בניית אתרים בחינם

 





אמרי שפר כ"ט חשון ה'תשע"ז

 

   אדם יכול לאכול כדי לאכול, ואדם יכול לאכול את אותו אוכל ובאותה מסעדה אבל עם ידיעה שהוא אוכל בשביל להתקיים והוא מתקיים כדי לעשות דברים טובים וכדי לאסוף מטבעות של נצח, עם כזו גישה גם האוכל מצטרף לשירת רגעי חייו...



     ''האמיצים אולי לא יחיו לנצח – אבל הזהירים לא חיים בכלל''   ( ריצ'רד ברנסון)

     ידועה המשנה במסכת אבות (פרק ג', א') "דע לפני מי אתה עומד, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". על פניו ישנה כפילות לשון – "דין וחשבון" ... הגר"א מבאר שאין כאן כפילות אל שני דברים שונים - יש דין ויש חשבון. הדין נעשה על המעשה עצמו, במידה ואדם עשה מעשה לא טוב – יש דין על כך. אבל בנוסף לדין יש היבט נוסף – חשבון. חשבון פירושו – עושים לך חשבון על אותם דקות יקרות שהיה אפשר ליצוק לתוכם תוכן חיובי, היה אפשר לנצל את הזמן למעשים נצחיים...



     יסוד החינוך הוא ללמוד וללמד לא להסתכל בצלחות של אחרים. הבית שלי הוא הנעים ביותר. היום טוב לי ביותר,  ואני שמח ומאושר במה שיש לי. לא לומר ולהזכיר בערגה את העבר, כי פעם היה יותר טוב וכו'. וכן לא לדבר ולטוות חלומות לעתיד וורוד שאולי יגיע כמו: כשיהיה כסף נחליף את הרהיטים וכו'. יהודי צריך ללמוד לראות את ההווה, להיות מאושר איתו.  והיסוד העיקרי לחינוך של "עין טובה" זהו יסוד האמונה. (האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל)



לא כל מה שנוצץ...  (סיפורים מהחיים 2)

     ניסיתי את מזלי בכל מיני עבודות אולם לא ראיתי הצלחה במעשה ידי.  יום אחד הציע לי ידיד להיכנס לעסקי יהלומים ודאג לי לאשראי של סחורה שאמכור ודווקא בתחום זה די הצלחתי. אחרי שנתיים וחצי שהסתובבתי בבורסה קונה ומוכר הצלחתי לקבל המלצות ולהיכנס כחבר בה. שכרתי משרד עם הרבה חששות והתחלתי לעבוד כסוחר מן המניין.  לאחר שבועיים נקראתי לאחד הסוחרים הגדולים בעולם היהלומים, הייתי באמצע פגישה עסקית אולם אם נקראתי אליו זה שווה הפסד עסקה גדולה, התנצלתי בפני האנשים ועליתי למשרדו. הוא אמר לי: "אני צריך שתעבוד בשבילי". "ודאי, מה שתרצה"-השבתי . "בתור התחלה, תסגור את המשרד שלך ותבוא לעבוד כאן". הסמקתי כולי "אבל...אני בדיוק פתחתי ו...", "כמה אתה חושב שתרוויח לחודש במשרד החדש?" שאל ואני השבתי משתדל לדייק. "אין בעיה" אמר והוציא פנקס המחאות ורשם סכום כפול פי שלוש ממה שאמרתי "זו המשכורת החודשית שלך אצלי, מתי אתה סוגר את המשרד?", "מצדי עכשיו" השבתי. "אין בעיה, מחר ב- 8:00 בבוקר אתה כאן, ובדרך החוצה תכנס למזכירה שתסדר לך את המשכורת".

     התחלתי לעבוד אצלו כשאני מנהל עסקאות במיליונים ועשרות מיליונים עם ראשי מדינות במיוחד עם אלה שאינם נבחרים בבחירות דמוקרטיות ובכל רגע עלולים לעשות להם מה שהם עשו לקודמם... התחלתי לקפוץ ממדינה למדינה במטוס הפרטי של הבוס או במטוסים אחרים וכך נזרקתי לתקופה מטורפת של פגישות עם אנשים מוזרים כשאיני שוכח להצטייד במזון כשר שאינו בנמצא במקומות שכאלו.  באחת המדינות הכרתי כפר אחד בו עברנו בשיירה, בשל סיבה לא צפויה השיירה עצרה ואני בניגוד להוראות הביטחון טיילתי קצת בין הבקתות לראות את העוני המחפיר של התושבים.  לפתע ראיתי אם בוכה ובידיה ילד רעב, אבי הילד עמד לידה ושניהם נראו חסרי אונים, רצתי לג'יפ והוצאתי משם תיק ובו אוכל רב ותרופות, הבאתי להם את התיק וגם הושטתי שטר של  100 דולר שהוא שווה ערך למשכורת שנתית באותו מקום. הם עטו עלי וגם כל שכניהם, שהבחינו בכך אנשי ההבטחה הם בקושי חילצו אותי מהמוני האדם שהקיפו אותי, המאבטחים צעקו עלי שסיכנתי את עצמי תוך שאנו מתרחקים מהכפר במהירות, "אתה יודע כמה אנשים יש כאן?" שאל אחד מהם, "עשרת אלפים?" אמרתי לו, "תחשוב יותר בכוון של מליון" השיב.

     בכל פעם שהגעתי לאותה מדינה עברתי דרך הכפר ההוא ואף שרציתי לראות מה עלה בגורל הילד לא העזתי לעשות כן.  ואז הגיעה תקופה שבה הייתה הפיכה והשליט הקודם הודח, והחל תוהו ובוהו במדינה.  לא סחרנו אתם זמן מה אך למסחר חיים משלו והגיעו בקשות מצד מנהיגים שנבוא לסחור אתם תוך הבטחה לביטחון והגנה מלאים. הבוס שלח אותי לשם באומרו שמדוברו בעסקה של  30 מליון דולר, טסתי וצבא שלם של חיילים חיכה לי, הם ליוו אותי כאילו הייתי אוצר של 30 מליון דולר. הגענו למחנה שמור ומאובטח כמו בונקר בתוך בונקר עד שהגענו למעין ארמון מפואר, במרכז אחד האולמות ישב השליט בכסא מלכים עם מדרגות מזהב שהזכיר לי את כיסא אחשורוש רק שזה לא היה בהודו אלא בכוש. ליד הכיסא הייתה ערימה ענקית של יהלומים , קיבלתי פיק ברכיים, השליט סימן לי להתקרב. החיילים סביבו כיוונו אלי את הנשק, מתח עמד באוויר, כאילו אני מתכוון לקחת את היהלומים ולברוח. לקחתי את הזכוכית מגדלת, נטלתי בידי יהלום ששוויו כמאה אלף דולר ולאחר שנייה הבנתי שהוא לא שווה אפילו דולר, זו הייתה זכוכית, לקחתי עוד יהלום ועוד אחד ולא היה לי ספק, אבל מה אני עושה ? לא העזתי להביט בו, "איך זה? טוב, אה?" אמר באנגלית רצוצה, חייכתי במבוכה ואישרתי בניד ראש. עוה"ד שאל- "נו, אז חותמים?", "אני צריך לדבר עם הבוס שלי" אמרתי, "תתקשר עכשיו" הורה השליט. ידעתי שלא אוכל לספר לו את אמת והחלטתי להתקשר לקו שבו לא יענה. ואז עלה בי רעיון, התקשרתי למשרד הישן והריק שלי, מובן שהטלפון צלצל ואיש לא ענה. אמרתי לשליט שהבוס אינו עונה אך אשיג אותו בשעה הקרובה, הוא ביקש שאנסה שוב אך איש לא ענה. הוא הורה לתת לי חדר במתחם עם עורך הדין הנוכל, בשלב מסוים עשיתי את עצמי כביכול משיג אותו טלפונית אך דיברתי לעצמי: "מה אתה אומר, אתה רוצה שאעביר להם את הכסף? איפה זה? בסדר, בסדר" אמרתי לעו"ד שאני צריך לצאת להביא את הכסף הוא אמר שילווה אותי, וכך יצאתי איתו בליווי משמר מהמתחם, בחוץ הצלחתי להתרחק כדי לבצע שיחה בלי שישמעו, סיפרתי לבוס בקצרה מה קרה, הוא היה תכליתי ואמר לי לומר להם לאן אני צריך להגיע וכי הוא מארגן לי כוח חילוץ וכל שעלי לעשות זה למשוך את הזמן, אמרתי לעו"ד את שם המקום והם החלו לנסוע, הבוס הורה לי לברוח ברגע שתהיה לי הזדמנות, לפתע עברנו ליד מקום מוכר, באותו הכפר שבו הייתי בעבר. האטתי את מהירות הנסיעה ונתתי לכולם לעבור, כשהייתי אחרון המתנתי לעיקול מסוים וחתכתי לתוך הכפר, עורך הדין החל לצעוק עלי, אמרתי לו כי היהלומים מזכוכית והכול תרמית, כתגובה הוא צרח עלי שאני רמאי ומסכן את שניהם, שהגענו לכפר ירדתי מהג'יפ ונטלתי את מפתחותיו שלא יוכל לרדוף אחרי, רצתי כאחוז טירוף וחיפשתי את הבית שלהם,  הגעתי לבית השכנים אמרתי להם שאם יחביאו אותי הם יקבלו הרבה כסף. הם הובילו אותי לבית המשפחה שזיהו אותי כשהאב מחבק אותי ומראה לי את התינוק, אמרתי להם לאן אני צריך להגיע והבטחתי שירוויחו רבות מכך. הם גילו תושייה ונתנו לי מיד סמרטוטים ללבוש וצבעו את פני בשחור ואח"כ הוא יצא עימי רגלית למחוז חפצי, הלכנו שעות רבות עד שהגענו למקום יישוב משם לקחתי אוטובוס לעיר עליה סיכמתי עם הבוס.

     הענקתי למצילי 500 דולר שהתעקש ללוות אותי עד ליעד, שם המתין לי מסוק שלקח אותי לשדה התעופה ומשם הביתה.  מלבד ההודיה לבורא עולם הרגשתי היטב על עצמותי את מאמר הפסוק - "שלח לחמך על פני המים" ותובנה נוספת לא פחות חשובה: "לא כל הנוצץ - יהלום הוא". 

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 

 

 

לאכול,מסעדה,להתקיים,מטבעות,אמיצים,זהירים,דין וחשבון,כפילות לשון, ללמוד וללמד,שמח ומאושר,לטוות חלומות,



אמרי שפר כ"ח חשון ה'תשע"ז


 


 


''אין טעם בחיפוש מקום בו יהיה לך טוב, יש טעם בללמוד את הטוב בכל מקום.''





"     בחיי האדם ישנם כמה תקופות. תקופת הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה.  אדם משיל מעליו את נערותו ומביא את בגרותו תחתיה.  הדבר רצוי וכדאי, אך לא מושלם. המושלם הוא כאשר יביא האדם על עצמו את בגרותו כשהיא איננה מחליפה את נערותו, אלא באה ומשלימה את מעלת נערותו,  שהרי גם לנערות ישנן מעלות שנמצאות רק בה... האדם האידאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות. (הרב ברוך מרדכי אזרחי, בספרו "ברכת מרדכי" על התורה)





"   ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" (ירמיהו, יז, כז)





     'זה לא באמת משנה כמה כסף יש לך אלא כמה כסף אנשים חושבים שיש לך...'.


ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני" [כב, יא]. יש קונה עולמו בשעה אחת.  (אור דניאל, המודיע)


     אין ספק, שמצווה מסוג זה של עקידת בן אינה מן הדברים הקלים והפשוטים. זו לא עוד מצוה. ואכן אברהם אבינו הולך לקיים מצווה זו ללא התלבטות וללא שהיות. ומכאן נלמד עד כמה האדם לעתים רבות צריך לקבל החלטה גם כשהיא קשה, גם כשהיא כואבת או אפילו לא נראית לו הגיונית – יש לקיים את המצווה כיוון שהבורא ציווה! ומיותר לציין, כי באמירת "הנני" – המראה מסירות נפש – באה התשובה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" – זה מראה על יראת א-לוקים. אנו עומדים כל רגע ורגע בניסיון. האדם צריך לקבל ברגעים מסוימים החלטות קשות. לא אחת מנסה היצה"ר לפתותנו על מנת שנסטה מדרך הישר אך עלינו לדעת אם הזדמנה לאדם מצווה ועשה אותה קנה עולמו. כמו שמובא בדוגמא שלפנינו,  מעשה מופלא המובא מפי בעליו:


     אני מתגורר בניו יורק רבתי וברוך ה' אני מבורך במשפחה גדולה ומפוארת, עם נחת מכל הצדדים, נכדים ונינים, וגם פרנסה לא חסרה כלל. ואני גם זוכה להחזיק את כל יוצאי חלצי על שולחני ולאפשר להם להמצא בעולמה של תורה. ובין לבין גם לעסוק במה שיהודי צריך לעסוק בו יומם ולילה. אם היו שואלים אותי לפני שלושים וחמש שנה, איך אני רואה את עצמי בגילי הנוכחי, סביר להניח שלא הייתי מעז להעלות על דל שפתי את תיאורה של המציאות כפי שהתרחשה. באותן שנים עבדתי קשה לפרנסתי ובסיעתא דשמיא הצלחתי להפיק ממנה כדי מחיה בסיסית. היה לי עסק קטן בשותפות עם ידיד קרוב, חבר מהישיבה, עד שהחלטנו ליזום משהו לפרנסתנו. התחלנו בקטן, בשעות הערב, ואט-אט התפתחנו והפכנו לעסק פעיל ומכניס. שתי משפחות התפרנסו ממנו, בכבוד, אם כי לא בהרווחה מופלגת.


     כמה שנים לאחר שהקמנו את העסק שלנו, הכרנו יהודי מבוגר, גלמוד ועשיר, שבבעלותו היה עסק לייבוא מוצרים שאנו עסקנו בשיווקם. נרקמו בינינו קשרי מסחר, שהתפתחו לקשרי ידידות, שנתיים- שלוש לאחר שהכרנו, הוא כבר היה בן-בית אצלנו. בתחילה היה בן- בית בבית העסק ולאחר תקופה התנהל כבן- בית גם בבתי המגורים שלנו. התארח בשבתות ובמועדים, הביא מתנות לילדים ו... הביא את עצמו לחיינו הפרטיים.  כאמור, הוא היה גלמוד, מעולם לא הקים בית בישראל ולמיטב ידיעתי לא היו לו קרובי משפחה. כולם עלו בעשן המשרפות והוא הקים עצמו מעפר. כמובן שלא יכולנו לסרב לו כשהזמין את עצמו להגיע, אך עד מהרה התברר, כי הוא רוצה שלא נסרב לו בכל דבר.  והייתה לו דעה בכל דבר. לא היה לי קל ולמעשה זה הלך ונהיה קשה יותר ויותר. המעורבות הפכה להיות דווקאית. ואז, ביום מן הימים,  הוא הגזים. ההרגשה הייתה איומה החלטתי: 'עד כאן'! ניגשתי אליו ואמרתי בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "ידידי היקר, אתה יודע שאני מאד מכבד ואפילו אוהב אותך. לא רק אני, אלא כל המשפחה. אבל את ההתנהגות שלך אני לא אוהב וכמעט אפשר להגיד שאינני סובל. כשאורח מתמיד, או אפילו בן משפחה קרוב, אומר דעות ועצות למארחיו, זה מעניק להם תחושה מאד לא נעימה. זו כבר תחושה בלתי נסבלת. לכן, מהיום והלאה, אני גוזר עליך בכוח היותי בעל הבית בביתי, שתימנע מלהתערב לנו בניהול הבית. נמשיך לארח אותך בכל עת, בכבוד ובחיבה. כי אתה באמת איש יקר ונשוא פנים ואנחנו רואים זכות עצומה להיות במחיצתך, אבל, אירוח כן, התערבות, בשום אופן לא!".  הוא היה המום. מימיו, כך נראה, לא העז אדם לערער אחר זכותו להתערב בחייהם של אחרים. הוא כמעט איבד את לשונו.  כעת, הוא כבר קם ממקומו והטיח בי: "על דיבורים שכאלו אין מחילה. אינני רוצה יותר להכירך. אצל השותף שלך הרבה יותר נעים". הוא קם ופסע לעבר הדלת ולפני יציאתו הכריז: "מהיום, אל תדרוך אצלי בבית העסק. הכל דרך השותף שלך". בימים הבאים המשיכו להתנהל עסקינו המשותפים דרך ידידי, שזכה כעת להרעפת תשומת לב כפולה.


     תקופה חלפה. משהו כמו שנה. הרחק מידיעתם של אנשים נקטתי בכמה פעולות של פיוס. בניסיון להרגיעו ולהסביר לו כי לרגע לא התכוונתי לפגוע בו, אלא להגן עלי, על ביתי ומשפחתי ועל שלוותי. בתחילה הוא לא אבה לשמוע, אך עם הזמן התרכך ושיחת הפיוס הסתיימה בלחיצת יד איתנה. רק לאחר כמה שעות, בשעת ערב מאוחרת, התקשר לביתי ואמר: "תמסרו לו שאומנם השלמנו ואני גם מוכן לבוא לביתכם להתארח ובעזרת ה' אשמור על עצמי לפי כל הכללים, אבל, כפי שאמרתי ואני לא חוזר בי, בבית העסק שלי שלא ידרוך". מילה זו מילה. כפי שביקש, לא דרכתי יותר בבית העסק שלו. וכפי שהבטיח, הוא שב להתארח. וגם שמר על הכללים. ועדיין,  ענן של אי נעימות העיב על יחסינו. עד שבאחת הפעמים שביקר אצלנו בבית, לא התאפקתי ובצאתו ללכת אמרתי לו: "אפילו שעבר כבר המון זמן, אני מרגיש צורך לבקש ממך שוב 'סליחה' על מה שהיה. אני רוצה להיות בטוח שזה מאחורינו". גם הוא לא התאפק והשיב: "מאחורינו – מאחורינו. רק שתדע שבצוואה שלי כתבתי את כל רכושי לשותף שלך. לא לעסק המשותף. לשותף. ליתר דיוק,  מאה דולר רשמתי על שמך.


     הייתי כל כך המום, כי מעולם לא חשבתי עליו במונחים של 'צוואה'. ידעתי שיש לו כסף וגם הנחתי שהרבה, אבל לא העליתי בדעתי שליחסי הקרבה בינינו יש תעריף של תשלום לאחר המוות, הרגשתי שאני עושה עימו 'חסד של אמת' ללא ציפייה לתשלום גמול. והאמת,  שככל שחלפו הימים הבאים והרהרנו בדבר, אני ובני ביתי, הגענו למסקנה שזה גם לא מפריע לנו. נכון שכסף בשפע עשוי להיות דבר מבורך, אבל רק כסף שמגיע לידינו ביושר ובעמל כפיים.  לאחר כמה שנים נפרדתי משותפי ופניתי לאפיק אחר. ובעצה אחת עם השותף שלי החלטתי למכור לו את חלקי בעסק. באותה עת, כבר היינו מאוגדים בשותפות הרבה יותר עמוקה: "שלוש שנים קודם לכן השתדכנו פעמיים. בני ובתי הקימו את ביתם עם בתו ובנו. כבר היו לנו שלושה נכדים משותפים, תאומים מתוקים מבני ובתו ותינוק חמוד מבתי ובנו.  כדרכו של עולם וכטבעם של אנשים, אנחנו התבגרנו והוא הזקין. אנו הפכנו בשלים יותר, בעוד הוא הולך ונובל. ביקוריו הפכו תכופים יותר ויותר והתאמצנו לדאוג לכל מחסורו. לא רק תכופים הפכו ביקוריו, אלא גם ארוכים יותר. כשהגיע אלינו לשבת, היינו מקדימים להביאו לביתנו בצהרי יום חמישי ולהמשיך לארחו עד בוקרו של יום שני. כשנחלשה בריאותו, נטלתי על עצמי לדרוש עמו ברופאים,  בהתמסרות מתמדת שתבעה ממני גם כוחות מאומצים וגם לא מעט כסף.  ואז יום אחד, קרא לי ואמר: "... זאנוול יקירי, אני ממש מתחרט על כך שלא התאפקתי וגיליתי לך בשעתו על ה'צוואה'. כתיבת הצוואה הייתה בתקופה שבה הייתי שרוי בכעס גדול עליך. מאז ועד היום, הספקתי להתחרט על זה בכל לבי וכבר לפני שנתיים כתבתי צוואה חדשה, שאף היא מופקדת אצל עורך דין פלוני, שאותו אתם מכירים היטב מהעסק ובצוואה החדשה ביטלתי את הקודמת וכתבתי את כל נכסי שווה בשווה לך ולשותפך. ועתה, הנה לא ידעתי יום מותי, אבל אינני רוצה שתהא עלי כעס או התמרמרות לאחר פטירתי עם פתיחת הצוואה". למרות חולשתו, הוא קם מהכסא וניגש לתיקו האישי הקטן, פשפש בין התרופות והמסמכים ששכנו שם דרך קבע והביא לי צילום מהצוואה. כמובן שהודיתי לו ברגש והמשכתי לשבת לצדו עד שביקש ללכת לישון. את הצילום הלז, דחקתי באחת המגירות שבשולחן העבודה שלי ושבתי לעיסוקי. זה היה פחות משבועיים לפני שהלך לעולמו.  הוא הלך לעולמו בשקט ובשלווה. בראשון בשבת, לאחר שבת נינוחה ונעימה, הוא לא הקיץ משנתו. אמנם זה כמה שבועות שהיה חלש מאד ומיעט לצאת מביתנו, שם קבענו את מקום מגוריו לנוכח חולשתו הגדולה. לא רציתי לשמוע משכניו שהוא השיב נשמתו לבוראה בלי שאיש היה עמו ולכן הצעתי לו שעד שיבריא ויתחזק יתארח אצלנו. בסופו של דבר, היינו עמו בבית כשנפטר.  ערכנו לו הלוויה מכובדת, במהלכה הודעתי שבכל ימי ה'שבעה' יתקיימו מנייני תפילות בביתי. מפאת כבודו של הנפטר העדפתי שהתפילות תתקיימנה בביתי ולא בביתו, כי הבנתי שהרבה יותר נעים ומכובד לבוא לבית מתוחזק כדבעי, מלהתקבץ לתפילה בביתו של גלמוד בן תשעים.


     באחד הימים הגיע עורך הדין של הנפטר ואחרי התפילה ישבנו ביחד ושוחחנו, אני ושותפי- מחותני עם עורך הדין,  שמצדו הזמין אותנו לסור למשרדו כדי לקרוא את הצוואה בה מוזכרים שנינו. בו ברגע הבחנתי בקריצת העין שקרץ שותפי לשעבר לעבר עורך הדין. בהמשך אגלה, כי הקשר שקשרו היה עמוק מקריצת עין.  שבועות אחדים חלפו וביום מן הימים נקלעתי למזכירות בית המשפט במחוז מגורי, לשם סרתי כדי לעיין בתיק משפטי שהיה קשור לעסקי. בעודי ממתין שהמזכירה תתפנה, קלטתי בזווית עיני, כי בערימת התיקים הטריה המונחת על העגלה הסמוכה, ניצב בראש הערימה תיק עליו כתוב: 'בקשה למימוש צוואה של נפטר פלוני'. דמי כמעט קפא בעורקי. פי התייבש באחת. אם לא מזגי הבוטח והיציב, יתכן והייתי מתעלף. תפסתי שליטה על עצמי והמתנתי שניה לשאלה הצפויה: "מה תבקש? אדוני". בנימה הכי טבעית השבתי,  כי הנני מבקש לצלם ולעיין בשני תיקים. האחד הוא תיק פלוני הנוגע לעניין עסקי הקשור אלי והשני הוא בדיוק התיק הניצב כאן בראש הרשימה. בחשדנות טבעית שאלה מזכירת בית המשפט, מדוע חושק אני בתיק זה. השבתי, כי אני רשום כמוטב בצוואה זו ותוך כדי דיבור הוצאתי את רשיון הנהיגה שלי והצגתיו. המזכירה השוותה בין השמות ונענתה לבקשתי וצילמה את תוכן שני התיקים.  דחפתי את הדפים לכיס חליפתי, ונחפזתי לצאת מהבנין ולהגיע לרכבי. הרחקתי בנסיעה של כמה דקות, לרחוב צדדי ושקט ושם הוצאתי מכיסי את הדפים. לבית המשפט הוגשה בקשה למימוש צוואה נפטר פלוני, על ידי עורך דינו והצוואה המוגשת אינה החדשה, אלא הישנה מלפני כמה שנים. אחזתי בידי צוואה שיש לי בה מאה דולר בערכי ממון וכששה מיליון דולר לשותפי. בחישוב מהיר הבנתי,  השותף המחותן שלי לא מעלה בדעתו שידידנו הקשיש גילה לי על הצוואה השניה. הוא קשר קשר עם עורך הדין, כנראה שתמורת עמלה שמנה במיוחד ושניהם עשו יד אחת לנשלני מחלקי בצוואה המעודכנת. הם הגישו לבית המשפט את הצוואה הראשונה, בהנחה שבית המשפט יתן לה תוקף חוקי ויעביר את מלוא הנכסים לרשותו של החבר- השותף-המחותן, לבד ממאה דולרים ש'יעשירו' את חשבוני.


     אינני יודע בבירור כמה זמן המשכתי לשבת ברכב, מחשבות סערו בקרבי. כשהתעשתתי, כנראה לאחר שעתיים-שלוש, גזרתי על עצמי שליטה והתאמצתי להתגבר על סערת הרגשות ולחשוב בשיקול דעת. יצאתי בדרכי לכיוון הבית, כשתוך כדי נסיעה אני מקבל החלטות אישיות נוקבות: הראשונה, בשלב זה אינני מספר לאיש בעולם על התגלית המסעירה. השנית, אינני מקבל החלטה לבד. את ההחלטה אקבל עם איש מורם מעם, מישהו שאפשר להגיד עליו 'לית דין בר נש'. וההחלטה השלישית: אני נוטל זמן של שלושה ימים ולא עושה מאומה בנידון מפני שבמוצאי היום השלישי תוכננה לי טיסה לארץ ישראל, שם נועדתי להשתתף בשמחת נישואין של אחד מבני משפחתי הקרובה.  בעודי במטוס, בדרכי מניו יורק לארץ ישראל, נפלה בלבי מחשבה: 'אלך להתייעץ עם הרב ואזנר'. הוא לא הכרני. לא למדתי במוסדותיו ומעולם לא הייתי בביתו. אבל לבי אמר לי, כי אם מבקש אני 'רב הדומה למלאך', עלי להשים פעמי לביתו של פוסק הדור. נסעתי לבני ברק, אך במקום לנסוע ישר לבית האכסניה שלי כדי להתארגן לחתונה, הקדמתי ונסעתי לשאול באורים ותומים. בדלת שנפתחה לנקישתי ניצבה הרבנית הצדקנית ע"ה וכששמעה שהגעתי מחוץ לארץ וברצוני להתייעץ עם הרב, נכנסה פנימה ושבה לאחר רגע: "הרב אמר שתוכל להיכנס". הוא הקשיב בדריכות ערנית וחשתי שהוא לא רק מאזין לכל מילה אלא שהוא קולט כל ניע. הרב הגדול אחז בשתיקה, עצם את עיניו ולאחר אנחה קלה פסק: "הסיפור ברור. יש לך תביעה חזקה על השותף שלך. גש ותבע אותו לדין תורה."


     ידעתי היטב מה משמעותו של דין תורה שכזה. הוא הודגם בדמיוני באותן שעות שהתבודדתי ברכבי. הסיפור שיובא בפני בית הדין יפרוש כנפיים ויחולל גלים, בשכונה ובבתי כנסיותיה, בקהילה העסקית שעד לפני כמה שנים גם אני הייתי חלק ממנה ועל כולנה: בביתנו פנימה, הלוא מחותנים אנו, מכאן ועד מאה עשרים וגם בעלמא דאתי, ילדינו ונכדינו חולקים יחדיו את ההווה והעתיד. גם אם נניח שהוא יבהל ומיד ישוב בו, תוך שהוא דואג שאבטל את תביעתי בבית הדין: גם במצב 'אופטימלי' שכזה, תוקם חומת פלדה בינינו.  איך נרקוד יחד בשמחות צאצאינו? איך ניפגש בברית הבאה?...  ואז נשמע קולו של הגאון הצדיק: ביכולתך ללכת לדין תורה. אבל שתדע: על ויתור משלם הקב"ה כאן בעולם הזה.  יצאתי והלכתי. בחתונה רקדתי כפי שלא רקדתי בחתונות רבות. משהו בתוכי התרונן. מלאך בדמות אדם סלל לי דרך. ידעתי שזו החלטה לא קלה. אבל ידעתי שהיא החלטה הכי נכונה שאני מסוגל וצריך לקבל.  לאחר ארבעה ימים, כששבתי לביתי שבניו יורק, הדבר הראשון שעשיתי היה לגשת למגירה ההיא, בה היה מונח צילום הצוואה המעודכנת. הוצאתי את הדף וניגשתי עמו למטבח כדי לקלותו בלהבה שהצתתי בכיריים. בתוך פחות מדקה איבדתי מן העולם את המסמך המשפטי הכי מבוסס שיכולתי להגיש בדין תורה. ובעוד הנייר הלבן הופך לאפר שחור. "זהו, זה מאחרי", לחשתי לעצמי ומאותה לחישה גזרתי על עצמי שתיקה.


     חלפו כבר למעלה מעשרים שנה מאותו סיפור. אם הייתי מקבל את אותם שלושה מיליון דולר, אינני יודע כמה כסף הם היו הופכים להיות.  בפועל, אני בעל הון של פי עשר ויותר. לרגע לא היה לי ספק, גם לפני שהתחילה ברכה בלתי שיגרתית לשרות בעסקי, כי פסק ההלכה שקיבלתי בקיתונו של פוסק הדור מהדהד בעולמות העליונים ומקבע את אחיזתם של צינורות שפע אדירים משפע בריכה העליונה היישר לחיי.  אני ומחותני – ממשיכים לקיים מערכת יחסים קרובה וידידותית, להתפלל באותו בית כנסת, להתעדכן איש מרעהו על חייו ועסקיו, לשמוח בשמחות משותפות ומדי שנה בשנה ביום היארצייט של אותו אדם, שנינו מביאים 'תיקון' לבית הכנסת ומתאמים ביחד את השעה בה נעלה עם מנין לקברו. הוא מגיע עם רכב השרד שלו ואני עם רכב היוקרה שלי. הרי שנינו יודעים שהוא עשה את הונו מירושתו של אדם זה ורק אני יודע שגם אני עשיתי את הוני מירושה זו. אם היה מעלה בדעתו, אפילו ברמיזא בעלמא, שאני יודע על ה'תרגיל' שעשה לי והדרך בה גזל ממני ירושה שנרשמה על שמי – כל מה שתיארתי כאן לא היה מתרחש. לא מיניה ולא מקצתיה.


    לפני כמה שנים, שנתיים או שלוש לפני הסתלקותו של הרב ואזנר זצוק"ל, יצאתי לנופש של כשבועיים באוסטריה. באחד הימים פגשתי מכר שנפש גם הוא באותו בית מלון והלה סח באוזני, כי במרחק של פחות מ-100 ק"מ מזלצבורג נמצאת עיירת קיט קסומה בשם 'הינטרגלם' ושוהים בה כמה צדיקים שמצאו בה מקום מתאים למנוחה. בין השמות שאמר כמסיח לפי תומו, אמר ידידי, כי גם הרב ואזנר נמצא שם וכי הוא מתכונן לנסוע לשם למחרת היום כדי לבקרו. "בוא עמי אליו, אציג אותך בפניו והוא יאציל לך ברכתו", הסכמתי. כחמש עשרה שנה חלפו מאז אותה פעם יחידה שפקדתי את ביתו. לא היה לי ספק שהוא לא זוכר אותי. אינני בטוח כלל שאמרתי את שמי באותה שיחה וגם אם כן – מה ערכו של אזכור בודד, בתוך שיחה, אחת מני רבבות-רבבות שככל הנראה התנהלו בחדרו במרוצת השנים.  הגענו ל'הינטרגלם' בשעת מנחה ונכנסנו לבית הכנסת שבקומת הקרקע בבית המלון המקומי. ידידי ניגש מיד ליטול 'שלום' מרבו המובהק ולקראת סיום התפילה רמז לי שאתקרב אף אני כדי שיציגני ויבקש בשבילי ברכה, "זהו...זאנוול.... מניו יורק", פתח ואמר ואני נזכרתי. בברכיים הכושלות. גם כעת פקו ברכי, כאשר מאורם של ישראל נשא את עיניו ונתן בי מבט נוקב. "אני מכירו", הגיב קצרות והורה באצבעו שאתקרב אליו. התכופפתי לעברו והוא רכן במקומו לעבר אוזני ואמר בלחישה: "נו, מה אתה אומר על ותרנות משלמים בעולם הזה?!?!" 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


חיפוש,מקום,טוב,הילדות,הנערות,הבגרות,הזקנה,מעלות,יום השבת,ארמונות ירשלם,כסף,


 




אמרי שפר כ"ז חשון ה'תשע"ז


 


 אל תחלום את החלום תחייה אותו ! 





    הבעל צריך לדעת כשם שהוא נהנה מלימוד גמרא או להבדיל מניהול עסק, כך אשתו נהנית מהסדר והניקיון בבית או מהתבשילים שהכינה וזהו דף הגמרא שלה ...





     הגאון רבי אליהו לופיאן מצאו פעם, כשהוא משחק ביום שישי עם נכדיו במשך זמן לא מבוטל... התברר, כי בתו עסקה בהכנת צרכי השבת במטבח, והוא גמל אתה חסד ושחק עם ילדיה למען לא יפריעו לה במלאכתה...





    הגמרא מלמדת (תענית כד) "כלה שעיניה יפות – כל גופה אין צריך בדיקה". שואל בעל ה'כלי יקר' וכי אין מכוערות בעלות עיניים יפות? ועוד, מאימתי עסקו חז"ל בעיון חיצוני וגופני של הכלות, הרי שקר החן והבל היופי! אלא, הגמרא מדברת במידות. באופי ואל ביופי! כלה המוכיחה עין טובה ומידת נתינה לזולת, אין צורך להמשיך ולבדוק את יתר ענייניה! בוודאי שכל היתר במצוין. על כן עשה אליעזר את הסימן בבקשת שתיה.





הצלה משמים (מתוך 'שלום לעם')


     עלינו להבין ולדעת, שכל מה שקורה בעולם ואף הדבר הקטן ביותר - הינו בהשגחה מופלאה של הבורא. לעיתים רבות אין אנו מבינים על מה ולמה עלינו לעבור ניסיון זה או אחר. אולם עלינו להתחזק באמונה וביטחון כדי שנפנים שהבורא הוא המשגיח על כל בריותיו.


     להלן סיפור הצלה מופלא בו ניתן לראות את יד ההשגחה. ומעשה שהיה - כך היה: בעיירה קטנה שבפולין התגוררה משפחה יהודית קטנה – אב,  אם ושני ילדים תאומים זהים בשם בנימין ויוסף. השנים היו דומים במראם, עד שקשה היה להבחין ביניהם. למרבה המבוכה, אפילו ההורים, לא זיהו תמיד בתחילה, מי הוא בנימין ומי הוא יוסף – כה דומים היו השניים.  באחד הימים נקשה על דלת ביתם שכנתם , שעסקה בתפירה, והביאה לאם מתנה: שני צמידים מחומר דמוי פלסטיק, על האחד היו רקומים בחוטי תפירה ססגוניים אלומות חיטים, ועל השני זאב. האלומות, אמרה השכנה, מסמלות את שבטו של יוסף, והזאב את בנימין. "תענדי לילדים את הצמידים על הידיים,  וכך לעולם לא תתבלבלי ביניהם יותר . " האם הודתה לשכנה הנחמדה וענדה את הצמידים על ידי הילדים. חודשים חלפו, וגם שנים, וכולם יכלו להבחין בקלות מי הוא בנימין ומי הוא זאב, אך הצמידים עדיין נותרו על ידם. הם בחרו שלא להסיר אותם, שכן הרגישו שהצמידים הפשוטים הללו אותם ענדו מילדות, מהווים חלק מאישיותם.


     כשהיו הילדים בני 16 פרצה מלחמת העולם השנייה וצבאותיו של הרודן הנאצי כבשו מדינה אחר מדינה באירופה , כשהם דואגים להשמיד את היהודים בכל שטח שנכבש. גם העיירה הקטנה של שני האחים נכבשה על ידי הנאצים, ובני המשפחה כמו כל בני הקהילה, נשלחו למחנות ההשמדה והוצאו להורג הי"ד. האחים נשלחו למחנות עבודה שונים, והצליחו לשרוד בקושי את המלחמה האיומה.  שש שנים מאוחר יותר, הסתיימה המלחמה, ויוסף, בחור צעיר כבן 22 מצא את עצמו ללא משפחה, ללא קרוב וללא גואל. ככל שניסה לברר מה עלה בגורל בני משפחתו, הוריו ואחיו, הבין כי הם נספו בתוך שש מיליון קרבנות השואה. הוא עלה לארץ,  התגורר במושב בדרום הארץ, והקים משפחה קטנה.  חלפו 50 שנים נוספות, ויוסף איבד את אשתו שנכנעה למחלה קשה ל"ע. ילדיו כבר נישאו, והוא התגורר בגפו בביתו הקטן שבקצה המושב. הוא עבד בקיבוץ, התפלל בבית הכנסת המקומי, ומעת לעת היה נוסע למרכז הארץ לבקר את נכדיו.


     הפקיד בחנות הצ'יינינג – המקום בו ניתן להמיר כסף זר בכסף ישראלי ולהפך, הביט בעצבנות בגבר הלבוש בהידור , שביקש ממנו להמיר אלפיים דולר לשקלים ישראלים. האיש , שקלט שהפקיד לא מפסיק להתבונן בו , שאל אותו: 'סליחה, משהו מוזר בי?!' הפקיד, מיהר להסיט את ראשו, ומלמל 'סליחה' חטופה.  בעוד הוא פורט את הכסף, מבטו המשיך לנדוד לעבר שעונו של האיש. הלה הוריד את שעונו ואמר: 'אתה רוצה לראות את השעון מקרוב? זה שעון סווטש עשוי מטיטניום'. 'השעון לא מעניין אותי', ענה הפקיד, 'אלא הצמיד המוזר שיש לך על היד, הפלסטיק הזה עם החוטים הרקומים, מה הסיפור שלו? ' ' אה, זה צמיד שאני עונד מאז שאני ילד...' ענה האיש. הוא סיפר לפקיד על ילדותו, על המלחמה שעבר, ועל חייו בלונדון, והוסיף,  כי למרות מראהו המיושן של הצמיד, הוא אינו מוריד אותו מידו לעולם, 'זאת המזכרת אחרונה שיש לי מאחי ומהורי', אמר.  הפקיד משך בכתפיו ואמר: 'מעניין, בקיבוץ , שבו מתגוררים הוריי יש אדם מבוגר, בשם יוסף, העונד צמיד דומה לזה. ייתכן , שהוא מאותה עיירה שממנה הגעת?' האיש הנרגש שהציג את עצמו כ'בנימין', חשב שאזניו לא שמעו טוב, 'אמרת יוסף?' שאל, 'אולי זה אחי האבוד? אני מבקש ממך לקחת אותי ברגע זה לקיבוץ '. 'הקיבוץ נמצא בדרום הארץ', ענה הפקיד, 'מרחק של שעתיים נסיעה', אלא שבנימין לא היה מוכן לשמוע. הוא דרש מהצעיר לסגור את החנות, והבטיח , כי ישלם לו על יום עבודה מלא.  השניים עלו על מונית וביקשו ממנו לנסוע לקיבוץ בדרום.


     מיד כשהגיעו אל הקיבוץ, מיהר הצעיר לקרא להוריו שהתגוררו במקום, ואלו הזמינו גם את השכן, שהיה רופא במקצועו, שמא יינזקו האחים מההתרגשות הגדולה. הקבוצה הקטנה פסעה לעבר קצה המושב , שם התגורר האח, ונקשו על דלת ביתו.  כל תשובה לא נשמעה. שקט שרר בבית. 'ייתכן שהוא נסע', אמר הפקיד הצעיר, אך אביו השיב כי פגש אותו שעתיים קודם לכן בבית הכנסת, ולא נראה היה שהוא מתכונן לנסיעה. גם מכוניתו של יוסף חנתה סמוך לבית, והסירה כל ספק לעובדת הימצאותו במקום. דאגה החלה לעלות בלבם , והם ניסו להאזין בדממה מאחורי הדלת. כעבור שניות אחדות נשמעו קולות גרירה, מתוך הבית הקולות התגברו, ונדמה , היה שמשהו קורה בתוך הסלון.  הם החליטו לא לחכות רגע נוסף, והחלו לבעוט בדלת בכל כוחם.  כעבור דקה נפרצה הדלת והקבוצה שעטה פנימה. המחזה שנגלה לפניהם היה נראה כלקוח מעולם הדמיון. יוסף שכב כפות על הרצפה. 'הם ברחו הרגע אל מאחורי החצר!', צעק יוסף, ואז הוא קלט את הגבר האמריקאי שהתלווה לשכניו. הוא מלמל 'בנימין' ואיבד את הכרתו.  רק כעבור שעות ארוכות של התאוששות בבית הרפואה, כשאחיו לצדו, התבררה התמונה. שני מחבלים, הגיעו דרך מנהרה משטח עזה, סמוך לביתו של יוסף שבקצה המושב. הם פרצו לביתו ותכננו לחטוף אותו ולהבריח אותו לעזה ולדרוש תמורתו את שחרור חבריהם המחבלים. באותה שעה בדיוק הופיעה בדלת הקבוצה הקטנה, והמחבלים , שהבינו כי לא יצליחו להימלט בזמן עם שללם, מיהרו לעזוב את הכול ולהימלט. המחבלים לא אותרו, אך המנהרה כמו מנהרות נוספות באזור נאטמה לחלוטין. יוסף הרוויח ברגע הגורלי לא רק את חייו, אלא גם את אחיו...


 


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


 


 


 תחלום,החלום,לימוד גמרא,ניהול עסק,סדר,ניקיון,בבית,תבשילים, משחק,


     הגאון, רבי ,אליהו לופיאן,כלה,עיניה יפות,



אמרי שפר כ"ו חשון ה'תשע"ז


 


 


הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע היה זהיר מאוד במצות הכנסת אורחים , ומנהג כשר היה לו להרבי לנהוג כמנהג האורחים . והיה כאשר האורח היה מרבה באכילה , היה גם הרבי מרבה באכילתו  , ואם האורח היה מרבה לשתות , היה הרבי גם הוא מרבה בשתייתו  , והכל כדי שהאורחים ירגישו בנוח ו 'היימיש ' ולא כזרים .





    טעם הדבר שהכנסת אורחים הוא באמת גדולה מקבלת פני השכינה , שמעתי  , לפי שפני השכינה די לקבל פעם אחת בחודש , וכמו שאומרים בברכת קידוש לבנה" אלמלא לא זכו ישראל לקבל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דיים" , אבל הכנסת אורחים מצוותה בכל עת ובכל שעה , ולא די רק פעם אחת בחודש...





     ידוע שהגה"ק בעל" חפץ חיים "זי"ע , כשהיה לו אורחים לסעודות שבת קודש , מיד היה ממהר ומקדש  , ולא אמר תחילה "שלום עליכם" , והיה מתבטא במתק לשונו : המלאכים יכולים להמתין , אבל האורחים הם אינם יכולים להמתין ...


     יש שתי פרשיות שמדובר בהם ממיתה ובכל זאת נקראת הפרשה בלשון חיים, פרשת חיי שרה, שמדובר ממיתת שרה ואברהם,  ופרשת ויחי, שמדובר בה ממיתת יעקב ויוסף ונקראת ויחי, כי צדיקים גם במיתתם נקראים חיים.





"גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב)  (מורשת אבות).





     שמעתי מעשה מחריד ומזעזע מתלמיד חכם גדול שהיה עד לדבר זה שאירע ליהודי אחד, מיוצאי גרמניה, בעת ביקורו של רבי אלחנן ווסרמן בארה"ב, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה.


     במהלך ביקורו בארה"ב הגיע רבי אלחנן להרבה ערים וקהילות יהודיות, בהן פעל לטובת ישיבת ברנוביץ. ביקורו השאיר רושם רב, ומלבד מה שנפגש עם אנשים כדי שיסייעו להחזקת התורה בישיבתו, באו אליו גם הרבה יהודים לבקש עצה ותושייה בפתרון בעיותיהם, שכן ידוע ומקובל היה כגאון בתורה וכאיש צדיק וקדוש. בין אלה שבאו אליו לשאול בעצתו, היה גם אותו יהודי מיוצאי גרמניה, ושאלתו הייתה, הואיל ויש לו בן שכבר הגיע לגיל חמש עשרה, והגיע השעה ללמדו אומנות, שהרי אמרו חז"ל במשנה (אבות ב,) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", הוא בא לשאול, או, בעצם לא כל כך לשאול, אלא לומר מה בדעתו לעשות, ולבקש את הסכמתו של ר' אלחנן.


     רבי אלחנן ידע היטב שבא מגרמניה, וצריכים לדבר אתו ברכות ובגמישות, על כן פתח ואמר לו: אתה בוודאי צודק, אין ספק שטוב תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, הכל באמת נכון, ברם, מה דעתך על העניין של הכנסת הבן לבריתו של אברהם אבינו ע"ה, זו מצוה? בוודאי שזו מצוה גדולה להכניס בן בבריתו של אברהם אבינו, מה השאלה? הן אמרו חז"ל "גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב), והלא כל כלל ישראל עומד על יסוד של בריתו של אברהם אבינו, הרי אתה בעצמך, קיימת את המצווה הזו בבן שלך. ואולם מה הדין אם קרה, חלילה, מתו אחיו מחמת מילה, הלא אז אסור למול, אמנם יש מחלוקת בגמרא אם מתו שנים או שלושה, על כל פנים אם התברר שישנה חזקה כזו – אסור למול, זוהי ההלכה, וכל כך למה? כי כבר מתו אחיו מחמת מילה, הרי שאפילו במצווה כה גדולה וכה חשובה, אם מלו אחיו מפני שמלו אותם, אסור למול את זה שנולד, עכשיו, ואם אביו כן ימול אותו – הוא יעבור עבירה, שכן כיצד יכול אדם למול את בנו כשהוא מסכן בזה את חייו?


     אם כן, המשיך ואמר רבי אלחנן לאותו יהודי, הלא לא תאמר שמצוות מילה פחותה וקלה מעניין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן, והיום אנו חיים בדור ובמצב של "מתו אחיו מחמת מלאכה"! כאשר שולחים ילד ללמוד אומנות, הוא עלול להתקלקל, והנזק שנגרם דומה לפחות לעניין של  "מתו אחיו מחמת מילה" והלא ראינו בימים אלה, שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי התורה!...


     כך אמר לו רבי אלחנן...היהודי אמנם שמע מרבי אלחנן מה שהוא אומר, אבל לא קיים, והלך ושלח את בנו ללמד אומנות וכמה אומלל היה ממה שקרה לבן שלו, שלא הוציא את שנתו, כי באמצע השנה שבה הוציא אותו מהישיבה, חלה הן לפתע ונפטר, הייתה כאן בחינת "גזירה שיצאה מלפני השליט", היינו מה שאמר לו ר' אלחנן שכמו שיש "מתו אחיו מחמת מילה", כך יש עניין של "מתו אחיו מחמת מלאכה", ונתקיים כן ביהודי הזה, רחמנא ליצלן.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


הכנסת אורחים,אורח,מרבה באכילה,מרבה לשתות,'היימיש ',פני השכינה,קידוש לבנה, חפץ חיים,שלום עליכם,


 



אמרי שפר כ"ד חשון ה'תשע"ז


 


 אם התעוררתם הבוקר עם יותר בריאות מאשר חולי, אתם מבורכים יותר ממיליון אנשים שלא ישרדו את השבוע.





      





     בת ק' כבת כ'. קפיטל ק' בתהילים זה מזמור לתודה, קפיטל כ' זה יענך ה' ביום צרה, בכל המצבים צריך להודות לה' גם ביום צרה,  ועוד שהמנהג לומר קפיטל של יענך ה' בקול ובמתינות, גם מזמור לתודה צריך לומר כך, בשו"ע או"ח סי' נא כתוב, מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה.





     הכי קל להתחתן!!! השאלה הגדולה מה קורה ביום שאחרי... 





     המשגיח רבי שלמה וולבה זללה"ה לא נתן לבני הישיבה לצאת להלוויות של גדולי ישראל [מלבד של הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שאמר שמכיון שהיה ממש רבו, אם כן הוא רבי של הישיבה וצריכים כולם ללכת] ונימק זאת בכך שהוא קיבל מרבותיו כיצד לפתוח ישיבה, אבל כיצד לסגור ישיבה - לא קיבל. "וע"כ אינני מסוגל לסגור את הישיבה"! פעם אחרי כמה הלווית של גדולים, להם לא הרשה המשגיח ז"ל לנסוע, הייתה תסיסה גדולה בישיבה.  המשגיח אמר עליהם הספד, ואח"כ התייחס לתלונות על ההלוויות וזעק: "בחיים שלהם הייתם אצלם? פתאום בהלוויות שלהם אתם רוצים להיות - הייתם הולכים אצלם לשמשם בחייהם"! (אבני שלמה(





"     וירץ העבד לקראתה" (כד, יז(  פירש רש"י: לפי שראה שהמים עלו לקראתה.  וקשה, אחרי שראה ניסים כאלה, שהמים עולים לקראתה, עדיין היה צריך לבודקה אם היא גומלת חסדים?  אלא, עדיפה מידה אחת טובה ממאה מופתים.





"     ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל" )כד, סד(  שואלים העולם: ומדוע נפלה? והתירוץ בדרך צחות: היא הרי הייתה חכמה גדולה. היא ידעה שאברהם אבינו תיקן תפילה בעולם. תפילת שחרית. את תפילת מנחה הרי תיקן יצחק רק באותו זמן שהיא הגיעה. ראתה רבקה שהשידוך שלה מתפלל בשדה לפנות ערב, נפלה מרוב צער מן הגמל: "רק כעת הוא מתפלל שחרית?!"... אמר לה אליעזר: אל תדאגי "הוא אדוני", גם הוא כעת מתקן תפילה חדשה ואין סיבה לדאגה...





     חתן בא קודם נשואיו אל הרה"ק רבי יעקב מפשעווארסק זיע"א (יומא דהילולא כ"ז מרחשון) אמר לו הרבי:  אלמדך סגולה לשלום בית. לקחו למטבח ואמר לו: כשהנך קם בבוקר ואתה שותה כוס קפה לפני התפילה,  אל תחזיר את הכוס והכפית לכיור,  אלא רחוץ ושטוף אותם, ואם אף אחד לא שם לב, קח את המגבת ונגב אותם והחזרם לארון, נקי כמו שהיה, וזהו סגולה לשלום בית.





ביטחון והשעון (מורשת אבות(


     השעה הייתה אז כבר קרוב לשתיים אחר חצות לילה, כאשר הגר"ח מוולוזי'ן עדיין נשא את שיחתו לפני "חבורת הביטחון" מבני הישיבה. ר' חיים קטע את שטף דיבורו וביקש לברר מה היא השעה, אולם כל תשובה לא הגיעה. בימים ההם, וביחוד אצל צעירים בני עליה, נכלל השעון ברשימת פריטי המותרות. ברשות בני החבורה, כמניין בחורים נבחרים, לא היה אף שעון אחד. לפיכך שב ר' חיים מענייני השעה לחיי עולם שהיה עסוק בהם, ומשאלת השעון עבר לסוגית הביטחון.  תלמידים יקרים, אמר, נראה שעדיין לא רכשנו בלבנו בטחון אמתי, אם לא כן משמים היו מזמינים עבורנו שעון, ואפילו כולו עשוי זהב. ושוב פנה אל שיחתו העמוקה אודות מידת הביטחון בהשגחת ה'. עוד הוא מלבן ומברר את הסוגיה לגדריה, כלליה ופרטיה, נכנס חייל רוסי הציץ ימינה, הביט שמאלה, וניגש בצעדים חפוזים אל ר' חיים.


     יהודי אני וגר בעיירה ליד לודז' מספר האיש נקראתי להתייצב בצבא המלכותי, ואבי, גביר אדיר,  העניק לי שלמונים לרופא הראשי שישחררני מהצבא.  סמכתי על הבטחתו של הרופא, ובאתי בגפי לקבל את תעודת השחרור. כל כך סמוך ובטוח הייתי בשחרורי, עד שלא חשתי לשנות ממנהגי ולהמיר את בגדי המהודרים בפשוטים, אך נכונה לי הפתעה, בהגיע תורי, התברר שטעה הרופא והחלפני באחר. האלמוני המאושר שוחרר במקומי, ואילו אני נלקחתי כמו כולם אל הצבא. בינתיים,  כבר מספר שבועות נמצא אני במחנה, יהודי יחיד בין חיילים גויים רבים. חוששני שהם יגנבו את שעוני היקר, שעון זהב. עתה ניצלתי חופשה קצרה מן המחנה ויצאתי אל העיר, כמו משמים גיליתי את האור הבוקע מבית המדרש, ונכנסתי בקשתי, אפוא, מאת הרב, שיואיל לשמור את שעוני כפיקדון.


     ר' חיים השתומם קמעה למראה החייל ולמשמע סיפורו המוזר, אך נאות ברצון לבקשתו. ברם – הודיעו מראש – עליך לדעת כי ביתי הוא כרשות הרבים, וכמי שמשתדל להתרחק ממכשול, לא אוכל לקבל עלי אחריות שאמנם ישמר השעון היטב. הרהר החייל רגע ואמר: רבי, הנני נותן לכם את השעון במתנה גמורה. מוטב שיהיה נתון במתנה לרב יהודי,  מאשר לקוח בגניבה על ידי ערלים, החייל לא ציפה להסכמה מר' חיים, אלא נטש את שעונו והסתלק. ר' חיים רץ אחריו להשיב לו את השעון, אך לא הצליח להשיגו. אז סיים ר' חיים את שיחתו: הלוא שמעתם דברי מקודם, כי אילו זכינו, והיינו בעלי בטחון באמת ובתמים,  היו שולחים לנו שעון מן השמים, ואפילו מזהב. הרי לכם דוגמא מוחשית לביטחון בה' שעמד במבחן. 


הקבלן וההסכם


     מעשה שהיה וסופר ע''י רבי יעקב אדלשטיין שליט''א - אדם שהצליח ונהיה עשיר גדול ולבסוף נשאר בעירום ובחוסר כל. היה קבלן גדול שבנה אלפי דירות ברמת גן, ושמעתי שסופו היה שגר בדירת מרתף שכורה בעוני ובחוסר כל! אפילו דירה לא נשארה לו... וכך היה המעשה:


     לפני ארבעים שנה נסעתי מבני ברק לרמת השרון, ונסעתי קודם באוטובוס מס' 54 עד משטרת רמת גן, ומשם ברגל דרך רחוב רש"י לרח' אבא הלל, שם נוסע קו 531 לרמת השרון. באוטובוס קו 54 ישב לידי האברך הרב גליקסמן שהיה חברי בישיבה והיה מתרים עבור כולל חזון איש, וסיפר לי שפעם בחודש הוא נוסע לרמת גן לקבל תרומה מיהודי שהגיע אחרי השואה כפליט חסר כל לארץ, ועסק לפרנסתו בקושי ובדוחק בתור פועל שיפוצים, אחרי תקופה כשציפה ללידת בנו בכורו, הסתיים ההריון בהפלה, וכך היה, אחר כך שוב, עד שהרופאים החליטו שאסור לאשתו ללדת ילדים, כי זה מסוכן לחייה. כשחזר לעבודה סיפר לשותפו את הבשורה הרעה. השותף היה דתי ושאל אותו: שמעת על החזון איש? אולי כדאי שתבקש ממנו ברכה. שמע האיש בקולו ונסע לחזון איש וסיפר לו את מצבו וברכו. אחרי כמה זמן התחיל הריון חדש והרופאים הזהירוהו שחייב להפסיקו מייד, אחרת – תמות אשתו.  נסע האיש לחזון איש ובקשו שיברכהו שיעבור ההריון בשלום. שאל אותו החזון איש, אמור לי, כשאתה קוצץ ציפורניים,  אתה זורקם בבית על הרצפה? ענה האיש:  חס וחלילה, אמא שלי לימדה אותי שציפורניים זורקים לשירותים. שאלו שוב: מהרווחים שלך בעבודה אתה נותן מעשר? ענה האיש שכלל אינו יודע מה זה... אמר לו החזון איש: אתה תתחייב לתת מעשר, ואני מברך אותך שבעזרת ה' הכל יהיה בסדר, ותבוא להזמין אותי לברית. האיש נדהם, מי אומר שזה בן, אולי זה בת. אולם החזון איש בשלו – הזמן אותי לברית.


     כשיצא האיש מהחזון איש נזכר שמחר הוא אמור לקבל סכום גדול עבור עבודה שביצע בעבר, והיות שלא היו לו עדיין רהיטים בבית, חשב שיקנה בכסף הזה את החסר, חזר לבית החזו"א ואמר לו שרוצה להתחיל לתת מעשר, אך רק לאחר התשלום הנוכחי כדי שיוכל לקנות רהיטים. אמר לו החזו"א: כבר ביום הראשון הגיע אליך יצר הרע? אם היצר הרע מפריע – סימן שאתה חייב להתחיל מיד עכשיו! אתה רוצה שיהיה לך ילד, אם כן, מהמשכורת של מחר תיתן מעשר. ומאז נשלחה ברכה בעסקיו, ובמקום להיות פועל פשוט בשיפוצים, הוא גדל ובנה מאות בניינים ברמת גן, וסיפר לחבירו שהמעשר שמחלק כל חודש הוא כ300 לירות, ובאותה תקופה משכורת ממוצעת הייתה 50 לירות לחודש! ופירט לו שנותן כך וכך לתלמוד תורה פה ולישיבה שם וכו'. שאל אותו החבר; ולכולל של החזון איש אתה נותן תרומה? ענה האיש:  לא, החזון איש לא ביקש. אמר לו החבר שהחזון איש אף פעם לא מבקש,  אבל הכול בזכותו והתינוק חי, וכי לא מגיע לכולל שלו משהו? עשה האיש חשבון והודיע ש30 לירות כל חודש ייתן לכולל חזון איש. את כל זה סיפר לי אותו אברך, שנסע באותו יום לקחת את התרומה החודשית.


     אחרי שנה וחצי אשתו הייתה בהריון פעם נוספת, והרופא הודיע לה שיש לה בדם משהו שגורם שהתינוק לא יוכל לחיות, הלך האיש לחזון איש פעם נוספת, שאלו החזון איש: אתה מקפיד לתת מעשר? ענה האיש: כן! אמר החזון איש, אם כן, יהיה בסדר! וכך נולדו ליהודי הזה שני ילדים.  אחרי כעשר שנים התעניינתי מה נשמע עם האיש, ואמרו לי שהיצר הרע התגבר עליו בסופו של דבר 'וישמן ישורון ויבעט' והפסיק לתרום את תרומתו, וסוף המעשה היה שהסתבכו עסקיו עם הבנקים, ונאלץ למכור את כל מה שהיה לו, והוא עצמו גר בדירת מרתף שכורה. וזו דוגמא לאדם שאנשים שהכירוהו בעבר, רוחם סוערת עליהם: איך נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.


 


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


 


בריאות,חולי,בת ק' כבת כ',תודה,צרה,קפיטל,מתינות,נגינה,להתחתן,ישיבה,עבד,




אמרי שפר כ"ג חשון ה'תשע"ז


 


 


 


 


 


 אמרו לו לרבי אברהם יצחק הכהן קוק: מי צריך את הבאים לארץ ישראל לעת זקנתם, כדי להיקבר באדמתה? השיב:  מאחוזת קבר שקנה אברהם, צמח היישוב בארץ ישראל.





     אנשים יודעים ש"מוות ביד הלשון" מילה אחת של ניבול פה, כידוע, יכולה להסב לאומרה ולשומעה צרות צרורות, כמו כן תיבה של שקר ומשפט של לשון הרע יכולים להרוג אנשים, זה ידוע. אבל שוכחים כי גם חיים ביד הלשון...  אגוט ווארט - מילה טובה.  ושניהם גם יחד - השקאת גמלים או מילה טובה - אינם דווקא בחוץ,  ברחובה של עיר אלא בבית פנימה. (רבי הירש קופשיץ זצ"ל)





     הנה כרגיל, מייחסים את האנשים לשנים, בשנה זו נולד וכו'... .  אבל אצל הגדולים אשר בארץ מייחסים את השנים לאנשים,  שאותן השנים נתעלו על ידי זה שחיו ופעלו בהן אותם הגדולים ונעשו לציוני דרך בהיסטוריה. וזה שני חיי שרה. (דברי שאול(





התורה מספרת לנו פרטים ופרטי פרטים על המשא-ומתן הארוך בין אברהם לעפרון, ועל סכום הכסף האגדי ששולם עבור השדה והמערה. ללמדנו, שכאשר מדובר על רכישת מקרקעין בארץ ישראל, אין להימנע ממאמצים וממשא-ומתן מייגע ואין גם לחסוך בכסף כדי להביא את הרכישה לגמר מוצלח. התורה באה ללמדנו, כי בשעה שנצטרך אנחנו לגאול את אדמת ארצנו הקדושה מידי זרים, נדע גם אנו לא לעמוד על המקח ונצטרך גם כן לשלם בכסף מלא בעבור כל שעל אדמה. )רבי שמואל מוהליבר(





היתר העגונה ['שר וגדול']


     ידועה התמסרותו של מרן הראש"ל הרב עובדיה יוסף זצ"ל להיתר העגונות, בכל מאות השאלות שהופנו אליו במהלך השנים. הסיפור הבא, אחד מני רבים, ילמדנו על מסירותו לדבר מכאיב זה:


     זמן קצר לאחר נישואי הזוג למשפחת מזרחי, נודע לאשה, שבעלה הוא איש לא הגון. החיים עמו הפכו לסיוט מתמשך. הוא אטם אזנו ולא שמע שום הערה על התנהגותו הגסה... האישה, פנתה לבית הדין והגישה בקשה לפתיחת הליך גירושין. אדון מזרחי קיבל את ההזמנה בשוויון נפש. הוא הגיע לדיון, והספיק לדיינים הצצה חטופה בכדי להבחין שניכרים דברי האמת בדבריה. לאחר כמה דקות האזנה, התפרץ מפיו פרץ אדיר של חירופים וגידופים,  שאין האוזן סבלתם. הדיינים היו המומים. לאחר שעיינו עוד בדבר, פסקו למרבה הצער, שעל כרחו של מזבח, יצטרך לשפוך עליו דמעות (גיטין צ), וכופין את הבעל לתת גט. הם הודיעו בשפה ברורה לבעל הקשוח את החלטתם. הוא הביט בהם בעיניים מלאות בוז. הם לא יכתיבו לו מה לעשות,  הרבנים האלה, ויצא בטריקת דלת מבית הדין. בדיון הבא,  הם הודיעו לו, שעליו לשחרר את זוגתו כדין, ואם הוא יסרב לפסק, הוא נקרא עבריין.


     הוא כמובן לעג להם בבוז. המשטרה ובית המשפט, הגדירו אותו עבריין. הוא לא התרגש, ובטח לא התרגש מכל אותם הרבנים - הוא אפילו לא הניד עפעף. וכעבור ימים אחדים, 'התנדף' הלה מביתו,  התגורר לבדו ונעלם כלא היה. הוא לא השיב לצלצולי הטלפונים, ולא פתח נענה לשלוחי בית הדין ולשוטרים.  מעקב קצר העלה, שהוא אינו גר בבית. המשטרה פתחה בחקירה, שלאחר מאמצים מרובים העלתה, שהוא הצליח להמריא למקום בלתי נודע. לא נלאה אתכם בחיפושים,  אבל לאחר הרבה עמל ויזע, הצליחה הגברת מזרחי לעלות על מקום הימצאו. היא חישבה את צעדיה בזהירות ובתבונה, אך... הוא שוב נעלם. המידע אמר שהוא נהרג באסון כלשהו, אולי בתאונה בנסיעה מרוחקת... אך המידע היה מעורפל. היא לא ידעה מה לעשות.


     לאחר שהצליחה להשיג את תיק המסמכים המעיד על פטירת בעלה, פנתה לביתו של רב העיר תל אביב יפו דאז, מרן הגר"ע יוסף זצ"ל.  בריכוז הקשיב לבכייה, וקיבל לידו את תיק המסמכים כשהוא מבטיח לעיין בדבר היטב. היה זה באחד הלילות. השעון הורה על שלוש לפנות בוקר, כשעל דלת ביתה של משפחת מזרחי נשמעו נקישות עדינות. התעוררה האישה בבהלת-מה. " מי שם"? שאלה בחשש, "עובדיה יוסף". "מי"? היא לא האמינה למשמע אוזניה, אבל הקול, אותו הספיקה להכיר,  חזר ונשנה "עובדיה יוסף". מיהרה היא לפתוח את הדלת,  המומה לראות את מרן הרב עייף, מותש אך מאושר. " מתנצל על השעה", אמר לה, "הנה התיק שלך. יש בתוכו את התשובה ההלכתית. ואת מותרת לכל אדם"... מיד עזב מרן את ביתה, לשוב לביתו. עוד מעט יאיר השחר ויום עמוס מחכה לו.


     לימים, סיפר אחד מרבני תל אביב: "מהלך הייתי ברחובה של עיר בליל חורף, היה זה סמוך לשלוש לפנות בוקר, והנה אני מבחין בדמות רבנית, העושה דרכה במרוצה לכיווני. הרב סימן לי לחכות לו. רק משהתקרב,  הבחנתי לתדהמתי כי זהו רבה של העיר רבנו עובדיה יוסף,  ששאל כשהוא מתנשף, "יאמר לי מר, היאך מגיעים לרחוב פלוני"? הורתי לו את הדרך, אבל התפלאתי לשם מה נחוץ לו להגיע לשם כעת. "אתה רואה את זה"? הראה לי את התיק שבידו, "זהו תיק של עגונה מסכנה. כעת הגעתי למסקנה שאפשר להתירה, והעליתי את ההיתר על כתב. לא רציתי לעכב אותה - אפילו לרגע - בקבלת הבשורה המשמחת,  יאמר נא, כלום יכולתי ללכת לישון, כשהיא ככה מצטערת ומחכה לתשובתי"? והוא הוסיף בחיוך: "היא ודאי תשמח ולא תקפיד על השעה המאוחרת"... 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


ארץ ישראל,אחוזת קבר,מוות ביד הלשון,השקאת גמלים,חיי שרה,ארצנו הקדושה,עגונה,





אמרי שפר כ"ב חשון ה'תשע"ז


 


 


 אדם רווק רוצה להתחתן, והנשוי רוצה להיפרד, או לפחות לזכות מדי פעם באיזה חופשה מחיי הנישואין... זה שאין לו פרי בטן משתוקק כל כך לילדים, ואלו שבורכו בילדים רק מחכים ליום שאלו יפרשו כנפיים על מנת שיוכלו לשוב ולזכות שוב בשקט ובשלווה. אלו שעובדים מקנאים באלו שכרגע נמצאים בחופשה, ואלו שבחופשה לעתים רק כמהים לחזור לשגרה ולעבודה... מה שיש הוא מה שיש כרגע, והוא הטוב ביותר שהא-ל רצה שיהיה לנו עכשיו!א ם אנחנו יכולים לחיות את הפילוסופיה הפשוטה הזו, חיינו משתנים לחלוטין, כיוון שאנו באותו רגע מפסיקים להשוות עצמנו לאחרים ומפסיקים לחיות בעבר או בעתיד. 1. אנו מתמקדים ביש. 2.  אנו מתמקדים בעצמנו. 3. אנו מתמקדים בטוב.





    דרשו רומזי רמזים 'איש 'ר"ת אדם ימים שעות , כל חשיבותו של האדם הוא כיצד מנצל את שעותיו וימיו לעבודת השי"ת , וכמו שפי '"ואבוא היום אל העין "שצריכים להיות מבעלי חשבון הנפש להביא את היום לפני העין , לראות כיצד עבר עליו היום , (אמרי חיים.) מתוך ''מאור שרגא''





     ויקטור פרנקל בספרו האלמותי "האדם מחפש משמעות" טוען כי אדם שחי ללא תחושת משמעות וייעוד חייו אינם חיים. אך המשמעות והייעוד לא בהכרח נמצאים בעשייה גשמית, גלובלית, פוליטית או חברתית. המשמעות יכולה להיות לגמרי פרטית ופנימית שלנו עם עצמנו; המשמעות קיימת קודם כל בתוכי! כל האוצרות שנולדתי עמם או שפיתחתי והתאמנתי וסיגלתי ורכשתי במשך השנים. לעיתים אעניק אותם לעצמי ולעיתים אעניק אותם לזולת, אך הידיעה, ההכרה הברורה שאני לא נבוב וחלול ככלי ריק, אלא כלי מלא ועשיר כבר מעניקה משמעות לחיי. דמיינו לעצמכם אדם שיודע שיש בתוכו מערה מלאה אוצרות? איך לא יהיה שמח? איך לא ירצה יום יום לחזור אל תוך המערה ולהשתמש שוב ושוב בכל המתנות הנמצאות בה, ליהנות ממנה, לשמוח שהיא קיימת, להעניק לעצמו את החמלה, הנדיבות, התקשורת, השלווה, הנתינה היכולת ללמוד וכל שאר היכולות שהא-ל העניק לו? לפני שאנו מעניקים את כל המתנות הללו לאחרים, עלינו להכיר בהם, לראות את המשמעות הרבה שיש בהם עבורנו, לשמוח בהם ואז נוכל להעניק מהם לעצמנו ולסובבינו ולחיות את חיינו בכל רגע מתוך תחושת משמעות ושמחה.





     "וישקול אברהם לעפרֹן את הכסף... ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר( "כ"ג ט"ז .) שאלו לרבי לייב משפאלי: מדוע שונא מר את העשירים הלהוטים אחרי הכסף , ואין הוא שונא את העניים הלהוטים אף הם אחרי הכסף ?השיב : העני מבקש כסף כדי לחיות , הרי למעשה מבקש הוא חיים , העשיר מבקש לחיות בשביל כספו , הרי שלמעשה מבקש הוא כסף. (חסידים מספרים) מתוך (מאור שרגא)





ברית חובקת עולם


זה קרה במוסקווה בשנת תשנ"ה. מורה בבית ספר יהודי סיפרה לילדים, בשיעור על פרשת לך-לך, על הנימול הראשון, אברהם אבינו. התלמידים, שנולדו בתוך שנות הדיכוי הקומוניסטי, הביטו זה בזה במבוכה. "אף אחד מאיתנו לא עבר ברית מילה", שבר אחד התלמידים את השתיקה.


"קיבלתי טלפון על הכיתה הזאת ומיד התגייסנו למשימה", מספר המוהל הרב ישי דהן . "אחרי בירור יהדות שעשינו על כל תלמיד מלנו את כל הילדים. אי-אפשר לתאר את התחושות. בעקבות הכיתה הזאת נימולו עוד תלמידים רבים מכיתות אחרות. זה היה המסע הראשון שלי לבריתות סביב העולם".


מילה בסיביר


קרוב לחצי יובל שנים משמש הרב דהן (53) מוהל, בארגון הבריתות 'ברית יוסף-יצחק'. בשגרת יומו הוא עוזר של הרב ראובן אלבז , ראש ישיבת 'אור החיים' בירושלים. "היינו בכל מדינות ברית-המועצות לשעבר, בסין, ביפן, בהודו, בתימן, בנפאל, בבוליוויה", הוא אומר.


הוא נזכר בנסיעה לסיביר, שאליה הוגלו אלפי יהודים בימים הקשים ההם, ומקצתם השתקעו שם. "מלנו שם יהודים מהבוקר ועד השקיעה. לרוב הנימולים לא היה שמץ של מושג על היהדות, אבל אחרי הברית ביקשו בדמעות להירשם לשיעורי תורה".


וייקרא שמו


הרב דהן מתמחה בבריתות לילדים ולמבוגרים. "בבריתות האלה תפקידי לא מסתיים במילה עצמה ובקריאת הברכה", הוא מציין. "אני מלווה ומסביר, מדריך ומרגיע. לנימולים המבוגרים יש מסירות נפש ממש. אני עושה הכול כדי שהאווירה תהיה טובה ומרגיעה".


הבריתות למבוגרים מספקות רגעים בלתי-שגרתיים: "פעם אחת מלתי אב ובנו. בברית של האב הוא ביקש שבנו יהיה הסנדק... וכך הסנדק-הבן אמר 'קיים את אבי-מורי' במקום את 'הילד הזה'... עולם הפוך".


ברית בהימליה


ברית שלא ישכח התקיימה בהרי ההימליה. "לזוג ישראלי, שקבע את מושבו בשטחי הטבע, נולד בן", משחזר הרב דהן. "טיפסתי עד לנקודה שבה שהו במסע שארך ארבע-עשרה שעות". הברית המורכבת ביותר שחווה הייתה באזרבייג'ן. "עברנו דרך מפרכת. לקחו לנו את הציוד. הרגשנו שרודפים אותנו. התחושה הייתה כמו אברהם אבינו בעקֵדה, שכל המכשולים שבעולם התייצבו כנגדו".


הפניות לבריתות מגיעות מכל רחבי העולם. "בעבר קיבלנו פניות בעיקר מהסוכנות היהודית, וכיום משלוחי חב"ד", הוא אומר. "יש גם פניות מעובדי משרד החוץ. הרב ירון עמית, מנהל 'ברית יוסף-יצחק', קבע מדיניות שאין פנייה המושבת ריקם. העבודה שלהם היא קידוש השם עצום".


אחד הסיפורים שנחקקו בזיכרונו אירע כמה שנים אחרי אסון צ'רנוביל: "קיבלנו פנייה מתושב באר-שבע, שהיה חייל בעת האסון ונשלח לאזור הכור הגרעיני. הוא סבל מבעיות רפואיות קשות, וכמעט כל יום הובהל באמבולנס לחדר מיון. כשרצה לקיים ברית מילה, היו חששות רבים. לבסוף קיבלנו את האישור הנדרש וביצענו את הברית. ופתאום הוא נהפך לאדם חדש. מערכות גופו כאילו התאזנו. מאז חי כאחד האדם, בלי סבל. זה פלא פלאים!".


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


 


אדם, רווק,להתחתן,נשוי,להיפרד,פרי בטן,לפרוש כנפיים,לזכות, בשקט,בשלווה, פילוסופיה,



אמרי שפר כ"א חשון ה'תשע"ז


 


 


  אדם חייב לדעת, אם חס ושלום נגזרה עליו גזירה, הוא יכול וצריך להתמודד אתה. צדיק וישר הוא, ברוך גוזר ומקיים.





     גַּם לִגְמַלֶּיך אֶשְׁאָב (כד, יט.) - נראה לרמז בזה גודל מעלת המחזיקים ידי תלמידי חכמים, הם תמכי אורייתא אף שאין בהם תורה אף על פי כן, גם הם ראויים לשכר טוב ולהשפעות טובות. וזה הפירוש גם לגמליך, הם הגומלין חסדים. אשאב להשפיע להם כל טוב וחסדים רבים. (תפארת שלמה)





     הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט"א: "נכון שלתמוך בלומדי תורה זה דבר גדול מאוד, אבל זה לא מספיק. עליכם למצוא פנאי ביום ולעסוק בתורה בעצמכם"





     המהות של עם ישראל זה כוח הבחירה. לעמוד מול הטוב ומול הרע ואז להחליט לבחור בחיים. וזה הברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם. לעשות טוב מכוח רצונו האישי. ולא מתוך כפייה של גורם אחר.





בזכות הכנסת ספר תורה (פניני בית לוי, גליון 407)


     אדי מינץ התעורר לאטו, ידו נשלחה מאליה אל מפסק השעון שעדיין לא צלצל, תוך כדי נזכר... אין פגישת עסקים היום, אין שיחות טלפון ואפילו לא טיול מאורגן המחייב לעמוד בלוח הזמנים, אלא סתם חופשת רווקים ללא התחייבות בארץ ישראל. בעצם, חשב לעצמו, מה גרם לאותה דחיפה פתאומית לטוס לישראל, ולעלות לירושלים? נזכר באזהרתו של אחד מידידיו שאמר לו: ”ירושלים אינה עוד עיר יפה בעולם, אלא משהו אחר שקשה להגדיר נמצא בה בריכוז גבוה “. כן, כך דיברה סבתא הזקנה והקטנה שנפטרה לעולמה בעודו ילד, ומאז שהלכה לה, נסתם הגולל על העולם הישן שעבר עליו הכלח כדברי הוריו. היא גם התרימה הרבה את אבא לטובת ירושלים. מוזר שאף פעם לא סרב לה. מפזמת הייתה לעומתו בקול עליז: שלח לחמך על פני המים לירושלים, אל היושבים אצל שער השמים.


     קשר מיוחד היה לו עם סבתא, ברית של סוד ושתיקה שלא ידע מה פישרה, אבל הייתה. והנה הוא כאן וגם זיכרונה נתבהר וחוזר, אכן מוזר.  הוא הציץ בשעון, עדיין השעה מוקדמת לארוחת הבוקר.  מחלון חדרו בקומה השישית, נשקפה היא וחיוך דק נפרס אליו באלפי גוונים מעל בתי האבן עטורי גגות אדומים. הוא לבש בזריזות את בגדי הספורט, החליק למטה במעלית ויצא בצעד קל מן המלון.  שלושתם חברו עליו כאחד, כחול השמים הדהים את עיניו,  משב צונן הטיח בושמו בנחיריו והשקט כה באוזניו.  מה קורה כאן? שאל את עצמו, הלא אין זו עיר רפאים. אך משראה אותם פוסעים במתינות ומנידים בראשם לעברו בחיוך, הצטלצלה המילה ”שבת“ בחלל האוויר והבין.  סקרנות משונה התעוררה בו לראות מה מסתתר מאחורי השקט, מה הם עושים בבית הכנסת, די והותר כנסיות ראה בחייו, אולי הגיעה השעה לראות גם בית כנסת יהודי בפעולה.


     אדי עצר לפני הבניין בו נבלעו האנשים. עכשיו הצטער על תלבושת הספורט, גם כיסוי ראש לא היה לו, היסוס התגנב ללבו וכבר חשב לסגת ממחשבותיו, כאשר הבחין בדלת הקטנה הפתוחה אל גרם מעלות בצד הבניין. בדחף פתאום התגנב פנימה, אשקיף עליהם מאחורי הקלעים, מעזרת הנשים. למזלו הייתה העזרה ריקה מאדם, וכך יכול היה לעקוב אחר המתרחש מתחתיו באין מפריע.  האמת שקצת התאכזב. קשה היה לו להגדיר מה הדבר שציפה לו, האם יופי מופלא, מנגינה ערבה, גילוי רוחני נשגב או שמא השתפכות נפש נרגשת? על כל פנים, אני לא קונה את זה, אמר לעצמו. בעצם גם לא ניסו למכור לך דבר, הודה.  אכן, משנפתח הארון וספר התורה הובל אל הבימה, נשתתק אדי מינץ במקומו, עיניו עקבו אחר גליל הקלף העבה שנפרס על השולחן ממש מתחתיו, יכול היה לראות בברור את ציור האותיות המרובעות אשר כמו קפצו לנגד עיניו.  קול הקורא בתורה נשמע באוזניו, כל היתר נשכח, רק יופי מופלא מנגינה ערבה, מעמקי מסתורין רחוקים, גילוי רוחני נשגב, אכן נפשו נרגשת הייתה עד מאוד משתפכת בדמעות. ” שלושת אלפי שנה שאנו קוראים בה מדי שבת בשבתו. זה קשר אשר לא במהרה אפשר לנתקו ואליו נקשרתי גם אני “. כך ניסה להסביר אדי גם להוריו המודאגים את פשר הליכתו הקבועה מדי שבת לשמוע את קריאת התורה בבית כנסת אורתודוקסי שבקליבלנד.


     ''תראה בן“, אמר לו מיסטר מינץ, ”כל זמן שהיית נוסע לבית הכנסת במכוניתך וחוזר, אני יכול להבין איך שהוא, אבל עכשיו שאתה הולך ברגל שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור,  אינני יכול להבין את השיגעון ועוד במעמדך“ . ”אתה צודק אבא, גם אני לא מבין מדוע אינני יכול לוותר על בזכות הכנסת ספר תורה כך אבל בנפשי הדבר, כך אני חש“ . ”מצד שני לא אוכל לפגוע ברגשותיהם של אנשי בית הכנסת אשר מקבלים אותי כאחד מהם. מלבד זאת, היום אני מתחיל להבין שאינני יכול להיות קשור לתורה כתינוק מגודל מבלי לדעת טעמו של דבר. לכן החלטתי לעבור לגור סמוך לבית הכנסת, ללמוד את העסק ברצינות על מנת להצטרף לקהילה בעיר כיהודי מן המניין “. זה היה יותר מידי לבעל אחוזת מינץ המפורסמת ולאשתו האצילה, שניהם מראשי המי ומה בחברת בעלי המאה בקליבלנד.  אמו צנחה ברפיון איברים ואילו אביו הביט בבנו יחידו, נפנה לפתע לאשתו ואמר: ”הסבתא ניצחה“, ולא הוסיף עוד. ” כן“, אמר אדי בניסיון להמתיק את ”הבשורה המרה“, ”לא יזיק גם לכם להיות סבתא וסבא בקרוב, זה צעד מתבקש מיהודי מתחדש כמוני עכשיו''.


     כעבור שנה נזדמנו אנשי קהילת קליבלנד לירושלים. כמובן שלא נמנעו מלסור אל רבם הזקן שעלה מזה כמה שנים להשתקע בעיר הקודש.  הרב שדאג לשמור על קשר חם ורצוף עם בני קהילתו לשעבר,  התעניין גם הפעם בכל הנעשה בה. בין השאר סיפרו לו גם על חבר הקהילה החדש אדי מינץ, ועל דרכו המוזרה ליהדות שעברה מקליבלנד לירושלים וחזרה דרך קריאת התורה. ” מכל סיפורי ההשגחה המלווים את השבים למקורם“, שחו המבקרים לרב, ”עדיין לא שמענו שהתורה בעצמה קראה ליהודי לשוב מבלי שהבין בה מילה. הלא אתה, כבור הרב,  הכרת היטב משפחות רחוקות, איך אפשר להסביר תופעה משונה זו?“  נענה הרב שהיה נרגש בעליל לעומתם ואמר: ”לא נביא ולא בן נביא אנוכי לגלות נסתרות ההשגחה. אבל אספר לכם מעשה שקרה לפני ארבעים שנה בקליבלנד:


     יום אחד התברר שספר התורה נפסל לקריאה ונידון לגניזה. לרכישת ספר חדש לא היה די כסף, אי לכך זימנתי אלי מספר גבאי צדקה על מנת להטות שכם יחדיו למגבית מצווה זו. ראשונה לכולם נלחצה לעזרתנו גבאית צדקה מבוגרת מסוג הנשים של הדור הישן,  אישה נלהבת לכל דבר שבקדושה. הסברתי לה את מעלת זיכוי הרבים שיש כאן ודחיפות הדבר וביקשתי ממנה שתיטול אף היא חלק בגיוס התרומות.  שאלתה הראשונה הייתה מהו הסכום הנדרש לקניית ספר.  למשמע הסכום הנכבד, הרצינו פניה, אחר הרהור אמרה: ”כבוד הרב, האם יורשה לי לתרום את הסכום כולו?“ ”אכן זו שאלה רצינית שאת צריכה לשקול בזהירות“, השבתי, מופתע לא מעט. ” כבוד הרב, אל תבין אותי לא נכון“, אמרה, ”לא לחסכונותיי אני חוששת, שהרי זו להם ההשקעה הבטוחה ביותר, רק שאולי אין זו דרך ארץ לחטוף מצווה חשובה כל כך כולה לעצמי“. ”נו“, אמרתי בחיוך, ”אם כך את סוברת ודאי יש לך סיבה חשובה לחרוג הפעם מטבעך“. ”אכן“, השיבה הצדקנית הזקנה, ”תקווה ובקשה גדולה יש לי בעניין זה“. ”ומהי?“ התעניינתי לדעת. ” רצוני לבקש שבזמן חנוכת הספר, עת יקראו בו בציבור בפעם הראשונה יעוררו רחמים על נכדי הקטן המאושפז מאז לידתו בבית החולים, יתברך בזכות התורה לרפואה שלימה ויוכל להיכנס בבריתו של אברהם אבינו במהרה“.


     ואכן, בקשתה נענתה במלואה, בשבת הראשונה שקראנו בספר התורה המהודר, נתברך התינוק, וזמן קצר לאחר מכן נכנס לבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל – אדי בן יעקב מינץ.  שבת שנייה, לאחר ארבעים שנה, הגיע אדי חביבנו זה לירושלים, לבית הכנסת הסמוך למלונו אשר לא במקרה הוא בית הכנס של יוצאי קליבלנד, ובוודאי לא במקרה הציץ בזמן קריאת התורה בספר שתרמה סבתו עליה השלום, זה הספר שעלה עמנו לארץ ישראל לפני כמה שנים, ממנו שמע את מה שראוי לנפש יהודי לשמוע והשלים את מעגל הברכה, שהרי כך אנו מברכים את התינוק בבריתו: שכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים“, סיים הרב את דבריו.


     אדי עצמו קיים את אשר הבטיח להשתדל בו, ולקראת סוף השנה הכניס את בנו הראשון בבריתו של אברהם אבינו לשמחת הסבא והסבתא מינץ.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


  אדם, חייב לדעת,חס ושלום ,גזירה,להתמודד, צדיק וישר, גוזר ומקיים,תלמידי חכמים,שכר טוב,בחירה,


 





אמרי שפר כ' חשון ה'תשע"ז


 


 


 


 אמרו חז"ל: העוה"ז הוא פרוזדור בפני העולם הבא, אם האדם מבין שהוא גר (=זמני) בעולם הזה, הרי הוא תושב לעולם הבא - מובטח לו חיי נצח. אך אם חלילה אדם מרגיש תושב בעוה"ז הרי לעוה"ב הוא גר ... יוצא אם כן שההנאה כאן היא על חשבון העולם הבא...


     החת"ם סופר היה לוקח לו שנים רבות לסיים את לימוד כל הכרכים של הגמרא, מההתחלה ועד הסוף. בכל פעם, לאחר שסיים את המשימה הזו, הוא ערך חגיגה גדולה עם חבריו ובני משפחתו. פעם אחת, הוא הכריז על רצונו לערוך חגיגה נוספת, רק חודשים ספורים לאחר החגיגה הקודמת שארגן. חבריו שאלו אותו: "אבל אין סיכוי שהצלחת לסיים עוד סבב של כל כרכי הגמרא בזמן כל כך קצר! חשבנו שיש לך עוד כמה שנים עד שתגיע החגיגה הבאה!". תשובתו של החת"ם סופר הייתה: "בפעם הקודמת שלמדתי את הגמרא, פתחתי אותה רק בזמנים הקבועים לכך, בשעות ובימים שהייתי רגיל לשבת ולהעמיק בסוגיות הסבוכות. הפעם, החלטתי ללמוד את הגמרא בכל פעם שנתקלתי בחמש דקות פנויות שהיו לי - בין אם זה היה בדיוק כשעמדתי בתור, או כשחיכיתי שיתחיל איזה אירוע מסוים, או אפילו במהלך הנסיעות הרבות שלי. בדרך זו, חמש דקות בכל פעם, הצלחתי להכניס שנים רבות של לימוד תורה בזמן קצר מאד!".


 


     ''ואל הַּבקָּר רָּץ אַּבְּרָּהָּם ַּוִּיקח בן בקָּר ַּרך וָּטוֹב"(בראשית יח', ז'(  וברש"י: 'כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל'. ומדוע דווקא בחרדל? לפי שמצינו שאמר להם אברהם "הישענו תחת העץ" (בפסוק ד') שהיה לו סימן בעץ אם האורחים הם הגונים ורק את אותם שהיו הגונים היה מקרבם.  והנה ג' מידות יש באנשים שנוכל לחשבם כאנשים הגונים: שיהיו אוהבי עניים, ומסתפקים במועט, וליבם חרד לדבר ה'. וכל ג' דברים הללו מרומזים באותיות 'בחרדל': בחר דל – שבוחר בעני הנקרא דל. חדל רב – שאינו תאב לרכוש רב אלא מסתפק במועט.  חרד לב – שליבו חרד לדבר ה'. לכך בא לרמז שהאכילן בחרדל המרמז שהיו אנשים כשרים. )הגר"א(





"     והנה איל אחר נאחז בסבך"; כי האותיות שאחרי הסב"ך באותיות א' ב' הם אותיות עג"ל, לרמז שמלבד האיל הזה יש עוד איל אחר שעתידים לחטוא בו. )ר' שמשון מאוסטרופולי(





"ולאברם היטיב בעבורה" [יב, טז].  (והערב נא).


 


     שאול נשאל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מאת גבאי צדקה: שלחתי למשפחה במצוקה תמיכה כספית מכובדת. הבעל התנגד בתוקף לקבלה, לדעתו, ראוי לו להילחץ, ולהתחזק בביטחון בה' יתברך, ולא להזדקק למתנת בשר ודם. הבעל נוהג לצטט את דרשת רבותינו (כתובות ס"ז:): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו - בעתם לא נאמר, אלא בעתו - מלמד, שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו". וכן את דברי המדרש (ויקרא רבה ט"ו): "אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה גומא בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה..." ועוד כהנה וכהנה.  אמנם, היות ויודע אני את מצבם הדחוק של המשפחה, התחכמתי ושלחתי לאשתו את הכסף בסתר. היא הייתה מוכנה לקבל, למען תת טרף לביתה, אך ניקר הספק בליבה - האם רשאית לעשות זאת, מאחר וקיימות ב' סיבות שאינה יכולה לקבל את התרומה: א) בשטר התנאים שבין החתן לכלה נאמר: 'ולא יעלימו זה מזו וזו מזה', ואם כן איך תקבל ממון בהעלם מבעלה? ב) מאחר והבעל רוצה לעבוד את ה' יתברך בכך שנמנע מלהזדקק לבריות, אם כן אולי אין זה מהראוי, שהאישה תמרה את פיו ותנהג להיפך מרצונו? ועתה נפש האישה בשאלתה: האם מותר לי לקבל את התמיכה הכספית ללא ידיעת בעלי?


     השיב מורינו הרב שליט"א: נראה שמותר לאשה לקבל את הצדקה מהסיבות דלהלן: א. מה שנאמר 'ולא יעלימו זה מזו וזו מזה', הכוונה היא, כאשר הבעל רוצה את הממון לעצמו, והאישה רוצה את הממון לעצמה, באופן זה אסור לכל צד להעלים משכנגדו, ולקפח את זכויותיו, והעושה כך עובר על איסור גניבה.  מה שאין כן בענייננו, שהבעל אינו חפץ בתמיכה ואינו רוצה בה, והאישה רוצה להביא לו ולילדיו תמיכה, ולהיטיב עמו, באופן זה אין כאן כל סרך גניבה, ואין בו איסור העלמה זו מזה, אלא אדרבה היא מביאה לביתה פרנסה . ויעויין בשולחן ערוך (יור"ד סימן רנ"ג ס"ט) שכתב: "עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימים ונותנים לו לשם מתנה או לשם הלוואה".        ב. אישה המקבלת צדקה ללא ידיעת בעלה, אינה פוגעת ולא פוגמת בעבודת ה' של בעלה, והוא יקבל שכר על בטחונו בה' יתברך ועל היותו שונא מתנות, ויחיה ויאריך ימים. ומאידך, מותר לה לקבל את הצדקה למען פרנס ילדיה הקטנים. ותדע האישה, שיותר ממה שבעל הבית נותן לעני, נותן העני לבעל הבית, והיה מעשה הצדקה שלום. במה דברים אמורים? בתנאי שבאמת המשפחה זקוקה לצדקה, וכן בתנאי שלא ייוודע הדבר לבעלה, כי ברגע שיגיע הדבר לאוזניו, בל לה להמרות את פיו ולגרום לריב ומדון.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


 


פרוזדור,חיי נצח,גמרא,כרכים,משימה,נסיעות,לשונות בחרדל,אורחים,הגונים,




אמרי שפר י"ט חשון ה'תשע"ז


 


 


הלימוד והתפלה קשורים זה בזה, עמל הלימוד עוזר לאור התפילה, והתפילה עוזרת את הלימוד. תפלה בבחינת קבע מרחיקה את הלימוד והלימוד בעצלתיים מונע תפלה. (מרן החזו"א זצוק"ל)


 


     הרה"ק מקוצק זיע"א תמה בקול: שמא יודעים הנכם לשם מה נברא האדם בשתי עיניים? – האחת בשביל לראות חיסרון עצמו. השני בכדי ראות את מעלת האחר.


 


     הרב מפוניבז' זצ"ל שלח בזמנו את הגאון ר' שרגא גרוסברד זצ"ל לשאול לחזו"א, האם בכדי שיתרבו ספסלי ביהמ"ד ולמנוע מבני הישוב החדש מללכת לישיבות תיכוניות, אולי כדאי להכניס לימודי חול. החזו"א השיב בשלילה, והוסיף: "סי וועט זיך שיין אזוי שלעפן ביז משיח וועט קומען". [זה כבר ימשך כך עד שהמשיח יבוא]. (הגאון ר' מרדכי מן זצ"ל)


 


           הרב שך זצוק"ל זי"ע עמד פעם בהספד ואמר שהחטאים שלנו הם לא טבעיים, ולכן גם העונשים שמביאים עלינו הם עונשים לא טבעיים, איפה היה דור עם כאלה עונשים רחמנא ליצלן, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, כאלו חוליים משונים, כאלו מיתות משונות


 


"ויתן לו מעשר מכל" [יד, כ].  (ברכי נפשי).


 


     סיפר לנו הרב נטע-שלמה זילבער, ממונסי שבארה"ב, סיפור מופלא של השגחה פרטית, עד שלאחר ששומעים את הדברים לא צריך להתאמץ הרבה כדי להסיק ש 'יש דין ויש דיין'.


 


     הרב זילבער מוסר שיעורים לפני קבוצה של יהודים חרדיים במונסי, ואחד מהם סיפר לו שנתקל לאחרונה בתופעות משונות שלא אירעו לו מעולם.  ראשית, סיפר היהודי, הממשלה עיכבה ללא כל סיבה כמה תשלומים שהייתה צריכה להעביר אליי. מדובר בתשלומים שאין כל עוררין על זכותי לקבלם, ומצד שני אין למשרדי הממשלה כל תביעה נגדי בעניין כלשהו, כך שלא צריך להיות להם שום תירוץ מדוע הם אינם מעבירים את הכסף.  כל האנשים שסיפרתי להם על העיכוב המוזר, התפלאו אף הם ואמרו שאין הם מבינים מה קורה כאן . כשניסיתי לערב בנושא את פקידי הממשל, בדקו הם את העניין במחשב, ואישרו שאכן הממשלה צריכה לשלם את הכסף, ואין הם מבינים את פשר העיכוב. אבל הכסף לא הגיע.  דבר מוזר נוסף קרה לי, שהגם שיש לי רכב חדש, ושום בעיה לא צריכה להתעורר בו, אני נתקל חדשות לבקרים בבעיות שונות ומשונות, וגם אנשי המוסך אומרים בצורה ברורה שאין להם הסבר לתקלות אלו, עד שאחד מהם אמר ש'מישהו הטיל עין הרע ברכב שלך '... התופעות לא פסקו, והאיש סיפר להרב זילבער שיותר מההפסד הכספי והמכאיב לו ופוגע בכיסו, הוא מרגיש שתובעים אותו מן השמים בדבר מסוים, והיה רוצה לדעת על מה ולמה. הקלקולים ברכב, האיחורים בתשלומים הממשלתיים, וכל יתר התופעות, נחתו עליו כולם באותו זמן, ולכן ברור לו שיש כאן מסר מן השמים.  כשהרב זילבער שאל אותו מה בעניין המעשר- כספים שלו, התברר שאכן לפני שנה בדיוק הפסיק להפריש מעשר,  מאחר והוא בעל- חוב גדול, ועובד מאוד קשה למחייתו, ועדיין אין לו דירה משלו, ויתירה מכך – בתקופה זו הוא צריך גם לשדך כמה מילדיו שהגיעו לפרקם.


 


     הוא חישב ומצא במדויק שכל הבעיות והקלקולים החלו לצוץ מיד לאחר שהפסיק להפריש את המעשר.  האיש מספר שישב עם עצמו ועשה חשבון בעניין ההפסדים שהיו לו, והתברר שאלה הגיעו לסך של 7500 דולרים.  והנה, המשכורת שלו היא 1500 דולר בשבוע, 'ובחישוב פשוט שעשיתי, נוכחתי לדעת שלאחר שלא הפרשתי מעשר במשך כל השנה האחרונה, הרי שחובי למעשר מסתכם בדיוק בסכום זהה, דהיינו שהמשכורת השנתית הגיעה ל-75,000דולר (1,500 כפול 50 שבועות), ועשירית מזה היא- 7,500 דולר. זה היה החוב שלי למעשר, וזה בדיוק היה הסכום שהפסדתי מהנזקים שאירעו לי. מיד לאחר שנוכח לדעת בגילוי המדהים, הפריש למפרע את הסכום הנ"ל לצדקה, וקיבל על עצמו לחדש מכאן ולהבא את נתינת המעשר.  וראה זה פלא; מיד לאחר מכן, הכניסה הממשלה לחשבונו את כל חובותיה, וגם הבעיות שהיו ברכב פסקו לחלוטין.


 


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


 


לימוד,תפילה,עמל,עצלתיים,חיסרון,מעלות,ישיבות תיכוניות,לימודי חול,משיח,הספד,



אמרי שפר י"ז חשון ה'תשע"ז


 


''אושר זה לא דבר שאתה בונה לעתיד, אלה הוא מה שאתה מעצב כאן בהווה''


    אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך.


     אם רוצים לחזק יהודים תעלו אותם לתורה, אבל אל תורידו את התורה אליהם. (ר' אלחנן וסרמן זצ"ל)


     אנחנו צריכים ליראות מה חשוב לנו בחיים מה סדר העדיפות לכל מיני נושאים בחיינו . וכל שכן לשים לב לאנשים הקרובים אלינו.


    הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא הגישה שלכם לגבי הבעיה.





     השכינה זמינה השכינה מצויה תמיד ובכל מקום, ובכל עת אפשר להקביל את פניה,  אבל הכנסת אורחים אינה מזומנת בכל שעה . לפיכך "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה "





"     ויקח את שני נעריו אתו" (כב, ג( " אליעזר וישמעאל" (רש"י(.  ולכאורה הרי אברהם שילח את ישמעאל ממנו בכדי שלא ילמד יצחק ממעשיו הרעים, והיאך בא ישמעאל לכאן, אלא מכיון ששמע ישמעאל שהולכים לשחוט יהודי, מיד בא בריצה ברגעים אחדים...





    זה לא נהיה קל יותר, אתה פשוט נהיה טוב יותר.





הפתקא הסודית בכנף מעילו של בחוד (להגיד(





     בדרכים הארוכות, בימים ובנהרות, בין עזים כבשים ובני אדם, חודשים רבים - הצרופים בבטחון בהשם, צעד רבי אברהם חנוך הופמן זצ"ל מחוץ לארץ - לארץ הקודש. וזה רק אחד ממאות שעלו מתוך תשוקה וייסורים: רבי אברהם חנוך (ידידו הקרוב של ר' בן ציון ידלר המגיד הירושלמי זצ"ל(  עלה לארץ הקודש בעודו בחור. הוא לא רצה להתחתן בחו"ל, משום שחשש "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי" לארץ הקדש... היה מנוי וגמור בנפשו לעלות,  ורק אח"כ, יחפש את זיווגו שם בארץ ישראל.


     כמו שאר בני משפחתו, היה גם הוא בחור עני מדוכדך, לכן תכנית העלייה לארץ הקודש נתקלה בקושי רב של "עניני ממונות" - פשוט, לא היה לו כסף להתחיל לפסוע מעירו לעיר הסמוכה. גם תעודת פספורט לא הייתה לו. אך היה נחוש בדעתו - "יוצאים לדרך" . איך? " הולכים רגלי": אשר יבטח בה' ומעשה שהיה, כך היה: בחור בודד נעמד בשערי וילנא, הסב את פניו לאחור, קד קידה לעיר הגדולה ויצא לדרך. הוא כיתת את רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר - עד אודסא.  בהזדמנות הוא סיפר, שבאחד הימים כשעמד בפתח 'הכנסת אורחים' באחת העיירות, לפני שיצא להמשך הדרך, עצר אותו אחד מחשובי הקהל ושאל "בוחר'ל אני מבין שאתה יוצא מכאן לדרך רגלי, הבחנתי שאין לך פספורט, ונראה לי שכבר ימים ארוכים שאתה צועד כך, איך אתה לא מפחד לעבור את הדרכים האלה ללא פספורט?" ר' אברהם חנוך ביקש ממנו להמתין רגע קצר,  נכנס פנימה לאכסניה הוציא מהארון סידור ישן פתחו והצביע על נוסח "תפלת הדרך" ואמר: "הנה, זה הפספורט שלי".  כך עד שערי אודיסא, בה היה הנמל הגדול ממנו ביקש להפליג - לארץ הקודש.  


     מיד כשהגיע לאודיסא וחבילתו הקטנה בידו צעד בחפזה אל הנמל, שם מצא לפניו אוניה של גויים העומדת להפליג לארץ ישראל. בזריזות אופיינית ללא אומר ודברים, נכנס פנימה לאוניה בלי אישורים ופספורט, ומיהר להתיישב באחד המקומות הפנויים. עודו יושב במנוחה, באחד מחדרי הקהל, במרכז הספינה, נכנסו שוטרים לבדוק תעודות ואישורים. השוטר ביקש ממנו את תעודותיו, וכיון שלא היו בידו, גרשוהו החוצה בבושת פנים, בחזרה אל החוף תחת כיפת השמים...  חבילתו נשארה בספינה. התפילין היו בחבילה.  היה זה נרתיק גדול של עור בו היה כל עולמו הגשמי. בנרתיק הטמין גם מעט בגדים שעוד נותרו לו מבית אבא ללבוש בדרך הארוכה.


     אברהם חנוך עמד ליד הספינה וקיווה אל ה' א-לוקי השמים והארץ אשר בידו הים והיבשה. "בטחון".  אגב, מרגלא בפומיה של רבי אברהם חנוך: למה מילת "מבטחו" שבפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו"  מנוקדת בפתח במקום קמץ? לומר לך שאפילו במקום שנדמה לך שכל הדרכים קמוצים וסגורים לפניך, אל תחדל מלבטוח בה', ואם תעשה כן יסייעו לך מן השמים,  ויפתחו לך שערי הצלחה. בקיצור, הוא עמד בנמל הפתוח, רוחות עזות כמעט טלטלוהו ממקומו, וקיווה אל ה'. עיניו נשואות לשמים.


     זמן מועט לפני הפלגת האוניה, היה זה לאחר ניתוק העוגן והתרת חבלים לקראת הפלגה, לפתע נשמעה שריקה מבוהלת. התקבלה פקודה - לעצור! היא עגנה שוב. לאחר שיח קצר בין המלחים ועובדי הנמל הכעוסים, הסכימו המלחים להוציא שוב את הגשרון המוביל אל האוניה (במטרה להעלות על האוניה נוסע עשיר שאיחר את המועד). הבחור הבחין שהנה על האוניה עולה נוסע שהביא אחריו עדר גדול של כבשים ועיזים... בזריזות גוף של בחור צעיר, התכופף אברהם חנוך ונכנס בזחילה בין הצאן.  התחבא בין הכבשים צעד ביניהן במהירות ועלה על האוניה. התיישב על הארץ בינותם בצידי הסיפון בלי שהרגישו בו. כשהספינה עזבה את הנמל, ירד לירכתי הספינה ושב אל המקום בו נחה חבילתו שעדיין לא נזרקה ממקומה כך יצא בדרכו אל ארץ הקודש.


     הנסיעה החלה. כשעברו כמה ימים של הפלגה, הנוסעים כבר הכירו אחד את חברו ושוחחו ביניהם, וכך החלו יושבי האוניה להציק לו לר' אברהם חנוך בשאלות: כיצד בחור נוסע לארץ חדשה שאין לו בה מכיר או קרוב ללא פרוטה בכיס? מה תעשה שם? איך תחיה, ומי יעמוד לצידך? אחרים אמרו בלחש "בוודאי יש לו כסף או תכשיטים שיעזרו לו להתבסס בארץ ישראל"... באחד הימים לאחר שהטרידו אותו בשאלות סרק ענה להם הבחור: "כן, יש לי צ"ק על סכום עתק מבנק מסחרי בין לאומי" . נוסעים סקרנים שהיו בטוחים שהוא לא עולה סתם כך בלי שמישהו עומד מאחוריו האיצו בו לגלות את הסוד היכן הכסף ומה סכום הצ"ק שעליו בוטח. כשלא יכול היה לעמוד בפני בקשתם, פתח את החבילה שעמדה לידו, חיטט בה, וכל הסובבים המתינו בצפייה. ר' אברהם חנוך הוציא מחיקו ניר עבה והושיט להם בהתרגשות, על הנייר היה כתוב: "תני רב תחליפא אחווה דרבנאי כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד יום הכיפורים" )ביצה ט"ו( הם הביטו עליו,  והוא מיהר להגיד להם: "נאמן עלי בעל ההבטחה שיקיים דבריו". זוכרני, סיפר המגיד הירושלמי, שפתקא זו הייתה מונחת בכיסו כל ימיו.


     כאשר האוניה עגנה בנמל יפו, ירד עם כולם אל החוף, אבריו דא לדא נקשן מהתרגשות, ושתי דמעות חמות זלגו מעיניו.  לא היה בידו אפילו פרוטה כדי לעלות מיפו לירושלים אך כמובן בטח בהשם. בעיניים דומעות ולב הומה התרגשות הגביה את עיניו וראה אורחת ישמעאלים,  שעולה בדרכה ירושלימה, הם נשאו על החמורים פירות וירקות, הוא שאל אותם אם יסכימו שיעלה עימם על העגלה. הביטו עליו רגע ארוך והפטירו "אין לך כסף יהודי מרופט - עלה עימנו, יאלה! ר' אברהם חנוך הבחור הצטרף אליהם ללא פחד. וסיפר לי כי באותה שעה שם לנגד עיניו את דברי חכמי המוסר שאדם ששם בטחונו בה' ית"ש אינו ירא משום דבר שבעולם! ואכן הקב"ה הטיל את מוראו על הערבים, הם כבדוהו מאד, ובעליית ההר לירושלים קראו לפניו בניגון ערבי: "ככה יעשה לחכם היהודי". כך הגיע לשערי ירושלים בשמחה ובששון.  בו ביום החליט להסב את שם משפחתו ל"הופמן", לזכר ביטחונו הגדול בה' והנס שעשה עמו בעת עלייתו לארץ הקודש.  בירושלים התחתן והיה לאחת מדמויות ההוד בירושלים של מעלה. 





"ויקח שם ויפת את השמלה" - מעילו של ה"חפץ חיים" (ברכת דוד פ' נח).


     סיפור נפלא הובא בספר "ר' אריה" שסיפר רבי אליהו לאפיאן זצ"ל:


     פעם, במסעותיי למען הישיבה, נקלעתי לעיר אחת וחיזרתי על פתחי נדיבים. הכול אמרו לי שכדאי לגשת לעשיר פלוני, התומך ביד רחבה במוסדות התורה ונענה לכל פניה, למרות שהוא רחוק מדרך התורה ואינו שומר מצוות. שמעתי את הדברים והחלטתי שלא לפנות אליו. התורה לא תיבנה ממחלליה! לא אקח ממנו מחוט ועד שרוך נעל! מששמעו את החלטתי, דיברו על ליבי לשנותה. הם חששו שאם ישמע אותו עשיר שהחרימו בגלל אורח חייו, יפסיק לתרום למוסדות בקהילה, וע"כ ביקשוני שאעלה אליו ואפקוד ביתו. בקשתם עשתה מחצה. נעתרתי לבקרו, אבל החלטתי לא לקחת ממנו מאומה.


     עליתי בלוויית ראש הקהילה. למרות שידעתי מראש על אורחות חייו, הזדעזעתי למראי עיניי. בבית ובבעל הבית לא היה כל סממן יהודי!. הוא קיבלנו בכבוד רב, ואני פתחתי בשאלה, למורת רוחם של מלוויי: יאמר נא, מה לו ולישיבות הקדושות? מדוע הוא מרבה לתרום מכספו למטרות שאינו מזדהה עימן? ואל יפגע משאלתי, אני תמה כיוון שנודע לי עד כמה מוסדות התורה המקומיים תלויים בתרומותיו, לכן השאלה כה מציקה ונוקבת. הגביר חייך בהבנה ואמר: איני נפגע, השאלה במקומה. וזהו סיפור מעניין: בצעירותי, לאחר שמלאו לי י"ג שנים, שלחני אבי לראדין, ללמוד בישיבה של ה 'חפץ חיים'. פניתי אל המשגיח כדי להתקבל לישיבה, אך המשגיח הבחין במבטו החודר, שיצר ההתפקרות כבר כרסם בי, ואני עלול לדרדר גם אחרים. הייתה זו הבחנה מדויקת. הוא סרב לקבלני לישיבה, ואני לא הצטערתי כלל. רק דבר אחד הציק לי, הלילה כבר ירד והרכבת תצא לדרכה רק מחר בבוקר. היכן אבלה את הלילה? בצר, פניתי ל 'חפץ חיים' בעצמו וביקשתי רשותו ללון בישיבה. 'לא ולא!' ענה לי. ' בחור שאינו מתאים לישיבה לשנה, אינו מתאים לה גם ללילה אחד!'. 'א"כ מה אעשה?', אמרתי באכזבה, 'האם אבלה את הלילה בתחנת הרכבת'? והזמן, אזכיר, היה בעיצומו של חורף. לילה קר ומושלג... 'חלילה וחס!',  חבקני ה 'חפץ חיים' בחום, לא יעלה על הדעת! אמנם לא תוכל ללון בישיבה, אבל ביתי פתוח לרווחה! הוא נטלני בידי והביאני לביתו, כבדני בארוחה דשנה והכין למעני מיטה נוחה, נשא מצעים, כרים וכסתות, והפציר בי לעלות על יצועי לישון את שנת הלילה.


     השינה הייתה ממני והלאה. מאורעות הימים הגדושים חלפו עברו במוחי. הצדקתי את קביעת המשגיח, ותמהתי על יחס ה 'חפץ חיים' כלפיי. הוא, גאון וצדיק בגיל שיבה, ואני נער צעיר פוקר והולל,  וזר לו לחלוטין. עודני תוהה, וקול רחש נשמע באוזניי. עיני שכבר התרגלו לחשכה, הבחינו בדמותו של ה 'חפץ חיים' הנכנס לחדר. כסבור היה שנרדמתי... הוא עמד ליד מיטתי ונשם נשימות עמוקות. קר היה בחדר ואדים עלו מנשיפתו. 'כל כך קר' לחש. אולי עוד קר לאורח... במהירות הסיר המעיל שלגופו ושטחו על השמיכה שמעלי, ויצא מהחדר על בהונות רגליו. בעה"ב סיים סיפורו, ובטרקלין השתררה דממה. לאחר שניות מספר אמר בעה"ב: רבנו,  האמן לי אותו מעיל של ה 'חפץ חיים' עדין מחממני. ומכוחו מקננת בי חמימות וחיבה לעולם התורה והישיבות, והיא שדוחפת אותי לתרום ולשוב ולתרום. אכן, מי יודע מהי השפעת מעשה קטן, לטוב- או למוטב... 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


אושר,בונה,עתיד,הווה,לחזק,יהודים,לתורה,הבעיה,שכינה,הכנסת אורחים,אליעזר,ישמעאל,קל יותר,נוח יותר,



אמרי שפר ט"ז חשון ה'תשע"ז


 


 


אזהרה היא לראשי חברות צדקה, הנוהגים לפעמים לערוך ערבי התרמה שאינם ברוח התורה: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה״ – יש לקבץ צדקה בדרך המוסרית והטהורה, ״בדרך ה׳״, ולא בדרך של פריצות ופריקת עול. (ילקוט הגרשוני)


 


     הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון) מליובאוויטש אמר לחסיד אחד ב 'יחידות': "כשם שיהודי חייב להניח תפילין בכל יום, כך מוכרח כל יהודי לייחד חמש-עשרה דקות ביום למחשבה איך ביכולתו לעשות טובה ליהודי, בגשמיות או ברוחניות".


 


"     והוא יושב פתח האוהל" (יח, א( ופירש רש"י: "לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו". ואמר אא"ז )הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר( זי"ע: פירוש "לראות אם יש עובר ושב", היינו לראות אם יש אדם שעבר עבירה חלילה ורוצה לשוב בתשובה ואינו מוצא הפתח של תשובה, "ויכניסם בביתו", אברהם הראה לו הפתח של תשובה.


 


     ''ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ (בראשית יח,יט). יהודי שלם הוא מי שמקיים את שני הדברים – ״צדקה ומשפט״. הוא מקיים הן את המצוות שבין אדם למקום הן את המצוות שבין אדם לחברו. ולא כפי שלפעמים רואים שעושי צדקה פוטרים את עצמם מ״משפט״, ועושי ״משפט״ מתחמקים מצדקה. (מאוצרנו הישן)


 


'הנעלבים ואינם עולבים''  (נועם שיח)


 


     הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מספר על תלמיד חכם אחד שלא זכה להיפקד בזרע של קיימא, ולמרות שנקט כבר בכל הפעולות והסגולות, והרבה בתפילה ובתחנונים, ואף פקד קברי צדיקים והתדפק על דלתותיהם של צדיקי הדור החיים עמנו עד מאה ועשרים, לא נושע מצרתו, האיש הזה היה גם כמה פעמים אצל הגאון האדיר רבי חיים קניבסקי שליט"א, אלא שבפעם האחרונה הרבה לבכות ולהתחנן שישיאו לו עצה הגונה, לאחר דקות ארוכות של בכיות נוראות, אמר לו הגאון רבי חיים, שיחפש אדם העונה לתואר של "הנעלבים ואינם עולבים", ויבקש ברכה ממנו ובעז"ה ייוושע.


     שמע התלמיד חכם את העצה והתעודד ביותר, הוא יצא מבית הרב והחל לחפש אחרי יהודי העונה לתואר המכובד הנ"ל, בתחילה היה בטוח שזו משימה קלה, אבל מיד לאחר מכן התברר לו שהחיפוש ייקח זמן רב, שכן לא כל כך פשוט למצוא אדם שכזה. והנה סיבב מסובב כל הסיבות וממש באותם ימים התעורר ויכוח סוער בין שני שכנים המתגוררים בשכונה מסוימת בבני ברק , וגם לאחר שהיטלטלו כבר בכמה בתי דין וביקרו בבתיהם של כמעט כל הרבנים בעיר לא הגיעו לידי הסכמה.  ויהי היום, והאברך הנ"ל מגיע לחתונה של קרובי משפחתו,  וכאשר כל המסובים ישבו לסעודה, נכנס לאולם איש פלוני, ופתח בצעקות ובחרפות בגידופין והעלבות בוטות נגד אדם אחר שכבר הסב לסעודה, דבריו היו כל כך בוטים עד שכל הנוכחים היו המומים למשמע אוזניהם, וראה זה פלא, האדם שהעליבו אותו לא הגיב במאומה לדברי הגידופים שהומטרו עליו, הוא המשיך להתנהג כמי שהדברים אינם קשורים אליו, אבל גם האיש המעליב לא התייאש, והמשיך להמטיר עליו עוד ועוד חרפות.  כל האירוע התרחש סמוך מאד לשלחן שבו ישב האברך שהיה זקוק לישועה, והוא שהבין לפתע שהנה התגלגלה לו הזדמנות פז למצוא אדם מה"נעלבים ואינם עולבים", התרגש מאוד לנוכח המראה, ונעמד על רגליו והביט באדם שפגעו בו כדי "להשגיח" שאכן לא יענה לדברי הביזיונות שהוטחו בו. בשלב מסוים כאשר האיש המעליב החל להשמיע דברים שממש אין הדעת סבולתם, עלתה חמתו של הנפגע, והוא עשה סימנים כמי שמתכונן להשיב מלחמה שערה. ברגע זה זינק אליו התלמיד חכם שהמתין לישועה, וזעק באוזניו בקול גדול "עשה לי טובה ואל תענה ולו במילה אחת". כשהאיש הביט בו בתימהון, כרוצה לשאול מה הוא קשור לאירוע, השיב לו "אענה לך אחר כך אבל עשה עמדי חסד ואל תשיב לפגיעות שהלה פוגע בך", והאירוע חוזר על עצמו כמה פעמים, ככל שהתרבו והוחמרו הפגיעות, כך גברה חמתו של השני שרצה להשיב, אבל הלה ממשיך להתחנן לפניו שלא יגיב, כך במשך שעה ארוכה עד שהמעליב ההוא התייאש ועזבו לנפשו.  אז קם התלמיד חכם וסיפר לנפגע את העצה ששמע בבית הרב וביקש שיברכו. הנעלב ההוא נבוך מאוד ולא ידע את נפשו מרוב השתאות, אבל בירך בו במקום את התלמיד חכם לזרע של קיימא, וכעבור פחות משנה נפקד הת"ח בזש"ק כאשר נולד לו בנו בכורו למזל טוב ובשעטו"מ.


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


 


חברות צדקה,אזהרה,פריצות,פריקת עול,חסיד,יחידות,פתח האוהל,עובר ושב,צדקה,משפט,נעלבים,עולבים,



אמרי שפר ט"ו חשון ה'תשע"ז


 


 


בארץ ישראל קיימים שני ימים, שנהר הירדן מחבר ביניהם. ים הכינרת שנמצא בגליל, וים המלח שנמצא בדרום הארץ. כיוון שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בכדור הארץ (396 מטרים מתחת לפני הים), מים רבים זורמים לתוכו, אך אפילו טיפה אחת אינה יוצאת ממנו. חוסר היכולת שלו לתת מעצמו, העניקה לו את השם "ים המוות". העיר סדום ממוקמת לידו... באופן כלשהו העיר כבר הייתה הרוסה עוד לפני שהקב"ה הוריד אש וגופרית מן השמים. משום שכל חברה המוקיעה את חובת הנתינה לזולת, נמצאת כבר על הדרך הבטוחה לקראת ההרס העצמי שלה.





     "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". בנוגע לעניינים שמימיים רוחניים, תמיד תסתכל מי למעלה ממך ותשאף להגיע לדרגתו. לעמת זאת, בעניינים ארציים וגשמיים- "מתחת", היינו, תראה את אלה שיש להם פחות ממך ותהיה מרצה ממה שיש.





     הנתינה היא היסוד של כל מערכת יחסים בעולם. כאשר שני אנשים מתרכזים בנתינה הדדית, מערכת היחסים ביניהם זורמת בשני כיוונים - מקשרת, מחברת ומגבשת את הקשר ביניהם. לעומת זאת, כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינמיקה פועלת בכיוונים מנוגדים - תופעה שיוצרת מתח, לחץ וריחוק בין השניים.





     התירוץ של "אינני יכול" הנו כסוי ומעטה ל"אינני רוצה", כי מי שרוצה באמת - הקב"ה מזמן לו את רצונו ומצליח בידו.





הזולת ואני (קול ברמה,  גיליון מס' 260)


     ר' לייב פוזין, מחסידיו של הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, היה עשיר גדול. הוא התגורר בעיר ויטבסק, ניהל עסק מצליח והחזיק בבעלותו כמה בתי-אבן ונכסים רבים נוספים. את ביתו הנהיג בהרחבה רבה וגם לצדקה נהג להפריש ביד נדיבה . באותה עיר התגורר חסיד נוסף, אף הוא עשיר גדול, ר' שמואל ברין. הוא היה גם למדן גדול בתורת הנגלה ועמקן בתורת החסידות. עסקיו היו באספקת חומרי בנייה לגורמים ממשלתיים, ועל-אף טרדותיו הרבות הקפיד יום-יום על קביעות עיתים לתורה .


     בשנת תר"מ אירעה מפולת בעסקיו של ר' שמואל. נוסף על כך גם נפל לפח של סוחרים נוכלים, איבד את כל הונו ואף נקלע לחובות כבדים . זמן קצר לאחר מכן הזדמן ר' לייב פוזין לחצר המהר"ש. הוא סיפר לרבי על עסקיו וביקש את ברכתו להצלחה. כשסיים, נאנח ר' לייב ואמר: "ר' שמואל ברין נמצא בשפל המדרגה והוא זקוק לרחמים". מיד הוסיף: "אף כי 'צדיק ה' בכל דרכיו', ואם עשה כן,  נראה שזה מה שצריך היה לקרות, בכל-זאת גדולה הרחמנות עליו ." למשמע דבריו האחרונים של ר' לייב, לא הגיב הרבי. הוא הניח את כפות-ידיו על שתי עיניו והתעמק במחשבותיו .


     זמן קצר לאחר מכן פרצה דליקה במחסני הפשתן של ר' לייב. השריפה כילתה גם את ביתו ואת חנותו הסמוכה ובה סחורה בשווי עשרים אלף רובל. הנזק הכללי נאמד בכחמישים אלף רובלים . בסערת רוחו נסע ר' לייב לליובאוויטש. כשנכנס לחדרו של הרבי פרץ בבכי וסיפר על האסון הכבד אשר קרה לו. כל אותה שעה הביט בו הרבי בעיניים חודרות. כשסיים, אמר לו: "על ידידך ר' שמואל ברין, שאיבד את כל הונו, מצאת ניחומים והצדקת עליו דין שמים, וכאשר הדברים נוגעים בפשתנך ובחנותך, אתה מרעיש עולמות. וכל זאת בשעה שעדיין נותרו בבעלותך שני בניינים ושטרות-חוב ממשלתיים. מתברר אפוא שהזולת וה 'אני', הם שני דברים נפרדים לגמרי ." דבריו של הרבי הכו את ר' לייב בהלם. הוא יצא מחדרו של הרבי בעיניים מושפלות ובלי לומר מילה. זמן רב ישב באחת מפינות בית-המדרש, מכונס בתוך עצמו, מתבונן בדבריו הנוקבים של הרבי: "הזולת וה 'אני' הם שני דברים נפרדים לגמרי ." יומיים התהלך כסהרורי. לבסוף החליט להיכנס אל הרבי פעם נוספת ולבקש ממנו דרך לתיקון ותשובה. בליבו כבר החליט כי מהיום והלאה יתמסר בכל לבו לטובת הזולת .


     הפעם היו פניו של הרבי מאירות ועיניו רכות. המהר"ש הישיר מבט אל ר' לייב ובנימה אבהית אמר: "מקובל בשם הבעל-שם- טוב, שכל הפוסק דבר על חברו, הן לטוב והן לרע, פוסק זאת על עצמו. אם הוא מצדיק על חברו את הדין, מעורר הוא על עצמו דינים וגבורות; ואם הוא משתתף בצערו של החבר ומשתדל לסייע לו, מושך הוא על עצמו חסדים ושפע . "סע לביתך, קח שלושת-אלפים רובל במזומן ומסור אותם לר' שמואל כגמילות-חסדים, כדי שיוכל לקנות סחורה, להעבירה ברפסודות ולשקם את עסקיו. את הכסף תיתן בעין יפה, בנפש חפצה ומתוך רגש של תודה לה' על שזיכה אותך לגמול חסד. מיד לאחר מכן תיסע למוסקבה לקנות סחורה חדשה לחנותך, וה' יתברך ימלא את חסרונך בכפלים ." כשחזר ר' לייב לוויטבסק לקח מיד שלושת-אלפים רובל ומיהר לביתו של חברו ר' שמואל. אבל זה לא היה באותה שעה בבית.  שבוע ימים חיפש אחר ר' שמואל ולא מצאו. ר' לייב צריך היה לנסוע בדחיפות למוסקבה כדי לקנות שם סחורה חדשה, אבל חזקה עליו מצוות רבו והוא המתין עד אשר יקיים תחילה את ההוראה למסור לחברו את ההלוואה .


     לקראת שבת, לאחר שבוע של היעדרות, חזר ר' שמואל לוויטבסק. מיד במוצאי השבת הלך אליו ר' לייב וביקש למסור לו את הכסף, אלא שר' שמואל סירב: "מה אתה מדבר! לא אקח ממך הלוואה בסכום כזה וגם אתה אינך רשאי לעשות כן. חלילה לי לסכן כסף של הזולת בעסקיי ."  ר' לייב נאלץ לספר כי זו הייתה הוראתו של הרבי. ר' שמואל הקשיב קשב רב ובכל-זאת עמד על דעתו: "אתה את שליחותך קיימת, אבל אני לא אקח את הכסף ." עוד באותו לילה נסע ר' לייב לליובאוויטש והניח את שלושת-אלפי הרובלים על שולחנו של הרבי. "סע לשלום", אמר לו הרבי . ביום שני בבוקר הגיע משרתו של הרבי לביתו של ר' שמואל והביא לו חבילה חתומה ובה פתק בכתב-ידו של הרבי: "הנני שולח לך שלושת-אלפים רובל לסחור בהם עד זמן מכירת הרפסודות בריגה - וצלח ." שני הסוחרים ראו עתה ברכה א-לוקית בעסקיהם. ר' שמואל שלח סחורה ברפסודות לריגה והרוויח סכומים עצומים. הרווחים מהעסקה הספיקו לתשלום כל חובותיו ואף לקניית בית-אבן ומגרש גדול . ר' לייב נסע למוסקבה וספקי סחורותיו החליטו להשתתף באסונו ולמחוק מחצית מחובו. הסחורה שקנה התייקרה פי שלושה והוא הרוויח הון רב. אך הוא הרוויח בעיקר את הלקח שלמד - שהזולת וה'אני' אינם שני דברים נפרדים.


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


ים כנרת,הירדן,ים המלח,ים המוות,אש וגופרית,נתינה לזולת,הרסעצמי,דינמיקה,מתח,לחץ,ריחוק,



אמרי שפר י"ד חשון ה'תשע"ז


 


אחד מג 'הסימנים של בני ישראל הוא 'גומלי חסדים ,' ולמדים מאברהם אבינו שנאמר אצלו (בראשית י"ח י"ט) "למען אשר יצווה את בניו וביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט." 


    "ויהי אלוקים את הנער ויגדל...ויהי רֹבה קשת( "כ"א כ'.) אם אלוקים היה עם הנער מדוע הוא נהיה "רֹבה קשת "- פרא אדם? אלא מכיוון ש"ויהי אלוקים את הנער "עי"ז "ויגדל "נהיה בעל גאווה (ביי זיך גרויס געווארען) ,לכן הקב"ה השפילו והורידו למדרגה נמוכה ועשה ממנו בריה מגושמת ל"רֹבה קשת."   (רבי דוד מאמשינוב) (מאור שרגא)


     וירץ לקראתם מפתח האוהל. מדוע רץ כבר מפתח האהל, אלא שבהלכה מבואר שמי שהולך לדבר מצווה צריך לרוץ, והחוזר מעשיית מצווה צריך לילך לאט, ואם הוא חוזר ממצווה אחת והולך למצווה אחרת, אם המצוות הן שקולות, אז חצי הדרך הולך לאט ואח"כ צריך למהר, אבל אם המצווה השנייה גדולה וחשובה יותר צריך למהר מתחילת הדרך, וכיון שמצות הכנסת אורחים גדולה וחשובה מקבלת פני השכינה לכן היה צריך לרוץ כבר מתחילת הדרך, וזה מפתח האוהל.


     חז"ל אומרים ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא, אומר הגר"א שרק שכר מצווה אין בעולם הזה, אבל על טרחת המצווה שהאדם טורח בשעה שעושה מצווה נותנים לו שכר גם בעולם הזה.


 


''איש צדיק תמים..."ַ(ו, ט)  (ברינה יקצורו, עלון 281)


     כשנשאל פעם האדמו''ר רבי ישראל שפירא זצ"ל מבלז'וב על ידי אמריקאי מקומי: "אם אין לכם שום 'מוסדות' על מה אתם נקראים רבי"? ענה הצדיק על אתר: בשביל לעזור לאנשים, ולא בשביל להקשות עליהם...!


     בהגיעו פעם להשתתף בשמחת 'ברית מילה' שהוזמן אליה, שמח לפגוש שם את רעהו האדמו"ר מרדכי שלמה פרידמן מבויאן זצ"ל, שהוזמן אף הוא להשתתף באותה שמחה. בעל הברית, שראה לפניו את שני הצדיקים מגדולי הדור, לא ידע להשית עצות בנפשו, למי יכבד בסנדקאות? הוא ניגש אפוא בדחילו ורחימו אל שני הצדיקים שישבו יחדיו ושוחחו באהבה ורעות כדרכם של צדיקים, ואמר שהיות ושניהם חשובים מאוד לפניו, אין הוא יודע להכריע למי לתת הסנדקאות,  ולכן יחליטו הצדיקים בעצמם, מי יתכבד בסנדקאות.


     הצדיקים הסתודדו ביניהם דקות אחדות, כשכל אחד מהם מתעקש לכבד את רעהו, כל אחד טען שחברו חשוב יותר ממנו ולו יאה כיבוד זה! לפתע, קם הרבי מבלוז'וב ואמר אל הרבי מבויאן, הרי הכל מודים ש'סידור קידושין' גם הוא כיבוד חשוב... אם כן, קחו אתם אפוא את הסנדקאות, ואני אקח את הסידור קידושין! הכל נענו בבת שחוק לשמע דברי קודשו, כי כבר היה זקן ושבע ימים, ואילו הרך הנימול זה עתה נולד... אך הרבי מבויאן קיבל את דבריו ברצינות,  ושימש בסנדקות באותה הברית. והנה, למרבה הפלא האריך הרבי הקדוש מבלוז'וב ימים רבים כנודע, שנפטר בהיותו קרוב לגיל מאה שנים, ובהגיע עת חופתו של אותו הבן, היה הבלוז'ובער המסדר קידושין בחופתו, לשמחת לב כל בני המשפחה, שזכרו היטב את דבריו בברית המילה! בהיותו כבר למעלה מגיל שמונים.


      אמר פעם לאדם שהזמינו לברית מילה, ונבצר ממנו להשתתף בשמחתו: "לא יכולתי להגיע לברית, אבוא בלי נדר לבר מצווה"! ואכן כעבור 13 שנים, השתתף בשמחת הבר - מצווה, כפי שהבטיח! הוא חי תמיד עם אמונה פשוטה ותמימה, ולא האמין בטבעיות העולם ובהסתכלות אנושית, שאדם זקן הוא קרוב נוטה למות... לקיים את הנאמר: "איש צדיק תמים..."!


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


'גומלי חסדים,אברהם אבינו,צדקה ומשפט,רֹובה קשת,פרא אדם,בעל גאווה, הכנסת אורחים,פני השכינה,סנדקאות,


 


 


 


אמרי שפר י"ג חשון ה'תשע"ז


 


 


בית שאין נשמעין בו דברי תורה אש אוכלתו והמהרש"א מסביר שהמילה "איש" ללא האות יו"ד - היא "אש" ובמילה "אשה" ללא האות ה"א היא "אש" והאותיות יו"ד וה"א זה בעצם שמו של הקב"ה וכשיש בבית תורה האותיות של הקב"ה נשארות באיש ובאשה וממילא אין אש בביתם אלא שלום. אבל אם חסר חס ושלום בבית הזה תורה, אזי אותיותיו של הקב"ה פורחות מהאיש והאישה ונשאר אש המחלוקת. ו ה' יזכנו לעסוק בתורה שנותנת עוז ו ה' יברך את עמו בשלום אמן.


 


     הרב שמעון דהאן שליט"א אומר שהמילה נעשית ביום השמיני משום שהוא יום גבוה יותר במעלתו מיום השביעי. השמונה מייצג את העולם שמעל לגדר הטבע.  בברית מילה מסירים את הערלה של התינוק. אותיות ערלה הן: "רע-לה". כלומר במילה ערלה, יש רע. הערלה היא כעין פקק בגוף התינוק ומונע ממנו להתחבר לקדושה. עד שמסירים את הערלה, יש לילד שד, אבל לאחר הסרת הערלה, מצטרפת האות י' ואז הילד מקבל את המילה: "שד"י ". זוהי המצווה הראשונה שהילד זוכה לה מיד לאחר הברית מילה. והוא מצטרף לעם ישראל. לא זכה אברהם אבינו ללדת את יצחק אבינו אלא רק לאחר שעשה לעצמו ברית מילה. גם אדם הראשון עשה ברית מילה, וכן נח, אבל הם לא נצטוו על המילה. אבל ה' ציווה את אברהם אבינו למול את עצמו. והיות שישמעאל נולד טרם הברית מילה, הוא נולד כולו רע ומצד הרע והטומאה.


     ושמתי את זרעך כעפר הארץ. אמרו חז״ל: עם ישראל נמשלו "לעפר". מפני שבתחילה ניראה כי ״אומות העולם״ דורכים עלינו כמו שדורכים על "העפר", אך עלינו לזכור כי לבסוף העפר הוא המכסה את כ-ו-ל-ם. וזוהי הברכה הגדולה שתתקיים ב״ה לעתיד לבוא. ומסופר על בחור יהודי צעיר שהצליח בלימודיו "באוניברסיטה בגרמניה". אך הקידום שלו הותנה "בהמרת דתו". מה עשה? הלך והתייעץ עם הרב: האם מותר לו רק ״למראית העין״ שהכומר יזה עליו כמה טיפות של מים. אך בליבו כמובן שיישאר יהודי "טהור" לעד...? השיבו הרב בחכמה ואמר לו: הרי ידוע לך שעם ישראל נמשלו "לעפר הארץ". והמציאות מוכיחה כי כששופכים אפי' קצת מים על העפר הרי הוא הופך מיד לבוץ. ולכן לא כדאי לך להיכנס לבוץ הזה.


     ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. פסוק זה מספר על השעבוד של בני ישראל במצרים. ואמרו חכמים, כי בפסוק זה רמוזים כל 6 התעניות הקבועות בשנה:


ידוע – רמז לצום י' טבת.


תדע – רמז ל-תענית אסתר ולתשעה באב.


כי – רמז ליום הכיפורים שחל ב-י' תשרי.


גר – רמז לצום גדליה החל ב-ג' תשרי.


 


יהיה זרעך – רמז ל- י"ז תמוז


.


זהירות מגזל  (אפריון שלמה, גליון מס' 188)


 


      "ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס" . אמרו רבותינו במדרש: 'חמס' פירושו, שהיו גוזלים דבר שאינו שווה פרוטה. שאם היה אדם מוציא סלסלה מלאה בוטנים ותורמוסים כדי למוכרם, היה בא כל אחד ואחד מאנשי דור המבול, ולוקח פחות משווה פרוטה, עד שלא היה נשאר לאותו אדם שום תורמוס. אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם שלא כשורה,  אף אני אעשה עמכם שלא כשורה, ולכן הביא עליהם את המבול.  ומזה ילמד האדם עד כמה צריך להיזהר מאוד מעוון הגזל, שהרי דור המבול עשו עבירות חמורות בהרבה כידוע, ואעפ"כ לא נחתם גזר דינם אלא בגלל הגזל, מפני שעוון זה הוא גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום. ומסל מלא עבירות, גזל מקטרג בראש.


     מעשה היה בר' מאיר מפרמישלאן שבא להתאכסן בבית אחד מאנשי שלומו, תוך כדי שיחה ביקש ממנו הרבי שיראה לו את אורוות הסוסים שלו, וכשהראה לו אותה, הצביע הרב על סוס מסוים שמצא חן בעיניו, וביקש ממנו שייתן לו אותו במתנה.  אמר לו בעל הבית: יבחר נא כבודו סוס אחר, מפני שסוס זה אי אפשר לי להוציאו מרשותי כי הוא המובחר מכולם, וכל עיסוקי בהובלת סחורות ונסיעות נעשות על ידו.  כשראה הרב שאינו מוכן לתת לו את הסוס, ביקש ממנו שיראה לו את שטרי החוב שחייבים לו אנשים. הראה לו האיש את השטרות,  והרב הוציא מבניהם שטר חוב מסוים, וביקש מבעל הבית שייתן לו במתנה את שטר החוב. אמר לו בעל הבית: בעל שטר חוב זה כבר נפטר מן העולם, ואין לי יותר ממי לגבות את חובו, ולכן לכבודו לא תהיה שום תועלת ממנו. בכל זאת ביקש ממנו הרב שייתן לו את השטר במתנה, ואותו האיש הסכים.


     תכף לקח הרב את השטר וקרעו לגזרים, ומיד נשמע קולו של המשרת הצועק: "הסוס המובחר נפל לפתע ומת!". נדהם בעל הבית והבין כי יש דברים בגו, ולכן הפציר ברבי שיגלה לו את פשר הדבר.  נענה הרב ואמר: דע לך שהאדם שחתום על שטר החוב שמת, נגזר עליו בשמיים להתגלגל בסוס זה ולשרת אותך במרץ ובאמונה,  תחת החוב שהיה חייב לך, וזו הסיבה שנהנית במיוחד מסוס מוצלח זה. אני חפצתי לפדותו מידך, אך מאחר שסירבת, ביקשתי ממך לתת לי את שטר החוב שלו, וכשקרעתי את השטר הרי נמחל החוב של אותו האיש, ולכן אינו צריך לעבוד בשבילך יותר, ולפיכך נפל הסוס ומת.


     ועל כן מי שעבר וגזל, יש לו להשיב את הגזלה אשר גזל, ולבקש מחילה על העבר, ולקבל על עצמו שמכאן ולהבא לא יגע בדבר שאינו שייך לו, וע"י כך יימנע מן הגזל, וסר עוונו וחטאתו תכופר.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


איש,אש,אשה,אותיות פורחות,אש המחלוקת,עוון הגזל,דור המבול,עפר הארץ,שטר חוב,מחילה,סוס מת,




אמרי שפר י"ב חשון ה'תשע"ז


 


 


בגמ' (תענית כד:) איתא: "בכל יום ויום בת קול יוצאת: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת'". רבי ירוחם ממיר הסביר (דעת חו"מ ח"ב עמוד כ) שכיוון שרבי חנינא לא חי לעצמו כלל, כולו עין טובה, לכן הוא עצמו נהיה צינור שדרכו ירדה הברכה לעולם. וכך אברהם אבינו, הוא עצמו היה הצינור של חסד, לכן א"ל הקב"ה "אתה תברך". עד עכשיו הקב"ה ברך, "מעכשיו אתה תברך אשר תחפוץ", כי הוא נהיה הצינור שדרכו ירד השפע לעולם. אגב אורחא, רואים מכאן שכל מה שנוגע לשפע מן השמים - תלוי באדם. זוהי המציאות של אדם. אדם יכול להיות כל כך מושלם וטוב עין, שהברכות ניתנות בידו. זה רחוק מאד מהברכות שאנו מכירים. מי שיודע בעצמו שהוא אינו טוב - עין והוא מברך, הרי הוא גונב דעת הבריות (שיעורי חומש(.





     באו ואמרו לרבי עקיבא אייגר זצ"ל, כי יש בעיר איש אחד שהוא מאוד מסכן, משום שאין לו אלא רק לחם צר ולומד תורה ביום ובלילה. על זה אמר הגרעק"א: "אין האיש הזה מסכן כלל וכלל. מסכן הוא האיש שיש לו בבית כל טוב, ואינו לומד תורה.


     הרבי מגור הזקן בעל ה'אמרי אמת' זצ"ל כאשר ערך את ביקורו בארץ הקודש מפולין בשנת תרצ"ו, עשה את דרכו אל עבר הציון המצוינת. כאשר החל לסובב סביבות הקבר כאשר פיו ממלמל ברטט את דבי התנא דבי אליהו (פרק ל'): 'מהו רחל רוח א-ל'.


     ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים וגו.אמר רבי.   חלבו - לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. ומהפסוק הנ"ל רואים זאת בפירוש שאפילו אברהם אבינו ע"ה אבי האומה עם כל חשיבותו וצדקתו הפסוק מעיד כאלף עדים "ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האשה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה.


 


"ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים'' (בראשית י״א, ד') (מתוך "אורחות החיים)


     לפני שנים רבות, נזקק רבינו (הרב ש''ח) להגיע לתל אביב בכדי לטפל בעניין ציבורי חשוב. בדרכו אל היעד- חלף הנהג על פני 'מגדל שלום', בנין גבוה בן למעלה משלושים קומות שנחשב במושגי הימים ההם ל'גורד שחקים'.  ככלל, הבניה לגובה הייתה אז נדירה ביותר, ובנין בן למעלה משלושים קומות – היה חריג לחלוטין בנוף. אף שהתחבורה הייתה קשה באותם ימים, רבים נהרו מכל רחבי הארץ לראות את הפלא הארכיטקטורה, עם השלמת בנייתו.  ובכן, כשחלף רכבו של רבנו בסמוך למגדל, ביקש הנהג להפנות את תשומת ליבו לפלא הגדול. ככל שהתקרב הרכב אל המגדל עצמו – הגביר הנהג את מאמציו לזכות בתשומת ליבו של רבנו, אך לשווא.  כביכול בעקשנות מכוונת, התעלם רבנו מניסיונותיו של הלה, ונותר שקוע בלימודו.


     בחלל המכונית ריחף סימן שאלה גדול... "מדוע נהג כך רבנו? וכי מה היה קורה אילו היה מפנה את מבטו רק כהרף עין בכדי לחזות בפלא הגדול –  אחר שהזדמן לסביבה בלאו הכי?" –  תהו כל הנוכחים, אולם רבנו לא סיפק הסברים באותו הרגע. רק לאחר ששב אל ביתו – פתח רבנו את סגור ליבו ושח לנהג התוהה: "בוודאי סבור אתה, כי סירבתי לחדול מלימודי אפילו לרגע בכדי לחזות בפלא הגדול,  ואכן צודק אתה. חז"ל הקדושים הלא לימדונו כי המפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה' וכיוצ"ב – הרי זה מתחייב בנפשו. למרות זאת,  מוכרח אני להודות כי לסירובי להפנות את מבטי, הייתה סיבה נוספת. " אתה רצית להסב את תשומת ליבי לדבר פלא. ציינת כי הכול באים מקרוב ומרחוק בכדי לזון את עיניהם בפלא הלזה. אבל אני, הלא שקוע הייתי בפלא הגדול ביותר של הבריאה, בתורה הקדושה! אין פלא גדול יותר מאשר התורה, ולפיכך לא יכולתי להסב את מבטי ולהתיק את עיני אפילו לרגע אחד מהפלא העצום הזה! סירבתי להביט בפלא מעשה ידי אדם – בה בשעה שלפני ניצב הפלא הגדול ביותר, הפלא של הריבונו של עולם!" – סיים רבנו. 


     ואנו על פי דרכנו למדנו, כי אמנם ניתן להפיק תועלת מרובה מהתבוננות בנפלאות הבריאה, אמנם ניתן לשאוב מלא חופניים של אמונה מהתבוננות בתבונתו של הבורא יתברך, אולם ככלות הכול, ישנו פלא גדול יותר – הלא הוא התורה הקדושה, ואת זאת אסור לנו לשכוח אפילו לרגע! הבריאה - פסגת השלמות ההתבוננות בנפלאות הבריאה אשר ניכרות על כל צעד ושעל- שימשה בידו של רבנו ככלי בו הוכיח ונלחם את מלחמת חייו, מלחמת האמונה, כנגד המבקשים לערער את יסודותיה.


     דוגמה לכך- יכולים אנו למצוא מהמעשה הבא: היה זה כאשר הגיע רבנו ביום מן הימים לבקר את הרב שטערן ז"ל מרחובות, יהודי מוקיר תורה שלקה בליבו, והיה מאושפז בבית החולים.  במהלך הביקור, נפגש רבנו עם מנהל המחלקה, פרופסור ידוע שם,  אשר ביקש להצטלם עם רבנו למזכרת, באשר המפגש עם גדול הדור המפורסם היה לכבוד גדול עבורו. רבנו, נענה לבקשתו של אותו פרופסור אולם ביקש כי בטרם יצטלמו, ישיב הפרופסור המלומד על שאלה אחת ... כמובן, הרופא הסכים בשמחה, ורבנו שאל: "אמור נא לי, מתי לאחרונה קנית מכונית חדשה?"...  על פניו של הפרופסור, ניכר היטב כי השאלה מסיבה לו עונג... "השנה קניתי מכונית חדשה"- הוא השיב על כך בלי להסתיר את גאוותו בכך, ובלי להבין להיכן חותר רבנו. "האם החלפת את מכוניתך משום שהקודמת התקלקלה?" - הקשה רבנו בתמימות מעושה, והפרופסור מיהר להשיב בשלילה "מה פתאום... המכונית הקודמת הייתה בת שנה בלבד כאשר החלפתי אותה! כמעט בכל שנה אני מחליף מכונית, מבלי קשר למצבה המכני!" "ומדוע אתה עושה זאת?"- התעניין רבנו בסקרנות, והרופא הסביר בנחת,  כפי שמסבירים למי שאינו מבין מאומה בכגון-דא: "בכל שנה, יוצא לשוק דגם חדיש, ובו שיפורים ושכלולים! לכן,  מאחר ואני מעוניין ליהנות מ 'פסגת הקדמה'- אני מחליף את רכבי בכל שנה ורוכש את הרכב המשוכלל ביותר!"... "מעניין... מעניין..." – מלמל רבנו כביכול לעצמו, ושוב פנה אל הפרופסור בשאלה: "אמור לי מה גבול השכלולים? מתי לדעתך יהיה להם סוף?"  הרופא גיחך לעצמו, לנוכח השאלה אותה פירש כבורות מצידו של רבנו... "אין גבול!" הוא הבהיר. "אין גבול , ולעולם לא יהיה גבול! אין סוף לשכלולים ולשיפורים שניתן להוסיף" הסביר.


     כעת, הרצין רבנו ושאל: "אם בשכלולים עסקינן, אמור נא לי: כפרופסור למחלות לב, אילו היית מתבקש להציע שיפור במערכת הלב, מה היית משפר?" חשב הפרופסור רגע או שניים, ולאחר מכן השיב בלי היסוס: "לא הייתי משנה מאומה!!! הלב הוא מכונה מושלמת, ביכולתו לבצע את תפקידו במערכת הגוף בצורה הטובה ביותר, ואין להוסיף או לגרוע ממנו דבר!". עתה היה זה הרגע להוביל את השיחה אל המקום אליו הייתה מיועדת להגיע מלכתחילה... "הרואה אתה?" – פנה רבנו אל הפרופסור בחיוך, "זה ההבדל בין מעשי הבורא יתברך שמו לבין מעשי בני האדם.. מעשי בני האדם נתונים תמיד לשיפורים ולשינויים, אשר אתה עצמך מעיד כי לא יהיה להם סוף... ולעומתם, מעשיו יתברך, הרי הם היצירה המושלמת, אשר ממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף!"... 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


בת קול,קו חרובים,ערב שבת,עין טובה,צינור,גונב דעת,מסכן,לחם צר,הרבי מגור,עיר ומגדל,



אמרי שפר י' חשון ה'תשע"ז


 


,   אחד בא לבקש ממרן הגראי״ל שטיינמן שליט״א ברכה שרוצה להיות גדול הדור, אמר שזו אינה מעלה להיות גדול הדור, מפני שאם הדור 'עמי ארצים', אז מה,  תהיה ראש לעמי הארץ? תבקש להיות "תלמיד חכם".


"     הבט נא השמימה וספור הכוכבים...כה יהיה זרעך" (ט"ו ה'). "הבט השמימה" למרות שיודע אתה מראש כי לא תוכל לספור את הכוכבים, הרי אתה מביט השמימה ומנסה לספור. "כה יהיה זרעך"כך ינהגו בניך, הם לא יעריכו את הרצון במידת היכולת, אלא את היכולת במידת הרצון. ) רבי מאיר שפירא(


"     הוציא לחם ויין" (י"ד י"ח). ס"ת "אמן", ללמדנו על ההשפעות הנפלאות הבאות כתוצאה מעניית אמן בכוונה אחר כל ברכה. (וכל מאמינים – בן גרני(


המדרש מספר שכשעמדו בני ישראל למרגלות הר סיני כדי לקבל את התורה, ה' אמר להם ששכר שמירת המצוות שלהם יהיה גן עדן. שאלו בני ישראל את הא-לוקים, "ומנין לנו שגן עדן טוב כל כך? אולי אפשר לטעום ממנו? לקבל דוגמית?" (כנראה שהיהודים היו תמיד סוחרים טובים) ה' לא נבהל. הוא ידע שגן עדן הוא המקום בו חווים הנאה זכה וטהורה של קרבה לא-ל האינסופי. הוא אמר, "בהחלט, אשלח לכם דוגמית. אתן לכם את השבת''.לכן, אומרים חז"ל, בשבת יש משהו מטעמו של העולם הבא. אם גן עדן הוא ההנאה הרוחנית הטהורה, אז השבת היא טעימה מאותה חוויה. (הרב נח וינברג))


 


     ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם (יז', יב '( רמז נחמד שמעתי מהרב מאיר מאזוז שליט"א:  ישנם ג' חתנים שסימנם חת"ן והם: ח'- ימי מילה - אבי הבן. ת – תורה – בר מצווה ן'- נישואים – חתן בחופתו.  ולכן בשמחת תורה נהגו להוסיף 'חתן מעונה' כיוון שחתן בראשית רומז לברית המילה הנעשית בראשית חיי האדם, חתן תורה רומז לבר מצווה שמקבל עליו עול תורה ומצוות, וחתן מעונה רומז לחתן שביום חופתו מקים מעון לזוג שנישא ולשכינה הקדושה. (מתוק מדבש - הרב ברוך בוקרה שליט"א, עלון 101)


     ולא יאשמו כל החוסים בו' עוד לא קם האדם שיתחרט על שחסה ובטח בקב"ה.


     ''ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (י"ג ט"ז). לכאורה אחרי שאברם שמע הבטחה זו אמר (ט"ו ב '(: "מה תיתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". ורק אחרי שהקב"ה הוציאו החוצה ואמר לו "הבט נא השמימה...כה יהיה זרעך" האמין בד' ? אלא אברהם הבין "ושמתי זרעך כעפר הארץ" שבניו יהיו כעפר 'גשמיות', כזה יש לי את אליעזר מנהל משק 'גשמיות'. אני רוצה בנים שיהיו 'רוחניים', אזי הבטיח לו הקב"ה "הבט השמימה...כה יהיה זרעך", אז האמין אברהם ובטח, כאלו בנים אכן רצוני שיהיה בהם רוחניות... )הרב י.ד. גרוסמן שליט"א מגדל העמק(


"     זכות הקשקוש" הוא נקודת יסוד בכל מדינה דמוקרטית שמכבדת את עצמה, אך כידוע היא איננה שמורה רק לעיתונאים...


האישה שעמדה בניסיון העושר (סיפורי צדיקים, גליון קע"ד)


     מי מיהודי וילנה אינו מכיר את הסמטה של גיטקה טויבה?  אף על פי כן אין הכל יודעים מי הייתה, ובמה זכתה האשה הצדקת הזאת שהסמטה תהא נקראת על שמה עד היום. 


     בימיו של הגאון הקדוש רבי אליהו מוילנא זיע"א, התגוררו בעיר ווילנה הרבה למדנים וצדיקים, שהיו באים מכל קצווי תבל ליהנות מזיו תורתו. בין אלה היה גם צדיק אחד נודע,  הוא רבי מרדכי בן הגאון המפורסם רבי אריה לייב אפשטיין רבה של קניגסברג זיע"א, בווילנה קראו לו ר' מרדכילי גיטקה טויבה, על שם אשתו. מפני שהוא עצמו היה יושב יומם ולילה על התורה ועל העבודה, והיא אשתו היתה עקרת הבית והמפרנסת, הם חיו בדחקות גדולה, אך מפני שגיטקה טויבה הייתה אשה צנועה העושה רצון בעלה, לא התלוננה מעולם,  אדרבא תמיד הייתה שמחה בחלקה ומרוצה מבעלה הצדיק,  ומתאמצת למלא כל הצטרכויותיו, ומקווה לקבל חלק מחלקו בעולם הבא.


     פעם אחת בימות החורף כשתגברו ביותר הקור וסערות השלג, היה בביתו של ר' מרדכי קר מאוד, מפני שהפרנסה הייתה קשה ולא היו להם עצים להסיק בהם את התנור, גם המזון תם מביתם והגיעו עד למצב שלא היה בבית פת לחם,  הילדים התהלכו עירומים ויחפים, והתרפקו על אמם כשהם רועדים ומבקשים אוכל, וגיטקה טויבא ליבה מר עליה והיה לה קשה ביותר לראות בצער ילדיה. אף על פי כן שתקה וקיבלה הכל באהבה.  בינתיים שב הביתה ר' מרדכי מבית המדרש לאחר יום של תענית כדרכו לצום בה"ב, וביקש לטעום משהו להשיב את נפשו, אך בבית היה חושך ואין נר להדליק, ועל אחת כמה וכמה שלא היה עצים כדי להכין כוס חמין. נגע הדבר ביותר ללבה של גיטקה טויבה, ומגודל הצער פרצה ממעמקי לבה אנחה גדולה. כששמע ר' מרדכי הצדיק את אנחתה של אשתו הצדקת, ביקש להפיס את דעתה ולשדלה בדברים, ולעודדה שהשם יתברך הנותן לחם לכל בשר והזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, בוודאי לא יטוש גם אותם, הוא לא הניח לה לילך ולהביא כוס חמין מהשכנים, מפני שכתוב ''ושונא מתנות יחיה".  גיטקה טויבה ועמה הילדים, עלו בלית ברירה רעבים על  משכבם, אך ר' מרדכי שכח מרעבונו, מצא לו קיסם והדליקו, ולאורו ישב ולמד בהתלהבות.


     תוך כדי לימודו שמע קול דופק על הדלת, הרים ר' מרדכי ראשו מעל הגמרא ושאל: מי שם? "אני הוא אליהו", השיב הקול, מרדכי חשב שהדופק הוא שכנו ר' אליהו המסגר שהיה דר עמו בחצר אחת, הלך ופתח את הדלת, ואל הבית נכנס איש זר בעל זקן שיבה, נתן לו ר' מרדכי שלום וביקש אותו לישב, ושאל את האורח, מי הוא ומה הוא מבקש? "אני אליהו הנביא", השיב לו הזקן, "אנחתה הכשרה של אשתך, עשתה רושם גדול על פמליא של מעלה, ושלחו אותי לומר לך, שאם אתה מבקש עשירות, אתה יכול לקבל אותה מיד. הא לך אדרכמון של זהב, תן אותו לאשתך, והיא תעשה בו מסחר, ומיד אתם מתעשרים, אבל ידוע תדע, שאם תקבל ממני את האדרכמון, אבוא אליך בעוד שלוש שנים כעת חיה , ואדרוש ממך להחזירו לי, ויחד עם האדרכמון אתם תצטרכו להחזיר את נשמותיכם לבורא." השיב לו ר' מרדכי, הואיל וחכמינו ז"ל אמרו שבדברים הנוגעים להליכות הבית חייב הבעל להימלך באשתו, איני רשאי להחליט דבר, עד שאשאל לדעתה של אשתי.  כך עשה, הלך וסיפר ר' מרדכי לאשתו את דבר אדרכמון הזהב שהקב"ה שלח להם בידי אליהו הנביא, וכן סיפר לה את התנאי הלא פשוט שאליהו הנביא התנה עמו, שלאחר שלוש שנים יצטרכו להחזיר את האדרכמון, ויחד אתו יצטרכו גם להחזיר את נשמותיהם למי שהנשמות שלו. והמשיך וסיפר לאשתו שהוא לא רצה להסכים או לסרב בלי שישאל את דעתה לעסקה הלא פשוטה. גיטקה טויבה חשבה קצת ואמרה: שמעני בעלי, מה שיהיה בעוד שלוש שנים נראה בבוא הזמן, ולפי שעה צריך לקבל ולא להרבות מחשבות , והשי"ת יעזור.  חזר ר' מרדכי אל אליהו הנביא, והודיע לו על הסכמתם לקבל את אדרכמון הזהב יחד עם התנאי הנלווה אליו. מסר אליהו הנביא את האדרכמון לר' מרדכי ובירך אותו בהצלחה,  וברגע אחד נעלם לו אליהו הנביא המבשר.


     למחרת בבוקר נטלה גיטקה טויבה את האדרכמון, שלחה ידה במסחר וההצלחה האירה לה פנים, מיום ליום רבתה הברכה במעונם, ולא חלפו ימים מרובים עד שנעשתה עשירה מופלגת. אך עשירותה והצלחתה לא השכיחו ממנה את התנאי שהתנה אליהו הנביא, וידעה כיצד לכלכל את מעשיה,  מה עשתה? כל אותו ממון שהרוויחה הייתה מחלקת בין עניים,  זקנים, וחולים ובעלי מום, בין אלמנות ויתומים, והכול ביד רחבה ובעין טובה.


     כך חלפו להן שלוש השנים, ובבוקר בהיר אחד בשעה שר' מרדכי הכין עצמו לתפילה, נכנס אל הבית אליהו הנביא ואמר: ר' מרדכי, היום תמו שלוש השנים שהותנה בינינו, ועליכם להשיב את אדרכמון הזהב, וכן גם את נשמותיכם כפי שהותנה בינינו. השיב לו ר' מרדכי: כשם שלא לקחתי את האדרכמון שלא בידיעתה של אשתי, כך איני יכול להשיבו בלא ידיעתה, אלך אפוא ואודיע לה שבאת לקבלו. גיטקה טויבה לא התפעלה ביותר, ואמרה לבעלה שימסור בשמה לאליהו הנביא זכור לטוב, שהואיל וחכמינו אמרו, "רבי מכבד עשירים", היא מבקשת היא שאליהו הנביא יכבד אותה, ויואיל להטריח עצמו ולהיכנס לביתה, מפני שקודם שהיא משיבה לו את ממונו היא רוצה לעשות עמו חשבון. כשנכנס אליהו הנביא לחדרה של גיטקה טויבה ביקשה אותו לישב,  ניגשה אל הארון והוציאה מספר פנקסים עבים ואמרה:  נביא קדוש, רוצה אני לעשות עמך חשבון צדק, אמת נכון הדבר שקיבלתי ממך אדרכמון של זהב, ועשיתי ממנו רכוש גדול, אבל הריני מבקשת ממך במחילה מכבודך:  עיין נא בפנקסים הללו, וראה נא כאן על מה הוצאתי את כל הסכומים הללו: כאן רשום כמה חילקתי ליולדות עניות, לאלמנות ויתומים, להכנסת כלה, למושב זקנים ולגמילות חסדים, ולעניים סתם. כל זה מצטבר לסכום של אלפי אדרכמונים, מלבד אדרכמון הזהב שלקחתי ממך, שהוא שמור אצלי תמיד, ומוכן ומזומן להיות מוחזר לך בכל עת.  אבל לפני שאני משיבה לך אדרכמון זה, בבקשה ממך אליהו הנביא, שאל נא בפמליא של מעלה אם כך הוא היושר, ואם משפט צדק הוא שיפטרו אותה ממשרתה להיות גבאית צדקה נאמנה בלי שום פשיעה, ויטלו ממנה אדרכמון זהב שהופקד בידה ויחייבו אותה מיתה רח"ל?.  עלה אליהו הנביא למרום והציע את טענתה של גיטקה טויבה לפני בית דין של מעלה, יצאה בת קול ואמרה נצחוני בניי, גיטקה טויבה נשארה עם עשירותה והוסיפה לעשות חסד ולהרבות צדקה, והייתה משען ומבטח לכל נענה ונידח שבווילנה, והסמטה שבה התגוררה נעשתה מן המפורסמות בכל וילנא.


 


יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם (ט, כז).  - אוהלו של שם


 


     בדרך דרוש יש לפרש את הפסוק במשל נפלא! מעשה בא' מילידי ירושלים, אני ואביון, אשר בקושי השיג את פרנסתו, וחי בצמצום גדול, ושני בנים היו לו, וכבר בעודם קטנים החליט לחסוך מעט מעט - מתוך המעט שבידו, כדי שיוכל בבא הזמן להשיאם בכבוד, ולקנות להם דירה ראויה, ביודעו שאם לא ישתדל בזה מעתה, לא יוכל אח"כ לעשות דבר לעת זקנותו.  כך החליט וגם עשה למעשה, קנקן ישן היה לו בביתו, שבו חסך פרוטה לפרוטה, והיה זורק כל שבוע מטבע קטנה שהצטמצם מהוצאות השבוע במשהו, וכך היה שומר את הפרוטות הזעומות בקנקן הישן והמאובק, עד שהתמלא, לאחר שהתמלא, רוקן אותו, סגר בשקית והניח במקום צנוע, ושוב החל למלאותו מחדש, וכך עשה כל כמה חודשים, מילא ורוקן סגר והצניע, ומילא מחדש, שנה ועוד שנה, בדלות ואביונות מחרידה, וכך עשה משך עשרים שנה, עד שלבסוף הצטבר לו סכום נאה והגון לחתונת בנו ולחלק מקניית דירה.  סופו של דבר היה שהצליח לקנות לבנו בכורו דירת פאר במרכזה של תל אביב, שעדיין הייתה אז עם מרכז רוחני - יותר ממה שיש היום - ת"ת ובתי מדרשות ויהודים יראי ה', וכך זכה הבן הגדול לדירה מפוארת עם כמה חדרים מרווחים, חצר פרטית,  דשא וכו' כל הנדרש בפאר והדר לשם עוה"ז, והעיקר שסו"ס הצליח האב השבור מעניותו, להוכיח לכולם שאפשר להשתחרר מהמושגים הגלותיים, ולצאת לעולם הרחב ולהיות בנ"א...!


     כמובן, כשהגיע תורו של הבן השני להינשא, לא היו ביד האב אמצעים להשיאו כראוי, ובלית ברירה שכר לו בדמ"פ חדר וחצי בשכונת מאה שערים, ואף נדב לו את שולחנו שקיבל ירושה מאבי סבו... ומתרומות שתרמו ידידיו השיג מטות בדיעבד,  וכך הבן השני המשיך את עניות אביו, והראשון יצא "מהגלות המרה"...  כמובן, שהראשון שקיבל טעם בעוה"ז שלח ידו במסחר וראה ברכה בעמלו, ואת תלמודו זנח אט אט, עד שגם כיפתו שעל ראשו הצטמקה ושקעה בתוך שערות ראשו הגדולות, וכמובן שבמשך הזמן קנה אוטו, ואח"כ החליף וקנה וולבו... ונשאר "מסורתי", "מסורתי" מאי משמע? ילד אחד ושתי כלבים לשמירה, לבלוי בשב"ק אינו נוסע... אבל לראות כדור רגל... חייבים... אי אפשר אחרת... הבן השני לעומתו, מצא את כל אושרו בלימוד התורה וקיום המצוות, כי כשאין עוה"ז בתוך הלב, יש מקום להרגיש קצת רוחניות, והיה שקדן עצום וירא ה', גידל משפחה מרובת ילדים, כששתי מיטות הספיקו לאכלס את כל ילדיו שישנו יחדיו על רוחב המיטה, וכו' וכו' כדרכם הדחוקה של בני ירושלים דאז.


     ויהי היום, והאבא המאושר בחציו, הזקין, ונזקק לעזרה וסעד, כמובן שהמקום שיש לו לשהות זהו אצל אחד משני בניו, ומתוכם בוודאי העדיף לשהות אצל הבכור, שבעל יכולת הוא, בעוד שהשני בקושי מסתדר עם משפחתו, מה גם שהראשון חייב לאביו הכרת הטוב, ואילו השני אולי עוד כועס בלבו עליו שנתן הכל לראשון.  הלך וארז את מעט חבילותיו, ונסע לתל אביו לבנו בכורו, בחשבו שבוודאי עתה הוא הזמן לראות באושר הגדול של בנו, בהגיעו לתל אביו, מקום שלפני כמה עשרות שנים קנה דירה לבנו, לא ידע להבחין היכן מקום מגורי בנו, כל פני המקום השתנו, עד שבקושי זיהה היכן גר בנו, בהגיעו מול הווילה המפוארת ראה קדילק מפואר סמוך לבית, ושער בתוך שער, האב החל לדפוק ומשלא נשמעו דפיקותיו שעל דלת החצר, ניסה לפתוח, ומשלחץ על הידית, פרצה אזעקה רועשת, והאב הזקן החוויר כולו, כשתכף לפתוהו שתי אנשים ושאלוהו בעזות "מי אתה"? הזקן שנחרד ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו, ובקושי קלט במה המדובר, ורק באצבעו הצליח להראות שרצונו להיפגש עם בעל הבית שהוא אביו...  בינתיים, הבן התעשת והחליט לראות מי הוא זה אשר בעטיו הוזעקה השמירה,  ופתח מבפנים את הפרוז'קטור, והסתכל בעין החשמלית הגדולה, ושוב נחרד הזקן בחשבו, מה זה, אולי טעיתי, אך מיד שמע את בנו קורא, אבא זה אתה, בא הכנס!  הזקן נרגע מעט ונשם לרוחה, פתח את השער והחל צועד לעבר הדלת, עד שהגיע לדלת כבר חזרה השמחה על פניו מעט, שנמוגה שוב - כשאך נכנס לבית, מיד זינקו עליו שתי כלבים אימתניים... הזקן כמעט שהתעלף, אך בנו צעק שוב, "אבא הוא לא נושך", "הוא חלק מהמשפחה"!... הם פשוט מקבלים את פניך, סיים בחיוך...!


     כל יום שעבר עליו בבית בנו, איבד את הטעם לשהות אצלו, פעם עשה קפה לעצמו וידיו הרועדות שפכו מעט על השטיחים, וכלתו גערה בו, למה אתה מלכלך את השטיחים, זה עולה הון רב... יום אחד נתקל בעציץ גדול ומעד ונפל, וקרא לעבר בנו שיבוא לעזור לו לקום על רגליו, ופני בנו חפו ועל מה?... שהחמיץ בדיוק את ה"חדשות"... כך הפכה שמחתו לתוגה, ואושרו לאבל, ותקוותו לייאוש, וראה את כל עמלו שהלך לריק, עד שבסוף גמר אומר לעזוב את הבית ולנסות אצל הבן השני, במאה שערים.  אצל הבן השני לא היה קשה בכלל לזהות את הבית, וכבר מרחוק שמע את קול בנו המתנגן בעריבות על הגמרא, וצעד לעבר הבית הדל - כמהסס וחושב מה יהיה כאן,  בבואו אל הבית נעצר קמעה, מפני שהיה צריך לרדת בזהירות בכמה מדרגות שבורות, וגם לא ליפול בכמה מרצפות עתיקות יומין, ומשדפק על הדלת לא היה צריך שיפתחו לו - מפני שלא היה שם מנעול כלל, ומיד נפתחה הדלת לרוחה ע"י הדפיקה, ו תיכף כשנפתח שעטו אליו לא פחות משנים עשר נכדים ולפתוהו מכל צד, סבא,  סבא, אני קודם, סבא אני הגדול, סבא, בא תבחן אותי משניות, והפעוטה בת שנתיים צייצה אף היא, סבא תראה מה קיבלתי בגן ווך, ועוד בעומדו בפתח זלגו עיניו דמעות חמות, כשנזכר האיך ומי קיבלו בת"א בוילה עם הקדילאק, והיאך נתקבל כאן.


     לא עברו דקות ספורות, והזקן החל נושם לרוחה, שתה משקה חם, ובנו סוגר את הגמ' הנה מצות כיבוד אב... וכך חזר למרץ נעורים, שתי הנכדים הגדולים לקחו אותו אל המקווה, אח"כ הלך עם בנו להתפלל מעריב, ואח"כ מצאו לו איזה מקום בתוך הדירה העלובה לישון, ובכל מקום נתקבל בחמימות רבה, וכולו היה טרוד בלבחון את נכדיו המרובים, וללמוד אתם, עם זה משניות ועם זה סידור, את זה ללמד גמ', ואת זה אלף בית, ואט אט חזרה על פניו שמחתו הטבעית, והאושר זרח מפניו, וגמר אומר, פה אשב כי אויתיה! הוא אשר אמר הכתוב, "יפת אלקים ליפת", - ליפת יש הרבה דברים יפים, שה' חנן אותו ונתן לו, יש לו וילה של שלוש קומות, חצר, קדילק, וכו' וכו', אך "וישכון" - כשהאבא מחפש היכן לגור, יודע הוא שוישכון "באהלי שם", באוהל הלומד תורה.


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


גדול הדור, תלמיד חכם,לספור,כוכבים,יכולת,רצון,דוגמית,סוחרים,חתנים,עפר הארץ,




אמרי שפר ט' חשון ה'תשע"ז


 


 


 


, ההבדל בין הליכה לטיול הוא, שהליכה זה ללכת עם מטרה, וכמו שאמרו חז"ל 'אל תקרי הליכות אלא הלכות, יש מטרה להגיע, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא', אבל בטיול עצם ההליכה והטיול הוא גם מטרה! (הגאון רבי שמואל רוזובסקי)


“     ובשעות של הלימוד אני חייב אך ורק ללמוד, כל דבר אחר שאעשה-אני עלול ח”ו להיכשל בגזל'' ( שמש ינון(


     ''והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" - מסופר על הרה"ק רבי ברוך מקאסוב (יומא דהילולא י"ג מר חשון) שפעם בא אליו היצר הרע אחר התפילה וציין בפניו שתפילתו היתה בכוונה גדולה.  והשיב לו איך יתכן שתפילתי הייתה כדבעי? הלא התפללתי "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" השטן שבא קודם התפילה לבלבל במחשבות רעות, והשטן שבא התפילה לבלבל במחשבות גאות, ואם התפילה הייתה בכוונה ולרצון, אין יכולת לבוא אלי עתה.


     ״ותרדמה נפלה על אברם״ (בראשית טו,יד). ה׳ יתברך הראה לאברהם את הגלות ואת כל הצרות שיבואו על בניו. אחת מהן תהיה ה'תרדמה' – שבני ישראל יֵשבו בחיבוק ידיים, ויהיו רדומים ומבלים את שנותיהם באפס מעשה. (המגיד מדובנא)


 


אדם נחוש (ומתוק האור)


     בספר "שאל אביך ויגדך" מובא הסיפור הבא, אודות הרב מבריסק, המוכיח כי אדם נחוש לקיים את מצוות ה' כפי שצווה, מבלי לשנות בהן כהוא זה, או להתאימן למציאות החיים, כפי שזו נראית בעיניו, זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת.


     בשנה הראשונה לכהונתו של הרב מבריסק, נתפס יהודי בעבירה על החוק ונשפט למוות. על פי תקנות השלטון יש לאפשר לכל מי שיוצא להורג להתוודות לפני מותו, יהודי אומר וידוי עם הרב, ולהבדיל, לא יהודי - עם הכומר.  וכך ארע גם כעת . במועד שנקבע להוצאת גזר הדין לפועל, בעיצומו של יום השבת, הגיע אל הרב מבריסק שליח מיוחד מטעם מושל המחוז, והגיש לו מסמך ובו פקודיה, כי על הרב להתלוות עמו אל בית האסורים כדי לומר וידוי עם הנדון למוות.  משראה הרב את הפקודה, השיב בקיצור ובצורה נמרצת: "אינני הולך". ומפני מה סרב ללכת? טעמו ונימוקו עמו: מאחר שהוא סבור כי בהליכתו ובאמירת הווידוי הוא מזרז את מיתתו של הנדון למוות, שכן בלי וידוי לא הורגים.  סירובו היה תקיף ובלתי מתפשר, וכאשר ניסו לומר לו כי אלמלא יבוא הוא, יזמינו השלטונות רב אחר, אמר: "אם ייקחו - ייקחו, אולם אני אינני עושה כדבר הזה, האסור על פי דיני התורה".


     השליח יצא מלפניו ושב אל המושל בידיים ריקות. לשמע השתלשלות האירועים נתמלא המושל בחמה ובזעם, ומיהר לשלוח אל הרב קצין בכיר. הלה בא, ולא רק דרש במגיע שיבוא עמו אל האסיר, אלא הוסיף באוזניו איומים קשים וחמורים,  והודיע לו חד משמעית שהוא יסבול על סירובו, שכן בתור רב, עליו לבצע את ההוראה בהתאם לחוק.  אבל גם הוא שב בידיים ריקות, ואמר למושל כי הרב מבריסק איננו משנה את דעתו.


     למשמע הדברים בערה חמתו של המושל בקרבו, והוא קם והלך בעצמו אל הרב. כשראו בעלי הבתים את מרכבתו של המושל בפתח בית הרב, נתקפו כולם באימה ובחרדה והקיפו את הרב כשהם צועקים: "הרב מחריב את העיר! הרב ממיט סכנה על כולנו!"  אולם הרב עמד על שלו בכל העוז והתוקף, ושוב הבהיר להם כי לא יעלה על הדעת שהוא יעבור על צווי התורה בשל מלוי פקודה זו.  ואכן, גם כאשר עמד המושל לפניו ומסר את פקודתו בתוספת אזהרות ואיומים גלויים על כך שהוא עתיד להיענש על סירובו בכל חומר הדין - לא נרתע הרב מבריסק ולא נעתר לבקשתו.  בחרי אף גדול סב המושל על עקבותיו ועזב את הבית מבלי להוסיף מילה. בני הקהילה נותרו בחדרו של הרב מפוחדים ומצפים לגרוע מכל...


     תוך זמן קצר רעשה וגעשה העיר בריסק על המעשה, אלו מצדדים בעד החלטת הרב ואלו מגנים אותה,  אלו מסכימים עם החלטת הרב שלא לשנות כהוא זה מחוקי התורה, ואלו טוענים בתוקף כי היה עליו לבצע את צווי המושל למרות צו התורה, כדי לא לסכן את חיי כולם.  אולם הללו וגם הללו לא העלו על קצה דעתם את תוכן המברק שיגיע כעבור שעות אחדות, במוצאי שבת, לידי המושל, ובו הבשורה המרעישה כי הוענקה חנינה לאותו יהודי נדון למות! עתה הבינו כולם, כי אלמלא התעקשותו של הרב מבריסק, לא היה לה לאותו חנינה על מי לחול... ודווקא דבקותו הבלתי מתפשרת בצווי ה', היא שהצילה את חייו!


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


הליכה,טיול,מטרה,לימוד,גזל,תפילה,שטן,לבלבל,מחשבות רעות,תרדמה,גלות,חיבוק ידיים,אדם נחוש,



אמרי שפר ח' חשון ה'תשע"ז


 


 


 


אוי למי שגם בשעת סנוור מזהה רק את החושך.


 


    אין קונים תיקון הנפש בתענית ובסיגופים בלבד אלא בזיכוך המידות.


    הגאון רבי נסים קרליץ מורה לגרים לברך 'שלא עשני גוי . ' אחד הדיינים הסביר זאת שכדי ' ירגישו טוב ' ! במשך שנים, כאשר רבי נסים פסק בהלכות גרים השתמש במה שאפשר להקל עליהם, כדי לקרבם. ("נר לשולחן שבת")


 


     ''ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך". ('ז ה"ט(  באו זוג אחרי לידת בת לפני מרן"ה חזון איש . "הבעל רצה לעשות קידוש בשבת, ואילו האישה ביקשה להמתין עוד שבוע, אין לה כוח. אמר להם החזו''א שאפשר לעשות "קידוש " גם בשבוע הבא . לאחר שהלכו אמר רבנו לאחיינו , הגאון רבי שמריהו גריינמן: " מחר עוד ישאלו אותי מה לבשל בצהריים..." ("נר לשולחן שבת")


 


הלב הזהב בכנסיה (מתוק האור)


 


     מספר ה 'בן איש חי' : יהודי אחד ירד מנכסיו ונעשה עני מרוד. הגיע ערב פסח ומצבו החומרי היה קשה מנשוא: חמץ לא היה בבית כבר שבועיים, אבל גם מצות לא היו בו... החליט שאין לו חשק יותר לחיות. אך הרי אסור לאדם לשלוח יד בנפשו. אמר לעצמו: אצא למדבר ,שם יתפסוני שודדים ויהרגוני.  אחרי כן נמלך בדעתו וחשב: לשם מה לו לצאת למדבר, מי אמר שיתפסו אותו שודדים? ואם תמצי לומר שיתפסוהו שודדים, מי אמר שיהרגוהו, שמא ימכרוהו לעבד ואז יהיו לו חיים יותר קשים! במקום זה החליט ללכת לרובע הנוצרי.


     הנוצרים הרי ידועים ב 'אהבת ישראל' שלהם, וודאי יהרגוהו. יצא לרובע הנוצרי, הסתובב ברחובותיו הלוך ושוב במשך שעתיים, אבל אף אחד לא שם לב אליו.  אמר: אם כך, אכנס לכנסיה, שם נמצא הכומר, וכשיראה אותי יחשוב שבאתי לגנוב את הלחם הטמא שלהם - עברה שענשה מיתה, וכך אגשים את תקוותי...  הוא נכנס לכנסיה, אך אף אחד לא היה שם.  חשב לעצמו: אכנס פנימה, היכן שעומד הפסל בכבודו ובעצמו, שם בוודאי נמצא הכומר, ואז... נכנס פנימה, ובתחילה אחזה בו התפעלות מהפאר ומההדר. הוא נעמד נרעש כולו, כשלנגד עיניו מתנוצצים הפסל והנברשות העשויות זהב. כשראה שגם שם הכומר איננו, חשב אולי אקים רעש ואז יגיע הכומר, נטל סולם, טיפס, תלש את הנברשת מהתקרה וירד. אך שום דבר לא קרה, ואז חשב היהודי: אם הנברשת בידי - והכומר לא נמצא, אם כן בא לציון גואל... הוריד את החליפה, כיסה בה את הנברשת ורץ הביתה [כמובן, אדם זה פעל שלא על פי ההלכה שאוסרת ליהנות מעבודה זרה ומשמשיה[.


     כשהגיע לרובע היהודי, נגש לטפל בעניין הנברשת. היה בקהילה צורף חרש אילם. כתב לו שיעשה מהנברשת ארבעה מטילי זהב, אחד מתוכם נתן לו בשכרו ואת השלושה הנותרים הטמין מתחת למיטתו.  למחרת בבוקר, כשהגיע הכומר לכנסיה, חשכו עיניו: נברשת אחת חסרה! מה עושים? רץ למלך לספר שהייתה גנבה בכנסיה, והמלך הורה להקים ועדת חקירה.  הכומר הרגיש שכסאו מתנדנד, כי בעצם חובת השמירה מוטלת עליו. הוא בא אל המלך ואמר: ברור לי שהגנב יהודי, כי גוי לא יגנוב מהאלוהים שלו. יש לקרוא לרב היהודים ולהודיעו כי אם תוך שבוע לא תושב הנברשת למקומה - יגורשו כל היהודים מהעיר, ואת עשרת נכבדי הקהילה יתלו בכיכר המרכזית. וכך אכן עשה המלך.


כששמע הרב את הדברים [היה זה בערב פסח], כנס את כל היהודים והודיע שהשנה במקום חול המועד יוכרז על צום ותענית צבור.  מיודענו הגנב שמע גם הוא את הדברים. נגש אל הרב ואמר: אין צורך לצום ולהתענות, אני גנבתי את הנברשת" ! "מה, באמת?|, השתומם הרב. "כן", ענה היהודי, "הרב יכול לבדוק מתחת למיטתי ולראות את מטילי הזהב. אבל אל דאגה, הרב ישאיר לי את הטפול בעניין ". הוא הלך למלך. כשהגיע לשער הארמון אמר שרצונו להיפגש עם המלך בדחיפות.  שאלוהו: "מי אתה שאתה רוצה להיפגש עם המלך?" אמר להם: "בקשר לנברשת שנגנבה". נו, טוב, דבר חשוב. הכניסוהו למלך.  אמר לו: "כן, מה אתה יכול לספר לי בקשר לנברשת ?" "אדוני המלך, אני לקחתי אותה!" "אתה לקחת?! או שמא מתכון אתה להיות קרבן של כל היהודים?...". " לא, זה אני שלקחתי את הנברשת, ואם המלך רוצה, יכול הוא לשלוח שליחים ולבדוק מתחת למיטתי, שם מונחים שני מטילי זהב שהותכו מהנברשת. במטיל השלישי כבר רכשתי נעלים לילדים ומצות ". "אתה יודע שהתחייבת בנפשך?..." " אינני סבור שהתחייבתי בנפשי. אספר למלך בדיוק את כל הספור, דברים כהווייתם,  אבל לשם כך נצרך אני שיבואו לכאן כל ראשי הכמורה: הכומר והבישוף,  הארכיבישוף והחשמן - כולם" ! המלך הסכים, וכך, כשכל 'מכובדי' הנצרות והמלך בראשם מקשיבים לכל מילה, פתח האיש וספר את סיפורו: " אני, לא עליכם, ירדתי מנכסי, ומצבי היה קשה מנשוא. אמרתי, כל הזמן אני מתפלל לא-לוקים שלנו ולא עזר לי, פעם אתפלל לאלוהים שלכם אולי הוא יעזור... הרי לא יעלה על הדעת שרוב העם מתפללים אליו והוא סתם כלום... אפילו אם נחשוב שרוב העם טיפשים, אבל הכמרים ודאי אינם טיפשים!... ואפילו אם כן, המלך ודאי אינו טיפש, ואם המלך מתפלל אליו - הוא בטח אלוהים טוב... אמרתי לעצמו: אכנס פעם אחת לכנסיה ואראה כיצד ייפול דבר. " אומר לכם את האמת, כשנכנסתי לכנסיה וראיתי כזה פאר והדר, הכול עשוי זהב,  ובפרט הפסל בעצמו והאש לפניו... כל כך התרגשתי עד שהתחלתי לבכות, לא יכולתי לדבר כלום. בכיתי ובכיתי, והאלוהים שלכם יש לו 'לב זהב'... אמר לי: 'בני בני,  אל תבכה'... כששמעתי שהוא מדבר אלי, לבי נמס. התמוגגתי מרוב דמעות... כשראה האלוהים שלכם שאני בוכה, אמר לי בנימה רכה: 'בני, אני יודע, חסר לך כסף, קח לך את הנברשת'... "אני שמעתי זאת והזדעזעתי. אמרתי לו: 'איך אני יכול לעשות לך דבר כזה, ליטול ממך את הנברשת שהוצבה כאן לכבודך '?!... 'מה אומר לכם, האלוהים שלכם לא רק שהוא בעל לב זהב, הוא גם איש ביצוע.  כשראה שאינני זז, ירד בעצמו מהבמה שלו, לקח את הסולם, טיפס למעלה ותלש את המנורה מן התקרה, באמרו: 'הנה, קח לך'


     ''זהו זה". סיים היהודים, "כך היה המעשה, ועתה, עשו עמי כהבנתכם, אם ברצונכם להרוג אותי - הרגוני" ! הכומר והארכיבישוף החליפו מבטים. בקשו סליחה מהמלך ויצאו לרגע החוצה. אמר הכומר לארכיבישוף: "מה נעשה אתו? בינינו, הכול שטויות, אבל אם הוא אומר שלאלוהים שלנו יש לב טוב, מה יכולים אנו לומר, שאין לו לב? אין ברירה מוכרחים לומר שדבריו אמת", והארכיבישוף הסכים. נכנסו ואמרו לו: "טוב, אם הוא נתן לך - אתה משוחרר, הכול שלך"...


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


סנוור,חושך,גרים,קידוש,לב זהב,כנסייה,בן איש חי,נוצרים,כומר,בישוף,



אמרי שפר ז' חשון ה'תשע"ז


 


ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב. מפרש הבן איש חי שאצל אברהם כל העשירות שלו הייתה לו למשא כבד, אבל במצוות כתוב וירוץ אברהם, בקלות ולא בכבדות.


 


    ואת הנפש אשר עשו בחרן. מסופר במדרש, פעם אחת אירח אברהם אבינו אורח זקן בן תשעים שנה, לאחר שגמר לאכול  ולשתות אמר לו אברהם תזרוק ממך את העבודה זרה, ודיבר אתו 6 שעות על זה לשכנע אותו ולקרבו לה' יתברך, ובסוף הוציא פסל מכיסו ונישקו, אמר לו אברהם אני נתתי לך אכילה ושתייה ודברתי אתך שש שעות על זה, ועוד נשארת בדעתך וגירשו מביתו, כשהלך האורח אמר הקב"ה לאברהם אני השארתי אותו בחיים 90 שנה, בגלל שאולי יעשה תשובה, ואתה אחרי שש שעות בלבד התייאשת ממנו. מיד הלך אברהם לחפש אחריו, והתחנן לפניו שלא ילך עכשיו בלילה כשיש סכנת דרכים וחיות רעות, חזור אצלי ואתן לך מקום לינה, ואכן כן עשה האיש, למחרת שוב דיבר אברהם על לבו שעות רבות עד שעשה תשובה, מכאן אנו למדים שאין לאדם להתייאש אף פעם משום תלמיד, ואע"פ שלא הצליח בתחילה יחזור וינסה עוד ובעזרת השם יצליחו, ויראו ברכה ונחת מכל תלמיד ותלמיד.


     בחזרתו פרע הקפותיו, כשלומד אדם פעם ראשונה יש לו קושיות ולא מבין, וכשחוזר נתברר לו יותר, זה שמרמז בחזרותיו כשחוזר עוד הפעם פורע הקפותיו מתורץ לו הקושיות.


 


 


     את בריתי אקים. אקי"ם ר"ת אשר קידש ידיד מבטן, והוא מהברכה שמברכים בברית מילה.


הכוח המרכזי (הרב יחזקאל שובקס)


 


      בן שלושים וחמש היה יוסי כאשר פתאום נחתה עליו ידיעה מרעישה אשר שינתה את חייו באחת.  יוסי - בן יחיד לשני הורים ידועי חולי, אשר ציינו באוזניו - לא אחת - על הנס הרפואי העצום אשר בזכותו זכו להביאו לעולם.  ההתמודדות עם המחלות, קשיי הפרנסה, חוסר היכולת לתפקד כראוי בבית, הביאה את המשפחה להזנחה מתמדת, למרות הרצון העז של ההורים לתת הכול לבנם יחידם.  להורים הייתה זיקה מסוימת לדת אותה ינקו בבית במרוקו,  ומשום כך שלחו אותו להתחנך במוסדות תורניים.  כאשר יוסי הגיע לפרק "האיש מקדש" מסר ראש הישיבה את עצמו למענו, וכך זכה יוסי ולהקים בית בישראל. בהמשך הצליחו כמה עסקנים לסדר לו סכום כסף מינימאלי לצורך רכישת דירה. לאחר נטילת משכנתא גדולה, הצליח יוסי לרכוש דירה קטנטונת בת שני חדרים וחצי, לא רחוק מבית הוריו, בשכונה עולים וותיקה בעיר מעורבת בדרום הארץ.


 


     תוך מספר שנים זכה יוסי לכמה ילדים קטנים שובבים אשר התרוצצו בבית הקטן, ובד בבד התמודד עם פרנסת הבית ותשלומי המשכנתא. בהיותו אך בן שלושים הלך אביו לבית עולמו, ואמו האלמנה והחולנית נשארה בודדה ועזובה. בחלוף הזמן נאלץ יוסי להכניס את אמו לביתו.  המצב בבית היה כל כך עגום, שמכאן היה יוסי זקוק לישועה נסית ממש.  וזו הגיעה.


 


     באחד הימים התקבל בבית מכתב בשפה הערבית. באופן אינסטינקטיבי ביקש יוסי להשליך את המכתב לאשפה, אך דווקא האימא אשר ידעה לקרוא בערבית עוד ממרוקו, ביקשה לקבל את המכתב לידיה. כאשר סיימה לקרוא את המכתב הגיבה במשפט אחד: "יוסי, טוס למרוקו! זה ישנה את החיים שלך!"  והוא טס וחזר משם לאחר חודש עם עשרה מיליון דולר, חלק מן הירושה שהשאיר אחריו הדוד הזקן של האבא. זה שינה את החיים שלו, וגם את האישיות שלו. מאיש רזה וצנום נהיה בעל גוף רחב וכרסתן, ומאדם צנוע ושקט הפך לשחצן ויהיר.  הצעד הראשון היה לעבור דירה. מתווכים הציעו לו דירות יפות ומרווחות בשכונות חדשות בעיר, אך יוסי דחה את כולם. בערה בו תשוקה עצומה להקים וילה פרטית ומפוארת, דווקא בתוך השכונה העלובה בה התגורר בכל השנים.  יוסי רכש מגרש ריק בשכונה והחל להקים עליו את הבית החלומי.  מדי יום נעצרו עשרות מתושבי השכונה, הם ונשיהם וילדיהם,  והציצו בקנאה גלויה בבית המפואר ההולך ונבנה. יוסי עמד לא רחוק מהם ושאב נחת. כל מי שלחש על אוזנו אודות "עין הרע" או ניקור עיניים לשווא, נענה במשיכת כתף.


 


     בבית החלומי החליט יוסי להשקיע את מיטב השכלולים הקיימים.  הקבלנים הציעו לו מה שנקרא "בית חכם". בית שבו מותקנת מערכת שליטה מרכזית וממוחשבת אשר שולטת בכל המערכות בבית, כולל שערים ודלתות, תריסים וחלונות, תאורה ומיזוג אוויר.  הדלתות פועלות באופן אוטומטי, ברגע שמתקרבים אליהן הן נפתחות. התריסים נפתחים ונסגרים לפי כיוון השמש, מערכת המיזוג פועלת בתיאום עם החלונות, וכאשר יש אוויר טוב בחוץ נכבה המזגן והחלונות נפתחים. אפילו הגג שמעל הסוכה נסגר באופן אוטומטי כאשר יורד גשם בשיעור של "משתסרח המקפה".  וכך גם השער הראשי והמשוריין של הבית אינו נעול במנעול רגיל,  אלא על ידי מערכת חשמלית. לפני שיוסי חנך את הבית, קיבל הדרכה מפורטת לגבי כל המערכות. בין ההוראות הייתה אזהרה חשובה ביותר. דלתות הבית ושערי החצר נעולים באמצעות שדה חשמלי. בעת הפסקת חשמל מופעל מצבר מיוחד אשר ביכולתו לספק חשמל למערכות החיוניות למשך עשרים וארבע שעות. אך באותו זמן יש להוריד לרמת אפס את צריכת החשמל בבית.


 


     זה היה בשיא הקיץ, יוסי יצא עם כל המשפחה לחופשה בחו"ל. באותו זמן הסתובבו בשכונה עשרות צעירים משועממים שבקושי הצליחו להתמודד עם החצי הראשון של החופשה הגדולה. הבית מנקר העיניים של יוסי משך את תשומת ליבם, והיה להם מספיק זמן בכדי לעשות עבודה מקיפה ויסודית אודות מערכות הבטיחות.  באחד הלילות כאשר התושבים נמו היטב את שנתם, הופסקה פתאום אספקת החשמל בכל השכונה ועלטה שררה בכל המרחב.  הצעירים שידם הייתה בדבר ניגשו מיד לחצר הבית, ובעזרת מקל ארוך הצליחו להפעיל כמה פרוז'קטורים אשר הותקנו מסביב לבית, מתוך כוונה שהם "יאכלו" את כל האנרגיה שבמצבר. בתוך זמן קצר נראו נורות החיווי מתעמעמות, ובכך ניתן האות להיכנס פנימה. לא לפרוץ חלילה, אלא להיכנס כמו מלכים. הדלת הראשית הרחבה הכבדה והמשוריינת נעה על צירה כאילו הייתה מטוטלת חסרת תועלת, בהיעדר החשמל. וכך במשך מחצית השעה הסתובבו הצעירים בבית ורוקנו אותו מכל חפץ בר ערך.  כאשר עמדו בחוץ עם כל השלל בידיהם, סובו את פניהם לרגע אחורה והעניקו מבט אחרון לעבר הבית השמור המבוצר והמאובטח, אשר בהיעדר הזרם החשמלי הפך לגולם פשוט. * "


 


     ''ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ". (פרשתנו ט, ב(  כותב רש"י על כך (בשם הגמרא): "וחתכם - לשון חיות, שכל זמן שהתינוק בן יומו חי - אין אתה צריך לשומרו מן העכברים. עוג מלך הבשן מת - צריך לשומרו מן העכברים. שנאמר: 'ומוראכם וחתכם יהיה', אימתי יהיה מוראכם על החיות? כל זמן שאתם חיים". הגוף הרחב והגדול אין לו שום ערך משל עצמו, כאשר אין הנשמה שוכנת בקרבו. במקום לטפח את הגוף אשר אין לו כל ערך, שומה עלינו לטפח את הנשמה.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


 


במקנה, בכסף,בזהב,אברהם,בקלות,בכבדות,אכילה,שתייה,סכנת דרכים,חיות רעות, פורע,



אמרי שפר ו' חשון ה'תשע"ז


 


 


דרכו של ה'שפת אמת' מגור היה לשמוע כל שבוע מבניו הקטנים מה שלמדו בפרשת השבוע מן המלמדים, ובשעת הבחינה היו לפעמים שואלין דברים שהוקשה להם. בפרשת לך לך שאל אחד מבניו כתיב וֲאָבְרָכהְ מָבְרֶכיָך ּוְמַקֶלְלָך ָאאֹרְ ונברכה בך כל משפות האדמה, אם  כל המשפחות נברכו באברהם מי היה מן המקללים,  השיב ה'שפת אמת' הא למה הדבר דומה לאיש ההמוני שמקלל ומזלזל ביראים עובדי ה', אף על פי כי הוא רוצה שיהיו בניו כאותם יראים, כמו כן היה אצל אברהם...


     המגיד מדובנא ז"ל אומר על הפסוק (ירמיהו יז, יא( " ''קורא דָגָר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" דהנה בעשירות יש מעלה ויש חסרון, המעלה היא שעי"ז יש אפשרות לתת הרבה צדקה, והחיסרון - שזה מביא לגאווה ותאווה וכו'. והנה גם כשבאים וזורמים מים הרבה לשדה, יש מעלה וחסרון,  המעלה שמשקים המים את השדה, והחסרון הוא שגורם ללכלוך וזבל. בד"א בזמן שהמים נשארים שם, אבל אם המים רק עוברים בשדה ואינם נשארים שם - יש רק את החיסרון ולא את המעלה. וכן גם בעשירות - אם נשאר אצלו הכסף יש לכה"פ גם את המעלה, אבל אם "לא במשפט", הכסף לא יישאר אצלו, ויהיה לו רק את החיסרון של עשירות . . )דרך שיחה(


     וכך כותב המלבי"ם "כן לב מלך, אחר שממעשהו יפלגו ענייני הכלל. אם לשבט אם לחסד, אם למלחמה אם לשלום,  הם ביד ה', ויטה אותם כפי רצונו".


     זה מה שנאמר בתהלים (יג, ב-ג) האדם שואל: "עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני" והתשובה: "עד אנה אשית עצות בנפשי", כל זמן שיש לך עצות אומר הקב"ה - תסתדר לבד. וכשכבר אין לך עצות, ואתה סומך רק על הקב"ה - אז הקב"ה ישלח לך את ישועתו . ) (הגש"פ "אדיר במלוכה(


 


בית הכנסת של הפרטיזנים (שיחת השבוע, גליון 1555)


 


ראובן בריל שכב על ערש דוויי. בנו שמואל-אבא ישב לצדו. הם עברו יחד דרך ארוכה, מימי מלחמת העולם השנייה, שאז לחמו כפרטיזנים ביערות, ועד שזכו לעלות לארץ הקודש. בכוחותיו הדלים פנה ראובן אל בנו וביקש ממנו לשמור על בית הכנסת 'בית יצחק' בקריית שאול בתל-אביב. זה בית כנסת שראובן הקים לפני כשישים שנה, בתחילה כצריף ובהמשך נבנה מבנה מכובד. הבן נתן את מילתו לאביו.


 


ראש השנה תשע"ז. בית הכנסת 'בית יצחק' הומה ממתפללים. המקום שוקק. שמואל-אבא בריל (83) הוא המתפלל המבוגר ביותר כאן. פניו קורנות מאושר. בתום התפילה מתפללים רבים ניגשים אליו לאחל לו חג שמח ושנה טובה. ניגשתי לשוחח עמו, והוא הבטיח לספר לי את סיפורו בצאת החג.


 


מלחמה ביערות


 


"נולדתי בפולין, בכפר קטן", מספר שמואל-אבא. "למדתי בחדר ובישיבה. המורה היה חסיד סטולין. אהבתי אותו". הוא זוכר כל פרט, זיכרונו צלול, דיבורו רהוט.


 


"את שנות המלחמה עשינו ביערות", הוא משחזר. "אבי היה סוחר סוסים והכיר היטב את שבילי היערות. הגויים פחדו ממנו, הוא היה חזק. היו לנו כלי נשק ונלחמנו בנאצים". סיפוריו מסמרי השיער מימיו כפרטיזן, לצד אביו, יכולים למלא סדרת ספרים. מראות קשים ראו עיניו, אך כל אלה רק גרמו לו ולאביו לחשוק שיניים ולהילחם בנאצים בעוצמה גוברת.


 


האב כמעט נשבר


 


"עברתי כל-כך הרבה", הוא פולט אנחה, "נס שאני חי היום. היינו נדרכים כל אימת שמישהו חלף באזורנו ביער. לא היה לנו מה לאכול. היו לי שלוש אחיות קטנות, ולאבא היה קשה לראות את סבלן. הוא נשבר. אמרתי לו: אבא, אם אתה נשבר, כולנו בסכנה. זמן רב בקושי בא אל פיו דבר מאכל. הייתי לצידו ולא עזבתי אותו לרגע".


 


משפחת בריל שרדה מן המלחמה. "היה נדיר שמשפחה שלמה ניצלה מהתופת, בתנאים שבהם חיינו", הוא אומר. אחרי מסע ארוך הוא עלה לארץ, הקים משפחה וזוכה כיום לרוות נחת מילדיו, נכדיו, ניניו וצאצאיו, כן ירבו. "זמן לא רב אחרי עלייתו לארץ הקים אבי את בית הכנסת, ובו התפללו בתחילה בעיקר עולים מצ'כיה שהתגוררו באזור. היה אכפת לו מהמקום. הוא דאג לו וטיפח אותו".


 


החג המאושר


 


אחרי שהאב הלך לעולמו הקפיד ראובן לקיים את הבטחתו. יום-יום בא לבית הכנסת, אף שלא היה בו מניין. לפני כשבע שנים קיבל המקום תחייה מחודשת על-ידי שליח חב"ד לנאות אפקה והסביבה, הרב עידו רהב .


 


הוא מחכה בקוצר רוח לשמחת תורה, החג האהוב עליו. ארון הקודש המפואר עמוס ספרי תורה שנתרמו במרוצת השנים על-ידי המתפללים. בכל שנה זוכה שמואל-אבא לרקוד עם ספר תורה במרכז בית הכנסת, והמתפללים רוקדים סביבו. באותם רגעי-הוד אין מאושר ממנו, והוא חש בוודאות שאביו רָווה נחת מלמעלה. "כשהייתם ביער ידעתם מתי חלים החגים?", שאלתי לסיום. שמואל-אבא צוחק: "ביער אין לוח שנה"...


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


שפת אמת,פרשת השבוע,לך לך,המגיד מדובנא,קורא דגר,נבל, אם לשבט, אם לחסד, אם למלחמה, אם לשלום, פרטיזנים, 



אמרי שפר ה' חשון ה'תשע"ז


 


אדם שעוסק בצרכי ציבור ובביתו נוהג בכעס ובהקפדה איננו איש חסד. אדם נמדד כאיש חסד קודם כל ביחס שלו אל אשתו ובני ביתו. החסד מתחיל בבית. (רבי חיים ויטאל זצ''ל)


 


     אפיקורס גמור רח"ל שנהיה חולה מאד ואז החל להאמין ולהתחנן אליו יתברך שירפא אותו, הגיב ר' שלום ואמר, רואים של האפיקורסים לא חסר אמונה, חסר להם ייסורים!... או כלשונו, "אמונה חסר להם? ייסורים חסר להם!".. (הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל)


 


    העבר והעתיד - לך לך מארצך (יב א) בספר ׳אוצר אפרים׳ עמד על נקדה מעניינת המתגלה בעשרת הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו. הניסיון הראשון שלו היה: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״. הניסיון האחרון היה עקדת יצחק, וגם שם נאמר: ״לך לך אל ארץ המוריה״. מה משתף בין שני הניסיונות הללו? ב״לך לך״ הראשון ציווה הקב״ה לוותר על העבר שלו, וב״לך לך״ האחרון ציווה לוותר על העתיד שלו, לשחוט את בנו ממשיך דרכו. ובשני הניסיונות עמד אברהם אבינו. (׳אוצר אפרים׳)


 


     ''ואעשך לגוי גדול' – סופי תיבות: כלי. שהוא ראשי תיבות – כוהנים, לויים, ישראל. בכך רמז ה' יתברך לאברהם כי עתיד לצאת ממנו עם ישראל המחולק לכוהנים, לויים וישראל ואשר עתיד לקבל את התורה שהיא 'כלי חמדה' – ורק אם ישמרו עם ישראל את התורה אזי יזכו להיות גוי גדול, גדול ברוחניות ובקרבתו לה' יתברך.


 


ישועה בהושענא רבה (קול ברמה, גיליון 258)


     מעשה שהיה ברבי מרדכי לבטון זצ"ל שהיה אדם יהודי שעבר על החוק והיה חייב מיתה למלכות וברח מעירו. לאחר כשנתיים המלכות שלחה גופה בארון מתים ליהודים שיקברוהו, ועל הארון רשמו את שמו של היהודי. לאחר זמן מה, אשתו שהייתה עדיין צעירה לימים, לא רצתה להישאר לבד והגיע אכן חתן וביקש לשאת אותה לאי שה. הלכו לבית הדין עם עדים שראו את הארון מתים שהגיע ושרשום על הארון את השם של בעלה, וממילא היא יכולה להתחתן. הרבנים בבית הדין נטו להקל אלא שהיה שם את הרב מרדכי לבטון זצ"ל וחקר את העדים היטב ושאל אותם האם הם פתחו את הארון מתים וראו את הגופה וזיהו שזה בעלה או לא? והעדים אמרו שהם לא פתחו אלא הסתמכו על מה שהמלכות אמרה וקברו אותו, אמר להם הרב שזה לא כל כך פשוט, ויש לעיין הרבה בדבר כי סוף סוף מדובר כאן בספק אשת איש, לכן נמתין קצת זמן וה' יעזור. כל אחד פנה לדרכו וכך עברו להם כמה חודשים, והרבנים האיצו ברב שיעשה היתר כי סוף סוף מדובר בעגונה והבעל לא חזר כבר מעל שנתיים וחצי וגם המשפחות של שני הצדדים לחצו אך הרב דחה ודחה וכך עברה לה עוד שנה, והרב מחפש בפוסקים איזה פתח להתיר אך לא מצא שום פתח, ושוב המשפחות באו לרב, אמר להם הרב נחכה עד פסח, אולי תבוא הגאולה לאישה הזו אבל גם כשהגיע פסח אמר להם הרב נחכה עוד קצת, אבל כאן כבר פקעה סבלנותו של החתן שהוא מחכה כבר ארבע שנים תמימות, ואמר לרב או שיש היתר או שהוא הולך לחפש כלה אחרת. וגם הרבנים לחצו על הרב, תשמע עד שיש חתן שמוכן לקחת אלמנה עם שני ילדים..., צריך לזרז את העניין. והרב שלא התרגש מכל הלחצים כי הלכה זו הלכה ואי אפשר לזוז מההלכה כמלוא נימא, אמר להם, הבה ונחכה עד סוכות, ואני אחרי סוכות אפסוק לכם לכאן או לכאן ואני לא אשאיר את העניין הזה בספק, והסכימו לחכות והרב התפלל לה' חזק שהאמת תתגלה בלי ספיקות, וכך עבר הקיץ והגיע סוכות. באו אליו שוב המשפ' וגם הדיינים בבקשה שיכין כבר את הפסק, אמר להם הרב תחכו עד שיגמר סוכות ובע"ה האמת תצא לאור.


     והנה בליל הושענא רבה הרב שומע דפיקות בדלת והוא ניגש לפתוח, והוא רואה מולו אדם מגודל שיער וציפורניים והבגדים שעליו לא ראויים למלבוש, וגם רואים שאולי שנתיים עברו עליו בלי מקלחת, והרב קיבל אותו והושיב אותו בסוכה והביא לו לאכול ולשתות, ובינתיים קרא הרב לאשתו ואמר לה שתכין לו בגדים והראה לו הרב את מקום המקלחת והזמין בינתיים את הספר לביתם, למרות חול המועד והספר החל לספר אותו מהשיער הארוך והמפוזר, והנה, כשסיפר את שערו, החל לזהות את פניו ואמר לרב: "ה' ירחם הוא מת איך הוא קם והגיע לביתו הרי זה בעלה של העגונה..." ונפל הספר על הרצפה כמתעלף. מיד הרב הקים אותו ואמר לו "אני גוזר עליך לא לספר שום מילה, אתה יודע את הסוד ותצפנהו בליבך". והרב חקר את התימהוני שהגיע אליו וגם הוא הסביר לרב שזה אכן הוא והוא כבר בורח הרבה שנים, ופוחד לחזור לביתו שמא אשתו כבר התחתנה עם מישהו אחר ולכן רגליו הוליכוהו לביתו של הרב. והרב הקצה לו חדר בביתו ואמר לו אל תדאג הכול יסתדר ואל תצא בינתיים מהבית. והרב שמח שהקב"ה האיר לו את הדרך ויותר אין ספיקות, והלך לבית הכנסת בשמחת תורה וכולם ראו שהרב שמח, ואמרו זהו, הרב בוודאי יחתן את הזוג ואין בעיות.


     ולמחרת כבר על הבוקר באה משפחת הכלה עם הכלה ומשפחת החתן עם החתן ואמרו הדיינים לרב, זהו הגיע הזמן לחתן אותם כמו שהרב אמר שהיום יהיה הפסק. אמר להם הרב לדיינים האם אתם בטוחים שבעלה מת? בוודאי שאנו בטוחים אמרו הדיינים, והאם את בטוחה שאל הרב את האישה, והאישה אמרה אני חושבת שכן, לפי זה שגופתו הגיעה וכבר כמה שנים טובות שהוא לא חזר ולא שלח מכתב או שליח להודיע שהוא חי זה סימן בשבילי שהוא מת! אמר לה הרב: "בסדר. אם כך, כדאי למצוא לך חתן טוב". אמרו הדיינים: "אבל יש כבר חתן". ) והרב פנה לעגונה ואמר: "אני אביא לך חתן אחר, רק תיפגשי אותו לכמה שניות אם ימצא חן בעינייך מה טוב ואם לא תיקחי לך את החתן שאת רוצה", והאישה הסכימה, ואז הרב קרא בשמו של בעלה הקודם שהיה בחדר צדדי ליד הדיינים והוא נכנס פנימה, וכשאשתו ראתה אותו מיד התעלפה במקום, וזה היה האות הסופי שהעגונה אכן מזהה אותו וזהו בעלה האמתי. הכלה התעוררה מעלפונה והכול חזר על מקומו בשלום והם חזרו לחיות ביחד ומאז אותו יום, נודע שמעו של רבי מרדכי לבטון שהוא איש אלוקים קדוש.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


 


צרכי ציבור,כעס,הקפדה,איש חסד,אפיקורס,חסר אמונה,לך לך,עשרת הניסיונות,עבר ועתיד,ארץ המוריה,כוהנים,לויים,ישראל,



אמרי שפר ג' חשון ה'תשע"ז


 


 


  אדם שאינו שומר את פיו ולשונו לדבר בקדושה וטהרה, אזי יכול להיות רשע כדור המבול, כי "מבול" ר"ת מות וחיים ביד לשון, וכשם שהאדם מדבר כך ניכר טבעו.


     ''אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח" (ו' ט'). בבעה"ט מביא רמז "האלקים התהלך נח" ס"ת 'חכם', וי"ל הכוונה בזה כי כדי ללכת בדרך הישר והטוב ולעבוד את השי"ת צריכים להיות חכם בכדי לדעת איך לנצח את היצ"ר. )מקור ברוך(


     הקלקול של דור המבול היה שהקדימו את הארץ לפני הא-לקות עשו את הארציות עיקר ואת הרוחניות טפל. (המגיד ממזריטש(


     בספר 'מגדל עוז' לרבינו יעקב מעמדין זצ"ל מובא: היונה שבה והעלה בפיה "לעת ערב", מדוע רק חזרה בערב? משום שיום זה שבת היה והיונה אינה תולשת גידולים בשבת. וזו היא הסיבה שמזמרים בשבת את הזמר "יום שבתון" שבו מוזכר "יונה מצאה בו מנוח", שכבר אז היא שמרה שבת.





     בפסוק (דברים ל"ב, ה'): שיחת לו לא בניו מומם, דהיינו, "שיחת לו" – אם הוא בעצמו מושחת, הוא מדבר בעת התפילה לדוגמא, "לא", זה לא מדבר אליו כלום, הוא ממשיך בדרכיו הלאה כאילו לא אירע כלום, "בניו מומם", רק כשרואה כן אצל בניו שהם מדברים בעת התפילה וכדומה – אז הוא מחשיב את זה למום, "דור עיקש ופתלתול"





     והנה ידוע, שאסור להוסיף על מצוות התורה, כי כמו שהוא מוסיף, כך הוא יבוא לגרוע, וזהו הרמז בפסוק, "והיה כאשר תרי"ד" – כאשר תוסיף מצוות על תרי"ג מצוות התורה, וכגון, כאשר תוסיף מצוה, ותאמר שאותו פלוני "מצוה" להרוג וכדו' – שבכך הלא הוספת 'מצוה' על תרי"ג המצוות – ובכך יהיו תרי"ד מצוות במקום תרי"ג – "ופרקת עולו" – אז תבוא גם לגרוע מהמצוות, ותאמר שלאותו פלוני "אסור" לעזור, "אסור" ליתן לו צדקה...


    


     ידוע בשם הרה"ק ה"ערוגות הבושם" זצ"ל, שלכן אנו מתפללים בכניסתנו לסוכה שבזכות מצות סוכה נזכה "לחסות מזרם וממטר" – דהיות שיש רמ"ח מצוות עשה – לכן אנו מבקשים בתפילה זו להינצל מזר"ם שהוא אחד פחות מרמ"ח,  וממט"ר שהוא אחד יותר על רמ"ח... – שלא נוסיף על המצוות ועי"כ לא נגרע מהמצוות.





      ותהי ראשית ממלכתו בבל (י,י(  ראשית המלכת הקב"ה היא.. בבל היינו ע"י לימוד תלמוד הבבלי.





לא יחרץ


     מספרים על המגיד מדובנא, שפ"א הגיע למקום של לצים ואפיקורסים שלעגו לכל דבר שבקדושה, כשראוהו אמרו לו: ידוע ידענו שנודע שמך בשער בת רבים שאתה מספר משלים מאוד יפים ולבסוף מוסר השכל ע"פ פסוקי התורה ומדרשי חז"ל, אנחנו איננו מכירים בזה [ח"ו], וברצוננו לשמוע רק את המשל ולא הנמשל המשולב בפסוקי התורה.


     נענה להם המגיד, וישא משלו ויאמר:


     פ"א היה איזה מלמד תינוקות אשר החליט לקחת את תלמידיו יחד אתו לטיול ביער הסמוך לעיר. פחדו תלמידיו ואמרו לו: רבינו, כלבים מסתובבים ביער, וקול נביחתם מטיל מורא על כל בנ"א, ילדים לא כ"ש?! עצם המלמד את עיניו, פתח את עיניו ויאמר: הנה יש סגולה בדוק ומנוסה, לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, ומיד הכלבים משתתקים. או אז נרגעו הרוחות והתחילו לטייל ביער. עוד הם מדברים ומתעסקים בדבר של מה בכך, ופתאום קול חבורת כלבים מהדהדת ביער וקול הכלב הולך וחזק מאוד. כשמוע המלמד את קולם וירא את אשר לפניו, כי סכנה נשקפת לחייו, ויברח וירץ העירה כל עוד נשמתו בו. ובהרגעת הרוחות שנית, וישאלו הילדים את המלמד לדעת מה זה ועל מה זה. הלוא הוא הוא בעל העצה לומר הפסוק: לא יחרץ כלב לשונו, וכשבא מעשה לידו ברח כילד ואילו ה'פסוק' לא אמר???


     ענה המלמד: העצה עצה טובה היא, והסגולה סגולה היא, והפסוק פסוק הוא, אבל מה אעשה בראותי שאלו הכלבים [וכאן הראה המגיד מדובנא באצבעו על הלצים] אינם מניחים אותי אף לומר פסוק, אלא מיד הם נובחים


לא ישאיר חובות (פניני בית לוי, גליון 306)


     חדרו של הרופא ד“ר בלניקוב בבית החולים תל-השומר היה שקט לגמרי. השקט לא נבע מכך שהחדר היה ריק. נכחו בו שלושה אנשים: הרופא עצמו ד“ר דני בלניקוב, וזוג חרדי בני ברקי. ר‘ שלמה יוסף מירסקי (בדוי) ואשתו פנינה. השנים נראו באותו רגע כאילו יד נעלמה שאבה את החיות מקרבם. פניהם נמתחו על עצמות לחייהם וארשת של בהלה וחרדה נצנצה מאישוניהם. המילים ששמעו מהרופא היו קשות וחדות כסכין. כמה ימים של מתח נפשי קשה עברו עליהם עד לאותו מעמד. מזה שבועות אחדים עובר ר‘ שלמה יוסף תקופה לא פשוטה שהתחילה עם שיעול טורדני והמשיך בכאבים חזקים בגב ובצלעות. ר‘ שלמה יוסף, אברך צעיר באמצע שנות הארבעים השקוע עמוק בלימודיו בכולל, ייחסו בתחילה את הכאבים והשיעול להתקררות חולפת, אבל הכאבים התגברו ותחושת המחנק לא הניחו לו לישון בלילות. כמעט בכל נשימה שלו חש כאב חד כסכין שחותך את ריאותיו.


     ר‘ שלמה יוסף אינו מן המפונקים. כל עוד יכול היה לסבול את כאביו נשאם בדומיה, אלא שמיום ליום חש את מצבו מחריף והולך. הלך לרופא בקופת חולים וזה שלחו בבהילות לסדרת בדיקות וצילומים. התוצאות הגיעו די מהר. רופא המשפחה ניסה להסוות את תגובתו הקודרת לנוכח פענוחי המעבדה והשורות באותיות לטיניות המצורפות אליהם, אבל ר‘ שלמה יוסף לא היה מן הטיפשים וקלט שמשהו לא בסדר. הוא קיווה לטוב ובתוך לבו ככר קיננה פניקה קלה. עמדו הוא וזוגתו והמתינו למוצא פי הרופא. ספר תהלים פתוח בידיהם, השפתיים לוחשות והלב מפרפר בין תקווה ליאוש. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין.


     הרופא נכנס לחדר, ארשת פניו רצינית ולא מבשרת טובות. הוא קרא לפנינה ושאל אותה בשקט האם בעלה הוא ”אדם חזק“. היא לא ירדה לסוף דעתו וענתה ”בודאי“. הרופא שהתכוון לחוסן נפשי ולא גופני, קיבל אישור על כוונתו הלא ברורה וזימן מיד גם את ר‘ שלמה יוסף אל שולחנו. ”תראו, הממצאים אינם קלים. מדובר בגידול ממאיר ואלים במיוחד, ומה שגרוע יותר, מן המהירים ביותר מסוגו. ישנם כמה סוגי טיפולים אפשריים, אבל אני רוצה שתהיו מוכנים לכל התרחישים ותכינו את בני המשפחה“. ”להכין את המשפחה, למה?“ מלמלה פנינה חצי משותקת. הרופא הביט בהם בעיניו האפורות, עינים שכבר ראו הכל. ”אני לא רוצה להשלות אתכם. הבה נקרא לילד בשמו: לשלמה יוסף נותרה תקופת חיים קצרה במקרה הטוב ביותר, שלושה חודשים“.


     ברגעים הראשונים שניהם היו נסערים ובכו כתינוקות, אבל כבר בדרך הביתה החלו מתאוששים. חדורי אמונה ובטחון בבורא הרחמן היו. לרופאים ניתנה רשות לרפאות, לא לייאש. שבו הביתה ואחרי ששקלו וטרו במצב ובבשורת האיוב שנחתה על ראשם, החליטו לנסוע מיד למירון. להתפלל על קברו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. לקרוע את שבעת הרקיעים ולפעול ישועה גדולה. עוד בדרך למירון הספיקו לסיים את ספר תהילים כולו, וכשהגיעו לאתרא קדישא לציונו של התנא רשב“י, נפרצו כל הסכרים ושניהם געו בבכי מר כל אחד בפינתו שלו. זה עומד במערה הקטנה ושטוח כולו על הציון המשופע כמין גג, ודמעותיו ממיסות את ציפוי האבן, וזו עומדת במערה הגדולה של רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, ונחלי דמעות ניגרים מעיניה כשני מעיינות. הצד השווה שבשניהם, העתרת תפילות ותחנונים לבורא כל העולמים שישלח להם עזרתו מן השמיים.


     לצדו של ר‘ שלמה יוסף עמד אברך חסידי שהרגיש בלבו כי משהו כאן מאוד אינו כתקנו. אדם שבוכה ככה, כנראה זקוק לרחמי שמים מרובים. למען האמת, כל מי שלא היה חרש יכול היה להבין במה מדובר, כיון שהמילים ”רפואה שלמה! רחמים! אבא יקר תרפא אותי!“ חזרו על עצמם בתדירות של אחת לכמה דקות, בבכיות איומות. כשנפרד מעם הציון ניגש האברך לר‘ שלמה יוסף ולחש לו באוזנו. ”הבנתי הכל, אבל דע לך כי לפי מה ששמעתי, לא הרחק מכאן נמצא בדיוק בימים אלו צדיק יסוד עולם, הרבי הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב, (הסיפור התרחש בחודש תמוז תשמ“ו, בעת שהרבי הברכת משה מלעלוב זיע“א שהה אז בצפת, בהר כנען), ידוע כי הוא משיירי כנסת הגדולה ודעתו נשמעת בשמים. הכל יודעים כי כוחו רב לחולל ישועות. לדעתי עליך לנסוע אליו כעת“.


     ר‘ שלמה יוסף ראה בזאת תחילתה של ישועה, רק סיים תפילתו וכבר טורחים ליידע אותו על הצדיק שדבריו נשמעים בשמים. למען האמת, הוא הספיק להתוודע לרבי בעבר ובשנים הקודמות שימש כבעל קורא בבית הכנסת שלו ברח‘ רבי עקיבא 65 בבני ברק. הוא היה נרגש כל כך עד ששכח לשאול את האברך לכתובתו המדויקת של הרבי והיכן הוא נמצא. המתין לזוגתו שתצא אל החצר וסח לה מה ששמע. מיד שאלה אותו שאלה פרקטית, ”והיכן בדיוק הרבי נמצא“ ועל כך לא היה לו מענה. ”כאן בגליל“ ענה תשובה סתמית. עמדו אובדי עצות בחצר המערכה והחלו לשאול, אולם איש לא ידע לומר להם איפה נמצא הרבי מלעלוב. אותו אברך שנידב את המידע כמו התאדה. יצאו אל הכביש היורד מן ההר והנה עוצרת על ידם מונית שירות. הנהג הוריד נוסע שהגיע לתפילה בציון, והתכונן לחזור. בהחלטה של רגע ניגשו אליו. ”אתה מהאזור?“ ”כן“. ”אולי אתה יודע היכן נמצא האדמו“ר מלעלוב?“ ”בטח“ קרנו פני הנהג בחיוך טוב. ”הסעתי כמה פעמים את הגבאים של הרבי. אני מכיר אותם“. ”אנחנו צריכים להגיע דחוף אל הרבי מלעלוב“. ”פגשתם את האיש הנכון“, אמר להם. ”הרבי נמצא כעת בדירה בהר כנען, לא הרחק מכאן. בואו עמי ותוך דקות ספורות תגיעו אליו“. ”השגחה פרטית,“ מלמלו כשנכנסו למונית, הם חשו מעודדים ודימו לראות חיוך ראשון משמים. ברם, כשהגיעו לבית הרבי הקדוש, נתקלו בגבאי נמרץ שעמד על משמרתו ולא הרשה לאיש להיכנס. כשראה את הזוג הודיע להם שאין אפשרות להיכנס אל הרבי, כיון שאינו חש היום בטוב ולא מקבל אנשים. (המעשה התרחש כאמור בחודשי חייו האחרונים, ואמנם באותם ימים בצפת החל מצבו מתדרדר).


     אבל, לא ידע אותו גבאי מאיזה חומר קורצה מרת פנינה. בשעה שחיים ומוות מונחים על כף המאזניים לא יכניעוה גבאים ומשמשים. היא ניגשה אל הגבאי. מילותיה היו שקטות אך ספוגות עוצמה: ”היכנס נא אל הרבי הקדוש ואמור לו שנמצא כאן זוג שמשווע לישועה גדולה. בעלי חולה מאד וכל רגע הוא קריטי עבורו. לא נזוז מכאן עד שנכנס אל הרבי“.


     הגבאי, אדם חכם ובעל ניסיון רב, הבין שאמנם מדובר במקרה לא פשוט. הוא נכנס אל חדר הרבי, ויצא בסבר פנים חייכניות. ”הרבי ניאות לקבלכם“. ר‘ שלמה יוסף וזוגתו נכנסו. החדר היה רווי קדושה. דמות מלאכית זוהרת בהוד קדומים מוטלת הייתה במיטה בתנוחה של חצי ישיבה. ניכר היה שאינה שייכת לעולם. הגוף אכול כולו, אבל הפנים המיוסרות זרחו במתיקות שלא מעלמא הדין, והעיניים היו עזות מבט, מקרינות אור יקרות ועוצמה רוחנית בלתי מוסברת.


     התקרב הבעל למיטת הרבי ואילו האשה עמדה מוצנעת בצד. אך היא נטלה את רשות הדיבור, ובדמעות שליש סיפרה על מכאוביו של בעלה, על תוצאות הבדיקות ועל חוות דעתו הקטלנית של הרופא. הרבי שמע את הדברים, פניו התעוותו בכאב מייסר על צערם הגדול שקע דקות ספורות בשרעפים. אחרי כן ענה במילים שקטות אך החלטיות ”בעזרת ה‘ יתברך, שלמה יוסף בן חנה ייצא מהמחלה ויהיה בריא כאחד האדם“. הביטו בני הזוג זה על זו, הרבי נשמע יותר כמבטיח ולא רק כמברך. אך פנינה – למרות שמחתה על הברכה החד-משמעית, עדיין לא נחה דעתה. עד עתה זכו להשיא רק שניים מתוך שמונת צאצאיהם, ועדיין יש פעוטות בבית. האם יזכה בעלה להוביל את כולם לחופה? ”שהרבי יברך – הפצירה – שבעלי יזכה להוביל את כל ילדיו לחופה“. הרבי, כל הטוב שבעולם משתקף מפניו הטהורות. זקן ומלא רחמים. ”בעלך יוביל את כל ילדיו לחופה“ שוב בירך – הבטיח. ופנינה החליטה שאם מזלה משחק לה, הרי יש לנצל את שעת הכושר עד תום. המחלה עדיין בעיצומה, הטיפולים – הבהיר הרופא – יהיו יקרים מאד ועלות התרופות גדולה. בעלה יזכה להוביל את כל הילדים לחופה, אך החובות, מה יהיה עליהם? האם תוכל להתמודד עם עול החובות לבדה. בשנת תשמ“ו איש לא חלם על ועדות צדקה ממוסדות הנכנסות לעובי הקורה לעזור למשפחות שיקיריהם חלו או שבקו חיים, וגם עול החתונות משתרג על צווארם. כבר עתה הם בעלי חוב גדולים מנישואי שני הגדולים, ועדיין ששה ילדים לא נישאו. עת רצון היא ועליה לנצל זאת.


     ”רבי קדוש, יסולח נא לי אם אני מרבה בדברים, אבל דומה שעדיין צרתנו צרה היא. כבר עתה אנו בעלי חובות גדולים מהחתונות הקודמות, ומרבית הילדים עודם בבית. איך נתמודד עם כל החובות. ובפרט אם חלילה, מי יודע... ”לא רצתה לפתוח פה לשטן חלילה. קולו של הרבי היה חלוש אבל ברור ביותר. ”בעזרת ה‘ יתברך תזכו לחתן את כל הילדים ובעלך לא ישאיר אחריו חובות“. פני הזוג אורו. הדברים נכנסו ללבם. חשוב כי משמים נענו.


     כשיצאו מחוץ לחדר התלווה אליהם הגבאי ואמר בחיוך. ”כל הכבוד, ידעת לעמוד על שלך. ומשמים יסייעו לכם ככל אשר שאלתם“. ומספר להם הגבאי כיצד בחוש רואים איך השכינה מדברת מתוך גרונו של הרבי. וסיפר להם כמה סיפורים ועובדות על אותות ומופתים שחולל הרבי.


     ר‘ שלמה יוסף ופנינה חזרו לביתם. מדברי הרבי לא נפל צרור ארצה. המחלה האנושה נרפאה כליל. אלא שלא עובר זמן רב והגידול מתפרץ במקום אחר. המחלה שוב נותנת אותותיה. שלמה יוסף ופנינה ניגשים לרופאים, ושוב ”מתבשרים“ כי המחלה אנושה וקשה מאד. הפעם כבר ידעו מאליהם את הכתובת. אצו לבית הרבי ושטחו את לבם. נזף בהם הרבי. ”לשם מה רצתם לשאול ברופאים? אין הם יודעים כלום! לכו לביתכם לחיים ולשלום ואל תדרשו שוב ברופאים“. חדורי אמונה שבו אל ביתם ומאז לא הלכו לרופאים. לא עבר זמן רב והמחלה נעלמה כפי שהופיעה.


     אבל... שוב חלה ר‘ שלמה יוסף, והפעם היכה הגידול הממאיר במקום שלישי. אלא שהפעם כבר לא נסע לבית החולים. דברי הרבי היו לו כאורים ותומים. ובינתיים נסתלק לבית עולמו הרבי הקדוש מלעלוב בכ“ד טבת תשמ“ז אך דבריו עושים פירות, מיודענו הבריא כליל חזר לעצמו ושב לשגרת חייו. במשך השנים השיא את כל ילדיו. אלא שנטל החובות הרובץ על גוו תפח והלך משידוך לשידוך. ככל שניסה להצטמצם, לא היה די בכך. חובותיו עלו למעלה ראש והגיעו לידי סכום בלתי מתקבל על הדעת. מעתה היה סדר היום סובב והולך סביב השאלה, היכן מוצאים גמ“ח חדש כדי לגלגל חובות. לבם של הילדים נצבט למראה אביהם הכורע תחת החובות.


     כשהגיעו מים עד נפש – התאספו כל בני המשפחה לדון בפתרונות. הצעות מגוונות עלו על השולחן. הצד השווה שבכולם שלא היה בהן ממש. לבסוף עלתה הצעה קשה לעיכול אבל ברת ביצוע: למכור את הבית הגדול בבני ברק ולקנות דירה צנועה בפריפריה, באחת הערים החרדיות החדשות. ”כך תוכל לגור לידינו, אבא“, זרחו עיני הצאצאים, ” והעיקר, הפער בין דירה בבני ברק לדירה בפרויקטים הוא כה גדול, עד כי בהפרש שבין שתי הדירות תוכל לפרוע את כל חובותיך“.


     ר‘ שלמה יוסף וזוגתו התלבטו וחככו בדבר ימים ולילות. בסופו של דבר התקבלה ההחלטה והדירה נמכרה, ואמנם היה בה די כדי לסלק את החובות שהצטברו, עד לפרוטה האחרונה!


     את ההמשך איש לא צפה. ר‘ שלמה יוסף עבר להתגורר בשכנות לצאצאיו. החל לרוות נחת ולהתהלך ללא גב שחוח מחובות, כאשר לפתע פתאום חזרה וניעורה המחלה הישנה והתפרצה בכל חריפותה הקטלנית. הפעם לא היה מי שיבטיח שהמחלה תיעלם. המחלה נגסה בגופו המיוסר חלקה אחר חלקה. לא יצאו ימים רבים ור‘ שלמה יוסף השיב את נשמתו לבוראה. ובימי השבעה ישבו בניו ונזכרו בדברי הרבי הברכת משה מלעלוב זיע“א, ”לא ישאיר אחריו חובות“. לא ידעו אם טוב עשו שנתנו לו את הרעיון למכור את דירתו בבני ברק, אולי אם לא היה מזדרז לפרוע את חובותיו, בעידודם, היה עדיין מאריך ימים. מאידך, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה‘! כיון שהגיע זמנו ללכת מן העולם, שום דבר לא היה יכול למנוע זאת, והבטחתו הנושנה של הרבי נשכחה מלב. אבל כעת ראו בחוש כיצד נתקיימה. הרבי הבטיח שאביהם לא יעזוב את העולם עם חובות ואכן כך היה. הוא לא השאיר חובות. דברי הרבי התקיימו במלואם.


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


שומר,פיו ולשונו,לדבר,קדושה,טהרה,איש,צדיק,תמים,יונה,עורב,להוסיף,לגרוע,זרם,מטר,לא יחרץ,



אמרי שפר ב' חשון ה'תשע"ז


 


 


 אומר המדרש: "אדם ובהמה תושיע ה'!" – אדם בזכות בהמה, תושיע ה' ! מזעזע... אדם לא ראוי לישועה בפני עצמו, לא מגיע לו שהעץ יוציא פירות... למה? כי האדם הוא חוטא! כל הסיבה שיורד גשם בעולם זה משום שיש בהמות שצריכות לשתות, ורק בזכות אותן הבהמות שהן לא חוטאות, מגיע לנו, בני האדם, שפע מן השמיים.  נו, אז כשמחלקים עכשיו אוכל, למי צריך לתת ראשון?  בוודאי – לבהמות!


"     וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים" (ח, ג(  כדי לזכות לתשובה היינו "וישובו", צריך את "המים" – צריך ללמוד תורה המשולה למים.


     חודש מר חשון נקרא כך כי עדיין שפתותיהם של ישראל מרחשות את תפילות הימים הנוראים ('ישמח ישראל' בשם המגיד מקוז'ניץ(


   חזן ניגש לתפלת גשם, ועוד לפני שסיים את התפלה – כבר ירד גשם ושטף את העולם.  לאחר התפלה נגש החזן לרב ואמר לו: "נו, כבוד הרב, האם ראית מה עשתה התפלה שלי?" נענה הרב ואמר: "תנוח דעתך, בגלל אנשים כמותך, ירד גם מבול לעולם, ולא רק גשם"... (ומתוק האור)


לאיזו מחלקה עדיף לתרום...  למחלקת פוריות או למחלקת עיניים?  (אפריון שלמה, עלון 172)


     שאלה: מעשה שהיה ביהודי עשיר מופלג, שזכה לחבוק בחיקו עולל רך, לאחר תקופה ארוכה בה היה חשוך בנים.  פנה הגביר המאושר אל מו"ר ר' יצחק זילברשטיין שליט"א בשאלה: " כאות הודיה וברכה ל-ה' יתברך, מעוניין אני לתרום חמישית מנכסיי להקמת מחלקה חדשה בבית חולים (והמדובר בסכומי עתק). מבית החולים אליו פניתי נמסר כי נצרכים הם להקים ב' מחלקות נוספות: מחלקת עיניים משוכללת, וכמו כן בכוונתם להקים מחלקה שתסייע בהבאת ילדי ישראל לעולם . ועתה נפשי בשאלתי: האם כדאי לי לתרום את הממון הרב למחלקת פוריות בבית החולים או למחלקת עיניים? הרי על שניהם, גם על עיוורים וגם על ערירים, נאמר שהם חשובים כמת...".


     תשובה: ראשית חכמה, הדגיש בעל ה 'משנה הלכות', כי כל שאלתנו מתייחסת לאדם שמעוניין לתרום עבור אחת משתי המחלקות: עיניים או פוריות, אלא שמתלבט איזו מהן עדיפה. אולם אם אומר סתם שרוצה ליתן סכום גדול לטיפול בחולים,  או-אז עלינו להשיב לו כי חולים שיש בהם סכנה קודמים לאלו שאין בהם סכנה.  ובכן, מורינו שליט"א העביר את השאלה למרן הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א שהשיב כי מחלקת עיניים עדיפה. ונימוקו עמו: שכן בשולחן ערוך (תע"ג ס"ה) מבואר שכאשר המשנה בפסחים מונה את מיני הירק הראויים לקיום מצוות אכילת מרור בליל הסדר, הרי שראשון שברשימה קודם, ועדיף קודם לחזר אחרי המין הראשון, ואם אינו מוצא מין זה, עליו לטרוח ולבקש את המין השני וכן הלאה.  נמצינו למדים כי סדר הפרטים שבמשנה נקבע לפי דרגתם. וכן בנידון דנן, אמר הגר"ח. הברייתא במסכת נדרים מונה ארבעה אנשים החשובים כמת: 1 ) עני 2 ) מצורע 3 ) סומא 4 ) מי שאין לו בנים. והרי לנו שהקדימו רבותינו את הסומא למי שאין לו בנים. ואם כן, מן הראוי להקים בממון מחלקת עיניים המטפלת באנשים שאיבדו את ראייתם ומשיבה טעם לחייהם.


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


אדם ,בהמה,גשם,לשחוח,אוכל,ללמוד תורה,תפילת גשם,מבול,מםוריות,מחלקת עיניים,ישועה,


אמרי שפר א' חשון ה'תשע"ז


 


 


''אושר זה לא דבר שאתה בונה לעתיד, אלה הוא מה שאתה מעצב כאן בהווה''   


"     אם רוצה אדם למצוא חן בעיני ה', לא יכעס, שנאמר (בראשית ו ח, ו) נח מצא חן בעיני ה', ולא פירשו למה, אלא בשמו פירושו, שהיה נח בדבורו ובמעשיו והילוכו כדאיתא במדרש הנעלם, לכן מצא חן "חן ונ"ח חד הוא. " (רבי אלעזר אזכרי זי ע)


 


     הישגים גדולים דורשים זמן.


 


     יונה או עורב כשהציעו לרבי צבי־הירש ברלין את כיסא הרבנות בעיר ברלין, ביקש לשלוח לשם שליח שיברר את מצבה הרוחני של העיר.  בתחילה אמר לשלוח לשם אחד ממקורביו, יהודי למדן וירא שמים, אך לאחר מכן חזר בו ושיגר יהודי מודרני קצת, 'משכיל' למחצה.  הסביר רבי צבי־הירש למקורביו: "אחרי המבול, כשרצה נח לדעת אם הרשעים אינם עוד, שלח תחילה את העורב ולא את היונה. כי היונה, בתומתה, לא הייתה מבחינה ברשעים, והללו גם היו מסתירים את רשעתם מפניה. ואולם בעורב יראו אחד משלהם ולא יעמידו פנים, וכך יכול דווקא העורב להביא חוות דעת נכונה"...


 


"לא יוסיף להכותו" [כה, ג]. (מעיין השבוע)


.


     נער היה רבנו הרש"ש, רבי שלום שרעבי זצ"ל, מגדולי רבותינו המקובלים נוחם עדן, כאשר גמר אומר לעלות לארץ ישראל מתימן, דרך עדן ובומביי, בצרה ובגדד, הגיע לדמשק, תחנתו האחרונה לפני ארץ האבות. לא היה לו בדמשק מכר ומודע. שם פניו אל הגביר רבי שאול פרחי ז"ל, שהיה עשיר מופלג ומקורב למלכות, וביקש להיות למשרת בביתו. מוכן הוא לעסוק בכל מלאכה, ובלבד שיורשה להסתופף בטירתו. ומדוע, מה משך אותו לארמונו של הגביר? באחד האגפים החזיק רבי שאול על חשבונו את ישיבת המקובלים "תלמוד בית אל", בה הגו בתורת הנסתר וכיוונו כוונות וייחודים ברזים עילאיים. פרנסת המקובלים ובני משפחותיהם הייתה על רבי שאול, והם ישבו על התורה ועל העבודה בהרחבת הדעת, שכבר אמרו חכמים כי אין עומק העיון מושג אלא בשלוות הנפש ומניעת כל טרדה. לחבורתם נכספה נפש העלם, ועז היה חפצו להסתופף בצל המקובלים קדושי עליון. קיבלו רבי שאול כמשרת והוא עשה מלאכתו באמונה, אך בכל עת פנאי חמק להיכל הישיבה וישב מן הצד להקשיב ללימודים. מפעם לפעם היו מתקשים בהבנת מאמר עמוק בזוהר הקדוש, או בכוונת דברי האר"י ז"ל. או אז היה העלם מפטיר מילה, אומר משפט, והכל היה מתבהר, הנתיב סלול ברווחה. הבינו המקובלים שלפניהם "קנקן חדש מלא ישן", נשמה זכה ורמה האצולה מגבהי מרומים וכל רז לא אניס לה, וביקשו לספחו לחבורתם, לשימו אלוף לראשם. הפציר בהם לבל יגלו את סודו, ויניחו להיות, כחפצו, משרת פשוט העושה בכל מלאכה. כיבדו את רצונו, ונצרו את סודו.


     יום אחד ביקש ממנו רבי שאול לנהוג במרכבתו. ישב רבי שאול במרכבה, ורבי שלום עלה לדוכן העגלון. אחז במושכות הסוסים – ומחשבותיו ספחוהו לעולמות טמירים, לייחודים ורזין עילאיים. חשו הסוסים שהמוסרות התרופפו וסטו מן המסילה. ירדו לשדה, והבעיתו פרה. רצה הפרה בבהלה, והסוסים נבהלו שבעתיים ופתחו בדהרה. התעשת רבי שלום ואחז ברסן בחוזקה, אבל הסוסים לא נשמעו לו, המרכבה קיפצה בין התלמים, עלתה על סלעים ונפלה למהמורות, ונוסעיה טולטלו טלטלה עזה. בקושי רב עלה ביד רבי שלום להשיבה אל המסילה, והגביר לא ידע נפשו מרוב זעם והקפדה. בחרונו כעס וקצף על משרתו הבטלן, נזף בו קשות וכיבדו במתת יד. סטר לו על לחיו פעם ופעמיים. עזב רבי שלום את בית הגביר, ושם פעמיו לארץ הקודש. רבי שאול המשיך במפעליו הברוכים, הטיב עם בני הקהילה ופעל למענם בחצר המושל, ותמך בלומדי התורה ביד נדיבה.


     פעם, בשלהי הקיץ, הודיע רבי שאול לבני משפחתו שהחליט לבקר בארץ הקודש ולחונן את עפרה. לערוך "זיהארה" על ציוני הצדיקים ולחוג את חג הסוכות בירושלים. בחולו של מועד מצא עצמו רבי שאול משתרך לאיטו בשולי תור ארוך של יהודים,  מעיר הקודש ומחוצה לה, שהמתינו בסבלנות לקיום מצוות: "חייב אדם להקביל את פני רבו ברגל". לעלות לסוכתו של הגאון הקדוש ראש ישיבת המקובלים "בית אל", ולקבל את ברכתו. מרום וקדוש הוא הרב, על אף גילו הצעיר. שמו הלך לפניו בכל קצווי ארץ. שולט הוא בלא מצרים בכל רזי חכמת הנסתר, וראש הישיבה הקודם – הגאון הקדוש רבי גדליה חיון זצ"ל – לקחו כחתן לבתו ומינהו כממלא מקומו.


     התור התקדם, הגביר נמצא כבר בסוכה המקורה בענפי דקל ומכוסה בשטיחים רוקמים. הנה הוא מתקרב אל הרב המסב על הכסתות, הנה הוא מכופף ראשו לברכה, ולפתע מתערפלת ראייתו, צווחה חנוקה פורצת מפיו, והוא נופל מתעלף. בקושי רב הקיצוהו, והוא כאילו מיאן להתעורר אל הידיעה המהממת, ההכרה המרה, כי הרב הנערץ אינו אחר, אלא אותו עגלון חולמני אשר ספג ממנו עלבונות וגערות, שמצאו פורקן בסטירות לחי עזות!...  לבסוף, כאשר התעשת מעט, החל להתייפח בבכי תמרורים. תוך יבבות חנוקות ביקש בתחינה: "ימחל לי על שלא הכרתיו,  ולא עמדתי על גדולתו. יסלח לי על שהשתמשתי בו בבזיון ובחרפה. ימחל לי שהרמתי עליו את ידי, שגערתי בו, שהכיתיו..."  ורבנו הרש"ש הרגיעו, ניחמו, פייסו: "אדרבה, להיפך, אני הוא שחייב להכיר תודה למעלתו שהעסיקני בביתו, שפרנס אותי בטובו. אני הוא האשם בהתפרעות הסוסים... המכות הגיעו לי בדין... " אבל רבי שאול לא נרגע. הוא, הוא סטר על לחיו של איש הא-לקים! ככפרה על חטאו קיבל על עצמו לתמוך בישיבתו של הרש"ש, להיות לפטרונה של ישיבת בית אל."


     יכולים אנו להבין לנפשו של רבי שאול, כשהתברר לו על מי הרים ידו, את מי הכה. אבל אין אנו מסכימים עמו. מדוע? נמחיש זאת בסיפור.


     מעשה שהיה. לאחד מגדולי הדור נולד נכד, בן לבנו שהיה מרביץ תורה ועדיו לגאון. נצר למשפחת גאונים אדירי תורה. לברית המילה נאספו ובאו ראשי ישיבות וגדולי תורה, ביניהם הרב מבריסק, מרן הגרי"ז זצ"ל. נענה אחד הרבנים ואמר: "אח, ברית כה חשובה!"  נענה הרב מבריסק בחיוך: "משל למה הדבר דומה? לסנדלר אביון שחלם, כי זכה בגורל הגדול והיה לעשיר מופלג. קם נפעם ואמר לרעייתו: מזל טוב, נהייתי עשיר כרוטשילד! ומיד תיקן את דבריו: לא, עשיר אני יותר מרוטשילד, שכן גם מקצוע הסנדלרות בידי!..."  והנמשל: ילד יהודי נכנס בבריתו של אברהם אבינו – היש לנו מושג בגדלות המעמד? ועתה באים ואומרים, שהוא גם נכדו של זה, ונינו של ההוא. כאילו יש בכך להוסיף חשיבות. כפרוטות הסנדלרות ביחס לעושרו של רוטשילד..." ולענייננו:


     רבי שאול פרחי התעלף, אך מדוע התעלף כשהוברר לו שסטר לרש"ש הקדוש. מדוע לא התעלף על שסטר... ליהודי?! והלוא "כל ישראל בני מלכים הם, בני אברהם יצחק ויעקב". ואיסור מדאורייתא הוא להכות אדם מישראל – כולל ילדים קטנים! שנאמר: "לא יוסיף להכותו". וכתב בספר החינוך: "בזה הלאו – היא אזהרה מלהכות כל איש מישראל, מקל וחומר: אם החוטא הזה, שנתחייב מלקות, אנו מוזהרים עליו שלא להוסיף ולהכותו יותר ממה שנתחייב – שאר כל אדם לא כל שכן! וחכמים זיכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות. ואמרו: כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך" . ולא רק משום שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, אלא משום שבנים אנו לה' א-לקינו. ואם כן, המכה יהודי, נער כמבוגר, בכבודו של מי הוא פוגע?! וכבר אמרו: "הסוטר לועו של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה!" – נוראים הדברים!


     פעם ראה מרן ה"חתם סופר" זצ"ל אחד מבני הקהילה כורך ידו דרך חברות על כתף בנו, מרן ה"כתב סופר" זצ"ל. הביע מורת רוח, והיד הוסרה. נימק: "לא משום שהוא בני – אלא משום שהוא יהודי, ועל עם ישראל נאמר: קודש ישראל לה'. והלכה פסוקה היא, שהסומך ידו על קרבן המוקדש לגבוה, מועל בקודשים!".... אז להכות?!....


 


 


החוויה היהודית


http://h-y1.coi.co.il/


 


 


אור,עתיד,מעצב,מצא חן,כעס,שליח,יהודי למדן,ירא שמים,עורב,יונה,המבול,רשעים,להכות,





אמרי שפר א' חשון  ה'תשע"ו

 

איש צדיק תמים" (ו, ט - ( צדיק משמעותו הוא בין אדם לשמים, ורשע הוא להיפך. אבל "צדיק תמים", משמעו שהוא צדיק גם בין אדם לחברו. )העמק דבר(. ורבי משה פינשטיין, ב"דרש משה" אומר: הקדימה התורה את התואר "איש" לפני "צדיק תמים", כי לפני שאדם הולך להיות צדיק תמים, עליו להיות קודם לכל איש. מי שאינו איש – אי אפשר לו להיות צדיק תמים.

 

     אתה עצמך אינך זקוק לדיבור; המחשבה מספיקה לך. לשם מה אתה מדבר? בעבור הזולת. ושמא אף הוא אינו זקוק לטובתך זו?" (רבי אברהם מטריסק)

"     הוזים רבים ניסו לשכנע אותנו שיש הבדל בין הג'יהאדיסטים 'הרעים' של חמאס ובין אנשי אש"ף, שהם אוהבי שלום ורודפי שלווה. זו הייתה הונאה עצמית נטולת בסיס, שעלתה בחיי יותר מאלף וחמש-מאות יהודים". (הד"ר מרדכי (מוטי) קידר)



"     זה סכסוך בעל שורש דתי אסלאמי. הוא מוצג כסכסוך לאומי, טריטוריאלי, משפטי, פוליטי או אחר, אך זו הונאה. בבסיסו הוא נובע ממעיין של אש דתית אסלאמית, והיא הבוערת בליבות האנשים ובבקבוקי התבערה. במלחמת העצמאות הם צעקו 'איטבח אל-יהוד' – 'שחט את היהודים' – לא את הישראלים או הציונים. היהודים הם הבעיה מבחינתם" (הד"ר מרדכי (מוטי) קידר (



וישבתו העם ביום השביעי (פניני בית לוי, גליון 296)

     חצר תלמוד תורה בעלזא בביתו של כ“ק אדמו“ר מהר“א מבעלזא זיע“א שקקה ילדים משחקים בחדווה ומרץ בלתי נדלה. קרוב לחצר התקרבו שתי הדמויות הקבועות, אותו זקן על כסא הגלגלים עם האח הסיעודי המוביל אותו. הם התקרבו למקום כבכל יום. הקשיש אהב לראות מקרוב את הילדים מסולסלי הפאות חובשי כיפות הקטיפה הגדולות. עם הזמן התפתחה שיחה בין כמה מן הילדים לבין הקשיש כאשר למרבה תדהמתם התברר להם כי הזקן גלוי הראש והמגולח דובר אידיש רהוטה. מיום ליום התקרבו אליו יותר ויותר עד שהזקן סיפר להם כי גם הוא היה פעם ”ילד של חיידר“ כמותם וגם לו היו פאות מסולסלות ארוכות וכיפת קטיפה.”אבל היום אני לא דתי,“ סיים האיש בחצי אנחה.

     ילד אחד נועז התקרב ושאלתו בפיו:”אני לא מבין, אם היית פעם דתי הרי אתה יודע שיש דין ויש דיין, איך אתה לא פוחד מיום הדין?“ הזקן נאנח הפעם אנחה שלמה וחיוך מריר עלה על פניו. ”אתה מספר לי שיש דין ויש דיין?! אני יודע את זה יותר טוב ממך“.

     משפחת באומל חיה את חייה השלווים בעיירה גליצאית לא הרחק מהעיירה בעלזא. הכל התנהל כסדרו עד שאבי המשפחה, ר‘ יחזקאל באומל הרגיש בלבו של אבא כי בן הנעורים שלו איטשי (יצחק) מחליק במדרון. התפילות היו מן השפה ולחוץ, בלורית עבותה החלה מצמחת ולדחוק את רגליה של הקרחת המבהיקה. הוא היה מודאג והחליט ליטול איתו את בנו בנסיעה הראשונה לבעלזא.

     באותן שנים כבר עלה האדמו“ר הקדוש רבי אהרן מבעלזא על כסא אביו ותיכון מלכותו מאד. הנסיעות לבעלזא התעצמו והלכו וקהל גדול מאד חיכה בקוצר רוח להיכנס פנימה. בין הממתינים לפני משפחה באומל היה יהודי נכה שבא נשען על זוג קביים ולא יכול היה ללכת צעד ללא קביו. הוא נכנס האחרון ממש לפני האבא והבן באומל. הנכה בכה מאד לפני הרבי על נכותו הקשה המונעת ממנו לצעוד על רגליו כאחד האדם, והרבי ברכו בחום ברפואה שלמה. הכול ראו במו עיניהם איך אותו נכה שנכנס כשהוא מדדה על קביו יצא משם כשהוא הולך כאילו מעולם לא צלע. הקביים נשארו בחדרו של הרבי.

     תחת השראת הנס הגלוי נכנסו האבא והבן פנימה. האב רצה לומר משהו אבל הרבי הבין הכל לבד. עיניו המושפלות תדיר ארצה התרוממו לרגע וסקרו את בן התשחורת למבט חטף של שניה אחת בלבד והושפלו שוב ארצה. הוא פנה אל הבחור, ”שמעני, בחור“ל, איני יודע לאן עוד תגיע בימי חייך ואיך תראה בעוד זמן קצר, אבל רק בקשה אחת יש לי אליך, את השבת קודש אני מצווה עליך, לא מבקש! שתשמור מכל משמר. איני יודע אם תתפלל או לא, אם תאכל כשר או לא. אבל את השבת קודש לא תחלל בשום פנים ואופן. לא תעשה כל מלאכה בשבת“. הרבי הקדוש הגביה קולו לפתע בנימת איום. ”כי אם לא, אזי הקביים האלו שהורדתי מפלוני שיצא מפה זה עתה, יחכו לך ותקבלם ממני במתנה גמורה!“

    כפי שחששו הכול, תהליך פריקת העול של יצחק היה קצר ומהיר. תוך חודשים ספורים השיל מעליו כל סממן יהודי, לא כיפה ולא הנחת תפילין, לא תפילה וציצית. אפילו את כשרות המאכלים הזניח ואכל כל אשר תאווה נפשו, אבל... את הבטחתו לרבי מבעלזא שמר בקנאות. את השבת שמר יצחק כמו כל יהודי חרדי. מכניסת השבת ועד צאתה הוא שבת ממלאכה בצורה מחמירה.

     ברבות הימים התרחק מבית אביו וחי חיים קלוקלים אבל חוט דק חיבר בינו לבין היהדות מדי שבעה ימים. לאחר כמה שנים פרצה מלחמת העולם השנייה ובני המשפחה הצליחו להימלט והגיעו עד סיביר למשך תקופה שם חיו בתנאים קשים.

     כעבור זמן מה הצליח יצחק לעזוב את סיביר ולחזור לתוככי רוסיה אלא שאז איתרע מזלו והוא גויס לצבא האדום ושרת בנאמנות את אמא רוסיה שהייתה לו רק אם חורגת... אבל גם אז לא זנח את הבטחתו הנושנה בחדרו של הצדיק ועשה כל טצדקי לשמור שבת, בכל שבת המה ראשו כגלגל וחיבל תחבולות איך להימנע לעשיית מלאכה וכיצד לא להיכשל בחילול שבת.

     כששקעו תמרות העשן של מלחמת העולם ונדמו הדי הפגזים, מצא יצחק את דרכו לאחת מספינות המעפילים ועלה לארץ לפתוח בה דף חדש.

     יצחק התבסס בעיר תל-אביב, הקים בית ומשפחה ועשה חיל בעבודתו. בחודש אייר תשכ“ז פרצה המלחמה עם צבאות ערב, וישראל יצאה מבין גבולותיה הדקיקים ומצאה את עצמה חולשת על שטחים נרחבים, מתעלת סואץ בדרום ועד הר החרמון בצפון.

     לאחר תום המלחמה החל הציבור הישראלי מגלה את אתר הטיול החדש – מרחבי סיני. עבור הקהל הישראלי של אותם ימים שלא היה מורגל כבימינו בטיולים למקומות מרוחקים בחו“ל, היווה מדבר סיני הענק אתגר ממדרגה ראשונה. עבור הישראלי שעד אז באר שבע ואילת היו קצה חלומו הדרומי – נפתחו פתאום מרחבים אדירים שאין להם קצה. חברות טיולים החלו מציעים טיולים קצרים וארוכים לכל דורש ולכל מבקש, ואנשים רבים נרשמו לטיולים אלו. מקומות שהוזכרו רק בימי הלחימה הפכו פתאום נגישים לכל דורש: הקהל הישראלי רץ להצטלם ליד הטנקים המצריים השרופים ורצה לראות במו עיניו את שדות התעופה המצריים שהופצצו בבוקרו של יום כ“ו אייר תשכ“ז.

     גם מיודענו יצחק באומל רצה לקיים את צו האופנה לנסוע לטיול ארוך טווח לסיני, אלא שאז נעמדה מול עיניו הבטחתו שניתנה לפי כארבעים שנה בחדר הקטן ההוא בעיירה בעלזא וחצצה בפניו ובפני חולות סיני הנכספים. כל טיול רציני נפרס על פני כמה ימים, וכיון שלמגינת הלב, רוב רובו של הקהל הרחב עדיין אינו שומר שבת, כל טיול כלל בתוכו את שבת קודש! שבת שכולה חול, תרתי משמע...

     ישב יצחק בביתו וחכך בדעתו. מצד אחד, 40 שנה הוא מחזיק מעמד ואינו מחלל אף שבת, כפי שהבטיח לצדיק הבלזאי מנוחתו עדן, מעולם לא חילל שבת אחת! אפילו איומי מפקדיו הרוסיים בצבא האדום לא יכלו לו ולא שברו את רוחו. מצד שני, מה יקרה אם שבת אחת הוא לא ישמור? מי יראה אותו? הרבי מבעלזא כבר אינו חי... וחוץ מזה, הרי אני לא עושה כלום, פיתה אותו יצרו, אני יושב על המושב באוטובוס וזה נוסע. אני פסיבי לגמרי. לא מדליק אש או משהו. והעיקר, ילדיו שהיו חילוניים גמורים קדחו חור בראשו ”אבא טיול, אבא טיול“. וכך, בהשפעת מודעות הפרסומת, וטפטופי היצר, קם יצחק ועלה על אחת מאותן נסיעות למדבר סיני. ישב באוטובוס ונהנה עד מרומי פדחתו למראה המרחבים האינסופיים של חול צהבהב וגבעות לאינספור.

     באחת הגבעות עצרו. כאן התרחש קרב משמעותי, הסביר המדריך, וכדאי לראות את זירת הקרבות מקרוב. השעה הייתה, בל נשכח, שעת צהרים של יום שבת קודש, ומיודענו מטפס יחד עם כל חבריו אל מרומי הגבעה והם עומדים ומסתכלים אל הנוף והתהום הפרוסה מתחת רגליהם, 

     ויצחק מאהיל בכף ידו על עיניו מפני השמש המסנוורת ואינו חש שרגליו דורכות על רגב אדמה פריך ופתאום מתפצפצת לה פיסת העפר והופכת לאבקה והקרקע נשמטת תחת רגליו ויצחק מתגלגל במדרון מגובה של עשרים מטרים ואינו מגיע לחצי ההר עד ששתי רגליו משתברות לשברי שברים.

     ”מאותו יום“ מספר הקשיש לילדי החיידר הבלזאי בתל-אביב, ”התקיימו בי דבריו של הרבי הקדוש אם תשמור שבת מוטב, ואם לא, אני נותן לך במתנה את שתי המקלות הקביים של הנכה האומלל שנרפא בנס. בעצם גם קביים אינן מספיקות לי ורק לכמה צעדים ספורים יכול אני לדדות בעזרתן, בעוד שרוב הזמן יושב אני בכסא הגלגלים ומובל ממקום למקום“.

     הילדים שמעו את סיפורו המצמרר בתדהמה. ”אם כך“, שאלו, ”אתה באמת יודע יותר טוב מאתנו שחייבים לשמור את התורה, אז למה אתה בלי כיפה. למה אתה לא חוזר בתשובה שלמה?“

     ”אתם צודקים“ נאנח הקשיש, ”אבל מה אני אעשה, ”די טרייפינע הארץ מיינע לאז טמיר נישט“. הלב הטרף שלי לא מרשה לי לחזור בתשובה“.

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

איש צדיק ,תמים,זקוק לדיבור; הג'יהאדיסטים 'הרעים', אוהבי שלום,סכסוך לאומי,בקבוקי התבערה,וישבתו העם ביום השביעי ,

 

 

 

 

 

 

אמרי שפר ב' חשון  ה'תשע"ו

 

 

אין אדם יודע מה בלב חברו.

 

     אין דבר העומד לפני הרצון

 

     דרך האדם שנמשך הוא אחר סביבתו, במיוחד בשנותיו הצעירות.

 

     האברנאל אומר שדווקא כשיש חושך וחשוך, הכוכבים מאירים, וכך גם כשאדם עומד בניסיון, וקשה וחשוך לו, שם נמצא האור.  אמנם אנו תפילה אל תביאני לידי ניסיון, אבל ח"ו להישבר מזה

 

הוויתור הגדול (הרב יחזקאל שובקאס)

     בשנים שלפני השואה, האיר את שמי פולין אדמו"ר חשוב ומפורסם, בנן של קדושים ועובד ד' מנעוריו. מפאת האנשים האחרים הקשורים לסיפור, לא נחשוף את זהותו של האדמו"ר.

     כאשר סבו עדיין ישב על כס האדמורו"ת, כבר יצא שמו כאברך פרוש אשר אין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ומשום כך היו ידיעותיו בעניני 'עולם הזה' דלים ביותר.  פעם התבקש על ידי אביו לנסוע להשתתף בשמחת הנישואין של אחד מקרוביהם בגליציה. האברך העדין שלא היה בקיא בשבילי עיירת מולדתו, ובוודאי שמעולם לא התנסה בנסיעות ברכבות, חשש מאוד. אך גברו עליו הפצרותיו של אביו, ומפני מצות 'כיבוד אב' נעתר.  בראשית השבוע יצא לדרך, וביום חמישי תכנן לחזור לביתו של אביו. אלא, שעיכובים שונים ברכבת גרמו שרק ביום שישי בבוקר יצא לדרכו חזרה. כאשר השעות הלכו ותכפו ועדיין לא הגיעו למחוז חפציהם, חשש להסתכן בחילול שבת, והחליט לרדת באחת התחנות בדרך. אחד היהודים אשר שהה על הרכבת כיוון אותו לרדת בעיר פְּשֶׁמִישְּל.

     היו אלו שעות אחר הצהריים של ערב שבת, והאברך הועיד רגליו לבית הכנסת . ברוב ענוותנותו לא גילה את זהותו. לאחר התפילה ניגש אליו הגבאי וקידם אותו ב"שלום עליכם". לאחר ששמע ממנו שאין לו היכן להתארח, הפנה אותו לכתובת מסויימת של אחד מעשירי הקהל.  האברך סבב ברחובות אך איבד את דרכו. וכך מצא את עצמו משוטט בליל שבת בין הרחובות של הגויים. הרעב והצמא וחוסר האונים חברו כעת יחדיו. כאשר נואש מלמצוא את דרכו, התיישב על אבן בצידי הדרך, ונשא תפילה חרישית שד' יועיד לו שליח משמים לחלצו מן המיצר.  וממש באותה שעה עבר ברחוב יהודי חסיד - ר' אלטר שמו , אשר חזר מביקור חולים אצל קרוב משפחתו ששכב על ערש דווי. הוא מיד הבחין באברך בעל הפנים העדינות אשר יושב בפינת הרחוב והזמינו להתארח בביתו למשך כל השבת . במוצאי שבת נפרדו דרכם.

למרות השנים הרבות שעברו,  לא שכח האברך את החסד שגמל איתו ר' אלטר.  שלושים שנה עברו מאז והאברך התמנה לשבת על כס אביו, ושמו יצא לתפארה ונהגה בסילודין וביראת הכבוד בקרב העולם היהודי.  פעם הזדמן לר' אלטר לקבל את פניו של האדמו"ר, מבלי שידע כלל במי המדובר. אך האדמו"ר זיהה אותו מיד ואף הזדהה לפניו. ר' אלטר היה מופתע מאוד. מעולם לא חלם שהאדמו"ר המפורסם הזה, הוא האברך שהתארח אצלו. " אתה גרמת לי עונג שבת אמיתי - אמר לו האדמו"ר - במה אוכל להשיב לך כגמולך?" ניצוץ שובב הבריק במוחו של ר' אלטר. "אני רוצה שהאדמו"ר יגיע שוב להתארח בביתי" . למרבה הפלא נעתר האדמו"ר והבטיח למלא את משאלתו.  רק בדרך לביתו קלט ר' אלטר את משמעות הדבר. הוא ר' אלטר היהודי הפשוט יזכה לארח את אחד מגדולי האדמו"רים בביתו בשבת קודש . הקול יצא בכל המחוז ומאות חסידים כבר הביעו את רצונם להגיע לשבות יחד עם רבם . אלא שאז התעוררה בעיה קשה.  האדמו"ר שמע שבשכנות ממש עם ר' אלטר מתגורר רב מכובד ונשוא פנים אשר דעותיו נוטות ל'מזרחי', ויש לו השפעה חזקה על הצעירים.  היה ברור לכל שהרב יגיע לקבל את פניו של האדמו"ר, ואף יתיישב לידו בעת עריכת השולחן, וכאשר כל תושבי העיר יראו אותו יושב בסמיכות לאדמו"ר, הוא עשוי לשאוב מכך חיזוק רב לדרכו.  משום כך, הודיעו מבית האדמו"ר לר' אלטר שלמרות רצונו העז לגמול איתו על הטובה אשר עשה עמו, זה בלתי אפשרי.  אכזבה קשה מילאה את לבו של ר' אלטר, אך לא היה לאל ידו.

     עברו כמה חודשים מאז. כל ימיו ולילותיו של ר' אלטר מוקדשים היו לעצות ותחבולות להתגבר על הבעיה האמורה.  באחד הימים, הגיעה שמועה לאוזנו של ר' אלטר, אודות כמה חסידים 'שרופים' אשר אינם מתכוונים לטמון ידיהם בצלחת. הם מתכננים לגשת לרב המדובר ולבקשו בנחרצות לעזוב את העיר לאחת מן השבתות הקרובות, כדי שהאדמו"ר יוכל להגיע.  היה צפוי שר' אלטר ישיש וישמח שמלאכתו נעשית על ידי אחרים, אלא שההיפך מכך קרה. כאשר ר' אלטר שמע על כך, מיד הזמין אליו את החסידים והודיע להם בנחרצות,  שבאם ישמע שעוללו כך, הוא עצמו יזמין את הרב להיות אורחו האישי כאשר האדמו"ר יגיע לעיר. לדבריו, לא יעלה על הדעת לפגוע בכבודו של רב בישראל בצורה כזאת.

     שנתיים נוספות עברו מאז. האדמו"ר שכבר בא בימים הביע את רצונו כמה פעמים לקיים את הבטחתו שהבטיח, ואף ר' אלטר עצמו השתוקקותו לא ידעה גבולות, אך נוכחותו של הרב הפריעה בעדם.  הסיפור יכל להסתיים בכך שהאדמו"ר עבר לעולם שכולו טוב וחלומו של ר' אלטר נגוז. אך משמים סובבו כך, שהרב חלה ונאלץ לנסוע לווינה ולדרוש ברופאים, וכך כמה חודשים לפני פטירתו של האדמו"ר, הספיק להגיע לבקר בעיר ולהתארח אצל ר' אלטר בשבת, והיה זה אחד הביקורים המהדהדים ביותר בפולין שבאותם הימים.  לימים שאלו הנכדים את ר' אלטר: "זיידע, מהיכן שאבת את כוחך לוותר על ביקורו של האדמו"ר, עקב רצונך להימנע מפגיעה בכבודו של הרב?"  הראה להם ר' אלטר את דבריו הידועים של ה"אור החיים" הק' בפרשתנו.  לאחר שלוט נפרד מאברם נאמר בתורה: "וד' אמר אל אברם". תמה ה"אור החיים" על השינוי בלשון אשר במקום לכתוב "ויאמר ד' אל אברם", כתבה בלשון אשר משתמע ממנה כאילו כביכול מיהר ד' וקפץ על מנת לדבר עם אברם.  אלא, הוא מתרץ על פי מה שאמרו חז"ל שכל עוד היה לוט הרשע עם אברם, לא רצה הקב"ה להיראות אליו. אבל השי"ת הרי היה יושב ומצפה להיראות לאברם, ולכן כאשר נפרד לוט מעמו, מיד "וירא ד' אל אברם" . "מכאן הסקתי לעצמי - הפטיר ר' אלטר - למרות שאברם ידע שד' יושב ומצפה להיראות אליו, וגם אי אפשר לתאר את השתוקקותו של אברם ואת ציפייתו שד' ייראה אליו,  אף על פי כן לא גירש את לוט, אלא ציפה לשעת הכושר להיפרד מעליו בכבוד. ומכאן למדתי קל וחומר לעצמי: אם אברם לא רצה לפגוע בכבודו של לוט הרשע למרות שד'' היה יושב ומצפה, בוודאי שלא אפגע בכבודו של יהודי מפני כל סיבה שהיא"

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

 

אין אדם יודע מה בלב חברו, אין דבר העומד לפני הרצון,חושך וחשוך, הכוכבים מאירים, הוויתור הגדול,ניסיון,מן המצר,

 

 

 

 

 

 

אמרי שפר ג' חשון  ה'תשע"ו

 

גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו.

 

     כמה משקיעים בקניית מוצר גשמי וכמה משקיעים בקניית מוסר ויראת שמים

 

      כשאדם יודע שה' עושה מה שטוב לנו, זה הנכס הרוחני החזק ביותר עמו יוכל לצעוד בדרך חייו.

 

נודניק זה אחד שרוצה לדבר על עצמו , כשאתה רוצה לדבר על עצמך.

 

     נוח לו לאדם שיסתכל לתוך עצמו, יראה מה מתרחש בתוכו, משיסתכל בשמים ויראה מה מתרחש שם. (רבי שלום שכנא)

 

"      נושא עוון ופשע" (שמות לד,ז). כשם שהשטות של התינוק מעלה שחוק אצל האב, כך כשהעוון עולה למקום גבוה נעשית המתקה לטובה. (המגיד ממזריטש(

 

     נחמדותו של נהג בתחבורה הציבורית, תלויה בעיקר בנחמדותם של הנוסעים (שמואל אייזיקוביץ)

 

     ''נחמד להיות חשוב, חשוב יותר להיות נחמד''

 

וכי אגזור מיתה על עצמי?  (חנוך חיים וינשטוק נ"י)

     מתח רב שרר בבית המדרש המרכזי של וורשה, עשרות רבות של צורבים, מטובי העילויים של וורשה, עמדו פעורי פה מול האברך הצעיר, העילוי רבי שלמה'לה אייגר בן ה-25 חתנו של ראש הגבירים ר' ישראל הירשזון שעמד במרכז האולם,  כשהוא מוליך ביד בוטחת את ספינתו בנתיבי הים הסוערים, בסוגיא המפרכת "יש בגר בקבר". תילי תלים של קושיות נערמו, בזה אחר זה, על הגמ' ושיטות הראשונים. נראה היה כאלו אין מוצא, הכל תמוה קשה ובלתי מובן. הצורבים אמנם ניסו את ידיהם בהבהרת העניינים, סברות חזקות ובנויות נזרקו מפיהם, כדי לפזר את הערפלים. ברם רב החובל הוכיח לכל הנאספים שעדיין אין שבילי הים נהירים להם . לאחר שכולם נוכחו לראות כי הספינה עומדת לעלות על שרטון, החל כוחו הגדול של רב החובל להתגלות, בעת שפילס דרך בין כל המכשולים הרבים, והתווה דרך חדשה, בה החלו כל המכשולים להיעלם בזה אחר זה, האור החל להפציע במנהרה החשוכה.

     והנה לפתע בעומק הריתחא דאורייתא, נכנסו שני אדונים הדורים בלבושם, ניכר היה עליהם כי הם שייכים לבית המלוכה, עניין חשוב להם לדבר עם ר' שלמה ר', שלמה ביקש את סליחת התלמידים והסתודד עמם שעה ארוכה, לפי מבע פניהם נראה היה שנידונו עמו דברים בתחומים עמוקים שהצריכו את כל הריכוז . לאחר שתמה השיחה חזר ר' שלמה אל מרכז הסוגיא, אל תוך עומק העיון, בלי הפרש של רגע, בשזירה של היסוד בו היו צריכים להתיישב עשרות התמיהות , לשומעים נראה היה כאלו הוא קורא מתוך הכתב, וכך יכול הוא להמשיך מאותה פיסקה בה קטע את הפלפול. ההפרעה הבלתי צפויה לא נתנה את אותותיה בר' שלמה . התלמידים נותרו משתאים ומשתוממים מהפלא שהתרחש לנגד עיניהם, כסבורים היו שאולי סוגיא זו מונחת היטב במוחו הכביר של העילוי הצעיר. אך לא עובר זמן רב ותופעה זו חוזרת על עצמה, פעם אחר פעם, כל אימת שתלמודו נקטע על ידי רבי המלוכה. לא הייתה לזה השפעה על מהלך השיעור  ר' שלמה חזר לעומק העיון מהנקודה בה פסק בלי שיוצרך לסדר את הדברים מחדש .

     כל אימת שניסו התלמידים לתהות על התופעה הזאת, השיאם ר' שלמה מהנושא בחכמה, הוא לא ראה בזה שום חכמה מיוחדת, התימה [התמיה] שבפיו הייתה, איך אפשר אחרת? הוא אמר זאת בטבעיות רבה ובענוות חן, עד שבושו התלמידים שוב לשאלו . עוברים ימים ושנים, ורבה של וורשה הגאון רבי חיים דוידזון זצ"ל נקלע לשיעור שכזה, התפעם הגאון מאד והכריז "לית דין בר איניש". אמור לי ר' שלמה היקר, מהיכן לך כוח צמצום המחשבה, לשמור על החיבור לסוגיא גם אחרי ניתוק כביכול ממנה, בגין עניין של מסחר או שתדלנות. איך אפשר לחזור בו ברגע תיכף לסוגיא, כאלו מעולם לא נותקת משם? הפציר  "תורה היא וללמוד אני צריך" סיים את דבריו במשנה תוקף . ר' שלמה לא חש בנוח לחשוף את הסוד, אבל כשראה את תקיפותו של רב העיר ניאות לספר.

     צעיר לימים היה ר' שלמה [ 15] בעת שדובר בו נכבדות עם בתו של הגביר האדיר ר'  ישראל הירשזון. כבר באותם ימים נחשב לגאון עצום ששבילי הש"ס נהירים לו היטב. הצעות רבות הגיעו אל בית אביו, הגאון רבי עקיבא אייגר זצ"ל רבה של העיר פוזנא, ובהם הצעות מופלגות, והצד השווה שבהן נתינת יד חופשית לעילוי הצעיר לפרוח בתורה. אך מכל ההצעות נראתה הצעת הגביר ר' ישראל הטובה והנכונה שבהן. מאידך היה בית ר' ישראל פתוח לרבי המלוכה ושועי ארץ, חשש ר' עקיבא שמא חלילה וחס יגיע בנו לידי ביטול תורה, בעת שינסו לערבו בכל מיני עניינים.  קודם שיצאו לחופה קרא לבנו החתן ואמר לו, דע לך שלמה יקירי, כי במשך השנים בהם אתה סמוך לשולחן חמיך יגיעו אליך כל מיני נושאים ועניינים חשובים, מהם ענייני ציבור, ומהם ענייני מסחר. והיות ויודע אני כי לבבך שלם עם ה' אלוקיך ודבק אתה בתורתו באמת, על כן מברך אני אותך, שכל אימת שיגיע עניין שאמור להוציאך מהלימוד, שלא יהיה בכוחו למנעך מעומק העיון. וברגע שתצטרך לשוב לסוגיא בה היית שקוע תחזור אליה תיכף ומיד . זכות אבא הצדיק עזרה שב"ה לא היה בכל המניעות הללו להסיר את ליבי מהתורה הקדושה, סיים ר' שלמה בענוות חן.

     זכה ר' שלמה שרוב ימיו היה פנוי מכל עסק ציבורי, וראשו ורובו היה מונח בש"ס ובפוסקים. בד בבד עם הרבצת התורה לעשרות רבות של תלמידים, הייתה לו חברותא מופלאה עם אחד מגאוני הזמן, רבי שלמה זלמן ליפשיץ זצ"ל בעל ["החמדת שלמה"] מסכתות רבות שנו ביחד בהתמדה עצומה . עוברים ימים ור' שלמה החל לנהל עסק גדול של קבלנות בתים [נדל''ן] " בעזרת קשריו המסועפים של חמיו, בהיותו "טוב עין" החליט להכניס את חברו ר' שלמה זלמן לשותפות. תנאי כפול ומכופל התנה עמו, שלא יהיה להם שיח ושיג בשום נושא מסחרי בעת שהם לומדים, וגם בעת שמתעסקים במסחר יהיה ראשם ורובם בסוגיא. וכך התמשכה לה החברותא בין חזקת הבתים והמוכר את הספינה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וכך גם עם הסתעפות העסקים לא היה בטרדות הזמן להסיח דעתם מהעיקר .

     הייתה הצלחתם לצנינים בעיני כמה סוחרים מתחרים, שלא יכלו להבין איך יתכן בזמן כה מועט בהם הם משקיעים את ראשם במסחר להגיע להצלחה כה רבה. לא יתכן הדבר בלי לרמות את הרשויות ברישומי הפנקסים, הייתה מסקנתם ברורה. יד מרושעת השתלחה ברישומי הפנקסים, וכך זויפו להן הרשימות ונשלחו אל פקידי הרשות . שוטרי חרש נשלחו אל בית המסחר, תוך חיפוש אחר ספרי החשבונות. אי התאמות בין הספרים שנמצאו, לרישומים שהיו בידי השוטרים הביא למעצרם. העיר וורשה רעשה וגעשה על מאסר שני הצדיקים, שתדלניות רבות נעשו עד שהוצאו לביתם . תביעה למשפט פלילי הוגשה נגד שני השותפים. תוך פיזור ערפל רב כדי למנוע בעד השותפים להתארגן ולהגן על עצמם. טיפין טיפין החלו ידיעות לזרום על משפט חמור ביותר העומד להיחרץ כנגד שניהם. ממשלת פולין מחמירה הייתה על העלמות מס, עד כדי חריצת עונש מוות, ככל שהבגידה חמורה יותר, העונש חמור יותר.

     לשונות רעות ידעו כבר לחרוץ עונש מוות לר' שלמה אייגר שניצל את מעמדו הבכיר של חמיו עם השלטונות, ומאסר עם עבודות פרך, עבור השותף הזעיר הרב שלמה זלמן ליפשיץ . חודשיים חוצצים בינם לבין המשפט, ובינתיים יושבים שני השותפים ולומדים.  נאסר עליהם לעת עתה להתעסק במסחרם, כדי למנוע מהם לטשטש ראיות. וכך שקועים היו באוהלה של תורה מבקר ועד ערב. בכל שעות הלימוד לא הוסחה דעתם מהלימוד. רק בין לבין התעסקו בשאלה העתידית. במעט הזמן ישבו ושקלו את כל הטיעונים האפשריים, כולל שיחות עם פרקליטים בעלי עמדה בכירה, אך נראה כי הישועה רחוקה מהם. כל טיעון שהועלה ונבדק נמצא כחסר סיכוי. נראה היה כי החבל חלילה נכרך על צווארם . עד לערב יום המשפט, לא נראה המתח על שניהם. בטוחים היו בסייעתא דשמיא שלא תעזבם. וכך שקועים היו בלימוד עד לחצות ליל .

     בעת יציאתם מבית המדרש ישבו ב"פוליש" בניסיון אחרון למצוא טיעון צודק כהגנה למשפט החמור העומד חלילה להיחרץ עליהם. ברם גם עתה חשים שניהם כי נמצאים הם במבוך סתום, כביכול ננעלו שערי רחמים . כדאי שנלך לישון עתה, כדי שראשנו יהיה צלול, אפשר שבטרם יחל המשפט נמצא את הטיעון הנכון להוכיח את חפותנו, הפטיר ר' שלמה זלמן לר' שלמה, בעת שנפרדו לדרכם . ר' שלמה זלמן הלך לביתו וחשב לעצמו, היתכן שזה היום האחרון כאן? אמירת "קריאת שמע על המיטה" נאמרה בקול נשבר, תוך פשפוש במעשיו וצידוק הדין.  לאחר מיכן ניסה לתת מעט תנומה לעפעפיו, כדי שראשו יהיה מעט רענן לקראת הדין, אלא שהשינה ממנו והלאה . מחשבות רבות מנסרות במוחו, אם לא עכשיו אימתי? איך אפשר להסיח דעת מלמצוא טיעון הגון, על מי תשליך יהבך, אם לא תעשה את מעט ההשתדלות הנכונה? אין כאן חסרון במידת "אמונה וביטחון" אם מנסים להפך בטענות, זו היא חובת ההשתדלות, וחייב כל אחד לעשות את המיטב שבידיו, אסור לסמוך על ניסים או על אחרים.  וכך קרוב לשעתיים התהפך על משכבו, תוך שהוא סוקר את כל הצדדים האפשריים.  והנה לפתע הפציע אור גדול. כיוון מחשבה מדהים נפל במוחו, מה שהפריך את כל הראיות שנטוו אחת לאחת. מרגע לרגע התבהרה התמונה, היו כעת דברים של ממש כדי להפריך את העלילה . בשמחה קם ממיטתו, ויצא בריקוד הודיה שמח לבורא יתברך, שחננו בעצה טובה ברגע האחרון. איייי ב"ה ישועת ה' קרובה לבוא . לפתע נפלה במחשבתו, ומה עם החברותא ר' שלמה? האם זה בסדר שרק אני עומד ושמח בעוד שיתכן שהוא עדיין שרוי בצער?! הצצה חטופה על מורה השעות שתלה על הקיר גילה שהשעה קרובה לעמוד השחר. ספק הלכתי החל לנקר במוחו, האם מן הדין לרוץ כעת או להמתין עד שיאיר השחר? מי יודע, אולי ר' שלמה נם את שנתו,  ויש בזה חשש גזל שינה . ככל שהפך בדברים חש שעליו להיות איש בשורה לידידו הטוב, הרי קרוב לוודאי שגם ר' שלמה לא נתן שינה לעיניו, ואין מצווה גדולה יותר מלהיות מבשר טוב. שמא תאמר שגם הוא מצא פתרון. אם כן ממ''נ כדאי להקדים לשמוע זאת, אם זו אותה דרך הרי לך הוכחה חותכת לאמיתות הטענה, ואם זו דרך אחרת, טובים השתיים מן האחת, ואם העלטה שוררת ישוב לביתו .

     כשהתקרב לביתו של ר' שלמה ראה שאכן האור דולק בחדרו. הוא הקיש על דלת ביתו בעדינות, לאחר המתנה של מספר רגעים נכנס לחדרו, ברם לתדהמתו הרבה רואה הוא את ר' שלמה יושב בשלווה רבה ליד שולחנו וגורס את משנתו בעיון,  ספרים רבים נערמים על השולחן, דומה שעתה מכין את השיעור העומד להתקיים בבקר . ר' שלמה זלמן אינו יכול לכבוש את התפעלותו ר' שלמה השכחת את המשפט הקשה שעומד להתקיים בעוד מספר שעות?! הרי גורלות של חיים ומוות יחרצו בהם.  לא שכחתי לרגע קט את המשפט, עונה ר' שלמה בשלוות הנפש . אז מאיפה תעצומות הנפש? איך ניתן לרכז ולצמצם את המחשבות כשחרב חדה מונחת על הצוואר? לא מצליח החברותא לרדת לעומק דעתו . מחר אתה אומר שחיים ומוות נחרצים , ואז.... תינח אם הייתי מוצא דרך להציל את עצמי הייתי מנסה להפך שוב ושוב, אבל כבר נוכחנו שדרך עוד לא נמצאת, ובינתיים אבטל תורה ואאבד את עולמי???? ותוך כדי, הוא מוציא את הרמב"ם מהארון ומצביע על ההלכה "[פ''ז מהלכות רוצח ה א" ] "חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד - כמיתה חשובין". אם לא אשב ואלמד כרגע, גוזר אני על עצמי כעת מוות . ר' שלמה זלמן אמר אחרי כן, כי למד באותו זמן פרק מאלף ביותר, מהי חיות ומהי מיתה. לא היה כל צורך לבשר לר' שלמה את הבשורה המשמחת. אחרי שלמד את ההשגה של "חיים ומוות" באספקלרייתו המאירה של חברו ומורו . רק כשהגיעו לשערי בית המשפט גילה את אוזנו של חברו כי יש לו טיעונים חזקים כדי להפריך את דברי המשטינים . נו לא אמרתי לך כי חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין? כיון שדבקנו בתורה ממילא זכינו שוב במתת חיים.  

''וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר ציוה ה'''

"וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר ציוה הי ''(שמות לה, י). "וימלא אתו רוח אלהים, בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת...ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש..." (שמות ל"ה, ל"א-ל"ה). בצלאל, בצל קל הוא היה כלי קודש הוא הבין.

     מדי שבת בשבתו, לאחר דרשתו של הרב, היה עולה "טוביה כויפר" אל בימת בית הכנסת, והיה חוזר בכח חקיינותו על דרשת הרב בשלמותה. אלא מאי?  שלחקיינות זו התלוותה אחותה הסוררת - הליצנות,  בעזרתה היה "טוביה כויפר" מבקש לקרר את עוצמת הדרשה ולחלל את קדושתה. ראו" - היה נוהג טוביה לומר בסיום "דרשתו" - "מה ההבדל ביני ובין הרב? הוא מדבר ואני מדבר. לא דברים אחרים אני אומר, אלא אותם דברים ממש, הלא כן? אם כן מדוע אתם בזים לי, והרי רוחב ידיעותיי כידיעותיו של הרב. מדוע אותו תכבדו ובי תמאסו?" כשהיו הדברים יוצאים מפיו של פוקר זה, היו בני הקהילה כובשים את פניהם בקרקע ושותקים. בצר להם, פנו בני הקהילה אל רבם ושטחו בפניו את כאבם על עלבונה של תורה. הרב הבטיחם כי בשבת הקרובה ישיב לו ל"טוביה כויפר" כגמולו, שהרי יצאה חוצפתו של טוביה מביזוי הרב ונכנסה לכלל בזיונה של תורה.

     בשבת, לאחר שסיים את דרשתו, לא יצא הרב מבית המדרש כהרגלו, נתיישב במקומו והמתין ל"הצגתו" של המשכיל הכפרי. "טוביה כויפר" עלה כהרגלו אל הבימה, היטיב את בגדיו, והחל לחזור על דרשת הרב מילה במילה.  הרב האזין לדבריו בקשב רב, וחייך כאשר חיקה טוביה את תנועותיו. לאחר שסיים את "דרשתו", פנה טוביה אל הציבור ושאל כדרכו: "נו... מה תאמרו? מה הבדל יש ביני ובין הרב, הרב קם ממקומו ועלה אל הבימה. דממה השתררה בבית המדרש. שאלה טובה שאלת טוביהל'ה", פנה הרב לחצוף, "אלא שכדי להשיב לך אבקש לשאול שאלה. שאל, רבי, שאל, לעג טוביה. הרב שאל: "אתה טוען שאין הבדל בינינו ואם כן, ודאי שמצוי אתה היטב בדיני כשרות, עליהם אמון אני. ובכן, אמור נא לי טוביה, כיצד יתכן כי תרנגולת שנשחטה כראוי ולפי כל ההידורים והחומרות, ואף בסכין כשרה, ובנוסף לזאת נמלחה כדת וכדין, ואף על פי כן תיאסר באכילה, טוביה שתק, אימץ את מוחו עד שקמטים נחרשו במצחו . חשב וחשב, אך תשובה לא הצליח להשיב. ובכן טוביה, אענה לך", השיב הרב, "יתכן שתישחט תרנגולת בסכין כשרה ועל ידי שוחט ירא שמים, תיבדק בכל הבדיקות הנדרשות ותימצא כשרה ומהודרת, ואף על פי כן תיאסר באכילה, וזאת משום שנתבשל בקדריה טריפה! אתה מבין טוביה? אותה תרנגולת, אותו שוחט, אותה סכין, זו טריפה וזו מהודרת. מכאן אתה למד כי גם לסיר שבו נתבשל התרנגולת נודעת חשיבות רבה והוא משפיע על כשרותה.

     האזנתי לדרשתך ואמת דיברת, לא הוספת ולא גרעת מדברי מאומה, אלא שההבדל בינינו הוא הכלי שבו נאמרו הדברים. אפשר שיאמר אדם דברי תורה כשרים למהדרין, אלא שמתוך שהכלי טרף, נטרפו דבריו. הרב סיים את תוכחתו, וטוביה ירד מן הבימה אבל וחפוי ראש.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

תשובה,משקיעים,מוסר ויראת שמים,הנכס הרוחני,נודניק,נושא עוון ופשע,נהג בתחבורה הציבורית,להיות נחמד',

 

 

 

 

 

אמרי שפר ה' חשון  ה'תשע"ו

 

 

 איך נמדדת כמות היהדות שבכל יהודי, לפי פועל ידו ומעשיו עבור הזולת (הגה"ח ר' אלי' ראטה זצ"ל)

 

     "אין היצה"ר בא אלא מתוך אכילה ושתיה" ]הגר"א במשלי פ"ז בשם הזוהר[ 

 

"     גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה" )ברכות י(

 

     וְנתתיב לגוי גדול.- ישמעאל אתן ואמסור לגוי גדול . גדול, דהיינו לישראל כשיהיו בתכלית הגדלות. )אגרא דכלה(

 

המשיח אלמים (סיפורי חסידים, 5 7 1)

     משל למנהל עסקים מסועפים שקם בבוקרו של יום ולתדהמתו גילה כי הפך להיות אילם. כח דיבורו ניטל ממנו, הוא אינו מסוגל להוציא מפיו אפילו הגה קל. הוא חש כמי שעולמו חרב עליו, הוא אינו מסוגל לנהל את עסקיו ולדבר עם חבריו. ידידיו ובני משפחתו ניסו לעזור לו בכל דרך אפשרית. נדדו אל מרכזי הרפואה הגדולים, אל מומחים בעלי שם עולמי, אולם הם לא הצליחו להושיע ולו במעט.

     התיישב האיש בביתו וסירב לצאת אל העולם, לשוב לעסקיו ולנסות להסתדר בשפת הידיים. אט אט התרחקו ממנו מכריו וידידיו. במשך שעות רבות ישב בביתו, פניו נכאות ולבו שבור. לאחר חודשים של שברון לב עמוק, שבהם איש אינו מבקר בביתו ואין דורש בשלומו, נשמעה דפיקה על הדלת. בפתח עמד אחד מרעיו הותיקים, שלמרות הכול לא שכח את ידידו משכבר הימים. הוא הגיע לבשרו כי זה עתה שמע שלעיר הגיע רופא מומחה, ואולי דרכו תצמח הישועה. האיש שכבר שבע רופאים ותרופות סירב לשמוע. לא נותר בו צל של תקווה שירפא אי פעם. רק לאחר מסע ארוך של שכנועים והפצרות נאות לנסות את מזלו שוב.

     הגיע האיש אל הרופא מלווה בידידו שהיה לו לפה, והסביר לרופא את שארע לו. הרופא העמיק לבדוק את הגרון ואת קנה הנשימה, וגילה כי מדובר בחיידק נדיר שהתיישב על קנה הנשימה. "אתן לך כדורים.  הקפד נא לטול שני כדורים בבוקר ושניים בערב. בעוד שבועיים ניפגש שוב". אסיר תודה על התקווה שנטע בו הרופא, ביקש האיש לשלם, אך הרופא מיאן לקבל מידיו כסף באומרו: "אם רק תשוב ותבשר לי כי שב אליך כח הדיבור,  יהיה זה בעבורי התשלום הגדול ביותר". שב האיש לביתו, נטל את הכדורים כדברי הרופא, והנה, ראה זה פלא, כעבור ימים מספר שב קולו כאחד האדם. תחילה דיבר בלחש, אך אט אט גבר הקול, עד ששב להיות כבתחילה.

     שמחתו לא ידעה גבולות, ובהודיה לבורא עולם על כל הטוב שגמלו אסף את ידידיו ואת בני משפחתו, ויחד עמם ביקש להודות ולהלל על הנס שראה. התאספו הידידים שמחים יחד עמו, ותוך כדי המסיבה ביקשו לשמוע בפרוטרוט את כל פרטי התרחשות הנס. נענה האיש לבקשתם והחל מתאר את כל התהליך הארוך - ההלם הראשוני, ההתרוצצויות והנדודים מרופא לרופא, תקופת האכזבה הקשה והמרירות. תוך כדי כך החל לתאר את הרופא שהעלה ארוכה למחלתו. הוא תיאר בלעג את דמותו המגוחכת, את עיניו הקטנות המתרוצצות בחוריהן,  את רגליו הארוכות ואת אפו העקום. המשיך ותיאר את אופן שנהנו לשמוע את ידידם - שכשרון דיבורו שב אליו - דיבורו המצחיק והמגומגם. כל זאת לקול צחוקם של הנאספים משעשע את הנוכחים בתיאוריו העסיסיים.

     העומד מן הצד ועיניו פקוחות, משתומם על המראה ותמה. כלום אין זה מושחת וחסר לב ללגלג על איש חסדו? הנמשל: כח הדיבור ניתן לאדם כדי למלא את יעודו בעולם ולהשתמש בו לצורך קידומו הרוחני. והאדם, נוטל את הכח הגדול שניתן לו, והוא משתמש בו נגד מי שבראו, בדברי לעג וכפירה, ובלשון הרע וברכילות. (

 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

היהדות שבכל יהודי,אכילה ושתיה",העוסק בתורה,לגוי גדול ,המשיח אילמים ,סיפורי חסידים, 

 

 

 

 

 

אמרי שפר ו' חשון  ה'תשע"ו

 

והוא יהיה פרא אדם. לא כתוב אדם פרא, כי ישמעאל בעצם הוא פרא, אפילו אם הוא יהיה פרופסור ומלומד ומדעי וכל מיני גדלות, בכל זאת הוא ישאר פרא.

 

     ניבול פה אחד דוחה מאה הבטחות. (החיד"א)

 

     נִיסיון הָעשיר קשה מִנִיסָיון הֶָענִי - הֶעָנִי מִשתעשעְ בתּקוָה שיִתְעשר אַבָל הֶעשיר אֵינו חושב כלָל על אֶפְשרות שֶיַגִיעַ לַעֲנִיות...

 

      "ניסיון הוא בית ספר טוב אבל המחיר גבוה"

 

ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' (טוי). (דברים טובים, פרשת ''ראה'')

     מלמד תינוקות עני התגורר באחת העירות הסמוכות לסאסוב. ואולם, לרמות דלותו נודע האיש כמכניס אורחים המקבל בסבר פנים יפות כל אדם מישראל.  שמעו של העני מכניס האורחים הגיע אל רבי משה ליב מסאסוב, וחפץ הצדיק להכיר את האיש. נסע אפוא אל עיירת מגוריו של אותו מלמד תינוקות וסר אל ביתו. " ברוך הבא!" קידם בעל הבית את פניו בשמחה, ומיד הזמינו לשולחן, לסעוד את נפשו. סביב השולחן ישנו כמה וכמה אורחים, אשר אף הם סרו בדרכם אל ביתו של מלמד התינוקות. עד מהרה הגיש המארח אל השולחן קערה ובה תפוחי אדמה מבושלים. הבחין הצדיק כי האיש ממלמל דבר מה, והיטה אזנו לשמוע . ומה אמר אותו מלמד תינוקות עני? , רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שברצוני לכבד את אורחי היקרים במעדני מלכים, שהרי בני מלכים הם, וראוים למטעמים שכאלה.  אך מה אעשה, וביכלתי לתת להם רק תפוחי אדמה, יהי רצון מלפניך, שיהיו תפוחי האדמה חשובים לפניך כאילו האכלתי את בניך במעדני מלכים!". ירד הלילה ובביתו הדל הציע המארח מצעות דלים לאורחיו. ושוב שמע רבי משה ליב כי שפתיו דובבות. וכך אמר האיש "רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שמצעות דלים אלו, שמציע אני לאורחי, יהיו חשובים לפניך כאילו הם מצעות מלכים, שהרי ראויים בניך, בני מלכים, לישון על מצעות מלכים, ואני משתוקק לכבדים בכך!" דברי האיש , שנאמרו מתוך אמונה תמימה וזכה, הפעימו את רבי משה ליב. "יהודי שכה מחבב את מצות הכנסת אורחים ראוי הוא שברכת ה' תשרה עליו!" אמר הצדיק בלבו . ובטרם עזב את ביתו של האיש, ברך את מארחו המופלא ''יהי רצון שתזכה לקיים את מצות הכנסת אורחים מתוך עושר והרחבת הדעת! יהי רצון שתזכה לכבד את אורחיך בכבוד הראוי לבני מלכים!" נתקיימה ברכתו של הצדיק, ומקץ זמן מה נתהפך הגלגל ומלמד התינוקות התעשר עושר רב.

     ואם סבורים אתם, כי עתה,  כשהכסף היה בידיו אמנם זכו האורחים שבאו אל ביתו במעדני מלכים ובמצעות מלכים, טעות בידיכם. אותו אדם, שבעת היותו מלמד תינוקות עני, קיים את מצוות הכנסת אורחים בהתלהבות ובמסירות לא עמד בנסיון העושר. כה תאב היה לממון, וכה חס על ממונו עד כי נעל את שערי ביתו בפני האורחים, ואת מצוות הכנסת אורחים, שכה חביבה היתה עליו בימי עניו, עקר כליל מלבו. עד מהרה נודע הדבר לרבי משה ליב מסאסוב. גדול היה צערו של הצדיק, על שברכתו אותה ברכה שהביאה לעשרו של האיש לא עשתה את הפרי המקוה , ועתה, במקום לקיים את מצוות הכנסת אורחים בהדור חדל האיש לגמרי מלקימה. החליט הצדיק לנסוע לעיירתו של האיש ולהוכח במו עיניו אם אכן נכונה השמועה. בכל ליבו קיוה הרבי, כי שמועת שוא היא זו.  אך בהגיעו לעיר התברר לו, לצערו הגדול, כי אמת הדבר . האיש אינו מוכן להכניס אורח אל ביתו המפואר, ואף אותו, את הרבי משה ליב, שהצליח להכנס אל הבית פנימה, ניסה בעל הבית לדחות מעל פניו בתרוצים מתרוצים שונים. ניצב רבי משה ליב בחדרו המפואר של האיש וליבו בוכה מצער. ואולם בעל הבית כלל לא נתן דעתו עליו, שכן באותה עת עמד ליד המראה הגדולה,  תקן שפמו, סרק את שערו והתבונן על פניו בשימת לב יתרה.

     "את מי אתה רואה בזכוכית שאתה מתבונן בה", שאלו הצדיק. "כלום אינך יודע", השיב ובעל הבית וחיוך על פניו, "כי זוהי מראה. ובמראה משתקפת דמות המסתכל בה. אם כך את עצמי אני רואה בזכוכית זו" . "ואת מי אתה רואה מבעד לזכוכית הזו," שאלו רבי משה לייב והוליכו אל שמשת החלון. "מה השאלה,"זכוכית זו אני רואה את האנשים שברחוב, אנשים רבים, גדולים, קטנים..." לרגע שתק הצדיק ואחר הרים עיניו ונעץ מבטו בפני איש שיחו. "כלום יודע אתה", שאל בקול מוכיח, " משום מה נשקפה אליך בזכוכית המראה דמותך שלך בלבד, ואילו מבעד לזגוגית החלון ראית אנשים רבים", "פשוט מאוד", השיב האיש, מבקש להפגין את ידיעותיו הרבות, "כאשר הזכוכית אינה מרוחה בשכבת כסף,  אפשר לראות מבעדה את העולם שבחוץ. אך כשמורחים את אחד מצדדיה במעטה של כסף אז הופכת היא למראה והאדם מסוגל לראות דרכה רק את עצמו ולא את זולתו". אכן, צדקו דבריך", הגיב רבי משה לייב. "כל עוד לא היית משוח בכסף ובעושר, ראית שיש בעולם אנשים רבים, הזקוקים לעזרה, ואמנם עזרת להם.  אך מאז ברכתי אותך ונעשית משוח בכסף, כזכוכית המראה רואה אתה את עצמך בלבד, ואינך רואה איש זולתך. "אך, קיימת עצה על מנת להחזירך למצבך הקודם יש להסיר ממך את מעטה הכסף, ליטול ממך את העושר שבו ברכתיך. ואז תחדל לראות רק את עצמך ותוכח במו עיניך כי קימים בעולם אנשים רבים מיני ספור הזקוקים לעזרתך". לשמע הדברים הנוקבים החוירו פני האיש ודמעות עלו בעיניו. "אנא, רבי", התחנן לפני הצדיק, "אל תיטול את כספי. מבטיח אני להיות אותו אדם שהייתי בימי עניי אכניס אורחים, אקיים מצוות צדקה וחסד, אדאג למסכנים. אנא, רבי, רק את כספי אל תקח". ניכרים דברי אמת, והרבי שראה כי האיש מתחרט על מעשיו הרעים השיב "אני מסכים לבקשתך. אם תשוב להיות מכניס אורחים ורודף צדקה וחסד ברכת העושר לא תעזוב אותך. אך עליך לקיים את הבטחתך". ואכן, מאותו יום והלאה הרבה האיש במעשי צדקה וחסד הוא הכניס אורחים ודאג לכל נזקק. וכיון שניצל את עשרו כראוי לא ניטל ממנו כספו והוא נותר בעשרו

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

פרא אדם,פרופסור ומלומד,ניבול פה,ניסיון הָעשיר,בית ספר טוב,מחיר גבוה,מאה הבטחות,

 

 

 

 

 

אמרי שפר ז' חשון  ה'תשע"ו

 

חייבים להיות זהירים מאד להחמיר בכל הקשור בעניני אוכל ואפילו בדברים שרק פוסק אחד אוסר, כי אלו מן הדברים העומדים ברומו של עולם. (סי' האריז"ל דמהר"ש ישועות חכמה מו) 

 

      ''ניסיון הוא השם שכל אחד נותן לטעויותיו"

 

      ''ניסיון הוא לא מה שקורה לך, אלא מה שאתה עושה עם מה שקורה לך''

 

      ניסיון – זה מה שאתה מקבל כאשר לא קיבלת את מה שרצית.

 

"ולא ראיתי צדיק נעזב..." (הרה"ח ר' יצחק ברבר הי"ו)

     השנה תשל"ו, ר' נתן חיים איינפלד שליט"א עמד אז בראשות ישיבת "באר שבע", הוא נשא על גבו את עול אחזקת הישיבה בגשמיות וברוחניות. הוא היה מוסר שיעורים ושיחות מוסר לתלמידי הישיבה, ובמקביל דואג לתזרים הכספי עבור התחזוקה השוטפת של הישיבה, משכורות לצוות שמנה כעשרים עובדים, והוצאות אש"ל עבור בחורי הישיבה, שחלקם הגדול הגיע מבתים שלא היה באפשרותם להשתתף בהחזקת בנם. בשנה זו גברה מצוקתה הכלכלית של הישיבה, והמצב נהיה בכי רע. החובות לספקים תפחו, ור' נתן ניסה לעשות כל מאמץ לגייס כספים חדשים לישיבה, אך ההצלחה לא האירה לו פנים, ומצב הישיבה הדרדר מיום ליום.

     קשה לתאר את גודל צערו של ר' נתן למראה המשבר הגדול שפקד את ישיבתו, כה רבות טרח ויגע בשגשוגה והנה עתה מרחפת סכנת כליה על כל העמל הרב שהשקיע בהקמת ישיבה זו. ספקי לחם, חלב, ירקות, בשר ודגים העבירו מסר לראש הישיבה כי אם בתוך שבוע לא יסולק לפחות חלק מהחוב הגדול, יפסיקו את האספקה לאלתר. מסר זה היווה בעצם איום ממשי על המשך קיומה הסדירה של הישיבה, שהרי כידוע ..."אם אין קמח אין תורה"... ר' נתן ידע שאם לא יירתם בכל כוחו בשעה גורלית זו, כל מפעלו יקרוס. הוא החליט לפעול בנחרצות בשני מישורים: האחד הוא לצאת תוך ימים ספורים לחו"ל לתקופה של חודש חודשיים ולערוך שם מגבית חרום למען הישיבה, ומישור נוסף, לפני עזיבתו את הארץ עליו לאתר בדחיפות מקור הלוואה כל שהוא שבזה ישתיק את איומם של הספקים, שימשיכו לספק לישיבה אוכל ושתיה.

     ר' נתן עשה סבב של ביקורים אצל גדולי התורה מכל החוגים, הם שהכירו חיזקו את רוחו ונתנו לו מכתבי המלצה חמים ביותר, שמעה של הישיבה היה ידוע ומפורסם והכל העריכו את מפעלו הנשגב שהקים. אך בניסיונו לאתר הלוואה לטווח קצר, נחל הוא אכזבה מרה: חלפו כבר שבועיים, ונותרו לו רק שלושה ימים עד לתאריך טיסתו לחו"ל, ובידו אין פרוטה לפורטה. בראותו שכך המצב, החליט לפנות אל גזבר העירייה של באר שבע. הוא תינה לפניו את מצוקתה הקשה של הישיבה והתחנן בפניו שיואיל להלוות לו סכום של עשרת אלפים לירות (סכום לא מבוטל בימים ההם) עבור כיסוי חובות דחופים כגון אוכל וצרכים חיוניים אחרים לתלמידי הישיבה, וזאת עד שישוב מחו"ל. לאכזבתו הרבה התחמק הגזבר והשיב לו כי העירייה נמצאת במצב כספי קשה והוא מצטער על שאין באפשרותו לעזור לו.

     בין גדולי ישראל שר' נתן ביקר אצלם טרם צאתו לחו"ל, היה ביקורו אצל כ"ק האדמו"ר מבעלז שליט"א. בתום ביקורו הבטיח האדמו"ר שיחשוב בעניין. והנה יום אחד לפני טיסתו של ר' נתן לחו"ל, ללא כל הודעה מוקדמת, הופיע בשערי הישיבה האדמו"ר מבעלז, הוא בא כדי לחזות מקרוב בפריחתה הרוחנית של הישיבה, ההתרגשות הייתה גדולה, כל הבחורים עברו לתן לו "שלום" ולאחר מכן החל לשוחח עם התלמידים בדברי תורה והביע את התפעלותו מרמתם הגבוהה בידיעת התורה ובמידות ויראת שמים. ההתרגשות והשמחה בעיצומה, והנה נכנס לישיבה בחור שחזותו העידה עליו כי חילוני הוא, ובפיו בקשה אם אפשר לקרוא למספר אנשים כדי להצטרף לתפילת מנחה בבית האבל. האדמו"ר קלט איכשהו את בקשתו של הבחור, ומיד נענה ואמר כי אכן הוא הולך להשלים מנין בבית האבל. כשראה זאת ר' נתן ראש הישיבה, חשש בליבו שמא האנשים שם אינם ראויים להצטרף למניין והעביר את תחושתו לאדמו"ר כשהוא צעד לצידו, אך האדמו"ר השיב בביטול. "בוודאי יהיו שם עשרה שומרי שבת...".

     כאשר נכנסו לבית האבל נדהם ר' נתן לראות כי האבל הוא לא אחר מאשר גזבר העירייה שישב שבעה על מות אמו שנפטרה. בין המנחמים היו שם גם רבני העיר ועוד מנין של אנשים שומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה. רבני העיר היו המומים לראות את האדמו"ר מגיע אל גזבר העיר לנחמו. לאחר תפילת מנחה ולאחר שניחמו את האבל שבו לישיבה האדמו"ר וכל אלו שנלוו אליו, שם ציווה האדמו"ר ממשמשו ר' פסח למברגר שיכין מכתב המלצה נלהב לאנשי שלומו בחו"ל למען תמיכה בישיבה חשובה זו.

     למחרת ארז ר' נתן את מזוודתו כשהוא מצויד במיטב ההמלצות ויצא לשדה התעופה, הוא היה מעודד ובטח בהקב"ה שיסייע בידו להצלחת מגבית החירום אותה הוא הולך להרים, אך עם כל זאת חש במועקה קשה וצער רב בליבו, מה יקרה באם יפסיקו חלילה הספקים מלתת אוכל בגלל החוב הכבד הרובץ על הישיבה, עם כל המאמצים שעשה לא הצליח לקבל ההלוואה לטווח של כחודשיים לערך עד שובו מהמגבית חירום שבחו"ל.

     כשנחת ר' נתן באמריקה, קיבל מאשתו שבידה הפקיד את ניהול הישיבה בהעדרו בשורה משמחת. היא בישרה לו בצהלה כי זה עתה הגיע שליח מגזבר העירייה ובידו סכום נכבד בסך עשרים אלף לירות לטובת הישיבה, לא כהלוואה אלא כמענק. ר' נתן נדהם לשמוע על כך. "היתכן?!" זעק בטלפון, "הרי מחצית מהסכום בהלוואה לא אבה הגזבר לתת, מה פתאום שינה דעתו?" שאל בפליאה ותדהמה.

     עד מהרה התברר לר' נתן את אשר אירע. ברגע שיצא האדמו"ר מביתו של הגזבר, פשתה בעיר השמועה כי האדמו"ר מבעלז הגיע במיוחד... לניחום אבלים אצל הגזבר. העיר "רעשה" משמועה זו, ומעמדו של הגזבר זינק בין לילה פלאים, הוא אשר לא הכיר כלל את האדמו"ר וזהותו נודעה לו רק אחר שיצא מביתו, קיבל לפתע מבול של תגובות, התפעלות, והערכה מכל חבריו ומכריו, הוא לא פילל אף בחלומותיו הוורודים לקבל כבוד ויוקרה בסדר גודל שכזה.

     כאשר הבין הגזבר שר' נתן הוא שגרם לו לכל הכבוד בהביאו אליו את האדמו"ר, הציפו רגשות חמים את ליבו וכהכרת הטוב הוא פשוט יצא מעורו כדי לגמול טובה למיטבו ולסייע לו, ולא נח ולא שקט עד אשר העביר את הסכום המכובד לידי הרבנית שתכסה בהם חובות ותעמיד את הישיבה על רגליה במצוקתה הכספית אליו נקלעה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

להיות זהירים,ניסיון,ברומו של עולם צדיק נעזב,מקבל,מה שקורה,אוכל ושתיה,



אמרי שפר ח' חשון  ה'תשע"ו

 

במדרש מובא שכל הנפש אשר עשו בחרן , כל אותם גרים חזרו לסורן. והנה אעפ"כ הם נזכרים, משמע שלא צריך להצטער על העמל אפילו שאחר כך חזרו לסורן , לא יאמר אדם לשווא עמלתי , כי הוא עשה מה שצריך – כדברי רבי ישראל סלנטר שעל האדם מוטלת הפעולה ולא התוצאה! ("אילת השחר'')

 

     גדולה מצוות יישוב ארץ ישראל שניתנה מיד, כמצוות המילה, ליהודי הראשון, אברהם אבינו, לו ולזרעו אחריו. (רבי מאיר-יחיאל מאוסטרובצה)

 

     ''ונברכו בך כל משפחות האדמה" )יב, ג(  אדם אומר לבנו תהא כאברהם )רש"י ( ולמה דווקא לבנו? ומדוע דווקא כאברהם? אלא, אומר האבא לבנו רוצה אני לראותך ת"ח גדול וצדיק. שואל הבן, אבא, אבל אתה גם יהודי טוב, מתפלל קצת לומד קצת, אני רוצה להיות כמוך... עונה לו האבא, אני מברך אותך שתהא כאברהם, שהיה לו אבא תרח ועם כל זאת יצא ממנו אברהם אבינו...

 

   יהודי עשיר מרוז'ין נסע לבקר בארץ ישראל. בשובו, נכנס אל רבי ישראל מרוז'ין והביע את אכזבתו שלא חש את ייחודה של הארץ. אמר לו הצדיק: "יהודי עשיר חיפש חתן מעולה בעבור בתו, ולבסוף לא מצא חתן כלבבו ושידך אותה עם חייט פשוט. לפני החתונה אמר לבתו להתקשט, כדי שתמצא חן בעיני בעלה. אמרה לו בתו: בשביל החייט שלי אני יפה למדיי כמות שאני... "אף ארץ ישראל כך", סיים הצדיק. "היא מתקשטת ומתגלה במלוא הדרה לפני מי שיודע להעריך את רום ערכה, אבל לפני אנשים חומריים – היא נראית ארץ ככל הארצות"

"אם מחוט ועד שרוך נעל" (יד, כג(  (סיפורים נפלאים – לך לך)

     מובא בספר "אוצר אפרים": סיפר רבינו בעל דרכי תשובה זי"ע:  הגה"ק בעל אוהב ישראל מאפטא זי"ע היה רב בעיר קאלבסוף, יאס, מעז'יבוז', אפטא, ואחר כך חזר למעז'יבוז'. בשעה שבישר הגה"ק מאפטא זי"ע לתושבי עיר אפטא שברצונו לחזור לעיר מעז'יבוז' לא הבינו טעמו. שהרי כשבא לשמש כרב לעירם הסכים לבוא רק בסיפוק סכום גדול קצוב לשבוע, ונתנו לו סכום גדול זה ועשו הכל לכבודו, ולא חסר לו כלום אצלם. לכן הרהיבו בנפשם עוז ושאלו אותו וביקשו ממנו שיסביר להם פשר הדבר. והשיב הרב הקדוש מאפטא זי"ע: אספר לכם על מה ראיתי לבוא בתחילה אליכם ולבקש מכם סכום גדול, וממילא תתורץ קושייתכם.

     הנה אבי ז"ל היה מלמד בעיר קטנה, ואחיו היה דר באפטא והיה עשיר מופלג. אבי ואחיו נפרדו זה מזה כשהיו כבן ח' שנים, ומאז לא ידעו זה מזה. שניהם, אבי ואחיו, לא זכו לבנים.  לאחרי הרבה שנים, חלה אחי אבי ונפל למשכב, וסיפר אז לאשתו אודות אחיו, כדי שתוכל לקבל ממנו חליצה. וכשמת ונשארה אשתו זקוקה ליבום, לא ידעה איפה למצוא את אבי, יעץ לה הרב שהיה אז בעיר, שתשלח איגרת לכל הרבנים במדינות, וכן תפרסם מודעה בכתבי עת, שיש אלמנה שצריכה חליצה מאחי בעלה, וכך וכך שמו, ואלו סימניו, וכשיבוא וייתן לה חליצה יקבל חצי עזבון הנשאר מבעלה השווה הון רב. וכאשר קיבל רב העיר אשר דר בה אבי ז"ל את האיגרת, וקרא לאבי מורי וסיפר לו המאורע, ואמר לו, שמכיון שעתיד הוא לרשת הון רב מאחיו, לכן מסכים להלוותו מעות להוצאת הדרך, וכשיחזור לביתו ישלם לו המעות. והלך אבי לביתו ויספר לאשתו כל העניין. ענתה לו אשתו –אמי מורתי: הנה לפניך מצוה אשר ציונו הבורא יתברך שמו לעשות, ומצוה זו אינה באה לרוב בני אדם לקיימה, ואתה שבאה לידך מצוה זו לדעתי תעשה אותו רק לכבודו ית"ש ולא תקבל בעבורה שום שכר ותשלום. אבי ז"ל הסכים לדבריה והבטיח לה שלא יקבל שום ממון מאשת אחיו,  אבל אמי מורתי ע"ה הוסיפה בבקשתה ואמרה לו: אני יודעת כי יצרהרע של ממון גדול הוא, ובשעה שתראה ממון הון רב לפניך,  בקושי תוכל לכבשו, על כן קח נא את סידור קרבן מנחה שלי בידך, ותישבע בו שלא תיקחאפילו פרוטהאחת. וכן עשה, וייקח בידו הסידור ויישבע בו.

     אבי ז"ל לא רצה עוד לקבל דמי הלוואה מרב העיר מכיון שלא יהיה לו ממה לשלם החוב, לכן הלך ברגליו כל אורך הדרך, עד שבא לעיר אפטא. האלמנה אשת אחיו שמחה מאוד בבואו, וציותה תיכף להלבישו בגדי כבוד, וייחדו לו אכסניה מכובדת. לאחר מעשה החליצה לקחה האלמנה כיס מלא מטבעות, ונתנה לאבי ז"ל באמרה כי מעות אלו הן חצי העיזבון של בעלי, השיב להאבי ז"ל: קיימתי את המצוה אך לשם שמים, ואיני רוצה לקחת אפילו פרוטה אחת, וכך נשבעתי לאשתי בסידור קרבן מנחה שלה. אבל האלמנה אמרה שהיא איננה רוצה לקחת המעות שאינם שלה, והממון יישאר ביד הקהל, אבי ז"ל לקח חפציו הישנים שלו שהיו מונחים בפינה ולבשם. ואילו את הבגדים החדשים הפשיט מעליו והניחם שם,  והלך ברגליו לדרכו חזרה לביתו.

     בשמים נעשה אז רעש גדול מגודל הניסיון שעמד בו אבי ז"ל, ונשתנה עליהם סדרי בראשית, ונולדתי להם לעת זקנתם.  סיים הרב הקדוש מאפטא זי"ע: עתה תבינו הכל, שמה שלא רציתי לבוא רק בהקצבת סכום גדול לשבוע, כיאת שלי לקחתי ממה שנשאר בידכם מעות של אבי ז"ל. ועתה כי נשלם הסכום,  אני חוזר לעירי מעז'יבוז'. רק זאת הבטיח להם, שיקרא שמו עליהם. שנקרא בפי העולם הרב מאפטא.

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נפש,חרן,עמל,פעולה,תוצאה,מצוות יישוב ארץ ישראל,אברהם אבינו,יהודי טוב,חייט פשוט,חוט,שרוך נעל,משפחות האדמה,

 

 


אמרי שפר ט' חשון  ה'תשע"ו

 

אדם מאמין חייב לקחת את אמונתו ולהביאה לידי מעשה, מדגיש הגר"ש שבדרון. אדם ש'אומר' בכל הזדמנות אני מאמין בה' ושומר תורה ומצוות,  אבל באותה מידה אני גם מאמין בדברים הסותרים את עיקרי האמונה היהודית, סופו של דבר שהדעות הסותרות עלולות להביא ל"קצר חשמלי" בנפשו, והוא פשוט יכול "להישרף"

 

     “את ענייני הדירה”, הורה לי, “ תשאיר לאישה. זוהי מקומה! מקומך הוא אך בבית המדרש ושם תשקיע ראש ומשאבים! (מרן הרב עובדיה יוסף זיע''א(

 

     באו זוג אחרי לידת בת לפני מרן "החזון איש . " הבעל רצה לעשות קידוש בשבת, ואילו האישה ביקשה להמתין עוד שבוע, אין לה כוח. אמר להם "החזון איש'' שאפשר לעשות "קידוש " גם בשבוע הבא . לאחר שהלכו אמר רבנו לאחיינו , הגאון רבי שמריהו גריינמן: " מחר עוד ישאלו אותי מה לבשל בצהריים..." ("נר לשולחן שבת")

 

     החינוך החשוב ביותר הוא הדוגמה האישית (שמואל אייזיקוביץ)

 

בהמשך הדרך (אפריון שלמה, עלון 140)

     היי, א-לוקים, אפשר לשאול אותך שאלה?  ודאי.  מבטיח שלא תתרגז?  אל תפחד.  

     מדוע נתת לי יום כזה גרוע ? למה אתה מתכוון ? זה התחיל שלא קמתי בזמן. כן... הרכב לא הניע כי נגמר לי המצבר והייתי צריך לחפש מישהו שיעזור לי עם הכבלים. אוקיי.  

     ובארוחת צהריים הביאו לי את המנה הלא נכונה, והיו צריכים לתקן לי את ההזמנה, ועד שהביאו לי את זה כבר נגמרה לי ההפסקה ולכן קמתי ולא אכלתי. אהה, תמשיך.

     וכשיצאתי מהמשרד, באתי לענות לטלפון הנייד, הוא נפל לי מהיד והתרסק על הרצפה. ומה עוד? כשבאתי הביתה, תכננתי להשתמש במכשיר החדש שקניתי לעיסוי רגליים, אבל נחש מה... כשפתחתי אותו גיליתי שמכרו לי אותו בלי כבל חשמלי.

     אני מבין... שום דבר לא הסתדר לי היום, רק צרות! למה עשית לי את זה א-לוקים?!

     תן לי להיזכר... מלאך המוות הגיע לביקור במיטתך הבוקר, ונאלצתי לשלוח את המלאכים שלי להילחם בו, אז בזמן הזה עד שהם יסלקו אותו,  ריחמתי עליך ונתתי לך לישון בזמן הזה. לכן קמת מאוחר.

     לא נתתי לרכב שלך להניע, משום שבדיוק בזמן הזה היה נהג שיכור שחזר מבילוי ונסע בנתיב הקבוע שלך לעבודה, ואם היית יוצא בזמן הוא היה פוגע בך.

     עובד המסעדה שהכין את מנת ארוחת הצהריים שלך היה חולה , ואם היית נדבק ממנו היית צריך להפסיד כמה ימי עבודה, ואני יודע שאתה צריך אותם.

האדם שאיתו עמדת לדבר בטלפון, רצה לשקר לך בעניין מסויים והיה גורם לך נזק גדול, לכן העדפתי שישבר לך הטלפון.  

     אה, ולגבי המכשיר עיסוי, במכשיר עצמו היתה תקלה פנימית,  לו היית מחבר אותו לשחמל היה נגרם לך קצר בכל הבית ,והיית אתה ומשפחתך בסכנת התחשמלות חמורה.

     אה.. וואו, לא חשבתי על כל הדברים הללו, אני מצטער שפיקפקתי בך, ושלא שמתי על ליבי שאולי יש סיבה לכל דבר.  זה בסדר, אין לך על מה להתנצל או להודות, מה שחשוב זה שלמדת שלכל דבר יש סיבה, ושיש לי את הדרך שלי לבצע את התוכניות שלי.

     שיחות כאלה מתרחשות עם א-לוקים בכל יום. רק שאנחנו אף פעם לא שומעים את הצד של א-לוקים בשיחה. אם נקשיב היטב נבין שהדרכים שלו יתבררו לנו בהמשך הדרך

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

אדם מאמין,שומר תורה ומצוות,  קצר חשמלי,החזון איש,קידוש בשבת, ענייני הדירה,לבשל בצהריים,



אמרי שפר י' חשון  ה'תשע"ו

 

 

 

  אמא מתקשרת לבת שלה ומבשרת לה שעוד חצי שעה היא מגיעה לביקור לראות קצת את הנכדים. ואכן לאחר חצי שעה הסבתא מגיעה ורואה את הנכד רץ אליה בשמחה ואומר לה: 'סבתא, יופי שהגעת, עכשיו לא חסר לנו שום דבר!', הסבתא תמהה: 'יופי, אבל מה כוונתך'. הנכד משיב: 'לא יודע, אבל מקודם כשהתקשרת ואמרת שאת באה, אז אמא אמרה שרק זה מה שחסר לנו עכשיו'....

 

     האריה מלך החיות התחתן בשעה טובה והזמין את כל החיות חוץ מהעכברים... במהלך החתונה רואה האריה עכבר קטן שמסתובב בין השולחנות ואוכל 'מה אתה עושה כאן חצוף קטן?' עונה לו העכבר 'אריק תירגע, גם אני עד לפני החתונה הייתי אריה'.

 

     הדלת לאושר תמיד פתוחה.

 

     הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: אם אני הנני אני משום שאני הנני אני, ואתה הנך אתה משום שאתה הנך אתה - הרי אני הנני אני ואתה הנך אתה. אולם אם אני הנני אני משום שאתה הנך אתה ואתה הנך אתה משום שאני הנני אני, הרי אין אני אני ואין אתה אתה.

 

     התורה היא כלי אומנותו של הקב"ה כי בה נבנה העולם. תלמידי החכמים שבאמצעותו הוא נבנה, נקראים, איפוא, "בונייך"... (לשמוח בלימודים).

 

"     וראה בנים לבניך שלום על ישראל" .דרכם של בנים שהם מלאי טענות כלפי ההורים , על שאין הם דואגים להם, ושאין הם נותנים להם די צורכם . אבל כשהם מגיעים לשלב של "ראה בנים לבניך" – כשהם עצמם נעשים הורים, והם שומעים מפי בניהם אותן טענות - כי, אז "שלום על ישראל" – הם מתחילים לנהוג בנועם,  ואין להם עוד טענות אל הוריהם.

 

     חברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כאשר הכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף.

 

     יהודי אחד קיבל את אורחיו בסבר פנים יפות, אך כשהתארכה השעה אזלה סבלנותו ורצה להיפטר מאורחיו. אך כל הסימנים והרמזים לא הועילו, והאורחים לא הבינו... הוא אזר אומץ ואמר לאורחים: ' מילא אני יושב כאן עֵר, עָד שעה מאוחרת, מכיוון שיש לי אורחים... אבל אתם, למה אתם עדיין כאן?!...

 

     'נכון שהקב"ה מכניס לצרה, אבל הוא גם מוציא מצרה'.

 

הכנסת אורחים לה"שאגת אריה'' (פרי עמלינו, עלון 52)

     ענק התורה, בעל ה"שאגת אריה", קיבל על עצמו כידוע גלות. אך כיצד יוצאים לגלות? הלא ה"שאגת אריה" מדקדק בקלה כבחמורה, ובמיוחד הוא היה מחמיר מאוד בענין של "חדש", ולא בכל מקום יכול הוא להכין לעצמו בדיוק את מזונו, ומה גם שהוא מקפיד להשתמש אך ורק בכלים שלו, ומחומרות אלה אין הוא רוצה לשנות גם בתנאים של גלות.  בכן, עם החפצים המועטים שהוא נוטל עמו לגלות, יש עמו גם שקית עם כוסמת, שממנה מכינים מרק סמיך ששמו "גריץ" בלע"ז. על כוסמת מברכים "בורא פרי האדמה", אין בה חשש "חדש", ובאשר לכלים – גם את זה פותר ה"שאגת אריה" בכך שהוא נוטל עמו קדירה קטנה לבישול, צלחת וכפית. הכוסמת הזו היא מזונו כל יום יום.  

     כשהגיע ה"שאגת אריה" במהלך גלותו לעיר המבורג, שהיתה עיר גדולה, עיר הנמל, הלך מיד לבית הרב דמתא, הלא הוא רבי רפאל המבורגר, אבל באותה שעה לא היה הרב בביתו, לכן פנה לרבנית וביקש ממנה כי תואיל לבשל למענו את התבשיל בקדירה הקטנה שהביא עמו, והוא יאכל בכלים שלו.. . אשתו של רבי רפאל, היא הרבנית של המבורג, על אף שהיתה חשובה מאוד ורגילה להכנסת אורחים, אבל משונה היתה הרגשתה, כשבא לביתם לפתע איזה הלך עני, דל ומרופט, והוא מבקש, לא פחות ולא יותר, אלא שיבשלו לו אוכל בקדירה שלו, והוא גם מודיע שיאכל בכלים שלו. וכי מה יש? הוא לא יכול לאכול מאכלים שאני הכנתי בכלי הבית שלנו? אלא שהיא הלא הרבנית מהמבורג, היודעת לנצור את לשונה, ולכן שמרה את מחשבותיה בלבה, קיבלה את הקדירה עם ה"גריץ" בשתיקה...  לאחר שפירש את בקשתו, יצא ה"שאגת אריה" והלך לו לבית המדרש.

     בינתיים חזר הרב לביתו, ומיד מיהרה הרבנית לספר לו על אודות האורח המוזר שהגיע לבית. בא לו איזה עני מארחי-פרחי, וכך וכך הוא מבקש. הכי לא נאה לו לאכול אצלנו?!... עונה הרב לרעייתו הרבנית:  ברור שאת צודקת, תני לי ואבחון את הדבר. ומה אעשה? אכנס עם האורח הזה לשיחה ואראה, אם יודע הוא פרק הגון בלימוד – אז צריך להיענות לדרישתו, אבל אם אינו יודע, כי אז הברירה בידיו, אם רוצה הוא לאכול מהאוכל ומהכלים שלנו בבקשה, ואם לא, אלא הוא רוצה שנבשל לו עם החומרות שלו – בזה איננו מחוייבים.  

     עבר מעט זמן וה"שאגת אריה" בא שוב לבית הרב. מיד פתחו שניהם בשיחה ועברו לדבר בלימוד, וככל שה"שאגת אריה" ניסה להסתיר את עצמו, הרי בכל זאת ראה רבי רפאל שמדובר כאן בגאון וענק בתורה, ואין זה סתם עני פשוט... מיד יצא ואמר לה לרבנית: לא די שתבשלי לו, אלא שאנחנו גם נשכור לו חדר, ולא חשוב כמה שזה יעלה, כי אין הוא סתם אורח פשוט, הוא למדן עצום וממש ענק!...  

     בהמבורג היה בית מלון קטן, שאשה יהודה החזיקה בו, הלכו ושכרו שם חדר עבור ה"שאגת אריה", ואף ביקשו מבעלת המקום כי היא תבשל לו עבורו את תבשילו, והעיקר שהוא לא יהא מוטרד ויוכל לעסוק בתורה. רבי רפאל אף אמר לו, כי אם הוא נזקק לספרים – עומדת לרשותו כל הספריה שבביתו ויוכל תמיד לבוא ולעיין או לקחת עמו ללימודו את מה שהוא צריך לו.  הלך ה"שאגת אריה" לאכסניה שהעמידו לרשותו, שם שהה ולמד, ובעלת האכסניה כבר דאגה לבשל עבורו את תבשילו, כפי מבוקשו,  ובינתיים היה בא ה"שאגת אריה" לביתו של רבי רפאל בימים הרצויים לו, עיין בספרים שם, וגם השתעשעו שניהם בדברי תורה, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני   !...

     יום אחד בא ה"שאגת אריה" לרבי רפאל ואומר לו: מקווה אני שבימים אלה הקב"ה יוציא אותי כבר מהעניות שלי... שואל אותו רבי רפאל: זאת מנין לכם? השיב לו ה"שאגת אריה" ומספר לו: היום פלטתי מלבי אנחה על כי דל אנכי, ומזה אני למד כי הגיע הסוף לזה... אמר לו רבי רפאל: אם כך, הלא יכולתם להיאנח קצת יותר מוקדם?... אמר לו ה"שאגת אריה": לא, כי קודם לא הפריעה אותי העניות מהלימוד,  אבל היום, כאשר זה גרם לי הפרעה מתלמוד תורה, פלטתי אנחה, וממילא אני מבין מזה שאני עומד להיוושע... ומה הפריע אתכם מהלימוד? – שואל רבי רפאל. משיב ה"שאגת אריה" ומספר: ישבתי ולמדתי, ובעל האכסניה, לאחר שסיימה לבשל את התבשיל שלי,  הביאה את הקערה לשולחן, אבל אני הייתי שקוע בלימוד, והנה, בלי משים, הנעתי את ידי והפלתי את הקערה עם התבשיל על הארץ.  ראתה זאת בעלת האכסניה והקימה צעקה: איך מפילים קערה עם תבשיל לארץ? האם אי אפשר להשגיח?! באותו רגע תפסתי מה אירע,  אבל הרי היתה לי הפסקה מהלימוד, וזה היה רגע של ביטול תורה! ועלה במחשבתי, כי אילו לא הייתי עני, לא הייתי מגיע לביטול תורה, ועל הרגע הזה של ביטול תורה התאנחתי, ומוכרח, איפוא, להיות, שעכשיו ה' כבר יעזור לי!...  וכך היה. כעבור שלושה ימים בלבד הגיע אל ה"שאגת אריה" כתב רבנות מהעיר הגדולה והידועה ברבניה הגאונים אשר כיהנו בה מכמה הדורות, הוא העיר מעץ...

 

ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (לא, יט(  )חיים שיש בהם(

     בענין לימוד תורה לאחרים וזכותם של "מזכי הרבים", מובא בספר "בדרך עץ החיים" ח"ב:  רבי יצחק רוזנטל מנהל כולל "מדרש בני ציון" בא פעם אל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וסיפר לו שלאחרונה הוטב במקצת מצבו הכספי, ולכן הינו שואל את דעתו אולי כדאי שיתפטר מניהול הכולל כדי שיוכל להקדיש את רוב מרצו וזמנו להתעלות בתורה, הקשיב רבי איסר זלמן לדבריו בתשומת לב כדרכו תמיד, והשיב לו: עשה כפי הבנתך, אבל לפני שתחליט ברצוני לספר לך מעשה שהיה . מעשה ביהודי תלמיד חכם שהיה שד"ר )שלוחא דרבנן, משולח(  של ישיבת סלוצק במשך שנים אחדות. הוא החליט להפסיק את עבודתו זו, ולקבל עליו משרת רבנות, לא היה נעים לו לשד"ר לשוחח אתי על כך, המשיך רא"ז וסיפר, ולכן נסע לדבר בענין עם ה"חפץ חיים" , הוא הסביר לו שבעבודתו כשד"ר הוא מתעייף מהליכתו במשך כל היום, קשה לו להתרכז בשעת התפילה, ולעתים אף קורה שבאמצע התפילה הוא חושב על נדיב פלוני או אלמוני, ואף אין באפשרותו ללמוד כפי שצריך, לכן ברצונו לכהן כרב באחד הכפרים כדי שיוכל להתפלל וללמוד כבשנים שעברו, לפני שקיבל עליו את התפקיד הקשה והמייגע של שד"ר. ה"חפץ חיים" שמע את דבריו, והשיב לו "שיהיה בהצלחה". הודה לו השד"ר ופנה אל עבר הפתח.

     כאשר השד"ר הגיע לדלת קרא לו ה"חפץ חיים", ושאל אותו, אולי ידוע לך כמה עולה זוג נעלים? - אינני יודע מה הוא בדיוק מחיר זוג נעלים היום, שכן עבר זמן רב מאז קניתי נעלים חדשות, אבל דומני שהמחיר הינו בערך כך וכך.  לאחר שענה על שאלתו זו, נפרד ממנו לשלום , ופנה פעם נוספת לעבר דלת היציאה.

     משהגיע לדלת, חזר ה"חפץ חיים" וקרא לו ושאל:  איזו הוצאות יש לסנדלר על זוג נעלים ומה הרווח שנשאר בידו על כל זוג שהינו מייצר ? אין לי כל מושג, השיב השד"ר, הרי מעולם לא הייתי סנדלר.  בכל זאת, אמר לו ה"חפץ חיים", אולי נאמוד ביחד, ננסה לשער כמה מרוויח הסנדלר על כל זוג נעלים שהוא מייצר, ומה הן ההוצאות.  עמדו שניהם וחישבו במשוער את חשבון ההוצאה והרווח של הסנדלר על כל זוג נעלים. ולאחר מכן פנה השד"ר אל הדלת על מנת ללכת לדרכו.

     משהגיע לדלת, חזר ה"חפץ חיים" קרא לו ושאל אותו:  אמור נא לי בבקשה האם יש רק נעלים אשר מייצר הסנדלר או שישנן כאלה שמיוצרות אף ע"י אחרים?  אכן יש שמיוצרות על ידי סנדלרים ויש שמייצרים בבתי החרושת,  השיב השד"ר.  ואיזה יקרות יותר? הוסיף ה"חפץ חיים" ושאל.  הנעלים שמיוצרות על ידי הסנדלר יקרות יותר מאלה אשר מיוצרות בבית החרושת. השיב השד"ר. אם זוג נעלים שמייצר הסנדלר יקרות יותר מאלה המיוצרות בבית החרושת, הרי שהסנדלר צריך להיות עשיר יותר מבעל בית החרושת.  האם אכן כך הוא המציאות? הוסיף ה"חפץ חיים" ושאל.  לא. השיב השד"ר, בעל בית החרושת עשיר יותר, הואיל ובבית החרושת מייצרים כמות נעלים גדולה פי כמה וכמה מאשר מייצר הסנדלר, ולכן בסופו של חשבון מרוויח הסנדלר פחות.  אם כך הוא הדבר, הסכת ושמע, אמר לו הסבא קדישא רבן של ישראל לשד"ר, אם הנך רוצה לעשות לעצמך - להפסיק את עבודתך כשד"ר ולחיות חיי שלווה, הרי אמת ונכון הדבר שראשך יהיה פנוי יותר והמחשבות הזרות המטרידות בזמן התפילה יפחתו, תפילותיך תעמודנה בדרגה גבוהה יותר, ואף במעלות לימוד התורה תוכל לעלות יותר, אבל, אם תסתכל על עבודתך בגיוס כספים עבור הישיבה במבט רחב יותר, ותחשוב כמה בחורי ישיבה יכולים ללמוד ולהתפלל כהוגן בזכות עבודתך כשד"ר, אז תבין שבעבודתך הנוכחית הנך עושה הרבה יותר לתורה ויראת שמים מאשר בזמן שלימודך ותפילותיך יהיו בשקט ובשלווה, אמנם כל תפילה לעצמה תהא גדולה יותר, אבל היום בתפילת הרבים ובלימוד התורה של הרבים זכותך גדולה ביותר, על כן מן הראוי והרצוי שתמשיך בתפקידך כשד"ר, זכות הרבים תלויה בך, ושכרך מן השמים גדול . וזה מה שאמרו חז"ל והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה (אבות ב' א'( 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמא,סבתא,נכדה,אריה מלך החיות,עכבר,הנני אני,תלמידי חכמים,בנים לבניך,בסבר פנים יפות,



אמרי שפר י'ב חשון  ה'תשע"ו

 

 

 

   אי אפשר להיות הכי זהירים ולהישאר יעילים. בשביל זה ישנם הפיקוח והפרוצדורות שדואגות לבטיחות המתאימה".

 

     אנחנו עולם שלם בתוך העולם ובתוכנו ישנם עולמות שלמים נוספים (שמואל אייזיקוביץ)

 

     "ביום הראשון האורח כאור זורח, ביום השני לבני הבית לטורח, ביום השלישי סורח, וביום הרביעי, אם הוא פיקח, כצבי הוא בורח".

 

     "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ". (משלי (כה, יז)

 

אורחים מיוחדים (והערב נא).

     אחד המיוחדים בבני פרשבורג היה הרב ר' יום טוב הכהן קאהן. צדיק ומופלג היה במידת החסד. סיפר בנו, הרה"ג ר' אברהם:  אבא עשה חיל בעסקיו והיה לעשיר גדול. ביתנו התנהל ברחבות כמנהג העשירים, עם משרתים ששמרו על נקיון הבית וסדר קפדני.

     מנהג הכנסת אורחים בפרשבורג היה כך: בסיום התפילה בליל שבת, האורחים עמדו ליד פתח בית הכנסת, וכל בעל בית בחר לו אורח לסעודת שבת, ויש שלקחו עמם שני אורחים.  בכוונה תחילה השתדל אבי לצאת אחרון מבית הכנסת, מכיון שבעלי הבתים בחרו באורחים שהמראה החיצוני שלהם היה סביר והיו נקיים ומסודרים. אך אלו שלבושם היה קרוע ומלוכלך, נשארו בבית הכנסת מאין דורש. את כל אלה הזמין אבי לביתו,  ולקחם לסעוד על שולחנו! בין האורחים נמצאו כאלה שמטרדות הדרך נתלכלכו מאד, עד שנדף מהם ריח רע. ויש שהיו מלאי כינים וקשקשים. לאחר הסעודה נאלצו המשרתים הגויים לנקות את הכסאות המפוארים מהלכלוך שהביאו עמם האורחים, ותוך כדי כך התרעמו: ' למה מכניסים הביתה אנשים כאלה!'. אך אמי הצדקנית לא התרעמה על כך. מעולם לא שמעתי ששאלה את אבי, מדוע בחר דוקא בעניים אלו, ואדרבה, היא הרגישה בצערם, כיבדה אותם ודיברה על ליבם לחזקם לבל יפלו ברוחם.

     הגיעו ימי האופל - הגרמנים הארורים הגיעו לפרשבורג. אבי עבר ממחנה עבודה אחד לשני, עד שהגיע למחנה מאוטהאוזן. הוא נותר בחיים. ימים ושנים סיפר על הניסים שארעו לו.  אחד הפלאים שסיפר: כידוע אנשים במחנות היו מלאי כינים ופשפשים. לא היה אדם שנמלט ממכה זו, אך הוא ניצל מפגיעתם באופן פלאי. מימינו, משמאלו, מלפניו ומאחריו שכבו וישבו אנשים מלאים בכינים, אך הוא לא נפגע ממכה זו!!  באחת השיחות אמר אבא שהוא תולה זאת במידה כנגד מידה: על שהכניס לביתו אורחים כמות שהם, אף כשהיו על בגדיהם ושערותיהם כינים ופשפשים, לכן משמיא זכה שהם לא שלטו בו והיה נקי לגמרי!... 




אמרי שפר י'ג חשון  ה'תשע"ו

 

"אלד’ף ד’פאללה ואלח’ר ח’ר אללה" (האורח הוא שליח א-לוהים וגם השפע בא מא-לוהים). ).(פתגם בדוואי)

 

     אלד’ף ח’לאת’ איאם ות’לת" (האורח יכול לשהות אצל מארח שלושה ימים 

ושליש). .(פתגם בדוואי)

 

     "אללי ביחתרים ביחתרים חאלו" (הנותן כבוד לזולתו זוכה לכבוד בעצמו).).(פתגם בדוואי)

 

 

     ''היום אתה מארח ומחר אתה עשוי להיות האורח ולהזדקק למחוות הכנסת האורחים"

 

בזכות מצות הכנסת אורחים  [סיפורים מהחיים - חיים ולדר[

     אני נשוי ואב ל-6 ילדים, אני עובד קשה כל השבוע ושבת הוא היום שמוקדש למשפחה ולילדים. יש לי מנהג שירשתי מהורי - להשתדל להזמין אורחים לשבת ואמנם בשולחן השבת בביתנו יש תמיד אורחים ב"ה.

     יום אחד החלטנו לבנות תוספת לבית ולהגדילו ב-2 חדרים נוספים. דיברנו עם כל השכנים והם הסכימו תוך הבטחה שנשמור על השקט והניקיון ואכן התחלנו לבנות, חרגנו מעט בבניה ויום אחד הגיע פקח, שוחחנו עימו אך הוא אמר שהוא אינו יכול להתעלם כי יש מישהו שמתלונן. הוא סירב לומר מי המתלונן אך לאחר ברורים ידענו מיהו, אך גם ידענו שאנחנו בבעיה רצינית. הוא היה אימת השכונה, אדם בעייתי שהרס כמה וכמה תוספות בניה ברחובות הסמוכים , גם כאלה שאינן קשורות אליו. האינסטינקט הראשון הוא ללכת ולריב וזה מה שעשו כולם אבל אני החלטתי שאם כולם עשו משהו שלא הצליח, אני צריך לעשות משהו אחר!  פשוט ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הבניה מפריעה לו,  הוא השיב שהרעש מפריע לו. התנצלתי בפניו תוך שאני מתייעץ איתו מה לעשות ואפילו הצעתי לו פיצויים . בינתיים הפסקתי לגמרי את עבודת הבניה אך הייתי מגיע אליו מידי יום ומשוחח עימו על הכל חוץ מהבניה.

     יום אחד הזמנתי אותו לעלות לביתי ולהתכבד בעוגה שאשתי אפתה . הוא עלה למשך שעתיים, אכל דיבר ופטפט עם הילדים וכשעמד ללכת אמרה לו רעייתי: "אדון... אולי אתה מגיע אלינו לסעודת ליל שבת"? הוא אכן הסכים וכשהלך היא אמרה: "אנחנו אולי מכניסי אורחים אבל רק אורחים שנחמד לנו איתם, אולי הגיע הזמן שנזמין אורחים שלא כ"כ נחמד לנו איתם? אולי לזה התכוונו שצוו על הכנסת אורחים"? אחרי נאום כזה לא היה לי מה לומר והסכמתי.  הוא הגיע לסעודה, כדי שיהיה נחמד הזמנתי כמה בחורי ישיבות ששרו וזימרו ושולחן שבת נמשך עד שעה מאוחרת,  הזמנו אותו גם לסעודה שלישית ובסיומה הלכנו יחד לתפילת ערבית, כשחזרנו הוא שאל אותי: "מדוע הפסקת את הבניה"? השבתי לו: "זה לכבודך אתה התנגדת". הוא אמר: "וכעת אני מסיר את התנגדותי, אתה בן אדם טוב וגם פיקח, הצלחת לקנות אותי...".  שבתי לבנות, ובמהלך הבניה הזמנתי אותו עוד כמה פעמים ואז הסתיימה הבניה והכול בא על מקומו בשלום.

     כמה שבועות לאחר סיום הבניה הזמנתי אותו שוב, הוא שאל: "למה"? שאלתי אותו: "מה למה"? "מדוע אתה מזמין אותי"? "אני מזמין אותך בכל כמה שבועות כאשר אישתי מציעה זאת, מה נזכרת עכשיו לשאול"? הוא אמר: "סיימת את הבניה, לא"? "ואז"? "אין לך שום סיבה להזמין אותי". "אתה חושב שהזמנתי אותך בגלל הבניה"? "ודאי שאני חושב כך, ואתה לא"?... הוא הביט בי בתוך עיניי ואני החלטתי להודות על האמת "האמת שבתחילה הזמנתי אותך כי רציתי להסתדר איתך, אבל מתוך שלא לשמה בה לשמה, וכבר מזמן אני מזמין אותך כי באמת אני רוצה שתבוא" . הוא נראה מאושר: "אני אבוא, ודאי שאבוא" ואחר הוסיף "אתה אדם טוב, ולא טיפש בכלל" . עברו מספר חודשים שבהם אני מזמין אותו מפעם לפעם ובעקבותיו התחלנו להזמין אנשים שההגדרה שלהם היתה אנשים שלא נחמד להזמינם והרגשנו שאנו מקיימים מצוות הכנסת אורחים.

     באחת השבתות נסענו מחוץ לעיר ובמוצאי שבת חזרנו הביתה. לביתנו כניסה נפרדת וכשהגענו גילינו שהדלת פתוחה, הבנתי שהייתה פריצה, נכנסנו לסלון הוא היה נראה כמו זירת קרב. מיהרתי להיכנס למקום שבו אני נוהג להחביא סכומי כסף גדולים, ליבי הלם בפראות אבל עוד לפני שנכנסתי למסדרון ראיתי דמות שרועה על רצפת המטבח, הלכתי בחשש וזיהיתי כי זהו השכן שלנו, הזמנתי מיד אמבולנס והצטרפתי אליו כשפינה אותו ביה"ח. לאחר בדיקה במיון אמרו הרופאים כי הוא ספג מכות חזקות ואיבד דם רב אך לא נשקפת סכנה לחייו. התקשרתי לבית ואשתי אמרה כי דבר לא נלקח והיא הוסיפה ואמרה: "כולל הסליק"! הוא התעורר לאחר שעות אחדות והחל לספר מה קרה: "ישבתי במרפסת וראיתי אנשים עם כובעים וחליפות מסתובבים ליד הבית שלך, בתחילה חשבתי שאלו בחורים שהזמנת אבל שניים באו, ושניים הלכו והבית היה חשוך. כל הענין ממש לא היה נראה לי ואז יצא אחד עם ציצית ללא כיפה ומיד הבנתי שהוא אינו יכול להיות אורח שלך, ירדתי וניגשתי לכניסה שלכם וראיתי ארבעה חבר'ה בפנים.  התחלתי לצעוק והם החלו להגיב, זרקתי עליהם כסאות והם זרקו עלי בחזרה ולפתע אחד מהם החל להכות אותי עם כסא, הרגשתי שאני עומד לאבד את ההכרה, צרחתי בקול וראיתי אותם נמלטים על נפשם, אחר כך איני זוכר דבר, אני מבין שהשכנים באו ופינו אותי לביה"ח". "לא, בגלל הגשם והרוחות, כנראה לא שמעו אותך אבל הגנבים לא ידעו זאת וברחו לפני שלקחו משהו, היית מחוסר הכרה כמעט יממה עד שבאנו ומצאנו אותך מעולף על הרצפה" . אני מאמין בלב שלם שהמצווה הזו של הכנסת אורחים הצילה אותי מהפסד ממון רב והיא תעורר אחרים להתחזק במצוות הכנסת אורחים לשמה. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

שליח א-לוהים,אורח,הנותן כבוד,הכנסת אורחים,פתגם בדוואי,פקח,מתלונן,



אמרי שפר י"ד חשון ה'תשע"ו

 

אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך.

 

     ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים. שואלים המפרשים, למה את הציווי של העקידה, ציוה הקב"ה בעצמו, כמו שכתוב קח נא את בנך, אבל להוריד את יצחק מהמזבח די היה בשליחות של מלאך, ומתרצים כי לשחוט יהודי זה רק ה' יכול לצוות, אבל להציל יהודי די גם במלאך.

 

      ''נעץ את מבטך בכוכבים, ואת רגליך בקרקע." (תאודור רוזוולט)

 

      נקב מחט אינו צר לשני אוהבים, אך גם מלוא העולם אינו רחב די לשני שונאים.

 

ולמוות לא נתנני (טל. ש. רחוב אברמסקי אשדוד)

     כחייל מילואים ביחידה מובחרת, גם אני קיבלתי צו שמונה להתייצב במיידי, ביחידתי, אי שם בדרום הארץ. הצו הגיע בעיצומו של צום שבעה עשר בתמוז, והיות שאני מקפיד מאוד על תפילה במניין, הדבר הראשון שעשיתי רצתי להתפלל במנין תפילת מנחה, בבית המדרש של חסידי בעלזא ברובע ג' הסמוך ביותר לביתי.

     בכניסה לבית המדרש, ראיתי שילוט נאה הודות החשיבות להתפלל במניין באופן קבוע, וסגולותיו הרבות, וכן על חומר האיסור והסכנות לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה, ועל הזכויות וההצלחות הרבות שיש לאלה ששומרים ומקפידים לא לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה. צילמתי את הדפים הנ"ל. ולקחתי אותם איתי לבסיס, והפצתי אותם במקום, גם בתלי' על קירות בית המדרש בבסיס, וגם בחלוקה ידנית לכל חייל וחייל מהדתיים וכו' כולל למפקדים.

     הגענו לשטח הכינוס, ממש לפני שער הכניסה לעזה, וקיבלנו תידרוך מדוייק על מטרת המבצע, ומה עלינו לבצע נגד המחבלים, וחיכינו לכניסה, ואז מכריז המפקד של הגדוד (המג"ד) בואו נתפלל מנחה במניין, והוציא מכיסו את הדף שחילקתי בדבר חשיבות "התפילה בציבור". היינו במקום כ-300 חיילים, כמובן לא כולם דתיים, אבל כולנו נכנסנו לחדר אוכל שהיה ממוקם בסמוך לשטח הכינוס, בשביל להתפלל מנחה במניין.

     לאחר כדקה וחצי מכניסתנו לחדר האוכל, לתפילה. נשמע "בום" אדיר, יצאנו לראות מה קרה, ולא האמנו למראה עינינו - הטיל נפל בדיוק במרכז שטח הכינוס, שהיינו שם דקה וחצי לפני כן. ורק תפילת המנחה במניין הצילה הרבה חיי אדם, וכן פצועים רבים מאוד, כי הטיל היה טיל משופר, עם הרבה מאוד רסס...

     כמובן שתפילת המנחה שהתפללנו מיד לאחר האירוע יותר דמתה לתפילת נעילה ביום כיפור, הרבה בכי ודמעות של התרגשות והודיה להקב"ה על הצלתנו היה שם וכן חיילים רבים סיפרו לאחר התפילה שקיבלו על עצמם להקפיד מאוד על תפילה בציבור, וכן שלא לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה, וגם חיילים לא דתיים התחזקו מאוד ביחס לדת לאחר שראו במו עיניהם את הנס הגדול.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך, העקידה,בשליחות של מלאך, נעץ את מבטך בכוכבים, נקב מחט, שני אוהבים,


אמרי שפר ט"ו חשון ה'תשע"ו

 

גם הסימפוניה הכי מוצלחת מתחילה בתו אחד. (שמואל אייזיקוביץ)

 

     ''ויאמרו כן תעשה כאשר דברת" (יח, ה(  יודעים היו המלאכים דרכו של אברהם אבינו לאמור מעט ולעשות הרבה, ולפיכך אמרו: כן תעשה כאשר דברת, אבל לא יותר! ולא כמנהגך להוסיף על האמירה.

 

     ''זעקת סדום ועמורה כי רבה" (יח, כ(  הרי צריך היה לומר זעקת העשוקים בסדום ועמורה? אלא התירוץ הוא שע"פ רוב, דווקא החמסן הוא זה שזועק, הוא כביכול הנגזל והמקופח... ) ר' יהושע טרונק מקוטנא(

 

נקודה למחשבה: למה אף פעם לא רואים כותרת בעיתון "מגדת עתידות זכתה בלוטו"?

 

"וישא עיניו" (יח, ב(

     ולכאורה בפר' לך לך ראינו ששמר אברהם את עיניו ופתאום ואמר הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את, ואיך עכשיו מרים את העיניים, אלא אם אחד שומר את עיניו הקב"ה שומר עליו וכשפעם נשא את עיניו הוא רואה מלאכים. כדי להבין מה כוחה של ראיה אחת לא כשרה, נספר כאן מעשה מופלא שסיפר הגאון רבי שמואל וואזנר זצ"ל.

     יהודי חשוב באמריקה שבנו הגיע למצוות, רצה להעניק לילד מתנה גדולה, והודיע לו שלקראת יום הבר מצוה שלו הם יסעו לארץ ישראל, לבית מדרשו של הרב וואזנר זצ"ל, ושם יניח לו הרב את התפילין בפעם הראשונה. הילד התרגש מאד מהמתנה הרוחנית שיועדה לו, והכין את עצמו היטב לקראת הטיסה ארצה. האבא ספר לילדֹ ו שהגר"ש וואזנר אמר לו שמספר ימים לפני שהם מתכוננים לצאת מאמריקה, שיתקשר אליו שנית, כדי לוודא שהכל בסדר, ושלא יגיעו לחנם. האבא כבר רכש את כרטיסי הטיסה שעלו לו כ-2200 דולר טבין ותקילין. כשבוע לפני הטיסה מתקשר האב אל הרב, ולתדהמתו הוא שומע את הגאון האדיר בעל "שבט הלוי" אומר לוֹ : החלטתי שלא כדאי לכם לבוא אלי לבני ברק, מה קרה לפתע? שאל האב ההמום, הרי הילד כבר מתכונן לכך נפשית זמן רב, והגר"ש וואזנר מסביר:  נכון שיש ענין שבפעם הראשונה שהילד מניח תפלין הוא יעשה זאת על ידי רב, אבל האם חשבת – אבא יקר, כמה דברים לא טובים עלול הילד שלך לראות במהלך הדרך הארוכה שתעשה אתו מאמריקה עד לארץ ישראל, וכי הצר שווה בנזק המלך.

     האב ההמום נסה להסביר לרב שהילד עלול להתאכזב בצורה קשה, וכו', אבל כמובן שכל התירוצים והאמתלאות לא הועילו במאומה. שום דבר שבעולם אינו שווה שיקריבו עליו את הנזק שעלול להיות לילד מראיית דברים אסורים, פסק הגאון. והאב המשיך לשאול: ומה אעשה עם שני הכרטיסים שקניתי במחיר של 2200 דולר? ענה לו הרב בזה הלשון: לך ותקנה מסגרת גדולה ויפה, ותשים בתוכה את שני הכרטיסים, ובראש המסגרת תכתוב באותיות קידוש לבנה: הקרבנו את שני הכרטיסים הללו שמחירם היה 2222 דולר, על מנת שהבן יקיר שלנו לא יראה דברים אסורים.

ואכן הבן הזה גדל לנצורות.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

סימפוניה,מלאכים,אברהם אבינו,לאמור מעט,לעשות הרבה,זעקת סדום ועמורה,החמסן, הנגזל והמקופח,מגדת עתידות,



 

אמרי שפר ט"ז חשון ה'תשע"ו

 

 

 

נר אחד מביס את החשכה

 

      נשים טובות מגיעות לגן עדן. רעות מגיעות לכל מקום.

 

     "נתינה מולידה אהבה ונתינה מולידה נתינה" (ע"פ הרב אליהו דסלר)

 

      נתנו לו לאדם שתי עיניים שיראה בעינו האחת מעלות חברו ובעינו השנייה מומי עצמו-- {רבי מאיר מפרשמישלן}

 

וְעָּנו כָל הָעָם וְאָמְרּו אָמֵן..." (כז, טו(  [ע"פ לוח דבר בעתו תשרי תשע"ה[

     כולנו מודעים לחשיבות העצומה של עניית "אמן". אך מה אם הברכה נשמעת כבלתי הגיונית, והסיכוי שתתקיים - קלוש, האם גם אז ראוי לענות אמן?!

     על כך ועוד בסיפור שלפניכם: שבת קֹדש, כו' בסיון תרע"ז. בבית הכנסת הווינאי הנודע, ה"שיפ-שוהל", מכניסים את ספר התורה לארון הקודש, ורגש התחדשות של שבת מברכין עומד באוויר.  החזן עומד על הבימה ומתחיל לברך את חודש תמוז. הרב גולדשמידט, הגבאי הוותיק, מכריז כנהוג על שעת המולד שיחול אור ליום רביעי, בשעה אחת בלילה בדיוק.  הקהל אומר בהתרגשות את ה"יהי רצון" ומתפלל בכל לב לחודש טוב ומבורך, מלא בבשורות טובות. התפילה הסתיימה, ואנשי בית הכנסת החלו להחזיר את הסידורים למקומם. היה זה שוב הרב גולדשמידט, הגבאי המסור שביקש מהקהל להישאר מספר דקות כדי לומר דבר מה. רחש של סקרנות עבר בין המתפללים, מה בפיו של גולדשמידט?

     "יודעים אתם", פתח, "שהמולד של חודש זה , מולד מיוחד הוא, ויוצא בשעה עגולה בדיוק"! "וכי אין זה קורה פעמים רבות"? התפלא אחד המתפללים שניחן בראש חריף, וכבר החל משחזר במוחו מתי היה המולד הקודם, ומתי זה שלפניו... " מולד שכזה הוא מולד נדיר ביותר, ויוצא אחת לשמונים ושבע שנים בלבד"! קטע קולו של הגבאי את פתיל מחשבותיו, "בהזדמנות נדירה זו, רוצה אני לאחל לכל אחד ואחד מהמתפללים כאן, שתזכו לחיות בטוב ובנעימים ולזכות לברך את החודש הבא שבו יוצא מולד שכזה, בעוד שמונים ושבע שנה". גיחוך קל וחיוכים עדינים נצפו על פניהם של המתפללים. "עוד שמונים ושבע שנה? נו, נו...". "והרי דוד המלך אומר: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים", ואני כבר בן ל"ח שנים", הכריז אברך גבוה. "הלוואי והנכדים שלנו יזכו לכך, אבל אנחנו"?... אמר בחיוך יהודי מבוגר, ששער שיבה החל להיזרק בזקנו.  

     על יד הבימה, עמד נער צעיר ורזה כבן חמש עשרה, מפליטי פולין. הוא, לשם שינוי, לא גיחך ולא ביטל. כבר בהיותו ילד רך, שיננה אמו באוזניו: "ילדי, לעולם אל תחמיץ ברכה שמברכים אותך! על ברכות יש לענות אמן"! לכן, גם עתה כתמיד הוא ענה אמן בכל הכוונה והרצינות, וייחל שיאריך ה' שנותיו והוא יזכה לקדש את החודש בעוד 88 שנה.  

     שבת מברכין של חודש חשון. ירושלים, ה'תשס"ה. שקט השתרר בקהל בשעה שהכריז הגבאי על המולד שיחול אור ליום ה', בשעה שתיים בלילה בדיוק.  בשקט שנוצר, נתן היה לשמוע יבבה חלושה שנשמעה בצד בית הכנסת. מספר ראשים שהסתובבו בסקרנות, הספיקו לראות את ר' יהושע, הקשיש החביב והשתקן, כשמעיניו מתגלגלות כמה דמעות אושר שהסגירו את סערת נפשו. לכשנסתיימה התפילה ופנו הכל לבתיהם, ניגש גדליה שטיין,  אחד מאלו שהבחינו קודם בדמעותיו של הישיש, וביקש לשמוע מפיו את סיבת הבכי, משהו מעניין מונח כאן, הוא היה בטוח, ולא הופתע כשזכה למענה בחיוך קורן. זו הפעם השנייה בחיי, שאני מברך חודש שהמולד שלו יוצא בשעה עגולה בדיוק, סיפר הזקן, בפעם הקודמת שזה קרה, הייתי נער בן חמש עשרה...", וכאן הוא גולל לפניו את פרטי המקרה שאירע בבית הכנסת בוינה, כיצד ענה אמן ברצינות ובריכוז על ברכת הגבאי, כשמסביבו חייכו המתפללים כולם,  ואף הוסיפו אי אלו משפטים מבטלים. "

     אתה עדיין איש צעיר", סיים הזקן כשהאושר עדיין ניבט מעיניו, "אני ממליץ לך שתתרגל גם אתה ואף תלמד את הילדים שלך את מה שאמא שלי, עליה השלום, לימדה אותי: אין לזלזל בשום ברכה, ועל כל ברכה - יש לענות אמן בכוונה רבה! ואני מברך אותך, שתזכה גם אתה לחיות במולד הבא שיוצא בשעה עגולה, בעוד 88 שנים בדיוק - בחודש תשרי תתמ"ח, אי"ה בבריאות ובאושר". "אמן"! ענה גדליה בכוונה גדולה מאי-פעם... 

 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

 

נר אחד מביס את החשכה,נשים טובות,נתינה מולידה אהבה,מעלות חברו,מומי עצמו,

 

 

אמרי שפר י"ז חשון ה'תשע"ו

 

 ''אין נס גדול מקיומו הפלאי של עם ישראל בגלות זה כאלפים שנה, כבשה בין שבעים זאבים העוטים עליה לטרפה, כי בהתבונני בנפלאות אלה, גדלו אצלי יותר מכל ניסים ונפלאות שעשה ה' יתברך לאבותינו במצרים, ובמדבר, ובארץ ישראל!" (כתב היעב"ץ בהקדמת סידורו "בית יעקב")

 

     אם אבדה לאדם אבדה יאמר: ''אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם". מן הכא: ויפקח אלקים את עיניה".

 

     "בבואי להקים ולפתוח בית חולים חדש לאוכלוסייה הרחבה, שואף אני לא רק שיקפידו בו הקפדה מלאה על שמירת שבת וכשרות, ולא רק שיעסיקו בו רופאים מעולים ממדרגה ראשונה,  אלא גם ובעיקר שכל העובדים פה יהיו בעלי לב יהודי חם ! שיאהבו את החולה! שמטרתם הבלעדית תהיה   ריפוי החולה ולא ריפוי המחלה " .( הרבי מצאנז -קלויזנבורג זצ ” ל)

 

     מדע, זה להתעמק ולחקור דברים בלתי מובנים.

 

     מהו יהודי ’: יהודי, בעצם, הוא גם שכינה. חלק אלוק ממעל בקרבו. וכאשר הנך מכניס אותו תחת אוהלך, הרי שגם כיבדת את האדם הגופני וגם כיבדת את השכינה שבו.

 

     מי שזכה לראות צדיק, ובפרט מי שזכה לדבר עמו, אור מקיף זה יכול לפעול ישועות בקרב האיש ההוא ובני ביתו. ואם לפעמים הגילוי הזה יתמהמה, חכה לו . (הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

 

     "מי שצר לו ולא קורא אל ה' להושיעו,  ביטל עשה ועונשו גדול מאד , שהוא כמסיר השגחת השם מעליו". (החינוך)

 

     מצאנו בצדיקים גדולים שלא ראו את מה שלא רצו לראות ולא שמעו את מה שלא רצו לשמוע. זאת מפני התנגדותה של הנפש הא-לוקית לראות ולשמוע דברים שאינם ראויים לה.

 

אשת החסד מירושלים “... )הרב ירמיהו רלב“ג, ”עשות חסד“, עמודים קכ“ה-קכ“ו(

     זקנה אחת הייתה בירושלים. צדקת וחכמה הייתה, והייתה בוחרת לה מצוות שאין להן דורשים. כשהייתה בעלת נכסים - עשתה חסד בממונה: צדקה בסתר, חסד בצנעה, ואין אדם יודע במה עוסקת, אבל הכול יודעים שהיא בעלת מעשים, או שמבקרת חולים, או שמכנסת ילדי ישראל לחלק להם מגדנות, כדי לענות ”אמן“ על ברכתם.  לאחר שהזקנה מסרה כספה לעמותה של גמ"ח, ולא נשתייר לה מכספה אלא כדי מזונותיה, התחילה עושה חסד בגופה. מהלכת היא בסמטאות ירושלים, חגורה בסינר ארוך, מקושט בשני כיסים, כיס אחד מימין וכיס שני משמאל. סדור תפלה בידה ושפתיה נעות ודובבות פסוקי תהלים.

 

     ומה חסד בחרה לעשות בגופה הכפוף? - מהלכת היא בשווקים וברחובות וכונסת ”שמות“ הפזורים על הארץ ומצילתן מן הביזיון, ועושה חסד עם השמות הקדושים הבלועים בין ה“שמות“ הקרועים. את ה“שמות“ הקרועים היא כונסת לכיס הימני שבסינרה. והכיס השני מה שימש לה? - בכיס זה היא כונסת כל קליפה של פרי או ירק, או שברי זכוכית, או כל מכשול הזרוק ברשות הרבים, ושבני אדם עשויים להיתקל בהם. והיא - הזקנה - מרימה מן הארץ ומניחה אותן לכיס השמאלי שבסינרה, כדי שלא יכשלו בהן בני-אדם, ולא יחליקו התינוקות במרוצתן ויינזקו. את ה“שמות“ היתה גונזת בגניזה שבתחתית הבימה אשר עליה מניחים את ספר התורה כדי לקרוא בו, ואת הקליפות והמכשולים הזרוקים, היתה מוליכה למקום שאין בני-אדם מצויים שם. זקנה זו האריכה ימים, וקודם שנפטרה לבית עולמה, עלתה לבית-הדין אשר בחורבת רבי יהודה החסיד ובקשה לכתוב לה צוואתה. והיו תמהים: מה יש לה לצוות? שמא אוצר מצאה? כתבו לה, ולא הרבו לכתוב, שלא שאלה אלא בקשה אחת: לאחר אריכות ימיה, כשתחזיר נשמתה לגנזי מרומים - ישתמשו בסינר שלה המקושט בשני כיסים, כתכריכים לגופה. הוא שימש לה בחיים והוא ישמש לה לאחר פטירתה... וכתבו, וחתמו ושלחו את צוואתה ל“חברה קדישא“.

 

     לא עברו ימים רבים, ונפטרה מתוך זקנה. הלכו אנשי ירושלים אחרי מיטתה וסיפרו בשבחה, ואב בית הדין הספיד אותה והקריא את צוואתה... לאחר ימים הופיעה בחלום לפני אב בית-הדין וספרה לו: ”בעלמא דקשוט שקלו לה זכיותיה ושקלו את הכיסים במאזנים של פז. והיה כיס של שמאל, שהיה משמש להסיר מכשול - מכריע את הכל לחיי העולם הבא. 

 

חסד - הצלת חיים!

 

     סיפר אברך ששמע את הסיפור מבעלת המעשה: שתי נשים נהגו לחלק מדי שבוע מצרכים לעשרים משפחות.  הן היו אוספות ממכרים ומחנויות מזון מצרכים מדי שבוע בשבוע ולקראת שבת היו מחלקות אותם על פי רשימה מסודרת לעשרים המשפחות.

 

     באחת הפעמים, לאחר שחילקו 19 חבילות.  אמרה אחת הנשים לחברתה: "אני עייפה,  אין לי יותר כוחות.  אני לא מסוגלת ללכת ברגל ולמסור את המנה האחרונה. ב"ה זכינו , משפחה האחרונה לא תמות מרעב והיא בוודאי תסתדר.  פשוט אין לי כבר כוחות!" חברתה חשה מועקה פנימית בליבה . היא דמיינה כיצד האישה הנזקקת האחרונה ברשימה ממתינה בקוצר רוח שיגיעו אליה ומי יודע אם היא תסתדר.  ולא רק זאת אלא עגמת הנפש שתיגרם לה על שלא הגיעו אליה. בוודאי ובוודאי תצער אותה לקראת שבת.

 

"     את מוכרחה לאזור כוח . אני לא יכולה לחזור לביתי ללא המנה האחרונה.  בואי, אזרי כוח ויחד נעשה את המצוה בשלימות.  בלי חלוקת המנה האחרונה מי יודע איזו עוגמת נפש תהיה למשפחה הזאת,  והצער שנגרם לה אף אינו שווה את כל 19 המנות שחילקנו! אני מתחננת אלייך,  אנא בואי".

מילים אלו שיכנעו את חברתה להמשיך ולחלק את המנה העשרים. לאחר חלוקת המנה האחרונה שבו לבתיהן בגילה ובשמחה על כך שגם השבוע זכו לשמח את המשפחות.

 

     לקראת ערב בביתה של האישה ששידלה לסיים את המצווה נשמעו קולות משונים מחדר האמבטיה: "אמא! אמא! הצילו! הצילו!" זעקות שבר נשמעו ואט־אט הקול הלך ונחלש: "א...מ...א א...מ...א א...נ...י ל...א י...כ...ו...ל י...ו...ת...ר!". האם רצה לאמבטיה והנה שוד ושבר.  בנה הקטן הוכנס לתוך המייבש כביסה! אחותו סגרה עליו את הדלת והוא הסתובב שם במקום הבגדים. שערותיו נתלשו בסיבובים ובנס הוא ניצל! האם שרצה בבהלה כמעט שלא יכלה אף היא לפתוח את הדלת של המייבש ולהצילו מרוב ההלם שאחז בה , אך מהר התעשתה,  פתחה את הדלת והוציאה את בנה החבול.

 

     סיפרה האם שתוך כדי הצעקות והריצה לחדר האמבטיה , נגלתה לפניה דמות האישה שקיבלה את המנה העשרים . היא חשה שהיא "רצה" יחד איתה לחדר האמבטיה ו"משכה איתה" את הבן.

"ריבונו של עולם ! הבנתי!" -  בכי חנוק מדמעות שטף את פניה. - " אני מבטיחה לך,  רבונו של עולם, שעד סוף חיי אחלק את המצרכים עד המנה האחרונה.

 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

כבשה בין שבעים זאבים,בגלות,ניסים ונפלאות,ויפקח אלוקים את עיניה,בית חולים,מחלה,רופאים,



אמרי שפר י"ט חשון  ה'תשע"ו

 

אחד מחברי הכנסת של אחת המפלגות הידועות של רודפי דת וכל היקר והקדוש לעם ישראל, הגיע לביקור בבני ברק.  בתום הביקור התפעל מאוד מכל החסד שיש בעיר התורה ואמר שבסמטה הכי קטנה בבני ברק ישנה כמות של חסד יותר מכל העיר תל אביב.  וקיבל על עצמו לפתוח את הגמ"ח החילוני הראשון בעיר תל אביב... ומה קרה לבסוף ?! הגמ"ח נסגר לאחר תקופה מאוד קצרה! ולמה?!  כי היו באים רק לקחת ובלי לתת... (סיפר הרב צביאלי בן צור שליט"א)

 

     דווקא הוויתור הקשה כל כך לביצוע (בעיקר הבעל לאשתו והאישה לבעלה), דווקא הוא מוצא חן בעיני הא-לוקים, עד כדי כך שבאותו הרגע כל השערים פתוחים לתפילתך... מה שתבקש – תקבל! רק צריך לזכור זאת במקום הנכון ובזמן המתאים... (הרב שטיינמן שליט"א)

 

     הרב והתלמידים הביטו מחלונות בית הכנסת החוצה.  קטנה הייתה עירם, אך זקוקה לגשם והם חיפשו עשירי למניין בכדי להתפלל על הגשמים. מחלון בית הכנסת הבחינו ביהודי שנודע לעבריין וקראו לו שישלים להם מניין לתפילת הגשם. " אני?" נבוך העבריין וחיפש להשתמט, "אם אני אתפלל אתכם, א-לוקים יעצור את הגשם לעוד כמה חודשים"... "אם משום כך", ענה לו הרב בחיוך רחב, "תנוח דעתך. בגלל אנשים כמוך ירד כבר מבול בעולם"...

 

      לא כל מה שאתה חושב מותר לך לדבר, אבל כל מה שאתה מדבר מותר לך לחשוב קודם...'

 

"הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ"(כד ב) (אברהם לוי)

     כאשר רבי יעקב ישראל"הַסְטָיְיפְּלֵר" נפגש עם הנערה, הוא שאל אותה שאלה אחת: האם את מסוגלת להבין מהו האושר הגדול ביותר שהיה לי אי פעם בימי חיי? אם את מסוגלת להבין זאת, הרי שאנו מתאמים להקים בית.

     כעת אספר לך מהי ההנאה הגדולה ביותר שהייתה לי בימי חיי, ומעשה שהיה כך היה: לפני מספר שנים כאשר הייתי ברוסיה הצבא גייס את כל בני הנוער שלא מרצונם והכריח את כולם לעבוד שבעה ימים בשבוע, ולא נתן לאף בחור יהודי לשמור את השבת. במשך כל התקופה הזו נלחמתי בחירוף נפש למען השבת והתאמצתי לא לחלל אותה אפילו פעם אחת, וברוך ה' חלפו שבועות רבים - וה' סייע בידי לשמור כהוגן את כל השבתות. אך השטן לא וויתר לי, ויום שבת אחד ניגשו אלי קבוצת חיילים והורו לי לעשות מעשה של חילול שבת. ניסיתי לשנות את הגזרה אך לא הצלחתי, והייתי אובד עצות. ראו החיילים את סירובי, ואיימו עלי שיכו אותי בכל הכוח - אם לא אענה לדרישתם ואחלל את השבת. באותו רגע ששמעתי את איומם, אורו עיני, וניגשתי אל החיילים והצעתי להם עסקה. "תכו אותי כאוות נפשכם, ובתמורה לכך תתחייבו לי שלא תבקשו ממני לחלל את השבת". כאשר שמעו החיילים את דברי הם צחקו עלי והסכימו לעצתי. הם נעמדו בשורה ואחזו את הנשק בידם, וביקשו שאעבור ליד כל חייל - וכל אחד מהם יחבוט לי עם הרובה בראש. הרב ממשיך ומספר. אני עובר מחייל לחייל, החיילים מפליאים בי את מכותיהם בצורה אכזרית ומתעללים בי בצורה נוראה, עד כדי כך שמרוב מכותיהם "לא הכירו לי פנים"!!! וברוך ה' לאחר שסיימתי לעבור את כל שורת החיילים הם באמת עזבו אותי, ולא דרשו שאחלל את אותה שבת.

     כאן תם הסיפור, וכעת אני רוצה להודיע לך את המשפט הבא: למרות שגופי היה פצוע ופגוע מאוד וסבלי היה נורא, דעי לך שהתענגתי מכל מכה שקיבלתי כפי שלא התענגתי מימי - ומעולם לא היה לי תענוג יותר גדול כמו אותו רגע שקיבלתי את המכות!!! כל מכה ומכה שנחתה על ראשי אמרתי בליבי "לכבוד השבת", "לכבוד בורא עולם", ושמחתי עליה כמוצא שלל רב. אם את מסוגלת להבין זאת, אם את מצליחה להבין את ההנאה שהרגשתי אז, הרי שאת מתאימה להיות אשתי לעתיד. אך אם לא, כנראה שאנו לא מתאימים.

     אין ספק שהסיפור הענק הזה מזכה את רבי יעקב ישראל בתואר הנכבד של "הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ", המושל בייצרו - עד כדי מסירות נפש. ומה שמיוחד כאן זה שרבי יעקב ישראל עשה זאת בשלמות, עם שמחה והנאה גדולה וסיפוק רב, וזו צריכה להיות שאיפתו של כל יהודי. לכבוש את הרצון ולהתמסר למען מצוות הבורא

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

חברי הכנסת ,רודפי דת,התפעל ,כמות של חסד,הגמ"ח החילוני,הבעל לאשתו האישה לבעלה,הרב והתלמידים,בית הכנסת,העבריין,



אמרי שפר כ' חשון  ה'תשע"ו

 

 

''ישמח משה במתנת חלקו". מי שהשבת חלקו, והתורה חלקו, שמח בהם. ומי שהזוהמה חלקו, שמח בה, כנראה...

 

     ''כי באפם הרגו איש"- אפשר להרוג אדם כשרק מעקמים את האף.

 

     למה אנחנו אוהבים כל כך את הנכדים שלנו? כי הם מחזירים לילדנו את כל מה שהם עשו לנו.

 

     מטאטא חדש מטאטא היטב.

 

ורפא ירפא (כא, יט). (אוצר אפרים,חלק ד' עמוד א'צ)

     סיפר הרב משה שרר זצ"ל, יו"ר אגודת ישראל באמריקה. כי פעם אחת בהיותו ילד קדח מחום. אמו עליו השלום הזעיקה את הרופא שבא לביקור בית. הרופא רשם מרשם דחוף, אולם האמא המסורה לא היתה יכולה לצאת מיד לבית מרקחת שכן כסף לשלם עבור התרופה לא היה בנמצא. בסופו של דבר הצליחה לאסוף כמה מטבעות ויצאה לדרך מתוך ההחלטה להביא את התרופה ויהי מה. באותה שעה הרוקח הראשי לא היה במקום, סגנו הסכים להעניק את התרופה היקרה תמורת הפרוטות שבידה, וכך יצאה לדרך שמחה וטובת לבב על שהצליחה במשימתה, וידה אוחזת בבקבוק הזכוכיות היקר מפז האמור להבריא את מחמד עיניה.

     היא מיהרה כל כך בדרכה, עד שנפלה ובקבוק הזכוכית נשבר לאין ספור שברים. בבכי מר הרימה את שקית הנייר הרטובה ובתוכה שברי הבקבוק, ורצה חזרה אל בית המרקחת, שם היה כבר בעל הבית שלא הבין את פשר הבכי המר. היא, שידעה כי אין לה כל דרך לשלם עבור התרופה, הבטיחה לו כי תבוא לעבוד בעבודות נקיון בלילות, רק שיתן את התרופה. הרוקח נטל את השקית הרטובה הריח לרגע את הריח שנדף ממנה ונעלם מיד, לאחר דקות ספורות חזר עם שקית חדשה, ובפנים סמוקות הגיש לה חזרה את מחיר התרופה ואמר, 'יש כנראה מלאכים ששומרים על הילד הזה, אוי ואבוי היה, אם ח"ו היה לוקח את התרופה שרקח הסגן שלי בטעות. 'אתה מבין מוישלה', היה תמיד מספר הרב שרר בשם אמו, תלמד מכך שיעור לכל החיים, כשנפלתי והבקבוק בידי חשבתי שהעולם נגמר, זה הסוף, כשרצתי חזרה לבית מרקחת חשבתי שזה הסוף, ולמדתי כי בחיים לפעמים כשחושבים ש'זה הסוף' דווקא אז מתחילה הישועה. שיעור זה, אמר תמיד, לווה אותו לכל חייו. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

ישמח משה, במתנת חלקו,הזוהמה,מעקמים את האף,להרוג אדם,אוהבים,מטאטא חדש,


אמרי שפר כ"א חשון  ה'תשע"ו

 

גם עשרים פרחים נובלים אפשר להחיות אם יודעים להשקות את השדה במקור צמיחתם.  

 

     "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים". והפירוש הוא: כאשר יורים את החץ כבר אי אפשר לכוונו עוד למטרה אחרת ואין עליו עוד שליטה. אולם בזמן שהחץ בידינו יכולים אנו לכוונו ולשלוט עליו. וכך הוא גם בעניין "חינוך הבנים" כשהם עדין "רכים" יכולים אנו לכוונם ולהדריכם אך עלינו לעשות זאת לפני שיהיה מאוחר מדיי!

 

     מנהגו של מוכר, נותן לקונים לטעום בחינם ואחר כך משלמים היטב אף מנהגו של היצר הרע כך...

   

     נר דולק מערב שבת לערב שבת: הזמן הרגוע ביותר של האישה הוא לאחר שהיא מדליקה נר שבת: כל המתח והבלגן מאחוריה, הבעל הלך לבית כנסת (יש כאלה שאצלן זה לא בגלל שסיימו הכל אלא בגלל שהבעל הלך לבית הכנסת...) הכל נעים ורגוע...

 

'ושמע צעקתינו - יודע תעלומות' (בעל המעשה: ש.נ.)

      קול בכי מר נשמע מכיוון המרפסת. ' מי יודע מה קרה?!' חשבתי בליבי תוך כדי ריצה בהולה. משקרבתי ראיתי את בני בן השלוש עומד ליד מעקה המרפסת נראה בריא ושלם.  נשמתי לרווחה ושאלתיו לפשר הבכי, "שמא נפל לך משחק לגינת השכנים"? "לא"! השיב בקול בוכים. " אז מה קרה"? ניסיתי לחקור. " אולי קיבלת מכה"? "לא"!!! השיב גם הפעם. " אז מדוע הנך בוכה"? המתנתי לתשובה.  ואז אמר בדמעות שליש: "אבא, תגיד לה' שיראה לי את המסוק בשמים"... רק אז שמתי לב לקול המטוס החג מעלינו בשמים מכוסים העבים.  פתחתי בבקשה פשוטה ותמימה לה' יחד עם בני בן השלוש, במילים פשוטות בקשנו מה' שיראה לנו את המסוק.  אך העננים מיאנו להיפרד עד שהרעש הלך ודעך והבנו שהמסוק כבר הרחיק אי שם בשמים.  ליבי נצבט עבור ילדי, הוספתי תפילה חרישית שלא יאכזב את הילד בעל האמונה התמימה ונכנסנו הביתה לאכול ארוחת ערב.

     באמצע הארוחה נכנס בני בן התשע ואמר: "אתם חייבים לבוא ולראות ארבע מסוקים טסים ממש מעל לבניין שלנו"!!! מיהרנו למרפסת ואכן ארבעה מסוקים חגו בגובה נמוך ממש מעל הבית והתרחקו אט אט כשבני בן השלוש מתבונן בהם בהתלהבות קורן מאושר אין סופי, ואמר: אבא תראה, ה' שלח לנו מסוקים משמים! בני בן התשע שמע את מילותיו של בן השלוש ושאל אותי לפשר המשפט האחרון.  סיפרתי לו מה שקרה מעט לפני שנכנס לבית ועל ההשגחה המדהימה שה' שלח עבורו מסוקים . אז הוסיף בני ואמר: "האמת שלא רציתי לקרוא לכם באמצע האוכל לראות מסוק וחששתי שמא לא תתלהבו ועוד חששתי שלא תהיה מרוצה שהפרעתי לקטן לאכול, אבל עכשיו אני מבין מדוע עדכנתי אתכם למרות חששותיי... 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

פרחים נובלים,להשקות,כחיצים ביד גיבור,חינוך הבנים,רכים,לטעום בחינם,נר דולק,נעים ורגוע,




אמרי שפר כ"ב חשון  ה'תשע"ו

 

 בדמקה הולכים באלכסון ולא הולכים ישר אותו הדבר הוא במלחמה נגד יצר הרע - אדם לא יגיד כי הוא יילחם מול היצר הרע פנים אל פנים וינצחו אלא ידע שעליו לפנות לדרך צדדית ולהתחמק מיצר הרע - דרך האלכסון .

 

     בעל ואשה הלכו לטייל בחיק הטבע, בדרך ראו באר ולידה שלט " באר המשאלות , "נטלה האישה מטבע עצמה עיניה והשליכה אותו לבאר, הבעל הסקרן התכופף על פי הבאר לראות את גודל המטבע שנוחתת בתחתית, אולם למזלו הרע נפל לתוך הבאר, האישה הנדהמת מלמלה לעצמה "העסק הזה עובד מהר".

 

     הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: החוטא ומוחל לעצמו - רשע גמור טוב הימנו.

 

     כשאומרים "כולם", כאילו אומרים "אף אחד". גרוע מכך - מסירים את האשמה מהאחראים האמיתיים.

 

אוטובוס שלם מאחוריך (הרב יחזקאל שובקס)

     היתה זו שעת צהריים מוקדמת. אוטובוס קו 823 יצא מן התחנה המרכזית בתל אביב לכיוון נצרת דרך עפולה.  האוטובוס היה מלא מפה לפה בנוסעים.  על ההגה ישב דָנִי - נהג צעיר. זיפי זקן קצרים על סנטרו,  ומאחורי פדחתו בקושי מבצבצת לה כיפ'לה קטנה מחוברת בשתי סיכות לשערו הפרוע. באותן שעות הכביש היה פתוח, התנועה זרמה בשלווה , ושום דבר לא הכין את הנוסעים לקראת הדראמה הגדולה אשר תתרחש בעוד דקות אחדות.

     בצומת מגידו נעצר האוטובוס בתחנה, נוסעים ירדו ואחרים עלו, דני לחץ על דוושת הגז והחל להשתלב בתנועה. ואז פתאום נשמעו יריות. דני הרגיש כאב חד בבטנו וברגלו הימנית.  במבט מהיר לצד הספיק לראות את שני המחבלים עומדים בשולי הכביש ויורים. מתוך הראי שלפניו ניבטו פניהם המבוהלות של חמישים הנוסעים, בשבריר שניה הספיק דני לקלוט שחייהם של חמישים משפחות תלויים כעת על בלימה.  למרות הכאב החד שהרגיש ברגלו המשיך ללחוץ על דוושת הגז. הגלגלים היו מפוצצים והאוטובוס קרטע בקושי. דני החל לאבד דם, חושיו התערפלו וכוחותיו עזבוהו.  בינתיים המשיכו המחבלים לרוץ ולירות לעבר האוטובוס,  ודני המשיך בנסיעה בכוחות לא לו. לאחר כמה דקות התמוטט והאוטובוס נעצר.  

     התוצאות של הפיגוע היו קשות.  במכונית פרטית אשר נסעה מאחורי האוטובוס נהרגו שני נוסעים. עוד עשרים אנשים נפצעו בדרגות פציעה שונות. למרבה הנס, למעט דני, אף אחד מנוסעי האוטובוס לא נפגע.  דני הובהל לבית החולים, ושם הוגדר כפצוע קשה.  למחרת כאשר העיתונים דיווחו על הפיגוע הקשה,  הוקדשה יריעה מיוחדת אודות תושייתו של הנהג דני שפילמן, אשר למרות הפציעה הקשה ברגלו ובבטנו הרחיק את האוטובוס מזירת הירי.  

     אחד מאלו שהידיעה הזאת הגיעה לאוזניו, היה הרב אברהם סלומון אשר עמד בראשות הישיבה "מאור התורה" בבאר שבע.  תלמידי הישיבה היו בדרך כלל יוצאי משפחות מסורתיות קשיי יום, אשר השתכנעו לשלוח את ילדיהם לישיבה בתנאי פנימייה מלאים במחיר מוזל.  הרב סלומון ואיתו שאר חברי הצוות הרוחני, השתדלו והתאמצו להחדיר אהבת תורה ויראת שמים. וכך מתוך מאות התלמידים אשר עברו תחת ידיהם, הקימו רבים מהם בתים מפוארים בישראל.  אך היו גם כאלו שאכזבו, ואחד מהם הוא דני שפילמן.  הוא היה תלמיד כשרוני חרוץ ובעל נפש אצילית. כאשר כולם האמינו שהנה צומח לנו צורב צעיר, החלה ההתדרדרות. הרב סלומון משוכנע שאלו היו ילדי השכנים של דני. הוא עצמו, בעל נשמה עדינה, ומאליו לא נמשך להתנהגותו הנלוזה. ילדי השכנים הצליחו למשכו בכוח למסיבות הוללות אל תוך הלילה, וניתקו את נשמתו מן התורה הק'.

     כאשר עזב דני את הישיבה ביכו אותו כל הצוות הרוחני.  התחושה היתה שהישיבה איבדה את מיטב בניה.  כמעט עשר שנים עברו מאז.  כעת כאשר הרב סלומון שמע על הנהג שנפצע בפיגוע,  עלו כל הזכרונות הקשים והציפו את לבו.  עברו שבועיים מאז, והרב סלומון לאחר מחשבות רבות החליט להעפיל צפונה ולבקר את דני אשר שכב בבית החולים "העמק" בעפולה.  המאמץ היה קשה, בפרט ליהודי בגילו, אבל הרב סלומון לא חשב על הנאתו ועל נוחיותו, אלא על הזדמנות הפז להחליף כמה דברי חיזוק עם התלמיד הסורר. אולי יתעורר לבבו? כאשר הרב סלומון נכנס פנימה לחדרו, קרץ דני בעיניו קריצה משמעותית. נראה כי גברו בלבו הגעגועים לימים הטובים של פעם.  דני היה חלוש מאוד, ובכל זאת התאמץ לדבר על משהו חשוב. " הרב בוודאי יודע שהרבה מכוניות פרטיות נפגעו בפיגוע". הרב סלומון הנהן בראשו. הוא שמע על שני הרוגים ועוד עשרות פצועים. " באוטובוס אני היחיד שנפגעתי". הרב סלומון הגיב: "כן, נס עצום. שמעתי שלמרות הפציעה הקשה שלך, המשכת לנסוע עוד כמה קילומטרים. גבורה אמיתית" . "יש לרב חלק גדול בזה" . "לי?!" " כן. לפני שנים רבות, אני חושב שזה היה בפרשת חיי- שרה, הרב אז אמר משל על נהג שמסיע אוטובוס מלא נוסעים, ופתאום נקלע ליריות. הנהג מתמלא בכוחות אדירים ועל-אנושיים כדי לחלץ את האוטובוס מן הזירה, מפני שיש לו אחריות על חייהם של חמישים משפחות.  כאשר התחלתי לעבוד כנהג חשבתי על זה הרבה, וזה נתן לי את הכוח" . הרב סלומון נזכר במשהו. "תזכיר לי מה היה הנמשל?"  דני חייך במבוכה. "אני זוכר גם את זה. הרב אמר שלפעמים בחור חושב רק על החיים הפרטיים שלו, והוא מתנהג בהפקרות. בחור צריך לחשוב שהוא עתיד להיות אבא לילדים, סבא לנכדים ולנינים. אוטובוס שלם מאחורינו ואנו אמורים לקחת אחריות על כל האנשים האלו. המחשבה על כך צריכה לתת לנו כוחות חזקים להתמודד עם הנסיונות ועם הקשיים"

      הרב סלומון נזכר: "כן זה היה בפרשת חיי-שרה. כך נאמר בפרשה 'ואברהם זקן בא בימים' - כותב על כך המדרש )אגדת בראשית לד(:  כיון שמתה שרה מיד קפצה עליו זיקנה. משל לחובל גבור שהיה לו ספינה, כבש את המים ואת הרוחות,  בא עליו פירטון (- שודדים) ועמד והרג את כולן. לאחר זמן באה עליו רוח קשה ונשברה ספינתו, התחיל מבקש רחמים מבני אדם, בבקשה מכם הצילו אותי. אמרו לו: אתמול היית מכבש את המים והורג את הפירטין, ועכשיו אתה מבקש מן אחרים שיצילו אותך? אמר להם: כל זמן שהיתה ספינתי קיימת הייתי גבור ולא הוצרכתי שיסייעוני, ועכשיו נשברה ספינתי נשבר כחי. כך אברהם, באו עליו פירטין ועמד והרג כולן, שנאמר: 'ויחלק עליהם הוא ועבדיו ויכם' , ומל לעצמו ולישמעאל ולילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו ביום אחד... אמרו לו:  אתמול היית שולט בכל העולם, דכתיב 'ברוך אברם לאל עליון', ועכשיו אתה אומר 'גר ותושב'? אמר להם: ומה אעשה שמתה אשתי, שנאמר 'ואקברה מתי' מיד ' ואברהם זקן' . כל עוד יש לרב החובל ספינה שבאחריותו, יש לו כוחות מול כולם. אבל כאשר אין ספינה תחת אחריותו, כבר אין לו כוחות לשמור על עצמו".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

הולכים באלכסון,דמקה,לדרך צדדית,בעל ואישה,באר המשאלות ,רשע גמור,אף אחד,



אמרי שפר כ"ג חשון  ה'תשע"ו

 

 

אחד מחשובי שכונת "שערי חסד" התייעץ עם הגאון מטשיבין בקשר לשידוך שמציעים לבתו עם בחור חשוב מאד . למדן בשיעור קומה , בעל יחוס ועוד.  רבנו שאלו אם הוא גם בעל מידות טובות, והמליץ שכן מרומז בפסוק, שזה הדבר הראשון שיש לבדוק "את בתי נתתי לאיש הזה - " הדבר הראשון שיש לבדוק בשידוך שהחתן יהיה ראוי להיקרא " !"איש ("שר התורה)

     במקדש היו ישראל עומדים צפופים,  ומשתחווים רווחים (אבות ה'- ה'); כאשר "עומדים" - כשכל אחד "עומד" זקוף לעצמו, כיחיד בפני עצמו, אזי "צפופים" - צפוף לכל אחד, הוא חש שהשני דוחקו, וכאילו אין לו מקום. אך כאשר "משתחווים" - כשכל אחד כורע, מתכופף, מרכין עצמו לזולתו, אזי "רווחים" - לפתע לכולם יש מקום, וברווח. צרוּת המקום, הצפיפות המעיקה, כל אלו נביעתן מקטנות אמונה, ומאי התחשבות ואי רצון לדאגה אמיתית לזולת הנברא בצלם אלוקים. הבה נחשוב ונדאג לרווחת הזולת, נמציא לו חלק טוב ונעים. נמלא את ליבו בהרגשה טובה (ופריו מתוק).

 

"     זקן בא בימים" סופי תיבות - 'אמן' מכאן שכל העונה אמן יאריך ימים. '(תוס' השלם  'ד א"כ )

 

     חיי שרה פרשת השידוכין - מעשה בפגישת הורי בחור ובחורה אודות כסף וממונות, מי מתי וכמה . סיפר אבי הבחור : למחרת נכנסתי למרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן להציג לפניו את הפרטים לקבל הסכמתו . במהלך הדברים סיפרתי כי דבר אחד מאד הפריע לי, שבמהלך הפגישה הטלפון הסלולרי של אם הנערה צלצל ארבע או חמש פעמים . היא הרימה ושוחחה עם האנשים. חשתי שיש בזה פגם בבין אדם לחברו ... רבי אהרן לייב שמע, ואמר " : אמת, אל תיקח את השידוך הזה !" ניסיתי לשאול ולומר, נכון שהאמא היא מנווטת שם בבית, אבל עדיין סך הכל מדובר על האם ולא על הבת המדוברת .... הגיב רבינו " : , נכון אבל זה מה שהבת רואה בבית!" ("מאחורי הפרגוד)

 

 

גלגולו של שדוך (פניני עין חמד, גליון 558)

     להלן סיפור המעובד מתוך בטאון 'קול ברמה', דברים הנאמרו ע"י הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א (רבה של רמת אלחנן) ונכתבו ע"י ר' מיכאל צורן הי"ו ובו ניתן לראות בעליל כיצד הבורא משדך שידוכים בדרך לא דרך.   

"     הגיע אלינו מעשה מופלא שאירע בזמננו משדכן ירושלמי: " היה זה לפני זמן מה בלונדון שבאנגליה, כאשר עסקתי בשידוך של נערה ממשפחה חשובה, עשירה ומפורסמת מאד. הבת הייתה מושלמת בכל התחומים: בעלת מידות טובות, יראת שמיים טהורה, וכסף לא היה חסר למשפחתה,  על אף שהיא נפגשה עם מספר בחורים משום מה לא הצליחה למצוא את זיווגה.  טובי הבחורים מכל עולם הישיבות הוצעו לה, עם רובם היא אף נפגשה, אך תמיד השידוך נעצר בשלב מסוים וירד מהפרק. לא שהיא הייתה בררנית, אך משמיים זה לא היה זה. השנים חלפו והבחורה הגיעה לגיל !28 ההורים כבר התייאשו לחלוטין. אפילו השדכנים כמעט הפסיקו לטפל באותה נערה ומשפחתה – הם פשוט ידעו שכבר שנים לא יוצא מכאן מאומה וחבל על כל מאמץ והשקעה.  לאחרונה, אף כשעלו הצעות על בחורי ישיבה מיוחדים במינם, הוריה כבר לא התרגשו ועוד לפני שיצאה לפגישה הם היו בטוחים שזה בזבוז זמן. כמעט וכל חברותיה בנות גילה כבר היו נשואות עם ארבעה עד שישה ילדים!, והיא עדיין מחפשת את בעלה העתידי.  

     הוריה שהיו אנשים אמידים מאוד הירשו לעצמם להעסיק בביתם כמה עובדות זרות (גויות ) שהיו דואגות לטיפוח וניקיון הבית. לכל עובדת זרה היו שעות מיוחדות בה היא הייתה באה לנקות, לאחר שעבדה בכמה בתים נוספים.  והנה, באחד הימים מגיעה אחת העובדות הזרות אל ההורים ומבקשת לדבר עימהם דבר מה. ההורים לא הבינו מה כבר יש לה לדבר עימהם, אך נענו לבקשתה . "יש לי דבר מיוחד לספר לכם", פתחה ואמרה במבטא הבולט שבדיבורה, "כידוע לכם, לפני שאני מגיעה לנקות את ביתכם,  אני עובדת בבית חרדי נוסף, הממוקם בתים ספורים מביתכם. בדירה זו ישנו בחור חרוץ ומיוחד בן שלושים , אשר גם הוא מחפש כבר זמן רב שידוך, כפי הבנתי, ולפי דעתי נראה לי שהוא דווקא מתאים מאד לבתכם, המחפשת גם היא זמן רב מאד בחור טוב " . ההורים שמעו את דבירה ונדהמו, שכן מי מציעה לבתם שידוך, עובדת זרה גויה?! לאן הגענו שאנחנו צריכים לשמוע הצעה מעובדת זרה שבכלל לא מבינה מהו העולם החרדי.  בהתחלה הם לא התייחסו לדבריה ועשו רושם כי אין זה העסק שלה ואין לה הבנה בכך, אך לאחר הפצרות רבות ומכיוון שהבחור היה גר מספר בתים מהם, אכן נערכו בירורים על הבחור והשניים החליטו להיפגש.

     הבת נפגשת פגישה ראשונה ורוצה להמשיך. נס!. הם ממשיכים פגישה שנייה ו... שניהם חפצים להמשיך, עד שלאחר שבוע אחד בלבד הם מחליטים להינשא. ההורים הנרגשים לא ידעו את נפשם. הבחור מאד מצא חן בעיניהם, הוא למד באחת הישיבות המובחרות, היה עילוי אמיתי והכל אמרו כי עדיו לגדולות . לאחר זמן קצר נערכה מסיבת האירוסין. אבי הבת הנרגש קם מאושר מכסאו וביקש לומר כמה מילים לכולם. הוא לקח את המיקרופון לידיים, ואז הוא פרץ בבכי. "רבותיי היקרים", אמר בקול חנוק מאושר, "אינכם מבינים מה אירע פה. במשך כל כך הרבה שנים שאנו מחפשים שידוך לבתנו: לאיזה שדכן לא פנינו? באיזו ישיבה לא ביררנו ? " "לא היה אדם בעירנו שלא שמע על מצוקת בתנו. במשך שנים הוצעו עשרות ומאות הצעות לבתנו, אך אף אחד לא חשב להציע לנו את הבחור הזה, המתגורר במרחק של 3- 4 דקות מביתנו . " "מכל רחבי תבל קיבלנו הצעות, אך על בחור זה מהרחוב שלנו אף אחד לא חשב, עד... שבאה גויה אחת, הלא היא העובדת הזרה שלנו, אשר נמצאת בביתנו פחות משבועיים,  ודווקא הצעתה כל כך מתאימה ". ואז עצר האב, לקח אויר ובדמעות חונקות הוא המשיך ואמר: "כולנו חייבים ללמוד מכאן, כי במקום לבזבז כל כך הרבה אנרגיות על אכזבות ותסכולים ועל שידוכים שלא יוצאים לפועל,  אנו צריכים להשקיע את הזמן באמונה וביטחון מלאים בה' יתברך ולהחדיר בלבנו את העובדה שה' הוא בעל הבית היחיד בעולם, והוא גם אב רחמן ." "דעו לכם, כי לא פחות ממה שאני ריחמתי על בתי שלא מצאה את זיווגה, גם הקב"ה ריחם עליה ודאג לה לא פחות ממני. ורק הוא, בכוחו הכול יכול ובדעתו השלימה ידע שעדיין לא הגיע הזמן. משמיים סיבבו כי גם בתי וגם חתנה היו צריכים להגיע עד לגילאים כל כך מבוגרים, כי כך גזר בורא כל העולמות ." "והנה, מיד כאשר הגיעה השעה בשמיים, לא המתין הקב"ה עד שיגיע שדכן מקצועי, 'משלנו', ויתווך בין הצדדים, אלא שלח לנו את הגויה והיא בעצמה ביצעה את השידוך. כי 'הרבה שלוחין למקום' וכאשר מגיע הרגע של הישועה בשמיים,  הקב"ה מוציא את הדבר לפועל מיד ." "האמינו לי רבותיי", סיים האב את דבריו, "חבל, חבל לבזבז את הזמן על הרגשות של צער ומרמור. עלינו להתאזר באמונה שלימה בבורא עולם שהוא משגיח עלינו בכל רגע ומנהל את חיינו והוא קבע את הרגע והשניה בו תבוא הישועה, ורק על ידי שנבטח בו, ונחיה בשמחה ובשלווה, תוך כדי תפילה נזכה ליהנות מכל רגע בחיינו"

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

שערי חסד, למדן בשיעור קומה ,עומדים צפופים,משתחווים,כורע,מתכופף,זקן בא בימים,חיי שרה,


אמרי שפר כ"ו חשון  ה'תשע"ו

 

 

 

אי אפשר לטפס להצלחה עם הידיים בכיסים.

 

     אם אירופה לא מגיעה לסוריה, סוריה מגיעה לאירופה.

 

     סגולה לאריכות ימים - הובא בספר ש"י למורא (דף כ''ו), שאחד מגדולי התורה דרש, שתיבת שיבה , היא ר''ת של שתיקה יפה בשעת התפילה,

 

      סוד השיווק - זו התבונה למכור בזמן את הסחורה הנכונה. 

 

"זאת תהיה תורת המצורע" (יד, ב(

     המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה(.  הכוח האצור בלשוננו גדול יותר מכל מה שנוכל לתאר לעצמנו.  על האדם לדעת שתוצאותיו של דיבור אסור הן הרות אסון.  כדי להבין מדוע התורה מדגישה כל כך את כוח הדיבור, די להעיף מבט חטוף בהשפעתה של המילה על הסביבה. לדוגמא,  אדם יכול להיכנס לחדר, לומר כמה מילים המביעות כעס, וכבר הצליח להרגיז את כל הנוכחים במקום וכתוצאה מכך יכול אח"כ להיגרם חורבן ממשפט אחד.  משפחות רבות נהרסו בגלל משפטים בלתי שקולים של איש אל אשתו וכן להפך. מילה שנאמרת שלא במקומה לא ניתן לקחתה בחזרה גם אם נבקש אלף סליחות.  גם כאשר אדם אומר משפט קשה על רעהו אע"פ שהתנצל וביקש את סליחתו, הפצע נשאר פתוח ולא במהרה הוא מגליד.  כאשר אנו שולטים בכוח הדיבור בצורה הנכונה אנו שולטים גם בחיינו. הקב"ה נתן לנו הוראות מפורשות כיצד לשמור על לשוננו, עשה לנו מחסום עליון ותחתון בפה כדי שלא נתיר רסן לשוננו במהרה כי התוצאות הן חמורות, ואין פלא שכאשר האדם משחרר רסן לשונו הוא אינו יכול לראות את הנזק החמור העלול להיווצר ממשפט אחד.  הנה דוגמה נפלאה שהובאה בספר "אמרי שפר":

     מעשה בשליח תלמיד חכם מצפון הארץ שהגיע לארגנטינה לשם גביית כספים לישיבה מסוימת. בשבת עלה אותו תלמיד חכם לתיבה ודרש דברי אלוקים חיים, כשפיו מפיק מרגליות . הציבור שתה בצמא את דבריו הנלהבים, והתרשם מאוד מדברי תורתו. בסעודה שלישית שוב דרש הרב והחליט כי כעת כבר הקרקע מוכשרת לעריכת מגבית ופנה לעשות כן... והנה הוא רואה שחלה תפנית דרסטית בציבור, ואותם אנשים שהיו מקודם רתוקים למוצא פיו, החלו לפתע להזעיף לו פנים ולשלוח לעברו מבטי בוז מוסתרים. הוא גם ראה שהמגבית נתקלת בקשיים. הרב פנה אליהם ושאל בתמיהה "וכי מה קרה כעת ומדוע נשתנו פניכם אלי?" קם הגבאי ושאל "האם כבוד הרב גם סופר סת"ם? " הרב המופתע השיב "כן". פני כולם חוורו. הנה אמת נכון הדבר...

     הרב ביקש לשמוע במה העניין , ואז אמר הגבאי "אם כבוד הרב מבקש, אספר לו. זה עתה נודע לנו כי כבודו לוקח בעירו את ספרי התורה כביכול להגהה, ואחר כך מוכר אותם בגניבה, ובא לחוץ לארץ עד יעבור זעם ומעמיד פני חסיד... וכך מנהגך הרע תמיד!... " הרב תפס עת עצמו לבל יאבד עשתונותיו ושאל את הגבאי באיפוק מאיפה הוא יודע את זה. הגבאי השיב שפלוני אמר את זה. שאלו את פלוני היושב שם והוא הכחיש והשיב שלא אמר שהרב גונב תמיד ספר תורה, אלא ש"הרב גנב פעם אחת ספר תורה". "האם ראית אותי גונב ספר תורה?" ממשיך הרב ללחוץ. "לא ..." משפיל האיש את עיניו "אבל פלוני אמר שהוא ראה". ניגשים לפלוני "אתה ראית את הרב בגניבת ספר או ספרי תורה?" "לא" משיב האיש "אמרתי שהרב גנב ספר. לא אמרתי ספר תורה". "ומנין אתה יודע שגנבתי ספר?" שואל הרב. "אה" , משיב האיש בנימה בטוחה ומצביע על איש למדן וחכם שהיה בקהל "הוא אמר כך בפירוש!" החכם הלמדן משתומם "אני אמרתי שהרב גנב ספר?! אני בסך הכל שמעתי את הדרשה היפה של הרב וליקקתי את השפתיים כמו כולם, ואמרתי שדרשה כזאת יפה מסתמא הרב לא חיבר לבד אלא גנב אותה מאיזה ספר...". כך נראה פטפוט מיותר...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לטפס להצלחה ,עם הידיים בכיסים, מגיעה לסוריה,סוריה מגיעה לאירופה,אריכות ימים, סוד השיווק,



אמרי שפר כ"ז חשון  ה'תשע"ו

 

 

איזו תכונה מופלאה היא זו לראות רק את הצד הטוב בכל מה שקורה לנו בחיים  ?

 

     בחדר קטן בבית החולים שכבו 3 זקנים תשושים. בכל בוקר, היה מגיע חב"דניק ומניח לכולם תפילין. כך בכל יום , עד שהגיע יום שבת, והחב"דניק לא בא. ב-2 בצהריים אחד הזקנים שאל: 'מה קרה, היום לא בודקים לחץ דם?'

 

     בכל אדם טמון הפוטנציאל להיות מיוחד במינו . החכמה היא למצוא את המיוחד...

 

     יש סתירה בפיוט "אשת חיל": מצד אחד נאמר:" אשת חיל מי ימצא"- שקשה למצוא אישה ומצד שני, "רבות בנות עשו חיל"- שיש הרבה בנות טובות.  משיבים זאת חכמים בכך, שיש הבדל בין בנות לנשים. בת בבית הוריה עדיין צעירה, עושה חיל ויש לה את מצוות כיבוד הורים ולכן עושה את המוטל עליה. אך אישה, כשהיא בבית בעלה , שהיא כבר עייפה מהעשייה בבית הוריה, שם המבחן האמיתי עד כמה יש לה את מידת החסד.

 

זהירות בבקשות (המאור שבתורה עלון 225)

     היה פעם בחור צעיר שנדד מעיר לעיר בחיפוש אחר מזלו. באחד הימים, כשעייף מלצעוד בדרך, ישב לנוח בצלו של עץ עבות. הוא לא ידע שהעץ תחתיו בחר לשבת הוא עץ מגשים משאלות.

     היה זה יום קיץ שרבי, והחום הכבד העיק עליו והגיר מגופו אגלי זיעה נוטפים. הוא התלונן בקול רם: "איזה חום! הלוואי שהיה להשיב עלי רוח במניפה !" עוד לא גמר הבחור לומר את המשפט והנה התייצב מולו נער חסון עם מניפת ענק, והחל מנופף בה מול פניו " . אחחחח איזה עונג" אמר הבחור, נהנה ממשבי הרוח הקרירים " . כנראה שזהו עץ מגשים משאלות !

     כעבור זמן מה חש הבחור רעב, והחליט לנצל את כוחו של העץ כדי לארגן לו ארוחה כיד המלך. רק סיים לבטא את רצונו, והנער החל עורך לכבודו שולחן מטעמים מזילי ריר. הוא אכל ואכל כמו שלא אכל מימיו והתענג על מזלו הטוב. כששבע,הביט מסביבו בהנאה, ואמר: "ככה נהנים מהחיים ! שפר עליי מזלי הטוב, סוף סוף יש לי קצת נחת מנדודי בדרכים." ומיד אחרי זה, ביטא בקול רם מחשבה שחלפה במוחו: ''איזה מין מקום משונה הוא זה. יער, אבל אין בו חיות? איך יכול להיות יער בלי חיות? הייתי רוצה לראות ולו גם רק נמר אחד, או אריה". מיד הגיח מבין העצים נמר גדול וטרף אותו מבלי להשאיר ממנו דבר מלבד גל עצמות.

     ללמדך שאל לך להתגרות במזלך הטוב, עשה בו שימוש מדוד ומושכל שאם לא כן הוא עלול להתהפך בין רגע.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

תכונה מופלאה,הצד הטוב,זקנים תשושים,חב"דניק,תפילין,לחץ דם,אשת חיל,כיבוד הורים,




אמרי שפר כ"ח חשון  ה'תשע"ו

 

אדם לא יכול להיות אחראי על אחר לפני שהוא אחראי על עצמו.

     אי אמירת אמת לצורך ראוי אינה נחשבת לשקר.

"     אם ידור זאב עם כבש תדור כלה עם חמותה"

 

     הרבי אמר לתלמידים "ורב יעבוד צעיר". אם אתה רוצה לגדול רב,  צריך אתה להתחיל לעבוד מצעירותך.

 

ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך " (כז, לה ["אדרת אליהו'']

     בימי מלחמת העולם הראשונה הורה השלטון הטורקי לגייס את היהודים שהיו נתינים טורקים. נורא היה מצבם של המגויסים לצבא הטורקי, עינוי ומוות היה מנת חלקם. כולם חיפשו דרכים להינצל מגיוס קטלני זה.  בימים הקשים ההם, העניקה הממשלה הטורקית פטור מלשרת בצבא לחכמים ו"כלי קודש" . את הפטור העניקה ועדה, בה היו חברים קצין טורקי, רופא אזרחי והגאון רבי אליהו ראם. בפני הועדה היה צריך הנבחן להתייצב ולהיבדק, ורבי אליהו ראם, היה צריך לבחון אותו בהלכות איסור והיתר. בני הישיבות שהופיעו בפני הועדה,  היו נרגשים ונפחדים עד שניטל מהם כח הדיבור. רבי אליהו היה נוהג לפנות אל הנבחנים ולשאול אותם בתקיפות: " אמור נא, אם רוצים לאכול לחם, כיצד מברכים"? בן הישיבה היה עונה בהחלטיות: "המוציא לחם מן הארץ"... "ומה מברכים על היין"? "בורא פרי הגפן", היה עונה הנבחן... כך הצליח רבי אליהו להערים על חברי הועדה,  שיחשבו כי לפניהם עומדים גדולי תורה בעלי ידע עצום בהלכה... רבים מבני ירושלים קיבלו "תעודת חכם" על סמך מבחן זה וניצלו משירות בצבא הטורקי. 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אחראי, אי אמירת אמת, ידור זאב עם כבש, כלה עם חמותה, ורב יעבוד צעיר, במרמה,

 


אמרי שפר כ"ט חשון  ה'תשע"ו

 

 

   אופי מכוער יכול לכער את האדם הכי יפה.

 

   ''אם אתה רוצה להכניס משמעות לחייך, עליך להקדיש את עצמך לאהבת אחרים. להקדיש את עצמך לקהילה שסביבך ולהקדיש את עצמך ליצירת משהו שנותן לך מטרה ומשמעות".

 

     אתה יודע, כשאתה יודע שאינך יודע 

 

     במטבח הכי מהודר יש פח לפסולת... לאדם הכי מושלם יש חסרונות. 

 

ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי (כז, ד - מרק משכין שלום (ומתוק האור(

     מעשה מאוד בלתי-שכיח אודות 'מטעמים אשר אהב', מובא על רבי שמואל קובלסקי זצ"ל, בספר "אנא עבדא" : בכל יום – כך סיפר אחיו – לאחר השיעור שמסר ב"בית דוד", היה עולה לבקר אצל אמו, לקיים מצות כיבוד הורים, לשמח אותה. אמו הייתה שואלת שואלת באופן קבוע: "האם אכלת ארוחת בוקר?" והוא היה עונה באופן קבוע בחיוב, כי ידע שיקשה עליה להכין ארוחה, והוא לא רצה להכביד עליה, למרות שהייתה עושה זאת בשמחה.  זה לא היה שקר, מפני שהוא טעם משהו לפני השיעור, ואת ה'משהו' הזה ניתן היה להחשיב בשעת הדחק כארוחת בוקר. הוא היה יושב אפוא בבית אמו, שותה רק כוס תה, משוחח אתה, מנסה לשמח אותה, ושב הביתה.

     כאשר הגיע הביתה, הייתה רעייתו שואלת, האם אכל כבר ארוחת בוקר. הוא השיב בחיוב, כי חשש לכבודה של אמו – מגיע אליה הבן רעב, והיא לא מכינה לו אוכל ?! רבי שמואל צבי קובלסקי תמיד 'כבר אכל', ותמיד נותר ללא אוכל עד הצהריים...  ככלל, הוא נהג לאכול מעט מאוד, לא פינק את גופו, לא היה להוט אחר אוכל,  ובכלל לא התייחס לאוכל ולא שיבח מעדן.  רק מאכל אחד יצא מן הכלל הזה, עקב מעשה שהיה.

     פעם אחת, בהיותו תלמיד ישיבה, הגיע הביתה לבקר ביום שישי. אמו הגישה לו מרק ירקות סמיך. "נו איך המרק?" היא התעניינה, והבחור יצא מגדרו לשבח את המרק שהכינה. " או, סוף-סוף יש מאכל שהוא אוהב!" – נהרו פניה של האם, ומאז, בכל פעם שידעה שהוא עומד להגיע, הכינה עבורו את המרק שכה אהוב עליו.  לפני שנישא, שאלה הכלה-לעתיד את האם, אלו מאכלים הוא אוהב. "שמואל צבי מעולם לא הביע דעה על אוכל, הוא אינו להוט אחר שום מאכל, אבל מאכל אחד אני יודעת שהוא אוהב" – שמחה האם לשתף את הכלה – "פעם הוא שיבח את מרק הירקות הסמיך שהכנתי, ומאז אני מקפידה להכין אותו תמיד. הוא אוכל את המנה שאני מגישה, עד תומה, ואני מגישה לו עוד תוספת" . האם לימדה את הכלה, מלאת הרצון הטוב, את אופן הכנת המרק הזה, והיא,  אכן, הכינה אותו שוב ושוב לפי המתכון שקיבלה. רבי שמואל צבי אכל את המרק , הודה לה על מאמציה, ואף קיבל בתודה תוספת.  במשך כל חייו הוא לא הביע דעה על אוכל. הרבנית לא ידעה אלו מאכלים חביבים עליה ואלו אינם רצויים. הוא פשוט לא התייחס לאוכל. רק על מאכל אחד היה ידוע שערב לחיכו –המרק הזה. לדעתה, טעמו של המרק היה ממש נורא, אבל על טעם וריח אין, כידוע, להתווכח.

     לאחר פטירתו לחיי עול, הגיע מכתב תנחומים מחבר ותיק, שהתגורר בארץ אחרת. הוא שמע את הבשורה המרה, ומיהר לשלוח את תנחומיו בכתב. " הוא הציל את חיי הנישואין שלי"... כתב החבר במכתבו. בינו לבין רעייתו התגלעו חילוקי דעות על עניינים שבטעם וריח. היא בישלה בסגנון מסוים, והוא העדיף סגנון בישול אחר. היא הכינה מטעמים, לדעתה, והוא סלד מהם. כאשר שמע על כך הרב קובלסקי, סיפר לחברו את המעשה שהיה: כאשר הייתי בחור ישיבה, הגעתי ביום שישי אחד לבקר אצל אמי, והיא הגישה לי מרק ירקות סמיך. טעמתי, וכמעט נתקע האוכל בגרוני. טעמו היה נורא בעיני. אמי עמדה לידי,  ובקשה לדעת, האם ערב התבשיל לחיכי. וכי מה יכולתי לומר? כלום יכולתי לצער אותה, לומר שאינני אוהב את המרק כלל וכלל, וכל טרחתה היתה לשוא?! הודיתי לה,  אפוא, על המרק ושבחתי את טעמו. היא שמחה מאוד, ומזגה, לצערי, תוספת לצלחתי. אכלתי גם את התוספת, כדי לא לצער אותה. זה ממש לא היה קל, חששתי שאני עומד להקיא, אבל כאשר ראיתי את עיניה המאירות משמחה, יגעתי שהמאמץ היה כדאי.  הבעיה היתה, שמאותו יום, בכל פעם שידעה אימי, שאני עומד להגיע, היא הכינה ברוב מסירות, את המרק הזה... ואני הייתי כמעט נחנק, ומודה לה על המאמצים ועל הטרחה.  לא חשבתי שלאחר נישואי הבעיה תימשך, אך... כלתי שמעה מאמי, שזהו המאכל היחיד ששבחתי בפניה. כיון שהיא אשה טובה, רצתה לעשות את רצוני, ואני לא רציתי לאכזב אותה. אכלתי את המרק הנורא, הודיתי, וקבלתי תוספת, שגם עליה הודיתי. נו, ואתה מתווכח עם אשתך על הבדלי טעמים ?! "מאותו יום" – סיפר החבר – "לא שמעה ממני אשתי מילת בקורת על האוכל,  רק שבחים ותודות. זמן מה לאחר מכן, היא החלה להכין מאכלים שערבו לחיכי מאוד,  ושוב לא התווכחנו לא על הבדלי טעמים ולא על זוטות אחרות. השלום והשלווה שבו לאוהלנו.

     הרבנית קראה את המכתב, ולא ידעה את נפשה מצער. מדוע?! מדוע הוא לא סיפר על כך?! והרי היא את המרק הזה לא סבלה מעולם, הילדים סלדו ממנו ולא הסכימו לטעום. היא הכינה במיוחד עבורו, כדי שישמח, והוא כמעט נחנק, והודה לה מקרב לב. מדוע הוא שתק, ולא אמר מילה?! אבל היא ידעה את התשובה, והתשובה גדולה ועמוקה. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אופי מכוער,מטרה ומשמעות,אתה יודע,במטבח,פח לפסולת,חסרונות,

אמרי שפר ל' חשון  ה'תשע"ו

 

 

אדם זורע כעס, הוא קוצר חרטה, סבלנות..... קח אוויר....

 

     הקול קול יעקב והידיים ידי עשו (כז, כב).  - אמרו צדיקים בדרך צחות: מכאן רמז ל'שעון מעורר' בבוקר: ה'קול קול יעקב' זהו צלצול השעון שמעיר את האדם על מנת שילך ללמוד ולהתפלל, ו'הידיים ידי עשו' – אלו הידיים שמכבות את השעון שיוכל להמשיך לישון בנחת.

 

     "וייתן לך – ייתן ויחזור וייתן" (רש י" ). העושר הוא ניסיון גדול לאדם. ניסיון גדול יותר הוא בעושר שבא פתאום,  והוא עלול לקלקל את האדם ולהשחיתו. על כך הייתה הברכה "וייתן ויחזור וייתן , " שהשפע יבוא במנות, בהדרגה

 

     יקרבו ימי אבל אבי (כז, מא( - עשיו עשה חשבון שאם יהרוג את יעקב כעת,  יצטרך לומר קדיש בנפרד על יעקב ולאחר מכן כשאביו ימות יצטרך לומר עוד פעם קדיש, לכן העדיף לחכות לאבל אביו ולומר קדיש על שניהם בבת אחת...

האיכר והחמור

     יום אחד חמורו של איכר נפל לתוך באר. החמור בכה בקול מעורר רחמים במשך שעות והאיכר לא ידע מה לעשות.  לבסוף, החליט שהחמור זקן וגם ככה צריך לכסות את הבאר, ולא שווה להציל את החמור.  הוא הזמין את כל שכניו לבוא ולעזור לו. כולם תפסו אֵת חפירה והחלו לגרוף אדמה, זבל ודשן לתוך הבאר.  בתחילה, החמור לא הבין מה קורה ובכה בקולות נוראיים ואש, לתדהמת כולם הוא נירגע.  כעבור כמה שכבות של אדמה שהוסיפו לבאר, האיכר הביט ונדהם ממה שראה: עם כל תוספת של עפר שפגעה בגבו , החמור עשה דבר מפתיע-הוא התנער מעל לזבל ועלה צעד למעלה. השכנים של האיכר המשיכו לגרוף אדמה על גבי החמור, והוא התנער ועלה עוד צעד. עד מהרה, כולם היו המומים מהחמור שעלה למעלה ופתח בריצה.  מוסר השכל: מכל רע יכול לצאת טוב... ושגם חמור יכול להצליח אם רק יפסיק לרחם על עצמו...

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

זורע כעס,קוצר חרטה,ה'קול קול יעקב',הידיים ידי עשו,לישון בנחת,העושר,לקלקל,האיכר והחמור,


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים