה. את הציפור הנותרת החיה, נוטל הכהן וטובל אותה ביחד עם עץ הארז, האזוב ושני התולעת בכלי בו עורבבו המים ודם הציפור השחוטה ומהם הוא מזה על המצורע המיטהר שבע פעמים. את הציפור הוא משלח על פני השדה. בנוסף לכך עורך המצורע טקס טהרה בן שבעה ימים שבסופו הוא מכבס את כל בגדיו, מתגלח, טובל, ומקריב קרבנות..

 

 

מדוע נברא היתוש קודם לאדם? | הרב עזריאל יונה

אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם, אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף, זהו שאמר הכתוב: זאת תורה הבהמה ואחר כך אשה כי תזריע..

והעיר בשפתי חכמים: מדוע אם כן היתה יצירתו של אדם לאחר יצירת בהמה חיה ועוף?

ותירץ שליצירתו המאוחרת של האדם ישנן כמה וכמה סיבות, כגון, שלא יהו המינים אומרים שהיה אדם שותף לקב"ה במעשה בראשית, וכן שאם תזוח עליו דעתו אומר לו 'יתוש קדמך', ועוד.

אלא שגם יישובים אלו צריכים עדיין תלמוד כמו שמעיר הרב אזרחי, מדוע סוף כל סוף לא התפרשה תורתו של האדם לפני תורתן של החיות. גם אם יש סיבות מוצדקות ליצירתו לאחר יצירת בעלי החיים, ניתן היה לא לעכב את תורתו לאחריהם!

ההסבר הוא, שהסיבה המשותפת ליצירתו של אדם ולתורתו של אדם היא הכוונה לאחר את האדם. כלומר  שהאיחור עצמו הוא המטרה. במילים אחרות, יש עניין בדווקא להקדים את בעלי החיים ולאחר את האדם.

זו הסיבה אם כן שגם תורתו מתאחרת לאחר תורת בעלי החיים. שכן האיחור לפי רבי שמלאי אינו רק עניין טכני אלא סדר יצירה הנובע מרצונו של ה'.

ומהו טעם האיחור?

רב שמלאי נקט את הטעם של 'יתוש קדמך' כלומר, שאם תזוח דעתו של אדם עליו, יאמרו לו: במה אתה מתגאה, הלא אף בריה פחותה כיתוש נבראה קודם לך. על פי טעם זה, האיחור אינו 'טכני' בלבד, אלא מכוון מטרה ומכאן שגם תורתו מתאחרת במתכוון.

ואמנם זהו שאומר המדרש בתהילים: 'אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, אך אם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך'.

ועדיין צריך להבין:

האם באמת חשוב היתוש מן האדם? הכי אין מכאן סתירה לכל המקובל והידוע כי האדם הוא נזר הבריאה? ואף אם אנו עוסקים באדם שלא זכה להגיע למדרגה גבוהה, כלום הוא פחות מן היתוש הזעיר?

ללמדך שבשמים נתונה הערכה לפי מידת מילוי המשימה. לכן גם אם בפועל מבדילה תהום בין דרגתו של האדם לדרגת בהמה חיה ועוף, אבל דבר אחד גדול יש בו, ביתוש, שאין בו באדם. והוא – שלמות ביצוע פקודתו.

כי לכל נברא פקודה ותעודה משלו. אף לאדם כמובן תעודה פקודה. אבל בעוד שהאדם קיים במצב של 'לא זכה' שאין הוא ממלא את שליחותו ותעודתו, בעל החיים מושלם הוא, ממלא פקודתו וייעודו בעצם מציאותו.

לכן 'יתוש קדמך' שכן באמת חשוב הוא ממך. שכן במצב של 'לא זכה' לא באת אל שלמותך, ומכאן שבדין לאחרך.

ולא זו בלבד אלא שאף כל מציאותך פחותה היא משל היתוש. לכן אין מפרשים את תורתך לפני פירוש תורתו של היתוש. שכן מדברים קודם כל אל החשוב ביותר. אין מקדימין את המאוחר.

לעולם עלינו לעמוד במצב של הערכה אמיתית של מציאותינו, שלא תזוח דעתינו עלינו. 

מי רוצה לקנות סם חיים? | מוטי

פרשתנו, פרשת תזריע עוסקת בדיני הנגעים. מביא רש"י את דברי הגמרא, שנגעים באים על האדם כעונש על כך שדיבר לשון הרע.

מדוע כל כך חמור איסור לשון הרע, עד כדי כך שהוא מוצא אל מחוץ למחנה?

מבאר בספר אוזניים לתורה, שהסיבה היא שלמספר לשון הרע נדמה שראובן מקפח את פרנסתו, שמעון לא נהג בו כבוד כראוי, או נתכבד בקלונו וכדומה. מה הוא עושה? – הולך ומספר בגנותו של ראובן בפני שמעון ובגנותו של שמעון בפני ראובן. כך הוא מסכסך ומרבה שנאה. כל זאת מפני שנדמה לו שכל העולם נברא בשבילו, וכל באי עולם גוזלים וחומסים את השייך לו.

אמרה תורה: בדד ישב מחוץ למחנה, ותוך ישיבתו מחוץ למחנה, בודאי ייתקף בגעגועים לבני אדם, וישתוקק שיבוא מישהו שיחלץ אותו מבדידותו. אז גם ילמד להעריך כראוי את הצורך בקשר חיובי עם בני האדם, ויימנע מלהביט ולחפש את חסרונותיהם.

בדרך דומה מבאר הרב ראובן כץ זצ"ל בספרו "דודאי ראובן" את המעשה המובא במדרש: מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר "מאן בעי למיזבן (מי רוצה לקנות) סם חיים? אודקין עלה (נדחקו עליו הבריות, כלומר באו לקנות ממנו), רבי ינאי הוה יתיב ופשט בתור קלוניה (ישב ולמד בטרקלינו), אמר ליה תא הכא סק להכא זבין לי (בוא לכאן ומכור לי), אמר ליה לאו את צריך ליה ולא דכוותך (אמר לו אתה והדומים לך לא זקוקים לזה) אטרח עליה (הפציר בו רבי ינאי שימכור לו) סליק לגביה (עלה אליו) הוציא לו ספר תהילים והראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", מה כתוב בהמשך "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", אמר רבי ינאי, כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעני.

וצריך להבין איזה חידוש חידש הרוכל, הלוא זהו פשוטו של הפסוק.

אלא יש להסביר שמשמעות דברי חז"ל שהנגעים באים כעונש על לשון הרע ניתנים להבנה בשתי דרכים. המשמעות הפשוטה היא רוחנית, מאחר והוא היה רגיל לדבר סרה בבני אדם, נענש והורחק מהם. באותו זמן יעשה חשבון נפש ויחזור בתשובה.

אולם יש כאן משמעות נוספת, שהעונש בא כדי לתקן את האדם בדרך חינוכית, ולהכשירו לחיים תקינים בין הבריות. משום שכתוצאה מהמידה הרעה של לשון הרע ורכילות הוא משניא את עצמו על ככל האנשים. שוב אין אנשים יכולים לרחוש לו אימון ולסמוך על אחריותו ונאמנותו. התיקון לזה יכול להיות בצורת ניתוק שלו מן החברה למשך זמן מסויים, בהתנתקות זו הוא ילמד להעריך את הצורך בחיי חברה תקינים

זהו מה שחידש הרוכל לרבי ינאי. עד שבא אותו רוכל סבר רבי ינאי שמשמעות הפסוק "מי האיש החפץ חיים" היא רוחנית גרידא. אולם ההכרזה "מאן בעי למיזבן חיי" (מי רוצה לקנות חיים), יצרה בלב השומעים את התחושה שיש כאן אדם שמוכר סם שהוא תרופה לחיים ארוכים. הפציר בו רבי ינאי שיגלה וימכור לו את התרופה. הרוכל סירב וטען כי התרופה במהותה אינה מיועדת לרבי ינאי ושכמותו. אבל כשרבי ינאי עמד על בקשתו, הוציא הרוכל ספר תהילים וקרא לו את הפסוק ,מי האיש החפץ חיים" אז הבין רבי ינאי הבנה חדשה בפסוק, פשוטו כמשמעו. על ידי שמירת הפה ניתן לזכות לחיי שלום ושלוה, חיי בטחה ומישור עם כל העולם. בכך הוא יהיה מקובל על הבריות והכל יהיו מרוצים ממנו.

שבת שלום

מותר האדם מן הבהמה | בית דוד

א"ר שמלאי, כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. (רש"י)

מדוע נברא האדם אחרון מכל הברואים? אומרים חז"ל (סנהדרין לח.), שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך! ובמדרש כאן הוסיפו: "שאם זכה, אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית [שהנשמות נבראו ביום הראשון], ואם לאו יתוש קדמך... ". מה לימדונו חז"ל כאן? מה באה קדימתו של היתוש ללמדנו ?

לנו נדמה, שהאדם עולה במעלה על כל שאר הברואים. מי כהאדם שיש לו יכולת של דיבור וחשיבה, שבהם הוא ממציא המצאות מדהימות, ובאמצעותם הוא שולט על כל הבריאה... אך נראה שהשקפה זו היא אחיזת עינים שאין לה על מה להסתמך. לאמיתו של דבר, אין לך בריה חלושה וחסרת אונים כהאדם !

כל הברואים מוצאים את מזונם מוכן לפניהם. לעולם אין להם דאגות של פרנסה. "הקב ה צייד אותם בכל האמצעים הדרושים להם כדי לחיות, בנשק טבעי להגנה, הוא דואג למזונם ", נותן לחם לכל בשר". ואילו האדם, על אף תיחכומו הגדול, ועם כל המצאותיו הנפלאות, חי חיים מלאי דאגה וחרדה; הוא עמל על פרנסתו, ולא תמיד מוצא את סיפוקו .

משל למה הדבר דומה? לילד שביקר בבית חולים, וראה שם חולים רבים המחוברים לכל מיני מכשירים, ורופאים ואחיות המתרוצצים סביבם. כשחזר הילד לביתו, אמר: "אני מקנא באנשים אלה בבית החולים! כמה מכשירים יש להם! כמה אנשים המשרתים אותם! ועלי - אף אחד לא מסתכל !..."

כך האדם, נדמה לו שעם כל ההמצאות והשכלולים שלו, הוא עולה על החיות הערומות החסרות כל. הוא שוכח, שהחיות פשוט אינן זקוקות לכל זה, יש להם את כל מחסורם ללא מאמץ וללא המצאות... האמת היא, אם כן, ש"יתוש קדמך", לא רק בזמן, אלא גם בחשיבות וב"איכות החיים ".

כיצד בכל זאת ניתן להבין את עליונות האדם? על מה נאמר "זכה אתה קדמת"?

הבדל אחד ישנו, והוא ההופך את הקערה על פיה. לבעלי חיים אין מטרה בחיים. הם חיים חיים נוחים, אבל לשם מה? ואילו האדם, יש לו מטרה, הוא חי כדי לזכות בחיי העולם הבא, כדי לעבוד את ה'. ולכן עדיפים חייו, אף על פי שהם חיי עמל ודאגה, על חייהם של שאר הבריות. "המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות"' מי שמעריך את תכליתו בחיים - ורק התורה היא תכלית אמיתית בחיים - הרי הוא עולה על שאר הבריות, הוא מכובד מהם. אבל מי שחושב שהוא חי למען הפרנסה, למען הבילויים, למען הכבוד, עליו נאמר: "המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות", הוא בזוי יותר מיתוש קטן. אשרינו מה טוב חלקינו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו !

 (ע"פ כתב סופר

 

 

 

אתה קדמת או יתוש קדמך? | אבי קלנר

 

"אשה כי תזריע וילדה זכר"

מובא במדרש רבה: הדא הוא דכתיב "אחור וקדם צרתני" ... אמר ריש לקיש אחור זה יומך האחרון, וקדם זה יום הראשון... זכה האדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשי בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך.

 

לכאורה לא מובן מדוע כשזכה האדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשי בראשית, הרי האדם נברא האחרון לאחר כל הברואים? ומדוע כשלא זכה, אומרים לו יתוש קדמך, וכי פחיתות כבוד יש כאן והרי אחרון אחרון חביב?

הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים כותב שישבו הקדמונים פילוסופים וחוקרי טבע, במטרה לחקור ולהבין מדוע ברא ה' כל בריה ובריה, מה הפעולה המיוחדת שלה ואיזה תועלת היא מביאה לעולם. חקרו ודרשו, בדקו ומצאו, שכל בריה שברא ה' בעולם, כל צמח שהוא, כל מחצב ומינרל, יש בו תועלת לעולם. יש בהמות שנועדו לאכילה, יש שנועדו לרכיבה או למשא, יש חרקים שמאבקים עצים וכו'. ולמעשה כל שרשרת המזון והאיזון בעולם מורכבים מאין ספור בריות בכל הגדלים והמינים וכן כל הצומח על פני האדמה וכל המינרלים והטמונים באדמה, לכל אחד מהם יש תפקיד וסיוע למכלול החיים בעולם. שום דבר לא נברא לבטלה.

 

לאחר עבודת המחקר במשך שנים רבות, כשציינו המלומדים את תפקידו ותועלתו של כל אחד מהנבראים, החלו לבדוק את תפקידו ותועלתו של האדם. בבדיקה מעמיקה התברר שאין לעולם שום צורך באדם. העולם מתקיים היטב בלעדיו, ולא עוד אלא שהאדם לתועלת עצמו, מזיק ומקלקל, משחית ומחבל, טובח ואוכל, קוצץ ושורף, קודח ושואב, מזהם והורס כל חלקה טובה.

כמסקנה הגיעו החוקרים שבורא העולם בחר באדם לתפקיד נשגב, לעסוק בחכמה ולהודות לבורא העולם.

אנו היהודים איננו זקוקים לחכמתם. חכמינו הקדושים למדונו שהעולם נברא בשביל התורה וישראל.

בורא העולם ברא עולם גשמי במטרה שעם ישראל ילבישו עליו לבוש רוחני, וכך יעבדו את ה' ויזכו לתכלית הבריאה ולחיי העולם הבא.

 

כשיהודי חורש, זורע, קוצר, דש, זורה, טוחן, לש, אופה ומפריש חלה מן העיסה, וכן מקיים את המצוות התלויות בארץ, הרי שהוא מקדש את כל המלאכות שנעשו לצורך אכילת הפת. כמו"כ כששוחט בהמה ואוכלה, בברכתו הוא מתקן ומקדש את האכילה. כך גם בכל דבר ועניין, היהודי לוקח את הדברים הגשמיים, הגולמיים, ומלביש עליהם "מעיל" רוחני.

הרי לנו הבנה חדשה בדברי המדרש.

"אם זכה אדם", כלומר, אם עוסק בתורה ובמצוות, "אומרים לו אתה קדמת לכל מעשי בראשית" - כלומר בשבילך נברא העולם. אבל "אם לאו" - אם האדם אינו מקיים את מטרת בואו לעולם, "אומרים לו יתוש קדמך" - כל מעשי בראשית נבראו לפניך ואין לך שום זכות לחבל ולהשחית את העולם.

אחים יקרים! נשתדל בכל עניין "לקדש את החומר", נאכל ונשתה, נישן ונתענג, אבל נזכור שבכל זה ישנה מטרה: כדי שתהיה לנו מנוחת הגוף והנפש לעבודת ה' ולקיום מצוות.


תזריע

"אדם כי יהיה בעור בשרו..." (הרב שלמה הלוי שליט"א)

     במדרש מובא על פסוק זה, זה שאמר הכתוב ( איוב לח כה): " מי פלג לשטף תעלה ודרך לחזיז קולות "

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי : בערביא קורין לשיער - שטפא, שכל שיער ושיער שבאדם, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו.

    לפי שאיוב קורא תגר ואמר ": אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם ( " איוב יז,ט ). האם על חינם הקדוש ברוך הוא הביא את כל הייסורים האלו עלי ?! אמר לו אליהוא: חס ושלום ", חלילה לאל מרשע ושדי מעול , " אלא כי פועל אדם ישלם לו וגו' '' דהיינו בכל מידה שהוא מודד, הוא מביא עליו .

    רבי אבין אביו בשם רבי אבא בר כהנא אומר : אין הקדוש ברוך הוא מודד בבת אחת, שנאמר: " כי פועל אדם ישלם לו ". אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב: אפילו השער שעליך, מעין עשיתי לו ומידה נתתי ", לו מי פלג לשטף תעלה... ( "?! איוב לח כה ).

    והמדרש מביא מעשה על אשת כהן שבחכמתה הצליחה להוכיח את בעלה :

    כהן אחד שהיה רואה את הנגעים. והיה זקוק לפרנסה, בקש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו אמר לה: בשביל שבני אדם רגילים לבא אצלי לראות את הנגעים, קשה עלי לצאת מעליהם. אלא בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבש המעיין שלו, תהא יודעת שלקה. לפי שכל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו . יבש המעיין, יבש השער .

    אמרה לו אשתו: ומה אם כל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו. אתה שאתה בן אדם, כמה שערות יש , בך ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקדוש ברוך הוא פרנסה .

     לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ ...

                                                                                           שבת שלום


''אשה כי תזריע וילדה זכר" (אפריון שלמה עלון 115)

     שבת. זכר או נקבה? מחד גיסא כתוב: "שמור את יום השבת לקדשו", מה שמעיד עליו שהוא זכר, אך מאידך גיסא, אנו אומרים שבת המלכה,  וכן "בואי כלה"... ושוב כתוב: "רצה והחליצנו ביום השבת הגדול והקדוש הזה" אז עכשיו אני כבר לגמרי מבולבל, זכר או נקבה? או אולי שניהם? שבת זה אנדרוגינוס?

     אלא יש יסוד גדול אותו מלמד אותנו הבן איש חי: כתוב בגמ' בפסחים: "אליכם אישים אקרא", שואלת הגמרא מה זה "אישים"? אנשים או נשים? עונה הגמ': "אלו תלמידי חכמים, שנראים כנשים, אך עושים חיל כאנשים" . שואל הבן איש חי: ראית פעם אישה עם זקן?  איך בדיוק תלמידי חכמים דומים לנשים?!  אלא אומר הבן איש חי המושג של זכר ונקבה כלל לא קשור אם זה בן או בת, מי שמשפיע הוא זכר ומי שמושפע הוא נקבה.  לכן תלמידי חכמים נראים כנשים, למה ? כי הם נראים כמושפעים – הם לא עובדים, צריך לתת להם תקציבים, מלגות ולתמוך בהם. אך מה האמת ? "שהם עושים חיל כאנשים" – הם המשפיעים על מי שתומך בהם.

     היום כל אחד יודע, אם אתה רוצה שהעסק שלך יצליח – אתה חייב לתמוך בתלמיד חכם, בלי זה, זה פשוט לא יעבוד! הם אלו שנותנים חמצן להצלחת התומכים בתורה, ולכן הם המשפיעים, הם באמת האנשים, הזכרים.  ומה עם שבת? שאלנו אם היא זכר או נקבה, ואם כן עלינו להתבונן אם היא משפיעה או מושפעת ? לכאורה נראה שהיא מושפעת, שהרי אין עובדים בשבת,  ומאיפה מגיע כל האוכל הזה לשבת? מימות החול! אבל האמת היא שהיא משפיעה, כי היא הגורמת להצלחת כל ימות החול . ואת כל זה כבר גילה לנו הפייטן ר' שלמה אלקבץ: "כי היא מקור הברכה", השבת נראית כנקבה לכן כתוב "היא", אבל מה האמת? האמת היא ששבת משפיעה ולא מושפעת כי היא "מקור" הברכה.

     האם אנחנו משפיעים או מושפעים? ודאי שמושפעים, הקב"ה משפיע עלינו, ואנחנו נמשלנו בשיר השירים לנקבה. אומרת הגמ' בב"ק: אין זריעה אלא צדקה, שנאמר "זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד". אומרת התורה: "אשה כי תזריע וילדה זכר", תדע לך אנחנו מושפעים, אנחנו בבחינת "אשה". אבל האם יכולים אנו להפוך למשפיעים? ודאי! אם אדם נותן צדקה הוא משפיע! הוא זורע! "אשה כי תזריע" – תתן צדקה, "וילדה זכר" – אתה משפיע! "


 טיפול שורש (גדי שכטמן)

     “אני צריך עקירה”, הודיע המטופל לרופא השיניים. “אין בעיה, שב”. “רגע, איך אתה מתכונן להרדים?”, תהה הלה למראה הצבת שביד הרופא. “לא ניתן להרדים בכזה מצב”, ענה הד”ר. “אם אין הרדמה אני לא פותח את הפה!”, סירב הפציינט.

     הרופא הסתודד עם האסיסטנטית, וזו תקעה סיכה ארוכה ברגלו של הפציינט, מרוב כאב הוא צרח והרופא דחף את ידו פנימה ועקר במהירות את השן ללא הרדמה. לאחר העקירה שאל הרופא “נו, איך היה?”.

     “כואב, אבל מעולם לא ידעתי ששורשי השן מגיעים עד הרגל”...

     במשפט המפורסם שנערך ברוסיה בשנת תער”ב, העלילו אנטישמים על מנדל בייליס עלילת דם. האווירה ברחוב הרוסי הייתה מתוחה וטעונה והיהודים שחששו מפוגרום אכזרי שייערך בהם - גייסו סוללת עורכי דין יידועי שם על מנת להפריך את הטענות השקריות. בין השאר מכיוון שאחת הטענות התבססה על כך שבתלמוד נכתב במפורש: “אתם קרויים אדם ואין עכו”ם קרויים אדם” ולכן, טענו התובעים, מותר ליהודים לרצוח גויים, הוזמן הרב יעקב מזא”ה [-מזרע אהרן הכהן]להסביר את המובאה.

     כשהגיע תורו לשאת את דבריו אמר הרב כך: “בלשון הקודש ישנם ארבעה שמות ‘נרדפים’ - אנוש, גבר, איש, אדם. שלושת השמות הראשונים ניתנים לקריאה הן בלשון יחיד והן בלשון רבים - אנשים, גברים, אישים. אולם המילה ‘אדם’ אינה ניתנת לקריאה בלשון רבים.

     “הלא תבין כבוד השופט, הגויים מוגדרים או כיחידים - כל אחד לעצמו, או כהרבה אחדים בודדים; ברם, רק העם היהודי יכול להתהדר בתואר הנפלא שהוא חטיבה אחת שאינה נראית כלל כמורכבת מאנשים רבים, כולם מרגישים גוף אחד ונשמה אחת. אם כן, צדקו חז”ל באומרם אתם אלו שיכולים להתהדר בתואר ‘אדם’ שמבטא אחדות, ואין העכו”ם יכולים להיקרא ‘אדם’.

     “ההוכחה הטובה ביותר לדברי, תהווה העובדה שהריצו אותי מאות קילומטרים מביתי לכאן רק כדי להגן על יהודי שאיני מכיר, ואלמלא באתי היה מתרחש פוגרום נוראי בכל היהודים. הלא כל בעל שכל יודה, שאף אם נניח שהנאשם חטא – שאר היהודים מה עשו? מסתבר שגם אתם מודים בעובדה שאנו מוגדרים ‘אדם’ אחד...”.

     דיני המצורע מתחילים בפרשתנו בפסוק הבא: “אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן”. לכולם ידוע שהצרעת באה על חטא לשון הרע, על מנת שהמצורע שקלקל בלשונו וגרם פירוד בין יהודים, יצא מחוץ למחנה וירגיש בדידות מהי ועל ידי כך יוכל לתקן את אשר עיוות.

     רבי משה אלשיך בספרו על התורה מעורר שתי נקודות: מדוע רק אצל יהודים כל כך הקפידה התורה על טהרת הלשון בשונה מגויים, זאת ועוד, מדוע בעל לשון הרע זוכה בפסוק לתואר: “אדם”, שבלשון הקודש בא תואר זה לבטא שלימות [כפי שיציר כפיו של הקב”ה נקרא “אדם”].

     לפי הסברו המבריק של הרב מזא”ה המובא לעיל [המיוחס לרבי מאיר שפירא מלובלין], שתי השאלות יתורצו האחת בחברתה: העם היהודי הריהו כיחידה שלמה שאסור לעשות בה פילוג ופירוד, לפיכך מסבירה התורה שאם יש בעור בשרו של מאן דהו נגע צרעת, הרי זה משום שהוא חטא ב”אדם” – דיבר לשון הרע על יהודי אחר והאחדות נפגמה. אצל הגויים לעומת זאת, אין טעם להעניש בחומרה על לשון הרע כי הם אינם מיועדים להיות חטיבה ויחידה אחת שלמה.

     בדיוק בשל כך - מטעים האלשיך הקדוש - המצורע מובא דווקא אל אהרן הכהן, משום שמידתו הייתה “אוהב שלום ורודף שלום”. למצורע אומרים: כלך לך אצל אדם שהשקיע מזמנו ומכוחותיו על מנת ליישר הדורים בין בני האדם, וממנו תשכיל כמה לא טוב היה כשהשקעת כח וזמן להרוס יחסים בין אנשים...

     הצרעת שעליה דיברה התורה כבר אינה קיימת היום, אך לשון הרע - בועטת והורגת. בחז”ל דימו את המדבר לשון הרע לנחש המכיש בשיניו, שכפי שלנחש אין הנאה בעצם ההכשה, כך אין רווח ממשי שמפיק המדבר מאמירתו מלבד ההרס והחורבן שהוא מותיר אחריו.

     אחד מהדברים שאין אדם ניצול מהם בכל יום הוא “אבק לשון הרע”, לו נשתדל לפחות לזכור שאמירת לשון הרע, המתבצעת בין היתר באמצעות השיניים, יכולה להגיע “עד הרגל” - למקומות שעליהם לא חלמנו, ייתכן שניזהר יותר בדיבורנו.


אשה כי תזריע וילדה זכר (יב,ב) (וקראת לשבת עונג)

     במדרש תנחומא (פרשת כי תצא סימן ב') נאמר: יש מצווה שמתן שכרה בנים, כגון שרה שאירחה את האורחים, והשונמית שקיבלה את אלישע. הרי לנו גודל חשיבותה של מצווה יקרה זו הכנסת אורחים.

     בבית החולים "הדסה עין כרם" שבירושלים מתקיימת מדי שבת סעודת שבת גדולה לכל האורחים השוהים בבית החולים, וישנם רבים כאלה, האחד בא לשהות עם אביו החולה, השני עם סבתו והשלישי בא לשהות עם זוגתו שילדה זה עתה במזל טוב. בליל של אנשים מעדות שונות ומסוגים שונים.

     הכל החל ביוזמתו של איש צדקה וחסד שהבין את הצורך הגדול שבדבר, ובשיתוף פעולה עם בית החולים שהקצה לו מקום מיוחד לשם כך החל האיש ב"פרוייקט" סעודות השבת. אלא מאי? מכיוון שהאורחים הם רבים נזקק האיש לעזרה משום כך חיפש ומצא זוג שהסכימו לבוא מדי שבת ולשהות בבית החולים ולסייע בקיום מטרה נעלה זו. זוג זה היה נשוי מזה כמה שנים ולא זכו לפרי בטן.

     והנה, זמן לא רב לאחר שנטלו על עצמם את המשימה נתברכו משמים ונפקדו בבן זכר. במקומם הגיע זוג אחר שנטל על עצמו את המשימה והנה גם בני הזוג השני נושעו בפרי בטן. הדבר חזר ואירע בשלישית: זוג נוסף של בעלי חסד זכו לחבוק בן. כעת כבר עשתה לה השמועה כנפיים כסגולה בדוקה.

     כאשר נכנס מאן דהוא אל הצדיק רבי פנחס מנחם אלתר מגור, בעל ה"פני מנחם" וסיפר לו על הסגולה הנפלאה נענה הרבי מיד ואמר: ומה הרבותא? והרי מדרש מפורש הוא: "יש מצווה שמתן שכרה בנים"!


אשה כי תזריע וילדה זכר (יב,ב) (מר. רפאל ירקוני)

     שאלו את הגאון מווילנא מה הקשר בין תחילת פרשתנו לבין סוף הפרשה הקודמת פרשת שמיני שכתוב בסופה "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל"?

     וביאר זאת ע"פ הגמרא בסוף יומא אשר הייתה אישה בהריון שהתאוותה לאכול ולפי הדין אישה כזאת מותר לה לאכול כי אם לא אוכלת זה סכנה לחיי התינוק. לאישה הזאת לחשו לה שהיום יו"כ ונרגעה ואח"כ נולד ממנה רבי יוחנן, ומסופר עוד בגמרא על אישה אחרת שהתאוותה וכשלחשו לה שהיום יו"כ לא נרגעה ונולד ממנה שבתי אצר פרי שהיה רשע גדול.

     וע"פ גמרא זו ביאר להבדיל בין הטמא ובין הטהור הכוונה בין הצדיק לבין הרשע זה ע"י ההבדלה בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל וע"י אישה כי תזריע , ז"א שאם האימא מקיימת ולא אוכלת דברים אסורים או כמו בגמרא שלנו לאכול ביו"כ ע"י זה זוכה שייוולד לה בן טהור.


אשה כי תזריע וילדה זכר (יב,ב) (הרב אלעזר רז שליט"א)

     רבנו חיים בן עטר זיע"א, מדקדק, מדוע הוצרך לומר כי תזריע, די היה לומר "אשה כי תלד זכר" ואז יאמר כל דיניה. ומה ענין הזרעה. והגם שרבותינו תרצוה, מ"מ יש טעם נוסף. והסביר הרב דבר נפלא, וזה תוכן דברי קודשו: הנה חזקיה מלך יהודה מלך צדיק היה, אבל הוליד שני בנים, והיו נוטים לרע ורשעים (עי' ברכות י ע"ב), ומהיכן שורש לזה שמאיש צדיק כזה יצאו נפשות כאלו. אלא המה היו בזמן מלך מרודך. והאישה בשעה ההיא חשבה על עבדי מרודך, ואז המשיכה "נפש" רעה לשני בניה. נמצא הכל תלוי בקדושת המחשבה.

     והאר"י ז"ל שואל שאלה כה נפלאה: הנה כל "בן" חייב בכבוד אביו. והנה יש לפעמים אב שפל ועם הארץ, ואילו הבן, הוא צדיק גדול. ואעפ"כ חייב בכבוד אביו. וכיצד יתכן שצדיק כפוף לאב כזה? אלא העניין הוא, שזה עצמו שהבן הלזה במדרגה גדולה ונפשו נפש טובה, אינו עבודתו העצמית, אלא שקיבל "כח" זה, מאת אביו. שאביו כפי מחשבתו משך "נפש" זו אל בנו, וזו היא שמסייעת לו לבן בכל עשיית הטוב אשר לו. (ועיין ב"שער המצוות" פרשת יתרו).

     ועל פי זה, מתרץ רבינו חיים בן עטר, שלכן נאמר, אישה כי "תזריע – וילדה" כלומר כי עיקר ה"לידה" מה היא? היא ה"הזרעה"! שהוריו חשבו בטוב וטיהרו עצמם. (וזהו רמז: "יפה כח הבן מכח האב". כלומר כח ומעלת הבן יפה, בזכות האב והאם). וא"צ לומר כי בוודאי צריך להקדים מקווה טהרה ולא לזלזל כמלא נימא בכל תהליך אשר צריך כפי תנאי ההלכה ושבעה נקיים, ואז יוצאים בנים טובים ונקיים. וראה מה שהוכיח בנעם דברותיו על זה ר' אליעזר פאפו ב"פלא יועץ" (מע' זיווג). וראה מ"ש מרן השו"ע באו"ח (סימן רמ).

     ואספר כאן מעשה נפלא אשר אימי מורתי הי"ו סיפרה לי את אשר חזו עיניה בהיותה קטנה, כי בחו"ל היו המקוואות קרים, והנה פעם אחת ביקשה האמה שלה (מרגלית ע"ה) שתתלוה עמה, כדי לעזור לה. והיא לא ידעה ולא הבינה מאומה. והיו הולכות עם קומקום מים חמים. וטרם כניסתה שאלה הבת: אימא! המים הללו קרים מאוד למה את נכנסת!. השיבה לה האימא: "הרופא אמר לי לכנס כאן למים הללו" (אע"פ שהאוויר קר מאוד) וכשאני אוציא ראשי מן המים, תשפכי את המים החמים על ראשי. וכך עשתה. (וכמובן היו שמה עוד נשים המשגיחות). הנה איזה מסירות נפש עשו הדורות ולא זלזלו ולא כחוט השערה. בכל הטהרה. [וראה פלא יועץ (שם) שירים כשופר קולו על עניינים אלו, ולא יבוש וכו' ע"ש].

     וה' יזכה את כולנו להיות בטהרה. וללמוד הלכותיה. ולשמור חוקיה. כי מפי אלוקים חיים המה. לטוב לנו בזה ובבא. אמן.


אשה כי תזריע... וביום השמיני ימול (יב,ב-ג) (אשר לורבר)

יש להבין בפרשתינו מספר דברים:

א. שאלות כלליות: מה מקומה של מצות מילה בפרשה שעיקר עניינה דיני טומאה וטהרה, ובפרט דיני טומאת יולדת? ומה מטרת הפתיחה ה"ביולוגית" אשה כי תזריע?

ב. שאלות פרטיות: מדוע אין התורה מסתפקת בקביעת ההלכה שהיולדת זכר תטמא שבעת ימים, ומדוע עליה לדמות את טומאת היולדת לטומאת נידה? יתר על כן, דיני נידה מוזכרים רק בסוף פרשת מצורע, ומדוע התורה מדמה טומאת יולדת להלכה שעדיין לא הוזכרה? כמו כן, מה משמעות ו"ו החיבור בפסוק: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"?

והנראה לומר הוא, שהתורה פותחת בפירוט ביולוגי - "אישה כי תזריע" - להדגיש שמצד אחד עם ישראל כפוף לחוקי הטבע, אבל מצד שני יש לעם ישראל תפקיד בעולם לקיים את מצוות ה', וביניהם דיני טומאה וטהרה ודיני ברית מילה.

ההפניה "המיותרת" לדיני נידה באה להשוות את דיני מילה לדיני נידה; אילו היה כתוב "ביום השמיני" הייתי לומד ניגוד בין דיני נידה ובין מילה, כשם שמצינו בניגוד בין "ביום השמיני עצרת" ובין ימי חג הסוכות. ו"ו החיבור אצלנו לעומת זאת באה להשוות ולדמות נידה למילה. דיני הנידה באים לסמל את שליטת האדם על הטבע. אף שיחסי אישות הם רצויים, ואנו מצווים עליהם, יש זמנים שהם אסורים, ללמדך שעל האדם לשלוט על טבעו ויצריו, ולא שהטבע ישלוט עליו. השוואת מצוות מילה למצות נידה מלמדת שמצד אחד אבר הברית הוא מכשיר במסגרת חוקי הטבע לקיום מצוות אבל אות הברית בא להזהיר אותנו לא להשתמש באבר הברית ללא מעצורים אלא עלינו לשלוט על הטבע. מצוות נידה ומילה משתלבות במגמה הכללית של הפרשה: אנו כפופים לחוקי הטבע אבל עלינו לשלוט על הטבע.


וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב,ג) (וקראת לשבת עונג)

     בספר ילקוט מעם לועז (קהלת י', ח') מביא מעשה נפלא שאירע לרבינו משה בן מימון, הרמב"ם בעת ששימש כרופאו האישי של מלך האוצר של מלך ספרד והיה מקורב מאד למלך שהעריך את חכמתו של השר היהודי ונשאו וגדלו מעל כל השרים אשר אתו.

     היה בין שרי המלך הגויים שר אחד שקנא מאד ברבי משה וניסה בכל עת להסית את המלך כנגדו אולם ללא הועיל, עד שפעם אחת נקרתה בדרכו הזדמנות פז... נוהג היה המלך שביום אידם היה הולך לבית תפלתם כשהוא נועל נעליים חדשות ולובש אדרת מלכות חדשה. כמינוי של כבוד ביקש המלך מאת רבי משה שיזמין בעבורו את הנעליים והאדרת ליום המיוחל.

     ניגש אותו שר צורר היהודים אל הסנדלר האומן בו הזמין רבי משה את הנעליים עבור המלך ולחש על אוזנו דבר מה ואף שלשל לידיו סכום הגון... הסכים הסנדלר למזימה השפלה שנלחשה באוזנו. בהגיע היום רכב המלך על סוסו לבית התפלה כשהוא נעול בנעליו החדשות ומעוטף באדרתו ברוב פאר והדר. לפתע ניגש אליו השר הצורר ואמר: אדוני המלך! ראה נא מה עולל לך השר היהודי! מה עולל? תמה המלך.

הראה לו השר כי על סולית הנעל הייתה חקוקה דמות העבודה זרה צלם תועבתם... כך עשה לי השר משה?!

     זעם המלך חקק בנעלי את סמל אמונתי כדי שאדרוך עליו ואשחוק אותו בכל צעד וצעד... בן מות הוא! החליט המלך על אתר כי יש להוציא את רבי משה להורג בשריפה אולם יש לעשות זאת בצנעה כדי שלא יבינו המון העם כי טעה המלך בשיקול דעתו כאשר מינה שר בוגד לאמונתם. משום כך הורה המלך לאחד מנתיניו בעל מפעל ליצור לבנים שבמפעלו פעל כבשן לליבון לבנים שאם יבוא אליו אחד משריו וישאל: "האם עשית כהוראת המלך", יש לתפסו מיד ולהשליכו אל כבשן האש.

     בשובו לארמון קרא המלך לרבי משה ואמר לו: לך אל מפעל הלבנים ושאל את בעל המפעל: "האם עשית כהוראת המלך". יצא רבי משה לשליחותו כאשר נצטווה.

     בהיותו בדרך עצר אותו יהודי עני ואמר: רבי! אשתי ילדה לי בן והיום מלאו שמונה ימים להיוולדו ועדיין לא מלתי אותו האם מוכן כבודו לבוא ולמול את בני? ומדוע לא הזמנת מוהל? תמה רבי משה. הזמנתי ענה האיש אלא שהמוהל לא הגיע והשעה מאוחרת ועוד מעט תשקע השמש.

     סר רבי משה אל בית האיש ומל את התינוק ואף היטיב את ליבו בסעודת המצווה בה נשא דברי תורה.

     בינתיים שש השר הצורר על מפלת שונאו ובהתרגשותו הרבה לא המתין אלא רכב אל בית החרושת ללבנים שם ניגש אל בעל בית החרושת ושאל: "נו, האם עשית כהוראת המלך?"... תפש אותו בעל בית בחרושת בבגדו והשליכו אל כבשן האש!...

     כעבור שעה קלה הגיע רבי משה ושאל אף הוא: "האם עשית כהוראת המלך? "אכן כן'' ענה בעל המפעל ''שוב אל המלך ואמור לו כי הבוגד כבר מזמן הפך לאפר...'' שב רבי משה אל במלך ובישר למלך את הדברים. תמה המלך ובירר עימו את השתלשלות העניינים עד שהכל נתגלה לאשורו.

     הודה רבי משה לה' על שהצילו וערך סעודת הודיה גדולה בה אמר: אברהם אבינו נקרא "אברהם אוהבי" הוא הראשון שהחל במצוות מילה ובזכותה ניצל מכבשן האש. גם אני סיים רבי משה זכיתי הודות למצווה יקרה זו להינצל מכבשן האש!


ביום השמיני ימול את בשר ערלתו (יב,ג) (וקראת לשבת עונג)

     במדרש (אוצר המדרשים עמוד רכ"ב) מובא שהיו מצוות שבת ומילה מתדיינות ומתווכחות זו עם זו: אמרה שבת: אני גדולה ממצות מילה שהרי בי שיכלל הקדוש ברוך הוא את השמים ואת הארץ, שנאמר: "ויכל אלוקים ביום השביעי"!

     אמרה לה המילה: אני גדולה ממך! שאלמלא אני לא נברא העולם, שנאמר (ירמיה ל"ג כ"ה): "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי".

     אמר בי יהודה בן רבי שלום: משל לשני שרים שגרו בארמון המלך, ולא היה העם יודע לקבוע איזה מהם גדול וחשוב מחברו! יום אחד יצא המלך בשיירה מהארמון והנה ראו כולם ששר אחד הולך לפני האחר. הבינו כולם כי ההולך בראש הוא חשוב במעלתו על פני חברו.

כן הוא גם הנמשל:

     נפסק להלכה שמילה בזמנה דוחה שבת, ואם מצוות השבת נדחית בגלל המילה, מוכח שמצוות המילה גדולה מן השבת!


"וביום השמיני ימול בשר עורלתו" - הגדולה בברית המילה (רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'ייק זצ"ל)

     מובא על הרב מבריסק רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'ייק זצ"ל, שפעם אחת התקיימה בבית שלו, ברית מילה לאחד מנכדיו. בסיומה של הברית ניגש המוהל אל הסבא - הרב ואמר: "נו... ברוך ה' שזכינו לקיים מצוות ברית מילה ועוד בבית הרב ואחד מצאצאיו..."

     התפלא הרבי ותהה: "למה כוונתך?! האם אתה חושב שקיומה של ברית בביתי ולנכדי שונה היא מחשיבות ברית אחרת?!

     אמשול לך משל למה הדבר דומה: על איזה מלמד תינוקות שהיה עושה מלאכתו נאמנה אולם, שכרו היה זעום וכל ימיו היה עני ואביון. והנה פעם אחת התבטא המלמד: "אם היה לי כל אוצרותיו של רוטשילד הייתי עוד יותר עשיר ממנו..". תלמידיו לא הבינו ושאלו: "למה כוונתך?! המלמד השיב בחיוך: "חישבו רגע!... למעשה אם יהיו לי את כל אוצרותיו של רוטשילד, אבל בנוסף יהיה לי גם את שכרי המועט שאני מקבל בתור מלמד"...

     כן הוא הנמשל, גם במצוות ברית המילה:

     מצווה זו כה חשובה לאין ערוך עד כדי שאין ערך וחשיבות כלל לייחוסו של הנימול...


ברית מילה: ('באר יעקב' על התורה)

     אחד מעובדי מחנות הכפייה בשוָאה סיפר כי יום אחד שמע זעקות כאב נוראות שכמותן לא שמע מעולם.  נתברר כי באותו יום נערכה סלקציה של תינוקות שנשלחו להשמדה. 'המשכנו בעבודתנו כשעיננו דומעות, ופתאום שומע אני קול אישה יהודיה: 'תנו לי סכין', חשבתי שהיא רוצה ליטול את נפשה. אמרתי לה: 'מה את ממהרת כל כך לעולם האמת...', החייל הגרמני אמר לפתע: 'כלב, מה אמרת לאישה זו?', ודרש ממני תשובה. עניתי לו: 'האישה ביקשה אולר, והסברתי לה כי אסור לה ליטול את חייה'...האישה בחנה בעיניים קודרות את הגרמני, מבטה רותק לכיס מעילו, ממנו בצבץ אולר. 'תן לי את האולר', התחננה האישה, והגרמני ונתן לה את האולר בחיוך מרושע...היא גחנה והרימה חבילה של סחבות. בין הסחבות, נח תינוק רך, האישה נטלה את האולר, בירכה ברכת המילה, ומָלָה את הילד,  אח"כ אמרה: 'ריבונו של עולם, נתת לי ילד בריא ויפה, ואני מחזירה לך יהודי כשר...'


''רופא חולי עמו ישראל'' (הגה''צ רבי יעקב גלינסקי זצ''ל – והגדת, ויקרא)

     שמעתי מה''חזון איש'' זצ''ל שבכל דור ודור מביא הקב''ה מחלה שברפואה חסרת אונים לעומתה, כדי להראות שהרופאים – כמו ''המחלות – אינם אלא שלוחים, ומפתח הרפואות ביד הקדוש ברוך הוא.

     ואספר: הייתי מאשפז בבית החולים בילינסון. חיידק התמקם באזן, ומאן לצאת. טפלו בי במסירות, והרופאים יצרו יחסי ידידות.

     יום אחד נגש למיטתי סגן מנהל המחלקה. ''הרב גלינסקי'', אמר, ''האם נכון הדבר שבתלמוד שלכם כתוב שהטוב שברופאים לגיהינום?''

     כתוב, ודאי כתוב, אבל ההתנסחות שלו לא מצאה חן בעיני, ''בתלמוד שלכם'', לכם ולא לו, הקהה את שינו. התעלמתי ממנו. חשב שלא שמעתי, החיידק פגע בשמיעתי, וחזר על השאלה בקול רם. החולים האחרים בחדר הזדקפו. המשכתי להתעלם.

     חזר בשלישית, בצעקה. האחיות באו לראות מה הקרה. הבנתי שאם אמשיך להתעלם יביא ציוד הגברה. לא הייתה בררה. עניתי: ''כן, כתוב''.

     ''ואיך אתה מסביר את זה'', תבע לדעת. ''זה מעליב, אתה יודע?''. אמרתי: ''אולי, אבל אתה לא צריך להיעלב''.

     ''למה?''

     ''כי אתה אינך הטוב שברופאים. תביא את הטוב שברופאים, ואסביר לו''. חייך בטוב לב. ''טוב, עכשיו ברצינות''. בטוח היה שהתבדחתי. לא העלה בדעתו שמע אינו הטוב שברופאים...

     אמרתי: ''הלא תבין, בתפילת העמידה יש שמונה עשרה ברכות. אחת מהן היא בקשה מהבורא: ''רפאנו ה' ונרפא, הושיענו ונושע, כי רופא נאמן ורחמן אתה''. אבל אם הרופא סבור שהוא המרפה, ואינו זקוק לעזר שמים, ידלג על ברכה זו. ונמצא שאין בידיו אלא שבע עשרה ברכות, כמניין ''טוב''. וזהו: ''טוב שברופאים, לגיהינום''. לכן אמרתי שאינך הטוב שברופאים, כי יודע אתה שידכם קצרה. והראיה, שעדין איני שומע''...

     ועוד –

     כשהייתי מאשפז בבית החולים, נוכחתי באזלת ידם של הרופאים. ''לפי הספר'' הייתי אמור להרפא מזמן, החיידק שהתנחל באזני לא ידע לקרא, וסרב לצאת. הגמרא גלתה לנו שכאשר המחלה נשלחת, משביעים אותה כמה זמן תקנן, ושלא תצא אלא על ידי רופא פלוני וסם פלוני. ואצלי, אחד מן השלושה: או שלא הגיע הזמן, או שלא היה זה הרופא הנכון, או שלא נמצאה התרופה הנכונה.

     בקר אחד ראיתי תכונה סביב מיטתי. רופאים רבים סבוני כדבורים. ''הרב גלינסקי'', בשר מנהל המחלקה, ''הבאנו את טובי הממחים להתייעצות''.

     נו, אם הוא משתף אותי, יש גם לי מה לומר: ''פרופסור נאמן גם פה?'' שאלתי. השתררה שתיקת מבוכה: מי הוא פרופסור נאמן? מה מומחיותו, לאיזה תחום הוא שייך, אולי אינו שייך לכאן. ואני בשלי: ''את פרופסור נאמן, הבאתם אתכם?''. מנהל המחלקה רכן מעלי: ''הרב גלינסקי, מי הוא פרופסור נאמן?''

     נאנחתי: ''אלו היית מתפלל, היית יודע. בכל יום פונה אני לקדוש ברוך הוא: 'כי מלך רופא נאמן ורחמן אתה'.

     אם הוא כאן, הכל כאן. ואם הוא אינו כאן, מי כאן''...


שאת או ספחת או בהרת (יג,ב) (כלי יקר)

     יש שלושה דברים עיקריים בגללם באה הצרעת לאדם. גאווה, צרות עין ולשון הרע. גאווה ראינו אצל נעמן שר צבא ארם, צרות עין ראינו אצל גיחזי ולשון הרע ראינו אצל מרים. שלושה דברים אלו רמוזים (לפי הכלי יקר) במילים: שאת, ספחת ובהרת.

     המילה שאת מרמזת על התנשאות הגאוותן, המילה ספחת מרמזת על זה הרוצה לספח לעצמו דברים (צר עין), והמילה בהרת מרמזת על המלבין פני חברו ע"י דברי לשון הרע שלו. (מלבין=בהרת).


אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת (יג,ב) (וקראת לשבת עונג)

     במדרש (ויקרא רבה פרשה ט"ו) מובא משל למלך אדיר שבקש לשאת אישה. בקשו לו שריו ועבדיו עד שלבסוף נמצאה אישה ראויה לבית המלך. עד מהרה נחוגה החתונה ברוב פאר והדר כיאה וכראוי.

     לאחר החתונה נכנסה המלכה החדשה אל הארמון המפואר, מקום משכן המלך ולהפתעתה ראתה שעל הקיר תלוי שוט גדול ועבה... נבהלה המלכה מאד ופניה החווירו כי חשבה שהמלך אכזר ומנהגו להכות בשוט כאשר מכעיסים אותו...

     מה לך תמה המלך מדוע חוורו פניך? השוט... אמרה המלכה למי הוא מיועד?... אל תתייראי אמר המלך שוט זה הוא לעבדים ולשפחות... לך מזומן כאן חדר נאה מצויד בכל טוב. תפקידך בארמון הוא לאכול ולשתות ולשמוח!

     כן הוא גם הנמשל:

     כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם משה רבינו: אל תתייראו! אלו מוכנים ומזומנים לאומות העולם, אבל אתם מוכנים ומזומנים לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר: (תהילים ל"ב) "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו"!


אדם כי יהיה בעור בשר שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרון או אל אחד מבניו הכהנים (יג,ב) (הרב חנן ליבוביץ(

     יש להבין הקשה הצדיק רבי מאיר יחיאל מגוסטינין מפני מה התורה מצווה על המצורע לבוא דווקא אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכהנים כדי שהם יפסקו את דינו אם טהור או טמא?

     אלא תירץ הרבי בטבעו של עולם, כאשר באים אל בעל לשון הרע ומוכיחים אותו על כך, הרי הוא ממהר להצטדק ולטעון כי הוא מספר לשון הרע מ"אהבת האמת" שבו ...כאשר רואה הוא את ראובן מדבר על שמעון, אין הוא יכול לסבול את הצביעות שבכך ומשום כך הוא ממהר לספר לשמעון את הנאמר ובשם אומרו...

     והנה המשיך הרבי במשנה מסכת אבות (פרק א' משנה י"ב) מצינו: הלל אומר: "הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום", ופירשו באבות דרבי נתן, כיצד היה אהרון "אוהב שלום"? כשהיה אהרון רואה שני בני אדם מתקוטטים זה עם זה היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו: ראה חברך איך הוא מתחרט ומייסר את עצמו על שחטא לך... ברוב צערו ביקש ממני שאבוא אליך ואדבר על ליבך שתחמול לו...

     לכן סיים רבי מאיר יחיאל מובא המצורע אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכהנים כדי שייזכר שהנגעים באים על עוון לשון הרע ובמקרה זה לא תמיד יש לומר את האמת לאמיתה...


וראה הכהן את הנגע... נגע צרעת הוא (יג,ג) (וקראת לשבת עונג)

     אמרו חז"ל במסכת ערכין (דף ט"ז), כי הצרעת באה על חטא לשון הרע פעם אחת אמר ה"חפץ חיים" לשומעיו: צאו וראו כמה איום ונורא כוחה של הרכילות! דבר זה אתם למדים מן הדואר.

     רוצה אדם לשגר מכתב לחברו, עליו להכין מעטפה ולרשום עליה את שמו של חברו ושם משפחתו וכתובתו המדויקת, שם העיר ושם המדינה, אחרי כן עליו להדביק בול. והיה, אם טעה בכתובת או בשם או במחירו של הבול, העברתו של המכתב מתעכבת.

     ואפילו אם לא טעה ועשה הכל כשורה, עדיין אין הוא יכול להיות בטוח שהמכתב בוודאי יגיע, שהרי הרבה מכתבים אובדים בדרך... מחמת מורכבות העניין העמידה הממשלה משרד מיוחד האחראי על העברת המכתבים, משרד הדואר, ובו עובדים עשרות פקידים, מכונות ומרכבות עומדות לרשותם.

     היפוך הדברים הוא ברכילות אמר ה"חפץ חיים" אם נכשלת ודברת דבר על פלוני, אף על פי שלא הזכרת שמו אלא ברמז, ולא הזכרת את מקום מגוריו ולא את שם עירו, ולא שילמת לאיש דמי העברה ואין מי שממונה על כך במיוחד, אף על פי כן אתה יכול להיות בטוח שהדברים הרעים שאמרת על פלוני סופם להגיע לאוזניו של פלוני! זהו כוחה של רכילות...


'אשר יצר' – ברכת ההודיה (ברכי נפשי)

     ''ונרפא'' חיזוקים רבים נעשו והתפרסמו בשנים האחרונות בריכוזי ישראל באשר הם בברכת 'אשר יצר'. ובאמת, אשר האדם מתעורר לחשוב על מהותה של ברכת 'אשר יצר', לא יתכן שיאמר אותה ללא כונה! לא יתכן!

     מה טמון בה בברכה זו? נוהג היה המחנך הדגול רבי אליהו ראטה, גבאו של האדמו''ר מזויהל, לומר ולשנן לבאי ביתו, ולתלמידיו שועי לקחו, בזו הלשון:

     היודעים אתם מה היא ברכת 'אשר יצר' – זו היא ברכה על ניתוח קשה ומסבך שנעשה בגופנו זה עתה, ועלינו להודות על כך להשם יתברך בכל לבבנו ובכל נפשנו.

     ניתוח זה מתבטא בניקויו של הגוף מן הפסולת שבו, ורבי אליהו מנה חמשה דברים הכלולים בברכת ההודיה הזו, ועל כל אחד ואחד מהם עלינו להודות להשם יתברך.

     הדבר הראשון שיש להודות עליו שהניתוח נעשה באפן הקל ביותר. הדבר השני, שהוא נעשה בלי הרדמה. השלישי, ללא כאבים וייסורים. הרביעי, על ידי הרופא הגדול ביותר, השם יתברך. והדבר החמישי, שהניתוח נעשה חנם אין כסף.

     על כל אחד מחמשת הדברים הללו, יש לתת הודיה גדולה להשם יתברך, ולהללו ולשבחו בברכת 'אשר יצר'.

     יש להוסיף שהמשגיח ממיר, רבי ירוחם, היה אומר שאם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכל עבר בשלום.

וטמא טמא יקרא (יג,מה) (הרב צ. מנדלסון)

     הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה י"ט הלכה י"ז) כותב שכל המשפחות שבישראל הן בחזקת כשרות ומותר לישא מהן אישה לכתחילה. ואף על פי כן כותב הרמב"ם אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכול ועז פנים ביותר, חוששים להן וראוי להתרחק מהן שאלו סימני פסלות הם !וכן הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים שאומר עליהן שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל!

דבר זה אמרו המפרשים מרומז בפסוק "וטמא טמא יקרא"! מי שהוא בעצמו טמא נוהג לומר על אחרים שהם טמאים...


בדד ישב מחוץ למחנה (יג,מו) (וקראת לשבת עונג)

     מבאר רש"י, מדוע המצורע יושב בדד. משום שהוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא ישב בדד!

     משל נפלא בעניין זה אמר רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים":

     נתאר לעצמנו חבורה של עשרה אנשים העומדים ביחד ומשוחחים ביניהם. לפתע מגיחה קבוצת שוטרים ועוצרים את אחד מבני החבורה באשמה חמור של בגידה במלך. נלקח העציר אל בית המשפט שם נחקר שתי וערב על מעשהו זה אולם הוא אינו מודה אלא כופר באשמה המיוחסת לו. כאשר רואה השופט כך, מורה לשוטרים לעצור גם את שאר בני החבורה כדי לחקרם, אולי מפיהם ימלט שבב מידע שיכול להוביל להבנת המעשה כולו ולהפליל את הבוגד.

     בני החבורה, אף שבטוחים הם בעצמם כי חפים הם מכל פשע, ויודעים היטב כל לא נלקחו למעצר אלא רק מחמת הספק שמא על ידם יתגלה מעשהו הרע של חברם, בכל זאת מצטערים הם מאד על שנמצאו בחברתו, כיון שבגללו נגרם להם צער זה. לבסוף כאשר הם יוצאים ללא כל פגע הם נזהרים מעתה ואילך שלא להימצא שוב בחברתו של אדם כזה.

     על אחת כמה וכמה בענייננו אמר ה"חפץ חיים" ידוע שלעתיד לבוא יענשו בעוון לשון הרע גם המספר, גם השומע וגם כל הנלווים אליהם בחבורתם הרעה הזו, אם כן כמה צריך האדם לברוח מזה, וכאשר מסיתו היצר להיכנס אל תוך חבורת מספרי לשון הרע, יחשוב כל אחד לעצמו: די לי במה שאעמוד בעולם העליון לדין על עוונותיי הרבים, ולשם מה לי לסבול בעולם העליון עוד עונש על עוונות חברי?! על ידי מחשבה זו יזכה האדם לנצח את היצר.


בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (יג,מו) (וקראת לשבת עונג)

     מבאר רש"י: אמרו רבותינו, מה נשתנה המצורע משאר טמאים שהוא יושב בדד? אלא הועיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל מאחרים וישב בדד!

     סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מעשה ברבנית ידועה שנסעה פעם באוטובוס. מאחוריה ישבו שתי בנות שדיברו לשון הרע על אחת מחברותיהן שהתארסה זה לא מכבר. הבנות גינו את הכלה מאד בכינויי גנאי ומסקנתם הייתה שיש לרחם על החתן ה"אומלל"... לפתע הסתובבה הרבנית אל שתי הבנות ואמרה: אני מודה לכן מאד על הדברים ששמעתי! החתן הוא בני! אדאג שיבטל את השידוך תיכף ומיד! אינני רוצה שבני יהיה אומלל... הבנות נבהלו מאד כאשר הבינו את אש גרמו בדיבורן. בגללן עומד השידוך להתבטל!... אל תיקחי את הדברים כפי שהם נאמרו מיהרו הבנות לומר לרבנית כמובן שמאוד הגזמנו... אסור בשום פנים ואופן לבטל את השידוך.

     לא ולא התעקשה הרבנית זאת אתן אומרות עכשיו כי אין אתן רוצות להיות סיבת ביטול השידוך, אולם אני דואגת לבני באמת ובתמים, על כן נחרץ הדבר אצלי לבטל את השידוך ויהי מה! הבנות לא ידעו את נפשן מרוב צער ופרצו בבכי. עכשיו אמרה הרבנית כאשר אתן מבינות מה עשיתן אוכל לגלות לכן שהחתן אינו בני כלל... אולם שיעור מאלף למדתן, לעיתים אדם מדבר לשון הרע ומשחרר את חרצובות לשונו רק משום שאין הוא מבין את הנזק העצום שגרם מדיבורו. לאחר שחשתן את שעשיתן והבנתם היטב את הנזק שעלול להיגרם, שוב לא תחזרו על כך.


החתונה קרובה (שערי שלום, עלון 765) 

     חתן מצפה לחתונה שלו. החתונה תהיה בעזרת ה' בעוד 52 ימים.  איך החתן סופר לקראת החתונה? עוד 51 יום, עוד 50 יום, עוד 49 יום, עוד 48 יום, וכן על זה הדרך.  חייל מצפה לשחרור שלו מצה"ל.  השחרור יהיה בעוד 23 יום.  איך החייל סופר לקראת השחרור? עוד 23 יום, עוד 22 יום, עוד 21 יום, עוד 20 יום, וכן על זה הדרך.  ככה כולנו סופרים בכל הספירות, או יותר נכון כמעט בכל הספירות.

     נמצאים אנו בספירת העומר, והנה כאן הספירה היא שונה, כאן הספירה עולה. מתחילים במספר 1  ומתקדמים עד שמגיעים עד 50 ימים.  למה בספירת העומר לא סופרים בסדרה יורדת: עוד 49 יום, עוד 48 יום, עוד 74 יום? הרי אנו כל כך מצפים ליום מתן תורה,  ולכאורה היינו צריכים לספור כמו שחתן מצפה ליום חתונתו. אז למה זה לא כך?

     צריך להבין שיש הבדל מהותי בין ספירת הימים של חתן או חייל לבית ספירת הימים בספירת העומר.  לחתן שמצפה לחתונתו אין שום עניין בימים הבאים. כל מעייניו ביום החתונה, ולגביו הימים שעד החתונה רק מפריעים לו ומרחיקים את חתונתו. מבחינתו היה רוצה לבטל את הימים הללו או לדלג עליהם. אין לו שום עניין בעצם הימים הללו.  כך גם החייל, כל מעייניו ביום השחרור.  אין לו שום עניין בימים הללו. הוא רק רוצה להגיע אל היעד הנכסף - יום השחרור.  מה שאין כן בספירת העומר. נכון שאנו מצפים ליום מתן תורה, אך אנו לא מצפים סתם כמו עיוורים, אנו מבינים שצריכים הכנה כדי להגיע מוכנים ליום הנשגב והנורא הזה.  בימים אלו אנו נדרשים לרכוש את היכולת לקבל את התורה. אנו נדרשים לשכלל את המידות שלנו ולתקנם כדי שנהיה כלי ראוי לקבלת התורה. לכן הספירה עולה, ללמד שבכל יום אנו מתעלים ומתקדמים לקראת מתן תורה.

תזריע-מצורע
     הפרשה באה ללמד אותנו על הקשר בין סיבה ותוצאה, בין הזרעה לתוצאתה. בתחילתה היא מלמדת אותנו על הראשית, שזאת המחשבה. "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר", היה צריך לומר 'אישה כי תהרה וילדה זכר', אלא שמדובר על ראשית יצירת האדם, במחשבה. אומר הרב שליט"א, עד כמה צריך להיזהר באותו רגע ראשיתי וכמה קשות, ח"ו, יכולות להיות התוצאות. בכל תחום, יש רגע של עיבור במחשבה ואחרי כן יש לידה במעשה, ולכן כל כך חשובה המודעות שלנו בכל רגע, מפני שהיא המולידה את המציאות הבאה שלנו.
יחד עם זאת, כשכבר יש לידה וכבר רואים בשטח תוצאות, במקרה של הפרשה שלנו - נגעים, זהו ראשית התיקון. תינוק זה אותיות תיקון - אז זה מתחיל, והתיקון תמיד חייב להביא אותנו אל השורשים. בתחילת הפרשה זה ההזרעה של הכול. אחרי כן, נגע הצרעת זה כבר להוציא את הרע, לבטל אותו. כאשר הוא מופיע על פני השטח אפשר לתקן אותו. כמו שאמרנו, תרגום השם צרעת הוא 'סגירו'. הצרעת עוזרת לפתוח את הדברים הסגורים, שוברת את ההסגר של הרע, ואז יכול האדם להוציא את הרע ולתקן אותו.
אנו נמצאים בערבו של חודש ניסן, כשבועיים לפני לייל הסדר. רבים מאתנו כבר עסוקים במרץ בניקיונות וסדרים חדשים. הפרשה מתקשרת לכל זה, מראה לנו עד כמה חשוב לחטט בכל פינה, בפנימיות ובחיצוניות, להוציא מתוכנו את כל החמץ המשול ליצר הרע. להתנקות ולהכין כלי לרגע הגדול של ליל הסדר, החיבור לאור העצום של יציאת מצרים, האור שיכול להוציא כל אחד מאתנו ממקום של ייסורים אל מקום של חירות אמיתית.

על טהרה ועל טומאה. (הרב שרגא סימונס.)

     בכדי להבין בצורה טובה יותר את עולם התנ"ך, אנו מנסים לעיתים למצוא מילים 'משלנו', במקום ההגדרות בהן משתמשת התורה. הניסיון שלנו לתרגם את המושגים התנ"כיים לשפה היומיומית המדוברת, גורם למעשה, לקושי עצום בהבנתם של מושגים שונים בעולם היהדות. לרבים מהמושגים הללו אין הסבר מדויק בעברית המודרנית, משום שהם מייצגים רעיונות רוחניים עמוקים ביותר, שאין להם כל מקבילה בעולם המערבי של ימינו.

     דוגמא טובה לכך, הם המושגים 'טומאה' ו'טהרה'. אלו הם שני מושגים, שפרשת השבוע שלנו מתמקדת בהם באופן מיוחד.

     ב'סלנג' החופשי שלנו, אנו מייחסים ל'טהרה' את המשמעות של ניקיון, של תמימות או של דבר שאין בו מום. דבש שאין בו תוספות של חומרים משמרים, נקרא בפינו 'דבש טהור'. זהב שאין בו מתכות אחרות, נקרא 'זהב טהור'.

     כאשר אנו שומעים את המילה 'טומאה', אנו מייד חושבים על דבר מושחת, מלוכלך, או אפילו בזוי.

לכן אנשים רבים חושבים בטעות, שהמושג 'טמא' מתאר דבר שאינו ראוי מבחינה רוחנית, דבר מלוכלך.

     הטעות הנפוצה הזו מצטרפת לדימוי הנוסף שיש ל'טומאה', כמושג הקשור רק לנשים ולמיניות ולכן נוצר הרושם, שהיהדות מפלה את הנשים לרעה ושהיא רואה את המיניות כדבר שלילי ו'מלוכלך'.אך חשיבה שכזו רחוקה מאד מההשקפה של היהדות...


טוב והרע, החיים והמוות

     העיקרון היסודי ביותר של עולם היהדות, הוא האמונה, שהקב"ה הוא הא-ל היחידי, שהיה, הווה ויהיה אי פעם ביקום. האמונה שיש רק א-ל אחד בעולם ושלא קיים שום כוח עצמאי נוסף, חוץ ממנו. תפקידם של בני האדם בעולם, אשר בא לידי מימוש באמצעות הבחירה החופשית הנתונה בידם, הוא לבחור האם להתאמץ ולהתקרב אל הקב"ה, או האם להתרחק ממנו לעבר עולם האשליות והריקנות. אנו מכנים את הבחירה הזו – 'בחירה בין טוב לרע'. כאשר האדם עושה מעשה שגורם לו להתקרב לקב"ה, הוא למעשה בוחר ב'טוב'. כאשר הוא עושה משהו שמרחיק אותו מהקב"ה, הוא בוחר ב'רע'. (ראה "מורה נבוכים" של הרמב"ם, ג':23).

     ל'רע', למעשה, אין קיום ממשי במציאות שלנו. ה'רע' למעשה הוא היעדרו של ה'טוב'. מעין 'ואקום של טוב'. ה'רע' הוא היעדר קיומו של ביטוי אלוקי כלשהו, ברגע נתון. קיומו של הקב"ה יכול להיות ודאי וברור לעינינו, אך הוא עלול גם להיות מוסתר מאתנו למשך תקופות מסוימות. נוכחותו הברורה של הקב"ה בחיינו, היא הדבר שאנו מכנים 'טהרה'. לעומת זאת, מצב שבו הקב"ה נסתר מעינינו, נקרא בפינו 'טומאה'. במילים אחרות, ה'טומאה' היא למעשה 'היעדר טהרה' וכמו שה'רע' הוא רק 'ואקום של טוב', כך ה'טומאה' היא רק 'ואקום של טהרה'.

     מצב של טומאה עלול לחול על כל אחד. על גברים, על נשים ואפילו על בעלי החיים. כאשר נוכחותו הברורה של הקב"ה – כלומר, הנשמה או החיים עצמם – עוזבים את האדם, את האישה או את בעל החיים, במצב כזה, הגוף הופך למצב של 'טומאה'.


מקורות הטומאה

     בואו נחזור לרגע למושגי ה'סלנג' שבאו לתאר את ה'טומאה', כדבר מלוכלך או דחוי מבחינה רוחנית. מה לדעתכם יהיה יותר 'מלוכלך' מבחינה רוחנית – כלב מת או אדם מת? רוב בני האדם יענו שכלב מת הוא דבר הרבה יותר 'מלוכלך' מבחינה רוחנית, משום שהכלב נמצא ברמה הרבה יותר נמוכה ופחותה מרמתו הרוחנית של האדם. אולם למעשה, גופו המת של האדם מכיל רמה הרבה יותר גבוהה של 'טומאה'.

     הסיבה לכך היא פשוטה. כאשר האדם הוא עדיין יצור חי ונושם, יש בו נשמה א-לוקית – יש בו נוכחות גלויה של הקב"ה בתוכו – ולכן הוא נמצא ברמה הרבה יותר גבוהה של 'טהרה' מכל בעל חיים אחר בעולם. הנוכחות הא-לוקית שקיימת באדם, היא הרבה יותר חזקה מהנוכחות הא-לוקית הנמצאת בתוך בעלי החיים. כיוון שכך, כאשר הנשמה נעתקת מן הגוף, היא משאירה בתוכו ואקום הרבה יותר גדול של 'טהרה' ולכן רמת ה'טומאה' גדולה יותר מאשר אצל בעלי החיים.

     בסולם ה'טומאה' שהתורה מדרגת, דרגת הטומאה הבאה, שמופיעה (אחרי גופו של אדם מת), היא האישה היולדת (ויקרא י"ב:2). הסיבה לטומאה הגדולה של היולדת היא, שגם אצל אישה שילדה תינוק, נוצר למעשה חלל של ואקום, משום שהיה בתוכה אדם נוסף – התינוק שלה – שעזב אותה. כלומר, גם כאן היה איבוד מסוים של חיי אדם מתוך הגוף.

     עובדה מעניינת שכדאי לציין היא, שכאשר אישה יולדת בת, היא נשארת טמאה למשך זמן כפול מאשר משך הטומאה שלה לאחר לידתו של בן זכר (ויקרא י"ב:5). התורה קובעת זאת, משום שנוכחותה של בת בתוך גופה של האם מעניקה לה רמה כפולה של טהרה. הנקבה נושאת בתוכה את היכולת ללדת, את היכולת ליצור חיים וזוהי יכולת שמאפיינת את היצירה הא-לוקית. לכן יש כאן רמה גבוהה יותר של טהרה. אם כן, כאשר אישה יולדת את בתה התינוקת, נוצר ואקום רוחני גדול יותר מאשר אצל אישה שיולדת בן זכר ולכן, כאשר האישה יולדת בת, משך זמן הטומאה שלה ממושך יותר.


לחישה של מוות

     הדבר הבא המופיע ב'סולם הטומאה' הוא אובדן 'פוטנציאל של חיים' מתוך הגוף. טומאה מסוג זה משפיעה הן על הגברים והן על הנשים. לאחר קיום יחסי אישות, האיש נכנס למצב של טומאה, בגלל אובדנם של 'אבני היסוד' שהכילו בתוכם חיים, במהלך קיום היחסים (ויקרא ט"ו:16). נשים נכנסות למצב של טומאה כאשר הווסת מופיעה אצלן, משום שכאן מתרחש אובדן ממשי, כשהאישה מאבדת מתוכה 'פוטנציאל של חיים' (ויקרא ט"ו:19). הגמרא מכנה זאת 'לחישה של מוות'.

     הטומאה איננה מצב של נחיתות רוחנית ואיננה מייצגת את המלוכלך או המזוהם. הטומאה מייצגת את אובדן החיים. את אובדן הקרבה לקב"ה, שמהותו העיקרית היא – חיים.

*מבוסס על ספרו של הרב יצחק קופרשמיט.








עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים