בניית אתרים בחינם

 





הלילה הזה כולנו זוכרים: איך מתגברים על בעיית השכחה בפסח?

דרשה ליום טוב ראשון של פסח שחל בשבת

 

קבוצת חברים נהגה להיפגש אחת לעשר שנים כדי לבלות ערב ביחד. כשהם הגיעו לגיל חמישים התלבטו לאן ללכת ואחד הציע את המסעדה של ליאון. "האוכל שם מצוין ותפריט היינות עשיר". כשהגיעו לגיל שישים לא הצליחו לגבש הסכמה ואחד הציע שוב את המסעדה של ליאון. "האווירה שם שקטה, המוסיקה רגועה והמלצרים אדיבים. מתאים לגיל המתקדם שלנו". בגיל שבעים התווכחו לאן ללכת ואחד הציע שוב את המסעדה של ליאון. "יש מעלית בכניסה והכנה לכיסאות גלגלים".

הגיע גיל שמונים והם לא הצליחו להסכים על מקום אהוב. אחד הציע את המסעדה של ליאון. מישהו אחר ענה בשקט: "רעיון טוב, נדמה לי שאף פעם לא היינו שם"...

הקביעות של חג הפסח בשנה הזו מזמנת שמחה כפולה: גם שבת וגם חג. אלו שאוהבים מספרים וסטטיסטיקות ימצאו עניין בעובדה המעניינת שכך יקרה גם בשנה הבאה, תשע"ט, ואותו רצף התרחש רק לא מזמן, לפני שנתיים ושלוש (תשע"ה – תשע"ו). כך שארבע מתוך חמש פסחים רצופים חלים בשבת.

לשם המחשה, מדובר ברצף אירועים חריג במיוחד אשר התרחש בפעם האחרונה לפני 150 שנה, בשנים תרכ"ו-תר"ל, 1866-1870, כאשר הקיסר פרנץ יוזף הכריז על הקמת הממלכה האוסטרו-הונגרית, והמצרים כרו את תעלת סואץ למעבר סחורות מהמזרח לאירופה...

וכאן עולה שאלה חזקה אשר צדה את העין באופן מידי: יש לנו כלל קשיח אשר מלווה את חגי ישראל לאורך השנה: "גזירה דרבה". הגזירה שתוקנה על ידי האמורא הבבלי "רבה בר נחמני" קובעת שכאשר חג חל בשבת, מצוות החג מתבטלות בגלל השבת. כך נוהגים במצווה החשובה של תקיעת שופר בראש השנה, כך המנהג במצוות נטילת לולב בחג הסוכות, וכך עלינו לנהוג אילו פורים היה חל ביום השבת. בכל המקרים הללו נמנעים מלקיים את מצוות החג ביום השבת.

הסיבה לכך היא (ראש השנה כט): "דאמר רבה הכול חייבין בתקיעת שופר ואין הכול בקיאים בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים". רבה העלה חשש הגיוני ואנושי: בעל התוקע ירצה ללכת לרבו ללמוד הלכות שופר ומתור הרגל ייטול עמו את השופר – תוך שהוא שוכח שהחג חל בשנה הזו בשבת ויטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים. הגמרא ממשיכה: "והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה". בשל אותו חשש סביר, גזר רבה שלא ליטול לולב בשבת של חג הסוכות, וכן שלא לקרוא את המגילה כאשר פורים חל בשבת.

[יצוין כי החשש של רבה, מתאים מאוד על פי מה שהמדע יודע היום אודות חקר השכחה. הזיכרון פועל על שתי מערכות שונות: "זיכרון אוטומטי" בו אנו עושים פעולות קבועות מתוך הרגל בלי לאמץ את המוח, ועוד מערכת "זיכרון מתוכנן" בו מתכננים פעולות מיוחדות שמתרחשות רק ביום הזה. בין שתי המערכות הללו, כוחו של הזיכרון מתוך הרגל הוא חזק יותר וישכיח בקלות את מה שאנו צריכים לעשות רק היום - אלא אם כן נעשה סימנים מאוד חזקים כדי לזכור זאת.

זאת בדיוק הסיבה לכך שכאשר אנו נוסעים לעבודה מדי יום באותה הדרך ורק יום אחד צריכים לשנות את המסלול ולקחת את הילד לגן, סביר להניח שנשכח ממנו לגמרי ובכניסה למשרד נשים לב שהתכשיט עוד חגור מאחור... https://www.themarker.com/news/1.3091740

ולהבדיל, כך בענייננו: היות שההליכה לרב היא רגילה וקבועה, ואילו הקביעות של החג ביום השבת היא לא רגילה, לכן סביר שנלך אל הרב עם השופר ביד ונשכח שהיום שבת]. 

וכאן עולה פלא עצום: על פי העיקרון הזה, מצוות ליל הסדר שחל בשבת היו אמורות להיות בטלות ומבוטלות? הרי שום חג לאורך השנה אינו כולל כל כך הרבה שאלות הלכתיות כמו חג הפסח? עם כל הכבוד לדילמות ההלכתיות בנטילת הלולב בסוכות, הם אינן דומות לריבוי הפרטים בעריכת הסדר. זאת הרי הסיבה שהרב חייב לשאת דרשה הלכתית ב"שבת הגדול", כדי ללמד את העם את דיני החג, את פרטי אכילת המצה ושתיית ארבע הכוסות. ואם כן היה עלינו לחשוש שבעתיים שאדם יסתבך בעריכת הסדר וייטול את ההגדה, המצות או היין כדי ללכת לבית הרב – תוך שהוא שוכח שבשנה הזו החג חל בשבת ויבוא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים?

יתירה מכך: קריאת המגילה בפורים או תקיעת השופר בראש השנה, נעשות סוף-סוף על ידי אדם מומחה שהוא בדרך כלל מהבקיאים בעם. ואילו דיני עריכת הסדר נוגעים לכל איש ואישה, מהגאונים עד עמי הארצות, ואם כן החשש מתעצם פי כמה שאחד ילך אל הרב תוך שהוא שוכח שהיום שבת. מדוע, אם כן, התעלמו חז"ל מה"גזירה דרבה" בחג הפסח ומהחשש הסביר שמא ישכח?

 

מדובר בשאלה חזקה שהטרידה את הפוסקים והפרשנים לאורך הדורות ונאמרו עליה כמה תשובות. נזכיר למשל את ראש ישיבת וולוז'ין לפני כ-150 שנה, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין) בספרו "העמק שאלה". הנצי"ב עונה שתי תשובות פשוטות וחכמות: א. נשים לב שכל המצוות שהוזכרו לעיל - שופר, לולב ומגילה – מקוימות באור היום (או גם באור היום), ולכן עולה החשש שהאדם יצא מהבית וילך אצל רבו ללמוד. מצוות ליל הסדר, לעומת זאת, מתבצעות בחשכת הלילה, ולכן חז"ל לא חששו שהאדם יעזוב את ביתו באפלה וילך אצל רבו.

ב. עוד מציין הנצי"ב לדין שהובא בצורה סתמית בשולחן ערוך (סימן תפד) לגבי רב שמסתובב בין בתי התושבים בליל הסדר ומסייע להם לקיים את מצוות החג, והפוסקים דנים כיצד עליו לערוך את הסדר, כיצד יאמר את ההגדה, היכן ישתה את הכוסות וכו'. הדין הזה מלמד כי מנהג הרבנים בימים עברו היה לעבור בין בתי התושבים ולקיים עבורם את מצוות הפסח. הציבור היה בור ולא ידע לקרוא את שפת ההגדה בלשון הקודש ועל כן הרב היה עורך אצל אחד את הקידוש, אצל השני קורא את ההגדה, אצל השלישי אומר את ההלל, אצל הרביעי מברך ברכת המזון וכן הלאה.

וכיון שכן, ברור שלא עלה החשש שמא ילכו האנשים אל הרב ויטלטלו את המצוות, שהרי בליל פסח המנהג הפוך: הרב היה זה שיצא מביתו והלך אל בתי התושבים והוא בוודאי לא ישכח את ההלכה.

אולם נדמה ששתי התשובות אינן משכנעות עד הסוף: ביחס לביאור הראשון, קשה להאמין שאדם שיש לו שאלה במצווה חשובה מהתורה כמו אכילת מצה, יימנע מלברר אותה רק בגלל חשכת הלילה. מה גם ובמיוחד שליל הסדר הוא ליל שימורים המשומר מן המזיקים. וביחס לתשובה השנייה, עולה השאלה: לא מצאנו בשום פוסק קריאה לרבנים לעזוב את ביתם בליל הסדר ולעבור בבתי התושבים.

ואם כן, השאלה שבה ונשאלת: לאן נעלם החשש "שמא ישכח" בליל הסדר? בשיחה מעמיקה בליקוטי שיחות (ז חג הפסח) מעלה הרבי מליובאוויטש נקודה גדולה אשר מעניקה טעם ועומק מיוחדים בהתרוממות-הרוח של חג הפסח.

 

סוחר יהלומים שהשתייך לחסידות גור נסע פעם לנסיעת עסקים בפלורידה, ותכנן להמשיך משם לחופשה שנתית בלאס וגאס ביחד עם אשתו. לפני שיצא לדרך הוא נכנס לבקש ברכת פרידה מרבו, ה"בית ישראל" מגור. כשהחסיד סיפר על תכנית המסע, פתח הרבי את מגירת השולחן, הוציא ממנה שעון קטן ואמר: "אני מבקש ממך טובה. השעון הזה יקר לי מאד, אך לצערי הקפיץ שלו התקלקל והמנגנון תקול. אנא, במהלך הנסיעה שלך רכוש עבורי קפיץ מתאים". החסיד זינק ממקומו: "זו תהיה זכות עצומה עבורי לשרת את הרבי".

החסיד סיים את פגישות העסקים במיאמי והלך לחפש קפיץ מתאים לשעונו של הרבי. הוא יצא ונכנס אצל סוחרי שעונים, אך לא מצא חלקי חילוף מתאימים. השעון היה ישן ולא התאים לחלפים המודרניים. החסיד המתוסכל סירב לשוב כך לארץ. הוא ביטל לגמרי את הטיסה ללאס וגאס, במקומה נסע לניו יורק ועבר אצל השענים המומחים במנהטן לחפש חלק מתאים. אך גם לאחר כל המאמצים לא נמצא הקפיץ, והחסיד שב ארצה מאוכזב והחזיר לרבו את השעון כפי שקיבל אותו.

הסיפור התפרסם בין החסידים, ואחד מהם, שהיה יבואן שעונים שוויצריים גדול, נכנס לחדרו של הרבי ואמר כי הוא ישמח לטוס במיוחד לשווייץ להשיג את הקפיץ. הרבי חייך חיוך גדול: "אתה באמת חושב שאני צריך את הקפיץ? לא יכולתי לקנות שעון אחר?! הנקודה היא אחרת. רציתי שבמקום שהוא יהיה עסוק עם היצר הרע שלו בלאס וגאס, הוא יהיה עסוק אתי. אנחנו נסע ביחד וכל הנסיעה תקבל משמעות אחרת"...

שכחה לא נוצרת בחלל ריק. אמנם אנחנו נוטים להקל עם עצמנו ולומר: "שכחתי, מה רוצים ממני"? "זה היה בלי כוונה רעה", אבל כולנו יודעים שהמרחק בין שכחה לרשלנות הוא קצר. שכחה נוצרת על רקע של חוסר עניין או אכפתיות.

כשאישה מבקשת מבעלה לקנות משהו בדרך מהעבודה והוא שוכח, זה בגלל שלא באמת אכפת לו. מה שחשוב לא שוכחים. אנו עומדים בפתחו של הקיץ ובשנים האחרונות אנו עדים לתופעה נוראה שהולכת ומתעצמת מדי שנה, וכולנו תפילה שאיש לא יתנסה אפילו בדבר שדומה לה. הורים (בעיקר גברים...) שוכחים ילדים ברכב. כבר נכתבו מחקרים על גבי מחקרים כדי להבין את הסיבה לכך שהתופעה הקטלנית הזו מתעצמת בשנים האחרונות, אבל לפעמים הסיבה היא פשוטה יותר ממה שמישהו מוכן להודות: אנחנו חיים בעולם בו אנשים יותר ויותר עסוקים בעצמם ובנייד שלהם, ולכן שוכחים כל דבר שהוא חוץ מהאני העצמי.

זאת בדיוק הסיבה שהורים (בעיקר גברים...) שוכחים עוד הרבה דברים שקשורים לבית... הם שוכחים להוציא את החליפה מהמכבסה בדרך הביתה... הם שוכחים לסגור את התנור אחרי חמישים דקות למרות שכל הבית מריח מהקציצות הנשרפות... כי שכחה נובעת מהתרכזות בעצמי והתעלמות מהעולם הסובב אותי.

התופעה הזו קיימת גם בין יהודי לקב"ה: הלחץ של החיים גורם לשכוח הלכות חשובות, וזה יכול לקרות אפילו בראש השנה. אבל כנראה שזה לא יקרה בחג הפסח. וזאת מסיבה פשוטה:

כי עבדנו קשה לפני החג כדי לא לשכוח, כדי להישאר קשורים אל הקדושה. חג הפסח מגיע אחרי שבועות של היסטרית ההתנערות מהחמץ. פירקנו את הפריג'ידר, ניקינו את הפנלים מעל הבלטות והוצאנו את התריסים מהמסילות כדי לחפש כמה פירורים. זה בהחלט לא היה קל, אך ידועים דברי הרדב"ז כי החמץ הוא סמל ליצר הרע, שכן התפיחה של החמץ מסמלת את ההתפשטות והגאווה של היצר הרע כנגד רצון ה'.

ואחרי שבועות של ביעור ושריפה של פירורי החמץ – אפשר להניח שאיש לא ישכח כלום. כאשר מתנערים מהאגו ומבערים את החמץ הפנימי - כבר לא שוכחים כלום, לא את מצוות ה' וגם לא את המחויבות לבית ולמשפחה. ביעור החמץ מעיר את תשומת הלב לכך שיש עוד דברים בחיים חוץ ממני, ועלי לחשוב איך לתת תשומת לב לאלוקים ולאדם.

אם נסיק מכאן אל בעיית השכחה בדברים שקשורים לבית, הפתרון הכי טוב - הוא לא להוריד אפליקציה לטלפון: "תבדוק אם שכחת את הילד ברכב"... אלא - להיות יותר עם הילדים ולשים לב מה קורה מסביב... אפשר להתחיל מכך כבר בליל הסדר, ליל החינוך של השנה...

 

לחביבות העניין נעיר הערה מעניינת (הובא בעבר באחד ממאמריו של הרב אלי וולף, מליקוטי לוי יצחק, אגרות קודש, עמודים רסב-רסג): באחד מחילופי המכתבים בין הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון, ובנו, הרבי מליובאוויטש, הסב האב הדגול את תשומת הלב לנוטריקון נפלא.

סופי התיבות של המילים "שופר, לולב ומגילה" הם בדיוק: "רבה". כשמו של האמורא אשר הביע את החשש כי אדם ישכח ויטעה בשלוש המצוות הללו. מנגד, האות הראשונה בשלוש המצוות היא "שלם". ללמדך שהשכחה נובעת מאדם שנמצא במצב של "סוף תיבה", קיום המצוות בא אצלו כאפשרות אחרונה והכי פחות מעניינת. ואילו כאשר אדם נמצא במצב של "תחילת תיבה", כאשר קיום המצוות הוא הנושא הכי חשוב בחייו - אז הוא "שלם" ואין חשש לשכחה. כפי המובא על יעקב אבינו: "ויבא יעקב שלם" – ורש"י מפרש: "שלם בגופו", "שלם בממונו" ו"שלם בתורתו - שלא שכח תלמודו בבית לבן". אפילו בכל השנים הארוכות אצל לבן הארמי הוא לא שכח כלום, משום שהיה "שלם".

 

בשורה התחתונה, העיקרון המדובר כאן מעביר מסר כביר ביחס אל קיום המצוות בכלל. חג הפסח הוא היום בו הפכנו להיות עבדי ה' ויצרנו את התשתית לקבלת המצוות. כמובן, זה בהחלט לא קל להיות עבד של הקב"ה עד שיש מי ששואל, מה הרווחנו מהיציאה ממצרים? הרי במקום העבדות לפרעה הפכנו להיות עבדים לתרי"ג מצוות? וכשאלת הבן הרשע: "מה העבודה הזאת לכם"?.

אבל האמת היא שהמצוות הן לא רק עול, הן הסיכוי של החיים. קיום המצוות שולף את האדם מהעולם האגואיסטי בו הוא חי, מעורר את תשומת הלב לייעוד הייחודי של עם ישראל ויוצר מערכת של נתינה ומסירות בין האדם לסביבה.

בעיר פרמישלאן באוקראינה לא היה בית מרחץ ולכן בני העיר היו יורדים אל הנהר ושם רוחצים. הנהר עמד מתחת הר תלול ולכן בימות הקיץ זאת הייתה חוויה של ירידה וטיפוס, אך בימות החורף הירידה הייתה קשה ומסוכנת. ההר היה מושלג וניתן היה להחליק בקלות ולהיפצע.

פעם עמדו כמה צעירים על יד ההר באמצע החורף והתלבטו אם לקחת את הסיכון ולרדת אל הנהר. לפתע הגיח הצדיק רבי מאיר מפרמישלן ובמהירות ירד את ההר עד הנהר. כשהוא עלה פנו אליו הצעירים בפליאה: "הרבי כבר לא צעיר וכיצד אינו חושש להסתכן בהחלקה למטה"?

"מאיר קשור למעלה, ענה הרבי, ומי שקשור למעלה – לא נופל למטה"...


הלילה שעושה סדר: ארבע נקודות אור על ההגדה וליל הסדר

 

ביל גייטס חיפש מנכ"ל למשרה הנחשקת של ניהול מייקרוסופט אירופה. הוא ערך כנס לאיתור מועמדים והתקבצו 5000 איש משדרת הניהול האיכותית של אירופה. ביניהם ישב יהודי טוניסאי שגר בצרפת בשם מוריס כהן, הוא לא ניהל כלום בחייו אבל בא לנסות את מזלו.

ביל גייטס הכריז: מי שקיבל פחות מ-600 נקודות במבחן הפסיכומטרי יעזוב את האולם. 2000 איש קמו ומוריס כהן נע בחשש בכיסאו. הוא לא סיים בית ספר תיכון, אבל נשאר לשבת. מה יכול לקרות.

ביל גייטס הכריז שוב: מי שאינו בקי בתוכנת C+++ יעזוב את האולם. עוד 2000 איש קמו אבל מוריס כהן אומר לעצמו יהיה בסדר. ביל גייטס הכריז בפעם השלישית: מי שלא ניהל צוות בן לפחות מאה עובדים יעזוב את האולם. עוד 500 איש עזבו ומוריס כהן נותר במקומו. הוא לא ניהל אפילו חנות מכולת אבל מה יש להפסיד.

ביל גייטס פנה אל 500 הנותרים: מי שאינו מדבר קרואטית עתיקה יעזוב את האולם. 498 איש יצאו ורק מוריס כהן ועוד אחד נשארו. ביל גייטס פנה לשניהם וביקש לנהל ביניהם שיחה קצרה בקרואטית. מוריס כהן החוויר אבל לא התבלבל. הוא פנה לאדם לידו ושאל: "מה נשתנה הלילה הזה"? ההוא ענה: "שבכל הלילות אוכלים חמץ או מצה"...

להיות יהודי זה להשתתף בסעודת ליל הסדר. בארץ, ברחבי העולם ובכל נקודה על פני הגלובוס יהודים מתקבצים בליל פסח כדי לחגוג בחברת המשפחה את הלילה בו הפכנו לעם. סקרי דעת קהל מעידים כי (לפחות בארץ) חגיגת ליל הסדר היא המצווה המקוימת ביותר, אחרי ברית מילה. כמעט אי אפשר למצוא בעלי משפחות בישראל שיעבירו את הערב הזה לבדם, ללא יין וללא מצות.

כיון שכך אנו רוצים לקיים היום שיעור במתכונת שונה מהרגיל ולהציע כמה נקודות אור לליל הסדר, כאלו שכל אחד ואחת יכולים להעביר הלאה בסעודת החג. לא נעסוק כרגיל בסוגיה אחת מרכזית, אלא נעורר כמה נקודות הממלאות את הלב בתחושת אמונה, ביטחון, חרות ואהבת ישראל.

 

א. מי שמאמין לא מפחד: למה נקרא הלילה "ליל הסדר"?

ליל פסח הוא שונה ומיוחד כבר בשם שניתן לו: "ליל הסדר". הוא לא נקרא כרגיל "ליל פסח" או "ליל החג", כמו "ליל ראש השנה" או "ליל שבועות" אלא "ליל הסדר". בהתאם לכך נהוג בקהילות ישראל לומר בגמר הסדר: "חסל סידור פסח".

הביטוי הזה מופיע לראשונה ב"ספר האורה", חיבור הלכתי המיוחס לרש"י.

1. ספר האורה (רש"י) עמוד 37: בפסח אם אין לו יין מקדש על הפת ואינו אוכל עד שיסדור הסדר. תוספות פסחים קיד,א: הרב יוסף עשה בסדרו.

בפשטות, פירוש הביטוי "סדר" הוא על שם "סדר הסימנים" המצויין בתחילת ההגדה. קריאת ההגדה מתחילה עם סדרת "סימני החג", "קדש", "ורחץ" וכו', שהם תמרורי ההכוונה שלנו לאורך הסדר הארוך. ולכן הלילה כולו נקרא "סדר" על שם הסדר שיש בו עצמו.

ובכל זאת אפשר עדיין לשאול: למה דווקא הביטוי "סדר"? הנה בליל ראש השנה יש סדר ארוך של אמירת ואכילת סימנים, ממש כמו בליל פסח, אך הם לא נקראים בשום שם מיוחד? לאידך, בליל שבועות יש סדר מיוחד של לימוד, אך הוא נקרא בשם "תיקון" ולא "סדר"? ובכלל, מדוע לא נקרא בשם "סדר" גם לאירועים אחרים המצריכים ידע וארגון כמו רצף התקיעות בראש השנה?

כמה מפרשים לאורך הדורות כתבו פירושים מעמיקים יותר למילה "סדר". התפארת שלמה מראדומסק, שהיה אדמו"ר חשוב בפולין לפני כ-150 שנה, מעניק פירוש חסידי נהדר.

תפארת שלמה מראדומסק: לימוד התורה מורכב מארבעה רבדים: פרד"ס. ראשי תיבות פשט, רמז, דרוש וסוד. וכל מצווה או מנהג יהודי מיוסדים על כל ארבעת ההיבטים האלו. הביטוי "סדר" הוא ראשי תיבות "סוד, דרוש, רמז", ללמדנו שאל לנו להסתפק בלילה הזה רק בפשט המנהגים אלא לצלול אל תוך עומקם ולהבינם בכל הרבדים והסודות הטמונים בהם.

המהר"ל מפראג, שקדם ב-300 שנה לתפארת שלמה, מעניק פירוש אחר, מרומם מאין כמותו אודות קריאת השם "סדר": הלילה הזה מעניק את המתנה החשובה ביותר בחיים: את ההבנה שבעולם יש סדר. למרות שהחיים נראים כמו ג'ונגל פראי - מה שגורם לכולנו לקום בבוקר עם דפיקות לב איזה טרדות יפגשו אותנו היום חלילה - ליל פסח מעניק לנו תשורה עצומה: את ההבנה שאנו יושבים על אדמה יציבה ומוצקה, העולם הזה מנוהל מהתחלה ועד הסוף בהשגחה עליונה.

בואו נקרא את המדרש הבא:

בראשית רבה לט,א: 'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך' – אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת [בנין בוער] , אמר: תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג [שאינו מכבה את השריפה]?! הציץ עליו בעל הבירה ואמר: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב"ה ואמר: אני הוא בעל העולם.

כמובן, זהו מדרש תמוה: וכי היו לאברהם ספקות האם יש לעולם מנהיג?! הרי הדו-שיח הזה התרחש כשאברהם היה כבר בן 75, הרבה אחרי "בן שלוש" או "בן ארבעים" בהן הכיר אברהם את בוראו?

מוסברת במפרשים נקודה עמוקה: בכל אדם יש אמונה טבעית באלוקים - אך האמונה הזו מתערערת לנוכח ה"הבירה הדולקת". כשאברהם ראה את הבורות, את עבודת האלילים, את חוסר הצדק, את הסבל ואת הכאב, עלו בו תהיות: כיצד זה יתכן? מי אחראי לתוהו ובוהו? איפה אלוקים כשכואב לנו? לכן הציץ עליו בעל הבירה ואמר: "אני הוא בעל הבירה". דע לך שיש סדר בבלגן. העולם הזה מנוהל בהשגחה עליונה ואפילו עלה נושר ברוח אינו מרחף שלא לפי התכנית האלוקית. ואם הקב"ה הוא הבמאי – אפשר להיות רגועים, לגמרי.

ההוכחה הטובה ביותר לכך היא הלילה הזה. נחשוב רגע: לפני 3200 שנה יצא עם של עבדים מהאימפריה האדירה במצרים אל המדבר הגדול. מיליוני אנשים יצאו ללא אוכל, ללא מים וללא שום הגנה צבאית – איזה סיכויי הישרדות היו להם? מבחינה סטטיסטית מי היה אמור להתקיים היום - האימפריה האדירה או קבוצת העבדים האומללים?

בואו נמשיך: כל אחד מהיושבים כאן יעצור רגע את המרוץ של החיים ויעשה חשבון אודות הסבים והסבתות שלו, בגרמניה או במרוקו, בצרפת או בטוניס. איזה סיכוי היה להם לשרוד מאות שנות גלות בין מיליוני שונאים? איזה סיכוי היה לאמונה היהודית לשרוד בין דעות ההבל מסביב? אם כן, כל קורות הלילה הזה - מאז יציאת מצרים ועד היום הזה - מלמדים שהעולם נראה אמנם כמו ג'ונגל אך מאחורי הכול יש מפעיל ומארגן שמסדר הכול לטובה.

מהר"ל גבורות ה': רמוז בתוכו כי כל מה שאירע לבני ישראל מאז נעשו לעם ביציאתם ממצרים ועד היום - אין בו מקרה, כי אם כל הקורות הן בסדר ובהשגחת הבורא.

הנה סיפור מופלא: בשנת תשמ"ט (1989) החלו להיבקע סדקים ראשונים במסך הברזל הקומוניסטי שהפריד במשך שבעים שנה בין מדינות ברית המועצות לעולם המערבי. שלטון הנשיא גורבאצ'וב הזמין משלחת רבנים מהארץ לבקר בפעם הראשונה במוסקבה ובפטרבורג. בין המשתתפים הנכבדים, היה הרב ישראל מאיר לאו, כרב העיר תל אביב-יפו.

המארחים לקחו את הרבנים לבית כנסת קטן, צריף מט ליפול בשם "מארינה רושצ'ה". בכל שבעים שנות הרדיפה היה המקום בבחינת 'אי של גבורה'. התקיימו בו מנייני תפילה והוא היווה מקום התכנסות לנשמות היהודיות שלא היו מוכנות לוותר לשלטון הרשע. את פני משלחת הרבנים, קיבלו כמה זקנים ישישים, חסידי חב"ד, שהחזיקו את המקום במסירות נפש לאורך השנים.

הרב לאו הביט מסביב והבחין כי על עמוד התפילה, כתוב פסוק שונה מהרגיל: "אנא ה' מלטה נפשי", מתוך תפילת ההלל. הרב לאו התפלא, הוא מכיר את המנהג לכתוב: "דע לפני מי אתה עומד" או "שוויתי ה' לנגדי תמיד", והנה פסוק אחר: "אנא ה' מלטה נפשי". הזקנים במקום - שחלקם עוד זכרו את הימים שלפני מהפכת 1917 - הסבירו כי אבותיהם התכוונו לשאת בכך תפילה, כי אף אם הגוף יישלח למחנה עבודה, יישרף או יירה באקדח, הנפש היהודית לא תכבה.

חלפו כמה חודשים וקבוצת צעירים קומוניסטיים מ'אגודת הסופרים הסובייטים', העלתה את המקום באש. הוא הפך לעיי חורבות. חלפו כמה שנים והרב לאו בשבתו כרב ראשי לישראל, קיבל הזמנה משלוחי חב"ד במוסקבה להשתתף בטקס הנחת אבן פינה לבית כנסת חדש על גחלי המקום הישן.

הרב לאו כאב את החורבן וההרס מהמקום אותו זכר מביקורו הקודם, אך רגע לפני שעלה לשאת את נאומו, ניגשו המארחים השלוחים והדהימו אותו. הם הציגו לו חפץ קטן, אוד יחיד מוצל מאש השריפה: עמוד התפילה של החזן ועליו הכיתוב: 'אנה ה' מלטה נפשי'...

נסיים את הרעיון בווארט נהדר: המילה "דאגה" מורכבת מארבע אותיות עוקבות – א,ג,ד,ה, חוץ מהאות ב' שחסרה באמצע. מדוע דילגו עליה? משום שהאות "ב'" מזכירה את המילה "ביטחון" ואיפה שיש ביטחון – אין דאגה. אם יש דאגה – ברור שצריך להתחזק במידת הביטחון.

אפשר לדמות זאת לאדם שמבקר ב'לונה פארק' ועולה על רכבת הרים מסחררת. הוא עולה ויורד במהירות, הקרביים מתהפכים והראש מסתחרר, אך מלבד צווחות אדרנלין אין בו בהלה אמתית. אין בו פאניקה. מדוע? כי הוא סומך על המפעיל. הוא יודע שהמתקן אינו יותר משעשוע למבקרים. זה מותח, זה מסעיר, זה מטריף – אבל לא באמת מפחיד. כך נראית תפיסת החיים של האדם המאמין. הוא חווה טלטלות ותהפוכות בחייו, הוא עובר מסלול חיים שרכבת הרים נראית כמו טיול אחר-צהריים לידו, אך אין בו דאגה ובהלה. הוא בוטח ב'מפעיל המיומן' של היקום שסולל את דרכי החיים לטובה.

 

ב. תהיה בן אדם: למה לא מברכים על אמירת ההגדה?

יש שאלות בסיסיות שמלוות את עולם הפרשנות והפסיקה כבר אלפי שנים. כדאת היא השאלה הפשוטה והמתבקשת הבאה: למה לא מברכים ברכת המצוות בפתח ההגדה?

מדוע ההגדה אינה נפתחת כרגיל בברכה: 'אשר קדשנו במצותיו לקרוא את ההגדה'? זאת הרי מצוות עשה מן התורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו כמו שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא"? במה שונה ההגדה מקריאת ההלל שנפתחת ב"אקבו"צ לקרוא את ההלל" או קריאת המגילה בפורים: "אקבו"צ על מקרא מגילה", ואפילו קריאת התורה השגרתית מתחילה בברכת "אשר בחר בנו"?

הרא"ש עונה תשובה פשוטה וברורה (מובאת גם בהערות כ"ק אדמו"ר על ההגדה):

2. בשמים ראש המיוחס להרא"ש סימן קצו: מה ששאלתני מדוע אין מברכים על סיפור הגדה בליל פסח כדרך שמברכים על שאר מצוות? לא יעלה על הדעת לברך על הברכות והשבחות, כמו שאין מברכים שציוונו לברך ברכת המזון, וההגדה כולה קילוסים ותשבחות.

תקנת הברכה היא דווקא לפני מעשה של מצווה, משום שהמעשה כשלעצמו אינו אומר דבר ולכן צריך ברכה תחילה כדי לקדש את המעשה ולהגדיר שאנו עושים אותו משום מצוות ה'. אך ההגדה של פסח מדברת בעד עצמה. כל מילה בהגדה היא ברכה ושבח לקב"ה ובשביל מה צריך לברך על הברכה?

אולם בנוסף לכך ישנו פירוש נהדר בשם ה"שפת אמת" מגור. נקדים תחילה ונציין כי יש עוד מצווה חשובה שלא מקדימים לברך עליה: כיבוד הורים. לפני שמכינים כוס תה לאבא או אימא, לא מקדימים ומברכים את ה' על שזכינו לכבד את ההורים. מדוע?

במיוחד שיש קשר בין צמד המצוות הללו: שתיהן נועדו לשם הכרת הטוב לאלו שגמלו אתנו טובה. כיבוד הורים הוא החזר טובה להורים שהביאונו עד הלום וכן קריאת ההגדה היא ביטוי של תודה עמוקה לקב"ה על הניסים במצרים. ולכן השאלה היא: מדוע אין מברכים על הכרת הטוב?

אומר השפת אמת רעיון כזה: חז"ל רצו ללמד אותנו שהכרת הטוב צריכה להיות פעולה ספונטאנית אצל יהודי, כזאת הנעשית מעצמה עד שאי אפשר אחרת. אם נתקן ברכה על הכרת הטוב, יהודי יכול להכיר טובה רק משום שהוא 'נעבאך' מצווה בכך, "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו"! אבל הוא מצד עצמו אינו רואה בכך הצדקה. לכן חז"ל השאירו את המצווה בלא ברכה, כדי להרגיל אותנו לזרום כבני אדם, מענטש, כאלו שאינם מסוגלים לשכוח את מי שעשה עימם טובה.

בשם השפת אמת מגור (כלי חמדה דברים קונטרס אחרון): אין מברכים על סיפור יציאת מצרים, משום שגם מצד השכל אנו חייבים להודות ולהלל ולכן לא שייך לומר "וצוונו", משום שגם אם לא ציוונו היינו חייבים לעשות כן על פי השכל.

וכמובן, הרעיון הזה נושא חשיבות עצומה: הכרת הטוב היא שורש המידות הטובות. אדם שמתרגל להכיר טובה, לא ישכח לעולם את החסדים שעושה עמו הקב"ה. הוא יהפוך להיות אדם מאמין, בוטח ומלא שמחת חיים. וכך בין בני האדם עצמם: בני זוג שיש ביניהם הכרת טובה ושימת-לב על כל החסד שמקבלים זה מזו – לא יגרמו חלילה צער זה לזו. וכך ילדים שמתרגלים לציין את החסד שקיבלו מההורים, לא יהפכו לעולם להיות כפויי טובה וכאלו שמקבלים דברים כמובנים מאליהם.

הרבי מליובאוויטש היה סמל להנהגה כזו של הכרת הטוב. אחת המילים השגורות על לשונו הייתה: א'דיינק (תודה). כל אדם שהעניק לרבי מתנה כלשהיא זכה מיד להכרת טובה, והיו כאלו שהרבי שב והודה להם במשך שנים ארוכות. אחד האנשים שזכו לכך במיוחד היה החסיד ר' זלמן ווילנקין.

כאשר הרבי היה ילד בדנייפרופטרובסק, שימש הרב וילנקין כמורה שלו. חלפו מאז שישים שנה! והרב וילנקין זכה לצאת מרוסיה ולהגיע לאמריקה. הוא נכנס לפגישת יחידות אצל הרבי, אך הרבי עמד והציע לו כיסא לשבת. הרב ווילנקין סירב לשבת, אך הרבי הגיב: 'אם אתם תעמדו - גם אני אעמוד'. וכך נמשכה כל היחידות במשך שעה שלמה, כאשר הרבי והחסיד עומדים זה מול זה.

הרב וילנקין היה באותם ימים מבוגר וחולה ולא היה יכול להשתתף בהתוועדויות הרבי עד סיומן. הוא היה יוצא באמצע ההתוועדות מדלת צדדית, אך הרבי היה קם מעט עד שהוא יצא ועזב את האולם. כשהרב וילנקין נפטר, הרבי נסע לבית החיים ללוות אותו והודיע שהוא ישלם את המצבה בעצמו ואילו בני המשפחה ישתתפו עבורה רק בדולר אחד (עיתון כפר חבד 1678).

אך בכך לא די: הכרת הטוב של הרבי נמשכה גם בדור הבא והרבי העניק יחס מיוחד לילדיו (ראו שם). הבת שלו, גברת דינה דוברבסקי, עברה ניתוח קשה והאכילה והשתייה דרך הפה הייתה כרוכה  בייסורים עבורה. פעם קרא הרבי לבעלה ונתן לו רבע בקבוק 'משקה', באומרו שיחלק מעט כאן והיתר "בין בני המשפחה". היה ברור שהכוונה היא לתת לאשה החולה מהמשקה. המשפחה הלכה לבית הרפואה ומצאה רגע שהרופאים לא ראו ומזגו בגרונה מעט משקה. למרבה הפלא הוא נבלע ללא כאב. כשראתה זאת, בקשה מהרופאים להתחיל להאכילה דרך הפה ומאותו רגע הכול עבר בקלות...

 

ג. מיהו יהודי: למה אליהו הנביא בא לבקר בליל פסח?

אחד הדברים המעניינים והייחודים בליל פסח הוא האורח החשוב שבא לבקרנו בסעודת הסדר. לפי המסורת, אליהו בא להסב עם כל משפחה יהודית סביב הגלובוס ובקהילות רבות נהוג בחלקו האחרון של הסדר למזוג כוס מיוחדת לאליהו הנביא.

השאלה היא מה הקשר בין אליהו הנביא לליל הסדר? מה מטרת בואו? ומדוע הוא בא דווקא הלילה ולא בליל שבועות או בליל ראש השנה?

ביאור פשוט אומר כך:

3. הרב משה חאגיז (מרבני ירושלים לפני כ-200 שנה) מובא בהגדת הרבי מלובאוויטש: מוזגים כוסו של אליהו, כי אליהו הוא המעיד שישראל מקיימים מצוות מילה המעכבת בפסח, שנאמר: 'וכל ערל לא יאכל בו'. ויש להמתיק עם המדרש, שישראל מלו עצמם באותו לילה שיצאו ממצרים ואכלו הפסח.

ההלכה היא שאסור לאכול מקרבן הפסח למי שאינו נימול, ולכן לפני שעוברים לאכול את האפיקומן שהוא לזכר קרבן הפסח, עלינו לוודא שכל היושבים סביב השולחן הם נימולים. העד היחיד לכך הוא אליהו הנביא, משום שהוא הרי מבקר בכל ברית מילה ולכן אליהו בא להעיד כי המסובים כאן מוכרים לו והוא נכח בברית המילה שלהם... הרבי מוסיף כנ"ל כי כך היה בליל פסח הראשון: בני ישראל לא יצאו ממצרים ואכלו את הפסח עד שהקדימו ומלו את עצמם.

אבל שמעתי ביאור שונה ומרטיט: ההגעה נועדה עבור אליהו הנביא עצמו. הוא בא להיווכח באופן ישיר על עומק הקשר של יהודי לקב"ה. הוא בא להשתכנע כי אסור להתייאש מיהודי. יהודי יכול 'ללכלך' רק פרטים בקשר אל הקב"ה, אך אינו יכול ואינו רוצה להיפרד מעצם הקשר עם הקדושה.

ישנה עובדה מופלאה: ברית מילה והשתתפות בסדר פסח הן שתי המצוות המקוימות ביותר בעם ישראל. גם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, מקפידים למול את בניהם ולקיים סדר פסח. מהי באמת הסיבה לזה? הם עצמם אינם יודעים, אבל הנשמה שלהם יודעת.

שתי המצוות הללו מבטאות את ההגדרה העצמית "מי אני". את עצם הזהות היהודית. ברית מילה היא הסימן הנצחי בבשרנו להיותנו קשורים לקב"ה בברית עולם, ואילו מצוות הפסח מסמלת את הניתוק השלילי מהאלילות המצרית. כידוע שהכבש היה העבודה זרה של מצרים ולכן שחיטת הכבש מסמלת את ההתנתקות מכל המזלות והכוחות העליונים וההדבקות המוחלטת בקב"ה. כיון שכך, גם יהודי שהולך ומתנתק חלילה בפרטים – אינו רוצה ואינו יכול לנתק את עצם היותו יהודי.

ולכן אליהו הנביא נשלח לראות זאת בצורה ישירה. מובא במדרש כי אליהו הנביא היה נביא זעם וגבורה שקטרג על בני ישראל. לאחר שברח מאימת המלך אחאב הוא הקפיד על ישראל שעובדים את הבעל וגזר שלא ירד גשם במשך שלוש שנים. ולכן הקב"ה מצווה אותו לבוא לכל ברית מילה כדי לראות במו עיניו שיהודי הוא יהודי הוא יהודי. בדיוק מאותה סיבה, אליהו מוזמן גם לסדר פסח הפופולארי, שכן שתיהן הן העדות המוחלטת כי יהדות היא מהות שאי אפשר להתנתק ממנה.

הנה סיפור מופלא שמשלב את שתי המצוות הללו יחד – ברית מילה ופסח (מתוך הגדת הרב לאו): אחרי שנפתחו שערי ברית המועצות בתחילת שנות התשעים ויותר ממיליון עולים הגיעו לארץ, החל אתגר חשוב של בירור יהדות. מעשה באדם בן 42 שנכנס לבית הדין הרבני בתל אביב וביקש להוכיח שהוא יהודי. בראש הרכב הדיינים ישב הרב ישראל מאיר לאו, בשבתו כרב וראב"ד תל אביב וביקש להוכיח את יהדותו. האיש הביא עמו שני עדים: אחד העיד כי השתתף בברית המילה שלו לפני 42 שנה, והשני היה חסיד חב"ד זקן שסיפר את הסיפור המדהים הבא:

הוא אינו מכיר אישית את האיש, אבל הכיר היטב את אימא שלו. היא עבדה כמנהלת מחלקה בבית רפואה במוסקבה, היא כלל לא הייתה דתית, אך הקפידה בקנאות על מצווה אחת. מדי יום הייתה מעשנת שתי קופסאות סיגריות ובלילה הייתה לוקחת סיגריה אחת ומניחה בשקט תחת המיטה שלה בתוך קופסת חיסכון. כך נהגה בכל לילה ולילה. אחרי פורים, הייתה מוציאה את 365 הסיגריות שהתקבצו במשך השנה ומביאה אותם אלי הביתה. אני הייתי מוכר את הסיגריות בשוק השחור, קונה כמה קילו קמח ואופה עבורה בקפדנות מצות מהודרות לליל הסדר, ללא חשש קל של חמץ.

הרב לאו התרגש מהסיפור וביקש לשוחח עם האימא: הוא חייג אליה לרוסיה ואמר כך: "אני חוגג את ליל הסדר ערב אחד בשנה, את חגגת אותו 365 יום בשנה"...

ליקוטי שיחות טז/117: טרם יצאו ישראל ממצרים היה עליהם לקיים שתי מצוות: דם פסח ודם מילה. ויש לומר שדם מילה נועד להכניס אותם באופן חיובי בברית עם הקב"ה, עשה טוב, ואילו דם פסח נועד לעקור את היותם 'שטופים באלילים', ועל ידי ששחטו את הפסח, ועוד לאחר שהחזיקו אותו בביתם כמה ימים - נעקרה מהם אותה אמונה זרה.

פרקי דרבי אליעזר כט: עמד אליהו וברח לו להר חורב ... ושם נגלה לו הקב"ה. אמר לו: מה לך פה אליהו? ענה אליהו: 'קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות כי עזבו בריתך מבני ישראל'. אמר לו הקב"ה: לעולם אתה מקנא, קינאת בשטים על גלוי עריות שנאמר 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן', וכאן קנאת. חייך שאין עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים לעשות כיסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית.

 

ד. אל תחששו להקריב: למה החג נקרא "פסח" ולא "מצות"?

כעת אנו רוצים לגשת אל נקודה מעמיקה יותר, מתורת הרבי מליובאוויטש, שהיא מלאת השראה אל כל השנה כולה ונוגעת בצורה רחבה לכל שטחי החיים.

היהדות מעניקה משמעות מיוחדת לשמות. שם הוא אינו רק מספר זהות, אלא סוג של כרטיס ביקור. הוא משקף את האופי של האדם נשוא השם או את המאורעות העיקריים שיעברו עליו בחייו. השם "אדם", למשל, מסמל את היותו בא מה"אדמה". "נח" משקף את העובדה שבימינו הגיעה "מנוחה" לעולם. "אברהם" הוא "אב המון גויים" ויצחק מלמד כי בלידתו נעשה "צחוק" בעולם.

כך מספרים חז"ל על רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי, שהלכו בדרך ובכיסם סכום כסף גדול. בלילה עצרו לישון בפונדק והפקידו את הכסף ביד פקיד הקבלה במלון. רבי מאיר, לעומתם, שאל תחילה את שמו? "כידור", הוא השיב. רבי מאיר למד מכך שהוא טיפוס שלילי והשאיר את הכסף מתחת לכרית. בבוקר ניגשו רבי יהודה ורבי יוסי וביקשו את הכסף, אך זה הכחיש הכול וטען שאינו מכירם. הם רצו נרגשים לרבי מאיר ותבעו לדעת כיצד ידע להיזהר מהברנש הזה? השיב להם כי הקשיב לשמו: "כידור" – מה שהזכיר לו את הפסוק בפרשת ואתחנן : "כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם"...

וכאן עולה שאלה מרתקת לגבי השם של חג הפסח. התורה מכנה את החג בשם "חג המצות".

4. שמות כג,טו: את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות. ויקרא כג,ו: ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות הזה, שבעת ימים מצות תאכלו  דברים טז,טז: שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר – בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות.

וכך בתפילת ובקידוש החג: ותיתן לנו ה' אלוקינו באהבה את חג המצות הזה.

אולם בכל הנוגע לתורה שבעל פה, שהיא שפת חז"ל בינם ובין עצמם, החג מכונה בשם חדש: "פסח". ודווקא כך התקבע בפי עם ישראל.

משנה פסחים ב,ב: חמץ של נוכרי שעבר עליו הפסח – מותר בהנאה ושל ישראל – אסור בהנאה.

והשאלה היא מה מונח כאן?

עונה הרבי כך: ליל הסדר מהווה מדי שנה את נקודת התחלת הקשר בין יהודים לקב"ה. אנו מתחילים מדי שנה מחדש את מסלול ההתחברות אל הקדושה ועושים זאת בצורה מעמיקה יותר מהשנה שלפניה. אולם כאן אנחנו נאנחים אנחה גדולה. משום שכל התחלה של קשר מצריכה מאתנו וויתור והקרבה על אזור הנוחות שלנו. אנו מחויבים לשנות הרגלים ולפתח קבלת עול אל מצוות ה'.

אך המטבע נושא גם צד שני: כאשר יהודי מתמסר אל הקדושה, הוא עובר לשחק במגרש שהוא הרבה יותר גדול ממנו עצמו. מאדם סופי ומוגבל, הוא הופך להיות קשור עם האין סוף. נצחי כמו האלוקים בעצמו.

ואלו שתי הפנים של החג: השלב הראשון בקשר עם הקב"ה הוא להיות בבחינת "מצה". המצה הדקה מסמלת וויתור, הקשבה והקרבה. איך דרך אחרת להתמזג עם הקדושה. ולכן התורה שדיברה על ראשית הקשר עם הקב"ה הדגישה דווקא את הפן הזה. אולם חז"ל רצו להדגיש דווקא את הפן ההפוך: "פסח". לאחר שוויתרנו על הדעות העצמיות שלנו והתמסרנו להיות עמו של הקב"ה, התרחש ה"פסח" – הדילוג והקפיצה מהקצה אל הקצה והתעלינו מעל כל אומה ולשון.

נאמר זאת כך: בשביל לגדול – צריך קודם לקטון. צמד השמות של חג הפסח בא ללמדנו כי כל חיבור מתחיל בוויתור, אך לאידך, הוויתור אינו מקטין אותנו, אדרבה הוא השחרור האמתי. זאת החירות המושלמת. ההקרבה ממזגת אותנו בתוך מציאות אלוקית שהיא היה הווה ויהיה כאחד.

עיבוד מליקוטי שיחות יז/71 ואילך: יציאת מצרים היא לידת עם ישראל, משום שאז נעשו לעם, וחשוב מכך, נעשו 'מציאות חדשה' של עבדי ה' שקיבלו את התורה בהר סיני. ואכן הסדר של יצירת מציאות חדשה מורכב משני שלבים: תחילה צריך להיות ענין של 'תעבדון', עבודה ויגיעה כדי לבטל את הציור הקודם (שהוא מנגד לתורה), אמנם הביטול הזה לא נועד לשבור, אלא להיפך, נעשה בהם שינוי שלא בערך, עד כדי חיבור מוחלט עם 'נותן התורה'. ואלו הם השמות של החג: חג ה'מצות' רומז על ענוה וביטול, ראשית העבודה, ואילו ה'פסח' הוא מלשון דילוג שלא בערך שנוצר אצל עם ישראל.

בהזדמנויות אחרות הביא הרבי דבר מעניין: (התוועדויות תשיט ב/167) כל צמיחה בטבע מתחילה בוויתור. וויתור משחרר אותנו מהקליפה והשריון החיצוני ומאפשר לנו להתמזג עם מציאות אחרת בצורה מושלמת: להפוך את ה"אני" ל"אנחנו". למשל, גרעין הנזרע באדמה כדי להצמיח עץ, חייב תחילה להירקב עד היסוד ורק אחר כך מתחיל תהליך של צמיחה. כך בעולם החי: ביצה המוציאה אפרוח, היא משחירה מבפנים לחלוטין לפני בקיעת האפרוח. וכך בעולמו של האדם: אדם יצירתי שרוצה לחוות רעיון חדש, עליו לצאת מחוץ לקופסה. כלומר, להתנתק תחילה מכל מסגרות החשיבה אליהן התרגל ולחשוב על הדברים בצורה חדשה לגמרי.

הרעיון הוא, אם כן, שוויתור הוא לא חולשה, הוא החירות האמתית. הוא ההתחלה של החיבור. כך למדנו רק בפרשת השבוע הקודם: "אדם כי יקריב" ופירשו חז"ל: "אדם כי יתקרב". הקרבה היא אינה רפיסות, היא שם הפועל של ה"קרבה". כשאנו מקריבים – אנו מתקרבים.

נסיים בתפילה מעומק הלב כי אחרי אלפי שנים של מסירות נפש והקרבה למען קיום מצוות ה', נזכה עוד בשנה זו לפריצת חומות הגלות ולגאולה אמתית מכל המעיקים לשכינה ולאכול שם מן הזבחים ומן הפסחים בקרוב ממש.

 

 

 

 

 

 

 

 






מה מדליק וסוחף אותך? הקושיה הראשונה של הילדים

דרשה לשבת הגדול/חג הפסח

 

אבא בדואי צועד עם בנו בדרך. הילד שואל: "אבא, למה קוראים לירח ירח"? האבא עונה: "לא יודע".  הילד שואל: "אבא, למה לחתול יש ארבע רגליים"? האבא עונה: "וואלה, לא יודע". חולפות עוד כמה דקות והילד שואל: "אבא, למה השמש זורחת במזרח"? האבא שוב לא יודע.

הילד שואל פתאום: "אבא, השאלות שלי מפריעות לך"?  -"בכלל לא, עונה האבא, אם לא תשאל איך תדע"?

דרשה של רב מתחילה תמיד בהצגת שאלה. לא משנה אם הרב הוזמן לבר מצווה, לאזכרה או להרמת כוסית, סביר להניח שהנאום יתחיל עם שאלה כלשהי. הסגנון הדרשני הזה נלקח ככל הנראה מההגדה של פסח אשר מתחילה עם "ארבע הקושיות". הילדים וכלל המשפחה שואלים בחגיגיות בפתח הסדר "מה נשתנה הלילה הזה"?

כחלק מהמאמץ להשאיר את הילדים ערים ומתעניינים במה שקורה, ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא", אנו נוקטים בטקטיקה ייחודית ומעוררים אותם לשאול "ארבע קושיות" על סדרי הלילה הזה. למה מצה? למה מרור? למה אוכלים בהסיבה? ועוד.

כאן מעניין לשים לב אל הסדר המוזר של ארבע הקושיות. בהגדות נוסח אשכנז, השאלה הראשונה עוסקת במצווה החשובה ביותר בלילה הזה – "שבכל הלילות אוכלים חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה"? הקושיה השנייה עוסקת במצווה השנייה בחשיבותה – אכילת המרור שהיא מצווה מדרבנן בזמן הגלות. הקושיה הרביעית והאחרונה עוסקת במצווה נוספת חשובה – מצוות האכילה בהסיבה.

אולם בין הקושיה השנייה לרביעית נכנסה עוד קושייה, שהיא הרבה פחות מרכזית: "שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים". הילדים מבקשים להבין מה עומד מאחורי המנהג המוזר לטבול את הכרפס במי מלח, וכן לטבול את המרור בחרוסת? אולם מעשה הטיבול הוא בסך הכול מנהג ישראל, הוא אינו מצווה מהתורה או מדרבנן ומי שלא עשה זאת – לא ביטל את אחד מעיקרי הסדר. ולכן קשה מאוד להבין את הקדמת השאלה הזו לשאלה החשובה הרבה יותר על ההסבה?

במיוחד שגם מצד סדר קיום הדברים בפועל, ההסבה קודמת לטיבול. כבר בשתיית כוס הקידוש יש להסב, ואילו הטיבול הוא רק באכילת הכרפס. כך שהיה ראוי לדחות לסוף את קושיית מטבילים?

ועד כמה שהשאלה קשה לנוסח האשכנזים, היא קשה במידה עצומה לנוסח הספרדים ונוסח חב"ד. ההגדות הספרדיות מבוססות על נוסח רבי עמרם גאון והרמב"ם, ושם קושיית מטבילין היא השאלה הראשונה!. (יסוד הדברים בתלמוד הירושלמי פסחים י,ד). היינו שלפני שהילד תמה על המצווה מהתורה לאכול מצה או על המצווה מדרבנן לאכול מרור או להסב - הוא כבר קם ותמה מדוע טובלים את הכרפס במי מלח?

וזה כמובן סדר תמוה ביותר: הרי מכל סיבה שהיא, המנהג לטבל את הכרפס הוא פחות במעלה. הוא אינו מצווה מהתורה או מדרבנן, וגם אינו מתרחש בתחילת הסדר כמו ההסיבה. כיצד, אם כן, קבע התלמוד הירושלמי ואחריו המשיכו רע"ג והרמב"ם את שאלת מטבילים בראש הרשימה?

 

ה"בן איש חי" בדרשותיו מביא רמז מעניין: שני הטיבולים רומזים לשני טיבולים בדם במהלך ההיסטוריה, אלו שהובילו אותנו אל הירידה לגלות במצרים ואחר כך הניעו את הגאולה משם.

הטיבול הראשון רומז להכחשה הנוראה של אחי יוסף, שמכרו אותו לעבד ואחר כך טבלו את בגד הפסים שלו בדם בעל חיים ואמרו לאביהם: "טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו". המעשה הזה הוביל אל ירידת יוסף למצרים ובעקבותיו לירידת אביו ואחיו למצרים, מה שהוביל אל הגלות הקשה שם.

הטיבול השני רומז אל הרגע ההפוך, הרגע בו עם ישראל זוקף את קומתו, שהתרחש אף הוא דרך טיבול. בני ישראל לקחו אגודת אזוב וטבלו אותה בדם קרבן הפסח ומרחו על משקופי הדלת.

ולפי זה מובנת העובדה שהקושיה הראשונה בנוסח מה נשתנה היא אודות "מטבילים", משום שטבילת הבגד של יוסף קדמה לכל הדברים האחרים, המרור במצרים, המצה ביציאה משם וכו'.

אמנם בשיחה הראשונה שהדפיס הרבי מליובאוויטש בצורה רשמית לקראת חג הפסח (ליקוטי שיחות א/244) העניק הרבי רעיון רב משמעות אודות חינוך, ערכים והשפעה במשפחה.

 

אלו היו הימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, לפני יותר ממאה שנה. הממשלה הליטאית החרימה את הרכוש של עשירי הארץ ואנשים שרק אתמול נישאו על גלי כבוד והדר הפכו להיות רעבים ללחם. בין המאוכזבים היה יהודי חשוב בשם דייניס מהעיר קובנה. הוא היה עשיר במידה עצומה שזכה להחזיק שנים ארוכות את הישיבות בליטא, אך כעת התהפך עליו הגלגל והוא נותר בחוסר כל.

למרות המצוקה בה היה שרוי, הוא זכה לשתי מתנות אותן איש לא היה יכול לקחת ממנו. שתי בנותיו היו נשואות לשני תלמידי חכמים חשובים, מראשי ישיבת טלז המפורסמת והם הסבו לו כבוד רב. פעם שאלו יהודים את הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, כיצד זכה הגביר לשני חתנים כה חשובים? מדוע בנותיו - שגדלו בביתו של סוחר - ביקשו לשאת תלמידי חכמים?

בתגובה סיפר הרב כך: מדי חודש הייתי מבקר בביתו של הגביר ומקבל ממנו תרומה הגונה לתשלום משכורות בישיבה. פעם היה חורף קשה, השלג הגיע לגובה עשרות סנטימטרים והפך להיות בוץ ולכלוך. איש לא הוציא ראשו אל הקיפאון בחוץ, אך הראשון לחודש הגיע ולא נותרה לי ברירה. הייתי מוכרח ללכת אל הגביר ולבקש את עזרתו בתשלום משכורות. בוססתי בשלג הכבד, הרטיבות והלכלוך הגיעו עד המתנים אך לא יכולתי לעצור. הפנים של עובדי הישיבה עמדו מול עיניי.

התקרבתי לביתו של הגביר והתביישתי נורא. כיצד אדרוך על השטיחים היקרים בסלון ובמשרד כשנעליי נוטפות מים ובוץ. סובבתי את הבית ודפקתי בדלת השירות של המטבח, היכן שהמשרתים היו מכניסים ציוד מהמכולת. הקשתי בדלת בבושה והיא נפתחה בידי שתי בנותיו הקטנות שהיו בנות 5-6. "אבא, אבא, הן קראו לחלל בשמחה, הרב ממתין לך בדלת המטבח". הגביר התקרב ופרץ בבכי. הוא אמר: "רבי, מדוע אתה מקלקל את החינוך של הילדות"?

"הבנות שלי רואות אבא שרודף אחרי כסף. זה העולם בו הן גדלות. החינוך הרוחני היחידי שהן מקבלות הוא המפגש החודשי עם הרב. כשהן רואות כיצד אני נותן ביד רחבה לישיבה – הן מקבלות חינוך לאהבת התורה. אך כעת מה הבנות שלי מתרשמות במוחן הילדותי? שתורה היא דבר חשוב – אך לא יותר מהשטיחים. הספות והכורסאות חשובות יותר. אי לכך, אני מתחנן בפני כבוד הרב שיסגור את דלת המטבח, ילך מסביב אל דלת הכניסה הראשית ויקיש עליה. הרב ייכנס כרגיל וידרוך על השטיחים וכך הילדות שלי ילמדו שאין דבר חשוב יותר מיהודי שמקדיש את חייו ללימוד התורה.

כעת, סיים הרב, אין כל פלא ששתי הילדות הללו ידעו מה חשוב לחפש כשמקימים בית יהודי...

כל אחד ואחת מהמתפללים בבית הכנסת שואף להעניק חינוך איכותי לילדים שלו. אנו מוציאים לשם כך כספים ולא חוסכים במאמץ כדי להעניק להם את החינוך הטוב ביותר. וכאן בא נוסח "מה נשתנה" ומעורר את תשומת ליבנו אל החלק החשוב ביותר בחינוך.

ילד מגבש את תפישת העולם שלו דרך התבוננות בהורים, הם השער שלו לעולם האמתי, וכאן הילד מחפש במה אבא חי? מה מדליק אותו? מה גורם לו נחת והתלהבות?

ולכן נוסח "מה נשתנה" מעניק חשיבות יתירה לאותו מנהג של "מטבילים", כי זה מה שצד את העין של הילד, מה שאבא או אימא עושים ממנהג, כלומר, מעצמם, יותר ממה שהם חייבים על פי ההלכה היבשה. ילד לא מתרגש במיוחד מאכילת ה"מצה" או "המרור", כי את זה אבא חייב לעשות, אין לו ברירה אחרת. זה לא אומר שאבא מעריך את מה שהוא עושה. אולם כאשר אבא מוסיף משהו מעצמו ועושה את זה בהתלהבות – הילד מבין במוחו הילדותי שאלו הם החיים האמתיים.

אדם בטבעו מחפש להיות 'חלק ממשהו'. חלק מקבוצה, התארגנות כלשהי. וכאשר אבא או אימא חיים בתוך ערך מסוים – הם סוחפים את הילד אחריהם. הילד מחפש סיפור, סיפור משפחתי להיות חלק ממנו, והסיפור הזה נקלט במוחו דרך העיניים המתלהבות של אבא כשהוא עושה יותר ממה שהוא חייב.

אם אבא הולך לשיעור תורה באמצע השבוע, אם הוא נשאר בהתוועדות אחרי התפילה, אם הוא מתנדב לסייע לבית הכנסת בכסף או בעזרה פיזית – הילדים נדבקים בהערכה לחלק הרוחני בחייהם. וכך בערכים אחרים אותם שואפים הורים להנחיל לילדים. אם הורים רוצים לחנך ילדים לכבוד הדדי – הם אינם לצעוק בחוסר כבוד אחד על השני. או הורים שרוצים לחנך ליושר ולמוסר – עליהם להיות ישרים עד הקצה ולא לעודד ילד, למשל, לשקר ביחס לגילו בכניסה לגן חיות ... או לאכול תוך כדי הקניות בלי לשלם...

גננת ביקשה מהילדים לצייר את האלוקים. היא ביקשה לדעת כיצד נתפס הבורא במוחם הילדותי. ילד אחד צייר סבא עם זקן לבן ארוך, אחד צייר שוטר קשוח, וילד שלישי צייר משקל רגל. "למה אלוקים נתפס אצלך כמו משקל", שאלה הגננת? – כי בכל פעם שאימא שלי עולה על המשקל, היא קוראת: או אלוקים...

וכך ביחס לנושא בוער בתקופתנו: הורים מתלוננים כי הילדים תקועים בתוך מסכים ואינם מוציאים את הראש מהטלפון או הטאבלט. אבל רגע, הורים יקרים, מה אתם עושים בכל רגע פנוי? האם אינכם מציצים בכל שנייה בנייד אולי הגיעה עוד הודעת וואטספ מיותרת... ובקיצור, חינוך אמתי הוא לחנך את עצמנו, לפני שמחנכים את הילדים. או כמו שמישהו אמר: כשאני רוצה לדרוש משהו מהילדים שלי – אני דורש אותו קודם מעצמי...

 

ראיתי פעם וארט חריף אודות אחד המנהגים המפורסמים בסדר. רבים נוהגים להחביא את האפיקומן ולתת לילדים אפשרות לגנוב אותו ולבקש מתנה בתמורה להחזרת האפיקומן. אך מה עומד מאחורי המנהג? מה העניין לעודד ילד לגנוב? (ואכן בבית אדמור"י חב"ד שללו את ההנהגה הזו).

ישנו וארט עוקצני האומר כי יש כאן מסר חריף להורים: ילדים מחפשים את מה שאתם מחביאים. הם אינם מתעניינים במה שעומד על השולחן, אלא במה שאתם מטמינים מתחת לשולחן והם מבקשים להיות חלק מזה, לשים את ידם על המציאה... כך שלא חשוב מה נאמר לילדים, אלא מה נחיה בפועל. ילד לא מקשיב מה אבא אומר, הוא מביט מה אבא משדר. נעשה, נשקיע ונצליח בחינוך הילדים ונזכה לגאולה שלמה בקרוב ממש.

 




בס"ד

הלילה היפה ביותר בשנה שאותו נחגוג כולנו בעוד מספר ימים, מוכר בשם ייחודי ומעניין: "ליל הסדר". הלילה שיש בו סדר.


אבל למה "סדר"? במה הערב הארוך הזה מסודר ומאורגן יותר מכל לילה אחר בשנה?

זה לא הלילה היחיד בשנה שיש בו סדר מנהגים ארוך ואף אחד מהלילות האחרים לא נקרא בשם כזה. בליל ראש השנה אוכלים רצף של "סימנים" לשנה טובה ויש נוהגים לומר על כל אחד מהסימנים נוסח "יהי רצון" מיוחד, אך הוא אינו נקרא בשם "ליל הסדר". בליל חג השבועות נוהגים להיות ערים כל הלילה ולומר סדר ארוך של "תיקון ליל שבועות", אך הוא נקרא בשם "תיקון" ולא בשם "סדר".

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

ליל פסח מעניק את התובנה החשובה ביותר: ההבנה שבעולם יש סדר. בחיים יש סדר, לעולם הזה יש מפעיל ומארגן הכול.

3300 שנה חלפו מיציאת מצרים וזה מספיק זמן כדי לקבל פרספקטיבה מצוינת על החיים: המצרים כבר אינם, הבבלים כבר אינם, היוונים כבר אינם, הרומאים כבר אינם, הכשדים, האדומיים והביזנטים כבר אינם – ורק עם ישראל נשאר כדי לספר עליהם. הם כולם נותרו כערכים בוויקיפדיה או כשאלות רשות בבגרות בהיסטוריה ואנחנו אלה שכותבים את הערכים עליהם. הלילה הזה מעניק לנו את מתנת הביטחון והאמונה: למרות הדאגות, והלחצים, וכל הדברים שאינם מושלמים, עם ישראל נמצא בידיים טובות ויש לנו למי לפנות בתפילה.

המילה "דאגה" מורכבת מארבע אותיות רצופות – א,ג,ד,ה, ורק האות ב' נשמטה. מדוע? כי האות ב מרמזת על ביטחון באלוקים ומי שיש לו ביטחון בכוח מסדר ומארגן – אין בו דאגה.

המדר מספר כי לפני 1900 שנה יצא קיסר האימפריה הרומאית, אדריינוס, לסיבוב עממי בשוק של רומא. הוא הסתובב בין הסוחרים, הריח את הירקות, טעם מהפירות וחווה את החיים מקרוב. לפתע ראה יהודי אחד חוצה לבדו את השוק. אלו היו ימים רעים ומסוכנים להיות יהודי, גזרות שמד, עשרת הרוגי מלכות, מרד בר כוכבא ועוד חביות נפץ רבות שהפכו את היהודים לעם שנוא ומבודד. הקיסר הביט ביהודי ולא הבין מהיכן האומץ שלו לחצות את השוק לבדו?

מאוחר יותר פגש את התנא רבי יהושע בן חנניה ושאל אותו: "האם הכבשה כל כך חזקה שיכולה לשרוד לבדה בין שבעים זאבים?!". ענה לו רבי יהושע: "לא הכבשה חזקה, הרועה חזק!". או כמו שנאמר בהגדה: "שבכל דור קמים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם".

לקראת התאריך 01/01/2000 עצר העולם את נשימתו. רוב תשומת הלב הוקדש לחרדה העולמית מפני "באג אלפיים" ולהשלכות של כניסת המילניום החדש על מערכת המחשבים העולמית, אבל המין האנושי שלא מפספס הזדמנות לחגוג, ערך גם פסטיבלי סיכום לרגל התאריך העגול. העיתון האמריקני המשפיע, "ניו יורק טיימס", פרסם מהדורת מילניום מיוחדת שכללה שלושה שערים שונים: בעמוד השער הראשון חזרו העורכים מאה שנים אחורה ושחזרו את כותרות העיתון מתאריך 01/01/1900. בעמוד השער השני הופיעו כמדי יום כותרות האקטואליה היומיות. ואילו השער השלישי היה מקורי במיוחד:

הוא נשא את חותמת הזמן 01/01/2100, בדיוק מאה שנים קדימה, והוצגו בו הכותרות שיעסיקו את העולם באותו תאריך עתידי. העמוד כלל כותרות וחדשות בדיוניות כמו: "פקידים עשו שימוש בלוויינים כדי לשבש את מזג האוויר", "ברוכים הבאים למדינה החמישים ואחת של ארצות הברית: קובה", וגם דיון בשאלה האם לאפשר לאוכלוסיית הרובוטים זכות הצבעה בבחירות לנשיאות ארצות הברית...


בתחתית העמוד היה גם הקשר יהודי מפתיע: בצד שמאל למטה הופיעה מסגרת קטנטנה: "זמן הדלקת נרות השבת לנשים ובנות יהודיות באזור ניו יורק, היום יום שישי 01/01/2100, בשעה 16:39". כשנשאל עורך המהדורה לפשר העניין, הוא ענה: "על כל הכותרות הבדיוניות היו בינינו ויכוחים האם אנחנו בכיוון או גולשים למחוזות המדע הבדיוני, אבל על דבר אחד הייתה תמימות דעים בדסק המערכת: גם בעוד מאה שנים, נשים ובנות יהודיות תדלקנה נרות שבת"...

נבקש יחד שיבואו עלינו ימי גאולה וניסים, ימי שלום וביטחון, ימי נחת ושמחה, והחשוב מכל: ימי אחדות ואהבת חינם בתוכנו.








בס"ד

גבולות דמיוניים: איך יוצאים ממצרים בכל יום?                       מבוסס על לקו"ש ה/175, יב/166

 

הפעם אפתח בסיפור אישי: ביום ג' בתמוז תשע"א, לפני כמעט שמונה שנים, קבלתי טלפון מהשליח הראשי בראשון לציון, הרב יצחק גרוזמן: "היום הקדוש מחייב לקבל החלטות לפריצות דרך חדשות, וברצוני להציע לך להצטרף לחיי השליחות בעירנו וליטול אחריות לניהול בית כנסת מרכזי בעיר". הבעתי את הסכמתי והוא דיווח על כך במכתב "פדיון נפש" ששיגר אל ה'ציון' הקדוש של הרבי.

כחלוף חודשיים, באחד מלילות השבת, צעדתי עם ילדיי לאותו בית כנסת, אך לא מצאנו את עצמנו. הציבור מבוגר, נוסח התפילה שונה מזה שאנו רגילים בחב"ד, וגם שעות התפילה המוקדמות לא התאימו למשפחה עם ילדים קטנים. הרמת ידיים ולא המשכתי ללכת לשם. אבל לבי הציק לי שאינני עושה את מה שהתחייבתי. חלפו עוד חודשיים וביום שישי אחד ראיתי באקראי מכתב שכתב הרבי מלובאוויטש אודות המשמעות הנצחית של יציאת מצרים. זה היה מסר מהמם, הוא היכה בי והרים אותי מעל כל הספקות. באותו ערב החלטתי לצעוד לבית הכנסת ומאז זה הפך להיות ביתי השני.

השיעור הקרוב יוקדש ללימוד שני מכתבים מדהימים של הרבי, שהופכים את סיפור יציאת מצרים למקור השראה מעצים אודות מסע הטיפוס הנצחי שמתקדם תמיד, זה שלעולם אינו נגמר.

אבל, כרגיל, אי אפשר לפתוח בלא חיוך יהודי:

פנחס ספיר, שר האוצר הנצחי בשלטון מפא"י, ערך ביקור באוניברסיטה העברית והסטודנטים הציפו אותו בתביעות: דיור מוזל לצעירים, הקלות במימון הלימודים, הנחות בארנונה ועוד. "תרשום", אמר ספיר למזכיר הנלווה אליו, "תרשום כל בקשה ובקשה כדי לטפל בה כראוי". כשיצאו מהקמפוס אמר ספיר למזכיר: "אתה יכול להשליך את הפתק לפח הזבל הקרוב אליך".

משם המשיכו לביקור בבית הסוהר מעשיהו ברמלה ושוב שמעו מפי האסירים רשימת תביעות: מכשיר טלוויזיה בכל תא, בריכת שחיה, מכון כושר ועוד. המזכיר רשם כל פרט וכשהם יצאו מהמתחם, התכוון לזרוק את הפתק לפח הקרוב אליו. "לא ולא, אמר ספיר, עלינו לשבת על כל סעיף ולראות מה לספק להם. תבין, סטודנט אני כבר לא אהיה, אבל לכלא כולנו עלולים להגיע"...

אם נשאל יהודי: "מה הקב"ה בשבילך?". מה אומרת לך המילה "האלוקים"? הוא בוודאי יענה: "הכול". הקב"ה זה הכול והכול זה הקב"ה. הוא ברא את השמים והארץ, הוא המנהל האדיר של כל הג'ונגל הזה והוא מעניק חיים לכל גרגר אבק. וכאן מעלים שני ענקי המחשבה היהודית – רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא - שאלה עצומה:

איך יתכן שהקב"ה מעמיד בראש פסגת הישגיו אירוע אחד ונקודתי של יציאת מצרים? בפעם היחידה בהיסטוריה בה הקב"ה שולף 'כרטיס ביקור' ומציג את עצמו בפנינו, הוא מציג בראש הישגיו את האירוע של הוצאת בני ישראל מהכלא ולא את העובדה שהוא ברא את היקום מאין ליש?

1. פתיחת עשרת הדברות: אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים - אבן עזרא: שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד: למה הזכיר אנכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ?

בואו נעמיק יותר בשאלה: האמונה היהודית עומדת על שתי רגליים. יהודי מחויב לזכור כל יום ויום שתי עובדות: את בריאת העולם בשישה ימים, ואת נס היציאה ממצרים. כך הזכרנו בשבוע שעבר את דברי הרמב"ן הידועים, כי התורה אינה מזכירה שמות לימי השבוע ("סאנדיי, מאנדיי") ולא שמות לחודשי השנה ("אלול, תשרי"). משום שאנו מצווים לספור את ימי השבוע לשבת ("היום יום ראשון בשבת"), ואת החודשים ליציאת מצרים. וכך לזכור כל העת את שני יסודות אמונתנו.

ובין שני היסודות הללו, איזה חשוב ומחייב יותר? לכאורה זיכרון הבריאה בשישה ימים. אחרי הכול היסוד הזה מקיף את כל חיינו מהשמיים ועד הארץ. וכאן מעלים הכוזרי והאבן עזרא את השאלה העצומה האמורה: כיצד עשרת הדברות מתבססים על יציאת מצרים ולא על בריאת העולם כולו?

למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו נער שמורד בהורים שלו. הוא עוזב את הבית ואינו מכיר בסמכותם. האבא יוצר אתו קשר ואומר כך: "דע לך שאתה חייב לכבד אותי, כי פעם, כשהיית בן 12, הלכת מכות עם החבר'ה בשכונה ואני אזרתי אומץ ושחררתי אותך מהם ביד חזקה ובזרוע נטויה"... כמובן, זהו טיעון שולי בשעה שהילד חייב להוריו את כל מה שיש לו. וכך לא ברור, מדוע מבסס הקב"ה את מסמך העקרונות היהודי – את עשרת הדברות – על אירוע בודד שהתרחש לפני 3300 שנה?

למען האמת, המרכזיות של נס היציאה ממצרים אינה נגמרת בעשרת הדברות, אלא מקיפה את כל החיים היהודיים. מצוות רבות ניתנו לנו שכל מטרתן היא לחיות ולנשום ולא לשכוח את נסי יציאת מצרים, ככתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".

ספר החינוך מצוה טז: ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה [הנחת תפילין, פדיון בכורות, פרשת "ציצית", ברכת "גאל ישראל" בשחרית וערבית ועוד] ... כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו: 'זכר ליציאת מצרים'.

והשאלה נשאלת למה הנס הזה כל כך מרכזי יותר מכל שרשרת הנסים שמלווה אותנו מאז ומתמיד?

יתירה מכך – וזאת השאלה הגדולה מכולן: עיקר ההנצחה של יציאת מצרים היא כמובן בלילה הגדול של "ליל הסדר", ואולם תכלית הלילה הזה שונה לחלוטין מכל החגים האחרים המוכרים לנו. הלילה איננו רק נזכרים במה שהיה אז, לפני אלפי שנים, כמו בחנוכה ופורים, אלא היעד הוא אחר לחלוטין:

לשחזר את היציאה ממצרים ולחוות אותה שוב באופן הווה וחי, כאילו אנו בעצמנו יוצאים עכשיו ביחד איתם. כל מעשי הלילה הזה נועדו ליצור מודעות כאילו יציאת מצרים מתרחשת עכשיו, שוב, כעת. מוטל עלינו להרגיש כאילו אנו עצמנו סבלנו יחד איתם במצרים ואנו זוכים עכשיו לפתיחת השערים. לכן איננו רק קוראים הגדה אודות מה שהיה אז, כמו בפורים, אלא עוברים את אותה החוויה: אוכלים את המצה שהם אכלו, את המרור שהם סבלו, ואת כל זה עושים בהסיבה שהיא ממש "דרך חירות" ולא רק "זכר לחירות"[1].

הגדה של פסח: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם שנאמר: 'ואותנו הוציא משם'.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז,ו: חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים ... לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין.

וכל זה מעצים את התמיהות הסובבות את אירוע היציאה ממצרים: מה זה נוגע אלינו? מתי נכנסנו למצרים ובעיקר מתי יצאנו ממנה? דומה כי מעולם לא היינו משועבדים יותר לכל החובות והלחצים מסביב – ומה מוטל עלינו לעשות אחרת בעקבות היציאה ממצרים שמתרחשת עכשיו ממש?[2]

 

ב. לפני שמתקדמים הלאה, נעלה עוד שאלה מעניינת ומסקרנת בפני עצמה שהמפרשים האריכו בה. חלק "מגיד" בנוסח ההגדה של פסח, שהוא עיקר טקסט ההגדה, נפתח בפסקה סתומה:

2. סדר מגיד, הגדה של פסח: הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין.

בניגוד גמור לאווירה החגיגית מסביב, ההגדה פותחת עם פסקה קודרת שמתארת את מצבנו הבעייתי ומייחלת למצב טוב הרבה יותר. הפסקה מורכבת משלושה קטעים של עבר, הווה ועתיד: מתחילים עם העבר ומציגים את המצה בתור "לחם עוני" שאכלו אבותינו בארץ מצרים. אחר כך עוברים אל ההווה ומזמינים את העניים לבוא ולאכול אתנו. ולבסוף מייחלים כי אף שכעת אנו כאן, עבדים, לשנה הבאה נזכה להיות בארץ ישראל בני חורין.

וכמובן כל הקטע סתום מתחילתו עד סופו: א. מה המטרה בו? הרי הוא עומד בניגוד משווע לאווירת הגאולה והנסים שמקיפים את הערב? ב. למה יצא מכלל נוסח ההגדה ונאמר עוד לפניה? הרי מקומו הוא רק אחרי שאלות "מה נשתנה" ותיאור ההגדה אודות כל הניסים ועד שמגיעים בסוף ל"כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרור ... מצה זו על שום מה וכו'"?

ההסבר המקובל הוא שהקטע נועד בשביל החלק השני בו: הזמנת העניים לשולחן. בתחילת הסעודה מזמינים את העניים להתארח אצלנו בליל הפסח ופועלים להרגיע את אי הנעימות שלהם. אל תרגישו רע בכך שהנכם נאלצים להתארח, שכן "הא לחמא עניא", כולנו אכלנו בעבר לחם עוני במצרים עד שהקב"ה הוציא אותנו משם[3]. וכדי לשפר את מצב הרוח הקודר שהתפשט בניגוד לאווירת החג, ממשיכים ומבטיחים כי הגלות העכשווית היא זמנית ולשנה הבאה בני חורין בארעא דישראל.

אבודרהם הא לחמא עניא: בליל פסח יש הוצאה גדולה ואין ביד העניים לקנות די סיפוקם ... ואין לו מצה של מצוה ... חרוסת ומרור ויין לארבעה כוסות, לכך אומר כל דצריך ייתי ויפסח כלומר יבא ויעשה סדר הפסח. ואחר כך ידבר על לבם ואומר להם לא תבושו אם אתם סמוכים על שולחן אחרים - הנה השנה הזאת אנחנו ואתם משועבדים ולשנה הבאה יבא המשיח ונהיה אנחנו ואתם משוחררים.

אבל ישנה בעיה: אם המטרה היא להזמין את העניים לשולחן, היינו צריכים לאומרו בבית הכנסת או ברחוב היכן שישנם עניים? מדוע לאומרו כעת מאחורי דלת סגורה כשכולם יושבים סביב השולחן?

ויש כאן עוד שאלה גדולה, היסטורית: אנו פותחים את הקטע בכך ש'זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים', אבל רגע, את המצה לא אכלו אבותינו במצרים, אלא מחוץ למצרים, אחרי היציאה מהמדינה. כך נאמר בהמשך ההגדה: "מצה זו על שום מה? על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". כך שבדרך החוצה הם אפו מצות בזריזות בתור צידה לדרך.

פירוש ההגדה לאברבנאל, זבח פסח: גם זה אינו שווה לי, כי היה ראוי לומר די אכלו אבהתנא ביציאתם ממצרים? ולא בארעא דמצרים שמורה על ההרגל והתמדה כל זמן ישיבתם שם, וצריך עיון.

באמת, האבודרהם מרגיש בקושיה ומביא אפשרות שאבותינו אכלו מצות עוד בתור עבדים במצרים. משום שהמצות מתעכלות לאט והם מספיקות ליותר זמן, ולכן ניתנו להם על ידי הנוגשים המצריים. האבודרהם מביא עדות של גדול בישראל בשם רב יוסף האזובי שהיה שבוי כעבד במדינת הודו וקיבל לאכול מצה ולא חמץ. ואולם כפי שמקשים המפרשים, הרי לא נאמר בתורה שהמצה היא לחם עבדים, ואדרבה היא מתוארת בתור לחם החירות שאכלו אבותינו אחרי היציאה ממצרים? ולכן שבה ועולה השאלה, מה הכוונה במילים "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים"?

בשיחה ארוכה שנשא הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות יז/80 ואילך) מוצא בפסקה זו את מקור ההשראה והתביעה אודות המשמעות הנצחית של יציאת מצרים בחיינו.

 

3. נפתח עם סיפור חד: ר' גימפל אורמלנד היה יהודי מבוסס ממיאמי, הוא החזיק קרקע גדולה בעיר ובנה עליה בית אבות יוקרתי. פעם ביקר אצל הרבי מליובאוויטש בשבת בראשית ובאותה שבת מכרו בבית הכנסת את זכות ה'מצוות' של כל השנה. ר' גימפל - שלא הבין בדיוק מה קורה ורק שמע שאוספים כסף - אמר שהוא תורם אלף דולר לטובת בית הכנסת. באופן חריג, הרבי פנה אליו ואמר: "אני רוצה ממך 5000$".

ר' גימפל נבהל. ההון שלו היה מושקע בבניה והוא לא ידע מאיפה יביא סכום כזה במזומן מכאן לעכשיו. הרבי ראה את החשש על פניו והבטיח לו כי בשנה הבאה יוכל לתת כפל כפליים. האיש התחזק באמונה וציפה כל יום לעסקה משמעותית. השנה עברה ודבר לא קרה. בתוך תוכו הוא התפלא מאוד על דברי הרבי, וגם חשש שמא בשנה הבאה יבקש הרבי שוב והוא אינו יכול לתת כלום.

בערב ראש השנה פנו אליו מבית הרפואה שעמד צמוד לבית האבות שלו בהצעה למכור להם את הבניין. הם רוצים להתרחב והבניין ההולך ונבנה מתאים להם כמו כפפה ליד. ר' גימפל נטה לדחות את ההצעה, הוא השקיע כל כך הרבה כסף וחלומות בבניה, ולכן זרק סכום אסטרונומי כדי להיות בטוח שהם יסרבו. אך הנהלת בית הרפואה הייתה להוטה לסגור הסכם והשיבה בחיוב. הם חתמו על מסמך 'זיכרון דברים' והוא קיבל מקדמה במזומן על העסקה. החלק האישי שלו בתוך המקדמה היה 15,000 דולר, פי 3 מאותם 5000$ שהוא נתן לרבי אשתקד.

בשמחת תורה הוא נסע לרבי שוב והפעם ציפה לשמוע את הסכום אותו יבקש הרבי. בסתר ליבו קיווה שהרבי יבקש סכום גדול ככל האפשר וכך יוכל לדעת כמה ירוויח בשנה הבאה בכפל כפליים... הוא התחרה בעקשנות מול החסיד ר' בערל ווייס על קניית הפסוק הראשון ב"אתה הראת" עבור הרבי, אך לבסוף נכנע וויתר. הוא קנה את הפסוק השני ואמר שהסכום יהיה 'על דעת הרבי'. בליבו קיווה שהסכום 'על דעת הרבי' יהיה עצום ורב...

אחרי שבת בראשית נכנס ליחידות ושאל כמה לכתוב בצ'ק? הרבי השיב: 126 דולר. אורמלנד נדהם. בשנה שעברה כשלא היה לו, הרבי ביקש 5000 דולר והשנה כשביכולתו לתת מבקשים 126?!. הרבי אמר כך: "אני לא זקוק לכסף שלך, אני צריך שתפרוץ את ההגבלות שלך. בשנה שעברה, הדבר נעשה עם הסכום ההוא, וכעת כמה שתיתן לא תרגיש את זה, ולכן תיתן מה שתיתן [לשם שמים]"...

הרבי העביר כאן מסר מהפכני שהוא לחלוטין אינו מובן מאליו: החיים היהודיים הם אינם רק למלא טבלת משימות, הם הרבה יותר מכך: לפרוץ את ההגבלות ולעשות את מה שאינו טבעי עבורך. המבחן הגדול של יהודי אינו רק בשאלה מה עשית, אלא מה זה תבע ממך? כמה היית צריך להתאמץ כדי לעשות את זה.

כי יהודי נדרש "לעבוד את ה'", ו"עבודה" פירושה משהו שדורש עמל ויגיעה, משהו שהוא מעבר לשגרה ונעשה כל כולו כמחווה של אהבה למען האהוב (ראו תניא פרק טו). כך ענה פעם הרבי ליהודי ששאל מהי נתינת צדקה ראויה? הרבי ענה: כשמתחיל להיות לך קשה לתת...

וזה כמובן דבר שקשה לקבל אותו: הטבע האנושי שואף ליציבות ורוגע. ככל שהאדם מתבגר הוא מתעניין יותר ביציבות וכסף, ופחות ביצירה ובנייה. בעוד שהנער מורד בכל, המבוגר מקבל את החוקיות של החיים וחותר להתייצב בתוכם. ואילו הדרישה היהודית היא הפוכה: ללכת נגד כיוון התנועה. להישאר צעירים לנצח ולא להפסיק להגביה לעצמנו את הרף.

ובדיוק מהסיבה הזו, עשרת הדברות מתחילים עם בשורת יציאת מצרים ולא עם הבשורה הגדולה יותר, לכאורה, בריאת השמים והארץ. שימו לב לנקודה הכבירה הבאה: בריאת השמים והארץ אומרת שהקב"ה מסוגל ליצור ברואים חדשים, ואולם יציאת מצרים מעבירה מסר עוד יותר גדול:

אנשים קיימים יכולים וצריכים להשתנות. לא רק שהקב"ה בורא יצורים חדשים מאין ליש, אלא תובע מהיצורים הקיימים לברוא את עצמם מחדש. או בסגנון אחר: בריאת השמים והארץ זה העולם שהוא ברא עבורנו, ואילו יציאת מצרים זה העולם שאנו אמורים לברוא עבורו. יציאת מצרים היא לא רק אירוע חולף, היא קריאה תמידית לעשיה: אל תפסיקו לשאול "מה אעשה כשאגדל"? כשם שילד בטוח שהוא יהיה שונה בעתיד ממה שהוא עושה כיום, כך אומרת התורה: אף פעם אל תסתכלו על עצמכם כאל בוגרים מדי מכדי להגביה לעצמכם את הרף.

3. אגרות קודש מתורגמות ללשון הקודש א/30: האבן עזרא שואל, היה צריך להיות כתוב 'אנוכי ה' אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ' שהוא דבר גדול יותר מאשר 'הוצאתיך מארץ מצרים', וגם נוגע יותר לכל הדורות ולא רק לאלו שיצאו ממצרים? חסידות עונה כך: הבריאה נועדה לעשות מהאין – יש, ואילו יציאת מצרים עשתה דבר יותר נעלה: אותות ומופתים שעניינם הוצאת היש מהעקרונות והגבולות של יש ובריאה. הנמשל בעבודת האדם: ללמוד ללכת בדרך ישרה לכתחילה, זהו דבר יחסית קל. אבל לשנות עקרונות ולצאת מגבולים שהתרגל לחיות בהם ... זוהי יציאת מצרים שהיא קשה הרבה יותר.

כיצד זה אפשרי? איך יכול האדם ללכת נגד כיוון התנועה ולפרוץ גבולות בכל מקום ובכל זמן?

כי יציאת מצרים גרמה לכך שהגבולות הם דמיוניים. כאשר הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, הוא לא פרץ רק את הגבולות הגיאוגרפיים של מלכות פרעה, אלא את הגבולות שעומדים בפני יהודי באשר הם. המהר"ל מפראג מנסח זאת כך: יציאת מצרים הפכה את היהודי לבן חורין בעצם מהותו, לכזה שהוא יותר חזק מההתמודדויות שלו, ששום ניסיון אינו חזק ממנו. העולם הזה הוא אינו שטח הפקר, הוא אינו מתנהל מעצמו. יש לו בעל הבית ויש לו מנהל, והמנהל הזה מתאים את הניסיונות ליכולת הקיבול של כל אחד, ולכן עצם הניסיון מעיד כי הוא ניתן לפריצה ולהתגברות.

מהר"ל גבורות ה' פרק סא: יש מקשים מה הועילה לנו היציאה, הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות? ... ודברי הבאי הם כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קיבלו הטוב בעצם, עד שהיו ראויים בעצמם להיות בני חורין מצד עצם מעלתם.

הנה סיפור מעורר השראה על אדם שהתמודד עם גבולות אימתניים באמת, שלא בערך להתפנקויות הטיפשיות שלנו, אבל האמין שיהודי הוא בן חורין בעצם מהותו: זה היה לפני 92 שנים בימי האימה והרשע של השלטון הקומוניסטי. בכל יום נתפסו יהודים, נכלאו, נשלחו למחנות עבודה ונרצחו ללא משפט. בחודש סיון תרפ"ז (1927) עצר השלטון את הרבי הקודם והוציא עליו גזר דין מוות. במהלך החקירה הוציא החוקר אקדח ונפנף בו מול עיניו של הרבי. בסופו של דבר, ברחמי שמים ובכוח השתדלות בינלאומית, הצליחו להמתיק את גזר הדין והרבי נשלח לשלוש שנות גלות בעיר נידחת.

ביום ראשון, ג' בתמוז, הרבי הובל אל תחנת הרכבת בפטרבורג כדי להילקח לעיר הגלות. למרות הסכנה ושוטרי החרש שמילאו את התחנה, אלפי יהודים התקבצו להיפרד מהרבי, הם סיכויים רבים שלא יזכו לראותו שוב. הרבי עמד בתחנת הרכבת של פטרבורג ואמר משפטים בלתי נתפסים:

ליקוטי דיבורים (לה"ק) ג,33: ידעו כל העמים אשר על פני האדמה: רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל נשמותינו בגלות לא ניתנו ובשעבוד מלכויות לא נמסרו. חייבים אנו להכריז לעין כל, אשר בכל הקשור לדתנו, תורת ישראל מצוותיה ומנהגיה, אין מישהו יכול לכפות עלינו את דעתו.

בשעתו, זה היה נשמע כמו חלום בלתי ניתן לעיכול. הרבי מוקף שוטרים, הוא בדרך להישלח לעיר גזירה, ורבים מאלו שבא להיפרד ממנו מסרו נפשם ונהרגו על ידי השלטון. אבל השנים חלפו ומהשלטון הקומוניסטי האימתני לא נשאר דבר, ויהדות רוסיה הולידה את אחת ממהפכות התשובה הגדולות שהתרחשו מאז ומעולם. וגם הקשר אחד אקטואלי: בשבוע שעבר, טס ראש ממשלת ישראל למה שהיה עד לא מזמן, גיא הגיהנום, משרד ההגנה של רוסיה בקרמלין, כדי לקבל את נעליו של החייל זכריה באומל הי"ד, שחיילים רוסיים חפרו באדמה כדי להוציא אותם עבורנו ועבור יקיריו...

זה הפשט שלא רק חומות מצרים נפרצו, אלא כל החומות העומדים בפני יהודי באשר הם. הנה תמצית רעיון "יציאת מצרים בכל יום ויום" באגרת נפלאה של הרבי:

אגרות קודש כ/קה: כבוד קדושת מורי וחמי סיפר שבעת התחילו לעסוק במסחר, ביקש מכבוד קדושת אביו 'שלא יהיו לו דפוסי חשיבה של בעל בית'? הכוונה היא כאלו שהם שומרי תורה ומצוות במילואם, אבל כל משך חייהם הוא כמו האתמול, והמחר כהיום... ולא עוד אלא ששאיפה לשינוי היא ענין משוגע בעיניהם, מחוץ למסגרת השכל הבריא. וכמה מאירים דברי רבינו הזקן בספר התניא שלו, שבלשון המשנה 'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים' - הוסיף רבנו המילים: 'ובכל יום ויום'.

 

ד. בהתאם ליסוד הזה[4], מבארת תורת החסידות שני סיפורים תלמודיים מפורסמים ותמוהים עד מאוד. מדובר בשני גדולי עולם שלא היה רגע אחד בלתי מושלם בחייהם, ובכל זאת בסוף חייהם התענו במחשבות קשות האם הם ראויים להיכנס לגן עדן.

הסיפור הראשון הוא על רבן יוחנן בן זכאי. רבן יוחנן היה גדול הדורות. לא סתם הוא החכם היחיד לאורך ההיסטוריה שלא היה ממשפחת הנשיאים ובכל זאת נקרא בשם "רבן" ולא "רבי". הוא זה שאחראי לכך שהתורה לא השתכחה אחרי החורבן בירושלים ועברה להיבנות ביבנה. גם באופן אישי נאמרו עליו דברים מופלאים, כמו שמעולם לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה. ובכל זאת מספרת הגמרא בברכות כי ברגעי חייו האחרונים הוא פרץ בבכי מאימת הדין, ואמר שאינו יודע לאיזו דרך מוליכים אותו בבית דין של מעלה.

מה הכוונה בסיפור? וכי רבן יוחנן לא ידע שמעולם לא שח שיחת חולין?! אם הוא לא ראוי להיכנס לגן עדן – מי כן יכול להיכנס לשם? למי כן נועד השכר המובטח בשמים?

אחד ההסברים אומר (דרך חיים א,א) כי רבן יוחנן ידע שמסר נפשו על לימוד התורה, אבל הוא התלבט האם פעם אחת זכה לפרוץ מיצר? האם עשה משהו שאינו טבעי עבורו? הוא נולד צדיק, בעל נפש טבעית של התמדה וקדושה, ולכן תהה לעצמו האם זכה במשהו להיות בעל תשובה?

כי מה שמכניס לגן עדן הוא לא העשייה הגדולה, אלא החידוש שנוצר ביחס למה שטבע בך הבורא.

הסיפור השני מצמרר עוד יותר (עבודה זרה יח): אלו היו ימי גזרות השמד והאימה של עשרת הרוגי מלכות. בכל יום סחבו הקלגסים הרומאיים עוד מגדולי אומתנו והמיתו אותם במיתות משונות. באותם ימים נכנס התנא רבי חנינא בן תרדיון לבקר את רבו, רבי יוסי בן קיסמא. הרב אמר לתלמיד כי הוא שומע עליו דברים קשים, הוא שומע כי רבי חנינא ממשיך ללמד תורה ברבים ובכך מכניס עצמו לסכנת חיים ממשית כי הצוררים יתפסו ויהרגו אותו.

רבי חנינא הקשיב ושאל, האם לדעת הרב, הוא עתיד להיכנס לגן עדן? הרב ביקש לשמוע על מעשה טוב שעשה וכך יוכל לדעת האם הוא ראוי להיכנס לעולם שכולו טוב. רבי חנינא חשב ואז סיפר כי בנוסף ללימוד התורה, הוא גם פועל כגבאי צדקה ואוסף כסף מיהודים עבור עניים בירושלים. פעם בליל פורים הוא עשה סדר עם הכסף שהצטבר ומצא מאה שקלים שלא ידע אם הם שייכים לארנק הצדקה או לארנק הפרטי שלו. הוא היה יכול לעשות "יחלוקו", אבל לא התלבט ומסר בשמחה הכול לצדקה. הרב התפעל מהסיפור ואמר כי המעשה הזה מעניק בוודאי כרטיס כניסה לגן עדן.

וכמובן, אין סיפור תמוה יותר: מדובר כאן על תלמיד שמוסר נפשו ללמוד תורה ברבים, הסוף היה שהם אכן תפסו אותו לומד בספר תורה וכרכו את גופו בספר וזרקו אותו לתוך האש. ובכל זאת כל זה לא מזכה בכניסה לגן עדן. רק העובדה שהוא פעם נתן מאה שקל לצדקה – מה שכולנו עושים כל העת – פותחת בפניו את ההיכלות של מעלה. מה הנקודה כאן?

מבאר רבינו הזקן (תורה אור יט,ב): התשובה על השאלה 'האם אזכה להיכנס לגן עדן', תלויה בדבר אחד: האם עשית משהו שהוא מעבר לטבע, האם נתת לקב"ה נתינה כזו שאינה נובעת מצד האופי, אלא רק מצד ההתמסרות לעבודת ה', ולכן רבי יוסי ביקש מתלמידו לשמוע על מקרה בו פרץ פעם את גבולותיו הטבעיים?

רבי חנינא הבין היטב את השאלה וענה כך: אני כל חיי לומד תורה, אבל יש לי הוכחה שלימוד התורה שלי אינו נובע מהאופי הטבעי שלי. אדם שמסור ללימוד תורה ביום ובלילה, הוא בדרך כלל טיפוס מסוגר ומכווץ שחי עם עצמו ואינו מתחבר אל החיים התוססים. אדם כזה בדרך כלל אינו נהנה לפזר כסף ומעדיף לחיות עם מה שיש לו. ואולם ברגע שפתחתי את הכיס ונתתי צדקה בקלות, זה מוכיח שבטבעי אני אדם אוהב חיים ונהנה לחיות, ומכך מוכח שלימוד התורה שלי אינו זורם בטבעיות, אלא נעשה מתוך מאמץ של מסירות נפש. ואכן, כאשר שמע זאת רבי יוסי, הסכים לכך בהתלהבות.

 

ה. כעת נוכל לסגור את הפינה האחרונה ולהבין מדוע ההגדה נפתחת בפסקת "הא לחמא עניא": מה המטרה בקטע הקודר הזה שמתחיל את חגיגת הסדר דווקא עם תזכורת לגלות שנמצאים בה?

כאשר מתיישבים בחגיגיות לסעודה המפוארת והיקרה בשנה, הגברים מסבים על כריות כמו בני מלכים, והיין נשפך כמים, הבן הצעיר אינו מבין על מה החגיגה? מי כאן בני חורין? אם יצאנו ממצרים כמו בני מלכים, מדוע בכל דור קמים עלינו לכלותנו?

כדי ליישב את הסתירה, אנו מתחילים בקטע של תיאום ציפיות. אנו מסבירים לבן ולעצמנו כי יציאת מצרים לא השלימה את הגאולה, היא הייתה רק השלב הראשון שלה. יותר משיציאת מצרים הייתה אירוע של גאולה, היא אירוע שקורא לנו לחולל גאולה בכל יום מחדש.

כאשר אבותינו יצאו ממצרים, הם היו שקועים בתוך מט שערי טומאה ויצאו רק בגלל שהקב"ה שלף ומשך אותם משם. ולכן אנו אומרים: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", כלומר, לא בתוך מצרים הפיזית, אלא במצרים הנפשית, הרוחנית, משום שהם מעולם לא יצאו מהמצרים הרוחניים באופן עמוק ומוחלט. ומה שמוטל עלינו כעת הוא להמשיך ולהתמיד את הגאולה הזו על עוד ועוד נקודות בחיינו עד ש"לשנה הבאה בארעא דישראל, לשנה הבאה בני חורין".

4. ליקוטי שיחות יז/85: כאשר מתיישבים לשולחן הסדר, הבן אינו מבין מדוע גאולת מצרים לא הייתה נצחית ואחריה החלה גלות קשה ש'בכל דור קמים עלינו לכלותנו'? הוא אינו מבין מדוע לאחר שיצאו ממצרים ברכוש גדול, ישנה עניות כזו עד שאורחים עניים אין להם לקנות צרכי החג? ובהמשך נקרא על הבן הרשע שלא רוצה לצאת ממצרים? על כך מתחילים בקטע של 'הא לחמא עניא', כי את הלחם הזה אכלו אבותינו במצרים והם למעשה לא נגאלו לגמרי משם. שכן הגאולה רק פתחה את הצינור, ומאז מוטלת עלינו המשימה להתקדם ולהיות בני חורין, 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל'.

ונסיים בנקודה אחרונה: הרבי הזכיר פעמים רבות כי בשולחן הסדר של חמיו, הייתה אמירת ההגדה נקטעת ברעיונות וביאורים שונים. ואולם היה קטע אחד בו לא הרשה הרבי לעצור: בפסקת "דיינו".

כדי שיהודי לא יחשוב שהוא יכול לעצור באמצע הדרך, שהוא לא יעלה בדעתו שבאמת "דיינו" במשהו שהוא פחות מהגאולה השלמה. כל עוד ישנו מיצר אחד שאפשר לפרוץ אותו ולא פרצנו, הרי הגאולה אינה שלמה ועוד לא עמדנו במשימה שלנו. זאת הקריאה האמתית של ההגדה של פסח: לשאוב את ההשראה והכוחות מליל הסדר, כדי לפרוץ עוד ועוד גבולות ולהתמסר בלב שלם לעבודת ה'. זאת המסילה שתביא אותנו עוד לפני חג הפסח הזה לגאולת עולמים כפשוטו ממש.

 

כתיבת הדרשות והשיעורים והפצתם באופן חופשי

מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי הרבי ברחבי תבל

 

ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי

ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי

להצלחה רבה בכל ענייניהם

ולעילוי נשמת מרת

שיינא בעשא בתיה בת יוסף דב

 



[1] סיפור: בתחילת שנות התשעים התעשרה ארץ ישראל במיליון עולים מרוסיה. זה היה אירוע 'יציאת מצרים' הגדול ביותר בדורנו. אולם העלייה הציבה אתגר משמעותי בפני הרבנות הראשית, לוודא את יהדות העולים.

פעם נכנס אדם בן 42 לבית הדין הרבני בתל אביב, בראשות הרב ישראל מאיר לאו, וביקש להוכיח את יהדותו. האיש הביא עמו שני עדים: אחד העיד כי השתתף בברית המילה שלו לפני 42 שנה, והשני היה חסיד חב"ד זקן שסיפר את הסיפור הבא: "אינני מכיר את האיש אישית, אבל הכרתי את אימא שלו. היא הייתה מנהלת מחלקה בבית חולים במוסקבה, היא לא הייתה דתית, אבל הקפידה בקנאות על מצווה אחת:

מדי יום הייתה מעשנת כשתי קופסאות סיגריות, אך בכל לילה, הייתה מוציאה סיגריה אחת ומניחה בקופסת חיסכון תחת המיטה. אחרי פורים הייתה מוציאה את 365 הסיגריות שהתקבצו במשך השנה ומביאה אותם אלי הביתה. אני הייתי מוכר אותם בשוק השחור, קונה כמה קילו קמח ואופה עבורה מצות לליל הסדר".

הרב לאו התרגש וביקש לדבר איתה: "אני חוגג ליל הסדר ערב אחד בשנה ואת חגגת אותו 365 יום בשנה".

[2] ההסבר המקובל נמצא בתוך ההגדה עצמה: "אילו לא גאל הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". היינו שנס הפסח שייך גם אלינו ישירות, משום שגם אנו היינו אמורים להיוולד בארץ המסוגרת הזו, שהרי מצרים הייתה מקום סגור ומסוגר. אמנם כמובן שהדברים צריכים הסברה: א. הרי הקב"ה הבטיח מראש לאברהם אבינו שנצא משם אחרי 430 שנה? ב. באותה מידה צריך לחגוג עוד הרבה ניסים קיומיים שבלעדיהם כולנו לא היינו מגיעים לעולם, כמו המן שירד מהשמיים והמים מהבאר?

[3] בכך מובן שהקטע הזה בארמית, משום שהוא נכתב בבבל ונועד לאוזני העניים שלא בקיאים בלשון הקודש.

[4] שאבתי את הרעיון משיעור 6 בקורס אגדות התלמוד מבית JLI.






ספטמבר 2017
עבדות

 

עבדות

     עבדות הוא מונח המציין משטר עבודה המאופיין בבעלות ושליטה רבה של אדם על אדם אחר שנחשב לרכושו .בעבדות האדם המשועבד איננו חופשי ובן חורין לקבוע את התנהלותו וסדר היום שלו ,ואדונו הוא שקובע בעבורו את כל או רוב סגנון חייו ודרכי התנהלותו .

כללי

     מושא העבדות מכונה עבד .העבד יכ =D7ל לקבל א=D7 מזונו וצרכיו האחרים מידי אדונו ,ועליו לבצע כל עבודה שתידרש ממנו .פירותיה של עבודה זו יהיו לאדון .זאת בניגוד לעובד השכיר ,הנהנה ממשכורת ואיננו תלוי באופן בלעדי במעסיקו לסיפוק מחייתו ,מה גם שהשכיר עושה זאת מרצון בעוד שהעבדות נכפית .

     העבד שונה מהצמית הפיאודלי .שעבוד הצמית לאדונו מתבטא בתשלום מס ,והוא אחראי לאספקת צרכיו .לעבד ,לעומת זאת ,אין בעלות על גופו ועל תוצרי מלאכתו ,ואף את צורכי הקיום המינימליים שלו אין הוא משיג בעבודתו ,אלא כלחם חסד מבעליו .

     סעיף ד 'של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם אוסר על קיום עבדות ,שעבוד בני אדם , וסחר בעבדים .העבדות הוצאה מחוץ לחוק בכל מדינות העולם ,אך בפועל מתקיימות גם כיום צורות של עבדות ,שקורבנותיהן הן בעיקר ילדים ונשים ,בכמה ממדינות העולם השלישי .

     העבדים בהיסטוריה היו בדרך כלל ממוצא גזעי ,אתני או דתי השונה מזה של משעבדיהם .. תקופת עבדותם החלה בחטיפה או בנפילה בשבי במלחמה .סיבות לעבדותם של אנשים לבני עמם היו בדרך כלל הרשעה בפשע או חוסר יכולת לפרוע חוב .לעתים נאסף תינוק נטוש לבית משפחה שגידלה אותו כעבד .ילדיהם של עבדים נעשו לרוב לעבדים בעצמם .

עבדות ביוון וברומא

     מקורות העבדות ברומא הקדומה לא היו שונים מאלה שבכל מקום אחר .דיו כריזוסטומוס ידע כי אפשר היה לקבל עבדים בירושה או כמתנה ;היה אפשר לקנות שבויי מלחמה ;כן אפשר היה לקנות ילדים עזובים או חטופים או את קורבנותיהם של שודדי ים .חטיפת בני אדם בידי שודדי ים היה נוהג עתיק יומין .לחופי הים השחור חיו שבטים שעיקר פרנסתם היה על שוד ימי .והמלכה טאוטה הסבירה =D7שליחי רומא כי משלח יד זה מעוגן היטב במסורת של השבטים האיליריים .ודאי היו גם עבדים שנולדו בבתי אדוניהם וגודלו שם .אחרים הגיעו לעבדות בגין אי פירעון חוב או כעונש על מעשי פשע שעשו .

     הפילוסופים הגדולים של יוון לא מצאו פסול בעבדות .אריסטו הכריז כי יש ברברים ,הראויים לעבדות "מטבעם ."ברומא היו העבדים נטולי כל זכויות .ניתן היה לענותם ולהורגם על פי גחמות האדון .היו בין האדונים שניצלו זאת ונהגו באכזריות רבה .על אחד מהסנאטורים מסופר שהיה משליך לאקווריום מלא בדגים טורפים עבדים שהתרשלו והפילו כלי חרס .על פי נוהג עתיק ,הריגתו של אדון בידי עבדו הביאה להמתת כל העבדים שבבית ,גם החפים מפשע שבהם .

    לעבדים ביוון וברומא היה ,עם זאת ,סיכוי להשתחרר .כמשוחררים הוטלו עליהם מגבלות מסוימות , ואף על פי כן הצליחו להגיע לעתים לעמדות גבוהות בחברה .הקיסר פרטינקס ,למשל ,היה בנו של עבד משוחרר .

במכרות שועבדו העבדים בתנאים קשים מנשוא :

     " הם מכלים את גופם בחפירות מתחת לפני האדמה ,ביום ובלילה ,ומתים במספרים רבים בשל הסבל הקיצוני שבו עליהם לעמוד .אין הם זוכים להפסקה בעבודתם או למנוחה ,ועליהם לסבול את מלקות המשגיחים ולעמוד בקשיים הנוראיים ביותר ,וכך לעמוד בחייהם האומללים( "דיודורוס)

 3

רוב הגלדיאטורים היו עבדים .אחד מהם ,ספרטקוס אסף סביבו חבורת עבדים ,הצליח לקרוא תיגר על צבאות רומא ולהטיל עליה אימה במשך כמה שנים .בסופו של דבר הובס בידי המצביא הרומי קראסוס .שבויי המלחמה הוקעו על צלבים לאורך הדרך עד רומא .

     גם עליית הנצרות לא ערערה את מוסד העבדות ,ונראה שהמעבר מעבדות לצמיתות בימי הביניים נבע ממניעים כלכליים ולא מוסריים .אוגוסטינוס כתב כי עבדות היא שלילית ,אך היא בין העונשים הנובעים מהחטא הקדמון .

 נאסרה 19-     העבדות מעולם לא תפסה מקום עיקרי באירופה בעת החדשה ,ובתחילת המאה ה בפועל בידי המדינות הגדולות ביבשת.

עבדות באפריקה

     בעת העתיקה העבדות הייתה נפוצה גם באפריקה ,כמו גם במקומות אחרים בעולם .עם התפשטות האסלאם לאפריקה ,פעלו סוחרי עבדים ערבים מוסלמים לאספקת עבדים ממזרח אפריקה לחצי האי ערב וליתר ארצות האסלאם .שודדי ים מצפון אפריקה חטפו גם אירופאים רבים לעבדות בתקופת האימפריה העות'מאנית ..באפריקה התקיים גם סחר עבדים פנימי ,ועבדים שועבדו גם בידי שחורים .

     באפריקה ,כנראה יותר מאשר בכל יבשת אחרת ,נמשכת עבדות גם כיום .בסודאן היא קשורה   ,אך כנראה לא 1981- למלחמת האזרחים המתמשכת שם .במאוריטניה היא הוצאה מחוץ לחוק רק ב נפסקה כליל .בבנין ובניגריה קיים סחר בילדים .

עבדות באמריקה

     עם כיבוש יבשת אמריקה ,נעשה ניסיון בידי הכובשים לרתום את האינדיאנים לעבדות ,אך אלו מתו בהמוניהם ממחלות שהביאו עמם האירופאים ,והתבררו כלא כשירים לשעבוד .בנוסף ,עם התנצרותם הם זכו להגנת הכתר הספרדי והכנסייה .במקומם שימשה אפריקה כמאגר עבדים עבור העולם החדש ,אשר דרישתו הגבוהה לעבדים הביאה לעלייה משמעותית בסחר ולפגיעה הרסנית במרקם החברתי במערב אפריקה .העבדים היו נחטפים בידי סוחרים מקומיים או על ידי בני שבטים יריבים ,ולעתים נמכרו גם בידי =D7ני משפחתם .עבור שבטים שחורים רבים הייתה אספקת העבדים דרך פרנסה עיקרית .בסופו של דבר הגיעו הנמכרים לעבדות לסוחרי עבדים אירופאיים ,בעיקר מאנגליה ומפורטוגל ,והובלו בספינות בתנאים בלתי אנושיים ,בעיקר לאיים הקריביים ולברזיל ,שם עונו ונמכרו תמורת זהב או סחורות בהתאם לאיכותם .בשלבים מאוחרים יותר של סחר העבדים  , מיליון עבדים הובלו רק לאמריקה 12.5- נשלט הסחר בידי ברזילאים והולנדים .מעריכים שלמעלה מ 15 -וכ % מהם נספו במסע .

     עבדות הייתה נפוצה בארצות הקריביים ובאמריקה הדרומית .לעבדים הייתה חשיבות רבה בכלכלת ברזיל ,שבה עבדו במטעי הסוכר והקפה בתנאים קשים .העבדות בארצות הברית הייתה , מבחינה היקפה ,קטנה יחסית לארצות אחרות ביבשת אמריקה .אך חוקרים רבים סבורים שהעבדות שיחקה תפקיד חשוב בכלכלה האירופאית של העולם החדש וביטולה הגיע בעקבות המהפכה התעשייתית .

     על פי מסד הנתונים על סחר העבדים הטרנס אטלנטי ,התחלקו העבדים שהובאו מאפריקה בין החלקים השונים באמריקה כדלקמן :

     אפריקאים שעזבו את חופי היבשת במסגרת סחר העבדים הטרנס אטלנטי לעבדות בתקופה שבין  :1866- ו 1501

תקופה אירופה צפון אמריקה הקאריביים הבריטיים הקאריביים הצרפתיים אמריקה ההולנדית איים דניים אמריקה הספרדית ברזיל אפריקה סה"כ

 4

0 34,686 241,917 0 0 0 0 0 903 16- המאה ה 277,506

4,312 910,361 313,301 22,610 145,980 50,356 405,117 19,956 3,639 17- המאה ה 1,875,631

2,139,819 358,845 6,256 18- המאה ה 1,178,518 339,559 81,801 175,438 2,210,931 3,451 6,494,619

860,5 25,455 28,654 99,549 218,475 93,581 0 19- המאה ה 89 2,376,141 171,137 3,873,580

2,763,411 472,381 10,798 סה"כ 1,328,422 514,192 129,867 1,591,245 5,532,118 178,901 12,521,336

15 -     כאמור ,כ % מהעבדים לא שרדו את המסע הכרוך בחציית האוקיינוס האטלנטי .על פי 85  עבדים ,או 10,702,656 המחקר ,בסה"כ הגיעו לאמריקה  מהיוצאים לדרך .למעלה .48% ממחצית העבדים הגיעו לנמלי היעד בברזיל ואילו בריטים היו הקבוצה הגדולה ביותר המעורבת בארגון ומימון הסחר ,והיוו כשליש מנפחו הכולל .

  , לאחר מאבק פוליטי ממושך ,נחקק בבריטניה חוק האוסר על סחר עבדים ,אם כי הותרה 1807-     ב . החוק נכנס לתוקף גם במושבות הבריטיות באמריקה הצפונית 1808- עדיין בעלות על עבדים .החל מ בעשורים שלאחר חקיקתו יצאה בריטניה ,באמצעות הצי הבריטי החזק ,למאבק בסחר העבדים   נאסרה העבדות במושבות האימפריה הבריטית (בעיקר נגע הדבר למטעי 1833- הטרנס אטלנטי .ב הסוכר באיים הקריביים ,)ובריטניה החלה ללחוץ על מדינות אחרות לבטלה כליל .

   הסתיימה העבדות ברוב חלקי יבשת אמריקה ,בין היתר 19-     בעשורים הראשונים של המאה ה  ,בעקבות מלחמת 1865 בעקבות הלחץ הבריטי .עבדות בארצות הברית נאסרה בחוקה בשנת האזרחים האמריקנית .ביטול העבדות היה ,בדרך כלל ,הדרגתי :ראשית נאסר סחר העבדים הטרנס אטלנטי ;לאחר מכן הוחל חוק הרחם החופשי ,שהעניק לילדי העבדים את חירותם ,ולבסוף בוטלה העבדות סופית ,תוך פיצוי בעלי העבדים על אובדנם .כך ,למשל ,היה תהליך ביטול העבדות בברזיל .  .)מרד 1888(  )וברזיל 1886( שתי המדינות שהיו אחרונות לבטל את העבדות באמריקות היו קובה  ומלחמת 18- העבדים המפורסם שאירע בסנטו דומינגו הצרפתית (האיטי של היום )בסוף המאה ה האזרחים בארצות הברית הם שני המקרים היחידים בהם הסתיימה העבדות בשפיכות דמים ,ולא בהסדר כלשהו .לאחר ביטול העבדות בארצות הברית ,העבדים-לשעבר הפכו לאזרחי המדינה ,אם כי הם קופחו באופן חוקי ולא חוקי לעומת הלבנים .רק כעבור עשרות שנים זכו צאצאי העבדים לשוויון זכויות מלא בעקבות מאבק התנועה האפרו-אמריקנית לזכויות האזרח ,והחלו להשתלב בהדרגה בחברה האמריקנית .

תרבות עבדים באמריקות

     תרבויות רבות אבדו בעקבות הסחר בעבדים והבאתם לאמריקות על בסיס גזעם .לפיכך ,עבדים שנסחרו ,ילידי אמריקה ואפריקה ,התקבצו לעתים קרובות בלא יכולת לתקשר ,שכן דיברו שפות שונות .קהילות העבדים פיתחו תרבויות מקומיות ,שמרו על מנהגים מקוריים רבים ,וגם פיתחו מנהגים נוספים .העבדים פיתחו באזורים השונים שפה קריאולית ,סגנונות מוזיקליים ,סגנונות ריקוד ותוצרים תרבותיים נוספים שהתבססו על חיבור בין תרבויות שמקורן באפריקה ,התרבות הילידית , ואף תרבות האדונים .הקפוארה מברזיל ,למשל ,התפתחה מאחר שאסרו על העבדים להתאמן בלחימה ,ועל כן העבדים שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות ריקוד ,כדי שלא יעוררו חשד בעת שהתאמנו .דוגמאות נוספות - הבלוז ששימש את העבדים באמריקה להתבטאות ,וריקוד הגו-קה מגואדלופ ,ריקוד המשמר עד היום תנועות של הגבלה משלשלאות אותן נשאו העבדים או שסימלו את המכות שספגו מאדוניהם .

 

 5

עבדות ביהדות .

בהלכה

     במשפט העברי נעשית הבחנה בין עבד עברי ,שהסיבה לעבדותו היא חוסר יכולת תשלום על גניבה או מכירה עצמית ,לבין עבד לא יהודי ,המכונה עבד כנעני .תנאיו של העבד העברי הם טובים יותר ,ועבדותו לא נמשכת יותר משש שנים (מצב זה יכול להשתנות במקרה שהוא מתעקש להישאר בעבדותו וטוב לו בה ,ומאז הוא הופך ל"עבד נרצע" .)האדון צריך להתייחס אליו כאל שכיר ,ובזמן שחרור=D7 מחויב להעניק לו מענק שחרור .

     לעומת זאת ,עבדות העבד הכנעני אינה מוגבלת בזמן ,ולמעשה ,מצווה התורה להעבידו עד עולם - "לעולם בהם תעבודו" .עם זאת ,פגיעה פיזית של אדוניו בו יכולה להיות עילה לשחרורו ,אם הוא  24 מאבד בעטיה אחד מעשרים וארבעה ראשי אברים המוזכרים בגמרא .הריגתו ,אם ארעה תוך שעות מרגע הפגיעה ,מחייבת את האדון בדין מוות (במקרא - "נקום ינקם)" .ציווי הומני ויוצא דופן ביחס לעמים האחרים באותה תקופה המובא בתורה הוא איסור על הסגרת עבד בורח לאדונו - "לא ַת ְס ִּגיר ֶעֶבד ֶאל ֲאֹדָניו ֲא ֶשר ִּיָנֵצל ֵאֶליךָ ֵמִּעם ֲאֹדָניו .ִּע ְמךָ ֵי ֵשב ְב ִּקְר ְבךָ ַבָמקוֹם ֲא ֶשר ִּי ְב ַחר ְב ַא ַחד ְש ָע ֶריךָ ַבטּוֹב לוֹ לֹא תּוֶֹננוּ ."על פי המשפט העברי ,הופך העבד הכנעני למעין יהודי למחצה ,המחויב בחלק מהמצוות "(כאשה )"ונימול .אם השתחרר היה העבד נהפך ליהודי לכל דבר =.

אדם שחוטף את חברו ומוכרו לעבד דינו מוות - "גונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ".

בהיסטוריה

     כפי שמופיע בספר שמות ,בני ישראל היו עבדים במצרים .על פי ספר ירמיהו ,עולה כי צדקיהו מלך יהודה הורה לעם לשחרר את העבדים והשפחות העבריים שלהם ,אך לאחר ביצוע השחרור התחרטו העם ,וחזרו וכבשו את העבדים ששחררו .הדבר עורר עליהם את קצפו של ה ,'כדברי הנביא" :ָלֵכן ֹכה ָאַמר ה :'ַאֶתּם לֹא ְש ַמ ְע ֶתּם ֵאַלי ִּל ְקרֹא ְדרוֹר ִּאיש ְל ָא ִּחיו ְו ִּאיש ְל ֵר ֵעהוּ ,ִּה ְנ ִּני ֹק ֵרא ָלֶכם ְדרוֹר ,ְנֻאם ה ,'ֶאל ַה ֶח ֶרב ֶאל ַה ֶד ֶבר ְוֶאל ָה ָר ָעב ְו ָנ ַת ִּתּי ֶא ְת ֶכם ְלַזוֲָעה ְלֹכל ַמ ְמ ְלכוֹת ָה ָא ֶרץ( "ירמיה לד , י"ז)

     יהודי9D רבים שועבדו לאימפריה הרומית לאחר דיכוי המרד הגדול ומרד בר כוכבא ,ונאמר במקורות שעקב ריבוי העבדים היהודים ירד מחיר העבדים בכל האימפריה .

עבדות באסלאם

     עבדים בארצות האסלאם בדרך כלל הועסקו בעבודות בית .נתנה העדפה לשפחות נקבות , שיכולות היו לשמש גם כפילגשים .העבדים הובאו לארצות האסלאם מאפריקה על ידי סוחרים מוסלמים .כך למשל ,חלק מהעבדים הובאו מסודאן לארץ ישראל והתערו במהלך הדורות בקרב ערביי ארץ ישראל- הם החלו לדבר בערבית ,לתת לילדיהם שמות ערביים ,וגם קיבלו על עצמם את הדת המוסלמית .בכתבים המוסלמיים יש גינוי לשעבודם של מוסלמים בידי מוסלמים ,אך המרת דת לא הבטיחה לעבד את חירותו .

     מוסד חשוב של עבדים באסלאם היו הממלוכים .מדובר בעבדות כחיילים .הם הובאו כילדים מהערבה האירואסייתית ,אוסלמו ועבדו בשירות הח'ליף .לאחר מכן הם השתלטו על מצרים והפכו מעבדים לשליטים .

13 -     במאות ה - השתמשה האימפריה המוסלמית בשיטה דומה של מס-אדם על נוצרים הקרוי 16 דוושירמה ,ואנשיו היו שייכים לצבא עבדים נאמן שעבר חינוך מחדש .                                    

 6

15 -      במאות ה - ,במקביל לסחר העבדים שהתפתח בין מערב אפריקה לאמריקה ,התפתח סחר 19 עבדים שחורים ממרכז אפריקה ומזרחה לחצי האי ערב .לפי ההערכות ,היה היקף הסחר מיליוני עבדים במהלך התקופה .

עבד עברי

( מקורות עיקריים )

מקרא ספר שמות ,פרק כ"א ,פסוקים א'-ו ;'ספר ויקרא ,פרק כ"ה ,פסוקים ל"ט-מ"ד ;ספר דברים , פרק ט"ו ,פסוקים י"ב-י"ח

תלמוד בבלי תלמוד בבלי ,מסכת קידושין ,דף כ"א

משנה תורה לרמב"ם משנה תורה לרמב"ם ,ספר קנין ,הלכות עבדים ,פרק א '

ספרי מניין המצוות ספר המצוות לרמב"ם ,מצוות עשה קצו ,רלב .מצוות לא תעשה רלג ,רנז , רנח ,רנט

     בהלכה ,עבד עברי הוא אחד מהשניים :או יהודי נזקק ,שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לקיים את עצמו והוא מוכר עצמו לעבד ,או גנב שאינו מסוגל להשיב את הרכוש הגנוב או עלותו ,והוא נמכר לעבדות .בשונה מגבר ,אישה לא יכולה למכור את עצמה ,ואף אינה נמכרת לעבדות על מנת להשיב גניבה ,אולם אב יכול למכור את בתו לעבדות (שמסתיימת בבגרותה .)לאב שאינו מסוגל לקיים את   שנים ואם אין לה סימני בגרות .ילדה הנמכרת 12 משפחתו מותר למכור את בתו אם טרם מלאו לה לעבדות בדרך זו נקראת אמה עברייה .

קניין עבד עברי

     עקרונית ,התורה מתנגדת לעבדות של יהודי -"ִּכי- ע ָב ַדי ֵהם ,ֲא ֶשר-הוֹ ֵצא ִּתי ֹאָתם ֵמ ֶא ֶרץ ִּמ ְצ ָרִּים ,לֹא ִּיָמְכרוּ ִּמ ְמ ֶכ ֶרת ָעֶבד ,"לכן אדם רשאי למכור את עצמו לעבד רק אם אין לו את צורכי קיום הבסיסיים ביותר .כמו כן ,גנב שאינו מסוגל להשיב את עלות גניבתו יימכר לעבד בעל כרחו על ידי בית הדין .בין אם העבד מוכר את עצמו ובין אם הוא נמכר על ידי בית דין ,על המכירה להיעשות בצנעה על מנת לא לבייש את העבד .

     דיני עבד עברי תלויים ביובל ,ולכן כאשר שנת היובל אינה נוהגת ,גם דיני עבד עברי אינם נוהגים .

שחרור עבד עברי

     גופו של עבד עברי ,בניגוד לעבד =9Bנעני ,אינו מכור לאדון ,אלא רק עבודתו ,וגם זאת לתקופה מוגבלת .לאחר תקופה של שש שנים או בהגיע שנת היובל (המוקדם מבין השניים )העבד אמור להשתחרר לחופשי .אמנם בספר דברים כתוב כי אם עבד עברי איננו מעוניין לעזוב את אדונו הוא הופך לעבדו לנצח ,אבל לפי ספר ויקרא הכוונה היא לכל היותר עד שנת היובל ,וכך פסקו חז"ל .  שנים ,או 12 בנוסף לתנאי השחרור של עבד עברי ,אמה עברייה משתחררת גם אם מלאו לה שהגיעה לבגרות .כמו כן ,על אביה של אמה עברייה מוטלת החובה לפדות את בתו מיד כאשר יש לו את הכסף לכך .גם לעבד עברי הזכות לפדות את עצמו כאשר יש לו אפשרות לכך .

חובותיו של העבד

     כאמור ,לאדון נמכרה הזכות על כל עבודותיו של העבד ,ומשום כך חלה החובה על העבד לעבוד בשביל האדון .בנוסף לכך ,עבד שנמכר בעל כרחו ,והיה נשוי ואב לילדים לפני מכירתו ,זכותו של האדון לדרוש ממנו להביא בשבילו ילדים-עבדים משפחה כנענית .

 

 7

תנאים סוציאליים של עבד עברי

     בתורה נעשית הבחנה בין עבד עברי ,לבין עבד כנעני .בניגוד לעבד הכנעני ,לעבד העברי תנאים סוציאליים המעוגנים בהלכה ומחייבים בצורה חד משמעית את בעליו. כאמור ,עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים ,ולכן חלה על הבעלים החובה לספק לעבד מספר זכויות סוציאליות .זכויותיו העיקריות של העבד הן :

     אין להשפיל את העבד :

     אסור לקרוא לעבדו בשם "עבד "דרך בזיון

     אסור לגרום לעבד לבצע עבודות בזויות ,כלומר כל עבודה שאדון לא היה מבצע גם תמורת כסף .

     אסור להטיל על העבד עבודות שאינן מוגבלות בזמן או בהספק נדרש .

    אסור להעביד את העבד בעבודות שהבעלים אינו מפיק מהם תועלת .

     אם העבד היה נשוי לאישה לפני שנמכר לעבדות על האדון לדאוג לאישה ולילדים לכל צורכיהם .

     יש לדאוג לעבד למזון ,שתייה ולמגורים נאותים הזהים לרמת חייו של האדון .ישנו דגש על שוויון מוחלט בין העבד לאדון .אם שוויון הוא בלתי אפשרי והברירה היא בין העדפת האדון להעדפת העבד - העבד מקבל את ההעדפה .

     אין לפגוע בעבד פיזית .פגיעה פיזית בעבד מחייבת תשלום פיצויים על ידי האדון ,כמו כל פגיעה באדם רגיל .

     בגלל המחויבויות הרבות של אדוני העבד העברי לעבד ,אמרו חז"ל" :כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ".

עבד נרצע

     כאמור ,עבד עברי משתחרר לאחר שש שנים .אם הוא רוצה להמשיך לעבוד את אדוניו ,מסיבות שונות כמו אהבת האדון וסביבתו התומכת ,או בשל אהבת השפחה הכנענית שנתן לו אדונו וילדיו ממנה ,התורה מצווה לרצוע את אוזנו על מזוזת הדלת עם מרצע" .ְוָהָיה ִּכי-יֹאַמר ֵאֶליךָ ,לֹא ֵאֵצא ֵמִּעָמךְ :ִּכי ֲאֵהְבךָ ְוֶאת-ֵביֶתךָ ,ִּכי-טוֹב לוֹ ִּעָמךְ .ְו ָל ַק ְח ָתּ  ֶאת-ַה ַמְר ֵצ ַע  ,ְוָנַתָתּה ְבָאְזנוֹ וּ ַב ֶד ֶלת ,ְוָהָיה ְלךָ ,ֶעֶבד עוָֹלם ;ְוַאף ַל ֲא ָמ ְתךָ ,ַתּ ֲע ֶשה-ֵכן'' .התורה מתייחסת בשלילה לעניין שהרי "כי לי בני ישראל עבדים - ולא עבדים לעבדים" .וכן דרשו בגמרא" :רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה אזן D7כל אברים שבגוף אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם" .חז"ל קבעו תנאים רבים בהרצעה ,כמו אם היה העבד חולה ,או אדונו חולה ,אינו נרצע ,ואם אין אדונו אוהבו אינו נרצע , עד כי קשה היה למצוא מציאות בה נרצע העבד .בכל מקרה ,אף שבתורה כתוב "עבד עולם "חז"ל פירושו שמדובר עד היובל ,ובבוא שנת היובל ,העבד העברי ישתחרר אף בעל כורחו .

מצוות הענקה .

     כאשר העבד משתחרר ,חלה על האדון חובה להעניק לו מרכושו ,על פי האמור בתורה "ְוִּכיְת ַש ְל ֶחנוּ ָח ְפ ִּשי ,ֵמִּעָמךְ-לֹא ְת ַש ְל ֶחנוּ ,ֵרי ָקם .ַהֲעֵניק ַתֲּעִּניק ,לוֹ ,ִּמצֹא ְנךָ ,וּ ִּמ ָגְר ְנךָ וּ ִּמִּי ְק ֶבךָ :ֲא ֶשר ֵב ַר ְכךָ ה ' ֱאלֶֹהיךָ ,ִּתּ ֶתּן-לוֹ" .מצוות הענקה נוהגת רק בעבד שמכרו בית דין ,ולא בעבד שמכר עצמו .חז"ל פירשו שמדובר בשווה ערך של לפחות שלושים סלעים ,אך חז"ל כבר דרשו" :מה במצרים נתתי לך ברוחב

 8

יד ,אף אתה תתן לו ברוחב יד" .שווה ערך זה צריך להיות מן הצומח או מן החי ,אך לא מן הדומם . סכום זה יאפשר למשתחרר להתחיל את חייו החופשיים מחדש ,ולהשתקם .אם האדון לא מקיים את מצוות ההענקה לעבד בשחרורו ,הוא עובר על מצוות לא תעשה .

עבדות  

שמות כא ;ויקרא כה  

א .קיצור (לא אובי99קטיבי )של תולדות העבדות

     העבדות היא כתם אפל ומכוער המלווה את קורות החברה האנושית כבר משלבים מוקדמים מאוד של קיומה :כבר בשוֵּמר ובמצרים בתקופת השושלות הקדומות התקיים מוסד העבדות ,והוא המשיך   העבדות המשיכה אל ימי הביניים ואל 1. להתקיים ברציפות בכל העת העתיקה על כל תרבויותיה  רק בסוף המאה השמונה עשרה 2. העת החדשה ,וכמעט שלא נשמעו קולות שתבעו את ביטולה ובראשית המאה התשע עשרה החלו כמה מארצות אירופה לבטל את חוקיות העבדות ,ובמחציתה השנייה של מאה זו נחתמו הסכמים לשיתוף פעולה בין-מדינתי לביטול העבדות ולפיקוח שימנע סחר בעבדים .המאבק הבינלאומי נגד קיום העבדות הלך ונמשך גם במאה העשרים ולא פסק עד עתה ,  3. שכן במקומות שונים בעולם נמשכת העבדות בצורות שונות גם כיום

     מהם הדברים המקוממים בתופעת העבדות והגורמים לסלידה נפשית עמוקה ממנה ?הדבר הראשון הוא ביזוי צלם א-לוהים שבאדם על ידי הגדרתו כרכוש גמור של זולתו .העבד הוגדר ברומי   ,ומעמדו החוקי בעולם העתיק לא היה שונה בהרבה מזה של 4" ש ל ימי הרפובליקה כ"כלי מדבר בהמת עבודה .לא רק סבלם הנורא של העבדים ,השפלת כבודם האנושי ונטילת חירותם הם שמעוררים התנגדות למוסד העבדות ,אלא גם הצד השני של המטבע :הכוח המשחית והאלימות המרושעת שהתפתחו אצל חלק מבעלי העבדים כפועל יוצא של המצב החוקי שבו הם נחשבים לאדונים גמורים על גופם ועל חייהם של עבדיהם ,נטלו מן האדונים הללו את אנושיותם .

     ועוד דבר מקומם ביותר הכרוך בתופעת העבדות :על אף שבמהלך הדורות הרבים שבהם התקיימה העבדות כמוסד נורמטיבי ,היו יחידי סגולה שחשו בעוול הנורא שיש בה ,קולם של אלה   לעומת זאת התגייסו כמה 5. כמעט שלא נשמע ,וודאי שלא הפך לתביעה מ=D7שית לביטול העבדות מ98ובי ההוגים בחברה האנושית לאשר ולהצדיק מוסד מכוער זה בצידוקים של רשע ,ולחנוק את רגש   אולם עד כמה שדעות מכוערות אלו השפיעו על 6. היושר הטבעי שבקרב בני האדם בנוגע לחבריהם דורות רבים והחניפו לבעלי הזרוע התקיפים להמשיך בשלטון האדם באדם ל ַרע לו ,סוף סוף גבר הצדק הטבעי אשר נטע יוצר האדם בקרבו ,וגברה ידם של המתוקנים שבעמי העולם לאסור את חוקיות העבדות ולהילחם בקיומה בכל מקום שיש לאל ידם .

     אף שהתוכן היסודי המושחת של העבדות - הפיכת אדם לרכוש גמור של זולתו - אחד הוא בכל הופעותיה ,הרי שצורתו של מוסד העבדות בפועל הייתה שונה ממקום למקום ומזמן לזמן ,בהתאמה   וכלל זה יהא נקוט בידך :היחס 7. לנסיבות החברתיות-כלכליות והמוסריות-דתיות של כל חברה לעבדים בכל חברה הוא אמת מידה מרכזית לרמתה המוסרית .כאשר מתרבים מאוד העבדים בחברה מסוימת ,והם קלים להשגה בשל מחירם הזול ,וכאשר גובר הניצול האכזרי שלהם - הופכת אותה חברה להיות 'בית עבדים .'הרשע והניוון המוסרי פושים באותה חברה וסופה שהיא מתפרקת -   8. אם מבפנים ואם כתוצאה מלחצים הבאים מבחוץ

ב .יחס התורה אל מוסד העבדות - השקפה כללית

     בתורה ישנם דינים אחדים הנוגעים לקיומה של העבדות ,ואין היא נשללת מכול וכול .דבר זה אינו צריך להפליא ,כפי שיוסבר להלן .כך כותב הרב נחום אליעזר רבינוביץ במאמרו "תפקידן של  , : מערכת התורה והמצווה היא כפולה .מצד אחד ,הקניית דעות והשרשת ערכים נצחיים 9"המצוות הנחיה לעבודת ה 'בדרגה הגבוהה ביותר ,ועיצוב חברה הראויה להיות מרכבה לשכינה .ומאידך -

 9

חקיקה וציוויים להתמודד עם כוחות הרע וההרס המתפרצים בנפש של היחיד וברו חו של העם , ולהבטיח קיו=9D תנאים הכרחיים להתפתחות רוחנית ברמה האפשרית במציאות הקיימת בכל דור ודור , לפי הנסיבות החברתיות הכלכליות והתרבותיות השוררות באותו זמן ובאותו מקום .

     להשגת המטרה הראשונה מעמידה התורה לפנינו יעדים עילאיים המשמשים אתגר ותמריץ לדורות רבים ,ואפילו בני עלייה לא ישיגום בשלמות .בד בבד היא קובעת למטרה השנייה אמות מידה להתנהגות לפי כוחן של הבריות לקבל - קני מידה שאין לפחות מהן מבלי לסכן את עצם קיומם של היחיד והחברה שבה הוא נתון ובלא לבטל את הסיכויים להתעלות רוחנית. להדגמת הדברים הוא מביא שלושה נושאים - מחיי הפרט ,מחיי החברה ומחיי העם .הדוגמה שהביא מחיי החברה היא תיאור יחס התורה אל העבדות .את דבריו בעניין זה הוא פותח בציטוט המשנה בסנהדרין פ"ד מ"ה: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ...מפני שלום הבריות ,שלא יאמר אדם לחברו 'אבא גדול מאביך ." ' כך ,מבראשית ,לימדתנו התורה שמעמדן של כל בני האדם שווה באמת ...אלא שקלקלו את מעשיהם ושעבדו איש בחברו ,והפרידו בבני האדם בין עבדים למושלים בם .ברם הבדלי מעמד כאלה אינם מהותיים ואין להם אחיזה במציאות הא ִּמתית ,כי לפני הבורא כולם כאחד שווים .רק חורש אוון יעלים עין מן העובדה שכל בני אנוש כולם שותפים בצורת האדם ,רק עושה עוול יחרוץ משפטו של העבד להידון כתת-אדם ...

     ואף על פי כן הלא התורה מכירה במוסד העבדות !מצד אחד אין לך הצהרה ברורה ובהירה מזו ש'נברא אדם ראשון יחידי 'וחותמו של ה 'מוטבע על עבד כעל אדוניו ,על אמה כעל גברתה .ומאידך (ויקרא כ"ה ,מד-מה" )ֵמֶהם ִּתּ ְקנוּ ֶעֶבד ְוָאָמה ...ְוָהיוּ ָלֶכם ַלֲאֻחָזה !"אלא הוא העיקרון אשר הסביר רבנו (- הרמב"ם במורה הנבוכים ח"ג פרק ל"ב" )מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע ...  מפני כורח המציאות ויתרה 10." הסב ה 'א=95תם מן הדרך הישרה שהיא ה=99יתה המטרה הראשונה התורה על יישומו המלא של העיקרון מיד ,והעדיפה לקדם את החברה צעד אחר צעד עד שתושג המטרה במלואה .

     הדברים מבוארים באר היטב בספרא (לויקרא כ"ה ,מד" :)שמא תאמרו ...במה נשתמש ?תלמוד לומר' :ְו ַע ְבְדךּ ַו ֲא ָמ ְתךָ ֲא ֶשר ִּי ְהיוּ ָלךְ - ֵמֵאת ַהגוִּים ."...'בעולם העתיק כמעט שלא הייתה אפשרות לקיים משק תקין בלי כוח אדם רב ...מן העבדים .גם הוגי דעות דגולים בין העמים לא העלו על דעתם שתיתכן חברה מצליחה בלי עבוּדה רבה .מבחינה כלכלית - בלתי אפשרי היה הדבר' .במה נשתמש '? הייתה טענה רצינית שאין להתעלם ממנה .ברם ,התורה עשתה מהפכה במוסד העבדות .על כמה עקרונות יסוד אי אפשר היה לוותר ,והם כאילו יצרו ִּר ְצ ָפה אשר תמנע הידרדרות לתהום התרבות הרעה של האומות ...אלא שעם כל זאת נשארת עבדות ,כי בתנאים השוררים אז לא ניתן היה לבטלה באופן מוחלט. כאן דן הרב רבינוביץ בכמה מהלכות עבדים הנוגעות לעניין ,ובאלה עוד נרחיב בהמשך עיוננו ,והוא מסיים את דבריו בעניין זה: ברבות הימים רבתה הדעת גם בעולם כולו .תגליות חדשות במדע ובטכנולוגיה יצרו מקורות חדשים לאנרגיה ,העולים בהרבה על כוח אדם ,והתאפשרה רווחה גדולה .והביאה ההשגחה העליונה לידי ביטול העבדות כמעט בכל המדינות .ברוך המקום אשר הקרין מאור תורתו ולימד תועים בינה להכיר את גדולתו של הקב"ה הטבועה בכל בן אדם .ביטול העבדות אינו אלא מימוש חלקי של האידיאל הנשגב שלימדתנו תורה ,וכל מי שיודע פרק בדברי ימי העולם המערבי ,ברור לו ...כי אחד הגורמים המכריעים בתהליך זה היה התפשטות ידיעת התורה ,וכל זה הוא "לתקן העולם כולו לעבוד את ה 'ביחד ,שנאמר (צפניה ג ,'ט' )ִּכי ָאז ֶא ְהפךְ ֶאל ַע ִּמים ָש ָפה ְברוּ ָרה ִּל ְקרא ֻכָלם ְב ֵשם ה 'ְלָעְבדו ְש ֶכם ֶאָחד( " 'רמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ד.)

     דבA8ים אלו של הרב נ"א רבינוביץ מכוונים פחות או יותר עם דבריו של הוגה דעות יהודי מקורי -   ככל שמדינה (- בעולם העתיק )התעצמה ,ככל שעלתה 11: הלל צייטלין הי"ד .הנה חלק מדבריו במעלת התרבות ,כן נאלצה להרבות במלחמות כדי לרכוש עבדים ,וכן הלך והידרדר יחסם של האדונים אל עבדיהם המעונים .

     קאוטסקי וחוקרים אחרים הוכיחו בעליל שהציוויליזציה הרומית הייתה כולה מיוסדת על מלחמות   ,וככל 12 בלתי פוסקות ,שפרצו בעיקר בגלל הצורך לספק יותר ויותר עבדים בשביל הייצור ההמוני

 10

ש דל המשק והתפתחה התעשייה ,כן נעשה מצב העבדים בלתי נסבל וקשה ללא נשוא .נגד עינויים נצחיים אלה ,נגד העבדות ,נגלתה למשה אמת אחרת :האדם שנברא בצלם א-לוהים ,אסור להשפילו ולהורידו למדרגת עבד .אמת ,אדם חייב לשרת ,אבל את שירותיו הוא חייב לתת ...לא-לוהות .בני האדם ,כולם כאחד חייבים ...להיות 'עבדי השם ,'אך אסור להם להימכר איש לאחיו .האמת האלוהית ...דורשת אפוא לבטל את העבדות מכול וכול ,אולם התורה נאלצה להתחשב עם מצב העולם בעת ההיא ,עם התנאים החברתיים ,ועם טבעו של האדם ,צרכיו וחולשותיו .

     לעולם לא תובן הרוח הא ִּמתית של התורה ,אם לא תובן כהלכה המשמעות של דברי קדמונינו בנוגע לאשת יפת תואר (קידושין כא ע"ב" )לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע ..."לזה מתכוונים הרמב"ם ,הרלב"ג ואחרים בדברם על 'כוונה ראשונה 'בתורה ועל 'כוונה שנייה' :'הכוונה הראשונה ' היא הכוונה המוחלטת ,הנעלה ,הרחוקה ,הקיצונית ,השמימית' ;כוונה שנייה 'היא הכוונה היחסית , האנושית ,החברתית ,זו המתחשבת עם תנאי החיים .את הרעיון הזה חייבים להרחיב ולהעמיק ... [ביחס ]לעניינים רבים המופיעים בתורה ... .בקחת בחשבון את התנאים החברתיים של העולם העת99ק ,לא יכלה התורה לבטל את העבדות לחלוטין ...על כן השאירה התורה לפי שעה את מוסד העבדות והתאמצה להכניס לתוכו יותר אמת ,יותר יושר ,יותר רוך וחסד ,ככל הניתן רחמנות , ברמזה ...שמטרתה הסופית היא :ביטול מוחלט של העבדות .ואם זוכרים עוד שאפילו אצל העמים המפותחים והתרבותיים ביותר ,כמו היוונים והרומיים ,היו העבדים משוללים כל זכויות אדם ,שאפילו אפלטון ואריסטו התייחסו אל עבדים כאל בהמות ,ובזמן האחרון כתב לא אחר כי אם גוגול על קדושת   אם זוכרים כל זאת ,אין מנוס מלראות ביחס של התורה אל העבד לא 13,' הבעלות של 'רכוש בנפש רק הומניות ,כי אם רעיון נעלה שמוצאו מחכמה עליונה .

ג .בין עבד עברי לעבד כנעני

     קל לבסס את הדברים שהובאו בסעיף הקודם ולהדגים כיצד שוללת התורה את מוסד העבדות באמצעות דיני עבד עברי שבהם פותחת פרשתנו והנידונים גם בפרשת בהר (ויקרא כ"ה ,לט-מג .) אכן ,דיני עבד עברי בשתי הפרשות הללו אינם אלא ביטול כמעט מוחלט של מוסד העבדות בתוך עם ישראל .אין בין העבד בעולם העתיק לבין 'העבד העברי 'שעליו מדברת התורה אלא שיתוף שם   אולם מבחינה מהותית אין העבד העברי אלא שכיר לתקופה ארוכה - "ִּכי ִּמ ְש ֶנה ְש ַכר ָש ִּכיר 14,בלבד ֲע ָבְדךָ ,ֵשש ָש ִּנים( "דברים ט"ו ,יח )- שהמגבלה היחידה המשווה אותו לעבד ממשי היא שאין הוא יכול   .15 לחזור בו בתוך תקופת השכירות אשר לה התחייב

     לא בכדי פותחת פרשת משפטים את דיניה בהכרזה "ִּכי ִּת ְק ֶנה ֶעֶבד ִּע ְבִּרי - ֵשש ָש ִּנים ַיֲעבד , וּ ַב ְש ִּב ִּעת ֵיֵצא ַל ָח ְפ ִּשי ִּח ָנם ."זוהי הצהרת ביטול העבדות במשמעה המקובל במה שנוגע לעם ישראל , והיא משלימה את מה ששמעו ישראל זה עתה בהר סיני (כ ,'ב" )ָאנִּכי ה 'ֱאלֶהיךָ ֲא ֶשר הו ֵצא ִּתיךָ ֵמ ֶא ֶרץ ִּמ צ ַרִּים ִּמ ֵבית ֲע ָבִּדים ,"וכדברי רמב"ן בראש פרשתנו (כ"א ,ב:)

     התחיל המשפט הראשון בעבד עברי ,מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדיבור הראשון ,כמו שאמר בו (- בדברים ט"ו ,טו ,בהנמקת המצווה לשלח עבד עברי לאחר שש שנים בתוספת הענקה לו" )ְו ָז ַכְר ָתּ  ִּכי ֶעֶבד ָהִּייָת  ְב ֶא ֶרץ ִּמ ְצ ַרִּים ַוִּי ְפְדךָ ה 'ֱאלֶהיךָ ,ַעל ֵכן ָאנִּכי   אולם דיני העבד העברי לא ילמדונו על יחסה של התורה אל מוסד 16." ְמ ַצְוּךָ ֶאת ַה ָד ָבר ַהֶזה ַהיום העבדות האוניברסלי ,שכן דינים אלו נגזרים מן היחס המיוחד שחייב לשרור בין בני ישראל לבין עצמם - אשר הוא עצמו נגזר מיחס ה 'אליהם :ויקרא כ"ה ,מב ִּכי ֲע ָב ַדי ֵהם ֲא ֶשר הו ֵצא ִּתי אָתם ֵמ ֶא ֶרץ ִּמ ְצ ָרִּים לא ִּיָמְכרוּ ִּמ ְמ ֶכ ֶרת ָעֶבד. לעומת זאת נאמר בסמוך :שם מד-מה ְו ַע ְבְדךָ ַו ֲא ָמ ְתךָ ֲא ֶשר ִּי ְהיוּ ָלךְ ֵמֵאת ַהגוִּים ֲא ֶשר ְס ִּביב ֵתי ֶכם ֵמֶהם ִּתּ ְקנוּ ֶעֶבד ְוָאָמה ...ְוָהיוּ ָלֶכם ַלֲאֻחָזה. בכך מבחינה התורה בין ביטול העבדות בקרב ישראל - שהם "עבדי ה " 'והוא הוציאם ממצרים כדי שיהיו עבדיו ,ולא עבדי אדם -   17. לבין המשך קיומה של העבדות בנוגע לעמים אחרים

     הדרך הנכונה לברר את יחס התורה אל מוסד העבדות היא לבחון דווקא את דיני העבד הנכרי ,  .דווקא דיניו של העבד 18) הקרוי בלשון חכמים 'עבד כנעני( 'וכך נכנה אותו אף אנו בהמשך עיון זה

 11

 לבחינת 19. הזה ,הזר ,הנכרי ,יש בהם כדי ללמד על יחסה העקרוני של התורה אל מוסד העבדות הדינים הללו יוקדש המשכו של עיון זה .

     ובכל זאת ,גם לדיני העבד העברי ,שנזכרו בסעיף זה בקיצור נמרץ ,נודעת משמעות עקרונית לבירור יחס התורה אל העבדות :הביטול הכמעט-מוחלט של העבדות בתוD7 עם ישראל מלמד שהעבדות כשלעצמה נחשבת למצב חברתי בלתי-תקין ,ועל כן אין היא ראויה להתקיים בין בני ישראל .אמנם ההנמקה לכך היא היסטורית-דתית - יציאת מצרים הפכה את בני ישראל לעבדי ה '- אולם ביסודה ניתנת הנמקה זו להרחבה מסוימת :כל בני האדם ראויים להיות עבדי ה 'ברמה זו או אחרת מכוח היותם ברואיו ומכוח חיובם לעבדו - ואם כן אין מקום לכל שעבוד אנושי של מי שנברא בצלם א-לוהים כדי שיעבוד את בוראו .

ד .דיניו של עבד כנעני בתורה

     בשלושה מקומות בפרשתנו נידונו דיניו של 'עבד כנעני ,'ושלושתם כלולים בדיני הנזיקין שבפרק כ"א .

 -  . ְוִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ַע ְבדו או ֶאת ֲאָמתו ַב ֵש ֶבט וֵּמת ַתַּחת ָידו - ָנקם ִּי ָנ ֵקם .ַאךְ ִּאם יום או יוַמִּים ַיֲעמד 1 לא יֻ ַקם ,ִּכי ַכ ְספו הוּא .

  . ְוִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ֵעין ַע ְבדו או ֶאת ֵעין ֲאָמתו ְו ִּש ֲח ָתהּ ַל ָח ְפ ִּשי ְי ַש ְל ֶחנוּ ַתַּחת ֵעינו. ְו ִּאם ֵשן ַע ְבדו או ֵשן 2 ֲאָמתו ַיִּפיל ַל ָח ְפ ִּשי ְי ַש ְל ֶחנוּ ַתַּחת ִּשנו .

 . . ִּאם ֶעֶבד ִּיַגח ַהשור (- המועד )או ָאָמה ֶכֶסף ְשל ִּשים ְש ָק ִּלים ִּיֵתּן ַלאדָניו ,ְוַהשור ִּי ָס ֵקל 3

     דין נוסף המיוחד לעבד הכנעני מופיע בדברים כ"ג ,טז-יז :

  . לא ַת ְס ִּגיר ֶעֶבד ֶאל ֲאדָניו ֲא ֶשר ִּיָנֵצל ֵאֶליךָ ֵמִּעם ֲאדָניו .ִּע ְמךָ ֵי ֵשב ְב ִּקְר ְבךָ ,ַבָמקום ֲא ֶשר ִּי ְב ַחר ְב ַא ַחד 4 ְש ָע ֶריךָ ,ַבטּוב לו לא תּוֶננוּ .

  .20     מלבד בדינים אלו המיוחדים לו ,נידון העבד הכנעני בתורה בדרך אגב בכמה הקשרים

     הדין האמור בספר דברים ביחס לעבד ש'ניצל אליך מעם אדונו '- ניכר שהוא עוסק בעבד נכרי הבורח לארץ ישראל והופך בה לגר .אולם מניין שהדינים שבפרשתנו עוסקים בעבד כנעני - שמא עוסקים הם בעבד עברי ?הפרשנים הוכיחו דבר זה הן מסברה והן מלשון הכתוב :

     ביחס לדין הראשון - מכה עבדו בשבט ומת תחת ידו - כתבו המפרשים :

רש"י( :על פי המכילתא )בעבד כנעני הכתוב מדבר .או אינו אלא בעברי ?תלמוד לומר (פסוק כא" )ִּכי ַכ ְספו הוּא "- מה כספו קנוי לו עולמית ,אף עבד הקנוי לו עולמית .

רשב"ם :ובעבד כנעני מדבר ,אבל עבד עברי ישראל - אינו כספו ,אלא (ויקרא כ"ה ,מ" )ְכ ָש ִּכיר ְכתו ָשב ִּי ְה ֶיה ִּעָמךְ "ודינו כישראל לכל דבריו ...

ראב"ע( :בביאור הארוך )אין ספק כי משפט הישראלי - בין חפשי בין נמכר - שווה בכל המשפטים (- ועל כן לא יהיה דינו של עבד עברי שהוכה שונה מדינו של בן חורין שהוכה ,שנידון בפרשה לפני כן ,) על כן לא יתכן להיות זה עבד עברי .ועוד :כי באחרונה כתוב "ִּכי ַכ ְספו הוּא ."

רמב"ן :כבר למדו רבותינו בהכרח ,מטעם "ִּכי ַכ ְספו הוּא ,"שבעבד כנעני מדבר .ופשוטו של מקרא כדבריהם כן הוא באמת ,כי לא יקראו (- העבדים העבריים )עבד ואמה סתם [אלא' ]אחיו העברי או העבריה( '- ראה דברים ט"ו ,יב.)

אף ביחס לדין השני של מכה עין עבדו או ִּשנו ,שהעבד יוצא בהם לחופשי ,כתבו המפרשים כעין זאת: רש"י" :את עין עבדו "- הכנעני ,אבל עברי אינו יוצא בשן ועין .

 12

ראב"ע( :בביאור הקצר" )את עין עבדו "- אמרו הקדמונים כ=99 זה איננו ישראלי ,כי משפטו (- של ע=91ד עברי )כעין החופשי ,כל מי שהוא מעין יעקב .וזה "עבדו "- מתייהד מהגויים ששב לדת ישראל (- כדין עבד כנעני החייב במצוות.)

     אף את הדין השלישי - תשלום שלושים שקל לאדון שעבדו הומת בנגיחת שור - פירשו חז"ל והמפרשים אודות עבד כנעני מאותו שיקול פרשני עצמו :דינו של עבד עברי שנוַגח על ידי שור ומת הוא כדינו של בן חורין - בעל השור חייב לשלם ליורשיו כופר פדיון נפשו (פסוק ל .)שיקול נוסף המהווה ראיה ביחס לכל שלושת הדינים הוא שבשלושתם נזכרו "עבד או אמה "כשווים בדיניהם , והעיר על כך ראב"ע (בביאורו הארוך לפסוק כ" :)והנה זה העבד והאמה הוא הכתוב עליהם (ויקרא כ"ה ,מד' )מהם תקנו עבד ואמה ." 'רק בדיני עבד כנעני (שעליו מדובר בפסוק שהביא ראב"ע מספר ויקרא )יש שוויון גמור בין דיני העבד ובין דיני האמה ;עבד עברי ואמה עבריה ,לעומת זאת ,שונים בדיניהם מאוד :האמה העברייה אינה נמכרת אלא כדי להפוך לאשת אדונה או לאשת בנו .

ה .סידורם של דיני העבד בפרשת הנזיקין ומשמעותו

     עתה הבה נשאל :מדוע אין דיניו של העבד הכנעני מרוכזים במקום אחד ,אלא הם מרוחקים זה מזה במעט או בהרבה ?איסור הסגרת העבד הבורח אינו שייך לדיני הנזיקין הנידונים בפרשתנו . מקומו בספר דברים - בסמוך לפרשת קדושת המחנה היוצא על אויביו הכתובה לפניו ,ודיני אדומי  , .אולם שלושת דיני הנזיקין שבפרשתנו 21 ומצרי הכתובים לפני כן - ניתן לביאור בכמה דרכים העוסקים כולם בפגיעה בעבד - מדוע אינם סמוכים זה לזה ?התשובה על כך קשורה במבנה הכללי של פרשת הנזיקין ,שעליו עמדנו בעיוננו לפרשת משפטים ,סדרה ראשונה" ,דיני נזיקין - מגילת זכויות האדם ."הראינו שם שהדינים סודרו על פי מיון הניזוקים וחשיבותם .

     המחצית הראשונה של פרשת הנזיקין (כ"א ,יב-כז )עוסקת באדם שהזיק אדם ,וארבעה סוגי נזק נידונים בה :א .הכאה הגורמת למוות ועֵברות הקרובות לכך ;ב .הכאה הגורמת לנפילה למשכב ;ג . הפלת עוברים שבמעי אישה ;ד .הטלת מום באחד האברים .

     המחצית השנייה של פרשת הנזיקין (כ"א ,כח - כ"ב ,ו )מתחילה אף היא בנזק לאדם - בגרימת מותו - אולם לא מחמת פגיעת חברו אלא על ידי נגיחת שורו של חברו .אחר כך נידונים נזק לבהמתו של האדם (בור ושור שהזיקו בהמות ואדם שגנב בהמת חברו ;)נזק ליבול שדהו (המשלח בעירו בשדה חברו והמדליק אש ששרפה את שדה חברו ;)ולבסוף למיטלטליו (הגונב מחברו כסף או כלים .)

     עקרון המיון על פי הניזוק 'אילץ 'את הכתוב להפריד בין דיני הגנב ולפזרם בשלושה מקומות שונים במהלך פרשת הנזיקין :בראשית הפרשה" :ְוגֵנב ִּאיש וּ ְמ ָכרו ְו ִּנ ְמ ָצא ְבָידו מות יוָּמת( "כ"א ,טז ;) במרכזה ,בסוף דיני הנזקים לבהמה" :ִּכי ִּיְגנב ִּאיש שור או ֶשה וּ ְט ָבחו או ְמ ָכרו ...ִּאם ִּה ָמ ֵצא ִּת ָמ ֵצא ְב ָידו( "...כ"א ,לז - כ"ב ,ג ;)ובאחריתה" :ִּכי ִּיֵתּן ִּאיש ֶאל ֵר ֵעהוּ ֶכֶסף או ֵכִּלים ִּל ְשמר ְוֻגַנב ִּמ ֵבית ָה ִּאיש , ִּאם ִּיָמֵצא ַהַגָנב( "...כ"ב ,ו .)

     באותו עיון עמדנו על הטעם לסידור זה של הפרשה :זהו סידור ערכי ,על פי חשיבותם של הניזוקים השונים ,והוא נועד ללמד כי חייו של האדם וחירותו ,שלמות גופו ושלמות קנייניו - מן החשוב שבהם ועד הפחוּת שבהם - ראויים להגנה מפני מעשיו ומחדליו של חברו .

     נשוב עתה אל סדר הנזקים שניזוק עבד כנעני .הללו סודרו בפרשה על פי סוג הנזק הנידון בכל אחד מהם ,בהקבלה ובצמידות לנזק דומה הנידון לגבי בן חורין ,וכתוצאה מכך מופרדים דיני העבד זה מזה .הטבלה הבאה תמחיש את סידורם =A9ל הדינים :

א. הכאה שעלולה לגרום למיתה - נזקים דומים לעבד: נזקים לבן חורין :

( יח )ְוִּכי ְיִּרי ֻבן ֲא ָנ ִּשים ְו ִּה ָכה ִּאיש ֶאת ֵר ֵעהוּ בֶאֶבן או ְב ֶא ְגרף ... 

( יט )ִּאם ָיקוּם ...ְו ִּנ ָקה ַהַמֶכה ,ַרק ִּש ְבתּו ִּיֵתּן ְו ַרפא ְי ַר ֵפא

 13

( כ )ְוִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ַע ְבדו או ֶאת ֲאָמתו ב ֵש ֶבט וֵּמת ַתַּחת ָידו - ָנקם ִּי ָנ ֵקם .

     ( כא )ַאךְ ִּאם יום או יוַמִּים ַיֲעמד לא יֻ ַקם ,ִּכי ַכ ְספו הוּא

ב .הכאה הנוטלת אבר נזקים לבן חורין: נזקים דומים לעבד :

( כב )ִּכי ִּיָנצוּ ֲא ָנ ִּשים ...

( כד )ַעִּין ַתַּחת ַעִּין ֵשן ַתַּחת ֵשן ...

( כו )ְוִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ֵעין ַעְבדו ...ַל ָח ְפ ִּשי ְי ַש ְל ֶחנוּ ַתַּחת ֵעינו .

( כז )ְו ִּאם ֵשן ַעְבדו ...ַל ָח ְפ ִּשי ְי ַש ְל ֶחנוּ ַתַּחת ִּשנו .

ג .מיתה על ידי שור מועד נזקים לבן חורין: נזקים דומים לעבד :

( כט )ְו ִּאם שור ַנָגח הוּא ...ְו ֵה ִּמית ִּאיש או ִּא ָשה ַהשור ִּי ָס ֵקל ְוַגם ְב ָע ָליו יוָּמת .

( ל) ְו ִּאם שור ַנָגח הוּא ...ְו ֵה ִּמית ִּאיש או ִּא ָשה ַהשור ִּי ָס ֵקל ְוַגם ְ=D7 ָע ָליו יוָּמת .ִּאם כֶפר יוּ ַשת =D6עָליו ְוָנַתן ִּפְדין ַנְפשו ... 

( לב )ִּאם ֶעֶבד ִּיַגח ַהשור או ָאָמה ֶכֶסף ְשל ִּשים ְש ָק ִּלים ִּיֵתּן ַלאדָניו ְוַהשור ִּי ָס ֵקל .

     אלא שההפרדה בין דיני העבד אינה דומה כלל להפרדה בין דיני הגנב שהזכרנו לעיל .הגנב הוא המזיק ,ועל כן ברור כי הפרשה - שסדרה הפנימי הוא סדר הניזוקים - תפריד בין דיניו על פי מהות הדבר שנגנב על ידו ,שהוא הדבר הניזוק .העבד ,לעומת זאת ,הוא הניזוק ,ולכאורה ראויים אפוא דיניו להאמר כולם יחדיו במקום משל עצמם בתוך שרשרת הניזוקים, על פי חשיבותו היחסית של העבד בשרשרת הזאת - דהיינו לפני נזקי הבהמה .וכך היה אז סדר הפרשה :

  ) נזקי האדם עצמו (פגיעה בחייו ,בחירותו או בגופו •

  22 נזקי רכושו :עבד ,בהמה ,יבול ,מיטלטלין •

     הפתרון לתמיהה זו ברור :בפרשת הנזיקין נמדד העבד כאדם - כאישיות משפטית עצמאית .דיניו אמנם מיוחדים ושונים משל בן חורין ,אולם נזקיו אינם נמדדים מזווית הראייה של בעליו ,שלגביו הוא מהווה רכוש ,כי אם מנקודת ראותו הוא .דבר זה אינו צריך לפנים :הרי מבין שלושת דיני הנזיקין של עבד ,השניים הראשונים עוסקים בנזקים שעשה האדון לעבדו ,והללו מקבילים (ראה בטבלה שלמעלה )לנזק שעושה אדם בחברו "(ְו ִּה ָכה ִּאיש ֶאת ֵר ֵעהוּ "- "ְוִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ַעְבדו !) "

     נזקים לעבד אינם נידונים אפוא כנזקי רכוש ,אלא כנזקי אדם ,ועל כן הם באים תמיד בצמוד לנזקיו של בן חורין ,כפי שראינו בטבלה .אף בדין השלישי של העבד ,שבו נידונה מיתת העבד גם ביחס לבעליו "(ְשל ִּשים ְש ָק ִּלים ִּיB5תּן ַלאדָניו ,)"מסיימת הפרשה במילים "ְוַהשור ִּי ָס ֵקל "- על שהרג אדם - ובכך אין כל הבדל בין שור שהרג בן חורין לשור שהרג עבד .וכך ביאר ראב"ע בביאורו הארוך לפסוק לא את סקילת השור" :השם ָשם עונש על בעל השור ,כי קשה בעיניו שתמית בהמה אדם שנברא בצלם א-לוהים ,על כן נסקל השור ."

     בשני הסעיפים הבאים נדון בכל אחד משני דיניו הראשונים של העבד הכנעני בפרשתנו בפני עצמו .כוונתנו היא לברר את יחס התורה אל מוסד העבדות כפי שהוא מתבטא בשני הדינים הללו . בדין השלישי - הקנס לבעל שור שנגח והמית עבד - נדון בעז"ה בעתיד בפני עצמו ,ונראה כי הוא משלים את מגמתם של שני קודמיו .בירורנו ֵיעשה גם על רקע משפֵטי העבדים שנהגו בין העמים בעת העתיקה הידועים לנו כיום היטב .

 

 14

ו .מכה עבדו בשבט

כ, כ"א ,ִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ַע ְבדו או ֶאת ֲאָמתו ַב ֵש ֶבט וֵּמת ַתַּחת ָידו - ָנקם ִּי ָנ ֵקם. ַאךְ ִּאם יום או יוַמִּים ַיֲעמד - לא יֻ ַקם ,ִּכי ַכ ְספו הוּא .

     הבה נברר את פרטיו של דין זה .ראשית :מהו "נקם ינקם ?"במכילתא דרבי ישמעאל נאמר "נקם ינקם "- מיתה .אתה אומר מיתה ,או אינו אלא ממון ?היה רבי נתן אומר :נאמר כאן נקימה ,ונאמר להלן נקימה (ויקרא כ"ו ,כה" :)ְו ֵה ֵבא ִּתי ֲעֵליֶכם ֶח ֶרב נ ֶק ֶמת ְנ ַקם ְבִּרית "- מה להלן חרב ,אף כאן חרב .

     רבי עקיבא אומר :נאמר כאן נקימה ונאמר להלן (במדבר ל"א ,ב" )ְנקם ִּנ ְק ַמת ְב ֵני ִּי ְש ָר ֵאל "- מה   23. להלן בחרב ,אף כאן בחרב

 כל הורג נפש אדם מישראל עובר 24:     עתה נשים לב להלכה הפותחת את הלכות רוצח ברמב"ם בלא תעשה ,שנאמר "לא תרצח ."ואם רצח בזדון בפני עדים ,מיתתו בסייף ,שנאמר "נקם ינקם ."מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף. ובכן ,הפסוק המשמש מקור למיתת סיף של כל רוצח במזיד - מצוי בדינו של האדון שהכה את עבדו בשבט ומת תחת ידו !

     עתה נשאל :מהו אפוא ההבדל בין דין העבד שהוכה בידי אדונו לבין דינו של בן חורין שהוכה בידי חברו ,אשר נידון לפני כן בפסוקים יח-יט ?היחס ביניהם מכיל בתוכו יסוד מהופך :מי שהכה את חברו בן החורין "חובשים אותו עד שנראה אם יתרפא זה( "רש"י לפסוק יט על פי הגמרא בכתובות לג ע"ב ,) "ואם ימות אפילו לזמן מרובה - מות יומת מכהו( "רשב"ם שם על פי אותה סוגיה .)ורק כאשר קם המוכה מעל משכבו ונרפא - מנקים את מכהו ממיתה .הפוך הדבר במכה עבדו ,וכפי דברי רשב"ם שם: אבל בעבדו - אינו חייב אלא "מת תחת ידו ,"אבל אם יום או יומיים יעמוד =(יחיה )- פטור (- אף שהעבד מת לאחר מכן.) ממה נובע הבדל זה - האם מקלות ערך חייו של העבד בהשוואה לערך חייו של בן חורין ?נשים לב להבדל בין שני המקרים מבחינת מכשיר ההכאה :המכה את חברו הכהו   ואילו המכה את עבדו - הכהו בשבט ,שאיננו מכשיר הריגה אלא אמצעי מקובל 25," "באבן או באגרף  :משלי כ"ג ,יג, יד ''ַאל ִּתּ ְמ ַנע 26 במקרא לייסר את הבן ,לחנכו ,ובמקרה של עבד אולי גם לאלצו לעבוד ִּמ ַנ ַער מוָּסר ַאָתּה ַב ֵש ֶבט ַתֶּכנוּ ִּכי ַתֶכנוּ ַב ֵש ֶבט - לא ָימוּת !ְוַנְפשו ִּמ ְשאול ַתִּּציל. ובכן ,מדוע וכיצד מת העבד מהכאה זו ?כך מבאר זאת ראב"ע (בביאור הארוך לפסוק כא:) וה 'ציוה :כאשר ְיַיֵסר האדון את עבדו ,שלא ְי ַי ְס ֵרנוּ מוסר אכזרי .כי בראותו שנפשו יוצאה תחת השבט - יניחנו .ואם לא יניחנו - ֵיהרג בעבורו! כלומר ,הכאת עבד בשבט נהגה לעתים ,והתורה חידשה כאן חידוש לחומרה :אמנם האדון מכה את עבדו במכשיר שאיננו מכשיר הריגה ובנסיבות המתירות עקרונית את השימוש בשבט ;אלא שכיוון שעבדו מסור בידו ,עלול האדון לנצל זאת להתאכזר אליו ולהכותו בשבט מכה שיש בה כדי להמית ,ולמרות הנסיבות הנראות כמקלות - הוא ֵיהרג על כך !אולם כיצד נדע שבמכת האדון אכן היה כדי להמית ולא כדי לייסר בלבד ?דין 'יום או יומיים 'משמש כאמת מידה לכך :אם העבד מת 'תחת ידו 'של האדון המכה בשבט (או זמן קצר אחר כך - באותו יום ,)אין ספק שהאדון הכהו מכה שיש בה כדי להמית ;אך אם העבד החבול מת רק לאחר 'יום או יומיים ,'ניתן לתלות ולומר שהאדון התכוון רק לייסרו ,שהרי הניח את השבט מידו כשראה את מצב עבדו ,ורק מחמת סיבות צדדיות שנוספו להכאה   27. מת העבד לאחר מכן

     ראיה לדברינו - שדין יום או יומיים אינו הקלה שהקלה התורה בדינו של מי שהמית את עבדו אלא דווקא החמרה שהחמירה בהכאתו - ניתן למצוא בדינו של אדון שהכה את עבדו "באבן או באגרף " שיש בהם כדי להמית .כך כותב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ב הלכה יד: נראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת ,אינו בדין "יום או יומים ,"אלא אפילו מת לאחר שנה - נהרג עליו .לכך נאמר "בשבט "- שלא נתנה לו תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן - לא הכיית רציחה. ובאמת חידוש זה (שכתב עליו הרמב"ם "וֵיראה לי )"עולה גם   בדבר – " מדברי קודמיו ,מדברי ראב"ע שהבאנו לעיל ,ומדברי רשב"ם שכתב כן במפורש: "בשבט שאדם רגיל להכות את עבדו ולהוכיח ,אבל בחרב ,לפי הפשט ,אפילו לאחר יום או יומיים אם ימות - חייב מיתה ,שאין זה דרך תוכחה אלא דרך רציחה .

 15

     ראיה נוספת להבנה זו של דין "יום או יומים "יש להביא מדינו של אדם שהכה עבד כנעני של אחר . כך כתב רש"י על פי המכילתא: "כי כספו הוא "- הא אֵחר שהכהו ,אף על פי ששהה מעת לעת קודם שמת - חייב. והרמב"ם כתב באותו פרק בהלכות יב-יג: מה בין עבדו לעבד אחרים ?שעבדו יש לו רשות להכותו ...אבל המכה עבד שאינו שלו - אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת ה=D7כה ,הואיל והכהו כדי להמית ,הרי זה נהרג ע9Cיו כשאר בני חורין .

     כללו של דבר ,אין דינו של העבד שונה עקרונית מדינו של בן חורין ,ואין חייו קלים יותר בערכם . ודין התורה "אם יום או יומים "במכה עבדו נובע מהנסיבות המיוחדות של המעשה שהביא למיתתו של העבד .נסיבות אלה קיימות רק במכה עבדו שלו ובשבט דווקא :לא במכה עבד של אחר ,ולא במכה עבדו באבן או באגרוף .שוויון ערך החיים של עבד ושל בן חורין בקשר לדינו של הרוצח מבואר בדברי הרמב"ם בהלכה י שם: אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני - הרי זה נהרג עליו .ואם הרג בשגגה - גולה. והיכן נאמר דבר זה בתורה ?בראש פרשת הנזיקין (כ"א ,יב" :)מכה איש ומת - מות יומת ,"וכפירוש המכילתא" :אף עבדו ושפחתו בכלל ."

     מה אומרים דיני העמים בעת העתיקה על דין האדון ההורג את עבדו ?אין הם אומרים על כך דבר ,משום שהם לא ראו בכך כל בעיה :אדם רשאי לעשות ברכושו כטוב בעיניו ,וכשם שהוא רשאי להרוג את סוסו ואת חמורו כך רשאי הוא להרוג את עבדו .ומה אם אדם אחר הרג את העבד ?כאן דווקא ישנה בעיה :חוקי ה ִּחתים ,דרך משל ,קובעים תעריף מדויק לפיצוי הכספי שעליו לשלם לאדון של אותו עבד אם הרגו בכוונה תחילה (שאז חייב בתשלום כפל - "שני ראשים "תמורת העבד שהרג ) ואם הרגו שלא בכוונה "(ראש אחד ,)"וכן הם קובעים תעריף לחבלות ומומים שונים שעשה אדם   29. אולם היחס בין האדון לעבדו היה מחוץ למושגים המשפטיים 28. בעבד חברו

      רק על רקע כל זאת ניתן להעריך את שיעור המהפכה המשפטית והרעיונית שחוללה מצַות התורה הנוגעת להכאת העבד :אמנם העבד 'כספו 'של אדונו הוא ,אולם זאת רק במובן ההסכמי ובתחום יחסי העבודה המקובלים בעולם שבו שוררת עבדות ;מהותו האנושית העצמית - נשמרת . חייו אינם קניינו של האדון אלא קניינו של נותן החיים - והוא שתובע את דמו מידי שופכו ,יהא זה   החלת דיני רוצח על מי שרצח עבד ,לרבות על אדוניו ,היא ראשית 29 . האדון או כל אדם אחר ההשתחררות ממוסד העבדות העולמי ומן התפיסה העומדת ביסודו .

ז .יציאת עבד לחירות בשן ועין

כ"א ,כו, כז ְוִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ֵעין ַע ְבדו או ֶאת ֵעין ֲאָמתו ְו ִּש ֲח ָתהּ ַל ָח ְפ ִּשי ְי ַש ְל ֶחנוּ ַתַּחת ֵעינו .ְו ִּאם ֵשן ַעְבדו או ֵשן ֲאָמתו ַיִּפיל ַל ָח ְפ ִּשי ְי ַש ְל ֶחנוּ ַתַּחת ִּשנו .

     ובכן ,לא רק חייו של העבד אינם רכוש האדון ואינם בידיו ,כפי שראינו בסעיף הקודם ,אלא אף גופו ואבריו אינם של האדון לעשות בהם כטוב בעיניו ,כפי שמלמדים פסוקים אלה .מה אפוא קנה האדון בעבד מבחינת החשיבה המשפטית ?הוא לא קנה אלא את כוח העבודה שבו ,אך גופו של העבד ,במשמעות הפיזית הפשוטה ,הוא מחוץ לתחום הקניין האנושי .

     חז"ל למדו מדין שן ועין שגם "ראשי אברים שאינן חוזרים "מוציאים את העבד לחופשי (קידושין כד ע"א - כה ע"א .)והנה ,בדין זה חמור דינו של העבד מדינו של בן חורין ,שהרי המזיק את חברו באחד מאבריו אינו משלם לו אלא את דמי העין או את דמי השן ששיחת בלבד ,ואילו העבד יוצא לחופשי תחת עינו או תחת ִּשנו - וברור שערכו של העבד כולו גדול מערך נזקו של אבר אחד .ובכן ,מה טעמו של קנס זה שקנסה התורה את האדון ?

     חזקוני נתן טעם משפטי לדין זה (ומקורו בר"י בכור שור:) "לחפשי ישלחנו "- אין לו לעבד ליקח ממון תחת שינו וֵעינו ,כי מה יועיל לו ,שכל מה שקנה עבד קנה רבו ...לפיכך אין לו תקנה אלא חירות .

      וראב"ע (בביאורו הארוך )כתב שהטעם לכך הוא בהרתעת האדון ממעשים אכזריים כלפי עבדו: ציוה השם שיצא העבד חפשי תח=D7 עינו או תחת ִּשנו ,שלא יהא אדוניו אכזרי ,שיכנו מכה נמרצה .כי

 16

אם ישחית עינו ,או אפילו שנו ,יצא מרשותו ויאבד ממונו. ואולם ,אין ניתן להבין את מלוא המשמעות של הדין הזה מבלי להכיר את מצב העבדים בעולם העתיק .כך מצאנו בספר 'קדמוניות ההלכה 'מאת   בפרק כ"ב ,שבו מבאר המחבר את דברי התנאים בפירושו של דין זה על רקע 30 שמואל רובינשטיין מנהגי העבדות בעולם העתיק: "עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם וכו 'ואלו הן :ראשי אצבעות ידיים ורגליים וראשי אוזניים וראש החוטם וראש הגווייה וראשי דדים שבאישה וכו 'בכולם עבד יוצא בהם לחירות .רבי אומר :אף הסירוס .בן עזאי אומר :אף הלשון( "קידושין כה ע"א .)

      נורא מאוד היה מצב העבדים בימים הקדמונים .העבד היה ככלי חפץ ביד קונהו לעשות בו כחפצו לעבוד בו בפרך יומם ולילה ,ולהשתמש בו בכל מיני תשמישי גנאי .היה בידו הרשות להכותו בלי חמל על כל דבר פשע כל שהוא ולעשות בו מומים באברי גופו בלי כל צפיית עונש .לתכלית רצויה לאדוניו היו מסמים את עיניו .הירודוט מספר (ספר ד 'ב )'שהסקיטים היו מעוורים את כל איש אשר שבו בגלל מלאכת עשיית החמאה .ותכליות כאלה היו מרובות שבגללן הוכו העבדים בסנוורים עד שניקור העיניים היה לסמל העבדות .ולזה לשבויי מלחמה ניקרו עיניהם לאות עבדות ,ובייחוד עשו כן   על דבר פשע כל שהוא במלאכה או על 31... להמלכים ושרי הצבא השבויים לאות נקם ושעבוד שבירת כלי נקצצו ידיו או אצבעותיו ,ושנעשה כנראה גם לשבויי מלחמה לאות שעבוד ועבדות ,והוא קציצת בהונות ידיים ורגליים שאצל אדני בזק "ִּש ְב ִּעים ְמ ָל ִּכים ְבהנות ְי ֵדי ֶהם ְו ַר ְג ֵלי ֶהם ְמ ֻק ָצ ִּצים " (שופטים א ,'ו-ז .)ועוד אצל הרומיים יספר ֶס ֶנ ָקא 'כי על שבירת כלי קטן נקצצו ידי העבד או הומת .' קציצת אוזני העבדים היה מצוי ו=A8גיל כל כך עד שהוקבע זאת לעונש עבדים .בחוקי חמורבי נאמר : ' )אם עבד יאמר לאדוניו לא אדוני אתה והוכיחו 205( ' 'אם עבד יכה בן חורין על הלחי אוזנו תקוצץ  ...)282( ' עליו כי עבדו הוא בעליו יקצצו את אוזנו

     היו מסרסים את העבדים לבל תפריע אותם מחשבת אישות מעבודתם ,והיו משתמשים בסריסים גם לשירות הנשים ,והדבר היה רגיל ומצוי כל כך עד שהועבר שם 'סריס 'לכל מיני שירות וגם למשרתים שאינם סריסים כפוטיפר סריס פרעה (בראשית ל"ט ,א )ושרי המשקים והאופים סריסי פרעה (שם מ ,'ב ...)

     סוף דבר לא היה דבר שעמד לפניהם מלעשות עם העבדים ,עד שכנראה אילמום למען לא ישיחו זה עם זה בעבודתם או לתכלית אחרת ,והכו או עקרו את שיניהם לבל יוכלו לאכול הרבה .קיקרו יספר ש'דבר רגיל היה בין הרומיים שאם העבד ידע עדות נגד אדוניו שהאדון חתך לו את לשונו למען לא יוכל להעיד .'והטלת מומים בעבדים אם על ידי הכאה סתם או לתכלית רצויה לבעליהן היה כל כך מצויה עד שהטילו מומים באברים המגולים של העבדים לסמן אותם בעבדות ,והמומים היו לסמל העבדות .

     נגד כל זה יצאה תורה להרים מצב העבדים וערכם כפי האפשרות בימים ההם :בעד הכאת מוות כתבה תורה 'נקם ינקם 'שלפי דעת חז"ל (סנהדרין נב ע"ב )עניינו מיתה .נגד הטלת מומים באברים המגולים לסמן על ידי זה עבדותם - או אפילו בלי כוונה מיוחדת לזה ,ענשה תורה "לחפשי ישלחנו " בניגוד לתכלית הטלת המומים ,ומזה יצאו ההלכות שבהטלת מומים באברים 'המגולין 'יוצא לחופשי. נמצאנו למדים כי שני דיני הנזיקין שבתורה שבהם נידון האדון שהזיק לעבדו ,הרי הם מחאה גלויה שמוחה התורה כנגד מוסד העבדות האוניברסלי .הדין הראשון מהווה מחאה כנגד תפיסת בעלות האדון על חייו של העבד ,והוא בא ללמד D7י גם העבד הוא אדם נברא בצלם שיש תובע לדמו השפוך . הדין השני מהווה מחאה כנגד תפיסת בעלות האדון על גופו של העבד ,וכמו כן הוא מהווה מחאה על השיטה האכזרית שנהגה בעולם העתיק להעניש עבדים או לסמנם על ידי הטלת מומים גלויים : המנסה להטיל בעבדו מום כזה ,ובכך לקבוע את בעלותו על גופו ,ישיג את ההפך ממטרתו מידה כנגד מידה - עבדו יצא לחירות בעל כורחו .

     מה שנאמר בדינים אלו בלשון החוק נאמר במקום אחר במקרא בלשון ההגות הפיוטית - בשבועת איוב כי קיים כל חייו אורחות צדק :ל"א ,יג, יד, טו - ִּאם ֶא ְמ ַאס ִּמ ְש ַפט ַע ְבִּדי ַו ֲא ָמ ִּתי וָמה ֶא ֱע ֶשה ִּכי ָיקוּם  32. ֵאל ֲהלא ַבֶבֶטן ע ֵש ִּני ָע ָשהוּ ְבִּר ָבם ִּע ָמִּדי .ְוִּכי ִּיְפקד ָמה ֲא ִּשי ֶבנוּ .ַוְיֻכֶננוּ ָב ֶר ֶחם ֶאָחד

 17

הערות :

 , . במקרא מתואר תהליך מעין זה ביחס למצרים .שעבודם ההמוני של בני ישראל בה הלך והחמיר 8 והוא שהפך אותה ל'בית עבדים( 'שמות כ ,'ב .)סבלם של העבדים וצעקתם עלו השמימה ,עד שהחל המאבק לשחרור .אולם הרשע וטמטום הלב של האדונים מנעם מלוותר על העבדים הרבים ,והביא על ראשם את עשר המכות ואת שקיעת פרעה וחילו בים סוף .

     אף רומי של שתי המאות שלפני הספירה הייתה 'בית עבדים .'כיבושיה של רומי הזרימו לאיטליה מיליוני עבדים ,עד שיש המעריכים כי כמחצית תושביה היו עבדים .הרומים החלו לבוז לעבודת כפיים ולחיות חיי תענוגות .המוני עבדים עבדו עבודת פרך באחוזות הגדולות באיטליה (הלטיפונדיות ) ובמכרות שבספרד ,והזרימו הון עצום לבעליהם .ניוון מוסרי ושחיתות השתלטו על המדינה ,ומרידות עבדים פרצו בה מדי פעם ,ויש התולים באלו את התפוררות הרפובליקה הרומית (ראה על כל =96את 77 ' עמ 2 בספרו של יעבץ שצוין בהערה -60 .)

     בעת שבארצות אירופה ואף במדינות הצפון בארצות הברית נאסרה העבדות בהדרגה החל מסוף המאה השמונה עשרה ,הפכו מדינות דרום ארצות הברית ל'בית עבדים .'המוני כושים ש'ניצודו ' באפריקה ,הובלו כבהמות באניות לחופי ארה"ב ונמכרו לבעלי החוות הגדולות בדרום .מצבם היה דומה לזה של העבדים באחוזות הגדולות באיטליה אלפיים שנה לפני כן .סופו של בית העבדים הזה בא עם התפוררותו במלחמת האזרחים העקובה מדם - מלחמה שאחת ממטרותיה העיקריות הייתה ביטול העבדות בכל ארצות הברית .

     במאה העשרים הופיעו שני משטרי עריצות ורשע עצומים :גרמניה הנאצית וברית המועצות הסטליניסטית .שני המשטרים הללו היו אף הם 'בתי עבדים .'הם החזירו את העבדות האכזרית אל ההיסטוריה המודרנית בהיקפים שלא ייאמנו ,וקרסו עד מהרה כשהם משאירים אחריהם חורבן נורא . הנה כי כן ,מתברר כי רשעותם של עמים ושל מנהיגיהם ניכרת ביחסם למוסד העבדות ,ושמא ניתן אף לומר כי התפתחות מוסד העבדות לממדים גדולים מגביר את הרשע בחברה שבה מתרחש תהליך זה.

  . על חשיבות דברי הרמב"ם המבחין בין 'הכוונה הראשונה 'של התורה ל'כוונה השנייה '- ראה את 10 דברי צייטלין שיובאו בהמשך סעיף זה .

  . צייטלין פרסם את דבריו בעניין זה ביידיש בפולין של ראשית המאה העשרים ב'איגרות אל הנוער 11 היהודי ,'והם שבו והתפרסמו בתרגום לעברית בספר 'אל"ף בי"ת של יהדות ,'תרגם וערך מנחם ברש94 ' רועי ,מוסד הרב קוק ירושלים תשמ"ג ,עמ -91 .

73 ' ) עמ 2  .על סברה נפוצה זו ראה דברי יעבץ (הערה 12 -72 .

  , שכותרתו (בתרגום 1846  .נראה שכוונת צייטלין למכתב שכתב גוגול סמוך למותו ,בשנת 13 לעברית" )הפריץ הרוסי ."מכתב זה כלול בספר הנקרא (בתרגום לעברית' )מכתבים נבחרים  - בספר .במכתב זה יוצא גוגול להגן בשם הדת על 22 מהתכתבות עם חברים 'והוא המכתב ה המערכת החברתית הפיאודלית שנהגה ברוסיה ,ושבה היו הצמיתים משועבדים לפריץ בעל האדמות (תודה למשה וילנר שהבהיר לי דברים אלו .)הערה זו של צייטלין מעלה על הדעת את הדברים הבאים :גוגול ,האוקראיני ,מגדולי סופריה של רוסיה במאה התשע עשרה ,הכיר היטב את היהודים בארצו ,וגם ִּהרבה לתארם בשנאה אנטישמית עזה ,יותר מכל סופרי רוסיה האחרים .יש אפוא לעיין בשאלה הבאה מתחום 'תולדות האידיאות :'האם יש קשר בין ההשקפות המחייבות את העבדות על פי התפיסה שרווחה בעולם היווני-רומי ,הרואה בעבד יצור נחות מטבע ברייתו ,לבין ההשקפה שרווחה בכנסייה הנוצרית במאה התשע עשרה ,שהחילה הגדרה זו על העבדים הכושים ,ולבין האנטישמיות המודרנית בת המאה העשרים - שהחילה זאת על היהודים ?

  . . ובדינים שבפרשת בהר אף השם 'עבד 'אינו נזכר ביחס לישראלי הנמכר לעבודה 14

 18

  . בניגוד לפועל שכיר ,שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום (בבא מציעא י ע"א .)יצויין שעל פי ההלכה 15 יכול כל עבד עברי לפדות עצמו מיד אדונו ב'ֵגרעון כסף '- בהשבת החלק היחסי של כסף קניינו על פי שנות העבודה שנותרו לו (משנה קידושין יד ע"ב וגמרא שם טז ע"א .)

  . בעיוננו לפרשת בהר ,סדרה ראשונה ,עמדנו על כך שעל פי פרשנות חז"ל עוסקת פרשת 'עבד 16 עברי 'בספר שמות ובספר דברים (פרק ט"ו )בעבד שמכרוהו בית דין בגנבתו ,ואילו בפרשת בהר מדובר בעבד שמכר עצמו מחמת דוחקו .על פי ההלכה ,המבוססת על ההבדלים הרבים בין שני המקומות הללו ,שונים דיניהם של שני העבדים הללו בחמישה דברים .בסעיף האחרון באותו עיון עמדנו על סיבת ההבד=9Cים :רמת השעבוד של עבד שמכרוהו בית דין גדולה יותר מזו של מוכר עצמו לרצונו ,וכן שונה מעמדו האישי של הנמכר בגנבתו מזה ש בן חורין ,מה שאין כן במוכר עצמו .לפי זה יש לומר שפרשת משפטים פותחת דווקא בעבד זה ,שמעמדו האישי משתנה ,כדי להדגיש ביתר שאת את בשורת ביטול העבדות בישראל ,שהיא נוהגת אפילו ביחס אליו .

  . הבחנה חוקית מעין זו לא הייתה קיימת בעולם העתיק :אמנם בדרך כלל היו רוב העבדים זרים 17 בארץ עבדותם ,שכן המקור החשוב ביותר לעבדים היה מלחמות שבהן נלקחו המנוצחים להיות עבדים למנצחים .אולם ההבחנה בין עבדים לבני חורין הייתה אוניברסלית ,והיא חצתה את החברה   )בהערת 2 האנושית בלא כל גבולות לאומיים ,תרבותיים או דתיים .וראה את דברי יעבץ (הערה  .60 ' שוליים בעמ

  . נראה שכוונת הכינוי אינה לרמוז למוצאו האתני של העבד הנכרי ,שהרי דווקא על עמי כנען נצטוו 18 ישראל "לא ְת ַח ֶיה ָכל ְנ ָש ָמה( "דברים כ ,'טז ,)אלא כוונתו לרמוז לקללה שקילל נח את כנען "ֶעֶבד ֲע ָבִּדים ִּי ְה ֶיה ְלֶאָחיו( "בראשית ט ,'כה .)עבד כנעני פירושו אפוא מי שהעבדות מהותית לו .

  . אמנם הלל צייטלין ,בקטעים שהשמטנו מתוך דבריו בציטוט שהובא בסעיף הקודם ,השתמש 19 בדיני עבד עברי כדי לבסס את טיעונו .בהרגישו בחולשת הטיעון המתבסס על פרשת 'עבד עברי 'הוא בחר לבארה ,בעקבות חלק מן הפרשנים החדשים ובניגוד למסורת ,כמתייחסת לעבד "שמוצאו מעמי שם הקרובים ,ולא מבני ישראל בלבד ,"בניגוד ל'עבד כנעני ,'שהוא בן ל"עמים שַעיינו את ישראל יותר מכל אומה אחרת( "וראה דברינו ביחס ל'עבד כנעני 'בהערה הקודמת .)אלו דברים חסרי בסיס ויסודם במגמה האפולוגטית של דבריו .

 ;) . תיאוD7 שעבודו מהווה רקע ניגודי לדיניו של בן ישראל המD7כר עצמו לאחיו (ויקרא כ"ה ,מ-מו 20 בכמה מקומות מצטווה האדון על שביתת עבדו זה ,אחד מהם בפרשתנו (כ"ג ,יב :)

 ..." וַּביום ַה ְש ִּבי ִּעי ִּתּ ְשבת ,ְלַמַען ָינוַּ ח שוְרךָ ַו ֲחמ ֶרךָ ְוִּיָנֵפש ֶבן ֲא ָמ ְתךָ ְוַהֵגר ;"וכן העבד הכנעני נידון לעניין אכילתו מקודשים שונים :מקרבן הפסח - בתנאי שהוא נימול (שמות י"ב ,מד ,)מן הקודשים הניתנים לכהן אם הוא עבד כהן (ויקרא כ"ב ,יא ,)ומקודשי בעליו הישראלי במקום אשר יבחר ה ' (דברים י"ב ,יח .)

  . ראב"ע פירש את הקשר לפרשה הקודמת" :בלכתם במלחמה ,יתכן שיברח למחניהם עבד ואיננו 21 ישראל ."וכן ביארו רמב"ן וחזקוני שם .אך אפשר שהמכנה המשותף בין הפרשות הוא 'קדושת ישראל ' - העם ,המחנה והארץ - שה 'שוכן בקרבם .

  . סדר דומה ראינו בפרשת יתרו באיסור 'לא תחמד( 'כ ,'יג" :)לא ַת ְחמד ...ְו ַע ְבדו ַוֲאָמתו ְושורו 22 ַוֲחמרו ְוכל ֲא ֶשר ְל ֵר ֶעךָ ."

  . ראב"ע מתמודד כאן (בביאורו הארוך לפסוק כא )עם דעת הכותים שאמרו "כי 'נקם ינקם '- נקמה 23 גדולה לַיסר אותו ...שלא מצאנו במיתות בית דין מילת נקמה ...וכל זה היה קשה עליהם ,שיהרג האדון בעבור מות העבד ."לראב"ע שתי טענות כנגדם :א" .למה לא פירש  

הכתוב מהו הנקמה ;"?ב" .והנה נרדוף אחר הכתובים "...- וכאן הוא מביא סדרה של פסוקים שבכולם הנקמה היא הריגה .מלבד השניים המובאים במכילתא הוא מביא את :שופטים ט"ו ,ז-ח ;שם ט"ז ,כח

 19

ואילך ;תהילים קמ"ט ,ו-ז ;דברים ל"ב ,מג .בהמשך מבאר ראב"ע" :הכתוב שאמר זה המיתה במילת נקמה - כי האדון מתגולל בעבדו בעבור היותו ברשותו ,כי לא יוכל להכות ככה ישראל אחיו ."כלומר : יש במעשה זה של האדון שפלות מוסרית מיוחדת ,שכן העD7ד מצוי ברשותו ,חסר הגנה וחסר גואלים , והאדון מנצל עובדה זו להכותו מכת מוות ;על שפלות זו נענש האדון בעונש המכונה 'נקמה '- כינוי המבליט את עשיית הצדק גם במקום שבו לכאורה אין לו תובעים .

  . . מקור דבריו הוא במסכת סנהדרין דף נב ע"ב 24

  . מהו אגרוף ?אונקלוס תרגם' :כורמיזא ,'ועל פי זאת כתב רשב"ם" :לפי הפשט כתרגומו מין אבן 25 או לֵבנה ."אולם רמב"ן בפירושו כאן חולק וטוען שגם ביד קמוצה לאגרוף (כבלשוננו )ניתן להרוג אדם , אלא שצריך אומד שמדובר באדם המסוגל להמית באגרופו הקמוץ .

  . ואין לטעות בדברי רש"י ד"ה בשבט שכתב "כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר "כאילו כוונתו 26 ששבט הוא מכשיר הריגה .שבט יש בו כדי להמית רק כאשר משתמשים בו בעצמה וברציפות זמן רב - מה שאינו ניתן להיעשות ביחס לבן חורין בדרך כלל .כוונת רש"י שייתכן שבט קל ובלתי מזיק כל כך , שאף בשימוש רצוף אין בו כדי להמית .

  . ועל עצם ההכאה שהכה האדון - אין לחייבו" ,כי כספו הוא "- "ודינו =(רשותו )להכותו דרך 27 תוכחה( "רשב"ם .)ושמא ניתן להציע פירוש אחר למילים "כי כספו הוא :"כאשר יש ספק אם האדון הכה את עבדו מכת מוות או שהכהו רק כדי לייסרו' ,לא יוקם 'האדון ,שכן מסתברת טענתו שלא התכוון להרוג את עבדו ,שהרי 'כספו הוא ,'וחזקה שאין אדם מאבד את כספו בכוונה .רק כאשר המציאות מורה בבירור על מעשה הריגה (כשמת תחת ידו )אין אנו מתחשבים בסברה 'כי כספו הוא .'

  . גם ברומי כך היה המצב ,והיה בה מי שהעניש כל עבד ששבר בשגגה כלי זכוכית במוות אכזרי 29   דוגמה מזעזעת לכך מכתבי קסיוס דיו ;)ואף הקיסר הנוצרי 58 ' ,מביא בעמ 2 (יעבץ ,ראה הערה קונסטנטינוס הגן בחקיקה על אדונים =D7הלקו את עבדיהם עד מוות (ראה אצל יעבץ באותו מקום ..) ' (כתבי אפלטון בתרגום י 867 ,865 , דעתו של אפלטון בעניין זה מתונה יותר :ב'החוקים 'ספר ט - )כתב ,כי אין ההורג עבד בשוגג או בזעם חייב 307 ו 304 ' ליבס ,הוצאת שוקן תשל"ד ,כרך ד עמ 312 ' (עמ 872 גלות ,בין אם היה האדון ההורג את העבד ובין אדם אחר ,אך ראה שם - )בעניין 311 דינו של רוצח עבד על לא עוול בכפו בכוונה תחילה ומתוך תכנון ,שהוא "יבוא על עונשו כאילו היה הורג איש בן חורין ."

  . קובנה תרפ"ו .ניכר מספרו של המחבר שהיה בקי הן במקורות היהדות והן במה שהיה ידוע בימיו 30 ביחס לעולם העתיק .

  . וכאן מביא המחבר דוגמאות למנהג זה מן המקרא" :והוא ניקור עיני שמשון על ידי פלשתים 31 (שופטים ט"ז ,כא ,)והוא כנראה עניין דברי נחש העמוני אל אנשי יבש גלעד' :בזאת אכרות לכם בנקור לכם כל עין ימין( 'שמ"א י"א ,ב ,)לאמור' ,כאשר תהיו לי כעבדים שבויי מלחמה .'והוא עווירת עיני צדקיהו על ידי נבוכדנאצר (מל"ב כ"ה ,ז ,)והוא כנראה עניין דברי דתן ואבירם אל משה' :העיני האנשים ההם תנקר 'לאמור' ,האם נחשבנו אצלך כעבדים שבויי מלחמה להשתרר עלינו ולעשות עמנו כחפצך להמשיכנו אל מקום שתרצה .'ועריצות זו של המשעבדים נהג כנראה עוד בימים המאוחרים , והוא עווירת עיני בבא בן בוטא על ידי הורדוס (בבא בתרא ד ע"א .")

  . כאן המקום להזכיר את מכתבו המיוחד של ֶס ֶנ ָקא הרומי (בן המחצית הראשונה של המאה 32 הראשונה לספירה )לידידו לוציליוס '(מכתבי מוסר 'בתרגום אהרן קמינקא ,כרך א ,'ירושלים ת"ש , 105 ' מכתב מ"ז ,עמ , - .)מכתב זה מוקדש כולו לשאלת מהות העבדות והיחס הראוי לעבדים 101 והוא מן התעודות הביקורתיות ביותר שנכתבו בעולם העתיק ביחס לעבדות ..בין שאר דבריו הוא כותב" :ההגית במחשבתך כי האדם הזה ,אשר אתה מכנה בשם 'עבד ,'כמוך מן הזרע נוצר ,כמוך הוא רואה את הרקיע על D7אשו ,וכמוך הוא נושם חי ומת ?אתה יכול לראותו כבן חורין והוא אותך כעבד ."יצוין שסנקא לא הכיר כלל את המקרא ,ומסתבר אפוא שלא הושפע מדברי איוב הללו .

 20

 עוד יש עבדים בעולם

חג ללא חירות - כך היו מגדירים את פסח מיליוני העבדים בעולם. למרות שהעבדות החוקית בוטלה בכל מדינות העולם, בני אדם עדיין נחטפים, נקנים ונמכרים לעבדות.  נפוצה במיוחד היא עבדות-החוב, אשר פועלים זרים רבים, גם בישראל, נלכדים בה

 רוני ליפשיץ

אומנם היהודים חוגים בכל שנה את צאתם מעבדות לחירות, באירוע צבעוני ועתיר באפקטים מיוחדים שכמו נלקחו מזירת צילומים הוליוודית, אולם הרחק מן העין, ובלא זיקוקי דינור, דם או צפרדעים, העבדות בעולם ממשיכה להתקיים ואפילו לשגשג .

למען האמת, המאה העשרים הייתה אחת מהתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה האנושית בכל הקשור לעבדות, ולשיאה האפל ביותר הגיעה דווקא באירופה - כאשר גרמניה הנאצית וברית המועצות ארגנו כלכלת עבדים מטעם המדינה, בהיקף חסר תקדים לכל אורך ההיסטוריה. אולם גם לאחר תום המלחמה, והתפרקות השלטון הקומוניסטי, לא חוסלה העבדות .

בדו"ח מיוחד שהוכן עבור האומות המאוחדות על-ידי קבוצת אנטי-סלאברי אינטרנשיונל, מובא פירוט מלא של סוגי העבדות הקיימים בסוף שנות התשעים. מתברר, כי למרות שכל המדינות, על הנייר, הוציאו את העבדות מחוץ לחוק, היא קיימת כשיטה כלכלית במדינות רבות בעולם. הקשיים המיוחדים של סוף המאה העשרים נובעים מכך, שצורות העבדות מגוונות ומורכבות יותר מבעבר .

קשה למצוא היום ספינות עבדים, או שווקים פתוחים בהם נבדקים שיניהם ושריריהם של סוסי העבודה האנושיים - כיום D7שעבדים מיליוני בני-אדם בשיטות מתוחכמות יותר. על-פי הדו"ח, "עבודת הכפייה", אשר שימשה כמנוע הכלכלי של גרמניה הנאצית, היא עדיין שיטה נפוצה, במיוחד באזורים בהם מתנהל סכסוך מזויין. באפריקה, אסיה, ובדרום אמריקה, נוהגים מפקדים צבאיים מקומיים, אם של צבא ממשלתי ואם של צבאות פרטיים, לאלץ את התושבים המקומיים לבצע עבורם עבודות כפייה, תחת איום על חייהם. במקרים רבים הממשלות מעלימות עין מהתופעה, כדי לא להפריע למפקדים בשטח לנהל את המלחמה .

למעשה, מלבד במקרים בודדים, העבדות המודרנית דומה לעבדות מהעת העתיקה, אבל לא ממש זהה לה. כך למשל, באזורים חקלאיים בעולם השלישי, מקובלת מאוד שיטה שהשלטונות מתקשים להתמודד אתה , של "עבדי חוב". מלווים בריבית מעניקים הלוואות לאוכלוסייה ענייה, או לאיכרים, ומחשבים את הריבית באופן בו הם לעולם לא יוכלו להחזיר את החוב. כתחליף להחזר הכספי, מחויבים מקבלי ההלוואה לספק עבודת ידיים, עד להשלמת החוב הכספי - אותו לא יוכלו להשלים לעולם לכל אורך חי יהם .

 21

זו אחת מהשיטות הנפוצות בהן נמכרים ילדים לעבדות. במקרים רבים, המשפחות נותנות ילד לבעל החוב, לעתים מדובר בילדים בגיל ארבע-חמש שנים בלבד, כמשכון לחוב או כ"ידיים עובדות" שיפרעו את החוב. תופעה מיוחדת במינה היא "עבדות דתית", או "עבדות טקסית", בה מגויסים או מתנדבים עובדים, ברוב המקרים נשים ונערות, כדי לספק עבודות בית ושדה עבור מנהיגים דתיים מקומיים, זאת בכסות של שירותים דתיים .

עד כמה נפוצה העבדות בעולם? קשה להשיג נתונים בדוקים, אפילו ארגון אמנסטי אינטרנשיונל לא הכין  1982דוח מסכם על מצב העבדות בעולם. אולם מידע חלקי ניתן למצוא, והוא מזע ע בהיקפו. בשנת  אלף עבדים. 40 העריכה החברה הלונדונית נגד עבדות, כי במדינת מאוריטניה, בצפון אפריקה, מוחזקים  300 אלף שחורים, הנחשבים "לרכוש בעליהם", לצד 90 העריך אמנסטי, כי במדינה חיים 1994בשנת אלף עבדים משוחררים, הממשיכים לשרת את בעליהם הקודמים .

 על ידי הצרפתים, בחוקה 1905 לפחות שלוש פעמים הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק במאוריטניה: בשנת , בימי נשיאותו של מוחמד איידאללה. כיום, המדינה 1980 ובשנת 1960-החדשה אחרי קבלת העצמאות ב דולר 15- מיליון התושבים נחשבת למאגר העבדים הגדול בעולם. הם נמכרים במחיר המתחיל ב 2בת לעבד, ומשמשים מטבע עובר לסוחר תמורת מכוניות, גמלים, מצרכים שונים, או סתם נמסרים כמתנה.

 ביקר 1996אחת מהמדינות בהן העבדות הפכה לשיטה חברתית וכלכלית בולטת היא סודאן. בשנת במדינה מפקח מיוחד מטעם האו"ם, אשר הזהיר על "גידול מאיים במספר מקרי העבדות ומערכות יחסים דמויות עבדות בסודאן". הוא לא הצליח להשיג מידע מספרי, אולם סודאן מכילה את רוב המאפיינים המעודדים תופעת עבדות מודרנית: מדינה חקלאית המייצרת חומרי-גלם בסיסיים באמצעות עבודת ידיים, מלחמת אזרחים נמשכת, ומלחמת דתות בין הנוצרים למוסלמים. בין השאר, אחת מהסיבות למלחמת האזרחים המתמשכת בסודאן, היא ניסיון המדינה להשליט את משטר השריעה, המזוהה בעיני התושבים הנוצרים עם פשיטות סוחרי העבדים הערביים, שנמשכו עד לתחילת המאה העשרים.

Anti בגלל המצב הנורא במדינה זו, הארגון האמריקאי - מרכז בה את עיקר מאמציו . Slavery Group ,2000 הארגון, ספציפית, מגייס כספים בארצות הברית ומשתמש בהם כדי לפדות עבדים. תוכנית פרידום  עבדים בשבוע אחד בחודש אוקטובר. מאז הקמתו בשנת 840משנה שעברה, למשל, הביאה לשחרור  גברים, נשים וילדים. בארגון תומכים סנטורים 4,000 , הצליח הארגון לפדות מהעבדות 1993 העידו נציגיו בפני הקונגרס על העבדות 1996אמריקאים, המוסיפים לו שיניים חדות במיוחד. בשנת הנמשכת במאוריטניה, ובעקבות העדות ביטל משרד החוץ האמריקאי את תוכנית סיוע החוץ למאוריטניה .

Anti  חשף הארגון 1995בשנת - שערוריית עבדות שהחרידה את בריטניה . Slavery Internationalתלונות של עובדות זרות, אשר הובאו ללונדון בניגוד לרצונן על-ידי 4,000 לידי הארגון הגיעו דיפלומטים ועובדים זרים, במיוחד ממדינות העולם השלישי. הן הועסקו בלא שכר, בתנאים מחרידים, וסבלו מהתעללות פיסית, נפשית ומינית .

 22

1996 מהן, בין השנים 1,000 מערכת המשפט הבריטית סירבה לטפל בסוגיה. מתוך מעקב שנערך אחר 89 , עולה, כי 1992 87 % לא קיבלו זמני מנוחה, 62 - % סבלו מהתעללות נפשית, מ % נלקח הדרכון כדי 57 שלא יימלטו, 39 - % אפילו לא קיבלו מיטה לישון בה ו % התגוררו בתנאי שבי וסבלו מהתעללות פיסית .

פקיסטאן היא אחת מהמדינות בהן תופעת עבדי-החוב היא מהנפוצות בעולם. כאשר שר החוץ הפקיסטני, , הוא נתקל בהפגנות סוערות של האינטרנציונל 1998נוואד שריף, ביקר בארצות הברית בסוף דצמבר האנטי-עבדותי, אשר דרשו מהנשיא קלינטון לאלץ את פקיסטאן לבטל את העבדות. אלא שהדבר לא קל.  , אולם דבר כמעט לא השתנה.1992 עבדות חוב בוטלה בפקיסטאן בשנת

 לספטמבר 9-ראייה לכך היא הדרמה שהתחוללה בכפר מיריאמאבאד, בדרום מזרח פקיסטאן, בליל ה גברים, נשים וילדים. עובדים סוציאליים 87 גברים חמושים וחטפו 100. עם שחר פשטו על הכפר 1998 שנכחו במקום וניסו לעצור את החוטפים, הוכו באלות ובקתות רובים.

מיריאמאבאד שימש כפר מקלט לעבדים ששוחררו על ידי פקידי הסעד, ושנלקחו מבעלי העבדים על פי הח=D7ק החדש. שוטרים ששהו במקום הביטו במתרחש וסרבו להתערב. מD7וחר יותר הגיעו למקום נציגי  מהחטופים, כולל בעל העבדים שחטף אותם. הם הגישו תלונה במשטרה 86האינטרנציונל והצליחו לאתר - אולם זו מסרבת לטפל בה .

אחד ממוקדי העבדות הגדולים באסיה הינה בעיר אלהאבאד בהודו, הנקראת גם "חגורת השטיחים". העיר היא מרכז ייצור של שטיחים אוריינטליים הנעשים בעבודת יד של ילדים - רובם עבדי-חוב. ארגון אנטי אלף ילדים בתקן של עבדי-חוב, חלק 300- ל 200 סלאברי גרופ האמריקאי מאמין, שבעיר מועסקים בין גדול מהם נחטפו מכפרים המרוחקים כמה מאות קילומטרים מהעיר. אם נוסיף למספר כחצי מיליון ילדים  אלף ילדים עבדי-חוב בנפאל, מתברר שבתת היבשת ההודית כוללת עבדות 200-בפקיסטאן, ועוד כ הילדים לבדה, קרוב למיליון עבדים .

כנס מחאה זועם שנערך אתמול (ב') ביוזמת ארגון "קו לעובד", מול קולנוע מקסים בתל-אביב, ניסה להזכיר לנו, רגע לפני שנטעם מהחרוסת, כי ייתכן והעם היהודי שוחרר מהעבדות, אולם הוא לא מהסס לשעבד אחרים לתועלתו. למעשה, פועלים זרים רבים בישראל, הפכו בשנים האחרונות ל"עבדי-חוב", בזכות שיטת ההבאה המיוחדת שלהם לארץ .

חנה זהר, רכזת עמותת "קו לעובד", שהיא עמותת מתנדבים המטפלת בתלונות של עובדים זרים בישראל, מספרת על עובדים המשעבדים את עצמם לאחר ששילמו אלפי דולרים כדי להגיע לישראל לעבוד בה. "בפיליפינים משלמים בין אלף לשלושת אלפים דולר כדי להגיע לפה, ומחזירים את הסכום בריבית של   לחודש. 10%

 23

 400" לאחרונה הביאו לארץ כמה מפעילי ציוד מכני הנדסי כבד מקניה, והבטיחו להם שכר חודשי של  דולר בחודש. כאשר הפועלים ביקשו את 650דולר בחודש, למרות ששכר המינימום על פי החוק הוא  לא מאפשרים 9Cעובדים לעבור למעסיק אחר. זוהי 1999ההפרש, איימו עליהם בג=99רוש. בישראל של שנת עבדות. הברירה הנותרת בידי הפועלים היא להמשיך לעבוד או לברוח. אז הם הופכים ל'עובדים ברחנים', שהוא מונח שגור במסמכים ממשלתיים ".

 עובדים סיניים המועסקים בסולל בונה ומתגוררים במחנה ליד רחובות. 400מקרה מזעזע במיוחד הוא של  לפברואר השנה הגיע למשרדי העמותה מכתב הכתוב בכתב-יד סיני, ובו פנייה נואשת: "בבקשה 21-ב תצילו אותנו, אנשים שעובדים כל כך קשה ואוכלים כל כך מעט!!!" במכתב גולל עובד סיני, בעילום שם, מסכת ייסורים ארוכה. בתחילת המכתב הוא מצטדק ומסביר שחבריו פוחדים להסגיר את זהותם.

700 למרות שהוכרחו לשקר לביקורת פקחים, כתב, ולטעון שהם מרוויחים - דולר לחודש, הפועלים 600 300 מקבלים בפועל  דולר 100 דולר עבור מחיר הטיסה ועוד 100 - דולר בחודש, מתוכם מנכים להם 270 להוצאות מחייה. נציגי העמותה ביקרו במקום וגילו לתדהמתם, שהפועלים שילמו לחברה הסינית שהביאה  דולר על אי-בריחה, והוחתמו על טופס, לפיו אם יחזרו לסין לפני תום החוזה, 700אותם ערבות של  דולר קנס. בנוסף, סולל בונה לא משלמת להם את שכרם - הוא מופקד בידי החברה 300ישלמו עוד הסינית, אשר תשלם להם אותו רק בתום תקופת החוזה שלהם, בת השנתיים.

במכתב תלונה שנשלח אל אפרים כהן, יו"ר המנהלת לטיפול בעובדים זרים במשרד העבודה, כותבת אלה קרן, מרצה בחוג להיסטוריה: "אני מלמדת על סחר העבדים וביטולו באוניברסיטת תל-אביב, ומצמרר אותי לחשוב, שמצבם של הפועלים הסינים דומה מאוד למצבם של העובדים בחוזה שהובאו מיבשת אסיה , לאחר ביטולו הרשמי של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי. כל החוקרים מסכימים, כי 19-לאמריקה במאה ה העבודה החוזית הזו הייתה לא יותר מאשר צורה מוסווית של עבדות ".

בשמיני למרץ קיבלה העמותה את תגובת משרד העבודה: "שכר ה=D7ינימום נבדק ולא נמצאו בו ליקויים, אולם עיקר הבעיה היא בכך, שהחברה מחזיקה את שכר העובדים עד תום חוזה או לחילופין חזרה לסין". במכתב, נאמר, שבהתייעצות עם היועצת המשפטית של המשרד, הוחלט להחתים את העובדים על תצהירים בהם הם מבקשים שהתשלום יישא ריבית .

הפתרון, למען האמת, משונה: אם העובדים מפחדים אפילו להתלונן בעילום שם, האם לא יחתמו על כל תצהיר שמי שיתבקשו? ייתכן שאפילו נציג המדינה חשב כך בסתר ליבו. "הוחלט כי העבדים יחתמו על שני סוגי תצהירים", כתב, ושכח להוסיף את ה"וו" המצומקת, המפרידה בין עבד לעובד .

תגובת דובר סולל בונה: "אנחנו משלמים שכר מינימום, ונותנים תלושים לעובדים. יש לנו גם חתימה שהעובד ראה תלוש. כרגע אנחנו בודקים על מה מדובר. נבדוק כל הסדר בין החברה הסינית לבין העובד ואם זה משהו שאנחנו לא מודעים לו, נדא




הגדת ליל הסדר

בנין ההגדה שם ההגדה:

יש אומרים שמרומז ב"אגד"ה" ר"ת א'ברהם )שבישרו לו הגאולה( ג' רועים )משה, אהרן, מרים, שבזכותם יצאו ממצרים( ד' אמהות )שגם בזכותם נגאלו(, ה' חמשה תורה )נגאלו ע"י שנקיים התורה(. ובאבודרהם מובא ששם "הגדה" הוא מ"והגדת לבנך ביום ההוא". מובא בשם כ"ק אדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע שהראשון שסיפר את ההגדה של פסח, היה משה רבנו בעצמו, כמו שנאמר: "ויספר משה ליתרו את כל אשר עשה ד' לפרעה ולמצרים" )שמות יח, ח(, והוא בודאי לא סיפר דברים על עצמו שהרי היה עניו, לכן שמו אינו מופיע בכל מהלך סיפור היציאה ממצרים. מי סידר ה"הגדה": על פי המקובל הוא שתחילת תקנת אמירת ההגדה ימיה בימות תקנות עזרא, הימים בהם תיקנו את נוסח התפילה ומבנה המזמורים שבה, הימים אשר אנשי כנסת הגדולה שבעיניים צופיות שמו אל לבם את מצב הדור אשר התמעט כוחו מחמת הגלות. ולכן בזמן שבית המקדש היה קיים כאשר העיסוק במצות "קרבן הפסח" היה רב מאוד, היו ישראל מספרים ביציאת מצרים כל אחד כפי מעלתו והרגשתו בין רב למעט, ובזה קיימו את מצוות הלילה הגדול הזה, אולם כאשר ראו שעיסוק הגדול סביב הקרבן היה רב מאוד עד שלא הספיקו לספר ביציאת מצרים, עמדו ותיקנו נוסח ההגדה. אך עדיין הייתה הגדה קצרה ביותר. הבן שואל את ארבעת הקושיות כמובא במשנה, והאב משיבו עבדים היינו לפרעה במצרים, מוסיף את ברייתא שרבן גמליאל היה אומר בעניין "מצה זו" ו"מרור זה" ועוד אי אלו דרשות ובזה קיום את המצווה בשלמות. כאשר חרב בית המקדש בעווננו ובטלה חלק מהעבודה העיקרית, חשכו עיניהם של ישראל, ומני אז קבעו לנו חכמינו ז"ל את סדר ההגדה שבידינו כהיום שהוא סיפור יציאת מצרים וכל ענייניהם המובאים במכילתא ובספרי, דרשות חז"ל על הפסוקים המובאים בה, כדי שיהיה בידינו כלי מפואר על פי סדר מדוקדק לקיים המצווה כהלכתה לכל פרטיה ודקדוקיה. ולמעשה ה"הגדה" בנויה לאנשים שאינם יודעים כל הפרטים שהם מחויבים לעשות בליל הק' הזה, ולכן חיברו את ההגדה שאם הם יאמרו ויעשו מה שכתוב כאן יצאו חיובם כמו כשאחד קונה מכונה ורוצה לדעת איך להשתמש בו יש לו דף הוראות. אבל בוודאי אם אחד הוא בעל תורה וחכמה, שיאריך בסיפור יציאת מצרים כנאמר "וכל המרבה הרי זה משובח". ולא שיסתפק בפסוקים הכתובים בהגדה. בלילה זו צריכים לקיים את "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך" – "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". וכדי לקיימן כדבעי כתב המהרי"ל )אות יז( מיישנין את התינוקות בערב פסח, כדי שיהיו ערים בערב בעת אמירת ההגדה. ידוע מהחת"ס שבזמנינו אין הרבה מצוות שחיובם מן התורה ונותרו לנו ב' מצות כהיום א. סיפור יציאת מצרים, ב' אכילת מצה. והנה לומר תורות ועניינים או דברי התעוררות, זוהי לא המכוון בסיפור יציאת מצרים, בליל זה צריכים להחדיר האמונה ע"י סיפור יציאת מצרים. ולכן חייבים להתכונן לזה, ]אבל בכל זאת לבי נוקף שאנו רואים בבתי ישראל שאומרים תורות ואמרות וקשיות אשר לא מקיימים בזה המצווה, ולכן אולי כדי להמליץ טוב על בני ישראל מותר לומר שהיות וכל גאולתנו היה על מנת שתעבדו את האלוקים על ההר הזה, ושם קיבלנו את התורה, ולכן אנו מראים בליל יציאת מצרים את החידושים מה שקיבלנו שם[. בספר קדושה ומנוחה מובא, שבשעה שמצה ומרור מונחים לפניך אז הוא הזמן להחדיר אמונתו ית'. ולכן צריכים להזדרז כי על פי הרוב ליל הסדר הוא אחרי שהזיזו את השעון ואז הלילה מתקצר, ובפרט שבתפילת ערבית אומרים הלל בבית הכנסת והתפילה מתארכת, וגם אם רוצים להספיק את אכילת אפיקומן בחצות, אז הזמן מאוד קצר, ועל כן צריכים להתכונן מבעוד יום אז נוכל להתחיל מיד את הסדר. הנה יציאת מצרים - יסוד האמונה. במצוות רבות מזכירים אנו ״זכר ליציאת מצרים״: בקידוש, בקריאת שמע, בתפילה, ועוד. אולם פעם אחת בשנה, בליל הסדר, מצווה עלינו לא רק לזכור את יציאת מצרים, אלא לספר. "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". אומר "ספר החינוך" )מצווה כ"א(: "משורשי מצווה זו, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ואמונתנו, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא, ובידו לשנותם כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלוא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת ה׳ ברוך הוא". אופן הסיפור. כתב בספר יסוד ושורש העבודה: "מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים בלילה הזה, הוא על כל איש מאישי ישראל עם קדוש, אף אם הוא יחידי על שולחנו... עיקר מצות הסיפור היא לבניו ולבני ביתו, להודיע להם גבורותיו יתברך... לפרסם להם גודל הנסים וגבורות ונפלאות של בוראנו, יתברך שמו ויתעלה. ולא די לפרש להם כללות הנסים מה שכתוב בהגדה, אלא לפרט ולבאר באר היטב כל נס ונס, על פי מה שנמצא כתוב בגמרא ובמדרשים. וראוי לכל יודע ספר, מקודם פסח לחפש בכל הספרים... ולספר פרטיהם לבני ביתו בליל שימור פסח, כדי להגדיל בעיניהם הנס, ויתנו בליבם יותר שבח והודיה לבורא יתברך שמו ויתעלה". אומר הזוהר הקדוש: באותה שעה מכנס הקב“ה לכל הפמליא שלו. ואומר להם, לכו ושמעו סיפור השבח שלי שמספרים בני אדם ושמחים שהוצאתים ממצרים. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם, ובאים הם ומודים להקב“ה על כל הנסים והנפלאות שעשה לעם ישראל, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו כאן בארץ ששמחים בחדווה בכל זה. ובזה מוסיפים כוח וגבורה למעלה. ועתה עלינו להתמקד ולהתבונן בכך שאין לנו אוסף של מאמרים גרידא, אלא סדר עלייה מיוחד במינו אשר יביאנו אל התכלית המצופה ממנו בלילה כיום יאיר זה. כשנתבונן במבנה וסדר ההגדה, נראה כי ניתן לחלקן בכמה וכמה אפשרויות, אם על פי סימני הסדר, שנתבונן בסדר הסימנים ובמשמעותם הפנימית עפ״י סדר עבודת האדם להיות עולה ומתעלה על פיהם. אפשרות נוספת ניתן להתבונן בחלוקת ההגרה עפ"י חלוקתן לארבע הכוסות. כגון יש לנו בהגדה ארבע שלבים, ולכל שלב שאתה עושה, אתה מקבל כוס יין.

1.קדש, זוהי קידוש כמו כל יו"ט ושבת. 2 .מגיד, אחרי מגיד אומרים כל ההגדה מקבלים כוס יין לשמחה. 3 .שולחן עורך אכלת כזית מצה, מרור, אפיקומן, ואתה מברך על כוס יין 4 .הלל, ומודים ומשבחים לד', על כוס יין. או שנחלקם את ההגדה לפי מצוות היום, שאף הן ארבעה, סיפור יציאת מצרים, אכילת מצה. אכילת מרור, ואכילת הפסח בזמן הבית שייבנה במהרה בימינו, ואף ההגדה מחולקת לפי"ז, מעבדים היינו ועד ברייתא דרבן גמליאל כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח וכו׳ הוא חלק שמכוון כנגד סיפור יציאת מצרים, כתשובה לשאלת הבנים, ולאחר מכן כל חלק מכוון כנגד מצווה אחרת כשאף הן דרך שאלה ותשובה, "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה" וכו', במצוות מצה, מרור ואכילת הפסח. ובזה קיימנו את כל ליל הסדר, א"כ מדוע ההגדה נראית כל כך הרבה, כי בסימן "מגיד", אומרים הרבה מילים, ואם כן נבאר את התיבות שב"מגיד" ואז יתברר שזה גם לא כל כך הרבה. הנה תוכן ההגדה מיוסד עלי פרשה בתורה, הלא היא פרשת "ארמי אובד אבי" הנאמרת ע"י הישראלי שמביא את ביכורי פרי אדמתו לבורא ית"ש, ומדין חובת ההודאה להראות שאינו כפוי טובה הרי הוא מתחיל בארמי אובד אבי ומזכיר את הבטחת הארץ לזרעו של ישראל, הוא מזכיר את הניסים שעברו ישראל בכל מהלך השנים ער בואם אל ארץ נושבת, ניסים השייכים לכל כלל ישראל, עד ההודאה בפה מלא על הפירות הבאים והמשובחים הללו שזכה המביא להביא בית ד'. אותם הפסוקים תיקנו לנו חז"ל להזכיר במרכז ההגדה, ולפרשם עפ״י דרשות חז"ל כל תיבה בפסוק כפי צרות ושעבוד מצרים המרומזות בכל תיבה מתיבותיהן, והתודה על המכות ועל הגאולה שאף הן מרומזות בהן. וכבר דייקו האחרונים מדברי הרמב"ם שריבוי הדרשות בפרשה זו דייקא הוא הידור הגדול בסיפור יציאת מצרים. וז"ל: ״שידרוש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח״ )רמב״ם הלכות חמץ ומצה פ״ז ה"ד(. בהגדת המלבי״ם הוא מביא את מאמר "יסוד מוסד״ בשם בעל מחבר ספר "משכיל לאיתן" בו הוא מבאר את מבנה סדר ההגדה שחז"ל קבעוהו עפ"י הפסוק שבו נצטווינו לספר ביציאת מצרים. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים״ )שמות יג, ח( ולמעשה נמצא שישה חלקים של קיום מצוות סיפור יציאת מצרים זו למעלה מזו, כשכל אחד עומד בפני עצמו. א. והגדת ב.לבנך ג. ביום ההוא ד.לאמור ה. בעבור זה ו. עשה ד'  לי ז. בצאתי ממצרים. והכוונה בזה להורות על ששת חלקי המצווה א. על מי חל חיוב מצות הסיפור ב.למי חייבים לספר סיפור "יציאת מצרים" ג. מתי חייבים ד. ההוראה מה לספר ה. באיזה מצב יהיה המספר ו. הרגשת המספר ז. הסיום בהודאה והלל וכאן לפני שניגשים לשבע החלקים צריכים לומר הקדמה קטנה: מתחילים עניין המגיד עם ד' קושיות, והתקינו זאת כך: כדי שישאלו התינוקות ויהי ערים שישמעו את סיפור יציאת מצרים, וכדי לעורר את התינוקות עושים דברים משונים, כמו שר' עקיבא עשה כשרצה לעורר את הציבור שאל שאלה משונה מה ראתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות, ותירץ משום שזקנתה "שרה אמנו" חיתה קכ"ז שנה, ]וכן כל מגיד שרוצה שהציבור לא יירדם בשיעורו מעורר קשיא עצומה או חידה ואז כולם מחכים לשמוע את התשובה[. ונצרף לכאן לשון בעל ה"תפארת ישראל" בהקדמה לקדשים חומר בקודש, וז"ל שכשירצה אדם לברר לעיניו שום דבר יפה יפה, צריך להשיב לעצמו תחילה על ז' שאלות דהיינו: מי, מה, למי או את מי, מתי, איה, איך, ולמה, ולכשידע להשיב כהוגן על שבעה שאלות אלו, כבר נפלו לפניו שבע חומת יריחו, עכ"ל. ובערך כך מסודר ההגדה. על קושיית מה נשתנה. שהקשו הוא, כדי שיישארו ערים בליל זו והתירוץ לזה: מתרצים עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ד', ולכן אנו עושים שינוים מסימני עבדות וחירות, כי פעם היינו עבדים, ועכשיו אנו בחירות. החלק הראשון ״והגדת לבנך״ ־ ״למי לספר״. הוא כנגד החלק הראשון שבהגדה ״עבדים היינו" ועד סופו "ואפילו כולנו חכמים״. בו פותח בעל ההגדה בעצם חיוב לספר לבננו ולבני בננו עד סוף כל הדורות את עניין יציאת מצרים. ואם תאמר מה לי לספר לבני את הסיפור היום, כאשר הסיפור היה לפני אלפי שנים, הולך בעל ההגדה ומבאר את טעם חיוב זה, בעבור שכל צאצאינו וצאצאי צאצאינו עד דור האחרון כולם הם בכלל ההצלה והיציאה מארץ מצרים ולכן מוטלת עליהם החיוב להודות לשם ד', שהרי ״אילו לא הוציא הקב״ה אותנו משם הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ומוסיף בעל ההגדה, שכדי לשומרו לקבוע מצווה זו לדורות עולם, הוטל החוב על כל איש ואיש לספר מדי שנה בשנה ואפילו החכם והנבון והיודע את התורה חייב לספר מעניין יציאת מצרים, כך שהדבר אינו יכול להיות נשכח בשום זמן מהזמנים. שאילו היו פוטרים סוג מסוים של אנשים מלספר, היה יכול להיווצר מצב שתישכח מצווה זו. שהרי כל אחד הוא יודע ספר, ורובם ככולם יפטרו את עצמם מלספר, בחושבם כי הם כבר יודעים את הדבר. ולכן נקבע חוק ולא יעבור על כל איש ואיש לספר ואין משמרת לזיכרון יציאת מצרים גדולה מזו. ולפי״ז זה כוונת החלק הראשון בפסוק ״והגדת לבנך״, כל אחד מכם מחייב לספר לבנו. ושלא נחשוב שאם אין אני חכם, אז יש חיוב לספר יציאת מצרים, אבל לחכם לא חסר לספר, אלא תדע אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה חייבים בסיפור יציאת מצרים. א"כ כולם חייבים במצווה זו. וזה המשך המעשה ברבי אליעזר וכו׳ שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עם כל הגדלות בתורה שלכל אחד מהם. הנה. יש מחלוקת בגמרא )פסחים קט"ז ( מה הפי' "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", אביי אמר שהגנות הוא "מתחילה עובדי עבודה זרה", ורבא אמר שהגנות הוא שמתחילה היינו "עבדים לפרעה", והחילוק ביניהם הוא מאיפה מחויבים להתחיל הגנות, אם מתרח או רק ממצרים, וסידרו בהגדה כשניהם: דהיינו "בגנות" אומרים - עבדים היינו -, ומסיימים "בשבח" שאומרים - ויוציאנו ד' – וכן מתחילים "בגנות" - מתחילה עובדי עבודה זרה – ומסיימים "בשבח" - ועכשיו קרבנו -. וראיה לזה שכולם חייבים בסיפור, ומאריכים בסיפור: אנו אומרים מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק. ועסקו בסיפור יציאת מצרים, וכדי שלא נחשוב שמי שלא היה שם ולא עבד במצרים עבודת פרך אינו מחויב לספר סיפור "יציאת מצרים", כגון שבט לוי לא עבדו במצרים או גרים שלא היו שם. אנו אומרים התנאים הנ"ל שר' אליעזר ור' טרפון היו מהכוהנים ר' יהושע היה מהלויים ו ר' עקיבא ממשפחת גרים, ואפילו הכי סיפרו כל הלילה, א"כ כולם מחויבים בסיפור יציאת מצרים. ומביאים עוד ראיה שר' אלעזר בן עזריה דרש ביציאת מצרים וכן בכל השנה מחויבים להזכיר עניין יצי"מ. החלק השני, למי חייבים לספר סיפור "יציאת מצרים". כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. ולהם צריכים לספר "סיפור יציאת מצרים". לחכם = שלא תחשוב בגלל שהוא חכם לא צריכים לספר לו, ולכן מביאים פסוק שמחויבים גם לספר לו. לרשע = שלא תחשוב שהוא רשע חבל לספר לו, ולכן מביאים פסוק שמחויבים גם לספר לו. לתם = שלא תחשוב אולי ל"תם" חבל לספר לו, ולכן מביאים פסוק שמחויבים גם לספר לו. ל"שאינו יודע לשאול" = שלא תחשוב אולי אם הוא לא יודע לשאול לא צריכים לספר לו, א"כ את פתח לו, ותספר לו. ואם כן למי מספרים לכולם בלי יוצא מן הכלל, אפילו שיש סברא לא לומר למי שלא מבין אבל כולם מחויבים לשמוע בליל זה סיפור יציאת מצרים בטוב טעם ודעת. וכמו שהרמב"ם פוסק שמי שאין לו למי לספר את ההגדה שיאמר לעצמו, וזהו העיקר בכל הנאמר להכניס את האמונה בקרבנו. "וידעתם כי אני ד'". החלק השלישי, ״ביום ההוא״ - מתי לספר. עולים אנו לנדבך השני. אחר שאנו כבר יודעים שכולם חייבים לספר לבניהם, נברר ממתי אנו מחויבים בזה. "יכול מראש חודש״ הייתי חושב לספר יציאת מצרים "מראש חודש", להתחיל מראש חודש ניסן שאז הוא חודש הגאולה "תלמוד לומר ביום ההוא" דייקא בפסח, "אי ביום ההוא יכול מבעוד יום" אם בפסח הייתי חושב להתחיל כבר מערב יום טוב, "תלמוד לומר בעבור זה". בשום אופן אל תתחיל מערב פסח אלא "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", דייקא אז בלילה הזו שמונח לפניך כל המצוות, אז תספר כדי שיכנס האמונה בלבבם. כלומר, חיוב הסיפור הוא בליל פסח באמירת ההגדה.  החלק הרביעי ״לאמור" - ״מה לספר״. וכאן הוא עיקרו של הסיפור, מתחיל בגנות ומסיים בשבח "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", האריכות בהבטחת ברית בין הבתרים ״והיא שעמדה לאבותינו ולנו" עד היום. ודייקא מתחילים בגנות קודם ומאריכים בזה, כדי שנוכל להודות ולהלל כדבעי. כי בזה שאנו מאריכים רואים שאנו שמחים עם הגאולה, כמו שהיה אחד שהגיע מהמלחמה צרוע ופצוע, והגיע איזה דוד ולקח אותו לבית החולים וטיפל בו, ושילם עבורו הרבה כסף כדי שיחזור לאיתנו, והנה בנה לו בית, וחיתן אותו כל ההוצאות היה על הדוד, והנה ב"ה נולד בן לזוג המאושר, והנה גידל אותו והגיע יום הכלולות לבנו, ושלח לקרוא לדודו שכל כך הרבה השקיע בו אחרי המלחמה, והנה הגיע לחתונה, ובאמצע הריקודים קורא הדוד לאחיין האם אתה זוכר איך שירדת מהספינה אחרי המלחמה, ואומר המחותן אל תזכיר לי את זה עכשיו תודה על כל אשר עשית לי בוא נרקוד, אומר לו הדוד, לא ולא, תתיישב והדוד התחיל להתגולל לפניו כל הקשיים, וכל הרופאים וכל הניתוחים, והקושי בלבנות בית שוב, וכדומה וכדומה, ואח"כ אומר לו עכשיו שנזכרת בכל הקושי, וזה מעצב אותך, ואתה נזכר מי הוציא אותך מכל הפלונטר, עכשיו בוא ונצא לרקוד, בוודאי שהרקידה לגמרי אחרת, כן גם כאן מתחילים בגנות והקושי ומתארים כל הגלות שם, ואח"כ יכולים לבוא ולומר הלל כדבעי. אם היו נותנים לנו לסדר את סיפור יציאת מצרים, היינו פותחים את החומש והיינו מתחילים לומר מפרשיות של בראשית, שתרח היה עובד עבודה זרה, עד שנכנסנו למצרים. ועד שיצאנו וקיבלנו את התורה, או רק מאז שיעקב ירד למצרים מפרשת ויחי שמות וארא בא בשלח וכו'. א"כ לא יהיה זמן אפילו עד אחרי פסח לגמור את הסיפור יציאת מצרים, ולכן לקח בעל ההגדה ה' פסוקים מפר' כי תבוא ששם מתומצט למביא הביכורים שצריך להודות לד', ושם אומר את ענין של הירידה למצרים והעינוי והזעקה והישועה. ואז מתחיל הסיפור בעצמו "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות וכו׳, כאשר בסיס הסיפור נעוץ בהני חמישה פסוקים של פרשת הביכורים )דברים כו(: ָ )הירידה( א. וְ עָ נִיתָ ְו ָא ַמְר ָת לִ פְ נֵי ד' ֱאלֶֹקיך אֲרַ מ ִ י אֹבֵ ד אָ בִ י ַוֵי ֶרד מִ צְ רַ יְמָ ה ַוָי ָגר ש ָ ם ב ִ מְ תֵ י מְ עָ ט וַיְהִ י ש ָ ם לְ גוֹ י ָ גדֹול ָעצ ום וָרָ ב: ְ תנ ו )העינוי( ב. ַוָי ֵרע ו ֹא ָתנ ו הַ מ ִ צְ רִ ים ַוְיַע נ ונ ו ַוִי ָע ֵלינ ו עֲ בֹדָ ה קָ ש ָ ה: ְ ש ַמע )הזעקה( ג. ַו ִ נ ְצַעק אֶ ל ד' אֱלֹקֵ י ֲאבֹו ֵתינ ו ַוִי ְרא אֶ ת ָע ְנֵינ ו וְאֶ ת ֲע ָמ ֵלנ ו וְאֶ ת ד' אֶ ת קֹ ֵלנ ו ַוַי ַלֲח ֵצנ ו: ֹו ִצ ֵאנ ו ד' מִ מ ִ צְ רַ יִם ב ְ יָד חֲזָקָ ה )הגאולה( ד. ַוי ו ִבְזרֹ ַע ְנט וָיה ו ְב ֹמָרא ָ גדֹל ו ְב ֹאתֹות ו ְב ֹמ ְפ ִתים: ֶתן ָלנ ו )הישועה( ה. ַוְי ִבי ֵאנ ו אֶ ל הַ מ ָ קוֹ ם ַהֶז ה ַי אֶ ת הָ אָ רֶ ץ ַהזֹ את אֶ רֶ ץ זָבַ ת חָ לָ ב וְדָב ש: בכל אחד ואחד מאותן הפסוקים דרשו חז"ל בספרי דרשות מעניין יציאת מצרים, ובעל הגדה לוקח כל פסוק ומפרש את הפשט בכל קטע בפסוק, וכדוגמא "וירד מצרימה" – למה באמת ירד ונותן טעם "שהיה אנוס על פי הדיבור". וכן וייגר שם – מבאר שהיה במצרים כמו גר, "במתי מעט", ירדנו בשבעים נפש, "לגוי" – שהיו מתרבים פרו וישרצו וכו', "לגוי גדול", שהיו מציינים במצוות "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד", שש לשונות אלו לומר הנס של ששה בכרס אחד, והסיבה לזה כי עבדו ששת ימים וכנגד זה קיבלו ששה בכרס אחד, כאשר יענו כן ירבה. "ורב" כדכתיב "ורבבה כצמח השדה", היה ניסים התינוקות נולדו בשדה, ונכנסו לאדמה כשהמצריים באו לחפשם, ומלאך הביא להם שני אבנים של חלב ודבש, וכשהמצריים הלכו משם, והיה נראה שצמר שגודל על פני השדה. וזה הפי' "ותמלא הארץ אותם". ממש הארץ התמלא . מהתינוקות. "בעדי עדיים" אל תיקרי בעדיי עדיים אלא בעדרי עדרים, ולמה כי באו עדרים של ילידים קטנים נכנסו העירה לחפש את הוריהם וכולם היו נראים אחד כמו השני, ואמר לאחד הנה שש ילדים שנראים בדיוק כמוך, וכך כל אחד הכיר את משפחתו. "שדיים נכונו". זה משה ואהרן שהם השפיעו קדושה ותורה לכלל ישראל. "מתבוססת בדמייך" זה דם פסח ודם מילה שנתערב כי משה עשה את קרבן הפסח ויצא ריח גן עדן ובני ישראל גם רצו לריח זה, אמר להם משה "כל ערל לא יאכל בו" ולכן הלכו מיד ומלו את עצמם והקריבו קרבן פסח, וזוהי בסיס ת ב' הדם מילה ופסח. אח"כ אומרים שד' הוא הגואל, "אני ולא אחר", ומדייקים זאת כי הקב"ה אמר "אנכי המעלך מארץ מצרים", וכשמשה הגיע לסנה אמר הקב"ה למשה "לך והוצא את העם הזה" אמר משה "מי אנכי" והכוונה בשאלת משה שהא הקב"ה אמר "אנכי המעלך מארץ מצרים" ואיך פתאום הקב"ה מבקש ממשה שיוציא את העם? ולכן אמר לו הקב"ה אתה תהיה השליח, אבל כשנגיע למכת בכורות שאז יהיה כבר שלב היציאה אז "אני ד'" ולא אחר ולא מלאך ולא שרף וכדו'. אח"כ בעל ההגדה ממשיך, הלימוד מעשרה מכות. ומהאותות והמופתים שנעשו שם, דם ואש ותימרות עשן, מספר המכות שנעשו במצרים ואלו שעל הים המחלוקת כמה מכות היה בים. מביאים שיטת ר' יוסי הגלילי, ור' אליעזר ור' עקיבא כאשר כולם מרומזים בפסוקים הנזכרים ובדרשות התלויות והנגזרות מהם. השמחה הפורצת מכל ההתבוננות הזו, מסתיימת ב״כמה מעלות טובות למקום עלינו״ ו״על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת", והסיום שלאחר מכן "לפיכך אנחנו חייבים וכו'. החלק החמישי ־ בעבור זה - באיזה מצב יהיה המספר. ״זה" תראה באצבע לבניך את המצה ואת המרור, את ההפכים הכול כך בולטים, את דרך החירות מול הסימנים למרורים שאכלנו שם, את הגאולה מול הגלות הנוראה. דווקא במצב זה שאתה יושב ועל שולחנך מונחים כל המינים השונים המראים את ההפכים השונים, בליל הק' הזה. החלק השישי - ״עשה ד׳ לי״ - באיזו הרגשה צריך להיות המספר. בחלק זה עולים אנו נדבך משמעותי ביותר ביחס לסיפור היציאה ומודגשת בו הנקודה העיקרית והיסודית של הסיפור בעצמו "עשה ד׳לי", ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. הנס נעשה לו והוא שמח בו. הוא היה משועבד בבית האסורים, הוא חווה את כל השעבוד הנורא והיה כבול בכבלי טומאת מצרים, ועתה הוא מספר את סיפורו האישי ועל גאולתו הפרטית בתוך כל ישראל. דרגה כזו של סיפור אינה דומה כלל לסיפור של מעשה שהיה עם אבותינו בעבר הרחוק. דוגמה לכך נוכל לראות בשעת הרצאה או דרשה, כאשר הדרשן מספר "מעשה שהיה" בהקשר לדרשתו, הדברים מתקבלים על הלב ונאים לשומעיהם, אולם כאשר הוא מוסיף את צמד המילים "סיפור אישי", הרי שאין כל דמיון לרמת הקשב והדריכות שיעורר בסיפורו זה, הדברים יחדרו היטב אל לבות השומעים ויעשו את פעולתם בצורה חזקה הרבה יותר מסיפור שהיה עם איש אחר. הדברים מתקבלים לגמרי אחרת והשומעים מתבוננים היטב במראהו ובקומתו של אותו אדם שהנה הוא הוא נשוא הסיפור, הוא הלך לשם והוא עבר את כל ההרפתקה הזו, ועתה הוא מגולל את סיפורו. אין כמו המחשה כזו לסיפור עם מסר שברצוננו להעביר לשומעים. ולפיכך כשאנו באים להחדיר את סיפור יציאת מצרים לצאצאינו, ואנו מבקשים לספר את הסיפור המקורי והמרתק ביותר ששייך, לא נוכל להחדיר בלבותיהם הרכים והצמאים את ההתפעלות הגדולה מן הסיפור שהיה אי שם פעם בעבר הרחוק. רק כשאר יהיה הסיפור סיפור אישי ״עשה ד׳ לי", בצרוף התנאי הקודם - בעבור זה - בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, רק אז ההודאה שלו תהא אמיתית והסיפור יחדור עמוק בלב צאצאיו. וזהו העניין בכל המרבה הרי זה משובח: עניין של הריבוי בסיפור שמשובח הוא, כי זה דבר ידוע אם אחד שומע סיפור מחברו, יש לו גבול כמה פעמים הוא יכול לשמוע את אותו הסיפור. פעם, פעמיים, ונמאס לו, אבל דבר מעניין יש שלפעמים מספרים סיפור ולא נמאס, ומתי זה ? כשנפגשים שני חברים שעברו מלחמת עולם, ומוצאים אחד את השני אפילו כמה פעמים, ידברו כל פעם מהמחנות העבודה, ואפילו ששניהם יודעים בדיוק מה היה אבל מתוך שעברו ביחד את הדבר הזה מדברים מתוך חשק אפילו כמה וכמה פעמים. וכן ב' תלמידים שישבו אצל רבם והיו מקושרים אליו, וכשנפטר רבם, ידברו כל הזמן איך היה במקום ההוא, ואיך היה במקום אחר אע"פ ששניהם יודעים זאת. רק מתוך החשיבות מדברים שוב ושוב מזה. א"כ בסיפור יציאת מצרים כמה שנרבה בסיפור יציאת מצרים מראים אנו בזאת שיש לנו חשיבות לזה. לאחר שפירטנו את כל דרגות הסיפור כדי להגיע למעלה של השלמות בו, סיפרנו להם על כל ההשתלשלות של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", הבאנו את כל מדרשי חז"ל במכילתא על פסוקי ההיסטוריה הללו שנאמרים בפי מביא הביכורים, ועשינו הכול שהם יהיו מוחשיים בכל דרך אפשרית, כאן הגענו אל התכלית שהיא ״לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו׳ למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה... ונאמר לפניו שירה חדשה  הללו יה״, הוא החלק המסיים את החלק המרכזי של ההגדה החלק השביעי ״בצאתי ממצרים״ - חלק ההלל וההודאה. אין לך דבר המתאים להמשיך את הנדבך הקודם בהשלמה לתכלית הסיפור וה״הגדה״. ההגדה, חוץ ממשמעות הפשט שהוא עניין הדיבור והסיפור - כבר דרשו בה שבתרגום על הפסוק ״הגדתי היום לד׳ אלוקיך״ הנאמר בפרשת ביכורים ]ושאת הפסוקים הנזכרים שם אני מעמידים במרכזה של ה״הגדה״[ מבאר התרגום ״שבחית יומא דין". שבחית - ההלל וההודאה הן עיקר העיקרים של התוצאות המקוות מתוך הסיפור המוחש והחי שסיפרנו לצאצאינו. אנו יחדיו, אנו שעתה יוצאים ממצרים אוחזים יד ביד עם צאצאינו ויחדיו יוצאים לחירות עולם. ההתרגשות והשמחה מביאה אותנו להכרה בגואל, ובצורך לשבח ולהודות לו על טוב חסדו הגדול עמנו, ״ונאמר לפניו שידה חדשה" כזו שידה שהשנה הזאת נתחדשה, לא שירה ששרו אז בימות עולם, אלא שירה חדשה ממש עתה אנו שרים מעומק לבנו הגואה על גדותיו. כשנאמר את ההגדה במצב נפשי עליון שכזה, הרי שזכינו לספר ביציאת מצרים כפי שהעמידו לנו חכמינו ז"ל. נוכל להחזיק את הכוס בידינו, ובדמע של גיל לברך את ברכת ״אשר גאלנו וגאל את אבותינו... הוציאנו מעבדות לחרות... ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו...״.

 

הַ קְ עָ רָ ה סדר הקערה: בוודאי יש הרבה עניינים בסדר הקערה, ואין אנו נוגעים עכשיו בדברי קבלה ובנסתר, אלא לפני הכול רק נבאר על דרך הפשט, כמו שידוע שבליל הסדר נאכט אין כמעט פשט אלא הכול רמזים וסודות כמרומז במילת סד"ר שזוהי ס'וד ד'רש ר'מז, וזהו בליל זה. ואלו אנשי מעלה שהבינו וידעו כל העניינים כבר פניהם הלבינו והאדימו בעת סידור העקרה. ודבר ראשון שצריכים להנחיל שאפילו שיש רמזים ועניינים גבוהים אבל קודם צריכים לדעת את הטעם הפשוט, ואח"כ מה שמסביב לה. כמו שאף אחד לא יעלה על סולם קודם על מדרגה העשירית לפני שעולה על מדרגה הראשונה. ג' מצות. הטעם הפשוט: כי צריכים לחם משנה כמו בכל יום טוב, והנה המצה השלישית היא כי השניי ה שוברים לרמז בזה לחם עוני, וע"כ אין יכולים להשתמש בזה כלחם משנה, ולכן שמים בקערה ג' מצות. וברמז יש ש ג' מצות מרומז ל"כהן לוי ישראל", או ל"תורה נביאים כתובים", או כנגד שלושת ימי הגבלה, או שניתנה תורה ע"י הנולד שלישי לאמו והוא משה, או כנגד התורה שניתנה בחודש השלישי. ובמעשה רוקח )ס"ק נח( כתב רמז לשלוש סאין שאמר אברהם לשרה לעשות מהם עוגות ואותו זמן היה פסח. וברא"ש )סימן ל'( מובא שהזה כנגד ג' מיני מאפה שבקרבן תודה, כדין יוצא מבית האסורים, וגם אנו זכינו לצאת ממצרים. צורת הקערה: ב' סגול יש בקערה. ב' תבשילין שמים בקערה אחד זרוע ואחד ביצה, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מניחים על השולחן בשעת אמירת ההגדה את קרבן הפסח, ואת קרבן החגיגה שהקריבו בערב יו"ט. משחרב בית המקדש התקינו חכמינו ז"ל להניח על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני תבשילים אחד זכר לקרבן פסח, ואחד לזכר קרבן חגיגה, הבשר זכר לקרבן פסח והביצה זכר לקרבן חגיגה. זרוע כנגד קרבן פסח. והזרוע עושים זאת צלוי, ויש שבישלו ואח"כ צלו ויש שרק בישלו. ונזהרים שלא לאכלן בלילה שלא יבואו לומר שאוכלים קדשים בחוץ.רמז לזרוע הנטויה. ביצה כנגד קרבן חגיגה. והביצה בין צלוי בין מבושל, כי ככה התנהגו בקרבן חגיגה, ולכן בחרו בביצה במקום בשר, שהיות ועכשיו אנו נמצאים בחורבן בית המקדש, ויום א' של פסח נופל באותו יום בשבוע כמו ט' באב, וע"כ כמו בבית אבל אוכלים ביצה זכר לאבלות. לרמז שהעולם הוא כגלגל, והנה כדי שנבקש כי ביצה מלשון ביעי מלשון בעי' שיבקשו על הגלות. ובזמן הבית היה אגריפס המלך סופר כל קרבן פסח וספר ע"י שהשאירו כליה אחת ונמצא כמה מליון אנשים כי על קרבן הצטרפו לפחות י' אנשים, וקרבן פסח היה נאכל על השובע ולכן היו צריכים קרבן חגיגה שישבעו, ואח"כ אכלו את האפיקומן )קרבן פסח(. והיה אז נסים שכולם ישנו בתוך העיר ככתוב "ופנית בבוקר והלכת לאוהליך" לכולם היה שם מקום, ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום, ולכאורה איך יכול להיות, אלא כשאבא עושה שמחה והוא קורא לילדים שלו, אז יש מקום לכולם בביתו. כרפס. עיקר הטעם הוא כדי שישאלו התינוקות, וע"כ עושים דברים מעניינים. ורצוי לברך על המרור בורא פרי האדמה, וזה באמצע הסעודה ולכן חיפשו על מה לברך לפני הסעודה איזה פרי האדמה, וידוע שכ"ק אדמו"ר בעל ה"פני מנחם" מגור זי"ע באחד מהשנים הוציא גזר )מייערן( כדי לברך בורא פרי האדמה, ובניו שאלו מה זה עכשיו גזר, אמר א"כ ששאלתם יצאתי ידי חובתי, כי כל העניין הוא כדי שתשאלו. וחכמי הרמז רמזו לס' )שישים ריבוא( פרך, שהיא עבודת פרך שעבדו. ועושים הרבה רמזים בליל זה כדי שישאלו התינוקות. רובא דרובא דברים הנעשים בליל זה הוא כדי שישאלו התינוקות כדי להחדיר בהם אמונת אלוקי עולם. כגון ורחץ גם נוטלים לידים בלי ברכה והסיבה הילד שואל איך אתמול נטלתי בלי ברכה אמרו לי שאסור לאכול והנה היום אבי נוטל ידיו ואין מברך, והסיבה שנוטל הוא דהיות והולך לטבול את הכרפס, ויש ז' משקין י"ד שח"ט ד"ם שאם מטבילין בהם צריכים ליטול הידיים, ומטבילים במי מלח. מרור. כתיב "וימררו את חייהם" ע"כ צריכים ללעוס את המרור להרגיש טעם המרירות. ויש חמשה מינים המנויים בחז"ל מה לאכול, עולשין חרחרבינא, חסא, תמכא, חזרת, וחכמי הרמז אמר לחורבן הבית, תמכא, פרס שהם תמכו כדי שיבנו הבית. עולשין, הם יון שלא נתנו לשנן את התורה, חזרת, היא אדום שיחזיר בסוף הישועה, ואנו אוכלים חסה מלשון שהקב"ה חס עלינו. וצריכים לתת לאוורר את החריין כדי שיפוג ולא לאכלן עד שיגיעו לפיקוח נפש. חרוסת. טובלים מרור בחרוסת כדי להפיג המרירות, וצריכים ליזהר שלא יטביל את המרור בהרבה חרוסת, כי בעצם החרוסת הוא מתוק ושלט יבטל טעם המרירות החרוסת יכולים לעשות עם פירות הכתובים ב"שיר השירים", שב"שיר השירים" מובא סוגי פירות, ולזה נמשלו בני ישראל, כתיב -אל גינת "אגוז" ירדתי- "התאנה" חנטה פגיה- אעלה "בתמר"- "הביאני אל בית ה"יין"-ועוד. הבעל התניא זי"ע נתן סימן לזה כדכתיב "ובחרושת אבן ובחורשת עץ". שין מתחלפת בס' והנה בחרוסת משתמשים עם אב"ן וע"ץ שהר"ת שלהם הוא א'ינגבער ב'ארן נ'יס, ע'פל צ'ימערינג. וכל אחד יעשה כמו שנהו אבותיו ולא ישנה. ובדרך רמז חרוסת הוא נוטריקון ס' חרות, ומרומז בזה לששים ריבוא בני ישראל שיצאו ממצרים לחירות עולם. חזרת. שמים עוד פעם חתיכת מרור, ]חסה או חריין[, ולמה עוד פעם ? כדי להשתמש בכורך כהלל, כי כן עשה הלל בבית המקדש. ומבקשים חזרת שיחזור ויבנה בנין בית המקדש במהרה בימינו, אכי"ר. ומיד כשמתחילים עם סידור הקערה, מובא בשלה"ק ועוד ספה"ק, שלא לדבר שום דיבור שאינו שייך לעכשיו, ומאוד מאוד ליזהר בזה. ולדעת האר"י הק' עושים צורה שב' קערה ב' סגול'ס, לרמז לעם סגולה, ולכוון להצטרף להיות בצוותא חדא עם כל כלל ישראל המקיימים מצות ד'. ו שכל הגלויות מרומזת בזה, מרור, הוא מצרים שוימררו את חייהם, בבל, הוא חרחרבינא שהביא

 

סימני הסדר

ביסוד ושורש העבודה כותב: סימנא מילתא היא בהני חמשה עשר מלות של הסדר קדש ורחץ וכו', כי נרמזו בו סודות גדולים ונפלאים מאוד, ועל כן בעבודה זו יאמר גם סימניה בפה מלא, דהיינו קודם הקידוש יאמר בפה מלא "קדש", וכן כל הסדר עד "נרצה" יאמר גם כן בפה מלא.

קדש: מיד מקדשים כדי שיהיה זמן להאריך ולספר יציאת מצרים, וגם באים במהירות מבית הכנסת, ואז התינוקות שואלים מה יום מיומיים שממהרים כל כך, והתירוץ הוא שאנו ממהרים כדי לספר ביציאת מצרים. ורחץ: נוטלים ידיים כי הולכים להטביל את הכרפס באחד מ ז' המשקים שצריכים טבילה, ואין מברכים ברכה על הנטילה כי עוד לא אוכלים לאכול המוציא, ועושים זאת כדי לעורר הלב של התינוקות. כרפס: לוקחים לכרפס דברים שמברכים בורא פרי האדמה כדי לפטור את המרור שבאמצע הסעודה, וגם זה שינוי כדי שישאלו התינוקות. יחץ: בוצעים את המצה האמצעית הנקרא "לוי", הבציעה הוא כדי לקיים את ה"לחם עוני" ובעניות אין שלמות, וע"כ בוצעים, ודייקא האמצעית, יש הרבה טעמים לזה, מצה זו נקרא "לוי" ושבט לוי מחולק לב' כוהנים ולויים. וי"א שהמצה השנייה הוא כנגד יצחק אבינו, וידוע דברי הגמרא כשהקב"ה יגאל את עם בני ישראל מגלותם, יגאל אותם בזכות יצחק כמובא בגמ' )שבת פט:( שאמר יצחק להקב"ה אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך, ועל הרמז לפלגא בוצעים את המצה לב' חלקים. ומצניעין את החלק הגדול לאפיקומן, והחלק הקטן נשאר בקערה, ולכאורה למה לא נשאר גם החלק הגדול בקערה, למה צריכין להצניעו, ובפשטות התשובה הוא, כי רוצים לשמור מחלק זה שיישאר לצפון, ואם זה יישאר בקערה יבוא לידי טעות ויאכלנו באמצע הסעודה, משום הכי מצניעין אותו. אבל יש לבאר בפשטות, לכאורה, דרכן של העניים שהם באים לסעודה או בכל מקום, מיד הם לוקחים את המנה שלהם ושמים בשקית, ואם לא נשאר לו מקום בשקית, אז הוא מתיישב לאכול מהחלק הקטן שנשאר, ואם כן הכי נמי שכל האכילה בליל הסדר הוא זכר לעניות, ואנו אומרים הא לחמא עניא, ומשום הכי מצניעים את חלק אחד מן המצה כדי להתנהג כדרכן של העניים. מגיד. לפני מגיד הונהג לומר את הזוהר הק' אשר מעורר מעלת כבוד החג, ואיך שהקב"ה ופמליא דילי' באים לשמוע דווקא מאתנו את סיפור יציאת מצרים. הרה"ק בעל ה"תפארת שלמה" זי"ע אמר, בכל חצות לילה השם יתברך נכנס בגן עדן להשתעשע שם עם הצדיקים, אך בלילה הזאת אינו נכנס לגן עדן רק נכנס בתוך בני ישראל העושין רצונו במצות הנהוגים בלילה הזאת, באכילת מצה וסיפור יציאת מצרים. רחצה. נוטל ידיו לסעודה ומברך. מוציא מצה יקח שלש המצות בידו ויאמר. המוציא, ועל אכילת מצה. ולוקח ב' כזיתים ולאכול לכל היותר בשיעור ב' מינוטין. מרור: יקח כזית מרור ויטבול בחרוסת ויאכלנו בלא הסיבה. כורך: ייקח כזית מן המצה השלישית וכזית חזרת עמה ויאכל שתיהן ביחד בהסיבה ובלא ברכה, ומקודם יאמר: זכר למקדש כהלל. שולחן עורך: אוכל ושותה כל צרכו לכבוד יו"ט, ונוהגין לאכול ביצה. צפון: יקח שני כזיתים ממצה ששמר לאפיקומן, זכר לפסח הנאכלת על השובע, ואוכלו בהסיבה. ברך: מוזגין כוס שלישית ומברכין עליה ברכת המזון. הלל: ממשיכים מההלל שסיימו לפני שולחן עורך. ומוזגים את הכוס רביעי. נרצה: בוודאי אם אנו עשינו כאשר מצווה עלינו ובשמחה בוודאי אנו מרוצים לפני הקב"ה. שיר השירים: הוא קודש קדשים אחרי שקיימנו את כל הקדש ורחץ בוודאי שיכולים ליכנס לפני ולפנים. ומובא בשל"ה הק' )פסחים דרוש ג( ועל כן חסידים ואנשי מעשה אומרים שיר השירים בליל שימורים.

פירמידות  ב מצרים , שאחדות מהן נמנות עם המבנים הגדולים ביותר שנבנו בידי אדם, מהוות במשך אלפי שנות קיומן את אחד הסמלים המובהקים לתרבות  מצרים העתיקה . הפירמידות נבנו על ידי המצרים הקדמונים בגדתו המערבית של נהר ה נילוס  - ארץ המתים לפי אמונתם, וזאת מפני שהיה זה המקום שבו נראה אל השמש שוקע בסופו של כל יום. את בתי המגורים שלהם בנו הקדמונים בגדתו המזרחית של הנהר, שם נראתה השמש מפציעה וזורחת בכל בוקר.

כיום ישנה הסכמה בקרב ה ארכאולוגים  לגבי היות הפירמידות מבני  קבורה  ענקיים אשר עוצבו לפי תפיסות דתיות  המבוססות על פולחן  השמש  וה כוכבים . מרבית הפירמידות הנמצאות במצרים נבנו ב תקופת הממלכה הקדומה ותקופת הממלכה התיכונה .

סמליות הפירמידות

כיום נהוג לחשוב כי צורתן של הפירמידות מייצגת את הסוללה הקדומה שממנה, לפי אמונתם של המצרים,  נברא העולם  כולו. סיבה נוספת לצורת המבנה היא התיאור המופשט לפיו הפירמידה מייצגת את התפשטותן של קרני השמש אל הארץ. סיבה זו מחוזקת על ידי העובדה שבימי קדם היו הפירמידות מצופות במשטחי  אבן גיר  מבריקים ובוהקים אשר הפיצו את אור השמש המשתקף מקירותיו של המבנה למרחקים גדולים. גם הכינויים שבהן כונו חלק מהפירמידות נקשרים לרוב להארת השמש, דוגמת שמה המקורי של  הפירמידה הנוטה  ב דחשור : "הפירמידה הזורחת הדרומית" ופירמידת "זריחת סנווסרט".

בעוד ההסכמה על היות הפירמידה מבנה קבורה היא נ=D7לת כלל החוקרים, ישנה אי הסכמה בסיסית באשר למיתוסים ולעקרונות ה"דתיים" כביכול אשר התפתחו סביב חקר הפירמידות במרוצת השנים. אחת התיאוריות אשר התפתחה וזכתה להכרה מסוימת היא התיאוריה המתארת את הפירמידות כמכונות משוכללות להחייאת המתים.

תיאוריה אחרת מציעה כי הפירמידות היוו מעין "משגר" של נשמת ה פרעה  אל חלק מסוים בשמי הלילה, שם, לפי האמונה המצרית, נמצא השער הישיר למעבר לעולם הבא. ראיה התומכת בתיאוריה זו נמצאה ב פירמידה הגדולה של גיזה  והיא הימצאותו של פיר צר וארוך שתחילתו בחדר הקבורה הפרעוני וסופו בדופן החיצונית של הפירמידה. פיר זה מקשר בין חדר הקבורה לנקודה בשמים שם נמצא השער השמימי.

התפתחות היסטורית

בתקופת השושלות המוקדמות במצרים העתיקה, היה נהוג לקבור את בעלי הממון במבנים דמויי ספסל אשר נקראו " מסטבה ". הפירמידה הראשונה המופיעה בתיעוד היסטורי כלשהו נזקפת לזכות ה אדריכל  המצרי  אמחותפ , אשר תכנן את קבר הפרעה  ג'וסר . בפירמידה זו נהגה לראשונה הרעיון למקם מספר "מצטבות" זו על גבי זו, בכך להשיג מעין פירמידה מדורגת בגסות. התוצאה הייתה  הפירמידה של ג'וסר  אשר הייתה המבנה הראשון שבו בא לידי ביטוי הרעיון של יצירת "מדרגות" שישמשו את נשמת הפרעה המת בעלייתה לשמיים. ההשפעה שהייתה למבנהו החדש של אימחותפ  על המצרים הייתה כה גדולה, עד שבמשך מאות שנים עוצבו קברי הפרעונים בצורתו ובהתאם לעקרונות הבניה בהם נבנה.

תור הזהב של הפירמידות התרחש במקביל לתור הזהב של הפרעונים שזכו להיקבר בהן - תחילת תקופת הממלכה הקדומה. בתקופה זו היו הפרעונים שליטים כל יכולים אשר נחשבו לאלים בקרב העם, דבר שהיווה תמריץ גדול להשקעה הרבה הכרוכה בהקמת פירמידה. עם ירידת מעמד הפרעונים לתפקיד השליטים הארציים בעל תפקיד בירוקרטי בעיקרו, פחתו גם הרצון והיכולת לבנות מבני קבורה מפוארים. אט אט החלו הפירמידות להפוך למבנים קטנים יותר, אשר נבנו בחופזה וברשלנות ולרוב לקו בתכנון קלוקל.

שנים רבות לאחר תום תקופת בניית הפירמידות במצרים, זכו הפירמידות לתחייה מחודשת בתחומי הממלכה השכנה  סודאן , לאחר שרובה של מצרים נכבש על ידי ממלכת  נפטה  הסודנית. חרף פרק הזמן הקצר של שלטון מלכי נפטה, הרושם שהותירו מבני הקבורה העתיקים על השליטים החדשים היה עז עד מאוד, ובמהלך תקופת ממלכת מרו המאוחרת ( 300 לפנה"ס  -  300  לספיר94) נבנו בתחומי סודאן יותר ממאתיים פירמידות חדשות אשר הושפעו רבות מאחיותיהן המצריות.

שיטות הבניה

שיטות הבניה של הפירמידות החלו בשיטת " ניסוי וטעייה ", ומאוחר יותר התפתחו בהתאם ליכולות הכ כליות ומשאבי הטבע שעמדו לטובת בוני הפירמידות בתקופה בת 2,000 השנים שבה נבנו מבנים אלו במצרים.

בניגוד לדעה הרווחת,‏ הפירמידות במצרים לא נבנו על ידי העבדים  בני ישראל  ולמעשה לא נבנו על ידי עבדים כלל. לאחרונה נתגלו בקרבת אתר הפירמידות בגיזה מספר אתרי קבורה שבהם נקברו בוני הפירמידות. מחקר קברים אלו ניתן להסיק כי בוני הפירמידות היו פועלים בשכר, בעלי מעמדות שונים, אשר התגוררו בעיר גיזה - בסמוך לאתר הבניה הענקי.

עם תחילת בנייתן של הפירמידות, בתקופת השושלת השלישית והרביעית, נבנו הפירמידות במלואן מאבן. סלע ה גרניט  שימש כחומר הבנייה העיקרי לגוף הפירמידה, והושט במיוחד לצורך זה במורד הנילוס על-גבי  דוברות  מיוחדות. הציפוי והגימור החיצוני של הפירמידה סותת בעיקר מאבן גיר בוהקת. הפירמידות הראשונות נבנו כשגושי הסלע מונחים בנטייה קלה לעבר פנים המבנה, אולם עד מהרה הסתבר כי צורה זו גורמת למבנה להיות לא יציב דיו ובעקבות כך שונתה שיטת הבניה להנחה אופקית של שכב=D7ת סלע זו על גבי זו.

במהלך תקופת השושלת החמישית, קטנו ממדי הפירמידות במידה משמעותית, ואיכות הבניה שלהן פחתה גם היא, וזאת עקב השימוש בסלעי גיר רכים כאבני היסוד לפירמידה, במקום הגרניט הקשה אך היקר. בתקופה זו נוסה לראשונה השימוש בחלוקי אבן וחצץ כחומר מילוי בין קוביות האבן הגדולות, דבר שהוזיל והחיש את בניית המבנה.

בתקופת הממלכה התיכונה שונתה שיטת הבנייה פעם נוספת. בתקופה זו נבנו מרבית הפירמידות כלא יותר מערמות בוץ גדולות, אשר צופו בלוחות אבני גיר מלוטשים. בחלק מהמקרים ניצלו הבונים גבעות טבעיות כבסיס לפירמידה, שיטה שהביאה לחיסכון גדול בכמות החומר הנדרש להקמת המבנה ובתסבוכות הקשורות בשינוע חומר זה לאתר הבניה.

באופן  פרדוקסלי , החומרים אשר שימשו בבניית הפירמידות העתיקות ביותר, הבטיחו את המשך שימורן לאורך זמן ארוך יותר משל אלו אשר נבנו בתקופות המאוחרות.

אתרי פירמידות

כיום נהוג למנות בתחומי מצרים בין 80 ל-110 פירמידות מוכרות. הסיבה לכך שהמספר אינו מוחלט טמונה במצבן הרעוע של רבות מהפירמידות הקטנות, הנראות היום כלא יותר מערמת עפר מלאכותית וקטנה. מרביתן של פירמידות אלו החלו להיחקר על ידי הארכיאולוגים רק לאחרונה. מרבית הפירמידות במצרים מרוכזות במתחמי קבורה גדולים בהם נבנו מספר פירמידות. החשובים באתרים אלו מפורטים בהמשך, לפי מיקום גיאוגרפי, מצפון לדרום:

אבו ראוואש

אבו ראוואש הוא אתר הפירמידות הצפוני ביותר במצרים, ומקום משכנה של פירמיד ת ל פסיוס  - הפירמידה ההרוסה של הפרעה  ג'דפר , בנו ויורשו של הפרעה  ח'ופו . במשך שנים רבות נחשבה הפירמידה לפירמידה אשר בנייתה מעולם לא נשלמה, אולם מחקרים מהעת האחרונה מעידים על כך שלא רק שהבנייה נשלמה, אלא אף היה מדובר באחת הפירמידות הגדולות שנבנו במצרים, ככל הנראה שווה בגודלה ל פירמידת מנכאורע , הפירמידה השלישית בגודלה באתר הפירמידות בגיזה. לפי הערכה זו הייתה פירמידת לפסיוס הפירמידה הרביעית או החמישית בגודלה במצרים. מיקומה הגיאוגרפי בקרבת צומת דרכים חשוב הפך את הפירמידה למקור חומר בניה נוח ונגיש, דבר שהביא לכליה כמעט מוחלטת של המבנה החל מהתקופה  הרומית  וכלה בתחילת  המאה ה-20 . כיום לא נותר מהפירמידה אלא שכבת יסודות בודדה, אולם באתר ישנה עוד פירמידה קטנה יותר אשר נמצאת במצב שימור סביר יותר.

גיזה

גיזה , הנמצאת 20 ק"מ דרומית-מערבית ממרכז  קהיר  וכיו=9D בפריפריה של העיר קהיר, היא מקום הימצאן של הפירמידה של ח'ופו, הידועה גם כ פירמידה הגדולה ; של הפירמידה הקטנה יותר של  חאפרו  ושל הפירמידה הצנועה יחסית של הפרעה  מנכאורע  (ידוע גם כ"מיקרינוס"), יחד עם מספר פירמידות קטנות הידועות כ"פירמידות המלכות", ופסל ה ספינקס  המפורסם.

מתוך שלוש הפירמידות הגדולות באתר, זו של חאפרו היא היחידה שבה ניתן לראות את שרידי ציפוי הגיר שכיסה בשעתו את שלל המבנים באתר. עקב מיקומה הגבוה והשיפוע התלול בו נבנתה נוצר הרושם שפירמידה זו גבוהה יותר מהפירמידה של ח'ופו, גם בשל ציפוי הפירמידה שהסיר אחד מן הסולטאנים העות'מאניים, אולם במציאות אין הדבר כך והיא קטנה משכנתה הן בגובה הן בנפח.

ה נקרופוליס , "עיר המתים", בגיזה נחשבת לאחד האתרים המתיירים ביותר בעולם וזאת כבר בתקופה ה הלניסטית , כאשר הפירמידה של חופו הוספה אחר כבוד לרשימת  שבעת פלאי תבל . הפירמידה היא "פלא תבל" היחיד ששרד עד ימינו.

זאווייט אל-אריאן

אתר זה, הנמצא במחצית הדרך בין גיזה לאבו סיר, הוא ביתן של שתי פירמידות לא גמורות מתקופת הממלכה הקדומה. נהוג לראות את המבנה הצפוני כמקום קבורתו של הפרעה  נבקה  (ידוע גם כ"חודג'פה"), יורשו של  סחמחט . הפרעה  חאבה , אשר מלך במצרים תקופה קצרה בת 4 שנים בלבד, זכה להיקבר בפירמידה אשר בנייתה נפסקה באמצע, וזאת מפאת חוסר החשיבות של המלך המת. גובהה של הפירמידה כיום מתקרב ל-20 מטרים, ואילו הושלמה היא הייתה מתנוססת לגובה של כ-40 מטרים.

אבו סיר

באתר זה, אשר שימש כעיר המתים המרכזית בתקופת השושלת החמישית, ישנן 7 פירמידות. רמת הבניה של הפירמידות באתר נחותה מזו שהייתה נהוגה בתקופת השושלת הרביעית - כנראה סימן לירידה בכוח השושלת או ראיה למצב כלכלי חלש. הפירמידות באתר קטנות מאלו שנמצאות בגיזה ובנויות מאבן גיר זולה וחלשה.

שלוש הפירמידות העיקריות באתר הן הפירמידה של  נ-אוסר , הפירמידה השמורה ביותר באתר, נפריר כא רע  ו סחו רע . באתר נמצאת גם הפירמידה הלא גמורה של  נפרפר . כל הפיA8מידות החשובות באבו סיר נבנו כפירמידות "מדורגות", בכלל זה גם הפירמידה הגדולה של נפרירקר, אשר נבנתה כפירמידת מדרגות שגובהה 70 מטרים ואשר "הוסבה" לפירמידה "רגילה" באמצעות מילוי הרווחים בין המדרגות בטיט ובחומר מילוי זול.

סקארה

הפירמידות העיקריות ב סקארה  כוללות את  הפירמידה של ג'וסר  והפירמידה של  תטי . באתר נמצאת גם הפירמידה של  אאנס , אשר כבר בתקופת בניו של  רעמסס השני  נעשה ניסיון לשחזר אותה וכן הפירמידה של יורשו של ג'וסר -  סחמחת .

דחשור

דחשור הוא אתר הפירמידות השני בחשיבותו במצרים אחרי גיזה, אולם עד לאחרונה הוא היה בלתי נגיש לקהל הרחב וזאת עקב הימצאותו בתחומי בסיס צבאי.

הפירמידה הדרומית של  סנפרו , הידועה בשמה "הפירמידה הנוטה", היא ככל הנראה הניסיון הראשון ליצור פירמידה בעלת פאות "חלקות" למשעי. למראית עין ניסיון זה עלה יפה (על אף שמבחינה הנD7סית הוא נכשל) וכיום זוהי הפירמידה המהווה את הדוגמה הטובה והשלמה ביותר לשיטת ציפוי הגיר שהייתה נהוגה בשאר הפירמידות במצרים. בשעות היום ניתן להבחין בבוהק המבנה ממרחק רב ועל כן ציפוי הגיר ממלא את תפקידו כיאות.

הפירמידה הצפונית (ידועה גם כ"פירמידה האדומה"), אשר נבנתה גם היא על ידי הפרעה סנפרו, הייתה למעשה הפירמידה בעלת הפאות החלקות המוצלחת הראשונה בעולם. על אף היותה אלמונית יחסית זוהי הפירמידה השלישית בגודלה בכל מצרים. באתר בדחשור נמצאת גם הפירמידה "השחורה" של הפרעה  אמנמחת השלישי .

לישט

באתר זה נמצאות הפירמידות של  אמנמחת הראשון  ובנו -  סנוסרת הראשון , האחרונה מוקפת בהריסותיהן של לא פחות מ-10 פירמידות משניות. האתר, שנמצא ליד נווה המדבר  פיום , באמצע הדרך בין דחשור ל מיידום , כ-100 קילומטרים מדרום לקהיר, נחשב כיום לאתר הקבורה של העיר האבודה  איטי טאווי , עיר שמקום המצאה עדיין לא נחשף בידי החוקרים ואשר שימשה כבירת מצרים בתקופת השושלת ה-12.

 

 

 

מיידום

הפירמידה במיידום היא אחת משלוש הפירמידות שנבנו בתקופת שלטונו של הפרעה סנפרו, ונהוג להניח כי בנייתה החלה בתקופת אביו של סנפרו,  חוני . יש הטוענים כי היה זה ניסיון ראשון (אם כי לא מוצלח במיוחד) לבניית פירמידה בעלת פאות חלקות.

הפירמידה במיידום סבלה משחיקה חמורה וכיום נשארה על תילה רק ליבת האבן התלולה של החלק הפנימי של הקבר, אשר נדמית כמגדל מוזר - מראה ייחודי בנוף המצרי. הגבעה עליה מתנוסס מגדל הליבה אינה טבעית והיא מורכבת למעשה משרידי הקירות החיצוניים של הפירמידה שהתמוטטו ככל שחלף הזמן. למעשה, אחת הפאות של הפירמידה התמוטטה כבר בסביבות שנת 2,600 לפנה"ס - עוד לפני שהושלמה הבניה.

על מנת לשוות לה מראה חלק ואחיד, נמנעו בוני הפירמידה מלהתקין בה תמוכות למעטפת החיצונית, דבר שאפשר את ההתמוטטות הקלה של קירותיה. ציפוי הפירמידה באבן גיר רק הכביד על המעטפת העדינה והגביר את שחיקתה. כישלון בניית הפירמידה במיידום נלמד ונחקר על ידי המצרים הקדמונים והלקחים שהופקו ממנו ייושמו כבר במפעלי הבניה הבאים אשר יצאו אל הפועל.

יש הטוענים כי קריסת קירותיה החיצוניים של הפירמידה התרחשה בעת בנייתה של הפירמידה הנטויה בדחשור, ושבעקבות כך, שונתה שיטת הבניה של הפירמידה תוך כדי בנייתה, וזוויות הקירות הוקהו במעט, דבר ששיווה לה את מראה הנטוי.

חווארה

אמנמחת השלישי  היה השליט רב הכוח האחרון בשושלת ה-12, והפירמידה שאותה בנה בחווארה, ליד  פיום , היא למעשה הפירמידה השנייה שלו, לאחר הפירמידה השחורה ב דחשור . הפירמידה בחווארה נחשבת כיום כמקום קבורתו הסופי של מלך זה.

כמו רוב הפירמידות מתקופת הממלכה התיכונה, גם פירמידה זו נבנתה רובה מלבני בוץ אשר צופו באבן גיר לבנה. מרבית הלבנים ששימשו בבניית הפירמידה נבזזו עם הזמן ושימשו חומרי בניין לבניינים נוספים באזור, מה שמשווה לפירמידה של חווארה בימינו צורה של ערמת עפר דמוית פירמידה.

מקדש המוות העצום שעמד במקור ממול הפירמידה של חווארה, נחשב כבסיס למיתוס ה לבירינת שהיה נפוץ בפולקלור של עמים רבים באזור  המזרח התיכון .

אל-לחון

הפירמידה של  סנוסרת השני  (ה שושלת  ה-12) באל לַחוּן היא הפירמידה הדרומית ביותר במצרים. בוניה הפחיתו את המאמץ המושקע בבניית מבנה שכזה על ידי כך שהקימו אותה על גבעת גיר בגובה 12 מטרים ששימשה כבסיס לפירמידה.

האמת שמאחורי הפירמידה הרב אליעזר אייזיקוביץ

רבים מאיתנו מכירים את שעבוד מצרים מציורי הפירמידות המופיעים בהגדה של פסח.. בציורים אלה רואים את בני ישראל גוררים גושי סלע כבדים בעוד הנוגשים המצריים מתעמרים בהם ומצליפים בהם בכל עוז. התמונות הללו השפיעו על דורות של ילדים והפכו לנכס צאן ברזל של הדמיון הפופולארי, אבל המציאות הייתה כנראה די שונה.

קודם כל, משום שבני ישראל לא בנו את הפירמידות.

מבחינה היסטורית הפירמידות המפורסמות של גיזה היו כבר בנות למעלה מאלף שנים בעת שבני ישראל עשו את צעדיהם הראשונים בארץ מצרים. התורה עצמה מגדירה את מהות מפעלי הבניה הענקיים של בני ישראל במצרים כבניית - "ערי מסכנות לפרעה". לפי רוב המפרשים הכוונה לאתרי אחסון גדולים, אולי בעלי חשיבות אסטרטגית לפרעה.

 

 

פירמידות בהחלט לא שימשו למטרה זו.

זאת ועוד, חז"ל מלמדים שהמבנים שהקימו בני ישראל לא החזיקו מעמד לאורך זמן. מפעלי הבניה המצריים היו עבודה חסרת תכלית שלא הניבה כל תוצאה ארוכת טווח ועל כן היא קרויה "עבודת פרך". ואכן, אזור הדלתא המזרחית של הנילוס, שבו שכנו על פי המשוער אתרי פיתום ורעמסס, מתאפיין בקרקע בלתי יציבה שעברה תהפוכות רבות.

שעבוד מצרים וארכיאולוגיה

במאמר מוסגר נציין כי זה קרוב לוודאי ההסבר למיעוט הממצאים במצרים שניתן לקשר אותם בוודאות עם תקופת השעבוד של בני ישראל.

שפע ההירוגליפים, הפפירוסים והכתובות שנמצאו במצרים יוצרים את הרושם כאלו קיים תיעוד מקיף ומפורט לכל אורך תולדותיה של האימפריה המצרית על כל תקופותיה ושושלות 9Eלכיה. אבל האמת שונה. אדמת הדD7תא הלחה והבוצית אינה מתאימה לשימור פפירוסים לאורך זמן. החלק הארי של הטקסטים המצריים נמצאו במצרים העליונה, כלומר בחלק הדרומי והיבש יותר של מצרים, ולא במצרים התחתונה, החלק הצפוני והרטוב של האימפריה.

הרבה ממה שידוע לנו על ההיסטוריה והתרבות המצריים השתמר בזכות צירופי מקרים ברי-מזל. דוגמא לכך הם הגילויים במקום הקרוי אל-עמארנה. במאה ה-13 לפנה"ס עלה לשלטון פרעה תות אנח' אמון שמרד במסורת הדתית המקובלת והנהיג במצרים פולחן חדש. כחלק מהשינויים שחולל העביר את בירת הממלכה מאזור הדלתא אל נקודה בדרום מצרים הקרויה היום אל-עמארנה.

התיקונים של תות אנח' אמון לא האריכו ימים והתבטלו עם מותו. אל-עמארנה ננטשה עשרים שנה לאחר שנוסדה והבירה הפוליטית והדתית חזרה לצפון. בגלל תקופת ההתיישבות הקצרה והנטישה הפתאומית שבאה בעקבותיה, ובגלל תנאי היובש המדבריים, מספקת אל-עמארנה חלון הצצה נדיר בעל רזולוציה גבוהה יחסית לפרק זמן מוגבל בהיסטוריה המצרית.

אבל זירת הפעילות העיקרית של בני ישראל במצרים הייתה באזור ארץ גושן, כלומר בחלק הצפוני של המדינה. הידיעות מאזור זה מועטות באופן יחסי וגם לא נחקרו כל צורכן שכן זהו גם האזור המיושב ביותר במצרים היום וקשה לערוך בו חפירות ארכיאולוגיות.

זהו ההסבר לכך שמצוי ברשותנו מידע מועט יחסי על המתרחש בחלק זה של מצרים, ובכלל זה בכל הקשור לנסיבות שעבודם ושחרורם של בני ישראל מארץ מצרים.

המתבוללים

הסיבה המהותית שבגללה טועים ציירי ההגדות אינה רק השגיאה ההיסטורית אלא חוסר הבנת מהות השעבוד. לפי חז"ל, פרט לתקופה קצרה שנמשכה כמה עשרות שנים, ואשר החלק הקשה ביותר שלה נמשך שנים בודדות, השעבוד במצרים ה=99ה בעל אופי שונה מכפי שאנחנו רגילים לצייר לעצמנו.

המפתח להבנת אופי השעבוד – כך מסביר רבי משה בן נחמן - הוא בפסוק שאומר פרעה בתחילת הפרשה: "הבה נתחכמה לו". את כל שלבי השעבוד יש להבין לאור העובדה שמתנהל מאמץ מכוון להסתיר את קיומו מהמשועבדים עצמם!

כדי להבין כיצד ניתן לשעבד עם שלם תוך טשטוש השעבוד, יש לחזור לפסוקים הפותחים את הפרשה: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה  אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ...   ה וַיְהִי כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.  ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.  ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. 

לפי פירושו של רבי עובדיה ספורנו מתוארים כאן שלבים הדרגתיים בירידה הרוחנית של בני ישראל במצרים.

בדור הראשון של יעקב ובניו כל אחד מהבנים מוזכר בשמו הפרטי שכן כל אחד מהם מהווה אישיות חשובה המאירה על סביבתה. בדור השני כבר אין פירוט שמי של כל הנוכחים, אולם ההשפעה הרוחנית של הדור הקודם עדיין שימרה אותם. הדור השלישי מתואר במילים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד".

אנחנו רגילים לראות במילים האלה תיאור של הריבוי העל-טבעי של בני ישראל במצרים, אולם מבחירת המילים "פרו וישרצו" המתארות בדרך כלל ריבוי של בעלי חיים מסיק הספורנו שמרומזD7 כאן ירידה רוחנית. או כלשונו: "פרו וישרצו - שהיו רצים לדבר עבירה".

במאמר מוסגר נפנה כאן לפירושו של הרשב"ם העומד על כך שכל אחד מששת תיאורי הריבוי המופיעים בפסוק מתייחס לגורם אחר של מוות טבעי בקרב תינוקות וילודים שבאופן ניסי לא התקיים אצל בני ישראל.  כלומר, הגורם לריבוי האדיר לא היה נעוץ בהכרח בכמות הילודה אלה בירידה הדרסטית והבלתי מוסברת ברמת התמותה בקרב תינוקות בהשוואה למקובל בעולם העתיק.

הירידה הרוחנית מרומזת גם במילות ההמשך: "ותמלא הארץ אותם" - כלומר בני ישראל אינם מסתגרים עוד רק בארץ גושן היכן שהם מופרדים מהשפעת התרבות המצרית, אלא ממלאים את הארץ במובן הגיאוגרפי והתרבותי כאחד. הם מאיישים עמדות מפתח ומתערים בפוליטיקה המקומית, הולכים בדרכו של סבא יוסף שהיה משנה למלך, אבל בעוד הוא ידע להפריד בין עיסוקיו הציבוריים לבין עולמו הפנימי הרי שאצלם הטשטוש גובר.

הספורנו מציע בדרך זו פירוש מקורי למילים "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף". לשיטתו, המלך החדש הכיר היטב את יוסף - שהרי לבטח למד את עיקרי ההי�


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט