בניית אתרים בחינם

 








היכונו לחזרת החזיר: האם נאכל בשר לבן לעתיד לבוא?

דרשה לפרשת שמיני-שבת מברכים ניסן

 

הרב והכומר יצאו לטיול בעיר. הם התקרבו לפארק העירוני והרב התכוון להיכנס פנימה ליהנות מהיופי הירוק, אך הכומר עצר אותו בהצבעה על השלט בכניסה: "אין כניסה ליהודים ולחזירים".

הרב הצביע על המילה האחרונה בשלט ואמר: "אז עכשיו שנינו לא יכולים להיכנס...".

יש מילים שאפילו לא אומרים אותם. יהודים פיתחו גועל ודחייה כה עמוקים מהם עד שאפילו לא מוציאים אותם מהפה. ראש וראשון למילים המגונות הוא ה"חזיר". הגמרא (שבת קכט,א) נמנעת מלהזכיר אותו בשמו ונוקבת ברמז שמאז דבק בו: 'אדם שהקיז דם שיאכל משהו ואחר כך יצא מן המקום, שאם יפגוש בדבר אחר – יכול לחלות בדבר אחר [צרעת שהיא מחלה שקשורה בחזירים]'.

המיאוס מפני החזיר מקיף את כל עם ישראל, ואפילו מסעדות טרפה שמוכרות (ה' ירחם) בשר דבר אחר, מתביישות לנקוט בשמו והמציאו שם מכובס: 'בשר לבן'. בנוסף לכך, המחוקק במדינת ישראל קבע את 'חוק החזיר', לפיו אסור לגדל את בעל החיים הזה בערי הארץ (למעט יישובים נוצריים), וזאת לפי תקנת חז"ל (בבא קמא פב): "לא יגדל חזירים בארץ ישראל".

וכאן עולה שאלה מרתקת בפרשת השבוע: פרשת שמיני מציגה את דיני המאכלות האסורות ומונה את החזיר בין בעלי החיים האסורים באכילה. שכן יש לו רק סימן טהרה אחד – רגלו מפריסה פרסה, אך פיו ומערכת הקיבה שלו אינם מעלים גרה.

פירוש: מפרסת פרסה - לחלק מבעלי החיים יש סוליה עבה בכף הרגל ששומרת על הרגל מפציעה באדמה, ואצל כמה בודדים מתוך בעלי החיים הללו, הסוליה היא שסועה מקדימה, בראש הרגל, ויש פיסוק ורווח בין שתי אצבעות הרגל. מעלה גרה – ישנם בעלי חיים שבולעים במהירות את העשב ללא לעיסה וטחינה, העשב יורד אל הקיבה ושם נרטב ומתחיל להתפרק באמצעות החומצות בקיבה, ואחר כך עולה בחזרה אל הפה לשם לעיסה וטחינה. אחת הסיבות לבריאת הטבע הזה אצלם הוא משום שבעלי החיים הללו ניזונים מעשב, ובעשב יש פחמימה הנקראת "תאית" שהיא קשה לפירוק. ולכן האוכל יורד תחילה אל הקיבה, מפורק שם באמצעות החומצות ואז חוזר חזרה לפה ללעיסה וטחינה.

וכיון שהחזיר נושא רק סימן טהרה אחד - מפריס פרסה אך אינו מעלה גרה - לפיכך אסור באכילה. וכאן מגיע האור החיים בפרשתנו (יא,ז) ומטיל פצצה: הוא מצטט מדרש שהחזיר אסור באכילה רק באופן זמני, אך הוא עתיד להיות מותר באכילה. זה פירוש המילה 'חזיר' - מלשון 'חזרה', משום שהוא עתיד לחזור לטהרתו כפי שהיו בעלי החיים לפני חטא עץ הדעת כאשר העולם כולו היה טהור.

כמובן, מפרשים רבים חולקים ושוללים בחריפות את 'חזרת החזיר'. היפה תואר בפירושו על ויקרא רבה יג,ג אומר ש"מדרש זה לא היה ולא נברא". הרדב"ז (שו"ת ח"ב תתכח) ועוד רבים כותבים כי המדרש הזה הוא רק רמז למלכות אדום שהחריבה את בית מקדשנו ו"נמשלה לחזיר", ולעתיד לבוא הם יעלו לקדושה ויסייעו בבניין המקדש. ואולם החזיר כפשוטו, כבעל חיים טמא, לא יהיה טהור.

יתירה מכך: ראיתי רעיון מעניין כי עצם זה שאומרים "דבר אחר" ולא "חזיר", הוא כדי לשלול את הטעות שהחזיר עשוי לחזור לטהרתו. ולכן חז"ל פעלו להשכיח את המילה הזו.

אבל מנגד, המדרש הזה מובא ומצוטט בספרים רבים (נלקטו בליקוטי שיחות כט/128 הערה 58) והשאלה עצומה: א. איך איסור מפורש יכול להתבטל, בניגוד לכלל הברור שמצוות התורה הן נצחיות?

ב. למה דווקא החזיר? אם אנחנו במצב רוח חיובי של 'פתיחת השורות וקבלת חברים חדשים לאגודה', למה לא נתיר גם את בעלי החיים הטמאים האחרים המוזכרים בפרשתנו בסמיכות לחזיר – והם נחמדים הרבה יותר ממנו – כמו הגמל, השפן והארנבת?

אדרבה, הרי החזיר גרוע ועלוב בין כולם, עד שאין מזכירים אפילו את שמו?

 

[אגב, זה עצמו מעניין: כיצד באמת הפך החזיר לנציג השטן? מה גרוע בו יותר מהקוף והפיל?

הגמרא (בבא קמא שם) קושרת בין איסור גידול חזירים בארץ ישראל, לזה שהחזיר היה המניע והגורם להפסקת קרבנות התמיד וחורבן בית המקדש. ומעשה שהיה כך היה: בסוף ימי המקדש השני, היה מצור כבד על ירושלים ונגמר מלאי הכבשים עבור הקרבת קרבנות התמיד בבוקר ובין הערביים. הכוהנים סיכמו עם גויים מחוץ לחומות שיקנו עבורם כבשים, וכל בוקר היו משלשלים במורד החומה קופה של זהב, ובתמורה היו מעלים בחזרה קופה עם שני כבשים. ואכן זכות הקרבנות שמרה על ירושלים והאויב לא הצליח להבקיע את החומה.

היה שם זקן אחד שגילה לצבא האויב את הסוד. "כל זמן שהיהודים מקריבים קרבן התמיד, לא תוכלו להם". למחרת שלשלו הכוהנים את קופת הזהב, ואולם בתמורה הם העלו שני חזירים קטנים, וכיון שהגיעה הקופה לחצי החומה, נעצו החזירים רגליהם בחומת ירושלים והזדעזעה העיר 400 פרסה. באותו יום פסקו קרבנות התמיד ונגזר דינה של העיר.

עוד הסבר מפורסם לנחיתות החזיר, קשור בהיותו סמל לצביעות והעמדת פנים. החזיר נוהג לפשוט את רגליו קדימה, כאילו כדי להדגיש את סימן הטהרה היחיד שלו – היותו מפריס פרסה – ומתוך כך להציג מצג שוא כאילו הוא חיה כשרה. הוי אומר שהוא עושה שימוש במעט הטוב שיש בו, כדי לרמות ולהוליך שולל את הבריות.

כך או כך, השאלה עצומה: איך דווקא סמל החורבן והרמאות – עתיד להפוך להיות טוב וכשר?].

 

האור החיים מיישב את הדברים בפשטות: סיבת איסורו של החזיר נובעת מכך שאינו מעלה גרה, ואולם לעתיד לבוא, טבעו ישתנה והוא יתחיל להעלות גרה ולכן לא תהיה סיבה לאוסרו. כך שלא התורה תשתנה, אלא המציאות תשתנה. האור החיים מדייק זאת ממילה מפורשת בפרשתנו: "כי מפריס פרסה הוא ... והואגרה לא ייגר" – מהי ההדגשה "והוא"? אלא רוצה התורה לחדד שהוא - במצבו הנוכחי - אינו מעלה גרה, אך הדברים אמורים להשתנות.

ואולם עדיין השאלה השנייה במקומה עומדת: למה דווקא החזיר? מה מעניק לו את הזכות להשתנות ולחזור בתשובה? מדוע לא ישתנה גם טבעם של בעלי החיים האחרים כמו הגמל, השפן והארנבת?

בשתי שורות קצרצרות בתוך הערת שוליים בתחתית העמוד, מעניק הרבי מלובאוויטש תובנה כבירה אודות ההבדל בין החזיר לשאר בעלי החיים בטבע (ספר השיחות תשנ"א ב/352, ראיתי בספר "ביאורי החומש", היכל מנחם, פרשתנו):

החזיר הוא בסדר ברגליים, אך בעייתי בחלק העליון של הגוף, בראש ובמערכת העיכול, ומי שבסדר ברגליים – במעשה בפועל - עתיד לחזור בתשובה ולהיות טהור.

החזיר הוא בעל החיים היחיד בטבע, שהוא מפריס פרסה ברגליו, אך אינו מעלה גרה בפיו ובמערכת העיכול. בעוד ששאר בעלי החיים הטמאים – הם או לא מפריסי פרסה ולא מעלי גרה, או מעלי גרה אך אינם מפריסי פרסה, כמו הגמל, השפן והארנבת.

הפרסה ברגל מסמלת את מי שהוא טהור ברגליו, כלומר, מקפיד על קיום מצוות מעשי כפי שקובעת ההלכה. הוא קם בבוקר, נוטל את הידיים, הולך לבית הכנסת, מניח תפילין ומתפלל. לעומת זאת, הסימן של מעלה גרה, מסמל את מי שהוא טהור בדעות ובהשקפות, הוא יודע מה חושבת היהדות על כל נושא, הוא יכול לתת הרצאה מרתקת על הבדלי ההשקפות בין הרמב"ם לספר הכוזרי אודות "טעמי המצוות", אך אינו מייחס חשיבות לקיום המעשי. מבחינתו, הקיום נועד למי שאינו יודע לחשוב.

וכאן מלמדת התורה את התובנה הבסיסית ביותר ביהדות: היהודי צועד על רגליו, לא על ראשו. מי שמתמסר לקיום מצוות מעשי – הוא יהיה בסדר, הילדים שלו יהיו בסדר, וגם מי שעזב – יחזור בסוף. לעומת זאת, מי שמניח דגש על רעיונות – יישאר בעולם המחשבה והדברים לא יתקעו יתד במציאות.

הנה סיפור מעורר לב: זה היה בתחילת שנות התשעים, הרב ישראל מאיר לאו, רבה של תל אביב דאז וראש אבות בתי הדין בה, ישב בלשכתו ודן בתיק מסובך של "בירור יהדות". באותם ימים התעשרה ארץ ישראל בקיבוץ הגלויות הגדול ביותר בדורנו: שערי ברית המועצות נפתחו ומיליון עולים נחתו בנמל התעופה בן גוריון. זה היה נס מדהים, אבל בשולי העלייה הנהדרת התעוררו שאלות של 'בירור יהדות', מחמת אנשים שלקחו 'טרמפ' ועלו ארצה במסגרת חוק השבות.

מול שולחנו של הרב לאו עמד גבר בן 40 וביקש להוכיח את יהדותו. לא היו לו כל מסמכים מתאימים, אך הוא הביא עמו שני עדים כשרים: עד אחד העיד שהוא השתתף בברית המילה שלו לפני 40 שנה, ויהודי שני, חסיד חב"ד מבוגר עם זקן ארוך, סיפר דבר מפעים:

הוא הכיר היטב את אמו של אותו גבר. היא הייתה רופאה בבית הרפואה הממשלתי במוסקבה. היא ניהלה כלפי חוץ אורח חיים קומוניסטי ואיש לא היה יכול להעלות בדעתו שהיא שונה מכולם, אבל היה לה מנהג אחד עליו הקפידה בחירוף נפש. היא הייתה מעשנת כבדה, שתי קופסאות סיגריות ביום, אבל בכל לילה הייתה מוציאה מהקופסה סיגריה אחת ומניחה בתיבה תחת המיטה. בכל שנה אחרי חג הפורים הייתה מרוקנת את התיבה, מוציאה 365 סיגריות שהתקבצו לאורך כל השנה ומגיעה אלי הביתה. אני הייתי מוכר את הסיגריות בשוק השחור וקונה תמורתן שני קילו קמח ואופה עבורה מצות לליל הסדר. ועל הלילה הזה היא לא וויתרה מעולם: היא ומשפחתה הקפידו בקנאות על קיום המצווה הזו וחינוך הילדים. ואם כזו אימא – איזה פלא שהבן התעורר לעלות לארץ ומתעקש על יהדותו.

הרב לאו לא היה יכול לעצור את דמעותיו וביקש לשוחח עם האימא. התברר כי היא נשארה ברוסיה. אחרי התגברות על תקלות התקשורת, הוא הצליח להשיג אותה בטלפון ואמר רק משפט אחד: "אנחנו חוגגים את ליל הסדר לילה אחד בשנה, את חגגת אותו 365 לילות בשנה...".

 

מה באמת העוצמה של הקיום המעשי? מדוע אי אפשר להסתפק ברעיונות מוצקים וברגשות נעלים?

שתי תשובות פשוטות: א. רעיונות ורגשות נדרסים תחת הגלגלים של החיים. בני זוג מתחילים את החיים מלאי אהבה אחד לשני, אבל שוקעים במהירות תחת המרוץ של השגרה ואחרי כמה שנים הם מגלים שלא נשארו להם זמן לרגשות. החיים הם מעשיים ולא רגשיים, ולכן התובנות המהדהדות והרגשות ממלאי הלב נרמסים תחת הלחץ למלא את חשבון הבנק. רק הרגלים מעשיים קבועים, שנמצאים כחלק בלתי נפרד מסדר היום, מקבעים את הרגש ומנכיחים אותו בתוך מציאות החיים.

ב. באופן מעמיק יותר, בשפתה של תורת החסידות: רעיונות ורגשות מבוססים על החוויה של האדם, וחוויות הם דבר חולף. ואילו קיום מעשי מבוסס עלהתמסרות וקבלת עול לרצון ה' – וקבלת עול היא יסוד של נצח. בקיום מעשי אין כל חוויה והתרגשות – וזה בדיוק כוחו. כל מה שנרגש בו הוא ההתמסרות לרצון ה', והביטול הזה יוצר חיבור איתן בנפש ואינו חולף לעולם.

ומהסיבה הזו, גם מי שחלילה 'נטמא' – עתיד בסופו של דבר לחזור ולהיטהר, כמו אותו בעל חיים שאינו מעלה גרה – אך מפריס פרסה, ונזכה לכך עוד לפני ר"ח ניסן, חודש הגאולה, כפשוטו ממש.

 


דרשה לפרשת שמיני


מה הקשר בין בהמה שפרסתה משוסעת לתקינות הכשרותית של המזון? מבוסס על לקו"ש ב/375 ואילך.

יהודי מסכן נקלע לקשיים כספיים חמורים. הדבר נודע לכומר והוא פנה אליו בהצעה מפתה: הוא ישלם את חובותיו ובתמורה ימיר היהודי את דתו. וכדי לוודא שהיהודי אכן עוזב את היהדות, עליו להתחייב כי מהיום יאכל בשר סוס ולא בשר פרה. היהודי המסכן הסכים והכומר היזה עליו כמה טיפות מים והכריז בחגיגיות: "אתה נוצרי, אתה נוצרי, אתה נוצרי".

חלפו חודשיים והכומר בא לראות איך עומד היהודי בתנאים. הוא נכנס אליו בליל שבת וראה את היהודי יושב עם המשפחה סביב שולחן השבת ואוכל בשר בקר כשר. לפני שהכומר פתח את פיו, הבהיר האיש: השפרצתי על הבשר כמה טיפות מים והכרזתי: "אתה סוס, אתה סוס, אתה סוס"…

אחד הנושאים המרכזיים בחייו של היהודי, הוא "שמירת הכשרות". עולם האוכל היהודי הוא מוגבל ומצומצם ואפשר לאכול מספר מוגבל של מאכלים. הדבר נוגע במיוחד לתחום הבשר, בו יהודי יכול לאכול רק בשר בעלי חיים בודדים, שיש להם שני סימני כשרות: מעלי גרה ומפריסי פרסה.

כאן שואל את עצמו כל אדם חושב: מה זה בכלל משנה? למה הקב"ה מתערב במה שמניחים בצלחת? הרי העיקר הוא לאכול ולקבל כוח ומה חשובה הדרך?

זאת שאלה עתיקת יומין והמדרש מקשה אותה לגבי מצות השחיטה:

  1. תנחומא שמיני ז: מה אכפת לו להקב"ה שיאכלו ישראל בלי שחיטה? שיהא ישראל נוחר ואוכל [בדקירה בלא שחיטה] או שוחט מן הצוואר או מן הירך?

אולם במיוחד קשה להבין את סימני הכשרות: איך צורת הפרסה של הבהמה הופכת אותה לכשרה? או מה הקשר בין צורת העיכול של הבהמה להיותה מותרת באכילה?

השאלה הזאת מעניינת במיוחד, משום שכללי הכשרות היהודיים הם ייחודיים לחלוטין. בכל מיני דתות קדומות, יש מושג של אוכל חיובי ואוכל שלילי, אבל החלוקה שם מוגדרת וברורה: בהמות כן, חיות לא, בעלי חיים צמחוניים כן, בעלי חיים טורפים לא, וכיוצא בזה. אך כללי הכשרות היהודיים הם דקדקניים ופרטניים והכלל היחיד הקובע הוא סימני הכשרות הללו.

כך שמצד אחד, ישנן חיות יער לא מבויתות שהן מותרות לאכילה, כמו צבי (או ג'ירפה, לדעות מסוימות כדלקמן), ולאידך, ישנן בהמות מבויתות וצמחוניות שהן אסורות באכילה, כמו חמור או סוס. והשאלה עולה ונשאלת, מהי בדיוק המשמעות של סימני הכשרות הספציפיים הללו?

אברבנאל שמיני יא: למה זה התירה התורה לאכול הבהמה המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ואסרה באכילה הבהמה שאין בה התנאים האלה? מהו הטוב והיושר שיש בתנאים אלה, בעבורם תהיה הבהמה טהורה ובלתם תהיה טמאה?

נקודות נוספות כאן מעוררות עניין: א. התורה מגדירה את הבהמות המותרות והאסורות בשם "טהורות" ו"טמאות", והשאלה המתבקשת היא, מהי משמעות ה"טומאה" וה"טהרה" כאן? האם כלב או חתול הם בעלי חיים שליליים שמשרים רוח רעה כלשהי?

ב. גם מעניין לבחון, מדוע אוסרת התורה את בעלי החיים הללו ליהודים בלבד? הרי אם ישנה בעיה רפואית או רוחנית כלשהי, חשוב להזהיר מפניה את כל בני האדם?

אנו נבחן היום את סוגיית סימני הטהרה בשלושה מישורים: פשט, רמז וסוד.

א. השבוע, אנו נכנסים לעומקה של התורה ומתחילים ללמוד את דיני המצוות. בעוד ששניים ורבע חומשים עד כאן, עסקו בסיפורי האבות, יציאת מצרים והקמת המשכן, השבוע אנו מסיימים את הקמת המשכן ביום ה"שמיני" ועוברים לדבר על החיים עצמם. שגרת היום יום של יהודי.

הנושא הראשון שבו פותחת התורה, הוא שמירת הפה. יהודי צריך לחשוב עשר פעמים לפני שהוא מכניס משהו לפה. מעניין להעיר גם כי הציווי הראשון בהיסטוריה שקיבל האדם הראשון מאלוקים, הוא הצורך לשלוט בתאוות האכילה ולא לאכול מפרי עץ הדעת[1].

החשיבות שרואה התורה בשמירת הפה, באה לידי ביטוי באבחנה חשובה. הגמרא מביאה כלל חשוב, לפיו 'הקב"ה לא מביא תקלה לידי צדיקים'. כלומר, ה' שומר על הצדיק שלא יפול בשוגג לידי חטא. הגמרא (חולין ז,א) מביאה לכך דוגמא קיצונית מ"בהמתם של צדיקים": התנא רבי פנחס בן יאיר הלך עם חמורו בדרך ונכנס לאכסניה ללון. בעלי האכסניה נתנו שעורים לחמור, אך הוא לא אכל. התברר כי השעורים היו "דמאי", שהוא חזקת ספק אם עישרו אותו והחמור המחמיר במצוות לא נכשל אפילו בספק עישור.

מקשה על כך תוס', הרי מצאנו בבירור מקרים שבהם צדיקים חטאו בשוגג במעשים חמורים? למשל, הגמרא (שבת יב) מספרת על רבי ישמעאל, שלמד בליל שבת לאור הנר ומבלי משים הטה את הנר כדי לראות טוב יותר, והדבר אסור משום "מבעיר אש"? יתירה מכך: במסכת חגיגה (טז,ב) מסופר על נשיא הסנהדרין, יהודה בן טבאי, שעשה טעות חמורה והרג! אדם שלא היה חייב מיתה?

משיב תוס' באבחנה יסודית: 2. תוס' שבת יב,ב: לגבי רבי ישמעאל שהיטה את הנר בשבת, ולגבי יהודה בן טבאי שהרג בשוגג עד זומם … לא מקשים והרי הקב"ה אינו מביא תקלה אפילו על בהמתם של צדיקים [כמו חמורו של רבי פנחס בן יאיר]? אומר רבינו תם: לא מקשים כך בשום מקום רק לגבי אכילת איסור, שהוא גנאי לצדיק ביותר.

כלומר, בעוד הצדיק קיבל בחירה חופשית ויכול לבוא לידי חטא חמור בשוגג, עדיין הקב"ה נושא לו פנים ושומר שלא יבוא לידי חטא באכילת איסור. כיון שזה גנאי מכוער במיוחד.

אחרי ההקדמה הזו, נעבור אל אחת ההגבלות המרכזיות בנושא האכילה: כשרות הבשר. בכלל, התורה מתייחסת מאוד בזהירות לאכילת בשר. אפשר לשים לב כי התורה לא אוסרת שום מזון מן הצומח (אפילו כזה עם רעלים מסוכנים), אבל מגבילה ומצמצמת באופן משמעותי את אכילת הבשר.

ראשית, עד המבול, היה אסור בכלל לאכול בשר. כך שבמשך רבע משנות קיומו של העולם, 1500 שנה, בני אדם היו צמחונים לחלוטין. אחרי המבול, הותר לאכול בשר בעל חיים, אבל התורה הקימה רשימת הגבלות כדי לשמור את האכילה הגונה. די לקרוא את המשפט התלמודי הבא:

  1. פסחים מט,ב: עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר: זאת תורת הבהמה והעוף – כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה, אסור לאכול בשר בהמה ועוף.

ברוח הזו, ראיתי שמביאים בשם החתם סופר דיוק נפלא: הפרשה כאן מתחילה עם סימני ההיתרלאכילת בעלי חיים: "זאת החיה אשר תאכלו". ולכאורה, התורה הייתה צריכה לפתוח עם הבהמותהאסורות באכילה, שזהו לכאורה החידוש העיקרי? מדייק החתם סופר כי החידוש הוא הפוך: שיש בכלל בעלי חיים מותרים!. שכן הגישה הבסיסית של התורה היא, שאסור לאכול בעלי חיים. זה לא טוב לאדם. והחידוש הוא שהתורה החליטה בכל זאת להתיר כמה מינים בודדים.

טללי אורות פרשת שמיני בשם החתם סופר: פרשת הכשרות מתחילה עם סימני ההיתר של בעלי החיים המותרים באכילה. ולכאורה היה צריך לפתוח עם בעלי החיים האסורים באכילה, שזה עיקר החידוש? אלא באמת החידוש הוא בכך, שמותר לאכול בעלי חיים ואין צריך להימנע מכך לגמרי.

וכיון שהחידוש הוא בהיתר, לכן התורה מטילה סידרת הכנות והגבלות על אכילת בשר: א. הבהמה צריכה שחיטה. ב. חובה למלוח תחילה את הבשר ולהוציא מתוכו את הדם. ג. והעיקר: רוב רובם של בעלי החיים בעולם אסורים באכילה ורק מקצתם הזעיר מותר. אלו שנושאים שני סימני טהרה:

ויקרא יא,ב: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ: כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת, מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו.

פירוש: א. חלק מבעלי החיים יש להן כעין סוליה קשיחה בכף הרגל שמאפשרת להן לדרוך על הארץ בלי להיפצע, ואצל כמה מאותן בעלי פרסות, הפרסה היא חתוכה באמצעה לשתיים. כלומר, מתוך הפרסה יוצאות שתי אצבעות הרגל, ובין שתיהן יש חתך והפסק. ב. חתוכי הפרסות הן גם מעלות גירה (חוץ מהחזיר, שהוא מפריס פרסה ולא מעלה גרה). כלומר, בתחילה הן בולעות את האוכל בלי ללעוס, הוא יורד לכרס ומפורק שם באמצעות חומצות, ואח"כ עולה חזרה אל הפה ללעיסה וטחינה.

מספר בעלי החיים בטבע הנושאים את שני הסימנים הללו הוא בסך הכול עשרה:

תנחומא פנחס ב: אמר הקב"ה למשה: עשר בהמות טהורות מסרתי לך: שור, כבש ועז … איל, צבי, יחמור, אקו [יעל], דישון, תאו וזמר [יש אומרים שהיא הג'ירפה, רק שאיננו יודעים היכן לשחוט אותה].

וכאן שבות השאלות איתן פתחנו: למה התורה מתייחסת כל כך בזהירות לאכילת בעלי חיים[2]? מהו סוד הסימנים הללו המתירים את הבשר באכילה? ולמה גוי מותר באכילת המאכלים השליליים הללו?

חשוב להדגיש בפתח הדברים, כי מצות הכשרות היא מקבוצת ה"חוקים", שאיננו מבינים אותם די הצורך. אנו מקיימים אותן בהכנעה בגלל "הוראות היצרן", כך ציווה הקב"ה שברא את העולם והוא יודע היטב מה טוב לאכול ומה לא. ובכל זאת, ננסה לתור אחרי טעם או רמז מאחורי העניין.

ב. לפני בערך 200 שנה, היה בפולין גאון עצום בשם רבי עקיבא איגר. הוא כתב ספרי חידושים עמוקים ונחשב לאחד מגדולי הדורות. פעם הוא עבר בעיירה לומז'ה ונכנסה אליו אישה בוכייה וביקשה את ברכתו. היא סיפרה בכאב כי יש לה כמה ילדים מוכשרים, אך ילד אחד מהם לא קולט מקצועות קודש. הוא מצטיין בלימודי חול, אבל בגמרא וחומש הוא לא תופש כלום. הרב השיב לה כי צריך לבדוק אם הילד נכשל פעם באכילת מאכלי איסור.

ההורים התפלאו מאוד, שכן הם חינכו את הילדים לא לאכול כלום מחוץ לבית, אבל אחרי חקירה ודרישה סיפר הילד כי פעם עבר על יד אולם שמחות ונמשך לשבת לאכול שם. האבא הלך לביתו של השוחט וביקש לדעת אם השחיטה לאותה סעודה הייתה כשרה? השוחט פרץ בבכי ושאל למה מזכירים לו את הערב ההוא? הוא כל כך צם והתענה כדי לכפר עליו

התברר כי יהודי אחד גירש את אשתו, אולם רבנו הזקן פסל את הגט לחלוטין והוסיף והזהיר את הבעל שלא להתחתן שוב ואם יעשה זאת, הבשר שיישחט לחתונתו יהיה נבלה. עם זאת, אותו יהודי עז פנים התחתן שוב, והילד אכל מהבשר של אותה הסעודה

הבעיה באכילת מאכלות אסורות, נרמזת בתורה דרך אות אחת, בסוף פרשת דיני הכשרות:

  1. ויקרא יא,מג: אל תשקצו את נפשותיכם … ולא תטמאו בהם ונטמתם בם.

אפשר לשים לב שבמילה "ונטמתם" חסרה האות אל"ף, כמו 'ונטמאתם'. מבארת הגמרא:

יומא לט,א: אל תקרי 'ונטמתם' אלא ונטמטם. עבירה מטמטמת לבו של אדם.

עם ישראל קיבל שליחות מיוחדת מהקב"ה. בערב מתן תורה, ה' מינה אותנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כלומר: אלו המנכיחים בעולם את מציאותו של הקב"ה. עלינו להיות ראיה ועדות לכך שישנו רובד יותר גבוה בטבע ממה שנראה בעיניים. כדברי הנביא ישעיהו: "אתם עדי נאום ה'".

יהודי עושה זאת בפשטות בכל דרכיו. למשל, כאשר הוא עומד בערב שבת ואומר: "ויכולו השמים והארץ", הוא מודה בכך שיש בורא לעולם. כך כאשר קובע מזוזה על פתח הדלת, הוא מכריז את האמונה הזו קבל עם ומלואו. אולם כדי שנעמוד במשימה הלא קלה הזו, מול כל הספקות השכליים ופיתויי הלב המסיחים את הדעת, צריך לשמור על טהרת הנפש וניקיון הדעת. כלומר, על רגישות רוחנית שתאפשר לנו לחוש את יד ה' המאירה בבריאה.

וזאת בדיוק הבעיה עם מאכלות אסורות. בשר בהמה וחיה הוא כשמו, בהמי וגס. הבשר משרה על האדם גסות ואדישות ומקהה את הרגישות הרוחנית שלו. הבשר עושה אותנו יותר 'בהמה' ופחות 'אדם' שנברא "בצלם אלוקים". קשה לאכול בעלי חיים ואחר כך להשתוקק להבין מאמר חסידות[3].

ואם הדברים נשמעו בעבר כמו חידוש, היום הכול יודעים כי האדם הוא מה שהוא אוכל. מעולם לא הייתה כזאת מודעות לקשר בין מזון ובין איכות חיים. לא רק שהמזון משפיע על כוח הגוף, אלא מקרין במידה מהותית על הנפש. שתיית יין מעוררת שמחה, מאכלים עתירי סוכר ממלאים אנרגיה, סמי הזיה מעוררים דמיון, ובגמרא הוריות יג,ב מובאת סידרת מאכלים העוזרים לזיכרון או מקלקלים אותו. וכך הוא בענייננו: הבורא, יצרן העולם מעיד כי בשר בעלי חיים משרה קהות רוחנית[4].

לפי הגישה הזו, מבאר הרמב"ן את המושגים "בעל חיים טמאים או טהורים". כלומר, כאלו שמשרים רוח טהרה והתעוררות על הנפש או אלו שמשרים רוח גסות ואטימות על הנפש[5].

רמב"ן שמות כב: אין האיסורים במאכלים רק [משום] טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש. על כן אמר 'ואנשי קודש תהיון לי', כלומר, אני חפץ שתהיו אנשי קודש בעבור שתהיו ראויים לדבקה בי שאני קדוש. לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים.

בכל זאת, למרות הגריעות של בעלי החיים, בחרה התורה להתיר כמה בעלי חיים ספציפיים לאכילה. (יתכן כי הסיבה לכך היא שהאדם תאב לכך, או שהוא זקוק לכך לחיזוק הבריאות, או משום הטעם הרוחני של בירור הניצוצות מהבשר). אך בחרה מתוך כל בעלי החיים בטבע, עשרה מינים שהתברכו בשני סימני טהרה – והם הרגועים והשלווים בין חיות הטבע.

כך כותב המדרש לגבי הבהמות הכשרות לקרבן, כי התורה בחרה את בעלי החיים הנרדפים ולאהרודפים. כלומר, את בעלי החיים התמימים, הרגועים והשלווים, תמורת העזים והתוקפנים.

רבנו בחיי שמיני יא,יג: הכשיר הכתוב לקרבן, הבהמות שהן נרדפות ופסל החיות שהן רודפות.

כעת אפשר להבין באופן פשוט את ההיגיון מאחורי שני סימני הכשרות: הסימנים הללו מעידים על היות בעל החיים שלו ורגוע, נרדף ולא רודף.

א. בהמות מעלות גרה הן בהמות צמחוניות, שאוכלות עשב בלבד ולא טורפות ופוגעות בבשר בעלי חיים אחרים. [יש לכך קשר ישיר לזה שהן מעלות גרה, משום שבעשב יש פחמימה הנקראת "תאית" שקשה לעכל ולפרק אותה, ולכן הבהמה עושה זאת בשני שלבים של העלאת גרה].

אברבנאל פרשתנוהבהמות הללו … מזגם יותר שווה, לפי שהם יזונו מהעשב לח ויבש ומפני זה לא תהיינה הבהמות האלו אכזריות וטורפות ולא זדוניות.

ב. בעלי החיים משתמשים בפרסה שלהם, כדי לבעוט במי שמאיים עליהם. אולם הפרסה השסועה היא פחות יעילה וממוקדת, ולכן בעלי החיים הללו הם אינם תוקפנים.

רלב"ג פרשתנו: אלו המינים שימצאו בהם ב' הסימנים הם היותר משובחים … שהפרסה העגולה [ולא שסועה] היא כלי מלחמה … והנה כת הנלחמים הם בלתי נאותים המזג להיזון מהם … ואולם הפרסה השסועה איננה כלי להילחם ולזה אלו המינים יותר נאותים[6].

עד כאן ההסבר הפשוט לסימני הטהרה[7]. מכאן נעבור אל הרמז הפנימי מאחורי הסימנים הללו, המעביר מסר חשוב במיוחד בעבודתו הרוחנית של היהודי.

ג. הבה נפתח עם 'מדרש פליאה', סיפור תלמודי מפורסם הקשה מאוד להבנה (ע"ז יח): זה היה בימים הקשים לאחר החורבן השני. ירושלים הייתה חרבה והרוסה והפחד שלט ברחובות. אלפי חיילי הלגיון הרומאי הסתובבו בכל פינה וחיפשו אחר אלו המפרים את גזרות השמד.

באותם ימים נכנס התנא רבי חנינא בן תרדיון אל חדרו של רבו, רבי יוסי בן קיסמא. רבי יוסי אמר לתלמידו כי שמע עליו 'לשון הרע'. שמעתי שאתה ממשיך ללמוד תורה בסתר והדבר מהווה סכנת נפשות ממשית. הם יתפסו אותך ויהרגוך באכזריות (כפי שבאמת קרה לבסוף…). רבי חנינא התנצל כי הוא לא מסוגל להפסיק ללמוד, ואז שאל את רבי יוסי, האם הוא יזכה להיכנס לגן עדן?

רבי יוסי ביקש ממנו לספר לו איזה מעשה טוב שעשה, וכך יידע אם הוא עתיד להגיע לעולם הבא. רבי חנינא סיפר כי פעם ישב בערב פורים עם ארנק הכסף שלו, ומצא שטר כסף מונח והתלבט אם הוא שייך לארנק הפרטי או לארנק הצדקה שלו (רבי חנינא היה גבאי צדקה). הוא החמיר עם עצמו ותרם את הכסף לצדקה. רבי יוסי התפעל מהסיפור והכריז כי המעשה הטוב יביא אותו בוודאי לגן עדן.

כמובן, הסיפור הזה תמוה מאוד להבנה: ניצב יהודי ענק כמו רבי חנינא בן תרדיון. אדם שמוסר את נפשו כדי ללמוד תורה בסתר. הוא עתיד להיענש על זה במיתה אכזרית, כאחד מעשרה הרוגי מלכות, ועדיין כל זה לא מביא אותו לגן עדן. רבי יוסי מבקש ממנו לספר על עצמו עוד מעשה, שאולי יזכה אותו לכרטיס כניסה לעולם הבא. בסופו של דבר, רבי חנינא נזכר בסיפור 'שולי' לכאורה, שפעם הוא תרם מאה שקל לצדקה – מה שכל אדם עושה לעיתים קרובות – וזה מוציא את רבי יוסי מהכלים והוא מכריז שרבי חנינא בוודאי בדרך לגן עדן. מה העניין?

מסביר רבנו הזקן: כל אחד עושה דברים טובים, אבל עדיין זה לא גורם בהכרח להיות ראויים לגן עדן. כיון שעדיין אפשר להסתפק שמא עושים את זה בשביל עצמנו. אולי נולדנו בבית דתי ואיננו מכירים צורת חיים אחרת. שמא אנו אוהבים בטבענו ללמוד או לתת צדקה – ואין לכך כל קשר לקדושה. יהודי יכול לקיים מצוות כל חייו – ולא לחשוב פעם אחת באופן אמיתי על ה'.

אבל יש דבר אחד שבוודאי מביא אותנו לגן עדן. כאשר עושים משהו שהוא נגד הטבע שלנו. כנגד האופי המתבקש והשגרתי. כאן ברור שהמעשה הזה הוא כולו מתנה טהורה לכבודו של הקב"ה.

כאשר רבי חנינא בן תרדיון למד תורה במסירות נפש, הדבר עדיין לא מעיד שהוא דבוק בקב"ה. יתכן שהוא אוהב ללמוד ולא מוצא טעם בחיים בלי חוויה אינטלקטואלית. אבל כשהוא סיפר את הסיפור על הצדקה, הוא הציף רגע של מסירות אמיתית.

שכן אנשים שמסורים ללימוד בהתמדה, הם בדרך כלל טיפוסים "מרה שחורה" החיים לעצמם. לעומת זאת בשביל לתת צדקה בהרחבה, צריך להיות טיפוס מחובר לחיים, שאוהב לחיות ואוהב גם להחיות אחרים. וכאשר רבי חנינא המתמיד והסגפן, הלך ופיזר צדקה בהרחבה – הוא הוכיח כי הוא לא עושה את מה שהוא אוהב, אלא את מה שהקב"ה אוהב. ועל מעשה כזה הולכים לגן עדן.

לפי היסוד הזה, מבאר הרבי היטב את רעיון ה"מפריס פרסה". התורה קוראת לנו לבחון את עצמנוולא רק את הבהמה. הרי בסופו של דבר, כולנו בהמות. בהמות עם שכל. והתורה קוראת לנו לבדוק האם אנו בהמות כשרות? הסימן המבחין לכך הוא, האם הפרסה שסועה? כלומר, האם יש לבהמה שתי אצבעות נפרדות שהולכות ימינה ושמאלה. בעבודת האדם, הדבר מבטא את מי שעובד את ה' גם בקו הימין, חסד, וגם בקו השמאל, גבורה.

למשל, אחד אוהב לתת צדקה, אך הוא פחות אוהב ללמוד ולהעמיק. כיון שכאן נדרשת גבורה והתכנסות פנימית. יש אנשים הפוכים שאוהבים ללמוד, אך פחות אוהבים ללמד. ביטוי אחר לכך, הוא אחד שאוהב לקרב ולחבק אחרים, אך אינו מסוגל לומר מילה תקיפה ולשמור את גדרי ההלכה. וכן הלאה. סימן הכשרות הנאות הוא, כאשר האדם עובד את ה' בשני הקווים גם יחד[8].

ומכאן אל סימן הכשרות השני: העלאת גרה. במשך החיים אנו נאלצים להתמודד עם ענייני עולם הזה, אכילה, שתייה, עסקים וכו'. כמובן, אנו מסבירים לעצמנו כי הכול חשוב והכרחי ואי אפשר לוותר על כלום. וכאן בא הסימן של "העלאת גרה" ומזכיר לנו כי כדי שענייני הבהמיות יהיו "כשרים", עלינו לחשוב על הדברים שוב ושוב, ללעוס אותם היטב ולשקול האם הכול באמת נדרש או אפשר לוותר על משהו לטובת עניינים רוחניים.

  1. לקוטי שיחות ב/375: בתורה אור מובא הסיפור של רבי חנינא בן תרדיון, שעשה שני מעשים: אחד מצד קו החסד והשני מצד קו הגבורה, ועשה את שניהם באותה חיות, ובכך נודע שהוא לא עושה זאת מצד הטבע אלא מצד עבודה. כי מצד הטבע לא יתכן לעשות שני דברים [הפוכים] באותה חיות.

זהו הסימן של מפרסת פרסה: כאשר מתעסקים רק בצד אחד, יתכן שזהו מצד הטבע והרגילות. הסימן של בהמה טהורה הוא, שפרסתה שסועה והולכת ימינה ושמאלה, לשני הכיוונים. הוא יוצא מטבעו ועושה את השליחות של 'האדם העליון' היכן ששולחים אותו.

בכל זאת, היות שמתעסקים עם ענייני גשמיות, שיש להם קשר עם חומריות, אי אפשר להסתפק רק בסימן אחד וצריך סימן נוסף: מעלה גרה. פירושו: לבדוק את עצמו ולבחון היטב את מעשיו שוב ושוב [כמו העלאת גרה, שהיא עיכול חוזר ונשנה].

[1] מה מכניסים ומה מוציאים: שתי הפרשיות הבאות ממשיכות באותו כיוון ומדברות על הצרעת, שהיא תזכורת לעניין דומה: הצורך לשמור על מה שמוציאים מהפה בדמות לשון הרע ורכילות.

מספרים על צדיק אחד שנכנס עם חסידיו לאכסניה יהודית לאכול משהו והגבאים נכנסו למטבח וחקרו את הטבחית הזקנה לפרטי פרטים היכן קונה את רכיבי המזון. אחר כך הם ישבו לאכול והחלו לפטפט דיבורי לשון הרע. אמר הצדיק: "יהודים, אתם כל כך מקפידים על מה שמכניסים לפה ומה עם מה שמוציאים מהפה"…

[2] העשרה – שאר בעלי החיים הכשרים: שקצים, רמשים ותולעים זוחלים אסורים לחלוטין. דגים מותרים רק אלו שיש להם סנפיר וקשקשת. עופות מותרים בעיקרו של דבר, חוץ מ-24 עופות דורסים שאסורים. וכיון שאיננו יודעים כיום מי הם אותם עופות, ישנה "מסורת" העוברת מדור לדור לגבי העופות המותרים.

[3] לפי זה מבואר בכלי יקר יא,יג מה שרוב הבהמות והחיות אסורות ואילו רוב העופות כשרים. אלא שהבהמות עיקרם הוא יסוד העפר, שהוא גס ואטום, ואילו העופות הן מיסוד האוויר (הרוח) שהוא זך ודק. וראו עד"ז בהתוועדויות תשמ"ג ג/1394 שהשרצים והרמשים אסורים לגמרי, משום שהם קרובים ביותר אל העפר.

[4] כך מספרת הגמרא (ב"ק עא,ב ובתוס' שם) על רבי נחמן, שאמר פסק הלכה ולמחרת קם והתחרט ממנו. הוא הסביר שאתמול הוא היה שרוי בתענית ולא אכל בשר בקר, ולכן לא היה מספיק מפוקח. בעירובין סד,א העיד על עצמו רב נחמן שלא היה מתיישב ללמוד לפני ששותה רביעית יין.

[5] בירושלמי חגיגה ב,א מוסבר כך שורש הנפילה של אלישע בן אבויה. שכשהייתה אמו מעוברת, עברה על פתח עכו"ם והריחה שם והיה אותו הריח מפעפע בגופה כארס של נחש. האור החיים ויקרא יח,ג מביא בשם האר"י "כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו ולא ידע מאיזה סיבה … וזה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו מחלקי הרע".

[6] תמונות של בעלי חיים לילדים: הרבי הורה שלא לשים על מיטה של ילדים קטנים תמונות של בעלי חיים טמאים. שכן דווקא תמונות בעלי החיים הרגועים משרות על הילד אווירה תמימה ושלווה. (כל שכן לפי הטעם הפנימי, שבעלי החיים הטמאים יונקים משלוש קליפות הטמאות).

[7] הסבר העניין לפי קבלה: בכל דבר יש ניצוץ אלוקי המחיה אותו, אלא שבבעלי החיים הטהורים, הניצוץ הזה מכוסה בקליפה דקה של 'נוגה' וניתן לברר ולהאיר אותו על ידי ברכה ואכילה לשם שמים. ואילו בבעלי החיים הטמאים, הניצוץ האלוקי מכוסה בקליפה גסה של שלוש קליפות הטמאות ואי אפשר לחשוף אותו בשום אופן. ראו מגיד דבריו ליעקב 116: "למה כתיב ונטמתם בם חסר אלף … שחסר מהם החכמה עילאה הנקרא קדש".

הבעיה בכך כפולה: א. אין תועלת באכילתם, כיון שהאדם מקבל כוח מהניצוץ האלוקי שבמאכל, כנאמר: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", אבל בבעלי החיים הטמאים אי אפשר להגיע אל הניצוץ שבהם. ב. אין הצדקה לשחיטתם. כיון שהיתר אכילת החי הוא בכך שמעלה אותו לקדושה, אבל החי הזה אינו מתעלה לקדושה.

[8] יסוד גדול: היסוד הזה מבאר עוד שאלות בשיחות: בשיחה שם מבאר, מה שנאמר לאברהם אבינו לשון בקשה, "קח נא את בנך", שיעמוד בניסיון האחרון שלא יאמרו אין ממש בראשונות. אלא בניסיונות הראשונים היה יכול להמשיך בקו החסד, אבל בניסיון האחרון היה צריך לשחוט את יצחק כנגד טבעו.

בח"ג/966 ואילך מבאר הפסוק ש"המים להם חומה מימינם ומשמאלם", כיון שפעלו גם בתורה וגם בתפילה.

בתורת מנחם יז/13 מבאר בכך שהאומות לא רצו לקבל התורה, משום שלא רצו לשנות טבעם.

 








מאת  ד"ר  גבריאל  מילר





תשע"ו

 

שח לי בן אדם צעיר: הבנתי שאיסור בשר בחלב נובע מהפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו". אבל אם רצה הקדוש ברוך הוא לאסור אכילת בשר בחלב, מדוע לא נכתב כך מפורשות בתורה?  ומדוע לא הוסיף לכך נימוק?

 

כבר דנו בשאלה זו חכמי ישראל ידועים מן הראשונים ומן האחרונים. נימוקים שונים ניתלו באיסור המקראי. היו שראו בבישול הגדי בחלב אמו מנהג אכזרי ושהאיסור נועד להרחיק את ישראל מהאכזריות, היו שראו בכך פולחן אלילי והתורה רצתה להרחיקנו ממנהגי האליליים, היו שראו בכך מנהג של רעבתנות וזלילה שאינה יפה לנפש האדם, ואפשר למצוא סיבות נוספות, כפי כח הדמיון הפורה של כל פרשן ופרשן.

 

ככללו של דבר חייבים להודות, שאין אחדות דעים באשר לנימוק האפשרי ואין וודאות לסיבת האיסור. וכמו שאין וודאות לסיבת איסור זה, אין ידיעות וודאיות לסיבת מצוות רבות נוספות שניתנו לנו בתורה. מאידך יש מצוות שסיבתן ברורה ואף מפורשת בתורה. בתקופה מסויימת נפוצה היתה בין ההוגים היהודים אבחנה בין שני סוגי מצוות.

 

מצוות שכליות, הן מצוות שכל אדם מבין את חשיבותן ונחיצותן. דוגמאות רווחות: האיסורים על גניבה ועל רצח.

מצוות שמעיות, הן מצוות שאינן מובנות מאליהן, ויש לקיים אותן רק כיוון שנצטווינו עליהן בתורה, כמו הימנעות מאכילת בעלי חיים מסוימים, שעטנז ומצוות שקשורות לטומאה וטהרה. ייתכן שגם מצוות הכשרות שייכות לקטגוריה זו.

 

כמובן שגם המדרש נפנה לשאלה זו. ואחד המדרשים הנפלאים פותח לנו צוהר להבנת עיקרון מהחשובים באמונת ישראל.

בפרשתנו כתוב: וידבר ה' אל משה לאמר זאת החיה אשר תאכלו. על זה שואל המדרש (תנחומא, ורשא, פרשת שמיני סימן ז): "ילמדנו רבינו כמה בהמות טהורות יש בעולם, כך שנו רבותינו, עשר בהמות הן, איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר, ושור שה כבשים ושה עזים, יותר מאלה אין בעולם..." לפני שנדון בתשובת רבי לתלמידי החכמים, רצוי להבהיר מיהו רבי זה.

 

רבי אינו סתם אחד מחכמי התלמוד. בכל מקום בתלמוד שמופיע הכינוי רבי, הכוונה לרבי יהודה הנשיא. לא רק שרבי היה נשיא היהודים ונשיא הסנהדרין, והיחיד בתולדות ישראל שזכה להיקרא בתואר רבינו הקדוש. הוא חולל את אחת המהפכות הגורליות ביהדות. הוא אחראי להעלאת ששת סידרי המישנה על הכתב, בשנת 200 לספירה. ניתן לומר ללא הגזמה, שאילמלא המישנה, שבעיקבותיה נחתמה הגמרא בשנת 500 בערך, לא היה קיום לתורה שבעל פה והיא היתה נשכחת עם הזמן, ואין ספק שללא התורה שבע"פ, היתה דת ישראל חסרה את אחד מיסודותיה החשובים ביותר ונותרת עם התורה שבכתב. הכת הקראית שפסלה את התורה שבע"פ מונה כיום 50000 נפש בלבד. זה היה עלול להיות גם גורלה של היהדות.

 

נחזור לתשובתו של רבי. "אמר להם רבי, מה אכפת להקדוש ברוך הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה ... תדע שלא נצטווה השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל, כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולויתן ואין שם שחיטה."

איזו אימרה גאונית! אכן פשוטה והגיונית ויש בה אמת ארצית ואמת מטפיזית שאין לשער את השלכותיה.

כי מה כוללת שאלה זו של רבי: האם לבורא העולם, השמיים והארץ וכל צבאם, הכוכבים והגלקסיות, האם באמת איכפת לו אם בני ישראל שוחטים את הבהמות שנועדו לאכילה, ומדוע חשוב לו שלא ימיתו את הבהמות בדרך אחרת. ולא רק שרעיון עיוועים כזה, שלהקב"ה חשובה השחיטה, מוסיף רבי להבנת חוסר החשיבות העקרונית של השחיטה את הנימוק, כי לעתיד לבוא, כאשר יכין הקב"ה סעודה לצדיקים מן הבהמה ומלויתן, ממילא לא תקויים מצוות השחיטה.

 

ומדוע אם כן אנו חייבים בשחיטה? תשובתו של רבי: על מנת לצרף את ישראל. הרמב"ם הולך בדרך זו ומסביר במורה נבוכים (חלק ג, פרק לג), "שמכלול כוונת התורה, להרחיק מהאדם את התאוות, כמו למשל מאכל ומשתה ומישגל, שאם יימשך האדם אחר המאכל והמישתה והמישגל מדי, יחריב את נפשו וגופו וכל זה מונע מהאדם להגיע לשלמות". והוא מצטט את זכריה הנביא (יג, ט), "וצרפתים כצרוף את הכסף".

 

רבים מן החוקים והמצוות השמעיות, כמו אלה שהוזכרו לעיל וכמו גם איסורי עריות, איסור אכילת חזיר ורבים אחרים, אינם מובנים מאליהם. אין לנו צורך בכל אותם מבני עמנו המוחזקים על ידי עצמם דתיים, המנסים להסביר את חוכמתה של התורה ואת חוכמתו של הקב"ה (כביכול זקוק הוא-יתברך לתמיכתם) בנתינת הסבר מעין-מדעי לאיסורים השונים. ייתכן והחכם באדם התכוון באימרתו אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר (קוהלת ז, טז) לכל אלה, המנסים למכור לנו, ואולי אף לעמי העולם, תורה קלה, מתוקנת ומוסברת בהתאם לדרישות זמננו ומתאימה לכל דורש ושואל.

 

תשע"ה​

 

נושא הקורבנות על השלכותיו, כך הייתי סבור, נדון מעל אתר זה פעמים רבות ומוצה דיו. וכי מה עניין יש ליהודי הדתי או למסורתי לחזור ולדוש בו. אומנם פרקים רבים בתורה, בעיקר בחומש ויקרא, עוסקים בקורבנות, אבל לבד מהקריאה בשבתות בבית הכנסת אין בהן כל עניין מסקרן לקורא בן זמננו.

 

לא הייתי חוזר היום לדון בנושא, אם לא היו אירועים מסויימים בימינו דוחפים לעסוק בו. אתר זה משתדל כידוע להימנע מלהיגרר לנושאים שהם בגדר פוליטיקה יומיומית, הללו שמורים לעיתונאים ולאמצעי התיקשורת. אבל אם הנושא היום נראה קשור לאקטואליה, אין הוא נוגע לסדר היום הפוליטי העכשיווי. הוא נוגע יותר לתקופה שלמה בחיי האומה הישראלית-יהודית, למן עצמאותנו המדינית.

 

נושא הקורבנות, היינו סבורים, עבר זמנו. כידוע מאז שחרב המיקדש בטלו הקורבנות. אבל יש מי מבני עמנו שאינם סבורים כן ושואפים בכל מאודם לחזור לסדר עבודת הקורבנות, ובעתיד במידת האפשר גם בהר הבית. לצורך זה יש מי שלומדים ומתרגלים את הנושא על מנת להיות מוכנים בכל שעה ושעה, ולאו דווקא לעת בוא המשיח, אלא ברגע שרשויות המדינה יתירו להם זאת. ולא היה טעם להיזקק לנושא, אם לא היה מתפרסם, שבערב פסח במקום כלשהו בירושלים התאספה קבוצה של יהודים קיצוניים (ביניהם יהודה גליק שנפצע לפני זמן מה מכדורי פלסטיני), ומצטלמים כשהם מחזיקים בידיהם שה כהחזק תינוק נאהב, כאשר בצידם ניצב מניין כוהנים לבושים בחלוקים לבנים. לאחר ששחטו את הכבש, קורבן הפסח, צלו אותו על האש וחילקו מבשרו לקהל שנאסף, כאילו קיימו את מצוות הפסח. לא כאן המקום לדון בעניין זה מבחינת השלכותיו הפוליטיות. אבל חשוב ביותר לדון בו מהיבטיו הדתיים.

 

הקרבת הקורבנות היא מצווה מדאורייתא. אבל כידוע גדולתה של דת ישראל הוא בשינויים שחוללו בה חז"ל במשך דורות רבים. ובאשר למצוות הקורבנות, לא רק שהיא פסקה עם חורבן הבית, אלא נועדה מראש להתקיים תקופה מסויימת בלבד, זמנית. כבר הורנו גדול חכמי ישראל בכל הדורות, הרמב"ם, שמצוות התורה מתחלקות למצוות פולחניות ולמצוות שמטרתן הכרת ה' וסדר חברתי מתוקן, שהם חסד, משפט וצדקה, כי רק באלה חפץ ה' (ירמיהו ט, כג).

מצוות הקורבנות ניתנה מראש - כך הרמב"ם - על מנת להסיח את דעת העם מהקרבת קורבנות לאלילים. כי כך היו בני ישראל רגילים לפני מתן תורה וכך נהגו כל העמים השכנים בעת העתיקה. וכבר אמרו גם נביאינו הגדולים שאין אלוהים רוצה בקורבנות. המחשבה שאלוהים זקוק לקורבנות היא אמונה טפלה, שהתאימה לעת העתיקה. תורת משה לא יכלה לבטל במחי יד את האמונה השגוייה, שאלוהים דורש קורבנות, ועל כן בחרה בדרך אחרת, היינו להסיט את עבודת הקורבנות לאלוהי ישראל, במטרה שהם יתבטלו מאליהם, כאשר בני ישראל יגיעו להכרת ה' שאינה זקוקה יותר לפולחנים וטקסים אליליים.

 

לאחר שהעם היהודי עבר את תקופת ההשכלה והנאורות, הגיע בכל שטחי החיים להישגים מרשימים, בהגות האמונית, בפילוסופיה, במדעים ובשאר התחומים, אנחנות רואים בימינו נטייה לחזור לאמונות טפלות ולפולחנים אליליים.

לתופעה זו ייתכנו הסברים שונים, אני אנסה הסבר פסיכולוגי. הפסיכולוגיה איבחנה מעין הפרעה נפשית, שבה לוקים אנשים רבים, הנקראת רגרסיה. המילה רגרסיה עצמה פירושה נסיגה. על מנת להסביר תופעה זו כדאי להיעזר בדוגמה נפוצה בין ילדים, אשר ממנה ניתן להשליך על מבוגרים. ילד בגיל חמש שנולד לו אח קטן, והוא חש שמירב תשומת הלב של הוריו כבר לא מופנית אליו, עשוי לחוש חוסר ביטחון וחרדה ואז הוא חוזר להתנהג כמו שנהג בילדותו כגון הטלת שתן במיטתו, על מנת לחזור למרכז העניינים בבית. האדם המבוגר, כאשר הוא חש אי-נוחות וחוסר-ביטחון רגשי, עלול במצבים של משבר מסוים, להיתקשות בהתמודדות עם בעיותיו באופן המקובל והתואם את שלב בגרותו, לסגת לאחור לשלב מוקדם יותר בהתפתחותו. למשל, מבוגר שנקלע למצבים מלחיצים, כגון קידום בעבודה, מבחנים באוניברסיטה וכו', עשוי לאבד את האיזון, לצעוק ולרקוע ברגליו כשם שנהג בנעוריו.

 

תופעה זו אצל היחיד, עלולה, כך אני סבור, להשתלט גם על קבוצות אוכלוסייה שלמות, היינו על עמים. די אם מצבי החרדה הגורמים לרגרסיה ישתלטו על חלק גדול, או חלק משפיע מהעם. העם כולו יחפש פיתרון או פורקן בנסיגה להתנהגות שהיתה נהוגה בעבר, ואפילו בשחר ההיסטוריה שלו.

 

כמו שהיחיד הנתקף בחרדה (ולא חשוב אם לחרדה זו בסיס עובדתי או שהיא פרי דמיונו), מתנהג למראית עין ככל האדם וממשיך לתפקד בחיי היומיום כאילו לא קרה דבר (כמובן עד למצבי התקף מסויימים). כך לדעתי גם עם שלם (הנסחף מרצונו או נגד רצונו אחרי הקבוצות הדומיננטיות שבו), עלול להיות קורבן למצבים נפשיים מעורערים הגורמים לנסיגה, לרגרסיה, בהתפתחותו. עם כזה יהיה פתוח לאמונות ילדותיות, היינו אמונות טפלות, כגון האמונה שקמיע יכול לעזור, שתפילה למתים בהשתטחות על קבריהם יכולה לרפא משהו, שהקמת המיקדש ושחיטת בעלי חיים לכבודו של אלוהים, עלולים להיות לרצון לפני ה'.

איזה רעיון אבסורדי! ושל מי הרעיון!

 

תשע"ד​

 

אפשר לחשוב שיש לי אידיאה פיקס (רעיום מסויים שנתקע במוח ואינו נותן מנוח, שיגיון. על פי מילון אבן שושן), משום שאני חוזר מדי פעם להפוך ולהפוך בנושא הקדושה. אבל מה לעשות, שמונח זה בצורותיו השונות מופיע בתנ"ך כמעט ארבע מאות פעמים וחכמינו, ראשונים ואחרונים, חזרו ודנו בו שוב ושוב. למרות שבתנ"ך ניתנו לריבון העולמים תארים רבים, אין הם אומרים לנו דבר, ניתן להבין אותן רק על דרך האליגוריה, על דרך המשל. קוראים לזה גם מטאפוריה.

 

אילו היינו יכולים לתאר את האל, זה היה אומר שאנו מבינים אותו, יודעים מהו. אבל כיום מבין כל בר-דעת, שאת האל לא ניתן להבין. הרמב"ם התבטא כך: "אין אנו משיגים את מהותו אלא את עובדת היותו".אבל יש תואר אחד, שלדעתי אפשר לייחס אותו לאל, המדובר בתואר קדוש. הבעייה היא שאנחנו לא מבינים את המילה הזו (אומנם יש בינינו המתיימרים להבין מונח זה, אלא שאני טרם מצאתי הסבר סביר לכך). כל מה שאפשר לומר, הוא, שהמלאכים, בהתאם לישעיהו הנביא, קראו "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָ"ה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" אבל מה זה בדיוק אומר? אולי זו שפת המלאכים.מאידך – כולנו משתמשים במילה זו לעיתים מזומנות ולכן כל אחד מאיתנו, אם גם אינו יורד לסוף הבנת המושג, יש לנו מעין תחושה באשר למובנו. מסיבה זו ננסה להתחקות אחר דיברי חכמינו למושג זה בהקשרים שהוא מופיע בפרשה שלנו.

 

אנחנו יודעים שבניו של אהרן הכוהן הגדול נדב ואביהוא הקריבו יותר ממה שצווה אותם ה', כלומר שלא דייקו בהוראות שניתנו להם ורצו לעשות יותר משנצטוו, ולכן יצאה אש והמיתה אותם. ואז פונה משה אל אחיו אהרן ואומר לו בשמו של אלוהים: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד (ויקרא י, ג). על משמעות הפועל אֶקָּדֵשׁ כאן רבו הפירושים. המקובל הוא, שאלוהים מחמיר יותר במקורביו מאשר עם המרוחקים ממנו. הוא מעניש את מקורביו ובכך הוא מתקדש בעיני העם, הרואה ונוכח שאין משוא פנים לפניו. לא רק זאת, אלא שהקדוש ברוך הוא מטיל חובות יתר על המקורבים אליו, כפי שאומר הנביא (עמוס ג, ב) " רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם". הקירבה לאלוהים, של העם ושל היחיד, מטילה חומרה יתירה על ההתנהגות ובהתאם לכך גם העונש כבד יותר.יש מי שהבין את התקדשות הקב"ה בצורה הפוכה. ה' מתקדש במקרה שלפנינו על ידי אהרן. לא בעונש שה' מעניש את מקורביו הוא מתקדש, אלא במעשים של מקורביו ובמקרה זה במעשהו של אהרן.

 

קידוש ה' בהתאם להסבר זה נעשה על ידי אביהם של בניו המתים, כאשר ליבו מלא בסבל ובאבל ובכל זאת אינו מפסיק מעבודת ה' ובכך הוא מקדש שם שמיים. רש"י הולך בדרך אחרת, לדעתו כאשר ה' מעניש את מקורביו הוא גורם לאחרים, לעם להתיירא מפניו. בעיקר משום שהם מבינים, שאם כך נוהג האל במקורביו, הם מבינים עד כמה התנהגות לא ראוייה מסוכנת לחוטאים. הפועל קדש מופיע בפרשה פעם נוספת: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (שם יא, מד). על כך אומרים חז"ל, שהכוונה איננה, כפי שמבינים זאת פשוטי העם, שישראל נתקדשו על ידי המצוות שניתנו להם, כלומר שהקדושה היא תכונה שהוקנתה להם ע"י הקב"ה, אלא שקודם כל וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם ע"י המצוות שאתם מקיימים ואחרי כן תהיו קדושים. כלומר שלהתקדש זוהי משימה המוטלת על העם והאדם.

 

אין קדושה אוטומטית, ובלשון המידרש: בזמן שאתם עושים את המצוות אתם מקודשים, פרשתם מן המצוות, נעשיתם מחוללים. הרמב"ן מתייחס לפעולת וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם - מלשון פרישות, כי הפרוש והנבדל מתאוות העולם נקרא קדוש. אפשר לקבל הגדרה זו, מאחר שבמילא אינה ישימה. אני מבין זאת כך, שעל האדם להשתדל להגיע לפרישות, אותה לא יוכל במילא להשיג לעולם.הסבר מפורט יותר וקרוב להבנה הוא הסברו של הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג פרק לג). קודם כל הוא אומר:ולשון ספרא: והתקדִשתם והייתם קדֹשים (ויקרא י"א, 44) זו קדושת מצוות. וכשם שהתורה קראה את קיום הציוויים האלה קדושה וטהרה, כן קראה לעבירה על ציוויים אלה ועשׂיית מעשׂים רעים טומאה, כמו שאבהיר. ניקוי הבגדים, רחיצת הגוף וניקוי הלכלוך אף הם ממטרות התורה הזאת, אבל לאחר טיהור המעשׂים וטיהור הלב מן הדעות המטמאות והמידות המטמאות. הסתפקות בניקוי החיצוניות על-ידי רחיצה וטיהור הבגדים יחד עם תאוותנות להנאות ושילוח-רסן במאכלים ובמשגל יש בה תכלית הגנאי.כלל מטרות התורה השלמה גם לנטוש את התאוות, לזלזל בהן ולמעטן ככל האפשר, ושלא יתכוון מהם אלא להכרחי.

 

יודע אתה שרוב תאוותנוּת ההמון והתפקרותם הוא רעבתנות באכילה, בשתייה ובמשגל. זה מה שמבטל את שלמותו האחרונה של האדם (שלמות הנפש), מזיק לו גם בשלמותו הראשונה (שלמות הגוף) ומשחית את רוב מצביהם של אנשי המדינות והנהגת הבית (המשפחה), כי בהיגררות אחר התאווה בלבד, כפי שעושׂים הבורים, בטלות ההשתוקקויות העיוניות, נשחת הגוף והאדם אובד לפני שגילו הטבעי מצריך זאת ורבות הדאגות והייסורים, ורבות הקנאה זה בזה והשׂנאה זה לזה והמאבק להוציא מה שיש בידי הזולת, הדחף לכל זה הוא שהבור קובע לו את ההנאה בלבד כתכלית מבוקשת לעצמה. לכן הערים האל יתגדל שמו בחסדו לצוות עלינו מצוות המבטלות את התכלית הזאת ומסיטות את המחשבה ממנה בכל דרך, ולאסור כל מה שמביא לידי תאוותנות והנאה גרידא. זאת מטרה גדולה ממטרות התורה.בהקשר זה אני מבין שהמטרה העליונה היא להתקרב לשלמות, כלומר כפי שאי אפשר להגיע לשלמות, אי אפשר להגיע לקדושה, וכל מה שניתן לאדם לעשות, לנסות להתקרב להבנת האל ובכך להתקרב לשלמות, שאולי היא מקבילה לתואר קדושה.

 

תשע"ג 

 

נושא הקדושה, למרות שנדון כאן כבר מספר פעמים, מעניין לחזור אליו בהקשריו השונים. גם חכמינו שבו ודנו בו מדור לדור וניסו לנתח אותו כל אחד לפי מיטב הבנתו, בין אם היה זה פירוש רציונלי ובין אם היה הפירוש על דרך הדרש.

תוך כדי חיפושי אחר הבנת המילה קודש או קדושה, ניתקלתי במידרש ששבה את ליבי. המידרש מתחיל במילים:
"מה איכפת לו לקדוש-ברוך-הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה". וכמובן ניתן להמשיך ולפרט שאלה זו גם לאכילת כשרות בכללה, לדיני טומאה וטהרה, איסורי עריות (יחסי אישות בין קרובי משפחה) ועוד ציוויים שאין להם הסבר ממש רציונלי (בניגוד למשל לא לגנוב). ובאמת אם נשאל את עצמנו, האם יש בזה היגיון שמותר לנו לאכול בשר דווקא מבעלי חיים מסויימים ושמותר לנו לאכול דגים דווקא עם סימני היכר מסויימים, לא נוכל לתת הסבר שיספק את השכל הישר, וזאת הבין גם המדרש בשאלה הנ"ל. כי לקב"ה באמת לא איכפת. אז למה הטילה עלינו התורה את כל המצוות האלה?


לפני שאני מביא את תשובות החכמים על שאלה נכבדה זו, נעיין שוב בנושא הקדושה. אני כשלעצמי טרם מצאתי הסבר למילה קודש או קדושה. אם להודות על האמת, לא ממש הבנתי את משמעות המילה הזו. מה היא מכילה, מה היא אומרת לנו? כאשר מתגלה אלוהים למשה מתוך הסנה ויוצאת בת-קול ואומרת לו להסיר את נעליו כי המקום שעליו הוא עומד קדוש, אני מבין מתוך זה, שאותה שעה האציל אלוהים קדושה על מקום זה, וזו נעלמה כאשר הסתיים הדו-שיח בין משה למקום בעניין השליחות של משה. קדושה אם כן היא מין תכונה מסויימת, בלתי ניתנת להגדרה, שאלוהים מאציל על מקום מסויים לזמן מוגבל. אבל מתוך זה עדיין לא ניתן להבין את המושג קדושה עצמו. אפשר להתקרב להבנת המושג מדברי הנביא ישעיהו שרואה בחזונו את המלאכים כשהם קוראים במקהלה:
"קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו".


המושג קדוש הוא בהתאם לכך תכונה או תואר שניתן לייחס לאלוהים בלבד, וכמו שאנחנו לא יודעים להסביר את המושג אלוהים אנחנו לא יודעים להסביר תכונה או תואר אלוהיים. ודי לנו אם אנחנו יודעים, שמושג זה מיוחד לשם-יתברך בלבד. וכמו שאלוהים הוא מושלם גם תכונה זו או תואר זה שבו משתמשים המלאכים, מכיל שלמות.

ועכשיו נחזור לעניין המצוות שאין להם הסבר ממש הגיוני. הרמב"ם מסביר במורה נבוכים (חלק ג, פרק לג) שמכלול כוונת התורה, להרחיק מהאדם את התאוות, כמו למשל מאכל ומשתה ומישגל, שאם יימשך האדם אחר המאכל והמישתה והמישגל מדי, יחריב את נפשו וגופו וכל זה מונע מהאדם להגיע לשלמות. גם חכמי ישראל אחרים מדגישים את הפרישות מהתאוות "הבהמיות" שעוזרות לצרף את האדם, "וצרפתים כצרוף את הכסף" (זכריה יג, ט). ומיה שכתוב בפרשה שלנו:
"והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני", יכולה להתפרש בדרך זו: שעל בני ישראל להשתדל להגיע לאותה שלמות קודש אלוהית, זו שלעולם לא ניתן יהיה להשיגה, באשר היא שלמות, אבל ניתן להתקרב אליה פחות או יותר.
לדעתי כל הנסיונות של מלומדים כביכול, להסביר מצוות על דרך ההיגיון על סמך תנאים היסטוריים וכיו"ב, הם נסיונות עקרים ואינם עולים בקנה אחד עם תורת ישראל.

 

תשע"ב

מה נשתנה במבט שני

 

שני עמודי תווך מהווים לדעתי את יסודות הייחוד היהודי וההוויה היהודית.

 

האחד הוא המסורת והשני הוא החיפוש המתמיד אחר שאלות שהזמן גרמן. ניקח לדוגמה את ליל הסדר ואת ההגדה. מסורת של אלפי שנים טבעה את הנוסח הידוע, שבו מחזיקים בין דתיים לבין חילוניים. העיקרון ידוע: לזכור את יציאת מצריים ואת כל ההשלכות הנובעות מכך (אשר כאן לא ניתן להתעכב עליהן). אולם לכולם ברור (ושוב בין דתיים לבין חילוניים) שקטעים מסויימים בהגדה הם אנכרוניסטים, כלומר שעבר זמנם ואפילו בתור סמלים למשהו אחר בקושי אפשר להשתמש בהם. לשיר היום בגעגועים ובהתלהבות "לשנה הבאה בירושלים" התאים לאותם שחיו בזמנו בגולה ואשר רק ליחידי סגולה – לאחר תלאות וייסורים - נתאפשר לעלות פעם אחת בחייהם לירושלים. היום יכול כל תל אביבי לקפוץ תוך שעה לירושלים, ואם הוא לא עושה זאת, זה רק בגלל שהעיר משעממת אותו.

 

לפני שנים, כאשר התנועה הקיבוצית היתה במיטבה, חיברו הקיבוצים (החילוניים כמובן) הגדות משלהם שהתאימו לשיבת ציון ולתקומת העם היהודי בארצו ואחרי כן לתקופה שאחרי הקמת המדינה. הם רצו מצד אחד לשמור על מסורת חג הפסח ומאידך להתאים את הנוסח, שלא התאים עוד לעם חופשי בארצו, לתנאי החיים החדשים.

 

אחת הגישות שהינחתה את חז"ל בכל ההיסטוריה היהודית, אבל בעיקר בתקופת התלמוד ובימי הביניים, היתה הפרשנות האקטואלית לשינויים שהתחוללו בעם ישראל ובעמי העולם ושחייבו את ההתאמה של המסורת לסדר היום החברתי. פה ושם הם הצליחו יותר או פחות, אבל בעיקר ניתן לומר, שעם ישראל שרד וגם המסורת נשארה פחות או יותר בלבוש אחיד עם שינויים פה ושם.

 

אחד הקטעים בהגדה קורא לנקמה בגויים. הקטע לקוח מתהילים ע"ט.

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב  וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ.

קשה לטעון שבקשת הנקמה אינה מוצדקת, לאחר כל מה שעוללו הגויים במשך אלפי שנים לעם ישראל, יצר הנקמה הוא בהחלט אנושי. ובקשה זו מוצדקת במאות השנים האחרנות אף יותר משהיתה בתקופתו של מחבר ספר תהילים.

 

אולם עם ישראל ידע גם עמים, בעיקר בעת החדשה, אשר עזרו לו רבות בהקמת מדינתו ובהמשך קיומה של המדינה. עם ישראל ידע גם חסידי אומות העולם, ששמו נפשם בכפם על מנת להציל יהודים בודדים, והעניין ידוע. אבל מעניין ביותר שכבר לפני מאות בשנים היו יהודים שהכניסו נוסח בהלך רוח זה להגדה של פסח. לא רק נקמה ומכות על הזרים, אלה גם דברי תודה וזיכרון טוב למי שלא מבני ברית. והרי לפנינו נוסח יפה שנמצא בכתב יד של הגדה מהמאה ה-16 המיוחסת לאחד מצאצאי רש"י (ויש מי שטוען שהמקור הוא אחר):

 

שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך

ועל ממלכות אשר בשמך קוראים

בגלל חסדים שהם עושים עם זרע יעקב

ומגינים על עמך ישראל מפני אוכליהם.

יזכו לראות בסוכת בחיריך

ולשמוח בשמחת גוייך.

 

קטע יפה זה רצוי שישמש דוגמה למחשבותינו כאשר אנחנו זוכרים את האסונות שהתרגשו על עמנו במהלך ההיסטוריה. והאם מי ממנהיגי הדת ימצא את האומץ להכניס שינויים דומים ועדכניים לנוסח ההגדה?

 

תשע"א 

 

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָ"ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לא צִוָּה אֹתָם​​​.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָ"ה​​​​.  ג וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָ"ה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ (פרק י')​

 

לפני שאני ניגש להוסיף פירוש לקטע זה, שרבות דנו ודשו בו חכמינו, הבהרה חשובה.

 

בני  אהרן לא נעשנו בגלל שהקריבו לעבודה זרה חו"ש, הם הקריבו קורבן לפני ה' כדת וכראוי, אלא העונש היה בגלל "שלא ציוה אתם". זה אומר שהם עשו למעלה מן הנדרש. ומכאן למדו חז"ל, שצריך לקיים את מיצוות התורה כלשונה ולא להגזים, וזה לקח חשוב שצריך לזכור אותו גם לדורנו ולכל אותם שחושבים, שככול שיגזימו ויקפידו יותר, הם יותר צדיקים מהאחרים.

 

אבל לא זה היה עיקר ענייני בקטע זה, אלא סופו של הקטע, שגם לגביו היו לחז"ל דעות שונות.

 

מה אומר משה לאהרן? הוא מסביר לו, שאלוהים מתקדש או נקדש בקרוביו. בני אהרן לא היו סתם שני כוהנים, הם היו בניו של הכהן הגדול וממשיכי דרכו. הם היו האנשים הקרובים ביותר לעבודת ה' (להוציא את משה). ועל אף שהיו ישרים ותמימים, ה' מעניש אותם בחומרה מיד כאשר עברו את העבירה. כאשר אנחנו כולנו, וודאי גם אלה שהיו נוכחים באותו מעמד, היינו חושבים שמעשה בני אהרן איננו עבירה אלא להיפך ראוי לשבחים.

 

אבל לא כן נוהג הקב"ה. הסטייה הקלה של קרוביו אלה מהוראות המצווה גורמת לו-יתברך, לעשות מעשה, שלנו נראה קיצוני ומדהים, על מנת להראות להעם כולו, שאין הוא נושא פנים, אפילו לא לקרובים אליו ביותר, ובכך הוא מתקדש בעיני העם, אשר רואה ונוכח לדעת, שכולם שווים בפני ה'. והייתי אומר שלא רק זאת, אלה הביטוי "בקרובי אקדש" מתכוון לכך, שדווקא אצל הקרובים ה' מקפיד במיוחד ועליהם חלה זהירות יתירה.

 

ברוח רעיון זה אנו שומעים את אחד הנביאים הגדולים שמייסר את עם ישראל ומסביר לו, למה דווקא אצלו מקפיד הקב"ה על התנהגות והליכה בדרכי ה'. עמוס בפרק ג':

 

ב רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל-עֲוֹנוֹתֵיכֶם​​​​.​

 

הרעיון הכללי והמסר של גישת התורה והנביאים יכולה להוביל רק למסקנה אחת, ואשר אנסה כאן לסמן את כיוונה הכללי:

 

אלה העומדים בראש הפירמידה, בין אם אלה העשירון העליון מבחינה כלכלית, בין אם אלה ראשי האקדמיה והמשכילים, בין אם אלה ראשי השלטון והאומה או ראשי הכוח כמו ראשי אכיפת החוק, חייבים לשמש דוגמה ומופת ובמידה והם כושלים, הם חייבים להיענש בכל חומרת הדין. את זה אומרת לנו מסורת המוסר התנ"כי, שטובה ממנו עוד לא מצאתי.

 

כאשר אני נמצא בארץ, אני משתמש במוניות. נהגי המוניות הם האינדיקטור שלי למצב הרוח הלאומי. לא הרדיו, לא העיתונות, לא הטלויזיה וגם לא דעותיהם של האנשים שאני נפגש איתם. נהגי המוניות הם עבורי העדים האוטנטיים לדעת העם. והם אומרים בזמן האחרון – למעשה כבר די הרבה זמן – "שלהם למעלה" הכל מותר. להם מותר לעשוק, לגנוב, לאנוס, לפשוע ולהיות מושחתים. המסקנה היא: לנו אסור, כי אותנו יענישו. במילים אחרות: גם לנו מותר עקרונית לבצע את כל הפשעים האלה, אלא שאנחנו צריכים להיזהר ולהתחמק ולא להיתפס. או שאתה "למעלה" ואז אתה לא נענש או שאתה אדם פשוט מן היישוב ואז עליך להיות די פיקח על מנת שלא יתפסו אותך.

 

שאלתי: לאן תוביל גישה בלתי מוסרית זו, של חוסר מידות טובות, את עם ישראל? ועוד שאלה לי: כמה זמן זה ייקח, עד שגישה זו תוביל לאן שהיא מובילה?

 

תש"ע 

 

כאשר אני נוכח באירועים בחוגים דתיים, או כשאני רואה יהודים, בעיקר בישראל, בטכסים דתיים או בשעות תפילה, או בשמחות וכל כיוצא בזה, אני נוכח לפעמים בתחושה מוזרה: קשה לי להשתחרר מהרושם, שזה מזכיר לי התנהגות או התנהלות דומה בין שבטים עובדי אלילים. בעיקר אני מוצא דמיון בדרך ההתבטאות הרגשית, ההתלהבות, הריקודים, האקסטזה, ההשתלהבות. לפעמים מגיעה ההתלהבות עד כדי טראנס, כלומר עד כדי איבוד החושים, מעין ניתוק מהמציאות.

 

למראה התלהטות יצרי השימחה, ניתן לקרוא לזה גם שימחת הדבקות באלוהים, אני תוהה: האם זו דת ישראל, כפי שניתנה למשה בסיני? האם הדבקות החושנית, היצרית היא מעיקרי דת ישראל?

 

והנה בפרשה זו אנו עדים לסיפור מופלא, שעד שלא מתעמקים בו היטב, לא מבינים את פישרו ומה מקומו בכלל בתורה.

 

בסיום הטקס המשמח של חנוכת המשכן במדבר סיני, שני בניו הגדולים של הכהן הגדול אהרן, נדב ואביהוא, שגם הם הוקדשו ככוהנים, עושים טעות בפולחן הקורבנות ונענשים בעונש מוות על ידי אלוהים.

 

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָ"ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָ"ה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָ"ה. ​

 

סיפור תמוה ומוזר:

 

ננסה להבין את מה שעשו בני אהרן, על מה שנענשו בעונש מוות?

 

לפרשנים רבים היתה בעייה עם הנושא הזה, שבו תגובת ה' נראית בלתי מובנת, בעיקר שגם הטקסט עצמו לא קל להבנה.

 

אחד הפירושים היפים והמעמיקים לדעתי הוא פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין, שהיה אחד הרבנים הגדולים במאה ה-19 וממשיכי דרכו של הגאון מוילנה.

 

לפי הסבר זה בני אהרן לכאורה לא עשו מעשה אסור, הם לא זבחו לאלילים או משהו ממין זה, הם פשוט הגזימו באדיקותם. הם הקריבו קורבן שלא נתבקשו להקריבו. הם הקריבו אש זרהאשר לא ציווה אותם. הם עשו עבודה-זרה. לא במובן של עבודת אלילים, אלא עבודה זרה במובן הפשוט של המילה. זרה לה', זרה לרוח התורה הקדושה, זרה לרעיון עבודת הקורבנות. ללמד שכל מי שמגזים בעבודת השם ועושה יותר משנצטווה, חוטא ומחטיא ולכן גם העונש החמור שנענשו בו, על מנם שיהיה אזהרה לדורות.

 

מה הרעיון הפשוט והעמוק המסתתר מאחורי זה?

 

עבודת ה' היא זו כפי שהיא מוגדרת במצוות התורה. לא פחות אבל גם לא יותר. כאשר אדם מתלהב ונדחף מעצמו ומהרגשתו להגזים בעבודת ה', הוא למעשה מתכוון לספק את צרכיו. הוא מספק את התלהבותו. אש ההתלהבות הבוערת בו היא אש זרה והיא לזרה בעיני הקב"ה ובעיני האמונה הצרופה. פעולתו הופכת לעבודה זרה.

 

בהקשר זה מביא הרב גם קטע מספר דברים​​​​ ​​​​ י, יז:

 

כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם ... לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד​​​​.

 

נתעקב נעט על המילה שוחד:

 

מה פירושו של המושג שוחד בהקשר הפסוק? האם ניתן לשחד את ה'? האם הגדלת כמות הקורבנות או נגיד קורבנות יותר יפים, יותר יקרים, יותר טעימים יעזרו, כדי לקבל מה' יותר הטבות, יחס יותר טוב? הוא הדין בתפילות שממלאות היום את מקום הקורבנות. כשהמאמין נותן יותר ממה שהוא מחוייב על פי התורה, מתפלל יותר, בדבקות קיצונית, מסתגף כדי להראות את מסירותו, מחמיר יותר במצוות ממה שהתורה דורשת, האם בזה ישחד את הקב"ה?

 

המקרה של בני אהרן מלמד אותנו ומזהיר אותנו, שמי שנוהג כך, נענש. ובחומש ויקרא פרק ט' דורש משה:

 

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָ"ה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָ"ה​​​​.​​​​ ​

 

כלומר רק זה ולא יותר. האמונה הישראלית לא כוללת דחפים שבלב לעבודת ה', אלא רק את מה שהיהודי נצטווה לעשות.

 

כל  מה שהוא מעבר לזה, כמו הדבקות היתירה בחסידות, ההתלהבות מאהבת-הארץ, הסגידה ללאומיות, כל אלה אינם נכללים באמונה, הם באים לתת סיפוק לצרכים ואינטרסים, ולכן הם מהווים כאמור "אש זרה".

 

וגם למי שחושב שדברים אלה הם חיוביים מצד עצמם, רוצה לומר הרב, שמכל מקום זה לא נכלל בדת ישראל כפי שניתנה למשה בסיני. זוהי דת זרה!  

 

 


שמיני

איסור אכילה הוא זכות (הרב שלמה הלוי שליט"א)

     "ולא תטמאו בכל אלה והתקדשתם והייתם קדושים" בפרשת השבוע מגוון בעלי חיים האסורים למאכל, וסימנים מזהים לכשרותם של מיני חיות, עופות ודגים.

     ונשאלת השאלה: אם אנו ה"עם הנבחר" מכל אומות העולם - "בנים של מקום", מדוע דווקא לנו הקב"ה אוסר את "הנאות" העולם הזה, בזמן שלכל הגויים הוא מאפשר להנאות מכל הבא ליד?!

     התירוץ יובן על פי משל: שני חברים שגרו בסמיכות זה לזה בכפר מרוחק, חלו במחלה נוראית שריתקה אותם למיטה. רופא הכפר לא ידע כיצד למצוא מזור למחלתם ובצר לו הזמין רופא מומחה מן העיר. הגיע הרופא לראשון, בדק, חקר ופסק: "אינך מוגבל כלל וכלל - אתה יכול לאכול כל שתחפוץ!" נדהם החולה ושאל: "הכל? גם ממתקים וגם מטוגן?!" השיב הרופא: "בוודאי! אכול כל מה ש"בא לך"...

     משהגיע הרופא לשני בדק, חקר ופסק: "עליך להינזר ממגוון מאכלים: מתוקים, מלוחים וכל דבר המכיל את מגוון הפריטים שכתובים לך כאן" ותוך כדי הוא מגיש לחולה רשימה של 53 מרכיבים שמצויים בהמון מאכלים.... החולה שכבר הספיק לשמוע שחברו קיבל יד חופשית בכל מה שקשור לאוכל, התעצבן ושאל: "סליחה דוקטור! הרי אני וחברי חולים באותה מחלה. מדוע לו אפשרת לאכול ככל אשר תאבה נפשו ואילו עימי אתה מחמיר כל כך"?!

     חייך הרופא ואמר תוך שהוא רוכן לאוזנו של המטופל: "לחברך אין כל סיכוי ובעוד כמה ימים הוא ימות. אבל מצבך יכול לאפשר לך לחיות עוד שנים ארוכות במידה ותשמור על הינזרות מכל אשר כתבתי לך..." שמח החולה ולמעשה הבין שההגבלה העכשווית, תאפשר לו הנאה עתידית לעוד שנים רבות...

     הנמשל: הקב"ה אפשר לנו חיי נצח ועולם הבא. לעומת זאת לאומות העולם החיים מסתיימים בעולם הזה בלבד. כיוון שכך מאפשר להם הקב"ה לאכול מכל הבא ליד שהרי סופם קרב. אבל אנו ה"עם הנבחר" - "בנים של מקום", המתועדים לחיי עולם הבא, אותנו מגביל הקב"ה על מנת להעניק לנו עולם הבא טוב יותר ובדרגה גבוהה ככל שניתן... יוצא איפה, שאיסור האכילה הוא זכות עבורנו. צריכים להבין שההגבלה העכשווית, תאפשר לנו הנאה עתידית לעוד שנים רבות...

                                                                                                                                                                                                        שבת שלום


פרשת שמיני נקראת השנה ביום השמיני...

     זכינו השנה ונזכה בע"ה= השנה זכינו שפרשת 'שמיני' נקראת בדיוק ביום השמיני לחג הפסח. כמו כן, באותו היום השמיני בפרשה (ראש חודש ניסן) נערכה חנוכת המשכן. ומובא ב"ילקוט יוסף" (תכט', ב') שלעתיד לבוא, חנוכת המקדש השלישי תיערך ביום שלאחר שביעי של פסח, שהשנה הוא כאמור היום השמיני לחג הפסח. יהי רצון שנזכה לראותו בבניינו במהרה, אמן!


 וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (הרב חנן ליבוביץ)

     רש"י : ויברכם - ברכת כהנים, יברכך, יאר, ישא.

     למעשה, באותו זמן הכוהנים טרם נצטווו ע"י הקב"ה לברך בנוסח הקבוע של ברכת כוהנים (יברכך, יאר, ישא), כי רק בפרשת נשוא מצווה הקב"ה על נוסח זה. אלא שאהרן הכהן חידש נוסח זה מדעתו, ובשלב מאוחר יותר הסכים עמו הקב"ה וציווה לברך במטבע לשון זה.

     לפי זה מובן היטב נוסח הש"ץ קודם ברכת כוהנים "ברכנו בברכה המשולשת הכתובה בתורה, האמורה מפי אהרן ובניו": ברכת הכוהנים מצד אחד "כתובה בתורה" אך מצד שני היא כבר "אמורה מפי אהרן ובניו", דהיינו הכוהנים חידשו את נוסח הברכה מדעתם עוד לפני שציווה על כך הקב"ה.


"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ..."

      כאן הכיר משה רבנו טובה לאהרון אחיו. כשם שהוא - אהרון שמח כשמשה מקבל את השליחות לגאול את בני-ישראל שנאמר: "וראך ושמח בליבו". כך משה שמח על מינויו של אהרון לכהן הגדול בעבודת המשכן...

      סיפור נפלא על הכרת תודה עם רבי יחזקאל לנדא, בעל 'הנודע ביהודה' זצ"ל:

     יום אחד לאחר תפילת ערבית פסע הרב לעבר ביתו. עיניו נתקלו בנער נוצרי לבוש קרעים שתעה והגיע לרחוב היהודים, בידו סלים ריקים והוא עומד וממרר בבכי. רבי יהודה ניגש לנער ושאל אותו: "מה קרה? מדוע אתה בוכה?" הנער החל לספר בדמעות שליש: "התייתמתי מאמי, ואבי האופה התחתן עם אישה רעה וחסרת לב. כל יום השכם בבוקר היא מחייבת אותי למכור שני סלים מלאים בכיכרות לחם ברחובות העיר. במידה ואיני מצליח בכך, אמי החורגת מכה אותי באכזריות. היום הצלחתי אמנם למכור את כל כיכרות הלחם, אבל לאחר השקיעה, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי בכיסי וראיתי כי שלושים הזהובים שהרווחתי אבדו או נגנבו. אם אחזור כך אמי תכה אותי מכות נוראות. כל היום לא אכלתי מאומה ועכשיו אני תועה ברחובות ומפחד לשוב הביתה".

     רבי יחזקאל חמל על הנער הנוצרי, הביאו לביתו ונתן לו לאכול ולשתות. לאחר שהנער סיים את סעודתו הוציא הרב מכיסו שלושים זהובים ונתן לו. הנער חזר לביתו שמח וטוב לב.

     חלפו מספר שנים. בליל שביעי של פסח לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב היו שקועים בשינה והרב ישב ועסק בתורה. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת ונכנס פנימה איש נוצרי. הרב שאלו בתמיהה: "מדוע באת לכאן באישון ליל?!" האיש הסתכל לצדדים בחשש, ניגש לרב ולחש באזנו: "הרב אינו זוכר אותי?! אני הנער הנוצרי שעשית עמו טובה גדולה לפני כמה שנים. הכנסת אותי לביתך, האכלת והשקית אותי, נתת בידי את סכום הפדיון וכך הצלת את נפשי מידיה של אמי החורגת. כעת נודע לי כי פורענות גדולה עתידה לבוא על היהודים בפראג, וכאשר נזכרתי בטובה שעשית החלטתי לבוא ולהודיעך. לפני כמה ימים התכנסו בבית הוריי כל האופים הנוצרים בפראג והחליטו לאבד את כל היהודים בלילה אחד! הם יודעים כי במוצאי חג הפסח היהודים ממהרים לאכול לחם, והשנה החליטו האופים הנוצרים להטמין בסודי סודות רעל בפת הנאפית על ידם להמית את יהודי פראג".

     "גיליתי לך סוד נורא", סיים את דבריו והוסיף, "מובטח אני שלא תגלה ממי שמעת את הדבר". הרב לנדא התחלחל לשמע הדברים. הוא הודה מקרב לב לנוצרי ונפרד ממנו. לאחר מכן ישב בינו לבין עצמו שעה ארוכה וניסה לחשוב מה יוכל לעשות, איך ניתן להציל את היהודים וגם לגלות את מזימת הרשע לממשלה. לפתע עלה רעיון במוחו.

     באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב כל בתי הכנסיות בעיר. יצא כרוז ברחובות היהודים כי הרב ידרוש לאחר תפילת שחרית בעניין הנוגע ליסוד היהדות וכל בני העיר נדרשים להגיע לתפילה ולדרשה. לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל על הבמה, הסתכל בקהל הרב שהצטופף בסקרנות לעומתו, והחל לשאת את דבריו: "רבותי. יודעים אתם כי למרבה הצער התורה הולכת ומשתכחת. המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם גדולי הדור עלולים לפרקים לטעות. לדאבון לבי", אמר הרב בקול רועד, "מוכרח אני להודות בפניכם כי אף על פי שאנו בקיאים בקביעות הירח, בחשבון החגים ובסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שעיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי כי אני ובית דיני טעינו טעות גדולה וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח. הקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום אחד קודם זמנו. היום בו אנו עומדים אינו אחרון של פסח אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור לאכול משהו חמץ עד למחרת בערב..."

     בני הקהילה נדהמו לשמע דברי הרב. בכל זאת איש לא העז להמרות את פיו, וכל היהודים בפראג חגגו באותה שנה תשעה ימים (במקום שמונה הנהוגים בחו"ל). האופים הנוצרים נדהמו. אף יהודי לא הגיע לקנות את לחמיהם החמים כמדי שנה. הם התאגדו ותבעו את היהודים לדין על ההפסד העצום שיגרם להם כאשר יצטרכו להשליך את הכמות העצומה לאשפתות. רבי יחזקאל נקרא למשפט. לאחר שהאופים הנוצרים הציגו את טענותיהם באזני השופטים, הציע רבי יחזקאל לאופים להתכבד ממעשה ידיהם, כיוון שהמשפט עלול להתארך זמן רב והם עלולים לרעוב... כמובן שהאופים סרבו לאכול מהכיכרות שהרעילו. הרב הפציר בהם ובכל זאת אף אחד לא נגע בפתו. השופטים תמהו. ואז הציע הרב לבדוק מה יש בכיכרות. הבדיקה העלתה שכולם הורעלו וכל האופים נמסרו למשפט. היהודים הופתעו מתושיית רבם ולא הבינו כיצד נודע לו על מזימת האופים. הרב לא גילה לאף אחד מה אירע. ורק כעבור שנים לפני פטירתו סיפר את הסיפור לבנו רבי שמואל וסיים במילים: "לא חכמתי עמדה לי, אלא מידת הרחמים שחמלתי על נער נוצרי בשעת צרתו"...

      אהרון הכהן שמח בשמחתו של אחיו שעלה לגדולה וזכה לשמחתו של אחיו בחזרה כשעלה לכהונה גדולה בעוד אחיו משה רבנו נשאר לוי...


"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" - כוחו של המספר שמונה (כלי יקר)

     כלי יקר מבאר: לא בכדי קרא ה' למשה ביום השמיני - מכיוון שמספר 7 הוא חול ומספר 8 הוא קודש כפי שמובא ספרי החסידות: "שבע - זה טבע, שמונה - זה מעל הטבע"

     רבנו בחיי מבאר אף הוא: ש"מצינו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה" לכן פתחו דווקא ביום השמיני:

8 - בגדים לכהן הגדול – ציץ וחושן ואפוד, ומעיל וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט ומכנסי בד.

8 - בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים – ארבעה לשמן המשחה, וארבעה לקטורת הסמים.

8 - בדים [המוטות לנשיאת כלי המשכן] – שני בדי הארון ושנים לשולחן, שניים למזבח הזהב ושניים למזבח העולה.

8 - כלי זמר, המלווים את מזמורי הלויים. דהיינו, שבעה כלים בצירוף המקהלה עצמה, סה''כ שמונה.

8 - הכשרת הקורבן להקרבה - גם הקרבנות שהיו מקריבים לא הוכשרו ליקרב אלא לאחר שמונה ימים שנאמר: "מיום השמיני והלאה ירצה לקורבן..."

8 - ימי המילואים

     מזמור קי"ט בתהילים יש 8 פסוקים מכל אות מהאלף בית כיוון שאותיות התורה הן קודש מעל הטבע. כמו כן הפסוק השמיני במזמור י"ט בתהילים הוא: "תורת ה' נאמנה מחכימת פתי"...

      כלי יקר: כל קילוסיו של משה היו ב-8 - עפ"י המדרש: כל פרקמטיא של משה הייתה ב"אז" אז בגימטריא = 8

     הצלת נפשו ב"אז" - כשהגיע למלון בדרך למצרים: "אז אמרה חתן דמים אתה לי"

     קינטורו ב"אז" התלונן על השליחות שקיבל - ו"מאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה"

     קילוסו ב"אז" שירת הים כחזרה בתשובה על קינטורו- "אז ישיר משה"

     עבודתו לפני מותו ב"אז" הבדלת ערי מקלט- "אז יבדיל משה..."

     המהר"ל: אז זה לא רק 8 אלא 1 שרוכב על 7  לומר שיש רק כח אחד שפועל על הבריאה – הטבע

     לבד מעבודת המקדש, מופיע המספר שמונה במצוות רבות נוספות: מילה ביום השמיני; שמונת הפתילים שבציצית; שמיני עצרת – הבא לאחר שבעת ימי הסוכות.

     מה הפלא אם כן שאת חג מתן תורה נקבל לאחר שנספור שבע שבועות ודווקא ביום החמישים...


לאכול נקי (גדי שכטמן)

     “הרב לא נמצא כעת בבית הוא בבית הכנסת”. המשכיל שהגיע לחפש את רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל – המלבי”ם, שם פעמיו לכיוון בית הכנסת. רצונו היה לקבל הסכמה, מהרב שנודע כמדקדק גדול, על ספר שחיבר העומד על הבדלי המילים הנרדפות בלשון הקודש.

     הרב ישב באותה שעה ולמד, אך מכיוון שראה שלפניו אורח – קידם את פניו ב”שלום עליכם” לבבי וניסה לעמוד על קנקנו. הייתה רק בעיה אחת. המשכיל שלא ראה מימיו את המלבי”ם חשב שהמלבי”ם אינו שומר תורה ומצוות ולכן לא קישר בין דמותו של ה’דוס’ שלפניו לבין השבחים ששמע על המלבי”ם...

     “מאיפה באתם?”, התעניין הרב בחמימות. “באתי מאבא ואימא”, ענה המשכיל בהתחכמות.

    “ואיה מקורכם בגלובוס?”, ניסה הרב שוב. והמשכיל בשלו: “מארבע כנפות הארץ”...

     ראה המלבי”ם שזה מקרה אבוד וחזר לספריו. בערב כשהגיע המשכיל וראה את המלבי”ם אדמו לחייו כעגבנייה בשלה, אך הוא התגבר על עצמו וביקש הסכמה.

     “אתן לך הסכמה אם תדע לומר מהו ההבדל בין שרץ לשקץ”. המשכיל ניסה להפוך במוחו מהכא להתם ומהתם להכא. לבסוף הודה שאין לו שמץ מושג. “אומר לך מה ההבדל ביניהם”, ענה המלבי”ם בשנינות, “השרץ בא מאבא ואימא והשקץ מארבע כנפות הארץ”...

     בסופה של פרשת השבוע אנו מוזהרים “אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם”, המילה ‘ונטמתם’ חסרה בכוונה תחילה את האות א’, מכאן דרשו חז”ל שהאוכל מאכלות אסורות (לאו דווקא שקצים ורמשים אלא גם ערלה, טבל וכדו’) גורם טמטום ואטימות לנפשו.

     קביעה נחרצת זו מקורה בטבע שהטביע הבורא בעולמו. בעלי חיים הטורפים מן החי למחייתם או חיים ברפש וזוהמה, גורמים לאדם קהות חושים בכל הקשור לרוחניות ודרגות אלוקיות. כל מטרתנו בעולם הזה היא להתגבר על החומר ולהתעלות כל אחד לפי דרגתו בסולם העבודה האישי, ברור אם כן מדוע בעלי חיים שכאלה לא מתאימים למאכלנו.

     צבי געש ורתח: “איזו חוצפה! להגיע שני מטר מחנות הבשמים שלי ולפתוח שם מפעל לעיבוד עורות? מה חושב לו זבולון, שאני אעבור על כך בשתיקה?! כל הלקוחות שלי יברחו מהריח שלו”... אבל זבולון לא התרגש מידי ולאחר שבוע המפעל נפתח.

     לרוע המזל תחזיתו של צבי הייתה מדויקת, חנותו הלכה והידלדלה ככל שהלך המפעל השכן ושגשג. באחד הימים כשצבי ישב מיואש בחנותו השוממת הגיע זבולון ובפיו הצעה: בוא נשבור את הקיר בין החנויות תיכנס כשותף למפעל שלי ותתפרנס. לצבי אנין הריח לא ממש הייתה ברירה, בגרונו עלתה וירדה פיקת זעם שצעקה ללא מילים: ‘הרצחת וגם ירשת?!’, אבל פרנסה צריכים להביא הביתה...

     עברו חלפו להם החודשים, וצבי שבתחילה נאלץ לעבוד עם יד אחת על האף ומידי פעם רץ החוצה לנשום מלוא ריאותיו אוויר צח, למד אף לאכול את ארוחותיו במפעל והתרגל לריח הנורא של עיבוד העור. באחד הימים הגיעה אשתו של צבי הביתה ובידה גזיר עיתון: “תראה, מחפשים שותף למפעל בשמים מצליח בצד השני של העיר. יש לך ניסיון וידע, לך תנסה את מזלך”.

     “השתגעת?!”, הזדעק צבי, “שאני אלך ואתחבר לגאוותנים הללו שחושבים שכל מי שעובד בעורות הוא סוג ד’? אנחנו החבר’ה המוצלחים ולא נשפיל את עצמנו”...

     במשל זה ממחיש החפץ חיים, מה קורה לאלו שהחליטו ש”להם זה לא יקרה, כי מה כבר יכול לקרות אם אוכל איזה אשכול ענבים )כי לאכול זבוב או יתוש זה לא מה שעושה לך את זה...( שלא עישרו ממנו?”. קהות החושים שנגרמת מההרגל לטינוף, לא נותנת לנו לאחר מעשה להבחין שהגיע הזמן לעצור את הגלגל ולחזור לחיים רוחניים ללא לכלוך.

     “כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם”, כפי שאדם אינו יכול להתקיים על לחם ומים בלבד, כך אינו יכול לתפקד בלי חיי חברה תקינים. במהלכם ניזונה נשמתו מ”שקצים ורמשים” החולפים ליד עיניו אוזניו ופיו, בדמות מראות ודיבורים אסורים.

     לשם כך ניתנה לנו בימים אלו “ספירת העומר”. בכל יום שחולף אנו מתקרבים ל”קבלת התורה” שם נוכל להתערטל לחלוטין מהאטימות שפיתחנו בלי משים, מהלכלוך הרוחני ומהדחייה שהדביק בנו היצר הרע לכל דבר שבקדושה. על מנת לזכות להיטהרות מחודשת, יש צורך ב”תשובת המשקל” לקהות החושים, אנו שמים אצבע על דופק החיים וסופרים כל יום שעובר מתוך ציפייה והמתנה לקבלת התורה הקדושה.


יאמר משה אל אהרון קרב אל המזבח (ט,ז) (וקראת לשבת עונג)

     רש"י: שהיה אהרון בוש וירא לגשת, אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת!

     כתב רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי", בספרו "אדרת אליהו", שעבודת הכוהנים פעמים שהיא בכף יד קמוצה, כגון כאשר הכהן קומץ את המנחה, ופעמים שעבודת הכהן בכף יד פתוחה, כגון בשעת ברכת הכוהנים.

     המילה "כך" מרמזת על שני אלה, שכן מילה זו מורכבת מהאות "כ" כשהיא קמוצה ומאות "ך" שהיא פתוחה.

     וזה שאמר משה רבינו לאהרון: לכך נבחרת!

וַיִּקְחוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא ... וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת...יַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה (י,א) (הרב יצחק גינזבורג שליט"א)

     וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'

     לא נעסוק כאן בשאלה מה בדיוק עשו נדב ואביהוא "אשר לא ציוה אותם" (ופירושים רבים נאמרו בזה), על כל פנים ברור שמרוב חשקם להתקרב לה' פרצו את הגדרים ולכן מתו, "בקרבתם לפני ה' וימותו". אך מעניין כיצד מתייחס משה רבינו למעשה. כך מפרש רש"י:

     "ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש.. וידום אהרן אמר לו משה לאהרן, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". הנה אומר משה לאהרן שכעת התברר כי נדב ואביהוא הם מיודעיו של מקום, וגדולים יותר ממשה ואהרן! יתירה מזו, "בקרובי אקדש" משמעותו שעל ידי ה"מקורבים" הללו באה השראת השכינה במשכן!

     אבל הדבר קשה להבנה; סוף סוף משה ואהרן מקיימים כראוי את דברי ה' לאורך כל הדרך, ואילו נדב ואביהוא מתו כיון שעשו שלא כפי הציווי ואם כן מעשה זה עצמו מגלה לכאורה שהם בדרגה פחותה ממשה ואהרן! הרי נדב ואביהוא שלא כמשה ואהרן ודאי אינם צריכים לשמש דוגמא לאחרים, ואכן לאחר מיתתם מזהיר הקב"ה את אהרן שלא יעשה כדרך שעשו הם, ואם כן כיצד ניתן לשבח אותם כל כך?

     "עזה כמות אהבה"

     צריך להבין שמעשה נדב ואביהוא בא מתוך רצון אמיתי לקדושה. שכן כל המעשים שנעשו על ידי משה ואהרן "ביום השמיני" היו בכדי להביא להשראת השכינה במשכן "כי היום ה' נראה אליכם", "להשרות שכינתו במעשה ידיכם" (רש"י) ואצל נדב ואביהוא היה הרצון העז ביותר להדבק בשכינה! רצונם של נדב ואביהוא להתקרב לה' היה עז כל-כך עד שגם כשידעו שעלולים הם למות, לא נמנעו מן המעשה, וכמו שמסביר אור-החיים הקדוש (בפרשת אחרי-מות): "שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו... רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות-נעימות-עריבות-ידידות-חביבות-נשיקות-מתיקות, עד כלות נפשותם מהם."

     הוי אומר, מבחינת הרגש האמיתי, הרוצה בהשראת השכינה ובקרבת ה', אכן היו נדב ואביהוא הגדולים מכולם! אמנם, אי אפשר להורות לרבים ללכת בדרכם, כי הערך החיובי היה דוקא בהתלהבות הספונטנית שלהם ואת זה אי אפשר לחקות! כהוראה למעשה חייבים להגביל את רגש הקודש ולפעול רק לפי הציווי המדוקדק, עד "כחוט השערה", ואם נדב ואביהוא היו שתויי-יין הרי עתה נצטוו הכוהנים "יין ושכר אל תשת". אם כן, הדרך הכבושה הסלולה לרבים היא מלוי רצון ה' ומצוותיו המפורשות, כדרכו הרגילה של משה, וכמדתו של אהרן שאינו משנה ממה שנאמר לו: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י ויקרא טז, לד).

     [במאמר מוסגר עלינו להוסיף שכמובן אין זה המצב האידאלי. ואנו מצפים ליום שבו תוכל להתגלות תוקף אהבתם של נדב ואביהוא בתוך המסגרות של החיים כאן, ובלשון החסידות: "אורות דתוהו בכלים דתיקון", ואין כאן המקום להאריך.]

     "גדולים ממני"

     וכאן מתגלה לנו גדלותו של משה רבינו, הרועה הנאמן. משה אינו נרתע מלהודות בכך שבשאיפת הקודש גדולים נדב ואביהוא מכולם, ואף לשבח אותם בגלוי! משה מעביר לנו כאן מסר כפול: מצד אחד, האהבה והחשק של נדב ואביהוא ראויים לשמש דוגמא חיובית לשיא קירבת-אלוקים, ומצד שני, אין מקום לחקות את האהבה הזו שכן כל נסיון כזה מעצם היותו חיקוי ולא מקור הוא זיוף מסוכן.

     אם נעמיק יותר, נאמר שמשה מכיר בכך שעם ישראל חייב שיהיו בקרבו אנשים כנדב ואביהוא! שהרי השראת השכינה בישראל באה לאחר נדיבות-הלב ורצון ישראל לזכות לגילוי נועם ה' ורצון זה נמצא בצורה החזקה ביותר אצל נדב ואביהוא. ניתן לומר שאילו לא היו בקרב ישראל אנשים כנדב ואביהוא, הייתה ז אכזבה למשה. לכן כעת אומר משה: הנה אלו הם מיודעיו וקרוביו של מקום, אלו הם האנשים הגדולים המוכיחים כי עם ישראל חפץ בכל לבו את קרבת א-לוקים.

     זוהי גדולתו של משה, היודע לומר בענווה "גדולים ממני", אך הממשיך להנהיג בתוקף ולעמוד על משמרת התורה והמצווה. שכן משה יודע שעם כל גדולתם של הגדולים, ה' חפץ במעשה ה"קטן" שלנו, החיים כאן היום.

●●●

הנהגה אמיתית היא זו היודעת לתת מקום של כבוד גם להתפרצויות של יחידים. מנהיג שנבהל מכל התפרצות שאינה "לפי הכללים", ומיד נחפז לגנות ולשלול אותה מכל וכל אינו מנהיג של אמת. מנהיג כזה חושב שרק מערכת החוקים היבשה מחזיקה את העם, ואינו מבין שבלי הבעירה-הפנימית חסר המנוע הדוחף קדימה.

     המנהיג האמיתי יודע להעריך את הדחף החיובי המניע את אנשיו לפעול. מנהיג כזה צריך גם לדעת ולהודות בכך כי מבחינה זו אותם אנשים גדולים הם ממנו, ולפעמים דוקא בזכותם ניתן להגיע לדברים הגדולים באמת.


"ותצא אש מלפני שם ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'' (המגיד מדובנא זצ''ל)

     ''ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד"

     המגיד מדובנא הביא משל מאלף להסבר העניין:

     שר אחד רצה לבנות עיר שתתייחד ביופי ותועלת לכל העולם. הוא תכנן ובנה את העיר על ידי טובי האדריכלים והקבלנים וקבע בה חנויות וגשרים, בריכות ואגמים ונטע בעיר גינות ועצים כדי שלא יחסר ליושבי העיר מאומה מכל הנאות העולם.

     לאחר שסיים - פנה השר ליועצו ושאל: "האם חסר בעיר דבר מה שלא עשינו"? "בוודאי" - השיב היועץ החכם "העיר מושלמת אבל חסר בה רופא"! שמח השר ואמר: אין ספק! אסור לדור בעיר ללא רופא. חיפש השר את הרופא הטוב ביותר והבטיח כי שכרו ישולם ביד רחבה מקופת השר. לבסוף נמצא רופא בעל שם שידע לרפא כל חולי וכל מדווה וסוכם כי חודש הבא יבוא אל העיר בכבוד ראוי.

     בהגיע הזמן המיועד התקבצו מכל ערי הסביבה - נשיאים ורוזנים וכל תושביהם כדי לקבל את פני המלך המהולל. לבסוף שמעו דהרות של סוסים והרופא הגיע אל העיר בשיירה של מרכבות וכרכרות לשמחתם הרבה של כל התושבים. "האם יש מישהו שאינו חש בטוב מבין הקהל"? שאל השר. "ראשי כבד עלי במקצת" - אמר אחד הנוכחים. "הגישו אותו לרופא"! ציווה השר. הרופא ביקש כי איש זה יבוא לביתו למען יוכל להשגיח עליו כיאות במסירות הראויה... "כמה בר מזל הוא זה עלה בידו להיות ראשון על כן בוודאי הרופא ישתדל מאוד ברפואתו עד שלא יהיה אדם בריא כמותו הארץ..." אמרו התושבים זה לזה... לאחר שלשה ימים ששהה האיש בבית הרופא, מת האיש... בעיר קמה מהומה גדולה, כולם בזו לו ויבאש ריחו של רופא בעיני כל בני העיר...

     זימן השר את הרופא אליו ושאל: "אני לא מבין מה אירע? מדוע איש זה שבק חיים, והרי לא היה כל כך חולה?!  ואם באמת הוא היה חולה מדוע לא הצלחת לרפאו"?!

     ענה הרופא: "תראה, הוא לא היה חולה אנוש אלא אני גרמתי לו כך, לתועלת בני העיר. כשהגעתי ראיתי את ההתרגשות הרבה לקראתי והבנתי שכל התושבים בטוחים כי מעתה הם מחוסנים בפני כל מחלה. ובשל כך יפריזו לעצמם בשתיית יין ואכילת בשר, יביאו עצמם לסכנת חיים, ונמצא כי אני ממית יותר מאשר מחייה... לכן כאשר ראו בני העיר כי יש גם כאלו שמתים תחת ידי ימשיכו להיזהר בבריאותם כבראשונה...

     כן הוא גם הנמשל:

     לאחר שנבנה בית המקדש ראה הקב"ה כי מן הראוי להכין לעם ישראל גם "רופא" הלא הוא המשכן שירפא את כולם מכל חטאיהם. כאשר ראו בנ"י חשבו בליבם שכעת יוכלו הם לחטוא ללא בעיה. סיבב הקב"ה לנדב ואביהו שביום חינוך המקדש נפגעו שנכנסו שתויי יין ומיד הבינו שניתן גם למות במשכן... ועל זה אמר הכתוב: "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד"


"ויקריבו לפני ה‘ אש זרה. . . ותצא אש מלפני ה‘ ותאכל אותם"יא-ב(  

     על שום מה מתו נדב ואביהוא? אומר על כך המדרש: על שום שלא נשאו נשים. ואם כך, כיצד מתיישבים דברי המדרש עם הכתוב המפורש בתורה, שנדב ואביהוא נענשו על שהקריבו אש זרה לפני ה ?  

     סיפור המעשה הבא מתרץ את הדברים בדרך החריפות: מחלה אנושה פקדה את הצדיק רבי דוד‘ל מזבלטוב (בנו של רבי מנחם מנדל מקוסוב). כה חמורה הייתה המחלה, עד כי טובי הרופאים, שהוזעקו אל מיטתו, אמרו נואש לחייו. ואולם, לא הכול הסכימו עם דברי הרופאים: אשתו של הצדיק, הרבנית פסיה לאה בת האדמו"ר מסאסוב, סירבה להשלים עם הדברים. היא ישבה ליד מיטת חוליו של הרבי ולא חדלה להתפלל, להתחנן ולשפוך דמעות. "אנא ה‘, חוס נא על בעלי הצדיק ושלח לו במהרה רפואה שלמה!" התחננה.  תפילותיה של האישה הצדקנית בקעו רקיעים, ולמרות תחזיתם הקודרת של הרופאים חלה הטבה במצבו של החולה,  ומקץ זמן לא רב החלים רבי דוד‘ל כליל ושב להנהיג את עדת חסידיו.  רבי דוד‘ל לא שכח לה, לאשתו הרבנית, את המסירות שגילתה בימי חוליו. ופעם, בהיותו במחיצת מקורביו, אמר עליה: "כעת, לאחר מחלתי, מבין אני מדוע אומר המדרש, כי נדב ואביהוא מתו משום ‘שלא היו להם נשים‘. אילו היו זוכים לנשים כדוגמת הרבנית פסיה לאה, אין ספק כי הללו כמוה היו מצילות אותם מן המוות". .

     כל התיקון של האדם היא אישה שנאמר: עזר כנגדו אומר רש"י בגמרא עוזרת לו וסותרת את דבריו. אמר רבי נחמן מברסלב אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך אם יש לך עברות עברה גוררת עברה ומגלגלים את המלאכים הרעים שנקראים מכח העברה לאישה והיא באה לתקן אותך ולמרק את העוונות, לכן עדיף לא לחטוא כדי לא לפגום בשלום בית שנאמר "לא שריא באתר פגים" הקב"ה לא שורה במקום פגום.


וידום אהרון (י,ג) (ניצוצות)

     ''ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרן ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרן''

     אברך בן עליה בשם רבי ירוחם, נקלע לצרה נוראה, בתו בת ה-3 ל"ע חלתה במחלה, ועברה טיפולים קשים ומייסרים רח"ל, היו עליות ומורדות, היו תקופות שחשב הנה בתי יוצאת מהמחלה ואח"כ התרחשה נסיגה, וחוזר חלילה, הוא נקרע בין תקווה לייאוש במשך חודשים ושנים, הוא עשה כל אשר לאל ידו כדי להיוושע בדבר ישועה ורחמים, הוא נסע לצדיקים, נדר נדרים, שפך דמעות כמים אולם שערי שמיים נסגרו ובתו עלתה בסערה השמימה...

     כשישב שבעה, בא לנחמו אחד מחבריו, תוך כדי שר' ירוחם מספר על הקשיים והתמודדויות שעבר עם ילדתו המנוחה, שאל אותו חברו, ירוחם, תגיד מה נתן לך את הכוח להאמין ולשרוד את התקופה הקשה והנוראה?

     ענה ר' ירוחם ואמר, אומר לך את האמת, זו הייתה תקופה נוראה וקשה מנשוא, ערב אחד כשהרופאים הודיעו לי שיותר אין מה לעשות, נשברתי מאוד, יצאתי מבית החולים והלכתי כסהרורי ברחוב, ברחמיו יתברך, ניגש אלי יהודי ושאל אותי לעיצבוני, סיפרתי לו בדמעות את מה שעובר עליי בתקופה האחרונה, היהודי אמר לי תשמע סיפור שקרה לפני ימים אחדים שייתן לך חיזוק עצום, ואכן הסיפור הזה חישל וחיזק אותי בתקופה הקשה, וכה היה המעשה:

     אחד מגדולי המחזירים בתשובה בדורנו, יהודי צדיק נשגב ועובד ה' מופלא שכל מעשיו לשם שמיים, הוא מוסר את נפשו להשיב את הבנים התועים לאביהם שבשמיים. אחד הבנים שלו החל לרדת מהדרך הישרה רח"ל, וכל מה שניסה לעשות עמו כדי להשיבו חזרה, לא צלח. הוא הבטיח לו את כל טוב העולם הזה, את כל טוב העולם הבא, פיתויים מפיתויים שונים, אבל כל מה שהוא עשה עמו לא עזר, הבן התדרדר רח"ל מדחי אל דחי עד שהגיע לדיוטא התחתונה ממש.

     הצדיק לא הרים ידיים והחליט להתחנן אליו יתברך שישיב את בנו בתשובה, הוא השתמש ב'יחוד' מיוחד לנושא הזה, המובא בשער רוח הקודש לרבינו האר"י ז"ל: "יחוד א' להחזיר את הרשע בתשובה, והוא להר"מ אלשיך זלה"ה על אודות בנו, שנשתמד ולמד לו מורי זלה"ה שיכווין לייחוד הזה להשיבו בתשובה, והועיל לו ושב לדת ישראל". הצדיק הרבה לשפוך נפשו בתפילה אליו יתברך שבנו ישוב בתשובה. עד כדי כך שברכת השיבנו בסידור של הצדיק נהיה שחור מרוב דמעות שהוריד על בנו הסורר שישוב בתשובה. ואכן התפילות הועילו, זכה הבן לראות שכל מקסם השווא של היצר הרע הוא הבל ורעות רוח החליט לשוב בתשובה, הוא חזר בתשובה ונהיה צדיק ועובד ה' נשגב, תקופה אח"כ הוא נישא לבעלת תשובה והלך לגור בצפת. לאחר נישואיו נולדו לו שני ילדים בריאים ב"ה.

     אח"כ נולד להם הילד השלישי, כבר בלידתו ראו הרופאים שמשהו לא כשורה עמו, ולאחר בדיקות מקיפות התגלה שהילד חולה מאוד, ויש סיכויים מעטים שישרוד. האב והאם שפכו דמעות כמים שירפא השי"ת את בנם. פשפשו במעשיהם אולי הם עדיין צריכים לתקן עוד משהו על אף תשובתם הנפלאה. אבל שערי שמיים נסגרו בפניהם וביום השביעי ללידתו הבן הקטן הלך לעולמו.

     ההלכה קובעת שכדי שהילד יזכה לקום בתחיית המתים יש לערוך לו ברית מילה לפני הקבורה ולתת לו שם. ע"כ הזמינו את המוהל לבית הקברות לערוך לו ברית מילה לפני קבורת הילד, המוהל מל את הילד ולאחר מכן שאל את האבא איזה שם אתה רוצה לתת לרך הנימול? זרם של דמעות פרץ מעיניו של האבא, שם, הרי הוא יורד עלי קבר, הרהר כמה רגעים ונתן שאגה אני רוצה שיקראו לו: "רצון ה'"! זה השם שאני רוצה לתת לילד... זה השם של קבלת ייסורים באהבה אין קץ לבורא עולם, אני לא מבין, לא יודע... אבל אם זה רצון ה' אני מקבל באהבה... ולכן אני רוצה שיקראו לו "רצון ה'"...

     מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ...


וידום אהרון (י,ג) (וקראת לשבת עונג)

     בגמרא מסכת זבחים (דף קט"ו עמוד ב') מבואר שאהרון הכהן, למרות האסון הכבד שפקד אותו, ידע שלא מתו בניו כדי להקדיש את שמו של הקדוש ברוך הוא ומשום כך שתק.

     על שתיקתו זו קיבל אהרון שכר.

     על עניין זה אמר רבי ישראל בעל שם טוב משל נפלא: אדם אחד נקרא על ידי שליח המלך לבוא מיד אל הארמון. כאשר ראה האיש את השליח שהיה לבוש בגדים שחורים ופניו זועפים מיד אחזו פחד גדול שמא צפוי לו עונש מאת המלך. היה שם פיקח אחד שהרגיעו ואמר: מה לך חושש מפני השליח, הן אינו יכול לעשות לך מאומה ללא צווי המלך. במקום שתפחד ותדאג פשפש במעשיך, ואם יודע הנך כי אין בידך כל חטא, טוב תעשה אם תמהר אל הארמון, כאשר ציווה המלך, ותשמע את אשר בפיו.

     ושוב מעשה באדם אחד שנקרא אל המלך על ידי שליח לבוש בגדי תכלת ופניו שוחקות. שמח האיש והחל מרקד. פנה אליו פיקח אחד ואמר: מה לך מרקד? ומי לידך יתקע כי השליח הזה מבשר טוב? אל תלך שולל אחר מראהו ואחר פניו השמחות אלא חשוב בנפשך אם נאמן אתה למלך השליח מבשר טוב עבורך, אולם אם חלילה חטאת נגד המלך... כלתה אליך הרעה!...

     כן הוא גם הנמשל אמר הבעל שם טוב אין לו ליהודי לשפוט את עצמו לפי שבאה אליו טובה או רעה, חלילה, אלא עליו לערוך בכל עת חשבון הנפש ולידע אם אכן נאמן הוא למלך!


"זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'' (הצדיק מקוזניץ זצ"ל)

     הצדיק רבי משה מקוזניץ זצ"ל אמר פעם שמהפסוק זה אנו למדים הנהגה חשובה: שכמתעורר הספק בליבו של אדם בדבר פעולה כל שהיא שהוא חפץ לעשות האם זו מצווה או חלילה להפך עליו לבחון האם ממעשה זה יהיה כבוד לה' או כבוד לעצמו... דבר זה מרומז בפסוק: "זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו", רק אם נראה שיצא מזה כבוד שמים "וירא אליכם כבוד ה'..."

      הרב פינחס קזיוף שליט"א הביא סיפור שהוא משל שממחיש זאת בצורה טובה:

     עשיר אחד נתבקש לתרום עבור חולה הנמצא במצב קשה וזקוק לניתוח שיציל את חייו. הוא הסכים לתרום סכום עתק של מיליון שקלים ובלבד שיפרסמו זאת בכל כלי התקשורת. בלית בררה עשו כמבוקשו - הוא נתן את הסכום והציל את חייו של אותו יהודי.

     בשכנות לעשיר גר יהודי פשוט וחסר אמצעים, יום אחד כשיצא מבית המרקחת השכונתית, ראה יהודי אחד בוכה. "מה לך?!" שאל, והלה ענה לו: "קיבלתי מרשם מהרופא ומסתבר שאני זקוק לתרופה שתציל את חיי וחסרים לי 10 שקלים, לא אספיק להגיע לביתי ולחזור עד שיסגרו כאן... ואם לא אקח את התרופה היום מצבי יחמיר..." מבלי להסס הוציא מיודענו את עשרת השקלים וזה קנה את התרופה שבדיעבד הצילה את חייו...

     לאחר 120... עלו שני השכנים לשמים והנה קוראים לכל אחד על פי חשיבותו לפי הסדר. קם המלאך והכריז: "מכיוון ש"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא" נתחיל באלו שהצילו אדם ממוות" העשיר חיכך  ידיו בהנאה ורמז לשכנו בקריצת עין כאומר: "שים לב איך הם קוראים לי עכשיו"... והנה הראשון נקרא דווקא השכן שהציל יהודי בכך שנתן לו לקנות תרופה. העשיר נדהם ושאל: "סליחה בכמה כסף מדובר?!" המלאך בודק ברישומים ומשיב לו: "עשרה שקלים". התקומם העשיר וצעק: "וכי זה עולם האמת?! האם משווים אתם עשרה שקלים שלו למיליון השקלים שלי?!" ענה לו המלאך: "כאן זה עולם האמת! כאן מסתכלים גם לשם מה נעשתה המצווה... האם לכבוד ה' או לכבודך... אתה עשית את זה כדי לפרסם את עצמך ולשם כבודך האישי - הוא עשה זאת על מנת להציל יהודי..."

     זהו שאמר הצדיק מקוזניץ זצ"ל עלינו לבחון בכל דבר האם ממעשה זה יהיה כבוד לה' או כבוד לעצמנו...


''וידום אהרן'' (טללי אורות)

     מדוע נאמר וידום אהרן ולא ויחריש וכד.' ? אלא אומר החפץ חיים : בן אדם , גם שהוא מחריש, אפשר להכיר את מצב רוחו מתוך הבעת פניו. לעומת זאת על דבר שהוא "דומם" אי אפשר להכיר בו ולא כלום, ואין ברו מוכיח על תוכו בכלום.  כאשר קיבל אהרן עליו את הדין באהבה, הוא היה בחזקת "דומם", ולא היה ניכר עליו אף שמץ של אבלות.


"ולהבדיל בין הקודש ובין החול" (י, י,)

     בימיו של הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, נגזרה גזירה מאת הממשלה להכניס לימודי חול אל תוך הישיבות הקדושות. הנצי"ב נלחם בכל עוזו בגזירה נוראה זו במהווה סיכון ממשי לעולם התורה. מחמת כך נפל למשכב.  .

לבנו, הגאון רבי חיים, אמר הנצי"ב שהקדוש ברוך הוא רמז על כך בתורה בפסוק: "ולהבדיל בין הקודש לבין החול", יש להבדיל בין לימודי הקודש ולימודי החול, שכן כאשר מערבים קודש וחול לא די שאין לימודי החול מקבלים קדושה, אלא לימודי הקודש הופכים, חלילה, לחולין. . .  ודע לך בני היקר סיים הנצי"ב שאף שדבר זה נטל ממני את כל כוחותיי וגרם לי ליפול למשכב, כדאי הוא העניין הגדול הזה שאמסור את נפשי עליו!


יין שכר אל תשת...ולהורות את בני ישראל את כל החוקים (י,ט-יא) (וקראת לשבת עונג)

     ''יין שכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדורותיכם ולהבדיל בין הקודש לבין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החוקים''

     ישנם אירועי שמחה אמר הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ אשר נחשבים בהלכה כסעודת מצווה, ומצווה לשמוח בהם או לקיימם בשתיית יין, ואלו הם:

     א. סעודת נישואין, כפי שמבואר בשלחן ערוך (אבן העזר סימן ב').

     ב. חנוכת הבית, כפי שמביא המגן אברהם (סימן תקס"ח).

     ג. סעודת הודאה של חולה שנתרפא מחוליו, כפי שמבואר בשלחן ערוך (אורח חיים סימן רי"ט).

     ד. ברית מילה, כפי שמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רס"ה).

     ה. קידוש והבדלה, כפי שמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רע"ה ורצ"ו).

     ו.סעודת פורים, כפי שמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרצ"ה).

     ז. סיום מסכת, כפי שמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ו).

     דבר זה - אמר רבי נפתלי מרומז בפסוקים: "יין ושכר אל תשת", אמנם במקרים מיוחדים עליך לשתות יין, אימתי?

     א. "אתה ובניך אתך", רמז לסעודת נישואין.

     ב. "בבואכם אל אוהל מועד", רמז לחנוכת הבית.

     ג. "ולא תמותו", רמז לסעודת הודאה של חולה שנתרפא.

     ד. "חוקת עולם לדורותיכם", רמז לברית מילה.

     ה. "ולהבדיל בין הקודש לבין החול", רמז לקידוש והבדלה.

     ו. "ובין הטמא ובין הטהור", רמז לסעודת פורים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

     ז. "ולהורות את בני ישראל את כל החוקים", רמז לסיום מסכת.


ולהבדיל בין הקודש ובין החול (י,י) (וקראת לשבת עונג)

     בימיו של הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, נגזרה גזירה מאת הממשלה להכניס לימודי חול אל תוך הישיבות הקדושות. הנצי"ב נלחם בכל עוזו בגזירה נוראה זו במהווה סיכון ממשי לעולם התורה. מחמת כך נפל למשכב.

     לבנו, הגאון רבי חיים, אמר הנצי"ב שהקדוש ברוך הוא רמז על כך בתורה בפסוק: "ולהבדיל בין הקודש לבין החול", יש להבדיל בין לימודי הקודש ולימודי החול, שכן כאשר מערבים קודש וחול לא די שאין לימודי החול מקבלים קדושה, אלא לומדי הקודש הופכים, חלילה, לחולין...

     ודע לך בני היקר סיים הנצי"ב שאף שדבר זה נטל ממני את כל כוחותיי וגרם לי ליפול למשכב, כדאי הוא העניין הגדול הזה שאמסור את נפשי עליו!


"ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" (י' , י') (הגאון מוילנא)

     הגמרא מספרת (פסחים דף ג'): שהיו שני תלמידים שישבו לפני הלל ולמדו תורה לפניו. אחד מאותם תלמידים היה רבן יוחנן בן זכאי (ויש דעה שהיו יושבים הם לפני רבי יהודה הנשיא ואחד מהם היה רבי יוחנן). אחד מהשנים אמר: "מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה" (מדוע כשבוצרים ענבים מקפידים לעשות זאת בכלים טהורים, ואילו כשמוסקים זיתים אין מקפידים על כך? ואחד שאל את אותה השאלה ובלשון אחרת: "מפני מה בוצרין ענבים בטהרה, ומוסקין (את הזיתים) אפילו בטומאה"?

     אמר הרב: מובטח אני בזה (על הראשון שהקפיד להשתמש בלשון של כבוד) שיהיה מורה הוראה בישראל, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל" והלא הוא רבן יוחנן בן זכאי.

      אמר על מעשה זה הגאון מוילנא שבפסוק: "ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" מרומז הרעיון הזה: אדם שמקפיד בלשונו להבדיל בין הקודש לחול ובין הטמא לטהור הוא הראוי והמתאים להורות הוראה בישראל...


"אך את זה לא תאכלו" (ויקרא י"א, ד') "וקראת לשבת עונג" 

     בערב שבת, שעה לפני הדלקת הנרות, התעוררה בביתו של ר' חיים החייט, שהיה שכנו של הגאון מווילנא זצ"ל, שאלה על העוף, אם כשר הוא או שמא אסור באכילה. שלח ר' חיים את אחד מילדיו אל הגאון, לשאול האם העוף כשר?. הגאון בדרך כלל לא נהג להשיב לשאלות הלכתיות, אולם כאן מפני צורך השעה, פסק כי העוף אסור באכילה.

     אשתו של ר' חיים, אשר לא ידעה שבעלה שלח לשאול את הגאון שלחה את בנם השני שילך לשאול את הרב שמואל, רבה של ווילנא, על כשרותו של העוף. הלך הילד אל הרב, והנה רבה של ווילנא, הכשיר את העוף!!!. נבוך היה ר' חיים ולא ידע כיצד לנהוג, לבסוף אזר עוז בנפשו ומיהר לביתו של רבי שמואל וסיפר לו את אשר אירע. אמנם הוא הכשיר, אולם הגאון הטריף.

     העוף כשר למהדרין! עמד רבי שמואל על דעתו, וכדי להוכיח לך את דברי, נבא אני והגאון אל ביתך בליל שבת, ונטעם שנינו מהעוף!

     בליל שבת נכנס רבי שמואל לביתו של הגאון ואמר: מורי ורבי, עפר אני תחת כפות רגליך. אולם כאן, בקהילה, קבלוני עליהם לרב, וכיון שפסקתי להכשיר את העוף, מבקש אני מכבודו, שיבוא עמי לביתו של ר' חיים ונטעם שנינו מהעוף. הגאון, ברב ענוותנותו, הסכים וכך הלכו שניהם יחדיו לביתו של ר' חיים. ר' חיים התרגש מאוד משני אורחיו הגדולים, ואשתו מיהרה והגישה להם את קערת התבשיל ובה העוף. והנה ... בשעה שהניחה האישה את הקערה עם העוף על השולחן, נפלה פתאום רשת הנרות, אשר הייתה על השולחן, הישר לתוך הקערה, הנרות נמסו לתוך התבשיל, ואי-אפשר היה לאכול ממנו כלל... ויהי הדבר לפלא !!!

     כך ניצל הגאון מאכילת דבר איסור, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה לצדיקים, כדכתיב: "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א' - ב', ט').


את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איינו מפריס וגו' (יא,ד-ז) (וקראת לשבת עונג)

     ''את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איינו מפריס וגו' ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס וגו' ואת הארנבת כי מעלת גרה הוא ופרסה לא הפריסה וגו' ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר''

     במדרש רבה (ויקרא פרשה י"ג) אמרו חז"ל שארבע הבהמות הטמאות: גמל, שפן, ארנבת וחזיר, הם כנגד ארבע המלכויות שהשתעבדו בעם ישראל:

     "הגמל" זו בבל שנאמר (תהילים קל"ז): "אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו".

     "את השפן" זו מדי. מה השפן הזה יש בו סימני טומאה וסימני טהרה, כך הייתה מלכות מדי מעמדת צדיק ורשע.

     "ואת הארנבת" זו יון. אמו של תלמאי "ארנבת" שמה.

     "ואת החזיר" זו פרס. למה נמשלה לחזיר? לומר לך מה החזיר בשעה שהוא רובץ מוציא טלפו ואומר: ראו שאני טהור!... כך מלכות אדום מתגאה וחומסת וגוזלת!...

     את דברי המדרש הללו אמר הגאון רבי מרדכי יפה, בעל ה"לבושים" ניתן להטעים בדברי הפסוקים כאן: מלכות בבל הייתה רשעה בכל משך מלכותה, משום כך נמשלה לגמל שבו נאמר: "ופרסה איננו מפריס" לעולם!

     על כוש, מלך מדי נאמר בגמרא מסכת ראש השנה (דף ג' עמוד ב') שבתחילה מלך כשר היה ולכן נקרא "כורש", מלשון "כשר", אלא שלבסוף הרשיע. משום כך נמשלה מלכות מדי לשפן, שבו נאמר: |ופרסה לא יפריס" לשון עתיד.

     מלכות יון גזרה בתחילה גזירות קשות על ישראל ואחר כך השלימה עימם, כמבואר בדברי המדרש שם, לכך המשלה מלכות זו לארנבת בה נאמר: "ופרסה לא הפריסה", לשון עבר.

     החזיר סיים רבי מרדכי כידוע לא גילה את טומאתו עד חורבן בית שני אז שלטה מלכות אדום, משום כך נמשלה אדום לחזיר עליו נאמר: "והוא גרה לא יגר" על שם העתיד.


ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם (יא,ז-ח) (וקראת לשבת עונג)

     ''ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם מבשרם לא צאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם''

    במדרש (קהלת פרשה א') מובא שלעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז ומכריז ואומר: "כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו"! והרבה מאומות העולם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם באים ליטול שכרן. באותה שעה הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז פעם שנייה ומכריז ואומר: "כל מי שלא אכל בשר נבילות וטריפות, שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו"!

     יש להבין שאל הגאון רבי יהונתן אייבשיץ מפני מה לא הכריז הקדוש ברוך הוא בכללות: "כל מי שלא אכל בשר נבילות וטריפות שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו", מפני מה הכריז תחילה רק על מי שלא אכל חזיר בלבד, ולאחר מכן באה הכרזה נוספת על מי שלא אכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים?

     את קושייתו זו של רבי יהונתן תירץ רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי", במשל נפלא:

     מלך אחד נכנס לארמונו ומצא שם שלושה מעבדיו: ראובן שמעון ולוי. ניגש המלך לראובן וציווה עליו שיתענה במשך אותו יום ולא יאכל מאומה עד רדת הערב. לשמעון ולוי לא אמר המלך דבר.

     עשה ראובן כאשר ציווה עליו המלך. שמעון אכל באותו יום כהרגלו ואילו לוי לא אכל דבר.

     בערב קרא המלך לראובן ונתן לו פרס של מאתיים זהובים. הא לך! אמר המלך בשכר שעשית כאשר ציוויתיך! ניגש לוי אל המלך ואמר: אדוני המלך! אף אני עשיתי היום כאשר ציווית ולא אכלתי היום מאומה. גם לי מגיע פרס מאת המלך.

     וכי אני ציוויתי עליך שלא לאכול? תמה המלך לא אמרתי לך דבר! אכן כן נענה לוי אולם שמעתי שציווית לראובן כך והבנתי שרצונך שלא יאכלו היום, לכן לא אכלתי. ניגש גם שמעון אל המלך ואמר: אדוני המלך! אף אני עשיתי כאשר ציווית ואכלתי היום. גם לי מגיע פרס מאת המלך.

     וכי אני ציוויתי עליך שתאכל? תמה המלך שבעתים והרי לא אמרתי לך דבר! אכן כן נענה שמעון אולם כאשר שמעתי שציווית לראובן כך ואילו לי לא אמרת דבר, הבנתי מכך שרצונך שאוכל היום, לכן אכלתי.

     כן הוא גם הנמשל אמר ה"בן איש חי" לו היה הקב"ה מכריז בתחילה: "כל מי שלא אכל בשר נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו", היו באים אף אומות העולם ומבקשים שכר על שאכלו, בטענה כי רק לישראל ציווה שלא לאכול ואילו להם לא ציווה ולכן אכלו. לכן מכריז הקב"ה תחילה: "כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבא ויטול שכרו", ויש כמה אומות שלא אכלו בשר חזיר ויבואו לבקש שכר בטענה שאף הם לא אכלו מחמת שכך ציווה הקב"ה לישראל, ואף שלהם לא ציווה בפירוש יטענו כי כיון שכך שמעו חשבו שכך רצונו יתברך. ואז מכריז הקב''ה: "כל מי שלא אכל בשר נבילות וטריפות שקצים ורמשים יבא ויטול שכרו" ועתה נסתרים דבריהם כי אם לא אכלו חזיר מחמת ששמעו את הציווי שנצטווו ישראל, מדוע אכלו שקצים ורמשים?!...


את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים ובנחלים אותם תאכלו (יא,ט) (וקראת לשבת עונג)

     סימני הכשרות של הדגים הינם שניים: סנפיר וקשקשת.

     אמנם בגמרא (מסכת נדה דף נ"א עמוד א') אמרו חז"ל שכל דג שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר! לעומת זאת, יש דגים שיש להם סנפיר ואין להם קשקשת. על פי זה אם נמצאה חתיכת דג ויש לו סנפיר עדיין אין לדעת אם אכן הוא דג כשר עד שייוודע בבירור שיש לו גם קשקשת. אולם אם נמצאה חתיכת דג בעל קשקשת, בידוע שהוא כשר כיון שבוודאי יש לו לדג זה גם סנפיר.

     ראו נא אמר אברהם דובער כהנא שפירא, בעל "דבר אברהם" הלכה זו נאמרה על ידי חז"ל לפני יותר מאלפיים שנה! מני אז נתגלו מינים רבים של דגים בארצות חדשות ובימים בלתי ידועים, מקצה כדור הארץ ועד קצהו, בכל אגם או מקווה מים, ויהיה זה אף הנידח ביותר, בכל אלה לא נמצא מעולם דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר! מכאן הוכחה נוספת שעל חכמינו ז"ל שרתה רוח הקודש וכל דבריהם דברי ה'!


"את זה תאכלו..." (יא, ט)

     חסיד רוז'ינאי עבר פעם את פרימישלאן ונשאר לשבות אצל ר' מאיר'ל. הנהגתו של הרבי מצאה חן בעיניו. ביום ראשון נכנס אל הרבי ר' מאיר'ל והגיש לו פתקא ופדיון. אמר לו ר' מאיר'ל:  את הפדיון הרי הכינות בשביל האדמו"ר מרוז'ין ושאלה אצלי אם מותר לי, על פי דין, לקבלו. הושיב ר' מאיר'ל בית דין לדון אם מותר לו לקחת את הפדיון. שמעה זאת הרבית ואמרה : מאיר'ל, בשר עם "שאלה" אתה אינך אוכל אפילו אם הרב הכשיר אותו, ואילו מכסף של "שאלה" אתה רוצה ליהנות ?


"וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף" (האדמו"ר מגור)

     בין איסורי המאכל של החיות, העופות והדגים בפרשת השבוע מציינת התורה גם את החסידה: "וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף" (ויקרא יא',יט')

     ונשאלת השאלה: מדוע נאסר עלינו לאכול את החסידה?

     הרמב"ן מבאר: כי הסיבה העיקרית של איסור האכילה הוא דווקא מן הטורפים. מהחיות שיש בהן את הדחף לטרוף את הבעל חיים האחר, מצווה התורה להתנזר מהן. אחד ההסברים הוא מכיוון שהם יכולים להשפיע על נפשו של האוכל מהן לרעה. והאכילה מהן אף משרשה בזה שאוכל מהן את מידת האכזריות...

     רש"י עומד על שמה של החסידה שמגיע מן השורש: "חסד". ומבאר את מקורו של השם שהגיע לה בזכות: "שעושה חסד עם חברותיה"

     האדמו"ר מגור שואל: אם היא עושה "חסד" עם חברותיה מדוע היא עוף טמא מן הראוי היה לתת לה תואר של כבוד ולהכשיר אותה?! ובפרט שאם משפיע האוכל על הניזון ממנו הרי שיש כאן השפעה חיובית ומדוע נאסרה היא (- החסידה) באכילה?!

     והוא מבאר מתוך דיוק נפלא בדברי רש"י: "שעושה חסד עם חברותיה" ה"חסד" שעושה החסידה הוא רק עם חברותיה אך אם חלילה אחד העופות האחרים יקלע לבעיה - החסידה תתעלם ממנו לחלוטין... באה התורה ללמדנו: "חסד" הוא לכל הנצרך לסיוע - לא ניתן לסייע למי שאנו מכירים ואוהבים ולהתעלם לגמרי מאלו שאינם נמנים עם ה"קהילה" או הקבוצה לה אנו משתייכים... גמילות חסד כמו זו של החסידה היא מידה של גנאי ולכן אסורה היא באכילה...


וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ (י"א - כ"ט) (סיפורי צדיקים גליון 149)

     מסופר: יום אחד באו אל הגה"ק רבי חיים מבריסק זיע"א כמה יהודים פשוטים, ובפיהם שאלה: יהודי אחד שנודע בבריסק כגנב, עורך סעודת מצווה והם רואים עצמם מחויבים להשתתף בה, ואין הם יכולים לסרב לו, ורצונם לדעת אם מותר לאכול אצל איש כגון זה? ביקש מהם רבי חיים שימתינו, ושלח לקרוא לגנב ונסתגר עמו בחדר מיוחד. פנה אליו רבי חיים ואמר: רוצה אני לשאלך דבר אבל בתנאי שתגיד לי את כל האמת, "הרי ידעת שאתה יכול לתת בי אמונך" , השיב הגנב: "הריני נשבע לך לומר את האמת כולה כמות שהיא." ובכן אמור נא לי פנה אליו רבי חיים, "אם מזדמן לך לגנוב בשבת?" "גונבים" משיב הלה בניחותא. "ומה אם צריך להבעיר אש?" ממשיך ושואל הרב. "מבעירים", "ואם יש צורך לפצח מנעול?" "מפצחים" . הוסיף רבי חיים ושאל: "ואם צריך לגנוב אצל גוי?" מחייך הגנב ושואל: למה לו, "כספו של גוי אינו כסף?" "ואם אתה מוצא אצל הגוי נתח בשר טרפה או חזיר?" "נוטלים". ומה אתה עושה עם זה? "מוכרים לגוי."  "ולמה אינך אוכל את זה בעצמך?" מאי משמע? תמה הגנב, לאכול טריפה? חזיר? אמר לו רבי חיים: "ולגנוב מותר, ולהבעיר אש ולפצח מנעולים בשבת מותר? וכי העבירה של אכילת בשר טריפה חמורה מאיסור גניבה ומהבערת אש ושאר איסורי שבת?" נעלב היהודי ואמר: איך זה שהרב אומר דברים כאלה? מה צד שווה יש כאן? הגניבה היא פרנסתנו, ואם הדבר חל בשבת,  מה אפשר לעשות? אבל לאכול טריפה? יהודי יאכל חזיר ? ישמרנו השם, וכי אין אנו חלילה יהודים? נפרד ממנו רבי חיים,  ואז קרא לאנשים שהמתינו לתשובה ואמר להם: על אחריותי, אם לא הוכנה הסעודה בכסף של גניבה, מותר לאכול על שולחנו.


''אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם'' (יא,מג) (וקראת לשבת עונג)

     רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים" נזהר היה מאוד בכשרות מזונו זהיה בתכלית ההידור וללא שום פקפוק חלילה. דבר מאכל שנזקקו לשאול לגביו שאלה הלכתית דבר שהורה בו חכם לא היה אוכל.

     בשנה האחרונה לחייו כבר לא יכול היה ה"חפץ חיים" לשרת את עצמו, משום כך היו תלמידים מבני הישיבה שוהים תדיר בביתו ומשרתים את רבם הדגול.

     פעם אחת אירע שהגישו לפניו מרק עוף. נטל ה"חפץ חיים" את הכף, אך בטרם נגעה בה בשפתיו שאל פתאום: אמרו נא לי, האם המרק כשר?... השתוממו בני הבית למשמע שאלה בלתי צפויה שכזו. מה פירוש? תמהו הנוכחים הרבנית בעצמה הכינה את המרק! ה"חפץ חיים" נותר בשלו, נמנע מלטעום מן המרק וחזר על שאלתו: אם בטוחים אתם שהמרק כשר?... פנו הנוכחים לשאול את פי הרבנית האם המרק כשר.

     זו הפעם הראשונה שמציגים בפניה שאלה שכזו! התפלאה הרבנית, אולם בהכירה את בעלה הצדיק החליטה בכל זאת ללכת ולערוך חקירה ודרישה בעניין. למרבה הפלא התברר כי אכן המשרתת טעתה! שני עופות היו בבית, האחד כשר למהדרין ואילו בעוף השני התעוררה שאלה בדבר כשרותו והוא נשלח אל הרב שבדק אותו והכשירו. כהרגלה, הורתה הרבנית למשרתת להשתמש רק בעוף הכשר, ואילו המשרתת החליפה בטעות את היוצרות ובישלה את העוף שהתעוררה בו השאלה.

     ה"חפץ חיים" לגודל מעלתו הרגיש בדבר!


ולא תטמאו בהם ונטמתם בם (יא,מג) (וקראת לשבת עונג)

     עסקן ידוע הגיע אל ביתו של הגאון רבי אלעזר מנחם שך כדי לקבל ממנו הדרכה בנושא מסוים. בהיותו שם נכנס אל החדר אחד מנאמני ביתו של הרב שך והגיש לראש הישיבה קערית ובה רסק תפוחי עץ. מאכל זה היה חשוב מאוד לבריאותו של הרב.

     למרבה ההפתעה דחה הרב שך את המאכל וסירב לאכול ממנו. הביט המשמש המסור בקערת המזון ולתדהמתו גילה בה יתוש זעיר אשר בקושי היה נראה לעין. על אחת כמה וכמה שהרב שך עצמו, בגילו המופלג ובראייתו החלושה לא יכול לראות זאת. לאחר שהוחלף המזון שבקערה הסכים מיד ראש הישיבה לאכול ממנה.

     אותו עסקן נפעם מהמאורע לו היה עד ומשום כך לאחר ששב אל עירו נכנס אל רבו, האדמו"ר מסלונין, וסיפר לו את אשר ראו עיניו. למרבה פליאתו לא התפעם האדמו"ר כלל מן הסיפור.

    האין זה מפליא? תמה העסקן בקול. האם אתה מתפעל מכך שהקדוש ברוך הוא אינו מביא תקלה על ידו של הרב שך? השיב האדמו"ר בשאלה דע לך שמעלתו ודרגתו של הרב שך הן גבוהות הרבה יותר מכך!


אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם (יא', מג )

     מדוע נכתב 'ונטמתם' ולא ונטמאתם עם האות א' ? מסבירה הגמרא )יומא לט') 'תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת ליבו של אדם' וכוונת התורה היא לומר שע"י אכילת מאכלות אסורות, נוצרת אטימות בליבו של האדם והוא לא מרגיש קשר ושייכות למצוות התורה הקדושה.

     ובעניין זה סיפור נפלא (מעיין השבוע): מעשה באדם שהשתתף בסמינר, שם זכה לשמוע לראשונה בחייו סדרת הרצאות רצופה, ממוקדת ומאירת עיניים, הוכח בעליל שיש בורא לעולם ויש תכלית ומטרה לבריאה.  האדם אינו מכונה כפייתית של מזון, עבודה, שינה וחוזר חלילה, דורשים ממנו תפוקה: עבודת ה' וקיום מצוות,  החיים כאן הם גשר צר מאוד, והעיקר הוא לזכות להגיע לעולם הבא טעונים בזכויות. ובאמת, כל זה הוגש בצורה הגיונית ומשכנעת ואכן הוא שוכנע, אבל מה, הרי לכל אחד יש יצר הרע וגם לו יש מה לומר. בקיצור הכול נכון אבל זה קשה, מאוד קשה לשנות אורחות חיים, קשה לעשות מהפך מחושך לאור. ואז הוא קם ופנה למארגנים ואמר: 'אתם יודעים מה, בשביל המצפון אני מוכן לקבל על עצמי דבר אחד בלבד.  מה שתאמרו, אחר כך נראה, בלי התחייבות, אבל את אותו הדבר שתאמרו אקיים עד הסוף...'

     מארגני הסמינר עמדו נבוכים והתלבטו, מה רבה האחריות? מה יאמרו לו לקיים? אולי שבת? הרי שקולה שבת כנגד כל התורה... והרי 'יום זה לישראל אורה ושמחה' ומעט מן האור ידחה הרבה מן החושך...ואולי טהרת הבית? זהו הרי יסוד הבית היהודי... אולי שיעור תורה פעם בשבוע? והמאור שבה יחזיר אותו למוטב... אולי תפילין? ועוד כיו"ב... לבסוף החליטו להתייעץ עם גדול הדור דאז הרב שך זצ"ל ומה הייתה התשובה? 'כשרות!' בלי שום ספק... השואלים היו המומים. כשרות? קודמת לשבת? לטהרת הבית? לשיעורי תורה? לכל יתר המצוות?  הבחין הרב בפליאה והסביר: 'לא, ודאי שלא, יש איסורים חמורים יותר! אבל צריכים להבין, היהודי שמע הרצאות והשתכנע, אבל הדברים לא נכנסו לליבו. מדוע? כי הלב אטום! ומה סיבת האוטם? מאכלות אסורות! שהרי כתוב במפורש 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם' מלשון אטימות.  אבל אם יקפיד על כשרות המזון, יוסר האוטם וייפתח הלב. וממילא יסכים לקבל הכל. ולשמור שבת, טהרה, להניח תפילין וללכת לשיעורי תורה וכך היה... בעקבות הכשרות כל הבית השתנה והתחזק.

     גם אנחנו, אחים יקרים, אם אנו מרגישים חוסר משיכה לתורה ולמצוותיה, צריכים לבדוק, האם לא חדר למטבחינו או לפינו מאכל שאינו כשר למהדרין וגרם לנו לאוטם רוחני של שריר הלב ? וכמה טוב לקבל קבלה זו מיד לאחר חג הפסח שבו טיהרנו את גופינו ונפשנו באכילה כשרה.


"ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים" (יא, מד-מה ).על התורה(

     לכאורה, מה עניין שקצים ורמשים אצל שעבוד מצרים ? אלא, אומר בעל "קול אומר קרא" יש בני אדם שזהירים בתכלית הזהירות לבל ייכשלו חלילה בבליעת יתוש זעיר, והם עצמם אינם זהירים מלבלוע בני אדם כדגי הים, משעבדים את אחיהם, מוצצים מהם את דמיהם ופושטים מהם את עורם. לפיכך נאמר כאן "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים" אני הוא שנפרעתי ממצרים שהשתעבדו בכם ואני הוא שעתיד לפרוע לכל המשעבדים והמנצלים למיניהם.

     וזהו שציווה דוד המלך כלפי אויביו בנפש : "ואנוכי תולעת ולא איש" (תהילים כב, ז) למה אתם רודפים אותי, קורעים אותי ושותים את דמי ואומרים לבלעני חיים , יהא דומה עליכם כאילו הייתי "תולעת ולא איש" ואז הרי יתעוררו בקרבכם כל רגשותיכם העדינים של צער בעלי חיים...


כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים (יא,מד) (ניצוצות)

מצווה שחוללה מהפך

     כל ילד המתחיל בלימודי הגמרא פותחין לו בפרק "אלו מציאות" ומפני מה ראו לבחור דווקא בדינים והלכות אלו שאינם מן הקלים שבש"ס, שהרי ספרים על גבי ספרים נתחברו על פרק זה, וקולמוסים רבים נשברו בהבנת כל דבר וכל חלק דבר. יבוא הסיפור הבא וילמד על הכלל כולו עד כמה השקפה ומוסר ודרך חיים יש דווקא בהלכות אלו של אלו מציאות שלו ואלו שחייב להכריז.

     בבית המדרש של ישיבת "שערי יושר" בירושלים יושב המשגיח הרב בנימין לוי שליט"א ומולו יושב אודי, אדם הרחוק ממשנה לתלמוד כרחוק מזרח ומערב, אלא שביקש להתקרב ולחזות מעט מנועם ה' ובא לבקר בהיכלו. וכשם שפותחין לילד ב"אלו מציאות" כך פתח לו המשגיח פתח של תורה במשנה של אלו מציאות.

     אודי יושב פותח אוזן ולב לשמוע דברי תורה אשר בשבחם וחשיבותם שמע כה רבות. יושב הוא למול הגמרא שומע את דברי המשנה ומתקבלים הדברים על לבו, שכן המוצא אבידה עליו להשיבה. וממשנה לגמרא "מצא פירות מפוזרין, וכמה?" קטע ועוד קטע, הבנה נוספת, אור בעיניים, הנה מבין הוא את הדברים שנכתבו לפני מאות בשנים. אולם זבובון טורדן מזמזם לו במוחו אינו מרפה, אודי אינו יכול יותר לנצור את אשר בלבו, פותח הוא את פיו ושואל בכנות: "כבוד הרב, למדני נא, וכי לכך נכתבה הגמרא, לקב של שומשמין בשטח של ארבע אמות אם צריך להחזיר או לא, הלא בינינו, כמה כבר שווים של אותם שומשמין, שקל, שתיים, אפילו שלוש, בשביל זה צריך גמרא, בשביל זה לאמץ את הראש, ולבזבז את הזמן, הזאת היא הגמרא שכה הרבית לדבר בשבחה?!"

     הרב בנימין מחייך בסובלנות מאיר פנים לשאלתו, ומבאר באורך רוח עד כמה חשיבותו של ממון שאינו שלך, ודין פרוטה כדין מאה, ואין ההבדל בין אם שווין של השומשמין הוא אלף או כלום, השאלה המהותית היא אם שלך הוא הדבר או לא.

     אחר שהובנו הדברים ונעכלו במוחו, ממשיך הרב בנימין ואומר "אספר לך סיפור, ממנו תלמד כמה ערך יש לפרוטה אחת, ולמה יכולה לגרום השבתה של שווה פרוטה". וכך הוא מספר:

     "בישיבה ישנו בחור אמריקאי בשם מייק, מייק זה הינו גר צדק. מייק גדל בין גויים, מעולם לא עניינה אותו יהדות מהי, ובוודאי שלא יהדות אורתודוקסית שלומדת "אלו מציאות שלו". מה אם כן גורם לבחור שכזה להתעניין ביהדות ואף לעשות צעד מהפכני בחייו ולהתגייר, וכיצד קשור סיפורו של מייק ל"אלו מציאות". ובכן, אמו של מייק התגוררה בליקווד, ומייק שבא לביקור בבית אמו נזקק לשירותי הצרכנייה המקומית ששימשה גויים ויהודים כאחד, כידוע בליקווד גרים אברכים רבים בני תורה ומתנהלת שם קהילה לתפארת, אלא שמייק עד ליום זה כמעט ולא שם לב לקיומם, אם בכלל.

     בעומדו בתור כדי לשלם על המצרכים שלקח, עמד לפניו אברך חרדי גם הוא עמוס במצרכים, הקופאית מסרה לו את החשבון, שילם ויצא. כעבור דקות אחדות שלפי חשבונו של מייק באותן דקות כבר עבר האברך מרחק ניכר מן הצרכנייה, ניצב לו האברך שוב ליד הקופה, ומה מתברר? הקופאית בחוסר שימת לב נתנה לו עודף ברבע דולר יותר על המגיע, ומיד כאשר שם האברך לב לדבר מיהר להחזיר את אותה מטבע שאינה שלו.

     מייק עמד נפעם מול מוסריות שכזו שמעולם לא נתקל בה, מוכן היה להגדיר זאת כמוסר על אנושי, לחזור בעבור רבע דולר, דבר זה היה נשגב מבינתו. סקרנותו של מייק התעוררה והוא ביקש להכיר מקרוב את אורחות חייהם של אותם אנשים המסוגלים לרמה מוסרית שכזו.

     בתחילה עדיין היה מרוחק, לבו לא נתנו להתקרב יתר על המידה, בכל יום כשהיה רואה ילדים שבים מבית תלמודם היה ניגש ומבקש "פסוק לי פסוקך, מה למדתם היום?" וכך אט אט נתקרב והלך, עד שנתגייר ובא ליישב בישיבה".

     כך מסיים הרב בנימין את סיפורו, ומותיר את השומע נפעם מעוצמתם של "אלו מציאות". אודי נהג מונית היה, וזו הייתה פרנסתו. לימים באמצעו של יום עבודה עמוס, בין נסיעה לנסיעה נזדמן ל"קניון" והרשה לעצמו להתרענן מעט ולעלות לקנות לעצמו משהו לאכול. החנה את המונית במקום חניה מסודר, נעל אותה, עלה וקנה מנת פיצה להשביע את נפשו. כעבור זמן מה שב אל המונית, הודיע לסדרן על מיקומו, והסדרן בתחנת המוניות העביר לו יעד נסיעה. אודי מתניע את המונית מתכונן לנסיעה, מתעכב לשנייה קלה כדי לבדוק את העודף שקיבל על הפיצה, והנה רואה הוא כי המוכר טעה ונתן לו שקל יותר מן המגיע. בתחילה חשב שלא להתייחס, וכי בעבור שקל אחד יבטל נסיעה ששווה הרבה יותר. אולם, הדברים ששמע מהרב בנימין חדרו למוחו והתעקשו לזמזם..."אלו מציאות... קב שומשומין... מייק... ליקווד... רבע דולר... גר צדק... שערי יושר..." אחר מאבק של דקות מספר מודיע אודי במכשיר הקשר לסדרן כי אינו יכול

לבצע את הנסיעה. יוצא מן המכונית נועל אותה שוב, ועולה חזרה לקניון כדי להחזיר שקל אחד שאינו שלו.

     כאשר סיפר אודי שהיום הינו יהודי ירא שמיים שומר תורה ומצוות את הסיפור היה מסיים ואומר: "טעם הניצחון במאבק של השבת אותה מטבע שאינה שלי, נתן לי לטעום את הטעם המתוק של היהדות, ואת עוצמת דבריהם של חכמינו זיכרונם לברכה, שירדו לעומק נפשו של אדם, להבין כי יותר משהאדם עושה את המצוות המצוות עושות את האדם"...


והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני (יא,מד) (וקראת לשבת עונג)

     יש להבין מהו כפל לשון : "והתקדשתם והייתם קדושים"? הדבר יבואר על פי משל:

בעיר אחת חי צדיק גדול וחסיד ולו בן יחיד שהיה מתהלך בדרכי אביו בצדקות חסידות ופרישות. יום אחד נסע הבן בשיירה מעיר לעיר ולפתע פתאום התנפלו עליהם שודדים עזי נפש ושבו את כל בני השיירה בשבי. נטלו השודדים את שללם, עלו על אוניה והפליגו עימם לארץ רחוקה. הייתה זו ארץ שכל יושביה רעים וחטאים, זוללים וסובאים. ימים רבים דאג האב לבנו כי לא שמע ממנו מאומה, ורק לאחר כשנה נודע לו אשר אירע לבנו.

     אסף הצדיק פרוטה לפרוטה עד שהצטרף בידו סכום כסף גדול, או אז יצא בספינה לאותה מדינה רחוקה כדדי לגאול את בנו מן השבי. ואכן, בחסדי שמים הצליח האב במשימתו, השובים נעתרו לפדות את הבן תמורת סכום הכסף וכעבור זמן שבו השניים אל ביתם בשלום.

     לאחר שובם בחן האב את בנו היטב, הסתכל במעשיו ובמידותיו ובמנהגיו ושמח לראות כי שום מידה רעה לא דבקה בו, וכי השהות בקרב אותם פראים לא הזיקה לנשמתו של הבן. אמנם, לצערו הרב, הבחין האב כי גם המידות הטובות שהיו בבנו בטרם נפל בשבי נעלמו ואינם.

     כן הוא גם הנמשל אמר רבי יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" בני ישראל גלו למצרים, ארץ שכולה טומאה וכשפים, והקדוש ברוך הוא גאל אותם משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. והנה, אף שבני ישראל לא ירשו את טבעם של המצרים בתועבותיהם, אמנם עדין לא היו במעלה הגבוהה של קדושת האבות.

     משום כך אמר להם הקדוש ברוך הוא: "והתקדשתם" שפירושו סורו והבדלו מהרע של מצרים. "והייתם קדושים" דבקו בטוב עד שתשובו להיות במעלתם של אבותיכם הקדושים.


הקשר בין פרשת שמיני לפסח

      ר' צדוק הכהן מלובלין בספר "מחשבת חרוץ" מוצא קשר בין פסח לפרשת שמיני ותזריע-מצורע:

      שמיני ותזריע-מצורע עוסקים בנושא הפה.

      פרשת שמיני - במה שמכניסים לפה - ההימנעות מאכלות אסורות קשור לוושט.

      תזריע מצורע - במה שמוציאים מהפה לשון הרע קשור לקנה.

      ולכן לא בכדי, בשנה פשוטה הן יוצאות לאחר חג הפסח שבו יש את עניין האכילה: מרור ומצה הקשורים לוושט.

      ואת עניין הדיבור: "והגדת לבנך" ומצווה זו קשורה לקנה... לא בכדי נקבע שמו: "פסח" - פה-שח

      ניסן בגימטרייה: 170  פעמיים המילה: "פה" הם גם בגימטרייה: 170

      זוהי העבודה בימים הללו שמירה על מה שמכניסים ומוציאים מן הפה...

      מ - "והגדת לבנך" למעמד מתן תורה בו נצטווינו: "ושננתם לבנך"










עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט