בניית אתרים בחינם

 




אמרי שפר ל' אב ה'תשע"ז




אחים יקרים! ישנם אנשים שמרשים לעצמם לעשות עבירות ופשעים בטענה שהמטרה הסופית היא מצווה.  להם אומרת התורה בפרשת השבוע: 'צדק צדק תרדוף ...' והסביר רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א: גם את הצדק תרדוף בדרכי צדק, אל תחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים... לכן תבדקו לפני כל החלטה שלכם, האם היא עלולה לפגוע או להזיק לאדם מסוים? ואם כן, חדלו מכך.  ה' יזכנו, אמן!

     "אמר ריש לקיש:  כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל, שנאמר 'שופטים ושוטרים תיתן לך' וסמיך ליה 'לא תיטע לך אשרה כל עץ'". שאל הגה"ק רבי חיים מבריסק זי"ע - לכאורה, מה הדמיון בין אשרה לדיין ? אלא ביאר: כשאדם לוקח כסף והופך אותו לעבודה זרה - זה ודאי מאוס. אבל עץ - לא יודעים שהוא שייך לעבודה זרה. יש לו גזע, ענפים ועלים בדיוק כמו לעץ שאינו עובד עבודה זרה.  כך הוא שייך גם דיין שאינו הגון: הוא לבוש 'פראק' כמו כולם , יש לו זקן לבן כמו כולם, אף אחד לא יודע שאינו הגון.



     בצעירותי סברתי לתקן את כל העולם כולו. כשהתבגרתי קצת הבנתי שאין זה ביכולתי, חשבתי שלפחות את בני מדינתי אצליח לתקן. משראיתי כי גם מלאכה זו שגבה ממני, התפשרתי על בני עירי בלבד. ומשבכך גם לא הצלחתי, חשבתי לפחות את בני ביתי אתקן. והיום – בזקנותי – מבקש אני שלכול הפחות את עצמי אוכל לתקן כראוי... (מהרה"ק מצאנז זי"ע)



     הרב שטיינמן שליט"א, כשנסע לארה"ב, הכינו לו מזוודה. הכניסו והוציאו, את זה כן ואת זה לא.. שעות לקח להם. אמר הרב: תראו, אני נוסע סך הכול לעשרה ימים. וזה לא שאני נוסע לאי בודד, אני נוסע לארה"ב – יש שם הכול! מקסימום חסר משהו אני יקנה בדרך. ובכל זאת תראו כמה עובדים על המזוודה... אז אדם שנוסע לנצח נצחים... כמה צריך לעבוד על המזוודה? כמה צריך להכין צידה לדרך לעולם הבא? יש לנו זמן להתעסק עם דברים אחרים?! אדם צריך כל הזמן לאסוף ולאסוף, לנצל כל רגע פנוי בחיים לעוד מצווה, עוד שיעור תורה, עוד צדקה. כי כל תכלית החיים היא עבודת נמלים.



החייט שראה את הנולד (פניני בית לוי, עלון 433)

     באחת מערי רוסיה חי פעם איש עסקים עשיר, שנוהג היה לא להסב לסעודה, מבלי שיהיה אורח המסב על שולחנו. הוא היה מקפיד על מנהגו זה בצורה קיצונית ביותר וכאשר קרה שלא הזדמן אורח, הוא היה מסוגל לצום יום ויומיים ואפילו יותר.  פעם נמשך מצב זה שבוע שלם והאיש לא נענה להפצרות אנשי ביתו ולא אכל מאומה, זולת קצת מזונות בערב. כאשר המצב נמשך שבוע שלם ולא היה שום אורח באופק, רחמו עליו בני ביתו ושלחו לשליח, שיצא לפרשת דרכים וימצא אורח שיבוא לשבת.  הם ביקשו את השליח, לבקש כל עובר אורח שיראה, לבוא אל ביתם לשבת, כדי שבעל הבית לא יצטרך לצום יותר. השליח מצא בסופו של דבר יהודי זקן, שהלך עם תרמיל על כתפו. הוא הפציר בו והזקן הסכים לבוא ולהתארח בבית היהודי העשיר.

     בעל הבית העשיר היה נוהג לומר דברי תורה בעת הסעודה. הוא היה מתחיל במצווה, משמיע איזה רעיון מפרשת השבוע, או משהו דומה, ושאר בני הבית, בניו, חתניו והאורחים היו ממלאים אחריו, כל אחד בתורו . ויהי בליל שבת והאורח הזקן הסב ליד השולחן, נהג בעל הבית כמנהגו וכולם אמרו דברי תורה, כאשר הגיע תורו של האורח שישב ליד חתנו של בעל-הבית – לומר דבר תורה, הוא התנצל ואמר שאין לו מה להגיד, התערב חתנו של בעל הבית ואמר:  הכיצד זה שיהודי אין בידו דבר-תורה?! אולם בעל הבית הרגיע אותו ואמר: האורח שלנו עייף מן הדרך, נעזוב אותו ומחר בצהרים וודאי יאמר.  למחרת בעת סעודת הצהרים, שוב נתבקש האורח לומר דבר תורה, שוב סירב באומרו כי אין לו מה לומר, שוב העיר חתנו של בעל הבית מה שהעיר ושוב אמר בעל-הבית לא ללחוץ על האורח, הוא וודאי יגיד בסעודה השלישית.  כאשר גם בסעודה השלישית סירב האורח לומר דבר תורה והודיע "חגיגית", כי אין בידו מאומה, אמר חתנו של בעל-הבית:  הרי זה בזיון! זקן שכמותך אינו יודע אפילו פסוק אחת מן התורה,  או פסוק מספר תהילים?!...  השיב לו הזקן: אברך שבסופו של דבר יהיה רב בעיירה קטנה ויקבל בשכרו חמישה פיטאקס (סכום קטן) מעיז לבזות אותי כל כך!...

     למחרת, כאשר בא האורח להיפרד מעל בעל-הבית, הודה לו הלה מקרב הלב ויאמר לו: החייתני בעצם בואך. אחרי שצמתי כל השבוע, הייתי אמור להתענות גם בשבת, אלמלא באת. ואני מודה לך מקרב הלב, אך תמה אני על דבריך שאמרת לחתני, כי הוא יהיה רב בעיירה קטנה. הרי חתני הוא שותף בעסקיי ויש לו כמה אלפי רובלים מושקעים בעסק, ומאין לך שהוא יהיה רב?  אמר לו האורח: אם אספר לך את קורות חיי, תבין על מה מתבססים דברי.

     אני חייט במקצועי – פתח הזקן את סיפורו ובמשך שנים רבות הייתי עובד אצל "פריץ אחד, עשיר גדול, והייתי תופר את בגדיו ואת בגדי בני ביתו. פעם אחת עמד הפריץ שלי לערוך סעודה גדולה, לציון יובל שנים לנישואיו, הוא ביקש שאתפור למאורע חגיגי זה בגדים מיוחדים, עבור כל בני המשפחה שלו. הוא נתן לי אפוא 300 רובל וביקשני לנסוע העירה, כדי לקנות בדים לתפירת הבגדים.  נסעתי העירה, אך בדרך שמעתי קול בכי וכאשר ניגשתי למקום , כדי לראות מה קורה, ראיתי שוטרים המקיפים משפחה יהודית ועוצרים אותה. שאלתי את השוטרים, מה יש להם נגד היהודי הזה, ואמרו שהיהודי הזה חייב דמי שכירות עבור בית המרזח שהוא חוכר מהפריץ המקומי, וכבר לא שילם את חובו שנים,  משום כך ניתנה פקודה לעצור אותו ואת בני ביתו בבית הסוהר.  נכמרו רחמי על היהודי המסכן ומשפחתו ושאלתי את השוטרים,  כמה כסף הוא חייב ואם מישהו ישלם את החוב, האם ישחררו אותו לנפשו? השוטרים אמרו שאין הם יודעים לענות על שאלות אלה, אך בקרבת מקום נמצא מנהל עסקיו של הפריץ ואוכל לשאול אותו מה המצב. אכן, ניגשתי ושאלתי והמנהל אמר לי כי היהודי חייב 300 רובל ואם מישהו ישלם עבורו, בוודאי שישחררו אותו מיד לחופשי. כאשר שמעתי זאת, הוצאתי מכיסי 300 רובל – את הכסף שנתן לי הפריץ שלי כדי שאקנה בדים – ונתתי תמורת החוב של היהודי.  הלה יצא לחופשי, נפל על צווארי והודה לי, באומרו: הצלת את נפשי ונפש בני ביתי. אם יהיה בכוחי לגמול לך בעולם הזה – אעשה זאת בעזרת השם. ואם לא יעלה בידי, אני מבטיח לך שאבוא מן העולם בא, כדי לשלם את גמולך על החסד שעשית עמדי...

     בעל בית המרזח הלך לדרכו – המשיך היהודי לספר את סיפורו - ואני נשארתי תוהה ומשתומם. מה לעשות עכשיו. כיצד אבוא אל הפריץ שלי, ומה אספר לו. היכן 300 הרובלים שלו? והרי אין לי בכיס פרוטה לפורטה!  לבסוף החלטתי וגמרתי בדעתי שאחזור אל הפריץ ואספר לו כי בדרך עברתי ביער עבות, התנפלו עלי שודדים ולקחו את כל הכסף שבידי. אם יאמין לי הפריץ, חשבתי, הרי טוב ואם לא יאמין, יהיה מה שיהיה, מילא אין לי ברירה אחרת.  חזרתי אפוא אל הפריץ וסיפרתי לו מה שהחלטתי. הוא אמר לי,  כי הוא יודע שאינני שקרן וממילא הוא מאמין לדברי. הנה לך עוד 300 רובל, לך ותקנה בדים ותתפור את הבגדים.  עשיתי כדבריו, והמשכתי לעבוד בשירות הפריץ עוד כמה שנים.

     באחרונה עלה בדעתי הרעיון לשאול את עצמי: מה לי פה ומי לי פה? הרי זקנתי וכל ימי אני נמצא בין גויים! בלי תפילה בציבור ובלי חברת בני עמי. חשבתי לעצמי, די, עד כאן. עזבתי את הפריץ ועברתי לגור בעיירה, שבה יש יהודים רבים. מכאן ואילך הייתי קם כל בוקר לתפילה בציבור והייתי מרבה באמירת תהלים.  בשנה שעברה, בערב יום הכיפורים, הלכתי לבית הכנסת בשעה מוקדמת מיד אחרי הסעודה המפסקת, כאשר עדיין לא היה שם איש, לבשתי קיטל, התעטפתי בטלית ואמרתי תהלים, כאשר ראשי מכוסה בטלית. פתאום הרגשתי שמישהו דוחף אותי.  חשבתי שעמדתי במקום ששייך למישהו וזזתי הצידה, כדי לפנות את המקום. אולם גם שם המשיכו לדחוף אותי, ושוב זזתי, עד שבסוף נדחקתי לפינה, שמשם אין לאן לזוז. בסוף פקחתי את עיני, הסתכלתי סביבי והנה בעל בית המרזח, שהצלתי בשעתו,  עומד לפני בתכריכים ואומר: "הנה הבטחתי לך להיטיב עמך, או בעולם הזה, או לבוא מן העולם האמת ולגמול לך על מעשייך.  באתי במיוחד מהעולם הבא, כדי לשלם את חובי. הטובה שאעשה לך היא שאספר לך, איך נראה יום הכיפורים בעולמות העליונים..." והנה הוא מתחיל לספר ועיני זולגות דמעות ופתאום אני שומע קול הקורה לי לאמור: ר' יהודי! למה אתה מעכב אותי?! הנה כל המתפללים כבר הלכו הביתה, הנרות כבר כבו ואני צריך לסגור את בית הכנסת... ושוב אני שומע לחישה ובעל המרזח אומר לי:  לך ללובלין, אל ה"חוזה" והוא יאמר לך מה לעשות. אני שוב פוקח את עיני והנה שמש בית הכנסת עומד לפני ומתחנן לי שאסיים את תפילתי ואתן לו לסגור את בית הכנסת...

     למחרת יום הכיפורים נסעתי ללובלין המשיך החייט את סיפורו , אחרי שסיפרתי ל"חוזה" את אשר קרה לי, הוא אמר לי: מעתה תתפלל אתי בסידור שלי, במשך שנה שלמה. כך היה ואחרי תום השנה. הוא אמר לי לך הביתה ואני אתן לך מתנה: מעתה, כאשר תראה בן-אדם, תדע מה יעלה בגורלו. אנשים שמצאו אותי בדרך, בבואי חזרה מלובלין, הזמינו אותי אליך הביתה. באתי ראיתי את חתנך ואמרתי לו מה שראיתי,  שהוא עתיד לכהן כרב בעיירה קטנה ויקבל סכום קטן בשכרו – סיים החייט האורח את סיפורו המאלף.  ואכן, זה מה שקרה. גלגל חוזר בעולם, זה עולה וזה יורד. בעל- הבית העשיר ירד מנכסיו וגם אלפי הרובלים, שהיו נדוניה של בתו, ירדו לטמיון. בסופו של דבר לא הייתה לחתנו של האיש ברירה. אלה לקבל על עצמו רבנות, כפי שאמר לו החייט האורח.

     יש אומרים שבסוף הוצעו לאיש שתי הצעות, של שתי עיירות שונות, שבאחת מהן הציעו לו שכר גבוה יותר ואילו באחרת הציעו לו בדיוק כפי ש"ניבא" לו החייט. האברך בחר בעיירה, בה הציעו לו את הסכום שנקב בו החייט, שקיבל מה"חוזה" מלובלין את הכוח לראות מה יעלה בגורלם של בני אדם...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

עבירות,פשעים,רדוף,צדק,לפגוע,להזיק,שופטים,שוטרים,עבודה זרה,מאוס, לתקן,אי בודד,עבודת נמלים,



 


אמרי שפר כ"ט אב ה'תשע"ז

 

אדם שהוא "בן העולם הזה", אינו יכול להיות "בן העולם הבא". עליו לבחור האם מעייניו יהיו בכיסיו או ברוחניותו.

    אמר המשגיח רבי ירוחם זצוק''ל אחר פטירת החפץ חיים זי''ע כשהכול הרגישו כי החשכות באה לעולם, ויען ויאמר, אכן, החפץ חיים נסתלק מאתנו, אבל הרי מי שעשה את החפץ חיים עדיין חי וקיים... (משיחותיו, דעת חכמה ומוסר ח''ב עמו' פח(.

     האדם הבוחר לסמוך על עצמו, על כוחו ועוצם ידו, מניחים לו מן השמים לעמול בפרך, בנפשו יביא לחמו. ואם לא יעמול,  ירעב ללחם. אבל ינסה נא לבחור במסלול הביטחון,  ישנה את גישתו ויראה כיצד חייו יהיו קלים ונוחים ומאושרים לאין ערוך.

     וכבר כתבו חכמי המוסר, ששיעור חובת ההשתדלות תלוי ועומדת במידת האמונה שבקרבו. כי כמה שנחסר לו מביטחונו עליו להשלים בהשתדלות, אבל אדם שכל מהותו אמונה , אין לו לעשות פעולת השתדלות יותר ממעט מזעיר ( שם משמואל, מקץ תרע''א(

דיבור אמת (דברים טובים – מטות)

     סיפור מאלף על שמירת דיבור אמת של הגאון רבי שמואל קאלין זצ"ל בעל ה 'מחצית השקל'. היה זה בתקופה בה הגויים שונאי ישראל ניסו בכל כוחם להעליל עלילות דם על היהודים, כאילו הם צריכים דם עבור המצות לחג הפסח, ולשם כך הם שוחטים ילד גוי ומוהלים את דמו בבצק המצות, גם בעירו של המחצית השקל שררה אווירת מתח בין היהודים והגויים, ובאוויר ריחף כל העת החשש מעלילת דם קרבה. בעל המחצית השקל החליט שהוא מנצל את קשריו עם מושל המחוז, ובשיחה עמו הסביר לו כי כל עלילות הדם הם שקריות, וכי עם ישראל מלבד שהוא מוזהר על 'לא תרצח', הוא אף מוזהר שלא לאכול דם, ולכן אין כל אמת בעלילה המרושעת כי העם היהודי שוחט ילדי גויים לצורך אפיית המצות. המושל השתכנע מכנות דבריו של הגאון זצ"ל, והבטיח לו כי על כל צרה שלא תבוא הוא יגן על היהודים מפני עלילה כזו .

     ואכן אשר יגורו בא, וסמוך לחג הפסח נמצאה גופת ילד גוי, ולידה סכין. העיר נעשתה כמרקחה, והגויים תאבי דמם של היהודים עמדו כבר בפתח רחוב היהודים לכלות בהם את זעמם. המושל קיים את הבטחתו ותיכף שלח את חייליו כדי להגן עליהם מפני חמת זעמם של הגויים. חקירת מקרה הרצח החלה, והנתון המדהים שנתגלה שהסכין שנמצאה ליד גופתו של הילד, וכנראה שימשה את הרוצחים,  היא לא פחות ולא יותר שייכת לבעל המחצית השקל. למותר לציין שטרף זה נטרף ע"י הגויים בשמחה, הלא מורם ורבם של היהודים נתפס על חם, והרב נלקח לבית הכלא לדעת מה יעשה בו. לא הועילו לו כל קשריו עם המושל, כי גם הוא כעס עליו מאוד על כך שהערים עליו בהעמדת פני לשירותי ההגנה במשפטו את שירותיו של עורך דין גדול מאוד, והאחרון נפגש עם המחצית השקל לקראת המשפט, בפגישה זו הציע העו"ד למחצית השקל לכפור בעובדה שהסכין שייכת לו, כי לעת עתה אין לתביעה כל ראיה כי אכן הסכין שייכת למחצית השקל. אך למרבה פליאתו של עורך הדין,  לא הסכים המחצית השקל לבקשתו, וענה לו 'היה לא תהיה, אני לא אוציא דבר שקר מפי, אני אודה שהסכין שייכת לי, אך לא אני רצחתי את הילד וגם אינני יודע מי כן רצחו'. עורך הדין ראה שהגאון זצ"ל אינו משתף עמו פעולה בהליך ההגנה, ולכן התפטר מתפקידו במשפט זה. גם שכנועם של ראשי הקהילה לא הועילו, והמחצית השקל נשאר בשלו, ' לא אוציא דבר שקר מפי'. עת המשפט הגיע, וכבר בתחילתו שואל השופט את המחצית השקל, 'האם הנך מודה שהסכין הזו שלך?' 'כן' ענה הרב, השופט שכנראה לא היה כ"כ רשע כמו התביעה, ניסה לעזור למחצית השקל, ושוב פנה אליו 'יודע אתה כי אין כל עדות שאכן הסכין הייתה שלך, ולכן יכול אתה לכפור בעובדה זו, האם בכל אופן אתה מודה שהסכין שלך?' ושוב עונה לו המחצית השקל בבטחה 'כן, הסכין אכן שלי, אולם לא אני רצחתי את הילד, וגם אין לי כל מושג מי רצח אותו!'. דברי המחצית השקל הרשימו את השופט, והוא פנה אל התביעה בטענה כי הוא רואה לנכון להאמין לנאשם ולזכותו, כי אם הוא שקרן והוא אכן ביצע את הרצח, מדוע לא שיקר שהסכין איננה שלו, הרי יכול היה להיפטר בכך מכל התביעה, אין זה אלא כי איש אמת הוא, ואני מאמין לו כי לא הוא רצח את הילד.  שמחה גדולה הייתה ליהודים, אבל שמחתם הפכה לתוגה כאשר התובע נעמד וטען כי יש לו עד שמוכן להעיד שהסכין שייכת למחצית השקל, ואי לכך כבר אין ראיה שהמחצית השקל דובר אמת, כי לא יכול היה לשקר בזאת. העד עלה על דוכן העדים,  והשופט שואל אותו האם ראית מעודך את הסכין הזו? 'לא' ענה האיש, 'אבל אני שימשתי בעבר כמשרת בבית הרב ומכיר אני את כל הסכינים שהיו בביתו, ובידי סימן מובהק כי גם סכין זו היא מסכיניו,  כי בכל סכיני הרב יש חריץ דק בראשם'. השופט ציוה להביא אליו את הסכין, ואכן כך היה, גם בראש סכין זו ישנו חריץ דק. 'מה בפיך?' שאל השופט את כבוד הרב הנאשם, ושוב ענה הרב בנחרצות 'אכן הסכין שלי, אך אם עד כעת לא ידעתי מי הרוצח,  עתה אני כבר יודע מיהו, הרוצח הוא לא אחר מעד המעיד לרעתי!!, פני העד חפו והוא התמוטט על מקומו והודה במעשה הרצח. כבוד הרב הסביר לשופט ולכל הנוכחים את ראייתו הברורה, 'בואו אל ביתי וראו כי בכל הסכינים שלי אין כל חריץ, ורק בסכין הזו ששימשה את הרוצח יש חריץ, ואם כן כיצד ידע על כך העד, הרי הוא אמר לכם כי הוא לא ראה מעודו את הסכין, אין זאת אלא כי הוא הרוצח ולכן הכיר את הסכין היטב. בכבוד מלכים שוחרר הרב מהכלא, וליהודים הייתה הרווחה, והכול הבינו כי אין כל הפסד משמירת דיבור של אמת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בן העולם הזה,בן העולם הבא,המשגיח רבי ירוחם,החפץ חיים,לסמוך על עצמו, על כוחו,עוצם יד,חכמי המוסר,השתדלות,


אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ז

 

 

ברכה קללה ר"ת ב'ריאות ר'חמים כ'בוד ה'צלחה ק'בורה ל'בטים ל'חצים ה'וצאות.

    בשבת קודש נצטווינו שלא לעשות כל מלאכה. דבר זה מורה על האמונה והביטחון בה' שהוא הזן ומפרנס את כולנו. לא כמקצת בני אדם שהשבת עליהם לעול ולמשא, ומצפים ומייחלים שתסתיים השבת ויוכלו לשוב לעסקיהם. אדרבה עלינו להשתוקק מתי תגיע השבת שהיא יום מנוחה בו אנו פטורים מעשיית מלאכה.

     הצדקה אינה מתחילה בכיס, אלא בלב. מתוך אמונה זכה בהשגחת ד', מתוך ביטחון בהיר במי שזן ומכלכל לכול, יקל על היהודי לחלוק בנדיבות את ממונו עם אחיו. האמונה מחייבת את הצדקה.



     ולדעת שהכול מאת ד'. היה אחד שלא היה לו מספיק כסף לקנות לרגל יום היארצייט של אביו ובא לשאול מה יותר שווה או לקנות נר או כוסית לחיים,  אמר לו האדמו"ר כוסית לחיים תקנה כי באם תקנה נר אתה מצדיק את מלאך המוות שלקח את אביך , ואם תקנה כוס לחיים ותעשה שהכול נהיה בדברו אז אתה מצדיק את ד' שמה שעשה עשה לטובה.



האש בכפר )מעשיהם של צדיקים(.

     רבי אברהם אביש. רבה של פרנקפורט ע"נ (על נהר) מיין נסע למקום כלשהו, ובדרכו נאלץ לעבור בכפר נוצרי. אותו יום - יום 'חגם' של הנוצרים. ביום זה שותים הגויים, סובאים ומתהוללים, ואם יהודי היה עובר בקרבתם – אוי ל?? מהגויים השיכורים.  העגלון ביקש לעקוף את הכפר ולנסוע בדרך צדדית. אך אותה דרך הייתה זרועה באבנים, ומחמת הצער שיגרם לסוסים בעת שינהגו בהם, הרב סירב להצעה, הרב אמר מוטב להמתין כרבע שעה במבואות הכפר, ואז תפרוץ דליקה בבית יראתם, ובזמן שהם יהיו טרודים בכיבוי האש נוכל לעבור בשלום דרך הכפר. וכך עשו המתינו רבע שעה, ואז אותת הרבי לעגלון לצאת לדרך.

     העגלון השתאה לשמוע דברי הרבי: "מה פירוש הדבר, שתפרוץ אש והכול יהיו טרודים בכיבויה? כיצד יתכן שלפתע תפרוץ דליקה? וכיצד יודע זאת הרבי מראש?! יצא העגלון לדרך, ובליבו-פחד. כרגע אין זכר לאש ולשריפה... ידע העגלון כי בעת שהוא נמצא ליד הרבי, אין לו מה לחשוש, ובכל זאת חזה בדמיונו כיצד מתנפלים הגויים על עגלתו... כך התנהלה העגלה עד למרכז הכפר. והנה שם צעקות בהלה וצווחות פחד! עשן שחור התמר אל על. מנין בא? כמובן, מבית יראתם של הגויים.  נהרו בני הכפר אל הבניין העולה בלהבות כדי להציל את הניתן להציל – ובינתיים עברה עגלתו של הרבי ברחובות הכפר מבלי שאיש יתן דעתו עליה... העגלון היה אחוז תמיהה. ותמיהתו גדלה כאילו שותקה לשונו... רק כאשר יצאו מהכפר שב אליו הדיבור. הוא עצר את העגלה ופנה אל הרבי כשתימהון נסוך על פניו: "כיצד ידע הרבי מראש מה יתרחש בכפר? כלום חזה זאת ברוח הקודש? השיב לו רבי אברהם אביש: "כל ימי נזהר אני שלא לחלל את לשוני בדברי שקר ובדברים שאינם ראויים –  ואפילו בשעת הדחק. על כן", המשיך במעין תמימות, "כאשר מוציא אני דבר מה מפי - מקיימים זאת מן השמים... גם אתה", המשיך הרבי, "תוכל להגיע לידי כך שמן השמים יקיימו את דבריך, וזאת אם תשמור ותנצור לשונך . ורמז לכך מן התורה, שנאמר: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", כלומר, כאשר האדם אינו מחלל את פיו, או אז, כל אשר יגזור – יתקיים". 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בריאות,רחמים,כבוד,הצלחה,קבורה,לבטים,לחצים,הוצאות,הביטחון,הזן,מפרנס, יום מנוחה,פטורים,עשיית מלאכה,

 

 



אמרי שפר כ"ו אב ה'תשע"ז

 

אלול  ר''ת, לברכה ולא לקללה אמן, לחיים ולא למות אמן, לשובע ולא לרזון אמן

    אם האדם מנצל את חייו, את ''היום" לשם התכלית הראויה וְהנִרְצית – אזי יזכה בלי ספק לברכה . אולם אם חלילה יבזבז את זמנו לריק - אזי הקללה בלתי נמנעת. ואמנם גם בפסוק העוסק בקללה נאמר: ''והקללה אם לא תשמעו אֶל מצות ה' א-לוקיכם ,וסרתם מהדרך אשר אנכי מצווה אתכם היום (דברים יא, כח''.)

     אמרו במדרש (קהלת רבה, פ"ה) שכשהאדם בא לעולם ידיו קפוצות, וכשהוא נפטר מהעולם ידיו פשוטות. דהיינו כשבא לעולם חושב הוא שינחל את הכל, אבל כשנפטר ידיו פשוטות, כאומר לא נטלתי כלום.  זהו שאמר הכתוב: "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", כי קפיצת היד והקמצנות לא יועילו לך, כי הרי לבסוף "פתח תפתח את ידך", וכסף וזהב לא ילווך בעת פטירתך מן העולם. ואם כן טוב יותר שתפתח כעת את ידך, וזה יועיל לך ש"צדק לפניו יהלך".

     באחת הפגישות ביניהם נתן הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זיע"א א שמעק טאביק (טבק להריח) להרה"ק רבי שמחה בונים מפרשיסחא זיע"א. שאל רש"ב את רבי יחזקאל: מה שמת בתוך הטבק שזה מריח כל כך טוב? ענה לו הרה״ק מקוזמיר: שמתי בתוכו את ה"ולא ירע לבבך בתתך לו".(מאמר יחזקאל(

    ביום הולדתו של הצאר הרוסי, נאלצו היהודים להשתתף בחגיגות לכבוד יום הולדתו של הצאר.  המגיד מחרסון הוכרח לברך את הצאר בדברי ברכה.  המגיד שלא רצה לברך את הצאר הרשע והאנטישמי, נשא ברכה בה אמר:  קיסרנו ירום הודו מלא וגדוש במעשי חסד וטוב.  תמיד הוא חושב כיצד להיטיב עם נתיניו היהודים. לפיכך אני מאחל לו כי זכות זו תעמוד לו, ומה שהוא חושב תמיד על היהודים, יתקיים בו"...

     האדמו״ר מבובוב היה מרבה לחלק כסף לצדקה. שאלו אותו: הלוא נאמר (כתובות סז) ״המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״. ענה להם: הגמרא אומרת שהטעם הוא שאם יבזבז יותר מחומש יצטרך לבריות; ואולם רבי בין כך ובין כך צריך לבריות, אם כן, הוא יכול לחלק אף יותר מחומש.



     וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו. אם אדם עושה מצווה בחשק ובשמחה לא קשה לו, ולכן כתוב שיהיה קשה בגלל כי ירחק ממך המקום, "המקום" פירוש הקב"ה, מפני שהוא רחוק מהקב"ה, שאם היה לו חשק לא היה קשה לו.



יש חזקה שקשה לאדם להוציא את הארנק ולהוציא כסף לפני שהגיע זמן החיוב, כי לאדם קשה להוציא מעצמו כסף, אבל אם כבר הגיע הזמן לשלם על חלק, והאדם כבר מוציא את הארנק לשלם חלק שכבר נגמר, בכזה מקרה היות והוא כבר הוציא את הארנק לשלם חלק ותשלום ראשון, כבר קל לו לשלם עוד ולהשלים את כל החוב גם את החוב העתידי.



אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (לה, לד) )אמונה שלמה – פרשת בלק(

     בספר 48 דרכים לחכמה מאת הגאון הגדול רבי נח ויינברג זצ"ל מופיע סיפור הממחיש שאנו היהודים העם הנבחר, חיילים בצבא המלך ואסור לנו לשכוח זאת. עלינו להשליט את המח על הלב,

     מספר הרב ויינברג: "סיפר לי יהודי, פעם בהיותי ילד לקחתי ספר מהספרייה לקרא, פתאום אבי מורי נכנס הביתה מוקדם מהרגלו, והייתי לחוץ מאוד. לא ידעתי מה הן בדיוק דעותיו של אבי על ספרים נוכריים, אבל הבנתי שלא כדאי שיראה מה אני קורא עכשיו. התביישתי. שקלתי בדעתי מה לעשות, ולא ידעתי איך להציל את עצמי. היכן אחביא את הספר? אבל הוא כבר עמד בסמוך, נטל את הספר, העיף בו מבט, והשליך אותו בסערה אל פינת החדר. " נתח של בשר מבלבל את דעתו של אידישע אינגעלע (ילד יהודי)!!! הוא צעק בכאב. אני רוצה לספר לך סיפור מאחד מעובדי ה' הגדולים בדור שעבר, קראו לו ר' מנדל, אמר לי אבי בקול עמוק, "ר' מנדל היה בסיביר, הוא עבד שם, בקור הנורא,  תחת משמר כבד. בכל המקומות עמדו נאטשאלניקים על המשמר. הם ניצבו דרוכים, עם מבט רצחני בעיניים. חוץ מהם,  היתה גם להקה של כלבי שמירה. הם לא היו כלבים קטנים וידידותיים. הם היו כלבים ענקיים! מסוכנים!

     אסיר אחד היה אמיץ. נמאסה עליו העבודה! והוא החליט לברוח...  אתה יודע מה זה לברוח ממחנה העבודה? התרעם אבי בקול גדול. "אתה לא יודע". הוא החליט לחפש דרך מילוט, והוא מצא! הוא מצא שאפשר להתחמק מעיניהם הבולשות של השומרים בשעה שהם אוכלים. כי בשעה שאוכלים השומרים הללו, הם שוכחים מכל העולם כולו.  אבל מה יעשה עם הכלבים ? בשביל זה יש שוחד. כן, גם כלבים אפשר לקנות בשוחד! אז מה נותנים לכלבים? בשר. אגר האסיר שלנו נתחי בשר שמנים.  ושמר אותם ליום הגדול: יום הבריחה.

     הגיע היום, האסיר שלנו הצליח לחמוק מן השומרים. הם לא ראו אותו. אבל... הכלבים הרגישו בו מיד. האסיר שמע את הנביחה הראשונה, ומיד זרק מכיסו את נתחי הבשר. הכלבים התבלבלו.  הם התחילו לכשכש בזנב ולא ידעו מה לעשות. האם ימשיכו לרדוף, או שיתענגו על הארוחה המשובחת שנפלה לידם?  השומרים שמעו את הדי הנביחות וראו את הכלבים המבולבלים. הם הגיעו חמושים. האסיר כבר לא היה שם, אבל היריות כוונו אל הכלבים התוהים. במחנה הייתה בהלה גדולה.  שמועה עברה בין האסירים: 'היהודי ברח, הרגו את הכלבים'. ' בשביל מה הרגתם את הכלבים?' העז אסיר אחד לשאול את השומרים. הם ענו לו בביטחון: 'אם כמה חתיכות בשר מבלבלות אותם באמצע העבודה, הם לא ראויים לחיות כאן. הם אינם ראויים להית כלבי שמירה.

"     וזאת עליך לדעת, אינגעלע!", אבי צעק בכאב נוקב. מילותיו הצרודות מטלטלות עד היום את זכרוני. "אסור להתבלבל כשרואים חתיכה של בשר שמן! מי שמתבלבל כשהוא מריח בשר טוב, לא ראוי להיות חייל בצבא של מלך! יהודי צריך לזכור את התפקיד. אסור לשכוח את העיקר, כשמריחים חתיכה של בשר ...!" "אני ה' שוכן בתוך בני ישראל"... 



  (מאורות דף היומי, עלון 948)

     אם אי פעם מישהו יאמר לך, כי הוא מיואש ואינו רואה כל אפשרות לישועה, ספר לו את הקורות אותי, וזה בוודאי יחזק אותו. כך הסתיימה שיחת טלפון עם יהודי תלמיד חכם, ראש כולל אברכים נכבד מבני ברק.

     הנוסעים הדקו את חגורות הבטיחות, ההוראות האחרונות של הדיילים ניתנו, והמטוס המריא השמימה. על הנוסעים נמנה יהודי נכבד, בר אוריין,  שיצא בשליחות כולל האברכים שבראשו עמד. זו תקופה ארוכה שהוא מנסה למצוא מקורות כספיים למתן התמיכה לאברכים, אך מקורותיו ייבשו לאחרונה.  האחד פשט את הרגל, רעהו החליט לתמוך במוסד אחר, וכך נותר ראש הכולל נטול מקורות מימון.  מעודי לא נסעתי לחוץ לארץ, שח ראש הכולל,  אך כאשר לא עמדה בפני הברירה, חשבתי לעצמי,  שאם הכל נוסעים ומצליחים, מדוע ייגרע חלקי? כך מצאתי את עצמי ממריא ליבשת אמריקה לנדוד על פתחי הנדיבים, שיסייעו בידי לתמוך באברכים השוקדים על התורה.  טרם יציאתי מן הארץ נכנסתי אל מעונו של הסטייפלער זצ"ל וביקשתי את ברכתו. כאשר הוא שמע כי אני נוסע מעבר לים כדי לאסוף ממון, הכניס את ידו לכיס מעילו,  הוציא ממנו שטר בן חמישים דולר והניחו בכף ידי.  מעודד יצאתי מביתו בדרכי לחו"ל.

כאמור, הייתה זו הפעם הראשונה בה יצאתי את גבולות ארצנו הקדושה. בשבועות שקדמו לנסיעה שקדתי על תכנית הנסיעה שנרקמה בפרוטרוט , עם חברים טובים ואחרים בעלי לב רחב שביקשו לסייע בידי. מחברת מסודרת הייתה לי באמתחתי,  בה נרשמו בדייקנות כתובות הנדיבים שעמם קבעתי להיפגש, והזמנים המדויקים בהם עלי להתייצב בפתחי מעונותיהם . היום, ממבט לאחור, אני מרשה לעצמי לחייך הוא מספר, אבל באותו רגע היה זה מביך ואפילו עצוב עד מאד. הנדיב הראשון שאיתו הייתי אמור להיפגש,  התגורר במנהטן. קבעתי איתו פגישה לשעה תשע בבוקר במשרדו המפואר.

     באותו בוקר, השכמתי קום, מרוגש, ממתין לפגישה עם הגביר הגדול.  לפתע, האדם שהיה אמור לסייע לי ולהסיע אותי למשרדו של הנדיב, טלפן אלי ואמר לי כי עקב תקלה שאירעה לו, הוא אינו יכול להסיעני היום,  מחר כבר נעמוד בקשר אמר וניתק בחפזה.  בדיוק לשם כך יש לי מחברת, אמרתי לעצמי . עלעלתי בדפיה ואכן בעמוד הראשון בו נרשמה הפגישה הראשונה, היו כתובים כל פרטיו של הנדיב - כתובת משרדו, כתובת ביתו וכל מספרי הטלפון האפשריים. החלטתי להתקשר אל ביתו של הנדיב ולהודיע לו, כי עקב תקלה בלתי צפויה יתכן שאאחר זמן מה, ואיתו הסליחה.  צלצלתי. לאחר ארבעה או חמישה צלצולים נשמע מצידו השני של קו הטלפון קול עבה של אדם שהתעורר ברגע זה משנתו. עוד אני מנסה להוציא מפי את משפטי ההתנצלות שעמלתי לשנן, הודיע לי הנדיב כי אני רשאי לראות את עצמי משוחרר ממחויבות. הפגישה בטלה ומבוטלת. אדוני, הערת אותי משנתי, ואיני חפץ להיפגש אתך! לאחר מספר שניות הבנתי שאני מדבר עם עצמי. השיחה נותקה. איני זוכר כמה זמן נותרתי על עמדי עם השפופרת בידי, אחוז תדהמה והלם. בסופו של דבר התאוששתי, ושמתי פעמי לעבר הכתובת הבאה.  סליחה, אדוני, אמר לי מזכירו האישי של הנדיב.  שכחנו להודיע לך. הבוס היה צריך להמריא בדחיפות לחוץ לארץ. הוא חוזר בעוד ארבעה שבועות. אני מתאר לעצמי שהוא בוודאי ישמח לפגוש אותך בשובו.

     באותו יום לא הייתי מסוגל להמשיך במלאכתי.  תשוש ושבע אכזבות חזרתי אל בית מארחי ושקעתי בדף גמרא, הרחק הרחק מהוויות העולם הזה.  בעלי הבית שאירחוני, התייחסו אלי באדיבות ובנדיבות. ארוחת צהרים מפוארת ומכובדת הוכנה לכבודי, האורח מארץ ישראל, כפי שהסביר בעל הבית לילדיו. בעוד מנות האוכל מוגשות אל השולחן, מסר לי בעל הבית את שפופרת הטלפון.  זה בשבילך אמר. מעבר לקו המתינה מזכירתו של יהודי, שהיה אמור להתלוות אלי לפגישה עם רב של קהילה מפורסמת הידוע כבעל קשרים במקומות רבים. בשם מר ... אני מבקשת להתנצל בפניך. אמו נפטרה הבוקר, ועקב ימי האבל הוא ביקש להודיע כי הוא לא יוכל להתלוות אליך.  במשך שלשה שבועות התרוצץ אותו יהודי בארצות הברית. מצאתי את עצמי רודף אחרי הרוח. אפילו את הוצאות הנסיעה לא הצלחתי לכסות. לכל מקום אליו הלכתי נתקלתי בקשיים ובמכשולים,  ואך אכזבות ותסכולים היו מנת חלקי. המתנתי בקוצר רוח למועד שובי ארצה. מה לי הכא ומה לי התם, חשבתי לעצמי . אבל גם לחזור לארץ לא הצלחתי. אני בן אדם מסודר שמדייק בזמנים. אבל משום מה, האמן לי,  עד היום איני יודע כיצד איחרתי את מועד הטיסה.  פקיד נרגן הוביל אותי לחלון משרדו, החווה בידו לעבר נקודה קטנה בשמים, שהלכה והתרחקה,  בעודו אומר: הנה המטוס שלך. מצידי תנסה לתפוס אותו . עמדתי על מקומי ודמעות זלגו מעיני. הטיסה הבאה אמורה לצאת רק בעוד שעות רבות, ואיני יכול לעלות עליה. שבת המלכה עומדת בפתח ואני עלול לחלל אותה אם אעלה על המטוס. לא היה לי להיכן ללכת. התביישתי להתקשר למארחי הנדיבים שבוודאי עסקו במרץ בסידור החדר בו התגוררתי,  באוורור המצעים, ובהחזרת הילדים למקומם.

     בלית ברירה שלפתי את מחברתי. לאחר דפדוף קצר מצאתי מספר טלפון של חבר שלמד איתי בישיבה לפני שנים. שמעתי עליו רבות. הוא עדיין שוקד על תלמודו. עני ואביון שהפרוטה ממנו והלאה. דחקתי את הבושה והכלימה ויצרתי איתו קשר. הוא, יהודי בעל לב זהב, הגיע במהירות לבית הנתיבות ואסף אותי אל ביתו.  במהלך השבת פרקתי בפניו את תסכולי. ראה,  לא רק שלא הצלחתי לעשות כאן מאומה, אפילו לצאת מכאן איני יכול. עם צאת השבת התיישב חברי ליד מכשיר הטלפון והחל לחייג ללא הפוגה.  נראה אמר, אולי נוכל לעשות משהוא למענך.  נראה.

     לא חלפו אלא מספר שעות, ובסלון ביתו של ידידי הדלפון התקבצו עשרות מכריו שהוזעקו על ידו. הם התיישבו על כסאות פלסטיק, על כורסאות מרופטות ועל הספה הרעועה. הסלון היה מלא מפה לפה. הכול צפו בי, ואני - לשוני נעתקה. לא היה לי מה לומר.  אני מכבד את חברי הגאון רבי ... לומר מספר מילים, הכריז חברי, ואני - אנה אני בא. נעמדתי על מקומי. סגרתי את החליפה, הידקתי את העניבה,  סידרתי את הכובע, ועדיין לא מצאתי את המילים הנכונות לפתוח בהן את דברי.  לפתע, נזכרתי. יש לי רעיון. שלפתי את ארנקי,  ולעיניהם המשתאות של הנוכחים הוצאתי ממנו שטר בן חמישים דולר ואמרתי להם: ידידי, שבוע טוב. אני מבין שאיני צריך להאריך בפניכם על חשיבות לימוד התורה ועל השכר הגדול המובטח לתומכים בלומדיה. אבל, אם ניתנה לי רשות הדיבור, ברצוני להראות לכם את השטר הזה שקיבלתי מהסטייפלער לפני צאתי לדרך. הוא נתן לי את חמישים הדולר הללו כפתיחה למסעי. כעת ניצב אני לפניכם. וודאי מבינים אתם, כי למען מטרה חשובה ונעלה השארתי את השטר על השולחן והתיישבתי. לאחר כשעה היו בכיסי 32,000 $במזומן. מכרז שנוהל ביד רמה על ידי חברי היקר, הביא לזוכה המאושר שבראשו עמדתי. את השטר של הסטייפלער, ואת הישועה לכולל

     אתה יודע סיפר ראש הכולל. הסטייפלער היה עניו. כאשר שבתי ארצה שמח וטוב לב, מיהרתי למעונו כדי לספר לו את שהתרחש עימי. נו, נו,  אמר הצדיק. אם זה מה שקיבלת עבור חמישים דולר, אתן לך חמישים דולר נוספים...  אם רק נתבונן קמעא במעשה זה, נבחין, כי כל צעדנו ומהלכנו מכוונים על ידי הקב"ה עד לפרט האחרון, סיים ראש הכולל. גם כאשר אדם חפץ לקבוע עיתים לתורה, אל לו לחשוש ממפריעים וממניעות שונות, אלא יתן את עיניו בתורה , והקב"ה - דרכים רבות לו לסייע לאוהביו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

אלול  ר''ת, לברכה ולא לקללה,למוות,לשובע,לרזון,אמן,ידיו קפוצות,נפטר,ידיו פשוטות,הצאר הרוסי,ארנק,כסף,


אמרי שפר כ"ה אב ה'תשע"ז

 

אומרים בשם הגאון מוילנא זצ"ל. שלכאורה מדוע משתמש משה רבנו כאן בלשון הווה אנכי נותן לפניכם ואינו אומר נתתי לפניהם, אלא התורה באה כאן ללמדנו,  שהבחירה הנתונה בידי האדם למאוס ברע ולבחור בטוב קיימת ועומדת בכל יום ובכל שעה, כל זמן שהנשמה בקרבו ניצב האדם בפני פיתויי היצר הרע, ועליו להיאבק בלא הפסק בכוחות אדירים המופעלים נגדו, במטרה להסיטו מדרך הטוב.



     אלול הגיע, כתב הגאון רבי יהודה צדקה זיע"א ראש ישיבת "פורת יוסף" שסדר הפרשיות: ראה, שופטים, כי תצא, כי תבוא, ניצבים, וילך , האזינו, וזאת הברכה למעשה רומזים לנו דבר נפלא על ימים אלו! וכך ביאר הרב –  כידוע "ראה" זה ר"ת: "ראה אלול הגיע!" . ולכן צריך לשים "שופטים ושוטרים" כדי לבדוק את מעשינו (צריך האדם למשמש ולפשפש במעשיו) ולזכור תמיד את "כי תצא" כלומר את שעת היציאה מהעולם הזה שעלינו להגיע לשמים , שזה בבחינת "כי תבוא" ושם כידוע "אתם ניצבים ," שצריך לעמוד למשפט לפני הקב"ה על כל המעשים. ולכן עלינו לקיים את "וילך ," שצריך ללכת ולעשות חשבון נפש על כל הפעולות והמעשים וכך נגיע למעלת " האזינו" כלומר , שנשמע ונאזין מידי יום לשיעורי תורה , עד שבסוף נגיע ל"זאת הברכה ," שתשרה הברכה במעשה ידינו בזכות קבלת "עול התורה והמצוות!"



    אם תצייתו לכל החוקים, תחמיצו את כל הכיף. (לא בחוקי התורה עסקינן)

    הקב“ה ברא עולם שאין בו שלמות! לזה חסר חכמה ולשני כסף, השלישי היה מעדיף יותר כוח והרביעי רוצה קול יפה. אך לכל אחד ניתנו הכלים המתאימים עבורו ואיתם הוא נדרש להתמודד. גם אם כשכואב לך ולא נראה לך שהכול הולך כשורה, אתה בעל אמונה חזקה בה‘ ויודע שהכול לטובה - אל תהיה ”בעל ביטחון ואמונה“ על חשבון העני... כאן הקב“ה רוצה שתפעל למענו ותעזור לו בכל מה שאפשר, להאמין, זהו ניסיונו של העני. שעל אף עוניו הקב“ה אוהב אותו ורוצה בטובתו. הניסיון שלך זה דווקא לתת לו משלך. אם בכסף, או בעצה טובה, סיוע גופני או חיוך רחב. בפיו של אחד מגדולי ישראל הייתה מורגלת האמרה: ”דאג לעולם הבא שלך, ולעולם הזה של חברך“.



ויקצוף משה" (לא, יד(  )מתוך הספר "רבי משה שמואל"(

     פעם נכנס תלמיד לחדרו של מרן הגה"צ רבי משה שמואל שפירא זצ"ל ראש ישיבת באר יעקב, ושאלתו בפיו: רבנו, שנים ארוכות זכיתי להכיר את ראש הישיבה ומעולם לא ראיתי את רבנו כועס. האם ראש הישיבה אינו יודע לכעוס? "האם ראש הישיבה נולד עם תכונה מופלאה זו של שלוות נפש, ואינו מכיר כלל את מידת הכעס?" ממשיך התלמיד להקשות: מה מאד רוצה הוא לדעת את סודו של ראש הישיבה, שמדת התגברותו על הכעס מופלאה ונדירה, ומעולם לא ראוהו תלמידיו שהוא כועס. חוכך רבנו בדעתו, חושב מעט ולבסוף אומר: "בילדותי הייתי כעס, אולם בגין תשע החלטתי להפסיק לכעוס, ומאז איני כועס יותר..." שומע התלמיד את תשובתו של רבנו, ורגש עז של הערצה ממלא אותו. אכן, נודע הדבר. רבנו לא נולד עם תכונה נפלאה זו, אלא רכש אותה ביגיעה ומאמץ. שנים רבות חלפו מאותה החלטה נפלאה שלא לכעוס יותר, ורבנו עדיין מתמיד בה. "ילמדנו רבנו", התלמיד אינו מרפה, "כיצד ניתן לשבור מידה? כיצד ניתן להגיע להחלטה שכזו ולהצליח לעמוד בה בגבורה? גם אני רוצה מאד שלא לכעוס, ובכל זאת ממלא אותי הכעס פעם אחר פעם, מציף אותי וגורם לי להתפרץ ולא לשלוט על עצמי..." "בשביל זה בדיוק יש מראה!" אומר לו רבנו בפשטות, "הבט במראה בשעה שאתה כועס, ותראה איך נראות פניך... בושה גדולה תמלא אותך. הלא אדם בשעת כעסו מאבד את אור פניו, משחית הוא את צלם האלוקים שבו... הבט במראה בשעה שאתה כועס, ותראה עד כמה מגונה הוא המראה הזה..." "גם אני בילדותי הייתי כעסן", ממשיך רבנו לספר לתלמידו, "אולם פעם אחת עברתי ליד מראה בשעה שכעסתי, ראיתי את דמותי משתקפת בעדה, ומאז לא כעסתי יותר... והלא פשוט הדבר הוא, שכאשר האדם מנהיג עצמו במידה נוראה זו של כעס, נראה הוא כמו דוד של רותחין, וממילא נידון הוא ברותחין שלו עצמו, ומה הרוויח הוא מכעסו?" "מאז – איני כועס כלל וכלל", חתם רבנו שיחה מופלאה זו, "ואיני יודע מכיר טעמו של כעס..." 

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

פיתויי היצר הרע,למאוס ברע,לבחור בטוב, ראה, שופטים,כי תצא,כי תבוא, ניצבים,וילך,האזינו,וזאת הברכה,הכול לטובה,בכסף,עצה טובה,

 



אמרי שפר כ"ד אב ה'תשע"ז

 

 

אחד בא לשאול את מרן הגרי"י קנייבסקי שאביו מת בגיל צעיר, ומה יעשה סגולה לחיים ארוכים. והרב ענה שהסגולה הטובה ביותר לחיים ארוכים, זה מה שרבי יוחנן במסכת ברכות דף ח' אומרת, שבני בבל היו חיים 400-300 שנה בשביל שהיו באים לתפילה בזמן, מתחילה ועד הסוף. וכדכתיב "אשרי שוקד על דלתותיי יום יום לשמור מזוזות פתחי כי מוצאי מצא חיים".

           איך עברנו כל קח מהר מתקופת בין המיצרים לתקופת בין הצימרים.? (שמואל אייזיקוביץ)

     האמת העצובה: "אני עדיין זוכרת את התקופה שבה הייתי זוכרת". היום היא כבר לא מצליחה לזכור כלום. אם כל המידע נמצא בגוגל וכל הדרכים נמצאות בווייז וכל תאריכי יום ההולדת קופצים עלייך בפייסבוק – מי צריך זיכרון? לשווא היא מנסה לשנן את המספר הביתי של הדירה השכורה החדשה שלה, ופעם אחר פעם לא מצליחה להכניס אותו לראש.

    יִּרְאָה: ארבעה זמנים נרמזו בתיבת 'יִּרְאָה'-ֱאלוּל, רֹאש השָנה, יֹום הכּפּוִּרים, הוֹשעְנָא רבָּה. כנגדם אמר הקב"ה: ֱ 'מה ְהוָה אלֹהיך שאֵלָ ְמעמך כִּּי אִּם לְיּרְאָה'. לומר לאדם 'תתעורר בזמנים אלו לשוב בתשובה'. (אביר יעקב(

כלתו של המהר"ל מפראג

     לפני כארבע מאות שנה חי בעיר הגרמנית ורמס )וורמיזא( יהודי עשיר ומיוחס, ששמו היה ר' שמואל בר' יעקב הקצין. לאיש הזה הייתה בת, פרל שמה )פנינה( והיא אכן הייתה זוהרת כמו פנינה במידותיה הטובות ובחן היהודי, שהיה משוך על פניה.  כאשר הגיעה פרל לגיל, שבו נהגו בנות ישראל להשתדך – באותם הימים היה זה, לרוב גיל של 15-13 שנה – החלו להציע לה שידוכים לרוב. מכל ההצעות, מצא חן בעיני אביה תלמיד ישיבה צעיר מעיר פוזנן, שיצא לו שם של עילוי ואף מוצאו היה ממשפחה מיוחסת,  המשפחה עברה לפני שנים רבות לפוזנן ושם הבחור היה יהודה לייב )מאוחר יותר התפרסם בכל העולם המהר"ל מפראג(.  ר' שמואל קצין לא התעכב, קם ונסע לפוזנן, כדי לעמוד מקרוב על טיב החתן המיועד ולסיים את השידוך בכי טוב. הבחור מצא חן בעיניו מאד וגם בעיני הוריו נראה השידוך המוצע. מיד ישבו וכתבו "תנאים", בהם התחייב אבי הכלה, כי במשך שלוש שנים הוא יקיים בכבוד את החתן המיועד, כאשר הוא ילמד בישיבתו של הגאון המפורסם רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) בבריסק אשר בליטא, אחר כך, כאשר ימלאו לחתן שמונה עשרה שנה, תיערך החתונה בשעה טוב ומוצלחת והמחותן מתחייב לקיים את הזוג הצעיר, כל עוד ירצה החתן לשבת וללמוד.

     ר' שמואל חזר לביתו שמח וטוב לב, זמן קצר לאחר מכן נסע החתן המיועד, אריה לייב, לבריסק, והחל ללמוד בהתמדה ושקידה בישיבת המהרש"ל. הכול היה טוב ויפה, והכול היה אמור להתבצע בדיוק לפי התכנית, אולם אז התערב הגורל – היינו ההשגחה הפרטית שמפעם בפעם מסובבת את גלגל החיים, כך שעשירים נעשים לפתע עניים מרודים ולהיפך, גם המחותן שלנו, ר' שמואל הקצין, החל לפתע לרדת מנכסיו הרבים, עד שתוך זמן קצר, איבד את כל הונו ואף שקע בחובות, הוא נאלץ למכור את כל חפצי הערך שבביתו, לכיסוי חובותיו, כל מה שנותר לו בחיים, הייתה בתו היחידה, פרל, שישבה עתה בבית וציפתה לישועה.  

     כאשר הגיע הזמן המיועד של החתונה ובידי המחותן לא היו האמצעים שיאפשרו לו את קיום ה"תנאים" שעליהם הוא חתם – שיגר ר' שמואל איגרת אל החתן המיועד, בה תיאר במדויק את מצבו העגום, שיחרר את החתן מהתחייבותו, אמר לו כי חופשי הוא להשתדך כרצונו ואף ביקש ממנו מחילה באותה הזדמנות.  הידיעה העצובה, שנפלה עליו כמו רעם ביום בהיר, כאבה לאריה-  לייב מאד. הוא השיב למחותנו במכתב נוגע ללב, בו ניסה לנחמו ולעודדו, כדי שלא ייפול ברוחו, כי הרי "ישועת ה' כהרף עין". ביחד עם זאת הוא הבטיח למחותן נאמנה, כי אין לו אליו כל טענות, גם הוא מצידו משחרר את הכלה שתוכל להשתדך עם מי שתרצה. מה שנוגע לי – סיים אריה-לייב את מכתבו – אני נשאר איתן באמונתי בבורא עולם ואצפה לישועתו".

     אחר הדברים האלה, שיקע אריה-לייב את עצמו בלימודים ביתר-  שאת. כאשר הגיעה שעת החתונה, והחתן נשאר לומד בישיבה – הבינו כולם שהשידוך התבטל, מיד החלו לבוא שדכנים אל העילוי הצעיר, עם הצעות מהצעות שונות וקוסמות, אך הוא באחת, הודיע לכולם כי נפשו חשקה בתורה, ובשלב זה אין הוא מעוניין להשתדך.  הוא שקע בלימודים, יומם ולילה. חבריו בישיבה התחתנו אחד-  אחד ועזבו את הישיבה. אחרים באו במקומם ואריה-לייב התמיד בלימודיו, כשהוא חוזר על הש"ס פעם אחר פעם. "לייב הרווק" – כך היו מכנים אותו בעיר – עורר התפעלות גדולה בהתנהגותו, אצל כל מי שהכיר אותו. כולם שיבחו אותו כחריף ובקי, קדוש וטהור והוא המשיך ללכת בדרכו, שקט וצנוע, כשהוא נועל את עצמו בין כתלי הישיבה.

     מכתבו של חתנו לשעבר, יהודה לייב, עשה על ר' שמואל רושם עמוק. עתה קל היה לו יותר להשלים עם הרעיון שאיבד את כל הונו.  ה' נתן וה' לקח וה' יכול לחזור ולתת שוב. בכל זאת גדול היה צערו שהוא הפסיד חתן כה יקר וגם נשאלה השאלה הכאובה. מה יעלה עתה בגורלה של פרלה? דווקא פרלה לא הייתה מיואשת כלל. מכתבו של החתן לשעבר אמנם נגע ללבה עד דמעות, אולם עד מהרה היא מחתה את דמעותיה וכמו כלתו של המהר"ל מפראג חתנה לשעבר, גם היא הייתה מלאה בטחון בה'. מלבד זאת, לא היה לה זמן, כדי לקונן על מר גורלה, כי עתה הייתה זו היא שהפכה למפרנסת של הוריה.  כאשר אביה נשאר בחוסר-כל, פתחה פרלה חנות קטנה ובה מכרה דברי מאפה, מעשה ידיה. בין ש??ר מעלותיה הרבות, היא הייתה גם מוכשרת מאד ונודעה בשערים כמי שאופה עוגות ועוגיות מצוינות, גם קודם לכן ניצלה כישרונותיה אלה לצרכים ביתיים ורבים מאורחי הבית, שהיו צובאים עליו בימים טובים, היו נהנים מהחלות המתוקות, העוגיות והדובשניות שלה. עתה הפך התחביב לפרנסה והחנות הקטנה הבטיחה פרנסה מצומצמת למשפחה שירדה מנכסיה, אם כי לא הייתה אפשרות לחשוב על חסכונות וודאי שלא על נדוניה לפרלה... ומה שנוגע לשידוך? היה אביה שואל את פרלה, גם שדכנים היו באים בזה אחר זה, כדי להציע לנערה הנאה והמוכשרת שידוכים טובים ומשפחות טובות רבות היו רוצות אותה בתור כלה. אולם פרלה דחתה באדיבות, אך בתקיפות, את כל ההצעות. בלבה חיה האמונה, כי חתנה לשעבר הוא בכל זאת מי שנועד לה על ידי ההשגחה העליונה,  כמו חתנה, גם היא הייתה חדורת בטחון בה' וציפתה וקיוותה לישועה.  כך עברו כמעט עשר שנים.

     באותם ימים פרצו מהומות רבות במדינה.  נסיכי גרמניה נלחמו בינם לבין עצמם, הקתולים נגד הפרוטסטנטים,  ולהיפך – האיכרים ניסו להתמרד נגד אדוניהם ששעבדו אותם.  העיר ורמס הייתה נתונה במוקד המהומות. גדודי חיילים נכנסו ויצאו ורחובות העיר היו מלאים אנשים מזוינים מכל הסוגים, שבאו מכל הכיוונים, יוצאים ונכנסים, רגליים ופרשים, מכל המינים.  קרה שברחוב בו הייתה חנותה הקטנה של פרלה, עברה קבוצה של פרשים. קצין צעיר התעכב לרגע ליד החנות, שעל שולחן שניצב לפניה היו מוצגים דברי המאפה של פרלה. ריח החלות הטריות נכנס לאפו של הקצין הרעב והוא חיכה עד שחבריו חלפו על פניו, אחר כך הוא לקח את החנית הארוכה שלידו, תוקע אותה לתוך חלה טרייה,  חובט בסוסו ופותח בדהרה, כדי להשיג את חבריו הפרשים.  פרלה שראתה את המעשה, יצאה מהחנות בריצה, פתחה בצעקות "גיוואלד" וקראה אחרי הקצין: "אתה לא שילמת! זה לא יפה! כך לא מתנהג קצין!"  הקצין נעצר לרגע, הפנה את פניו לעבר הנערה, משך בכתפיו ועשה בידו תנועת ייאוש כמי שאומר: "מה לעשות", אין לי כסף והבטן ריקה..." הוא המשיך לעמוד רגע, ב??בוכה ניכרת, אחר כך חזר על עקבותיו, ניצב לפניה על סוסו ואמר בצורה מנומסת "אני מתנצל ומבקש סליחה אלף פעם... שלושה ימים לא אכלתי מאומה... אין לי במה לשלם, הנה קחי את זה במקום כסף..." ובאומרו זאת הוא לוקח מאחוריו כיסוי – אוכף ישן ומקופל וזורק אתו לנערה המשתאה.  הקצין התרחק בדהרה ופרלה הכניסה את הכיסוי לחנות והחלה לפתוח אותו, תוך שהיא חושבת מה לעשות אתו. "מה שווה לי סמרטוט ישן זה?" – הרהרה בלבה וסחבה את הכיסוי הכבד לפנים החנות, כדי לשים אותו באחת הפינות.

     כאשר היא סחבה אותו בקושי רב, החלו להתגלגל מהשמיכה הרקובה למחצה מטבעות זהב לרוב!  פרלה כמעט שהתעלפה מרוב התרגשות.  היא נעלה את החנות, רצה הביתה וסיפרה את הידיעה המרעישה לאביה. אמר ר' שמואל: "ניקח את השמיכה הביתה ונחכה שלושה ימים. אם תוך שלושה ימים יחזור הקצין הפרש וידרוש בחזרה את הכיסוי, נחזיר לו כמובן כי זה שלו. אם הוא לא יחזור, נדע כי ה' יתברך שלח לנו ישועה מן השמים "... כאשר עברו שלושת הימים והפרש לא חזר, כתב ר' שמואל הקצין מכתב לחתנו לשעבר ובו הבשורה הטובה, כי השם הצליח דרכו ושוב מסוגל הוא לעמוד ב"תנאים", אותם הם כתבו לפני כעשר שנים.  ובכן, אם החתן מסכים ואין מצידו שום מניעה, אפשר להוביל את פרלה לחופה בשעה טובה ומוצלחת.  גדולה הייתה שמחתם של החתן והכלה והחתונה נערכה במזל טוב ובשעה טובה. קהילת ורמס שבעה רוב נחת וגם מן השמים איחלו מזל-טוב שהזיווג יהיה לבניין עדי עד.

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

סגולה,חיים ארוכים,תפילה בזמן,דלתותיי,לשמור,מזוזות,מצרים,צימרים,אלוּל, רֹאש השָנה,יֹום הכּפּוִּרים,הוֹשעְנָא רבָּה,




אמרי שפר כ"ג אב ה'תשע"ז

 

אף נשים חייבות בתפילת הדרך, והטעם:  כעין מה שאמרו בגמ' "נשי לא בעי חיי", ומלבד זאת לא מצינו שפטרו נשים רק במצות שהזמן גרמא, אך תפילת הדרך אין זה מצווה שהזמן גרמא ופשוט שחייבות )שו"ת לבושי מרדכי תנינא יו"ד סי' לב(.



     בברכת המזון אין את אות 'ף'. הסיבה: "כל מי שבירך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא חרון אָ ף ולא שֶ צֶ ף, ולא קֶ צֶ ף, ומזוֹנוֹתיו מצוין לו ברווח ובכבוד כל ימיו". )עפ"י סידור וילנא וגם בשם התשב"ץ(.

    המהר"ל )נתיבות עולם) עדיף לתת צדקה בסכום קטן פעמים רבות מאשר לתת את כל הסכום יחדיו, מכיוון שכל נתינה ונתינה מחזקת את כוח הנתינה שבאדם ומרגלתו להיות נדיב לב. משל לטיפות המים שכל טיפה וטיפה משפיעה עוד ועוד עד ששוחקת את האבן, מה שלא היה יכול להיעשות על ידי אותה כמות של מים אילו הייתה באה בבת אחת. מכיוון שכך אין פלא כי דווקא בעבור מצוות שאדם דש בעקביו יזכה ל"ושמר ד' אלוקיך לך את הברית ואת החסד".



     העוסק בתורה אין לו לחשוש שמא יזיקו לו תענוגי עולם. ומצינו גם בגמ' בנדרים )י' ע"א(   שהמתנזר לחינם מהיין נקרא חוטא, שאין לאדם לצער את גופו בחנם.

המסתורין בירח (יהודה אייזיקוביץ)

     פעם השתתפתי במפגש של חרדים עם פרחי טייס, אותם חיילים נחשבים ליותר מוכשרים מהיתר ולכן השיח אתם היה מאתגר, אני מצאתי את עצמי יושב עם ארבעה-חמישה חיילים ודי מהר השיחה התגלגלה לשאלה האם העולם הוא נברא או שהוא מקרי, שניים מהחיילים התעקשו לומר שהעולם מקרי ואז סיפרתי להם את הסיפור הבא:

     אח שלי הוא עיתונאי שמקושר למקורות מידע מגוונים ברחבי העולם והוא נחשף בין היתר למידעים סודיים, בתקופה האחרונה לקראת ציון חמישים שנה לנחיתת האדם על הירח מתחילים לדלוף סיפורים שעד היום היו בגדר סוד כמוס, אחד הסיפורים הללו מתייחס לאירוע שהתרחש מספר דקות לאחר שהאסטרונאוט ניל אמסטרורנג הניח את רגלו השמאלית על קרקע הירח ולאחר מכן את רגלו הימנית ושחרר לעולם את ההצהרה הדרמטית והמפורסמת "צעד קטן לאדם, צעד ענק לאנושות" עד הנקודה הזאת כל העולם צפה ושמע אולם אף אחד לא יכל לצפות לאירוע המזעזע שהתרחש כמה שניות מאוחר, מתברר שניל אאמסטורנג המשיך לצעוד עוד מספר צעדים ואז הוא חש חפץ קשה מתחת לרגלו, הוא התכופף וסילק לצדדים את האבק ושם הוא גילה לתדהמתו שעון יד מונח על קרקעית הירח, חלפו מספר שניות עד שהוא התאושש ואז הוא נטל את השעון וחזר איתו לחללית, שם הוא נבדק מכל עבר אך לא נמצא עליו כל פרט מזהה, השעון הגיע לבסוף לבסיס של נאסא והוטמן שם בכספת סודית עד שהתברר מהיכן הוא הגיע, בשלב הזה עצרתי את סיפורי ופניתי אל החיילים וביקשתי מהם שיעלו הסברים משלהם איך לדעתם הגיע השעון לירח? האחד ענה שאולי היו אלו הרוסים שהקדימו את האמריקאים ונחתו על הירח והשאירו שם בכוונה את השעון, השני אמר שאולי אחד האסטרונאוטים האמריקאים חמד לצון וזרק את השעון וכך עלו תיאוריות שונות ומשונות ואז פניתי שוב אל החיילים ושאלתי תגידו מדוע לא עלה בדעתכם האפשרות שהשעון אולי נוצר באופן מקרי, הרי שעון יד הוא פשוט לאין ערוך מהמורכבות של הבריאה כולה, למה לא היה סביר בעיניכם שהוא נוצר מעצמו?!...

     ועל כך אמר קהלת "האלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

נשים,תפילת הדרך,מצווה שהזמן גרמא,ברכת המזון,שצף,קצף,לתת צדקה,סכום קטן,פעמים רבות,נדיב לב,טיפות המים,פרחי טייס,




 

אמרי שפר כ"ב אב ה'תשע"ז

 

בקריאת שמע אנו קוראים את הפסוק (מפרשת השבוע – עקב) "ולמדתם אותם את בניכם, לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך,  ובשכבך ובקומך".  לכאורה, הפסוק בא לומר שצריך ללמד את הילדים כשיושבים בבית וכשהולכים בדרך וכשהולכים לישון וכשקמים בבוקר. כלומר,  תמיד.  פשט נוסף הוא: הלימוד פשוט נעשה כשהם איתנו, כשאנחנו יושבים בבית, והולכים בדרך, וישנים בלילה וקמים בבוקר. הם מתבוננים ומתוך כך לומדים איך להתנהג. דוגמה אישית היא מה שהכי משפיע. בחופש, כשהמסגרות נעלמות וכולם נמצאים יחד באופן אינטנסיבי, לאורך היום, העיקרון הזה נכון יותר, ומאתגר יותר. בקיצור, הילדים לא לומדים מאיתנו, הם לומדים אותנו.

   ''השמרו לכם פן יפתה לבבכם״ (דברים יא,טז). עיקר השמירה צריכה להיות בענייני ״לכם״, בדברים שבין אדם לחברו. כי בדברים שבין אדם למקום האדם זהיר יותר, אבל בדברים שבין אדם לחברו יש צורך בשמירה יתרה. (נפלאות גדולות)

 

     ״ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה״ (דברים יא,יז). עליכם לאבד את המהירות, את הפזיזות. עשו את מעשיכם במתינות, ביישוב הדעת ובשלוות הנפש. (הבעל שם טוב)



     ״ולעבדו בכל לבבכם״ (דברים יא,יג). לא נאמר בשום מקום שעבודת ה׳ צריכה להיות בפרסום, אלא עליה להיות בלב, בפנים. זו כוונת המאמר: ״איזהו גיבור, הכובש את יצרו״ (אבות ד,א). גיבור הוא מי שכובש את יצרו הטוב ואינו מראה אותו לכל אחד ואחד. (עיטורי תורה)



"הנני נותן לו את בריתי שלום." (כ"ה י"ב) "("נר לשולחן שבת" יש"כ לידידי הרה"ג ב"ז)

 "מי שמוותר בשביל השלום לא מפסיד!"

 מעשה ביורד ישראלי, אדם מוכשר שפתח מרפאה גדולה - בית רופאים בלונדון. נתן תנאים טובים למטופלים, מחירים הוגנים. הרופאים נתנו לאנשים יחס חם, הוא היה מחייך לכולם. האנגלים הקרים אהבו את זה, והמרפאה שלו הפכה לסיפור הצלחה.  

 העתיד היה נראה ורוד, אלא שבאותו איזור כבר הייתה מרפאה גדולה של רשת מרפאות רצינית בלונדון. אט אט קליינטים של המרפאה הזו עברו אליו. בעליה של הרשת העבירו אליו מסרים תקיפים שכדאי לו לסגור. איומים במשפטים וכדומה. בתחילה הוא לא התייחס אליהם. כדרכם של ישראלים, אמר "סמוך, יהיה בסדר..." גם סמך על ידידים בעלי השפעה בפרלמנט וברשויות.

 כאשר בעלי הרשת ראו שהוא לא נכנע, החלו להשתמש ב"תותחים כבדים". הגישו נגדו תביעה בבית משפט, ופתחו במסע תקשורתי נגדו. העסק החל להראות רציני ומסובך מאד. 

 לאותו בעל מרפאה יש חבר מסורתי. הציע לו ללכת לבקש עצה מרב גדול שהוא מכיר בארץ ישראל, מה איכפת לך, כדאי לך, הוא חכם מופלא, צדיק גדול. שכנע אותו.

 כך יום אחד נכנסו לביתו של מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שני יהודים עם כיפה לבנה יפה. בעל המרפאה וחברו. סיפר האיש את השתלשלות הדברים. 

 שאלו רבי אהרן לייב: "למה שלא תצטרף אליהם?" השיב בעל המרפאה: "הם לא רוצים, הם לא צריכים אותי, יש להם כבר מרפאות באזור". שאלו רבנו: "אז מה הם רוצים?" ענה האיש שאני אסגור את המרפאה שלי. 

 שאלו רבנו: "ולמה באמת לא תסגור את המרפאה?" נדהם האיש: "מה הרב מתכוון?! עבדתי קשה להקים את המרפאה, מאמצי על, זו הפרנסה שלי". השיבו רבנו: "יש פרנסות אחרות".

 "אבל זה בלתי אפשרי, יש לי חוזה שכירות על הבניין. יש חוזים עם הרופאים. אני אצטרך לשלם פיצויים לכולם".

 "וכמה זה יוצא? כמה זה יעלה לך?" החל היהודי מחשב, ורבי אהרן לייב ממתין... סיים לחשב בא??מרו: "הסכום הינו שבעים אלף יורו פיצויים. סכום מאד גדול!"

 אמר לו רבנו: "לאלוקים אין שבעים אלף יורו לתת לך?!" הסתכל עליו היהודי בתדהמה באומרו: "ומה פתאום אלוקים ייתן לי שבעים אלף יורו?!"

 אמר רבי אהרן לייב: "מי שמוותר בשביל השלום לא מפסיד, נער הייתי וגם זקנתי, ראיתי הרבה בחיי, אני יכול להעיד, ראיתי מקרים רבים, לא מפסידים אם מוותרים בשביל שלום!" 

 "הרב יכול להיות אחראי ערב על הסכום הזה?" "לא" השיב רבי אהרן לייב "אין לי אפילו עשירית מן הסכום הזה..."

 "אז מי ייתן לי סכום כזה?" "אתה צריך שאני אתן לך? חסר לאלוקים כסף לתת לך?! דע, חמישים שנה אני מייעץ לאנשים ואף פעם לא יעצתי עצה שחשבתי שהיא רעה, אני מבטיח לך שזו עצה טובה!"

 "אם אקבל את העצה של הרב, אני הולך לאבד את הפרנסה שלי, הרב יכול להבטיח לי פרנסה אחרת?" אמר רבנו: "מי שמוותר מרוויח, פרנסה אני לא יכול להבטיח, אבל להפסיד לא מפסידים"!

 עמד היהודי נבוך, לא ידע מה לעשות. כאן התערב בשיחה חברו  שבא עמו, באומרו: "אל תהיה טיפש, אתה לא מאמין לרב? תעשה מה שהרב אומר". "טוב אני מסכים. כאשר אחזור ללונדון אדבר איתם, אודיע להם את החלטתי". 

 אמר רבנו: "לא, דבר איתם עכשיו, אין לך את מה שמדברים איתו... והראה בידו תנועת שיחה בטלפון... "תתקשר עכשיו אליהם לאנגליה ותודיע על החלטתך לסגור את המרפאה". 

 "אבל הם יצחקו ממני, במשך זמן אני נלחם איתם, רב איתם ופתאום אני מוריד את הראש". אמר האיש. "ומה תפסיד מזה? קצת כבוד..." ענהו רבנו "אני אדם זקן ולא צריך כבוד, אתה אדם צעיר, כבוד אתה לא צריך, אתה צריך כסף, רווחים, פרנסה!"

 יצאו החוצה, האיש בישר למתחריו בלונדון על החלטתו. תדהמה שררה בצידו של הקו. הלם, לא הבינו מה מסתתר מאחורי החלטתו.

 בלונדון הוא נפגש עם בעלי רשת המרפאות, וסיפר על החלטתו. הם בתגובה שאלוהו "מה אתה מבשל לנו". חשדו שהוא מארגן להם בור, מארב פיננסי מתוחכם - היו בטוחים בזה. 

 אמר להם שזה מה שהרבי אמר לו לעשות. "אני עושה כפי עצתו". תמהו: "מה לך ולרבאיי?! מה הוא נותן לך? איזה עסקים יש לך איתו?" השיב להם: "זה לא סתם רב, זה צ'יף רבאיי..."

 לא האמינו לו... הדבר היה נראה להם לא מציאותי, כל ההסכמה הזו לפתע - "איך הוא יורד מהעץ" אחרי כל המלחמה והכוח שהפעיל נגדם? החליטו לברר את העניין לעומק.

 שלחו לארץ את אחד השותפים. דבר ראשון הוא נכנס לשגרירות האנגלית. שאל, בירר, מי זה רבאיי שטיינמן? אמרו לו זה אדם חשוב, שקול, חכם, אפשר לסמוך עליו.

 הגיע איש אנגלי, הדור לבוש לבית מרן. הכניסוהו פנימה. הוא הסתכל בתדהמה על הקירות... כמו סביבון הסתכל לכל הצדדים, לא דיבר מילה, הוא היה בטוח שהגיע לצ'יף רבאיי והנה בית של עניים... היכן הרב מטמין את כל הכסף שהוא מרוויח...

 נתנו לו כסא לשבת, כסא פלסטיק. הסתכל עליהם נדהם. כנראה חשב בלבו על זה אתם רוצים שאני אשב... בחדר המתנה במרפאות שלנו לא מושיבים אנשים על כאלה כסאות...

 כאשר ראה על מה רבי אהרן לייב יושב, הבין שלא התכוונו להעליבו. התיישב והציג את עצמו. עברית הוא לא דיבר, אבל נמצא מישהו שיתרגם את דבריו.

 "באתי בעניין המרפאות בלונדון. מה הרב התכוון בעצתו לסגור את המרפאה? מה אתם רוצים להרוויח על חשבוננו? ומי ישלם לו את ההפסד?" השיבו רבי אהרן לייב: "אלוקים ישלם לו!"

 המשיך השותף האנגלי והקשה: "למה הרב מורה לו לעשות את זה, כזה דבר טיפשי, את מי הרב מתכוון להפיל פה? הרב מתכוון לסדר אותנו באיזה דרך. הרב יגיד לי דוגרי, זה הרי ברור שמשהו מסתתר פה. אני שמעתי שהרב אדם חכם. מה מסתתר פה במהלך הזה. אנחנו מוכנים אולי להתפשר".

 רבי אהרן לייב הראה על הגמרא ואמר: "התורה אומרת לנו שהוא צריך לוותר, היא אומרת שאסור לאדם לרדת לאומנות חברו. הוא לא היה צריך לקבוע את המרפאה שלו לידכם".

 האיש נדהם "ומי ישלם לו את זה, את כל ההפסדים שלו?" רבי אהרן לייב השיבו: "זה על חשבונו, אלוקים אומר שצריך לעשות את זה. זו לא שאלה של הפסד ורווח, זה מוטל עליו לעשות!"

 "הבנתי" אמר האיש והמשיך "זה הרב יעץ למתחרה שלנו, ומה הרב מייעץ לנו? הרי יש לו קשרים עם אנשים בעלי השפעה, אנשים חשובים. מה יגידו אנשים, פתחו מרפאה מצליחה ואנחנו מורידים אותה, עלולים להיות לנו יחסי ציבור גרועים, זה יראה מלוכלך בתקשורת. אף אחד לא יאמין שהוא עזב מרצונו בגלל עצת הרב, זה לא טוב..."

 רבי אהרן לייב הרהר קמעא והשיב בשאלה: "היכן יש לכם סניפים באנגליה?" "בלונדון" השיב האיש. 

 "יש עוד ערים באנגליה, במנצ'סטר יש לכם סניף? תפתחו שם סניף, ותתנו לו להיות מנהל". "אבל הוא לא יסכים לעבוד תחתינו" השיב האנגלי. "תעשו אותו שותף, אתם רואים שהוא אדם מוכשר, בעל יכולות, שיכל להלחם בגוף גדול כמו שלכם".

 "כבוד הרב אני יכול לדבר על זה עם השותפים שלי". ביקש רשות להתקשר. דיבר עם השותפים בלונדון. סיכמו ביניהם שהרעיון מוצא חן בעיניהם.

 עתה הוציא האיש מכיסו שלושת אלפים יורו והניחם על השולחן... "מה זה?" תמה רבי אהרן לייב "זה דמי יעוץ" השיב  "שעת יעוץ עולה כסף, הרב יעץ לי, אני משלם כמו שנהוג". 

אמר לו רבי אהרן לייב: "תיקח מכאן מיד את הכסף חזרה, אל תשאיר פה כלום!" התפלא האיש ואמר: "אני לא מבין, ככה הולך בכל מקום. אני לא מסכים להיות נצלן על הזמן שהרב הקדיש לי, לא מתאים לי לא לשלם את מה שמגיע לרב בצדק".

אמר לו רבינו: "אותם שלוקחים דמי יעוץ הם למדו בשביל הכסף. הכסף הזה עוזר להם לתת יעוץ טוב, הכסף נותן להם חכמה, רצון לייעץ טוב. אבל אני לא למדתי לייעץ. אני אומר לפי מה שאני מבין מהתורה - החווה על הגמרא - וזה לא הולך עם כסף, אם אקח כסף לא יהיה לי שכל לייעץ!"

סופו של סיפור - לאחר זמן סיפר האיש: "סגרתי את המרפאה בלונדון, שילמתי פיצויים לכל הרופאים ובעלי הנכס. חודשיים אחר כך כבר פתחנו את המרפאה במנצ'סטר - ההבטחה התקיימה כל כך מהר!                 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

קריאת שמע,קוראים,פסוק,פרשת השבוע,עקב,יושבים בבית,הולכים,שמירה, מהירות,פזיזות,פרסום,בלב,



אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ז

 

 

  באחד הימים פרצה בבית המדרש בראדום מריבה שנסבה אודות זהותו של החזן החדש שיבחר לבית הכנסת, לאחר פטירת החזן הקודם. חלק גדול מן הקהל צדד במעמד כלשהו שניחן בקול ערב במיוחד, וחציו השני של הקהל הקדוש העדיף לתמוך בחזן אחר שהיה ירא שמים מאד. לאחר שלא הצליחו להגיע לעמק השווה, החליטו לשאול את רבי נתן דוד משידלובצה. שמע הרבי את טענותיהם של אלו שביקשו חזן ירא שמים, ואחר את טענתם של האחרים, שביקשו את בעל הקול הערב, ואמרו כי באמצעות הקול הנאה שלו יצליח לעורר את הקהל להתפלל בכוונה גדולה יותר. הרהר מעט ופנה אל הקהל: אלו הייתי סבור שהקב"ה צריך את הרחמים שלכם, הייתי פוסק שיש צורך בחזן שיעורר את רחמיכם, אך כל זמן שאתם צריכים את רחמי הקב"ה, מוטב שהחזן יהיה ירא שמים ויצליח לעורר את רחמי הקב"ה עליכם...

     בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא,  הרים את האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם:  מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...

 

    בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)



      החפץ-חיים זצ"ל היה אומר : מי שמאמין אין לו קושיות, ומי שאינו מאמין לא יועילו לו תירוצים...

 

'הטרמפ''



     בראשית סיפורו מבקש בעל המעשה לשבח בזאת את יושב מרומים, השם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגלו – על "ניסיך שבכל יום עמנו". בנוסף לכך מבקש להעביר מסר ברור לנהגים ובעלי רכבים: "עשו חסד עם רכבכם, עיצרו וקחו עמכם 'טרמפים – כמובן רק הגונים ומוכרים – ויהי לכם זאת לסגולה ולשמירה בדרכי הכבישים דהיום, שבחזקת סכנה הם.

 

     סיפור היה זה באחת ממוצאי שבתות בתחילת החורף. עשיתי את דרכי ברכבי מבני ברק לביתי בירושלים.  מזג האויר היה סוער, ערפל הקשה על הראות, הנסיעה איטית ומתארכת. לפני עליית ה'קסטל' צדה עיני טנדר חונה בצידי הדרך, כשלידו שניים מאותתים לעזרה. עצרתי, ריחמתי בליבי על המסכנים אלה העומדים במזג אויר שכזה תחת כיפת השמים, ואין מושיע להם.  שהתקרבתי לעברם אחד מהם אמר "שהמנוע התקלקל" וזה שעתיים שאנו כאן, איש לא עוצר". "היינו אמורים להיות בירושלים", הבהיר השני במרירות, "מתקיים שם עתה טקס חלוקת פרסים, והפרסים איתנו ברכב...".  תיכף ומיד הצעתי את עזרתי ונסענו ברכבי לירושלים. הורדתי אותם באולם הכינוס, כשפיהם מלא תודה.

 

     לאחר כחודש, אחרי יום נסיעות עמוס ומייגע, לצורך סידור חניתי את רכבי בבני ברק ליד חנות הסמוכה ל'איצקוביץ' בכדי לקנות דבר מה. ניצבתי בחנות עייף , והנה בא אדם מולי והושיט לי את ידו לשלום. לא הכרתיו אך לחצתי את ידו. הלה הזדהה כאותו אדם שלקחתיו באותו לילה סגרירי לאולם הכינוסים בירושלים. " אינך יודע איזה חסד גדול עשית עמנו באותו לילה" אמר בהתרגשות. "היית שליח משמים". והרעיף עלי ברכות חמות. "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך", הנהנתי בנימוס.  

     בני שיחי' שב"ה התחתן לפני שבוע – רצה להיכנס אל המושב האחורי בכדי להתנמנם. משום מה ברגע האחרון נכנס להתיישב לידי, במושב הקדמי, ויצאנו לירושלים, דרך 'בן שמן' בכדי לקצר את הדרך.  ברגע מסוים, מסתבר שנרדמתי לרגע, סטתה מכוניתי באלכסון, מהנתיב הימני אל ה??תיב השמאלי.  אירע עמי נס ראשון שאף מכונית לא באה מולי ברגע קריטי זה. בני היושב לידי החל לזעוק 'אבא אבא',  ברגע זה התעשתתי, הטיתי את המכונית בחזרה לכיוון גדר הבטיחות שלימיני, אלא שאז דהרה המכונית במהירות אימתנית, שלא היתה ניתנת לשליטה, התנגשה חזיתית בגדר, עברה אותו והחלה להתהפך במורד ההר הסלעי.  קשה לי לתאר את הדקה הבאה, כעלה נידף התעופפה מטה קופסת הברזל הזאת, שאני ובני בתוכה,  מוטחת בעוז ובזעם מכל צדדיה בסלעי ענק. קולות נפץ של זכוכיות וקימוטי פח מתערבלים בזעקות אימים של 'שמע ישראל' וצווחות 'רבונו של עולם', שבקעו מגרוננו מבין למהלומות אדירות שעוד הלמו על הרכב המידרדר. אחר דקה, לדידנו היה זה יובל – שקט, דממה, הכל נח, זהו זה.  עודני דומם, אפוף בכאבים עזים בכל חלקי גופי לגודל שמחתי שאני חש בהם. ממקום שכיבתי, רואה אני את בני המצוי מעלי – גם הוא מביט בי וחי. "שמע", בוקע קולי המרוסק, "מילאתי לפני היציאה לירושלים – מיכל דלק שלם, העלול להתלקח בכל רגע".  בידים שלימות התרנו את חגורת הבטיחות, ברגלים שלימות זחלנו החוצה אל ההר, ניצבנו זה מול זה ונוכחנו לראות כי נותרנו לחיות בחסדי שמים. גופנו כואב ודואב, אך ממכות יבשות בלבד.  ממעלה ההר, מהכפר הערבי, החלו מספר 'בני דודים' לרוץ לעברנו. נופפנו להם כי אין צורך, שלמים אנחנו, לא חפצנו להכניס ראשנו בסכנה נוספת. מיד החלנו לדדות רגלי אל הכביש בטיפוס ודילוג על קוצים ומהמורות, סלעים ואבנים. שברי הפח, מכונית לשעבר, רחוקים היו מהכביש בכ-60 מטרים.  בהגיעי אל שפת הכביש עצר רכב לאיתותי בני, לשמע סיפורנו הציץ הלה לעבר גוש הברזל המקומט ומושלך בעמק, לא האמין כי יצאנו הימנו חיים. נסענו עמו לביה"ח הדסה הר הצופים. עוד באותו ערב שוחררנו הביתה 'מחוסר הוכחות' לנזקים כלשהם.  למחרת החל בני הגדול לסדר את ענין גרירת הרכב, או אז נוכחתי בנס הגדול:  החלק האחורי של הרכב היה מרוסק כולו, גג הרכב הגיע לקרקעיתו, הצטמררתי לחשוב מה היה קורה אילו היה בני מחליט לנמנם שם... כל חלקי הרכב היו הרוסים לחלוטין, רק שני המושבים הקדמיים נותרו בשלמותם, כאילו יד אוהבת עטפה אות?? והגנה עליהם.  בבוא הגורר לגרור את המכונית, שאל: "מה עם הנוסעים?". בני ענה לו 'כלום'. הלה סבר כי אכן 'כלום' – ה' ישמור, הנהן בראשו בהשתתפות בצער. בני העמידו מיד על גודל הנס. למשמע הדברים התרגש הלה ומאן להאמין, לא נחה דעתו עד שאץ למכוניתו, שלף מצלמה והנציח את גודל הנס – אשר אף הוא , כגורר במקצוע, ראה ביציאת אנשים חיים מרכב במצב כזה – נס אדיר ונדיר.

 

     אודה להשי"ת שאני הוא זה שכותב את הדברים. שכבתי בבתי והתאוששתי בחסדי השי"ת מהטראומה שעברה עלי, בראשי הכואב הדהדו באותם ימים שוב ושוב מילים עמומות: "שהמצוה תגן בעדך ותשמור עליך". כאשר נזכרתי מתי שמעתי את המילים, הבנתי כי יתכן שבזכות החסד גמלו עמי חסד, זיכוני לרחם על הבריות, בחסדי ה' ריחמו עלינו משמים.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

פרצה,בית המדרש,מריבה,בית הכנסת,חזן,ירא שמים,הקול הנאה, ריקוד של מצווה,נשמט,האבנט,הצלחה, קושיות,מאמין,תירוצים,

 

 

 




אמרי שפר י"ט אב ה'תשע"ז

 

 אדם מאיר פניו לחברו. ייתכן שחברו היה עצוב. הארתי לו פנים, שימחתיו וגרמתי שהוא יאיר פניו לאחרים וישמחם, וכן הלאה.

     אחד מאותם ”חכמים בעיניהם“ שטען לרבי ישראל מאיר הכהן מראדין, שהוא לא יכול להיות עני, השיב ה “חפץ חיים“: ”הקב“ה לא צריך דווקא לקחת את הכסף ממך, הוא יכול ליטול אותך מהכסף...“.

     האסון של ימינו הוא בזה שלא רק שהשכחה הולכת ומשתלטת על חיי הכלל והפרט ועושים הכול כדי להשכיח את בית אבא, את השבת, את השראת החג, משכיחים מילדים את עברם המשפחתי ותולדות האומה כדי שיהיה באפשרותם להיות "מתקדמים" ומתאימים להשתלב במרחב השמי-כנעני ועוד שמחים על הצלחת השכחה והתרחבותה ומתעלמים מהנאמר: "והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך ... העדתי בכם היום כי אבד תאבדון". (ח' יט').

     האר"י כתב, שצריך להיזהר ללמוד תורה, אפילו מעט, בתוך הסעודה. גמרת מנה ראשונה? תעצור. שתהיה לך איזה ספריה קטנה ליד השולחן, איזה ספר קטן, "שערי קדושה" או ספר מוסר, ספר הלכות, תלמד קצת. תכניס תורה. התורה מבררת את האכילה.



     הגה"צ רבי ירוחם ליוואוויץ זצ"ל משגיח ישיבת מיר דיבר פעם על ברכת המזון, בחרנו להביא את דבריו היסודיים והמעוררים כמעט בלשונו: "כל ימי לא עמדתי על הערה זו, מורגלים אנו שכאשר אוכלים צריכים לברך, אולם אם יברך האדם פעם אחת בכוונה ברכת המזון כהוגן, יראה מיד ויכיר את האמת שהדברים הם להיפך ממחשבתנו, לא כשאוכלים צריכים לברך אלא האכילה עצמה היא בשביל ברכת המזון, שכן אם מהאכילה יוצא כל ההכרה האמורה בברכת המזון להכיר חסדי המקום, טובו הגדול תמיד שאינו מחסיר מעמנו וצריך לומר ובטובו ולא מטובו (ברכות ג) שכן אם יאמר האדם "מטובו" לא יהיה די רק "ובטובו" שהוא בלי שיעור ובלי תכלית, כי לא כלו רחמיו. הכרה זו בחסדי המקום שהם בלי סוף יוצאת לאדם מהכזית פת שאוכל, עלינו להבין שתכלית האכילה היא בשביל ברכת המזון ולא להפך. 



     הרב ישראל אליהו וינטרויב זצ"ל ספר ששמע מן הרבנית ויזנפלד, בתה של הרבנית זקס ע"ה, בת ה"חפץ חיים" זיע"א, שכאשר נשאה, נגשה אל אמה ובקשה ממנה ברכה ליום כלולותיה. האם ברכה אותה: "שיהיו לך הרבה ילדים". "אימא", אמרה הבת, "אני רוצה ילדים טובים". נענתה הרבנית ואמרה לה: "ביום נשואי נגשתי אף אני אל אבי הגדול וביקשתיו שיבר?? אותי בילדים צדיקים. הוא ברך אותי ואמר: 'שהרבונו של עולם ייתן לך הרבה ילדים'... תמהתי ואמרתי לו: 'אבא, בקשתי דבר אחר'. ואז אמר לי אבי: 'בדור שבו אנו חיים כיום ישנה סכנה גדולה עד מאד לדור הצעיר, אם יהיו לך הרבה ילדים, יישאר משהו מהם ליהדות...'".



     הרמב"ם כתב במורה נבוכים: ומה שאנו קוראים "עשיר" למי שיש קניינים רבים, הוא הכול מדומה, כי אין קשר אמיתי להקניינים עם הקונה אותם, כי לפעמים יאבד העושר בעניין רע בחייו ויעזבו לאחרים חילם במותם, אמנם הוא מתעשר לפי הנראה, ובאמת אין כל, כי אין זה קניין דבוק בנפשו, אבל מי שמפזר עשרו לצדקה וחסד – הוא עושר אמיתי והון נצחי רב וגדול מאד, והמתרושש הזה יש לו הון רב שמור לנצח בעולם האמת.

     יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר רב וכי אין לו כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות לתלמוד תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי אתה אביון שבאביונים,  אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני יותר מעני בזמן ...



המשקפיים II (דברים טובים – בלק)

     אולם בית המשפט היה מלא במאות אנשים. בכל זאת לא בכל יום מתנהל משפט מתוקשר על שני חברות ענק אמריקאיות,  המתגוששות זו עם זו כשהשופטים בגזר דינם אמורים להחליט על זכויות היוצרים של תוכנת המריבה, דבר שיזכה את אחד מהצדדים בריווח של מאות מיליוני דולרים, בכל שנה מחדש. עורך הדין טד מנסון היה מהשורה הראשונה של עורכי הדין בניו יורק, ויש שטענו שהוא הטוב ביותר. מחיר של פגישה קצרה במשרדו של עורך הדין מנסון עלתה כמו משכורת חודשית ממוצעת של אזרח מן השורה, לכן היה זה טבעי שהוא נבחר לייצג את אחד מהצדדים במשפט הגורלי.

     ביל וג'יימס היו שני עורכי דין צעירים שסופחו לצוות ההגנה, הם עמדו בלובי של בית המשפט והמתינו לדיון שאמור להתחיל בדקות הקרובות,  עורך הדין מנסון עמד בפתח האולם והם הביטו בו בהערצה. לפתע הם שמו ??ב למשהו מוזר: עורך הדין מנסון הוריד את משקפיו והוציא מכיס חליפתו זוג משקפיים אחרות, התואמות בדיוק למשקפיים שהוריד. הם הביטו אחד בשני בתמיהה 'אולי אלו משקפי קריאה' אמר ביל. אך מיד הבין שטעה: ' עורך הדין מנסון נושא את נאומי ההגנה שלו בעל פה, הוא אינו קורא מהכתב' השיב לו ג'יימס ולא נותר להם זמן לדון בתעלומה מכיוון שהדיון החל והם נכנסו יחד עם הקהל הרב שכלל את אנשי החברה, עורכי הדין משני הצדדים ואנשי תקשורת שונים. הדיון היה סוער וסיפק השמצות וכותרות רבות עבור העיתונאים, עורך הדין מנסון נשא נאום מבריק שהוכיח מעל לכל ספק שהצדק עם מרשיו.  כאשר הדיון הסתיים, החליטו צמד עורכי הדין הצעירים שהם חייבים לברר את תעלומת המשקפיים, למרות שלא היו בטוחים שאכן עורך הדין מנסון יתייחס אליהם אבל הם החליטו לנסות ונגשו אל עורך הדין הנכבד שהיה בדרכו החוצה. ' אני ג'יימס, וזהו חברי - ביל' הציג ג'יימסון את עצמו במהירות ומיד המשיך: 'אומנם אין זה מענייננו, אבל אנו מאוד סקרנים לדעת מהי פשרה של החלפת המשקפיים התואמות לפני התחלת הדיון' סיים ג'יימסון את שאלתו שנאמרה בשטף, תוך כדי הליכה מהירה. עורך הדין הנכבד חייך בחיוך צופן סוד והביט בשעונו: 'אתם מצאתם חן בעיני ויש לי מספר דקות פנויות בואו נשב בפינה שקטה, ואספר לכם מה עומד מאחורי החלפת המשקפיים' קרץ לצמד עורכי הדין הצעירים והמופתעים שמיד החלו לחפש אחר פינה שקטה. לבסוף הם התיישבו מולו וחיכו למוצא פיו בסקרנות:

     'אני מרכיב משקפיים מגיל צעיר, ובמשך השנים עלה אט אט מספרם של העדשות כך שלא יכולתי להסתדר בלי המשקפיים' הוא נשם עמוקות לרגע, והמשיך את סיפורו: 'זה היה לפני שלושים שנה לקראת סוף לימודי המשפטים שלי, הוצג בפנינו משפט תאורטי שבו היינו אמורים לייצג את אחד הצדדים. התכוננתי רבות לדיון המורכב ובשעת בוקר מוקדמת עליתי לרכבת בדרכי למשפט המדומה שהתקיים באולם האוניברסיטה. עד היום לא ברור לי כיצד קרה הדבר אבל נוסע שעמד לידי ברכבת הצפופה הניף את ידו לאחור שלא בכוונה והעיף לי את המשקפיים,  ניסיתי מיד להבין לאיזה כיוון עפו המשקפיים כשלפתע שמעתי את זגוגיות המשקפיים מתנפצות תחת רגלי האנשים. הייתי בהלם מוחלט, אך לא נותר לי זמן לבכות את מר גורלי משום שהרכבת הגיעה אל התחנה שבה הייתי צריך לרדת. ירדתי מהרכבת בזהירות והלכתי באיטיות בדרך שלמזלי הכרתי היטב, לא ידעתי כיצד אצליח לשאת את דברי כשאני בקושי רואה מה קורה מסביבי והרגשת הכישלון החלה לפעום בי, עד שחשבתי לנטוש ולוותר...' הוא עצר בפתאומיות, והציץ בחיוך בפניהם הקרועות מסקרנות של ג'יימס וביל: ' פתאום, בהחלטה של רגע החלטתי שאין לי מה להפסיד ונשאתי את הנאום שאותו ידעתי בעל פה,  כאשר אני מנסה לנחש את תגובותיהם של היושבים מולי. גם חבריי ללימודים נגשו כל אחד בתורו לתת את חוות דעתו האישית לתסבוכת המשפטית. ולאחר שהסתיים הדיון המדומה ניגש אלי המרצה הבכיר ושיבח אותי על הביטחון המופגן שבו דיברתי לעומת חברי שהיססו בהצגת הדברים. באותו יום כל הדרך חזרה הביתה ניסיתי לחשוב ולהבין מה גרם לי לדבר בפאתוס שכזה, ומאיפה הגיעה הרגשת הביטחון העצמי שמילאה אותי. עד שלפתע הבנתי במדויק מה קרה: בניגוד לחברי שהביטו ביושבים מולם בשעה ששטחו את דבריהם, והבעת פניהם של השומעים שלעיתים גיחכו או זלזלו גרמה להם לומר את הדברים בחוסר בטחון עצמי, אני לעומת זאת הייתי בטוח בעצמי ובדברי ולא הייתה לי את האפשרות להביט בפניהם של הנוכחים כך שלא הושפעתי מתגובתם והרציתי את דבריי במלא המרץ'. ג'יימס וביל הביטו בו בתדהמה, והוא המשיך: 'מאז החלטתי שבזמן נאומיי בבית המשפט, אני ארכיב משקפיים עם עדשות דֶ מֶ ה ללא מספר בעדשות. וכך אני ממליץ גם לכם, ידידי הצעירים הנמצאים בתחילת הדרך.  תתכוננו היטב ותאמינו בעצמכם שאתם אומרים את הדברים הטובים והנכונים ביותר, כך שאף אחד לא יצליח לערער את ביטחונכם ותאמינו ביכולתכם,  ובדברים שאתם מציגים במאת האחוזים...'

     אחת מהברכות שיצאה מפיו של בלעם בניגוד לרצונו,  הייתה הברכה שהראתה את ייחודו של עם ישראל כ'עם לבדד ישכון - ובגוים לא יתחשב' ייחודיות זאת, מרוממת את העם היהודי משאר העמים ומציבה אותו במקום גבוה וייחודי כעם שאינו צריך להיסחף או להתחשב בתרבויות השונות שמסביבו, שמנסות לסחוף אותו מדרך האמת... 



יהודי מאמין  (להתעדן באהבתך, עלון 169)

     בבני ברק היתה משפחה שבתם לקתה בלוקמיה ל"ע בהיותה בת עשר, והיא נזקקה להשתלת מוח עצם מורכבת ביותר על מנת להתרפא. המשפחה פנתה כמובן לייעוץ רפואי, והרב פירר המליץ מאוד על בית חולים מיוחד בארצות הברית, שם נעשה הניתוח בצורה הטובה ביותר ביחס לשאר המקומות.  אספו ההורים את כל חסכונותיהם, לוו מהמשפחה עוד סכומים, ונסעו. ההכנות לקראת הניתוח לא היו פשוטות, ולבסוף כשהגיע היום המיועד, הם קיבלו הודעה מן הרופא שהניתוח לא יתקיים באותו יום. כשהתעניינו לסיבת הדחיה התברר להם שסכינו של המנתח התקלקלה או אבדה, ומאחר שזו סכין מיוחדת שיש לייבא מגרמניה באופן מיוחד, יתעכב הני??וח בשבוע וחצי נוספים... קשה היה להשלים עם הגזירה, שפירושה: עוד עיכוב ברפואת הבת ועוד הוצאות כספיות, לכאורה מיותרות, אולם ההורים קיבלו את הדברים בשקט ובגבורה. לא כל משפחות החולים נהגו כך, כששמעה המשפחה שאחריהם את הודעת המנתח היא הגיבה בהשתוללות פרועה, מה שגרם לצוות בית החולים להילחץ, לנסות למצוא פתרון דחוף, ואף למצוא אותו בדמות שליח מיוחד שטס והביא את הסכין, כך שכבר למחרת התקיים הניתוח.

     צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים - אמרו בני המשפחה, ועדיין לא ידעו על ההמשך הצפוי להם...  כשיצא הפרופסור מחדר הניתוחים, התברר להם שהוא עצמו לא ניתח אלא סגנו... ברגע הראשון חשו את הכעס גואה בהם: הון תועפות שולם כדי שהפרופסור עצמו ינתח - ולבסוף הוא מוסר את סכין הניתוחים בידי הסגן?! אלא שאחרי כמה רגעים של עבודה עצמית אדירה התעשתו ואמרו: אם כך נעשה - וודאי זה היה רצון ה', ויהודי שחי עם אמונה אינו שואל שאלות על הקב"ה, גם כשקשה לו.  הניתוח הצליח בחסדי שמים ובני המשפחה שבו ארצה, מקוים ומייחלים לטוב. כעבור חמש שנים התברר כי המחלה שבה ותקפה את הבת. שוב מיהרו להתייעץ עם הרב פירר, ושוב הוא המליץ להם על אותו מקום, רק שהפעם התחלף שמו של מנהל המחלקה: במקום הפרופסור, שיצא לגימלאות, התמנה הסגן, שהיה המנתח לפני חמש שנים.  הלחץ המתח והחרדה נמהלו גם במצוקה הכספית. בפעם הקודמת גויסו כל מקורות הכספיים שלהם ונוצלו עד תום - מנין יביאו כעת את הסכומים העצומים הדרושים לניתוח?!...  אך מאחר שבחיים עסקינן, דחו הצידה את שאר השיקולים, לוו כספים שלא ידעו על האופן שבו יוכלו להשיבם - וטסו לארצות הברית.  כשהגיעו לבית החולים ונפגשו עם מנהל המחלקה החדש כדי לסכם על הניתוח, אמר להם הלה: "אם אני כבר ניתחתי בעבר, יש לכם אחריות לכל החיים על מה שעשיתי ואינכם צריכים לשלם שוב "... אילו לפני חמש שנים היינו מוחים על שהוא ניתח ופוגעים בו - הבינו ההורים - אין ספק שהיה דורש כעת תשלום, אלמלא הוא היה המנתח שוב היינו צריכים לשלם, אולם הקב"ה ברחמיו ידע על הצפוי לנו ודאג להקדים תרופה למכתנו ולחסוך מאתנו את עגמת הנפש בהוצאה כספית אדירה שכזו.  כך נראים חייו של יהודי מאמין!


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

מאיר פניו,האסון,השכחה, בית אבא,השבת,השראת החג,ללמוד תורה,יום כלולות,צדקה,חסד,עושר אמיתי,הון נצחי,יהודי מאמין,המשקפיים,




אמרי שפר י"ח אב ה'תשע"ז

 

הכלל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו דווקא ליחיד, אבל הציבור בכללותו אם עושים רצונו של מקום טוב להם אף בעוה"ז. לפ"ז יבואר דאין כל סתירה בין הפסוקים, דלעיל נאמר 'ושמרת את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי מצווך היום לעשותם' והיינו בלשון יחיד, לפיכך אין שכרו בעוה"ז. אבל כאן נאמר 'והיה עקב תשמעון' בלשון רבים, לפיכך אף מתן שכרכם בעוה"ז. ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך תירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך

 

     "והיה עקב תשמעון" (ז, יב) (ליקוטים נפלאים, עקב) הרה"ק מקאברין זי"ע אמר: עק"ב ראשי תיבות - א'ות ב'רית ק'ודש. שאל אותו אחד, והא כתיב עקב עם עין ולא עם אלף? ענה הרה"ק: בוודאי, אם שומרים על העין מגיעים ל- א'ות ב'רית ק'ודש



      חז"ל: מים ראשונים האכילו חזיר ומים אחרונים הרגו את הנפש" (יומא פג: ) על מים ראשונים האכילו חזיר: מסופר על בעל מסעדה שהיה בוחן את אורחיו מרגע שנכנסו למסעדה. והנה יום אחד הגיעו שניים והתיישבו לאכול. בסיום הסעודה נדרש האחד לשלם 100 שקלים ואילו חברו 150 שקלים. לשאלתם מדוע אין המחיר זהה הרי אכלנו אותו הדבר?! השיב להם בעל המסעדה שהיקר היה אוכל כשר ואילו הזול היה בשר חזיר! "בשר חזיר? האכלתם אותי בשר חזיר?!" נזעק האיש. השיב בעל המסעדה: "ראה! בכניסתך למסעדה לא נטלת ידיים ובשל כך הנחנו שהנך גוי וקיבלת חזיר. לעומת זאת,  חברך שנטל ידיים זיהינו כי יהודי הוא ועל כן הוגשה לו מנה מהדרין..." מכאן ניתן ללמוד שני דברים:1 .זלזול במצווה פשוטה יכול להוביל לאיסור חמור2 עבירה גוררת עבירה

     ”יהודי יקר, אולי תוכל להשלים מניין?“, נשמעה הקריאה מפי אחד המתפללים לכיוונו של העובר ברחוב. הלה, שלא היה ’צדיק גדול‘ בלשון עדינה, סירב. המתפללים ניסו להפציר בו ולשדלו שיסכים: ”בוודאי ידוע לך שישנו מחסור בגשם כבר תקופה ארוכה, אנו עורכים כעת צום ותפילות מיוחדות להורדת הגשמים. האם אתה לא מעוניין שירד גשם בשפע?“. ”מעוניין ועוד איך“, ענה הבחור, ”אבל איך לומר? אם אני אתפלל אתכם – א-לוקים לא יסתכל לכיוון שלכם בכלל. אף פעם אני לא שומע לו, אז למה שהוא ישמע לי?!“... שמע זאת רב בית הכנסת וענה לו בחיוך: ”אם זו הסיבה אתה יכול להיכנס. בגלל אנשים כמוך, א-לוקים כבר הוריד פעם מבול בעולם“...



הפטיש והמברק (דברים טובים – בלק)

     מאות אנשים הצטופפו במעברים הצרים של השוק ההומה. 'אוף, אי אפשר לעבור כאן!' רטן וואלרי. שבסך הכול היה מעוניין לקנות פירות בשוק הסמוך לביתו. וואלרי שהרעש והצפיפות מנעו ממנו לעבור בשוק לעיתים קרובות.  מצא את עצמו עומד בלית ברירה מול הדוכן,  ומבקש מהמוכר שיארוז לו במהירות מספר סלסלות הכוללות תפוזים, אגסים, דובדבנים,  אגוזים ושקדים קלופים. המוכר שהיה אדם מבוגר,  מיהר לספק את הבקשה והתפוזים, האגסים והדובדבנים נארזו במהירות. לאחר מכן אמר המוכר לוואלרי כי אגוזים ושקדים קלופים יש לו בתוך החנות, אך לא בכמות המבוקשת, וביקש ממנו להמתין מספר דקות עד שיקלף את האגוזים והשקדים. 'זה עניין של חמש דקות' הבטיח האיש המבוגר. וואלרי רטן באכזבה אבל לא עמדו לפניו הרבה ברירות והוא המתין בסבלנות. עד מהרה נשמעו הלמות הקורנס – הפטיש שבאמצעותו קילף הזקן את הפירות. '

     מעניין שיש עוד אנשים שעובדים בשיטות האלו, לקלף עם פטיש' חשב וואלרי לעצמו. אלא שאז הוא הבחין בנער צעיר שנראה כאילו המתין לרעש הדפיקות, הנער החל להכניס פירות במהירות אל תוך הסל שבידיו, וניסה להימלט מהמקום. וואלרי לא חשב פעמיים. הוא החל לצעוק: 'גנב! גנב!' המוכר יצא מהחנות והאנשים בסביבה החלו להתקהל סביבם, הצעיר לא הספיק להימלט. תוך שניות ספורות הקיפו אותו אנשי השוק והוא הובל בבושת פנים אל הדוכן, שם נאלץ להחזיר את הגניבה, ולהמתין לשוטר שאסף אותו מהמקום בניידת, בעוד וואלרי מגחך לעברו בשביעות רצון. וואלרי עצמו היה חמדן לא קטן,  והסיבה לשביעות רצונו הייתה נעוצה בעיקר בחוסר היכולת שלו לראות את האחר נהנה מסחורה חינם בעוד הוא נאלץ לשלם. למעשה, אילו יכול היה, היה וואלרי בעצמו גונב מהפירות, אלא שלא היה לו אומץ לעשות זאת, וכשהבחין בגניבה מיהר להסגיר את הנער. בעל החנות מכל מקום, הודה לו נרגשות וביקש ממנו להיכנס אל החנות. 'אני רואה שאתה אדם ישר' אמר בעל החנות, 'ולכן אני רוצה לגלות לך משהו מעניין'. הוא הרים את הפטיש ואת המברג שבהם קילף את האגוזים והשקדים, פנה אליו ואמר: 'מה אתה רואה פה'? 'פטיש ישן, ומברג עוד יותר ישן', ענה וואלרי. 'ממש לא', ענה האיש. ' הכלים האלו שווים הון תועפות' אמר בחיוך. הוא פירק את קת העץ של הפטיש מן הברזל והראה לוואלרי כיצד מסודרים בתוכה עשרות מטבעות זהב עתיקים ששווים מאות אלפי דולרים. 'המברג שווה קצת פחות' ואז הפריד האיש בין הברזל לידית, ובתוך החלק החלול נחה ערמת שטרות. 'כאן אני מחביא את הכסף המזומן שאני צריך מדי חודש, כמה אלפי דולרים', הסביר המוכר. 'אתה היחיד שאני מראה לך את זה, וזה רק בגלל שריגשת אותי כשהגנת על הסחורה שלי...' אמר בהתרגשות. '

     אילו היית יודע מה עובר לי בראש, לא היית כל כך מתרגש' חשב לעצמו וואלרי, אך לא אמר כלום.  הוא היה אמנם חמדן גדול, אבל פחד לעבור על החוק.  חלפו שלושה חדשים, ובאחד הימים נכנס וואלרי שוב לשוק כדי לקנות פירות. הוא התקדם לכיוון הדוכן של האיש שממנו קנה בפעם הקודמת והופתע לגלות התקהלות סביב החנות. הוא נדחק בין המתקהלים וניסה לברר את המתרחש. עד מהרה התברר לו מה קרה: הזקן בעל הדוכן, איבד לפני יומיים את הכרתו בעודו שוקל פירות ללקוחותיו, וכעבור שעות ספורות מת בבית החולים. בניו התאבלו עליו וקברו אותו, ומאחר שהתגוררו במרחק גדול, הם לא רצו למלא את מקומו כירקנים בשוק והחליטו למכור את תכולת החנות קהל האנשים שהתאסף סביב הדוכן הורכב מתגרנים מקומיים ועוברים ושבים, הם התגודדו סביב הדוכן בעוד הבנים מוכרים את המשקל של החנות, הכיסא, שעון קיר, קופה, ועוד פריטים – רובם ישנים ומעלים אבק כמו עוד הרבה חפצים שמסתובבים בדוכנים ישנים של שוק פתוח.

     לבו של וואלרי החל להלום בעוצמה, הוא הבין כי שעתו הגדולה הגיעה. הזקן סיפר לו אז, שאיש בעולם לא יודע על המטמון שנמצא בתוך כלי העבודה, ומאחר שמת פתאום, לא הספיק לגלות לבניו אודות הרכוש הרב שנמצא בחנות. וואלרי פנה אל אחד הבנים ואמר: 'שלום אני סנדלר, ואני זקוק לכלי עבודה.  אולי יש לכם במקרה?'  הבן חשב לרגע ואמר: 'אבא שלי היה ירקן, לא נגר ולא סנדלר'. אבל וואלרי התעקש. 'אולי בכל זאת?'  הבן הסכים לבדוק, וכעבור דקות ספורות חזר עם הפטיש הכבד. 'הנה לך!', אמר הבן, 'יש לי כאן פטיש ישן, אתה יכול לקחת אותו בפרוטות, אין לי מה לעשות אתו...' ליבו של וואלרי פעם בעוז, והוא הרגיש שחייו הולכים להשתנות. אבל למרות זאת דחף לא מוסבר גרם לו לשאול: 'אני צריך גם מברג,  האם יש לכם גם מברג?' הבן חזר שוב לתוך החנות,  וחזר כעבור רגע עם המברג, ואתו יצא גם אחיו. ' הייתי נותן לך את המברג במתנה, אבל אחי צריך אותו מכיוון שבדיוק נשבר לו המברג בבית'. וואלרי כעס. הוא רצה גם את המברג שבתוכו היו כמה אלפי דולרים ואמר בזעם: 'אני לא מוכן לקנות את הפטיש הישן הזה, ללא המברג' האחים משכו בכתפיהם, ואמרו: 'אל תקנה, מדובר בסך הכול בכמה פרוטות...' וואלרי הרגיש שהחלום שלו מתרחק ממנו, הוא חטף את המברג מידו של האח,  והוציא מספר מטבעות מכיסו: 'הנה, קח תקנה מברג חדש, הרבה יותר טוב' בשלב הזה החל האח שחפץ במברג לכעוס, ואולי גם לחשוד: 'עכשיו אני לא מוכן למכור לך גם את הפטיש' אמר, וניסה למשוך את הפטיש אליו בכוח. וואלרי משך את הפטיש בחזרה, וכעבור שניות ספורות של טלטלות נפל הפטיש ארצה, ותכולתו התפזרה. מאות מטבעות הזהב, הבהירו לאחים מדוע חפץ וואלרי לרכוש את כלי העבודה הישנים. ואילו וואלרי מצדו הבין היטב, שאילולי התעקשותו וחמדנותו להרוויח גם את אלפי הדולרים שבמברג, היה יכול להיות היום אדם עשיר...

     בפרשת השבוע אומר בלעם לשליחי בלק כי גם 'אם ייתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי האלוקים' כאשר האדם חמדן, וכל רצונו הוא כסף ושוב כסף, הוא לעולם לא מסתפק במה שיש לו, והחמדנות הזו מובילה אותו לבסוף לעברי פי פחת. אבל אם אדם מסתפק במה שיש לו, הוא יכול להרוויח בכל תחום בחיים.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

סתירה,חוקים,משפטים,מתן שכר,מים ראשונים,מים אחרונים,אוכל כשר,בשר חזיר,להשלים מניין,צום,תפילות,


 

אמרי שפר י"ז אב ה'תשע"ז


אדם שומע על משפחה במצוקה כלכלית,  וחושב הוא "מה כבר תועיל התרומה שלי?" אחר רואה מודעה על שיעור המתקיים בביהמ"ד, ומיד נרתע "מה יצא לי משעה בודדת?". אל לנו לבטל מצווה מתוך שהיא קצרה, לא נדלג על מעשה טוב מתוך שהוא זערורי, אלא, כפי שלימד משה רבנו "מצווה הבאה לידי - אקיימנה"!

     "אל גינת אגוז ירדתי" - חז"ל מבארים בדרך משל. משל למה הדבר דומה: לערמת אגוזים גדולה ומסודרת. אגוז שאדם מוציאו מן הערימה כל הערימה נופלת וכולם יודעים שהוא לקח... כך הוא הנמשל: משמיט אדם מצווה אחת הכול מתגלגל ונופל, הכול עומד ומתחיל ממצווה אחת "קטנה" ו"פשוטה"...שואל הרב עזרא אלטשולר: למה בחרו חכמנו להמשיל זאת דווקא על ידי אגוז?!, הרי גם תפוחים ותפוזים אם אדם משמיט אחד כל הערימה נופלת?! והוא מביא תירוץ נפלא: בכל הפירות אתה יודע שלקחת משהו. באגוזים יתכן שתפתח ותראה שהוא ריק, אין בו שום דבר. באו חז"ל ללמדך שגם מנהגים ומצוות שנראה לנו שהם ריקים מתוכן יש בהם כדי להפיל את כל החבילה, אין לזלזל באף אחד...

     בעולם הזה אין אנו יודעים מהו השכר שנקבל בעבור כל מצווה ומצווה וכשנגיע לעולם הבא לאחר 120 שנה, נגלה מהו השכר שקיבלנו עבור מצוות פשוטות (שנראו לנו ככאלו פשוטות כמו: נטילת ידיים וברכת המזון ועוד...) הבה לא נשליך מאחורי גבינו מצוות "פשוטות" .

     ימי החופש הגדול. ילד כבן 7 התלווה לאביו לעבודתו כמזכיר במשרד ישיבה. העבודה רבה, רשימות ורישומים, דואר 'נייר' ואלקטרוני. הילד מטריד "אבא, משעמם לי!". האב רואה בצד מגזין ישן, ובו עמוד שלם עם 'מפת העולם' צבעונית. הוא תולש את הדף, ובמספריים גוזר את המפה לחתיכות רבות אסימטריות (ללא התאמה וללא סדר). האב מניחן לפני בנו עם דבק-נייר, "הכנתי פאזל של מפת העולם. התאם והדבק את חלקיו!". תוך דקות מספר (!!!) מציג הילד בגאווה את הפאזל המושלם! האב תָמֵהַ , הוא שואל את בנו "איך עשית זאת כל כך מהר? איך ידעת היכן להדביק את קרן אפריקה ולאן לשייך את מיצרי ברינג?" ענה משיב בפשטות "אבא! בדף שלקחת מהעיתון, מצד אחד יש מפת העולם, ואילו מעבר לדף יש תמונה גדולה של ילד. פשוט הפכתי את הניירות הגזורים והתאמתי אחד לאחד. היה קל לדעת איפה הראש ואיפה הרגליים....". כך הדבר, כשאנחנו 'מחברים' ילד - אנחנו בונים עולם!

התמונה (דברים טובים – בלק)

     המתח ניכר היטב על פניהם של שלושת האחים לבית סטיוארט. הם עמדו וחיכו במתח להקראת הצוואה של חלוקת הרכוש, שהופקדה בידי עורך הדין של המשפחה. רק אתמול הם קמו מהשבעה של אביהם הגביר הנודע מר אייזיק סטיוארט וכעת ניצבו כולם בקומה ה-70 שבבניין ה'אימפייר סטייט' הבולט בגובהו הרב בין גורדי השחקים של מנהטן,  כשהם מצפים לפתיחת הצוואה. עורך הדין ג'ילבר הידק את משקפיו לאפו, והחל להקריא את דברי הפרידה הנרגשים של אביהם שהיה ידוע גם כנדבן גדול. הצוואה החלה במספר הוראות כלליות, לגבי האחדות במשפחה. בהמשך הביע הנפטר את רצונו להמשיך את מורשתו העסקית, והיהודית בנתינת צדקה. בסופו של דבר הגיע הרגע המכריע בו הוא הודיע על אופן חלוקת הרכוש בין שלושת בניו המסורים. 'לרונאלד. אני נותן את מפעל היהלומים שבשדרה החמישית, ג'ק יקבל את מגדל התקשורת שליד כיכר הטיימס, ובני דניאל יקבל את בניין הדואר על כל 15 קומותיו...' הקריא עורך הדין בקול מונוטוני מתוך הצוואה. חיוך עלה על פניהם המתוחות של הבנים והם נראו מרוצים, שכן החלוקה הייתה שוויונית לחלוטין.

     חודש לאחר מימוש הירושה, קיבל דניאל זימון מיידי לבית המשפט של מדינת ניו יורק. לתדהמתו הרבה, ניצב מולו עורך דין אנגלי המייצג לא פחות מאשר את ממשלת אנגליה בכבודה ובעצמה. עורך הדין הציג בפני בית המשפט מסמך רשמי מבית המלוכה האנגלי הטוען שבניין הדואר אותו ירש דניאל לא מזמן שייך למעשה לממשלת אנגליה. במסמך שנכתב בשנת 1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מפורט חוב של 15 מיליון דולר שאותם הייתה חייבת ממשלת ארצות הברית לממלכה האנגלית עבור נשק שהיא סיפקה לה במהלך הלחימה באירופה. במסמך מפורט, שמכיוון שלארה'ב הייתה בעיה לשלם כסף מזומן עקב הוצאות המלחמה המרובות, החליט הממשל האמריקני להעביר לידי האנגלים נכסים בשווי החוב, ואחד מהנכסים שהועברו לממשלה האנגלית לכיסוי החוב הוא בניין הדואר המרכזי שבמנהטן.  עורך הדין האנגלי המשיך ופירט שלמרות ההתחייבות, לא עמד הממשל האמריקאי בהתחייבויותיו, ובנין הדואר לא הועבר בצורה מעשית לידי הממלכה האנגלית. בניין הדואר שהיה בשליטת הממשלה, נמכר למר אייזיק סטיוארט המנוח לאחר המלחמה. וכעת הממלכה הבריטית דורשת את הנכס לידיה בהקדם.

     דניאל סטיוארט היה המום, המסמך שהציג עורך הדין האנגלי עמד לנשל אותו מכל חלקו בירושה. עם זאת, הוא לא הרים ידיים כל כך מהר, ופנה מידית לעורך הדין מר ג'ילבר על מנת שינסה לבדוק האם המסמך אותנטי , ומדוע האנגלים לא תבעו את הנכס במהלך שבעים השנים האחרונות. לאחר שבועיים של בדיקות,  נקרא דניאל למשרדו של עורך הדין שבבניין ה'אימפייר סטייט'. דניאל מיהר למקום ומר ג'ילבר קיבל אותו בסבר פנים חמורות: 'תראה דניאל' פתח בדבריו. 'המסמך נבדק על ידי כמה חוקרים וכימאים מומחים והוא לא נראה מזויף, הבעיה שלנו היא שכל הרישומים של התקופה ההיא עדיין לא הועלו על גבי מחשבים, והתיעוד היחיד שלהם היה במשרדי הממשל שהיו בבנייני התאומים שעלו באש יחד עם מיליוני מסמכים, כך שאין באפשרותנו לסתור את טענת האנגלים...' ' אבל מדוע הם לא תבעו אותו עד היום?' שאל דניאל במבוכה. 'למה רק אחרי שקיבלתי אותו בירושה, הם החליטו שהם רוצים את הבניין?!' ' כנראה שכל השנים הם פחדו להתעסק עם אביך המנוח בגלל הכוח הכלכלי הרב שהיה לו, כעת הם מצאו את הזדמנות לתבוע את שלהם, אין לי פתרון מעשי עבורך! לצערי הרב, נראה לי שאתה תאלץ לאבד את הבניין...'

     דניאל הביט בעיניים כבויות על גורדי השחקים של מנהטן דרך החלון שבקומה ה-70 , ם את בניין הדואר ניתן היה לראות בברור מן החלון, הוא החזיר את מבטו אל תוך החדר ולפתע צדה את עיניו תמונה גדולה בשחור לבן בה נראית מנהטן לפני עשרות שנים. 'מאיפה צולמה התמונה הזו?' שאל דניאל. 'מהחלון הזה בו אתה עומד'. ענה מר ג'ילבר. 'ומתי לידיעתך היא צולמה?' שאל דניאל בשנית. 'בשנת 1945 מיד עם סיום המלחמה'. 'אתה בטוח?' קפץ דניאל ממקומו. 'תראה אין כאן כל זכר לבניין הדואר, הוא בכלל לא נבנה עדיין!' עורך הדין זינק ממקומו כנשוך נחש: 'אתה צודק! הצילום מוכיח שבניין הדואר עדיין לא נבנה בשנת 1941 ובמסמך האנגלי מתואר שב-1941 הבניין ניתן להם על ידי האמריקאים! התביעה היא אם כן שקרית! אם כן,  התמונה הפשוטה שכאן על הקיר, שווה עבורך מיליונים!!!'

     עורך הדין פנה למנהל המקרקעין של ניו יורק על מנת לבדוק מתי בדיוק נבנה בניין הדואר , ומשם נמסר שבנייתו הסתיימה בשנת 1947 . חקירה מאומצת עלתה על חבורה של נוכלים ששמה לעצמה למטרה לזייף מסמכי בעלות ישנים, עימם ניסו להוציא שלא כדין בניינים בעלי ערך כספי גבוה ברחבי העולם תמורת אחוזים נאים שהיו אמורים להשתלשל לכיסם...

     כשהזמין בלק מלך מואב את בלעם לבוא ולקלל את עם ישראל, עומד בלעם על הרכס המשקיף על מחנה ישראל ואומר: 'מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל' התמונה, שהעידה יותר מכל צניעותם של ישראל, תפסה את תשומת לבו של בלעם, והוא הציע לבלק להכשיל את ישראל בבנות מואב בבעל פעור. מכאן נוכל ללמוד מה כוחה של תמונה אחת שנתפסת בראשנו, היא יכולה להישאר חקוקה בנו לנצח ולשנות דברים שלא חשבנו עליהם לרגע. הבחירה, האם התמונות הללו טובות או רעות, נמצאת בידינו ואנו יכולים לבחור בין הטוב לרע. זכור! תמונה אחת יכולה לחולל נזק, שגם מיליונים רבים לא יספיקו לתקן.  ולעומת זאת, תמונה טובה יכולה לחולל מהפכה טובה..

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

תרומה,שיעור,זערורי,גינת אגוז,ערימה,תפוחים,תפוזים,נטילת ידיים,מגזין,מפת העולם,ראש,רגליים,ילד,מצוקה כלכלית,  




אמרי שפר ט"ז אב ה'תשע"ז

 

בין הזמנים מיועד למנוחה,  לא לבטלה... ואמנם מנוחה לא צריכה להיות ולא יכולה להיות, בצורה של בטלה,  כי כאשר האדם נח אינו מתבטל וכאשר הוא מתבטל אינו נח. (מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל)

    גדר יו"ט – ט''ו באב. יו"ט לעניין שמחה והודאה ולא כיו"ט שהוא חג ואסור במלכה ומצאנו כדבר הזה יו"ט לעניין שמחה והודאה בשבת (קיח, ב) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן, וכן ביומא (פרק ז משנה ד) "ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיא בשלום מן הקודש" ואינו יו"ט של איסור מלאכה אלא משמחה והודאה (מאירי תענית פ"ד משנה ח(.

    "ואתם", הכוונה לעשרה ראשונים. "הדבקים בה' אלוקיכם", ע"י שאתם באים ראשונים לביהכ"נ ומתייחדים עם השכינה שהוא מקור החיים, אתם זוכים להתדבק ולהתקרב אליו יותר מכולם. ולכן "חיים כולכם היום", שאתם זוכים לאריכות ימים בעוה"ז.

     יש שנהגו שלא לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב וממתינים למוצאי שבת נחמו  והטעם: לפי שברכת הלבנה נחשבת כקבלת פני שכינה, ואין מקבלים את השכינה אלא מתוך שמחה, ובמוצאי תשעה באב עדיין אסורים בשמחה (מנהגי מהרי"ל שם(



'את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר'.

התרגשות אחזה בכל תושבי העיירה הרומנית ז'ילבאו, קרול השני, מלך רומניה התעתד לבקר בעיירה, שמנתה עשרות אלפי תושבים ולשוחח עם נציגיה. חודשים קודם בואו של המלך, עמלו פועלים על ניקיון הרחובות, קישוט הבתים, וגם הילדים בבתי הספר התכוננו לשירת המקהלה ולהנפת דגלים חגיגית לכבודו של המלך. ראש העיר מיראל קונסטנטה ניצח על המלאכה בהתלהבות, הוא היה ראש העיר שנים רבות, ושאף שהמלך יכיר בניהולה המוצלח של העיירה. ואילו יהודי המקום התכוננו בדרך משלהם לקבל את פניו של המלך. להבדיל מראש העיר קונסטנטה, הם קיוו שהמלך יקבל רושם שלילי מהמקום, ינזוף בראש העיר ויפטר אותו מתפקידו. בגלל התנכלותו הבלתי פוסקת של מיראל קונסטנטה לתושבים היהודים. קונסטנטה,  שהיה נוצרי קתולי אדוק, ראה לו למטרה להצר את רגלי מי שאינו מאמין בנצרות. היהודים הורשו לגור ברחובות צרים סמוך לנהר ולאזורי התעשייה המלאים ברעש ובפיח. כל ניסיון הרחבה לווה בהליכים בירוקרטיים אין סופיים, ובנוסף ניתנה להם שום הקלה במיסים. ולהיפך, הסוחרים היהודים נאלצו להילחם על כל רישיון לנהל עסק בעיירה הקטנה. בואו של המלך הפיח תקווה במנהיגי הקהילה היהודית שדרשו להתקבל לראיון אצל המלך ומבוקשם ניתן להם.

     יום למחרת הופיעו היהודים בחדר המפואר בו התאכסן ושפכו את ליבם בפניו. הם סיפרו לו על התנכלויותיו של קונסטנטה, על מקומות המגורים העלובים שבהם ניתן להם להתגורר ועל היחס המשפיל לכל בקשה.  המלך הקשיב בעניין, והבטיח כי יבדוק את תלונותיהם. בינתיים חזר המלך לארמונו בבירה,  וכעבור חודש קיבלו נציגי הקהילה הזמנה רשמית לראיון אצל המלך. הנציגים הופיעו בשעה היעודה כשליבם הולם בתקווה, והופתעו לגלות את ראש העיר מיראל קונסטנטה ממתין אתם לראיון.  כשהגיעה השעה ניצבו כולם בפני המלך שאמר: ' בדקתי היטיב את קובלנותיהם של אזרחי היהודים בעיירה ז'ילבאו, וגם שמעתי את תשובותיו של ראש העיר. קשה לי להכריע בעניין - ועל כן החלטתי היא,  שתיערכנה בחירות בעיירה לתפקיד ראש העיר...'  הייתה זו החלטה מהפכנית. באותם ימים, ראש העיר היה נבחר על ידי המלך או על ידי נציגיו.  בחירות דמוקרטיות בהם מצביעים האזרחים גופם בעד נציגיהם היו מאורע נדיר. ההכרעה של המלך קרול השני הייתה צעד נדיר, אך היהודים ראו כי קונסטנטה מחייך חיוך רחב ובטוח. הוא היה משוכנע כי אין לאיש כל סיכוי להתמודד מולו בבחירות בעיר בה הוא שולט כמלך כבר עשרים וחמש שנה. היהודים הודו למלך, וחזרו בלב כבד לעיירה.

     באסיפה דחופה שנערכה באותו לילה, הציע ראש הקהילה כי האזרחים היהודים כולם יתמכו בלורה דראגוס שהייתה אחת המתנגדות הבולטות של ראש העיר, שהודיעה מיד לאחר פרסום ההחלטה,  שהיא רואה עצמה מועמדת לתפקיד ראש העיר.  דראגוס הייתה אישה הגונה, שהביעה את עמדתה בנחרצות נגד יחסו של ראש העיר כלפי היהודים.  אלא שסיכוייה של דראגוס לזכות בתפקיד לא היו גבוהים. על פי ההערכות של המשתתפים באסיפה, היא הייתה עשויה לזכות בשלושים עד ארבעים אחוז מן הקולות. ראש העיר המכהן, ששלט במוסדות השלטון ובמקומות העבודה צפוי היה לקבל לא פחות מ-60 או70  אחוז מהקולות.  ייאוש ניכר על פני המשתתפים, ואחד המשתתפים אמר בקול נכאים: 'אולי ניגש לקונסטנטה ונבקש את סליחתו על התלונה?!' שתיקה שררה לאחר ההצעה, ואז דפק ראש הקהילה בידו של השולחן ואמר: 'אם הקב"ה' עזר לנו והוביל אותנו לבחירות,  דבר שלא היה עד היום, עלינו לקבל את המתנה הזו ולנצל אותה! אסור לנו להתייאש!'

     יומיים לפני הבחירות הופיעו במרשם האוכלוסין של העיירה שני תושבים חדשים. הם ביקשו להירשם כאזרחים בעיר והציגו תעודות על שכירות דירה, ועל עבודה בעיר. שני סוחרים יהודים, העידו כי השנים אכן נשכרו לעבודה אצלם למשך החודש הקרוב, ולפקיד העירייה לא נותר אלא לרשום את השנים כתושבים לכל דבר. משם פנו השנים לאגף נוסף בעירייה – וועדת הבחירות שמינה המלך עבור ניהול תקין של מערכת הבחירות. הם הופיעו בפני הוועדה וביקשו להציג את מועמדותם לראשות העירייה. חברי הוועדה התבוננו בהם בפליאה ושאלו: 'מי אתם ?' השנים הוציאו את המסמכים המוכיחים כי הם תושבי העיר, וזכותם המלאה כמו כל תושב להתמודד על התפקיד. ראש וועדת הבחירות משך בכתפיו וביקש לרשום את שמותיהם: 'מיראל קונסטנטה', ו'מיראל קונסטנטה'. שוב הציצו חברי הוועדה בפני השנים בתימהון, אך הללו הוכיחו על ידי תעודות הזהות שלהם כי זהו שמם מלידה.  

     מכיוון שמיראל קונסטנטה, הוא שם לא מאד נדיר ברומניה. למפלגתם הם ביקשו לקרא 'מיראל קונסטנטה הוותיק', ו'מיראל קונסטנטה המקורי'.  לא היה היגיון בהתנהגותם, אבל הכול היה חוקי לחלוטין. כל אחד רשאי להתמודד, וכל אחד רשאי לבחור מה יהיה רשום על פתק ההצבעה שלו. יום הבחירות הגיע, והתושבים שנהרו בהמוניהם לקלפי הופתעו לגלות שלשה פתקים עם השם 'מיראל קונסטנטה'. ראש העיר הוזעק בדחיפות וניסה לפסול את הפתקים החילופיים, אך וועדת הבחירות הבהירה לו שהכול חוקי ושזכותם המלאה להתמודד. התושבים המבולבלים הצביעו למיראל קונסטנטה מבלי לדעת למי הם מצביעים ובסוף יום הבחירות התקבלה התוצאה הבאה: ראש העיר מיראל קונסטנטה קיבל 25 אחוז מהקולות. מיראל קונסטנטה 'הוותיק' קיבל 25 מהקולות. מיראל קונסטנטה 'המקורי' קיבל 16 אחוז מהקולות.  הגברת לורה דראגוס קיבלה 35 אחוזים מהקולות והוכרזה כמנצחת וכראש העיירה הבאה של ז'ילבאו. שני השחקנים בעלי השם הזהה 'מיראל קונסטנטה לחצו את היד לראש העיר המפסיד שהביט בהם במשטמה, ואמרו לו: 'יש לנו שם מאד יפה, אדוני ראש העיר לשעבר...'

     בפרשת השבוע מתוארת תכניתו של בלק לקלל את עם ישראל, כשעבור כך הוא שוכר את בלעם ואף בונה עבורו מזבחות, אלא שלבסוף בלעם בירך את עם ישראל. בלק התרעם על בלעם שלא מילא את שליחותו ובלעם הסביר לו כי זה לא תלוי בו: 'את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר'. האדם יכול לתכנן דברים ככל שירצה, אך בסופו של דבר מי שמכריע מה יקרה הוא רק ה' תברך.



החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

למנוחה, לבטלה,שמחה,הודאה,מתייחדים,השכינה,אריכות ימים,מקור החיים,זוכים,להדבק,להתקרב,ברכת הלבנה,




אמרי שפר ט"ו אב ה'תשע"ז

 

 

בצר לך" )ד' ל'(. "בצר" ר"ת רננו צדיקים בד' ", כשאתה ח"ו בעת צרה וצוקה, העצה לשיר ולרנן לד' '. )ליקוטי אמרי חיים    ( 

     הרב מנחם שטיין שליט"א נסע במונית ונילווה אליו ד"ר בשם יוסי.  אותו ד"ר דיבר בפלאפון ולפתע נפל הפלאפון ונשאר על הרצפה. הרב שטיין הסתכל למה הוא לא מרים את הפלאפון והוא רואה שהראש שלו מוטה. הנהג שהבין בעזרה ראשונה עצר את המונית וניגש לבדוק אותו. התברר שהוא נפטר!  לקחו אותו לתל השומר ושם התעורר שוב. הרופאים אמרו שהיה לו דום לב לכמה דקות לאחר שהחלים הרב שטיין בא לבקרו ושאלו איך זה שפתאום הוא קבל דום לב?!  והוא סיפר לו שהוא גרוש כבר ארבע שנים ויש לו שתי בנות אחת בת  12 ואחת בת 8 וגרושתו מסיתה את הבנות שלא יכירו בו בתור אבא וכשהוא דיבר עם הבת בת 8 כשהיה במונית הוא שומע אותה אומרת לו "אתה לא אבא שלי! לא רוצה להכיר בך! אל תתקשר אלי יותר!".  וכשהוא שמע את זה לבו לא יכול היה לעמוד מצער ונדם!!!  להקב"ה יש בעולם 7 מיליארד בני אדם ומתוכם כארבע עשרה מליון יהודים ומתוכם מיליון שומרי תורה ומצוות ומתוכם לא כולם יראים וחרדים לדבר ה'. יש דתיים, דתילוני, דתי לאומי, דתי מודרני, דתי לייט, מזגזגים למיניהם... א"כ נתאר לעצמינו איזה צער יש לשכינה מכל הילדים שאומרים להקב"ה אנחנו לא רוצים להכיר בך בתור אבא... ועל זה אנו מתפללים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" "ותן פחדך... על כל מעשיך", "כתבנו בספר חיים למענך אלוקים חיים".

     ''וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי ד' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (ד' ל"ט(. ...כשהאדם נשמר מלהתאוות ולחמוד למותרות עוה"ז, ועושה על צד ההכרח באכילה ושתיה ובגדי כבוד, יוכל לקיים התורה והמצוות כראוי, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהתפלל כראוי. אבל אם מתאווה למותרות, יום ולילה לא ישבות לרוץ בשוקים וברחובות..., וזה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלוקים", תלוי ב"אין עוד" כשלא תצפה תמיד לעוד מותרות עוה"ז. (באר מים חיים(



    ומו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב בס' אורחות יושר )עמוד צ"ד( וז"ל: " וביותר יש להשתדל להתפלל בצבור והוא חיוב גמור מדינא, כדאיתא בגמ' פסחים מ"ו שחייב לילך עבור זה לפניו עד ד' מילין או לאחריו עד מיל וכן נפסק בשו"ע סימן קמ"ז

ט''ו באב (הרב בן ציון נורדמן)

     שידוכים. הגאון מווילנא כותב כי שדכ"ן ראשי תיבות של "כי שיבר דלתות נחושת", עד כדי כך קשה היא עבודתו של שדכן, לשדך בין בעל לאשתו. מסופר על שדכן שעמל קשות לסגור שידוך בין שני משפחות. הוא נכנס עם שדכן נוסף שעשה אצלו סטאז' לבית החתן וישב עם ההורים. הוא סיכם קודם עם המתלמד כי כל משפט שהוא יגיד בפני ההורים, יוסיף המתלמד ויגזים, כך יחד תהיה השפעתם גדולה ויוכלו לברך על המוגמר. 

נכנסו ובאו וישבו מול ההורים והשדכן החל לספר את שבחי הכלה המיועדת: אבא שלה עשיר גדול.  והסטאז'ר מיד מוסיף ומגזים: מה זה עשיר? הפריץ של המחוז בא לבקש ממנו הלוואה .  השדכן ממשיך: האימא מבשלת משהו מיוחד. והסטאז'ר מגזים: היא השפית של הצבא ושל בית המלוכה. השדכן מוסיף: והכלה, חכמה ופקחית להפליא, והגזמן מוסיף ומחדד: עורכי האנציקלופדיות נעזרים בה. הם גם מיוחסים, מוסיף השדכן, והמתלמד מתאר בפרוטרוט איך הם מגיעים עד לאדם הראשון בן אחר בן. 

ואז מוסיף השדכן בשקט: יש לה בעיה קטנטנה, שומה קטנה ליד העין, והגזמן צועק בקול: אוהו שומה, כמעט ולא יכולה לראות בעין שמאל... תפקידו של השדכן אכן להגזים במעט וכך באמצע הדרך נפגשים השניים באותה רמה ובאותה התאמה. 

על הקושי באומנות זו אומרים חז"ל (מועד קטן י"ח, ב) כי "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני". במדרש רבה (ויקרא ח, א) מסופר על אותה מטרוניתא ששאלה את רבי יוסי בר חלפתא מה עושה הקב"ה, אמר לה: "מזווג זיווגים, אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני". אמרה לו המטרוניתא: "אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים יש לי וכמה שפחות יש לי ואני יכולה לזווגם בשעה אחת". אמר לה רבי יוסי: "אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף". 

"מה עשתה? שלחה והביאה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות, אמרה להם פלוני יינשא לפלונית פלוני לפלונית". למחרת, מספרים לנו במדרש, באו כולם אצלה, זה עם מוח פצוע וזה עם עין שמוטה. "שלחה והביאה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה לו: רבי אמת היא תורתכם נאה משובחת היא, יפה אמרת כל מה שאמרת". 

בבואו להקים משפחה, זוג שיחיה באושר ועושר, ויבנה נדבך נוסף לשכינה, בוחר הקב"ה להתעסק בזה בעצמו, הוא משמש כשדכן על להתאים בין בני האנוש. כי השדכן הקטן מסוגל רק להתאים צבע לצבע, שבט לשבט, אבל הקב"ה מתיר שבטים לבוא זה בזה, אצלו הכול פתוח כי הוא יודע את האמת הפנימית: "כי אנוכי ידעתי את המחשבות" (ירמיה כ"ט, יא). 

שדכן אמיתי הוא מי שמכיר את הפנימיות האמיתית של בני האדם וכך הוא בוחר, לא מסתכל רק על המבט החיצוני, אלא בודק דברים לפנימיותם וכמו שאמרו חכמינו בפרקי אבות (ד, כ), "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

צרה וצוקה,העצה,לשיר,לרנן,הרופאים,דום לב,דתי לאומי,דתי מודרני,דתי לייט, אכילה,שתייה,בגדי כבוד,דלתות נחושת,




אמרי שפר י"ד אב ה'תשע"ז



 

 אנו אומרים בתפילה "כתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים".  וזה מה שאנו אומרים בתפילה "כתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים". מבקשים אנו חיים למטרה אחת ויחידה "למענך" חיים כאלו שנוכל לעבוד את השם יתברך.

     בפזמון "כל מקדש שביעי" נאמר "סועדים בו לברך שלוש פעמים" מבארים את זה כך, ישנו אדם שרוצה לאכול. אבל לאכול בלי לברך אי אפשר לכן הוא מברך. אמנם יש כאלו שרוצים לברך, רק כדי לברך צריך לאכול לכן הם אוכלים, וזה מעלת הצדיקים וזהו "סועדים בו" אוכלים אנו - כדי "לברך שלוש פעמים" -"למענך".

     וכתב הרמב"ם שעל ידי שיתבונן האדם בפלאי העולם, ובראותו את התכנון המופלא של גופו, (כמו שמתגלים על ידי המדענים בכל יום גילויים נוראיים ומרעישים על כל פרט בגוף האדם(, מיד הוא יאהב את הקדוש ברוך הוא אהבה עצומה. )לבוש יוסף(


     חז"ל מספרים (חגיגה טו ע"א) כי "יצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר". דרשו המגידים בדרך דרש, כי הכוונה היא, שלכולם יש דרך של תשובה, מלבד האדם המטיל את האשמה על האחר. "חוץ מאחר" – חוץ מזה שטוען, שזה הפריע לו וההוא אשם, אדם כזה לא יצליח לשוב בתשובה.

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו (כג, א). (דברים טובים – בלק)

     ימים אחדים לפני מותו קרא האב לבנו היחיד וביקש להיפרד ממנו טרם מותו. ' ימי ספורים', לחש האב לבנו. הבן הצטמרר וניסה לחזק את אביו: 'אל תדבר ככה, אבא. תחשוב טוב יהיה טוב'. 'לא, בני, לא אשגה באשליות. אני יודע שימי ספורים, אולי יום, אולי יומיים, ואם יטה עמי א-לוקים חסד, אחיה עוד כמה ימים. אבל לא ארצה לעזוב את העולם בלי להיפרד ממך יקירי'. הרכין הבן את ראשו ודמעה גדולה זלגה בקצה עינו. ניכר באב הזקן שכל מילה עולה לו בקושי נוראי: 'מאחורי הבית', אמר האב וגנח. הבן מיהר ליישר לו את הכר מאחורי גבו, ולהגיש לו כוס תה פושר, 'תנוח אבא ', אמר הבן, 'כשתרגיש יותר טוב תדבר איתי', אבל האב שהיה עקשן כל ימי חייו לא הפסיק, הוא לגם מכוס התה, כחכח בגרונו מעט והמשיך: 'מאחורי הבית,  במרחק שלושים צעדים מזרחה מעץ הזית הגדול,  תמצא דלת גדולה קרוב לאדמה. תפתח אותה בעזרת המפתח שנמצא כאן מתחת לכרית שלי...', ראשו של האב צנח פתאום, ועיניו נעצמו בתנומה עמוקה, ניכר היה ששני המשפטים שאמר גבו ממנו כוחות אדירים.  הבן המתין בסבלנות, ליטף את ראשו של האב באהבה, כיבה את האור, וחיכה. כמה דקות אחר כך התעורר האב וסימני שאלה גדולים נתלו בעיניו. 'עוד לא הלכת, בני? מהר קח את המפתח, ולך תביא את החבילה, את הירושה שלך. היא מחכה לך שם, מתחת לאדמה, שלושים צעדים...'.

     הוא השאיר את אביו מנמנם במיטתו, ויצא החוצה אל החצר, ספר שלושים צעדים מזרחה מעץ הזית הגדול, ורגלו נתקלה בדלת הברזל הגדולה שעליה דיבר אביו, הוא התפלא לראות אותה שם, הוא לא זכר שראה אותה אי פעם לפני כן.  בקושי רב הכניס את המפתח לחור המנעול החלוד,  ורק אחרי כמה ניסיונות הסכים המפתח להסתובב והדלת נפתחה בחריקה. כמה עטלפים שחורים פרצו החוצה מתוך הפתח הפתוח, וריח טחב הכה באפו.  הוא נכנס פנימה בחשש, הדליק גפרור והחלל הקטן הואר פתאום. המזוודה הגדולה שבקצה החדר לכדה את עיניו, זו בטח הירושה שאבא דיבר עליה, מתאים לו לאחסן את הדברים היקרים בכזו מזוודה, חשב הבן לעצמו ומיהר להרים אותה. היא הייתה כבדה, והוא סחב אותה בקושי. הוא הוציא אותה החוצה, וסגר אחריו את דלת הברזל. במאמצים רבים העלה אותה הביתה והניח את המזוודה בפתח הבית. הוא נכנס לחדרו של האב שבדיוק התעורר, 'הבאתי את החבילה, אבא', אמר בעודו מתנשם. האב הביט בו במבט בוחן ולחש: 'זו לא החבילה הנכונה, זו לא החבילה שלי'. 'אבל איך אתה יודע, אבא, עדיין לא ראית אותה בכלל?', התפלא הבן המתנשף. 'אתה מתנשם, אתה מתנשף, ואתה מזיע. החבילה שלי קלה. בחבילה שלי יש יהלומים ואבני חן, היא קלה ויקרה, לא צריך להתנשם כשמביאים אותה. היא קלה', לחש האב ועצם את עיניו לנצח. '

     אם החבילה שלך כבדה מדיי, תבדוק, אולי אתה לא סוחב את החבילה הנכונה, או שאולי אתה לא סוחב אותה נכון'. הפרשה מספרת על בלעם הרשע והברכות שבירך את בני ישראל על כורחו, בין הדברים הוא אומר: 'לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל'. העמל והאון הם חטאים ושקרים, בלעם מדבר על טובתם של ישראל שהקב'ה אוהב אותם ואינו רואה בהם רע. אך יש מפרשים שאומרים: 'לא ראה עמל בישראל' – עם ישראל אינו רואה בקיום המצוות עול ועמל, הם מחוברים אל המצוות, הם רואים בזה מטרה חשובה ואהובה, ועושים זאת בשמחה ובאהבה, בקלות וברצון. המגיד מדובנא כשהיה קורא את דברי הנביא ישעיה (מג, כב): 'ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בישראל' היה מספר משל דומה לסיפור שסיפרנו, והיה מבאר את הפסוק: הקדוש ברוך הוא אומר לבני ישראל: 'לא אותי קראת יעקב', כי אם היית קורא לה', אם היית מתחבר לא-לוקים באמת, לא היית מתאמץ כל כך, ועובדה היא: 'כי יגעת בי ישראל' – אני רואה אותך עייף וייגע,  מתאמץ ומתקשה. אילו היית קורא בשם ה', אוהב אותו ומתחבר אליו בכל לבך, היית מוצא טעם ושמחה במצוות, ולא היית יגע כל כך. אם אדם ניגש לקיום התורה והמצוות מתוך רצון של אהבה, בהתבוננות ובמחשבה, ומחפש איך וכיצד יכול הוא להיות קשור אל המצוות, להרגיש שהוא עושה אותם מתוך קירבה רוחנית ולא מתוך עול ומשא, או אז עתיד הוא לחוש בכוח הרוחני שממלאות אותו המצוות, בטעם הנפלא שהוא מקבל באמצעות דברי התורה המשיבים לב ונפש, וזה יהיה הרבה יותר קל.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ספר החיים,אלוקים חיים,מקדש שביעי,שלוש פעמים,לברך,סועדים,פלאי העולם,המדענים,בת קול,בנים שובבים,



אמרי שפר י"ב אב ה'תשע"ז

 

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: צדיקים ליבם ברשותם, רשעים הם ברשות ליבם. היינו הצדיקים מושלים ביצרם ובתאוות ליבם, והרשעים הלב מושל עליהם והם משועבדים לתאוותיהם. וזה שאמר "מי ייתן והיה לבבם זה להם" - שהלב יהיה שלהם ואדם ישלוט על ליבו. ) אהבת חיים(

      גם כשבאים על האדם ניסיונות קשים, אם הוא מתחזק והולך עם הקב"ה עד הסוף, הוא לא משנה ממנהגיו הטובים, הוא לא משנה מהשמחה שיש לו, הוא לא משנה מהאמונה והביטחון שלו...  אז מובטח לו שהקללה תחלוף, כי פשוט אין לה כלי קיבול לרבוץ עליו. הקללה מוצאת מקום רק אצל מי שמשתנה...

     האדמו"ר מספינקא הגיע פעם לאיזה מקום, החסידים באו והביאו לו פתקים עם שמות לברכה וישועה. וכנהוג, לכל פתק מצרפים כסף פדיון. לאחר שעה ארוכה של 'קבלת קהל' נאסף סכום די יפה של כסף אצל האדמו"ר. ואז ישבו כולם לסעודה משותפת עם האדמו"ר.  בסוף הסעודה האדמו"ר כובד בזימון והוא ברך ברכת המזון בקול רם. כאשר הגיע למילים: "ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם.." חייך אחד החסידים וחשב בליבו: "לאחר שהאדמו"ר קיבל קהל כמה שעות וצבר כמה אלפי שקלים, עכשיו הוא נזכר לבקש לא להצטרך "לידי מתנת בשר ודם...".  כשסיים האדמו"ר את ברכת המזון קרא לחסיד ואמר לו: "אתה יודע למה חסידים מביאים כסף לאדמו"ר יחד עם הפתק?? הם בעצם באים אלי ואומרים: "ראה, יש לי בעיה עם הפרנסה, עם הבריאות, או כל דבר אחר". הם נותנים לי כסף כדי שאתפלל לה' שיושיע אותם. והנה, אם ה' נותן להם את הישועה הרי שהיה כאן מסחר הגון: הם שילמו, אני נתתי את השירות והכול הסתדר.. אולם, אם ה' לא יעזור להם יוצא שהכסף שלהם אצלי בתור מתנה, או הלוואה עד שתגיע הישועה.. ועל זה אני מבקש: "ה' אל תצריכני לידי מתנות בשר ודם.. ולא ??ידי הלוואתם" אל תיתן שהכסף שלהם יהיה אצלי בתור מתנה או הלוואה – אלא תעזור להם ותושיע אותם מצרתם מיד!!".

     ''החופש הוא חסר חשיבות אם איננו כולל חופש לטעות" -  (מהטמה גנדי)

     המסכת הכי ארוכה בתורה היא: "מסכת תירוצים"... "חם לי" "קר לי" "אני עייף" "אני רעב" "יש לי סידורים" וכו' וכו'.. אבל ברגע שאדם מחליט החלטה נחושה – הוא מצליח.



     הכנסת אורחים - מסופר על הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע ששני חסידים הגיעו אליו לשבת, אחד מהם התארח בבית מאן דהו שלא בצע חתיכות מן החלה והאורח התבייש לבצוע ממנה לעצמו ואילו השני היה אצל בעל הבית אשר אמנם בצע מן החלה, אך לא הרבה לאכול בעצמו והאורח בוש לאכול יותר ממנו, כך נותרו שניהם רעבים.  הרבי אשר חזה זאת בעיניו הקדושות והטהורות, פתח ואמר בעת עריכת השולחן: "בתורה מרומז כיצד להתנהג עם האורחים, ישנו בעל חיים שמפריס פרסה,  חותך פרוסות חלה, אך אינו מעלה גרה – הוא בעצמו אינו אוכל וטמא הוא לכם , ובעל חיים אחר מעלה גרה ופרסה איננו מפריס ואף הוא טמא. טהור הוא זה אשר גם מעלה גרה וגם מפריס פרסה". הפטיר הרבי וקרא לשני האברכים הרעבים והגיש להם פרוסות חלה עם דגים



     השעמום והעצבות נובעים מחוסר ידיעה של האדם לגבי תפקידו בבריאה. אדם צריך לדעת מה התכלית שלו, כי כאשר הוא יודע מה התכלית שלו – הרי הוא מקדיש את זמנו למלא אותה

 

     ''זכרו, אם זה טוב – אז הכול טוב, אם זה רע – זה צבירת ניסיון"



אור החיים הקדוש

     לפני קצת פחות ממאה שנים, הייתה אסיפה של ועד הישיבות בוילנא, בבית משפחת גריינמן. כל גדולי הדור השתתפו בישיבה הזו, ר' חיים עויזר, החפץ חיים, החזון איש...  כשהחפץ חיים נכנס לישיבה, הוא עבר דרך המטבח, והוא ראה נערה בת 17 בוררת אורז. זו הייתה אחותו של ר' שמואל גריינמן,  שהיה גיסו של החזון איש.  לאחר שהחפץ חיים יצא מהישיבה, הוא שוב עבר דרך המטבח, וראה שהנערה עדיין בוררת את האורז שוב ושוב.  שאל אותה החפץ חיים: כמה פעמים את בוררת את האורז? ענתה לו הנערה: 12 פעמים. "12  פעמים?!", תמה החפץ חיים, "מה קרה?" ענתה לו הנערה: היום החזון איש צריך לאכול כאן, אצל אחותו,  אז אני בוררת לכבוד התורה 12 פעמים את האורז.  החפץ חיים כל כך התפעל מכך, עד שהוא בירך את הנערה שתזכה לאריכות ימים ושנים בצלילות הדעת בלי משקפיים! (מידה כנגד מידה על כך שהיא 'הוציאה' את עיניה בשביל לברור אורז(.

     מכיוון שהיא הייתה יתומה, החזון איש דאג לה לחתונה והוא שידך לה את הרב איידלמן. לימים כולם עלו לארץ ישראל.  בשנת תש"ד, 17 שנים לאחר החתונה, היא הגיעה אל החזון איש ואמרה לו: "אין לי ילדים".  היום ברוך ה', שומעים כל יום ניסים ונפלאות, אבל לפני 70 שנה מי בכלל חשב על אפשרות ללדת לאחר 17 שנים של עקרות?  החזון איש שמע, ובירך אותה שתזכה לפרי בטן.  היא אמרה לו: "ברכה זה לא מספיק, אני צריכה הבטחה!".  החזון איש הוריד את הראש, הוא חשב דקה, הרים את הראש ואמר: "אני מצטער, אני לא יכול להבטיח...".  היא החלה לבכות ואמרה: "אני הייתי יתומה, ואתה היית השדכן שלי. אתה לקחת אחריות, אז אתה צריך לדאוג לי עד הסוף!".  החזון איש הוריד עוד הפעם את הראש, ולאחר דקה הוא אמר לה: "בשביל שיהיו לך ילדים צריך פה משהו גדול, אני לא יכול.  סעי לאור החיים הקדוש, הוא יוכל לעזור לך...".

     באותם ימים המצב היה קשה בהר הזיתים, וכמעט ואי אפשר היה להגיע לציונו של אור החיים הקדוש.  אז היא אמרה לחזון איש: "אבל איך אני אסע לשם?".  אמר לה החזון איש: "אין עצה אחרת!".  בט"ו תמוז, ביומא דהילולא, בדרך לא דרך היא הצליחה לנסוע ב-2 בלילה לציונו של אור החיים הקדוש, ובדיוק לאחר 9 חודשים, ב-כ"ה ניסן, נולד לה בן!  תבינו, החזון איש אחז שאם צריך משהו גדול – אין עצה אחרת! גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כל מי שזקוק לישועה פשוט אין לו ברירה – ביום ראשון מבקשים רחמים בהר הזיתים.



הרה"ק רבי דוד משה זיע"א רבינו הקדוש מקרעטשניף זיע"א (סיפורי צדיקים, ??לון 263)

     ה"ה מתתיהו מייער ז"ל תושב רחובות, איש תם וישר דרך, היה נוהג לפקוד לעיתים קרובות את מעונו של רבנו, לחזות בזיו פניו הקדושות ולקבל ברכות וישועות שהיו יוצאים מפי קודשו. אחד מבניו של יהודי זה שירת ביחידה נבחרת בצבא, ביום מן הימים אירע שם ביחידה כשל צבאי אשר היו מעורבים בו מפקדים מהדרג הבכיר ביותר. בנו של ר' מתתיהו שכאמור שירת באותה יחידה , נקלע שלא באשמתו לאותה פרשיה מביכה. וכפי שפרשיות כאלו מסתיימות בדרך כלל במציאת שעיר לעזעזאל, אשר עליו מוטלת כל האשמה, כשהשאר יוצאים נקיים ללא רבב.  באותו מקרה מצאו בו את האשם העיקרי באותו מחדל צבאי, למרות שכל הקשר שלו לפרשיה היה זניח ובלתי משמעותי. עד מהרה מצא את עצמו עומד בפני משפט צבאי, כשהשופט חורץ את גזר דינו לחודש ימי מחבוש.

     האב אשר כל אותה העת עקב בדריכות ובמתח אחר המתרחש, הזדרז לבא ולהזכיר את בנו בפני רבנו, כשהוא מגולל באוזניו את כל אותה פרשיה מסועפת. רבינו, שמע והאזין בסבלנות אין קץ כאב רחום ואוהב. אח"כ נענה בראשו בהחלטיות. ואמר בזה הלשון: "מוייערן וועלן פאלן,  טויערן וועלן זיך עפענען, און ער וועט פון תפיסה ארויס גיין". (חומות יפלו, שערים יפתחו, ובנך ישתחרר מהכלא.) מעודד ומלא בטחון בישועה הקרובה לבוא, יצא ר' מתתיהו מהקודש פנימה, כשהוא ממהר להרגיע את בנו בדבר ההבטחה הברורה של רבינו. כעבור מספר ימים, הגיע עת תחילת ריצוי העונש. נכנס הבן לתא צר ועבוש בכלא מגידו באזור הצפון. יום חלף עליו בצר ומצוק. למחרת אותו היום,  הופיעו בשמי הצפון עננים כבדים וגשם זלעפות ניתך ארצה ללא הפוגה, שעות ארוכות נשפכו המים מארובות השמים,  עד שכל חצר הכלא הוצפה בזרמים האדירים. והמים החלו לפלס את דרכם לעבר חדרי האסירים באגף בו ריצה בנו של ר' מתתיהו את עונשו. כ"כ גברו המים, עד שלא היה שייך לחלץ את האסירים דרך הפתח הרגיל. והיו נאלצים לחלצם דרך ארובות הגג. היות ואגף שלם בכלא ניזוק, ויצא מכלל שימוש, נוצרה צפיפות אדירה ביתר האגפים. עד שלא נותרה ברירה בידי מפקד הכלא, והוא הודיע שכל אסיר שנשאר לו פחות מחודש ימים לסיום ריצוי העונש,  ישוחרר לאלתר. מיודעינו בנו של ר' מתתיהו, אשר כבר הספיק לרצות יום אחד מעונשו ונותר לו לרצות פחות מחודש, היה אף הוא בין האסירים המשוחררים. כשליבו מתרונן בשיר ושבח להשי"ת, ובאוזניו מצטלצלים דבריו החדים והברורים של רבינו: "מוייערן וועלן פאלן , טוייערן וועלן זיך עפענעאן און הער וועט פון תפיסה ארויס גיין" והנה זוכה הוא לראות שברכתו של הרבי התקיימה במלואה.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

צדיקים,רשעים,משועבדים,ניסיונות קשים,מתחזק,הולך, שמות לברכה ,ישועה,פתק,כסף פדיון,מתנה,הלוואה,החזון איש,



אמרי שפר י"א אב ה'תשע"ז

 

 אדם קל דעת ומזלזל במצוות הזדמן פעם אחת לחצרו של רבי גרשון-העניך מרדזין. הוא ראה את הרבי פוסע בחדרו אנה ואנה, ומהמהם בנעימה קצובה: 'בם, בם, בם'. שאל האיש את הרבי לפשר 'בם, בם, בם' זה. השיב לו הרבי: "פסוק   מפורש הוא – 'וְדִבַּרְתָּ בָּם'". התחיל גם הלה לפזם בנימה היתולית 'בם, בם, בם'. אמר לו הרבי: "על זה נאמר הפסוק 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם'".

     ״בעת ההיא לאמור, ה׳ אלוקים״ (דברים ג,כג-כד). התפללתי לפני ה׳ ״בעת ההיא״, ברגע האחרון בחיי, ״לאמור״ – שאוכל לומר "ה׳ א-לוקים״. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)



     דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה (טו יט(.  - פעם כשאבא היה קורא לבנו הוא היה עונה: "כן" כלומר: "אני לשרותך", אבל היום כשאבא קורא לבנו הוא עונה: "מה? כלומר: "תגיד מה אתה רוצה – נבדוק את זה.." למה ?אומר שלמה המלך: דרך עצל כמשוכת חדק – לאדם עצל נראה שכל הדרכים שהוא אמור ללכת בהם גדורים בקוצים, ולכן הוא אומר שהוא לא יכול ללכת כי הוא ייעקץ.. לעמתו: ואורח ישרים סלולה – דרכם של האנשים הישרים היא סלולה, ולכן הם מוכנים ללכת בה בשמחה!  פעם ילד היה הולך לבית ספר עם תיק גדול ממנו והיה שמח ומאושר, היום, הוא הולך עם תיק כמעט ריק ומתלונן שאין לו כוח לסחוב אותו.. (יש ילדים שעייפים כבר מכיתה א', וההורים קונים להם את התיק עם הגלגלים כמו העגלה של השוק שיסחבו את הספרים..(  כלומר המציאות היא אותה מציאות, כל העניין זה איך אתה רואה את המציאות. אם אתה חרוץ – הכול נראה קל וזורם, אך אם אתה עצלן – הכול נראה לך קשה. וכמו שאמר פעם אחד החכמים שהמסכת הכי ארוכה בתורה היא: "מסכת תירוצים"... "חם לי" "קר לי" "אני עייף" "אני רעב" "יש לי סידורים" וכו' וכו'.. אבל ברגע שאדם מחליט החלטה נחושה – הוא מצליח. הפתגם אומר: "ההגנה הכי טובה – זו התקפה!" והמשמעות היא: שבמקום להיות בעמדה חלשה ולהתגונן, תהיה בעמדה של מתקיף וממילא תקבל כוח ועוצמה. והדברים אמורים בעיקר על עבודת ה'!  היצר הרע מתקיף בכל יום, ונותן לנו הרגשה שאנו לא פנויים ולא מסוגלים, והנה, במקום להיות מותקפים – בואו נתקיף גם אנו! ללמוד וללמד לשמור ולעשות!.

     ״ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמור״ (דברים ג,כג). אין לי הנאה משום דבר בעולם כמו מתפילה טובה. (המגיד מקוז'ניץ)



כוחה של קבלה למען התורה [אנשים מספרים על עצמם 7]

     לפני כ- 15 שנים חלה שכן שלי, אברך צעיר ואב ל-4 ילדים במחלת כבד. הייתה זו מחלת קשה וממושכת, כל הטיפולים האפשריים נעשו אך ללא הועיל, הכבד שלו הגיע למצב של כמעט חוסר תפקוד, הודיע מנהל המחלקה למשפחה כי לא יהיה מנוס מהטסתו לניתוח השתלת כבד באנגליה. ההתארגנות הייתה מהירה, תוך תיאום בין מנהל המחלקה למקבילו באנגליה. היחיד שיכול ללוותו היה אביו בן ה- 60.  מספר שעות לפני הטיסה, ביקש האב ללכת לכותל להתפלל,  הרופאים ביקשו ממנו שיעשה זאת בזריזות, משום שהוא חייב להיות זמין ע"מ לצאת עם אמבולנס מיוחד שילווה אותם לשדה התעופה, הוא יצא לכותל ובינתיים הופקדו שני אנשים לשבת ליד מיטת בנו, האחד היה אחיו והשני הייתי אני. ישבנו ליד מיטתו, הוא היה חלש מאוד, צהוב כולו, לא היה לו כוח לדבר, ומפעם לפעם הרטבנו את שפתיו.  אחיו אמר תהילים כשהוא מביט מפעם לפעם במכשיר המראה על פעילות הכבד. לאחר כשעה אמר לי: "אני רואה איזו תזוזה", "לטוב או לרע"? שאלתי מודאג, "לטובה, אמנם קלה אבל לטובה", אמר והזעיק את האחות. היא העיפה מבט ואמרה: "זה לא משמעותי, אין לזה כל משמעות רפואית". הוא המשיך לומר תהילים והסתכל במכשיר, לאחר רבע שעה קרא שוב לאחות, היא הסתכלה ואמרה: "תשמע,  לא מתאים שתקרא לי כל רבע שעה, אינך מבין וחבל שתעסיק את עצמך בזה". לאחר רבע שעה, הוא רץ למתמחה: "תשמע, אני כבר שבועיים ליד המכשיר הזה, הוא מעולם לא הראה סימן כזה, אתם חייבים להתייחס",  המתמחה העיף מבט לא מתעניין ואמר: "יהיה בסדר, אנחנו מכינים הכול לטיסה ומקווים לטוב, אל תטריד את עצמך , הוא חייב תרומת כבד ואת זה לא ניתן לשנות". חלפה רבע שעה נוספת, הוא קם ואמר: "אני הולך לפרופסור"... ורץ לכיוון חדרו, נקש על הדלת ונעמד בפתח. "משהו קריטי"? שאל הפרופסור "כן, אני רואה תזוזה חיובית במכשיר". "תראה, אני מבין אותך, אבל מותר לך לסמוך על הצוות"!...  אמר בטון מזלזל משהו.  חזרנו למיטה, הוא הביט במכשיר ואמר: "תראה, זה לא יאומן", לא הבנתי כלום במכשיר, אבל הוא כבר רץ חזרה לחדרו של הפרופסור, ואני נחרדתי מתוצאות המפגש". "אני מתנצל, אבל אני חושב שכדאי מאוד שתבוא לראות במו עיניך, הפרופ' עשה פרצוף של "אוףףף" אבל קם, הוא הגיע למיטה, העיף מבט במכשיר והתדהמה ניכרה היטב על פניו "זה לא יתכן, שינוי כזה עוד לא ראיתי במצב כזה של כבד", אמר. קרא הוא למתמחים ולאחות והתברר כי תפקודי הכבד השתפרו בתוך זמן קצר לרמה שמאפשרת לו להשתקם, " תודיעו שאני משעה את ההטסה", הודיע נרגש כולו...  

     לפתע, הופיע אבי האברך כולו מחייך, הפרופ' הסתכל עליו "שמעת על השינוי"? שאל. "לא, אבל אני מאמין שיש שינוי לטובה", "מה עשית שם בכותל? מה שקרה לבן שלך בשעתיים האלה, הוא חסר תקדים ברפואה, הכבד שלו היה גמור וכעת הוא מתפקד אמנם באופן חלקי...", האב פרץ בבכי של אושר ואמר לפרופ': "תסיים מה שאתה צריך לעשות ואספר לך"...  לאחר רבע שעה, התיישב הפרופ' ליד האב שהחל לספר : "נולדתי במק??יקו, חיי הדת שם חלשים מאוד, ללימוד תורה לא היתה חשיבות, רוב בני דורי גדלים כחילוניים או כמסורתיים, מגיל 14 כבר עסקנו במסחר וחיינו ברמת חיים גבוהה, בגיל 15 , חשתי התעוררות גדולה ליהדות וביקשתי מהוריי לעלות לארץ ללמוד בישיבה, משמעות הדבר, היא ניתוק מהמשפחה. בלית ברירה, הם נעתרו לבקשתי.  נכנסתי לישיבה טובה והתחלתי ללמוד תורה. אבי פתח עסק גדול והפציר בי לבוא ולהשתלב בו, וכשהייתי מגיע לחופשות, הם הציעו לי פיתויים רבים, אבל שמרתי על עצמי כי ידעתי שמשמעות הדבר היא, שלא אהיה בן תורה ובשבילי לחזור למקסיקו פירושו מוות רוחני, לכן הלכתי לכותל וקיבלתי על עצמי בלי נדר שלא לצאת למשפחתי.

     ישבתי ולמדתי וב"ה זכיתי לשידוך טוב, כל משפחתי הגיעה להשתתף בחתונה ובשבע ברכות. במהלך החתונה אבי היה נרגש, הוא ראה איך השתלבתי,  את החברים שרכשתי, וביום האחרון של שבע הברכות, הוא קם וביקש לדבר, לאחר מילות הפתיחה, הוא הזכיר את שמי ופרץ בבכי וסחף את כל הנוכחים עימו, הוא הוציא טקסט והחל לקרוא את הסיפור על ר' אליעזר בן הורקנוס, שביקש ללמוד תורה ואביו נידה אותו מנכסיו, "מעולם לא חשבתי לנדותך מנכסיי וגם אחיך מעולם לא דרשו זאת, הם העריכו את לימוד התורה שלך, אולם אני מודה שרצינו שתבוא למקסיקו ותשתלב בעסקים, לא הבנו את ההחלטה שלך ואפילו התמרמרנו שאינך לוקח חלק בעסקי המשפחה, אבל כעת שראינו לאיזו דרגה רוחנית הגעת, אנו שמחים ומודים לה' שזיכה את כולנו בבן ובאח כמוך, שלומד תורה ומקפיד על קיום מצוות, אנו יודעים שכל הצלחתנו היא בזכותך ומבקשים את סליחתך"!...

     דבריו עשו רושם גדול, הקמתי בית לתפארת וזכיתי לילדים ההולכים בדרך התורה והמצוות, לאחרונה בני חלה, עשינו את כל ההשתדלויות בלימוד ובתפילה, משכלו כל הקיצין והבנתי שהוא חייב לעבור השתלה בחו"ל החלטתי ללכת לכותל ואמרתי לקב"ה: " ריבונו של עולם, הרי רק בשבילך קיבלתי על עצמי שלא לעזוב את הארץ, כדי שלא אתפתה ואתנתק מלימוד תורתך,  כל עוד היה הדבר בידי שמרתי על ההבטחה באדיקות , הייתכן שאצטרך להפר את הבטחתי משום שבני עומד למות? כעת בידך הדבר, בידך אפקיד רוחו ואת הבטחתי",  חזרתי לביה"ח מתוך ידיעה שמשהו חייב לקרות ואין לי ספק שלאחר התפילות הרבות, המילים האלה היו מכריעות"!

     הפרופ' והצוות התרגשו עד דמעות, בהיווכחם לראות בחוש,  מהי כוחה של מסירות ללימוד תורה ולקיום מצוות.  במהלך השנים, זכו האחים להתחבר לחיים של תורה ועלו לארץ בזה אחר זה, וכולם הקימו בתים לתפארת על אדני התורה והיראה. זהו סיפורו של הרב יוסף זיאת שליט"א שעלה לבדו לארץ לפני 50 כ-שנה. 

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

אדם קל דעת,מזלזל במצוות,הזדמן,התפללתי,עצל,חדק,קוצים,סלולה,שלמה המלך,חם לי,קר לי,אני עייף,אני רעב,יש לי סידורים,





אמרי שפר י' אב ה'תשע"ז

 

  אור החיים - ראה נתתי לפניכם את הארץ (א ח(  ה"אור החיים" הקדוש דייק, שהפסוק פתח בלשון יחיד - "ראה", וסיים בלשון רבים – "נתתי לפניכם" , משום שכל אדם רואה בשווה את הארץ, אך כל אחד מתרשם אחרת. " בואו ורשו את הארץ" בלשון רבים, כל אחד קולט ונוחל אחרת.  ציבור גדול שומע שיחה או לומד שיעור, וכל אחד מתרשם בצורה שונה, אחד מתפעל עד בלי די , ומקבל על עצמו להטיב את דרכיו, להתעלות ולהשתפר, והאחר נותר אדיש ושווה נפש.

      אחד עשר יום מחורב. אומר הכלי יקר שיש כאן רמז על אחד עשר יום שמתאבלים על חורבן בית המקדש בשנה, והיינו תשעה ימים של חודש אב ושבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת.



     אין חייב לקבל את דבריו של השני אבל אתה חייב לשמוע אותם

     אל תפסיק אדם מלספר משהו שכבר שמעת, כי הוא נהנה מזה, ושמא יחדש בו דבר שעדין אינך יודע.

כחם של מילים (הרב קובי לוי הי"ו )

     אברהם בן נתן הגיע לישיבה הקטנה המפורסמת "פעמי דרום" מת"ת קטן בעיירה צפונית. הוא היה התלמיד היחיד בת"ת שלו שהתקבל לישיבה המוצלחת, והייתה לו מוטיבציה עצומה להצליח ולהוכיח גם ל עצמו, שעדיו לגדולות. אולם באותן עיירות קטנות שבהם הת"ת קטן, ומספר התלמידים קטן יחסית, לא תמיד הרמה הלימודית מרקיעה שחקים כי שם בדרך כלל מקבלים כל תלמיד.  אברהם היה דווקא תלמיד מוצלח, אבל יחסית. עם הגיעו לישיבה הקטנה כשהוא חדור מוטיבציה, הוא התיישב בספסל הראשון מול ראש הישיבה. שיעוריו של ר' שרגא גולומב ראש הישיבה, היו ברמה עיונית גבוהה ביותר. ומיודענו לא הצליח לצערו הרב להבין את הנאמר בניגוד לחבריו שהצליחו . חלף שבוע ימים ומיודענו התרחק לחלוטין מהקשר לגמרא ולסוגיות הנוקפות והמעיקות. הלימוד היה בעבורו משימה בלתי אפשרית, קשה מנשוא. בלילות הרטיב את הכר בתחנונים לבורא עולם שיאיר את עיניו, שיחדד את שכלו - אך תפילותיו לא נענו . הוא בהה בשיעורים, ואז גמלה בליבו החלטה "אם אינני מסוגל ללמוד, לכתוב ולחדש, לפחות אשקיע את עצמי בתפילה. אתחבר לבורא דרך התפילה כי הלימוד זר לי ". וממחשבה למעשה. תפילת העמידה שלו יכולה הייתה להימשך 20 דקות ויותר!. הוא אכל פחות והתפלל יותר. עיניו עצומות ושפתיו ממלמלות וליבו דבוק בעליונים.

     המשגיח וראש הישיבה לא הבחינו, לא ידעו מה מתרחש בלב הנער, גם לא חבריו . כך עברו כמעט שלושה חודשים מייסרים, הנער לא למד אם כי נכח בשיעורים. חבריו קלטו שהוא איננו מונח בלימוד, עקב שתיקותיו הארוכות ומופנמותו, אך לא שיערו בנפשם מה עוצמת הסערה בנפשו . יום אחד הבחין אחד הבחורים בשם יוסף משיעור ג'  באברהם. יוסף, בחור רגיש, הבחין שפניו של אברהם כשולי קדירה. עננה אפורה כ יסתה פניו, ועצב עמוק ניבט מעיניו השחורות. לפתע פנה אברהם לצאת מן החדר, ורגלו הימנית פגעה בשולחן סמוך עליו ניצבו ספרים רבים, הללו צנחו על הרצפה בקול רעש גדול. "מה שוות התפילות שלך אם אתה מבזה ספרי קודש?" גיחך לעברו אחד התלמידים. אברהם הרגיש כאילו שיסעו את לבו. הוא הזדרז להרים את הספרים, לנשקם, ונמלט דומע מהמקום. הוא הרהר בלבו, "מה שוות תפילותיי? איני יודע ללמוד, מפיל ספרים". הרהורי פרישה מהישיבה החלו מנקרים במוחו, ועיניו זולגות. "מקומי כנראה מחוץ לעולם התורה... אני לא יוצלח ".

     ''שלום אברהם" חייך יוסף שניצב מו??ו "אני רואה שאתה עצוב.  עובר עליך משהו. אתה לא חייב להשיב לי, אבל אני מרגיש שאתה קצת מנותק.  אשמח לעזור לך... אתה אחי, כל ישראל אחים, וגם אם לא דיברנו עד היום הגיע הזמן שנכיר". מילים אלו היו כמו מים צוננים לנפש עייפה, "אתה אחי..." הדהדו המילים. הנער שתק ארוכות, ואז השיב "נדבר מאוחר... יותר" יוסף יצא ואמר "ממתין לשיחה אתך ". במשך שעתיים ארוכות ישב מיודענו וכתב חמישה דפי פוליו על הימים שעבר בישיבה, מהתעלמותו של המשגיח ומחוסר יחסו של ראש הישיבה. "אני מרגיש כעלה נידף ברוח. לא שאלו אותי מה עובר עליי. שלושה חודשים של אובדן דרך. אני מבין שהמשגיח וראש הישיבה עסוקים עם עוד תלמידים ואין להן זמן אליי. אבל שאלת, ואני מסביר לך, כי אתה הראשון שמתייחס אליי" "במו עיניך ראית הבוקר כיצד הפלתי ספרים לארץ, וכינו אותי 'מבזה ספרי קודש'... ואני משביע אותך שהמכתב הזה לעיניך בלבד, אל תעביר אותו למשגיח, אני לא צריך שירחמו עליי, אני בסופו של דבר אסתדר, כנראה שאעזוב את הישיבה למקום אחר שמתאים לי, למקום שבו נותנים יחס, הארת פנים, כבוד". מכתב נוקב מלבו העצוב.

      יוסף צילם את המכתב והעבירו לעיון המשגיח, למרות הבקשה המפורשת. היה זה הימור נכון. כבר למחרת האיר המשגיח את פניו לאברהם, שאל אותו שאלה מנומסת, בצהרים ביקש ממנו שידאג להביא את הגמרות החדשות לבית המדרש,  ובערב כבר שוחח עמו ראש הישיבה בדרך אגב בלימוד.  מכאן ואילך החלה הצמיחה, הפריחה, השמחה. תוך שבועיים נכנס מיודענו לסוגיות הנלמדות, פניו הוארו, והצבע חזר ללחייו. הוא כמו נולד מחדש, והפך לרוח החיה בשיעורי העיון, כשהוא מגלה וחושף ממצולות ביישנותו. אברהם הפך לאחד התלמידים הזוכים להערכה רבה מכולם.

     עשרים וחמש שנה חלפו מאז. ר' אברהם בעצמו הוא כבר ראש ישיבה מצליח ובעל רגישות יוצאת מן הכלל לכל תלמיד ותלמיד. ר' יוסף גאנץ ממנהלי ארגון של מרביצי תורה עקב אחר עלייתו של הנער היקר, ועד היום לא סיפר לו כי חמשת דפי הפוליו הועברו לעיונו של המשגיח.  את הצילום של מכתבו העצוב מחזיק ר' יוסף קרוב ללב,  ומפעם לפעם הוא מעיין בו, עושה בו שימוש נכון בהשתלמויות עם רבנים ואנשי חינוך. "פיקחו עין, אם תגלו עיניים עצובות, חייכו אליהן. ייתכן שבכמה מילים קטנות תרוויחו ראש ישיבה", הוא מייעץ להם.

 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/

 

 

  אור החיים, לשון רבים,קולט,נוחל,ציבור גדול,שומע שיחה,להטיב, להתעלות,להשתפר,חייב לשמוע,




אמרי שפר ט' אב ה'תשע"ז





בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על כלל ישראל!

 

כותב הגר"ש פינקוס: והנה עצם המובן בדברי חז"ל "שפך חמתו על עצים ואבנים", ודאי אין הכוונה שמאחר והיה מדובר בגזירת כליה על כלל ישראל, הקב"ה, כביכול העדיף להשאירם בחיים, וכדי לשכך את כעסו החריב את בית המקדש, וכשם שלהבדיל פעמים כשילד קטן מכעיס את אביו, במקום לכעוס על בנו, נוטל האב אבן, ומנפץ את שימשת החלון, וכך הוא נרגע... חלילה וחס להבין כך את העניין! 

     ישנו משל מופלא שכמדומה מאיר לנו את כל העניין באור אחר. משל לצייר, אומן מומחה אשר כמנהג הציירים ביקש לצייר ציור אחד נפלא, בו ישקיע את כל כישרונותיו וישקיע עבודה מאומצת. הוא עלה על הר גבוה שממנו נראה נוף רחב מרהיב עין, ישב שם וצייר ימים ולילות בדייקנות גדולה. את כל מהותו הוא השקיע ביצירה זו, עד שהוציא מתחת ידיו יצירה מיוחדת להפליא, ממש 'יצירת חייו'. והנה בהיותו שם על ראש ההר יחד עם חברו, כשהגיע סוף סוף לסיום עבודתו, ביקש אותו צייר לבדוק עד כמה התמונה נפלאה וכמה היא משקפת את כל הנוף הרחב, ומאחר ומקרוב לא ניתן כל כך להבחין בכללותה של התמונה, לכן הניח את הציור והחל לפסוע אחורנית   תוך כדי ריכוז והתבוננות מרחוק על יצירתו המופלאה. וכך פוסע הוא פסיעה אחורה, ועוד אחת, ואינו שם לב כי מאחוריו, במרחק כמה פסיעות, תהום פעורה... חברו זועק לעברו: "עצור! יש תהום", ואילו הוא - כל כולו מרוכז בציור שלפניו, ביופיו ובהדרו. הוא פוסע עוד פסיעה אחורה ולא שועה לזעקות חברו. כשחברו רואה שאינו יכול להוציאו מריכוזו בציור, והוא נמצא בסכנת חיים, לא נותר לו אלא להתנפל על הציור, ולקרוע אמר לו חברו: "בוא וראה מה עשיתי, התבונן מאחור: עוד פסיעה אחת מתוך ריכוז בציורך, היית נופל לתהום!". 

     כמדומה, שזהו המובן הפשוט והאמיתי של המושג "שפך חמתו על עצים ואבנים". בזמן שבית המקדש היה קיים, כלל ישראל שקעו בעבירות [בבית ראשון – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובבית שני - שנאת חינם]. אחת הסיבות לכך ויתכן שהיא הסיבה המרכזית והנוראה מכולן היה עצם מציאותו של בית המקדש! לכלל ישראל היה בית שבו, כביכול, היה גר עמם בקרבה נוראה ה' א-לוקי ישראל, אבינו אב הרחמן, והיה משפיע עליהם שפע אין סופי של חסד ורחמים; ביום כיפור התכפרו להם כל עוונותיהם ע"י השעיר המשתלח, וכמו שמובא ברמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ב): "שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכול מתכפר בשעיר המשתלח" - מיום כיפור יצאו כל העם זכים וטהורים. ולא עוד אלא אף במשך כל השנה כולה יהודי שעבר עבירה [כגון חילול שבת] הביא קרבן והתכפר לו -"למה נקרא שמו לבנון? שמלבין עוונותיהן של ישראל" (יומא לט ע"ב). כאשר עמד לפני היהודי ניסיון או מכשול כלשהו, הוא ידע כי במקרה הגרוע ביותר, מעשהו 'יעלה לו' בקרבן... 

     אילו בית המקדש לא היה נשרף... בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על כלל ישראל, אומר הגר"ש פינקוס, ואם בית זה לא היה נשרף, רח"ל לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. הם היו שקועים כל כולם בתוך החטא בלי לחוש זאת! כמו אותו צייר שהיה מרוכז כולו ביצירתו. גם מבטם של כלל ישראל היה כה מרוכז בקדושה ובקרבה להשי"ת שזכו לה בבית המקדש, עד שלא שמו לב לנעשה איתם וחיו בתחושה שניתן לעשות כל העולה על רוחם, ובית המקדש יכפר... [משא"כ לאחר החורבן יודע כל יהודי שאם יחלל שבת, עבירה זו תיגרר עמו עד סוף ימיו. ישנן עבירות שתשובה מכפרת, וישנן כאלו שרק ע"י ייסורים. דבר לא פשוט כלל וכלל!]. כך התרחקו כלל ישראל אחורה מהקב"ה פסיעה אחר פסיעה, והקב"ה זעק "עצרו! עצרו!, וללא הועיל. מאחר וכך היה המצב, לא נותר להקב"ה אלא "לשפוך חמתו על עצים ואבנים" - להחריב את בית המקדש עצמו. 

     משל למה הדבר דומה? פעמים רואה אב את בנו הקטן רוכב על אופניו בכביש בין המכוניות, וממש מסכן את חיו. האב כועס עליו כעס גדול ומבקש להכותו מכות איומות כדי ששוב לא ינהג כך, אולם במקום זה הוא שובר לו את האופניים, ובכך ניטלת מהילד האפשרות לחזור על מעשיו הנלוזים. זו הכוונה "שפך חמתו על עצים ואבנים" - לא שבירת שימשה של חלון כדי לשכך כעס, אלא שבירת הכלי המהווה את סיבת האבדון, כתחליף לגזירת הכליה שנשקפה לכלל ישראל. כך נפתרת הבעיה על הצד היותר טוב. כלומר יסוד העניין הוא: חורבן בית המקדש הגיע כאשר הבניין עצמו היווה סיבה לחורבן גדול יותר וכלשון הפסוק (ירמיה ז, יא): "מערת פריצים היה הבית הזה". לכן הנוסח הוא "מזמור לאסף" ולא "קינה לאסף", כי אף שהיה זה אסון, ובאמת הננו בוכים עליו מדי שנה בשנה, אולם מאידך דווקא בחורבן הבית הייתה טמונה הצלתם של כלל ישראל. ("תפארת שמשון" עמ' כ ואילך) ולכן בחצות, שבו היה עיקר השריפה קמים ונשבר חלק מהאבלות. בית המקדש תפקידו לקרב את עם ישראל לאביהם שבשמים. ועם ישראל השתמשו בבית המקדש באופן שגרמו את ההיפך והתרחקו מהקב"ה לא נותרה הברירה אלא להחריב את בית המקדש.

 

"הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים"

פעם לאחר תפילת שחרית פנה הצדיק משינאוא זצ"ל אל הקהל ואמר להם: "מהו שכתוב "הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים"? אלא שאנו אומרים שמשיח עתיד לבוא במהרה בימינו, ובית המקדש יהיה על מכונו וזבולו, אבל מה אנו יודעים מה זה משיח ומה היא ירושלים ומהו בית המקדש?!" אלא, צעק הרה"ק בקול גדול שהדיו התגלגלו מחוץ לבית המדרש: "הנביא אומר הרימי בכוח קולך! צעקו, יהודים, קראו בקול רם, שאנו מאמינים שיבוא משיח, ותבנה ירושלים, ותכונן בית המקדש, למרות שאין לנו מושג בהם וברוממותם. ובזכות האמונה וההשתוקקות נגאלו בני ישראל בעבר ויגאלו אף עתה".

 

 נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם (ישעיה מ) (ווי העמודים)

ַ     נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם (ישעיה מ ( והנה בפרק שירה יש בעלי חיים שאומרים את הפסוקים האלו, רציפי אומר: נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם  . חסידה אומרת: דַבְרּו עַל לֵב יְרּושָלַיִּם   וְקִּרְאּו אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָּה כִּי נִּרְצָה עֲֹונָּה כִּי לָקְחָה מִּיַד יְהוָה כִּפְלַיִּם בְכָל חַטֹּאתֶיהָ . [ויעוין עוד שם שגם זבוב ואווז אומרים פסוקים מהפטרה של נחמו[.

     רציפי: במבי"ט כתב שאינו יודע מה זה רציפי, אולם בספר כנף רננים כתב, שרציפי הוא הנקרא 'פינגווין' , זה עוף שחי בקוטב הדרומי, כשבחורף הטמפרטורה יכולה להגיע לארבעים מינוס, ובנוסף לכך יש שם רוחות עזות שכמעט אף בעל חיים אינו יכול לשרוד בקור הגדול הזה. כל בעלי החיים האוהבים את החום,  כשמתחיל הקור במקום מושבם נודדות מיבשת ליבשת כדי להגיע למקום חמים, גם הפינגווין כמו יתר ה בעלי חיים אוהב חום, אבל הוא אינו נודד לשום מקום, הוא נשאר במקום מושבו, ולמה כי הוא יודע שאמנם כעת קר, אפילו קר מאד, אבל מיד לאחר הקור מגיע האביב החמים, ואז כבר יהיה לו טוב. וכדי שלא לאחר את תחילת ימי האביב, ושאז יש מזון בשפע, הוא נשאר בקור הגדול, ומסכים לסבול כמה חודשים של קור נוראי, כדי שמיד בבוא האביב, הוא מיד יוכל לקבל מזונו, [כמובן שהכול זה חכמת השי"ת כדי שנוכל ללמוד ממנו את תכונותיו וכדלהלן :[. וכיצד מחזיק הפינגווין מעמד בקור הנורא, בנוסף על הנוצות שהקב"ה ברוב חסדו ברא לו, ובנוסף לכך ברא לו הקב"ה עור עבה מאד, ועוד כמה דברים שהקב"ה ברא לו בטבעו, שיצליח להחזיק מעמד בקור הנורא.  אבל כל זה עדיין לא מספיק להחזיק מעמד בקור הנוראי, אלא שהקב"ה ברא בהם טבע מאד חכם, כל העופות יחד, שמספרם יכול להגיע למאות רבות, מסתדרות בעיגול, כאשר כל אחד מכניס את ראשו תחת נוצת רעהו,  והם עומדות צפופות זה עם זה, כך שהחום הטבעי שיש בגופם, יחד עם הנוצות, מחממות זו את זו, וכך הן מצליחות להחזיק מעמד בקור הנוראי. כל אחת בעצמה למרות כל ההגנה הטבעית שהקב"ה ברא לה, לא הייתה מצליחה להחזיק מעמד, ורק בהתאחדות המשפחה הן יכול להחזיק מעמד ולעבור את הקור הנוראי.  ולכן הן נקראות רציפי, שהן עומדות רצופות זו בצד זו, כדי שיוכלו להחזיק מעמד.

     הקב"ה החליט ברוב רחמיו, שהטוב ביותר בעבורנו שנצא לגלות, הגלות היא קור נוראי בעבודת ה', רוחות חזקות של כפירה והשכלה ושאר מרעין בישין מנשבות בנו בעוז, בנוסף לכך נגזר עלינו עול הגלות הקשה של עוני וייסורים קשים. וכי נברח מהייסורים, וכי נלך למקום אחר, ונחשוב שאולי שם יהיה יותר טוב,  הקב"ה כשמוציא אותנו לגלות, אמר לנו נחמו נחמו עמי, בואו תלמדו מהעוף הזה, כיצד אפשר לעבור את הגלות בשלום. על ידי שני דברים עיקריים, א. להישאר במקום, לקבל את הייסורים באהבה, לא לבעוט בייסורים הבאים מאתו יתברך, ולא להתרעם על מידותיו יתברך, כי לא יתכן הטוב שאנו מצפים לו, אלא בקבלת הרע והייסורים באהבה, ולא יתכן לצפות לאור הישועה, אם לא תקדם חושך הייסורים, כמו הפינגווין הבוחר להיות בקור הנורא, כי הוא מצפה לאביב. ב. העוף הזה מלמדנו איך להקל מעלינו הצרות והעוני שלא נרבוץ תחת המשא הגלות והשעבוד, על ידי שנאמץ את טבע הרציפי שהחכימה הקב"ה להתחבר יחדיו , ועל ידי החיבור יתחזק החום הטבעי בכפל, ועל ידי זה יקל מעליהם הקור, גם אנחנו אם נהיה בגלות בודדים,  כל אחד ואחד לעצמו, לא נצליח לעבור את הגלות הקשה, אולם אם נצטרף ונתאחד כולנו כאיש אחד, בסבל והתלאות , ואיש את רעהו יאמר חזק, בעזרת השם נוכל לעבור את הגלות הקשה, ולהגיע לאביב המצופה במהרה בימינו.

     החסידה אומרת את הפסוק השני, 'כי לקתה מיד ה' כפלים' החסידה היא חיה שעושה חסד עם חברותיה,  וכתב מרן הגר"ח קניבסקי בספרו על פרק שירה, טבע החסידה היא שהיא אוהבת חום, וכשמגיעים ימי הקור באירופה, הם נודדים לכוון מקומות החמים, ויש לה זמן קבוע בשנה מתי היא נודדת, היא לא מקדימה ולא מאחרת, כמו שכתוב בירמי' (פר' ח) 'גם חסידה בשמים ידעה מועדיה' (עי' רש"י שם) והוא לרמז על הגאולה שיבוא, כשיגיע הזמן לא יאוחר, וזהו השירה שלה 'דברו על לב ירושלים וגו' כי מלאה צבאה', כשיגיע הזמן של הגאולה. [ועוד כשהיא חוזרת היא חוזרת למקומה המדויק, ואינה משנה את מקומה, כך גם עם ישראל יחזרו למקומם המדויק[.  אולם יש שפירשו שמונח כאן עומק נוסף, שעל ידי החסידה נוכל ללמוד כיצד נוכל לצאת מהגלות ביתר מהירות, החסידה כשהיא שולה מזון, היא אינה אוכלת הכול לבדה, אלא היא מתחלקת עם המזון גם עם חברותיה, כלומר כואב לה המצב שהיא שבעה ולחברותיה אין מה לאכול, ובנוסף לכך שיש כאן מדת חסידות,  יש כאן גם שכל ישר, כי גם חברותיה כשהן שולות אוכל, היא גם מקבלת חלק ממאכלן, [ולכן נחשבת היא לעוף טמא, כי בכל זאת, היא עושה חסד רק עם חברותיה, ולא עם שאר בני מינה]. והנה יש ללמוד מכאן עומק נורא, יש גזירה כמה אנו צריכים לסבול בגלות, והנה אם כל אחד יסבול את כל הגלות שנגזר עליו,  הרי שצריך לעבור כל כך הרבה שנים, עד שיסתיים כל מה שנגזר על ישראל לעבור בגלות. אבל יש עצה "חסידה" - מה העצה, שכל אחד יתחלק עם חבריו, דהיינו כשאדם רואה את הצרה שנגזר על חברו והוא מצטער עמו, הרי שחסך חצי מהגלות, כי אם נגזר עליו על דרך משל שיסבול במשך ימי חייו בארבע מחלות ל"ע, הרי כשהוא רואה את חברו חולה במחלה, והוא מצטער עליו כאילו שהוא חלה במחלה, הרי שחסך ממנו מחלה אחת, וכך כיוצא בזה. ואם כן אם באמת נפנים זאת, וכל אחד יצטער באמת עם הצער של השני, אפשר לצאת מהגלות במהירות עצומה. וזה מה שהנביא זועק, מָלְאָה צְבָאָּה כִּי נִּרְצָה עֲֹונָּה כִּי לָקְחָה מִּיַד יְהוָה כִּפְלַיִּם בְכָל חַטֹּאותֶיהָ איך לקחה כפלים, אם נצטער גם עם הצער של חברנו, כמו החסידה שמתחלקת עם הצער של חברותיה.

 

עצים ואבנים,כלל ישראל,נוף רחב,מרהיב עין,התמונה נפלאה,ריכוז והתבוננות,בית המקדש,אובדן,תשובה מכפרת,




אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ז

 

 האמת - מעשה שסיפר לי הרב שמואל אליהו שליט"א רבה של צפת, שביקש המוכתר של הצפון להיפגש איתו ושוחחו יחד מדוע המוסלמים נלחמים ביהודים על ארץ ישראל, הרי כתוב בתורה שהקב"ה נתן את הארץ ליהודים וכיון שהם מאמינים בשם מדוע עושים נגד רצון השי"ת?  והשיבו המוכתר, אתה צודק אם היהודים היו עושים ומקיימים מה שכתוב בתורה אף אחד לא היה נוגע בהם כיון שזה הזכות שלהם, אבל כיון שלא שומרים את התורה הרי התורה אומרת שאין להם את הזכות על הארץ ולכן נלחמים בכם . שומו שמים זו השקפת מוסלמי לצערנו מה שאחינו היהודים מתוכנו לא מבינים.

התורה מלמדת שעיקר זכויות אברהם אבינו היו בחינוך הבנים: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו")בראשית ח"י, י"ט(.  אם נבדוק, נגלה שבסך הכול 8 מילים (מפורשות בתורה) דיבר אברהם לבנו יצחק: "הנני בני. א-לוקים יראה לו השה לעולה בני". זהו!  מסקנה: להיות מחנך טוב, אין הכוונה להרבות במילים. אלא דוגמא אישית.  ועל כוחה של דוגמא אישית למדים מציווי המלאך לאם שמשון שהיא לא תאכל טמא ולא תשתה יין ושכר.  אם היא צריכה לדאוג שבנה יהיה נזיר לה' שתשמור עליו מכל אלו הדברים, אבל למה היא צריכה להישמר מכך?  דוגמא אישית! כדי שהילד יחקה אותה. (הגרי"ש אלישיב זצ"ל)



 "          ושמרתם ועשיתם" - הצורך בעשייה אין מספיק לבוא לשיעור לשמוע וליהנות מהפרפראות של הרב, יש הרבה ששומעים אבל מההלכה למעשה רחוקים הם כמטחווי קשת... לא זו בלבד הם אף מנחמים את עצמם: "לא נורא - העיקר העיקרון..." אבל הכתוב מדגיש: "ושמרתם ועשיתם". (מעין השבוע)

חרבן הבית (מעובד מתוך 'שלום לעם)

     האם אנו חשים באובדן ובשיממון הנוצר בעקבות חורבן בית המקדש? אם נתבונן נגלה, כי תפילת העמידה מכילה תזכורות רבות לכך: " וְתֶחֱזֶינָה עינינו בשובך לציון ְברחמים". ''אֶת צֶמח דוד עבדך מְהרָה תצְמיח". " כי לישועתך  קיוינו כל היום". האין אנו,חלילה, אומרים זאת מהשפה ולחוץ ? כשאנו עושים תיקון חצות, וכשאנו קוראים את אותם פרקי תהלים ואותם הפסוקים הלקוחים מן התנ"ך, המדברים על חורבן בית- המקדש ועל צערה של השכינה, האם אנחנו בוכים בדמעות שליש ? הסיבה לכך תובן לאחר קריאת הסיפור הבא:

     מסופר על הגנרל הנרי ד'אוטְֹיֶיה, ששימש כ אסטְרטֶג בכיר בצבאו של נפוליאון, וכמובן, מתוקף תפקידו ותוכניותיו המבריקות זכה לכבוד ולהערכה.  פעמים רבות נפוליאון התייעץ איתו וביקש ממנו תוכניות. פעמים לצורך התקפה ולעיתים לצורך הגנה. הלה התהלך בראש מורם במדיו המפוארים ובמדליות הרבות שעטרו אותם אולם מתחת לפני השטח הגנרל שימש כסוכן אויב. חמדנותו לכסף העבירה אותו על דעתו והלה נפגש עם האויב ומכר את תוכניותיו, שהוא עצמו תכנן עבור הצבא הצרפתי .

     כשראה נפוליאון, כי מהלכיו להפתיע את האויב לא צלחו וחיילי האויב היו מוכנים לפיכך חשד שמישהו העביר את התוכניות אליהם. חשדו נפל על מיודענו. אך מאחר שלא היו בידו הוכחות חד משמעיות, לפיכך, לא נקט לפי שעה בפעולה כלשהי.  באחד הקרבות נחלה צרפת מפלה מוחצת. הפעם לא ניתן היה להבליג ולאחר חקירה מאומצת הובילה לעובדה המרה: הגנרל ד'אוטייה מסר לאויב מראש את תכניות הקרב. נפוליאון זעם וחשב, מהי הדרך המתאימה ביותר להעניש את ד'אוטייה ולבסוף החליט: הגנרל יישלח לאי נידח ושומם, שם יחיה עד סוף ימיו בבדידות ויוכל להרהר במעשיו הרעים.

     הגנרל הורד מדרגותיו ובלבוש אסירים הועלה לאונייה והושלך בחוף אי נידח. שעות רבות שכב על החוף ובכה על מר גור לו.  כשהחל הרעב להציק לו, טעם מפירות של עץ שגדל בסמוך.  לאחר מכן אסף עלים יבשים והכין לעצמו מצע. כך עבר עליו הלילה הראשון באי הבודד.  הימים חלפו . מיודענו בנה בית מגזעי עצים, מצא עיזים שנתנו חלב ואכל מפירות העץ. חודשים חלפו והנרי התרגל לחיים על האי השומם, אך כשהגיע התאריך בו הושלך לשם, לבש את בגדי האסיר אותם לבש באותו יום, והחל לבכות. הוא נזכר במעמד הרם, שהיה לו, חש חרטה עמוקה על מעשיו, וייסר עצמו על כך כל אותו היום.

     יום אחד נטרפה אונייה בסמוך לאי. רוב נוסעיה טבעו והניצולים הגיעו לחוף. הנרי נשא לאישה את אחת מהניצולים. יום אחד הופתעה אשתו לגלות את בעלה יושב בחוף בבגדים מוזרים ובוכה בכי מר. 'מה קרה?' נחרדה. 'ביום זה לפני שנתיים הוגליתי מצרפת,שבה הייתי חשוב ומקורב למלכות. בכל שנה ביום זה , נזכר אני מה הייתי , והיכן אני היום, ובוכה על כך" . לאחר שנה נולד להם בן. כשגדל מעט הבחין הילד , כי מדי שנה,  ביום מסוים, יושב אביו על החוף בבגד מוזר ובוכה מהבוקר עד הערב. 'אבא, למה אתה בוכה?' שאל הילד. והאב סיפר לו על אותו יום מר ונמהר.  בנו של הנרי גדל, נשא אישה ונולדו לו ילדים. בכל שנה, ישב הסבא עם בנו ונכדיו, וקונן על מר גורלם ועל גלותם באי הבודד,  הרחק מצרפת.

     היישוב באי התרחב, משפחות נוספו וילדים נולדו, ובכל שנה, באותו תאריך, היו מתאספים ובוכים על מר גורלם.  שנה אחת קם אחד הנכדים והכריז: 'די! בכל שנה מכריחים אותנו לבכות בתאריך הזה, אבל אני לא מבין , מה רע פה?!  הרי יש לנו הכל! יש פירות טעימים, עיזים שנותנות חלב, עצים לבנות קורת גג ועלים להכין מהם מצעים. טוב לי פה, ואינני מעוניין בארץ אחרת '. שמע זאת הנרי, שכבר היה ישיש וחלש, קרא לנכדו הצעיר ואמר לו: 'אינך מבין מדוע אנו בוכים, משום שנולדת באי הפרימיטיבי הזה ולא יצאת מפה אף פעם. אתה פשוט לא ראית את העולם האמיתי והמפותח, ולכן אינך יודע , מה אתה מפסיד! אני ראיתי עולם מופלא ובו גשרים עצומים, מגדלי ענק, ארמונות נהדרים, חנויות. יכולתי להיות היום חלק מאומה גדולה, שבה מדענים וחכמים, אמנים ואצילים. אכן, מי שגדל כל ימיו , כשהוא מתרוצץ יחף על החול, לא מבין מה חסר לו. אך דע לך, שכל 'החיים הטובים' שלך פה, הם כאין וכאפס לעומת החיים הגרועים ביותר בצרפת. לכן יש לך הרבה מה לבכות – ובעיקר על כך שאין לך אפילו מושג מה הפסדת...

     אין אנו יכולים להבין מה הפסדנו. כיצד נראו החיים כשבית- המקדש היה קיים, ולכן אין אנו מסוגלים לקונן, כפי שצריך. רק מי שחווה את אובדן הבית - יכול להבין זאת. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

המוכתר,המוסלמים,אברהם אבינו,צדקה,משפט,שה לעולה,תיקון חצות,דוגמא אישית,יין ושכר,להבליג,חקירה,גשרים עצומים, 

 





אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ז

 

 

 הנה ידוע, כי מאז שחרב בית המקדש, תפילות ישראל ממלאות את מקום הקרבנות, וכמאמר הנביא (הושע יד, ג) "ונשלמה פרים שפתינו".  אולם כאשר נתבונן נמצא, כי בדרך מופלאה אנו ממלאים מזה דורות אחר דין מדיני הקרבנות, בתפילותינו. " על כל קרבנך תקריב מלח" נאמר בפסוק (ויקרא ב, יג), ודמעותינו המלוחות, המלוות את תפילותינו, משמשות במקום המלח שהוקרב על הקרבנות.  הדמעות הם הביטוי הכי גדול לקרבת א-לוקים! כך למדנו מתורתו של המהר"ל שכל דבר שמוזכר ראשון בתורה הוא השורש לכל. ומצאנו בחז"ל שכשהקב"ה הפריד את המים העליונים ושם אותם למטה המים התחתונים בכו משום שרצו להיות קרובים ליוצרם. ואם כן, ראינו שקירבת א-לוקים הראשונה בבריאה הייתה על ידי דמעות.

     החודש הזה חציו זעם וחציו נחמה על כן נקרא שבת חזון,"חזון" ר"ת חציו זעם וחציו נחמה לומר שעוד ינחם אותנו ה' (מטעמים שם כב בשם ש"י(

     וכה פירש הרה״ק בעל ה׳אמרי נועם׳ מדז׳יקוב זי״ע את דברי הכתוב ׳איכה אשא לבדי טרחכם משאכם ורבכם׳ שהקב״ה אומר לעמו ישראל עם ה ׳איכה׳ כלומר עם הבכייה על החורבן שהיה בבית עולמים, ׳אשא לבדי׳, את זה אוכל לסבול לבדי ואל תרעישו על זה יותר מדי, אך את ׳טרחכם משאכם וריבכם׳, כל המריבות והמדנים שיש לכם בין אדם לחברו, זאת לא אוכל ׳לשאת לבדי׳ רק אתם בעצמכם צריכים להיטהר מזה העוון הגדול. כי זוהי כל עבודתכם בשנות הגלות, ובפרט בימי המצרים.

     חכמי המוסר אמרו בדרך צחות, שאדם שמתהלך כאשר דאגתו על פניו הוא בבחינת "בור ברשות הרבים", כלומר הוא מזיק את הזולת, כי כאשר אדם עצוב אספקלריא - עמומה הוא משרה עצבות על סביבתו, וכאשר הוא שמח הוא משמח את סביבתו, והא בהא תליא ואכמ"ל.

ושבו בנים לגבולם (סיפורי צדיקים, עלון 266)

     בימיו של האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא) ז"ל חי בעיר צפת יהודי ירא-שמים מופלג ותלמיד-חכם גדול, ושמו ר' אברהם הלוי ברוכים זיע"א. שנים רבות נהג ר' אברהם להשכים קום מדי לילה סמוך לחצות, לסובב בסמטאות העיר, להקיש על דלתות הבתים ולהעיר לעבודת הבורא את תלמידי-החכמים והמקובלים הרבים שגדשו את צפת. לא הייתה חולפת שעה ואלה היו מתנערים מיצועם וממהרים לבתי-הכנסת, כדי לערוך 'תיקון חצות' ולבכות את מר הגלות לאחר אמירת 'תיקון חצות' היו הכול לומדים בעיון ובהתמדה תורה - נגלה ונסתר בליל של קולות. לימוד היה בוקע אז מבתי-הכנסת ומתפשט בחלל האוויר של צפת. סמוך להנץ החמה היו פונים האנשים לטבילה במקווה, ולאחר מכן מתפללים שחרית בנחת ובכוונה.

     דמות מרתקת וייחודית היה ר' אברהם. כל ימיו חי בדוחק ובפרישות, ופעל נמרצות לחיזוק כל ענייני הקודש של צפת.  הרבה לעסוק בתפילה ובתורה. אך את עיקר חייו ומעשיו הקדיש לעניין אחד - גלות השכינה. בכל פעם שהיה עולה עניין הגלות על שפתיו, אפף אותו צער עמוק. הוא היה מוכיח בשער, מעורר להרבות בקינה על בית-המקדש שחרב. כה רבות התעסק בגלות השכינה ובגאולתה, עד שהאר"י הקדוש בכבודו ובעצמו העיד עליו כי נשמתו היא גלגול של ירמיהו הנביא. יום אחד נפל ר' אברהם למשכב. מצבו הידרדר והלך עד שהגיע ממש לשערי מוות ר"ל. טובי הרופאים בסביבה הוזעקו למיטתו, אך הם אמרו נואש. מכריו השלימו בליבם עם המצב , ודומה היה כי גם ר' אברהם עצמו מכין את עצמו ליום המוות.  השמועה על מחלתו האנושה של ר' אברהם הגיעה לאוזני האר"י, והוא מיהר לבקרו. אמר לו האר"י: "דע לך ר' אברהם כי נשלמו ימיך, ולא נותר לך עוד זמן רב לחיות, אולם עדיין יש לפניך סיכוי להסיר את רוע הגזירה, לקום ממיטת חולייך ולשוב לאיתנך. זאת, אם תעלה לירושלים, להתפלל ליד שריד בית- מקדשנו, הכותל המערבי. אם תגיע לשם ותפיל תחינה, מעומק הנפש, תזכה לראות את השכינה הקדושה. והיה אם תזכה לכך,  מובטח אתה כי תחיה עוד שנים רבות". כששמע זאת ר' אברהם, גמר בליבו לצאת לירושלים ויהי מה.

     באותם ימים זה לא היה דבר של מה-בכך. הנסיעה התנהלה על-גבי חמורים, עברה בדרכים לא-סלולות וארכה ימים אחדים. היא גם עלתה סכום כסף שהיה למעלה מהישג-ידו של ר' אברהם. אף על פי כן קיבל עליו ר' אברהם את המסע.  בתוך ימים אחדים חלה התאוששות מה במצבו, עד שהצליח לרדת ממיטת חוליו ולעמוד על רגליו. משהתחזק גופו עוד והוא חש עצמו חזק דיו לקראת הדרך הארוכה והמתישה, החל למכור את מיטלטלי ביתו, כדי לממן את הנסיעה, שכן עני מרוד היה וכסף מזומן לא היה בידו. כשהכול היה מוכן לנסיעה הסתגר ר'  אברהם בביתו שלושה ימים ושלושה לילות, בתענית ובתפילה לקראת המסע. רק לאחר מכן יצא בדרך העולה לירושלים עיר- הקודש.

     דרך ארוכה וקשה עברה על ר' אברהם מצפת לירושלים.  כמה פעמים כבר היה נדמה לו שגופו החלוש לא יצליח לעמוד בטלטולי הדרך. רק אמונתו הגדולה נסכה בו כוח, עד שהגיע לירושלים. כשהגיע לעיר-הקודש לא פנה לאכסניה. הוא שם מיד את פעמיו אל הכותל המערבי. השעה הייתה שעת לילה. ר' אברהם החל לשפוך את תחינתו לפני הקב"ה, מתוך בכיות רמות וזעקות קורעות-לב, עד שאפסו כוחותיו. לפתע, מתוך העייפות הגדולה והחולשה הכבדה, הבחין בדמות לבושת שחורים, מיתמרת ועולה כענן מהכותל ועד לב השמים. הבין ר' אברהם כי אותה דמות לבושת שחורים היא-היא השכינה הקדושה השרויה בגלות,  עטופה שחורים, ומתגוללת בעפרה על בניה הנתונים בצרה ובשביה. כאב חד פילח את ליבו, כל גופו הזדעזע והוא שב ונפל על פניו, בוכה בכי מר: "ציון המסולאת בפז, אוי לי שראיתיך בכך!", ומרוב צער התעלף. בחזיון חלומו ראה את הדמות לבושת השחורים קרבה אליו ומניחה את ידיה על פניו, מוחה את דמעותיו ואומרת: "הנחם, בני אברהם, כי יש תקווה, ושבו בנים לגבולם. עוד אשוב לרחם עליהם ואקבצם". הקיץ ר' אברהם מעלפונו, ושב להכרתו כשהוא משנן לעצמו את הדברים שראה ושמע.

     כעבור כמה ימים החל ר' אברהם במסעו חזרה לעיר צפת. הוא שב אל העיר מאושש, שמח וטוב-לב. כשראהו האר"י, הבחין מיד על פניו כי אמנם התפלל מעומק הלב ואף זכה לחזות בגילוי השכינה. אמר לו האר"י: "אשריך שזכית לרגע נדיר של גילוי פנים בתוך הסתר-הפנים הגדול של הגלות המרה. כל זאת בזכות שכל חייך השתתפת בצערה של השכינה ומשום שאתה מעיר ומעורר יהודים מדי לילה לבכות את הגלות. מעתה מובטחת לך אריכות ימים". זכה ר' אברהם ברוכים לחיות בעיר-הקודש צפת עוד עשרים ושתיים שנה ולהמשיך בעבודת ה'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

מלח,דמעות,המים העליונים,זעם,נחמה,שבת חזון,איכה,חכמי המוסר,אספקלריא,

 




אמרי שפר ה' אב ה'תשע"ז

 

בימים אלו ימי בין המצרים יש לעבוד על המידות איך אמר גאון אחד בעניין שלום בית לוותר ושוב לוותר רק מוויתור מרוויחים, אדם אחד נכנס אליו והתלונן על אשתו שהיא לא מוכנה בשום אופן לוותר, אמר שכתוב טובים השניים מן האחד, פירושו, טובים השניים אם אתה רואה זוג שטובים השניים, תדע שזהו מן האחד שאחד מוותר, אם לא אין טוב מהשניים.  

     במס׳ פסחים )פו:( מובא: ״כל מה שיאמר לך בעה״ב עשה״,  ובסוגריים הוסיפו ״חוץ מצא״, ובמג״א סימן ק״ע סק״י מביא רבים מהאחרונים שגורסים חוץ מצא, ואמר הרה״ק ה׳אמרי אמת׳ זי״ע לבאר ענינו, דבתחילה כשבוייש בר קמצא ע״י ׳בעל הבית׳ שתקו כל החכמים כי סברו שעל בר קמצא לשמוע בקולו כי ׳כל מה שיאמר לך בעה״ב - עשה׳, אך לאחר שנוכחו לדעת כי הדבר גרם ל״ע לחורבן הבית ולהגלות השכינה דידן עד היום הזה, או אז הבינו שאף שכל אשר יאמר לך בעה״ב עשה, אך ׳חוץ מצא׳, אם רואים שבעה״ב מבייש ח״ו את האורח אזי אסור להעומד מן הצד לשתוק ולקבל באהבה את בזיונות חברו, אלא אדרבה, יענה כסיל כאוולתו ויציל המתבייש ממביישו, ובזה יחיש במהרה את גאולתינו ופדות נפשנו.

    בשם הרה״ק מבעלזא זי״ע, שבסיום מסכתא מותר לאכול בשר ולשתות יין, להורות, שכשיהודי לומד תורה אין אז כלל חורבן.

     ״הסגולה הגדולה ביותר לזכות על ידה להתמדת התורה היא להתיישב ללמוד"... ואידך פירושא זיל גמור. וכבר אמרו "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה״ - הוי ממעט מההתעסקות סביב לימוד התורה אלא ״ועסוק בתורה״ בלא הכנות יתירות. (רבי חיים קרייזווירט זי"ע)

     הרה"ק ר' צבי מליסקא זי"ע, אחד בא בטענה שאחד פתח חנות בדיוק מולו וממש משיג גבול. אמר לו שהיה אחד שהיה לו תרנגול והיה לו אוכל, ופעם הביא עוד תרנגול חדש, בא התרנגול הישן ונשך את התרנגול החדש כי פחד כי אולי יקח התרנגול החדש את האוכל, אבל טיפש התרנגול שאם הבעל הבית הוסיף עוד תרנגול מכניס עוד אוכל.



     ואחד מחמישה דברים שאירעו את אבותינו בי״ז בתמוז ׳נשתברו הלוחות׳, ורמז יש בזה כי ׳שני לוחות׳ ישנם, על לוח אבן אחת חרוטים כל המצוות של בין אדם למקום כיאנכי׳ וילא יהיה לך׳, ואילו בלוח השני חרוטים כל המצוות הנוהגות בין אדם לחברו כ׳לא תרצח׳ ו׳לא תגנוב׳, וזהו נשתברו הלוחות, שחילקו בין לוח ללוח, באמרם הנה במצוות שביני לבוראי אקיים כל דיבור ודיבור, ואילו בעניינים שביני לבין אחרים לא אקיים מאומה, וזהו האסון הגדול בלוחות הברית שנשתברו.

    וידועים ומפורסמים המה דברות קדשו של רביה״ק המגיד הגדול ממעזריטש זי״ע המובאים בספה״ק עבודת ישראל, עה״פ (איכה א, ג) ׳כל רודפיה השיגוה בין המצרים׳, שהמרומז הוא שכל אדם מישראל הרודף קה, להמליך את השי״ת על עצמו ועל העולם כולו, יוכל להשיג יותר בימים אלו ימי בין המצרים,



     יעילות היא לא מקרית, היא תוצאה של מחויבות למצוינות, חכמה, תכנון ומאמץ מנוקד.

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. (דברים טובים – חקת)

     האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית כשרק נוסעים מעטים יושבים בו. בשעות הבוקר והערב הקו הזה מלא עד אפס מקום בנוסעים שבאים וחוזרים מהיישובים הכפריים שסביב העיר הגדולה, אבל עכשיו, בשעת לפני צהרים מוקדמת, זו אינה שעת השיא, ואפשר לספור את הנוסעים שאכלסו את האוטובוס על אצבעות שתי ידיים. שקט שרר באוטובוס. כמה מהנוסעים התנמנמו או היו שקועים בהאזנה למוסיקה באמצעות אוזניות, אבל אודי הנהג אחז את ההגה ביד בוטחת ובערנות מוחלטת. הנסיעה בכבישים הצרים וההרריים מסוכנת ביותר, ומוטלת עליו האחריות להוביל את נוסעיו בשלום לבתיהם.  את מרבית הנוסעים אודי הכיר היטב. הוא נהג בקו הזה כבר כמה שנים, והנוסעים הקבועים הפכו ברבות הימים למכרים ותיקים. 'תראה את המטורף הזה,' אמר אודי לשגיא, בחור צעיר שהיה יושב תמיד באחד המושבים הקדמיים של האוטובוס. ' תראה איך הוא נוהג'. נהג האוטובוס התכוון למכונית פרטית מסוג מזדה שנסעה מאחוריו,  ונראה כי עשתה את כל המאמצים לעקוף את האוטובוס. נהג המכונית הפרטית ניסה כל הזמן להידחק ולעקוף, הוא אותת באורות הגבוהים וצפר לאוטובוס. 'ככה זה היום', נאנחה צילה, עוד נוסעת קבועה באוטובוס, 'כולם ממהרים, ממהרים,  ממהרים. אין סבלנות...' אודי האיץ מעט את מהירות האוטובוס, וקיווה שבכך ייפטר מהנהג הממהר, אבל המזדה לא הפסיקה לרדוף אחריו,  והנהג לא הפסיק לאותת לו בכל דרך אפשרית. הכביש הפך מעט רחב יותר, והמזדה הצליחה לנסוע עכשיו במקביל לאוטובוס. למרבה הפלא,  הנהג לא ניסה להתקדם ולעקוף, אלא נסע בסמוך לאוטובוס כשהוא עושה תנועות ידיים נמרצות לכיוון נהג האוטובוס. 'מה הוא רוצה מהחיים שלי?'  חשב אודי. הוא התחיל כבר לפחד. מי יודע מה הטיפוס הזה רוצה ממנו. חסרים מטורפים בעולם?  כשנהג המזדה ראה שנהג האוטובוס לא מבין אותו,  הוא החל לפתח מהירות עד שהקדים את האוטובוס. אודי נשם לרווחה וחשב שהוא נפטר ממנו, אבל רק אחרי כמה שניות הבין מה נהג המזדה מתכוון לעשות: הוא האט את נסיעתו עוד ועוד, עד שנעצר במרכז הכביש כשהוא מאלץ את האוטובוס לעצור. כל הנוסעים בקדמת האוטובוס עקבו בחרדה אחרי המתרחש. מתוך המזדה שעצרה במרכז הכביש הצר פרץ אדם כבן ארבעים , ובידו תיק שחור. הוא רץ לכיוון דלת האוטובוס וסימן לנהג לפתוח לו. 'מי זה? מה הוא רוצה?' שאל אודי בחרדה. באופן אינסטינקטיבי, ידו נשלחה אל האקדח שבחגורתו. מי יודע מה כוונותיו של האיש המוזר שמאלץ אותו לעצור באמצע כביש בודד. ' היי, אני מכיר אותו,' אמר לפתע שגיא, הבחור שישב במושב הקדמי. 'הוא גר אצלנו ביישוב. הוא רופא בכיר בבית חולים בתל אביב.' 'לפתוח לו ?' שאל אודי. 'הוא לא מחבל - זה בטוח,' אמר שגיא.  אודי לחץ על הכפתור ופתח את הדלת. הוא התכונן לצעוק עליו, אבל האיש לא נתן לו שהות. הוא זינק אל תוך האוטובוס בריצה, ורץ כאחוז אמוק לכיוון המושבים האחוריים. הוא ניגש לאדון כהן, שישב במושב האחורי ביותר, השכיב אותו במעבר שבין המושבים והחל לבצע בו החייאה. באותם רגעים נשמעה גם צפירה של אמבולנס מתקרב. לפני שאודי והנוסעים הבינו מה קורה, בלם האמבולנס ליד האוטובוס, וממנו ירדו שני חובשים שהמשיכו לטפל בקשיש שנראה חסר הכרה. 'אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?' שאל אודי הנהג שעזב את מקומו והתקרב אל סוף האוטובוס. 'שמי ד'ר אלון גורמן', אמר האיש, 'אני רופא קרדיולוג בבית חולים איכילוב, וכשנסעתי מאחוריך, ראיתי מהחלון האחורי אדם מבוגר העושה תנועות פרכוס האופייניות למצב של התקף לב חריף. כשראיתי שזה נמשך, הבנתי שהוא לא מצליח לתקשר עם אף אחד בתוך האוטובוס, ושהוא יכול פשוט למות.  התחלתי לאותת לך לעצור, ובמקביל התקשרתי להזמין אמבולנס, אבל לא הבנת אותי ולא עצרת.  בסופו של דבר אילצתי אותך לעצור, וכנראה שזה מה שהציל את חייו של האיש'.

     הרופא ביקש להציל את חייו של יהודי, ולכן עשה מעשים שנראו מוזרים ואפילו מופרעים. אבל ברגע שהוא מסביר את מעשיו, מיד הכול מבינים את ההיגיון ואת הכוונה הטובה שהייתה לו. אנחנו רגילים להבין הכול,  וכשאנו רואים בעולם דברים שאינם מובנים לנו,  מיד אנו באים בטענות... התורה מלמדת אותנו בפרשת השבוע, שיש דברים שצריך לעשותם גם אם איננו מבינים אותם, וגם אם הם נראים לנו בלתי מובנים בעליל. מצוות פרה אדומה היא מצווה ששום טעם לא נאמר בה, ואפילו שלמה המלך החכם באדם, הודה שהוא אינו יודע את טעמה. ואף על פי כן, צריך לקיים את המצווה, כי דווקא זה הטעם הגדול ביותר שלה: ללמד אותנו שלא רק מה שאנו מבינים בשכלנו, אנו מחויבים לקיים, אלא גם מה ששכלנו לא מסוגל להבין, גם את זה עלינו לקיים, כי זה רצון ה'.



האיש שהיה לו הכל

במגדל דירות יוקרתי גר לו גבר צעיר ועשיר שחי עם אשתו, שני ילדיו וכל מה שרק ניתן לחלום עליו; כאשר הוא קם בבוקר הטבח שלו הכין לו אוכל, המטפלת העירה את ילדיו, העוזרת סידרה את מיטתו והנהג הסיע אותו לעבודה. הצעיר היה נערץ על ידי אנשים רבים שחלמו להצליח כמותו ולחיות חיי תענוגות שכללו מסעדות יוקרה, חופשות מפנקות, מכוניות מפוארות ועוד ועוד. למרות כל זאת, אותו עשיר לא הצליח למצוא שקט בלבו והיה מתהפך בלילות בשנתו מדאגות ומסתובב בימים חסר סיפוק ונרגן.

 

יום אחד שמע האיש העשיר על מורה רוחני מסתורי שחי בבדידות במדבר והצליח לעשות ניסים ונפלאות עבור כל מי שביקר אצלו בעבר, והחליט לנסוע אליו. בהגיעו בשעת ערב מאוחרת אל בקתה מרוחקת באמצע שום מקום, יצא הגבר הצעיר מרכבו וצעד אל פתח הבקתה. בהיכנסו פנימה התיישב על מזרן מרופט מול המורה הרוחני המסתורי, חלק איתו את תחושות העצבות והתסכול התמידיים שלו ופרץ בבכי מר. 

המורה הרוחני הקשיב למצוקתו של הגבר ואמר: "יש לי את הפתרון לכל הבעיות שלך. פסל העין הגדולה שמונח לפניך יוכל לעזור לך. הבט בו ואז תעזוב".  האיש העשיר שקיווה שמצא את נוסחת הקסם לפתרון צרותיו, התעקש לרכוש את הפסל כדי לקחת אותו והמורה הרוחני הסכים לכך, אך בתנאי אחד... " הנח את פסל העין על משקל המאזניים שמונח לפניך, אם תוכל לשים משהו שייטה את כף המאזניים, הפסל שלךהוא אמר לגבר העשיר.

 

האיש העשיר הניח על המשקל את טבעת היהלום שהסיר מאצבעו, אך המשקל לא זז. הוא הוסיף את שעון הזהב היוקרתי שהוריד מפרק כף ידו והמשקל נותר בשלו. בלית ברירה הוא הוציא את ארנקו מהכיס ושם גם אותו על המאזניים אך הם נותרו ללא תזוזה. העשיר המתוסכל התעצבן על המורה הרוחני ואמר לו שכל החפצים שהניח שווים יותר מהפסל הפשוט שלו ושהוא דורש לקבל אותו תמורתם.

המורה הרוחני הביט בו בגבר במשך דקה ארוכה ולבסוף ביקש ממנו להניח על פסל העין הגדולה את המטפחת שבצבצה מכיס מכנסיו. מבלי להבין את ההיגיון שבכך עשה הצעיר את מה שהמורה הורה לו לעשות ומיד אחר כך, כף המאזניים עליה הונח הפסל התרוממה מעלה בין רגע!

 

הצעיר המופתע והמבולבל פנה אל המורה הרוחני ושאל אותו למה המטפחת הפשוטה הצליחה לאזן את המאזניים והמורה ענה לו כך: "המטפחת לא שווה הרבה כסף וכמעט אין לה משקל, אך היא כיסתה את העין. פסל העין הזה הוא כמוך, ככל שהיא רואה יותר היא רוצה יותר ומשכיחה ממך את הדברים שבאמת יקרים לך. אם אתה רוצה להיות מאושר באמת, עליך ללמוד כיצד להפסיק לראות ולרצות יותר כל הזמן"



החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

ימי בין המצרים,מידות,שלום בית,לוותר,מרוויחים,הגלות השכינה,תרנגול חדש, נשתברו הלוחות,מחויבות,מצוינות,חכמה,

 







אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ז

 

 אחת מסגולותיו הידועות הינה אמירת 'אגרת רבי שמשון מאוסטרופולי', שעליה נאמר: "סוד גדול ונורא, כל מי שמעיין בסוד הנפלא והנורא הזה על מכונו, אפילו פעם אחת בשנה, ובפרט בערב פסח, מובטח לו שינצל באותה שנה מכל מכשול וממיתה משונה, ושום אדם לא ימשול בו, וכל אויביו יפלו תחתיו, והוא על במותיימו ידרוך, ובכל אשר יפנה יצליח ובכל עסקיו ירוויח, עד ביאת הגואל אמן סלה".

     בחת״ס כתוב שהבוכה בימים אלו על חורבן הבית זוכה לבנים טובים.

     ביעב״ץ כתב, ברור לי שכל הצרות והרדיפות שישנם לכלל ישראל, ואין יום שאין צרותיו מרובות משל חברו, הכול הוא עבור שאין מתאבלים על החורבן.

     בעולמינו אנו ישנן שבע יבשות, ושבעה ימים, עם ישראל מיוסד על שלושה אבות וארבע אימהות שהן יחדיו שבעה, יום הדין הוא בחודש השביעי (תשרי), וכן הלאה. גם בדרגת הספירה הגבוהה יותר- 70 שהיא שבע בכפולות של עשר אנו מוצאים שעם ישראל נבחרו מתוך שבעים אומות (המוזכרות בפרשת נח), והם הינם צאצאים של שבעים נפש שירדו למצרים, הם חוגגים שבעים ימים בשנה (52 שבתות ו-18 ימי חג מתן תורה), התורה נמסרה מדור לדור בנאמנות על ידי שבעים חברי הסנהדרין הגדולה, ולתורה ישנם שבעים פנים, והיא תורגמה לשבעים לשון על גבי שבעים אבנים כשעם ישראל היו בדרכם לירושלים לבנות את בית המקדש שלו שבעים עמודים, ובו הקריבו בחג הסוכות שבעים פרים כנגד שבעים האומות.



אין שאלות (דברים טובים – חקת)

     הכריז דיימונד בפעם המאה פלוס לאותו יום. 'כל רגע, יותר דפוק מקודמו, למה א-לוקים נותן לי לחיות את החיים הדפוקים האלו ?' אוסטין הביט בו בשעמום, ואמר: 'תירגע דיימונד,  במקום לשאול שאלות על א-לוקים, כדאי שתתחיל להתפלל אליו, אולי יעבור כאן איזה ברוקר ויניח לך בצלחת מאה דולר'. 'בטח' הגיב דיימונד במרירות. ' לא שמעת? הערב יגיע לכאן, לכניסה של מלון בלג'יו, ג'ורג' וושינגטון בכבודו ובעצמו, ויעביר לרשותי בטאבו את כל העיר לאס וגאס, אתה לא רואה שאני יושב כאן ומחכה לבואו'? התלונות של דיימונד בצירוף ההומור העוקצני, נמאסו על אוסטין והוא העדיף לשתוק ולא להגיב, אם דיימונד רואה את החיים במשקפיים שחורים זו זכותו המלאה , למה לו להתערב, אוסטין שישב כהומלס בכניסה למלון בלג'יו המפורסם וציפה לנדבותיהם של העוברים ושבים, השלים עם מצבו על עברו הנחמד.  את חייו הוא התחיל כאיש עסקים מצליח בלואיזיאנה. במשך חמש שנים הוא החזיק בית קפה מצליח עד שניהול כושל, בשילוב של תביעות משפטיות שרוששו אותו מכל נכסיו, והביאו אותו למצב שבו נאלץ להתגורר במכוניתו בלאס וגאס,  הרחק מלואיזיאנה, ולצפות לנדבותיהם של העוברים ושבים, כדי שיוכל לחיות ולהתחיל לשקם את חייו. בשונה מדיימונד שלא חדל להתלונן – אוסטין עוד האמין שיום אחד יתהפך עליו הגלגל, והוא יחזור להיות איש עסקים מצליח. כרגע הוא במשבצת של ההומלס רק 'בינתיים' אבל הוא משתדל לא להתלונן, ולא לשאול את א-לוקים שאלות מיותרות,  יבוא יום והכול יסתדר מאליו.

     כיוון שאוסטין ישן במכוניתו ולא היו ברשותו מוצרי היגיינה, היה נכנס מדי יום לבתי הקזינו המקומיים כדי להתרחץ לפני שהלך לישון את שנת הלילה במכוניתו. כדי להיכנס אל המקלחות הוא היה צריך להכניס אל המכונה שני דולר, ורק לאחר מכן נפתח השער האוטומטי ואוסטין יכול היה להיכנס אל המקלחות. אותו יום שבו דיימונד לא הפסיק להתלונן, היה באמת יום מאכזב במיוחד. האנשים לא טרחו להעיף עליהם אף לא מבט קלוש, והמשיכו בדרכם בלי לראות שהם קיימים, משל היו שקופים כמו אוויר. אם בכל יום היה מצליח אוסטין להגיע לנדבות של כמה עשרות דולרים, שאפשרו לו לקנות אוכל, להתקלח ואף לחסוך קצת כסף לימים קשים, היום הוא לא הצליח לקבל אפילו דולר אחד. בשעות הערב כשהבין אוסטין שאין לו אפילו כסף בשביל להתקלח, נעמד בכניסה למקלחות וביקש שני דולר מהיוצאים כדי שיוכל להיכנס. אחד האנשים נתן לו שני דולר ואוסטין בר המזל, התכונן להיכנס פנימה אל המקלחות. למזלו הטוב, בדיוק כשבא להכניס את הכסף למכונה יצא אחד המנויים של הברכה והשאיר את הדלת פתוחה. אוסטין הצליח להיכנס פנימה, כשבכיסו שני הדולרים שקיבל עבור הכניסה. הוא נכנס, התקלח וכשיצא מהמקלחות החוצה בדרכו אל המכונית, הכניס את הכסף במכונת המזל שבכניסה למלון. להפתעתו הגדולה,  הוא זכה כעבור דקות ספורות בסכום של חמשת אלפים דולר. 'דיימונד, תגיד תודה לא-לוקים, זכיתי בחמשת אלפים דולר!' שאג אוסטין בהתלהבות לידידו שישב אדיש ומתוסכל מול גרם המדרגות שבכניסה למלון. אבל דיימונד לא טרח להגיב,  והמשיך לשבת כשמבטו תקוע ברצפה. 'אתה תמשיך לשבת כאן ולשאול שאלות את   א-לוקים,  ואני אבוא עוד כמה ימים כדי לקבל את התשובות...' הפטיר אוסטין לכיוונו ומיהר להיעלם מהאופק.

     עם הכסף, קנה אוסטין ציוד עבור דוכן נקניקיות קטן והחל לעבוד כמוכר נקניקיות בשדרה המרכזית בעיר. בתוך תקופה קצרה הצליח אוסטין להגדיל את העסק וקנה דוכן נוסף, ולשם כך חזר למקום הקבוע שלו כהומלס כדי לשכנע את דיימונד להצטרף אליו לעסקי הנקניקיות. 'דיימונד, קיבלת תשובות מא-לוקים?' שאל אוסטין בחיוך כשהבחין בידידו המתוסכל. 'קיבלתי, אבל על שאלה אחת הוא לא ענה לי: למה הוא נתן לי ידיד שוטה כמוך,  שזוכה בחמשת אלפים דולר ונעלם עם הכסף בלי להשאיר אפילו דולר אחד לידיד קרוב כמוני?' השיב דיימונד. 'אז זהו, שהוא שלח אתי את התשובה: הוא נתן לך ידיד שוטה כמוני, שמסכים להעסיק אותך במשכורת של כמה אלפי דולרים בחודש כדי לנהל דוכן למכירת נקניקיות, למרות שכל אדם עם קצת שכל בקדקוד היה מעיף טיפוס נודניק כמוך לכל הרוחות...' דיימונד הביט בו באי אמון, הוא התרומם מרבצו, לחץ את ידו של דיימונד והצטרף אליו בדרכו אל הדוכן. בתוך תקופה קצרה התרחבו עסקיו של אוסטין והוא הפך ל 'מלך הנקניקיות' של לאס וגאס, הוא הקים עסק מצליח שמגלגל מיליוני דולרים בשנה. כמה שנים לאחר מכן, התארח אוסטין באחת מתכניות התקשורת וסיפר את סיפור הצלחתו המדהים, כשהוא מסכם אותו במשפט אחד: 'יש לי המון דברים לומר עליהם תודה לא-לוקים, אבל אני רוצה להודות בעיקר על שני דברים מרכזיים: האחד – שנתן לי את התקופה הקשה בחיי, כדי שאוכל לקום ממנה ולהגיע לפסגת הצלחותיי. השני – שנתן לי את דיימונד שבגללו למדתי להפסיק לשאול שאלות את א-לוקים...

     בפרשת השבוע אנו לומדים על מצוות 'פרה אדומה' שההיגיון לגביה נותר כסוד כמוס, אנו מצווים לקיים אותה כראוי מבלי להבין את פשרה. חלק מיסודות האמונה, והדרך להצלחה הם האמונה    בא-לוקים ללא היסוס וללא שאלות. כאשר איננו חוקרים ושואלים שאלות אלא מאמינים בצדקת הדרך אנו זוכים להצלחה א-לוקית בכל מעשה ידינו. כפי שאוסטין האמין ש 'יבוא יום והוא יצליח' וסירב להתלונן ולקטר על מצבו, כך אם נאמין בהשגחתו ובמצוותיו של הבורא ללא עוררין, נזכה להצלחה בכל מעשה ידינו. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

בוכה,חורבן הבית,זוכה,בנים טובים,סוד גדול ונורא,ערב פסח,ביאת הגואל, צרות,רדיפות,שבע יבשות,שבעה ימים,שבעים האומות,





אמרי שפר ג' אב ה'תשע"ז

 

אל הרבי מגור, בעל" הבית בישראל" נכנס חסיד והחל לתנות את כל צרותיו. כשסיים, שמע את הרבי אומר לו: "מה ביכולתי לעשות?- לך תתלה את עצמך!" יצא החסיד מהרבי, וכולו מבולבל: "מה עלי לעשות כעת?" -הרהר - "האם יתכן כי הרבי ציווה עלי לתלות את עצמי?! הלא גם כך יש לי מספיק צרות...” ובמר לבו החל לבכות. הגבאי שהבחין בבכיו נגש אליו ושאלו לפשר הדבר. והחסיד השיבו דברים כהווייתם. -"לא הבנת", הסביר לו הגבאי, "כוונתו של הרבי הייתה: שאם תתלה את עצמך בה', אז תזכה להושע !!”



     ״א קמצא ובר-קמצא חרוב ירושלים״ (גיטין נה). במה אשמתו של קמצא, והלוא הוא לא נכח בסעודה כלל?! אלא אוהב נאמן צריך לבוא לשמחת חברו גם אם לא הוזמן, ואילו קמצא המתין להזמנה. לכן גם לו חלק בחורבן. (רבי יצחק מוורקי)



     הרבי מליובאוויטש הסביר מדוע נהוג בדורות האחרונים להשתמש   בפסוק "הושיעה את עמך" לצורך ספירת עשרה למניין. וכך אמר: פעם נהוג היה למנות עשרה למניין בעזרת הפסוק 'ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך, ביראתך' (שיש בו עשר מילים), אך לאחרונה נהגו לומר את הפסוק 'הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם'. הטעם הוא שבדורות הראשונים בחרו פסוק המתאים לתפילה בבית הכנסת, ואילו בדורות האחרונים, כאשר מתקרבים והולכים לביאת המשיח, הדבר הראשון שאומרים בהתאספנו לבית הכנסת לתפילה הוא תפילה לגאולה – "הושיעה את עמך"!



     "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". (ישעיה א. ג) - השור הוא בעל חי הפיקח יותר מן החמור. משום כך הוא גם יודע את בעליו. החמור לעומתו יודע ומכיר רק את האבוס, כלומר הוא רואה את  השעורים שבאבוס ואוכל אותם. ולכן הוא מדמה בנפשו הבהמית כי האבוס הוא הבעלים שלו המאכילו, ואיננו מסוגל להבין כי יש מי שנתן את השעורים בתוך האבוס. כך בדיוק הם האנשים אשר הם שקועים בהבלי העולם הזה, ובדמיונם הם חושבים שפרנסתם תלויה בכישרון פלוני או במקום אלמוני. וכמו הפתגם השגור בפי עמי הארצות 'לולי עשר אצבעותי– מי יודע היכן הייתי בא'... והרי אלו כאותם החמורים אשר מכירים רק את האבוס ואינם מעלים על דעתם שיש להם מנהיג הדואג למאכלם. ("לב אליהו")



''אדם כי ימות באהל" II ( "להשאר יהודי" פי"א עמודים 971 981 )

     סיפר הגאון הצדיק רבי יצחק זילבר - היה זה במחנה העבודה סמוך לקאזאן, את מחזור התפילה תאמינו או לא, הביא לי מזכיר המפלגה הקומוניסטית של המחנה, היהודי וישנב!  איך העזתי לפנות אליו בבקשה שכזו?! נוכחתי לדעת כי למרות דיבוריו, הוא איש הגון, לכן החלטתי לפנות אליו: "אם אתן לך כתובת ואבקש ממך להביא לי ספר, האם תעשה זאת ?" וישנב השיב "אביא", והוא אכן הביא. בנוסף הביא לי גם משניות,  תנ"ך ואפילו הגדת כיס קטנה. הוא הגיש לי את הספרים בהוסיפו אזהרה חמורה: "אף אם יקרעו אותך לגזרים, לעולם אל תאמר מי הביא לך את הספרים".

     כעבור שנים זכיתי להיפגש עם בנו. היה זה בשנת תשנ"ב, בעת שערכתי סדר פסח בישיבה במוסקבה. לקראת סופו סיפרתי כיצד ערכתי את הסדר במחנה העבודה. לא היה זה במקרה, יד ה' כיוונה את הדברים. בין הנוכחים היו בני זוג מהעיר קאזאן.  כאשר חזרו לעירם חיפשו ומצאו את הבן של וישנב וסיפרו לו את הדברים.  הלה נסע מיד למוסקבה להפגש איתי. הוא חיבקני ונישקני ואף סיפר: "הייתי בן חמש שנים בלבד, אך זוכר אני את אבא מספר בכבוד ובהערכה, כי במחנה יש יהודי אחד שאינו עובד בשבת!"  למדתי עמו מעט תנ"ך, והוא הקשיב בריכוז ובהתעניינות רבה.  אחר כך לימדתי אותו לומר "קדיש", והוא אמר קדיש על הוריו.  האם היו להבאת ספרי הקודש בסיביר השלכות שם בעולם הבא? ודאי, אפילו רק בשביל הקדיש הזה היה הכול שווה!

     שנים עברו, ויוסף וישנב התקשר אלי לירושלים. הוא עמד לעבור ניתוח מסוכן וביקש שאתפלל למענו. חשבתי לעצמי, כי כל מה שעברתי במחנה העבודה לא היה לשווא. אולי היה הכל בעבור היום הזה, בו יתקשר אלי בנו של וישנב ובפיו בקשה שכזו...  במחנה קיבלתי על עצמי לדאוג לאספקת המים לאסירים, זו הייתה עבודה שתלויה רק בי, בכך יכולתי לשמור את השבת. אלא שכל איש מישראל חייב ללמוד תורה - גדולי ישראל הגם שהיו מתפרנסים במלאכות לא קלות, בזמנים קשים, תמיד למדו - חיפשתי זמן ללימוד תורה, אך - איה אמצאהו? מחמש וחצי בבוקר עד שבע וחצי בערב הייתי נושא ללא הרף דליי מים מהנהר למחנה. לצריף הייתי מגיע תשוש לגמרי, ומתי אלמד?בצעידה רגילה ארך לי "המסלול" מנהר קאזנקה עד למחנה שעה אחת. ניסיתי לרוץ, הזמן התקצר לארבעים וחמש דקות. כך התחלתי לעבוד בריצה. במשך ארבעים וחמש דקות נשאתי דליי מים מהנהר למחנה, ואז למשך רבע שעה הייתי סר לצריף, אל מאחורי הוילון, שם החבאתי את ספרי הקודש. באותם חמש עשרה דקות הגיתי בתורה ושוב הייתי רץ לכיוון הנהר...  הצריף היה מואר בנורה בת ארבעים ווט בלבד. אמנם היה חלון,  אך הוא היה מכוסה בשכבה עבה של קרח. מבעד הוילון שם הסתתרתי, חדר בקושי האור. זמן מה סבלתי עקב הקריאה באפלולית, אך לאחר מכן הסכנתי ללמוד בחושך. עד היום נשארה עימי מיומנות זו - לפעמים אני מדגים אותה לשומעי שיעורי, אני מכבה את האור, מכסה את ראשי בטלית - וקורא...  כך הצלחתי ללמוד כשלש וחצי שעות מדי יום. למדתי על פה את משניות ראש השנה ויומא. גם את מסכת קינים הביא לי וישנב. מחוץ לכלא למדתי מסכת זו, אך לא הצלחתי לרדת לעומקה, ואילו בכלא - הצלחתי! עד היום אפשר לבחון אותי על פה - לפתוח כל מקום בהם ולצטט, זה נשאר לי כנכס מהכלא. 



 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

הרבי מגור,תתלה את עצמך,אוהב נאמן,קמצא ובר-קמצא,חורבן,חמור,שור,בית הכנסת,תפילה,גאולה,הושיעה את עמך,שעורים,אבוס,





אמרי שפר ב' אב ה'תשע"ז

 

 

אלה הדברים (א,א) - רבי חיים, אחיו של המהר"ל מפרג, בספרו "ספר החיים", דורש את שמות הפרשיות של ספר דברים כמין חמר: אלה הדברים שאני מדבר, כך פונה משה אל עם ישראל. ואתחנן – אני מתחנן שתקשיבו, עקב – מכיוון שראה – תראה את המצב: הרי יש שופטים בארץ [כשם שיש דין בעולם הזה, כך בעולם הבא יש דין ויש דין, כלומר יש שכר וענש], ועתה כי תצא מהעולם וכי תבוא אל העולם הבא, תצטרך לשלם על מעשיך. לכן אתם ניצבים היום, אבל למחר וילך, אל תשכחו שיום יבוא ותלכו לעולם הבא, ואז אני מבקש האזינו לדברי, ותבוא עליכם זאת הברכה...

    "בעל הטורים" מביא, 'נדרים' בגימטרייא 'רוצח', שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם, שבגלל עוון נדרים הבנים מתים (שבת לב:(.

     המשלת עם ישראל לעפר הארץ או חול הים ממחישה את הלכידות החברתית שבתוך עם ישראל. כשם שגרגירי העפר/חול הים צמודים זה לזה, וצמידות זה היא שמעניקה לגוש העפר את כוחו, כך כשעם ישראל מאוחד ומלוכד הוא יכול לעמוד בפני הסכנות מבחוץ, וגם להנהגתו קל להנהיגם.

     השל"ה הקדוש למד כלל גדול בעניין מצוות תוכחה מהפסוק: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט): כאשר אתה מוכיח את עמיתך אל תאמר לו רק את חסרונותיו, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, והיינו "אל תוכח לץ" – אל תוכיח אותו באופן שתאמר לו שהוא לץ. אלא אדרבה, אמור לו חכם אתה, ולך לא מתאים לנהוג כפי שנהגת. וזהו "הוכח לחכם" כלומר, תעשנו לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דברי התוכחה שלך.



הוא ימית עצמו אם יחיה באוהל

     לצערי נאלצתי לשהות רבות בארצות הגולה, ולנסוע הלוך חזור פעמים רבות,  כמובן שנסעתי במטוס . באווירון למעלה ישנה "מחלקה ראשונה" - - - למטה, צפוף מאד. כיון שלכל מקום יש משמעות של כסף - הם מרבים במקומות ומצופפים, אבל למעלה - אוהו! לכל אחד כורסה עם חמש וחצי קפיצים, יש אווירונים ממש כמו בני מלכים -  לכל אחד יש רשות היחיד בפני עצמו, פלאי פלאים - מלכות'דיג. ויהי היום, פעם אחת, ביקשתי רשות מאחד האחראים כי יתנו לי לראות איך נראה שם בקומה שנייה למעלה (במחלקה ראשונה). אמרו לי שם יושבים ה'בעסערע מענטשן'... ביקשתי והשגתי אישור לרגע קצר. עליתי. ראיתי כי אכן לא רע שם, נישט קשה...  ירדתי למטה ופגשתי יהודי שהכרתי אותו קצת, איש אמיד ובעל יכולת. הייתי קצת בהתפעלות מההבדל הקיצוני המשמעותי בין המחלקה העליונה לעומת התחתונה, ופניתי אליו: "אתה יושב פה?! מילא אני וכמותי, אבל אתה כן יכול להרשות לעצמך להוסיף כסף ולקנות מקום יותר מרווח עם כורסא וכו'" ואכן מה זה בשבילו עוד כמה מאות דולרים.  הוא הביט עלי והגיב בתרעומת (באידיש): "וכי חסר דעה אני, האם אתה חושב כי אני משוגע ?!" "למה משוגע, חלילה, הרי למעלה כל כך טוב?" שאלתי. "כמה זמן נוסעים כאן שתים עשרה שעות או שלוש עשרה - כולל ההפסקה בהולנד, אנו מתעכבים בדרך עוד שעה. וכי לשם כך אזרוק סכום כזה של כסף )נקב בסכום) וכי משוגע אני, האם כדאי?! בשלמא אם היית אומר לי על נסיעה שבועיים למיאמי ביץ' נו, אז הייתי חושב ומבין"... אמרתי לעצמי, רגע, שבועיים למיאמי ביץ' אף הם כלום - חולפים עוברים, ואם מתבוננים מעט מבינים, כי כל שבעים השנים חולפות עוברות. תחשבו נא - מביטים עשר שנים אחורנית, היכן הן נעלמו לכם - חלפו והלכו כחלום יעוף, וכמה עשר שנים יש בכלל חיי האדם, שבע פעמים אותן עשר שנים שעברו כחלום יעוף.  זה העולם! וכפי שאמר אותו עשיר "וכי אני חסר דעה, להשקיע כל כך בשביל זמן קצר כזה?!" לכן כדאי להכין רק לקביעות לא לארעי.  התורה אומרת אדם כי ימות באהל, היכן אדם מת? באהל בביתו הארעי כלומר העולם הזה, אבל שם - בעולם הבא אין מות, הכול קבוע ואיתן "כי הולך אדם אל בית עולמו" בית! מצבו קבוע בבית.  רבותי. שם זקוקים לסלון טוב, כלים נאים ודירה נאה. אך כאן באהל הארעי,  אין צורך להשקיע. כי אנשים חכמים לא משקיעים בארעי.

     ידוע מה שהחפץ חיים השיב לאותו תייר שביקר בביתו:  אמרו לו לאותו תייר כי הוא עתיד להיכנס לבית גדול הדור - רבן של ישראל,  כאשר נכנס ראה כי ממש גיפערלאך (נורא), במקום כיסאות - יושבים על ספסלים, בית פשוט וישן "וכי כך נאה ויאה?!" השתומם הוא ושאל את החפץ חיים: " רבי יש דבר שמאד מעיק לי, תראה באיזו דירה אתה חי ובאילו רהיטים אתה משתמש, מדוע ? "במה באת עד ראדין?", שאל החפץ חיים במתק לשונו, "על מה ישבת ברכבת שנסעת בה עד איישישוק? )משם היו נוסעים בעגלה עד ראדין( וכי היה לך ברכבת מזנון מפואר? א"כ מה לך להתלונן עלי בשעה שגם אתה ישבת כך בקרון?" . צחק העשיר: " זו נסיעה בסך הכול. שהרבי יבוא אצלי לבית, וכבר יראה מה יש לי - על מה אני ישן, יושב, ומה אני אוכל, רכבת היא סך הכול דורך פארנדיג = בנסיעה עוברת" . "גם אני בסך הכול בנסיעה... תשעים שנה בנסיעה" סיים החפץ חיים, ופני העשיר נבוכו.

     כאשר יודעים כי אנו ב"אהל" ארעי - לא עושים עסק מהעולם הזה, מכינים כורסאות לעולם הקבוע. הרבי ר' שלום המחיש פעם, פלאי פלאים נורא. על פלוני שהחליט לצאת לגור באמריקה, הנסיעה כידוע, ארכה כמה חודשים באוניה. הבין אותו מהגר כי באמצע הנסיעה תהיה תחנה של שבועיים בצרפת "כיצד אסתדר שבועיים בשפה כל כך קשה" - צרפתית הרי קשה לקלוט: לא,  לא, לא, טוב החליט, "אלמד יומם ולילה צרפתית" והיה שמח וטוב לוב. לעג לו אחד מחבריו "איפה הראש שלך? וכי אנגלית אתה כבר יודע, הרי סוף סוף אחרי אותם שבועיים הינך נוסע לאמריקה. שם תגור. וכי כבר למדת אנגלית?" " טוב, אך היכן אהיה קודם. הלא בצרפת, א"כ קודם אעשה הכנות לצרפת, אח"כ נכין כבר בשביל אמריקה" השיב ב"חכמתו". הבנו? כל שלושת החדשים היה עסוק עם הלו לו לו לו, צרפתית. מילה באנגלית לא ידע. בשביל השבועיים הכין ולשבעים שנה לא הכין, גיוואלדיג, אה, ישמע חכם ויוסף לקח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

המהר"ל מפרג, "ספר החיים",אלה הדברים,ואתחנן,תקשיבו,עקב, שופטים,עקב,ראה,כי תצא,כי תבוא,ניצבים,וילך,האזינו,




אמרי שפר א' אב ה'תשע"ז

 

 

 אם אין רוח הבריות נוחה מן האדם, אזי גם רוח המקום אינה נוחה ממנו.

     אם אין שלמות בבין אדם לחברו לא יכולה להיות שלמות בעבודת ה'

     חולשתנו הגדולה ביותר היא התעסקותנו בחולשות אחרים.

     יש לומר, שכיון שחוש הדיבור צריך הוא שותף ולא נהנים ממנו לבד, א"כ חובה עלינו להיזהר על ניקיון הדיבור וטהרתו שבעתיים, כי הרי כל נזק או תקלה שתצא מן הדיבור, לא רק הדובר נתקל בו אלא גם חברו השומע.

'הנעלבים ואינם עולבים''  II (ברכי נפשי(

     הקב"ה בירך אותי, במשפחה גדולה, כותב הת"ח הירושלמי, וכידוע לכל הורה -  כישרונותיהם של הילדים אינם שווים, ויש כאלה שבניגוד לאחיהם, התופסים כל דבר במהירות, לוקח להם לפעמים זמן רב להבין את הנאמר.  בין ילדיי יש אחד שגם אם לא הייתי מגדיר אותו כקשה הבנה, אבל ברור שביחס ליתר הבנים שלי, הוא טיפוס לא כשרוני בעליל. אנחנו, כהורים, מקפידים להתייחס אליו, ואל אי ההבנה שלו, ב...הבנה, ויודעים את המינון המדויק מתי לעודד ומתי לדרבן, ומתי לעשות גם את ההיפך.  אבל האחים שלו, גם אלה הגדולים ממנו וכמובן שגם הצעירים, לא בדיוק מודעים לבעיה, ופעמים רבות יוצאים שהם לועגים לו. הם אינם עושים זאת מרוע לב, אבל לפעמים כאשר מתקיים דיון על השולחן בסעודות השבת, והוא אינו קולט את המדובר, הם מכנים אותו בצורה ספונטנית בכינויים לא הכי נחמדים, הגורמים לו בושה. גם כאשר לא מדובר בוויכוח משפחתי, ליד השולחן, אלא סתם בחילופי דברים בין האחים, ובפולמוס שגרתי המתנהל בכל בית בישראל, הוא אינו מפגין כישורי הבנה מבורכים, ואז באות התגובות הטבעיות כמו 'אתה טיפש', 'אי אפשר לדבר איתך על שום דבר', ואלה עוד התגובות הנחמדות...  למותר לציין שגם בלכתו לחיידר, סופג הילד מנה גדולה של עלבונות מחבריו,  הלועגים לו כאשר הוא אינו קולט את הנלמד בכיתה, ושואל שאלות שאינן חכמות. אם בבית, אצל האחים, המצב הוא כזה, על אחת כמה וכמה שילדי הכיתה מלעיגים עליו ומזלזלים בו.  לקח מאלף לכל הורה כדאי לציין שהילד עצמו אף פעם לא הגיב לכינוי הגנאי, אלא המשיך בשגרת חייו כאילו לא אירע דבר. ניתן היה לזהות בכך את תכונות נפשו הענוגות, בהן התברך מן שמיא, עד שגם אנחנו, כהורים, התפעלנו ממנו מאוד.

     והנה, בחודשים האחרונים - ממשיך הת"ח במכתבו - הבחנתי שכל פעם כאשר הילד הזה סופג עלבון ממאן דהוא, הוא לוחש דבר מה בפיו. ניסיתי לשמוע מה הוא אומר, אך כיון שהמלים יוצאות מפיו בלחש גמור, אינני מצליח לקלוט אף מילה. בתחילה לא שמתי לב שהוא עושה זאת דווקא כאשר פוגעים בו. אך כאשר הרגשתי בכך, הדבר גרם לי לפליאה, והחלטתי לגשת אל הבן, ולשאול אותו על כך.  והבן השיב, ומתשובתו יכולתי ללמוד באיזו דרגה רוחנית נפלאה הוא מצוי.  צריך לזכור שמדובר בילד בגיל 9 , ולכן נדהמתי להיווכח בעוצמה הרוחנית שלו,  ובעצם - יש כאן לקח מאלף לכל הורה, שיידע שאסור לזלזל באף ילד מילדי, וגם אם הוא איננו כשרוני במיוחד, הקב"ה טבע בו תכונות אחרות שבהן הוא יכול להעלות את עצמו לפסגות שיא, לא פחות מכל ילד כשרוני אחר. והדברים פשוטים.  הילד סיפר לי, בשפתו הטבעית והילדותית, שכאשר היה בבית הכנסת הזדמן לידיו הספר 'עלינו לשבח', שבו הובא דבר מופלא ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א , והוא, שכאשר פוגעים ביהודי, ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב, ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת הקודש של 'הנעלבים ואינם עולבים' - זה הזמן הטוב ביותר לבקש ממנו ברכה.  במאמר מוסגר נציין שאכן הבאנו שם כמה סיפורים על אנשים שנושעו בצורה על טבעית, לא??ר שחיפשו אדם העונה על התואר הנ"ל, וביקשו ממנו ברכה.  הדבר הזה שהופיע בספר נכנס עמוק אל תוככי לבי, הוסיף הילד ואמר , גם מפני שמי שאמר את זה הוא אחד מגדולי הדור, וגם משום שהבנתי את עומק העניין, וידעתי - מניסיוני האישי - איזה זכויות עומדות לאדם שנעלב ואינו משיב מלחמה למעליבו. וידעתי גם ידעתי כמה זה קשה, ולכן הבנתי את כוח הברכה שיש ברגעים אלה בפיו של אותו נעלב.  ולפתע פתאום, המשיך הילד, הרגשתי את עצמי מאושר מאוד... מאושר, על כי ניתן בידי כוח עצום ורב, שאין לאנשים אחרים... שהרי אני 'זוכה' מדי יום לקיתונות של גנאי, וכל פעם כאשר אינני מגיב להעלבות הללו, ומכליל את עצמי בין אלה ה 'נעלבים ואינם עולבים', הרי יכולתי לברך את כל מי שזקוק לישועה.משהגעתי למסקנה זו, נכנסה בליבי אש קודש ורצון עז לסייע לאנשים אומללים על ידי כוח הברכה שלי. נכון שאנשים לא מגיעים אליי כדי שאברך אותם, אבל הרי יש בכוחי לעשות זאת גם בלי שהם יבואו אליי, וגם בלי שיידעו כלל שאני מברך אותם...  ואז התחלתי לאסוף את כל המודעות על שמותיהם של החולים התלויות בבתי הכנסת, ומתוך העיתונים, ואני משנן את השמות הללו בעל פה (מדהים!!! ילד בן 9 )!!! וכשפוגעים בי, וכדרכי אינני מגיב, אני מתפלל מיד להשי"ת שירחם על החולים הללו.

     אני יכול להעיד על עצמי, מסיים הת"ח את מכתבו, שכאשר שמעתי את הדברים יוצאים מפי הילד שלי, חשבתי שאני מתעלף... אם גם עד היום הערכתי אותו במאוד על המאמצים שהוא עושה להבין את החומר הנלמד בכיתה, ועל כך שהוא איננו מגיב לכינויים הפוגעניים, היום אני יודע שיש להעריכו בכפלי כפליים. לדעתי כדאי מאוד לפרסם את הדברים, ללמד לבני ישראל קשת, ולהודיע ולהיוודע שלכל יהודי יש תפקיד מיוחד בעולם, ותכונות נפש ייחודיות שאף אחד לא יוכל לקחת אותן ממנו, ואם כל אחד ינצל את כישוריו הוא, וישתדל לקדש בהם את שמו יתברך, כל העולם שלנו יהיה נראה אחרת.

 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

רוח הבריות,נוחה,האדם,רוח המקום,שלמות,עבודת ה',חולשה,חוש הדיבור, ניקיון הדיבור,תקלה,נעלבים,עולבים,



אמרי שפר כ"ט אב ה'תשע"ו

 

אין האפיקורסות של היום שוכנת אלא בראש הפנוי מן ההתבוננות.



     אל החזון איש נכנס פעם אברך ושאל על מעשה חסד שקיומו יהיה על חשבון לימוד התורה. ענה לו החזו"א: בשביל להבין את הלימוד צריך להיות עדין. וכיצד משיגים עדינות? על ידי חסד עם הזולת.



     אם אחד לא מרגיש את הערבות לשני, הוא חושב שמה שהשני עשה, השגיאה של השני זו הבעיה שלו ואני את נפשי הצלתי, אז הוא טועה בהחלט. יהודי צריך להרגיש את הסבל של השכינה מכל חסרון של כל אחד ואחד, צריך לבכות על זה, להתפלל על זה, לעשות כל מה שהוא יכול כדי לקרב.



     אמרו חז"ל הבא ליטהר מסייעין בידו. וזה שאמר הכתוב "לשכנו תדרשו", באם תבקש ותדרוש להתקרב אל משכן ה' אזי מבטיחך אני "ובאת שמה" תזכה לבוא לידי כך. ) חתם סופר(

 

     בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד,א). בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרויים בנים; אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים – דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים. (קידושין לו)



     ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון (טו, ז(.  - ראשי תיבות של "ל'א ת'קפוץ י'דך מ'אחיך ה'אביון" - היה אומר הרה"ק מהר"י מרוזין זצ"ל - הן אותיות "תהלים". ללמדנו שבאמירת תהלים בלבד, אין אדם יוצא ידי חובתו, אלא צריכים להיות אומר ועושה לקיים "פתוח תפתח את ידך לו" בפועל. (על התורה)



     זאת משמעות הברכה שאנו אומרים בכל בוקר: "ברוך אתה.. שלא עשני גוי", שלא הגוי הוא שעשני מה שהנני, שלא הוא שהזכיר לי שאני יהודי, אלא אני זוכר זאת מעצמי. (עיטורי תורה)



"     יצר הרע חפץ בעצבות היורדת על האדם אחרי עשיית החטא יותר מהחטא עצמו, כי העצבות תדרדר אותו למטה יותר" (החוזה מלובלין)



אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב (א, א). (דברים טובים – פרשת דברים)

     הם היו הכיתה המרדנית של בית הספר, אפילו חיים , המורה הוותיק שהוזעק במיוחד משנת חופשה כדי ללמד את הכיתה כמעט והרים ידיים לא פעם. אם לא שהמנהל דרבן אותו וחיזק את ידיו, הוא לא היה מחזיק מעמד. כבר מתחילת השנה העסק התחיל לחרוק, כשתלמידי הכיתה התמרדו על המיקום שלהם, 'שנה שעברה היינו בכיתה מאווררת יותר!' הם צעקו, למרות שההנהלה התקינה מיזוג אוויר ומערכת סינון אוויר מתקדמת. ההנהלה התנהגה עם הכיתה בכפפות של משי. הם קיבלו מערכת סטריאו מיוחדת לשימוש בהפסקות ובפעילויות מיוחדת.  הועמדה לרשותם פינת שתייה חמה וקרה לשימוש חופשי. ועל חשבון השעות הרגילות הוענקו להם מגוון שעות איכות של פעילות אטרקטיבית. הכול כדי שרק יהיו מרוצים. אבל הם לא היו. היו כמה חבר'ה שהצטרפו בשנה האחרונה והתסיסו את האווירה. השיא היה כשהמורה נכנס ביום בהיר וגילה כלב רוטוויילר אימתני יושב על הכסא שלו, וכולם מסביב שואגים 'כיפאק למורה!' 'אני מתפטר!' הכריז המורה בפני המנהל! 'אני לא מסוגל יותר!' אבל מתברר שהסיבולת האנושית היא גבוהה יותר. המורה, שהיה בעל לב רגיש, עין בוחנת, ואיש חזון מרחיק לכת, ראה בכיתה את הפוטנציאל הגלום בה, הוא ראה במרדנות את האופציה הטובה להתקדמות בחיים, הוא ידע שהעקשנים והמורדים מסוגלים להגיע רחוק, והוא החליט להבליג ולהשקיע עוד ועוד, גם בלי תמורה.

     הוא עבד קשה. וגם התלמידים שלו עבדו קשה כדי להרגיז אותו בכל פעם מחדש. הם התמרדו על שעות ההפסקה הקצרות מדי לטעמם, הם נשכבו על האספלט לפני שיצאו למחנה החורף שארגן בית הספר בטענה שהמיקום דפוק. הם גילו כישורים מעוררי התפעמות בכל מה שקשור למרד ולחציית גבולות. והמורה בכוחות על הצליח להעביר את השנה וגם לחנך.

     השנה הסתיימה, ועמה גם הזמן להפרד. כל תלמיד ניגש לקבל את התעודה, פנים אל פנים מול המורה. רעד קל ברגליים, כל אחד מצפה לתוכחה, לתעודת העניות שיקבל מהמורה. אבל המורה לא הכביר במילים, הוא הגיש אתהתעודה ששיקפה את ההתקדמות בלימודים,  ובפתק קטן שצירף הוא שיקף את תחושותיו: היום, אחרי שנה ארוכה בה סבלנו מחום (רומז אל פרשת המזגן), מכלבת (רומז לפרשת הכלב(,  מקצרת (רומז לסיפור ההפסקות) וממחלת האספלט (רומז לפרשת המחנה), ועוד כל מיני מחלות קטנות וגדולות. אבל התבגרנו, צמחנו והתקדמנו, ועכשיו אנחנו כאן עם הפנים לעתיד בוגר יותר, חכם יותר ונחוש יותר, בהצלחה.

     התלמידים סיפרו, שהתוכחה הטובה ביותר שקיבלו בחייהם, הייתה התוכחה של המורה חיים, תוכחה שאמרה הכול, אבל לא פגעה, לא דקרה, לא צלפה, שמרה על הכבוד ונתנה את התקווה לעתיד. 'באמת שצמחנו' הם אמרו לימים, 'ואנחנו חייבים את זה למורה חיים!'. וממי למד זאת המורה חיים? ממשה רבנו. המנהיג הקשיש, שבע המריבות, התככים, המרידות והקשיים, עומד לפני מותו ונפרד מהעם שאותו ליווה ארבעים שנה במדבר, בקושי ובמסירות, בסבלנות ובאורך רוח מאין כמוהו. ומה יש לו לומר להם אחרי אין ספור פרשיות. חטא העגל, קרח ועדתו, מי מריבה, חטא המרגלים, ועוד ועוד.  רמזים: אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב (א, א(. את כל השמות הללו רואים חז'ל כרמזים למאורעות הקשים שעברו עם ישראל ביחסים שלהם מול ה' ומול משה המנהיג, רומז אליהם בתבונה ובחכמה, נותן להם להבין, נותן להם להפנים, נותן להם לצמוח, בלי לבייש. זו תוכחה



הנופש בצפת (אמונה שלמה-מרבים שלום(

     לא בכל שנה יוצאת משפחת ר. לנופש משפחתי בצפון; זהו מבצע מורכב, טכנית וכלכלית, במיוחד כשמדובר במשפחה ברוכת ילדים, היוצאת על טפיה ומתבגריה. אולי לכן גבהו כל כך גלי השמחה, האושר וההתרגשות בבית הבני ברקי הצנוע שלהם,  לשמע הבשורה שהשמיע אבא באחד מימי סוף תמוז הלוהטים: "השנה – נוסעים בעזרת ה' לצפת."

     הצימר שנשכר על ידי הרב ר. היה נשמע מיוחד ומבטיח; בית רעפים קטן ומטופח, חצר גדולה מסביב, נדנדות עץ, ואפילו – בריכה פרטית קטנה . הוא היה מוקף עצים ירוקי עלווה, וחלונותיו השקיפו אל נוף גלילי עוצר נשימה. בסופה של שיחת טלפון בקו בני ברק-צפת,  סוכם בין הצדדים על ארבעה ימי נופש. התאריכים סומנו בלורד זוהר, בלוח השנה שעל קיר במטבח משפחת ר. והילדים והמאושרים החלו לספור את הימים עד ליום המרגש.

     בהגיע היום המיוחל, עם קרניים ראשונות של שחר, מיהרו אבא והבנים לתפילת ותיקין. חבל על כל רגע, כדאי לצאת מוקדם ככל האפשר, כדי לנצל במקסימום את הצימר העומד לרשותם. הציוד כולו הועמס לתוך הטנדר שנשכר, ועד מהרה היו ההורים ואחד עשר ילדים נרגשים מנופפים לשלום לרחובותיה המהבילים של בני ברק ויוצאים לדרכם צפונה. " השגתי מאחד מחברי רשימה של מקומות מעניינים בצפת ובאזור", סיפר צבי למשפחתה, " נוכל לסייר בסמטאות העיר העתיקה, להתפלל בקבר הרשב"י במירון, ואפילו להגיע לכנרת" . "יש שם גם בית עלמין עתיק מאוד", הוסיף מוטי בן החמש עשרה, "קבורים שם רבנים מפורסמים מהדורות הקודמים". "אני יודע", קפץ איציק לתוך דבריו של אחיו הגדול, "האר"י קבור בצפת. הרבה אנשים נוסעים להתפלל ליד הקבר שלו. הרבי שלי סיפר לנו את זה".

     הנוף הלך והתחלף, מרחבי השרון ומטעי הבננות נעלמו, והרי הגליל התנשאו לכל מלוא האופק. הטנדר התפתל עם הכביש הצר העולה צפתה,  בינות לעצים ירוקי צמרת, כשבני משפחת ר.  נושמים מלוא ריאותיהם אוויר הרים צלול ונפלא.  אבל הקסם המופלא פג בבת אחת, כשעצר הטנדר בפתחו של הצימר שלהם.  בית הרעפים המטופח, החצר רחבת הידיים,  העצים הירוקים והדשא המטופח, הנדנדות והבריכה, הכול היה בדיוק כפי המובטח על ידי בעל הבית, דבר לא נעדר. רק תקלה אחת, בלתי צפויה לחלוטין, הציצה אליהם מן החלונות הפתוחים לרווחה של דירת החלומות שלהם.... הדירה היתה תפוסה.

     בתוך רגעים ספורים הוזעק לשם בעל הדירה,  שגר בסמוך. הוא הביט לרגע קט על הטנדר עמוס הילדים והחבילות, דפדף בפנקס ההזמנות שלו ו-תפס את ראשו בשתי ידיו. "אוי ואבוי, לי, מה עשיתי"? הוא זעק, ההזמנה שלכם אכן רשומה כאן במפורש, אני זה שטעיתי. שכחתי שסגרתי אתכם,  והשכרתי את הדירה למשפחה ירושלמית. הם הגיעו לכאן קצת לפניכם" ... בום! טראח!!! בבת אחת התנפצו כל החלומות,  אין צימר, אין חופשה, אין נדנדות ואין בריכה. הדירה שלם תפוסה. הילדים הקטנים החלו לילל,  גם בני המשפחה הירושלמי היו מבוהלים מאוד,  מן הסתם יתחילו כעת ויכוחים סוערים על הזכות לשההות בצימר, הם תיארו לעצמם...  רק האבא הרב ר. היה היחיד שלא איבד את עשתונותיו.  מולו עמדו כל המשפחה, אחד עשר ילדים מבוהלים. ושורה ארוכה של מזוודות, צידניות,  תיקי גב ומידניות, אבל הוא ידע שגם אם הניסיון הזה קשה, קשה מאוד אפילו, הוא עדיין ניסיון....  ניסיון שצריכים לעמוד בו בגבורת נפש. " אנחנו יכולים לעמוד על שלנו, ולדרוש את הדירה שהזמנו", הוא לחש לרעייתו, "בעל הדירה מודה שזו טעות שלו, הוא גם מודה שאנחנו היינו הראשונים ש'סגרנו' על התאריך הזה. על פי הדין הצדק אתנו. אבל אנחנו גם יכולים לוותר"... "לוותר ???" תדהמה עמדה בעיניים שלה. איך אפשר לחזור כעת הביתה, איך אפשר לאכזב ככה את הילדים ??? מבטה המבולבל נע מן הצימר המטופח שמולם אל בעל הדירה המבולבל. מן הילדים המבוהלים שלה אל השוכרים הירושלמיים,  שהיו מבוהלים לא פחות. מישהו צריך לוותר כאן,  זה ברור, אבל למה דווקא הם ??? "לוותר", הדהד אחריה קולו של בעלה. "לוותר לא בגלל שאנחנו צריכים או חייבים, לוותר כי אנחנו פשוט – רוצים".

     כעת הגיעה תורם של הילדים. במילים נעימות ומלטפות נפנה אליהם אבא, והסביר את גודל הזכות שנפלה עת בחלקם, את עוצמתם של הרגעים שעומדים בפניהם, את ההזדמנות שעליהם לחטוף ולוותר. הילדים הקשיבו, המומים לגמרי,  מנסים לעכל את הרעיון הנאצל של הוויתור. כאן הוסיף אבא והסביר גם כי הכול משמים, וכי אם הקב"ה גלגל את הדברים בצורה כזו, זה בוודאי לטובתם. לאט לאט הפך המבט המבוהל שבעיניים למבין יותר, לבוגר יותר. הם אכן מאוכזבים מאוד, כל חלומותיהם הנפלאים התנפצו באחת, אבל הם בוודאי לא רוצים להחמיץ את ההזדמנות המופלאה הזו, הם לא מוכנים לוותר על – הזכות לוותר. וכך, באווירה של גבהות רוח ואצילות נפש – התקבלה פה אחד ההחלטה: עולים לטנדר וחוזרים לבני ברק.

     הם חזרה הביתה בשעת צהריים, עמוסים במזוודות ומידניות, וגם בשניצלים ופשטידות שהתחילו כבר להפשיר. גם אם היו כמה דמעות של אכזבה על פנים מתוקות פה ושם, הן נמחו ביד אוהבת של הורים מסורים, כשמילים נאצלות של אמונה ושל מידות טובות מרפדות את הכאב.  בנוסף לכל הציוד שלקחו עמם צפתה, היה כעת בצקלונם נכס יקר ורב ערך, שאותו רכשו במהלך נסיעת ההלוך-חזור שחלפה עליהם: ותרנות רבת עוצמה, שמגיעה מתוך אמונה שלמה בבורא העולם.  

     הבן הגדול, שהיה עדיין תחת רושם דברי החיזוק שהשמיע האבא במהלך הנסיעה, נפנה לבית הכנסת השכונתי לתפילת מנחה. לבו המה בקרבו,  והתפילה עברה עליו בהתרוממות מיוחדת במינה. הוא לא העלה בקצה דעתו כי באחד מהספסלים שמאחוריו ניצב לו הרב פ. שהיה אורח בבית הכנסת הזה, ולא הסיר ממנו את עיניו... "תגיד לי", פנה הרב פ. האורח בתום התפילה אל האברך שעמד לצדו, "מיהו הבחור הזה שלפנינו? מי אביו?  האברך נקב בשמו של הבחור, ובדיוק באותו רגע הבחין בדמותו של הרב ר. אשר נכנס אל בית הכנסת. "הנה האבא", הוא לחש, ואחר הוסיף כממתיק סוד, "זו משפחה טובה מאוד. גם הבן מיוחד, מתמיד גדול ובעל מידות נאצלות. אם אתה מתעניין בשביל שידוך, כדאי לך לחטוף את זה" ... הרב פ. לא מיהר לצאת מבית הכנסת. הוא נשאר גם למניין הבא, והתבונן בהתפעמות בדמותו של האב המתפלל, שגם הוא כבנו היה נתון עדיין בהשראה רבתי, לאחר הניסיון הגדול שבו הצליחו לעמוד.  כשהוא עזב לבסוף את בית הכנסת, עושה את דרכו לכיוון תחנת האוטובוסים שתיקח אותו לביתו שבקריית ספר, הוא ידע כי מיד כשיגיע לביתו, יתפנה לערוך בירור על הבחור ועל המשפחה. אבל עוד לפני שהוא הרים טלפון אחד,  הוא הרגיש כי זה בדיוק מה שהוא מחפש כבר זמן ארוך למדי, בעבור בתו הצנועה והחסודה שהגיעה לפרקה; בחור כזה, משכמו ומעלה, בן לאבא כזה...  הוא לא העלה בקצתה דעתו כי מסובב כל הסיבות, זה שמכריז ארבעים יום בטרם יצירתו של אדם על זיווגו המיועד לו, הביא הנה את בכורם של משפחת ר'. ישירות מצפת הגלילית, באופן בלתי צפוי לחלוטין ומאכזב עד מאוד, במיוחד כדי להפגש ביניהם. הוא לא תיאר ולא שיער כי לולא ויתורם העוצמתי של בני משפחת ר. האבא, האמא ואחד עשר הילדים, אשר מתחנכים וסופגים את הערכים הנעלים של ותרנות בבית הוריהם, היו הללו כעת בעיצומה של חופשה מענגת בצימר שבצפת, מתנדנדים להנאתם בנדנדת העץ שבחצר רחבת הידיים, או מסיירים בהתפעמות בין שביליה של העיר העתיקה, ואולי אפילו מעתירים מעומק לב לזכות בזיווג הגון לבנם בכורם, ליד קברו של מרן האר"י... הוא לא היה מסוגל לחלום כי הוותור הנאצל שלהם, הוויתור על אף שהצדק היה דווקא בצד שלהם, הוויתור שהיה נראה במבט ראשון כהפסד וכהחמצה, הוא זה שהפך להיות הצינור שיביא אליהם אושר ושמחה...

     עוד באותו ערב הוא מצא שדכן שיתווך בין המשפחות, ובתוך זמן קצר מאוד נסגר השידוך למזל ולברכה, כשאבי הבת המאושר מבטיח השתתפות מכובדת בהוצאות הדירה והחתונה, כשהוא מאושר מהחתן המופלא ורם המעלה שעלה בחלקו . "מזל טוב", ניגש למחרת אחד השכנים אל הרב ר. "הרבה הרבה נחת. שמעתי שעשיתם שידוך מצוין,  מן הסתם היה כאן שדכן מוצלח... גם לי יש בן בשידוכים, אולי תתנו לי את הפרטים של השדכן המיוחד שלכם" ...הרב ר' מתחייך, ומספר כי השדכן המיוחד שלהם מתגורר ב... צפת הרחוקה. לא, הוא דווקא לא מכיר את את המשפחות, ובוודאי לא את המשודכים עצמם. הוא גם לא עסק בשדכנות מעולם, הוא מתפרנס דווקא מהשכרת צימרים לנופשים, והשידוך הזה היה בעצם תוצאה של- - -  טעות גדולה ומביכה . כי כשמתנהגים 'לפנים משורת הדין', כשמעבירים על המידות ומוותרים, כשזוכרים שכל מה שקורה בעולם הוא, מידו הטובה והרחומה של הקב"ה,  והוא ובודאי רק לטובתנו לא מפסידים''.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

אברך,מעשה חסד,עדינות,ערבות,את נפשי הצלתי,להרגיש את הסבל,מנהג בנים,תהילים,פתוח תפתח,






אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ו

 

 

  המשכילים ברוסיה נהגו לשנות את שפת האידיש לפי טעמם,  ואת המילה "שבת" שינו ל"שאבעס'' . כמו כן הדפיסו עיתון בשם "עמעס" כשכוונתם ל"אמת" , אי לכך, לא ראוי ויתכן שאסור לכתוב "שאבעס" ככינוי לשבת קודש ) .הרה"ג ר' יהושע דומב שליט"א - ב"ב(



     וכתוב מפורש הוא, בפרשתנו (דברים ט"ו, י): "נתון תיתן לו [לעני] כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך". קודם כל, "נתון תיתן לו", ואל תסתפק בהטפות אמונה ובטחון. ואם עשית כן, אזי "כי בגלל הדבר הזה", "דבר" לשון דיבור, אם בנוסף גם חיזקת אותו בדברים, "אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה" (רש"י) ובנוסף: "יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך", ככל שתרבה השתדלות לא תתבע על השתדלות יתרה, אם משתדל אתה גם עבור העניים. אבל אם עבורך תנקוט בהשתדלות ועבורם תסתפק בביטחון, לא תוכל לצפות לברכת שמים!



     טעם שקוראים בשם "לוח" לחשבון השנים וראש חודש ומולדות וקביעות,  לפי שבימים הראשונים טרם שנתפשט הדפוס בעולם היו קובעים חשבון הקביעות והמולדות וכו׳ על לוח גדול של קלף , והיה תלוי על כותל בית הכנסת ולכן ידעו רבים מתי חל ראש חודש ויום טוב ותקופות והשאלה , ומאז ועד עתה נשאר השם הזה : (ספר מטעמים החדש(



     יד בגימטריה זה 14 ועוד יד זה עוד 14 . ביחד זה יוצא 28 , ובגימטריה 28 זה כוח.



המתנות (דברים טובים – פרשת דברים)

 

     אלה הדברים אשר דבר משה. אל"ה ראשי תיבות ה'ודאה ל'ד' א'לוקיך, זהו היו הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל והסביר להם במדבר בערבה וכל המקומות שהיה שם אך ורק השגחה פרטית וניסית מעבר לטבע, וצריכים להודות לד' אלוקיך. ונסביר זאת במשל:

     לדוד שהחיים לא האירו פנים. בגיל 8 כבר היה יתום מאב ומאם,  לאחר ששניהם נהרגו בתאונת דרכים. לא היו לו אחים ולא כל קרובי משפחה ידועים, שלחו אותו למוסד פנימייתי שהיה מיועד ליתומים אמיתיים וגם ליתומים שהוריהם עדיין בחיים, אך העדיפו שהילד ישהה כמה שיותר מחוץ לבית... דוד שהיה עד אז בן יחיד ומפונק להורים אוהבים,  נקלע לחברה שלילית של ילדי מצוקה, ועד מהרה למד מהם כמה וכמה תעלולים מרושעים.  הוא היה כפי הנראה ממשיך להידרדר אילולא נודע ביום בהיר אחד להנהלת המוסד שיש לו דוד רחוק, שהוא גם אדם אמיד ובעל אמצעים.  מנהל המוסד הזמין את הדוד לפגישה. 'הילד פשוט לא מתאים לסוג מוסד כזה', אמר המנהל שהיה אדם בעל לב חם. 'אני מבין שאתה רק קרוב משפחה רחוק, אבל חבל עליו, אם הילד יישאר עם בני הנוער החוסים כאן הוא ייצא מפה פושע לבסוף. אם יש לך אפשרויות, אני מפציר בך להוציא אותו מפה ולהכניס אותו למוסד פרטי שבו יוכל להתחנך כיאות'.

     הדוד קיבל את העצה. הוא העביר את דוד למוסד אחר ואכן שם הוא החל לפרוח ולהיטיב את דרכיו. הדוד המבוגר החל להיקשר אל הילד שהגיע לביתו לחופשות ולחגים, והתייחס אליו כמו לשאר בניו.  הוא ערך לו חגיגת בר מצווה מפוארת, ולאחר מכן המשיך לממן את לימודיו. הוא תמך בו כספית כדי שיוכל לצאת עם חברים ולחיות זה היה כבר ממש טבעי שהדוד מממן לו קצבת קיום, כשם שנהג עם ילדיו האחרים. דוד אכן עשה חיל בלימודיו, וסיים בהצלחה. הוא התכונן להירשם ללימודים הלאה, וגם כאן פתח הדוד הנדיב והאמיד את ארנקו ושילם את עלות הלימודים כדי שדוד יוכל להגיע להישגים בחיים,  ולרכוש מקצוע שיעזור לו לבסס את עתידו. ביום בו החל דוד את התואר השני שלו, הודיע לו הדוד כי ממתינה לו מתנה צנועה בכתובת מסוימת. ' מה המתנה?' הסתקרן דוד, אבל הדוד לא הסכים לתת יותר פרטים ואמר שעליו לגשת לאותה כתובת כדי לקבל את המתנה. דוד לא היה מסוגל לכבוש את סקרנותו. הוא לקח אוטובוס לכתובת שהייתה, אך כשהגיע למקום הוא התבלבל. את כל הבניין תפסה סוכנות מכוניות ולא היו בו שום חנויות נוספות שבהן תוכל להמתין לו מתנתו של הדוד. במשך דקות ארוכות הסתובב דוד מכל צדי הבניין, מחפש בית עסק נוסף, ולבסוף החליט להיכנס לסוכנות המכוניות ולשאול. אחד מאנשי המכירות נגש אליו ושאל: 'אתה דוד?' 'כן', השיב דוד, מופתע מכך שמישהו זיהה אותו. 'מחכה לך פה מכונית ', בישר לו איש המכירות, ורק אז התברר לדוד הנדהם כי המתנה של הדוד היא לא פחות ולא יותר מאשר מכונית חדשה ישר מהניילונים! דוד היה נרגש וליבו הוצף רגשי תודה. הוא החליט ששום דבר לא יוכל להביע את רגשותיו כמו מכתב תודה שהוא ישלח לדוד בצירוף זר פרחים גדול. 'אין לי מילים להביע את תודתי על המתנה הנפלאה שנתת לי. המכונית היא פשוט דבר שלא חשבתי שאי פעם יהיה לי, ואני פשוט  מאושר ומלא שמחה. תודה רבה על המתנה הגדולה, ואני מקווה שאוכל אי פעם להשיב לך כגמולך על נדיבות הלב שלך'.

     דוד לא קיבל תשובה על מכתבו, אך לא ייחס לכך משמעות רבה וממילא היה עסוק כל כך בהכנות לתחילת הלימודים עד שלא חשב על שום דבר אחר. את ההפתעה הבלתי נעימה הוא קיבל בראשית החודש הבא. פקיד הבנק התקשר אליו והודיע לו שעליו לכסות את החריגה בחשבונו, משום שכמה צ'קים נפדו ואילו הקצבה החודשית שלו לא נכנסה. 'איך זה יכול להיות?' תמה דוד.  ההקצבה של הדוד הייתה נכנסת לחשבון הבנק כמו שעון, ומעולם לא איחרה. לא היה לו נעים להתקשר ולשאול, אך הוא אמר לפקיד שללא ספק הכסף ייכנס מחר והחריגה תכוסה. גם למחרת הכסף לא נכנס, וכך גם ביום השלישי.  לדוד כבר לא נותרה ברירה, והוא החליט להתקשר לדודו כדי לברר את העניין. 'אתה כפוי טובה', אמר לו דודו בנוקשות, 'וזה לא נותן לי חשק להמשיך לממן אותך'. 'אני כפוי טובה?' נדהם דוד. 'האם קיבלת את זר הפרחים ואת מכתב התודה שלי על המכונית?' 'קיבלתי גם קיבלתי', השיב הדוד, 'ודווקא משום כך אני חושב שאתה כפוי טובה'. 'למה?' 'תשמע, דוד. אני נותן ומעניק לך כבר שנים רבות. כל חודש נכנסת לחשבונך ההקצבה הקבועה שמאפשרת לך לחיות, ללמוד ולהתפתח בלי דאגות. לזה כבר התרגלת. אתה מרגיש שאני חייב לך את זה. כבר אינך רואה צורך להודות על כך. רק כאשר יצאתי מגדרי ונתתי לך מכונית, חשת צורך לשלוח לי זר פרחים ומכתב תודה. אני אכניס לך את הכסף לחשבון הבנק כבר היום, אבל רציתי רק להזכיר לך שצריך להיות אסיר תודה לא רק על הדברים יוצאי הדופן, אלא גם על הדברים שאתה מקבל יום יום....'

     בפרשת דברים משה רבנו נושא דברים בפני עם ישראל ומזכיר להם את כל הטובות והניסים שהקב"ה עשה עמם מאז יציאת מצרים ועד אותו יום. כי ברגע שאדם אינו זוכר להכיר טובה, זה מראה שחסר לו את היסוד והבסיס בהנהגתו של יהודי, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. חשוב ביותר לזכור להודות ולחוש את רגשי התודה על כל מה שאנו מקבלים, גם מהורים ומהמורים, וכמובן מהקב"ה שידו פתוחה ורחבה ואנו נהנים ממתנות החינם שלו בכל יום ויום.

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

שפת האידיש,שאבעס,עמעס,נתון תיתן,משלח יד,הטפה,אמונה,בדיבור,שכר,מעשה,בטחון,השתדלות,מתנה






אמרי שפר כ"ז אב ה'תשע"ו

 

 

אדם לא צריך להשליך את שכלו כשהוא שומע מהרב דברים שהם לא כהלכה. כך אומר הפסוק: "הטה אוזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" - "הטה אוזנך ושמע דברי חכמים ללמד חוכמתם, ושים עם זה לבך לדעתי ולא תישען על דברי החכמים לבדם, רק במה שיסכים מהם עם מה שהודעתי לך המיוסד על יסודות התורה" (משלי כ"ב, ורלב"ג שם על פי חגיגה טו.( 



     אומרת התורה: תן צדקה, וכמה שתיתן - הנתינה תביא לך מזל. "עשר" (חלק בעשר) את המילה "תעשר": עשירית של האות ת' יוצאת האות מ'. עשירית של האות ע' יוצאת האות ז'. עשירית של האות ש' יוצאת האות ל'. עשירית של האות ר' יוצאת האות ך'. קיבלנו: "מזלך". המעשר - הוא מזלו והצלחתו של האדם.



     הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א שאל פעם את אחד מחסידיו הנה הגיע חדש אלול וצריך אדם לפשפש במעשיו, האם אתה עושה כן, ענה לו החסיד העולם אומר אלול בא ואלול חולף ובעל הבית לעולם עומד, א"ל הרה"ק ואנו אומרים בעל הבית בא ובעל הבית חולף ואלול לעולם עומד



     חכמה זה לדעת את הצעד הבא, כשרון זה לדעת איך לעשות את זה, וגדולה זה פשוט לעשות אותו.



'ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון'. (דברים טובים – פרשת דברים)

     עשן סמיך היתמר מבין חורבות הכפר הסמוך לעיר יל. גדוד חיילים מותשים, רכובים על סוסים מאובקים, נכנס אל הכפר. אלו היו חיילי חטיבה 4 של הלגיון הצרפתי. החיילים רכבו בדממה ברחובות הנטושים עד שהתרכזו בכיכר המרכזית. קול רעמי התותחים נדם בשעות האחרונות, מאז נכנסה הפסקת האש לתוקפה . במשך ימים ארוכים נלחמו שני הצדדים,  הצרפתים והגרמנים, משני עברי קו הביצורים הידוע בכינויו 'קו מאז'ינו', עד שבצד הגרמני של הגבול הכריזו על הפסקת אש. מפקד הגדוד הצרפתי החליט לנצל את ההזדמנות ולקחת חלק מחייליו אל הכפר המרוחק כקילומטר וחצי מקו הביצורים, כדי להשיג אוכל ולהתארגן לקראת המשך הלחימה. החיילים ירדו מעל סוסיהם, ונשכבו למנוחה קצרה כשתרמיליהם משמשים להם ככרים למראשותיהם. טבחי הגדוד הבעירו אש במרכז הכיכר והעמידו עליה דוד ענק. הם שפכו לתוך הסיר חלב, סוכר וסולת,  על מנת להכין דייסה לגדוד החיילים הרעב והמותש. ריח הדייסה המגרה כבר החל להתפשט באוויר, והחיילים ציפו בקוצר רוח לסעודה, אבל אז הגיח רץ בהול מקצה הכפר. 'המפקד! המפקד!' קרא בקול חסר נשימה, 'הגרמנים החלו לתקוף! הם הצליחו להבקיע את קו הביצורים והם מתקדמים לעברנו!'

     תרועת חצוצרות פילחה את חלל האוויר. 'חיילים,' נשמע קולו הרועם של המפקד, 'אנחנו תחת התקפה! כולם לעלות על הסוסים! אנו יוצאים לכיוון החזית!' החיילים זינקו כאיש אחד על סוסיהם, והחלו לדהור לכיוון החזית. תוך דקות אחדות התרוקנה הכיכר מאדם ושקט מוחלט השתרר בה. רק מחלון אחת הבקתות החרבות, הציץ ראשו של טוראי ז'אן בוטאנקו, חייל צעיר מכפר קטן ליד מרסיי. הוא הביט לכל הכיוונים כדי לוודא שכולם עזבו, ואז יצא וניגש אל סיר הדייסה שנותר מבעבע על האש במרכז הכיכר . ז'אן היה חייל צעיר ומפונק שלא הורגל במלחמות, והרעב הציק לו. הוא שלף את שתי מימיות המתכת הקשורות בחגורתו, ומילא אותן בדייסה הרותחת. לאחר מכן קשר אותן משני צידיו של אוכף הסוס, ויצא בדהרה להדביק את חבריו לגדוד.

     מימיות הדייסה הרותחות הציקו לסוס, והוא פרץ בדהירה מטורפת. ז'אן הגיע אל הגבעה שסביבה התחפרו שני הצדדים, אך התקשה לעצור את הסוס. שתי המימיות רתחו והכאיבו לסוס, והוא המשיך בדהירה חסרת רסן לכיוון החיילים הגרמניים. ז'אן נופף בידיו לכל עבר כדי שמישהו יעצור את הסוס, ומפיו בקעו צרחות מבוהלות. אבל הגרמנים לא הבינו מה מתרחש. הם ראו פרש צרפתי בודד מגיח לעברם בלי פחד, כשהוא מנופף בידיו וצורח בכל כוחו. הגרמנים נבהלו ממתקפת היחיד של החייל הצרפתי הנועז, והחלו לסגת לאחור מהגבעה.  חיילי הלגיון הצרפתי שאגו בשמחה, הצליפו בסוסיהם, והסתערו בעקבות ז'אן אל תוך השטח הגרמני, כשהגרמנים נסוגים ובורחים כל עוד נפשם בם. המתקפה הגרמנית הסתיימה בכישלון חרוץ.

     ז'אן הפך לגיבור הגדוד, והמפקד המליץ להעניק לו את אות הכבוד של הלגיון הצרפתי על גבורתו הרבה. המלחמה תמה, וז'אן חזר לכפר מגוריו הקטן ליד מרסיי. גם שם הוא התקבל כגיבור מלחמה, ומועצת הכפר ערכה טקס קבלת פנים מיוחד לבן הכפר שהפגין אומץ כה רב והכריע בעצמו קרב גורלי. בתחילה ז'אן חשב לספר שהוא לא גיבור ולא אמיץ, ובסך הכול המימיות הרותחות מלאות הדייסה גרמו לסוס לדהור לכיוון הגרמנים, אבל זה היה מאוחר.  אביו ואמו התגאו בו והכפר כולו העריץ אותו. אם הוא היה מספר את האמת, הייתה נגרמת לכולם עגמת נפש ואכזבה רבה, והוא היה נידון לבוז ולקלון.

     ז'אן התחתן ונולדו לו ילדים. ומדי שנה הוא היה מוזמן לטקס הרשמי לכבוד מקבלי אותות הגבורה של הלגיון הצרפתי. אבל הסוד הגדול העיק עליו והכביד על ליבו. הוא ידע שהוא זוכה בכבוד הגדול בלי שום הצדקה, ולמעשה הוא בסך הכול פחדן שרצה לגנוב מעט דייסה כדי לשבור את רעבונו. אבל למי הוא יכול לומר את זה? עם מי הוא יכול להתייעץ? ברגע שהוא יגלה את הדבר לאיש אחד - זה כבר לא יהיה סוד, והדבר לא יהיה בשליטתו.

     ז'אן כבר היה זקן,  ולעת זקנה החל לחזור ולהיזכר בילדותו. הוא נזכר כיצד אמו הדליקה נרות בשבת, וכיצד אביו היה הולך בחגים לבית הכנסת. הוא נזכר כיצד פעם אחת סבו לקח אותו לרב יהודי זקן וחכם,  ורעיון חדש צץ במוחו: 'אולי אתייעץ עם רב', הרהר ז'אן. 'אני יהודי, וכשיש לי בעייה, עלי להתייעץ עם רב. הרב הוא אדם חכם, ונראה לי שהוא לא יגלה את הדבר לאיש בלי רשותי' . ביקש ז'אן להתקבל לשיחה אצל רבה של העיר הסמוכה לכפר מגוריו, ושטח לפניו את ההתלבטות שלו. 'אני חי בשקר כל ימי', אמר ז'אן, 'אנו זוכה בכבוד על דבר שלא עשיתי'. השיב הרב הזקן לז'אן: 'בתורה יש פסוק האומר: 'ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון'. מי שעושה את המלחמות ומי שמחליט איזה צד ינצח הם לא החיילים ואפילו לא הגנרלים. הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, והוא קובע מי ינצח במלחמה.  גם הגיבור הגדול ביותר, לא היה מצליח לעשות את מעשה גבורתו, אם ה' לא היה נותן בליבו את האומץ. ובכן, מי שנתן את האומץ בליבו של האמיץ, הוא אשר נתן את הדייסה במימייה שלך.  אתה היית שליחו של הקדוש ברוך הוא להפחיד את הגרמנים ולגרום להם לברוח. ולכן, נצור את הסוד הזה בלבך, ותן לילדיך ולמשפחתך להעריך ולכבד אותך, והשתדל להיות אדם טוב וראוי,  כיאה למי שהקדוש ברוך הוא בחר בו להיות שליח'.

     הפסוק הזה, שאותו רב זקן ציטט, מופיע בפרשת השבוע שלנו, פרשת דברים. הפסוק הזה ממלא אותנו באמונה ובביטחון. הקדוש ברוך הוא מבטיח לנו שהוא יילחם עבורנו בכל אויבינו, וינצח אותם. ככל שנחזק את האמונה שלא טילים ולא מטוסים עושים את המלחמה,  אלא הקדוש ברוך הוא מחליט מה יקרה, כך נזכה שה' יילחם למעננו, וימגר את כל אויבינו. אבל חשוב לזכור: הדבר נכון גם למלחמות הפנימיות שעוברות על האדם בימי חייו. לאדם יש מלחמות נגד היצר הרע, נגד תכונותיו ומידותיו השליליות ונגד הסביבה שלפעמים לא מעודדת אותו להשתפר. גם במלחמה הזו, מלחמת החיים שלנו, מבטיח לנו הקב'ה לעמוד לצידנו ולהילחם למעננו. מי שרק רוצה ומבקש - הקדוש ברוך הוא נותן לו את כל הכוחות להתקדם ולהתעלות, ונלחם בשבילו נגד כל המפריעים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

דברי חכמים,הטה אוזנך,להישען,יסודות התורה,צדקה,מזל,חודש אלול,לפשפש,חסיד,בעל הבית,חולף,

 

 

 






אמרי שפר כ"ו אב ה'תשע"ו

 

 

"אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב עשר תעשר? עשר בשביל שתתעשר. (תענית ט.)

 

     את הברכה אשר תשמעון. עצם אשר תשמעון זאת הברכה הכי טובה.

 

     ''בנים את לה' א-לקיכם'' ועם כל זה "לא תתגודדו" בבית הכנסת, וכדרשת חז"ל על זה, לא תעשו אגודות אגודות (יבמות י ג" :).

 

     האם מותר לעשות נרתיק מברזל? מובא בפוסקים לא לעשות הנרתיק מברזל, שמזוזה מאריכה ימיו של אדם, וברזל מקצר

 

החמין של שבת II (דברים טובים – פרשת דברים)

     סיפר הרב ברוך רוזנבלום שליט"א, שסיפר הרב שמחה וסרמן שליט"א [זצ"ל] בנו של הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל, הי"ד, אשר שימש כרב בלוס אנג'לס: הייתה שם משפחה של בעלי תשובה שהתקרבה ליהדות דרכו, ובנם הגדול הגיע ב"ה לגיל בר מצווה. לאותה משפחה היו הרבה ידידים וקרובי משפחה, והם החליטו לערוך את שבת העלייה לתורה בבית מלון, ומאחר ובית המלון היה מחוץ לעיר, בהזמנות ששלחו הם ציינו שמי שאינו יכול לבוא ולשהות שם כל השבת, יוכל לחלופין להשתתף בסעודת המצווה שתיערך באמצע השבוע, והדגישו שהם מבקשים לא לנסוע בשבת.

     הרב וסרמן, מסיבה כלשהי לא היה יכול להגיע לשם לשבת, וביום ששי בבוקר הוא התקשר לבעלת השמחה, איחל לה מזל טוב, והתנצל שלא יוכל להשתתף בפועל בשמחתם. בהמשך שאל אותה הרב אם הכינה חמין [טשולנט] לשבת, והיא ענתה שלא. "כבוד הרב", כך היא אמרה, "הידידים שלנו אינם יודעים מה זה חמין. כל המאכלים שהכנו לסעודת היום יהיו קרים. כולל הבשרים והתוספות". אמר לה הרב: "אני מבקש ממך שבכל אופן תכיני חמין" , וכמובן שבקשתו של הרב התקבלה.

     בבוקר יום השבת, נעצרה ליד המלון מכונית, ומתוכה יצאו זוג אנשים מבוגרים. הם נכנסו לבית המלון,  ולפתע נעצרה האישה ואמרה לבעלה: "אינני יכולה, בוא נצא מכאן מיד!" ועוד בטרם הספיקו בעלי השמחה לגשת אליהם, הם כבר נעלמו מן האופק. במוצאי שבת התקשרו בעלי השמחה לברר מה ארע בדיוק, ואז שמעו מהם את המעשה המופלא הבא:

     אישה זו הייתה ניצולת שואה. היא נלקחה מביתה בגיל שש, שהתה שנים מספר במחנות, ובתום המלחמה היגרה לאמריקה, שם בנתה את ביתה. היא לא זכרה שום דבר מתקופת הילדות שלה בפולנייה, לא אבא ולא אימא, לא שבת ולא כל סממן יהודי אחר, ועובדה זו ממש הרסה לה את החיים. היא ניסתה אפילו להיוועץ בפסיכולוגים ופסיכיאטרים שיסייעו לה לשחזר את עברה, ולא עלתה בידם. והנה באותה שבת גורלית, כשנכנסה לבית המלון והריחה את ריח החמין - לפתע הכול צף ועלה לנגד עיניה כאילו קרה היום ! מה קרה ? כאשר חטפו אותה מהבית בפולנייה, היה זה בשבת קודש, ובבית היה ריח של חמין. ועתה, כשהריחה את ריח החמין, הכול חזר לה, כל זיכרונות הילדות מהבית החם והאהוב. היא הייתה בהלם! לכן לא הייתה יכולה להמשיך, והחליטה לשוב לביתה.  ושמעתי, שהזוג הזה נעשו בעלי תשובה אמתיים - הרי לנו כמה גדול כוח ריח החמין של שבת.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

ששר,תתעשר,ברכה,בנים,נרתיק,ברזל,מאריך,מקצר,חמין,בית הכנסת,אגודות,

 




אמרי שפר כ"ה אב ה'תשע"ו

 

 

באיזה מקום תמיד מכוונים בתפילה "? שיר של יום " כי חייבים לחשוב איזה יום היום .....



      בכל מקום דבר טובות, כי אוזניים יש גם לקירות.



      הרבי מסאטמר בעל "ויואל משה" זצ"ל, היה אומר: לפנים בישראל רווחה מידת הכנסת אורחים, כשיהודים נדדו ממקום למקום ואחרים פתחו בפניהם את שערי ביתם ולבם,  אבל היום, איך ניתן לקיים מצוות הכנסת אורחים בהידור, והלוא כמעט ואין אדם שאין לו בית? הוא השיב: כשאתה נוסע ביום חם עם רכב ממוזג ואתה רואה יהודי נוטף זיעה עומד בחום השמש, זוהי הכנסת אורחים בדורנו.



     חינוך: כתוב בפר' דברים 'כאשר תעשינה הדבורים', דבורה נותנת עקיצה וגם דבש, לימוד על מחנך את אחרים שאם נותן עקיצה שייתן גם דבש.



הבקשות (דברים טובים – פרשת דברים)

     החיים של זלמן היו קשים מנשוא, בעיות בשלום בית, ילד חולה עם תרופות שאינן בסל, משכנתא חונקת, בנות מבוגרות בבית, חוב לעירייה... בקיצור, מה לא...  אנשי הרווחה הבינו שכדי לפתור את בעיותיו צריך לערב כמעט את כל משרדי הממשלה, החל מהרווחה וכלה בבריאות. לכן, הוחלט להפגישו עם המלך בכבודו ובעצמו. רק המלך יכול לפתור את כל הבעיות.

     זלמן הגיע לפגישה עם רשימה מסודרת והוא גולל בפני המלך את כל צרותיו. הסיפור נגע ללבו של המלך, והוא הבטיח לעזור. זלמן קד קידה והחל ללכת אחורנית, ואז הוא פונה שוב למלך ושואל: "אפשר להוסיף משהו?", "בבקשה", ענה המלך... "אדוני המלך, אם אתה יכול לטפל בבקשה דבר ראשון בבני החולה, אם הוא לא יהיה חולה, הילדים יהיו יותר רגועים, אשתי תוכל לחזור לעבודה, הבית יחזור לתפקד וגם בנותיי תנשאנה..."

     בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים מהבורא על הכול! בריאות, דעת, פרנסה, שלום, הכול! בסיום התפילה, לאחר שפסענו שלש פסיעות אנו מוסיפים: "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו...", אנו כאילו אומרים לקדוש ברוך הוא: יש לנו מכלול של צרכים ובקשות, אבל יש לנו בקשה נוספת: דבר ראשון תבנה את בית המקדש, כשהוא יבנה וירושלים תעמוד על תילה, כל שאר הבעיות תעלמנה כלא היו...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

כוונה בתפילה,לחשוב,היום,דבר טובות,אוזניים,קירות,הכנסת אורחים,רכב ממוזג,נוטף זיעה,דבורים,עקיצה,דבש






אמרי שפר כ"ד אב ה'תשע"ו

 

 

 ברוך תהיה מכל העמים. אם תסתכל על הגויים מה הם לעומת ישראל, בכל מצב ברוך תהיה.



     הרבי אמר לתלמידים סימן, הגרעינים 1" .זית" יש לו רק גרעין אחד. " .תמר" יש לגרעין סדק וזה כמו שנים. 3" .גפן" כשיש בענבים גרעינים, יש בהם שלשה גרעינים זה שלישי. (וגם המילה גפן מתחילה באות ג' סימן לשלישי). 4" .תאנה" יש לה הרבה גרעינים קטנים זה רביעי. 5 .ו"רימון" יש לו הרבה גרעינים גדולים זה חמישי.  זית שמן למה לא מזכיר זית בעצמו, מפני שהזית קשה לשכחה לכן מזכיר זית שמן.



     ואכלת ושבעת. ההלכה היא שבעת ברכת המזון צריך לשבת,  וכתוב בתוס' ברכות רמז שבעת שהוא מילים שב-עת.



     "והיה עקב תשמעון" (דברים ז,יב). "והיה עקב" – ב'עקב' הימים, בסוף הימים, "תשמעון", לא תהיה לכם ברירה ותשמעו לי. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)



הבכיה של הגנרל (דברים טובים – פרשת דברים)

     לגנרל הגדול לא היה חסר שום דבר בחיים. הוא היה אסטרטג בכיר בצבאו של נפוליון, וזכה לכבוד ולהערכה. מבוקר עד ערב הוא שקד על המפות באוהל המפקדה, כשהוא מתכנן מתקפות ותכניות הגנה שונות מפני אויביה של צרפת. הגנרל התהדר במדים מפוארים, ועל חזהו התנוססו בגאווה מדליות ואותות הצטיינות רבים. איש לא ידע שבתוככי לבו, הגנרל לא נאמן לארצו. בכמה הזדמנויות הוא נפגש עם סוכני אויב, ומכר להם תמורת כסף רב את תכניות ההתקפה וההגנה שהוא עצמו תכנן. נפוליון חשד שהגנרל המוכשר בוגד בו בחשאי, אך לא היו לו הוכחות. יום אחד נחל צבא צרפת מפלה מוחצת בקרב. חקירה נמרצת העלתה שהגנרל הגדול מסר לאויב מראש את תכניות הקרב. נפוליון זעם וחשב להטיל על הבוגד עונש מוות, אך לבסוף החליט על עונש אחר: הוא ישלח אותו לאי נידח ושומם, שם יחיה עד סוף ימיו בבדידות ויוכל להרהר במעשיו הרעים. הגנרל הורד מכל דרגותיו, הולבש לבוש אסירים, והועלה לאנייה. במשך שבועות רבים שטה האנייה עד שהגיעה לאי נידח בלב האוקיינוס, שם הושלך לחוף על ידי המלחים הצרפתים.  במשך שעות רבות שכב הגנרל המודח על החוף ובכה על מר גורלו. כשירד הערב, החל הרעב להציק לו. הוא טעם מפרותיו של עץ שגדל בסמוך, והשביע את רעבונו. לאחר מכן אסף עלים יבשים והכין לעצמו מצע. כך עבר עליו הלילה הראשון על האי הבודד. הימים חלפו, והגנרל הגדול החל להשתקע באי. הוא בנה לעצמו בית מגזעי עצים ומצא כמה עזים שנתנו לו חלב. הוא היה צד חיות קטנות וצולה אותן על האש.  החודשים חלפו והגנרל התרגל לחיים על האי השומם, אך כשהגיע התאריך שבו הושלך את האי, הלך הגנרל אל החוף,  לבש את בגדי האסיר שאותם לבש באותו יום, והחל לבכות.  הוא נזכר במעמד הנכבד שהיה לו בצרפת, שבה הוא היה אחד האנשים החשובים ביותר. הוא חש חרטה עמוקה על מעשה הבגידה שלו וייסר את עצמו על כך. כל היום ישב ובכה, אך למחרת התאושש והחליט להמשיך בחייו.

     באחד הימים נטרפה אוניה סמוך לאי. כל נוסעיה טבעו ומתו, ורק נערה אחת ניצלה והגיעה לחוף. הגנרל נשא אותה לאישה והם חיו באושר ובשמחה, אך יום אחד הופתעה האישה לגלות את בעלה יושב על החוף בבגדים מוזרים ובוכה בכי סוער. ״מה קרה?״ נחרדה האישה. ״האם לא טוב לך איתי?״ ״בכל יום אני מודה לבורא עולם ששלח אותך אלי״, אמר הגנרל הגדול,  ״אבל היום לפני שנתיים הוגליתי מצרפת, שבה הייתי אדם חשוב ומקורב למלכות. בכל שנה, כשהיום הזה מגיע, אני נזכר מה הייתי והיכן אני היום, ולכן אני בוכה''. אחרי שנה נולד לגנרל ולאשתו בן. הילד גדל והיה לילד פיקח. כשגדל מעט הבחין הילד כי מדי שנה, ביום מסוים, אביו יושב על החוף,  לובש בגד מוזר ובוכה מהבוקר עד הערב. ״אבא, למה אתה בוכה?״ שאל הילד, והאב הסביר לו שביום הזה לפני כך וכך שנים, הוא הושלך אל האי השומם והנידח, וסולק ממעמד חשוב שהיה לו בממלכה רחוקה. בנו של הגנרל גדל ונשא אישה, וגם לו נולדו ילדים. בכל שנה, באותו תאריך, היה יושב הסב עם ילדו ועם נכדיו, ומקונן על מר גורלם ועל הגלות שלהם באי הבודד, הרחק מצרפת. היישוב על האי התרחב, משפחות נוספו וילדים נולדו, אך בכל שנה, באותו תאריך, היו מתאספים כולם ובוכים על מר גורלם, ועל כך שהם חיים מבודדים בלי קשר עם כל נפש חיה. עד שבשנה אחת קם אחד הצעירים והכריז: ״די! אינני מוכן יותר! בכל שנה מכריחים אותנו לבכות בתאריך הזה, אבל אני לא מבין מה רע פה: יש פירות טעימים על העצים, יש עזים שנותנות חלב, יש עצים לבנות קורת גג ועלים יבשים להכין מהם מצעים. טוב לי פה,  ואני לא מעוניין בשום ארץ אחרת...״ שמע זאת הגנרל הגדול,  הסב שכבר היה ישיש וחלש, קרא לנכדו הצעיר ואמר לו:  ״אינך מבין מדוע אנו בוכים, משום שנולדת באי הפרימיטיבי הזה ולא יצאת מפה אף פעם. אתה פשוט לא ראית את העולם האמתי והמפותח, ולכן אינך יודע מה אתה מפסיד. אני ראיתי עולם מופלא ובו רכבות דוהרות, מגדלי ענק, כדורים פורחים וארמונות נהדרים. יכולתי להיות היום חלק מאומה גדולה,  שבה יש מדענים וחכמים, אמנים ואצילים. אכן, מי שגדל כל ימיו כשהוא מתרוצץ יחף על החול, לא מבין מה חסר לו. אך דע לך שכל החיים הטובים שלך פה, הם כאין וכאפס לעומת החיים הגרועים ביותר בצרפת. ולכן יש לך הרבה מה לבכות - על זה שאפילו אין לך מושג מה הפסדת..."

     אנו מצויים בעיצומם של שלושת השבועות שבהם אנו מקוננים על חורבן בית המקדש, ולעתים באמת קשה לנו להתחבר לעצב ולצער,  כי בסך הכול די טוב לנו פה... העולם יפה ומתקדם, והחיים נוחים, ואנו חשים כי שום דבר לא חסר לנו. התחושה הזו דומה לאותו בן אי שמעולם לא ראה את צרפת המשגשגת. כאשר בית המקדש היה קיים, עם ישראל חי בצורה שונה לחלוטין,  צורה רוחנית ומאושרת ברמות שאיננו מסוגלים לתאר לעצמנו. הייתה אז השראת השכינה והייתה בישראל נבואה, ולכל אדם היה ברור מה תפקידו בעולם. לכן, גם אם איננו מצליחים להבין מה הפסדנו, אנו חייבים לנסות ולהתחבר לצער על חורבן בית המקדש, וכבר הבטיחו לנו חז"ל שמי שמתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבניינה.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

ברוך,הגויים,זית,גרעין,תמר,תאנה,רמון,דבש,גפן,הגנרל,תשמעון,עקב,אסטרטג,צרפת,בית המקדש,






אמרי שפר כ"ב אב ה'תשע"ו

 

 

אדם צריך לדעת שכל פעולה שהוא עושה לא משנה גדלה משפיע על כל העולם. (שמואל אייזיקוביץ)



     אל תיתן לאתמול לנדוף ברוח מבלי משים. הצלחת העתיד תלויה בלמידת העבר.



     אמר האדמו"ר רבי שלמה מזויעהל זצ"ל: המקפיד לברך ברכת המזון בכוונה ומתוך הכתב - גורם שיזכה שבניו יהיו יראי ה'.



      ''האדם מתכנן וא-לוקים צוחק"



     ההבדל בין עשיר לעני: העני רואה את השגחת הקב"ה עליו בכל יום ויום ואילו העשיר הבטוח שהוא זה אשר עשה את כל החייל אשר לו רואה בהשגחה רק אחת לכמה שנים... (רבי חיים מוואלוז'ין)



"     המברך ברכת המזון מתוך שמחה יזכה לעשירות, שנאמר: "ברכת ה' היא תעשיר", וזאת כתנאי שיברך: "ולא יוסיף עצב עמה". (ה'חת"ם סופר')



     הרוצה להציל את בניו שלא ימותו בקטנותם, יקפיד לברך ברכת המזון במתינות ובכוונה ומתוך הכתב, ואז 'ונס יגון ואנחה'. (המהרי"ל דיסקין זצ"ל)



     התקשרה אישה לאחד מבתי הדין בבני ברק. נוסעת היא עתה והתעוררה לה "הארה" - שאלה בהלכות צניעות.  בדרך כלל, כשהיא נוסעת באוטובוס, כדי לא לבטל את זמנה,  היא סורגת. אולם עתה חוששת שהדבר אינו כה צנוע, זה בולט. מסתכלים עליה... שואלת היא - האם אכן יש בזה חוסר צניעות?  השיבה אחד מהדיינים החשובים בב"ב: "יש בזה משהו, אולם לדבר באוטובוס בסלולרי זה יותר גרוע..." ("נר לשולחן שבת")



זהירות, כלי נשק בידיך! ) סיון רהב מאיר)

     כדי להשיג את כלי הנשק הכי עוצמתי לא צריך להוציא שום רישיון. הוא כבר שלנו. יכולת הדיבור. זוהי מעלתו של האדם – היכולת לתקשר, להוציא מילים מפיו, לחבר משפטים בעלי משמעות ותוכן. א-לוקים כידוע ברא את העולם בדיבור ("ויאמר אלוקים יהי אור – ויהי אור", וכן הלאה) אבל גם אנחנו בוראים ומחריבים עולמות באמצעות הדיבור שלנו בלבד. זה הנושא שפותח את פרשת "מטות". משה מכנס את העם ומודיע שאדם שמבטיח משהו, שנודר, לא יחלל את מה שאמר: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו – יַעֲשֶׂה".

     רבי נחמן מברסלב כותב על תחילת הפרשה כי ממנה "רואים ומבינים גודל עוצם כוח הדיבור". הרי כשאומרים "הרי את מקודשת לי" – יוצרים מציאות חדשה. משהו בעולם השתנה אחרי המשפט הזה. גם כשאומרים למישהו "אתה טיפש ומכוער" – יוצרים מציאות חדשה, שקשה לשנות אחר כך. חיים ומוות ביד הלשון, והבחירה האם להביא באמצעות כוח הדיבור חיים או מוות היא שלנו. הרבי צבי יהודה קוק כתב שאם אתה רוצה לדעת מיהו האדם, בדוק איך הוא מדבר. האדם נבחן באמצעות הדיבור שלו, שבעצם חושף את אישיותו: "האדם מתגלה בדיבורו. צלם הא-לוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי".

     בפרשה גם רואים שאלעזר נאלץ ללמד את העם פרט כלשהו בהלכה, במקום משה: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה". רגע, משה עדיין כאן. מדוע אלעזר הוא שמזכיר לעם כיצד לנהוג? מה קרה למשה? הוא הרי יודע את ההלכה היטב. הסיבה, לפי חז"ל: "משה בא לכלל כעס, ולכן בא לכלל טעות". 

     פעמים רבות קובעים חז"ל שכעס הוא לא סתם מידה רעה. כעס ממש גורם לך לאבד את מה שכבר יש לך מבחינה רוחנית: "כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו" (מסכת פסחים). וגם: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (מסכת שבת). 

     הרב חיים פרידלנדר, שנמנה על תנועת המוסר, בתוך עולם התורה המגוון, מסביר את הנקודה הזו. לדבריו, הסתלקות החכמה היא לא עונש על הכעס, אלא פשוט תוצאה טבעית. התורה לא יכולה להיות בתוך "כלי קיבול" שיש בו מידות רעות: "כלי הקיבול לחכמת התורה הוא גוף טהור ממידות רעות, וכשנולדה באדם מידה כזו - הרי בשעה זו, חכמתו מסתלקת ממנו, ואין זה בתורת עונש, אלא שכך היא טבעה של מידה רעה שמברחת את החכמה". 

     ומה המסקנה של הרב פרידלנדר לגבינו? אם זה קורה למשה רבינו, והכעס מביא אותו עד כדי טעות, מה המסקנה ביחס לכל אחד ואחד? כך הוא כותב: "כמה אנו צריכים להישמר מכל נגיעה של כעס... לא להיות במצב של בלבול הדעת וחוסר מנוחת הנפש, ועל אחת כמה וכמה כעס בפועל, שעל ידי זה מפסיד את מעלותיו הרוחניות, ומסכן את חייו הגשמיים, ובמיוחד שהוא מזיק ומאבד את המעלה העיקרית של מנוחת הנפש".

חכמה, בינה ודעת של רבי (קול ברמה, גליון 248)

     ידוע שלרבנים יש בכל מרכז של חסידים, כל עירה, כל קהילה של חסידים, צדקה מיוחדת להחזיק את בית הרב – כספי מעמד )מעמד געלט). יש כל מיני סוגים של קופות צדקה, אבל זו קופה מיוחדת שזו זכות לתרום אליה, כי היא מיועדת להחזיק את הרבי בעצמו – זה כמו הפרנסה של הרבי וביתו. כמובן שאם מגיע לרבי המון כסף הוא לא לוקח לעצמו, אבל זה שייך לו – כסף שהוא עושה בו כראות עיניו. קוראים לזה 'מעמד געלט', וזו הצדקה הכי יקרה אצל החסיד. בכל שנה בכל קהילה כל החסידים היו תורמים את המעמד שלהם אצל אחד מזקני החסידים, ואותו זקן היה נוסע לרבי ומכין רשימה של כל התורמים עם שמות המשפחה וכמה שתרמו והיה מביא את הרשימה לרבי מדי שנה. כך היה נהוג.

     שנה אחת בא הגבאי עם רשימת התורמים לאדמו"ר הזקן- ר' שניאור זלמן זצ"ל. הרבי היה זוכר את הכל, הוא הסתכל ואמר שיש אחד שחסר ברשימה. יש אלפי ורבבות חסידים, אבל הרבי זכר כל אחד בפני עצמו כמובן, ואמר שחסר ברשימה מישהו – ושאל מה אתו? לא היה נעים לגבאי לומר, אבל הוא השיב לרבי – צר לי לספר, אבל אותו אחד ר"ל ירד מהדרך. פשוט, הוא עזב את החסידות, והוא כבר לא עושה מצוות, לכן,  אחרי שהיהודי הזה התקלקל, אנחנו הרחקנו אותו מהמניין הפנימי – מהחברים הפנימיים – לכן הוא גם לא מתפלל יותר במניין שלנו, וגם כמובן שלא לקחנו ממנו את המעמד, בגלל שהוא בחוץ. אדמו"ר הזקן נעשה מאד רציני. אותו גבאי לא היה אדום פשוט, הוא היה אחד מזקני החסידים של אדמו"ר הזקן – הם לא פעלו מתוך הרגש, אלא לפי השכל שלהם. הרבי נעשה רציני ואמר לאותו חסיד נכבד – אתה לא יכול לשער לעצמך מה זה עושה לנשמה שהיא נמצא ב-ד אמות של שטיבל של חסידים.–אתה לא יכול לשער לעצמך כמה נחת רוח יש למעלה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות. האדמו"ר לא אמר תחזיר אותו בתשובה,  אלא שלא נכון שהרחקתם אותו, כי אף שירד מהדרך ועשה עבירות, אבל אם ישאר במניין יש סיכוי שיעשה עבירה אחת פחות,  ואין דעת לשער כמה נחת רוח יש למעלה לקב"ה כשיהודי עושה עבירה אחת פחות,

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

פעולה,משפיע,לנדוף,ברכת המזון,מתכנן,צוחק,השגחה,שמחה,עשירות,יגון,אנחה,הארה,צניעות

 







אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ו

 

אל תהיה כאותו אחד שבא לשאול אותו מאן דהוא - סליחה מה השעה? אמר לו - בוא איתי. העלה אותו לבניין 30 קומות ומהקומה האחרונה ראו את כל העיר וההמולה. אמר לשואל: נו, אתה רואה את כל אלה? ומכולם מצאת רק לשאול אותי?!...  ואם הגיעה לידך מצווה אל תחשוב שמישהו אחר יקיימה. כמו כן, אל תדחה אותה למחר אלא תמיד תחשוב שהמצווה היא להיום וזמנה עובר, ואל תתפתה אחר היצר שיש עוד הרבה מצוות אחרות... אלא חשוב תמיד כאילו זו המצווה היחידה שיש... זהו ביאור הפסוק: "כל המצווה אשר אנכי מצווך... היום"



    "ביום נשואי נגשתי אף אני אל אבי הגדול וביקשתיו שיברך אותי בילדים צדיקים. הוא ברך אותי ואמר: 'ש הריבונו של עולם ייתן לך הרבה ילדים'... תמהתי ואמרתי לו: 'אבא, בקשתי דבר אחר'. ואז אמר לי אבי: 'בדור שבו אנו חיים כיום ישנה סכנה גדולה עד מאד לדור הצעיר, אם יהיו לך הרבה ילדים, יישאר משהו מהם ליהדות...'". ("מאיר עיני ישראל")



     הרה"ק מקאברין זי"ע אמר: עק"ב ראשי תיבות - א'ות ב'רית ק'ודש. שאל אותו אחד, והא כתיב עקב עם עין ולא עם אלף? ענה הרה"ק: בוודאי, אם שומרים על העין מגיעים ל-א'ות ב'רית ק'ודש



     יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר רב וכי אין לו כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות לתלמוד תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי אתה אביון שבאביונים,  אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני יותר מעני בזמן ...



כנסת ישראל נמשלה ליונה (סיפורי צדיקים, עלון 215)

     סיפר החסיד ר' יעקב בייגל מקראקא שהיה מחסידי הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב זיע"א הי"ד, (יומא דהילולא ד' מנ"א). שנים רבות התפרנסתי מניהול מאפיה גדולה בעירנו, וברוך השם ראיתי ברכה בעסקי. ויהי היום ונתקנא שכן גוי בהצלחתי, ושכר עדי שקר להעיד ולהלשין עלי אצל אנשי הרשות, שכאילו המאפיה שלי מזוהמת, ושרצים ורמשים נמצאו בכיכרות הלחם וכו'. הלה גם שיחד את אנשי המשטרה בקראקא, שייכנסו למאפייתי ויעמידו פנים כאילו אכן מצאו אותה מלוכלכת. חרדתי לבאות ועלול הייתי לא רק לקפח את פרנסתי, כי אף לזאת שישפטו אותי ויגזרו עלי כמה שנות מאסר.  בצר לי קמתי ונסעתי לבאבוב, כיון שהתקרבתי אל ביתו של הרבי, ראו עיני מחזה מוזר, הנה הצדיק בכבודו ובעצמו עומד אצל החלון, ידו מלאה אבנים קטנות והוא משליך אותן אחת אחת דרך החלון החוצה. עמדתי והסתכלתי כולי תמה ומשתומם, עד שהרבי פנה אלי ואמר: ראה נא מה אני עושה, זרקתי פירורים של חלה יבשה אל היונים, והנה באים ביעף עורבים שהם עופות טמאים ואכזריים, ודוחקים את רגלי היונים הטהורים, לכן אני משליך את האבנים לעבר העורבים, כדי לגרשם בשביל שתוכלנה היונים להתפרנס במנוחה. לשמע הדברים האלה הזדרזתי וסיפרתי לפניו את צרתי. מיד השיבני הלא בזה אני עוסק עכשיו, אני מגרש את הטמאים המטרידים את  מנוחתן של היונים הכשרות החפות.  וכאשר הגשתי לפני הרבי אח"כ את הקוויטל, חזר ואמר לי: אל תדאג כבר גירשתי את הטמא ולא יוכל עוד להרע ליונה, כנסת ישראל נמשלה ליונה, סע לביתך לחיים ולשלום ותבשר לי בשורות טובות. ויהי כאשר חזרתי לקראקא, נודע לי שהשלטונות תפסו את הנכרי המלשין בעסק נורא, בשותפות עם שודדים רוצחים, ויצא דינו למאסר ממושך. והמשפט הצפוי לי נתבטל ממילא

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

מצווה,זמנה עבר,תתפתה,כנסת ישראל,יונה,ילדים צדיקים,סכנה גדולה,דור הצעיר,לקבוע זמן,תלמוד תורה,







אמרי שפר כ' אב ה'תשע"ו

 

  המילה: "אחריות" טומנת בחובה מסר אדיר:  אחריות- מתחילה באות א' ומסתיימת באות ת' = לומר לנו שהיא חייבת לכלול הכול.  בנוסף כל חלק במילה: "אחריות" מסמל את המעגלים שהאחריות נושאת בתוכה:  א- אני אחראי לעצמי,  אח – למשפחה,  אחר- לזולת,  אחרי- אני יכול להוביל.  אחריו- על פי אמונה בה' אחריות - ולאחר שכל המעגלים בשליטה רק ניתן לומר שזוהי אחריות מלאה

 

    הנה כתיב (תהילים קמה יח): '''קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת'', ושמא תדעו מהו 'יקראוהו באמת' האמור כאן? אלא הכתוב מדבר על המצב שבו הינכם עומדים, שהרופאים ייאשו אתכם, ומעתה הנכם יודעים כי אין לכם אל מי לפנות אלא לאבינו שבשמים. זהו 'קרוב ה'... אשר יקראוהו באמת'. (בעל ה'לשם' זצוק"ל)

 

     ידוע שבטרם נסע הגה"ק מסטמאר זי"ע מארץ הקודש לחוץ לארץ, נכנס אליו הגה"צ רבי אשר זעליג מרגליות זצ"ל ושאל אותו:  למי יוכלו לפנות וליתן קוויטל לאחר שיסע לחו"ל,  והשיב לו הרבי זי"ע:  כשתיכנס לבית המדרש ותראה יהודי שמרים את שרוולו להניח תפילין,  ותראה שחקוק על זרועו המספר שהנאצים ימ"ש חקקו בשנות המלחמה הנוראה,  לו אתה יכול ליתן קוויטל...

 

     יכול אדם להתפלל שמונים שנה רצופות מדי יום ביומו, ולבסוף לא נשאר מתפילותיו כלום. אוי, "ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים". כמה תפילות צריכים להתפלל, כדי שנוכל להתפלל בכוונה.

 

כסַפּו של החכם (פרפראות וגימטריות-תולדות)

     פעם גר לו אדם חכם וידוע בעירו, איש עשיר מאוד, היו לו אישה ילדים ונכדים. כולם אהבו וכבדו אותו מאוד והוא דאג לילדיו וגם לא חסך מכספו לעניי עירו. יום אחד מתה אשתו והוא נותר לבדו בביתו. כאשר עברה שנת האבל באו אליו כל ילדיו ודיברו איתו, שחבל שיגור לבדו בבית הגדול והוא עכשיו לבד. תמכור את הבית ואת השדות שלך, תן לנו את הכסף ואתה תגור בבית של הבן הבכור וכל מחסורך יהיה עלינו ולא תצטרך לדאוג לכלום.

     הסכים האיש, מכר את כל מה שהיה לו ואת כל הונו חילק בין ילדיו ועבר לגור בביתו של הבן הבכור. בתחילה, לא החסירו ילדיו ממנו מאומה, והיו גם מבקרים אותו ולוקחים אותו אליהם. אך אט אט הפסיקו הילדים והנכדים להגיע לביקורים, ובבית הבן הבכור התנכלו לו, בקושי היו מכינים לו אוכל והוא היה רעב תמיד, את בגדיו לא כיבסו ואם נקרעו גם לא תיקנו אותם. וכך עבר זמן והאיש התדרדר במצבו עד כדי שהתבייש לצאת לרחוב, לחבריו הוותיקים שלא יראו אותו במצבו העלוב.

     יום אחד, אמר האיש לבנו הבכור, תקרא לראש העיר ותאסוף לכאן את כל אחיך ואחיותיך יש לי משהו חשוב לתת לכם. כאשר שמע הבכור שהם צריכים לקבל דבר מה, מיד אסף את כל אחיו ואחיותיו והזמין גם את ראש העיר. כאשר כולם התאספו מולו, אמר האיש, תראו אמרתי לכם שמכרתי את כל רכושי וחילקתי אותו ביניכם, אבל נשארה אצלי עדין מזוודה אחת גדולה ומלאה. מאחר ויום מותי מתקרב, אני רוצה להוריש לכם את המזוודה ואת כל מה שיש בה. המזוודה קבורה מתחת לעץ הגדול, בכניסה לעיר שלנו והיא נעולה בשני מנעולים רק שני המפתחות ביחד יכולים לפתוח את המזוודה. הנה מפתח אחד אני נותן לך ראש העיר ומפתח אחד לך בני הבכור, אחרי מותי תפתחו שניכם את המזוודה וראש העיר יחלק ביניכם שווה בשווה את כל הנמצא בה... מאותו היום, השתפר מצבו של האיש לאין ערוך וחזר להיות מה שהיה, בניו ובנותיו דאגו לכל מחסורו, באוכל בגדים כסף, כל מה שביקש האיש קיבל וכך חי לו בשקט ובכבוד.

     יום אחד, הגיע יומו והוא מת. עשו לו הילדים הלוויה שלא הייתה כמוה וישבו עליו שבעה. לאחר שעבר חודש הלכו כל בניו ובנותיו יחד עם ראש העיר, אל העץ שבכניסה לעיר... חפרו וחפרו עד שמצאו את המזוודה הגדולה, פתח הבן את המנעול הראשון ואחריו פתח ראש העיר, כאשר פתחו את המזוודה מצאו שם רק ראש של חמור ומכתב. ובמכתב היה כתוב בכתב ידו של האיש: 'רק חמור נותן בחייו כל מה שיש לו'

     מוסר השכל: תנו לילדים כמה שאפשר. אבל תשאירו כדי שלא תזדקקו להם...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

מסר אדיר,אחריות,אני,אח,אחר,אחרי,רופאים,קוויטל,בית המדרש,תפילין,חקוק,נאצים,זדים,להתפלל,







אמרי שפר י"ט אב ה'תשע"ו

 

'אפשר לקחת מהאדם הכל פרט לדבר אחד בלבד: האחרון מבין סוגי החופש של האדם – החופש לבחור את דרכו". (ויקטור פרנקל)



"     האדם אינו רק קיים, אלא הוא תמיד מחליט איזו צורה תהיה לקיומו, למה יהפוך ברגע הבא. באותו אופן, לכל בן אנוש יש את החופש להשתנות כהרף עין". (ויקטור פרנקל)



הנשים צדקניות הזקנות שבירושלים היו מאחלים ומברכים בימי בין המצרים,  שהשי"ת יעזור שבשנה זו כבר נזכה ל"שבת נחמו" – עוד קודם ל"שבת חזון"...

 

הרה"ק ה"שר שלום" מבעלזא זי"ע פגש פעם את הרה"ק רבי שמעון מיעריסלאוו זי"ע,  ושאלו בן כמה אתם,  אמר לו את גילו בשלש שנים פחות – אמר לו : חושבני שאתם קצת יותר מבוגרים,  אמר לו:  כן,  נכון,  אמנם אני אומר תמיד כך לפי ש השלש שנים הראשונות של האדם,  הם אינם נחשבים בכלל ! – החיים מתחילים מאז היותו בן שלש,  אז הוא מקבל נשמה חדשה והוא נעשה כקטן שנולד.

")אמרי יוסף" (פרשת משפטים,'')



כמה שוקלת כוס מים?

     פסיכולוג המלמד התמודדות והתנהלות מול לחץ, הרים כוס מים בידו ושאל את הסטודנטים: 'כמה כבדה כוס המים?'  היושבים בחדר זרקו לאוויר כל מיני תשובות המנסות לאמוד את משקל הכוס. הוא השיב: 'המשקל המוחלט של הכוס לא משנה. הכול תלוי בכמה זמן אצטרך להחזיק את הכוס. אם אחזיק אותה במשך דקה, זוהי איננה בעיה. אם אחזיק אותה במשך שעה, ארגיש כאב בידי. אם אחזיק אותה למשך יום שלם, ארגיש את ידי רדומה ומשותקת... בכל מקרה, משקל הכוס לא משנה, ככל שאחזיק אותה, היא הופכת להיות כבדה יותר' . מוסר השכל: 'המתח ודאגות חיינו הם כמו כוס המים. הרהרו בהם לזמן קצר ושום דבר לא יקרה. אם תחשבו עליהם לזמן יותר ארוך הם יתחילו להכאיב. ואם תחשבו עליהם לאורך כל היום, תרגישו משותקים לא מסוגלים לבצע דבר'....  זכרו להניח את כוס המים...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

לקחת,חופש,לבחור,קיים,מחליט,בן אנוש,כהרף עין,נשים צדקניות,זקנות,שבת נחמו,כקטן שנולד,כוס מים,נשמה חדשה,



אמרי שפר י"ח אב ה'תשע"ו

 

 

''אין צורך להתבייש בדמעות, כיוון שהדמעות משמשים כעדות לכך שהיה לאדם את האומץ הגדול ביותר - האומץ לסבול". (ויקטור פרנקל,)  

 

'      אלו שיש להם את ה 'למה' מסוגלים להתמודד כמעט עם כל 'איך'". (ויקטור פרנקל,) 

 

      אל תהיו חלק מהעדר "תגובה לא שפויה למצב לא שפוי היא נורמאלית". (ויקטור פרנקל)

 

 "     בסופו של דבר, אל לאדם לשאול מהי משמעות חייו, אלא עליו להכיר בכך שהוא זה שנשאל. בקצרה, כל אדם נשאל על-ידי החיים והוא יכול רק לענות לחיים בהתייחסו לחייו שלו. זה לא באמת שינה למה ציפינו מהחיים, אלא למה ציפו החיים מאיתנו". (ויקטור פרנקל,)

 

הנפטר הנסתר שהעביר את עצמו למקום קבורתו (סיפורי צדיקים, גליון 216)

     איש מבאי בית ההקדש הקהילתי לעניים של העיר קראקוב, לא העיף מבט שני באורח שבא בשערי הבית. הוא לא נראה שונה מעוברי אורח אחרים שפקדו את האכסניה של הקהילה. מקצתם היו אורחים שעברו בעיר או עניים מקומיים.  כולם זכו לאירוח חם בלב פתוח. אלא שמטרות ביקורו של האורח לא היו שגרתיות.  אחרי שהניח את חפציו באחת הפינות שאל לכתובתו של גבאי החברא קדישא. "מה רצונך?", שאל הגבאי את ההלך,  וסקר אותו במבטו. "רצוני לרכוש חלקת קבר ליד הגה"ק 'מגלה עמוקות'", (יומא דהילולא י' מנ"א) אמר היהודי בפשטות ובשלווה. "מה אמרת?!", קפץ הגבאי בבהלה. לרגע חשב שלא שמע טוב את הדברים. האורח חזר על דבריו. הוא מעוניין לקנות לעצמו חלקת קבר סמוך לקברו של הגאון הגדול רבי נתן-נטע שפירא, המכונה 'מגלה עמוקות', על שם ספרו. הגבאי הביט באורח בתדהמה מהולה בבוז. כיצד מעז ההלך הזה להעלות על דעתו להיטמן לצד רבם הנערץ של יהודי קראקוב,  שעל מצבתו נכתב : "פה נטמן איש קדוש מן הקדמונים, גילה עמוקות רזין ומטמונים, הוא שאומרים עליו שדיבר עם אליהו פנים אל פנים"? "לא בא בחשבון", פטר את האורח, ובליבו הגדיר את הלה כעוד תימהוני שבוודאי נודד בין הקהילות. " אנא, אני מפציר בך!". התחנן האורח, ולא אמר נואש גם כאשר הבהיר הגבאי לו חד-משמעית כי כל ניסיונותיו לשווא הם. "אתן את כל כספי עבור חלקת הקבר הזאת", אמר לפתע האיש. הגבאי כבר החל לאבד את סבלנותו. "בסדר", רטן, "תן לי אלף זהובים ואמכור לך את חלקת הקבר". הוא היה בטוח כי בכך ייפטר מן הטרדן. האורח לא השתהה לרגע. הוא פשפש בתיקו, הוציא ממנו ערימת זהובים והחל למנות בנחת. כעבור זמן-מה הונחו אלף זהובים אל מול עיניו הנפערות של הגבאי. " הנה לך", אמר האורח. האחרון השתומם ונבהל כאחד. סכום כזה לא ראה מימיו. הוא הביט בכסף ובהלך, ולבסוף נטל את הנוצה, טבלהּ בדיו, כתב שטר מכירה והעניק אותו לאורח, שנראה עתה מאושר מאין כמותו. "מוזר ההלך הזה", מלמל לעצמו הגבאי, כשהסתלק האיש ובידו המסמך החשוב. בליבו תהה אם לא חילל את קדושת ה'מגלה עמוקות' בהשכינו לצידו הלך זר, אך מיד התנחם במחשבה שהאיש נראה צעיר ובריא, ועד שתבוא עתו יעברו מים רבים בנהר.

     בבוקר שלמחרת נוצרה התקהלות באכסניית ההקדש. "אורח נפטר", עדכנו הסקרנים זה את זה. הנפטר היה האורח שאך אתמול קנה את חלקת הקבר. מאחר שלא היו לו קרובים או מכרים מיהרו אנשי החברא קדישא לקבור את הנפטר בחלקת העניים שבירכתי בית העלמין. עם כל הכבוד לשטר המכירה,  חשב הגבאי, לא יהיה נכון לכבד את ההתחייבות, מפני כבודו של בעל ה'מגלה עמוקות'. מצפונו לא ייסר אותו, והוא לא התקשה לעלות על יצועו באותו לילה. אלא ששנתו לא ערבה לו. דמות מוכרת באה אליו בחלום והזמינה אותו לדין תורה. "קניתי את החלקה הסמוכה ל'מגלה עמוקות'. עליך לקבור אותי שם!" , הזהירו האיש. הגבאי התעורר נסער, אך החליט שלא להתרשם מהחלום. אלא שבלילה הבא נשנה החלום, ושולש בשלישי . העניין החל להטריד את הגבאי. "אולי יש דברים בגו", תהה.

     בלב כבד פנה אל ממלא מקומו של ה'מגלה עמוקות' על כס הרבנות, הגה"ק רבי יואל איסרליש, המכונה 'הב"ח'. האזין הב"ח לדברי הגבאי בכובד-ראש ושקל את הדברים. יש כאן שטר מכירה חוקי לחלוטין, אך כיצד אפשר לקבור אדם פשוט וזר סמוך לצדיק יסוד עולם?! בסופו של דבר אמר הב"ח: "אם ראוי הוא האורח להיקבר בסמוך ל'מגלה עמוקות' – אזי בית-הדין פוסק שיש לו רשות להעביר את עצמו לשם!". פסק-הדין הזה הותיר את אנשי החברא קדישא נרעשים ונרגשים. לנפטר ניתנת רשות להזיז את קברו שלו. לא היה כדבר הזה! במתח רב ציפו לבוקר המחרת, ומיד עלו לבית העלמין. כשהגיעו לחלקת הקבר של ה'מגלה עמוקות' הסתמרו אנשי החברא קדישא על מקומם בחלחלה – תלולית עפר חדשה התגבהה סמוך לקברו של הצדיק.  בברכיים כושלות מיהרו לקצה בית העלמין וחפרו בקברו של האורח. פניהם החווירו כסיד כשמצאו אותו ריק. כעת הבינו כי האורח המוזר לא היה אלא צדיק נסתר.

     הם מיהרו להקים מצבה חדשה על קברו, והואיל ושם הנפטר נותר בגדר תעלומה כתבו "יגיד עליו רעו". כעבור שנים היטשטש הכתוב על המצבה, וגבאי החברא קדישא הקימו מצבה חדשה ועליה חרטו: "ציון לנפש חיה פה מצאנו, ודעת שמה לריק יגענו, יען כי נמצא קבור באשמנים ותמחנה אותותיו מרוב שנים, אכן יגיד עליה רֵעָהּ גאון עוזנו, מגלה עמוקות ומגיה חשכנו, כי רב כבודה בשם תפארת, להישאר בדור דורים למזכרת, גבאי החברא קדישא זאת אל ליבם השיבו, ומצֵבה חדשה על קברו הציבו , תקב"ץ לפ"ק לבריאת ארץ ושמים".

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

להתבייש,דמעות,אומץ,לסבול,ויקטור פרנקל,איך,למה,עדר,החיים, נפטר,נסתר,קבורה,תגובה,







אמרי שפר ט"ו אב ה'תשע"ו

 

 

  אחד שלח שליח אל הגה״ק בעל ה"חפץ חיים " זי״ע לבקש ממנו ברכה לעצמו. חייך ה"חפץ חיים " חיוך עצוב ואמר : יאו ואבוי! קבצן אחד שולח קבצן שני לבקש ברכה מקבצן שלישי. וכי לא צחוק הוא? וכי לא מוטב לפנות אל בעל הישועה עצמו, שהרי הוא קרוב כל כך כול כך קל להגיע אליו - ״כי מי גוי גדול אשר לו א-לוקים קרובים אליו''...  



     בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא,  הרים את האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם:  מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...

 

     המוסיף גורע - סמיכות הציוויים "לא תוסיפו... ולא תגרעו"  מלמדת שמי שעובר על "לא תוסיפו" סופו לעבור על "לא תגרעו", וכמאמר חז"ל (סנהדרין כט) "כל המוסיף גורע ". (הרבי מליובאוויטש)



     והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (ו,ו( - יהיו מונחים תדיר על הלב, כך שבבוא רגע של כושר וייפתח הלב - יוכלו לחדור מיד לתוכו. (ר' מ"מ מקוצק(



     "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" קהלת [א, יח] – ככל שדעת האדם מתרבה בהכרת גדלות בוראו, כן יוסיף מכאוב על הנהגתו! ( ושלל לא יחסר(



"     ושננתם לבניך" (ו, ז(  - לבעל חידושי הרי"ם מגור היו 13 ילדים וכולם רח"ל מתו בחייו.  בכל האסונות עמד בעוז ולא הוריד אף דמעה אחת מעיניו.  אמר: ה' נתן ו-ה' לקח. אבל כשמת הילד האחרון, לא יכול היה עוד להתאפק ובכה מרה. שאל אותו אחד ממקורביו : מדוע עד עכשיו הבלגת על רגשותיך ואילו הפעם לא? ענה: על זה אני בוכה, שלא אוכל לקיים עוד את מצוות "ושננתם".



     "ותמיד תהיה תפילת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות ויכוון מאוד בברכת אהבה רבה, ובברכת התורה, בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו וכן כשאומר ב 'ובא לציון' למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה".המשנה ברורה [סי' מז' ס"ק י']



     יש אימרה שאמר האדמו"ר הגה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע על דברי הרש"י: "שלא יהא לבך חלוק על המקום" – הכוונה שלא יהא לבך חלוק על המקום שאתה שרוי בו, אל תאמר שמקומך גורם לירידה ברוחניות, ומקשה עליך להתעלות, אלא בכל המקומות בכל המצבים ובכל האפשרויות אפשר לעבוד אותו יתברך ולהתעלות... 



התלבטות והחלטה (על-פי ספרה של קלייר פרוביזור-שיפר)

"אני לא מסוגלת לעזוב את אבי", אמרה קלייר לבעלה. "אין לך ברירה!", השיב לה בלחישה. "אם נישאר עמו, גורלנו יהיה מוות ודאי. מוטב שנציל לפחות את עצמנו".

זה היה בניסן תש"ג, אפריל 1943. הם – האב יחזקאל, בתו קלייר ובעלה פיליפ – ישבו צפופים ברכבת בקר שעשתה את דרכה לאושוויץ. קודם לכן שהו במחנה הריכוז דוסין, ליד העיר מכלן שבבלגיה. כעת החליט השטן הנאצי שהגיעה העת להעבירם להשמדה.

ביום הנסיעה תקפה את האב מעין קדחת. הוא להט מחום והיה שבר כלי. בן ארבעים וארבע היה, אך כוחו לא עמד לו. קלייר רצתה קודם כול להבטיח שיהיה אתם ברכבת. זה לא היה פשוט, כי על-פי מספרו הסידורי היה עליו לעלות לקרון הראשון, בעוד הם נועדו לעלות לקרון השלישי. היא נתנה את טבעת הנישואין שלה לאסיר שהסכים להחליף את מקומו עם אביה, וכך היו יחד בקרון. הקרון היה סגור ואפל. הפתח היחיד היה חריץ מלבני, בגודל ראש של בהמה, ועליו סורגים. רוח חלשה חדרה מהחלון וסיפקה מעט חמצן ליהודים המצטופפים בקרון. הם ידעו כי יעד הנסיעה הוא מחנה ההשמדה, ולכן החליטו כי מוטב להסתכן בקפיצה מהרכבת הדוהרת מלהגיע אל המשרפות. כמה מהאסירים ניסרו את הסורגים, ומפעם לפעם ניסו כמה מהם את מזלם וקפצו מהרכבת. ואולם מצבו של האב הידרדר מאוד. הוא שכב על רצפת הקרון חלוש וחסר כוחות. בתו ניסתה לדבר אליו ולא זכתה לתגובה. "אנחנו חייבים לקפוץ בטרם נחצה את הגבול לגרמניה", אמר פיליפ לאשתו. "שם מסוכן מדיי לקפוץ".

מאבק איתנים התחולל בליבה. מוחה אמר לה שהצדק עם בעלה, אולם ליבה לא הניח לה לנטוש את אביה. "קפצי, אני מפציר בך!", הוסיף בעלה לדבר אליה. הרכבת התקרבה אל הגבול הגרמני. קלייר חשה מותשת. היא ניסתה לעצום את עיניה ולנמנם. פתאום התעוררה ואמרה לבעלה בהחלטיות: "החלטתי, נקפוץ! אם אתמהמה אפילו דקה, אני שוב עלולה לשנות את דעתי. אני רוצה לקפוץ ראשונה, לפניך. אם לא - אני חוששת שלא יימצא בי הכוח לעשות זאת". השניים ניגשו אל החלון. קלייר שלחה באביה מבט פרידה אחרון.

"אחזי בפתח החלון והחליקי באטיות לאורך הדופן, עד שתגיעי לנקודת החיבור שבין הקרונות", הסביר לה בעלה. "אחר-כך תקפצי כשידייך מגוננות על ראשך". אילו היה מישהו אומר לה שתוכל להשתחל מחלון רכבת הדוהרת במהירות של 80 קמ"ש, לעסוק בלוליינות מחוץ לדופן הקרון ולקפוץ אל תוך החושך – הוא היה נשמע לה הזוי לגמרי. אבל באותו לילה עשתה זאת וקפצה. היא הוטחה בקרקע בחבטה עזה, והתגלגלה כשהיא נחבלת וסופגת מהלומות עזות, עד שסוף-סוף נבלמה. עוד כמה רגעים נותרה על הקרקע, מכוּוצת ורועדת מאימה, ואז העזה לפקוח את עיניה וראתה את הרכבת מתרחקת. אבל איפה בעלה? היא קוראת בשמו ואין מענה. היא הולכת קדימה ואחורה, בוכה וצועקת, ופתאום היא רואה אותו רץ לעברה. איזה אושר! הם ניצלו!

על-פי הנתונים שנאספו לאחר מכן התברר כי שלוש-מאות יהודים קפצו מהרכבת. שבעים וחמישה מתוכם נהרגו, חמישים נפצעו והוחזרו למחנה הריכוז, והשאר ניצלו.

המלחמה נסתיימה. השניים היגרו לדרום אמריקה וכעבור כמה שנים עלו ארצה. יום אחד, בשנת תשכ"ג (1963), טיילו קלייר ובעלה בתל-אביב, ופתאום היא חשה מגע בכתפה. היא הסתובבה, וראתה לנגד עיניה אישה בגיל העמידה. "האם את לא מכירה אותי?", שאלה האישה הזרה בהתרגשות. "עשרים שנה אני מחפשת אותך כדי לספר לך משהו".

בני הזוג והאישה התיישבו בפינה שקטה והאישה החלה לספר: "עשרים שנה אני מחפשת אחרייך, כדי להעביר לך מסר מאביך!". צמרמורת אחזה בקלייר. בבת אחת צפו הזיכרונות ורגשות האשמה שליוו אותה במשך שנים, על שהותירה את אביה מאחור בקרון הרכבת הנוסעת לאושוויץ.

"הייתי במחנה מכלן בבלגיה, ונסעתי אתכם בקרון הרכבת שהובילה אותנו לאושוויץ", סיפרה האישה. "הייתי סמוכה לאביך, בשעה ששכב על ערש דווי על רצפת הקרון. זמן מה קודם שהגענו למחנה ההשמדה אביך התעורר וחיפש אותך. אמרתי לו שקפצת עם בעלך מהרכבת עוד בהיותנו בשטח בלגיה. אביך שתק כמה רגעים, ואחר-כך אמר לי: 'אני רוצה לבקש ממך בקשה אחת. אנא ממך, בתום המלחמה הנוראה הזאת חפשי את בתי בכל העולם. מסרי לה שאני מאושר מאוד מהחלטתה לקפוץ מן הרכבת. זו הייתה הבחירה הנכונה בעבורה. היא לא יכלה לנהוג בדרך טובה מזו'. אביך, הוסיפה האישה ואמרה לקלייר, נפטר בקרון הרכבת עוד בטרם הגיעה לאושוויץ. אני ניצלתי ומאז אני מחפשת אותך, ועכשיו מצאתי".

הנחת תפילין אחרונה (אור דניאל ויקרא(

     פעם אחת הוזמן רבי אריה זצ"ל לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס הממלכתי 'גימנסיה הרצליה' בתל אביב, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים בצל הגרדום עם שני נידונים למוות מאסירי המחתרות הי"ד, הוא סיפר שהוא הגיע לבקרם, והביא להם תפילין כדי שיזכו להניחם לפני מותם, הם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול על שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין, הנידונים למוות לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן ללבם ונישקו אותן ללא הרף.

     אמר רבי אריה לוין לקהל שומעיו, עמדתי שם מהצד ובראותי מחזה מרטיט זה חשבתי לעצמי, וכי רק בפעם האחרונה שמניחים תפילין צריכים להתרגש ולבכות? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך לבו על התפילין? הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים ויש לו את האפשרות לקיים בכל יום ויום מצות תפילין, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו!! וכמה עלינו להודות להקב"ה שנתן לנו חיים של תורה, כמה אנו צריכים לשמוח כל יום שאנחנו זוכים ללמוד תורת חיים, וכשחושבים כך, הרי הלימוד הוא חי וחדש כל יום כאילו הוא מתנה מופלאה שנתנה באותו יום! רק ככה התורה חיה ומשתמרת בקרבנו ונותנת לנו חיים! 


חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

החפץ חיים,קבצן,ברכה,ריקוד,אבנט,גלילה,להוסיף,לגרוע,לחדור,יוסיף דעת,יוסיף מכאוב,אסונות,לומדי תורה,התלבטות,

 

אמרי שפר י"ז אב ה'תשע"ו

 

 

בחיים אין הגבלות, חוץ מאלה שאתה יוצר.

 

   המבחן לאהבה - רוצה אדם לדעת אם הוא באמת אוהב את ה' בכל ליבו ובכל נפשו? קנה המידה הוא "בכל מאודך" – כשהוא נדרש לתת מממונו לצדקה. זה הסימן האמיתי אם יש בו אהבת ה'. (ייטב לב)

 

     ''ואהבת" אינו ציווי אלא הבטחה – סופך לבוא לידי אהבה. כאשר אדם מתבונן בכך ש 'הוי-ה', שהוא למעלה מהטבע, הוא 'אלוקיך' – כוחך וחיותך, מובטח לו שיבוא לידי אהבת ה'. (המגיד ממזריטש)

 

     "ובכל מאודך" (דברים ו,ד). מפרש רש"י: "ובכל מאודך – בכל ממונך". אפילו כשהכסף מצוי אצלך אל תשכח את ה' א-לוקיך. (מאוצרנו הישן)

 

אמת מנצחת – (אריק סגל)

כשהגיעה ההזמנה לביתה של גברת כהן, היא הייתה בטוחה שמדובר בטעות בכתובת. מה לה ולבית המשפט? מעולם לא ביקרה במקום, ולא היו לה כל עסקים עם הרשויות או עם המשטרה. אבל שמה הופיע באותיות ברורות על המעטפה, והיא הבינה כי לא תהיה לה כל ברירה אלא לבדוק מהי מקורה של ה'טעות'. היא פנתה למשרד התובע המחוזי עם המכתב שבידה וניסתה לברר עם הפקידים במקום האם המכתב שנשלח אליה אכן מיועד עבורה.

למרבה ההפתעה, עוזר התובע המחוזי אמר לה בקול שקט ובפנים חתומות, כי המכתב אכן מיועד עבורה וכי הוא היה ממליץ לה להיעזר בעורך דין מהשורה הראשונה. הוא הוסיף כי מדובר בעבירת מיסים חמורה שיכולה לשלוח אותה אל הכלא לשנים ארוכות.

גברת כהן המבוהלת פנתה מיד לעזרת חברותיה ואלו המליצו לה על עורך דין שנחשב למומחה בתחום המיסים. היא קבעה אצלו פגישה בדחיפות, וכשהגיע הזמן ישבה מולו וניסתה להשיב לשאלותיו: 'האם יש לך עסק?' שאל עורך הדין.

'לא', השיבה האישה 'בעלי עובד כשכיר בסניף הדואר המקומי'. עורך הדין הביט בה בפליאה אבל המשיך בשאלותיו: 'האם העבירו דרכך כספים או דרך חשבון הבנק שלך?'

'מעולם לא העבירו דרכי כספים...' אמרה גברת כהן בביטחון מלא. עורך הדין גרד בפדחתו במבוכה ואמר: 'אם את משוכנעת במאה אחוז שמעולם לא הפעלת עסק כלשהו, או שלא ארעה פעולה חריגה בחשבון הבנק שלך - אני מציע שתכחישי הכול. ייתכן שהם רק סתם מנסים לגשש במה מדובר...'

הגברת כהן הודתה לעורך הדין ולאחר ששילמה לו את שכר טרחתו אמרה: 'ייתכן שיש משהו אחד שאולי בגללו קיבלתי את המכתב, לפני כשנה פרסמה חברת ממתקים שמשווקת 'ביצי הפתעה' משוקולד - כתב חידה שהמפענח אותו עשוי לזכות בפרס גדול. בני הקטן שלח את פתרון החידה לחברה ואנחנו זכינו בפרס שכלל מאה ביצי הפתעה משוקולד, שבתוכם מסתתרת הפתעה קטנה לילדים כמו מכונית פלסטיק או בובה קטנה. לא היה לנו מה לעשות עם מאה ביצי הפתעה, ולכן הצעתי לבן שלי למכור 90 מהביצים לילדים בשכונה תמורת סכום פעוט של שני שקלים. ובסכום שנאסוף, נוכל לרכוש מתנה גדולה יותר כמו ספר קריאה או צעצוע בעל ערך...'

עורך הדין צחק ואמר: 'על כזה דבר אין צורך לדווח, המשטרה ובית המשפט לא זימנו אתכם על אי דיווח מס של מכירת ביצי הפתעה עשויים משוקולד..' אבל גברת כהן נשארה במקומה ואמרה בנחישות: 'אני חייבת לומר לך שמעולם לא שיקרתי, ואינני מתכוונת לעשות זאת עכשיו. אם ישאלו אותי, אספר על מכירת הביצים הללו, ואם עלי לשאת בעונש – אני אקח אותו על עצמי בהבנה מלאה!'. עורך הדין הביט באשה בתמיהה מהולה ברחמים: 'אל תעשי את השטות הזו, הם עוד יחשבו שהיה לך עסק רציני של ממכר ממתקים. אני מזהיר אותך לא להזכיר זאת!'. הגברת כהן לא הגיבה ועזבה את המשרד בשתיקה.

חודשיים חלפו ויום המשפט הגיע. הגברת כהן מלווה בבעלה ועורך הדין הופיעו בבית המשפט ושם הופתעה לגלות נציגים מהתקשורת והעיתונות, קצינים בדרגות גבוהות ואנשים מבכירי הפרקליטות. 'כל האנשים האלו הגיעו בגלל משפט על מיסים?', תמה עורך הדין, וחזר בלחש על האזהרה לגברת כהן: 'אל תודי בכלום, את לא עובדת ובעלך הוא פקיד בסניף הדואר'. גברת כהן לא השיבה, והתיישבה על ספסל הנאשמים. השופט נכנס, ופקיד בית המשפט דרש מכולם לעמוד. השופט הורה לתובע המחוזי לפתוח בדבריו, וזה הכביר במילים על חומרת עבירות מרמה בסחר בלתי חוקי, ואז פנה ישירות לגברת כהן: 'האם את עובדת בעבודה כל שהיא גבירתי?' '

'לא!' השיבה האישה בקול צלול ובוטח. אבל המשיך התובע להקשות, 'האם עבדת בעבר או הפעלת עסק בביתך?' עורך הדין עצר את נשימתו ושמע באכזבה את הגברת כהן משיבה בבטחה: 'כן אדוני, לפני כשנה קיימנו מכירה קטנה של ממתקים...'

'איזה ממתקים?' שאל התובע להפתעת הקהל, והגברת כהן השיבה: 'ביצי הפתעה עשויים משוקולד...'התובע היה נראה מאוכזב אך המשיך לשאול: 'האם זכור לך משהו מיוחד מן המכירה הזאת?' הגברת כהן הנהנה בראשה לחיוב, ואמרה: 'היה משהו אחד קטן. אחד הילדים החזיר את ביצת ההפתעה בטענה שבמקום מתנה הכילה הביצה חתיכת אבן או זכוכית. כמובן שפיצינו אותו מיד והבאנו לו ביצה אחרת...'

'והיכן הביצה הפגומה?' שאל התובע, 'אצלנו בבית' ענתה האישה. התובע החליף מספר מילים עם השופט והלה הכריז: 'המשטרה תתלווה לגברת כהן, והביצה המדוברת תעבור לרשות בית המשפט. לאחר מכן הגברת משוחררת וזכאית מכל אשמה...'

'אתה יכול להסביר לי מה הולך כאן?' דרש עורך הדין של גברת כהן לדעת. התובע במשפט לא ענה לו, ובמקום זאת, הוא נעמד לפני העיתונאים שהקיפו אותו והסביר: 'בחודשים האחרונים קיבלנו מידע על יהלום יקר ערך שנגנב, והוסתר בתוך ביצת הפתעה משוקולד. העקבות הובילו הישר למשפחת כהן שהחזיקה את ביצת השוקולד, שבה הוסתר היהלום. חשדנו שהמשפחה שייכת לכנופיה של גנבי יהלומים מתוחכמים, וניסינו להפתיע אותה במשפט מבוים על מיסים. אלא שאז האישה הודתה בתמימות על המכירה הקטנה שביצעה בביתה והסבירה במה מדובר, הבנו שלא מדובר כאן בפושעים אלא באשה תמימה שלא ידעה אפילו שהיא מחזיקה ביהלום יקר ערך. כעת היהלום יחזור לבעליו המקוריים והגברת כהן משוחררת מכל אשמה...'

עורך הדין ניגש לגברת כהן ואמר לה בבושה: 'תודה שהתעקשת לומר את האמת, אילו היית מכחישה את המכירה ייתכן מאד שהיית מוצאת את עצמך בכלא לשנים ארוכות...'

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

הגבלות,יוצר,מבחן,אהבה,קנה מידה,מאודך,למעלה מהטבע,אמת מנצחת,ממון,




אמרי שפר י"ד אב ה'תשע"ו

 

אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (ג, כה (  לכאורה הרי ברור מאליו שאם יעבור בארץ יראה אותה? ברם,  צריך אדם לבקש תמיד כי יראה לו ה' יתברך את הטוב שבכל דבר ודבר, לפיכך ביקש משה רבנו "ואראה את הארץ הטובה" שאראה רק את הצד הטוב של ארץ ישראל . )אהל תורה(



     הקדוש ברוך הוא נתן שטר חוב לישראל "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת", כלומר אם תבקשהו תמצאהו, אך התנאי לקיום פירעון השטר הוא "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך " )היהודי הקדוש(



"     הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא, יא). איך אדם יכול להרחיב את הפה ? התשובה: על ידי חיוך!... אומר הקב"ה ליהודי: מדוע כל הזמן הנך עצוב? תתחיל לחייך ואני אתן לך הכל. "הרחב פיך" בחיוך, מתוך שמחת הלב, ואז - "ואמלאהו" בכל טוב שבעולם (הרב בן ציון סנה)



     ישיבת בין הזמנים היא הנשק המוצלח ביותר בימים קשים אלו כאשר השונאים מקיפים אותנו מכל עבר. כאשר בן תורה ממלא את עצמו על גדותיו הוא משפיע ממילא על הסובבים אותו ומקדש שם שמים "ואהבת את ד' אלוקיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך", הינו החייל הטוב ביותר להגן על אבא ואמא על האחים והאחיות ועל כל יושבי העיר הזאת. אמן כן יהי רצון. ) להגיד(



"וֹלא נִפקַד מִּמֶנּו אִיש" (במדבר ל"א, מ"ט(  (לב ישראל(

     הסבא רבי יצחק דוד גרוסמן זצ"ל עזב את ארץ ישראל פעמיים,  ונסע לרבו האדמו"ר הזקן הבית אהרן מקארלין זי"ע. כשהפליג חזרה לארץ ישראל בפעם השניה, בהיותו בלב ים, קמה רוח סערה שאיימה להפוך את האוניה. גלי הים התרוממו אל על וטלטלו את האוניה, ובדיוק באותו זמן הפליגה אוניה בנתיב הנגדי. מפאת הרוחות הסוערות וגלי הים השוצפים התנגשו שתי האוניות זו בזו, והאוניה הנגדית עלתה על האוניה של הסבא ונשארה כך כשהאוניה של הסבא תקועה מתחתיה.

     המעשה אירע ביום שישי אחה"צ, באוניה למטה שררו אימה ופחד, האנשים בכו וזעקו לעזרה. רב החובל של האוניה העליונה היה רשע ושונא ישראל,  ועל אף התחנונים וההפצרות שיואיל להעלות את כל יושבי הספינה אליו למעלה, הוא אטם את אוזניו ונתן הוראה לשלשל חבלים ולהעלות רק את הגויים. כך נוצר מצב שבאוניה למטה נשארו רק קומץ יהודים, וכל הגויים עלו למעלה.  האנשים היו אובדי עצות והתפללו מקירות ליבם לה' שיושיעם, בינתיים שקעה השמש והשבת נכנסה, הסבא רבי יצחק דוד ניגש למזוודתו , הוציא את מלבושי השבת, חבש את השטריימל לראשו והחל באמירת הודו. אצל החסידים נהוג לומר פרק ק"ז בתהלים שבו מדובר על "ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו" הסבא זעק "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם", והמשיך לבקש "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם"...

     לאחר סיום התפילה קידש הסבא על היין...  הנוסעים המבוהלים היו במצב של יאוש. כל רגע יכול היה להתרחש האסון והאוניה השקועה למחצה תטבע רח"ל. כולם הביטו על הסבא בתמיהה ובהערכה על תעצומות הנפש שלו וישוב הדעת שהתאזר בו להתפלל ולקדש על היין כשסכנת מוות מרחפת ואין הלב פנוי לכלום.  הסבא פנה אל הנוסעים וביקש מהם להתחזק ולהאמין, כי הנה הישועה תגיע בקרוב: "התייצבו וראו את ישועת ה''.  והנה... ויאמר ויעמד רוח סערה, האוניה העליונה ניתקה ממקומה בבת אחת, התהפכה – וכל יושביה הגויים ירדו במצולות כמו אבן, אחד מהם לא נותר. האוניה התחתונה התרוממה והמשיכה לדרכה, כאשר בפנים נמצאים רק היהודים שנותרו לפליטה.

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

הארץ הטובה,ארץ ישראל,משה רבנו,היהודי הקדוש,עצוב,לחייך,שמחת הלב,בין הזמנים,אבא ואימא,אחים ואחיות,






אמרי שפר י"ג אב ה'תשע"ו

 

 גימטרייה נחמדה מגלה שכתיבה וחתימה טובה שווה ל-928, כמו גם חמשה עשר באב.

 

     ”ואתם הדבקים בה‘ א-לוקיכם“ - ככל שתדבקו יותר באדיקות בהוראותיו והדרכותיו, כך ”חיים כולכם היום“ - איכות החיים שלכם תהיה מרוממת ונעלה יותר.



     ואתם הדבקים בה' א-לקיכם. ואתם אותיות ואמת, מי שהולך עם האמת הוא יכול להדבק בה'. 

 

     השתדלות. מישהו נכנס לאיזה גאון אם מותר לעשות השתדלות לפרנסה האם מותר לעשות בתשעת הימים, ענה לו הגאון שלכאורה השתדלות עושים בעשרת ימי תשובה, לא בתשעת הימים, כי אז קובעים מה שתעשה עכשיו במילא כבר לא יעזור, כמובא במסכת עבודה זרה (ג) ששלוש שעות ביום הקב"ה דן את האדם ורש"י מפרש יושב וזן - קוצב להם מהיכן תזדמן להם פרנסתן. א"כ מהו הדאגה הכל מלמעלה.



בכיה של אמא (מאורות הדף היומי, גליון מס' 897)

     רבים הם הסיפורים והמעשיות על אמהות הדורות שעברו, אשר עשו כל שביכולתן כדי לאפשר לבניהן ללמוד תורה, ולא פעם שלחו את בניהן במסירות נפש ללמוד תורה מפי ראש ישיבה ששכנה בארץ רחוקה. בשעה שעמד בנן על מפתן הדלת, כשבידיו מזוודה מרופטת שהכילה כמה בגדים בלויים שקופלו באהבה שאין לה קץ ופרוטות מספר שהצליחה האם לחסוך מפת לחמה הצר, ידעו רבות מהן, כי ככל הנראה למשך תקופה ארוכה וממושכת לא יזכו לראות את זיו פניו של הילד הרך בשנים שנתלש מביתו החמים והאהוב. ואף על פי כן.

     ראש ישיבה נכבד, מצאצאיו של החפץ חיים, שיתף את קהל שומעי לקחו על אודות הנהגתה המופלאה והפשוטה של אמו של החפץ חיים, וכה היו דבריו: " סידור תפילה עתיק יומין שוכן בביתי, אותו קיבלתי מאימי, בתו של החפץ חיים, זכר צדיק וקדוש לברכה.  בשער הסידור כתוב שמה של בעלת הסידור, הלא היא אמו של החפץ חיים. יום אחד התבוננתי היטב בכתב היד הגדול והעגלגל, המסגיר את גילו הרך של הכותב. הבאתי את הסידור לאימי ושאלתי אותה אם יודעת היא מיהו הילד שכתב את שמה של הסבתא על הסידור. היא השיבה בחיוב: כן,  כתב יד זה, הוא של אבי זצ"ל, החפץ חיים בכבודו ובעצמו שכתב לאמו את שמה על סידורה, משום שהיא ידעה רק לקרוא אך לא לכתוב! כרבות מנשות ישראל הצנועות והכשרות בתקופתה, ועל כן ביקשה מבנה הקטן ישרואלקה שהיה בן שש, שיכתוב את שמה.

     משכבר החזקתי את הסידור בידי, רפרפתי בדפיו הצהובים מיושן, ופה ושם נגלו לעיני כתמים שיצרו שקערוריות בדפי הסידור, היו אף מילים שניטשטשו מעט מדמעות שזלגו עליהן . אימי שהבחינה במעשי, סיפרה לי כך: על סבתי, אמו של החפץ חיים, לא תמצא אף אדם שיאמר לך שהיא הייתה בעלת ניסים, צדקנית מפורסמת וכיוצא בזה, אבל אני זוכרת שבשלהי ימיה, כאשר כבר נתפרסם שמעו של בנה בכל רחבי העולם,  נגשו אליה אחדים ממקורביו של החפץ חיים ובקשו לשאול את פיה, במה זכתה לבן שיאיר את עיני העולם. היא, שלא תלתה זכות זו במעשיה , השיבה להם כי אל להם להפנות שאלה זו אליה , שכן, לא זכור לה דבר מיוחד שהיא יכולה לייחסו לעובדת זכייתה המופלאה. הנוכחים ניצלו את ההזדמנות, ושבו והפצירו בה, שמא בכל זאת, יש איזה מעשה קטן שאת אינך מייחסת לו חשיבות אך יש בו כדי להאיר את התעלומה? לא! לא! איני זוכרת. אבל אם אתם שואלים אני יכולה לומר לכם דבר פעוט אחד: לפני חתונתי, ביקשה אימי המנוחה לשוחח עמי קצרות, וכה היו דבריה:  בתי! הקשיבי לדברי. אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים. על כן אני מבקשת ממך:  בכל עת פנויה, טלי סידור זה לידייך, והעתירי תפילה לפני בורא העולם שתזכי לגדל את ילדיך לתורה וליראת שמים, ואל תשכחי להוזיל דמעות בעת תפילתך. בסיום דבריה, העניקה לי סידור ובו תפילות וספר תהלים. זה כל מה שעשיתי,  סיימה בתמימות אמו של החפץ חיים. בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית, או אף כאשר הנחתי סיר תפוחי אדמה על האש והמתנתי כמה דקות לסיום הבישול, הייתי נוטלת את הסידור שקיבלתי מאימי ע"ה ובוכה בדמעות שליש לרבש"ע שיחון את עיניו של ישראל'קה שלי ואזכה לגדל אותו לתלמיד חכם וירא שמים.  אלו הן הדמעות שהרטיבו את הסידור הזה, אמרה בתו של החפץ חיים, דמעות של אימא יהודיה ששזרה לכל אורך חייה את מאווייה היחיד, לראות את בנה גדל בתורה וביראת שמים, ואכן זכתה לכך.

     ייתן הקב"ה בלבנו את התבונה להעתיר ולבקש עבור צאצאנו שיזכו לגדול בתורה וביראת שמים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

גימטרייה,כתיבה וחתימה טובה,הידבקות,אדיקות,איכות חיים,ואתם,ואמת,השתדלות,פרנסה,בכייה  של אימא






אמרי שפר י"ב אב ה'תשע"ו

 

 

בין הזמנים. בית המקדש היה שיש משתי הצדדים אבל באמצע היה מעץ שם נדלק השריפה זוהי הבין הזמנים, וכך גם בחינוך סימן שפח אותיות חופש שם מובא עניין של ולא תתורו.

 

     הבית אברהם זצ"ל אמר מחיה מתים במאמרו, מיט א גוט ווארט קען מחיה מתים זיין יענעם, (במילה טובה אפשר להחיות את המת ) וכשעזב את טבריה בפעם אחרונה והוא היה ידוע שרוב עבדתו הכניס בתפילת נשמת אמר לחסידיו תדעו נאמנה כי לעשות טובה אחת לזולת הוא יותר טוב מאלף פעמים נשמת.



     הרייע"ץ כשעלה לאמריקה התחיל לעסוק בהפצת היהדות, והנה אמר לאברך שיאמר מוסר אבל רק בדרך כבוד, כי כמו סאונה, (שוויץ באד(  כמה שיותר למעלה יותר חם, ושם יש אדם אם מטאטא ודופק ועושה מסאז' ומכה על הגב, ולכאורה אם נותנים מכות למה לא בורחים משם, אלא מאי, רק בגלל שזה יותר חם ויש ווארמקייט, אז מסכימים לקבל מכות.



     ישקני מנשיקות פיהו. בעל ה'ישמח משה' מבאר שישקני זוהי אהבה הכי גדולה ששייך, ומתי האדם מתנשק עם בוראו מתי הוא זמן אהבה הכי גדולה, בזמן שאדם נושך שפתותיו זו בזו בכח, כשצריך לדבר ולא מדבר אז כביכול מנשק לקודשא בריך הוא.



והכהנים (סיפר הרב חזקיהו יוסף קרלנשטיין שליט"א מתוך ''מתוק מדבש'' הרב ברוך בוקרה שליט"א עלון 88)

     בשבת פרשת חוקת (שנה זו) התקיימה בבני ברק שבת חתן בבית הכנסת 'לדרמן' ברחוב רשב"ם (שבו מתפלל הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א). בין היתר הוזמנה לשבת זו משפחת כהן מהמושב תפרח על חמשת ילדיה. רק שהייתה בעיה קטנה,  לא היה מקום לינה בבית משפחת השמחה בבני ברק.  אבי המשפחה, שרצה מאוד להשתתף בשמחה, הגה רעיון מקורי, הוא יצר קשר עם משפחת כהן בבני ברק, הגרים ברחוב רשב"ם 69 סמוך למשפחת השמחה, ולפי בירור שהוא ערך בנם לומד בישיבה הקטנה שב תפרח, הוא הזדהה בפני אבי המשפחה ולאחר מילות נימוסין קצרות הוא פנה בבקשה להחליף את הדירות ביניהם לשבת פרשת חוקת, משפחת כהן מבני ברק תעבור ל תפרח וישהו במחיצת בנם שלומד בישיבה, ומשפחת כהן מ תפרח תדור בבני ברק ותוכל להשתתף בשמחה.  האבא שמע את הבקשה, התייעץ עם אשתו והם החליטו להיענות בחיוב, בעיקר בשל החסד עם המשפחה מ תפרח.

     השבת הלכה והתקרבה, והנה מתברר למשפחת כהן מבני ברק, שבשבת פרשת חוקת בנם יוצא לשבת חופשה מהישיבה, הם שקלו להתקשר ולהודיע על ביטול, אך לבסוף החליטו לנסוע בכל זאת יחד עם בנם ושוב, רק בכדי לגמול חסד עם משפחת כהן מ תפרח.  הגיע יום שישי, המשפחות החליפו את הדירות ביניהם והתארגנו לקראת שבת המלכה.  והנה, שעה וחצי לפני כניסת השבת, מגיע לאבא כהן מ תפרח (שכעת בבני ברק) גיסו ומספר לו את הסיפור הבא:אתה יודע גיסי היקר שיש לנו תשעה ילדים בלי עין הרע, אני באתי להשתתף בשבת השמחה והייתי אמור להתארח אצל חמי, אלא שלצערי הגדול חמי פשוט שכח שאנו אמורים להתארח אצלו ואירח כבר משפחה גדולה אחרת ולנו לא נותר מקום לישון. חמי שהרגיש לא נוח עם הסיפור, פנה לאחד מהשכנים, ובאמת אותו שכן מצא לנו פתרון,  הייתה לו על הגג יחידת דיור קטנה מאוד של כ-30 מ"ר,  והוא מוכן שנשתמש בה לשבת.  הבעיה שלנו היא שקצת קשה להכניס אחד עשר אנשים ליחידה של 30 מ"ר. ולכן גיסי היקר, רצינו לבקש ממך האם תהיה מוכן להחליף איתנו את המגורים לשבת?  אתם זוג עם חמשה ילדים תשבתו ביחידה הקטנה ואנו עם תשעת ילדינו נדור בגדולה.  האב שהיה נבוך מעט שמע את הדברים, ביקש מגיסו להמתין והלך להתייעץ עם רעייתו, האישה היססה מעט ואמרה 'הרי כבר התארגנו לשבת וחוץ מזה אולי שהם יעבירו אלינו חלק מהילדים?' אמר לה בעלה: 'תראי יקירתי, אנו קיבלנו את הדירה מבעליה בחסד, לדעתי הפתרון הטוב ביותר הוא שגם אנו נגמול חסד ופשוט נחליף את הדירה איתם' ואכן האישה הסכימה.  

     הבעל התקשר לבעלי הדירה וביקש את רשותם לשינוי בתכנית, הבעלים נתנו את אישורם ואמרו 'זה לא משנה לנו מי ישהה בדירה שהרי מטרתנו היא לגמול חסד' . וכך נכנסה לה שבת המלכה כאשר משפחת כהן מ תפרח דרה בעליית הגג בבני ברק, משפחת כהן בני ברק דרה ב תפרח וברחוב רשב"ם 12 דרה משפחת הגיס.  ומה שקרה לאחר מכן הוא פשוט השגחה פרטית...  בליל שבת בשעה  23.00   נפטר הרב אליהו זלושינסקי זצ"ל שהיה גר בדירה הצמודה לבית ברחוב רשב"ם 12 , כיוון שבשבת אין מטלטלים את הנפטר השאירו אותו בבית בחדר ממוזג ובמוצאי שבת נערכה הלווייתו.

     וכעת אחים יקרים! בואו ונחשוב מה היה קורה אילו...  אילו משפחת כהן בני ברק לא הייתה גומלת חסד עם משפחת כהן מ תפרח, הם היו נאלצים לעזוב את הדירה בעל כורחם ולחפש דיור חילופי בליל שבת כשנודע להם על פטירת הרב זלושינסקי. (לכהן אסור לשהות באוהל המת(  אילו משפחת כהן מ תפרח לא היו נענים לבקשת הגיס ונשארים בדירה ברחוב רשב"ם, הרי שגם הם היו נאלצים לעזוב את הדירה בליל שבת בעל כורחם.  והקב"ה בהשגחתו המופלאה הראה לנו בצורה המוחשית ביותר כי אדם שגומל חסד עם חברו, לעולם אבל לעולם לא יצא נפסד מכך, להיפך – 'כל מה שהאדם עושה בסופו של דבר לעצמו הוא עושה...'

     אחים יקרים! ע"י ריבוי החסדים שלנו בתוך בתינו - האיש עם אשתו ולהיפך, האחים והאחיות ביניהם, איש עם רעהו ואישה עם רעותה בעבודה, בבניין המגורים ובכל מקום, ע"י כך נזכה כולנו לחסדים רבים מאבינו שבשמים , לביטול גזירות קשות ורעות ולישועות גדולות עם הכלל ועם הפרט, ובעיקר לביאת משיח צדקנו ולבניין בית המקדש במהרה בימנו.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

בין הזמנים,בית המקדש,חינוך,אותיות החופש,מחיה מתים,טבריה,תפילת נשמת,סאונה,מטאטא,נושך שפתותיו,מנשק,








אמרי שפר י"א אב ה'תשע"ו

 

 

אהבת חברים. בהעמק דבר מהנצי"ב כתוב שבבית שני היה שמה צדיקים חסידים ועמלי תורה, ולא היה מבינים אחד עם השני, אם אחד היה אוחז לפי שיטתו כך והזולת חשב אחרת כבר קרא לו צדוקי ואפיקורוס. הקב"ה אומר אני צדיק וישר אבל איני סובל צדיקים כאלו.



      אחד היה לו ג' נשים, ויש לו צרות צרורות מהם, ענה לו הרבי תגרש אותם, אמר איני יכול, הג' נשים שלי הם הקנאה והתאווה והכבוד. ומהם איני יכול להתגרש איפה שאני הולך הם איתי ולזה באנו לעולם לעבוד עם זה.



     אני הגבר ראתה עיני, שלא היה בית בכל עיר ועיר מדינה ומדינה משפחה ומשפחה אחים ושותפים שרבו ביניהם ויצאו נקיים בממונם. עוד לא היה כזה דבר.  ואיפה שהיה שכל לוותר שם היה רפואות וישועות. (מר' חיים פלאגי)



     באותה נשימה שבה אתה דואג, אפשר גם להתפלל.



"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם "("נר לשולחן שבת" יש"כ להרה"ג ר"ק)

     רבי שלום מרדכי שבדרון, אחיינו של המגיד הנודע, הגאון רבי שלום מרדכי שבדרון הייתה לו מסירות נפש גדולה לקיום המצוות בימי המלחמה גורש לסיביר. בחסדי שמים הצליח להביא עמו תפילין. יום יום היה מניחם לפני שיצא לעבודה ביער ומזכה יהודים רבים להניח תפילין. בוקר אחד לא הספיק להניחם, לקחם איתו חשב אמצא זמן לכך, אחפש שעת כושר ומקום להסתתר ולהניח. פתאום באו בריצה יהודים, צועקים אליו בחרדה: 'הצריף שלך בוער, רוץ להציל את חפציך'. הם לא התכוונו לרכוש, כי איזה רכוש היה לבן אדם בסיביר... הם ידעו על התפילין שלו, הצריף נשרף כליל, אך התפילין ניצלו!

     - סידור שנשמר בידי משפחתו עד היום -. שוב נאלץ לצאת ליער עם התפילין. הכניסם לשקית יחד עם הסידור ומיהר לעבודתו. לפתע ראה שאחד משומרי המחנה צועד במהירות אחריו. והחל לברוח - 'מי יודע מה הוא מתכוון לעשות לי'. רבי שלום רץ יותר מהר, פחד שעומד להכותו. כיון שהיה חלוש כוח החייל השיגו.... באומרו 'נפלה לך חבילה' הושיט לו את השקית עם התפילין והסידור.... לו היה יודע אותו שומר מה יש בשקית.

     לאחר שנים רבות, כאן בארץ ישראל, בני משפחתו הציעו לו להחליף את התפילין בתפילין חדשות רבי שלום לא הסכים, באומרו ברגש רב: "תפילין שהרבה יהודים הניחו אותם במסירות נפש, איני יכול להחליפם!" עד יום מותו הניחם. 

 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

אהבת חברים, צדוקי,אפיקורוס,צדיקים, הקנאה,התאווה,הכבוד,להתגרש,אני הגבר,מדינה,משפחה,אחים,שותפים,רפואות,ישועות,

 

 

 

 

 

 

 


 






אמרי שפר י' אב ה'תשע"ו

 

 

     האמינו לי, הגאולה כבר עומדת מעל הראש. הלוואי שרק יואילו בני ישראל להרים מעט את ראשם — ומיד תבוא הגאולה" )רבי אברהם־יעקב מסדיגורה(



     הרה"ק מקאריץ אמר מה שיכולים לפעול בתשעה באב הרבה דברים אבל חיוך קטן יכול להרוס הכול



.הצום האמיתי )על־פי סיפורה של נכדתה, הגב' שרה פכטר,

     הקול החלוש נשמע אך בקושי מבין דרגשי העץ המסודרים לאורך הצריף. "אני רעבה!", ייבבה האסירה האומללה, "אני חשה סחרחורת. עוד רגע ואתעלף. אנא בנות, עזרו לי" . האסירות הביטו בה בשתיקה. אחרות הסבו את פניהן לעבר הקיר. זה עתה חילקו להן את מנת המזון היומית,  מנה זעומה ומגוחכת. אך המנה לא הספיקה למאשה. היא באפיסת כוחות. עיניה כבר בולטות מחוריהן. היא נראית על סף התמוטטות. כמה מהאסירות הביטו כה וכה בניסיון למצוא כמה פירורים להעניק לחברתן המיוסרת, אך לשווא.  פתאום נשמע קולה של לאה. "קחי,  מאשה!", אמרה, וניגשה אל האסירה המורעבת ובידה מנת המזון שזה עתה קיבלה. חברותיה ליוו אותה במבטי תדהמה: לאה הגישה את מנת האוכל שלה, כולה, למאשה. " תודה, לאה", אמרה מאשה. אין מילים שהיו יכולות להכיל את הרגשות שחשה כלפי מיטיבתה.

     בין הדרגשים הייתה אסירה אחת שצפתה בכל הנעשֶה. היא הביטה בהערצה בלאה חברתה, איך ויתרה על הדבר היקר ביותר לאסירה במחנה — בעבור חברתה. היא רצתה לחבק אותה ולומר לה איזו התפעמות גרם לה המעשה שעשתה.  היא לקחה את המנה האישית שלה,  חצתה אותה לשניים, והגישה את המחצית ללאה. זו הביטה במתנתה של חברתה וחייכה במבוכה. אלא שאז לקחה את החצי, חילקה גם אותו לשניים, והעניקה חלק אחד, נוסף,  למאשה האומללה.  אלה היו ימי בין המצרים. הלילה ירד.  דממה שררה בין הדרגשים. כל אחת מהאסירות התכנסה בתוך עצמה, נלחמת את מלחמת ההישרדות הפרטית שלה בתוך הגיהינום הנאצי.  בסוף מגיעה העייפות מעבודת הפרך ומכריעה את המחשבות הנוגות.  

     פתאום נשמעה נעימת תפילה נוגה. מי מתפלל כאן? תמהו האסירות בינן לבין עצמן. כמה מהן ניסו להציץ החוצה, אך ראו רק את קלגסי האס־ אס האכזריים מפטרלים בין הצריפים.  אחת האסירות, איטה שמה, אמרה בלחש: "אולי התפילה בקעה מהלב שלנו. אנא ה', שמע את תפילותינו, את הקול הפנימי, שמתפלל אליך מבעד למעטה של ייסורים ורעב" .דבריה המרגשים עוררו באחת את לב חברותיה. כולן פרצו בבכי. אחדות התיישבו על דרגשי העץ.  פתאום אמרה מישהי: "אתן יודעות?  מחר צום תשעה באב". וכי מה היה היום, חשבו האסירות בליבן,  האם זה לא היה יום צום? ואתמול,  ושלשום ?... אלא שבלב הבנות גמלה החלטה — לצום למחרת ויהי מה. הן עצמן לא ידעו מניין צצה מחשבה זו בראשן,  ומה ההיגיון בתוספת צום על הרעב הבלתי־פוסק. ועם זה ידעו שכך יעשו.

     בבוקר תשעה באב סיימו האסירות את עבודתן מוקדם, והתאספו ברחבה למסדר. פתאום הבחינו במחזה שלא מן העולם הזה: באמצע הרחבה סודרו כמה שולחנות, מכוסים מפות לבנות, ועליהם סלסילות עמוסות לחם טרי ופירות עסיסיים. "קדימה, אִכלו!", נשמעה הפקודה. "נו, יהודיות... נראה אתכן צמות ביום הצום שלכן" . אלא שאף אחת מהאסירות לא נענתה.  כאילו בתיאום מראש, נותרו כולן על מקומן בלי תזוזה. הניסיון היה קשה מנשוא. דיי היה במראה המזון כדי להביאן לידי שיכרון חושים . קלגסי האס־אס עמדו מן הצד וגיחכו. " מי שאינה אוכלת — תרים את ידיה למעלה!", פקדו באכזריות, בניסיון לגרום לאסירות להפר את החלטתן.  אך גם את הגזֵרה הזו ספגו האסירות בדממה, והרימו את ידיהן למעלה.  השמש קפחה על ראשיהן. הידיים רעדו מרעב ומייסורים. אך אף אחת לא נכנעה. "רק מי שאוכלת רשאית ללכת!", הוסיפו הקלגסים ברשעות.  פתאום נשמע קול חלוש: "אני רעבה" . זו הייתה שוב מאשה האומללה. " אם לא אוכל, אמות". דמעות זלגו מעיניה. חברותיה הפצירו בה לגשת אל השולחן ולאכול. "את בסכנה ממשית. לכי לאכול". אך מאשה התביישה לגשת לבדה אל השולחנות הערוכים. כיצד תראה אחר־כך את פניה לחברותיה? אין היא רוצה להיות היחידה שמפרה את הצום. "קדימה, מאשה, לכי לאכול!" , דחקו בה האסירות. אך מאשה השיבה בבכי שטלטל את כולה. אין היא מסוגלת.  לפתע ניגשה אליה לאה, חברתה.  היא אחזה בידה והחלה לפסוע עמה לעבר שולחנות המזון. "בואי, גם אני אוכל!", אמרה לה. במהירות נטלה תפוח מבריק, בירכה 'בורא פרי העץ', ונגסה. מאשה הביטה בה בעיניים קרועות מתדהמה. בלי אומר ודברים הצטרפה אליה.  כמה מהאסירות הביטו במבט מאשים בשתי הבנות היחידות בקבוצה שנכנעו. השתיים ששברו את החזית האחידה מול הנאצים. לאה ומאשה צעדו בשתיקה לדרכן.

     את הסיפור הזה הייתה סבתי מספרת בכל שנה בימים הסמוכים לתשעה באב. היא אומרת שהתפעמה עד עומק נשמתה מגדלות הרוח של לאה, שבחרה להפר את הצום כדי להציל את חיי חברתה.  מפיה נפלטה זעקה: "לאה, צמת בגבורה!". 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

הגאולה,בני ישראל,תשעה באב,חיוך קטן,להרוס, הצום האמיתי,אמרי שפר,




אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ו

 

 

 

 אדם צריך יום יום להזכיר לעצמו את העבודה של התודה! כל יום! כי ברגע שאדם מתבלבל ומתחיל לחשוב שלא טוב, אוי ואבוי לו! כל יום אדם צריך להזכיר לעצמו את האמונה הפשוטה שבאמת השם טוב, והחיים יפים ומתוקים, והעולם יפה וטוב, והכל טוב! וצריך להגיד תודה!



     אדם צריך להיות כמו כלי , שכל מה שבעל הבית ירצה לשפוך , בו הן יין והן חומץ יקבל.



     ''אדם צריך להיות תמיד בשמחה, כל רגע, כל החיים. שמחה זה בחינה של גילוי אמונה. אם אדם בשמחה, סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות או התנתקות. כל המטרה פה זה להתחבר, מהשליחות הא-לוקית שלי פה, מהנתונים שלי, מהקשיים שלי, מהסבל שלי. אין בן אדם שלא קשה לו פה, כי אם לא קשה לו,  בשביל מה הוא בא לעולם, כל העולם הזה זה התמודדות, התמודדות , התמודדות, עם עוד ועוד קשיים. אבל אני לא לבד. יש ה'." )באור פני מלך(



     אדם שאינו משווה עליו מצוות קלות כבחמורות, סופו שאפילו חמורות יהיו שוות בעיניו כקלות. (היה נהוג לומר בנובהרדוק)



     ''אדם שאינו קובע לעצמו בכל יום לפחות שעה שכולה שלו, לנפשו, לחשבון עולמו – אינו בכלל אדם'' (רבי משה-לייב מסאסוב)   



     אשרי אדם יפיק תבונה = מאושר יהיה האדם המשקיע וחושב על-מנת להסיק מסקנות מתוך הדברים שלמד.



     "האדם מתגלה בדיבורו. צלם הא-לוקים שבו מופיע בדיבור שלו, שמעיד על תוכנו הפנימי (הרבי צבי יהודה קוק)



     הרבי מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, מציין שהעיקרון המרכזי בתשעה באב הוא אי השלמה עם מציאות החורבן של המקדש.



"היית צריך לרקוד לאורך כל הדרך"

      סח אחד ממקימי ומראשי ארגון "ערכים": "הסמינרים הראשונים שניהלנו לקרב יהודים הרחוקים משמירת תורה ומצוות היו כרוכים בקשיים גדולים ובמאמצים מרובים. הכל היה בהכוונתו של הגאון רבי חיים גריינימן זצ"ל,  והיינו מתייעצים בו בכל דבר". "פעם חזרתי עייף ותשוש במיוחד. נכנסתי כדרכי אל רבי חיים גריינימן והוא קידם אותי בשאלה: "מדוע הנך כה תשוש"? הוא לא המתין לתשובה ומיד אמר לי: "היית צריך להגיע לכאן, תוך כדי ריקודים על רגל אחת לכל אורך רחוב רבי עקיבא..."  

     המשיך רבי חיים והסביר לי: "בעבר כאשר היה חשש שתינוק ימסר בידי נכרים, היו כולם מתגייסים כאיש אחד בלב אחד להצלתו. ואם היה נדרש כסף היו מוזילים ממונם וכספם, מתאמצים ומשתדלים בכל דרך ובכל טצדקי לפדות אותו. התינוק הזה הרי יגדל כאנוס, לא תהא תביעה עליו ויזכה לחיי עולם הבא, ואף על פי כן דאגו בכל עוז ותעצומות להושיע אותו מיד האומות"... "והנה בדורינו זה הנכם זוכים להחזיר בתשובה מאות ואלפים וביניהם גם קרובים למזיד, הם וצאצאיהם וסביבותיהם, לא שייך לתאר ולשער זכות גדולה מזו" ...הוסיף רבי חיים ואמר: "הרי כשאדם מציל אדם אחד הטובע בנהר כבר מרגיש באישיותו עונג ואעפ"י שהצילו רק לחיי שעה ומי יודע אם יהיה בהם זכאי או חייב, על אחת כמה וכמה כשמצילים אדם מרדת שחת לחיי עולם ולא אחד או שניים אלא מאות ואלפים... איזה עונג צריך שיביא הדבר בלב הפועלים, אם כן הרי פניך היו צריכים לקרון מאושר!"...

     בהזדמנות אחרת שאל אחד מראשי "ערכים" את רבי חיים: עד כמה אפשר לקחת על עצמנו חובות כספיים למען קירוב רחוקים"? והשיב: "עדיף לבוא לשמים עם חובות כספיים ולא עם חובות של נפשות... הרי מדובר בהצלה ממיתת עולם לחיי עולם, וגדול המחטיאו יותר מההורגו. וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עוון. כמה איסורי סקילה וכריתות ניתן למנוע על ידי הצלת איש אחד או משפחה אחת מחיי הפקר לחיי תורה ומצוות!



"יהודי לעולם לא טועה בדרך" (דרך עץ החיים)

      פעם, כאשר נסע רבי מרדכי יוסף פוגרמנסקי ביום שישי ברכבת בדרכו לעירו קובנא, התיישב לידו יהודי נוסף. אותו יהודי שימש כשוחט וכמוהל, וזה עתה שב מסיבוב של מצוות בעיירות הסמוכות, ועשה את דרכו לקובנא עירו. רבי מרדכי מצא בו איש נעים שיח, עד מהרה התפתחה שיחה ערה בין השניים, על עניינים הלכתיים ורעיוניים, אולם אליה וקוץ בה! כל כך נהנו השניים זה מחברתו של זה, עד שלא שמו ליבם לכך שהרכבת חלפה עברה לה על פני קובנא מקום מגוריהם, בה היו אמורים לרדת ולעשות את השבת.

     היה זה לאחר שהרכבת הספיקה להתרחק מרחק ניכר ממחוז חפצם, כאשר הציץ השוחט מבעד לחלון והבין את גודל הטעות. הוא העיר את תשומת ליבו של בן שיחו לעובדה, כי היכרותם העמוקה הובילה לטעות נוראה!.  יום שישי חורפי וקצר היה זה, ולא היה בידם לעלות על הרכבת הנוסעת חזור, מה גם שבהכירם את תחנותיה הקרובות של הרכבת - ידעו כי לא יספיקו לרדת בישוב יהודי כלשהו טרם כניסת השבת. "מה נעשה?" פכר השוחט ידיו ביאוש, "היכן נרד? והיכן נתאכסן בשבת קודש? זו הטעות הנוראה ביותר שעשיתי בימי חיי!" שב ומלמל בייאוש נורא. אולם הרב פוגרמנסקי מיהר לעודדו: "האם באמת סבור הנך שתעינו בדרכנו?! דע לך,  יהודי לעולם אינו תועה! אם חלפנו על מחוז חפצנו, כנראה שהקב"ה מעוניין שנשבות את השבת במקום אחר".

     כאשר עצרה הרכבת בעיירה הקרובה, ורבי מרדכי והשוחט החלו לשוטט בין בתי העיירה, התברר להם שהרכב התושבים בעיירה הינו גויי לגמרי, ויהודי אחד לרפואה אין בה!.  השוחט, שקיבל על עצמו את הנהגתו של רבי מרדכי, שתק ולא הוציא הגה מפיו, ואילו רבי מרדכי עצמו לא התייאש כלל ועיקר, הוא אחז באמונתו בבורא, כי לא לחינם כוונו צעדיו דווקא אל מקום זה. לבסוף עצרו השניים הלך גוי ושאלוהו בחשש: "האם מכיר אתה מאן דהו שיהא מוכן להשכיר לנו חדר למשך השבת"? עיני החוקרות של הגוי סקרו את שני הזרים מכף רגל ועד ראש, ולבסוף מלמל בלחש: "אם איני טועה יהודים אתם,  הלא כן? ובכן, הריני לבשרכם כי יהודי בודד מתגורר כאן, בעיירה שלנו, ונדמה לי שהוא ישמח מאוד לראות אתכם", וכאן הרים הגוי את אצבעו וכיוון את השניים לביתו של היהודי. עיניו של רבי מרדכי אורו כשעמדו רגליהם בפתח הבית בו הייתה קבועה מזוזה, "הנה, הגענו לביתו של יהודי". נקשו השניים על הדלת, וזו נפתחה בידי בעל הבית, אך לתגובתו לא ציפו כלל, למראם פרץ היהודי בזעקות נוראות: "אליהו הנביא! אליהו הנביא! אליהו הנביא", כשניכר עליו שהוא נתון בהתרגשות אדירה. רבי מרדכי ורעהו, המומים מעט, לא הבינו על מה המהומה, הן סך הכל מדובר בשני יהודים שנקלעו למקום זר, ומאין נובעת ההתרגשות לה מצורפת הקביעה הנחרצת, כי אליהו הנביא בכבודו ובעצמו הגיע לפקוד את הבית?!  מחויכים משהו ונבוכים מעט צעדו השניים אל תוך הבית והמתינו להסבר כלשהו, וזה לא איחר להגיע. האם אין אחד מכם אליהו הנביא?! חקר בעל הבית הנרגש, ורבי מרדכי השיב ברוח טובה: "היינו שמחים להיות,  אבל לא, איננו מלאכי עליון". "אוי, כמה חבל, כמה חבל! כבר הייתי בטוח שתפילתי נתקבלה!" נפלו פניו של בעל הבית, ועתה הגיע תור רבי מרדכי לברר "מדוע היית כה בטוח שאחד מאתנו הינו אליהו הנביא? ועל איזו תפילה אתה מדבר?" במקום תשובה פתח האיש וסיפר כך: "דעו לכם, אורחים יקרים, כי הנני יהודי בודד ויחיד בכפר ערלים זה, נולדתי לפני שנים רבות בכפר כבן יחיד להורי, שהתגוררו בקרב קהילה קטנה של יהודים תושבי המקום, ברבות השנים נפטרו הזקנים, והצעירים עברו לעיירות אחרות, וכך נותרתי אני לבדי, נשוי לזוגתי היהודיה, שתחיה". "מימי לא עזבתי את הכפר" סיפר האיש, "וככל הנראה גם לא אעזוב, כמדומני שאסתלק לעולמי בכפר בו נולדתי. כפרי פשוט אני, ומימי לא עליתי על רכבת... רבות מהמצוות כבר נשכחו הימני, אחר שאין מי שיספק לי לולב ואתרוג ועוד אי אלו צרכי מצוות כיוצא באלו". "ברם" נתן האיש לפתע קולו בבכי של התרגשות, "לפני כשמונה ימים נולד לי בני, והיום הוא יום הברית, החל משעות הבוקר עומד הנני לפני בורא העולם ומתחנן לפניו בדמעות: 'אנא, עזור נא לי להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו! אל נא יהי בני ערל בשר!' אולם מאין יבוא עזרי? הן בכל הסביבה אין מוהל אחד לרפואה!" "כבר התכוננתי להכניס את השבת ללא שבני יימול כדת וכדין" פרץ היהודי בבכי מחודש, "ולפתע הופעתם אתם, כמלאכי שרת מהשמים, עתה מבינים אתם מדוע הייתי בטוח שאחד מכם הוא אליהו הנביא? מה צר לי שנכזבה תוחלתי ולא יעלה בידי להכניס את בני בבריתו של אברהם אבינו". אכן, השניים הבינו זאת היטב, הן כה בטוח היה היהודי שתפילתו נתקבלה עד שלא טרח לברר אם אחד מהשניים מוהל הוא.

    עתה הגיע תורם להניח דעתו ולבשרו שאחד מהם הוא מוהל, והשני יאות ברצון לשמש כסנדק. לשמחתו של היהודי לא היה גבול, וכמעט שיצא בריקוד בשעה שרבי מרדכי התיישב על הכיסא והתינוק הונח על ברכיו. האב הנרגש התעטף בטליתו וקרא את פסוקי המילה, המוהל שלף את כלי מלאכתו מתיקו, ולקול בכיית היילוד שהתערב בבכייה הנרגש של היולדת מהחדר הסמוך, נערכה המילה כדת וכדין. עיניו של רבי מרדכי התמלאו דמעות של שמחה אמתית. את ישותם הציפה תחושת שליחות קודש, תחושה שהקב"ה מכוון את צעדיהם, החל ממפגש אקראי שהוביל לטעות ברכבת, ועד לצעידה בין בתי כפר גויים ועריכת ברית מילה לילד יהודי ביום השמיני ללידתו. ובתום המילה אחז רבי מרדכי ברעהו וטלטלו טלטלה עזה, כטלטל לולב בהקפות ההושע נא, "האם תאמר עוד פעם בחייך כי יהודי טועה בדרך?!" זעק באוזניו בקול רועד, והמוהל רק מלמל: "לעולם לא עוד..". ביום ראשון כאשר עלו המוהל ורבי מרדכי לרכבת, היה זה המוהל ששבר את הדממה. "יהודי לעולם אינו טועה בדרך''.


חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

האמונה הפשוטה,החיים יפים ומתוקים,להגיד תודה,מצוות קלות כבחמורות, להסיק מסקנות, צלם אלוקים, הרבי מסלונים,







אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ו

 

 

גימטריה נפלאה מהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד על ההפטרה: "ציון במשפט תפדה" – תלמוד ירושלמי = 1076 "ושביה בצדקה" - תלמוד בבלי = 524!

 

     הגאון רבי יונה מרצבך, מראשי ישיבת "קול תורה", כשהגיע יום ט' באב לבש בגדים פחותי ערך, והתהלך אפוף צער על צרות חורבן המקדש - "עיניך יונים". ("עלה יונה") 'אנו תלמידיו סברנו שהסיבה שרבנו לבש חליפה קצרה ולא את הפראק היא בגלל האבלות על החורבן. אך רבי יונה הסביר לנו כי בט' באב אנו יושבים על כסא נמוך וכך הפראק יתלכלך...' ("נר לשולחן שבת" מהרר"פ(



     הצלחה לא נמדדת רק במה שהשגת בחיים, היא נמדדת גם בהשראה שנתת לאחרים.



"     העיר רבתי עם הייתה כאלמנה" - גם העיר מרגישה חורבן, כל הבריאה מרגישה צער ואבלות, ואנו צריכים להשתתף בזה גם בלב, ולא רק במעשים, שלא לאכול בשר וכדומה. הפסוק אומר "דרכי ציון אבלות" - אפילו הדרכים מרגישים אבלות. )לקט רשימות בענייני בהמ"ק(



ה'חלה הלבנה' (עשה פלא על פי פלא יועץ(.

     במקביל למלחמת העולם הראשונה ששטפה את אירופה וחלקים נוספים בעולם, הייתה ברוסיה מלחמת אזרחים. מצד אחד היו "הלבנים" - אנשי הצאר הרוסי, ומצד שני היו הקומוניסטים "האדומים". שניהם היו אכזריים במידה שווה, אלא ש"הלבנים" לא התביישו להודות בכך, בעוד ש"האדומים"- הקומוניסטים העמידו פנים שכל מגמתם היא להיטיב עם הפועלים העניים.

     בעיר ז'יטומיר, נפתחה שלוחה של ישיבת נובהרדוק.  דרכו של הסבא מנובהרדוק זצ"ל הייתה, שהיה שולח קבוצת בחורים מבוגרים, הם היו נכנסים לבית המדרש המקומי ולומדים, אט אט, התאספו סביבם צעירים צמאי דעת, והצטרפו לישיבה.  בזמן מלחמת האזרחים היה רבי קלמן גולדברג זצ"ל הבחור המבוגר שהנהיג את החבורה.  בתחילת המהומות היו "האדומים" בעיר ז'יטומיר. האווירה הייתה נוחה, באופן יחסי, ויכלו לשבת וללמוד. אך בתוך זמן קצר השתלטו "הלבנים" על העיר, פחד ואימה נפל על כל התושבים. הם נעלו את עצמם בביתם,  ואיש לא ההין לצאת החוצה, אין לדעת באיזו עילה ימצא את מותו.

     הלבנים נכנסו בשבת בבקר לעיר. הבחורים שהו באותה שבת בבית המדרש. אכלו את סעודות השבת בצוותא, ולמדו בחברותות. לאחר תפלת המנחה נפלה תרדמה קלה על רבי קלמן, והוא ראה בחלומו 'חלה לבנה'. כשהתעורר לא הבין את פשר חלומו. במוצאי שבת, התעורר ויכוח בין הבחורים, האם עליהם להדליק נרות בכדי שיוכלו לשבת וללמוד, או להישאר בחשכה,  שכן מדבר בסכנת נפשות של ממש. המצדדים בהדלקת הנרות טענו כי בין כה וכה הם בסכנה. "הלבנים'' יעברו בית אחר בית, וגם לכאן הם יגיעו. א"כ עדיף ללמוד תורה, וזכותה יכולה לסייע להם להישאר בחיים. החליטו הבחורים לערוך הצבעה, וברוב של קול אחד הוחלט להדליק נרות ולשבת ללמוד.

     בחצות הלילה כשסיימו תלמודם ונערכו לסעודת מלווה מלכה, פרצו החיילים "הלבנים" את הדלתות, ובראותם את הבחורים סביב לשולחן, הכריזו: "הנה הם הקומוניסטים, לבטח התאספו להיוועד נגדנו, על כך יש להרוג את כולם". "רבי קלמן פנה למפקד "הלבנים" והסביר שכל מטרתם כאן היא רק ללמוד, אך המפקד לא שעה לדבריו. שוב התחנן רבי קלמן, ומאומה לא השתנה ביחסו של המפקד -"אם הקב"ה רוצה שלא תירה בנו, לא תוכל לירות ''-זעק רבי קלמן לעברו. המפקד זעם על דברי רבי קלמן, והחליט לקחת את כל הבחורים ליער ושם להרגם.  הבחורים לקחו את ספריהם ותפיליהם, ובביטחון בבורא העולם שיעניק להם חיים, יצאו עם החיילים. החיילים לא הכירו את האזור, ובטעות לקחום לקצה העיר, מקום בו גר מפקדם העליון של "הלבנים". המפקד ישב במרפסת ביתו וראה שחייליו מובילים ארבעים ותשעה בחורי ישיבה. הוא שאל את חייליו לאן פניהם מועדות, והם השיבו שהם לוקחים את ה"קומוניסטים" שהעלו ברשתם, להריגה. המפקד ראה שלפניו בחורי ישיבה ולא מתנגדים לרעיונותיו, וצווה לשחררם בטענה שהוא יעשה את מלאכתם, ובינתיים יסגרום במרתף ביתו.  כשהלכו החיילים, ירד המפקד לבחורי הישיבה, ואמר להם: "אני רואה שהנכם אנשי דת ולא קומוניסטים, וע"כ אני אשאיר אתכם כאן כדי שתוכלו לעסק בלימודיכם, מפני שאם תחזרו לעיר, עלולים לתפוס אתכם שוב, ומי יודע מה יהיה באחריתכם?!" הבחורים, שנדהמו מיד ההשגחה, ישבו במרתף מספר ימים, התפללו ולמדו בדבקות, תוך שהם מודים לה' על שהגן עליהם בזכות לימוד תורתו לשמה. כשחלפו ימים ספורים, ומעט האכל שברשותם נגמר, החל הרעב להציק להם. הם פנו בתחינה לקב"ה שימשיך להושיעם. לא חלפו דקות רבות והמפקד הביא להם 'חלה לבנה גדולה'. הם הורשו לצאת לאחר זמן, והמפקד צייד אותם בכרטיסים ירוקים המורים על תנועה חופשית ללא שייעצרו, וכך נצלו חייהם. רבים מהיהודים בני העיר מצאו את מותם בידי "הלבנים", וכשיצאו בחורי הישיבה, התגייסו לסעוד את הפצועים ולקבור את המתים, והסתובבו בעיר באורח חפשי בלא שאף אחד יפריע להם. 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

ציון במשפט תפדה,תלמוד ירושלמי,תלמוד בבלי,קול תורה,בגדים פחותי ערך,עיניך יונים, האבלות על החורבן,דרכי ציון אבלות, החלה הלבנה ,




אמרי שפר ו' אב ה'תשע"ו

 

 

אפשר ללמוד על האדם הרבה יותר על פי מה שהוא אומר על אחרים, מאשר מה שאחרים אומרים עליו.

    " הבו לכם אנשים" (א, יג) - בדרך הלצה אפשר לומר: ישנם רבנים ומנהיגים אשר נשותיהם מחוות דעה בענייניהם כיצד להנהיג את העם, ומתערבות בעבודת הציבור שלהם ונמצא שהציבור מונהג על ידי הרבנית ולא על ידי הרב. לפיכך אומר הכתוב: ״הבו לכם אנשים״, שיהיו האנשים מנהיגים ולא הנשים. (כתב סופר(

     הברכה הגדולה ביותר לאדם היא שיכיר בטובה שנתנה לו ויברך לא-לקיו" על הארץ הטבה אשר נתן לך", שכן פעמים רבות זוכה האדם לכל טוב, אולם מאחר והוא אינו נותן לב לכך, הריהו כמי שלא קבל מאומה.

     השפה הטובה ביותר היכולה להשפיע – היא שפת הלב, ואל לו למוכיח לחשוב שאם יצעק וירבה במילים, התוכחה תועיל לו יותר, אלא אדרבה, עליו לרדת לעומק נפשו של זה שבא להוכיחו ולדבר עמו בדברי נועם, ואז תתקבל תוכחתו.



"בקַנְאוֹ אֶּת קִּנְאָתִּי" - [ע"פ שיחת השבוע[

     התלונה שהתקבלה בתחנת המשטרה ברומניה הייתה מוזרה; "שלום, אני בעל המאפייה בעיירת המרפא בורסק" , הציג הדובר את עצמו. "בעת האחרונה מבקר במאפייה מדי לילה אדם זר, ניגש אל התנור ומשליך לתוכו דבר מה" .יומנאי המשטרה רשם את הדברים, תוהה אם אינו נופל קרבן לתרמית, אולם המשך דבריו של המתלונן, עורר את חושיו: "האיש יהודי, ונראה כרב מכובד. גם לאחר שחשפנו את מעשיו והזהרנו אותו כי נתלונן במשטרה, לא נבהל והוא מוסיף לבוא".

     הכפר בורסק שברומניה, הוא כפר מרפא ונופש ידוע, שופע מעיינות מים מינרליים, בעלי סגולות רפואיות, ומושך אליו בימי הקיץ מבקרים רבים, ובהם יהודים שומרי מצוות.  הגאון הרב נפתלי הלפרט, שימש רבה של העיר סאטמר במשך עשרים שנה. בניסי-ניסים שרד את השואה, לאחר שאיבד באושוויץ את אשתו ושבעת ילדיו. אחר השואה,  הגיע לעיר סאטמר, נישא שנית לבתו של הרב שמואל פלדמן, מתלמידי-החכמים שבעיר, ונולדה לו בת יחידה.  ברבות הימים, מונה לרב העיר וכל מחוז טרנסילבניה והרי הקרפטים. את כל כוחותיו השקיע בשיקום היהדות;  בתחומי הכשרות, השבת, מקוואות, עירובין ועוד.

     כדי להבטיח שהלחם המקומי לא יהיה בגדר 'פת נכרי', טרח הרב ללכת מדי לילה בלילה אל המאפייה המקומית, והיה משליך לתנור קיסם עץ. פעולה זו, הופכת את היהודי שותף לאפייה ומוציאה את הלחם מגדר 'פת נכרי'. זו לא הייתה משימה קלה ובכל זאת הקפיד הרב הלפרט, ללכת מדי לילה בלילה בתקופת הנופש, אל המאפייה המקומית.  בימים ההם שלט הקומוניזם והסתבכות עם רשויות החוק גבלה בסכנה ממשית, במיוחד ליהודים.  לילה אחד, כשהרב בא אל המאפיה, כדרכו, והשליך את קיסם העץ אל תוך האש הבוערת בתנור, נשמעה לפתע קריאה מאחוריו: "עצור"! הוא נפנה בבהלה אחורה וראה לפניו קצין משטרה רומני ובידו אקדח. "מה מעשיך כאן!? האם אתה מכשף"!? שאג הקצין. בלי להמתין לתשובה המשיך: "את התשובות כבר תספר לחוקר, אתה עצור"! הוא פקד על הרב להתלוות אליו. בלי אומר ודברים, התקדמו יחד לעבר מכונית המשטרה, ובינתיים נרגע הרב מעט וסידר את מחשבותיו. לפתע פנה אליו הקצין בטון שקט: "שמע נא, אני מבין שאתה רב. אם תיתן לי הסבר מתקבל על הדעת למעשיך, אולי אשחרר אותך". מוחו של הרב עבד בקדחתנות, כיצד יסביר לקצין הרומני את הבעיה באכילת 'פת נכרי', ובס"ד נצנץ במוחו רעיון.

     הרב פנה אל הקצין בחביבות ואמר: "כלל חשוב נאמר בתורה,  אנו מאמינים כי על אדם לעמול כדי להשיג את לחמו - 'בזיעת אפיך תאכל לחם', דהיינו, יהודי אינו מורשה לאכול לחם חינם, אם לא עשה מלאכה כלשהי, ולו קלה ביותר ,למען השגת לחמו. מכיוון שהיהודים המבקרים בעיירה הם בתקופת נופש ואינם עוסקים מלאכה, נאסרה עליהם אכילת לחם. לשם כך מינו אותי הנופשים, שאהיה נציגם לעשות מלאכה קלה, כהשתתפות בהכנת הלחם. לכן אני בא לכאן מדי יום, לזרוק אל התנור את קיסם העץ" . דבריו של הרב הרשימו את הקצין, והוא ראה אותם עולים בקנה אחד עם ערכי העמל והעבודה של הקומוניזם... הוא היה מרוצה לגלות, כי הרב הנכבד טורח כל-כך מתוך נאמנות לעקרונות שהם מיסודות המדינה...  יחסו של הקצין אל הרב השתנה מן הקצה אל הקצה. הוא נפרד מהרב בלבביות ואף הצהיר בחגיגיות: "מהיום והלאה לא תצעד לבד בלילה. שוטרים מטעמי, ילוו אותך עד למאפיה וחזור, ואף אתן בידך אישור רשמי המתיר לך להיכנס למאפיה בכל עת". הרב הלפרט עלה בערוב ימיו לארץ ישראל, ונפטר בשם טוב בכ"ג בתמוז תשמ"ח. יהי זכרו ברוך. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

הבו לכם אנשים,בדרך הלצה,מחוות דעה,מתערבות,עבודת הציבור,הברכה הגדולה,השפה הטובה,שפת הלב,דברי נועם,

 





אמרי שפר ה' אב ה'תשע"ו

 

 

 

 אדם שלא חווה עצב, אולי לא יֵדע לשמוח, אך גם כאשר אדם יחווה עצב, עליו להבין שזה חלק מהחיים.



     אלה הדברים שאני מדבר, כך פונה משה אל עם ישראל. ואתחנן – אני מתחנן שתקשיבו, עקב – מכיוון שראה – תראה את המצב: הרי יש שופטים בארץ [כשם שיש דין בעולם הזה, כך בעולם הבא יש דין ויש דין, כלומר יש שכר וענש], ועתה כי תצא מהעולם וכי תבוא אל העולם הבא, תצטרך לשלם על מעשיך. לכן אתם ניצבים היום, אבל למחר וילך, אל תשכחו שיום יבוא ותלכו לעולם הבא, ואז אני מבקש האזינו לדברי, ותבוא עליכם זאת הברכה... (רבי חיים, אחיו של המהר"ל מפרג, בספרו "ספר החיים"



     "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" – אלה – ראשי תיבות אדם השומר לשונו אומר הגאון מוילנא על כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו בעולם הזה. יזכה לאור הגנוז בעולם הבא שאין כל מלאך ובריה יכול לשערן.



     חיים ללא יעדים משמעותיים – יכולים להיות מקור לא רק של עצב, אלא גם של מחלת נפש. (ג‘ון ד. רוקפלר)



ארבעה וחמישה קנאים בירושלים )" נר לשולחן שבת" מפי בנו של רבי הרשל , ידידי שליט א " והרב ישראל גליס(

     הימים ימי הפגנות השבת בכביש רמות בירושלים. שבת אחת נפגשו הגאון ר ' הרשל זקס, נכדו של "ה מרן חפץ חיים" והרב ישראל גליס, שניהם היו חברי "ועד השכונות" שנאבק בפתיחת כביש רמות לתנועה בשבת. אך דרכי המחאה וההפגנות לא היו לרוחם. מה יהיה פה, האם לזה התכוונו ! ? אבנים, מהומות וחילול ה . ' החליטו לעבור לצידו השני של הכביש ' - שם ננסה לפעול בדרכי נועם . ' רבי הרשל הציע לפעול בדרך מקורית ': כשעובר ,  רכב אתה הרב גליס תזכור את הספרות הראשונות שלו ואני את האחרונות . ' עברה במקום מכונית, פולקסווגן צהובה . ביום ראשון הרב גליס, איש מעשי ונמרץ הצליח לברר היכן גר בעל הרכב בשכונת רמות . 'ניסע אליו', אמר רבי הרשל . וכך ערב אחד בסביבות השעה תשע דפקו על דלת ביתו של הנהג ...

     ילד פתח את הדלת: ' ,אבא באו לפה שני רבנים לבקש צדקה ' ... האב ניגש לדלת. " בבקשה מכם באנו לדבר, האם אפשר להיכנס לחמש דקות "? שאלו. האיש הכניסם לסלון ביתו כשהוא המום,  מאיפה נפלו עלי ו שני החרדים הללו ... פתח הרב גליס: " אנו גרים על כביש רמות, קנינו דירות פה בקצה העיר, כדי לגור במקום שקט, מבלי לראות חילולי שבת . " הוסיף רבי הרשל בהתרגשות, בעברית אידישאית במבטא אמריקאי: " אני באתי מאמריקה לגור פה בארץ הקודש, שם באמריקה הכול מלא בחילול שבת, ארץ מלאה בגויים וטומאה , ועליתי לארץ ישראל לגור בירושלים, למצוא בה פינה קדושה בלי חילולי שבת, אנא ממך תעזור לי בזה ... " והמשיכו לבקשו בדברים היוצאים מן הלב ...השיב הנהג: " מאחר שאתם מבקשים כל כך יפה, לא אסע יותר בכביש רמות ". אמנם בכך נסתיימה פגישתם, אך לא הסיפור...

     עבר חודש, ואשתו של אותו נהג מתקשרת לרב גליס ": אנו עורכים עוד זמן מה בר מצווה לבננו רציתי לשאול את הרב, היכן אוכל לקנות בשר כשר "? סיפר הרב גליס לרבי הרשל על הטלפון " , יפה, יש התקדמות ... " הגיב רבי הרשל "למה לא שאלת, מתי והיכן יערכו את בר המצווה, אנחנו נבוא "! עבר שבוע, ושוב טלפון: " היכן אפשר לקנות תפילין "? הלכו יחד "למאה שערים , " וקנו תפילין אצל 'אייזנבאך .

     אחרי זמן מה הם התקשרו שוב: " הבן שלנו רוצה שהמטבח אצלנו בבית יהיה כשר ." היה זה מחזה מפעים, מראה מרגש לראות את נכדו של ה"חפץ חיים" - רבי הרשל מכשיר את המטבח, תוך שהוא שר ופוסק: ' זה כשר וזה טרף, את זה צריכים לזרוק את זה להגעיל', והכול נעשה תוך זמרה ושמחה . הבן נכנס לישיבה, אט אט הבנות התחזקו, אחת מהן הגיעה "לנווה ירושלים , " וכך הבית כולו השתנה - הכול מתוך שיחת אהבה וידידות .

     עברו שנים, הגיעה שנת תשס"ה. הרב גליס עובר ברחוב החבצלת, הרחוב בו שוכנים משרדי רישום נישואין של הרבנות ירושלים. לפתע פונים אליו בבקשה ': אנא הכנס להעיד על רווקותו של בחור ישיבה מ. ' בין הדברים נתברר לו שהכלה העתידה של הבחור היא בת לאותה משפחה משכונת רמות... 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

אלה הדברים,שאני מדבר, מתחנן שתקשיבו,בעולם הזה,בעולם הבא,ניצבים היום,המהר"ל מפרג,הגאון מוילנא,קנאים בירושלים,





אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ו

 

 

 

''אדם חזק הוא אדם שקם בבוקר עם חיוך, למרות שבכה כל הלילה" 



     ''אמר להן הקב"ה לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות''  (מסכת סנהדרין,דף קד, עמוד ב)



     אמר רבי נחמן מברסלב: "עדיף להיות כאילו שמח מאשר עצוב באמת". כך צריך לנהוג אדם הרוצה לזכות במידת השמחה – בתחילה יעשה עצמו שמח וידחק את העצבות לצד, ודומה הדבר למצב של משתה...



     יש סידורים של יהודי מרכז אירופה בהם רשום: "כאן בוכים". ברור שיש לבכות, אבל לא כל הזמן, אלא רק כאן.



חכמת הרב - (האמנתי ואדברה(.

     בספר 'עושה פלא' מובא מעשה בשני בחורים צעירים שעבדו יחד בעבודות קשות, ואת כל חסכונותיהם אגרו במשותף. כעבור זמן רב הצטבר בידיהם סכום נכבד בסך עשרת אלפים זלוטס, ואחד מהם הציע: 'הבה ניסע לערים הגדולות ונקנה מן הסוחרים סחורות במחירים סיטונאים, שהם זולים מאלו שאנו קונים בעירנו, נמכור אותם כאן במחיר הרגיל - ורוח נאה יהיה בידינו'. הצעתו התקבלה על ליבו של חברו, ושני הבחורים החלו בהכנות לקראת המסע,

     ראשית היה עליהם לחשוב על נשיאת הכסף בדרך הבטוחה ביותר, שכן הרכבות היו מלאות בכייסים. החליטו, לתפור את הכסף בתוך שקית ולתפור את השקית לחגורה של אחד מהם, כשהשני יפקח עין שלא יגנבו אותה, עלו השניים לרכבת, ומדי כמה דקות מששו את החגורה ווידאו ששקיק הכסף במקומו מונח. הרכבת אספה עוד ועוד נוסעים שביקשו להגיע לעיר הגדולה, ובכל תחנה נדחסו הבחורים יותר ויותר בתוך ההמון, והנה, באחת מן הבדיקות שערכו כדי לוודא את הימצאותו של השקיק, גילו לחרדתם שכולו נעלם, מבלי להותיר שום עקבות! מיהרו שני האומללים אל שוטרי הרכבת, הודיעו על דבר הגניבה, והתחננו לעזרה, השוטרים עצרו את הרכבת, מששו בכיסיהם של כל הנוסעים, ומשלא מצאו דבר, הורו לקטר להמשיך בדרכו. בתחנה הראשונה שלאחר מכן ירדו שני הבחורים כשהם ממררים בבכי. שנים של עבודה ירדו לטמיון , ובמקום עשרת אלפי הזלוטס והתקוות שנוצרו בשקיק, הרי הם כאן, כשאפילו פרוטה לשוב הביתה אין בידם . לבסוף ניגשו למישהו ושאלו אם יש אי-אלו יהודים המתגוררים בעיירה, הלה סיפר כי יש כאן שכונה גדולה של יהודים, והבחורים שמו פעמיהם לשם, ומיד בהגיעם חיפשו את בית הרב וביקשו להכנס אליו. הביט הרב בעיניהם הנפוחות מבכי, וביקש לשמוע את קורותיהם.

     הוא הקשיב בתשומת לב מלאה לסיפור הכואב, ואחר הזמינם לישון בביתו והבטיח להרהר בדבריהם במשך הלילה ולחשוב על דרך לפתרון מצוקתם. עם בוקר ניגש והורה לבחורים לפרסם את דברי הגניבה בעיתונים הגדולים במדינה, רק שבמקום עשרת אלפים זלוטס,  יכתבו עשרים אלף זלוטס. 'למה לשנות'? תהו הבחורים, 'ובכלל, הרי המשטרה כבר מעודכנת, ולה דיווחנו שנגנבו עשרת אלפים?!'. 'עשו כדברי', אמר הרב, 'ואם תבוא המשטרה ותחקור אתכם, נסו לדבוק בעמדה שמדובר בעשרים אלף, ורק כאשר ילחצו אתכם מאוד תודו שמדובר בעשרת אלפים, ושיניתם בעקבות הוראה שלי'. הבחורים אשר כיבדו את דברו, עשו כפי שאמר להם, על אף שלא הבינו את סיבתו הכמוסה עמו. תוך יום פורסם בעיתונות כולה ששני יהודים נשדדו ברכבת בסכום של עשרים אלף זלוטס, והמשטרה לא הצליחה להניח ידה על הגנבים. עד מהרה קשרו השוטרים בין הסיפור המפורסם ובין הבחורים שהודיעו קודם שהם נשדדו במחצית מן הסכום. "עשרים אלף"? - קימטו החוקרים את פרצופיהם - 'העניין מריח לא ממש טוב... יש לברר את העניין', לא חלף זמן רב ושני הבחורים נעצרו לחקירה. בתחילה השתדלו השנים לדבוק בסכום החדש, אך כשהחלו לחקור כל אחד בפני עצמו, נשברו תחת לחץ החקירה, והודו שנגנבו להם עשרת אלפים,  כפי שדיווחו קודם, וכי הרב יעץ להם לומר מה שאמרו. מיהרו חוקרי המשטרה לבית הרב וביקשו להבין: 'רבי,  אתה אמרת להם לומר עשרים אלף במקום עשרת אלפים?' "אכן כן" - אמר הרב בניע ראש, 'למה?'. 'בעוד שעתיים יוצאת מהדורת עיתונים נוספת' - השיב הרב, כאילו שלא ממין העניין - "אם תואילו להמתין לי את משך הזמן הזה, נקרא ביחד את הדברים שיפרסמו שם'.

     גיליונות העיתון הבא היו עדיין חמים כשראשיהם של החוקרים נרכנו מעליהם בסקרנות. הכותרת הראשית פרסמה על מריבה קטלנית בין חברי כנופיה, שהותירה אחריה הרוגים ופצועים. העיתונים דיווחו כי קרב הדמים החל בוויכוח עם ששה גנבים שיצאו ל'תורנות' ברכבת והצליחו לחזור עם שלל נכבד - צרור של עשרת אלפים זלוטס. עוד השודדים שמחים בהצלחתם, והנה נודע להם שבעיתונות פורסם שהיה שוד של עשרים אלף. מיד נפל חשד על מבצעי השוד שנטלו לעצמם מחצית מן הסכום ודיווחו רק על מחציתו. הללו הכחישו את הדברים מכל וכל, אולם חברי הכנופיה לא נתנה להם להתחמק ועד מהרה הדרדר המצב והפך למריבה אלימה. המשטרה שהוזעקה למקום כדי לעצור את הסכסוך,  כיתרה את האזור כולו ושמחה על שהצליחה לגלות את אחת הכנופיות שהטילה את אימתה על האזור כולו,  ובפרט על נוסעי הרכבת... כך, בזכות עצת הרב הפיקח, הוחזר כספם של היהודים הנשדדים! 

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

 

''אדם חזק ,אדם עם חיוך, בכיית חנם, רבי נחמן מברסלב, שמח,עצוב, כאן בוכים, חכמת הרב ,



אמרי שפר ג' אב ה'תשע"ו

 

 

 

אדם בעל עין אחת בוכה כמו מי שיש לו שתיים.(פתגמים אפריקניים(



    החיים שלנו הם לא עניין טכני ותאורטי בלבד. הניסיון המעשי הוא העיקר. הדברים שאנו עוברים והרגשות שאנו מקבלים הם אלו שמעצבים אותנו. כל אותן חוויות שעברנו הביאו אותנו למקום המיוחד שלנו כעת.



     ה"חפץ חיים" שואל , מדוע כתוב 'הפורץ גדר ינשכנו נחש ', למה דוקא נחש ולא אריה או דב?  ומתרץ שכשאריה נושך מיד רואים את זה וקוראים מהר לאמבולנס, אבל כשהנחש נושך לא רואים ולא מרגישים כלום ופתאום הוא נופל ומאבד את ההכרה.

 

    ה' בורא את הרוח והאדם את המצב.



אם הייתי 'אויבער חכם' – הייתי מפסיד!  [אדרבה תן בלבנו[

     באחת הפעמים, לאחר שחזר הרב מפוניבז' מחו"ל, הוא נעמד על יד הבימה בישיבה, הוציא מכיסו צ'ק גדול, הראה אותו לבחורים ואמר, בואו ואספר לכם את סיפורו של הצ'ק הזה:

     הסתובבתי בפרנקפורט לצורך גיוס כספים. הלכתי לשטיבלך ועברתי מאיש לאיש לבקש את נדבתו. והנה ניגש אלי יהודי,  רבי יעקב רוזנהיים, ואומר לי שאין זה 'כבוד התורה' לאסוף כספים בצורה שכזאת. הוא הזמין אותי לחדרו, ובנוכחותי הזמין לי תור אצל גבירים, עשירים, כמנהגם של רבנים חשובים ולא כמו איזה שנורר. הוא טלפן לאחד העשירים ואמר לו כי הפוניבז'ער רב נמצא כאן, וכי הוא מעוניין להיפגש עמו. העשיר אמר כי הוא יוצא מהעיר למחרת בבוקר ברככת שיוצאת בשעה שמונה, והוא מסכים שהרב יחכה לו ברציף בשעה רבע לשמונה.  למחרת, מספר הרב מפוניבז', התעוררתי קצת מאוחר, ונוכחתי לדעת כי אם אלך להתפלל בציבור לא אספיק להגיע לרציף הרכבת בזמן. אמרתי לעצמי: 'הן הגעתי לכאן לאסוף כספים ולא למען עצמי. אני אוסף לצרכי תורה, תורה דרבים, אתפלל פעם אחת ביחידות. אך מיד אמרתי לעצמי: 'לא יתכן שאפסיד בגלל זה תפילה בציבור! עוד לא נולד אדם שנגרם לו נזק מכיוון ששמע בקולו של הקב"ה'! והלכתי להתפלל בציבור.

     סיימתי להתפלל בשעה שמונה וחצי! לא היה כל טעם ללכת לרציף...  החלטתי, בכל זאת, לעשות השתדלות, הלכתי לרציף הגעתי בשעה שמונה וארבעים... לא עברו יותר משלוש דקות, והנה העשיר מגיע במרוצה, ובעודו מתנשף, החל להתנצל בפני על האיחור, והסביר כי אחר את הרכבת של השעה שמונה והוא נוסע אפוא, ברכבת של השעה תשע. הוא הוציא מכיסו צ'ק ., ורשם עליו סכום שמספיק לישיבת פוניבז' לחצי שנה... "זהו הצ'ק שאתם רואים כאן לפניכם" אמר הרב. והוא הוסיף ואמר: "לא באתי להראות לכם את הצ'ק כדי להראות שלא הפסדתי מתפילה בצבור! זה דבר פשוט, אין צורך להראותו! באתי רק לספר כי אם הייתי 'אויבער חכם', מתפלל ביחידות כדי להגיע לרציף ברבע לשמונה, הייתי ממתין שם מקסימום עד שמונה,  עד יציאת הרכבת, ולאחר מכן עוזב את המקום! פשיטא שלא הייתי מחכה שם עד רבע לתשע! הייתי אומר לעצמי שבוודאי חלו שינויים בתוכניותיו של העשיר, והייתי חוזר לכאן בלי הצ'ק הזה"...

"     בטח בה' ועשה טוב" – אדם שחי באמונה ובביטחון בה',  יודע כי רק ה' מנהל את העולם, יכול לחיות חיים מאושרים,  חיים של עשיית טוב, מתוך ידיעה ברורה כי הוא לא ירוויח כלום אם הוא יהיה "אויבער חכם" וירוץ, ויריב, ויתקוטט, ויתמרן, וישתגע, ויעשה ככה, ולא יעשה ככה... "בטח בה' ועשה טוב"! נסיים בדבר הרשב"א שמבאר את דברי הגמ' במסכת ברכות [י':] שבתפילת שמונה עשרה צריך המתפלל לכוון את רגליו,  ולהעמידן צמודות זו לזו, שבזה בא האדם לרמוז כי מבחינתו הוא לא מסוגל לעשות כלום! רגליו כבולות, קשורות! אין בידיו לקרב את המועיל ולא להרחיק את המזיק, אלא הכל מידיו של הקב"ה]

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

אדם, בעל עין אחת ,בוכה, עניין טכני, הרגשות, הפורץ גדר'אריה,אמבולנס, ינשכנו נחש,



http://www.mako.co.il/mako-vod-mako/documentary-s1/VOD-3b75e712d91ea21006.htm

אמרי שפר א' מנחם אב ה'תשע"ה

 
 
היחלצו מאתכם אנשים לצבא (לא,ג(  אם נחלוץ מעמנו את ה"אתכם", היינו האנכיות שבכל אדם, אז שייך שנהיה "אנשים לצבא" ללחום מלחמת ועבודת הבורא יתברך. (ליקוטים נפלאים(
 
     "מוח זקוק לספרים כמו שחרב זקוקה לאבן השחזה כדי להישאר חד."
 
     "מוטב להדליק נר מלקונן על חושך" (פתגם סיני עתיק)
 
     מוטב להיכשל במקוריות,  מאשר להצליח בחיקוי...
 
     מוכרחים לעבור דרך החושך כדי להגיע אל האור
 
     מומחה, הוא מי שיודע יותר ויותר על פחות ופחות
 
     מורה בינוני אומר, מורה טוב מסביר. מורה מעולה מדגים. מורה גדול מעורר השראה  (הגנרל ויליאם ורד)
 
"     מורה שלא יכול להשיב לעצמו לשאלה, מדוע על התלמידים להקשיב לו במשך 45 דקות, אינו יכול להיכנס לכיתה."
 
המזוזות (למען שמו באהבה)
     סיפור מדהים מובא בספר "טובך יביעו , "על מנהל בנק הדם בבית חולים מעיני הישועה והשרון" ד''ר אורליך, שעד לפני מספר שנים התגורר בקליפורניה. והכיר שם רופאים רבים דתיים ולא דתיים, לפני כמה שנים הוא נסע לביקור בקליפורניה, והחליט להביא מתנה מאוד מקורית לשלשה חברים שלו כולם רופאים יהודים בכירים. הוא הזמין אצל סופר סת"ם מומחה שלש מזוזות מהודרות בשבעים דולר כל מזוזה. ולקח אותם לקליפורניה הרחוקה, כשהגיע לשם דבר ראשון ניגש לחבריו הרופאים, ואחר שאילת שלום קצרה הגיש להם את המתנה, מזוזה מפוארת בתוך נרתיק מפואר! כל אחד מהרופאים הגיב בצורה שונה. הראשון התייחס בזלזול גדול למתנה והחזיר אותה ואמר "אינני מעוניין במתנות כאלו", איזה ביזיון! והשני לא התלהב אבל גם לא ביזה, לקח את המזוזה אבל לא הסכים לקבועה בפתח הבית. השלישי הודה מקירות ליבו נישק את המזוזה בחום רב, ומיהר לקבעה בברכה על פתח ביתו.
     כאן זה לא נגמר. שבועיים לאחר מכן החלה סופת הוריקן נוראה, סערת רוחות חזקה שלא הייתה כמוה שנים רבות, והרסה חלקים גדולים של מדינת קליפורניה, עשרות אלפים נותרו ללא קורת גג, אחד האסונות החמורים ביותר בהיסטוריה של אמריקה. מיודעינו, שלשת הרופאים, גרים בשכונות אחד ליד השני ממש מטרים ספורים, מי שיש בו קצת אמונה צריך להתעורר למה שקרה שם. הרופא הראשון שזלזל במזוזה והחזיר אותה בבוז איבד את ביתו לגמרי, פשוט הווילה שלו התעופפה כמו עפיפון, ולא נשאר ממנה אבן על אבן, שום זכר! הרופא השני שהיה "פושר קרוב לקר, " שהסכים לקבל את המזוזה אבל לא רצה לקבעה בביתו, הבית שלו נפגע קשות אבל ביחס לראשון נשאר לו משהו לפליטה. אבל הרופא השלישי ששמח על המזוזה כמוצא שלל רב, וקבע אותה בביתו יצא בלא פגע, הבית על יושביו נשארו שלמים צוותי ההצלה שהגיעו למקום לא האמינו למראה עיניהם! הבית הזה הוא היחיד שלא נראו עליו שום סימנים של נזק, רוחות עזות של מאה וחמישים קמ"ש כאילו פסחו על הבית.
     זוהי עדות מוחשית שבורא עולם משגיח ושומר על עושי רצונו! וכך אומר הקב''ה לישראל ''ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית" (שמות י''ג,ב') כל הסופות שבעולם, לא הוריקן ולא טייפון, לא יזיקו כי יש שומר בפתח, שומר דלתות ישראל - ה' יתברך שמו.
 
המים שהצילו (נוען שיח, דברים)
     שמעתי לאחרונה מאחד ממכרי סיפור נפלא ביותר. לאדם זה היה בת שהגיעה לפרקה זה זמן רב, היא היתה בת 31 שנים, והם התקשו מאוד מאוד במציאת זיווגה ההגון. לאחרונה עזרו השי"ת והוציאו מצרה לרווחה ומאפילה לאור גדול, וזכה לארס את בתו הבוגרת עם בחור בן 26 שנים. החתן הוא בחור חשוב וכליל המעלות ומידות טובות, והמשפחה היא משפחה מיוחדת, ענבי הגפן בענבי הגפן. כמובן שהשמחה היתה גדולה ביותר, וראו בחוש ובגלוי שהקב"ה מזווג זיווגים...
     ממשיך האדם לספר: היה זה בשנת תש"ח, העניות והדחקות שלטו בירושלים עיה"ק באופן נורא ביותר רח"ל - היו משפחות שהגיעו עד לכדי פת לחם ממש - לא היו אז בבתים ברזים עם מים כמו שיש בזמנינו אנו, והיו צריכים לטרוח וללכת לבאר מים ששם היה מים, ושאיבת המים היתה כרוכה בטירחה גדולה ביותר.
     מספר היהודי, שאביו היה ממונה על שאיבת המים, ופעם אחת ביום היה יורד לבאר המים לשאוב משם מים - את המים היו מחלקים לכל המשפחות לפי מספר הנפשות - כל משפחה הביאה דלי, והיו שואבים את המים וממלאים את הדלי. יום אחד לאחר שאבי עלה מהבאר - מתוך התאמצות מרובה בירידתו לבאר המים - ראה שילד אחד בוכה בכי תמרורים. ניגש אליו אבי ושאלו למה הוא בוכה, אמר לו הילד שכבר ב' ימים שלא נכנס לפיו טיפת מים, ולשונו דבק לחכו, והוא מרגיש שאם הוא לא ישתה עכשיו הוא יגווע למות רח"ל. כששמע אבי את דבריו הנרגשים, אמר להילד שהוא יורד עבורו עוד פעם לבאר המים שיהיה לו מים לשתות. אבי התאמץ עוד פעם, ועשה את כל הטירחה הגדולה עבור הילד, והעלה לו כוס גדולה עם מים. הילד שתה לרויה והודה לאבי מעומק לבו, ואמר לו "החייתני! דע לך, שהצלת את נפשי ממות".
     לפני שנתיים - מספר היהודי - קיבלתי טלפון מאת יהודי זקן, והוא אמר לי ששמע שיש לי בת מבוגרת שלא הולך לה בשידוכים, והוא רוצה לעזור בכל דרך אפשרי. נתתי לו את הפרטים של בתי, ומני אז היה מציע כמה הצעות עבור בתי - ההצעות עלו וירדו לחלופין - ולא היה נראה איזה שידוך באופק. לפני שנה הציע אותו יהודי את הבחור הזה - שבתי התארסה עמו כעת - ואדם יקר זה פעל מעבר לכוחותיו, סיקל את המכשולים ועשה כל מה שביכלתו שהשידוך יצא לפועל, ואכן חפץ ה' בידו הצליח וברוב סייעתא דשמיא התארסה בתי עם אותו בחור. כמובן ששמחתי ושמחת בני משפחתי הרקיעה שחקים, אך שמחת אותו היהודי - שזכה להיות השדכן בשידוך זה - היתה לאין קץ - שכן עכשיו הזדמן לו מן השמים להביע את רגשי הכרת הטוב - כי אותו אדם היה לא אחר מאשר אותו ילד שאבי הציל לפני שנים ממיתת צמא...
חוויית השבוע שלי
 
 
 
 
נחלוץ,אנשי צבא,
                                                                                                                    עבודת      הבורא,מוח,ספרים,חרב,השחזה,להדליק,להיכשל,חיקוי,מומחה,מורה,בינוני,מעולה,גדול,
המזוזות,

אמרי שפר ג' מנחם אב ה'תשע"ה
 
 
  • מושלי משלים מסרו סימן לצומות כולם: סימן לצומות השחור והלבן, הקצר והארוך, האיש והאישה: תשעה באב - השחור. ביום הכיפורים - הולכים עם בגדים לבנים. עשרה בטבת הוא צום קצר. י"ז בתמוז, שהוא בשיאו של הקיץ - ארוך. צום גדליה -  קרוי על שם איש, ותענית אסתר - על שם אישה.
 
  •      מזל אינו זכייה בלוטו, מזל זה החירות לחיות את החיים בצורה נכונה.
 
  •      מזל הוא המפגש בין הכנה מתאימה לבין הזדמנות שמגיעה...
 
  •      מחג הפסח עד ל"ג בעומר יש 32 ימים בגימטריה "לב", ומל"ג בעומר עד חג השבועות יש 17 ימים בגימטריה "טוב", ביחד לב טוב, מרמז שצריכם להתחזק במידות והנהגות טובות, כהכנה לקבלת התורה.
 
  • הבושה שבסעודה תכפר עוון (פניני בית לוי, עלון 339)
 
  • ”     שעפטיל, שעפטיל!“ שמעו כולם את הקול המוכר, בוקע מן הבקתה שבקצה העיירה.  שום דבר חדש לא היה בקריאות הללו, ובכל זאת, משהו שונה היה בהם: ”ראש השנה היום!“ התחנן הקול המיוסר. ” שע-פ-ט-יל“, נשמע הקול נואש, ”תקיעות שופר מה תהא עליה“... ”שופר!“ זינק שעפטיל ממיטתו והסתער לעבר הדלת...  מה עניין תקיעת שופר אצל בין המצרים? הסכיתו ושמעו. כך סיפר הצדיק הגדול הרה“ק רבי יששכר בער מראדושיץ זיע“א, מגדולי תלמידי רבנו ה“חוזה“ מלובלין זיע“א.
 
  •      ידוע כי הרבה צדיקים נהגו לערוך את שולחנם הטהור לסעודת מצווה, בתשעת הימים שבין ראש חודש מנחם אב לתשעה בו.  בסעודות אלו היו אוכלים בשר ושותים יין, אע“פ שנפסק להלכה שבימים אלו אין עושין כן, מכל מקום סעודת מצווה שאני, ואלו סעודות של סיום מסכתא היו.  הרה“ק רבי יששכר בער נוהג היה לערוך את שולחנו הטהור ביום החמישי לחודש מנחם אב, הוא יומא דהילולא דרבנו הקדוש הארי ז“ל ובעיצומה של סעודה, היה מספר לפני המסובים סיפור כלשהו,  וכך היה מיישב את התמיהה שתמה העולם על המנהג לערוך סעודות דווקא בימי האבל. ” וכי אין ראוי הוא, בית אלוקינו“ שאל הרה“ק רבי יששכר בער, ”שנתנזר בעבורו מאכילת בשר רק תשעה ימים בשנה? אתמהה“. ”עוד קשה“, המשיך ר‘ יששכר בער ושאל, ”ושבעתיים קשה, וכי צדיקים שבכל ימות החול של השנה אינם טועמים טעם בשר, אלא לעיתים רחוקות לרגל סעודת מצווה, תאבים וחפצים בבשר ויין דוקא, ובדיוק באותם תשעה ימים שכל בית ישראל נאנח בשברון לב, אבל ונכה רוח על השרפה אשר שרף ה‘“ ... ”אלא, מעשה שהיה“
  •        שעפטיל, שעפטיל!“ נשמעו תדיר צעקותיה – תחינותיה של זוגתו מרת הנפש. יושבי החצרות הסמוכים, כבר התרגלו לקולות שבקעו תמיד מן הבקתה הקטנטנה המטה לפול. פשוט שבפשוטים היה שעפטיל,  מדלת העם, בקושי ידע להתפלל. בנערותו, לאחר שקלט, בקושי רב, את הקריאה, שלחו אביו, אף הוא היה עם הארץ, לעבודה, כדי שיסייע בפרנסת הבית. שוליה של נגר היה.  כך גדל שעפטיל ללא תורה, ובהגיעו לפרק ”האיש המקדש“, שידך לו אביו ”זיווג הגון“-בת גילו, בת עם הארץ כמותו. גם היא לא ידעה הרבה, אך יראת שמים, בכל זאת היתה בה. צנועה הייתה ותמימה,  וכדרכן של נשים פשוטות באותם ימים, הייתה יראתה קודמת לחכמתה.  סבל רב סבלה אותה עלובה. שעפטיל חולני היה אך לא חס וחלילה בדבר הטעון רפואת הנפש או רפואת הגוף, אלא סתם כך משהו מוזר, מחלת השינה, כל חפצו של שעפטיל היה לישון. מאומה לא ידע כי אם את המזרן עליו ישן ואת השמיכה שכיסתה את גופו. ישן וישן היה רוב שעות היממה, ורק לעיתים קצרות נעור היה, חוטף תפילה, לוגם משקה, אוכל קמעא, מתמתח, מפהק ושוב נופל אין אונים ונרדם.  מדי בוקר היתה זוגתו מנסה להקיצו, אך לשווא. מתהפך היה מצד לצד, ולא היה מסוגל לפקוח עניים. כך נמשכה תרדמתו עד לשעות הצהרים, מהצהרים עד הערב, מהערב עד הבוקר וחוזר חלילה. מובן מאליו שבבית אשר כזה, שראש המשפחה מבלה כל ימיו בשינה, פרנסה לא הייתה. בני הבית רעבו ללחם, ואשתו האומללה נאלצה לעמול בעשר אצבעותיה להביא טרף לעולליה.  כל העיירה הכירה את שעפטיל. כולם ידעו מה מעשיו בשעת התפילה ובשעה שהשוק הומה אדם. ובכל זאת ארע לעיתים נדירות שגם שעפטיל נאלץ לצאת מפתח ביתו, לצורך גדול ודחוף. או אז היו ליצני העיירה מקדמים את פניו בקריאות: ”שעפטיל, כבר התעוררת ?!“ שעפטיל עצמו, חפץ היה בכל מאודו להיגמל מהתמכרותו לשינה.  אך שום דבר לא הועיל. וכל אימת שגמר אומר בנפשו שישכים קום, יתייצב לתפילת שחרית ככל אחיו בית ישראל – נחשל כשלון צורב.  פשוט לא היה באפשרותו לפתוח את אשמורות עיניו בטרם צהרי יום.
  •      שנים חלפו, ושעפטיל נכנע למצבו. במר ייאושו לא ניסה אפילו להיגמל ממחלתו.  אך לא כך רעייתו, מסכנה זו לא רצתה להשלים עם העובדה שבעלה אינו מתפלל עם הציבור, לא בימות החול ולא בשבתות. הלכה לא ידעה, אבל רצתה בכל מאודה שבעלה יהיה ככל הגברים היהודים,  הפוקדים את המקדש מעט יום יום. על כך הצטערה יותר אפילו מכך ששעפטיל שלה לא דואג להחיות נפש ילדיה העטופים ברעב.  ימים רבים מררה בבכי לפני שעפטיל שינסה בכל מאמצי רוחו להתגבר על תאוות השינה שלו, אך הוא באמצע השיחה עמה, היה מתעייף ונרדם. דפי התהילים שלה צהובים היו מן הדמעות שהוזילה בהתחננה לפני בורא עולם שימציא מזור למחלתו של בעלה.  אם בכל ימות השנה היתה ענייה תמימה זו מצרה על שאין בעלה ככל האנשים, על אחת כמה וכמה שבחודש הרחמים, עם השמע קול השופר. ” כבר תוקעים בשופר“, יללה באוזניו. אך הוא בשלו. קורי השינה כאילו סגרו על עיניו, והוא ישן שנת ישרים. ” אינני אשם“, השיב להאשמות זוגתו, ”וכי מסוגל אני לשלוט על המלאך המפיל חבלי שינה על עיני? אנוס, רחמנא פטריה“, הפטיר ברוב עם ארצותו.
 
  •      הימים חולפים, רוב חודש אלול כבר מאחור, וימי הסליחות הגיעו, ובעיירה, באשמורת הבוקר, שהיקום שרוי עדין באפילה, עובר ר‘ שמשון השמש ומכה בפטישו על חלונות העיירה: ”יהודים, קומו לעבודת הבורא!“  גם על חלונו של שעפטיל היכה בפטישו. ”מדוע לא?“ אמר לעצמו, “אולי הזיק היהודי עדין בוער בקרבו, אולי בימים אלה של חשבון הנפש יתגבר על יצר השינה“ ... אך לדידו של שעפטיל, שום דבר לא ארע. לא הקשות הפטיש, לא בכיותיה של אשתו, שם דבר. שעפטיל נשאר בשלו, במיטתו, ישן עדי עד.  יום הדין הגיע. אשת ר‘ שעפטיל משכימה קום, כמנהג נשים צדקניות. ”בשעה כה מוקדמת, אין טעם לנסות להעיר את בעלי“, הרהרה לעצמה האומללה. היא יצאה לבית הכנסת, והחליטה לשוב להעיר את בעלה באמצע התפילה. בעיצומה של תפילת שחרית, נעתקה ממקומה ברוב כאב. שוב לא יכלה לשאת את הבושה הנוראה: ”כולם כאן בוכים ורועדים מאימת הדין, רק השלופער שלי במיטתו..“  היא אצה לביתה, ובחמת זעם קראה: :שעפטיל!“ ” שע-פ-טי-ל!“ שעפטיל המשיך לישון כדרכו, ורעייתו שבה ביאוש לבית הכנסת.  בעת קריאת התורה ניסתה שוב את מזלה, אך שבה לעזרת הנשים בבושת פנים. לפני תקיעת שופר החליטה שלא תוותר עוד. היא נכנסה הביתה וצרחה מלא גרונה. ” שע-פ-טי-ל“, תקיעת שופר מה תהא עליה?“... ”שופר!“ זינק שעפטיל ממיטתו והסתער לעבר הדלת...  בחיפזון רב רץ שעפטיל לבית הכנסת, ומרוב בהלה שכח להחליף בגדים. כך נכנס ”דער שלופער“ לבית הכנסת, רגע לפני תקיעת שופר,  קורי שינה מכסים את עיניו, והוא לבוש בבגדי שינה, מלאים נוצות... ברגע הראשון התקשו המתפללים להבין את פשר המראה שעיניהם רואות. אולם כחלוף רגעים אחדים מלאו קולות שחוק את חלל בית הכנסת. ”דער שלופער הגיע לתקיעות עם בגדי השינה“, כמובן שזאטוטי העיירה לא יכלו לעמוד מנגד, ואף הם קראו לעברו: ” שלופער! שלופער! וכי לא היה לו פנאי להחליף בגדים ?!“ אין לשער אלו חרפות וביזיונות עבר שעפטיל המסכן באותם רגעים.  לבו נצבט בקרבו, מרוב בושה וכלימה, פניו האדימו, מצחו התכסה זיעה . ולמעלה, כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שיבטו. והנה, גם תורו של שעפטיל הגיע. מימינים ומשמילים. אלו לזכותו ואילו לחובתו.  אבל.... העוונות גברו. הזכויות כלו מצקלונו, מלאכי חבלה עדין מביאים חבילות של זדונות ואשמות. ואז, קם הסנגור וקרא : ”הס קטגור! וכי לא ראית אלו חרפות ובזיונות סבל שעפטיל היום?!“  ואמנם, הכף הוכרעה לטובה, הכלימות הנוראות שסבל היום גדשו את שאת ייסוריו, ובית הדין פסק: ”לאלתר לחיים טובים!!!“ עוונותיו של ה“שלופער“ מחוקים, בשל הצער שסבל לפני תקיעת שופר. ” עתה ראו“ , באר הרה“ק רבי יששכר בער מראדושיץ זי“ע את הלקח מסיפורו, כשפרץ דמעות שוטף את עיניו. ” הלא זוהי בושה וכלימה, שעתה בעצם ימי החשכות, ימי חורבן בית אלוקינו, חמדת מעוזנו, כאשר שכינתא בגלותא, אנו יושבים בסעודה,  מתענגים על בשר ומרווים גרוננו בתירוש. ” ברם כדאית היא החרפה הזאת לכפר עוונות ישראל, ולהחיש פעמי משיח בן דוד שיגאלנו גאולת עולם. יקבץ נידחי ישראל ויבנה בית עולמים במהרה בימינו אמן“.
 
 
 
  • חוויית השבוע שלי
 
 
 
  •  מושלי משלים,שחור,לבן,קצר ארוך,האיש,האישה,תשעה באב,יום הכיפורים,עשרה בטבת,י"ז בתמוז,צום גדליה,תענית אסתר,זכייה בלוטו,בושה,סעודה,


  • אמרי שפר ד' מנחם אב ה'תשע"ה
 
 
 
  •   אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (א, א)  מורגל היה בפיו של הרה"ק רבי שמחה בונם מפשיסחא זי"ע לומר ׳אלה הדברים אשר דיבר משה׳ מה הם, שיהיו ׳אל כל ישראל׳ שיהיו כל ישראל מקורבים ומאושרים יחדו באחדות שלמה. אף זו תורה גדולה היא.
 
  • "      אם באת לבית הכנסת כדי לדבר, לאן תלך כדי להתפלל".
 
  •      השו"ע מביא הלכה "שיהא ירא שמים דואג ומיצר על החורבן" שאל האדמו"ר מקוצק הרי השו"ע מיועד לכל כלל ישראל א"כ למה מביא השו"ע הלכה ליראי שמים בלבד? וכי מה יעשה מי שאינו ירא שמים? ותירץ: ירא שמים יתאבל על החורבן, ומי שאינו ירא שמים שיתאבל על החורבן של עצמו! (ציוני תורה)
 
  • צום ט' באב נדחה מפני כבוד השבת. לרמוז שהגאולה תלויה בשמירת שבת. נתחזק בשמירת שבת ובלימוד הלכותיה.
 
  • המלון הטוב ביותר בעיר
  •       גיורא בן-שם קרא שוב את השלט ולא היה מסוגל להאמין למראה עיניו. איך זה יכול להיות? הוא תכנן את הטיול הזה עד לפרט האחרון. זאת הפעם הראשונה שהוא נוסע לבדו רחוק כל כך, מבאר שבע עד לצפת – כנציג באר שבע שנשלח לכנס 'תלמידים למען עולם טוב יותר'. הוא ארז בקפידה כל מה שהיה צריך ועלה על האוטובוסים הנכונים. הבעיה הייתה שאיכשהו הוא עשה טעות גדולה בעניין התאריכים, והגיע יום שלם לפני הזמן! לא רק שהתכנסות הנציגים עדיין לא התחילה, אלא שחדרי המגורים שיועדו לשהותם עדיין סגורים על מנעול ובריח. אין איפה להיות, אין איפה לאכול – והוא 'תקוע' לבדו, זר בעיר זרה בלי מקום לשהות בו!
  •      מה עכשיו? מכיוון שלא הייתה לו ברירה אחרת, הוא התקשר אל הוריו מטלפון ציבורי. הם נדהמו לשמוע על הטעות, והורו לו בדאגה לחפש אכסניית נוער או בית מלון בסביבה, כדי לבלות שם את הלילה, ולחייב את כרטיס האשראי שלהם. הוא בקושי הספיק להוריד את השפופרת, כשמישהו טפח על כתפו. הוא פנה לאחור וראה מולו נער ידידותי למראה, בערך בן גילו, חבוש כיפה. "סליחה שאני מתערב," הוא אמר, "שמעתי שאתה אומר בטלפון שאתה צריך מקום כדי להיות בו." גיורא הנהן בעגמומיות. "כן," הוא נאנח. "הגעתי לכנס לפני הזמן, ואני תקוע. מכיר איזו אכסניית נוער בסביבה, שבה אני אוכל לנחות ללילה, ואולי גם איזו מסעדה סבירה?" "אכסניה? אהה, חכה רגע, תן לי להרים טלפון הביתה." הנער שלף מהכיס את הסלולארי שלו, ולאחר שיחה שקטה, פנה אל גיורא בחיוך. "בוא אחריי ואקח אותך למקום הכי טוב בעיר."
  •      גיורא והנער, ששמו היה אהרון, צעדו ברחובות העיר עד שלאחר כמה דקות נעצרו מול בניין דירות רגיל למראה. גיורא לא הבין. "איפה אנחנו? זה לא נראה לי כמו מלון או אכסניה." "אקח אותך לאן שאתה רוצה," אמר אהרון, "אבל עדיין מוקדם, ואם לא אכפת לך, בוא ניכנס קצת לבית שלי." גיורא משך בכתפיו. אהרון נראה בחור טוב – הם אפילו גילו שהוא מכיר את אחד מבני הדודים של גיורא – וממילא לא היה לו משהו טוב יותר לעשות, אז למה לא?
  •      הם נכנסו לדירתו הנאה אך פשוטה של אהרון, שם קיבלה אותם אמא שלו. "שבו, הגעתם בדיוק בזמן לצהריים", היא אמרה בחיוך, והזמינה אותם להצטרף לארוחה חמה שהמתינה על שולחן המטבח. האוכל הריח ונראה מצוין, וגיורא היה בהחלט רעב לאחר הנסיעה הארוכה שלו. אבל הוא תכנן לאכול במסעדה ולא רצה להטריד את האנשים החביבים האלה. אהרון הרגיע אותו שזה באמת בסדר, ומכיוון שהוא בכל מקרה אוכל, גיורא מוזמן להצטרף אליו.
  •      הנערים אכלו בתיאבון רב, ואז הראה אהרון לגיורא את החדר שלו. התברר שגידול דגי נוי הוא תחביב המשותף לשניהם, והם בילו המון זמן בהתבוננות באקווריום של אהרון. גיורא נהנה מאוד, אבל שם לב שמתחיל להיות מאוחר. "אהרון, היה נהדר, אבל נראה לי שעדיף שאתחיל ללכת למלון, אז אם לא אכפת לך..." בדיוק אז נכנסה לחדר לאה, אחותו של אהרון. "בסדר, חדר האורחים מוכן!" חדר אורחים? על מה היא מדברת? לפני שהספיק לשאול, הוביל אותו אהרון לחדר קטן ומטופח והצביע על המיטה המוצעת. "כאן אתה ישן הלילה גיורא. אני מקווה שיהיה לך נוח." למה הוא מתכוון? הם עומדים לתת לו, לאדם זר, להישאר בבית שלהם ללילה? "אה... לא, לא תודה. אני לא יכול להטריח אתכם כל כך בשבילי. בואו נתקשר פשוט למלון ו..." "לא. באמת. יש לנו כל הזמן אורחים", הבטיח לו אהרון. "כל הזמן? אתה מתכוון שזאת אכסניה בחצי פנסיון או משהו כזה?" אהרון הסתיר חיוך. "אה... כן, אפשר להגיד, מאז ימיו של הסבא-רבה-רבה שלנו אברהם אבינו, שתמיד חיפש אורחים, בית יהודי תמיד משמש אכסניה בחצי פנסיון – וגם בפנסיון מלא – לכל מי שצריך ארוחה חמה ומיטה רכה. וזה, ידידי, כולל אותך."
  •      גיורא היה המום. זה באמת נראה טוב יותר מאיזה מלון מרוחק... ואז הוא נזכר במשהו. "אבל אהרון, יש לי בעיה. אין לי מזומן, רק כרטיס אשראי. האם אני יכול לשלם לך בזה?" אהרון פרץ בצחוק. "אתה לא יכול לשלם לנו כלום. הכל חינם! הכנסת אורחים זאת מצווה – העונג כולו שלנו, לצעוד בעקבות אבותינו."
  •      גיורא נדהם מנדיבותם של אהרון ומשפחתו כלפי אדם זר. הוא ידע שמחר, כשיגיע סוף סוף לכנס בנושא שיפור העולם, תהיה לו הצעה חדשה-ישנה – הכנסת אורחים יהודית מהסוג הישן – להוסיף לרשימת הדרכים הנפלאות להפוך את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו.
 
 
 
 
  • חוויית השבוע שלי
 
 
 
  • אלה הדברים,אל כל ישראל,דואג ומיצר,חורבן,יראי שמים,מקורבים,מאושרים,תורה גדולה,בית הכנסת,להתאבל,כבוד השבת,המלון הטוב ביותר,



  • אמרי שפר ה' מנחם אב ה'תשע"ה
 
  • מחמת שמחה נפתח הלב.
 
  •      מחקר זה מה שאני עושה כשאני לא יודע מה שאני עושה.
 
  •      מחר זה לא פיתרון.
 
  •      מטאטא ישן מכיר הכי טוב את הפינות המלוכלכות.
 
 
  • נפש תחת נפש (על-פי סיפורו של הרב שמואל-זנוויל כהנא)
 
  • המצב בגטו החמיר מיום ליום. הרעב החריף. הצפיפות והדוחק גרמו למחלות מידבקות. יהודים רבים לא שרדו והשיבו את נשמתם המעונה לבוראה.
  • בחדר קטן גוחן ילד בן שבע על מיטת אביו החולה, ומעיני שניהם זולגות דמעות. האב מבין שאלה רגעיו האחרונים. במאמץ גדול הוא משמיע מילות פרידה באוזני בנו: "יצחק'ל, הולך אני בדרך כל הארץ. אתה ואימא תישארו לבדכם. אנא, שמור על אימא החולה ודאג לה, ואל תיטוש אותה בשום אופן. מוטל עליך לכבד את אביך ואת אמך. עכשיו כבר לא תוכל לכבד את אביך – כבד אפוא את אימא כפליים".
  • יצחק'ל הנהן בראשו. חיוך קל עלה על פניו המיוסרות של האב, וכעבור רגעים מספר עצם את עיניו.
  • בגטו לא היה זמן רב להתאבל. יצחק'ל שמר את ההבטחה שהבטיח לאביו. בזכות קומתו הנמוכה וגופו הרזה הצליח להשתחל אל מחוץ לגטו, ומשם להבריח מעט מזון בעבור אימו החולה.
  • אלא שבגיהינום הנאצי מלחמת ההישרדות הייתה יום-יומית. יום אחד התחילו הנאצים הארורים לאסוף את הילדים ולשלוח אותם למחנות ההשמדה. המבוגרים הסתירו אותם בארונות ובמרתפים. היו שהצליחו להבריח אותם למשפחות נוצריות, תמורת ממון רב. אף היו מי שפשוט שלחו את הילדים אל היערות, מתוך ידיעה שהישארות בגטו משמעותה מוות ודאי.
  • "ברח, יצחק'ל", ביקשה אימו, "לך אל היערות, פגוש את הפרטיזנים וחבור אליהם".
  • "לא, אימא!", השיב יצחק'ל נחרצות. "אני מקיים את צוואתו של אבא, ואינני נפרד ממך ויהי מה". הילד הקטן התבצר בעמדתו על אף כל ההפצרות.
  • אלא שמיום ליום דעכה האם והלכה וכעבור זמן קצר נפטרה אף היא. ברגעיה האחרונים הצביעה על מכתב פרידה שכתבה לו. "בני יקירי, אנא החזק מעמד, שרוד והינצל", לחשה. "זו בקשתי האחרונה. זה גם רצונו של אבא זיכרונו לברכה".
  • יצחק'ל נותר לבד בעולם. בחושי ההישרדות הצעירים שלו הבין כי עליו להתנער מן האבל ולהציל את חייו. הוא חמק מן הגטו וברח ליערות.
  • בשנות המלחמה התגלגל בין הפרטיזנים למנזרים שהסכימו לתת לו קורת גג. הוא סבל מרעב ומקור. בכל רגע ריחפה מעליו הסכנה שייתפס בידי המרצחים. אולם יד ההשגחה העליונה שמרה עליו, ובאורח נס שרד את המלחמה. הוא עלה לארץ ישראל ופתח בחיים חדשים.
  • יום אחד, בהיותו כבן שבע-עשרה, החליט לעלות למוזאון מרתף השואה בהר ציון שבירושלים. הוא פגש שם את הרב שמואל-זנוויל כהנא, מנהל המקום, וישב לשיחה עמו. במהלך השיחה חשף את צפונות ליבו. הוא חש רגשות אשם, התוודה, על שלא הצליח להגן על אמו.
  • "עשית מה שיכולת", הרגיע אותו הרב כהנא, ורשם את שמו וכתובתו.
  • חלפו כמה שעות ולמוזאון נכנסה אישה שנראתה חלשה ופניה חיוורים. פסיעותיה היו איטיות והיו כרוכות במאמץ רב. כשהדליקה נר נשמה פרצה בבכי עז והשמיעה זעקות שבר.
  • הרב כהנא ניגש לעבר האישה כדי לתמוך בה. "אני מגטו קובנה", סיפרה האישה בדמעות. "בעלי נרצח שם, ונותרתי לבדי עם בני הפעוט, יצחק'ל. כשהקלגסים יימח שמם החלו לאסוף את הילדים ניסיתי בכל כוחותיי למצוא בעבורו מקום מסתור. הטמנתי אותו בארון הבגדים, בין שמיכות עבות.
  • "יום אחד התארך החיפוש שעות רבות. חיות האדם צדו במרץ עוד ועוד ילדים, ונראה היה כי החליטו לעשות הכול כדי לתפוס את כולם. השעות חלפו, ומחשבותיי היו על יצחק'ל שלי, שהשארתי לבדו בארון. רק בשעת ערב מאוחרת נסתיים החיפוש. רצתי אל מקום המחבוא, וכשפתחתי את דלת הארון גיליתי כי אסון נורא התרחש: יצחק'ל כבר לא היה בין החיים...
  • "מאז ועד היום אינני מוצאת מרגוע לנפשי. אני ניצלתי, התחתנתי מחדש, אך אינני רואה טעם בחיי. דמותו של יצחק'ל שלי עומדת תמיד מול עיניי. בהקיץ ובחלום אני רואה אותו ואיני יודעת את נפשי. זקוקה אני לתיקון על המעשה הנורא שעשיתי".
  • הרב כהנא הצטמרר. הוא התקשה למצוא מילים מנחמות לנפשה של האישה האומללה. לפתע הלמה בו המחשבה, שבתחילה נראתה תלושה מן המציאות, אך ככל שהפך בה תהה אם אין כאן השגחה פרטית מופלאה: "הלוא הנער היתום שהיה כאן הבוקר יצחק'ל שמו, כשם בנה של האישה הזאת. האוּמנם אך מקרה הוא?".
  • הוא ביקש מהאישה לבוא אליו עם בעלה בעוד שבועיים. בינתיים הזמין לשיחה את יצחק'ל והציג לפניו את הרעיון. אחרי מחשבה הסכים הנער היתום והבודד לפגוש את האישה ובעלה.
  • כשנפגשו במשרדו אמר להם הרב כהנא: "כל אחד וכל אחת מן הנרצחים ומן הנרצחות הם משפחה אחת של קדושים. אף שאינכם מכירים זה את זה, אתם למעשה בני משפחה אחת".
  • לא חלפו הימים ובעיר מגוריהם נראו הנער והאישה הולכים יחדיו. "יצחק'ל שלי", קראה לו האישה, והנער השיב לה: "אימא".
 
 
 
 
  • חוויית השבוע שלי
 
 
 
 
  • שמחה,נפתח הלב,מחקר,מחר,פיתרון,מטאטא ישן,פינות מלוכלכות,נפש תחת נפש,בגטו,


  • אמרי שפר ו' מנחם אב ה'תשע"ה
 
 
  • הרה"ק רבי אורי מדובינסקי אומר: הדבק בחוכמה - מסתלקת ממנו התאווה כי התאווה מוגבלת בזמן, והחוכמה למעלה מהזמן.
 
  •      הרה"ק רבי שלמה אבן גבירול אומר: אין החוכמה חסרה בעבור לימודה כמו שהאש אינה נכבת בעבור שמדליקין ממנה הנר.
 
  •      הרה"ק רבי שלמה אבן גבירול אומר: במה יבחן המשכיל את נפשו? שיסבול את חברת השכן הרע.
 
  •      הרה"ק רבי שלמה מבויאן אומר: הדור האחרון כלול מכל הדורות הקודמים, לכן הוא משיג חוכמה יותר מכולם.
 
  • המלך היה בביתי (בשם ה"חפץ חיים" זיע"א)
  •      יתבונן האדם תמיד בימי היותו בעולם הזה לדרוש את ה', כי בעולם הזה יכול למצוא אותו ולדבר איתו בתורה, וכן לקיים מצוותיו ולתת הודאה לשמו בברכה עליהם בלשון נוכח כאשר ידבר איש אל רעהו, כמו שאנו אומרים "ברוך אתה ה'".
  •      משל לאיש אחד בעל אכסניה שהייתה עליו מלשינות גדולה, ועמל מאד להוציא משפטו לאורו, ולשווא הייתה עמלו, ועל ידי זה היה בסכנה גדולה. אמרו לו אוהביו, שאין לו שום עצה כי אם שיבוא לפני המלך בעצמו וישתטח לפניו, כי הוא איש חסד ורחמן מאד, ובוודאי ירחם עליו ויטה דינו לזכות, ויציל אותו מהצרה.
  •      ובימים ההם היה מנהג, שהמלכים היו מלבישים עצמם במלבושים פשוטים כשאר העם שלא יכירו אותם, והיו נוסעים במדינותיהם להתבונן על הנהגותיהם וענייניהם.
  •      ויהי היום והמלך נסע דרך העיר ההיא והתאכסן בבית האיש הזה ולא הכירו אותו. וכאשר נסע משם כעבור מספר ימים, נודע שהמלך עבר דרך העיר ההיא ונתאכסן בבית האיש הנ"ל. כאשר שמע האיש את הדבר הזה, נפל על פניו ארצה ויבך בכי גדול, ויאמר: אוי לי על מזלי החשוך, הלא המלך הטוב ורב החסד היה בביתי, אילו הייתי יודע הייתי משתטח לפניו ובוודאי היה מוחל לי על הכול. אבל כעת מה אוכל לעשות, לנסוע לעיר מלכותו אין בכוחי, וגם כמה אלפי אנשי צבא חונים סביב היכלו לכבודו ובוודאי לא יניחו לי לבוא אצלו.
  •      והנמשל המלך זהו מלך מלכי המלכים הקב"ה, בעת שהאדם הוא בעולם הזה, הוא מצוי לפני ה' תמיד, ואפילו אם עיוות וקלקל, יכול לשוב ולבקש על נפשו להיטיב עמו בכל העניינים, והקב"ה קרוב לו, וכמו שנאמר (תהילים קמ"ה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" וכנ"ל. אבל האדם מתעצל בזה יום יום, עד שנסתלק מעולם ובא לידי חשבון, ושם ימצא הפנקס פתוח וכל ענייניו נכתבים וחתומים, ונפשו ורוחו ונשמתו הן בסכנה גדולה, כי צריך להשיב על הכול תשובה נכונה ואין לו מה להשיב, והוא צועק וי לי! כשהייתי בעולם התחתון היה הקב"ה מצוי אצלי תמיד והיה ביכולתי לבוא ולהשתטח לפני ולבכות והיה מוחל לי על הכול, וגם היה מסייעני לידיעת תורתו ולקיים מצוותיו, וכמו שאמרו חז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. 
  • חוויית השבוע שלי
 
 
 
  • דבקות בחוכמה,התאווה,זמן,המשכיל,שכן רע,הדור האחרון,דורות קודמים,המלך,אנשי צבא,


  • אמרי שפר ז' מנחם אב ה'תשע"ה
 
 
 
 
  • אומר הכתוב "ה' א-לקיך עמך לא חסרת דבר" (דברים ב'\ז') – הרי לך סיבה ומסובב, מסובב וסיבה כאחת: אם אתה שמח בחלקך ו"לא חסרת דבר", זוכה אתה להשראת השכינה, "ה' א-לקיך עמך". וגם בחילוף סיבה ומסובב: אם "ה' א-לקיך עמך", חש אתה כי "ה' א-לקיך עמך" והכל מידו, ואתה בטוח בו ודבק בו ואוהבו, ממילא "לא חסרת דבר": כלום חסר משהו למי ששרוי בבית המלך? (ע"פ "תורת אבות", מתוך "פנינים לשבת)
 
  •      אומר הכתוב "כקטן כגדול תשמעון" (דברים א'\י"ז) מצינו בגמרא (שבועות ל"א\א'): מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה (בגד יקר), שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך- ת"ל: מדבר שקר תרחק". ורמז לדבר גם בפסוק זה: "כקטן כגדול תשמעון" – או שתשמע שניהם כאילו היו קטנים, או שתשמע שניהם כאילו גדולים הם…(ע"פ "פנים יפות", מתוך "פנינים לשבת")
 
  •       ''איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" (איכה א'\א') – שלשה נתנבאו בלשון "איכה", ואנו קוראין נבואתם באותו פרק שחל בו תשעה באב: משה, ישעיה וירמיה. וירמיה, שראה אותם בניוולם, נבואתו קשה מכולם: "איכה ישבה בדד העיר", נוטריקון – "איבה", לרמז שהקשה בחורבנין בא מתוך שנאת חינם… ועל כן, סמך ישעיה יתדות גאולתנו בתיקון עמוד העולם של אברהם אבינו, הלא הוא גמילות חסדים: "ציון במשפט תפדה – ושביה בצדקה"! (ע"פ מדרשי חז"ל וחת"ם סופר, מתוך "פנינים לשבת'')
  •      בשכר מה זכה יהושע בן נון להנהיג את ישראל?  אומר הגרי"ש אלישיב שליט"א, שיהושע זכה לקבל את הנשיאות מפני דאגתו לרבים, שהרי חז"ל אומרים:  "כאשר משה רבנו ביקש שירשו בניו כבודו אמר לו ד' "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים…" כלומר, ודאי שהיו בני משה רבנו גדולים בתורה, שאל"כ לא היה מבקש בשבילם את הנשיאות, אלא שעסקו בתורה לעצמם ולא עם הבאים ושבים, ורק יהושע העמיד ספסלים וכו' – וכעין מה שאמרו חז"ל  גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, שקבלת פני שכינה היא רק לעצמו, ואילו הכנסת אורחים היא גם לאחרים/

  • הדלאי למה (חיים ולדר)
  •      ה'דלאי למה' הוא מנהיג טיבטי גולה. רבים נוהרים אחריו, אך יש אנשים מעַם אחד, שהוא אינו מוכן לקבל לשורותיו, מסיבות מעניינות: העם היהודי. סיפור מרתק על דרך חתחתים שעושה צעיר יהודי מרוחק מדת, אל אמונות הבל - עד לפגישה גורלית עם ה'דלאי למה', שמסביר לו איפה באמת נמצאת האמת
  •      נולדתי בבית חילוני לחלוטין. לא סתם חילוני."אתיאיסט". לא מאמין בכלום, גם לא ביום כיפור, ואפילו בר מצווה לא עשו לי. בגיל 15-16 משהו "הסתובב" לי במוח. התחלתי להסתובב עם כל מיני אנשים מפוקפקים. נראיתי כמו משוגע, קרחת פה, קרחת שם וכרבולת באמצע. עשיתי צרות ובושות להורים. צרות ובושות - פירושו: לא רציתי ללכת לצבא. ואם יש דת שההורים שלי כן האמינו בה, השם שלה היה "צבא ההגנה לישראל". רק שאני נשארתי אתיאיסט גם לגבי הדת הזו. פשוט לא התאים לי. ההורים שלי התחילו לעשות לי שטיפות מוח, אבל זה לא עזר להם. הסתובבתי הרבה בארץ והעברתי את הזמן עם כל מיני טיפוסים משונים. זה לכשעצמו סיפור שלם. אני חושב שאני מכיר כל שביל וכל משעול בארץ.
  •      החלטתי לנסוע להודו, לחפש משמעות לחיי. איפה לא הייתי? נדדתי בכל מיני מקומות, הכרתי באופן אישי כתות מכל הסוגים והמינים. אנשים לא מבינים מה פשר המשיכה לכל הכתות הללו, אך מי שהיה שם - יודע גם יודע. הסיבה היא פשוטה: בעידן המתירני של היום, נער חילוני נורמלי, חווה עד גיל 17-18 את כל החוויות החומריות שקיימות בעולם. יש כאלה שמנסים, אולי יש עוד משהו שעדיין לא חוו, אז לוקח להם עוד שנה-שנתיים. בגיל 21, כולם אחרי הכול. הם יודעים שאין עוד שום דבר לשאוף אליו, הם לא מבינים לשם מה הם צריכים לחיות. נערים לא מעטים טרפו את נפשם בכפם, כי לא היה להם טעם בחיים. רק אז מגיעה ההבנה, שכדי ליהנות ממשהו, אתה חייב לחוות אותו במידה ובהגבלה. בגלל ההסתה הגדולה נגד החרדים - רבים אינם מעלים בדעתם להתקרב ליהדות. הם מחפשים משהו אחר ומוצאים אותו בהודו.
  • * * *
  •      יש משהו מקסים בהודו, חייבים להודות. אנשים חיים שם בראש אחר לגמרי. לא ממהרים לשום מקום, לא מודאגים משום דבר, לכל דבר יש להם תשובה, ויש שם אנשים ממש מדהימים.
  •      פגשתי שם נזירים ששלטו שליטה מדהימה בחייהם, יכלו להסתגף, לא לאכול, או לא להזיז יד במשך שנים. פגשתי אפילו נזיר שהתאמן בתרגילי נשימה. הוא החליט שאם נחש יכול לשלוט בנשימתו ולא לשאוף אויר במשך דקות ארוכות - גם הוא יוכל. התרשמתי מאד מהדבקות שגילו במטרתם. לא הכרתי דברים שכאלה. הייתי בן לדור מפונק, שמעולם לא התאמץ בשביל שום דבר. לא יכולתי שלא להתפעל מהנחישות שגילו. אבל בסופו של דבר, גם באמונה שלהם לא החזקתי. אמרתי לעצמי: "מה תכלית יש בזה? גם אם יש מקום להתפעל מכך שאדם מצליח להרים במשך שנים יד אחת או לעצור את נשימתו, מה התכלית כאן?"
  •      ככל שהתפעלתי מהיכולת הנפשית שגילו – כך בזתי להם על כך שבזבזו אותה על דברים של מה בכך. התגלגלתי והתגלגלתי, עד שהגעתי אל ה"דלאי למה".
  •      ה"דלאי למה" הוא טיבטי במקורו, ובשעה שהשתלטו הסינים על טיבט והרגו מליוני טיבטים – הצליחו מאמיניו להבריחו - ומאז הוא נמצא בהודו. ה"דלאי למה" הוא אחד המנהיגים הבודדים בעולם, שלא מוכן לשמוע על אלימות, גם לצורך הגנה. בגלל האמונה הזו שלו - לעם הטיבטי אין ארץ, והוא מושפל ומבוזה. ובכל זאת, כולם סוגדים לו ממש. האיש גם זכה בפרס נובל על דבקותו העיקשת בשלום.
  •      הוקסמתי מאישיותו של ה"דלאי למה". הייתי מגיע בכל יום, בארבע וחצי לפנות בוקר - ל"דרשה" שלו. הוא אדם חכם ומשכיל. לא מצאתי שום נקודת ביקורת עליו.
  • * * *
  •      בינתיים התחילו בבית לדאוג לי. אבא שלי כתב לי במכתב, שהוא שמע שהשתגעתי. עניתי לו בנימוס, שאני נמצא על פרשת דרכים גדולה. כששלחתי את המכתב ידעתי לפתע, שרק מהנוסח המעודן - הוא יבין שהבן שלו קצת השתגע. מה פתאום אני כותב ככה בנימוס?
  •      באותו הלילה דיברתי עם מישהו מאנשי ה"דלאי למה", והוא הבטיח להכניס אותי אליו אחרי ה"דרשה" שלו. ובאמת נכנסתי. הוא היה אדם עדין ומאיר פנים לכל אחד. הוא קד לפניי והציע לי לשבת. דיברתי אליו במהירות. אמרתי לו שהלילה החלטתי להצטרף אל דתו, אם הוא מוכן לקבל אותי. הוא שאל באנגלית מאין אני.עניתי מישראל. הוא שאל אם אני יהודי. עניתי שכן. ואז הוא הגיב בצורה קצת מוזרה. הפנים המאירות שלו הפכו לתמהות, ואפילו קצת כועסות. הוא אמר שאינו מבין את הצעד שלי, ולא יאפשר לי לעשות אותו. הוא אמר שכל הדתות מנסות לחקות את היהדות. הוא אמר כי הוא בטוח שהתהלכתי בישראל עם עיניים סגורות. זה הביטוי שהוא השתמש בו. הוא ביקש ממני לעלות על מטוס, לחזור לארץ ולפתוח שם את העיניים. הוא הוסיף שאף אחד אינו מעדיף את החיקוי על המקור. הוא שילח אותי בהינף יד.
  • * * *
  •      באותו יום לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. חשבתי: "אני, בחור מישראל שלא יודע כלום על הדת שלי - צריך לעשות את כל הנדודים האלה, כדי לשמוע ממנהיג גוי שהייתי עיוור, ושהלכתי לקצה העולם כדי למצוא את מה שהיה לידי ממש?" חזרתי לישראל ונכנסתי לישיבה. ראיתי שהדלאי-למה צדק. ביהדות יש אינטנסיביות לאורך כל מהלך החיים. יש בה חוקים, מעצורים והמון סיבות לחיות. לפחות 613. (תרי"ג מצוות).
  •      כשנתיים לאחר שחזרתי בתשובה, אני מקבל הצעת שידוך. נעניתי לה. נפגשתי עם בחורה בגילי, גם היא כמוני חוזרת בתשובה, גם היא כמוני חיפשה בהודו, בגואה ואיפה לא. מצאנו שפה משותפת. גילינו שלשנינו היו אותם לבטים, אותו ייאוש מהחיים, אותו חיפוש אחר משמעות ואותה חזרה אל המקורות. כעבור כמה פגישות הודעתי לשדכנית שאני רוצה לסגור, ואכן התארסנו. מיד לאחר האירוסין, אני פונה לשדכנית ואומר לה שאני רוצה לתת לה דמי שידוכין, והיא אומרת: "לא מגיע לי." אני שואל: "מה פירוש 'לא מגיע'? הרי זה מנהג יהודי לשלם דמי שדכנות." והיא אומרת: "זה באמת מנהג יהודי, אבל אני לא השדכנית." "ומי השדכנית?" אני שואל. "אני לא יודעת," היא עונה. "ארוסתך נגשה אליי עם פתק, וביקשה ממני להציע לך אותה. היא אמנם לא ידעה כלום עליך, אבל אמרה שמישהו שהיא סומכת עליו נתן לה את השם."
  •      חגיגת האירוסין מסתיימת, ואני מטייל עם ארוסתי החדשה ושואל אותה בחשדנות: "מה הסיפור עם השידוך הזה? תגידי לי מי בדיוק השדכן, כדי שאוכל לתת לו דמי שידוכין." והיא אומרת לי: "בשביל זה אתה צריך לנסוע עד הודו." לפני שאני שואל מה או מי, היא ממשיכה: "עדיין לא סיפרתי לך שבסוף סידרת החיפושים שלי, בהודו הגעתי ל'דלאי למה'. מאד התרשמתי ממנו ורציתי להצטרף לשורותיו. הוא פגש בי ואמר לי שאם אני יהודייה, אל לי להחליף זהב בכסף, וכי עליי לחזור לשורשיי. הוא התלחש עם אחד המזכירים שלו, וזה הלך למספר דקות וחזר עם כרטיסייה קטנה. ה'דלאי למה' העתיק לי על פתק קטן שם של בן אדם ואמר לי: 'זו הנשמה התאומה שלך.' "חזרתי לארץ ונכנסתי לפנימייה של בנות חוזרות בתשובה. התהליך היה קל ומהיר. כמו שאומרים - גיליתי את האור, בתחילה בגלל המלצת ה"דלאי-למה" שממנו הוקסמתי, ואחר כך כבר היה אור חזק הרבה יותר שמשך אותי. רק אחרי שנה התחלתי לחפש אחריך. פניתי לכל מיני שדכנים עם השם שלך, והם לא מצאו אותך בישיבות לבעלי תשובה. בסוף אחת מחברותי החלה לברר, ומצאה אותך. מהפגישה הראשונה ראיתי שה'דלאי למה' הוא 'שדכן מקצועי'. הוא ידע בדיוק את מי אני מחפשת ורשם את שמך בפתק."
  • * * *
  •      זה הסיפור שלנו. אני חושב שהוא סיפור מיוחד במינו. אנחנו נשואים כבר עשר שנים, ויש לנו ארבעה ילדים. אני שקוע בלימוד התורה כל היום, ואשתי עקרת בית נפלאה. אפילו ההורים שלי ושלה, שהם אנשים אמידים ומשכילים, אינם יכולים שלא להתפעל מהצורה שבה אנו חיים ומהצלחת השידוך בינינו. גם הם יודעים את הסיפור על ה"דלאי למה", ואפילו סיפרו בגאווה לחברים שלהם, שה"דלאי למה" בכבודו ובעצמו שידך את הבן שלהם...
  •      האמת היא, שעל אף שאנו רחוקים מהעבר כרחוק מזרח ממערב, עדיין נשארה לשנינו פינה חמה בלב ל"דלאי למה". שמענו על כמה מקרים נוספים, שבהם שלח אנשים חזרה לארץ, להתקרב אל אמונתם. אכן, אדם מיוחד במינו.
  • * * *
  •      לפני כמה שנים הוא ביקר בארץ. ממש רצינו לבקר אותו, מתוך הכרת הטוב, אך אשתי שתחי' אמרה לי: "אני חושבת שהוא היה מעדיף שלא נעשה זאת." הבטתי בה וידעתי שהיא צודקת. זו אולי עצת היצר, כדי לגרום לבלבול בין קודש לחול.
  •      אחרי שנסע מכאן, הלכתי לרב שלי ושאלתי אותו מה מותר ומה אסור לחשוב בעניין שלו. הוא אמר לי, שכאדם, עליי לחוש כלפיו הכרת הטוב, ולראות בו חסיד אומות העולם, אך יותר מכך - גם הוא עצמו לא ירצה שאחוש, אחרת היה מספח אותי ואת אשתי אליו, ולא היה שולח אותנו לכור מחצבתנו.
  •      "תזכור אותו כאדם," הציע לי מורי ורבי. "אך שכח אותו בתור ה'דלאי למה'. זה לא טוב בשבילך." חזרתי לביתי עטוף מחשבות. הוא צדק, מורי ורבי. זו לא היתה רק הכרת הטוב שמשכה אותי אליו. זה היה הוא עצמו, ואולי אפילו מה שהוא מייצג בתוך ליבי.
  •      ליצר הרע יש מהלכים משלו. הוא חזק מרצונו של ה"דלאי למה" - שאתרחק ממנו, וחזק מרצוני אני. עבודה זרה אינה דבר שנמחק כל כך מהר מהלב.
  • * * *
  •      הגעתי לביתי, פתחתי את אלבום התמונות אל מול עיניה של רעייתי, לקחתי את תמונת ה"דלאי למה" וקרעתי אותה, בנחת, לא בשנאה, אלא מתוך הערכה. מי כמוהו יודע שאין זו כפיות טובה, אלא ההוכחה הגדולה ביותר להכרת טובתי כלפיו, בכך שקיימתי את בקשתו באופן המלא ביותר.
 
 
  • חוויית השבוע שלי
 
 
 
 
  •  סיבה ומסובב,שמח בחלקך,בית המלך,סמרטוטים,איצטלית,מדבר שקר תרחק,איכה,ירמיה,נשיאות,יהושע,ספסלים,הכנסת אורחים,הדלאי למה,


  • אמרי שפר ח' מנחם אב ה'תשע"ה
 
 
  • אהבת חסד - אמרו חז"ל, כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, כך הפסדיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ואם זכה - נותן ממון זה לעניים ומקיים בו מצוות, ואם לא זכה - מפסיד את הממון בעניין אחר. ויסוד העניין הוא, כי כל אדם צריך לסבול ייסורים על חטאיו, והקב"ה ברחמיו מחליף לו את הייסורים בהפסד ממון, ומי שזוכה, נגרם לו הפסד זה ע"י מצווה, ונמצא שהרוויח מצווה , וגם כיון שלעולם אין הפסד נגרם ממצווה זו, הרי בוודאי ישלים לו הקב"ה את ההפסד ממקום אחר. ואם לא זכה, יפסיד ממונו בעניין רע אחר, נמצא שלעולם אין נגרם לאדם נזק מחמת צדקה או גמילות חסדים. )מתוך "אהבת חסד", החפץ חיים(
 
  •      אין דבר יותר יקר מן הזמן

  •      אף אחד אינו מעדיף את החיקוי על המקור

  •      בעלי ואני התגרשנו מטעמי דת. הוא חשב שהוא א-לוקים ואני לא".
 
  •      מטבע האדם שבעת צרה יזעק אל ה', וכשישאלוהו מדוע פניך רעים היום יענה, שהמצב אינו פשוט. מה קרה? אהההם מה לעשות? הקב"ה רצה אחרת ממני. ולכן... אבל כשהם מצליחים שוכחים המה להודות לה', וכשישאלו על הצלחתם יענו בעוז וגבורה שכוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל, ב"ה תכננתי את העסק וכו' על כן עומד משה ואומר "ראה 'אנוכי' נותן ברכה וקללה, שמשה אמר להם שבשני המצבים הוא הכול מאת ה'. ובשניהם יכולת האדם להשפיע על מצבו, כשיקבל עליו עול מלכות שמים. (מי השילוח)
 
  •      מטרתם של החיים איננה לסבול. המשימה שלנו היא לצמוח ולהשפיע על העולם בכל הזדמנות שיש לנו לעשות זאת. (שמואל אייזיקוביץ)
 
  •      "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה..."
 
  •      מי האיש החפץ חיים לא ישיח שיחת חולין בבית הכנסת ובבית המדרש ויאריך ימיו בקרב כל ישראל .(ייטב לב)
 
  • ארון חדש. נורא עצוב (הרב יחזקאל שובקס)
  •      זה היה באמצע השיעור כאשר מזכיר החיידר נכנס לתוך הכיתה והכריז את שמו. "שרוליק". הוא מיהר להרים עיניים מתוך הספר. " יש לך טלפון!" - הכריז המזכיר. שרוליק התלווה למזכיר בחזרה ללשכתו. "מי מחפש אותי בטלפון?" - שאל שרוליק בדרך, מתוח כולו. "זו הפתעה!" - הגיב המזכיר, ושרוליק לא יכל שלא לראות את החיוך בקצה השפתיים.  מאז אותו זמן השתנו חייהם. ממשפחה קטנה, שבה יש אבא אמא ובן, הם הפכו למשפחה בת שש נפשות.  
  •      עברו שלוש שנים, התינוקות הזעירים הפכו לילדים גדולים ושובבים, אט אט חדרו הביתה גם שלוש מיטות חדשות וגם ארון נוסף של שש דלתות, והבית הגדול והמרווח על שלושת חדריו,  נהיה פתאום צר מהכיל את הבלאגן הגדול הזה.  באחד הימים חזר אבא ובשורה בפיו. הוא השיג אישור להוסיף שני חדרים נוספים לבית הקיים.  מכאן ועד לחתימת החוזה עם הקבלן לא ארך זמן. אלא שבשיחה עם הקבלן התברר שאין שום אפשרות להמשיך לגור בדירה.  לדבריו, הם יהיו חייבים למצוא דירה חילופית.  החלו בירורים שונים, בסוף הוצעה להם דירה בבנין הסמוך. הם הלכו לראות את הדירה ועיניהם חשכו. מדובר במחסן שהוסב לדירה, כל כולה בת שני חדרים קטנים, דירה חשוכה וחנוקה,  מוזנחת, חלק מן הרצפות שבורות, ואם לא די בכך - גם צינורות מים וביוב של הבניין חולפים בתוך הדירה.  לאחר לבטים קשים, קיבלו על עצמם את הגזירה. לפי דברי הקבלן מדובר בחצי שנה לכל היותר. לא נורא, הם ישרדו.  
  •      כמה מבני המשפחה נרתמו לעזור להם להעביר את המצרכים הנחוצים לתקופה הקרובה. הימים הראשונים היו קשים מנשוא,  הצפיפות הייתה קשה מאוד. שרוליק והשלישייה ישנו בלילה על מזרונים דבוקים אחד לשני בלי סנטימטר של מרווח. בבוקר נאלץ שרוליק לסדר את כל המזרונים אחד על השני, אחרת אי אפשר היה לזוז בחדר. במעט הארונות שהיו בדירה, אוכסנו הבגדים העיקריים וכלי הבית הנחוצים ליום יום, שאר הדברים הושארו בתוך המזוודות.  שולחן האוכל היה בתוך חדר הילדים, וכך נאלצו מדי יום להחשיך את החדר בשעה מוקדמת כדי שהקטנים יוכלו להירדם. בעיקר זה היה קשה בשבת, כאשר הוכרחו לכבות את האור באמצע סעודת ליל שבת.  החיים האלו בתוך המחסן הצפוף, היו כל כולם ציפייה והמתנה ליום בו יוכלו להגיע לדירה המרווחת והמשופצת. ניתן לומר , שככל שהחיים בדירת מחסן הזאת היו קשים, ככה ידעו שהסיוט הזה ייגמר בקרוב. הרי מדי הרבה זמן לא יוכלו לשרוד כאן.  אפילו השלישייה הקטנה, כבר למדה לספור את הימים. חצי שנה,  כך הבטיח הקבלן. האבא היה הולך לסייר בדירה ההולכת ונבנית,  לכל הפחות פעמיים ביום, בכדי לעמוד על התקדמות הבניה,  ולמרות כל הלחצים מצידו, קצב הבניה התנהל הרבה יותר לאט ממה שחשב בהתחלה. "יש עיכובים שאינם תלויים בי" - הסביר הקבלן את עצמו .  
  •      חצי שנה כבר עברה, גם שנה שלמה, ועדיין הסיום לא באופק.  ברוך ד', השלד כבר עומד על תילו, אבל בינתיים לא התחילו אפילו לרצף. הילדים לא ידעו את זה, אבל משהו ברישיון לא היה תקין כל כך, ובלית ברירה עצרו את העבודות.  האנדרלמוסיה בבית הייתה קשה מנשוא. בחדר הילדים לא היה אפילו ארון אחד. כמה זמן יכולים החיים להתנהל, בלי שיהיה מקום בארונות לבגדיהם של הקטנים? בצהרי יום בהיר אחד, חזרו שלישיית הקטנים מן הגן. הם פגשו בפתח הבית שני פועלים, סוחבים איתם פלטות עץ. הם התפרצו הביתה בשמחה ובהתלהבות. ברוך ד', משהו חדש קורה כאן. מתברר להם, שמתקינים להם בחדר הילדים ארון שיהיה תלוי מעל המיטות שלהם. זה יהיה ארון הבגדים שלהם. הם עמדו שם שלושתם, והתבוננו בהתלהבות כיצד ארון שלם הולך ונבנה מול עיניהם. לאושרם לא היה קץ.  בסוף היום, חזר שרוליק הביתה. מיד כאשר פתח את הדלת, חשד במשהו. "יש משהו חדש בבית?" " היכנס לחדר הילדים ותראה!"  הוא נכנס, ראה את הארון, ומיד יצא החוצה ועיניו דומעות. " מה?! אנחנו כבר נשארים לגור כאן?" - שאל בכאב. *
  •      אלפיים שנה אנו נמצאים בגלות, ובכל זאת אבותינו ואבות אבותינו מעולם לא פסקו להתגעגע לבית המקדש.  אומנם נכון, גם בגלות אנו נאלצים למצוא מנוח לכף רגלינו, גם בגלות כל אחד מאיתנו דואג שיהיה לו בית למגוריו, אבל בתוך תוכו יודע כל אחד שאנו שואפים לעלות לירושלים ולחזות בבנין בית המקדש.  חז"ל חייבו אותנו לעשות "זכר לחורבן". בשולחן ערוך מובאות כל ההלכות הקשורות ל"זכר לחורבן" בכדי שחורבן בית המקדש יהיה לנגד עינינו בכל ימות השנה, ובכדי שלעולם לא נפסיק לייחל ולצפות לבנין בית המקדש.  
  •      בימים אלו, אנו שרויים בתשעת הימים, אנו מונעים לעצמנו מדעת את תענוגי עולם הזה, נמנעים מאכילת בשר ומשתיית יין, ונמנעים מרחיצה וסיכה. זהו סמל הציפייה שלנו לבנין בית המקדש. כל כך עצוב לראות מי שמנסה לסדר לעצמו את החיים, ומנסה להקל מעצמו את התעניות והסיגופים, כי הרי ככל שהגלות עמוקה יותר , ככל שהחושך עב יותר, כך גדולה הציפייה וכך רבה התקווה.  כאשר נפוליון ראה את היהודים מתאבלים על החורבן, כבר התבטא ואמר: "עם שמתאבל במשך אלפיים שנה, בוודאי יזכה לראות בקרוב בנחמה". אמן כן יהי רצון.
 
  • דמעות של תיקון חצות (להתעדן באהבתך, גיליון 76)
  •  
  •      מסופר,  כי בביתו של הצדיק רבי נסים עיני זצ"ל שרר צער ושבר.  עיניו של הצדיק כהו,  הוא לא יכול היה לראות מאומה... בצר להם, פנו בני משפחתו אל האדמו"ר מלעלוב זי"ע והגישו לו פתקה )קוויטל( עם שמו של רבי נסים , לברכה ולישועה.  האדמו"ר לא קרא את הפתק... אלא,  הרבה לדבר על מעלת אמירת "תיקון חצות" בכל לילה, וסיפר סיפור מאלף על סגולתן של דמעות שנשרו בעת אמירת "תיקון חצות".
  •      בסיום הסעודה, אמר:  בחברון אפשר להשיג דמעות של תיקון חצות. הבינו בני המשפחה את הרמז.  הם שכרו עגלה ונסעו חברונה.  באותם ימים,  כיהן הצדיק רבי אליהו מני זצ"ל כרבה הדגול של העיר חברון.  גאון וקדוש היה, ובחצות הלילה היו בוקעים מחלונות ביתו קולות שבר , יללה חרישית הייתה מרעידה את הלבבות...  הוא היה מקפיד על אמירת "תיקון חצות" , ומעומק לבו
  • קונן על גלות השכינה.
  •      בביתו של רבי אליהו שהה רבי נסים במשך שבועיים . ו...הפלא ופלא ! הוא שב לביתו עם עינים בריאות ומאירות!  הרופא הנכרי שבדק את עיניו, אמר בהתפעלות: " עתה ידעתי, כי יש א-לקים בארץ!".
  •      לאחר 16 שנה נתגלה סודה של התרופה הנפלאה.  היה זה בשעת ההלוויה של רבה של חברון, רבי אליהו מני זצ"ל.  באותה שעה,  הוציא רבי נסים עיני מאמתחתו ספל חתום,  ושפך את תכנו על רגבי העפר שכיסו את הגוף הטהור , ואז סיפר לנוכחים:  ספל זה מלא מדמעותיו של הצדיק הנפטר, בשעה שאמר "תיקון חצות"!  וב"משקה" הזה התכבד בשעה שחלה בעיניו ואף טעם ממנו - נרפא, ושבו עיניו להאיר.
 
 
  • חוויית השבוע שלי
 
 
 
 
  • אהבת חסד,מזונות קצובים,ממון,הפסד,צדקה,חיקוי,גירושים,ברכה וקללה,עול מלכות שמים,
  • לראות טוב,דמעות של תיקון,ארון חדש,עצוב,



  • אמרי שפר ט' מנחם אב ה'תשע"ה
 
http://www.mako.co.il/mako-vod-mako/documentary-s1/VOD-3b75e712d91ea21006.htm 
 
  • לתשעת הימים
  • לאכול 'ימים'... (עולמו של אבא עמ' רז)
  • הגה"ק רבי דוד דייטש בעמח"ס אוהל דוד היה מפורסם כגדול בתורה וכצדיק נשגב [וחמיו של המהר"ם שיק], והייתה לו זיקה להומור, ומתהלכים בשמו הרבה שיחות חולין משמחי לב.
  •      מסופר (עולמו של אבא עמ' רז) שפעם ביקר בפרעשבורג ונפגש עם בחורי ישיבה. שאל אותם "מה אתם אוכלים"? והשיבו אנחנו אוכלים "ימים" (טעג – כלומר שאכלו כל יום אצל בעל הבית אחר שאירח אותם). התפעל רבי דוד ואמר: אם אתם מסוגלים לאכול ימים, אבקשכם שתאכלו את תשעת ימי האבלות (מר"ח אב ועד ט' באב), שלא יישאר מהם זכר, והם יהפכו לימי ששון ושמחה... 
 
  • בין המצרים [מתוך ספר "טיב הנחמה"]
  •      מסופר על בחור עילוי שנעשה חתן אצל אחד הרבנים, וקיבל 'נדן' בסכום גדול ונאה של כמה אלפי רובלים. הציע החותן שיפקיד את הונו העצום אצל עשיר אחד מגדולי הנגידים בעיר, כנהוג בימים ההם שלא להשאיר סכומי עתק מונחים בבית, מחשש גניבות וכיוצא, והיו מפקידים מעותיהם לסחורה בידי העשירים. אבל החתן סירב, ואמר: אצל עשיר זה אינני מפקיד מעותיי בשום אופן! מדוע? – שאל הרב, הרי הוא מהעשירים הגדולים ביותר באזור, אדם נאמן וישר דרך, שרוב אנשי העיר מפקידים בידיו סכומים גדולים! "חוששני בו - ענה החתן הפיקח הצעיר – אם אינו עומד בפני פשיטת רגל!"... ואכן החזיק את הכספים ברשותו, והמתין לראות כיצד ייפול דבר.
  •      והנה לא חלפו כמה שבועות ותהום כל העיר, כאשר לפתע קרסו כל נכסיו ומסחרו של אותו עשיר, ונעשה 'יורד' גמור, וכל אותם שהפקידו כספיהם בידו נשארו בלא כלום!
  •      שאל הרב את חתנו הצעיר והממולח, כיצד ניבאת כל זאת מראש? הרי באותה עת היה נראה העשיר בפסגת העושר? גילה החתן וחשף את סוד מקור ידיעתו: בהיותי במקווה בערב שבת, שמעתי את אותו עשיר נאנח עמוקות ואומר: אוי! מתי כבר יבוא משיח? – אינני מכיר את אותו עשיר כמי שסובל כל כך מצער השכינה... והבנתי מתוך אותה אנחה, שכנראה מצב עסקיו איננו בכי טוב, ולכן נאנח הוא על צרת הגלות... – אנחה כזו של העשיר אינה מבשרת טובות... אילו היו עסקיו המסחריים פורחים ומסבירים לו פנים, הוא לא היה מתאנח בצער קשה כל כך על עיכוב הגאולה...
  •      כמה מן העלבון והתביעה יש על מציאות שכזו, שכל עוד שאין לאדם סיבה וחשבון של צערו האישי, לא יעלו ולא יבואו בלבבו רגשי כיסופין לביאת המשיח ובנין בית המקדש! עלינו להעמיק חקר ולהבין כי אבלות זו שאנו מתאבלים, היא התאבלות על דבר שנשמת ישראל תלויה בו - הלא הוא בית מקדשנו ותפארתנו, שכל השפעות עליונים ותחתונים עוברים דרכו כנודע, ועל כך צריך האדם להזיל פלגי נחלי דמעות צער ואבל מאין הפוגות.
  •      אם לא נשכיל להבין את משמעות החורבן חלילה, הרי שאין אנו רחוקים מאותו 'תייר' בור ועם הארץ, שהגיע לפני כמאה שנים מארצות הברית לתייר בירושלים, ונקלע בטיולו אל בית הכנסת 'ישועות יעקב' שבמרכז שכונת מאה שערים, בתשעת הימים בעת עריכת תיקון חצות בשעות הצהריים, כמנהג המקום זה רבות בשנים לומר בבין המצרים מדי יום תיקון חצות בחצות היום ברוב עם ובישיבה לארץ.
  •      כשנכנס לבית הכנסת וראה את האבל והבכייה הגדולה, תמה בבורותו הגדולה ושאל על מה בוכים פה כולם? מה קרה ומה אירע להם למקוננים המסכנים הללו?... ניסו מארחיו להסביר לו כפי דעתו, שהיה פעם בירושלים עיר הקודש בנין מפואר מאוד ליהודים, ולדאבוננו הוא נחרב, ועל כך בוכים ומבכים בצער החורבן. אך האיש עדיין לא הבין, ושאל בתומו: מדוע אין עושים 'תכנית ביטוח' על בנין ענק ויקר שכזה?... הרי היו יכולים לחסוך מעצמם הרבה עוגמת נפש!...
  •      ומעתה, שומה עלינו להתבונן בעצמנו, האם באדישותנו וקרירותנו באבלות החורבן אין אנו נדמים במידה מסוימת לאותו אדם שלא ידע בעולמו אף לא פרק אחד בחורבן בית המקדש...
 
  • תשעת הימים (שיחות קודש גליון שבת מסעי)
  •      בצחות מרירה מסופר על אחד שהוכרח להעדר מביתו בתשעת הימים, והבטיחה לו זוגתו, כי כשיחזור אי"ה, אזי 'תשלים' לו את תשעת הימים... כשכונתה למעדני החלב שיחסיר בימי העדרו ...
  •      מקובל, כי כל אמירה צחה יהודית, יש לה מקור כלשהו, ורמז טמון בגוה. סמוכין לאימרה הנ"ל, יש ללמוד מדברי הרה"ק מרוזין זי"ע: אישה אמרה פעם, כשיבוא בעלי לביתו, אעשה לו תשעה ימים טובים. וביאר זאת בדרך רמז, דכנסת ישראל לאשה מתילא, וישראל אומרים, כשיבא הקב"ה אלינו אזי נעשה לנו תשעה ימים טובים – הם תשעה הימים הראשונים של חודש אב, שיתהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
 
  • בין המצרים - שבת חזון (באור החיים גליון ת')
  •      אמר הרה"ק מסדיגורא זי"ע: בספרים הקדושים נאמר שלעתיד לבוא עם ביאת הגואל, יהפכו ימי האבל לחגים ומועדים: שבעה עשר בתמוז יהיה יום ראשון של חג, ותשעה באב יום האחרון של חג, ושלושת השבועות ימי חול המועד, אבל אני אומר לכם, שברגע שהגאולה תבוא ומשיח יבוא ויגאלנו, אז תשעה באב יהיה יום ראשון של חג, וי"ז בתמוז שלאחריו יום האחרון, ופרק זמן שבינתיים יהיה חול המועד ...
  •      שח רבי מרדכי מראקוב זי"ע: כשיבוא משיח לא אלך לפניו כמה ימים, ואלך אליו בין האחרונים, ואם ישאלני עד עכשיו היכן היית, אשיב, ומר עד עכשיו היכן היה.
  •      הרה"ק מראפשיץ זי"ע דיבור פעם בגודל שתיית לחיים, ואמר: שכשמשיח יבוא החסידים והמתנגדים יצאו לקראתו, המתנגדים "אם הגרויסע (הגדולות) גמרות" והחסידים אם "הליידיגע פלעשלעך ברוינפן (בקבוקי י''ש ריקים)", משיח ישאל המתנגדים, מה עשיתם בגלות. הם יגידו "למדנו"! משיח ישאל אותם: רק זה למדתם. הם יגידו "ווען די וואלסט געקומען שפעטער וואלטן מיר מער געלערנט! (אם היית בא מאוחר יותר היינו לומדים יותר) אח"כ ישאל החסידים, מה עשיתם בגלות. הם יגידו "שתינו לחיים", משיח ישאל אותם, כלום לא השארתם בשבילי. הם יגידו "ווען די וואלסט געקימען פריער וואלט נאך געווען פאר דיר! (אם היית בא מוקדם יותר אז היה נשאר גם לך).
 
  • דמיון או מציאות. (דברים טובים)
  •      במשך שנים עבד מושק'ה כחוטב עצים באחוזתו של הפריץ. המלאכה הייתה קשה והשכר הזעום הספיק אך בקושי לפרנסת ביתו, אך ברירה לא הייתה והוא המשיך לעבוד מבוקר עד ערב ולקוות לטוב. יום אחד, תוך כדי עבודה, ניתזה חתיכת עץ גדולה מתחת לגרזן, וכשהיא פגעה בקרקע נשמע לפתע קול מתכתי מצלצל. מושק'ה עצר מיד את עבודתו ופנה לחפש את מקור הצליל. הוא חיפש בין העצים והשיחים ועד מהרה גילה לתדהמתו תיבת מתכת ישנה מלאה במטבעות זהב. נשימתו של מושק'ה נעתקה מרוב התרגשות. תמו ימי העוני! מהיום יהיה לו כסף בלי הגבלה! ילדיו לא יהיו עוד רעבים ואשתו לא תצטרך ללוות כסף מהשכנות לצרכי השבת. אך כאשר נזכר באשתו הבין מושק'ה שהוא בבעיה. הוא יהיה חייב לספר לה מהיכן הגיעו מטבעות הזהב, והיא, כמו תמיד, לא תוכל לנצור את לשונה. תוך כמה ימים ישמע כל הכפר על המציאה, והפריץ יתבע את האוצר לעצמו בטענה שהיער וכל אשר בו שייכים לו. חשב מושק'ה וחשב עד שמצא פתרון.
  •      הוא הלך לשוק וקנה כיכר לחם, דג מלוח וקנקן מים. לאחר מכן חזר אל היער והניח את כיכר הלחם על אחד הענפים, את הדג החביא בין ענפי שיח עבות, ואת קנקן המים מתחת לאבן גדולה. בסמוך הטמין מושק'ה את תיבת האוצר, והחזיר לתוכה מטבעות זהב אחדים. למחרת פנה מושק'ה לאשתו ואמר: 'את זוכרת שרצית פעם לראות כיצד אני עובד? ובכן בואי נצא יחד ליער ותוכלי לראות כיצד אני חוטב עצים'.  שמחה האישה על ההזדמנות וחיש קל הלכו השניים אל היער. מושק'ה הראה לה כיצד הוא מפליא לחטוב עצים וכך בילו בני הזוג כמה שעות. 'אני רעב', הכריז מושק'ה בשעת צהרים. 'גם אני רעבה ובבית אין אוכל', אמרה האישה, ' במקום לבשל ביליתי ביער כל הבוקר'. 'פעם זקן אחד אמר לי שיש ביער הזו חלקה פלאית שבה אוכל גדל על העצים,'  אמר מושק'ה לאשתו, 'הנה נחפש את החלקה ונוכל להשביע את רעבוננו'. פסעו בני הזוג במשעולי היער ובחנו היטב את העצים. לפתע עצרה האישה והצביעה בהתרגשות על אחד העצים. 'ראה, מושק'ה. לחם גדל שם על הענף'. טיפס מושק'ה על העץ ו'קטף' את כיכר הלחם. 'אך מה נאכל עם הלחם?' שאל. האישה הביטה לכל עבר ולפתע הבחינה בדג מלוח מונח בין ענפי אחד השיחים. 'הנה יש לנו דג מלוח', צעקה בשמחה. 'ומה נשתה?' שאל מושק'ה, ועד מהרה מצאה האישה גם את קנקן המים ש'צמח' מתחת לאבן. ' אכן, זו חלקת יער פלאית', אמרה האישה לבעלה והמשיכה לחפש בתקווה למצוא מציאות נוספות. לפתע היא הבחינה בתיבת אוצרות של ממש, ובתוכה כמה מטבעות זהב! אושרה של האישה לא ידע גבולות.
  •      ימים ספורים חלפו והשמועה על התעשרותו של מושק'ה פשטה בעיירה. תוך כמה שעות הגיע משרתו של הפריץ והזמין את מושק'ה לפגישה דחופה עם אדונו. 'שלום מושק'ה', חייך הפריץ חיוך רב משמעות כשהיהודי נכנס, 'מה חדש אצלך?' 'ברוך ה' , הכול כרגיל', השיב מושק'ה. 'ואיך הפרנסה?' הרים הפריץ את קולו. 'אין תלונות', אמר מושק'ה. 'מסתדרים עם מה שיש'. 'מסתדרים עם מה שיש?' התפרץ הפריץ, 'שמעתי שהתעשרת פתאום! שמעתי שמצאת תיבה מלאה מטבעות זהב!' 'אני?' התפלא מושק'ה, 'מי אמר דבר כזה?' 'אשתך סיפרה זאת לאשתי,' אמר הפריץ בכעס. 'דע לך שכל מה שנמצא ביער שייך לי, ואם לא תביא לי את תיבת המטבעות אשליך אותך לכלא'.
  •      מושק'ה העלה על פניו הבעה עגומה. 'אדוני הפריץ', אמר, 'אשתי מעט חולה ולפעמים היא מדמיינת דברים שלא היו ולא נבראו...' 'אשתי אמרה שאשתך נראתה רצינית ביותר', אמר הפריץ, ומושק'ה הציע שאשתו פשוט תגיע בעצמה כדי שהפריץ יוכל להתרשם ממנה בעצמו. 'יום אחד הלכתי עם בעלי ליער', סיפרה האישה המפוחדת לאחר שהובאה על ידי משרתו של הפריץ, 'היינו רעבים ולפתע ראינו כיכר לחם צומחת על אחד העצים. לאחר מכן מצאנו שיח שמגדל דגים מלוחים, אחר כך שתינו מקנקן שבקע מאבן ישנה, ולבסוף מצאנו תיבה עם מטבעות...' 'הבנתי, הבנתי', אמר הפריץ למושק'ה באכזבה גלויה, 'לך מפה אתה עם אשתך המשוגעת, ועזוב אותי במנוחה'.
  •      לפעמים תיאור של משהו נשמע דמיוני ובלתי מציאותי, אבל מי שמצוי בסוד העניינים יודע שהדברים נכונים. הפריץ, למשל, היה משוכנע שאשתו של מושק'ה מטורפת והוזה, אך מושק'ה ידע היטב שהיא מספרת בדיוק,  אבל בדיוק, מה שאירע... בימים אלו מתחילים ימי 'בין המצרים' שבהם חרבה ירושלים. חז'ל מספרים כי שנים לפני החורבן, כאשר בית המקדש עדיין היה בתפארתו, הזהיר ירמיהו הנביא את היהודים כי אם לא יחזרו בתשובה המקדש ייחרב והעם ייצא לגלות. איש לא האמין לו אז ונראה היה שהוא מדבר מדמיונו, אך כמובן שהוא צדק בכל מילה והחורבן אכן הגיע. היום אנו מצפים לגאולה השלמה, לביאת המשיח ולבניין בית המקדש. קשה לפעמים להתחבר לזה והדברים נשמעים דמיוניים, אבל אנו יודעים ומאמינים שכשם שנבואות החורבן התקיימו במלואן, כך גם נבואות הנחמה והגאולה יתקיימו במהרה בימינו.
 
  • ט' באב
  • להתחבר לחורבן (ד. גינזבורג)
  •      זה קרה באמצע הקיץ, לפיד בוער הושלך אל ההיכל ושרף את המקום המקודש ביותר לעם היהודי  חיילי הצבא הרומי שרפו והרסו את העיר, טבחו בתושבי ירושלים מוכי הרעב ללא רחמים, ואת הנותרים לקחו בשבי
  •      ירושלים. חודש אב, שנת ג'תת"ל (70 למניינם). בעיר הנצורה למעלה משלוש שנים אנשים חלשים, מוכי רעב. גגות הבתים מלאים גוויות נשים ועוללים וברחובות נערמים פגרי זקנים. נערים ובחורים נפוחים מרעב תועים כצללים בשווקים ונופלים לארץ. הספר 'מלחמות היהודים' מתאר את התקופה הקשה: "בעיניים יבשות ובשפתיים נעוות הביטו ההולכים למות אל חבריהם אשר קדמו למצוא שנת עולם… ואיש לא הוריד דמעה ואיש לא ספד למתים, כי דיכא הרעב כל רגשות אדם".
  •      אוצרות הלחם שנצברו בירושלים על ידי פרנסי העיר עלו באש במלחמות האחים שפרצו על רקע חילוקי דעות ושנאה. בין הקנאים והמון העם שדגלו בחירות מהממשל הרומי ובעצמאות מדינית – לבין טובי העם והעשירים ששיתפו פעולה עם האויב הרומי ודגלו בשלום אתו. לעשירי ירושלים היה מספיק מזון בשביל להאכיל את העיר גם במשך 21 שנים של מצור, אבל הסיקריקים הקנאים החליטו לשרוף את אוצרות החיטים והשעורים. הם רצו להכריח את העם להילחם ברומאים, במאבק שלימים קיבל את השם "המרד הגדול". כתוצאה מכך גבר מאוד הרעב בעיר אך המטרה לא הושגה, לאנשים חלשים קשה להילחם.
  •      בתשעה לחודש אב, מגיע טיטוס מצביא הצבא הרומי אל העיר ומסתער על בית המקדש בראש חייליו. הם פורצים להיכל, אחד מהם תופס לפיד בוער ומשליך אותו לעבר חלונות הזהב. הכוהנים והעם שמבחינים בגודל האסון העומד להתרחש, מקימים כל זעקה נוראה. אבל איש לא עוצר את החיילים המתהוללים שמוסיפים להבעיר את ההיכל, גוזלים מכל הבא ליד ועורכים טבח נורא ביהודים חסרי המגן. מסביב למזבח נערמים החללים, הדם ניגר על מדרגות ההיכל וגוויות הנשחטים מתגלגלות מהן.
  •      ובינתיים, בשכונת היוקרה של הכוהנים, בעיר העליונה המשקיפה על הר הבית, מתבוננת במחזה משפחת קתרוס בעיניים כלות. בשכונה הזו, ההתנגדות לאויב הרומאי, בהנהגת הקנאים, נמשכת במלוא עוזה. בזכות המבנה הטופוגרפי שלה, השכונה, המכונה הרובע ההרודיאני, מצליחה לעמוד במצור מול הרומאים חודש נוסף. משפחת קתרוס מוזכרת בתלמוד כשושלת מיוחסת של כוהנים בעלי אמצעים וקשרים עם השלטון הרומי שניצלו את העם והשתמשו לרעה במעמדם. אבל בעת החורבן, גם הייחוס המפואר והקשרים לא עזרו. חודש לאחר שריפת המקדש, בח' באלול, נפלה גם העיר העליונה ובית קתרוס עלה באש על כל יושביו. תושבי ירושלים, אלה שלא נספו ברעב ובמגיפות בחודשי המצור נהרגו בחרב הרומאים והנותרים נלקחו בשבי.
  •      1,897 שנים לאחר מכן, מלחמת ששת הימים. צאצאי צאצאיהם של שארית הפליטה מאותו חורבן, משחררים את ירושלים מידי הירדנים ומתחילים לחטט בעיי החורבות שהשאירו שליטי העיר במשך אלפי שנים. שלוש שנים אחר כך, משלחת ארכיאולוגית העוסקת בפינוי פסולת ועיי חורבות ברובע היהודי, מגלה לפתע מתחת לזבל, עדות ראייה מכאיבה. אבני בניה מפויחות, שברי כלים, קורות עץ שרופות. אט אט מתבררת התמונה: בית שהועלה באש על ידי הלגיונות הרומיים, התמוטט וקבר תחתיו את כל החפצים שהיו בו ואת בני הבית שהסתתרו בו. בחפירות נתגלתה כתובת: בית קתרוס. בין הממצאים, במקום שזוהה כמטבח, התגלה גם חלק משלד, יד של אישה צעירה שלא הצליחה לברוח בזמן. האתר זכה לכינוי 'הבית השרוף' והפך ברבות השנים למוזיאון המשחזר את החורבן הנורא.
  •      מדרש איכה רבה כותב על החורבן: "אמר להם הקב"ה למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם לביתי ונראה מה עשו אויבים. מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיהו לפניו. כיוון ראה את בית המקדש היה הקב"ה מבכה וצועק: אוי לי על ביתי, בני היכן אתם? כוהניי ולוויי היכן אתם? מה אעשה לכם?. אמר הקב"ה לירמיהו: דומה אני היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה. ומת בתוך חופתו".
  •      ה' תשע"ג, 1943 שנה אחרי החורבן, יהודים בכל העולם ממשיכים לזכור. בכל שנה באמצע הקיץ, עוצרים להתאבל, לצום ולהיזכר בחורבן ובמה שהביא לו, ולא מפסיקים לקוות לקיום הבטחתו של הנביא ירמיהו: "כה אמר ה', עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם.. קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה.. כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה".
 
  • האבל על חורבן בית המקדש (ברינה יקצרו עלון 133)
  •      אמר הרה"ג מרן עובדיה יוסף זצוק"ל: והנה ימים אלה, הם ימי בין המצרים, שהם הימים שבין שבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב, שבהם צרו האויבים על ירושלים. ואנו מבכים בימים אלה את חורבן בית מקדשינו, וגלותנו מבית חיינו. ולכאורה יש לשאול, מה הצורך בכל הצער הגדול הזה? לשם מה אנו צריכים לבכות ולהצטער על חורבן הבית? והנה, כמה טעמים יש בדבר, כי באמת על כל אדם מישראל חובה קדושה מוטלת להתאבל על חורבן הבית ועל גלות ישראל, כי בעוונותינו, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו חרב בימיו, ואילו לא היו בנו אותן הסיבות לחורבן הבית, כבר היה נבנה בית המקדש, וכל הצרות הנוראות שעברו על ישראל, וכל הצער הגדול של השכינה על צערם של ישראל, הכל הוא מחמת הדבר הגדול הזה, שעדיין לא זכו ישראל לגאולה השלימה, שהיא תכלית קיום העולם. ומחמת חורבן הבית וגלותנו, בעוונות הרבים, נהרגו כמה וכמה צדיקים גדולים וקדושים אשר היו בישראל, אשר כל אחד מהם כאב הוא לנו. וכל כך למה נענשו ישראל? מפני שכאשר זימה באה לעולם, אנדרלמוסיה באה לעולם. וכך אמרו רבותינו, ששאל ה' יתברך את אברהם אבינו, מדוע אתה מצטער על כך שעתיד להיחרב בית המקדש, אמר לו אברהם, אני מצטער על נשמות הצדיקים שיסבלו ויהרגו ברציחות נוראיות. ענה לו ה' יתברך, דע לך, כי סיבת מיתתם היא "עשו המזמתה", כלומר, כיון שהייתה זימה בישראל, וכל מקום שאתה מוצא זימה - כלומר עניני עבירה והעדר הקדושה - אנדרלמוסיה באה לעולם, כלומר, המשחית משחית, ואינו מבחין בין צדיקים לרשעים.
  •      וכה דרש רבינו רבי יהונתן איבשיץ, בימים אלה: בני, אחי! עורו נא הקיצו משנתכם! ואל תבלו זמן בהבלי העולם בשיחה בטלה, וסיפורי דברים בענייני מלחמות, מי ינצח ומי ינוצח. כלומר, אל תעסקו כל הזמן בהבלי העולם ובפוליטיקה, כי בייחוד בימים אלה, עלינו לזכור את אותו היום שבו בא הצורר והאויב בחוצות ירושלים, ושפך סוללה והשחית חיל וחומה, אוי נא לנו כי חטאנו! איך לא תדמע עיניכם בזכרכם ימים אלו, גויים רקדו בהיכל ה', בקרדומות באו כחוטבי עצים, להכרית עולל מבחוץ ומחדרים שיבה, כלומר, שהרגו הגויים זקנים וילדי ישראל. עורו אחינו וחוסו על העדר הזמן, כי אין בנבראים יקר כמו הזמן. וידע כל האדם, כי כך דרכו של יצר הרע, שתחילה אומר לו עשה כך, ולבסוף אומר לו לך ועבוד עבודה זרה. תחילה אומר היצר הרע לאדם, תשוטט לך להנאתך בתקשורת ובשאר מרעין בישין, לראות מענייני העולם ופוליטיקה, ולבסוף הוא מחטאו בעבירות החמורות ביותר.
  •      לכן עלינו להתעורר בתשובה בימים אלה, להוסיף קדושה בישראל, בשמירת העיניים והדיבור והמחשבה, להתעדן ולהתקדם בתיקון המידות, באהבת חינם, ולהתרחק משנאת חינם אשר היא הסיבה העיקרית לגלותנו מארצנו. ובשכר זאת אל חי נעלם, יחוס על שארית ישראל, וישוב לגאול אותנו גאולה שלימה, במהרה בימינו, אמן
 
  • שני צדדים למטבע (מאמר מיוחד מאת הרב אליעזר מ')
  •      זה יכול לפגוש אותך בכל מקום. האמת שזה פוגש אותך תמיד רק שאתה לא מודע לכך. אותי זה פגש לפני כמה ימים בנסיעה באוטובוס, כאשר הנהג טוען שעיכבתי אותו בעלייתי לאוטובוס. גם אם הדבר היה נכון לא ידעתי על מה הרוגז והמהומה. בהמשך הייתה זו נטייה שגרמה לאוטובוס לגעוש וכשחזרנו הביתה התחלנו דווקא להסתכל על הנהג אותו אחד שקם בבוקר ומתחיל את מסלול הנסיעה הקבוע והמשעמם עוד הרבה לפני התחנה שעלינו. אנשים עלו וירדו, חלקם רטנו, חלקם גרמו לנהג לאבד את שלוותו אבל כולם כולם בסוף ירדו מהאוטובוס והוא נשאר יושב על ההגה ממשיך את המסלול ומקבל את הנוסע הבא. רק מי שיושב מתחילת הנסיעה ועד סופה יוכל אולי להבין מדוע מתפרץ הנהג על נוסע שקצת עיכב אותו בעלייתו.
  •      אחר כך זה פגש אותי בקופת חולים. שם בבית מרקחת כשמחכים כולם לתור שנראה שהוא לא זז כלל. הספרות המלמדות על התקדמות התור כאילו נשארו לעמוד ומתחילות הטרוניות: ''אין מספיק עובדים בקופה'' ''אזלת יד'' וכו' ואז מגיע התור של אחד מהאנשים והרוקחת אומרת מילה על שעות העבודה ועל מנוחת הצהריים שמתבזבזת לה בגלל העומס והוא מצדו נזעם ונרגז ומתפרץ כנגדה ולכאורה צודק בטענותיו, אבל גם היא צודקת. לא מאשרים יותר עובדים והיא צריכה להספיק הרבה יותר והיא מהבוקר ''על הרגלים'' וכמו כן הלקוח שלפניו לא היה אדיב במיוחד והיא בסה''כ פקידה שרוצה לחזור הביתה. היא לא מנכ''ל הקופה וגם לא סגננו. היא פקידה פשוטה.
  •      לכל מטבע יש שני צדדים ומחובתנו לנסות להכיר דווקא את הצד השני, זה שנמצא מולנו כי ''והוי דן את כל האדם לכף זכות'' (אבות פ''א ו) – מחויבים אנו פשוט לדון כל אדם בכל מצב לכף זכות, ואף אם התנהגותו לא נראית כשירה בעינינו אומרת המשנה ''אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'' (אבות פ''ב ה) הרי אנו נמצאים במקום שלנו (לקוחות בית המרקחת או כנוסעי האוטובוס), איננו נמצאים במקום הנהג או הרוקחת וכו', ואנו מחויבים להגיע למקומם שלהם לדונם לכף זכות ולתת להם את הכבוד הראוי.
  •      המשגיח מורינו הרה''ג ר' שלמה וולבה זללה''ה מאריך בספרו עלי שור (ח''א פרק כ''ד) אודות חיובי הכבוד המוטל על האדם, שם הוא מבאר כי עבודת האדם בעולם היא כבוד שמים ומי שמכבד זוכה לחלקו בעוה''ב שהוא כבוד השכינה החופף עליו, ולזה זוכה רק מי שמכבד כל אדם ומכבד ת''ח שנא' ''כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'' (שמואל א ב,א) ולכן ''המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעוה''ב'' (סנהדרין צ''ט א') כי כשמלבין את פניו נוטל את כבודו ומי שמבזה אין לו חלק לעוה''ב ''ובוזי יקלו'' ואחת היא – אם מבזה את ה' או את התורה או את צלם אלוקים – הוא האדם.
  •      הגמ' בברכות מספרת ''כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו רבינו למדינו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם וכו' '' (כח) – ר''א לא העמידם על מצווה פלונית או הלכה אלמונית כי אם על כבוד האדם הזהרו בכבוד חבריכם.
  •      בימים אלו בהם מתאבלים על חורבן הבית שנחרב על חטא שנאת חינם מחויבים אנו להגביר את האהבה בין אדם לחברו, לכבד כל אדם באשר הוא ואף לנסות להבין אותו ולדונו לכף זכות, ואז המאורע בבית או בחוץ הרבה פחות מכעיס ומקומם כי אנחנו מבינים את הצד השני אנחנו מביטים על העולם באור אחר, אור חיובי יותר.
 
  • צער החורבן (הרה"ג גרשון אדלשטיין - דרכי חיזוק)
  •      בימים הללו, אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. בדרך הטבע, בלי התבוננות, אדם שיש לו בריאות ופרנסה ויושב ולומד ונהנה משמחת התורה, אינו מרגיש כלל שחסר לו בית המקדש, וקשה מאד להרגיש את צער החורבן, וצריך לחשוב ולהתעמק הרבה להבין מה שחסר, שעל ידי זה ירגיש את הצער על החורבן.
  •      ומצינו הלכות רבות המדברות בענייני אבלות החורבן. כגון מה שאומרים בסעודה "על נהרות בבל", והוא כדי לזכור ולהרגיש את מה שחסר בחורבן בית המקדש, וכפי שמזכירים בפסוקי המזמור: "שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון", ואילו בשבת, שאסור להצטער, אומרים "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון", היינו להזכיר שמחכים לגאולה, אך בלי לשון צער ובכייה. והמשנה ברורה (סימן א' ס"ק י"א) כתב, שהעיקר הוא הכוונה, והיינו שיש להבין ולהרגיש את מה שאומרים, ולזה צריך להיות בעל מדרגה גבוהה, להרגיש כראוי את הצער על החורבן.
  •      אמנם, מי שהוא דבוק בתורה, משפיעה קדושת התורה על נשמתו וליבו, שיוכל להרגיש ביתר שאת את צער החורבן, על ידי התבוננות והתעמקות בעניין גדול וחשוב זה. וצריך להתבונן באריכות דברי חז"ל בגמרות ובמדרשים שתיארו מה שאירע בזמן החורבן, ואת צער השכינה כביכול מחמת החורבן והגלות, וכמו שהביא השל"ה (במסכת שבועות) את המעשה עם ה'בית יוסף' וחבורתו שעסקו בתורה בליל שבועות, ושמעו קול מן השמים שאמר להם כי אם היו משיגים אפילו חלק אחד מאלפי אלפים ורבי רבבות של צער השכינה, לא היו יכולים להכניס ללב שום שמחה.
  •      אמנם אלו מדרגות גבוהות, להרגיש את צער החורבן ולהשתתף בצער השכינה, ובתשעה באב כשאומרים קינות, אפשר להרגיש גם קצת - אם חושבים על מה שאומרים. אבל בדרך כלל, קשה להרגיש כראוי את הצער, וצריכים לדעת מה אנחנו יכולים לעשות במדרגה הקטנה שלנו.
  •      חז"ל אמרו (ברכות ו( כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, והיינו, שאדם יכול לבנות את חורבות ירושלים, על ידי שמשמח חתן וכלה. וצריך להבין מה הקשר בין שמחת חתן וכלה לחורבות ירושלים, וכיצד נבנות חורבות ירושלים על ידי שמשמחים חתן וכלה. והביאור הפשוט בזה, כי אדם שמשמח חתן וכלה, מקיים מצות חסד ואהבת הבריות, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות אבל יד, א) שמקיימים בזה מצות ואהבת לרעך כמוך, וכיון שמשמחים חתן וכלה מתוך אהבת חסד ואהבת הבריות, מתקנים את חטא החורבן, שהיה מחמת שנאת חינם.
  •      ואמנם מצינו שאמרו חז"ל (גיטין נה) על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, ויש לפרש שזוהי הדרך הטבעית כיצד נתגלגל החורבן, שביזו את בר קמצא מחמת שנאת חינם, שהייתה בינו לבין בעל השמחה, ומחמת זה הלך והלשין לקיסר שמרדו בו היהודים, אבל הסיבה האמתית הייתה מחמת חטא שנאת חינם שהיה בין כל הציבור, וכמו שאמרו חז"ל (יומא ט(: מקדש שני מפני מה חרב, מפני שהייתה בו שנאת חינם. והיינו, ששנאת חינם הייתה מצויה אצלם, ושנאת חינם היא השורש לכל המידות הרעות, שהשנאה מעוררת את הכעס, וגורמת גם לדבר לשון הרע, וכפי שהיה המעשה עם קמצא ובר קמצא, שהתחיל משנאת חינם ולבסוף הלך לקיסר והלשין על היהודים, ואמרו חז"ל (אבות ב, יא) ששנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם, והתיקון לזה הוא על ידי אהבת הבריות שהיא הראש לכל המידות הטובות. לכן אם עושים מעשים טובים מתוך אהבת הבריות, בונים את חורבות ירושלים.
  •      והנה, חז"ל אמרו כאילו בנה "אחת" מחורבות ירושלים. ויש לפרש, כי אדם שיש לו מידות טובות מיוחדות (וברוך ה' לא אלמן ישראל ויש בימינו הרבה בעלי מידות טובות, שעוסקים בחסד מתוך אהבת חסד ואהבת הבריות, ואינם מחזיקים טובה לעצמם, ולא מבקשים את הכבוד, ומפרגנים גם לאחרים לעשות חסד) אדם כזה הרי הוא בונה "אחת" מחורבות ירושלים, מפני שיש כבר סיבה אחת לבניין ירושלים. אבל יש גם אחרים מכלל ישראל שגורמים במעשיהם להמשך החורבן, וכמו שאמרו (ירושלמי יומא א.) כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו הוא החריבו, והיינו, מפני שממשיכים במעשיהם, את המידות הרעות ושנאת החינם שגרמו לחורבן בית המקדש, ומחמת זה לא נבנה בית המקדש עד היום, וכדי לבנות את כל חורבות ירושלים - ולא רק אחת - צריכים שכל ישראל יחזרו בתשובה, ויתקנו את חטאי החורבן.
  •      לכן, אם אנו רוצים להביא לבניין בית המקדש, העסק הקל ביותר עבורנו, הוא להתחזק במידות טובות ובאהבת הבריות, שבזה מתקנים את חטאי החורבן שנאת חינם ומידות רעות, כל אחד שמתנהג במידות טובות, זהו בניית נדבך נוסף בדרך לגאולה, ואמנם החורבן עדיין נמשך מפני שיש אחרים שממשיכים במעשיהם של שנאת חינם, אבל הוא מצדו תיקן את מה ששייך אליו, וכבר אין לו חלק בהמשך החורבן...
 
  • אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים (גיטין נה)
  •      שאל הרה"ק רבי יצחק מווראקא זי"ע – הרי קמצא לא בא כלל ולא היה שם בסעודה, ולמה מזכירים את שמו לגנאי?
  •      – התשובה: חריפה מאד! אוהב נאמן חייב מעצמו לבוא אל שמחת חברו אפילו לא נקרא, וקמצא לא עשה כך, לכן גם לו חלק בחורבן..
 
  • חורבן בית המקדש (שובה ישראל)
  •      כאשר הצבא הישראלי שחרר את הכותל המערבי, החיילים היהודיים פרצו בבכי. הם עברו זה עתה קרב עקוב מדם, בו איבדו חללים רבים וזכו להיות היהודים הראשונים שנגעו בכותל, לאחר 20 שנות פירוד בקירוב. מספרים על שניים מהחיילים, שלא הצליחו להביו על מה כולם בוכים. "כן, הכותל הוא מבנה היסטורי חשוב, אבל האם שמעתם פעם מישהו בוכה על החומה הסינית?" פתאום התחיל אחד מהם לבכות בצורה בלתי נשלטת. "על מה אתה בוכה?" שאל אותו חברו. והוא ענה: "אני בוכה על זה, שאני לא מסוגל להבין על מה כולם בוכים!"
  •      בדומה, אם אנחנו לא יודעים 'מה יש לבכות בתשעה באב', אנחנו צריכים לבכות על זה שאנחנו לא יודעים על מה לבכות!
  •     ישנו סיפור מפורסם על נפוליאון בונפרטה, אשר צעד ברחוב בתשעה באב ויצא לו לעבור ליד בית כנסת. לשמע הקולות הוא נכנס פנימה וביקש לברר למה כולם יושבים על הרצפה ובוכים. אמרו לו האנשים "אנחנו בוכים על בית המקדש שלנו שחרב". "ומתי חרב בית המקדש הזה?" שאל נפוליאון. "לפני כמעט 2,200 שנה!" ענו לו יושבי בית הכנסת. לפי אותו סיפור אמר על כך נפוליאון: "אומה שיכולה להמשיך ולהתאבל על מקדש שחרב לפני אלפיים שנה, היא אומה נצחית, אשר בוודאי תזכה לבנות אותו מחדש..." האבל שלנו על העבר, הוא זה שמבטיח את קיומנו העתידי. העובדה שאנחנו מסרבים לשכוח, היא סוד קיומנו!
 
  • זעקה קורעת לב (פניני בית הלוי גליון 291)
  •      בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה. מדובר היה ביום שבו אנחנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים. בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותיי לאזורים אחרים לגמרי. בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות.
  •      גם השנה. בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר הקרוונים ’בת-חצור‘, שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קרוונים, שאכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה. בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר ’יד-שבתאי‘ שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.
  •      היה זה זמן קצר לאחר ”מבצע שלמה“, מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אווירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה ’נתלשו‘ מהעם שלנו לפני שנות דור.
  •      ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם. במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההיסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.
  •      הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח. ”היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח“, פתחתי את השיעור. ”פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש“. אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: ”המורה, את היית פעם בבית המקדש?“ חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. ”לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!“ התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: ”כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?“ שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו? החלטתי להסביר בבהירות: ”לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!“, קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי. אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: ”אף פעם לא היית שם?“, ”המורה, איך זה להיות בבית המקדש?“, ”איך נראה בית המקדש?“ ”שקט!“, ניסיתי להרגיע את הרוחות, ”תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!“.
  •      כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה. אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי. בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור.
  •      כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר. השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. ”תגידי“, הוא פנה אלי, ”מה קורה פה היום? יש לך מושג?“ ”למה?“, שאלתי אותו, ”מה קרה?“ הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר. הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם? ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש. כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: ”את המורה של הילדים שלנו?“ ”כן“, עניתי, ”מה קורה פה, אדוני?“ ”הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?“, הוא הביט עלי במבט כועס. ”אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?“ הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. ”את בטוחה?“ לא הבנתי על מה הוא מדבר. ”מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!“, לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי. האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי. נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השנייה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה. עמדתי מולם, והייתי המומה. הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהייתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!
  •      לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נראתה לי אי שם רחוקה בתוך ההיסטוריה. הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו ’ארחף‘ למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה.
  •      קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים: ”איכה ישבה בדד... היתה כאלמנה... בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים“. לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם. באותו הרגע הבנתי. הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו.
  •      מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמתית.
 
  • הדמעות של ט' באב. (הגה"צ מלינז ז''ל)
  •      סיפר הגה"צ מלינז ז''ל שמעתי מאבי ז''ל שרבינו החקל יצחק זי"ע אמר לחסיד אחד בתשעה באב, כי טוב לרחוץ את השופר של ר"ה ע''י הדמעות שבוכין ומורידין בתשעה באב,
 
  • לחיים בט' באב
  •      בלובלין היו מתנגדים רבים לדרך החסידות שעמדו פעמים רבות בדרכו של הרה"ק מלובלין, פעם התבטאו המתנגדים שביום פטירתו של הרבי מלובלין יערכו הם לחיים. כששמע זאת הרבי מלובלין הגיב ואמר "זיי וועלן נישט קענען." (הם לא יוכלו.) כפי שאכן היה כיון שנסתלק ביום ט' באב.
 
  • לנגן בתשעה באב (הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט''א)
  •      סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט רב ואב בית דין בבני ברק. קיבלתי מכתב ובו סיפור על יהודי של פעם, ממנו נוכל ללמוד על אמונת חכמים תמימה וטהורה שהייתה נחלת אבותינו בדור הקודם. אבי הצדיק ע''ה, מספר האיש, חזן היה ובעל מנגן מפורסם בעיר 'שיראז' שבאירן. מהולל , כל בפי היה ושמו יצא למרחוק כך כדי עד, שאפילו הנוכרים היה מגיעים לשמוע את זמירותיו המשמחים אלוקים ואנשים. ביום מן הימים, הגיע לבית אבי שליח מבית מושל המחוז "בעוד כחודש בתאריך פלוני", הודיע האיש, "עורך מלכו משתה גדול בו ישתתפו שרים נכבדים. כבודו זה הוא שיזמר וינגן שירים וזמירות במשתה.. ראה נא להתכונן למופע מרשים ומשצח..." ,אבי שהיה ירא שמיים ברבים, מיהר לבדוק בלוח שנה באיזה יום בדיוק יערך האירוע, והנה הוא מגלה כי מדובר ביום תשעה באב!!... קרוביו וידידיו יעצוהו שמאחר ומדובר לחשש בחיו, עליו להגיע למקום, לשיר ולשמח את המושל העריץ. אולם כיהודי הנאמן לתורה ולחכמיה, החליט האיש לסור לביתו של המרא דאתרא ( הרב המקומי , ) ולשאול מה פיו את לעשות. " אין ברירה , עליך ללכת למשתה". השיב הרב ", אולם יקירי, מאחר וזהו של יום אבל כבד לא, תשיר שירים וזמירות משמחים, אלא איכה וקינות בנעימות עצובות..." שומע הפייטן את דברי רבו , ומהרהר בליבו, היאך אזמר שירים עצובים במשתה המשמח, הרי חמת המלך תבער בי ומי יודע לאיזה אסון יביא הדבר... אף על פי כן כיהודי של פעם ולא הגיב ולו במילה אחת.
  •      החליט אבי לקיים בעצמו ''נעשה ונשמע'', וקיבל את דברי החכם בתמימות ושמחה!! חבריו של אבי המשיכו להזהירו, ''עדיף יותר שלא תגיע כלל למשתה מאשר להגיע ולגרום למלך עוגמת נפש, דבר שיעמיד אותך ואת משפחתך בסיכון גדול". אולם לא הוא שעה לדבריהם, והחליט שלא לסור מדברי החכם ימין ושמאל.
  •      ואכן בליל תשעה באב נטל את כינורו, ויצא לארמון המלך. הציבור הגדול, שהמתין בדריכות לשמוע את זמירותיו, נדהם לשמוע את האיש פותח בניגון עצוב ומר... הזמר החל לשיר את מגילת איכה בנעימה עצובה עד מאוד, והמוזמנים המכובדים החלו מחליפים מבטים זה לזה בתמיהה אך, איש לא העז לומר דבר מכיוון שלא היה קשה להבין באחד הנוכחים שהתענג והתרגש מאוד מהזמירות. לא זה היה אחד מאשר... המושל בעצמו! השירה נגעה אל נימי ליבו עד, שללא הפוגה ניגרו דמעות מעיניו. בתום הערב הכל כך מוצלח, ניגש המושל , אל אבי נשקו על ראשו, ואמר: "זמרים משמחים מעולים, לא חסרים לי וכל ימי חיפשתי אחר זמר היודע לשיר היטב זמירות ונעימות של רגש... נא הואל להגיע למעוני פעם בחודש. אשלם לך שכר הגון עד שלא תצטרך לעבוד כל החודש!"... אכן ד' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
 
  • עוף לכפרות (שיחת השבוע 1439)
  •      רבי לוי־יצחק מברדיצ'ב הלך פעם אחת בתשעה באב להתרים יהודים לדבר מצווה. הוא נכנס לביתו של עשיר אחד, ומצאהו מסב אל השולחן עם בני ביתו ואוכל עוף. אמר לו רבי לוי־יצחק: "אם אתה אוכל את התרנגול עכשיו, מניין תהיה לך 'כפרה' בערב יום הכיפורים?".
 
  • אבן למראשותיי ('' בנין עולם'')
  •      הגאון רבי שמואל סלנט, פגש בערב תשעה באב את האברך רבי בצלאל ברוך פרידמן, מלומדי ישיבת "עץ חיים" כשהוא נושא בידו אבן. שאלו רבי שמואל ': לשם מה הנך נושא אבן זו'? ענהו ': על מנת להניחה מראשותי בליל תשעה באב .'אמר לו רבינו' : מצוה זו תשאיר לבעלי בתים, ואתה הנח את האבן . 'תמה רבי בצלאל ברוך': הלא מנהג זה מובא בשו''ע!? השיבו רבינו: 'מכיוון שתורתך אומנתך ואם לא תישן כיאות בליל ט' באב, עלול להיגרם לך כאב ראש ומתוך כך ביטול תורה שלשה ימים אחרי ט' באב לכן אין הלכה זו עבורך'.
 
  • מקדש מעט (הרב אליעזר אייזיקוביץ נ''י)
  •      עד שיבנה המקדש בירושלים עסקו יהודים רבים במרוצת הדורות בבניית תבניות ודגמים מוקטנים שלו * מהדגם המפואר שפיאר את קומת הכניסה לישיבת חכמי לולבלין בפולין ועד לדגם שגרם לזוג יהודים קשישים לפרוץ בבכי באמצע תערוכת מסחר בניו יורק, סיפורי הדגמים של בית המקדש משקפים את כיסופי הנפש של עם ישראל
  •      "כבר מתחילת הרחוב ראינו את בנין הישיבה מתנוסס לתפארה" – כך כותב מבקר שהגיע לישיבת חכמי לובלין בפולין לפני כשמונים שנה. "המבנה, אשר תוכנן ונבנה לפי עצת ארכיטקטים מלומדים ובקיאים, מרנין לב כל רואיו בזיוו והדרו. זוהי עצתו של המייסד הגדול זצ"ל [רבי מאיר שפירא מלובלין שהסתלק לעולמו זמן קצר לאחר הקמת הישיבה – י"א] אשר ביקש שתורה וגדולה תהיינה שוכנת בכפיפה אחת, למען יראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא על עמלי התורה ולומדיה.
  •      "באכסדרת הכניסה לבנין המצופה שיש נאה, לקחו אותנו המארחים לבקר בשכיית חמדה מיוחדת אשר כדוגמתה אין למצוא בשום מקום אחר במדינת פולין: תבנית בית המקדש מלאכת מחשבת מעשה ידיו של האמן חנוך וינטראוב. תבנית זו נעשתה כדי להועיל לתלמידי השיבה הלומדים סדר קודשים להבין את הלכות המזבח, המנורה, ההיכל ועבודת המקדש".
  •      דגם בית המקדש ששכן בישיבת חכמי לובלין מתואר במקורות נוספים מבני התקופה. הוא הועיל לתלמידים בהבנת סוגיית מורכבות בעבודת המקדש וקודשיו, אך גם שימש תזכורת מוחשית לשאיפה ולחזון. בית המקדש מעט אשר בפולין אינו אלא בבואה דבבואה של הבית הגדול והקדוש אשר ייכון בהר ציון ירושלים.
  •      גורלה של התבנית המפוארת היה טראגי. בשנת ת"ש (1940), אספו הנאצים ימ"ש את ציוד הישיבה ואת הספריה הגדולה שכללה 22,000 ספרים, ושרפה אותם בטקס פומבי בכיכר העיר. עיתון נאצי תיאר כך את המעמד: "הייתה זו גאווה לנו להחריב את האקדמיה התלמודית הזאת, שהייתה נודעת כגדולה ביותר בפולין. השלכנו החוצה את כל הספרים הקדושים של היהודים והצתנו אותם. עשרים שעות שלמות השתוללו הלהבות. יהודי לובלין עמדו מסביב ובכו, אולם הוזמנה תזמורת צבאית והצלילים העליזים של המוזיקה החיילית החרישו את יללת היהודים".
  • מתגעגעים למקדש
  •      תבנית המקדש שבישיבת חכמי לובלין הייתה המשך לנישה מיוחדת ונדירה בתחום האומנות היהודית. לא "יודאיקה" קלאסית של תשמישי קדושה מעוצבים, ולא ציורים של הווי יהודי אקטואלי, כי אם שרטוטים ותבניות ("מודלים") של צורת המשכן, שני בתי המקדש שחרבו, בית המקדש השלישי שראה יחזקאל הנביא בחזון, וכן כלים ופריטים שונים שהיו במקדש. תבניות אלה שימשו למגוון מטרות. לעיתים הוכנו ככלי-עזר דידקטי לסייע ללומדים הצעירים והמבוגרים להבין היטב תיאורים מורכבים של המקדש. לעיתים הוכנו כפריטי נוי יהודיים אותנטיים. ולעיתים הגשימו כיסופי נפש לעורר את האהבה והגעגוע לראות בבניין שלם, ביטוי מוחשי לכמיהה היהודית לגאולה השלימה.
  •      היו תבנית פשוטות שנבנו מחומרים פשוטים, והיו תבניות מורכבות ומשוכללות שיוצריהם בנו אותם במשך עשרות רבות בשנים. היו תלמידי חכמים מופלגים שהעיסוק בבניית תבנית המקדש היה עבורם מעין תחביב בו עסקו בזמנים בהם ביקשו להפיג את מוחם ולהתרענן קמעא מעל הלימוד. התבניות המשוכללות הפכו עד מהרה לאבן שואבת. אנשים באו מקרוב ומרחוק לזון בהן את עיניהם, בפרט ביומא דפגרי ובחול המועד. 
  •      אחד הראשונים שעליו ידוע כי בנה תבנית של המשכן והמקדש הוא הרב מלכיאל אשכנזי ממנטובה באיטליה שחי לפני ארבע מאות שנה. בספרו “חנוכת הבית”, שהוא ביאור תבנית בית המקדש וכליו, הוא מספר כי בנה תבנית של בית המקדש והציג אותה בביתו. מתוך דברי ההקדמה לספר עולה כי קודם לכן כבר בנה תבנית של המשכן, כי כך הוא כותב:  “… באמרם לי האנשים נכבדי הארץ, אשר זרזוני לעשות את תבנית המשכן, מה לך נרדם, קום עשה לנו גם את צורת המקדש כי מן השמים יסייעוך”.
  •      תבנית של המשכן והמקדש בנה גם הרב יעקב יהודה אריה ליאון שחי בהולנד לפני שלוש מאות שנה. הוא היה מזרע אנוסים, שימש כחכם במידלבורג והרביץ תורה ב”ישיבת עץ חיים” באמסטרדם. בתחילת המהדורה העברית לספרו "תבנית היכל" הוא כותב: "ומאלה [הכוונה למקדש וכליו] וגם מכל מלאכת המשכן בשלמות יש למחבר תבנית מעשה חרשים. כולו בנו ביֶתר שאת והוצאה רבה אשר בכתם אופיר לא יסולה”. כפי שמוסרים היסטוריונים, תבניותיו של הרב יעקב יהודה ליאון עשו רושם גדול על יהודים ולא-יהודים כאחד.
  •      גם בקרב עדות המזרח נמצאו עוסקים באומנות זו. ר’ פראג’ חיים יהודה, יליד בגדד בשנת תר”ו (1846), בנה תבנית יפה של המשכן וכליו בהדרכת אחיו, הרב שמעון יחזקאל, אשר אסף לשם כך את כל החומר על המשכן המצוי בספרות חז”ל. ר’ פראג’ חיים יהודה ישב שנים רבות בירושלים ומשם יצא בשליחות דרבנן להודו. מן התיאורים עולה כי אחד האמצעים ששימשו אותו לעורר עניין בקרב הציבור היהודי המקומי היה על ידי הצגת תבנית המשכן שהביא איתו.
  •      בן גילו ומקומו של ר' פראג' היה ר’ אהרן הכהן איש ירושלים. בשנת תרס”ו (1906) הוציא לאור חוברת קטנה ובה דברי הסבר עבור הבאים לראות את תבנית המקדש שהכין. בשער החוברת סיפר כי במשך שנים רבות שקד על עשיית תבניותיו. “יגעתי וחיפשתי, חקרתי ודרשתי, והרבה מאד שקדתי על ספר התנ”ך, המשנה והתלמוד ומפרשיהם בספרי הראשונים והאחרונים במקומות הרבים והמפוזרים, גם מאת ספרי העמים לא הנחתי ידי…”
  • נייר ועץ במקום זהב ושיש
  •      בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו כמה תבניות של בית המקדש שנדדו מעיר לעיר והוצגו בבתי כנסת ובמקומות ציבוריים. תיאור מבודח מעט אך גם נוגע ללב נשתמר במאמר שפרסם העיתונאי היהודי-גרמני יוסף רות. הלה ביקר בברלין בתבנית מקדש שלמה שהכין אמן יהודי בשם פרומן. “לפעמים בא לברלין בית המקדש של שלמה. בית מקדש זה בנה מר פרומאן מהעיר דרוהוביץ’ על פי הכתוב בתנ”ך. הוא השתמש בבנייתו בעץ אורן, בניירות מודבקים ובצבע זהב, לא בעץ ארץ ובזהב אמיתי בהם השתמש שלמה המלך הגדול. פרומאן אומר שהוא עבד על בית המקדש זעיר האנפין הזה שבע שנים. אני מאמין לו, בניית המקדש בהתאם לתנ”ך דורשת הן זמן רב והן אהבה רבה.
  •      “ניתן לראות כל מסך, כל חצר, כל בליטה בחומה. אפילו הקטנה ביותר. כל כלי קדוש מונח על מכונו הזעיר. בית המקדש עומד על השולחן בחדר האחורי של מסעדה יהודית. ריח של דגים ממולאים בבצלים – מאכל יהודי טיפוסי – ממלא את החלל, אך רק מעטים באים לראותו …
  •      “פרומאן נוסע מגטו לגטו, מקהילה יהודית לקהילה יהודית ומראה להם את יצירתו… סבור אני כי פרומאן מסמל באישיותו את הגעגועים למקדש, געגועיו של עם שלם. ראיתי יהודי זקן עומד לפני בית המקדש זעיר-האנפין, הוא דמה לאחיו המתפללים ובוכים ליד שריד המקדש בירושלים”.
  •      תבניות מקדש עשו דרכן גם לעולם החדש. בתערוכה העולמית שהתקיימה בתרצ"ט 1939 הוצג בביתן הארץ-ישראלי תבנית מקדש מפרי ידו של האדריכל הירושלמי יעקב יהודה. אמרו שהוא שקד עליה ארבע-עשרה שנה בהן למד וחקר תוכנית בית המקדש, ועוד שש שנים בהן עסק במלאכת ההרכבה. במאמר שהתפרסם ב”הדואר” מספר ל. אלון: “והיה מעשה… וזוג של זקנים, איש ואשה, נכנסו לאולם, הביטו בתבנית ובלי אומר ודברים השילו נעליהם מעל רגליהם ופתחו בקינת ‘איכה’”---
  •      החוקר, ר' טוביה פרשל, מציין כי בתום התערוכה נרכשה התבנית על ידי הרב שמואל אהרן רובין ז”ל, אישיות רבנית ידועה מניו-יורק. הלה הציג אותה באולם גדול בעל תאורה מיוחדת במוסד החינוכי שניהל, “אגודת אנשי מעמד ובית ועד לחכמים”,  בהנרי סטריט בלב ניו-יורק. קהל רב בא לראות את התבניות ובפרט באו תלמידי בתי ספר ובני ישיבות. התערוכה התקיימה שנים רבות עד שבשנת תשכ"א נגנבו התבניות.
  •      רושם רב הותיר גם התבנית הגדולה של בית המקדש שהוצגה בביתן היהודי בתערוכה העולמית שנערכה במונטריאול, קנדה, בשנת תשכ"ז -  “אקספו 67″. התבנית הגדולה, שתפסה שטח של 440 רגל רבועים, נבנתה על ידי בני הזוג לזר וסוזט הלברטאל שבאו למונטריאול מרומניה לאחר המלחמה. נאמר כי עבדו על התבנית למעלה משלושים שנה.
  •      כמובן שאי אפשר לשכוח את דגם "הולילנד" המפורסם של ירושלים ערב חורבנה השוכן היום בחצר מוזיאון ישראל. דגם זה שנבנה על פי הדרכתו של פרופסור מיכאל אבי-יונה נאמן ברוב פרטיו לתיאוריו של הסופר היהודי יוסף בן מתתיהו. הוא מתאפיין ברמת ריאליזם נדירה תוך הקפדה מדעית על הפרשי גובה מה שמאפשר למבקר המודרני להתרשם לא רק ממראה בית המקדש עצמו אלא גם מהיחס בינו לטופוגרפיה הסובבת. כך ניתן להבין טוב יותר את מהלך המצור על עיר הקודש והקרבות שקדמו לאסון החורבן. רמת הפרטנות כוללת 14,000 רעפי חרס זעירים המכסים את הסטיו המלכותי שבדרום הר הבית ואת רבבות פיסות האבן המצפות את בתי העיר ומגדליה. 
  • בתי מקדש של גויים
  •      היו גם לא-יהודים, מהם מתוך דבקות בתנ”ך ומהם מתוך עניין באדריכלות קלאסית, שעשו תבניות של המשכן והמקדש. נזכיר שניים מהם. בשנת תרמ"ח (1887) התקיימה בלונדון תערוכה היסטורית גדולה של יהדות אנגליה. בתערוכה זו הוצגה תבנית של מקדש שלמה מתוצרת חברת “בארטליט” – שבעליה היו כנראה לא-יהודים.
  •      לפני כמאה וחמישים שנה התיישב בירושלים נצרי גרמני בשם קונרד שיק. הוא היה אדריכל שהטביע את כישרונו ברבים מהמבנים ההיסטוריים הישנים בירושלים. בין היתר תכנן את שכונת מאה שערים ואת בנין בית החולים 'ביקור חולים'. היה לו כשרון מיוחד בבניית מודלים קטנים של המבנים שתכנן או כאלה שעוררו אצלו התעניינות. לפי בקשת ידידים הכין מודלים מפורטים של הר הבית, כפי שנראה בזמנו, וכן מודל של המשכן. לאחר מותו נמכר תבנית המקדש שהכין לאגודה אמריקאית שהציגה אותו בתערוכה בינלאומית בסנט לואיס שארה”ב, בשנת תרס"ח. קודם לכן הטילה אלמנתו של שיק על האמן היהודי יעקב צוריאנו, להכין עותק מדויק של תבנית המקדש של בעלה.
  •      עיתון מאותה תקופה מספר: "…צוריאני השכיל לעשות בכישרון ובחריצות גדולה וגם בדיוק רב את תבנית בית המקדש הראשון והשני. גם תבנית המשכן וכל כליו, ותבנית מקום המקדש כמו שהוא עתה, וישלים את המלאכה הכבדה הזאת, הדורשת עמל ויגיעה רבה בזמן קצר מאוד במשך שלושה ירחים. והמלאכה בכלל יצאה כלילה בהדרה וכמעט שקשה להכיר בין תבנית בית המקדש הישנה לחדשה…” תבנית המשכן והמקדש, כמו גם מודלים רבים אחרים של שיק, כלולים במוזיאון מיוחד שהוקם עבורם. הם אינם נגישים ליהודים שומרי מצוות מפאת היותם מונחים בכנסיה הסמוכה למגדל דויד בירושלים.
  •      מבנים דמויי בית מקדש צצים גם במקומות מפתיעים. לפני שנתיים נחנך בברזיל מבנה ענק שנבנה בעלות 300 מיליון דולר האמור לשחזר את מראה בית ראשון. המבנה, שהוקם בידי קבוצה נוצרית, צופה באריחים של אבן ירושלמית והותקנו אלפיים מזוזות שהובאו מהארץ. בארוע חנוכת המבנה נכחו עשרת אלפים בני אדם ובהם נשיאת ברזיל. בסמוך למבנה מגרש חניה עבור אלף מכוניות וחמישים אוטובוסים וכן מנחת מסוקים. לפחות בפרט זה המבנה בוודאי אינו דומה לבית ראשון...
  • מקרבים את הגאולה
  •      גם היום ממשיכים רבים להשקיע עמל ולימוד בבניית "מקדשי מעט" משל עצמם.  בסוכה המפוארת של האדמו"ר מבובוב שליט"א מוצג דגם מפואר של בית המקדש השלישי שהכינו שלושה מתלמידי הישיבה בברוקלין.
  •      בעיר רחובות מצוי דגם מושקע וייחודי של בית המקדש אותו בנה ר' חיים רוזנברג, לשעבר עובד חברת  'אלתא'. "הידע שלי על בית-המקדש שאף לאפס", סיפר רוזנברג, "הרעיון כבש את ליבי והתחלתי להתעמק בנושא. קניתי ספרים, קראתי חומר רב, הלכתי להרצאות, ואט-אט התחלתי לצבור ידע ולהיכנס לאווירה. כשהרגשתי מוכן לשלב הביצוע, ביקשתי את רשות אשתי. נתתי לה להבין שזה פרויקט שיימשך זמן רב ושבמהלכו אהיה זקוק לשקט נפשי ולריכוז רב. העניין קסם גם לה, ואני התחלתי בעבודה". יותר משנה עמל רוזנברג על בניית הדגם, כמעט יום-יום, מתחילת הערב ועד השעות הקטנות של הלילה. תחילה בנה את הבסיס, עם מפלסיו, לאחר מכן את החומות, ובהמשך נכנס פנימה ובנה את הלשכות, את העזרה ואת ההיכל עצמו. החומרים ששימשו אותו הם עץ אורן פיני לבן ועץ בוק.
  •      מיכאל אוסניס היה יהודי רחוק מתורה ומצוות שלפני עשרים שנה נתקל באקראי בתמונה של בית המקדש. "פתאום חשתי התעוררות עצומה וסקרנות להבין את מה שלא לימדו אותי מעולם – להכיר את המורשת שלי". אוסניס מספר על חלום מיוחד שבו ראה את בית המקדש מפיץ אור בכל העולם וחודר גם לליבו. מאז השתנו חייו ללא היכר. הוא החל לשמור תורה ומצוות והשקיע את זמנו בבניית דגמי מקדש עשוים שיש וזהב. לדבריו, כשהתחיל בבניית הדגמים כלל לא למד את הנושא בעיון אבל בדרך פלא קלע לצורה הנכונה של פרטים רבים במקדש. "היום," הוא אומר, "אני רוצה להשקיע את כישורי בבניית דגם של בית שלישי".
  •      ואכן זו השאיפה המשותפת לכל יהודי: לעבור ממודלים ותבניות של המקדש אל הדבר האמיתי שיכון בהר הקודש וממנו יצא דבר ה' לכל באי עולם.   
 
 
 
 
  • חוויית השבוע שלי
 
 
 
  • שבת חזון,דמיון,או מציאות,להתחבר לחורבן,אבל,צער,מטבע,קמצא ובר קמצא,זעקה,דמעות,
  • לחיים,כפרות מקדש מעט,

 

אמרי שפר י"א מנחם אב ה'תשע"ה

 

 

 מילה אחת יכולה לבנות מטרה

 

     מילה אחת מתחילה כל תפילה.

 

     "מילה בסלע - שתיקה בתרי"

 

"     מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג,י). נמשלו ישראל לעפר. בארץ טמונים אוצרות יקרים ונפלאים, אלא שיש צורך בעבודה וביגיעה רבה כדי לגלותם. כך בכל יהודי טמונים אוצרות יקרים של אמונה, אהבה ויראה לה', אלא שיש לעמול ולהתייגע כדי לגלותם. (כתר שם טוב(

 

אין בוכים על חלב שנשפך.

 ''אין בנמצא צרה ללא טובה בצדה''.

 אין דבר יותר שלם מאשר לב נשבר (הרבי מקוצק)..

 אין דבר כזה ''עצלנות'', זה פשוט מוטיבציה גבוהה מאוד לא לעשות דבר...

 אין דבר משחרר יותר מן השמחה . היא מוציאה לחופשי את מוחך ומשרה עליו שלווה.

 ״אין דורשים מזושא להיות כמו הבעל־שם־טוב, אבל דורשים ממנו להיות זושא״ (רבי זושא מאניפולי

זצ''ל).

 "אין דרך ארץ אין תורה".

 ''אין הגמל רואה את דבשתו הגדולה, אך רואה את של חברו אפילו היא קטנה''.

 ״אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור״ (מדרש רות זוטא).

 אין הטיפה חוצבת בסלע על ידי כוח הכבידה.

 אין הנחתום מעיד על עיסתו. (פרקי אבות).

 אין זוג לא מוצלח, הכול תלוי אם הלב משובח או מנופח!

 אין חבר נקנה , אלא בקשיי קשיים.

 "אין חדש תחת השמש אך יש כמה דברים שלא הבחנו בהם."

 אינטליגנציה מזהה את מה שקרה - גאונות תזהה את מה שיקרה.

 אינך יכול לדון מישהו בכך שאתה משווה אותו לעצמך. עליך לנסות לראות את הדברים מנקודת

מבטו של הזולת.

 אין לך איבר כבד פעולה כלשון המדברת תמיד הזקוקה לזולת שיקלוט דבריה. אין לך קל מן

השתיקה כי אין היא זקוקה לשום סעד. (היהודי הקדוש מפשיסחה)

 "אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת."

 אין לך מחלה קשה יותר מהייאוש.

 

אומר הרבי מקוצק : שגם כאשר נדמה לנו כי מצב מסוים הוא חסר כל תקווה, בכל זאת אנו

מחויבים להשקיע את מירב מאמצינו בכדי להצליח, ואם הקב"ה באמת רוצה בהצלחתנו, הוא כבר

יגרום לכך בדרכו שלו.

 איני מבקש משא קל יותר, אלא כתפיים רחבות יותר.

 

דאגה לזוגתו גם ברגעים האחרונים

     רבי יעקב ולנסקי זצ"ל מקובנא, היה גר במאה שערים והיה מבני ירושלים של מעלה. נסתלק לבית עולמו בדמי ימיו באחרית מלחמת העולם הראשונה. לפני פטירתו עת שכב על ערש דוי פקד על אשתו שתלך ותשיג חלב ואורז, ותבשל מהם דייסה, הימים היו ימי רעב ובקשיים מרובים השיגו מצרכי מזון, האישה חשבה לתומה שבעלה דורש את הדייסה לשם החלמתו והקלה ממחלתו, וברצון ובשמחה הלכה וחיפשה, עד שעלה בידה להביא לביתה אורז וחלב. מיד נטלה את הסיר ובישלה דייסה , והגישה לפני בעלה החולה האנוש.  רק עתה פנה ר' יעקב לאשתו ואמר: לא למעני דרשתי את הדייסה, רצוני שתדאגי את יותר לבריאותך כדי שיהיה לך כוח לגדל את ילדינו, וגזר עליה לשבת לידו ולאכול הדייסה. אחרי זמן מועט החזיר את נשמתו ליוצרו.

 

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

 

מטרה,תפילה,מילה בסלע,שתיקה בתרי,מי מנה עפר יעקב,אוצרות יקרים,חלב שנשפך,צרה,טובה,לב נשבר,עצלנות,








אמרי שפר י"ב מנחם אב ה'תשע"ה

 

אומרת הגמרא (ברכות ח.): כשהאדם מתפלל עם הציבור במניָין - זו שעת רצון. מָשָל לאדם שנוסע באוטובוס - הוא משלם מעט,  ואילו כשנוסע במוֹניֹת - הוא משלם הרבה, כיוון שזו נסיעה מיוחדת בשבילו, ואותו הדבר כשאדם מתפלל במנייָן, זה להבדיל כמו אוטובוס, ואילו כשהוא מתפלל ביחידות זה כמו מונית, וצריך לכוון הרבה.

 

     “מי שאומר בלי עין הרע לא מועיל, כי מי אמר שה ‘בלי’ מונע את העין הרע? עדיף לומר מה שאמרו חז”ל בגמרא (ברכות כ, ע”א ועוד) בן פורת יוסף שפסוק זה מועיל לעין הרע”. (שמש ינון)

 

     "מי שאינו שומע לדבריך - סלק מעליו טורח אמריך" (אבן גבירול).

 

     מי שאינו תופס מקום, יש לו מקום בכל מקום. (הרה”ק רבי ברוך מסטוטשיק)

 

הקב"ה מנהל את העולם, לא הטכנולוגיה (אפריון שלמה, גליון 104)

     מובטל אחד חיפש עבודה בנרות. לאחר מספר חודשים בהם נחל אכזבות מרות ואפס תוצאות, החליט להענות למודעת דרושים של חברת מחשבים המחפשת עובדי נקיון. הגיע האיש לראיון בתקווה, התייצב לפני המנהל וענה על שאלותיו, ואף הצליח להרשים אותו כשהדגים בפניו את כישוריו בתחום. לאחר מספר דקות הודיע המנהל למועמד המאושר: "התקבלת לעבודה! השאר לי את כתובת הדואר האלקטרוני שלך, ואמסור לך דרכו את המקום והזמן בו עליך לעבוד." השיב האיש בבושת: "אין לי דואר אלקטרוני." "אם כך", הפטיר המנהל בלי להניד עפעף, "לא תוכל לקבל את העבודה. אנחנו עובדים רק דרך דואר אלקטרוני!". כשדמעות בעיניו ודכדוך בליבו עזב מיודענו את המקום. "אפילו להיות פועל נקיון אינני יכול! מה אעשה? מנין אתפרנס?"

     במר ייאושו החליט לפנות לשוק הסיטונאי, ולנסות שם את מזלו. הוא קנה כמה אבטיחים, בשלושים בשקלים האחרונים שנותרו לו. את האבטיחים פרס לפרוסות, עבר מבית לבית ומכר כל פרוסה בחמישה שקלים. כך הכפיל ושילש את כספו תוך זמן קצר. כך חזר התהליך על עצמו מספר פעמים, עד שבסוף היום חזר לביתו, ובאמתחתו הפדיון היומי כמה מאות שקלים. בצורה זו הוא התמיד בעבודתו בימים הבאים. הוא השכים קום עם שחר, ובהרבה עמל ויזע הוא השתכר למחייתו סכומים לא מבוטלים. כשגדל היקף המכירות – רכש לעצמו טנדר שיקל עליו את עבודתו, טנדר שהוחלף תוך שנה במשאית, וכעבור שנתיים בצי של רכבים העומדים לרשותו.

     לא חלפו שנים רבות והוא הפך לבעלים של אחת מרשתות השיווק המובילות במדינה. יום אחד פנו אליו מהמזכירות של אחד מאילי ההון המפורסמים, המבקש להיפגש איתו בכדי לבצע עסקה גדולה. המזכיר שאל אותו לכתובת הדואר האלקטרוני, בכדי לייעל את הקשר ביניהם. כשהשיב האיש שאין לו דואר אלקטרוני, ענה הלו המזכיר: "אין לך דואר אלקטרוני, ובכל זאת הגעת לכזאת הצלחה מסחררת?! אני רוצה לדמיין לאן היית מגיע לו היה לך דואר אלקטרוני!..."

     "הרשה לי לפקפק על דבריך! לאילו הישגים מסחררים הייתי מגיע אילו היה לי דואר אלקטרוני? לו היה לי דואר אלקטרוני הייתי היום פועל נקיון!"

 

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

 

להתפלל במניין,שעת רצון,אוטובוס,מונית,בלי עין הרע,בן פורת יוסף,שומע,טורח,תופס מקום,הטכנולוגיה,





 

אמרי שפר י"ג מנחם אב ה'תשע"ה

 

אדם מישראל צריך לנהוג בדרך הממוצעת, כדברי הרמב"ם בהלכות דעות. אסור להפריז בנטייה לצד כלשהו. כשם שהרשע עלול מצד טבעו לעבור על 'לא תגרעו', כך הצדיק עלול לעבור על 'לא תוסיפו' ולהחריב את העולם בצדקותו. (עיטורי תורה)

 

     ביאר בפניני התורה רב לך אל תוסף דבר אלי. מובא בזוהר שלכל אדם הוקצב לו כמה מילים לדבר במשך כל ימי חייו וכשהוא מרבה לדבר מקרב מיתתו, חוץ מדברי תורה שמרבה חיים לכן אמר קוהלת אל תהי כסיל, למה תמות בלא עתך? כי הכסיל מרבה דברים ויצטרך למות קודם זמנו.

 

     בפרשת ראה (דברים יג,ד) נשנה הציווי "לא תוסף... ולא תגרע". אלא שכאן הציווי נאמר בלשון רבים ושם בלשון יחיד. כי כאן הכוונה שלא יוסיפו על תרי"ג מצוות בכלל, ושם הכוונה שבאותה מצווה עצמה לא יוסיפו ולא יגרעו. (הגר"א)

      

     התורה היא סם חיים, תרופה שבאה לטהר את האדם מכל הרע שבו. לפיכך "לא תוסיפו... ולא תגרעו" – תרופה יש לקחת לפי מידה בדוקה ומדודה. מידה קטנה יותר אינה מועילה, ומידה גדולה יותר מזיקה. (רבי יהונתן אייבשיץ)

 

בדרום קורֵאה לומדים תלמוד (שיחת השבוע,1491)

     שיחת הטלפון שקיבל עו"ד קובי סגל לפני כמה חודשים הצליחה להפתיע אותו. על הקו היה נציג ממשלת דרום קורֵאה, שביקש להזמינו לביקור רשמי, בעקבות סיוע חשוב שהעניק לכמה מאזרחי המדינה. "הייתי בהלם", מספר סגל (51), תושב כרמי יוסף. "אחרי שנעניתי, העביר לי הנציג הקורֵאני את מועדי הפגישות, וגיליתי שהטיסה בחזרה לארץ חלה בשבת. הסברתי שזה בלתי-אפשרי, בשל היותי יהודי דתי. האיש הציע להאריך את הכרטיס בעוד שלושה ימים. הוא גם הבטיח לעזור לי בסוגיית הכשרות".

שגריר למען היהודים

     סגל מספר על הביקור בדרום קורֵאה כשהוא עדיין נתון לרושם החוויה. "הביקור נערך ביזמת קרן קורֵאנית, שמזמינה אנשים מהעולם שסייעו לאזרחיה", הוא מסביר. "בעיצומו של הביקור הציעו לנו לשאול משהו על העם הקורֵאני. שאלתי אם נכונה הידיעה שבתיכון הקורֵאני לומדים תלמוד". התברר לו שאכן כן. "הפגישו אותי עם הפרופ' יו, קורֵאני בן יותר משמונים, העומד בראש קרן ידידות בין ישראל לקורֵאה". בילדותו היה הפרופסור נער חסר כול, במשפחה בת עשרה ילדים. הוא נחשף לתנ"ך, וכתב מכתב לנשיא שזר. כעבור זמן קיבל הזמנה משזר לבוא לארץ. כאן למד באוניברסיטה והשלים דוקטורט. לימים חזר לקורֵאה כשגריר שמרבה לדבר בשבחם של היהודים וארץ ישראל.

הסוד טמון בתלמוד

     הפגישה עם הפרופסור הזקן פתחה לפני סגל צוהר לתופעה המרתקת: "הוא הסביר לי שהעם הקורֵאני מעריך מאוד את החכמה היהודית, ובעבורם יהודי הוא שם נרדף להצלחה ולחכמה. חכמי קורֵאה הגיעו למסקנה שהסוד טמון בלימוד התלמוד. מאז תורגמו קטעי תלמוד לקורֵאנית – בעיקר סיפורים, חלקים מפרקי אבות וכדומה, והם נלמדים בקרב הצעירים.

     "שאלתי את הפרופ' יו: מה צעיר קורֵאני אמור לעשות בסוגיית 'שור שנגח'?... והוא השיב כי נוסף על כל המחלוקות המרתקות שבתלמוד עובר בו מסר ברור – יש בעל בית לעולם וצריך לציית לחוקיו. עוד אמר שכאשר מעמיקים בתלמוד מגלים בו מאגר חכמה אין-סופי. התרגשתי מאוד לשמוע את התובנות הללו דווקא מקורֵאני גוי".

קורֵאנים בבית חב"ד

     בקורֵאה חיים כחמישים מיליון בני-אדם. "בשיחה עם הפרופ' יו ראיתי את התממשות הפסוק שנקרא בשבת ואתחנן – 'כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. זו הייתה חוויה מרגשת להיחשף להערכת העם היהודי דווקא בקורֵאה", אומר סגל.

     הקורֵאנים הבטיחו לדאוג לכשרות, וקיימו: "הכירו לי את בית חב"ד במדינה, בניהולו של השליח הרב אשר ליצמן . התפללתי שם מדי יום ונהניתי מארוחה כשרה. התברר לי שבבית חב"ד, נוסף על הפעילות הענֵפה עם היהודים, מתקיים מדי פעם בפעם שיעור בתלמוד לקורֵאנים. השליח מנצל את השיעורים להפצת שבע מצוות בני נח. התפעלתי מאוד. למעשה חב"ד הוא הגוף היחיד שיש לו תקשורת עם לא-יהודים והוא מפיץ בקרבם את שבע מצוות בני נח".

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

בדרך הממוצעת,להפריז,נטיה,רשע,צדיק,קוהלת,כסיל,לא תוסף,לא תגרע,תרי"ג מצוות,סם חיים,תרופה,




אמרי שפר י"ד מנחם אב ה'תשע"ה

 

 

 

אל תחפש את הדרך אל האושר, כבר אמר החכם,  תחפש את האושר שבדרך!

 

     מי שאין לו פרנסה ברור לי מנין הוא חי, מאמונה ובטחון. אולם מי שיש לו פרנסה מניין הוא חי? (רבי פנחס בונים מפשיסחא)

 

     מישהו יושב בצל היום כי מישהו טרח לנטע עץ בעבר.

 

     מי שהוכש מנחש פוחד מחבל.

 

אל תאמר איני יכול, אמור איני רוצה!!!  (מסיפורי המגיד)

     ר' יוסף לוי (שם בדוי) היה אברך בעל משפחה ברוכה, שנים מספר ניסה לחיות כאברך כולל על קצבה זעומה ובה כלכל את משפחתו, אך כאשר הוצאות אחזקת הבית השתרגו על צווארו, החל להתעסק בכל מיני מלאכות צדדיות. לא עבר זמן רב עד שקיבל זימון לצבא, על פי הקריטריונים שנקבעו ואושרו עם "ועד הישיבות" נקבע כי רק מי ש"תורתו היא אומנותו" נדחה שירותו, אבל מי שיש לו עיסוקים נוספים מן הצד אינו בגדר זה. כל השתדלויות שהפעיל דרך עסקנים ושתדלנים נמרצים לא הועילו, הוא נמצא כשיר להתחייל .

     ר' יוסף חזר הביתה שחוח כולו, הוא הודיע לבני ביתו כי מעתה עליו להתייצב ולשרת בבסיס צבאי, למזלו הטוב הוא מצוי לא הרחק מהבית דבר שלא יגרום לטלטולים רבים, אבל אינו "כותלי בית המדרש" שמכיר סיים עם אנחה קורעת לב.  לבו לא הטעה אותו המקום בו שהה היה רחוק מלהתאים לאברך עדין נפש כמותו,  אך את הנעשה אין להשיב. הוא השלים את המכסה שנקבעה לו, כשכולו תפילה כי יצא מהמקום בלא פגע . לאחר שסיים את שירותו הצבאי נקבע לו שירות מילואים. שנים אחדות לא נקרא אל השירות לשמחתו הרבה, סבור היה כי שכחו ממנו, אך לפתע קיבל זימון לשירות מילואים באמצע עשרת ימי תשובה, כאשר ניסה להגיש ערער על כך עד לאחר החגים דחו את בקשתו בגסות רוח, וכך ימים ספורים לפני יום הדין נאלץ להיות שוב במקום בו לא היה זכר מהימים הקדושים שמתקרבים כל הוויית המקום שידרה חולי חולין עד שנפשו התהפכה בקרבו  .

      יומיים לפני שהיום הקדוש נכנס ניסה את מזלו לקבל שחרור לקראת יום כיפור,  הוא ניגש אל מפקד הבסיס והתחנן לפניו כי יתן לו להיות בין בני משפחתו, הוא ניסה לפרוט על רגשותיו ולתאר בפניו עד כמה חשובה לו התפילה בבית הכנסת שבקרבת ביתו. אך פנייתו נדחתה בשרירות לב . "אתה יכול להתפלל בבסיס, יש לנו מחזורים וכל מוצרי הדת, תוכל להתפלל כאוות נפשך במקום ". "אני צריך גם מניין יהודים, אי אפשר להתפלל ביחידות" ביקש בלב נרעד. "אני לא רואה כאן אפילו יהודי דתי אחד שאוכל לארגן איתו תפילה בציבור, איך אוכל להעביר את היום הקדוש והנורא בבסיס, כאשר כל הסביבה משרה אווירת חולין?"  ניסה לפרוט על המיתרים היהודיים . אלא שהמפקד היה רחוק מלהבין את רגשותיו, בקשתו נראתה לו בלתי סבירה בעליל . "אין לי מניעה שתארגן מניין, אם תמצא חיילים דתיים כמוך תוכל להתפלל יחד איתם. אין שום סיבה שנשחרר אותך באמצע ימי המילואים" סיים את דבריו בצורה חד משמעית .

     המשפחה מצידה לא טמנה ידיים היא ניסתה את כל הדרכים והאפשרויות שרק יכלה כדי לבטל את הגזירה הרעה מעל אבי המשפחה, אך התברר כי אין הבנה מינימאלית לבקשה כל כך פשוטה, כל הפניות הושבו ריקם . שחר ערב יום הדין הפציע, קרני השמש החלו להאיר את הרקיע, יהודים ירושלמיים אצים רצים לבתי הכנסת הפזורים ברחבי ירושלים לומר את הסליחות האחרונות רבים מהם לבושים בגדי חג רבים נראים אצים עם הכפרות אל השוחט. אך בבית משפחת לוי יום זה תשעה באב מי יקח את הילדים לבית הכנסת, איך תראה  הסעודה המפסקת כאשר אין את ראש המשפחה? געתה האמא בבכי רב, עולמה חשך בעדה, היא לא מסוגלת למלא את מקומו .

     אחד השכנים שראה את שברון הלב החליט לעשות מעשה. תיכף לאחר התפילה מיהר אל מעונו של מרן הגרי"ז זי"ע אביהם של ישראל, לספר לו על הצרה הגדולה שפקדה את המשפחה, אין ספק שלבו הרחום לא יתן לו לעמוד בצרה, הוא יראה לעשות את כל מה שרק ניתן כדי לשחרר את אבי המשפחה . כששמע מרן הגרי"ז הזדעזע כולו, לבו הטהור לא יכול היה להכיל את צער המשפחה שליח מטעמו הגיע תיכף אל בית הרב ר' דוד משה טננבוים זצ"ל יו"ר ועד הישיבות בדרישה נחרצת להפעיל את כל האמצעים שבידו להוציא את ר' יוסף מהבסיס.  ר' דוד משה יהודי יקר רוח פעיל נמרץ למען בחורי הישיבות אין זה המבצע הראשון שהוא עושה כדי לשחרר את אלו שנקלעו לצרה. לכאורה הוא הכתובת הנכונה גם במקרה הזה. ברם הפעם הדבר נראה על מנת שתעלה לרקיע. אל מי יש לו היום לפנות. כל המשרדים כעת נעולים על בריח אין אפילו קצין אחד לרפואה איתו יוכל לדבר. אם היו פונים אליו אתמול היה הסיפור שונה לגמרי, אבל כעת זו לא הדקה התשעים אלא לאחר מיכן. השערים כבר ננעלו ואין אל מי לפנות . את הדברים הללו העביר אל הרב מבריסק. דומה כי הצדק איתו, הרב בודאי יסכים כי הפעם הדבר אינו בר יכולת הגשמה. ברם הרב מבריסק מודיע לו נחרצות: " ר' דוד משה יש לך טעות חמורה, יש עוד בהחלט מה לעשות ואת זה אני מבקש ממך לעשות. עליך לפנות אל הגורם המתאים ולהפעיל את כל היכולות כדי לשחרר את האומלל ממקום צייה וצלמוות". "איך הדבר ניתן להיעשות כל המשרדים סגורים כעת על מנעול ובריח כל אחד נמצא כעת בביתו גם אם אנסה לדבר עם אחד הגורמים בביתו לא יוכל לעשות מאומה. את הפקודה הזאת אי אפשר להוציא מבית פרטי רק מתוך המשרדים המתאימים וזה צריך לעבור אין ספור ערוצים עד לאשרור. את כל זה להפעיל שעות ספורות לפני התקדש היום כל זה מעבר לכל ההשגות של בר אנוש. אני לא מלאך ואין לי את הכלים כדי להוציא את הבקשה אלי פועל" חתם את דבריו בנחישות .

     אבל את הרב מבריסק לא הרשימו הדברים כלל. הוא שלח להודיעו בזה הלשון "זאג נישט אז דו קענסט נישט, זאג אז דו וילסט נישט" [אל תאמר נא כי אינך יכול, אמור נא כי אינך רוצה]. מי שרוצה באמת יכול לבצע זאת. ולכן עלי לומר לך שזו התחמקות גרידא וחוסר רצון לקיים את הבקשה האנושית. מי שנלחם על חייו לא חושב במונחים כאלו, הוא יעשה את הכל כולל הפעלת מאמצים לא הגיוניים, כי זה נוגע אל עצמו. חיסרון ההיענות מקורו בחוסר התחושה הזאת, ונובע מעצלות גרידא. כשראה הרב טננבוים כי מרן הגרי"ז נחרץ בדעתו החליט לעשות מעשה. הוא יצר קשר עם אחד המפקדים הגבוהים שבצבא וביקשו בכל תוקף כי ישחרר את החייל החרדי מהשירות. המפקד הנ"ל הביט ברב טננבוים משתאה, איני מבין אותך, איך עולה על דעתך בקשה שכזו? הרי יודע אתה כי מסמך זה חייב לעבור את חתימות הדרג הצבאי הגבוה, וכיום כל המשרדים סגורים, כך שאין את היכולת להנפיק אישור זה . הרב טננבוים החליט לנקוט בדרכו של מרן. הוא תיקן את דבריו ואמר. אל תאמר כי אינך יכול, אמור נא כי אינך רוצה . הקצין נפגע מאד מדבריו, איך אתה מדבר אלי כך? האם היה מקרה אחד בו סירבתי לך ? אכן אתה צודק, מעולם לא סירבת לי, אבל כשהוטל עלי תפקיד זה על ידי הרב מבריסק, אמרתי לו את אותם טיעונים, אלא שמשום מה הרב מבריסק אינו מקבל את דברי. הוא סובר שחסר בכוח הרצון. כי אם הייתי רוצה הייתי משיג עבורו זאת.  אז אומר לך באותו מענה לשון, אני ואתה כנראה לא מגייסים את כל כוח הרצון שלנו, כי אם היינו עושים כל שבידנו, היינו מגיעים להישגים חיוביים. ענה הרב טננבוים בהחלטיות .

     כשראה הקצין את העניין החליט להטיל את כל כובד משקלו הוא החל להתרוצץ בין כל הגופים המטפלים כשהוא משתמש בכל כוח השפעתו ואכן לקראת החג שוחרר אותו חייל מהבסיס כשסיפר הרב טננבוים למרן הרב והראה לו את המסמך נהרו פניו הקדושות, וכי לא אמרתי לך אל תאמר כי אינך יכול אלא אמור כי אינך רוצה שהרי הוכחת עתה כשרציתי כי יכולת על אף שנראה היה לך בעליל כי הדבר אינו בגדר היכולת.  לרב מבריסק היה פשוט כי לכל אדם יש כוחות עצומים שיכולים לשמש אותו לדברים רבים מעבר להשגותיו. כל מה שמתבקש זה כוח רצון אמיתי וכשיש אותו ניתן להגיע אל היעדים הרחוקים ביותר

 

 

 

 חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

 

 

אושר,פרנסה,אמונה,בטחון,יושב בצל,לנטוע עץ,איני יכול,איני רוצה,הכשת נחש,חבל,




אמרי שפר ט"ו מנחם אב ה'תשע"ה

 

 

 

אמרו חז"ל (תענית כו:) לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים וכו'. נרמז בזה על ימי התשובה שמתחילין מט"ו באב ונמשכין עד יוהכ"פ. כל מי שיכול להתעורר בעצמו לתשובה, מה טוב, ואף מי שאינו יוכל אלא מכח ירושת אבותיו שהיו צדיקים, גם כן טוב, אך מי שאין לו מזה ולא מזה צריך לכהפ"ח לשאול (דרך השאלה) מרבותיו ומחבריו התעוררות לימים הקדושים'

(דברי שמואל)  האלו

 

     ''בואו נראה איזה מין יצור מוזר הוא היהודי, שכל המלכים וכל העמים, יחד ולחוד, התעללו, התקיפו, לחצו ורדפו, רמסו וטבחו, שרפו ותלו אותו, ולמרות כל זאת הוא עדיין חי... עם כזה אי אפשר להשמיד. היהודי הוא נצחי כמו הנצח עצמו." (לב טולסטוי)

     הנה ימים באים, נאום ה' אלוקים, והשלחתי רעב בארץלא רעָב ללחם, ולא צמָא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'..." (עמוס ח', י"א).

     מי שחי לפי הספר, מת בסוף משגיאת דפוס.

 

     מי שטורח בערב שבת עייף בשבת.

 

     "מי שכובש את כעסו ואינו כועס גם כשיש מצב המצדיק כעס – התאפקות זו טובה מאלף תעניות" (רבי משה-לייב מסאסוב)

 

     מי שלא מבין את משמעות המשפט 'הרי את מקודשת' יאמר בקלות הרי את מגורשת... (הרב קוואס שליט''א)

     מי שלא מרוצה מהיחס שהוא מקבל, שיבדוק איזה יחס הוא נותן.

 

הקשבה תציל ממות (טוב לחסות בה', עלון 388)

     רבותינו ז"ל הפליגו במעלתה וגדולתה של מצות הצדקה, אשר בכוחה להציל ממות. רבנו ה'חפץ חיים' בספרו 'אהבת חסד' מציין כי ישנה צדקה גדולה וחשובה, לא פחות מצדקה רגילה הנעשית בממון, והיא צדקה הנעשית ע"י הקשבה לשני.

     אדם הרואה את חברו הנמצא במועקה ומחפש לשפוך את ליבו, והוא מאזין לו בקשב רב ונותן לו לפרוק את אשר על ליבו, מקיים מצווה גדולה וחשובה של צדקה, אשר בכוחה להגן עליו ממוות. כיום ישנם אנשים רבים המבקשים רק דבר אחד – יחס והתעניינות. שמישהו ישמע אותם והתעניין בהם. לכן, בדורנו זו אחת המצוות הגדולות והיקרות.

     לפניכם מעשה מדהים שאירע בדורנו, הממחיש לנו זאת: "רוני, אדם בסוף שנות הארבעים לחייו שנולד ברמת-גן. מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו די קשה. בצליחת התעלה נהרגו חברים. חוויות קשות נשא עמו. מאוחר יותר עבד במחשבים. לאחר זמן הגיע לארה''ב, והחל כאן לבנות עסק של הובלות. רכש משאית. הפרנסה לא הייתה קלה, ומיליונר לא צמח. הוא נשא אישה והקים משפחה יפה, שלושה ילדים חמודים והתקיים בכבוד.

     אחד מהעסקים עימהם עבד, עבר למשרד חדש, ולרגל המאורע הוזמנו כל הקשורים עמו להרמת כוסית. גם רוני בדרכו לשם. השעה נקבעה ל- 9:00, ומתוך הכרות עם הבוס, ידע רוני כי עליו להיות בזמן. זה אדם שהדיוק והקפדה על זמנים הםחלק מהעסק שלו, ואכן, יש לכבדו ולהתייצב במועד.

     בשכונתו של רוני, ישנם מספר בתי כנסת, ואת תפילת שחרית המוקדמת יותר של אותו יום החליט להתפללבבית כנסת ''אהבת אחים''.התפילה מתחילה בשעה 6:15ו מסתיימת ב- 7:00. את ארוחת הבוקר והסידורים יסיים בערך ב- 7:20 יש לו בערך שעה וארבעים דקות. זה היה נכון עד לרגע שחלץ את התפילין. אז ניגש אליו מר ג', שנימנה על המתפללים הקבועים. אדם זה איבד בשואה את משפחתו, אישה ושלושה ילדים, ניצל בניסי נסים מיד הצוררים, והגיע לארה''ב לאחר המלחמה. כאן נשא אישה והקים משפחה,אך הפצע מעולם לא הגליד. קשר מיוחד לא היה ביניהם – 'שלום שלום' מנומס, ו'שבת-שלום' ותו לא. הבדלי השנים ותחומי תעסוקה שונים, השאירו כל אחד בתחומו.

     והנה ניגש אל רוני מר ג', והחל לספר לו: ''היום זה היום השנה לכניסתנו לגטו''. המשפטים הראשונים היו כואבים וטעונים מאוד, ורוני חש שעליו להקשיב לזקן. הביט בשעונו! כן, יש לו עוד מספיק זמן. הוא נענע בראשו, והשמיע מילות קישור לסיפור, שאל שאלות בנימוס, והזקן מפליג בסיפוריו. השעה מתאחרת, אבל לבו של רוני לא נותן לו להפסיק את הזקן. הוא מנסה בעדינות לרמוז לו כי זמנו קצר, וכי מחכים לו בשעה 9:00 בעיר, אבל הזקן בשלו, מתאר את ילדיו האהובים שעלו למוקד ואת הסבל הנורא שעבר. רוני חשב: 'הרי זה חסד אמיתי להקשיב, רק לשמוע את הכאב הפורץ'.

     באמריקה שבה הכל עסוקים, אין שיחות רבות כאלו, ומעטים המוכנים להטות אוזן בתחילתו של יום, לשמוע את הזולת. בשעה 8:00 הסתיימו הסיפורים, ורוני מזנק החוצה אל המשאית והחל לדהור לעיר. כאדם הנוהג כבר כ- 18 שנה בעיר הגדולה, הכיר כל קיצור דרך, ועקף מקומות מועדים לפורענות. בראשו כבר תכנן כי ייגש למגרש החניה המסודר (אך היקר) ברחוב סמוך, ומשם ילך רגלי למקום האירוע. בעודו ממתין, כאמור, ברמזור, ומעביר בראשו את השאלה: למה זה קורה לי, התחלף הרמזור. הרכב שלפניו נכנס לתוך הצומת, ולפתע חשכו עיניו. גשם של עפר, אבנים ומתכות ניתך על הכביש לפניו. הרכב שהקדים אותו במספר מטרים, כבר היה כולו מכוסה בבליל מוזר שלא הבין מהו ומאין בא. מיד שבר רוני את ההגה בכל כוחו שמאלה, לחץ על הדוושה בכח, וטס מן המקום במהירות. אש, דם, צעקות ומוות – זה מה שהיה שם. הוא נמלט מהמקום וחנה במקום מסוים כדי להירגע.

     רק לאחר שש שעות התקשר הביתה, וסיפר שהוא לא היה שם, כלומר היה אבל לא "שם", אלא 4 מטר מ"שם". אשתו שידעה שהוא אמור היה להיות באולם בתוך המגדלים בשעה 10:00, הייתה כבר ממש בפאניקה. שעות חולפות והוא לא מתקשר. מה כבר אפשר לחשוב? אבל, אותו זקן ניצול שואה שמצא דווקא את הבוקר הזה לפרוש בפניו את סיפוריו, היה שליח ההשגחה להצילו.

     בסלון ביתו עומדות מספר אבנים שנפלו על המשאית ונמצאו אח''כ, הן העדות למאמרם: ''וצדקה (הקשבה) תציל ממוות''. לרוני ידיד נעורים החי בארץ ומשמש כיום כראש מוסד תורני. רוני שומר עימו על קשר חם ומידי ביקורו בארץ, הוא עולה לבקר את ידידו ואף תורם סכום נכבד למוסדותיו.

     בדיוק באותו קיץ, לאחר שסיים רוני את הביקור בארץ, ריחם על ידידו המכתת רגליו לקבל תרומות למוסדותיו, וישב וכתב 10 שיקים לטובת המוסד, ושלחם בדואר לפי כתובת הידיד. הדבר היה כחודש לפני ראש השנה תשס''ב.

     חלפו מספר שבועות, ורוני התקשר לידידו בארץ לשמוע האם התקבלו השיקים. הידיד ענה בחיוב ואז שאל את רוני: "איפה היית באותו יום מפורסם, 11 בספטמבר?" רוני החל לספר לו את סיפורו. אז הגיע תורו של הידיד להפתיע: ''זה מדהים ממש! השקים שלך הגיעו ממש באותו יום. ההפרש בין זמן ניו-יורק וזמננו הוא הרי 7 שעות, כלומר, שהבניין הראשון נפגע בערך בשעה 14.45 אצלנו. באותו יום לא ידעתי מהמתרחש אצלכם. וכאמור, לאחר שראיתי שקיבלנו את השיקים ממך, ישבתי ולמדתי בהתמדה רבה, ובדיוק באותו יום ניצלת.

     "אין ספק כי זכות הצדקה ללימוד התורה והצדקה בהקשבה הצילו את חיי!", אמר רוני.

"הקשיבו ללחישות." (סטיב ליפמן)         

     בבוקר ה-11 בספטמבר 2001, ארי שונברון, שהלך לעבודתו במשרדי קנטור פיצגרלד במרכז הסחר העולמי, חשב שהבקשה ברגע האחרון של אשתו היא מטרד.

     הסתבר שהיא הייתה נס. כששונברון הממהר לעבודה עמד בפתח ביתו בלונג איילנד, הוא שמע את אשתו צועקת מלמעלה: "ארי, טיפלת בהזמנה של ברוך?" ברוך הוא בנם בן ה-8 של בני הזוג, והזמנת הספרים ועזרי הלימוד שלו הייתה צריכה להיעשות באותו יום. שונברון התכוון לעזור לברוך לעשות אותה בלילה הקודם, אבל מכיון שהוא עבד עד מאוחר באותו יום שני, הוא חזר הביתה כשברוך כבר ישן. "אתה לא יוצא מהבית עד שאתה גומר עם זה", הצהירה אשתו של שונברון. הוא התיישב עם ברוך.

     הוא הפסיד את הרכבת הקבועה שלו. הוא הגיע לעבודה מאוחר מהרגיל. כשהמטוס התרסק אל המגדל, שונברון בדיוק החליף מעליות בקומה ה-78 המשרד שלו נמצא בקומה ה-101 במגדל הצפוני, שמוכר יותר בתור מגדל 1. כשטיסה 11 של אמריקן איירליינס - בואינג 767 - התרסקה לתוך המגדל הזה, ארי כבר הגיע לבניין, באיחור, ובדיוק החליף מעלית בקומה ה-78. שונברון אומר שהאיחור שלו למגדלי התאומים באותו יום היה הראשון בסדרת מהפכי גורל מקריים, רצף צירופי מקרים שלדעתו הם ניסים שהצילו את חייו. כל 685 עובדי קנטור פיצגרלד בקומה ה-101 איבדו את חייהם באותו יום. אילו הוא היה מגיע בזמן, כרגיל, אילו הוא היה במשרדו כרגיל, הוא היה הקרבן ה-686 של קנטור פיצגרלד - החברה הגדולה לשירותים פיננסיים עולמיים שאיבדה ב-11 בספטמבר יותר עובדים מכל חברה אחרת.

     שונברון, היום בן 57, חושב הרבה פעמים על היום הזה. "נחלצתי מהמגדל הבוער וזכיתי להזדמנות שנייה", הוא אומר בבית קפה במנהטן ליד משרדיה החדשים של קנטור פיצגרלד, שם הוא עובד כיום. כלפי חוץ, הוא נראה כמו לפני האסון: גבוה, לבוש בבגדים פשוטים אך מסודרים, משתהה כדי לשקול את דבריו לפני שהוא מתחיל לספר את הסיפור עליו חזר אינספור פעמים בשלוש עשרה השנים שחלפו מאז קריסת מגדלי התאומים. רק הבדל אחד ניכר לעין: השער מעל רקותיו הלבין. "זה קרה מיד", הוא אומר. בן לילה – מההלם ממה שקרה באותו יום שלישי בבוקר. בתוכו, שונברון הוא אדם שונה. "אני לא רואה את החיים שלי באותה צורה, ואני לא יכול להמשיך לחיות באותה צורה כמו קודם." שונברון מדבר לעתים קרובות על מה שקרה ב-11 לספטמבר, וכיצד זה שינה את חייו. כתוצאה מנאומיו, הוא כתב ספר אוטוביוגרפי בשם ניסים ואמונה בקומה 78, שיצא לאור לפני שלוש שנים.

במורד גרם המדרגות, בקומה ה-78

     8:46 בבוקר ארי שונברון נמצא בקומה ה-78 כאשר שמע את הפיצוץ והריח עשן. הוא חשב שזאת הייתה פצצה. באולם החשוך ומלא העשן הוא ראה את ורג'יניה דכיארה, חברה לעבודה שנכוותה קשות. "בבקשה תעזור לי!" היא צרחה. "כל כך כואב לי. בבקשה תעזור לי, ובכל מה שאתה עושה, בבקשה אל תעזוב אותי." "ורג'יניה", שונברון אמר, "אני מבטיח לעזור לך, ואני מבטיח שאני לא אעזוב אותך. אנחנו נצא מפה." כבאי כיוון אותם אל "חדר המדרגות בצד שמאל". ושונברון הוליך באיטיות את דכיארה, שאי אפשר היה לגעת בה משום שהכוויות כל כך הכאיבו לה, במורד גרם המדרגות היחיד שהוביל ישירות אל היציאה בקומת הקרקע. גרמי המדרגות האחרים הסתיימו קודם, בקומות צפופות במאות אנשים שניסו לברוח מהאש והעשן. "את תצליחי לעשות את זה", הוא הרגיע את חברתו לעבודה. "אם תרגישי שאת הולכת להתעלף ורג'יניה, תפלי קדימה, עליי."

דכיארה המשיכה להתקדם.

     בקומה ה-75, שונברון שמע את הנייד שלו מצלצל. זאת הייתה אשתו. היא התחילה לבכות כשבעלה ענה. ג'ויס ידעה שמטוס פגע בבנין של בעלה. "היא לא ידעה אם אני חי", הוא אומר. "אף פעם לא הייתה קליטה במשרד שלי, גם בימים כתיקונם", הוא אומר. בבוקר ה-11 לספטמבר, השיחה נקלטה דרך פיר המדרגות. "זה היה אחד הניסים הכי גדולים של אותו יום. פניתי לקב"ה ואמרתי 'תודה'." רגע אחר כך, גבר במדרגות ביקש להשאיל ממנו את הטלפון. "כמובן", ענה שונברון. "שום דבר. כבר לא היה קו." "לפחות אשתי ידעה שאני חי", אומר שונברון, "ומוזר ככל שזה ישמע, בהתחשב בנסיבות, זה מאוד ניחם אותי." בקומה ה-50 דכיארה התחילה להתעייף. "ורג'יניה, את יכולה לעשות את זה", הוא אמר לה, ויצק מעט מים מבקבוק לפה שלה ועל זרועותיה, כדי להקל מעט את הכאב. בניסיון לעודד את רוחה, ארי התחיל לספור לאחור את הקומות שהם עברו, ושיקר לה: "את נראית מצוין". זה עזר לה להמשיך.

לבסוף הם הגיעו לקומה הראשונה.

     אחד הכבאים אמר להם שהם צריכים לרדת עוד כמה קומות ולצאת מהחניון של הבנין. הם ירדו עוד שתי קומות ושמעו מתוך החושך קול שצועק: "אתם לא יכולים לצאת מהחניון." שונברון, דכיארה ואנשים נוספים שהיו איתם חזרו לקומה הראשונה ויצאו. כל מי שנותר בחניון כשהבנין קרס כמה דקות אחר כך - נהרג. בצידו השני של הרחוב, לפני מלון מילניום, שונברון עזר לחברתו לעבודה להיכנס לאמבולנס, שפנה לבית חולים סט. וינסנט. שונברון ידע שדכיארה נמצאת בידיים טובות והתחיל ללכת. "ארי, אתה בא אתנו!" דכיארה התעקשה. מכיוון ששונברון חשב שזה יכול להועיל לה מבחינה פסיכולוגית, הוא נענה. "כך", הוא אומר, "התרחקתי מהמוות הכמעט וודאי שלי". המגדלים קרסו כמה דקות אחר כך; רק מעטים מאלה שנשארו במקום ניצלו.

     ורג'יניה שהחלימה מאז "מודה לי כל יום שהצלתי את חייה", אומר שונברון. "אבל אני תמיד אומר לה, 'ורג'יניה, את טועה לגמרי. מי הציל את החיים של מי? אם לא היית מתעקשת שאני אכנס איתך לאמבולנס, אני הייתי מת." "נגד כל הסיכויים", הוא אומר, "הצלחתי איכשהו לצאת מזה בלי שריטה. אין לי ספק שמישהו השגיח עליי באותו יום."

לחיות למען מטרה

     לבסוף, הוא עזב את בית החולים וצעד צפונה. בטלפון שהוא השאיל הוא התקשר להוריה של דכיארה, וסיפר להם שבתם נכוותה קשות אבל היא חיה. ואז הוא התקשר אל אשתו, שבכתה. "המגדל הראשון קרס וחשבתי שמתת", היא אמרה. בפעם האחרונה בה שם שוחחו, שונברון היה בקומה ה-75 של הבנין הבוער. "כשהוא קרס והיא לא שמעה ממני יותר, היא הייתה משוכנעת שאני כבר מת. היא ניסתה לחשוב איך לספר לילדים שאבא נהרג." בשל טוב ליבם של זרים וחברים, שונברון הצליח להגיע הביתה, ברכבת תחתית ומונית, בשעות הערב המוקדמות. כ-20 איש קבלו את פניו, חברים שחששו לגורלו, ובמשיבון שלו המתינו לפחות 100 הודעות.

"באותו יום למדתי דבר מאוד חשוב. אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת"

"באותו יום למדתי דבר מאוד חשוב", הוא אומר. "אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת." הוא התרחץ, יצא לתפילת מנחה בבית הכנסת, וברך ברכת הגומל, ברכת הודיה שנשמרת בדרך כלל לימים שבהם קוראים בתורה. למחרת בבוקר התקשר אליו כתב מישראל כדי לראיין אותו. תוך שבוע, שונברון מצא את עצמו מדבר לקהל וליחידים על מה שהוא עבר ב-11 לספטמבר. "לא חשבתי שהסיפור שלי מיוחד", הוא אומר, אבל כל השאר כן. "הייתה סיבה למה ניצלת", כולם אמרו לו, "יש לך תפקיד. מהו?" הוא הבין שהתפקיד שלו היא לספר כיצד הוא ניצל, "לתאר מה א-לוקים עשה למעני", וכיצד זה שינה אותו.

שינוי קבוע

     שונברון, יליד ניו יורק שעלה בנעוריו עם הוריו ארצה, תמיד שמר מצוות. עבור שונברון, הכל השתנה אחרי האסון "אבל למרות ששיגרת יומי הייתה בנויה סביב תורה ומצוות, היו פעמים שבהם שכחתי מה חשוב באמת", הוא כותב בספרו. "לא בדיוק הייתי מודע למה שאני עושה בכל ההנהגות האלה, ורוב הזמן פשוט המשכתי מכוח האינרציה... עשיתי רק את המינימום הדרוש, ומצאתי תירוצים נוחים למה לא להשתתף בשיעור נוסף או להשקיע מאמץ לכוון יותר במילות התפילה". הכל השתנה, אומר שונברון, אחרי האסון.

     בדיוק כמו שהוא יכול למנות רשימה של ניסים שקרו לו במגדלי התאומים, הוא יכול למנות את השינויים שהוא עשה בחייו: להפסיק לגדף. חברים שמשתמשים בשפה זולה "לא משתמשים בשפה כזאת ליד השולחן של ארי". להפסיק לדבר בבית הכנסת בזמן התפילה. קודם, "דיברתי בבית הכנסת כמו כולם". בלי תירוצים והתחמקויות כשהילדים מזמינים אותו להגיע לאירועים בית ספריים. קודם, הוא היה עונה, "אבא צריך לעבוד." היום, הוא יקח חופשה עבור הצגה או טיול של בית ספר – כל מה שקשור לילדיו. "עכשיו המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי." פחות כעס. "אני כבר לא מתעצבן מדברים קטנים." יותר זמן ללימודי יהדות. והוא לא מפסיד תפילה, שלוש פעמם ביום, במנין. קודם לכן הוא היה מתפלל לפרנסה טובה. היום הוא מתפלל על הילדים שלו "שהילדים שלי יהיו ילדים טובים."

     האם הוא מאושר יותר עכשיו? "100 אחוז!" הוא אומר. השינויים שנעשו לפני למעלה מעשור מהווים עדיין חלק מחייו, הוא אומר, משום שהם "באו בהדרגה, עם הזמן". הוא לא ניסה להכניס שום שינוי פתאומי בן לילה.

     בספריו והרצאותיו, שונברון מציע כמה עצות. שימו לב ליד ה' בחייכם. תנו צדקה. התנדבו. חפשו אחר דמויות מופת. היו אדיבים יותר. אל תדברו רע על אחרים. "קחו משהו שאתם לא עושים היום, שאתם יכולים לעשות כדי להיות יותר טובים, לא משנה כמה הוא בסיסי, והחליטו באופן מודע להשתפר.

לחישות קטנות

     שונברון אוהב לספר על "מנהל צעיר ומצליח", שדהר ברחובות העיר ביגואר החדשה שלו, והרגיש פתאום איך אבן ניתזת על צד רכבו היקר. הוא חוזר אחורה בכעס, יוצא מהמכונית, ותופס את הילד שזרק את האבן. "מה לעזאזל אתה עושה?" צורח הנהג. והילד עונה בבכי, "מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות. זרקתי את האבן כי אף אחד לא עצר. כיסא הגלגלים של אחיו התהפך מאבן השפה של הכביש, ואחיו נפל. "אני לא מצליח להרים אותו!" בכה משליך האבן. "האם אתה מוכן בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לכיסא הגלגלים?" הנהג עוזר לילד שנפל ושומר את הפגימה בגוף המכונית כדי להזכיר לו את המסר מהמקרה: "אל תעבור את החיים כל כך מהר שמישהו יצטרך לזרוק עליך אבן כדי למשוך את תשומת לבך." לכל אחד יש אפשרות בחירה, אומר שונברון. אתה יכול להקשיב ללחישות החיים, למסרים העדינים שלהם, "או שאתה יכול לחכות לאבן." עכשיו הוא מחלק כרטיסי ביקור שמתארים אותו כ"מרצה מעורר מוטיבציה". ברקע שמים מעוננים כתובות המלים: "הקשיבו ללחישות."

     ומה לגבי הקרבנות, כמעט 3,000 איש שאיבדו את חייהם באותו יום במגדלי התאומים? כיצד הוא מסביר את הצלתו בעוד שאחרים הלכו לעולמם? במלים אחרות, האם א-לוקים לא שמר גם עליהם? תשובתו: "לא-לוקים יש תוכנית, ואני לא יכול להסביר." דמיינו חתיכת קנבס קטנה ושחורה, אומר שונברון. יפה? לא. "ואז", הוא אומר, "דמיינו אותה כחלק מיריעת קנבס גדולה, יצירה של פיקסו. והקטע השחור פתאום נראה הגיוני." "אנחנו רואים רק חלק מהתמונה", הוא אומר.

"אני לא זקוק לתזכורות, ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום"

     כשדברים רעים – או כשדברים שנראים רע – קורים לשונברון, הוא אומר שהם חלק מדוגמא ענקית. הוריקן סנדי הזיק לביתו. אילו זה היה קורה לפני אסון התאומים, הוא אומר, "הייתי שואל למה דווקא אני?" אולם כאשר הוא בחן את הנזק הוא אמר לעצמו, "יש לא-לוקים סיבה. אני לא יודע. ננסה להבין." מידי שנה משתתפים ניצולים וקרובים רבים בטקסי הנצחה וזיכרון, אבל שונברון בוחר להתבודד ביום הזה, ולא להיות בחברת אנשים. ביום השנה הוא לא רוצה לדבר על החוויות שלו, הוא לא רוצה לחשוב על החדשות או לקרוא את העיתונים. "אני לא זקוק לתזכורות", אומר שונברון. "ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום."

 

 

 

 

 חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

 

 

ט"ו באב,להתעורר,יצור מוזר,התעללו,נצחי,רעב,שגיאת דפוס,שבת,מקודשת,מגורשת,הקשבה,

 



ט"ו באב - אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה
יום ט"ו באב היה בעבר אחד מהחגים היפים והחשובים ביותר במסורת היהודית, עד כי נאמר עליו במשנה במסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". למרות זאת, ולמרבה הצער, כיום נשאר ממנו מעט מאוד, ולראייה אם יערך סקר אקראי בקרב האוכלוסייה נגלה שרבים כלל לא יודעים מהם מקורותיו ועל שום מה זכה דווקא יום זה להיות מקושר עם אהבה וזוגיות. יתר על כן, כמו בתחומים רבים נוספים הקשורים למסורת שלנו בהם שכחנו את המקור והתבלבלנו בין עיקר וטפל, נראה כי אין דבר שרחוק יותר מהמהות הפנימית והאופי של יום ט"ו באב מאשר המנהג שחלחל בשנים האחרונות בחברה הישראלית לפיו מנוצל יום זה לטובת אווירה של מתירנות מוחצנת ושל "אהבה" רדודה וחסרת עומק ותוכן.

כדי להבין טוב יותר את מהותו של יום מיוחד זה, ומתוך כך את התפיסה של היהדות למונח של "אהבה", יש להזכר במקורותיו השונים:
1. מחילה למתי-המדבר: במשך 40 שנות הנדודים במדבר, מידי ט' באב, ביום בו ארע חטא המרגלים החמור, היו קבוצה גדולה של אנשים חופרים לעצמם קברים ומחכים למותם, כחלק מהעונש שהעם קיבל. בט' באב בשנה הארבעים לא נפטר אף אחד, ולכן הם המשיכו לחכות בקברים מחשש שטעו בספירה של היום עד שבט"ו באב היה ליל ירח מלא, הם הבינו שהעונש תם ושמחתם לא ידעה קץ. כך, מסמל ט"ו באב את היום בו סלח ה' לישראל על חטא המרגלים, בדומה ליום הכיפורים, בו מחל הקב"ה לבני ישראל על חטא העגל. שני החגים מייצגים יום של מחילה והתאחדות מחודשת של עם ישראל עם בוראו.
2. התרת נישואים בין השבטים: במשך תקופה ארוכה, עד להתבוססות בני ישראל בארץ, הותרו הנישואים אך ורק בין בני אותו השבט. ביום ט"ו באב בוטל איסור זה ועלמות החן משבט גד או מנשה יכלו, לדוגמא, למצוא לעצמן גברים גם משבטי זבולון, אשר, דן, וכו'. היום שבו הותרו מחדש השבטים לבוא אלו באלו מבטא יום שבו פרץ נהר האהבה הפנים-ישראלי את סכר הבדלנות והשייכות המגזרית של "אנחנו" ו"אתם".
3. הותרו נישואים עם בני שבט בנימין: לאחר הסיפור הטראגי והאכזרי של "פילגש בגבעה" העם נדר נדר שלא להתחתן עם בני שבט בנימין, אולם לאחר שהבינו ששבט שלם עומד להעלם מהעולם הותר ביום ט"ו באב לגברים של שבט בנימין לצאת ולהכיר את בנות השבטים האחרים שחוללו בכרמים. גם כאן הרצון לאהוב כל אדם מישראל ולא לאפשר חלילה לשבט שלם להיכחד היה חזק יותר מכל המחסומים האחרים. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים), ואכן אהבת ישראל, שפעמה באותו הדור, והתפיסה שכולנו בסופו של דבר אחים ושותפים לאותו הגורל, הביאו לביטול הנדר.
4. קבורת הרוגי ביתר: כל אותם לוחמים אמיצים שנהרגו במהלך מרד בר כוכבא בביתר הובאו לקבורה ביום זה, וחרף העובדה שגופותיהם היו מונחות זמן רב מחכות לקבורתן, הקב"ה באהבתו אותנו חולל נס והן לא נרקבו והסריחו.
5. חיזוק הקשר בין העם ובית המקדש: ביום ט"ו באב סולקו שומרי הדרכים שמנעו מעם ישראל להגיע לבית המקדש ולבצע בו את מלאכת הקרבת הקורבנות (מלשון קירבה), כמו גם הסתיימה תקופת כריתת העצים ששימשו לטובת העבודות במקדש. 

אם נחפש את המכנה המשותף בין כל האירועים הנזכרים כאן נוכל לראות שמעבר לעובדה שכולם אירעו ביום ט"ו באב, חוט השני שמקשר ביניהם הוא לא אחר מאשר האהבה – אהבה של הקב"ה לעמו, כפי שבא לידי ביטוי במחילה ובחיזוק הקשר, אהבה של העם לקב"ה, כפי שבא לידי ביטוי במאמצים לעבדו במקדש ולזכות במחילה ובכפרה, אהבה בין חלקי העם ובין איש וזולתו, כפי שבא לידי ביטוי בחיפוש אחר האחדות ואחר המשותף במקום אחר המבדיל, וכמובן באהבה בין גבר ואישה, כפי שבא לידי ביטוי בריבוי ההיכרויות ומהפתיחות שאפשרה לזוגות להיפגש ולהתחיל לבנות את ביתם.
רק שישה ימים מפרידים בין צום ט' באב לחג ט"ו באב, ואם בוחנים את מהותם של שני ימים סמוכים אלה, ניתן לראות שט"ו באב הוא למעשה התיקון של ט' באב. בתשעה באב חרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם ובגלל פלגנות ו"סקטוריאליות", ולעומתו, ט"ו באב הוא יום של חיבור, התחלה חדשה ואהבה. על כך כתב רבי נחמן מברסלב ושר אהוד בנאי: "תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן".

מתוך העיסוק במקורות ט"ו באב עולה ומתחדדת השאלה שהיא אולי העתיקה בעולם: "מה זאת אהבה?". רבים ניסו להגדיר את הרגש הזה, את מצב הצבירה הנפשי הזה, את היופי הזה שאנו כה נכספים אליו, אולם נשארו חסרי מילים. על ההגדרה המדויקת אנו עוד חלוקים, אבל כולם יסכימו שאהבה, תשומת לב, הכרה בערכינו וקבלתנו חשובים לנו כבני אדם לא פחות מאשר צרכים פיזיים כאוכל ושתייה. כשאדם לא זוכה לכל אלה הוא מרגיש שחייו אינם חיים. אנו זקוקים לאהבה בדמות פרגון מהבוס, משוועים לאהבה בדמות חיבוק ומילה טובה מההורים וכמובן מייחלים לאהבה ואינטימיות זוגית, אולם מעל לכל אלה זו האהבה לבורא ומהבורא שהנשמה שלנו (מבלי בכלל להבין זאת או אפילו לחשוב על כך) משתוקקת להרגיש. זוהי פסגת הפסגות של האהבה האפשרית.

מי שחסרה לו אהבה אינטימית עם אדם אחר, אהבת אמת בה הוא יכול פשוט להיות הוא עצמו מבלי הצורך להתחפש ולמצוא חן, מבקש למצוא לה תחליפים זולים. ואכן, לצערנו, במיוחד בדור שלנו קיים מחסור חמור באהבה. אנו שבויים בעולם בו התקשורת צינית ומנוכרת, משוחחים דרך איי-פונים, מסכי פלזמה ורשתות חברתיות מטופשות בהן לכל דרדק יש "אלפיים חברים", ובכך מאבדים את הקשר הבין-אישי ואת האהבה האנושית. אהבה נכספת זו לא מתגלה במסיבות רועשות, בצ'טים אנונימיים באינטרנט או בסביבה עסקית צינית וקרה. אהבה אמיתית אפשרית רק בחיבור אמיתי מלב אל לב, במסירות, בוויתור, בהתחשבות ממקום של בחירה ובנתינה. רבים מתבלבלים, ומתוך הרצון שלהם בהכרה בערכם מהסביבה הם פועלים ההפך מהדרך הנכונה. 
לא, את לא צריכה ללכת חצי ערומה כדי שישימו אליך לב ויחשבו שאת "שווה"! השווי שלך הוא בפנימיות שלך – באישיות הנעימה, ברגשות העדינים, באינטלקט החד. וגם אתה חביבי, אתה לא צריך לקרוע את עצמך בעבודה כדי להרוויח יותר כסף על מנת שיחשבו כמה מוצלח אותה או לעקוף את כולם בכביש ולהגיע ראשון אל הרמזור כדי שיראו שאתה אחלה גבר שבעולם! לא בזכות זה יעריכו אותך יותר. תפרגן יותר לאשתך, תשמח אותה בכל הזדמנות שאתה יכול, תחבק את הילדים שלך, תעשה איתם שיעורי בית או פאזל. ככה תגלה אהבה אמתית מה היא, ככה תזכה לכבוד אמיתי - כזה שלא חולף כעבור רגע ומשאיר אותך ריק.

חלום ה"אהבה", שמוכרת לנו הוליווד, הוא בדר"כ יפה ומתקתק. הגבר שרירי ומסוקס והאישה בלונדינית ורזה. מה לעשות שבמציאות לא כולנו נראים כך והדיסוננס גורם לתסכולים רבים?! לא רק זאת, אלא גם שהסרטים האלה תמיד נגמרים בנשיקה רומנטית על רקע השקיעה או בחופה חגיגית ומקושטת לעילא ולעילא. למה הם לא מראים את שמחכה לנו אח"כ? למה הם לא מספרים על החיתולים והקימות בלילה? על החובה להיות תמיד סבלני ונעים הליכות כדי שהקשר יצליח? על הוויתורים האינסופיים שיש לעשות בחיוך ובשמחה כדי לא ליפול לסטטיסטיקה הנוראה? את ההתמודדויות החשובות של הזוגיות משום מה לא מראים שם, כך שהמונח "אהבה" מקבל תדמית של פלקט חסר משמעות שרק גורם לתסכולים ובעיות בשלום בית, כשנתקלים בפער בין המצוי לבין מה שמכרו לנו.

רובנו מאמינים כי אהבה היא תחושה המבוססת על משיכה גופנית ורגשית הנוצרת ספונטנית כשמופיע האדם הנכון. למרבה הצער, באותה הקלות אותה התחושה יכולה גם להילקח מאתנו כשהקסם "מתפוגג ונעלם". כיצד, אם כך, ניתן לאהוב יותר ולשמר את אותה האהבה כמה שיותר זמן? התשובה היא שאהבה אמיתית, כזו שנמשכת לאורך זמן ורק הולכת ומתגברת, פרושה יציאה מעצמך, חשיבה מה האחר צריך, מה יכול לעשות לו טוב, נתינה בלי אינטרס ובלי התחשבנות מה אנחנו מקבלים בחזרה. ביהדות "אהבה" זה משהו מאוד מעשי. אנחנו לא מדברים בסיסמאות ריקות של "אהבה ושלום" בסגנון "ילדי הפרחים". לאהוב זה לתת בפועל לאחר.
אם יש לנו, לדוגמא, עציץ שדורש טיפול מוקפד על ידינו (השקיה ידנית, גיזום, דישון, וכו') סביר להניח שיהיה אכפת לנו ממנו ואף נאהב אותו יותר מאשר עציץ שמושקה אוטומטית או מטופל על ידי גנן מקצועי, ולכן אם יעונה רע לאותו העציץ זה יפריע לנו יותר. ההסבר לכך הוא שאל אותו עציץ נקשרנו. העשייה, הנתינה, הדאגה והאכפתיות עוררו בנו כלפיו רגשות עמוקים יותר מאשר אל העציץ השני. כך זה עובד גם עם בני אדם – אהבה היא לא משהו אקראי או הורמונאלי. האקראיות עוברת ואיתם גם ההורמונים, שמשכו אותנו בהתחלה. אהבה אמיתית היא אהבה שנובעת מדאגה שלנו למישהו אחר, מאכפתיות, מרצון לעשות לו טוב. זה נכון ביחס לעציץ, ונכון שבעתיים ביחס לבן אדם אחר. בעוד שרוב האנשים מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין - נתינה מובילה לאהבה. רוצים לאהוב את בן/בת זוגכם, ילדיכם והורכם יותר? תתאמצו מעבר לרגיל שלכם בעבורם. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

הקב"ה קובע כבר בפרשת "בראשית" כי "לא טוב היות האדם לבדו", ולכן עשה לו "עזר כנגדו". יש אנשים שיטענו כי תפקידו של מוסד הנישואין הוא לקיים את העולם ולוודא שתהיה רבייה והמשכיות. יש אנשים שגורסים כי מטרת הנישואין היא לדאוג שהעולם לא יהיה הפקר מבחינה חברתית ואנשים יוכלו לנתב את יצר המין שלהם למסגרת מוגדרת ומסודרת, ויש אנשים שממשיכים להאמין ברומנטיקה וטוענים כי מטרת הנישואין היא לאפשר לרגשות החיבה, הידידות והאהבה מקום להתבטא. כל התפיסות הללו בהחלט נותנות תשובות חלקיות מדוע אנחנו כה זקוקים אחד לשנייה ואחת לשני, וזאת למרות שבעידן הציני בו אנחנו חיים יש שחושבים כי אין שום פסול ב"נישואין פתוחים", שתחלופת בני זוג היא דבר נורמאלי ואף מבורך, ושאהבה זה רק רגש חולף שלא ניתן לסמוך עליו ומקורו בהורמונים שמופרשים מאיזו בלוטה במוח. ובכל זאת, נראה כי גם כיום, הכמיהה לזוגיות אקטואלית מאי פעם. התשובה לשאלה מדוע זה כך חזקה וגדולה הרבה מאתנו.האמת המופלאה היא שהחיבור בין איש לאישה הוא מהות אלוקית וכי כל העולם מורכב מכוחות זכריים וכוחות נקביים ששואפים להתחבר. מדובר בתכונה עולמית הטבועה בבריאה כמו תכונה גנטית. האיש והאישה, הזכר והנקבה חייבים להתאחד. בקבלה זה מכונה "אור" ו"כלי". היצר המיני וההסדרים החברתיים הם רק טריגר שברא הבורא כדי למשוך אותנו אחד אל השני. כמו מגנט וכמו חשמל. איש לחוד ואישה לחוד- חייהם אינם שלמים. זהו חוסר שלמות המביא לחוסר הרמוניה, ולכן זוגיות היא משמעותית גם אם אין לבני הזוג ילדים. מצוות פרו ורבו היא מטרה משנית לעצם החיים בזוגיות משותפת וקבועה, וכמוה כל מה שקשור לערך של הקמת מוסד חברתי משפחתי מסודר, תשלומי משכנתא משותפים או כל הסבר שכלי אחר שנעלה בדעתנו. גם אם הזוגיות היא בעליות ובירידות, גם אם היא נדמית כדרך מליאת חתחתים ומכשולים, מדובר בדרכו המתוכננת של הבורא. זו הדרך בה אנו משיגים שלמות ושווה לנו להשקיע בה את מירב מרצנו וכוחנו. 

מעבר לכך, זוגיות זו הסדנא הכי משמעותית והכי אינטנסיבית לגילוי הכוחות הפנימיים הגנוזים בכל אחד ולתיקון המידות. בזוגיות אנחנו חשופים לחלוטין ובן/בת הזוג רואה אותנו ללא המסכות, שאנחנו נוטים לעטות בחוגים חברתיים שונים מחוץ לבית. לפיכך, אדם נבון, שהשכיל להבין שתפקידנו פה בעולם הוא להפיץ אור ולהטיב לסובבים אותנו (מבחינת "ואהבת לרעך כמוך"), רואה בזוגיות ככר ההשפעה והנתינה האולטימטיבי. בזוגיות יש אפשרות (ואפילו חובה) אמיתית לחשוב על הצד השני ולחפש בכל רגע נתון כיצד ניתן לעשות לו/לה טוב יותר, כיצד ניתן לפנק, לספק צרכים ולהוות אוזן קשבת ולב מבין. לא חסרים מקומות וסיטואציות בהם אנחנו יכולים וצריכים לשמח את הסובבים אותנו, אבל אין מקום כל כך עמוק, חשוב ומחייב כמו בזוגיות לעשות את זה. כדי שהקשר יצליח אין לנו ברירה אלא לוותר על הילד הקטן והקטנוני שקיים בתוך כל אחד מאתנו ושרוצה רק לינוק מהעולם לעצמו. אין בכוונתי חלילה לומר שרווק/ה הם בהכרח אנוכיים יותר, אולם ההזדמנויות שלהם לעבוד על מידת הנתינה לזולת קטנות משל מי שהמציאות הזוגית מחייבת אותו להתגמש, להתפשר ולהתחשב בלי הרף כדי לקיים מערכת יחסים אמיתית ובריאה.

וכמה מילים לכל הרווקים והרווקות שממתינים בלב מלא כיסופים למצוא את שאהבה נפשם, ושעבורם יום זה לא אחת נחווה דווקא כיום קשה שמחדד ומזכיר את שכואב וחסר – בפרשת השבוע הקרובה, פרשת "ואתחנן", נקרא על תפילותיו הרבות של משה רבנו לה' שיכניס אותו לארץ ושנענו בשלילה. בתור אנשים מאמינים אנו שואלים לא אחת מדוע ישנם מצבים בהם אנו נמצאים בצרה ומתפללים מעומק הלב לקב"ה, מבקשים ומתחננים שיעזור לנו, ובכל זאת, ולמרות הכל, הוא לא עונה בחיוב לתפילות? לשאלה גדולה זו תשובות רבות, כאשר אחת היפות שבהן (לדעתי) היא תשובתו של רש"י בפרשנותו על הפרשה הנוכחית באומרו כי לעיתים האדם מבקש דבר מסוים שבעיניו נראה גדול, ראוי ונכון בעבורו, אולם ה' הטוב מכין לו משהו גדול יותר, ולכן לא נענה עדיין לבקשתו הפחותה. במקרה הזה, אי קבלת התפילה היא דווקא לטובת המבקש, אשר רק בעתיד יבין ויגלה זאת. נראה לי שבדברים אלה ניתן אולי למצוא נחמה כלשהיא גם לקושי שבעיכוב בזיווג, מתוך האמונה הפשוטה והתמימה כי יש משמעות וסיבה לעובדה שאנו עדיין לבד. כנראה שעד עכשיו לא התחתנו, חרף כל הניסיונות והתפילות, משום שהגבר או האישה שהקב"ה מייעד בעבורנו, שבאמת מתאים לנו ושאיתו/ה באמת נהייה שלמים, עדיין צריך לעבור בעצמו תהליך (כפי שגם אנחנו היינו צריכים מבחינה רוחנית לעבור את מסלול החיים שעברנו), ולכן עלינו להתחזק באמונה ובאופטימיות שהוא/היא ממתינים לנו ממש מעבר לפינה ושהקשר צפוי להיות עמוק ומשמעותי דווקא בזכות אותו עיכוב. כל שעלינו לעשות כעת זה להמשיך להאמין שיהיה לנו טוב ולא ליפול לעצבות או חלילה לייאוש.

לסיכום, ניתן להעביר את ט"ו באב הקרוב כמו עוד יום סתמי, כשכל שמבדיל בינו לבין היום שקדם לו או שיבוא אחריו הוא הבונבוניירה או הפרח שקנינו לאישה/לבעל בדרך מהעבודה הביתה, או שלחלופין ניתן למנף אותו להבנה חדשה ומרעננת מה היא אהבה אמיתית, לחיזוק הקשרים בתוך המשפחה עם הילדים, ההורים והאחים, לשיפור התקשורת הזוגית, ללקיחת התחייבות אישית לעשיית עוד מעשה טוב אחד בימים הקרובים, וכו'. "יום האהבה" יכול להיהפך מגרסה חיוורת של "ולנטיין דיי" הנוצרי ליום משמעותי באמת - יום של החלטה שאנחנו מתחילים לתת לעולם קצת יותר ומוכנים להתאמץ בשביל זה.
מעבר לכל זאת, ט"ו באב מסמל בחסידות גם את ראשיתה של תקופת חשבון הנפש והחזרה בתשובה לקראת הימים הנוראים. בעבר היו כאלה שנהגו לשלוח כרטיסי ברכה ולברך זה את זה ב"כתיבה וחתימה טובה" כבר מט"ו באב, כפי שאנחנו נוהגים היום במשך חודש אלול. 
הלוואי ונשכיל להתחבר למהות הפנימית של יום מיוחד זה ולהרגיש את אבקת האהבה שהקב"ה מפזר לנו במהלכו באוויר.
באהבה, ניר אביעד 

משימה לשבת
"בעוד שרוב האנשים מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין - נתינה מובילה לאהבה".
חשבו בראש על מישהו בסביבה שלנו שהיינו רוצים שהיחסים שלנו עימו יהיו טובים יותר (בן זוג, ילד, אח, הורה, בוס, שכן) ונסו השבוע לעשות בעבורו משהו שישמח אותו במיוחד. מומלץ ממש להתאמץ ואף לצאת מאזור הנוחות הרגיל שלנו כדי לעשות לו טוב.

סיפור לשבת:"אפקט האבן והשלולית" מתוך הספר "העיתונאי" של הרב קובי לוי.
כל אחד מכיר את אפקט האבן והשלולית.
אתה מיידה אבן למים, לכאורה פעולה חסרת משמעות, בפועל, מייד עם העלמותה של האבן במצולות השלולית, הולך ונוצר מעגל קטן על פני המים, שהולך ויוצר עוד מעגל אחד ועוד אחד, כך שלאחר שנעלמה האבן לחלוטין, עדיין האפקט שלה יוצר ריגושים הרחק מעבר למקום צניחתה ועד לגדות השלולית.
***
עזריה צרפתי הפך לשם דבר בעירו הדרומית הקטנה. הוא הגיע לכאן לפני פחות מ- 15 שנים, אך דומה היה לתושבי העיירה – אפילו לוותיקים מביניהם – שהבחורצ'יק הזה הוא אחד מוותיקי מייסדיה.
מה הוא עשה בעשור האחרון?
מה לא?
מיד עם בואו לעיירה קלט החתן הצעיר שיש מחסור בגן ילדים לציבור בעלי התשובה ההולך ונרקם. תוך פחות מחצי שנה, לאחר שרץ כאיילה שלוחה לכל משרד ירושלמי וגישש ומישש נהלים ותקנות אצל כל פקיד אפור ורדום נוסד גן הילדים "אפיקי הנגב", שהפך תוך שנים ספורות לרשת גנים ברחבי השכונות.
נו, ואחרי שהורי בוגרי המכינה בגן הילדים אותתו על כוונתם להמשיך בחינוך הטהור בתלמוד תורה, נזעק שוב עזריה צרפתי אל הדגל, והתחיל במרץ רב לייסד תלמוד תורה. הוא לא בחל בשום אמצעים וכמו עסקן ותיק ומשופשף הוא קלט מהר מאד את עוצמת ערלות לבם של ראשי העיר ופקידיה, והתחיל לעקוף אותם בצפצוף מהיר וחורק.
באישון לילה הוא הנחית קראוון דו-כיתתי, ריהט אותו טיפ-טופ, חיברו לרשת החשמל וערך סבב טלפוני בין ההורים: "תרגעו, יש תלמוד תורה". 
כשהגיעו פקחי העיריה עם הדו"חות וצווי ההריסה שעט צרפתי הנמרץ ללשכתו של ראש העיר להבהיר לו חד משמעית: "אם לא תזרז את הליך רישיונות הקמת הקראוון, ואם לא תקצה מיידית קרקע לבניית תלמוד התורה, תוך שנתיים תועף כמו טיל בליסטי מלשכתך, והשרביט יוענק לרעך הטוב ממך". 
הנחרצות והברק בעיניים של צרפתי עשו את שלהם. ראש העיר הבין שהצעיר הזה קרוץ מחומרים של מנהיג, ואם הוא לא מיישר איתו קו ומייד, הרי שתוך שנתיים הוא יצטרך לעמוד בתור ללשכת העבודה כאחרון הפועלים הזוטרים. לא נעים.
עזריה צרפתי לא עצר באדום. מיד אחרי שנוסד הת"ת, הוא כבר בנה תשתית לישיבה קטנה. אחר כך יצר קשר עם משרד הרווחה והקים מוסד ייחודי לילדים פגועי מוח. זה לא הספיק לו. הקצב הבלתי נלאה שלו הריץ אותו לפגישה פורייה עם אחד מראשי אירגוני החסד הגדולים ועזריה חנך בעירו סניף גדול ומרשים, שהעניק מאות חבילות מזון למשפחות נצרכות בעיר. הוא גם למד היטב את מלאכת השנורר בחינניות שובת לב.
למה להלאות אתכם, העשור פלוס של עזריה צרפתי בעיירה הדרומית היה מדהים בהיקף העשייה שלו. פשוט להתקנא, וקנאים – ברוך השם – לא חסרים.
בינתיים נולדו שישה זאטוטים, והעזר כנגדו מעולם לא רטנה על עומס עבודה. היא נתנה לגיבור שלה להמשיך ולכבוש שיאים ופסגות של תורה וחסד, כי הלוא הזמן קצר והמלאכה מרובה, בעל הבית דוחק, אבל עזריה צרפתי הוא פועל חרוץ, אותו לא צריך לדחוק, הוא דוחק רבים וטובים.
***
יום אחד הוא חזר הביתה עם חולשה אדירה מאד לא אופיינית. הוא סחב אותה יומיים שלושה, עד שהתמוטט. האמבולנס הבהיל אותו לבית החולים סורוקה בבאר-שבע. אחרי בדיקות מקיפות יצא ד"ר אנדריי פוקסמן בפנים נפולות מן המחלקה, הושיב את עזריה ורעייתו אורית מולו ואמר את המשפט הנורא: "צר לי עזריה, אתה סובל מניוון שרירים...".
לא היה צריך להגיד יותר. עזריה קלט שתוך שנים ספורות הוא עוזב לעולם שכולו טוב. בחושיו הבריאים הוא הבין עוד, שהקצב המופלא שלו היה קצב שמיימי של עשייה, כ- 2,000 ילדים למדו במוסדותיו ועוד היד נטוייה.
"אורית, אינני מתרגש מן המחלה. יש בעל בית על העולם, הוא יודע מתי התחנה האחרונה שלי אבל העבודה עדיין רבה. איזרי כוחות רעייתי, צריך להקים בית ספר לבנות על יסודי, וישיבה גדולה לבנים, ואי"ה נייסד כאן בית תמחוי מכובד".
אמר ועשה. למרות המחלה שהחלישה אותו מדי יום, עזריה צרפתי יישם את חלומותיו אחד אחרי השני, כאחד הבריאים ממש.
***
שלושה ימים לפני פטירתו ישב לצידו רב העיר נחשון ארגמן ליטף את ידו באהבה גלויה ושאלו: "עזריה ידיד נפשי – איש אשכולות הפועל נצורות – מעולם לא סיפרת לי מה הניע אותך לחזור בתשובה ולקבל עול מלכות שמים".
חיוך עדין בקע משפתיו היבשות של עזריה.
"ישבנו במסעדה חיפאית, כל ה"חברה הטובים". היתה שעת צהריים. שתינו בירות, אכלנו חמוצים, שרנו, שמחנו, בשיא הריקנות וקלות הראש. מול המסעדה ניצב חלון ראווה של חנות תועבה ובה תמונות מבחילות השֵם ירחם. לפתע הגיע מעבר לרחוב, אברך צעיר חבוש חליפה וכובע, הוא צעד נחוש לעבר צידו השני של הרחוב, אך כשהבחין בחלון הראווה המתועב, הוא הסיט ראשו ימינה, עצם עיניו בחוזקה והפשיל את כובעו אל מתחת למצחו, ושעט אל מעבר לצומת. כולם צחקו, כולם לגלגו, אבל אני הרגשתי שחץ נתקע לי בלב. חשבתי לעצמי, איך יתכן שבחור צעיר איננו מתפתה להציץ. אם הוא לא נכנע לתאווה הזו של ראייה אסורה, אז כנראה שיש לו דברים חשובים וטובים שהוא מתאווה להם. הם הדברים שנותנים לו עוצמות בנפש להימנע מלחטוא בעיניו. שלושה ימים התהפכתי על משכבי, משחזר את הסצינה של האברך המסיט ראשו מפשיל כובעו, עוצם עיניו ונמלט מן התועבה. אחר כך הרמתי טלפון לישיבת "נתיבות תשובה", שם למדתי תורה, וקיבלתי את כל התשובות. ואז התחלתי במרוץ שאתה מכיר – כבוד הרב – את תוצאותיו...".
***
מול אלפי תושבי העיירה, לאוזני האלמנה וששת היתומים נשא הרב ארגמן דברי הספד מרטיטי לבבות, על מסירות נפשו של עזריה ז"ל למען הכלל והפרט.
"עיננו רואות וידינו ממששות את פעליו ויצירותיו של עזריה היקר והצדיק שלנו... לפני שלושה ימים סיפר לי עזריה מה הניע אותו לחזור בתשובה, אל חיק אבותיו... אתם מבינים? אתם קולטים יקירי ואהובי תושבי העיר, אברך צעיר עצם עיניו, הסיט ראשו והפיל כובעו על עיניו כדי לא לראות תמונות תועבה בחיפה לפני 15 שנים, גרם לעזריה לעשות תשובה שלמה. בואו ניקח אל לבנו, כיצד פעולה קטנה של קידוש השם, של צניעות, של שמירת העיניים שעושה יהודי כשר בינו לבין קונו, בונה עד אין סוף קניינים של תורה וחסד.
"... והאברך ההוא מחיפה אפילו לא יודע מה נבט וצמח מאותו רגע מופלא. והחי יתן אל לבו, בואו נעשה פעולות של קידוש ה' למען עילוי נשמתו של הארי שבחבורה, עמוד התורה והחסד, עזריה ונשמור את עיננו מראות ברע".
***
"כתבנו בספר זכיות" אנו מבקשים מבורא עולם. מדובר באותן פעולות קטנות, שמשתלשל מהן, בלי כוונה, שפע עד אין קץ בזיכוי רבים וקרוב רחוקים. כבר דיברנו, על אפקט האבן והשלולית....

שבת שלום, ניר אביעד

אמרי שפר י"ח מנחם אב ה'תשע"ה

 

 

הרה"ק מקאברין זי"ע אמר: עק"ב ראשי תיבות - א'ות ב'רית ק'ודש. שאל אותו

אחד, והא כתיב עקב עם עין ולא עם אלף? ענה הרה"ק: בוודאי, אם שומרים על

העין מגיעים ל-א'ות ב'רית ק'ודש.

 

''וּבֵרַָכְתּ אֶת ה’ א-לקֶיך'' “נחמיה העמסוני היה דורש כל ‘אתין’

שבתורה” (פסחים כב ב); ומה דרש ב’את’ זה? למי עוד עלינו להודות מלבד

לקדוש ברוך הוא? כתב הסמ”ג (עשין כז) בשם הירושלמי, כי ‘את’ זה בא לרבות

את בעל הבית. ואכן, בגמרא (ברכות מו א) מופיע נוסח של ברכה מיוחדת שמברך

האורח את בעל הבית שנתן לו את סעודתו.

 

“ וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱ-להֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּך כִּי אִם

לְירְאָה” (י יב). בברכות (לג ב) מופיע הכלל שלמדו חז”ל מפסוק זה: “הכל

בידי שמים חוץ מיראת שמים” . ביאר הרבי מקוצק: “הכל” - כל התפילות על כל

העניינים, “בידי שמים” - לעתים הן מתקבלות, ולעתים לאו. “חוץ מיראת שמים”

- מלבד תפילה על יראת שמים, שתפילה זו מתקבלת תמיד ‘(להבות קודש’ עמ’

קצג)

 

ידוע כי ברכת המזון בשמחה ובקול רם היא סגולה לעשירות. החיד”א הביא

לכך מקור מן הכתוב (משלי י כב): “בִּרְכַּת ה’ הִיא תַעֲשִׁיר”, כלומר:

המברך ברכת המזון בשמחה כראוי (הגהות ‘ניצוצי אורות’ על הזוה”ק ויקהל ריח

א)

 

בנים גידלתי ורוממתי (ישא ברכה, עלון 481)

 

סיפר המגיד הירושלמי הידוע רבי שבתי יודלביץ זצ"ל שנסע פעם לאמריקה

כדי להתרים עבור ישיבה מסוימת, בדרכו באמריקה נכנס לעשיר מופלג כדי

להתרימו לישיבה, אך העשיר סירב לתת בטענה שכבר נתן הרבה לישיבות. לאחר

שנים רבות נסע שוב הרב לאמריקה לצורך התרמה, ובעוברו ליד ביתו של העשיר

הנ"ל, אמרו לו מיודעיו שכדאי להיכנס לבית העשיר. שמע הרב לדבריהם, נכנס

לבית העשיר, בראות בעל הבית את הרב, קיבלו בכבוד גדול ובסבר פנים יפות

והעניק לו תרומה הגונה ביותר. הרב לא יכל להתאפק ושאל בסקרנות את בעל

הבית: מדוע כשבאתי אליך בפעם הקודמת, לא נתת אף פרוטה, ועתה פתחת את ידך

לרווחה? כשמוע בעל הבית דברים אלו, החוויר כסיד, ואמר לרב שמפני כבודו

מוכן הוא לגלות לו את אשר קרה עימו, וכך אמר: רבי! הסכת אזניך ושמע סיפור

מעניין.

אני כסוחר שטיחים נסעתי לפני למעלה משנה להודו כדי לקנות שטיחים,

ובאמצע הנסיעה קרתה תאונת דרכים קשה ביותר, ומיד איבדתי את הכרתי, קרוב

לשנה שכבתי בבית חולים ללא הכרה. בני קיבלו בעורמה איזה מין מכתב שאני

מת, ואז התחלקו בירושה, הירושה היתה מאוד שמנה, ואני עדיין... שוכב בבית

חולים בהודו ללא הכרה. לאחר שנה נתעוררתי וקמתי ממיטת חוליי, וחזרתי

לאמריקה, נכנסתי לבית הכנסת כדי לברך "ברכת הגומל", וראיתי שלט המכריז,

שהמשלם חמש מאות דולר – יאמרו על קרובו קדיש כל השנה וכן ישמרו על יום

היארצייט. המשלם מאתיים דולר – יאמרו קדיש אבל לא ישמרו על יום היארצייט.

המשלם מאה דולר – יאמרו קדיש רק חודש ראשון עם לימוד. והמשלם עשרים דולר

– יאמרו קדיש רק חודש ראשון בלי לימוד. הסתקרנתי לדעת באיזה מחלקה רשמו

אותי בני שחשבו שאני כבר מת, וחשכו עיני לראות ששילמו עלי רק עשרים

דולר, וזאת לאחר הירושה השמנה שקיבלו... על כן החלטתי אדוני הרב – סיים

העשיר – שהגיע הזמן שאדאג לעצמי, ואקנה לעצמי עולם הבא, ולא לסמוך על

בני, ועל כן ידי פתוחה לכל צרכי צדקה...

ואם כי הסיפור אמת אך לקח גדול טמון בו עבורינו. החינוך! מי שמחנך

את בניו לתורה, הרי בודאי שלא יתאים לו סיפור שכזה ומדוע? כי זהו חינוך

התורה: "מכבדו במותו יותר מאשר בחייו", והמחנך את בניו בדרך התורה, חייו

בכפלים, טוב לו בזה ובבא, ומי שלא מאמין שינסה אפילו לתקופה קצרה

והמציאות תוכיח. הלב שותת דם בראותי לא אחד ולא שניים ששוכחים את האבא

והאמא... ופעם ניגש אלי אדם שאביו הוריש לו למעלה ממליון דולר! (בדוק),

ואמר לי שטרוד בעסקיו ורצונו להשכיר אברך שיאמר קדיש וכמה נתן לשנה?

חמישים ש"ח. בושה וכלימה, לא על הבן אלא על האבא שזו הסחורה שהשאיר. אנא

נחוס על נפשינו ונחנך את בנינו לתורה ולמצוות כדי שיגנו עלינו בזה ובבא

ואשרי הזוכה.

 

 

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

 

עקב,ראשי תיבות,אות,ברית,קודש,נחמיה העמסוני,הירושלמי,גידלתי,רוממתי,יראת שמים,ברכת המזון,עשירות,




אמרי שפר י"ט מנחם אב ה'תשע"ה

 

 

אמר כ"ק אדמו"ר בעל ה"ישועות משה" זי"ע שכר מצווה בהאי עלמא ליכא. מי

שמשוקע בהאי עלמא בתאוות ובהבלי עולם הזה שכר מצווה בשבילו ליכא.

 

מי שמאמין אינו דואג.

 

מי שמחפש חבר מושלם, יישאר בלי חברים.

 

מי שמרגיש שהוא רחוק - סימן שהוא קרוב, ומי שמרגיש את עצמו קרוב -

סימן שהוא רחוק...". ( בעל ה"אמרי אמת")

 

 

הקשר היהודי (אנשים מספרים על עצמם – 6)

אני איש עסקים הנוסע הרבה לחו"ל במסגרת עסקיי ברחבי העולם. פעם, בעת

שהותי באחת מהמדינות הנידחות, קיבלתי טלפון מידיד בארץ, שביקש ממני ללכת

לבית חולים המקומי שם אושפז קצין ישראלי לשעבר שנפצע קשה במהלך טיול.

הגעתי לבית החולים ומצאתי אדם מרוסק גופנית נפשית. הוא ערך טיול באחד

הג'ונגלים וטיפס על עץ גבוה ולפתע נשבר אחד הענפים והוא הוטח ארצה ושבר

את הרגליים, האגן והצלעות. הוא עבר מספר ניתוחים, במהלכם הוחדרו ברגים

לעצמותיו כדי לחברן. הוא איש תמיר גבוה וחזק ששירת ביחידות מובחרות

בצה"ל, שלפתע מצא עצמו שבר כלי. שהיתי לצידו ודאגתי לכל מחסורו, ניסיתי

לעודדו אך הוא בקושי תיקשר עימי ובליבי חשתי, שמעבר לפציעתו, יש כאן

עניין נוסף, אך לא הצלחתי להבין מהו.

הצלחתי לארגן את הטסתו לארץ והוא הועבר להמשך טיפול ושיקום בארץ.

בשדה התעופה, פגשתי את אביו שהיה קיבוצניק רחוק מדת בשנות ה-60 לחייו.

מיד כשנפגשנו, הוא חיבק אותי בהתרגשות והודה לי על כל מה שעשיתי למען

בנו. מפעם לפעם הייתי יוצר קשר ומתעניין בשלומו. באחד הימים כשדרשתי

בשלומו אצל אביו, אמרתי לו כי אני מרגיש שמלבד הפציעה עבר על בנו משהו

נוסף, הוא התרגש ואמר: אין לך מושג כמה אתה צודק וביקש להיפגש עימי.

נפגשנו במשרדי והוא החל לספר: "כשהנאצים פלשו להונגריה, הייתי ילד

קטן ועברתי עם הורי את כל התלאות. המצב נהיה גרוע, אנשים רבים הוגלו ולא

נודע מה עלה בגורלם. יום אחד אמר לי אבי, שהולכים להיפרד מהאדמו"ר מסאטמר

הנוסע ברכבת לארץ ישראל, הייתה זו רכבת קסטנר שהצילה 1680 יהודים. הלכתי

עם אבי לתחנת הרכבת להיפרד מהאדמו"ר, אבי נשא אותי על כתפיו ואמר לי:

"כשתראה את הרבי תבקש ממנו ברכה", הוא נצמד לרכבת והלך לאורך הקרונות

ובכל חלון שאל אותי: "אתה רואה אותו"? ואז פתאום ראיתי אותו מולי, הרבי

חייך אלי, תפס את ידי מבעד לחלון וברכני: "שתגדל ותביא הרבה נחת

יהודית", ואז נזכרתי לצעוק: "קיבלתי ברכה מהרבי, הוא החזיק לי את היד".

לאחר חודשיים גררו אותנו לאושוויץ, שם הופרדתי מהורי ולא ראיתי אותם

יותר. בדרך לא דרך, שרדתי עד סוף המלחמה, עליתי ארצה והופניתי לקיבוץ -

מובן ששם לא נשארתי דתי. גדלתי והקמתי משפחה, נולדו לי בן ובת, בני גדל

והתגייס לצבא לסיירת מובחרת, פנה לקצונה והגיע לדרגת סגן אלוף. תמיד

ייחלתי שיינשא, אך הוא היה עסוק למעלה מראשו ולא מצא פנאי לכך.

בהיותו בן 35, פרש מהצבא ומצא את פרנסתו באפריקה הרחוקה. לאחר

שנתיים, הודיע לי שהוא מתכוון להתחתן, שאלתי אותו: "מי המיועדת"? והוא

סיפר לי שהכיר אשת מחשבים אמריקנית, שאלתי אותו מיד: "היא יהודיה"? "נו

אבא, באמת"?! "רק תגיד לי אם היא יהודיה" , "לא בדקתי וזה לא מעניין

אותי", הוא השיב. אמרתי לו: " בני, אני יודע שמעולם לא חינכתי אותך להיות

דתי, אבל להישאר יהודי זה המינימום, לפחות את זה תבדוק", אך הוא השיב:

"אין לי מה לבדוק, היא נוצרייה קתולית, אבל להם זה לא מפריע, וגם לי לא",

הרגשתי שחבטו בפני, התחלתי לבכות ולהתחנן שלא יעשה זאת, אך הוא כעס מאוד

ואמר שאין לי זכות להחליט בשבילו עם מי הוא יתחתן ובודאי לא אחרי החינוך

שנתתי לו. עולמי חרב עלי, ואע"פ שאני חילוני שלא שמרתי שום מצווה, כולל

שבת וכשרות - החלק היהודי היה אכפת לי תמיד, אולי בגלל הברכה של הרבי?!

אך עכשיו, איה ברכתו של הרבי? כך עברו מספר חודשים בני נסע לטיול

הג'ונגלים שלו, ואז אירעה לו התאונה. הוא הובהל לביה"ח והמיועדת יחד

איתו. וכשהתברר לה מצבו הרפואי והברגים הרבים שהוחדרו לגופו ויישארו שם

לעד, היא נתנה לאחות פתק וביקשה שתמסור לבני כשיצא מחדר הניתוח ונעלמה...

בפתק שקיבל הייתה כתובה מילה אחת: "מצטערת", כך נותר בני מרוסק פעמיים, גם

בעצמותיו וגם בליבו שנשבר לרסיסים... אתה הראשון ששמת לב לכך ולכן סיפרתי

לך כל זאת...

תראה, לא נעים לי לבקש, אבל אולי תמצא מישהי לבני? הוא כבר הולך

באופן רגיל והחל לעבוד בעבודה חדשה, אבל משהו מת בתוכו, אולי לא חינכתי

אותו להיות יהודי, אך חינכתי אותו להיות בן אדם". אמרתי לו שאני צריך

לחשוב ונפרדנו. סיפרתי לאשתי ומיד היא שאלה: "ומה עם אנה"? את אנה הכרנו

אני ורעייתי באחד ממסעותיי, היא יהודיה ממוצא רוסי ועבדה כדיילת במטוס,

אשתי יצרה עימה קשר קרוב, ואף סייענו לה למצוא עבודה אחרת כבקשתה בכלכלה

ומנהל עסקים בה הצטיינה. היא הייתה מגיעה אלינו מידי פעם לשבתות, ואף שלא

הייתה דתייה, לא לחצנו עליה, אך תמיד אמרנו שיש בה משהו יהודי טבעי,

בצניעות, בעדינות ובראיית החיים... החלטנו להכיר ביניהם, הזמנו אותו לשבת

וכמובן הזמנו את אנה. במהלך השבת הם התעניינו זה בזו , והחלו להכיר

ולהיפגש, תוך מספר חודשים, התקשר אלי אביו בהתרגשות: "הבן שלי מתחתן עם

יהודיה, בזכותכם", הם נישאו כחילוניים, אך דווקא אחרי נישואיהם, החלו

להתקרב לדת, זה החל דווקא ממנו והיא אחריו ושניהם החלו בהליך תשובה, והם

עשו זאת עד הסוף... נולדו להם 5 ילדים והם השתלבו בצורה נפלאה בשכונה

חרדית, אני מאמין שהפחד של אביו לאבד את בנו וצאצאיו לעם אחר, גרמה לו

לשמוח ולתמוך ואפילו להתקרב, והוא היה אומר לי שוב ושוב: "ברכתו של הרבי

התקיימה, יש לי הרבה הרבה נחת". בברכת התורה רון ברינה

 

 

 

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

שכר מצווה,תאוות,מאמין,דואג,חברים,רחוק,קרוב,הקשר היהודי,


אמרי שפר כ' מנחם אב ה'תשע"ה

 

 

אמר רבא בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר

שמסרו לו את המפתחות הפנימיים, ואת המפתחות החיצוניים לא מסרו לו. כיצד

ייכנס? (שבת לא,ב)

 

אמר רבי חנינא: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג). כל

המידות הנדרשות מאדם אתה מוצאן אצל הקב"ה – אהבה, רחמנות, סבלנות וכו'.

רק מידת היראה – יראת שמים – היא מידה שאינה שייכת לו. זהו "הכול בידי

שמים חוץ מיראת שמים" – דבר זה אין אתה מוצא אצל הקב"ה. (תולדות יעקב

יוסף)

 

"ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל ממך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך"

(דברים י,י"ב). אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: "אין לו לקב"ה בעולמו אלא

יראת שמים בלבד" (שבת לא). מהו "בלבד"? – שגם יראת שמים מוערכת כשהיא

לבד, בלי פניות צדדיות.(המגיד מדובנא)

 

מי שנולד במזל מסוים, הרי שהמזל משפיע על תכונותיו הבסיסיות ומטה

אותו לדרך מסוימת.

 

ה"סבא" משפאלי בתור שמש בית הכנסת (סיפורי צדיקים, עלון 162)

 

לפני שהרה"ק רבי אריה לייב ה"סבא משפולי" זיע"א נתפרסם כמנהיג וצדיק

ובעל מופת, הוא ערך גלות, ונדד במשך שנים רבות על פני ערי רוסיה וכפריה,

כשהיה מגיע למקום מסוים, הוא היה נכנס להקדש הכנסת האורחים המקומית, שם

מצאו היהודים הנודדים קורת גג מעל לראשם, והיהודים הטובים, אנשי הקהילה

שבה, דאגו גם למזונותיהם. לקראת שבת היו בעלי הבתים מחלקים את האורחים

ביניהם, והזמינו אותם לסעוד על שולחנם בשבת קודש.

מסופר: פעם אחת כאשר הגיע הרה"ק משפולי לעיירה זלוטופולי, לא הרחק

מקייב שבאוקריינה, מצא שם הרבי קהילה של יהודים יראי שמים, אבל אנשים

פשוטים ביותר, מלבד להתפלל ולומר תהילים, הם לא ידעו כלום, ומשום כך היה

האדם החשוב ביותר בעיירה, דווקא השמש של בית הכנסת, מדוע? כי הוא היה גם

בעל הקורא בתורה, וגם בעל התוקע בראש השנה וכו'. והמנהג היה שהגבאים היו

מתנים תנאי למי שהציע את עצמו לתפקיד שמש, שיידע לקרוא בתורה ולתקוע

בשופר, אלה היו שני דברים שיהודי העיירה פחדו ורעדו מפניהם ביותר, פרשת

התוכחה בה קוראים בתורה פעמיים בשנה, והתקיעות בשופר בראש השנה ואחרי

נעילה של יום כיפור, שני הדברים כאחד הטילו אימה ופחד לא מובנים על יהודי

זלוטופולי, ואיש מהם לא היה מוכן לקחת את התפקידים הללו על עצמו, לכן היו

מעמידים תנאי כאשר שכרו להם שמש, שיהיה זה הוא שיקרא בתורה וגם יעלה

לתורה לפרשת התוכחה, וגם יתקע כשופר מתי שצריך.

השמשים של העיירה לא האריכו ימים, לא חלילה בשל התוכחה או תקיעות

השופר, אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה, הם היו לרוב אנשים באים בימים, עניים

ואביונים, כי הרי מי מוכן להשכיר את עצמו להיות שמש, ועוד בתנאים כאלה ?

ממילא הייתה תחלופה גדולה של שמשים. וכאשר רבי אריה לייב הגיע לעיירה, מצא

אותם מודאגים מאד לאחר שהשמש הזקן שלהם הלך לעולמו, והם לא מצאו מי שיהיה

מוכן למלא את מקומו, גבאי המקום חיפשו שמש ממש בנרות, והם שאלו את ר'

אריה לייב אם הוא יודע לקרוא בתורה ולתקוע בשופר , ואם יהיה מוכן לקבל על

עצמו את תפקיד השמש? הצדיק השיב בחיוב, שהוא אכן יודע לקרוא בתורה וגם

יודע לתקוע בשופר, ואף מוכן לקבל על עצמו את תפקיד השמש, אולם התנה זאת

בכמה תנאים, מובן מאליו כי הגבאים קיבלו בשמחה את כל התנאים שהציג רבי

אריה לייב, וברכו על המוגמר, ברוך השם יש לזלוטופולי שוב שמש.

אחד התנאים של רבי אריה לייב היה, שיחממו את המקווה פעמיים בשבוע

בנוסף לערב שבת, בשבועות הראשונים קיבל הבלן את התנאי ומילא אחר ההוראות

שקיבל, אולם במשך הזמן התברר לו, כי במשך השבוע איש אינו מבקר במקווה

זולת השמש, שנוהג היה לטבול כל יום אחרי חצות הלילה, התמלא הבלן כעס,

הייתכן? מי שמע דבר כזה לחמם את המקווה רק בשביל השמש? מה פתאום הוא צריך

ללכת למקווה כל יום, ובכלל מי שמע שהולכים למקווה סתם ביום של חול? אני

יודע שנוהגים ללכת למרחץ ביום ששי לכבוד שבת קודש, כך חשב הבלן ועשה דין

לעצמו, לא זו בלבד שהפסיק לחמם את מימי המקווה במשך השבוע, אלא אפילו תלה

מנעול גדול על הדלת, הוא לא ידע כי אצל חסידים נהוג לטבול במקווה בכל יום.

הבלן לא היה יכול לסבול "שיגעון" שכזה. רבי אריה לייב ניסה לדבר עם הבלן

ולהשפיע עליו שישנה את דעתו, הוא ממש התחנן לו שייתן לו לפחות את המפתח,

הוא אפילו הציע לו כסף, אולם הלה התעקש ובשום אופן לא היה מוכן לסגת

מעמדתו.

בראות ה"שמש" - הצדיק כי אין הבלן זז מדעתו הנחרצת ואין סיכוי

שיסכים, אמר לו הרבי: ראה נא ידידי, אם תתן לי תקיעת כף שלא תספר לאף

אחד, אני אגלה לך סוד שיגרום לך נחת רוח גדולה, וממש יחייה אותך ואת

משפחתך, אולם זאת בתנאי אחד, שתפתח לי את המקווה ותמשיך לחמם אותה כמו

שהיה בתחילה, בניסיון זה כבר לא היה הבלן מסוגל לעמוד, יצר הסקרנות גבר

עליו והוא רצה לדעת את הסוד, ונתן לרבי תקיעת כף כמבוקש. או אז אמר לו

ר' אריה לייב: דע לך שיכולתי להעניש אותך עונש חמור ביותר על היחס הנוקשה

שלך, במלה אחת יכולתי לעשותך גל של עצמות רח"ל, אלא מאי? אני לא נוהג

לעשות דברים כאלה, אדרבה במקום עונש אני אעשה לך טובה גדולה מאד, הנה יש

לך בת בוגרת שצריכה להשתדך, אבל היא למרבה הצער התעוורה לפני שנים אחדות,

ואינך יכול למצוא לה שידוך, אם אתה תפתח לי את המקווה כמו מקודם, אתפלל

בשבילה הלילה עוד לפני לכתי למקווה, שה' יתברך שהוא פוקח עיוורים יפקח את

עיניה, והיא תחזור לראות כמו מקודם.

הבלן התקשה להאמין כי השמש אכן מסוגל לחולל מופת כזה, אולם מאידך לא

רצה להפסיד את הסיכוי, אולי בכל זאת זה יצליח, הסכים הבלן שרבי אריה

לייב ילך למקווה בכל יום, ולראיה נתן לו אפוא את המפתח של המקווה. למחרת

בבוקר פרצה מהומה רבתי בביתו של הבלן, הבת הבכירה התעוררה בהתרגשות

גדולה, ובקולי קולות היא קראה לאביה ואמה וצעקה בשמחה, אני רואה! אני

רואה! היא צחקה ובכתה חליפות, והבית היה על גלגלים. מסתבר כי הראייה

חזרה אליה כבמטה קסמים, מיד באו כל השכנים לחזות בפלא הגדול, והעיירה

כולה הייתה כמרקחה, איש לא העלה על דעתו כי השמש של בית הכנסת הוא האחראי

למה שקרה, הבלן שנתן תקיעת כף שמר את מוצא פיו ולא גילה את הסוד לאיש. רק

כעבור שנה כאשר הבלן חלה במחלה קשה, וחש כי ימיו ספורים, הוא שלח לקרוא

לגבאים, ובנשימתו האחרונה גילה להם את הסוד של בתו, הוא ביקש אותם לספר

בעיירה כי השמש הוא איש קדוש וצדיק נסתר, שכולם יידעו איך להתנהג אליו

בדרך ארץ.

השמועה על אודות ר' לייב בעל המופת פשטה לא רק בזלוטופולי, אלא בכל

הסביבה הקרובה והרחוקה, מכל המקומות החלו אנשים לבוא לעיירה כדי לשטוח את

צרותיהם ובעיותיהם, ולבקשו שיתפלל עבורם, לבריאות, פרנסה, ילדים וכו' .

אולם רבי אריה לייב עדיין לא היה מוכן לקבל על עצמו להתגלות ולהיות רבי

של חסידים, הוא עדיין לא השלים את מכסת הגלות שהשית על עצמו, והיה עליו

לבקר עדיין בערים ועיירות רבות והרבה שליחויות לבצע, הוא הודיע אפוא

לגבאים כי עליו לעזוב את העיירה ולחדש את נדודיו. הוא אכן יצא לדרך

והמשיך לנוע ולנדוד במשך שמונה שנים רצופות. לאחר מכן הוא קיבל על עצמו

את הרבנות של העיר שפאליע, וכאן זכה לכינויו "הסבא משפולי". זכותו תגן

עלינו ועל כל ישראל אמן

 

 

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

גזבר,מפתחות,מידות,אהבה,רחמנות,סבלנות,יראה,פניות,מזל,הסבא משפואלי,

 

 

נקודה שבועית פרשת "עקב" ה'תשע"ה

 

 

במהלך החיים אנו יודעים וגם מחנכים את ילדנו לדחיית סיפוקים.

אנו צריכים להסתפק במועט ולא תמיד לרוץ אחרי מותרות.

משה מלמד אותנו בפרשת השבוע, פרשת "עקב", על אהבת ארץ ישראל אך הוא מדגיש דווקא את התכונות הבסיסיות שלה: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה גפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר בה כל ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת".

משה בוחר בקפידה את מילותיו בתיאורו את ארץ ישראל. הוא לא צובע סתם בצבעים וורודים את גבולותיה החומריים של הארץ אלא הוא נוגע בדברים הבסיסיים והפשוטים ביותר של הארץ.

נחלים, עיינות ותהומות ולא נהרות, שבעת המינים שהשתבחה הארץ ולא שאר פירות וירקות שמצויים בה בשפע, ובהרים יש ברזל ונחושת ולא הוזכרו כסף וזהב שקיימים בעולם.

הוא בוחר להקריא להם את אבות המזון הבסיסיים וההכרחיים שמקיימים את הגוף ומחזקים אותו ולאו דווקא מזון שמזכיר זלילה וסביאה, שהיא סימן להתרוקנות החברה מתכניה ומבשרת את התפוררותה.

זהו הכלל הראשון בדרך לאושר.

כך גם יחסו אל הארץ ונחליה והמעניינות שבה, כדי להשריש בעם את ברכת הגשמים שממלאים אותם על ידי רחמי שמים כדי שילמדו את עצמם מידת הענווה שלא הכול בידיהם.

אין בארץ ישראל נהרות כנהר הנילוס במצרים, שמימיו משקים את כל השדות, נהר שמתעתע בלב העם וגורם לו לחשוב שהוא, הנהר, האלוקים.

ובדיוק כך הם הנחושת והברזל שהאדם זקוק להם להתפתחות החומרים שלו ולכן הם מוזכרים ולא הזהב והכסף שהם מותרות לאדם  וגורמים לפערים חברתיים ומצמיחים התנשאות למי שזכה בהם.

ועדיין הזכיר להם משה שזוהי ארץ ש"לא תחסר כל בה" ושאמנם פשוטה היא אך יש בה הכול, תמיד תשרור בה שמחת חיים בסיסית, שמחה שבהסתפקות ושביעות רצון במה שיש בה.

לפיכך משה, בשעה שמסכם את הכול הוא אומר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" - האדם המברך יודע שלא הכול מגיע לו. הוא לא ממורמר אם חסר לו משהו מהנאות החיים. הוא מכיר טובה ושמח על כל מה שזכה, זוכה ויזכה.

 

שבת שלום ומבורך!

 

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

תודות : לצחי מכאלי

 

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

 

 

מחנכים,דחיית סיפוקים,פרשת השבוע,עקב,ארץ ישראל,טובה,נחלי מים,נחושת,ברזל,נהרות,אבות המזון,

 

אמרי שפר כ"א מנחם אב ה'תשע"ה

 

 

אין דבר כבד יותר מסוד (פתגם צרפתי(

" הבוחר בעמו ישראל באהבה -" אם יש אהבה בין איש לרעהו, אזיי 
הבחירה נאמנה וקיימת. 

החיים שלנו הם כמו פאזל אחד גדול , אל תבזבזו זמן בניסיון להכניס 
אנשים למקומות שהם לא מתאימים .... 

הסיבה שאנחנו מחזיקים בזיכרונות כל כך חזק , זה בגלל שהזיכרונות לא 
משתנים בזמן שאנשים כן... 

'הגורו השתקן' מדבר (שיחת השבוע, גיליון 1492)

"יהודי, הנחת תפילין היום?", כך נוהג ר' גוטמן (גיל) לקס לקבל את 
פני המבקרים בכותל המערבי. פעם בעברית, פעם באנגלית, שפת אימו. פניו 
המאירות, זקנו הלבן וחיוכו הרחב אינם מאפשרים לתיירים לסרב לו. אין גבול 
לשמחתו כשהוא מצליח לגרום ליהודי לגשת לדוכן. התיירים הנענים לו אינם 
מעלים על דעתם כי מאחוריו סיפור חיים סוער. הוא נולד בניו-יורק למשפחה 
שהדת לא הייתה קיימת בעולמה. עם זה, הוא מעיד כי תמיד חשב על בורא העולם: 
"בילדותי הא-לוקים הצטייר לי כמשהו גדול שנמצא מעל חדר הילדים שבו 
ישנתי". בהיותו בן עשר עברה משפחתו לעיירה קטנה בצפון מדינת ניו-יורק. 
היפי בהודו 
בסיום לימודיו התגייס לצבא ארה"ב והוצב ביפן. "מצאתי את עצמי מתחבר 
לתרבות היפנית. דווקא שם הבנתי יותר את אפסותו של העולם הזה", הוא מספר. 
לאחר השירות חזר לארה"ב, התחתן, והחל לעשות עסקים. אך בליבו חש ריקנות, 
וזו הביאה אותו, כעבור שנים, להצטרף לתנועת ההיפים. הצעיר החל לנדוד 
ממקום למקום. קליפורניה, מקסיקו ובהמשך הודו. במסעו בכפרי הודו התגלגל 
לגורו נודע, שאלפים שיחרו לפתחו. בתחילה חשב שאצלו ימצא את האושר הפנימי 
שלו, אך מהר מאוד התבדה ועזב את הגורו. מסע הנדודים נמשך ביעדים נידחים 
בהודו. 
גורו במרכז מנהטן 
החודשים נקפו, וגוטמן, שהתמקם בבקתה אי-שם, הוסיף לחוש ריקנות. הוא 
שב לארה"ב, אבל עכשיו כאדם אחר. הוא החל לשתוק. "תקשרתי עם הסביבה בשפת 
סימנים בלבד", הוא אומר. 
גוטמן הפך ל'הגורו השותק', וסביבו החלו להתקבץ צעירים רבים. מוקד פעילותו 
היה בסנטרל פארק במנהטן. "כלי תקשורת שיגרו עיתונאים כדי להבין מה בדיוק 
קורה בפינה שבין רחוב 86 למערב הסנטרל פארק", הוא מגחך. "אמריקה לא הייתה 
רגילה לסיטואציות כאלה, שהיו נפוצות מאוד בהודו, והסיפור הִכה גלים 
בניו-יורק". 
מהפך בכותל 
מספר המעריצים עלה ובמהרה התקבצו סביבו אלפים, שהרגישו טוב במחיצתו, 
ובהם ידוענים. אבל לחייו הפנימיים של גוטמן כל זה לא תרם דבר. בשלב 
מסוים החל להרהר במוצאו היהודי וביקש ללמוד. הוא החל בקריאת התנ"ך 
ובניסיון לקיים את המצוות, כפי שהבין אותן. הוא יצר לעצמו בגד עם גדילים, 
לכל אורכו, מתוך רצון לקיים את מצוות ציצית. כשקרא על מצוות 'וצרת הכסף 
בידך' לקח סכום כסף גדול, קשר אותו בחוט לכף ידו ועלה למטוס לירושלים. 
הכתובת הראשונה שלו הייתה הכותל המערבי: "ביקשתי מהשם שישלח לי 'אדם 
קדוש' שיכוון אותי. הסתובבתי, וצעיר שאל אותי אם הנחתי תפילין היום. לא 
הבנתי את שאלתו ואמרתי 'כן'. עוד באותו יום קניתי תפילין לעצמי, ומיד 
לאחר מכן גם טלית. הצעיר העיר לי על שערי הארוך וזקן הפרא שכיסה את פניי, 
והלכתי להסתפר. חלפה עוד תקופה וכבר הייתי בישיבה". מאז הכול היסטוריה. 
עשרות שנים חלפו מאז וגוטמן עדיין שם, בכותל המערבי, הפעם כמי שמביא את 
אור המצווה ליהודים אחרים. 

 

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

כבד,סוד,בחירה,פאזל,זיכרונות,הגורו השתקן,שיחת השבוע,אמרי שפר,החוויה היהודית,

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אמרי שפר כ"ב מנחם אב ה'תשע"ה

 

 

 

דרך העולם שמי שהוא עשיר מייחסים לו כל המעלות הטובות שהוא פקח ונדיב 
וגאון וכו', אף דברים שאין בו כלל, וכתב השל"ה בדרך מליצה שזה מרומז 
בפסוק: וֶכֶסף וָזָהב יְרֶבּה לך, אז כּל אֶשׁר לך יְרֶבּה - כל המעלות 
הטובות ירבו בך ... וביאר בזה הגאון רבי וואלף באסקאוויטץ את שאילת חז"ל 
במשנה: 'איזהו עשיר', וכי מה השאלה, מי שיש לו רוב נכסים הוא עשיר, אלא 
הכוונה שכיון שנתרבו נכסיו נתרבו בו כל שאר המעלות, לכן הוא שואל איזהו 
עשיר בלבד בלי שיהיה גם חכם וגאון בתורה וכו', לזה הוא אומר השמח בחלקו 
ששמח במה שחנן אותו הקב"ה )ילקוט הגרשוני( 

הוּא תְהִילתְך והוּא אֱלוקֶיך. לפי - התהילה והתפילה שלך, באותו ערך - 
יהיה השראת השכינה עליך. (הרבי ר' מיכל'ה מזלאטשוב(

המחסור הוא ניסיון לאדם, והשפע הוא ניסיון לאדם. השאלה היא מי מהם גדול? 
בעניין זה אמר ר´ מנשה לייב מסאסוב : כמה קל לאיש עני לבטוח בה´, כי במי 
חוץ מקב"ה הוא יכול לבטוח וכמה קשה לאיש עשיר לבטוח בה´ שהרי כל נכסיו 
קוראים אילו: בטח בנו! כלומר תבטח בעושר הכלכלי שהגעת אילו. 

הרב שלמה י. נסע לחו"ל. במטוס שוחח בידידות עם גוי שישב בכסא סמוך. 
כשנפרדו, בירך אותו הגוי בחיוך, באומרו : "יככה ה' בטחורים" ... רבי שלמה 
היה בהלם, שאלו: 'מהיכן הוא יודע על ברכה זו?!' הגוי סיפר כי יש לו שכן 
יהודי שמברך אותו בהתלהבות מדי בוקר בלשון הזו... כיון שכך מבין הוא כי 
זו ברכה חשובה... ("נר לשולחן שבת(" 

הפרוכת (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב קובי לוי(


אני אם לשלוש בנות. תחת מטחי הטילים והרקטות מן הדרום, נזכרתי 
בסיפור האישי שלי התרחש לפני כ - 10 שנים. מדובר באירוע שלא שוכחים 
לעולם, הוא הולך עם הבן אדם כל יום, כל שעה, כל שנייה, עד הקבר. התמונות 
חוזרות אליך, הצעקות, הטראומה, הפחד, תחושת החידלון שהנה הסוף בא, ומלאך 
המוות יישא אותך על כפיו, אל עולם שכולו טוב... או חלילה רע, תלוי מה 
הכנת. 
חודש אדר, תשס"ד. הייתי אז אישה לא בדיוק דתייה, זמן קצר לאחר שהתפרק 
התא המשפחתי שלנו, ונותרתי עם שלוש בנות קטנטנות, דחוקה וענייה, אפשר 
לומר אפילו חסרת אונים. הגעתי לעיתים למצבים של פת לחם, על כל המשתמע 
מכך. ניתוקי חשמל ומים היו דברים קבועים שעל סדר היום, ובנוסף לכל גם 
מובטלת. כשבנותיי הקטנות ביקשו ממתק או צעצוע, הרגשתי שהלב שלי נקרע 
והנשמה שלי מתייסרת. אין לי חצי שקל בארנק לקנות לחם, אין לי מאיפה לממן 
את החוב לחברת החשמל, והן מדברות על צעצוע או ממתק... אבל לא אמרתי נואש 
ופתחתי בניסיונות לחפש עבודה שתתאים ליכולות שלי. אינני אישה משכילה, אין 
לי שום תעודה, בקושי סיימתי 10 שנות לימוד. ידעתי שהרבה אין מה להציע לי, 
אלא רק עבודות פשוטות וקשות, הסכמתי לכל דבר, אבל רק שיציעו , כי בלי 
כסף החיים מתמוטטים חס ושלום. 
אודה ולא אבוש, לא הכרתי את בורא עולם, ולא ידעתי אז, שאפשר לדבר 
עמו ולבקש. אבל ללא ספק, הוא שמע את ליבי הפצוע, ראה בעוני בנותיו 
המתגוררות בשכירות בדירה בת חדר וחצי ארבע נפשות, שלא יודעות מה ילד יום. 
ובאמת גלגלו לפתחי הצעת עבודה, לא מרשימה במיוחד, אבל איך לימדונו חז"ל, 
פשוט נבלה בשוק ולא תזדקק לבריות. מדובר היה בעבודת ניקיון בנמל אשדוד. 
במשך 7-8 שעות ביום הייתי אמורה לנקות משרדים, מחסנים, אולמות, תחת עינו 
הפקוחה של מנהל עבודה קפדן. כשהסתיימו עבודות הניקיון, נקראתי להיכנס 
למטבח הנמל ולעסוק שם בשטיפת כלים, ניקוי מקררים והברקת הרצפות. לא 
התלוננתי. נחמתי הייתה בתלוש המשכורת בתחילת כל חודש, שעמד לי כחומת מגן 
להביא מזון ובגד לשלוש בנותיי, שכבר זכו מפעם לפעם לממתקים ולצעצועים, 
שכן בארנקי כבר נחו כמה שטרות זמינים. 
"שושנה, היום יש לך משימה, לנקות ולהבריק את בית הכנסת של הנמל", 
הורה לי מנהל העבודה. "תיכנסי לשם אחרי תפילת ערבית ותבריקי רצפות, 
חלונות, ארונות, חשוב לי מאד שהבוס של הנמל יהיה מרוצה", סיכם מעסיקי. 
שמחתי. עד עתה פעלתי בניקיון המשרדים והמחסנים, והנה מתגלגלת לפתחי זכות 
לנקות את בית הכנסת, לראשונה בחיי. יום חמישי . י"ח באדר תשס"ד. התיישבתי 
בעזרת נשים מאחורי וילון גדול, ועניתי פה ושם "אמן" יחד עם המתפללים. 
אחרי תפילת ערבית, כשהמקום כמעט והתרוקן, נכנסתי ובידי מטאטא, מגב, דלי 
ושקית עם חומרי ניקוי. לפתע הבחנתי באחד המתפללים שעומד על כסא פלסטיק 
ובעזרת מטלית הוא מבריק ומשפשף את תקרת ארון הקודש, ובכוונתו להמשיך 
ולצחצח את הארון מכל צדדיו. "תסלח לי" אמרתי, "אל תטרח, אני פועלת 
הניקיון פה, ואנקה את הארון עם חומרי ניקוי, אתה משוחרר". הלה השיבני "את 
עובדת ניקיון פה בנמל, זה תפקידך, אבל אני עושה זאת לשם שמים, אף אחד לא 
משלם לי עבור זה... לשם שמים? הביטוי הזה לא היה מובן לי כל כך, ואחרי 
ההסבר שקיבלתי ממנו ביקשתי "גם אני רוצה לעשות משהו לשם שמים, יש לך 
רעיון בשבילי" . "בוודאי השיבני " אני עובד כבר חמש שנים בנמל, ומעולם לא 
כיבסו את הפרוכת. קחי אותה וכבסי אותה מחוץ לשעות העבודה, על חשבון זמנך 
הפרטי ועם חומרי הניקוי שלך. כולם ישמחו לראות פרוכת מבריקה ולא דהויה 
וספוגה באבק. הוא צדק. הפרכות נראתה כמו סמרטוט דהוי, אפרפרה, מקומטת, 
לא אסתטית בכלל. בשעת לילה עם סיום העבודה, קיפלתי את הפרכות והכנסתיה 
לשקית ניילון גדולה, והצלחתי להבריח אותה מעיני שומר השער. נסעתי לביתה 
של אמי המתגוררת באחת משכונות העיר, פרסתי את הפרכות, ואמי פערה שתי 
עיניים תמהות. "זו משימה בלתי אפשרית לכבס דבר כזה, אף מכונת כביסה לא 
תכיל את הפרוכת". שלפתי מהארון את שואב האבק המיושן של אמא והחילותי 
לשאוב. ערימות של אבק, חול ואפר שנספגו בפרוכת, שכנו אחר כבוד בשקיות 
השואב. פרקנו שקית אחר שקית, והנה לאחר שלוש שעות שאיבה, פרוכת הקטיפה 
הבריקה והבהיקה לנגד עינינו כאילו יצאה כרגע מן המתפרה. גיהצנו אותה 
כמיטב יכולתנו, ולמחרת בשעה שבע בבוקר, ערב שבת, היא נתלתה שוב במלוא 
הכבוד וההארה חופה בקדושתה את ארון הקודש. הייתי מאושרת, לראשונה בחיי 
עשיתי משהו לשם שמים, כך הרגשתי, למרות שלא ירדתי לסוף עומקו של הרעיון. 
יום ראשון. כ"א באדר תשס"ד, שעה 16:30. להלן ציטוט חלקי מתוך כתבת 
עיתונות: 10 הרוגים בשני פיצוצים שאירעו ברציף בנמל אשדוד. סמוך לשעה 
16:30 אחה"צ שני מחבלים התפוצצו בנמל אשדוד בשני מוקדים שונים , האחד 
בתוך הנמל והשני מחוצה לו. הפצועים פונו לבתי החולים ברזילי וקפלן. כתבנו 
מוסיף כי 2 מחבלים התפוצצו בזה אחר זה בשני אזורים סמוכים אחד לשני בנמל 
אשדוד, סמוך לבניין צים וסמוך למכלית דלק. א.פ. מתנדב זק"א שהגיע בין 
הראשונים לזירת הפיגוע, סיפר לתקשורת כי מספר הנפגעים בפיגוע, גדול. 
מתנדבי זק"א נכנסו לנמל לאחר גמר סריקות החבלנים. פצועים פונו לבית 
החולים קפלן, ברזילי, שיבא, בתל השומר, בבתי חולים נפתחו מוקדי מידע 
לבירור על נפגעים. 
הייתי שם. בסך הכל מרחק של 2-3 מטר מן המחבל, "טווח אפס" קוראים לזה 
המומחים. הוא לבש מדים של חיל הים, היה לו תיק גדול על הגב, הוא הביט 
סביב, לחץ על משהו, ובוווום!!! רעש נורא, עשן, שקט, אחר כך זעקות, 
זעקות. עור התוף באוזני נפגע, חדר לי רסיס קטן למצח, ונפלתי מחוסרת הכרה. 
מסביב, כמו שקראת בכתבה, היה בית קברות, הרוגים ופצועים. ואחר כך הגיע 
מחבל נוסף, וגם הוא התפוצץ מרחק קצר ממני, כל מי שהיה סביב... נהרג. אני 
שהייתי הכי קרובה למחבל, נותרתי בחיים. רציתי, לספר לך משהו קצת מיסטי. 
אחרי הרעש והבווווום, מתוך דמדומים ובהלה איומה הרגשתי שהנשמה שלי מאיימת 
לפרוח, והגוף שלי מתפרק לחלקים, ובקיצור אני מתה. אך לפתע חשתי מעין 
חיבוק לא ברור, כמו שמיכה רוחנית ענקית שעוטפת אותי מכל הצדדים, פעם ועוד 
פעם, כאילו אורזת אותי כמו מתנה, כמו ספר, וכל האיברים שאיימו לעוף 
ולהתפרק נותרו במקומם, והנשמה שרצתה לברוח לעולם אחר, נעטפה אף היא באותה 
שמיכה טובה חמה ואוהבת. אחרי שהתעוררתי בבית החולים והזכירו לי מה בדיוק 
קרה, עדיין חשתי שאני עטופה, שהרי מלבד עור התוף, וכמה חבלות גופניות 
קלות אני שלמה... ממש שלמה... ריבונו של עולם שאלתי את עצמי, מי עוטף 
אותי? למה אני מרגישה מוגנת כל כך? הרי מדובר בהצלה שאין לה שום הסבר 
הגיוני ברור... למה דווקא אני? בלילה הבא כבר הכו היה ברור. בחלומי ראיתי 
את הפרוכת התכולה, המבריקה והזוהרת, נעה מעלה מטה לנוכח משבי רוח קלילים 
הנכנסים מן החלון המערבי של בית הכנסת בנמל. אני אומנם אישה פשוטה ולא 
מלומדת, אבל היה ברור לי מעל לכל ספק, שהפרוכת שניקיתי אותה לשם שמים, 
עטפה אותי מכל הצדדים באותו רגע נורא. ומאז אני בת נאמנה וקרובה לקב"ה, 
כמו שפרוכת נאמנה וקרובה לארון הקודש. לא פחות. 

הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל והברית מילה 

ממעשיו של הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל נוכל ללמוד פרק בהלכות ענווה 
נראה כיצד הוא, למרות גדולתו ידע כיצד לקיים מידה חשובה זו, וכך היה 
המעשה: 

פעם אירע שיהודי אחד נכנס לביתו בערב שבת וביקשו שיבוא למול את בנו 
ביום השבת בשכונת ימין משה הסמוכה להר ציון שבירושלים העתיקה. הרב צדקה, 
שהיה כבר זקן בערוב ימיו, לא סירב להזמנה והלך ביום השבת עם שמש מביתו 
שבירושלים החדשה זמן ממושך עד שהגיע לבית בו נערכה ברית המילה. והנה, 
לפתע הבחין הרב צדקה כי אבי הבן מתמהמה מעט ואינו מזדרז לקיים את המצווה. 
הקרואים רמזו לאבי הבן שהמוהל וכן הרב ממתינים שיורה להתחיל בברית המילה. 
בקול רפה השיב אבי הבן כי הוא חזר בו מכוונתו לכבד את הרב במצוות המילה 
ובדעתו לכבד את המוהל שהגיע זה עתה, אלא מכיוון שטרח ויגע הרב צדקה דרך 
ארוכה כדי לקיים את המילה לכן לא אמר לו זאת. 

תשובתו של הרב הייתה: "אינני מקפיד על זה כלל! תוכל לכבדו במצוות 
המילה ואין טעם להתמהמה כלל." 

אך גם הפעם חזר והתמהמה אבי הבן ומצוות המילה לא נעשתה. שוב נפנה 
רבי צדקה לאבי הבן ושאלו: "ועכשיו למי מחכים?". בבושת פנים השיב לו הלה 
כי המוהל המכובד שכח בביתו את כלי המילה ולא הביאם עמו, אולי יואיל כבוד 
הרב להשאיל לו את כלי המילה שברשותו? להפתעתו של אבי הבן נענה הרב לבקשתו 
בשמחה וברצון: "הא לך, משאיל לך את הכלים בשמחה ובששון, ייקח וימול בהם." 

וכן היה, הילד נימול בידיו של המוהל האחר בכליו של הרב צדקה זצ"ל. 

בדרכו חזרה לביתו החל שמשו לשוחח עמו על מה שאירע, ובינתיים התפלא 
בפני הרב ואמר: "תמה אני על כבודו שעבר בשתיקה על התנהגותו של אבי הבן 
ועל חוצפתו, שלא די בכך שלא כיבדו במצוות המילה לאחר שהלך דרך ארוכה בעצם 
יום השבת, אלא עוד הרהיב עוז בנפשו לבוא אליו ולבקש ממנו את כלי המילה! 
אלמלא אני במקומכם, לא הייתי משאיל לו את כלי המילה בשום פנים ואופן!" 

חייך אליו הרב צדקה ובפנים שוחקות השיב לו: "וכי ידעת? הנה אנכי כבר 
זכיתי להכניס בבריתו של אברהם אבינו אלפים מילדי ישראל, אבל אף פעם לא 
זכיתי לעשות את המצווה באופן כל כך מושלם כפי שעשיתי היום. מי כמוני 
מאושר היום?" 

התפלא שמשו שבעתיים: "היום? הן היום לא עשה כבודו את המצווה כלל כי 
אם המוהל האחר התכבד בו במקום כבודו?!" 

הסביר לו רבי צדקה: "כבר אמרו חז"ל: 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא 
עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' ובכל פעם שאני מקיים מצוות מילה, אף 
שהיא מצווה גדולה וחשובה מאוד, מכל מקום עלול שיתערבו בעשייתה כל מיני 
'נגיעות' ופניות מאחר שהקהל חולק לי כבוד ומכבדים אותי אחרי הברית, וקשה 
לי לעשות בכוונה צרופה בלתי לה' לבדו. לא כן הפעם, אשר לא מלתי את הבן 
בפועל, ואף אחר לא החזיק לי טובה, ולא חלקו לי כבוד אלא רק בשמים ממעל 
החשיבו לי כאילו עשיתי את המצווה, אם כן תיזקף היום לזכותי מצווה זכה, 
נקייה מכל פניות ונגיעות, כפי שהכתוב עצמו מעלה עליו 'חשב אדם לעשות 
מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. אם כן זכיתי היום 
לשלמות במצוות מילה יותר מכל הפעמים שזכיתי למול ממש..." 

 

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

מעלות טובות,פיקח,נדיב,גאון,תהילה,מחסור,עושר,טחורים,ברכה,פרוכת,




אמרי שפר כ"ד מנחם אב ה'תשע"ה

 

 מי שרוצה לשמוע טוב – שיהיה מוכן להקשיב

 

     ''מי ששואל הוא טיפש לחמש דקות, מי שלא שואל טיפש לנצח''

 

     מי ששומר פיו, ולא מחללו, הוא בבחינת צדיק שגוזר, והקב"ה מקיים כל היוצא מפיו (מעינה של תורה).

 

     מּכל מַלְּמַדי השַּכְלִּתי - מַה לוֹמְדִים מִפופקורן - כל יהודי הוא כמו פופקורן, למרות שהוא נראה קשה, עם קצת שמן וקצת חום מתפתח מאכל נפלא...

 

הרבי לא טועה (עלון סיפורי צדיקים 146)

     לכבוד יומא דהילולא (י"ג ניסן) של הרה"ק רבי מנחם מענדל בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש זיע"א, נביא סיפור שסיפר זקן מופלג לפני כחמישים שנה: ליד עיירת מולדתי היה בית מרזח אותו חכר יהודי מהפריץ המקומי. פעם קרה שהפריץ התרגז על החוכר והודיע לו על הפסקת החכירה, פירוש הדבר היה כי היהודי נשאר ללא פרנסה,  קשה לדעת אם סיבת כעסו של הפריץ היתה נעוצה בפיגור שהיהודי פיגר בתשלומי דמי החכירה, או שסתם שם עליו עין, כללו של דבר,  היהודי נותר ללא פת לחם והיה נתון בצרה גדולה. ובימים ההם היה בליובאוויטש רבי גדול הלא הוא הרה"ק רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק" זיע"א, אל הרבי הזה בא עתה בבהלה בעל המרזח המיואש, שהרגיש כי עולמו חרב לו בחייו בהישבר מטה לחמו, שפך היהודי את מר שיחו בפני הצדיק והרבי נתן בידו מכתב אל ר' משה ראטנר שהיה מתגורר בעיירתנו.

     תקוה מחודשת מלאה עתה את לבו של החוכר, אם כי לא היה ברור לו מה יעזור לו במצוקתו ר' משה ראטנר. בצאתו מהרבי, המשיך הזקן לספר, הביט היהודי על המעטפה של המכתב ושוב נפלו פניו, הוא חשב כי הרבי טעה והחליף משה במשה, כי אצלנו בעיירה היו שני ר' משה, אחד מהם היה גבוה ונקרא בפי הבריות "משה הגדול", ואילו השני שהיה נמוך קומה נקרא "משה הקטן", משה הקטן היה יהודי אמיד מבעלי הבתים החשובים והמבוססים של העיירה, הוא גם היה ביחסים מצויינים עם כל הפריצים שבסביבה, ולעתים קרובות עלה בידו לעשות טובות שונות לאחיו היהודים, למשה קטן זה קראו גם "משה של שמשון" על שם אביו ר' שמשון, שהיה בעל בעמיו למדן גדול ועסקן מסור.

     לאחר אתנחתא קלה נענה הזקן והמשיך בסיפורו. אני מוכרח לסטות כאן במקצת מסיפור המעשה ולספר לכם כיצד ניצל ר' שמשון זה מתליה, הודות למסירות נפשו של יהודי אחר מעיירתנו, אני מספר זאת כדי שתראו איזה יהודים היו לנו פעם. זה קרה לפני שנים רבות הפולנים התמרדו נגד השלטון הרוסי ורצו לעשות שבת לעצמם, כשכנופיה של כשלושת אלפים פולנים נתלכדה ביער שליד העיירה, הגיחה משם וכבשה את המקום בסערה, הם החלו להלך אימים על האוכלוסיה היהודית, לשדוד ולהחרים סחורות, ואם כל זה לא הספיק, החליטו הפולנים לעשות מעשה למען ישמעו וייראו, הם גמרו אומר לתלות את העסקן היהודי החשוב של העיירה את ר' שמשון,  כדי לשוות לרצח המתוכנן אופי חוקי הם העלילו עלילה לפיה היה ר' שמשון מרגל רוסי, שמסר לאדוניו על תנועות המתקוממים הפולניים.  בהישמע הבשורה המרה היתה העיירה כמרקחה, אולם שום השתדלות לא של יהודים ולא של גויים לא הועילה מאומה, הפולנים העמידו עץ תליה בכיכר השוק וניגשו לבצע את מזימתם, דוק של עצב מהול בהרגשת אין אונים ירד על העיירה, איש לא העלה על הדעת תכנית הצלה כלשהי, וכי מה ניתן לעשות נוכח תאוות רצח של גויים שאין להם מה להפסיד? ברגע המכריע התפרץ נחום המלמד לבית המדרש ובפיו זעקה גדולה: יהודים מה אתם מחשים? הפולנים מתכוננים לבצע את וממם ולתלות את ר' שמשון, אתם שומעים יהודים, הם רוצים לתלות את ר' שמשון, כיצד אתם מרשים וכיצד מרשים תושבי העיירה כולה לתלות יהודי כמו ר' שמשון? אם היו רוצים לתלות יהודי כמו נחום המלמד מילא, יש הרבה כמו נחום המלמד, אבל ר' שמשון יש לנו רק אחד, העיירה לא יכולה להסתדר בלעדיו, יהודים מה אתם מחשים? דברים של נחום המלמד עשו רושם חזק על היהודים, אולם קולות מיושבים של בעלי נסיון חיים מר, ניסו להרגיעו, וכי מה אנחנו יכולים לעשות? אפשר לצעוק חי וקיים הכל נסינו כבר עם הפולנים ודבר לא עזר.  נחום המלמד אינו מאבד זמן הוא יוצא בחפזה מבית המדרש ורץ לכיכר השוק, שם הוא רואה כיצד שמים את חבל התליה על צווארו של ר' שמשון, הוא ניגש בריצה אל התליינים וצועק במלוא גרונו:  עצרו! עצרו! חכו מה אתם רוצים לתלות אדם חף מפשע? הנה אני מסרתי את סודותיכם לרוסים, אני הוא המרגל הרוסי ולא ר' שמשון, תלוי אותי את המרגל האמיתי. אולם הפולנים ידעו כי לא זה ריגל ולא האחר, הם רצו לתלות דווקא את ר' שמשון וצחקו למלמד נחום ישר לתוך פניו, אולם נחום לא קורץ מחומר קל לדחיה, הוא מתעקש, נדחף, ניגש, נופל וקם, מוריד את החבל מצווארי המועמד לתליה, סופג מכות ושוב מנסה את מזלו, כך עבר זמן מה, קשה לדעת כמה בדיוק, בעיני הנידון למות היה זמן זה נראה כנצח, עד ש... "הרוסים באים" נשמעה לפתע הצעקה מרחוק, מיד קמה מהומה בין הפולנים והם פתחו במרוצה, כעבור רגעים אחדים לא נשאר מהם זכר. בכיכר השוק הריקה מאדם, עמדו עתה שני יהודים, האחד ר' שמשון חיוור כסיד ואינו מאמין שעודנו בחיים, והשני ר' נחום המלמד מיוזע, המום ומאושר בעת ובעונה אחת, והם נופלים איש על צווארי רעהו.

     ר' שמשון זה היה אביו של משה הקטן, הוא הותיר לבנו ירושה נכבדת לא רק בכסף, כי אם גם במובן הרוחני. לעומתו משה הגדול היה חנווני בעל בית מכובד, אך לא עסקן ולא שתדלן, כינו אותו יהודי פשוט של כל ימות השנה, הוא היה ר' משה ראטנר אשר אליו כתב ה"צמח צדק" את מכתבו, ובו בקשה שישתדל לטובת החוכר אשר הפריץ נשלו מבית המרזח. עכשיו אתם כבר מבינים, שאל הזקן מדוע חשב החוכר כי כוונת ה"צמח צדק" היתה למשה השני, ומדוע נפלו פניו בהיוודע לו הטעות? הוא עמד לרגע ליד הדלת של הרבי ושקל מה לעשות, להיכנס שוב ולשאול לא היה לו העוז לעשות זאת, הוא החליט לשאול את בני ביתו של הרבי והחליט לנהוג לפי מה שייעצו לו. כאשר החוכר סיפר את ספיקותיו לאחר מבני הרבי, הוא נענה: "אבא אינו טועה, סע הביתה ועשה כפי שאמר לך לעשות." הוא עשה כדבריהם, נסע הביתה, ניגש אל ר' משה הגדול ונתן לו את המכתב של הרבי, הלה התפלא מאד כי הרבי פונה אליו במכתב זה, אולם הבין שאם הרבי כותב לו אזי אין מה לערער ואמר לחוכר שיישאר אצלו, אולי תבוא הישועה באמצעותו, יש לי למעלה על הגג חדר קטן, אמר לו, שב שם וקרא בספר תהילים ואנחנו נחכה לישועה שתבוא. החוכר עשה כדבריו ישב בחדרון הקטן ואמר תהילים כשעיניו זולגות דמעות, הוא ישב עד השעות הקטנות, שעה שהחשיכה פרשה את כנפיה על העיירה, ישב ליד נר קטן ואמר תהילים.

     כך עברו יומיים, בלילה השלישי קרה שכרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים עברה ליד הבית של ר' משה, ושקעה בבוץ הסמיך שכיסה את הרחובות, ונשבר אחד מציריה, והיא נעמדה קרוב לבית בו ישב החוכר שלנו ואמר תהילים. בכרכרה ישב פריץ ובתו, בחוץ היה קור, גשם ורוח, הרטיבות חודרת לעצמות,  הכרכרה שבורה ואין מה לעשות אין לאן לזוז, הפריץ רואה בעד חלון הכרכרה, אור קטן מהבהב בחדר של עליית גג, הוא יורד ניגש ודופק בדלת, החוכר שומע את הדפיקות בדלת יורד ופותח, בדלת הוא רואה את הפריץ שלו, אולם הלה אינו מכיר אותו אם בגלל החשיכה ואם בגלל שבעיניו, כל היהודים שווים וזהים, החוכר הולך ומעיר משנתו את בעל הבית את ר' משה קרוא, משה הגדול אינו משתומם כלל וכלל, נטל ידיו ניגש אל "הגדול", בין כה וכה הוא מספר לו בקצרה מיהו האורח הבלתי האורח ומזמינו להיכנס, הוא יוצא מהמיטה, הפריץ ובתו נכנסים, שותים כוס תה חם ואוכלים לשובע, כמובן שהם נשארו עד למחרת בבוקר שעה שתיקנו את הציר השבור, והכרכרה היתה מוכנה להמשיך בדרכה, לפני לכתו קורא הפריץ למשה ואומר לו, אתה הלא החייתם אותנו אמש, לולא ביתך איני יודע מה היינו עושים, נקבה שכרך ואשלם לך בעין יפה, הגד נא לי כמה אתה רוצה? חס ושלום, משיב משה הגדול, יהודי אינו לוקח כסף בעד מצוות הכנסת אורחים, אולם אם אתה דווקא רוצה לעשות לי טובה, הנה ידיד שלי היה חוכר אצלך את בית המרזח, ואתה משום מה פיטרת אותו והוא נותר ללא פרנסה, הוא זקוק מאד לכך כי יש לו אשה וילדים. על כן אבקשך אם אתה רוצה לעשות לי טובה, החזר נא לו את בית המרזח בחכירה כמקודם.

     "לא זו בלבד שאני נותן לו את בית המרזח בחכירה, אלא שאני נותן לו אותו במתנה גמורה" קרא הפריץ באזני משה המשתאה, הב לי עט וניר ומיד אני מעביר את המרזח על שמו של ידידך, ואכן הוא אמר ועשה, ונסע הביתה שמח יחד עם בתו. נקל להבין את השמחה שהיתה מנת חלקו של החוכר העני, שמצבו השתנה פתאום מן הקצה אל הקצה, עתה הוא כבר הבין כי ה"צמח צדק" לא טעה כלל וכלל, ושלח אותו לאדם הנכון ובזמן הנכון. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

לשמוע,להקשיב,טיפש,פופקורן,שמן,השכלתי,הרבי לא טועה,מאכל נפלא,בית המרזח,

 



אמרי שפר כ"ה מנחם אב ה'תשע"ה

 

 

 

את" הברכה, ואצל הקללה לא כתוב "את" הקללה, אם ה' נותן ברכה זה בשפע מא' עד ת'. המלה "והקללה" מתחילה באות ו' ומסתיימת באות ה' שהם אותיות סמוכות זו לזו שיהא מה שפחות.

 

      הרה"ק רבי יוזל מנובהרדוק אומר: אדם צריך לתת כל ימי "המחר" בשביל "היום" כדי שלא יצטרך ליתן כל ימי ההיום-  עבור מחר אחד.

 

     הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: כגודל מעלת נשמתו של האדם, כן גודל הקליפות החיצוניות המקיפות אותו. משל למה הדבר דומה: לאבן יקרה, למרגלית, ככל שיקרה האבן, כן תגדל המסגרת ובית האבן בה היא שוכנת.

 

     הרה"ק רבי שלמה אלעמי אומר: הזוכר מומי בני אדם, הוא עצמו בעל המומים. והרואה מומי עצמו, לא יראה מומי זולתו.

 

הרה"ק רבי ישראל פערלאוו מסטאלין (הפרנקפורטר) זי"ע (דברי תורה בעלז)

     בזמן המלחמה ברוסיה יצא הגזירה הנוראה אשר כל יוצא צבא יתייצב לפקודתו, ובאו לרבנו רבים מבני ישראל לקבל עצה ותושייה, ולשאול את פיו כדת מה לעשות, וביניהם היה גם חסיד אחד מאנ"ש, ורבנו אמר אליו לברוח ולהסתתר אצל אחותו שדרה בעיירה רוקיטנא, כן עשה והיה אצל אחותו שלשה חדשים, עד שקפץ עליו רוגזו של גזירה חדשה, אשר כל מי שמסתתר מהצבא אחת דתו... בלי משפט, והחסיד נתחלחל בקרבו מהגזירה הנוראה, ושלח את אמו לרבנו בסטאלין, וסיפרה לרבנו על מטרת בואה, אמר לה רבנו בנימה של איום, עס איז מלחמה צייט! מידארף גיין אין מיליטער! ער זאהל גיין אין מיליטער! [עתה הוא עת מלחמה, ומוכרח ללכת לצבא], כשמוע האם את דברי רבנו, פרצה בבכייה נוראה, כי איך תוכל לשלוח את בנה לחזית המלחמה, והי' עליו דמים וחמירא סכנתא, אמר לה רבינו: למה לך לבכות? עס וועט איהם אן גיין - אין קליין פינגער! [זה יגיע לו רק באצבע הקטנה].

     הגדוד של החסיד שנשלח לחזית במקום אשר האויב היה על ההר מנגד, ואותם ציוו לעבור את הנהר, אבל כל מי שעבר את הנהר נורה תיכף בידי האויב, ונפלו לידו הרבה חיילים, אך אליו לא נגע אלא פגע באצבע הקטנה בידו! ונותר הוא לבדו בחיים, ובהיותו בעבר הנהר ציוו עליו הממונים להביא את מפקד הגדוד שנהרג, כי לא נאה לכבוד המלוכה שהמפקד נמצא שוכב בביזיון, והחסיד ידע איה מקומו, ורצו לשלוח אתו כמה חיילים לעזור לו, אך בידעו שבזכות ברכת רבנו לא יאונה לו כל רע, הלך בעצמו והביא את גוית המפקד על הסוס שהעמידו לרשותו, וכיבדו אותו מאד עבור שליחותו, ובעבור זה העמידו אותו ונתנו לו אות הכבוד, ושחררו אותו מהצבא ויצא לחפשי, און די מלחמה איז איהם אן גיגיינגען נאר אין דעם קליינעם פינגער ניט מער, וכולם ידעו וראו כל ימי חייו כי האצבע הקטנה בידו רעועה וקמוטה, ונתקיים בנו: למען ספר שמי בכל הארץ. 

 

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

 

ברכה,קללה,שפע,לתת,ימי המחר,ימי היום,הקליפות החיצוניות,אבן יקרה,מרגלית,מומים,

הפרנקפורטר,

 

 

 

אמרי שפר כ"ו מנחם אב ה'תשע"ה

 

 

 ביאר ה"חתם סופר". "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (יב, ה) אמרו חז"ל הבא ליטהר מסייעין בידו. וזה"כ "לשכנו תדרשו" באם תבקש ותדרוש להתקרב אל משכן ה' אזי מבטיחך אני "ובאת שמה" תזכה לבוא לידי כך.

 

     האור החיים הק' בספרו ראשון לציון אומר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברו בו זכור אזכרנו עוד, ילד אפילו כשמתלכלך מנשקים אותו, אבל גדול שמתלכלך מתרחקים ממנו, אומר הקב"ה הבן יקיר לי אפרים אתה אצלי כמו ילד שעשועים. יהודי בכל מצב לא לברוח מהמציאות.

 

     היום ברכה וקללה, מובא בנפלאות חדשות היום ברכה זה שנותנים לך היום בעולם הזה ברכה בעד מעשיך הטובים אין זה אלא הפירות אבל הקרן קיימת לעולם וקלל"ה ראשי תיבות של ו'הקרן ק'יימת ל'ו לעולם הבא.

 

     הרה"ק ר' פנחס מקאריץ זי"ע אמר תאמינו לי שבעל עבירה הכי גדול אם מתייחד עם הקב"ה ומנדנד שרוצה בתשובה אז מקבל כל ההשפעות הטובות.

 

בגדי השרד של הצאר (לוי שייקביץ)

     אבל כבד אפף את יהודי רוהטין שבאוקראינה בח"י באייר תרמ"ט, עם הסתלקות מורם ורבם, הצדיק רבי אורי לנגר, מייסד חסידות רוהטין.  החסידים פסעו אחר מיטתו ממררים בבכי. עשרים וארבע שנים נשא בעול הנהגת הציבור בענווה ובהצנעת לכת. הוא מילא את מקומו של חותנו,  רבי אברהם מסרטרטין, והליכותיו התאפיינו בניסיון להסתיר את גדולתו ככל יכולתו. כעת עזב את החסידים לאנחות, והם מיאנו להתנחם.  

     בין המלווים הרבים שהשתתפו במסע ההלוויה היה חייט, תושב העיר.  יהודי זה לא השתייך לחסידי רוהטין,  אך געה בבכי חסר מעצורים, כאילו היה תלמידו המובהק של הצדיק. הוא השמיע אנחות קטועות והשתנק בלי הרף, מחה את דמעותיו, ושב ופרץ בבכי.  התנהגותו זו משכה את תשומת ליבם של המלווים. רבים מהם הרימו גבה ותמהו בליבם לפשר הדברים. מה לחייט הפשוט ולצדיק רבי אורי,  שהסתלקותו מסִבה לחייט צער עמוק כל־כך ? לאחר שהסתיים מסע ההלוויה פנו כמה מחסידי הרבי אל החייט וביקשו לשמוע על הקשר שלו לרבי. האיש הביט בהם בעיניים אדומות מבכי ואמר: "כעת כבר מותר לי לגלות את הסוד שהיה כמוס עמדי זה שמונה שנים. איש מלבדי לא נחשף לסוד מעולם". סקרנותם של החסידים גברה. החייט נאנח קלות, ואז פתח וסיפר: "

     יודעים אתם בוודאי שאני חייט במקצועי — תופר בגדים על־פי הזמנת הלקוחות. יום אחד, לפני כשמונה שנים, נקראתי לביתו של הרבי. כשהגעתי קיבלני הרבי בסבר פנים יפות והכניסני לחדרו. הוא נעל את הדלת, כדי שאיש לא יוכל להיכנס אל החדר . "הצדיק פתח אחת ממגֵרות שולחנו,  הוציא ממנה ציור והושיטו לי.  התבוננתי בציור ונדהמתי: זה היה דיוקָנו של הצאר אלכסנדר השני, שנחשב שונא ישראל מובהק. בציור נראה הצאר במלוא הדרו, לבוש בבגדי מלכותו המפוארים. בטרם הספקתי לעכל את שמתרחש הנחית עליי הרבי את בקשתו המדהימה: ' האם תוכל לתפור בעבורי בגד מלכות כזה . ? "מעוצמת ההפתעה נעתק הדיבור מפי, אך במהרה התעשתי, הנהנתי לחיוב והודעתי לרבי כי אני מוכן ומזומן למלא את בקשתו. ארשת של שביעות רצון עלתה על פני הרבי.  הוא מסר לי את התמונה, ואני ניגשתי למלאכה, עשיתי את המדידות הדרושות והקפדתי לתפור בגדי שרד יקרים בדיוק כבגדיו של המלך, כפי שנראו בציור. " כשסיימתי לתפור את הבגדים הבאתי אותם אל ביתו של הרבי.  שוב הכניסני הרבי אל חדרו, ולמרבה פליאתי ביקשני שאלביש אותו בבגדים האלה. הרבי נכנס עמי חדר לפנים מחדר, נעל את הדלת אחרינו והתייצב מול המראה שהייתה שם. הוא ביקש ממני להביט בציור דיוקנו של הצאר, ושאלני: 'האם אכן הבגדים שתפרת בעבורי נראים כבגדיו של הצאר?'. 'כן', עניתי לרבי ברעד. " לפתע נשתנה גון פניו של הרבי. הן האדימו כאש להבה ולמראהו נפלו עליי פחד וחרדה. רעדתי בכל גופי מן המחזה, עד שחששתי לעמוד בד'  אמותיו של הרבי הקדוש, שנראה באותה שעה כמו בעת עבודת הקודש שלו בימים הנוראים — כולו אחוז שרעפי קודש שלא מן העולם הזה. " פתאום נטל הרבי את מקלו בידו והניפו בחדות למעלה, סמוך לפניו,  עד שניבט בחזרה מן הראי. הרבי הניע את ידיו בעוצמה, עצם את עיניו בחוזקה, וכשדמעות החלו לזלוג מהן החל לקרוא בדבקות גדולה: 'כן יאבדו כל אויביך השם!'" . "באותו רגע", המשיך החייט וסיפר ברטט לחסידים המשתאים, "לא הבנתי כלל את המתרחש. איזה שיג ושיח יש לי עם ענייניו השמימיים של הרבי?... אולם גם בהבנתי הדלה קלטתי שדבר־מה טמיר ונשגב מתרחש כאן. קדושת המעמד ובכיו של הרבי סחפו גם אותי ופרצתי בבכי. " כעבור כמה רגעים סיים הרבי את המחזה ונראה היה כי סערת הרגשות הגדולה שאחזה בו שקעה ובמקומה עלתה על פניו ארשת רגועה. הוא פנה אליי ופקד עליי שלא לגלות את מה שאירע לשום ילוד אישה. " כעבור כמה ימים", המשיך החייט וסיפר, "הגיעה השמועה המסעירה — חבורת מהפכנים התנקשה בחייו של הצאר האכזר. " מיד קישרתי בין המאורע המופלא בבית הרבי, שבו חזיתי, ובין ההתנקשות בחייו של הצאר, אך מובן שלא המריתי את פקודת הרבי ולא גיליתי על כך לאיש. אולם עתה, לאחר שהרבי נסתלק לבית עולמו, כמדומני שהגיעה העת לספר את נפלאותיו. " עכשיו מבינים אתם מדוע אני מבכה את לכתו של רועה ישראל זה מקרבנו? הלוא איש אלוקים קדוש זה הושיע את כל עם ישראל!"

     נפעמו החסידים למשמע הדברים . כמה ממקורבי הרבי ביקשו לאַמת את נכונות דבריו של החייט, וסרו במהרה לביתו של הרבי. הם פשפשו בארונותיו ולפתע מצאו את בגדי השרד המלכותיים, החיקוי המדויק של בגדי הצאר — בדיוק כפי שתיאר החייט... 

 

 

 

 

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

החתם סופר,תבקש,תדרוש,תזכה,להתקרב,הבן יקיר לי אפרים,הקרן קיימת,מתייחד,מנדנד,

מתלכלך,מנשקים,ילד שעשועים,בגדי שרד,צאר, 


אמרי שפר כ"ז מנחם אב ה'תשע"ה

 

 

 

    אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים ט"ו,ד). אל תשהה את עזרתך עד שהנזקק יהיה חלילה אביון, שאז עזרתך כבר לא תביא לו תועלת. )תולדות יצחק(



     אל תציעו שוקולד לנשמה רעבה!     



     אם אנחנו משתמשים במזון בתור תמריץ,  זה רק בגלל שהחיים לא כל כך ממריצים.

 

     ביאר הרה"ק ר' מאיר מפרעמישלאן זי"ע וצרת הכסף בידך (יד, כה), שיהא הכסף צרור בידכם ברשותכם שיהא אדם שליט בכספו ובנכסיו ולא שיהא חלילה הוא וממונו שולטים עליו.

 

הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל הידוע בכינויו הרבי מליובאוויטש:

     נולד - ב י"א ניסן ה'תרס"ב  (1902) בעיר מיקולאייב, אוקראינה, נפטר ב-ג' בתמוז תשנ"ד (1994), למעלה משנתיים לאחר שלקה באירוע מוחי ז"כ ( באדר ת 'א שנ"ב 1992), ולאחר שהיה שרוי בתרדמת במשך שלושה חודשים . חי כ- 92 שנים. נטמן ליד חמיו בניו יורק, בבית הקברות היהודי " מונטיפיורי בקווינס . השביעי בשושלת אדמו"רי חב''ד , עמד בראש חסידות חב''ד משנת תש"א (1951) ועד לפטירתו בשנת תשנ"ד (1994). הוכתר רק לאחר שנה מפטירת חמיו שעמד בראש חסידות חב"ד. עסק גם בקבלה מנקודת המבט החסידית. בנוסף לעובדת היותו חתנו של אדמו''ר השישי של חב''ד , הוא גם דור חמישי, בן אחרי , בן לרבי מנחם מנדל שניאורסון ("הצמח צדק"), שהוא השלישי בשושלת רבני חב''ד , והוא הרבי השביעי בשושלת הרבנים שבראש חסידות חב''ד. השאיר אחריו מורשת של אהבת ישראל והפצת יהדות מתוך מסירות נפש, שממשיכה לתת פירות גם היום. אחת מגולות הכותרת הוא מפעל השליחות של תנועת חב"ד, שמונה למעלה מ- 3,000 שליחים בכל רחבי העולם . רבים פנו אליו ונושעו. בעל רוח- הקודש. מלומד בניסים.

      אביו: 'ר לוי יצחק (הרב הראשי של העיר יקטרינוסלב בשנים ת רס"ז ת- רצ"ט [1907-1939]) אמו: מרת חנה (בתו של רבה של מיקולאייב , ר' מאיר שלמה ינובסקי). אשתו: מרת חיה מושקא (בתו של האדמו ר" ר' יוסף יצחק שניאורסון). מספריו: •אוצר הרבי • ועד הנחות בלשון הקודש • שיחות קודש •אגרות קודש •תשובות וביאורים • רשימת המנורה "• שניים אוחזים בטלית • " הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים • ליקוטי שיחות •עניינה של תורת החסידות • תורת מנחם - התוועדויות .

     בימי ראשון הרב נהג לקבל אליו המוני מאמינים ושאינם מאמינים מכל קצוות העולם. הרב עמד על רגליו כל היום. לכולם הקשיב בסבלנות וקיבל את בקשותיהם ולסיום אף העניק שטר אחד או יותר של דולר הצדקה המפורסם שלו. הוא כאילו הרגיש את האנשים, ידע בדיוק. לפעמים, כשעמדו מולו נרגשים בלי יכולת לדבר, קיבלו ממנו תשובות לפי סדר השאלות שעמדו להציג לו. הוא ידע מה נפשם מבקשת, והכול בענווה, באהבה גדולה לכלל ישראל ומתוך אמון באדם. ההנחיות שנתן תמיד הסתברו כנכונות, העידוד שנסך היה הבטחה לטוב שקוימה. הוא אהב כל אחד, ופעם, כשנשאל , כיצד הוא לא מתעייף, בגילו המבוגר,  לעמוד על הרגליים במשך שעות ולפגוש את כל אלה שעברו לפניו, השיב בפשטות : "כשסופרים יהלומים לא מתעייפים, וכל יהודי הוא יהלום.

     מספרת הגב' ג'ייקובס מברוקלין: "ב"ה, יש לי בלי עין-הרע משפחה מרובת ילדים. כשנולדה בתי השישית היא התפתחה ב"ה כמו כל ילד . והייתה לנו ממנה הרבה נחת, אך כשהגיעה לגיל שבעה חודשים הבחנתי , שחדלה להתפתח. הדבר הדאיג מאוד אותי ואת בעלי והתחלנו לפנות למומחים ובעיקר לרופאים נירולוגיים, אך כולם לא מצאו בילדה שום דבר מיוחד , שניתן לטפל בו כדי לחדש את ההתפתחות. נסענו עם הילדה גם לבתי-רפואה מחוץ לעיר בציפייה לקבל ממצאים ברורים, אך גם באלה לא קיבלנו שום אבחנה -חד משמעית באשר למצבה של בתי.  נעשיתי עצבנית ומתוחה. כנראה ראו עליי את המתח, כי באחד מבתי-הרפואה שהגענו אליהם הרופאים אמרו , שחבל להרוס חיי משפחה בגלל ילדה אחת, והציעו לנו להכניס אותה למוסד ולבוא לבקר אותה אחת לכמה ימים או שבועות, מובן, שדחינו מיד את ההצעה, אך לא התייאשנו.

     ידידים ובהם גם רופאים אמרו לנו , שבניו-יורק קיימות מרפאות מיוחדות לטיפול בילדים כאלה תוך ניסיון לשקמם, וכיוון שהממשלה עוזרת במימון הטיפולים הללו, כדאי לנסות. פנינו לאחת המרפאות הללו, וכעבור מספר שבועות הסתיימו ההליכים הבירוקרטיים, ונקבע תאריך לקבלת הילדה. בעלי הוא יהודי חסידי, ובמשך הזמן הלך לבקש את ברכתם של הרבה אדמו"רים וגדולי ישראל. בינתיים החלה בתי לקבל את הטיפול במרפאה בניו-יורק , וראינו אמנם שינוי מסוים בהתנהגותה אבל הבת עדיין הייתה רחוקה מלהיות ילדה רגילה, והרגשנו, שאנחנו מאבדים את הקשר עמה בכל יום שעובר.

     באחד הביקורים אצל הילדה גיליתי אצלה מיחוש חדש הקיים למיטב ידיעתי רק אצל ילדים אוטיסטיים - והפעם הייתי ממש אובדת-עצות.  הבנתי , שאם הילדה אוטיסטית לא עלינו, אין למחלה תרופה דרך הטבע . ובכל-זאת, לא קיבלתי את הדין. צעקתי לבעלי, שחייבים להפוך עולמות ולראות מה נשאר עדיין לעשות, ובעלי אמר, שלא נותרה שום ברירה אחרת אלה ללכת לרבי מליובאוויטש ולבקש ממנו ברכה. דבר שנמנע מלעשותו עד היום כי היינו משויכים לחסידות אחרת.

     התברר שהרב לא מקבל אנשים ליחידות כבר שנים, והדבר היחיד, שניתן לעשות הוא לעמוד בתור לחלוקת הדולרים ולקבל את ברכתו. החלטנו שזה הדבר שיש לעשות, וכבר ביום ראשון הקרוב בעלי הלך -ל 770 ונעמד בתור לחלוקת הדולרים. הדבר היה לפני החגים והיו המון אורחים. אח''כ בעלי סיפר שמראה התור הארוך דכדך אותו. הוא הבחין, שכל אחד שמגיע לרבי נמצא ליד הרבי בערך שנייה אחת, מקבל דולר וממהר לעזוב את המקום, ומובן שהדבר לא עודד את רוחו, אך בעלי החליט, ששווה לשמוע מהרבי אפילו את הברכה, שהרבי נותן לכל אחד  כעבור שעות של עמידה בתור בעלי מצא את עצמו עומד ליד הרבי, והנה הרבי שואל אותו מיד "האם מישהו חולה? " ובעלי שהשתומם מרוח הקודש של הרבי, ענה: "ילדה שלי". נתן הרבי לבעלי שני דולרים ואמר לו: ''תן לה דולר אחד ביד אחת ועוד דולר ביד השנייה, שתשים בצדקה, ותהיה לה רפואה שלמה". מובן , שבעלי נסע מיד הביתה ועשה מיד כהוראת הרבי, ולא ייאמן ! תוך שבוע הילדה החלימה וחזרה להיות כאחד הילדים. כיום היא לומדת ב"בית-יעקב" וב"ה מדברת ומשתוללת כמו כל ילדה בגילה .

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

 

אביון,נזקק,תועלת,שוקולד,נשמה,רעבה,מזון,תמריץ,הכסף,צרור,שליט,מנחם מנדל שניאורסון,





אמרי שפר כ"ח מנחם אב ה'תשע"ה

 

   אפילו הדגים שבים רועדים באלול!

     בוא וראה מה בין הדורות הקודמים לדורות שלנו: בדורות הקודמים היה צורך שחכמים יתאספו כדי לתקן תקנה שאסור לבזבז לצורכי צדקה יותר מחומש ... )עיטורי תורה(

     החת"ם סופר דיבר רבות על הצורך בבקשת הגאולה. פעם אחת אמר: " בברכת המזון אנחנו מבקשים מהקב"ה שייתן לנו פרנסה — 'פרנסנו וכלכלנו', ואחר־כך אנו מבקשים את הגאולה — 'ובנה ירושלים עיר הקודש'. אולם בענייני הפרנסה איננו מסתפקים בתפילה, אלא כל אחד ואחד מתאמץ ומתרוצץ כדי להשיג את פרנסתו. אילו היינו מתאמצים כך בעניין הגאולה — היינו נגאלים". וסיים ואמר: "זהו מה שנאמר בתורה 'לשִכְנֹו תִדְרשּו, ובָאתָּ שָמָה' — אם תדרשו ותחפשו את הדרך להביא שהקב"ה ישכון בציון, תזכו שאכן 'ובאת שמה', תבואו אל בית המקדש השלישי".

     ובערת הרע מקרבך (יג, ו(.  - רשע אחד התפאר בפני ה"נודע ביהודה" שהוא עבר על כל העבירות שבתורה, חוץ מאחת והוא, העבירה של 'המאבד עצמו לדעת'.  ענהו הגאון: שעבירה זו אין בידו לעבור, שהרי בכך לא עובר עבירה אלא מקיים מצווה של "ובערת הרע מקרבך".

 

הרגישות לזולת (ברינה יקצורו עלון 177)

     הגאון הגדול רבי שלום יוסף אלישיב זיע"א היה ידוע ומפורסם לא רק בגדלותו העצומה בכל מכמני תורתנו הקדושה, אלא אף במידות שבין אדם לחברו גאון גדול היה.היה זה עת נכנס לדירתו אדם ושאלתו בפיו: "רבי! זה עתה חנן אותי ה' בבן, וברצוני לקוראו בשם יהונתן, אלא שאשתי מתנגדת לשם זה מאד בטענה שבנה של השכנה שנפטר בקיצור ימים ושנים היה שמו יהונתן וחוששת היא לחייו של בננו חלילה. מה דעת כבודו בעניין"?

     הרב אלישיב זצ"ל הרהר קמעה ולאחר השיב: "כדאי שתקרא לו בצלאל". הלך האיש לדרכו ועשה כדברי הרב. לימים פגש הוא את הרב אלישיב ושאלו: "מדוע? מדוע החליט כבודו בזמנו לקוראו בצלאל ולא יהונתן"? הרב השיבו: "כיון שאמרת שבנה של השכנה היה שמו יהונתן, חששתי מאד שכאשר יגדל בנך ותקראו לו בקול: "יהונתן! תעלה הביתה", או: "יהונתן! בוא לאכול", או אף אם רק תגערו בו ותאמרו: "יהונתן! תפסיק להשתולל", בטוחני שבכל פעם שתקראוהו בשמו תיזכר השכנה מיד בבנה שנפטר ותצטער מאד בשל כך, וכיון שחששתי מצערה הגדול לכך יעצתיך לקוראו בצלאל, כיון שכל המונע צער מישראל זוכה הוא ויושב בצל הא-ל"!

חוויית השבוע שלי

 

http://h-y.xwx.co.il/  

 

 

 

 

דגים,רועדים,אלול,הדורות הקודמים,תקנה,חומש,פרנסה,בית המקדש השלישי,עבירות,מצווה,רגישות לזולת,





עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים