בניית אתרים בחינם

 

 







ספטמבר 2017
עבדות

 

עבדות

     עבדות הוא מונח המציין משטר עבודה המאופיין בבעלות ושליטה רבה של אדם על אדם אחר שנחשב לרכושו .בעבדות האדם המשועבד איננו חופשי ובן חורין לקבוע את התנהלותו וסדר היום שלו ,ואדונו הוא שקובע בעבורו את כל או רוב סגנון חייו ודרכי התנהלותו .

כללי

     מושא העבדות מכונה עבד .העבד יכ =D7ל לקבל א=D7 מזונו וצרכיו האחרים מידי אדונו ,ועליו לבצע כל עבודה שתידרש ממנו .פירותיה של עבודה זו יהיו לאדון .זאת בניגוד לעובד השכיר ,הנהנה ממשכורת ואיננו תלוי באופן בלעדי במעסיקו לסיפוק מחייתו ,מה גם שהשכיר עושה זאת מרצון בעוד שהעבדות נכפית .

     העבד שונה מהצמית הפיאודלי .שעבוד הצמית לאדונו מתבטא בתשלום מס ,והוא אחראי לאספקת צרכיו .לעבד ,לעומת זאת ,אין בעלות על גופו ועל תוצרי מלאכתו ,ואף את צורכי הקיום המינימליים שלו אין הוא משיג בעבודתו ,אלא כלחם חסד מבעליו .

     סעיף ד 'של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם אוסר על קיום עבדות ,שעבוד בני אדם , וסחר בעבדים .העבדות הוצאה מחוץ לחוק בכל מדינות העולם ,אך בפועל מתקיימות גם כיום צורות של עבדות ,שקורבנותיהן הן בעיקר ילדים ונשים ,בכמה ממדינות העולם השלישי .

     העבדים בהיסטוריה היו בדרך כלל ממוצא גזעי ,אתני או דתי השונה מזה של משעבדיהם .. תקופת עבדותם החלה בחטיפה או בנפילה בשבי במלחמה .סיבות לעבדותם של אנשים לבני עמם היו בדרך כלל הרשעה בפשע או חוסר יכולת לפרוע חוב .לעתים נאסף תינוק נטוש לבית משפחה שגידלה אותו כעבד .ילדיהם של עבדים נעשו לרוב לעבדים בעצמם .

עבדות ביוון וברומא

     מקורות העבדות ברומא הקדומה לא היו שונים מאלה שבכל מקום אחר .דיו כריזוסטומוס ידע כי אפשר היה לקבל עבדים בירושה או כמתנה ;היה אפשר לקנות שבויי מלחמה ;כן אפשר היה לקנות ילדים עזובים או חטופים או את קורבנותיהם של שודדי ים .חטיפת בני אדם בידי שודדי ים היה נוהג עתיק יומין .לחופי הים השחור חיו שבטים שעיקר פרנסתם היה על שוד ימי .והמלכה טאוטה הסבירה =D7שליחי רומא כי משלח יד זה מעוגן היטב במסורת של השבטים האיליריים .ודאי היו גם עבדים שנולדו בבתי אדוניהם וגודלו שם .אחרים הגיעו לעבדות בגין אי פירעון חוב או כעונש על מעשי פשע שעשו .

     הפילוסופים הגדולים של יוון לא מצאו פסול בעבדות .אריסטו הכריז כי יש ברברים ,הראויים לעבדות "מטבעם ."ברומא היו העבדים נטולי כל זכויות .ניתן היה לענותם ולהורגם על פי גחמות האדון .היו בין האדונים שניצלו זאת ונהגו באכזריות רבה .על אחד מהסנאטורים מסופר שהיה משליך לאקווריום מלא בדגים טורפים עבדים שהתרשלו והפילו כלי חרס .על פי נוהג עתיק ,הריגתו של אדון בידי עבדו הביאה להמתת כל העבדים שבבית ,גם החפים מפשע שבהם .

    לעבדים ביוון וברומא היה ,עם זאת ,סיכוי להשתחרר .כמשוחררים הוטלו עליהם מגבלות מסוימות , ואף על פי כן הצליחו להגיע לעתים לעמדות גבוהות בחברה .הקיסר פרטינקס ,למשל ,היה בנו של עבד משוחרר .

במכרות שועבדו העבדים בתנאים קשים מנשוא :

     " הם מכלים את גופם בחפירות מתחת לפני האדמה ,ביום ובלילה ,ומתים במספרים רבים בשל הסבל הקיצוני שבו עליהם לעמוד .אין הם זוכים להפסקה בעבודתם או למנוחה ,ועליהם לסבול את מלקות המשגיחים ולעמוד בקשיים הנוראיים ביותר ,וכך לעמוד בחייהם האומללים( "דיודורוס)

 3

רוב הגלדיאטורים היו עבדים .אחד מהם ,ספרטקוס אסף סביבו חבורת עבדים ,הצליח לקרוא תיגר על צבאות רומא ולהטיל עליה אימה במשך כמה שנים .בסופו של דבר הובס בידי המצביא הרומי קראסוס .שבויי המלחמה הוקעו על צלבים לאורך הדרך עד רומא .

     גם עליית הנצרות לא ערערה את מוסד העבדות ,ונראה שהמעבר מעבדות לצמיתות בימי הביניים נבע ממניעים כלכליים ולא מוסריים .אוגוסטינוס כתב כי עבדות היא שלילית ,אך היא בין העונשים הנובעים מהחטא הקדמון .

 נאסרה 19-     העבדות מעולם לא תפסה מקום עיקרי באירופה בעת החדשה ,ובתחילת המאה ה בפועל בידי המדינות הגדולות ביבשת.

עבדות באפריקה

     בעת העתיקה העבדות הייתה נפוצה גם באפריקה ,כמו גם במקומות אחרים בעולם .עם התפשטות האסלאם לאפריקה ,פעלו סוחרי עבדים ערבים מוסלמים לאספקת עבדים ממזרח אפריקה לחצי האי ערב וליתר ארצות האסלאם .שודדי ים מצפון אפריקה חטפו גם אירופאים רבים לעבדות בתקופת האימפריה העות'מאנית ..באפריקה התקיים גם סחר עבדים פנימי ,ועבדים שועבדו גם בידי שחורים .

     באפריקה ,כנראה יותר מאשר בכל יבשת אחרת ,נמשכת עבדות גם כיום .בסודאן היא קשורה   ,אך כנראה לא 1981- למלחמת האזרחים המתמשכת שם .במאוריטניה היא הוצאה מחוץ לחוק רק ב נפסקה כליל .בבנין ובניגריה קיים סחר בילדים .

עבדות באמריקה

     עם כיבוש יבשת אמריקה ,נעשה ניסיון בידי הכובשים לרתום את האינדיאנים לעבדות ,אך אלו מתו בהמוניהם ממחלות שהביאו עמם האירופאים ,והתבררו כלא כשירים לשעבוד .בנוסף ,עם התנצרותם הם זכו להגנת הכתר הספרדי והכנסייה .במקומם שימשה אפריקה כמאגר עבדים עבור העולם החדש ,אשר דרישתו הגבוהה לעבדים הביאה לעלייה משמעותית בסחר ולפגיעה הרסנית במרקם החברתי במערב אפריקה .העבדים היו נחטפים בידי סוחרים מקומיים או על ידי בני שבטים יריבים ,ולעתים נמכרו גם בידי =D7ני משפחתם .עבור שבטים שחורים רבים הייתה אספקת העבדים דרך פרנסה עיקרית .בסופו של דבר הגיעו הנמכרים לעבדות לסוחרי עבדים אירופאיים ,בעיקר מאנגליה ומפורטוגל ,והובלו בספינות בתנאים בלתי אנושיים ,בעיקר לאיים הקריביים ולברזיל ,שם עונו ונמכרו תמורת זהב או סחורות בהתאם לאיכותם .בשלבים מאוחרים יותר של סחר העבדים  , מיליון עבדים הובלו רק לאמריקה 12.5- נשלט הסחר בידי ברזילאים והולנדים .מעריכים שלמעלה מ 15 -וכ % מהם נספו במסע .

     עבדות הייתה נפוצה בארצות הקריביים ובאמריקה הדרומית .לעבדים הייתה חשיבות רבה בכלכלת ברזיל ,שבה עבדו במטעי הסוכר והקפה בתנאים קשים .העבדות בארצות הברית הייתה , מבחינה היקפה ,קטנה יחסית לארצות אחרות ביבשת אמריקה .אך חוקרים רבים סבורים שהעבדות שיחקה תפקיד חשוב בכלכלה האירופאית של העולם החדש וביטולה הגיע בעקבות המהפכה התעשייתית .

     על פי מסד הנתונים על סחר העבדים הטרנס אטלנטי ,התחלקו העבדים שהובאו מאפריקה בין החלקים השונים באמריקה כדלקמן :

     אפריקאים שעזבו את חופי היבשת במסגרת סחר העבדים הטרנס אטלנטי לעבדות בתקופה שבין  :1866- ו 1501

תקופה אירופה צפון אמריקה הקאריביים הבריטיים הקאריביים הצרפתיים אמריקה ההולנדית איים דניים אמריקה הספרדית ברזיל אפריקה סה"כ

 4

0 34,686 241,917 0 0 0 0 0 903 16- המאה ה 277,506

4,312 910,361 313,301 22,610 145,980 50,356 405,117 19,956 3,639 17- המאה ה 1,875,631

2,139,819 358,845 6,256 18- המאה ה 1,178,518 339,559 81,801 175,438 2,210,931 3,451 6,494,619

860,5 25,455 28,654 99,549 218,475 93,581 0 19- המאה ה 89 2,376,141 171,137 3,873,580

2,763,411 472,381 10,798 סה"כ 1,328,422 514,192 129,867 1,591,245 5,532,118 178,901 12,521,336

15 -     כאמור ,כ % מהעבדים לא שרדו את המסע הכרוך בחציית האוקיינוס האטלנטי .על פי 85  עבדים ,או 10,702,656 המחקר ,בסה"כ הגיעו לאמריקה  מהיוצאים לדרך .למעלה .48% ממחצית העבדים הגיעו לנמלי היעד בברזיל ואילו בריטים היו הקבוצה הגדולה ביותר המעורבת בארגון ומימון הסחר ,והיוו כשליש מנפחו הכולל .

  , לאחר מאבק פוליטי ממושך ,נחקק בבריטניה חוק האוסר על סחר עבדים ,אם כי הותרה 1807-     ב . החוק נכנס לתוקף גם במושבות הבריטיות באמריקה הצפונית 1808- עדיין בעלות על עבדים .החל מ בעשורים שלאחר חקיקתו יצאה בריטניה ,באמצעות הצי הבריטי החזק ,למאבק בסחר העבדים   נאסרה העבדות במושבות האימפריה הבריטית (בעיקר נגע הדבר למטעי 1833- הטרנס אטלנטי .ב הסוכר באיים הקריביים ,)ובריטניה החלה ללחוץ על מדינות אחרות לבטלה כליל .

   הסתיימה העבדות ברוב חלקי יבשת אמריקה ,בין היתר 19-     בעשורים הראשונים של המאה ה  ,בעקבות מלחמת 1865 בעקבות הלחץ הבריטי .עבדות בארצות הברית נאסרה בחוקה בשנת האזרחים האמריקנית .ביטול העבדות היה ,בדרך כלל ,הדרגתי :ראשית נאסר סחר העבדים הטרנס אטלנטי ;לאחר מכן הוחל חוק הרחם החופשי ,שהעניק לילדי העבדים את חירותם ,ולבסוף בוטלה העבדות סופית ,תוך פיצוי בעלי העבדים על אובדנם .כך ,למשל ,היה תהליך ביטול העבדות בברזיל .  .)מרד 1888(  )וברזיל 1886( שתי המדינות שהיו אחרונות לבטל את העבדות באמריקות היו קובה  ומלחמת 18- העבדים המפורסם שאירע בסנטו דומינגו הצרפתית (האיטי של היום )בסוף המאה ה האזרחים בארצות הברית הם שני המקרים היחידים בהם הסתיימה העבדות בשפיכות דמים ,ולא בהסדר כלשהו .לאחר ביטול העבדות בארצות הברית ,העבדים-לשעבר הפכו לאזרחי המדינה ,אם כי הם קופחו באופן חוקי ולא חוקי לעומת הלבנים .רק כעבור עשרות שנים זכו צאצאי העבדים לשוויון זכויות מלא בעקבות מאבק התנועה האפרו-אמריקנית לזכויות האזרח ,והחלו להשתלב בהדרגה בחברה האמריקנית .

תרבות עבדים באמריקות

     תרבויות רבות אבדו בעקבות הסחר בעבדים והבאתם לאמריקות על בסיס גזעם .לפיכך ,עבדים שנסחרו ,ילידי אמריקה ואפריקה ,התקבצו לעתים קרובות בלא יכולת לתקשר ,שכן דיברו שפות שונות .קהילות העבדים פיתחו תרבויות מקומיות ,שמרו על מנהגים מקוריים רבים ,וגם פיתחו מנהגים נוספים .העבדים פיתחו באזורים השונים שפה קריאולית ,סגנונות מוזיקליים ,סגנונות ריקוד ותוצרים תרבותיים נוספים שהתבססו על חיבור בין תרבויות שמקורן באפריקה ,התרבות הילידית , ואף תרבות האדונים .הקפוארה מברזיל ,למשל ,התפתחה מאחר שאסרו על העבדים להתאמן בלחימה ,ועל כן העבדים שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות ריקוד ,כדי שלא יעוררו חשד בעת שהתאמנו .דוגמאות נוספות - הבלוז ששימש את העבדים באמריקה להתבטאות ,וריקוד הגו-קה מגואדלופ ,ריקוד המשמר עד היום תנועות של הגבלה משלשלאות אותן נשאו העבדים או שסימלו את המכות שספגו מאדוניהם .

 

 5

עבדות ביהדות .

בהלכה

     במשפט העברי נעשית הבחנה בין עבד עברי ,שהסיבה לעבדותו היא חוסר יכולת תשלום על גניבה או מכירה עצמית ,לבין עבד לא יהודי ,המכונה עבד כנעני .תנאיו של העבד העברי הם טובים יותר ,ועבדותו לא נמשכת יותר משש שנים (מצב זה יכול להשתנות במקרה שהוא מתעקש להישאר בעבדותו וטוב לו בה ,ומאז הוא הופך ל"עבד נרצע" .)האדון צריך להתייחס אליו כאל שכיר ,ובזמן שחרור=D7 מחויב להעניק לו מענק שחרור .

     לעומת זאת ,עבדות העבד הכנעני אינה מוגבלת בזמן ,ולמעשה ,מצווה התורה להעבידו עד עולם - "לעולם בהם תעבודו" .עם זאת ,פגיעה פיזית של אדוניו בו יכולה להיות עילה לשחרורו ,אם הוא  24 מאבד בעטיה אחד מעשרים וארבעה ראשי אברים המוזכרים בגמרא .הריגתו ,אם ארעה תוך שעות מרגע הפגיעה ,מחייבת את האדון בדין מוות (במקרא - "נקום ינקם)" .ציווי הומני ויוצא דופן ביחס לעמים האחרים באותה תקופה המובא בתורה הוא איסור על הסגרת עבד בורח לאדונו - "לא ַת ְס ִּגיר ֶעֶבד ֶאל ֲאֹדָניו ֲא ֶשר ִּיָנֵצל ֵאֶליךָ ֵמִּעם ֲאֹדָניו .ִּע ְמךָ ֵי ֵשב ְב ִּקְר ְבךָ ַבָמקוֹם ֲא ֶשר ִּי ְב ַחר ְב ַא ַחד ְש ָע ֶריךָ ַבטּוֹב לוֹ לֹא תּוֶֹננוּ ."על פי המשפט העברי ,הופך העבד הכנעני למעין יהודי למחצה ,המחויב בחלק מהמצוות "(כאשה )"ונימול .אם השתחרר היה העבד נהפך ליהודי לכל דבר =.

אדם שחוטף את חברו ומוכרו לעבד דינו מוות - "גונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ".

בהיסטוריה

     כפי שמופיע בספר שמות ,בני ישראל היו עבדים במצרים .על פי ספר ירמיהו ,עולה כי צדקיהו מלך יהודה הורה לעם לשחרר את העבדים והשפחות העבריים שלהם ,אך לאחר ביצוע השחרור התחרטו העם ,וחזרו וכבשו את העבדים ששחררו .הדבר עורר עליהם את קצפו של ה ,'כדברי הנביא" :ָלֵכן ֹכה ָאַמר ה :'ַאֶתּם לֹא ְש ַמ ְע ֶתּם ֵאַלי ִּל ְקרֹא ְדרוֹר ִּאיש ְל ָא ִּחיו ְו ִּאיש ְל ֵר ֵעהוּ ,ִּה ְנ ִּני ֹק ֵרא ָלֶכם ְדרוֹר ,ְנֻאם ה ,'ֶאל ַה ֶח ֶרב ֶאל ַה ֶד ֶבר ְוֶאל ָה ָר ָעב ְו ָנ ַת ִּתּי ֶא ְת ֶכם ְלַזוֲָעה ְלֹכל ַמ ְמ ְלכוֹת ָה ָא ֶרץ( "ירמיה לד , י"ז)

     יהודי9D רבים שועבדו לאימפריה הרומית לאחר דיכוי המרד הגדול ומרד בר כוכבא ,ונאמר במקורות שעקב ריבוי העבדים היהודים ירד מחיר העבדים בכל האימפריה .

עבדות באסלאם

     עבדים בארצות האסלאם בדרך כלל הועסקו בעבודות בית .נתנה העדפה לשפחות נקבות , שיכולות היו לשמש גם כפילגשים .העבדים הובאו לארצות האסלאם מאפריקה על ידי סוחרים מוסלמים .כך למשל ,חלק מהעבדים הובאו מסודאן לארץ ישראל והתערו במהלך הדורות בקרב ערביי ארץ ישראל- הם החלו לדבר בערבית ,לתת לילדיהם שמות ערביים ,וגם קיבלו על עצמם את הדת המוסלמית .בכתבים המוסלמיים יש גינוי לשעבודם של מוסלמים בידי מוסלמים ,אך המרת דת לא הבטיחה לעבד את חירותו .

     מוסד חשוב של עבדים באסלאם היו הממלוכים .מדובר בעבדות כחיילים .הם הובאו כילדים מהערבה האירואסייתית ,אוסלמו ועבדו בשירות הח'ליף .לאחר מכן הם השתלטו על מצרים והפכו מעבדים לשליטים .

13 -     במאות ה - השתמשה האימפריה המוסלמית בשיטה דומה של מס-אדם על נוצרים הקרוי 16 דוושירמה ,ואנשיו היו שייכים לצבא עבדים נאמן שעבר חינוך מחדש .                                    

 6

15 -      במאות ה - ,במקביל לסחר העבדים שהתפתח בין מערב אפריקה לאמריקה ,התפתח סחר 19 עבדים שחורים ממרכז אפריקה ומזרחה לחצי האי ערב .לפי ההערכות ,היה היקף הסחר מיליוני עבדים במהלך התקופה .

עבד עברי

( מקורות עיקריים )

מקרא ספר שמות ,פרק כ"א ,פסוקים א'-ו ;'ספר ויקרא ,פרק כ"ה ,פסוקים ל"ט-מ"ד ;ספר דברים , פרק ט"ו ,פסוקים י"ב-י"ח

תלמוד בבלי תלמוד בבלי ,מסכת קידושין ,דף כ"א

משנה תורה לרמב"ם משנה תורה לרמב"ם ,ספר קנין ,הלכות עבדים ,פרק א '

ספרי מניין המצוות ספר המצוות לרמב"ם ,מצוות עשה קצו ,רלב .מצוות לא תעשה רלג ,רנז , רנח ,רנט

     בהלכה ,עבד עברי הוא אחד מהשניים :או יהודי נזקק ,שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לקיים את עצמו והוא מוכר עצמו לעבד ,או גנב שאינו מסוגל להשיב את הרכוש הגנוב או עלותו ,והוא נמכר לעבדות .בשונה מגבר ,אישה לא יכולה למכור את עצמה ,ואף אינה נמכרת לעבדות על מנת להשיב גניבה ,אולם אב יכול למכור את בתו לעבדות (שמסתיימת בבגרותה .)לאב שאינו מסוגל לקיים את   שנים ואם אין לה סימני בגרות .ילדה הנמכרת 12 משפחתו מותר למכור את בתו אם טרם מלאו לה לעבדות בדרך זו נקראת אמה עברייה .

קניין עבד עברי

     עקרונית ,התורה מתנגדת לעבדות של יהודי -"ִּכי- ע ָב ַדי ֵהם ,ֲא ֶשר-הוֹ ֵצא ִּתי ֹאָתם ֵמ ֶא ֶרץ ִּמ ְצ ָרִּים ,לֹא ִּיָמְכרוּ ִּמ ְמ ֶכ ֶרת ָעֶבד ,"לכן אדם רשאי למכור את עצמו לעבד רק אם אין לו את צורכי קיום הבסיסיים ביותר .כמו כן ,גנב שאינו מסוגל להשיב את עלות גניבתו יימכר לעבד בעל כרחו על ידי בית הדין .בין אם העבד מוכר את עצמו ובין אם הוא נמכר על ידי בית דין ,על המכירה להיעשות בצנעה על מנת לא לבייש את העבד .

     דיני עבד עברי תלויים ביובל ,ולכן כאשר שנת היובל אינה נוהגת ,גם דיני עבד עברי אינם נוהגים .

שחרור עבד עברי

     גופו של עבד עברי ,בניגוד לעבד =9Bנעני ,אינו מכור לאדון ,אלא רק עבודתו ,וגם זאת לתקופה מוגבלת .לאחר תקופה של שש שנים או בהגיע שנת היובל (המוקדם מבין השניים )העבד אמור להשתחרר לחופשי .אמנם בספר דברים כתוב כי אם עבד עברי איננו מעוניין לעזוב את אדונו הוא הופך לעבדו לנצח ,אבל לפי ספר ויקרא הכוונה היא לכל היותר עד שנת היובל ,וכך פסקו חז"ל .  שנים ,או 12 בנוסף לתנאי השחרור של עבד עברי ,אמה עברייה משתחררת גם אם מלאו לה שהגיעה לבגרות .כמו כן ,על אביה של אמה עברייה מוטלת החובה לפדות את בתו מיד כאשר יש לו את הכסף לכך .גם לעבד עברי הזכות לפדות את עצמו כאשר יש לו אפשרות לכך .

חובותיו של העבד

     כאמור ,לאדון נמכרה הזכות על כל עבודותיו של העבד ,ומשום כך חלה החובה על העבד לעבוד בשביל האדון .בנוסף לכך ,עבד שנמכר בעל כרחו ,והיה נשוי ואב לילדים לפני מכירתו ,זכותו של האדון לדרוש ממנו להביא בשבילו ילדים-עבדים משפחה כנענית .

 

 7

תנאים סוציאליים של עבד עברי

     בתורה נעשית הבחנה בין עבד עברי ,לבין עבד כנעני .בניגוד לעבד הכנעני ,לעבד העברי תנאים סוציאליים המעוגנים בהלכה ומחייבים בצורה חד משמעית את בעליו. כאמור ,עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים ,ולכן חלה על הבעלים החובה לספק לעבד מספר זכויות סוציאליות .זכויותיו העיקריות של העבד הן :

     אין להשפיל את העבד :

     אסור לקרוא לעבדו בשם "עבד "דרך בזיון

     אסור לגרום לעבד לבצע עבודות בזויות ,כלומר כל עבודה שאדון לא היה מבצע גם תמורת כסף .

     אסור להטיל על העבד עבודות שאינן מוגבלות בזמן או בהספק נדרש .

    אסור להעביד את העבד בעבודות שהבעלים אינו מפיק מהם תועלת .

     אם העבד היה נשוי לאישה לפני שנמכר לעבדות על האדון לדאוג לאישה ולילדים לכל צורכיהם .

     יש לדאוג לעבד למזון ,שתייה ולמגורים נאותים הזהים לרמת חייו של האדון .ישנו דגש על שוויון מוחלט בין העבד לאדון .אם שוויון הוא בלתי אפשרי והברירה היא בין העדפת האדון להעדפת העבד - העבד מקבל את ההעדפה .

     אין לפגוע בעבד פיזית .פגיעה פיזית בעבד מחייבת תשלום פיצויים על ידי האדון ,כמו כל פגיעה באדם רגיל .

     בגלל המחויבויות הרבות של אדוני העבד העברי לעבד ,אמרו חז"ל" :כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ".

עבד נרצע

     כאמור ,עבד עברי משתחרר לאחר שש שנים .אם הוא רוצה להמשיך לעבוד את אדוניו ,מסיבות שונות כמו אהבת האדון וסביבתו התומכת ,או בשל אהבת השפחה הכנענית שנתן לו אדונו וילדיו ממנה ,התורה מצווה לרצוע את אוזנו על מזוזת הדלת עם מרצע" .ְוָהָיה ִּכי-יֹאַמר ֵאֶליךָ ,לֹא ֵאֵצא ֵמִּעָמךְ :ִּכי ֲאֵהְבךָ ְוֶאת-ֵביֶתךָ ,ִּכי-טוֹב לוֹ ִּעָמךְ .ְו ָל ַק ְח ָתּ  ֶאת-ַה ַמְר ֵצ ַע  ,ְוָנַתָתּה ְבָאְזנוֹ וּ ַב ֶד ֶלת ,ְוָהָיה ְלךָ ,ֶעֶבד עוָֹלם ;ְוַאף ַל ֲא ָמ ְתךָ ,ַתּ ֲע ֶשה-ֵכן'' .התורה מתייחסת בשלילה לעניין שהרי "כי לי בני ישראל עבדים - ולא עבדים לעבדים" .וכן דרשו בגמרא" :רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה אזן D7כל אברים שבגוף אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם" .חז"ל קבעו תנאים רבים בהרצעה ,כמו אם היה העבד חולה ,או אדונו חולה ,אינו נרצע ,ואם אין אדונו אוהבו אינו נרצע , עד כי קשה היה למצוא מציאות בה נרצע העבד .בכל מקרה ,אף שבתורה כתוב "עבד עולם "חז"ל פירושו שמדובר עד היובל ,ובבוא שנת היובל ,העבד העברי ישתחרר אף בעל כורחו .

מצוות הענקה .

     כאשר העבד משתחרר ,חלה על האדון חובה להעניק לו מרכושו ,על פי האמור בתורה "ְוִּכיְת ַש ְל ֶחנוּ ָח ְפ ִּשי ,ֵמִּעָמךְ-לֹא ְת ַש ְל ֶחנוּ ,ֵרי ָקם .ַהֲעֵניק ַתֲּעִּניק ,לוֹ ,ִּמצֹא ְנךָ ,וּ ִּמ ָגְר ְנךָ וּ ִּמִּי ְק ֶבךָ :ֲא ֶשר ֵב ַר ְכךָ ה ' ֱאלֶֹהיךָ ,ִּתּ ֶתּן-לוֹ" .מצוות הענקה נוהגת רק בעבד שמכרו בית דין ,ולא בעבד שמכר עצמו .חז"ל פירשו שמדובר בשווה ערך של לפחות שלושים סלעים ,אך חז"ל כבר דרשו" :מה במצרים נתתי לך ברוחב

 8

יד ,אף אתה תתן לו ברוחב יד" .שווה ערך זה צריך להיות מן הצומח או מן החי ,אך לא מן הדומם . סכום זה יאפשר למשתחרר להתחיל את חייו החופשיים מחדש ,ולהשתקם .אם האדון לא מקיים את מצוות ההענקה לעבד בשחרורו ,הוא עובר על מצוות לא תעשה .

עבדות  

שמות כא ;ויקרא כה  

א .קיצור (לא אובי99קטיבי )של תולדות העבדות

     העבדות היא כתם אפל ומכוער המלווה את קורות החברה האנושית כבר משלבים מוקדמים מאוד של קיומה :כבר בשוֵּמר ובמצרים בתקופת השושלות הקדומות התקיים מוסד העבדות ,והוא המשיך   העבדות המשיכה אל ימי הביניים ואל 1. להתקיים ברציפות בכל העת העתיקה על כל תרבויותיה  רק בסוף המאה השמונה עשרה 2. העת החדשה ,וכמעט שלא נשמעו קולות שתבעו את ביטולה ובראשית המאה התשע עשרה החלו כמה מארצות אירופה לבטל את חוקיות העבדות ,ובמחציתה השנייה של מאה זו נחתמו הסכמים לשיתוף פעולה בין-מדינתי לביטול העבדות ולפיקוח שימנע סחר בעבדים .המאבק הבינלאומי נגד קיום העבדות הלך ונמשך גם במאה העשרים ולא פסק עד עתה ,  3. שכן במקומות שונים בעולם נמשכת העבדות בצורות שונות גם כיום

     מהם הדברים המקוממים בתופעת העבדות והגורמים לסלידה נפשית עמוקה ממנה ?הדבר הראשון הוא ביזוי צלם א-לוהים שבאדם על ידי הגדרתו כרכוש גמור של זולתו .העבד הוגדר ברומי   ,ומעמדו החוקי בעולם העתיק לא היה שונה בהרבה מזה של 4" ש ל ימי הרפובליקה כ"כלי מדבר בהמת עבודה .לא רק סבלם הנורא של העבדים ,השפלת כבודם האנושי ונטילת חירותם הם שמעוררים התנגדות למוסד העבדות ,אלא גם הצד השני של המטבע :הכוח המשחית והאלימות המרושעת שהתפתחו אצל חלק מבעלי העבדים כפועל יוצא של המצב החוקי שבו הם נחשבים לאדונים גמורים על גופם ועל חייהם של עבדיהם ,נטלו מן האדונים הללו את אנושיותם .

     ועוד דבר מקומם ביותר הכרוך בתופעת העבדות :על אף שבמהלך הדורות הרבים שבהם התקיימה העבדות כמוסד נורמטיבי ,היו יחידי סגולה שחשו בעוול הנורא שיש בה ,קולם של אלה   לעומת זאת התגייסו כמה 5. כמעט שלא נשמע ,וודאי שלא הפך לתביעה מ=D7שית לביטול העבדות מ98ובי ההוגים בחברה האנושית לאשר ולהצדיק מוסד מכוער זה בצידוקים של רשע ,ולחנוק את רגש   אולם עד כמה שדעות מכוערות אלו השפיעו על 6. היושר הטבעי שבקרב בני האדם בנוגע לחבריהם דורות רבים והחניפו לבעלי הזרוע התקיפים להמשיך בשלטון האדם באדם ל ַרע לו ,סוף סוף גבר הצדק הטבעי אשר נטע יוצר האדם בקרבו ,וגברה ידם של המתוקנים שבעמי העולם לאסור את חוקיות העבדות ולהילחם בקיומה בכל מקום שיש לאל ידם .

     אף שהתוכן היסודי המושחת של העבדות - הפיכת אדם לרכוש גמור של זולתו - אחד הוא בכל הופעותיה ,הרי שצורתו של מוסד העבדות בפועל הייתה שונה ממקום למקום ומזמן לזמן ,בהתאמה   וכלל זה יהא נקוט בידך :היחס 7. לנסיבות החברתיות-כלכליות והמוסריות-דתיות של כל חברה לעבדים בכל חברה הוא אמת מידה מרכזית לרמתה המוסרית .כאשר מתרבים מאוד העבדים בחברה מסוימת ,והם קלים להשגה בשל מחירם הזול ,וכאשר גובר הניצול האכזרי שלהם - הופכת אותה חברה להיות 'בית עבדים .'הרשע והניוון המוסרי פושים באותה חברה וסופה שהיא מתפרקת -   8. אם מבפנים ואם כתוצאה מלחצים הבאים מבחוץ

ב .יחס התורה אל מוסד העבדות - השקפה כללית

     בתורה ישנם דינים אחדים הנוגעים לקיומה של העבדות ,ואין היא נשללת מכול וכול .דבר זה אינו צריך להפליא ,כפי שיוסבר להלן .כך כותב הרב נחום אליעזר רבינוביץ במאמרו "תפקידן של  , : מערכת התורה והמצווה היא כפולה .מצד אחד ,הקניית דעות והשרשת ערכים נצחיים 9"המצוות הנחיה לעבודת ה 'בדרגה הגבוהה ביותר ,ועיצוב חברה הראויה להיות מרכבה לשכינה .ומאידך -

 9

חקיקה וציוויים להתמודד עם כוחות הרע וההרס המתפרצים בנפש של היחיד וברו חו של העם , ולהבטיח קיו=9D תנאים הכרחיים להתפתחות רוחנית ברמה האפשרית במציאות הקיימת בכל דור ודור , לפי הנסיבות החברתיות הכלכליות והתרבותיות השוררות באותו זמן ובאותו מקום .

     להשגת המטרה הראשונה מעמידה התורה לפנינו יעדים עילאיים המשמשים אתגר ותמריץ לדורות רבים ,ואפילו בני עלייה לא ישיגום בשלמות .בד בבד היא קובעת למטרה השנייה אמות מידה להתנהגות לפי כוחן של הבריות לקבל - קני מידה שאין לפחות מהן מבלי לסכן את עצם קיומם של היחיד והחברה שבה הוא נתון ובלא לבטל את הסיכויים להתעלות רוחנית. להדגמת הדברים הוא מביא שלושה נושאים - מחיי הפרט ,מחיי החברה ומחיי העם .הדוגמה שהביא מחיי החברה היא תיאור יחס התורה אל העבדות .את דבריו בעניין זה הוא פותח בציטוט המשנה בסנהדרין פ"ד מ"ה: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ...מפני שלום הבריות ,שלא יאמר אדם לחברו 'אבא גדול מאביך ." ' כך ,מבראשית ,לימדתנו התורה שמעמדן של כל בני האדם שווה באמת ...אלא שקלקלו את מעשיהם ושעבדו איש בחברו ,והפרידו בבני האדם בין עבדים למושלים בם .ברם הבדלי מעמד כאלה אינם מהותיים ואין להם אחיזה במציאות הא ִּמתית ,כי לפני הבורא כולם כאחד שווים .רק חורש אוון יעלים עין מן העובדה שכל בני אנוש כולם שותפים בצורת האדם ,רק עושה עוול יחרוץ משפטו של העבד להידון כתת-אדם ...

     ואף על פי כן הלא התורה מכירה במוסד העבדות !מצד אחד אין לך הצהרה ברורה ובהירה מזו ש'נברא אדם ראשון יחידי 'וחותמו של ה 'מוטבע על עבד כעל אדוניו ,על אמה כעל גברתה .ומאידך (ויקרא כ"ה ,מד-מה" )ֵמֶהם ִּתּ ְקנוּ ֶעֶבד ְוָאָמה ...ְוָהיוּ ָלֶכם ַלֲאֻחָזה !"אלא הוא העיקרון אשר הסביר רבנו (- הרמב"ם במורה הנבוכים ח"ג פרק ל"ב" )מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע ...  מפני כורח המציאות ויתרה 10." הסב ה 'א=95תם מן הדרך הישרה שהיא ה=99יתה המטרה הראשונה התורה על יישומו המלא של העיקרון מיד ,והעדיפה לקדם את החברה צעד אחר צעד עד שתושג המטרה במלואה .

     הדברים מבוארים באר היטב בספרא (לויקרא כ"ה ,מד" :)שמא תאמרו ...במה נשתמש ?תלמוד לומר' :ְו ַע ְבְדךּ ַו ֲא ָמ ְתךָ ֲא ֶשר ִּי ְהיוּ ָלךְ - ֵמֵאת ַהגוִּים ."...'בעולם העתיק כמעט שלא הייתה אפשרות לקיים משק תקין בלי כוח אדם רב ...מן העבדים .גם הוגי דעות דגולים בין העמים לא העלו על דעתם שתיתכן חברה מצליחה בלי עבוּדה רבה .מבחינה כלכלית - בלתי אפשרי היה הדבר' .במה נשתמש '? הייתה טענה רצינית שאין להתעלם ממנה .ברם ,התורה עשתה מהפכה במוסד העבדות .על כמה עקרונות יסוד אי אפשר היה לוותר ,והם כאילו יצרו ִּר ְצ ָפה אשר תמנע הידרדרות לתהום התרבות הרעה של האומות ...אלא שעם כל זאת נשארת עבדות ,כי בתנאים השוררים אז לא ניתן היה לבטלה באופן מוחלט. כאן דן הרב רבינוביץ בכמה מהלכות עבדים הנוגעות לעניין ,ובאלה עוד נרחיב בהמשך עיוננו ,והוא מסיים את דבריו בעניין זה: ברבות הימים רבתה הדעת גם בעולם כולו .תגליות חדשות במדע ובטכנולוגיה יצרו מקורות חדשים לאנרגיה ,העולים בהרבה על כוח אדם ,והתאפשרה רווחה גדולה .והביאה ההשגחה העליונה לידי ביטול העבדות כמעט בכל המדינות .ברוך המקום אשר הקרין מאור תורתו ולימד תועים בינה להכיר את גדולתו של הקב"ה הטבועה בכל בן אדם .ביטול העבדות אינו אלא מימוש חלקי של האידיאל הנשגב שלימדתנו תורה ,וכל מי שיודע פרק בדברי ימי העולם המערבי ,ברור לו ...כי אחד הגורמים המכריעים בתהליך זה היה התפשטות ידיעת התורה ,וכל זה הוא "לתקן העולם כולו לעבוד את ה 'ביחד ,שנאמר (צפניה ג ,'ט' )ִּכי ָאז ֶא ְהפךְ ֶאל ַע ִּמים ָש ָפה ְברוּ ָרה ִּל ְקרא ֻכָלם ְב ֵשם ה 'ְלָעְבדו ְש ֶכם ֶאָחד( " 'רמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ד.)

     דבA8ים אלו של הרב נ"א רבינוביץ מכוונים פחות או יותר עם דבריו של הוגה דעות יהודי מקורי -   ככל שמדינה (- בעולם העתיק )התעצמה ,ככל שעלתה 11: הלל צייטלין הי"ד .הנה חלק מדבריו במעלת התרבות ,כן נאלצה להרבות במלחמות כדי לרכוש עבדים ,וכן הלך והידרדר יחסם של האדונים אל עבדיהם המעונים .

     קאוטסקי וחוקרים אחרים הוכיחו בעליל שהציוויליזציה הרומית הייתה כולה מיוסדת על מלחמות   ,וככל 12 בלתי פוסקות ,שפרצו בעיקר בגלל הצורך לספק יותר ויותר עבדים בשביל הייצור ההמוני

 10

ש דל המשק והתפתחה התעשייה ,כן נעשה מצב העבדים בלתי נסבל וקשה ללא נשוא .נגד עינויים נצחיים אלה ,נגד העבדות ,נגלתה למשה אמת אחרת :האדם שנברא בצלם א-לוהים ,אסור להשפילו ולהורידו למדרגת עבד .אמת ,אדם חייב לשרת ,אבל את שירותיו הוא חייב לתת ...לא-לוהות .בני האדם ,כולם כאחד חייבים ...להיות 'עבדי השם ,'אך אסור להם להימכר איש לאחיו .האמת האלוהית ...דורשת אפוא לבטל את העבדות מכול וכול ,אולם התורה נאלצה להתחשב עם מצב העולם בעת ההיא ,עם התנאים החברתיים ,ועם טבעו של האדם ,צרכיו וחולשותיו .

     לעולם לא תובן הרוח הא ִּמתית של התורה ,אם לא תובן כהלכה המשמעות של דברי קדמונינו בנוגע לאשת יפת תואר (קידושין כא ע"ב" )לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע ..."לזה מתכוונים הרמב"ם ,הרלב"ג ואחרים בדברם על 'כוונה ראשונה 'בתורה ועל 'כוונה שנייה' :'הכוונה הראשונה ' היא הכוונה המוחלטת ,הנעלה ,הרחוקה ,הקיצונית ,השמימית' ;כוונה שנייה 'היא הכוונה היחסית , האנושית ,החברתית ,זו המתחשבת עם תנאי החיים .את הרעיון הזה חייבים להרחיב ולהעמיק ... [ביחס ]לעניינים רבים המופיעים בתורה ... .בקחת בחשבון את התנאים החברתיים של העולם העת99ק ,לא יכלה התורה לבטל את העבדות לחלוטין ...על כן השאירה התורה לפי שעה את מוסד העבדות והתאמצה להכניס לתוכו יותר אמת ,יותר יושר ,יותר רוך וחסד ,ככל הניתן רחמנות , ברמזה ...שמטרתה הסופית היא :ביטול מוחלט של העבדות .ואם זוכרים עוד שאפילו אצל העמים המפותחים והתרבותיים ביותר ,כמו היוונים והרומיים ,היו העבדים משוללים כל זכויות אדם ,שאפילו אפלטון ואריסטו התייחסו אל עבדים כאל בהמות ,ובזמן האחרון כתב לא אחר כי אם גוגול על קדושת   אם זוכרים כל זאת ,אין מנוס מלראות ביחס של התורה אל העבד לא 13,' הבעלות של 'רכוש בנפש רק הומניות ,כי אם רעיון נעלה שמוצאו מחכמה עליונה .

ג .בין עבד עברי לעבד כנעני

     קל לבסס את הדברים שהובאו בסעיף הקודם ולהדגים כיצד שוללת התורה את מוסד העבדות באמצעות דיני עבד עברי שבהם פותחת פרשתנו והנידונים גם בפרשת בהר (ויקרא כ"ה ,לט-מג .) אכן ,דיני עבד עברי בשתי הפרשות הללו אינם אלא ביטול כמעט מוחלט של מוסד העבדות בתוך עם ישראל .אין בין העבד בעולם העתיק לבין 'העבד העברי 'שעליו מדברת התורה אלא שיתוף שם   אולם מבחינה מהותית אין העבד העברי אלא שכיר לתקופה ארוכה - "ִּכי ִּמ ְש ֶנה ְש ַכר ָש ִּכיר 14,בלבד ֲע ָבְדךָ ,ֵשש ָש ִּנים( "דברים ט"ו ,יח )- שהמגבלה היחידה המשווה אותו לעבד ממשי היא שאין הוא יכול   .15 לחזור בו בתוך תקופת השכירות אשר לה התחייב

     לא בכדי פותחת פרשת משפטים את דיניה בהכרזה "ִּכי ִּת ְק ֶנה ֶעֶבד ִּע ְבִּרי - ֵשש ָש ִּנים ַיֲעבד , וּ ַב ְש ִּב ִּעת ֵיֵצא ַל ָח ְפ ִּשי ִּח ָנם ."זוהי הצהרת ביטול העבדות במשמעה המקובל במה שנוגע לעם ישראל , והיא משלימה את מה ששמעו ישראל זה עתה בהר סיני (כ ,'ב" )ָאנִּכי ה 'ֱאלֶהיךָ ֲא ֶשר הו ֵצא ִּתיךָ ֵמ ֶא ֶרץ ִּמ צ ַרִּים ִּמ ֵבית ֲע ָבִּדים ,"וכדברי רמב"ן בראש פרשתנו (כ"א ,ב:)

     התחיל המשפט הראשון בעבד עברי ,מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדיבור הראשון ,כמו שאמר בו (- בדברים ט"ו ,טו ,בהנמקת המצווה לשלח עבד עברי לאחר שש שנים בתוספת הענקה לו" )ְו ָז ַכְר ָתּ  ִּכי ֶעֶבד ָהִּייָת  ְב ֶא ֶרץ ִּמ ְצ ַרִּים ַוִּי ְפְדךָ ה 'ֱאלֶהיךָ ,ַעל ֵכן ָאנִּכי   אולם דיני העבד העברי לא ילמדונו על יחסה של התורה אל מוסד 16." ְמ ַצְוּךָ ֶאת ַה ָד ָבר ַהֶזה ַהיום העבדות האוניברסלי ,שכן דינים אלו נגזרים מן היחס המיוחד שחייב לשרור בין בני ישראל לבין עצמם - אשר הוא עצמו נגזר מיחס ה 'אליהם :ויקרא כ"ה ,מב ִּכי ֲע ָב ַדי ֵהם ֲא ֶשר הו ֵצא ִּתי אָתם ֵמ ֶא ֶרץ ִּמ ְצ ָרִּים לא ִּיָמְכרוּ ִּמ ְמ ֶכ ֶרת ָעֶבד. לעומת זאת נאמר בסמוך :שם מד-מה ְו ַע ְבְדךָ ַו ֲא ָמ ְתךָ ֲא ֶשר ִּי ְהיוּ ָלךְ ֵמֵאת ַהגוִּים ֲא ֶשר ְס ִּביב ֵתי ֶכם ֵמֶהם ִּתּ ְקנוּ ֶעֶבד ְוָאָמה ...ְוָהיוּ ָלֶכם ַלֲאֻחָזה. בכך מבחינה התורה בין ביטול העבדות בקרב ישראל - שהם "עבדי ה " 'והוא הוציאם ממצרים כדי שיהיו עבדיו ,ולא עבדי אדם -   17. לבין המשך קיומה של העבדות בנוגע לעמים אחרים

     הדרך הנכונה לברר את יחס התורה אל מוסד העבדות היא לבחון דווקא את דיני העבד הנכרי ,  .דווקא דיניו של העבד 18) הקרוי בלשון חכמים 'עבד כנעני( 'וכך נכנה אותו אף אנו בהמשך עיון זה

 11

 לבחינת 19. הזה ,הזר ,הנכרי ,יש בהם כדי ללמד על יחסה העקרוני של התורה אל מוסד העבדות הדינים הללו יוקדש המשכו של עיון זה .

     ובכל זאת ,גם לדיני העבד העברי ,שנזכרו בסעיף זה בקיצור נמרץ ,נודעת משמעות עקרונית לבירור יחס התורה אל העבדות :הביטול הכמעט-מוחלט של העבדות בתוD7 עם ישראל מלמד שהעבדות כשלעצמה נחשבת למצב חברתי בלתי-תקין ,ועל כן אין היא ראויה להתקיים בין בני ישראל .אמנם ההנמקה לכך היא היסטורית-דתית - יציאת מצרים הפכה את בני ישראל לעבדי ה '- אולם ביסודה ניתנת הנמקה זו להרחבה מסוימת :כל בני האדם ראויים להיות עבדי ה 'ברמה זו או אחרת מכוח היותם ברואיו ומכוח חיובם לעבדו - ואם כן אין מקום לכל שעבוד אנושי של מי שנברא בצלם א-לוהים כדי שיעבוד את בוראו .

ד .דיניו של עבד כנעני בתורה

     בשלושה מקומות בפרשתנו נידונו דיניו של 'עבד כנעני ,'ושלושתם כלולים בדיני הנזיקין שבפרק כ"א .

 -  . ְוִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ַע ְבדו או ֶאת ֲאָמתו ַב ֵש ֶבט וֵּמת ַתַּחת ָידו - ָנקם ִּי ָנ ֵקם .ַאךְ ִּאם יום או יוַמִּים ַיֲעמד 1 לא יֻ ַקם ,ִּכי ַכ ְספו הוּא .

  . ְוִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ֵעין ַע ְבדו או ֶאת ֵעין ֲאָמתו ְו ִּש ֲח ָתהּ ַל ָח ְפ ִּשי ְי ַש ְל ֶחנוּ ַתַּחת ֵעינו. ְו ִּאם ֵשן ַע ְבדו או ֵשן 2 ֲאָמתו ַיִּפיל ַל ָח ְפ ִּשי ְי ַש ְל ֶחנוּ ַתַּחת ִּשנו .

 . . ִּאם ֶעֶבד ִּיַגח ַהשור (- המועד )או ָאָמה ֶכֶסף ְשל ִּשים ְש ָק ִּלים ִּיֵתּן ַלאדָניו ,ְוַהשור ִּי ָס ֵקל 3

     דין נוסף המיוחד לעבד הכנעני מופיע בדברים כ"ג ,טז-יז :

  . לא ַת ְס ִּגיר ֶעֶבד ֶאל ֲאדָניו ֲא ֶשר ִּיָנֵצל ֵאֶליךָ ֵמִּעם ֲאדָניו .ִּע ְמךָ ֵי ֵשב ְב ִּקְר ְבךָ ,ַבָמקום ֲא ֶשר ִּי ְב ַחר ְב ַא ַחד 4 ְש ָע ֶריךָ ,ַבטּוב לו לא תּוֶננוּ .

  .20     מלבד בדינים אלו המיוחדים לו ,נידון העבד הכנעני בתורה בדרך אגב בכמה הקשרים

     הדין האמור בספר דברים ביחס לעבד ש'ניצל אליך מעם אדונו '- ניכר שהוא עוסק בעבד נכרי הבורח לארץ ישראל והופך בה לגר .אולם מניין שהדינים שבפרשתנו עוסקים בעבד כנעני - שמא עוסקים הם בעבד עברי ?הפרשנים הוכיחו דבר זה הן מסברה והן מלשון הכתוב :

     ביחס לדין הראשון - מכה עבדו בשבט ומת תחת ידו - כתבו המפרשים :

רש"י( :על פי המכילתא )בעבד כנעני הכתוב מדבר .או אינו אלא בעברי ?תלמוד לומר (פסוק כא" )ִּכי ַכ ְספו הוּא "- מה כספו קנוי לו עולמית ,אף עבד הקנוי לו עולמית .

רשב"ם :ובעבד כנעני מדבר ,אבל עבד עברי ישראל - אינו כספו ,אלא (ויקרא כ"ה ,מ" )ְכ ָש ִּכיר ְכתו ָשב ִּי ְה ֶיה ִּעָמךְ "ודינו כישראל לכל דבריו ...

ראב"ע( :בביאור הארוך )אין ספק כי משפט הישראלי - בין חפשי בין נמכר - שווה בכל המשפטים (- ועל כן לא יהיה דינו של עבד עברי שהוכה שונה מדינו של בן חורין שהוכה ,שנידון בפרשה לפני כן ,) על כן לא יתכן להיות זה עבד עברי .ועוד :כי באחרונה כתוב "ִּכי ַכ ְספו הוּא ."

רמב"ן :כבר למדו רבותינו בהכרח ,מטעם "ִּכי ַכ ְספו הוּא ,"שבעבד כנעני מדבר .ופשוטו של מקרא כדבריהם כן הוא באמת ,כי לא יקראו (- העבדים העבריים )עבד ואמה סתם [אלא' ]אחיו העברי או העבריה( '- ראה דברים ט"ו ,יב.)

אף ביחס לדין השני של מכה עין עבדו או ִּשנו ,שהעבד יוצא בהם לחופשי ,כתבו המפרשים כעין זאת: רש"י" :את עין עבדו "- הכנעני ,אבל עברי אינו יוצא בשן ועין .

 12

ראב"ע( :בביאור הקצר" )את עין עבדו "- אמרו הקדמונים כ=99 זה איננו ישראלי ,כי משפטו (- של ע=91ד עברי )כעין החופשי ,כל מי שהוא מעין יעקב .וזה "עבדו "- מתייהד מהגויים ששב לדת ישראל (- כדין עבד כנעני החייב במצוות.)

     אף את הדין השלישי - תשלום שלושים שקל לאדון שעבדו הומת בנגיחת שור - פירשו חז"ל והמפרשים אודות עבד כנעני מאותו שיקול פרשני עצמו :דינו של עבד עברי שנוַגח על ידי שור ומת הוא כדינו של בן חורין - בעל השור חייב לשלם ליורשיו כופר פדיון נפשו (פסוק ל .)שיקול נוסף המהווה ראיה ביחס לכל שלושת הדינים הוא שבשלושתם נזכרו "עבד או אמה "כשווים בדיניהם , והעיר על כך ראב"ע (בביאורו הארוך לפסוק כ" :)והנה זה העבד והאמה הוא הכתוב עליהם (ויקרא כ"ה ,מד' )מהם תקנו עבד ואמה ." 'רק בדיני עבד כנעני (שעליו מדובר בפסוק שהביא ראב"ע מספר ויקרא )יש שוויון גמור בין דיני העבד ובין דיני האמה ;עבד עברי ואמה עבריה ,לעומת זאת ,שונים בדיניהם מאוד :האמה העברייה אינה נמכרת אלא כדי להפוך לאשת אדונה או לאשת בנו .

ה .סידורם של דיני העבד בפרשת הנזיקין ומשמעותו

     עתה הבה נשאל :מדוע אין דיניו של העבד הכנעני מרוכזים במקום אחד ,אלא הם מרוחקים זה מזה במעט או בהרבה ?איסור הסגרת העבד הבורח אינו שייך לדיני הנזיקין הנידונים בפרשתנו . מקומו בספר דברים - בסמוך לפרשת קדושת המחנה היוצא על אויביו הכתובה לפניו ,ודיני אדומי  , .אולם שלושת דיני הנזיקין שבפרשתנו 21 ומצרי הכתובים לפני כן - ניתן לביאור בכמה דרכים העוסקים כולם בפגיעה בעבד - מדוע אינם סמוכים זה לזה ?התשובה על כך קשורה במבנה הכללי של פרשת הנזיקין ,שעליו עמדנו בעיוננו לפרשת משפטים ,סדרה ראשונה" ,דיני נזיקין - מגילת זכויות האדם ."הראינו שם שהדינים סודרו על פי מיון הניזוקים וחשיבותם .

     המחצית הראשונה של פרשת הנזיקין (כ"א ,יב-כז )עוסקת באדם שהזיק אדם ,וארבעה סוגי נזק נידונים בה :א .הכאה הגורמת למוות ועֵברות הקרובות לכך ;ב .הכאה הגורמת לנפילה למשכב ;ג . הפלת עוברים שבמעי אישה ;ד .הטלת מום באחד האברים .

     המחצית השנייה של פרשת הנזיקין (כ"א ,כח - כ"ב ,ו )מתחילה אף היא בנזק לאדם - בגרימת מותו - אולם לא מחמת פגיעת חברו אלא על ידי נגיחת שורו של חברו .אחר כך נידונים נזק לבהמתו של האדם (בור ושור שהזיקו בהמות ואדם שגנב בהמת חברו ;)נזק ליבול שדהו (המשלח בעירו בשדה חברו והמדליק אש ששרפה את שדה חברו ;)ולבסוף למיטלטליו (הגונב מחברו כסף או כלים .)

     עקרון המיון על פי הניזוק 'אילץ 'את הכתוב להפריד בין דיני הגנב ולפזרם בשלושה מקומות שונים במהלך פרשת הנזיקין :בראשית הפרשה" :ְוגֵנב ִּאיש וּ ְמ ָכרו ְו ִּנ ְמ ָצא ְבָידו מות יוָּמת( "כ"א ,טז ;) במרכזה ,בסוף דיני הנזקים לבהמה" :ִּכי ִּיְגנב ִּאיש שור או ֶשה וּ ְט ָבחו או ְמ ָכרו ...ִּאם ִּה ָמ ֵצא ִּת ָמ ֵצא ְב ָידו( "...כ"א ,לז - כ"ב ,ג ;)ובאחריתה" :ִּכי ִּיֵתּן ִּאיש ֶאל ֵר ֵעהוּ ֶכֶסף או ֵכִּלים ִּל ְשמר ְוֻגַנב ִּמ ֵבית ָה ִּאיש , ִּאם ִּיָמֵצא ַהַגָנב( "...כ"ב ,ו .)

     באותו עיון עמדנו על הטעם לסידור זה של הפרשה :זהו סידור ערכי ,על פי חשיבותם של הניזוקים השונים ,והוא נועד ללמד כי חייו של האדם וחירותו ,שלמות גופו ושלמות קנייניו - מן החשוב שבהם ועד הפחוּת שבהם - ראויים להגנה מפני מעשיו ומחדליו של חברו .

     נשוב עתה אל סדר הנזקים שניזוק עבד כנעני .הללו סודרו בפרשה על פי סוג הנזק הנידון בכל אחד מהם ,בהקבלה ובצמידות לנזק דומה הנידון לגבי בן חורין ,וכתוצאה מכך מופרדים דיני העבד זה מזה .הטבלה הבאה תמחיש את סידורם =A9ל הדינים :

א. הכאה שעלולה לגרום למיתה - נזקים דומים לעבד: נזקים לבן חורין :

( יח )ְוִּכי ְיִּרי ֻבן ֲא ָנ ִּשים ְו ִּה ָכה ִּאיש ֶאת ֵר ֵעהוּ בֶאֶבן או ְב ֶא ְגרף ... 

( יט )ִּאם ָיקוּם ...ְו ִּנ ָקה ַהַמֶכה ,ַרק ִּש ְבתּו ִּיֵתּן ְו ַרפא ְי ַר ֵפא

 13

( כ )ְוִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ַע ְבדו או ֶאת ֲאָמתו ב ֵש ֶבט וֵּמת ַתַּחת ָידו - ָנקם ִּי ָנ ֵקם .

     ( כא )ַאךְ ִּאם יום או יוַמִּים ַיֲעמד לא יֻ ַקם ,ִּכי ַכ ְספו הוּא

ב .הכאה הנוטלת אבר נזקים לבן חורין: נזקים דומים לעבד :

( כב )ִּכי ִּיָנצוּ ֲא ָנ ִּשים ...

( כד )ַעִּין ַתַּחת ַעִּין ֵשן ַתַּחת ֵשן ...

( כו )ְוִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ֵעין ַעְבדו ...ַל ָח ְפ ִּשי ְי ַש ְל ֶחנוּ ַתַּחת ֵעינו .

( כז )ְו ִּאם ֵשן ַעְבדו ...ַל ָח ְפ ִּשי ְי ַש ְל ֶחנוּ ַתַּחת ִּשנו .

ג .מיתה על ידי שור מועד נזקים לבן חורין: נזקים דומים לעבד :

( כט )ְו ִּאם שור ַנָגח הוּא ...ְו ֵה ִּמית ִּאיש או ִּא ָשה ַהשור ִּי ָס ֵקל ְוַגם ְב ָע ָליו יוָּמת .

( ל) ְו ִּאם שור ַנָגח הוּא ...ְו ֵה ִּמית ִּאיש או ִּא ָשה ַהשור ִּי ָס ֵקל ְוַגם ְ=D7 ָע ָליו יוָּמת .ִּאם כֶפר יוּ ַשת =D6עָליו ְוָנַתן ִּפְדין ַנְפשו ... 

( לב )ִּאם ֶעֶבד ִּיַגח ַהשור או ָאָמה ֶכֶסף ְשל ִּשים ְש ָק ִּלים ִּיֵתּן ַלאדָניו ְוַהשור ִּי ָס ֵקל .

     אלא שההפרדה בין דיני העבד אינה דומה כלל להפרדה בין דיני הגנב שהזכרנו לעיל .הגנב הוא המזיק ,ועל כן ברור כי הפרשה - שסדרה הפנימי הוא סדר הניזוקים - תפריד בין דיניו על פי מהות הדבר שנגנב על ידו ,שהוא הדבר הניזוק .העבד ,לעומת זאת ,הוא הניזוק ,ולכאורה ראויים אפוא דיניו להאמר כולם יחדיו במקום משל עצמם בתוך שרשרת הניזוקים, על פי חשיבותו היחסית של העבד בשרשרת הזאת - דהיינו לפני נזקי הבהמה .וכך היה אז סדר הפרשה :

  ) נזקי האדם עצמו (פגיעה בחייו ,בחירותו או בגופו •

  22 נזקי רכושו :עבד ,בהמה ,יבול ,מיטלטלין •

     הפתרון לתמיהה זו ברור :בפרשת הנזיקין נמדד העבד כאדם - כאישיות משפטית עצמאית .דיניו אמנם מיוחדים ושונים משל בן חורין ,אולם נזקיו אינם נמדדים מזווית הראייה של בעליו ,שלגביו הוא מהווה רכוש ,כי אם מנקודת ראותו הוא .דבר זה אינו צריך לפנים :הרי מבין שלושת דיני הנזיקין של עבד ,השניים הראשונים עוסקים בנזקים שעשה האדון לעבדו ,והללו מקבילים (ראה בטבלה שלמעלה )לנזק שעושה אדם בחברו "(ְו ִּה ָכה ִּאיש ֶאת ֵר ֵעהוּ "- "ְוִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ַעְבדו !) "

     נזקים לעבד אינם נידונים אפוא כנזקי רכוש ,אלא כנזקי אדם ,ועל כן הם באים תמיד בצמוד לנזקיו של בן חורין ,כפי שראינו בטבלה .אף בדין השלישי של העבד ,שבו נידונה מיתת העבד גם ביחס לבעליו "(ְשל ִּשים ְש ָק ִּלים ִּיB5תּן ַלאדָניו ,)"מסיימת הפרשה במילים "ְוַהשור ִּי ָס ֵקל "- על שהרג אדם - ובכך אין כל הבדל בין שור שהרג בן חורין לשור שהרג עבד .וכך ביאר ראב"ע בביאורו הארוך לפסוק לא את סקילת השור" :השם ָשם עונש על בעל השור ,כי קשה בעיניו שתמית בהמה אדם שנברא בצלם א-לוהים ,על כן נסקל השור ."

     בשני הסעיפים הבאים נדון בכל אחד משני דיניו הראשונים של העבד הכנעני בפרשתנו בפני עצמו .כוונתנו היא לברר את יחס התורה אל מוסד העבדות כפי שהוא מתבטא בשני הדינים הללו . בדין השלישי - הקנס לבעל שור שנגח והמית עבד - נדון בעז"ה בעתיד בפני עצמו ,ונראה כי הוא משלים את מגמתם של שני קודמיו .בירורנו ֵיעשה גם על רקע משפֵטי העבדים שנהגו בין העמים בעת העתיקה הידועים לנו כיום היטב .

 

 14

ו .מכה עבדו בשבט

כ, כ"א ,ִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ַע ְבדו או ֶאת ֲאָמתו ַב ֵש ֶבט וֵּמת ַתַּחת ָידו - ָנקם ִּי ָנ ֵקם. ַאךְ ִּאם יום או יוַמִּים ַיֲעמד - לא יֻ ַקם ,ִּכי ַכ ְספו הוּא .

     הבה נברר את פרטיו של דין זה .ראשית :מהו "נקם ינקם ?"במכילתא דרבי ישמעאל נאמר "נקם ינקם "- מיתה .אתה אומר מיתה ,או אינו אלא ממון ?היה רבי נתן אומר :נאמר כאן נקימה ,ונאמר להלן נקימה (ויקרא כ"ו ,כה" :)ְו ֵה ֵבא ִּתי ֲעֵליֶכם ֶח ֶרב נ ֶק ֶמת ְנ ַקם ְבִּרית "- מה להלן חרב ,אף כאן חרב .

     רבי עקיבא אומר :נאמר כאן נקימה ונאמר להלן (במדבר ל"א ,ב" )ְנקם ִּנ ְק ַמת ְב ֵני ִּי ְש ָר ֵאל "- מה   23. להלן בחרב ,אף כאן בחרב

 כל הורג נפש אדם מישראל עובר 24:     עתה נשים לב להלכה הפותחת את הלכות רוצח ברמב"ם בלא תעשה ,שנאמר "לא תרצח ."ואם רצח בזדון בפני עדים ,מיתתו בסייף ,שנאמר "נקם ינקם ."מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף. ובכן ,הפסוק המשמש מקור למיתת סיף של כל רוצח במזיד - מצוי בדינו של האדון שהכה את עבדו בשבט ומת תחת ידו !

     עתה נשאל :מהו אפוא ההבדל בין דין העבד שהוכה בידי אדונו לבין דינו של בן חורין שהוכה בידי חברו ,אשר נידון לפני כן בפסוקים יח-יט ?היחס ביניהם מכיל בתוכו יסוד מהופך :מי שהכה את חברו בן החורין "חובשים אותו עד שנראה אם יתרפא זה( "רש"י לפסוק יט על פי הגמרא בכתובות לג ע"ב ,) "ואם ימות אפילו לזמן מרובה - מות יומת מכהו( "רשב"ם שם על פי אותה סוגיה .)ורק כאשר קם המוכה מעל משכבו ונרפא - מנקים את מכהו ממיתה .הפוך הדבר במכה עבדו ,וכפי דברי רשב"ם שם: אבל בעבדו - אינו חייב אלא "מת תחת ידו ,"אבל אם יום או יומיים יעמוד =(יחיה )- פטור (- אף שהעבד מת לאחר מכן.) ממה נובע הבדל זה - האם מקלות ערך חייו של העבד בהשוואה לערך חייו של בן חורין ?נשים לב להבדל בין שני המקרים מבחינת מכשיר ההכאה :המכה את חברו הכהו   ואילו המכה את עבדו - הכהו בשבט ,שאיננו מכשיר הריגה אלא אמצעי מקובל 25," "באבן או באגרף  :משלי כ"ג ,יג, יד ''ַאל ִּתּ ְמ ַנע 26 במקרא לייסר את הבן ,לחנכו ,ובמקרה של עבד אולי גם לאלצו לעבוד ִּמ ַנ ַער מוָּסר ַאָתּה ַב ֵש ֶבט ַתֶּכנוּ ִּכי ַתֶכנוּ ַב ֵש ֶבט - לא ָימוּת !ְוַנְפשו ִּמ ְשאול ַתִּּציל. ובכן ,מדוע וכיצד מת העבד מהכאה זו ?כך מבאר זאת ראב"ע (בביאור הארוך לפסוק כא:) וה 'ציוה :כאשר ְיַיֵסר האדון את עבדו ,שלא ְי ַי ְס ֵרנוּ מוסר אכזרי .כי בראותו שנפשו יוצאה תחת השבט - יניחנו .ואם לא יניחנו - ֵיהרג בעבורו! כלומר ,הכאת עבד בשבט נהגה לעתים ,והתורה חידשה כאן חידוש לחומרה :אמנם האדון מכה את עבדו במכשיר שאיננו מכשיר הריגה ובנסיבות המתירות עקרונית את השימוש בשבט ;אלא שכיוון שעבדו מסור בידו ,עלול האדון לנצל זאת להתאכזר אליו ולהכותו בשבט מכה שיש בה כדי להמית ,ולמרות הנסיבות הנראות כמקלות - הוא ֵיהרג על כך !אולם כיצד נדע שבמכת האדון אכן היה כדי להמית ולא כדי לייסר בלבד ?דין 'יום או יומיים 'משמש כאמת מידה לכך :אם העבד מת 'תחת ידו 'של האדון המכה בשבט (או זמן קצר אחר כך - באותו יום ,)אין ספק שהאדון הכהו מכה שיש בה כדי להמית ;אך אם העבד החבול מת רק לאחר 'יום או יומיים ,'ניתן לתלות ולומר שהאדון התכוון רק לייסרו ,שהרי הניח את השבט מידו כשראה את מצב עבדו ,ורק מחמת סיבות צדדיות שנוספו להכאה   27. מת העבד לאחר מכן

     ראיה לדברינו - שדין יום או יומיים אינו הקלה שהקלה התורה בדינו של מי שהמית את עבדו אלא דווקא החמרה שהחמירה בהכאתו - ניתן למצוא בדינו של אדון שהכה את עבדו "באבן או באגרף " שיש בהם כדי להמית .כך כותב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ב הלכה יד: נראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת ,אינו בדין "יום או יומים ,"אלא אפילו מת לאחר שנה - נהרג עליו .לכך נאמר "בשבט "- שלא נתנה לו תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן - לא הכיית רציחה. ובאמת חידוש זה (שכתב עליו הרמב"ם "וֵיראה לי )"עולה גם   בדבר – " מדברי קודמיו ,מדברי ראב"ע שהבאנו לעיל ,ומדברי רשב"ם שכתב כן במפורש: "בשבט שאדם רגיל להכות את עבדו ולהוכיח ,אבל בחרב ,לפי הפשט ,אפילו לאחר יום או יומיים אם ימות - חייב מיתה ,שאין זה דרך תוכחה אלא דרך רציחה .

 15

     ראיה נוספת להבנה זו של דין "יום או יומים "יש להביא מדינו של אדם שהכה עבד כנעני של אחר . כך כתב רש"י על פי המכילתא: "כי כספו הוא "- הא אֵחר שהכהו ,אף על פי ששהה מעת לעת קודם שמת - חייב. והרמב"ם כתב באותו פרק בהלכות יב-יג: מה בין עבדו לעבד אחרים ?שעבדו יש לו רשות להכותו ...אבל המכה עבד שאינו שלו - אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת ה=D7כה ,הואיל והכהו כדי להמית ,הרי זה נהרג ע9Cיו כשאר בני חורין .

     כללו של דבר ,אין דינו של העבד שונה עקרונית מדינו של בן חורין ,ואין חייו קלים יותר בערכם . ודין התורה "אם יום או יומים "במכה עבדו נובע מהנסיבות המיוחדות של המעשה שהביא למיתתו של העבד .נסיבות אלה קיימות רק במכה עבדו שלו ובשבט דווקא :לא במכה עבד של אחר ,ולא במכה עבדו באבן או באגרוף .שוויון ערך החיים של עבד ושל בן חורין בקשר לדינו של הרוצח מבואר בדברי הרמב"ם בהלכה י שם: אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני - הרי זה נהרג עליו .ואם הרג בשגגה - גולה. והיכן נאמר דבר זה בתורה ?בראש פרשת הנזיקין (כ"א ,יב" :)מכה איש ומת - מות יומת ,"וכפירוש המכילתא" :אף עבדו ושפחתו בכלל ."

     מה אומרים דיני העמים בעת העתיקה על דין האדון ההורג את עבדו ?אין הם אומרים על כך דבר ,משום שהם לא ראו בכך כל בעיה :אדם רשאי לעשות ברכושו כטוב בעיניו ,וכשם שהוא רשאי להרוג את סוסו ואת חמורו כך רשאי הוא להרוג את עבדו .ומה אם אדם אחר הרג את העבד ?כאן דווקא ישנה בעיה :חוקי ה ִּחתים ,דרך משל ,קובעים תעריף מדויק לפיצוי הכספי שעליו לשלם לאדון של אותו עבד אם הרגו בכוונה תחילה (שאז חייב בתשלום כפל - "שני ראשים "תמורת העבד שהרג ) ואם הרגו שלא בכוונה "(ראש אחד ,)"וכן הם קובעים תעריף לחבלות ומומים שונים שעשה אדם   29. אולם היחס בין האדון לעבדו היה מחוץ למושגים המשפטיים 28. בעבד חברו

      רק על רקע כל זאת ניתן להעריך את שיעור המהפכה המשפטית והרעיונית שחוללה מצַות התורה הנוגעת להכאת העבד :אמנם העבד 'כספו 'של אדונו הוא ,אולם זאת רק במובן ההסכמי ובתחום יחסי העבודה המקובלים בעולם שבו שוררת עבדות ;מהותו האנושית העצמית - נשמרת . חייו אינם קניינו של האדון אלא קניינו של נותן החיים - והוא שתובע את דמו מידי שופכו ,יהא זה   החלת דיני רוצח על מי שרצח עבד ,לרבות על אדוניו ,היא ראשית 29 . האדון או כל אדם אחר ההשתחררות ממוסד העבדות העולמי ומן התפיסה העומדת ביסודו .

ז .יציאת עבד לחירות בשן ועין

כ"א ,כו, כז ְוִּכי ַיֶכה ִּאיש ֶאת ֵעין ַע ְבדו או ֶאת ֵעין ֲאָמתו ְו ִּש ֲח ָתהּ ַל ָח ְפ ִּשי ְי ַש ְל ֶחנוּ ַתַּחת ֵעינו .ְו ִּאם ֵשן ַעְבדו או ֵשן ֲאָמתו ַיִּפיל ַל ָח ְפ ִּשי ְי ַש ְל ֶחנוּ ַתַּחת ִּשנו .

     ובכן ,לא רק חייו של העבד אינם רכוש האדון ואינם בידיו ,כפי שראינו בסעיף הקודם ,אלא אף גופו ואבריו אינם של האדון לעשות בהם כטוב בעיניו ,כפי שמלמדים פסוקים אלה .מה אפוא קנה האדון בעבד מבחינת החשיבה המשפטית ?הוא לא קנה אלא את כוח העבודה שבו ,אך גופו של העבד ,במשמעות הפיזית הפשוטה ,הוא מחוץ לתחום הקניין האנושי .

     חז"ל למדו מדין שן ועין שגם "ראשי אברים שאינן חוזרים "מוציאים את העבד לחופשי (קידושין כד ע"א - כה ע"א .)והנה ,בדין זה חמור דינו של העבד מדינו של בן חורין ,שהרי המזיק את חברו באחד מאבריו אינו משלם לו אלא את דמי העין או את דמי השן ששיחת בלבד ,ואילו העבד יוצא לחופשי תחת עינו או תחת ִּשנו - וברור שערכו של העבד כולו גדול מערך נזקו של אבר אחד .ובכן ,מה טעמו של קנס זה שקנסה התורה את האדון ?

     חזקוני נתן טעם משפטי לדין זה (ומקורו בר"י בכור שור:) "לחפשי ישלחנו "- אין לו לעבד ליקח ממון תחת שינו וֵעינו ,כי מה יועיל לו ,שכל מה שקנה עבד קנה רבו ...לפיכך אין לו תקנה אלא חירות .

      וראב"ע (בביאורו הארוך )כתב שהטעם לכך הוא בהרתעת האדון ממעשים אכזריים כלפי עבדו: ציוה השם שיצא העבד חפשי תח=D7 עינו או תחת ִּשנו ,שלא יהא אדוניו אכזרי ,שיכנו מכה נמרצה .כי

 16

אם ישחית עינו ,או אפילו שנו ,יצא מרשותו ויאבד ממונו. ואולם ,אין ניתן להבין את מלוא המשמעות של הדין הזה מבלי להכיר את מצב העבדים בעולם העתיק .כך מצאנו בספר 'קדמוניות ההלכה 'מאת   בפרק כ"ב ,שבו מבאר המחבר את דברי התנאים בפירושו של דין זה על רקע 30 שמואל רובינשטיין מנהגי העבדות בעולם העתיק: "עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם וכו 'ואלו הן :ראשי אצבעות ידיים ורגליים וראשי אוזניים וראש החוטם וראש הגווייה וראשי דדים שבאישה וכו 'בכולם עבד יוצא בהם לחירות .רבי אומר :אף הסירוס .בן עזאי אומר :אף הלשון( "קידושין כה ע"א .)

      נורא מאוד היה מצב העבדים בימים הקדמונים .העבד היה ככלי חפץ ביד קונהו לעשות בו כחפצו לעבוד בו בפרך יומם ולילה ,ולהשתמש בו בכל מיני תשמישי גנאי .היה בידו הרשות להכותו בלי חמל על כל דבר פשע כל שהוא ולעשות בו מומים באברי גופו בלי כל צפיית עונש .לתכלית רצויה לאדוניו היו מסמים את עיניו .הירודוט מספר (ספר ד 'ב )'שהסקיטים היו מעוורים את כל איש אשר שבו בגלל מלאכת עשיית החמאה .ותכליות כאלה היו מרובות שבגללן הוכו העבדים בסנוורים עד שניקור העיניים היה לסמל העבדות .ולזה לשבויי מלחמה ניקרו עיניהם לאות עבדות ,ובייחוד עשו כן   על דבר פשע כל שהוא במלאכה או על 31... להמלכים ושרי הצבא השבויים לאות נקם ושעבוד שבירת כלי נקצצו ידיו או אצבעותיו ,ושנעשה כנראה גם לשבויי מלחמה לאות שעבוד ועבדות ,והוא קציצת בהונות ידיים ורגליים שאצל אדני בזק "ִּש ְב ִּעים ְמ ָל ִּכים ְבהנות ְי ֵדי ֶהם ְו ַר ְג ֵלי ֶהם ְמ ֻק ָצ ִּצים " (שופטים א ,'ו-ז .)ועוד אצל הרומיים יספר ֶס ֶנ ָקא 'כי על שבירת כלי קטן נקצצו ידי העבד או הומת .' קציצת אוזני העבדים היה מצוי ו=A8גיל כל כך עד שהוקבע זאת לעונש עבדים .בחוקי חמורבי נאמר : ' )אם עבד יאמר לאדוניו לא אדוני אתה והוכיחו 205( ' 'אם עבד יכה בן חורין על הלחי אוזנו תקוצץ  ...)282( ' עליו כי עבדו הוא בעליו יקצצו את אוזנו

     היו מסרסים את העבדים לבל תפריע אותם מחשבת אישות מעבודתם ,והיו משתמשים בסריסים גם לשירות הנשים ,והדבר היה רגיל ומצוי כל כך עד שהועבר שם 'סריס 'לכל מיני שירות וגם למשרתים שאינם סריסים כפוטיפר סריס פרעה (בראשית ל"ט ,א )ושרי המשקים והאופים סריסי פרעה (שם מ ,'ב ...)

     סוף דבר לא היה דבר שעמד לפניהם מלעשות עם העבדים ,עד שכנראה אילמום למען לא ישיחו זה עם זה בעבודתם או לתכלית אחרת ,והכו או עקרו את שיניהם לבל יוכלו לאכול הרבה .קיקרו יספר ש'דבר רגיל היה בין הרומיים שאם העבד ידע עדות נגד אדוניו שהאדון חתך לו את לשונו למען לא יוכל להעיד .'והטלת מומים בעבדים אם על ידי הכאה סתם או לתכלית רצויה לבעליהן היה כל כך מצויה עד שהטילו מומים באברים המגולים של העבדים לסמן אותם בעבדות ,והמומים היו לסמל העבדות .

     נגד כל זה יצאה תורה להרים מצב העבדים וערכם כפי האפשרות בימים ההם :בעד הכאת מוות כתבה תורה 'נקם ינקם 'שלפי דעת חז"ל (סנהדרין נב ע"ב )עניינו מיתה .נגד הטלת מומים באברים המגולים לסמן על ידי זה עבדותם - או אפילו בלי כוונה מיוחדת לזה ,ענשה תורה "לחפשי ישלחנו " בניגוד לתכלית הטלת המומים ,ומזה יצאו ההלכות שבהטלת מומים באברים 'המגולין 'יוצא לחופשי. נמצאנו למדים כי שני דיני הנזיקין שבתורה שבהם נידון האדון שהזיק לעבדו ,הרי הם מחאה גלויה שמוחה התורה כנגד מוסד העבדות האוניברסלי .הדין הראשון מהווה מחאה כנגד תפיסת בעלות האדון על חייו של העבד ,והוא בא ללמד D7י גם העבד הוא אדם נברא בצלם שיש תובע לדמו השפוך . הדין השני מהווה מחאה כנגד תפיסת בעלות האדון על גופו של העבד ,וכמו כן הוא מהווה מחאה על השיטה האכזרית שנהגה בעולם העתיק להעניש עבדים או לסמנם על ידי הטלת מומים גלויים : המנסה להטיל בעבדו מום כזה ,ובכך לקבוע את בעלותו על גופו ,ישיג את ההפך ממטרתו מידה כנגד מידה - עבדו יצא לחירות בעל כורחו .

     מה שנאמר בדינים אלו בלשון החוק נאמר במקום אחר במקרא בלשון ההגות הפיוטית - בשבועת איוב כי קיים כל חייו אורחות צדק :ל"א ,יג, יד, טו - ִּאם ֶא ְמ ַאס ִּמ ְש ַפט ַע ְבִּדי ַו ֲא ָמ ִּתי וָמה ֶא ֱע ֶשה ִּכי ָיקוּם  32. ֵאל ֲהלא ַבֶבֶטן ע ֵש ִּני ָע ָשהוּ ְבִּר ָבם ִּע ָמִּדי .ְוִּכי ִּיְפקד ָמה ֲא ִּשי ֶבנוּ .ַוְיֻכֶננוּ ָב ֶר ֶחם ֶאָחד

 17

הערות :

 , . במקרא מתואר תהליך מעין זה ביחס למצרים .שעבודם ההמוני של בני ישראל בה הלך והחמיר 8 והוא שהפך אותה ל'בית עבדים( 'שמות כ ,'ב .)סבלם של העבדים וצעקתם עלו השמימה ,עד שהחל המאבק לשחרור .אולם הרשע וטמטום הלב של האדונים מנעם מלוותר על העבדים הרבים ,והביא על ראשם את עשר המכות ואת שקיעת פרעה וחילו בים סוף .

     אף רומי של שתי המאות שלפני הספירה הייתה 'בית עבדים .'כיבושיה של רומי הזרימו לאיטליה מיליוני עבדים ,עד שיש המעריכים כי כמחצית תושביה היו עבדים .הרומים החלו לבוז לעבודת כפיים ולחיות חיי תענוגות .המוני עבדים עבדו עבודת פרך באחוזות הגדולות באיטליה (הלטיפונדיות ) ובמכרות שבספרד ,והזרימו הון עצום לבעליהם .ניוון מוסרי ושחיתות השתלטו על המדינה ,ומרידות עבדים פרצו בה מדי פעם ,ויש התולים באלו את התפוררות הרפובליקה הרומית (ראה על כל =96את 77 ' עמ 2 בספרו של יעבץ שצוין בהערה -60 .)

     בעת שבארצות אירופה ואף במדינות הצפון בארצות הברית נאסרה העבדות בהדרגה החל מסוף המאה השמונה עשרה ,הפכו מדינות דרום ארצות הברית ל'בית עבדים .'המוני כושים ש'ניצודו ' באפריקה ,הובלו כבהמות באניות לחופי ארה"ב ונמכרו לבעלי החוות הגדולות בדרום .מצבם היה דומה לזה של העבדים באחוזות הגדולות באיטליה אלפיים שנה לפני כן .סופו של בית העבדים הזה בא עם התפוררותו במלחמת האזרחים העקובה מדם - מלחמה שאחת ממטרותיה העיקריות הייתה ביטול העבדות בכל ארצות הברית .

     במאה העשרים הופיעו שני משטרי עריצות ורשע עצומים :גרמניה הנאצית וברית המועצות הסטליניסטית .שני המשטרים הללו היו אף הם 'בתי עבדים .'הם החזירו את העבדות האכזרית אל ההיסטוריה המודרנית בהיקפים שלא ייאמנו ,וקרסו עד מהרה כשהם משאירים אחריהם חורבן נורא . הנה כי כן ,מתברר כי רשעותם של עמים ושל מנהיגיהם ניכרת ביחסם למוסד העבדות ,ושמא ניתן אף לומר כי התפתחות מוסד העבדות לממדים גדולים מגביר את הרשע בחברה שבה מתרחש תהליך זה.

  . על חשיבות דברי הרמב"ם המבחין בין 'הכוונה הראשונה 'של התורה ל'כוונה השנייה '- ראה את 10 דברי צייטלין שיובאו בהמשך סעיף זה .

  . צייטלין פרסם את דבריו בעניין זה ביידיש בפולין של ראשית המאה העשרים ב'איגרות אל הנוער 11 היהודי ,'והם שבו והתפרסמו בתרגום לעברית בספר 'אל"ף בי"ת של יהדות ,'תרגם וערך מנחם ברש94 ' רועי ,מוסד הרב קוק ירושלים תשמ"ג ,עמ -91 .

73 ' ) עמ 2  .על סברה נפוצה זו ראה דברי יעבץ (הערה 12 -72 .

  , שכותרתו (בתרגום 1846  .נראה שכוונת צייטלין למכתב שכתב גוגול סמוך למותו ,בשנת 13 לעברית" )הפריץ הרוסי ."מכתב זה כלול בספר הנקרא (בתרגום לעברית' )מכתבים נבחרים  - בספר .במכתב זה יוצא גוגול להגן בשם הדת על 22 מהתכתבות עם חברים 'והוא המכתב ה המערכת החברתית הפיאודלית שנהגה ברוסיה ,ושבה היו הצמיתים משועבדים לפריץ בעל האדמות (תודה למשה וילנר שהבהיר לי דברים אלו .)הערה זו של צייטלין מעלה על הדעת את הדברים הבאים :גוגול ,האוקראיני ,מגדולי סופריה של רוסיה במאה התשע עשרה ,הכיר היטב את היהודים בארצו ,וגם ִּהרבה לתארם בשנאה אנטישמית עזה ,יותר מכל סופרי רוסיה האחרים .יש אפוא לעיין בשאלה הבאה מתחום 'תולדות האידיאות :'האם יש קשר בין ההשקפות המחייבות את העבדות על פי התפיסה שרווחה בעולם היווני-רומי ,הרואה בעבד יצור נחות מטבע ברייתו ,לבין ההשקפה שרווחה בכנסייה הנוצרית במאה התשע עשרה ,שהחילה הגדרה זו על העבדים הכושים ,ולבין האנטישמיות המודרנית בת המאה העשרים - שהחילה זאת על היהודים ?

  . . ובדינים שבפרשת בהר אף השם 'עבד 'אינו נזכר ביחס לישראלי הנמכר לעבודה 14

 18

  . בניגוד לפועל שכיר ,שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום (בבא מציעא י ע"א .)יצויין שעל פי ההלכה 15 יכול כל עבד עברי לפדות עצמו מיד אדונו ב'ֵגרעון כסף '- בהשבת החלק היחסי של כסף קניינו על פי שנות העבודה שנותרו לו (משנה קידושין יד ע"ב וגמרא שם טז ע"א .)

  . בעיוננו לפרשת בהר ,סדרה ראשונה ,עמדנו על כך שעל פי פרשנות חז"ל עוסקת פרשת 'עבד 16 עברי 'בספר שמות ובספר דברים (פרק ט"ו )בעבד שמכרוהו בית דין בגנבתו ,ואילו בפרשת בהר מדובר בעבד שמכר עצמו מחמת דוחקו .על פי ההלכה ,המבוססת על ההבדלים הרבים בין שני המקומות הללו ,שונים דיניהם של שני העבדים הללו בחמישה דברים .בסעיף האחרון באותו עיון עמדנו על סיבת ההבד=9Cים :רמת השעבוד של עבד שמכרוהו בית דין גדולה יותר מזו של מוכר עצמו לרצונו ,וכן שונה מעמדו האישי של הנמכר בגנבתו מזה ש בן חורין ,מה שאין כן במוכר עצמו .לפי זה יש לומר שפרשת משפטים פותחת דווקא בעבד זה ,שמעמדו האישי משתנה ,כדי להדגיש ביתר שאת את בשורת ביטול העבדות בישראל ,שהיא נוהגת אפילו ביחס אליו .

  . הבחנה חוקית מעין זו לא הייתה קיימת בעולם העתיק :אמנם בדרך כלל היו רוב העבדים זרים 17 בארץ עבדותם ,שכן המקור החשוב ביותר לעבדים היה מלחמות שבהן נלקחו המנוצחים להיות עבדים למנצחים .אולם ההבחנה בין עבדים לבני חורין הייתה אוניברסלית ,והיא חצתה את החברה   )בהערת 2 האנושית בלא כל גבולות לאומיים ,תרבותיים או דתיים .וראה את דברי יעבץ (הערה  .60 ' שוליים בעמ

  . נראה שכוונת הכינוי אינה לרמוז למוצאו האתני של העבד הנכרי ,שהרי דווקא על עמי כנען נצטוו 18 ישראל "לא ְת ַח ֶיה ָכל ְנ ָש ָמה( "דברים כ ,'טז ,)אלא כוונתו לרמוז לקללה שקילל נח את כנען "ֶעֶבד ֲע ָבִּדים ִּי ְה ֶיה ְלֶאָחיו( "בראשית ט ,'כה .)עבד כנעני פירושו אפוא מי שהעבדות מהותית לו .

  . אמנם הלל צייטלין ,בקטעים שהשמטנו מתוך דבריו בציטוט שהובא בסעיף הקודם ,השתמש 19 בדיני עבד עברי כדי לבסס את טיעונו .בהרגישו בחולשת הטיעון המתבסס על פרשת 'עבד עברי 'הוא בחר לבארה ,בעקבות חלק מן הפרשנים החדשים ובניגוד למסורת ,כמתייחסת לעבד "שמוצאו מעמי שם הקרובים ,ולא מבני ישראל בלבד ,"בניגוד ל'עבד כנעני ,'שהוא בן ל"עמים שַעיינו את ישראל יותר מכל אומה אחרת( "וראה דברינו ביחס ל'עבד כנעני 'בהערה הקודמת .)אלו דברים חסרי בסיס ויסודם במגמה האפולוגטית של דבריו .

 ;) . תיאוD7 שעבודו מהווה רקע ניגודי לדיניו של בן ישראל המD7כר עצמו לאחיו (ויקרא כ"ה ,מ-מו 20 בכמה מקומות מצטווה האדון על שביתת עבדו זה ,אחד מהם בפרשתנו (כ"ג ,יב :)

 ..." וַּביום ַה ְש ִּבי ִּעי ִּתּ ְשבת ,ְלַמַען ָינוַּ ח שוְרךָ ַו ֲחמ ֶרךָ ְוִּיָנֵפש ֶבן ֲא ָמ ְתךָ ְוַהֵגר ;"וכן העבד הכנעני נידון לעניין אכילתו מקודשים שונים :מקרבן הפסח - בתנאי שהוא נימול (שמות י"ב ,מד ,)מן הקודשים הניתנים לכהן אם הוא עבד כהן (ויקרא כ"ב ,יא ,)ומקודשי בעליו הישראלי במקום אשר יבחר ה ' (דברים י"ב ,יח .)

  . ראב"ע פירש את הקשר לפרשה הקודמת" :בלכתם במלחמה ,יתכן שיברח למחניהם עבד ואיננו 21 ישראל ."וכן ביארו רמב"ן וחזקוני שם .אך אפשר שהמכנה המשותף בין הפרשות הוא 'קדושת ישראל ' - העם ,המחנה והארץ - שה 'שוכן בקרבם .

  . סדר דומה ראינו בפרשת יתרו באיסור 'לא תחמד( 'כ ,'יג" :)לא ַת ְחמד ...ְו ַע ְבדו ַוֲאָמתו ְושורו 22 ַוֲחמרו ְוכל ֲא ֶשר ְל ֵר ֶעךָ ."

  . ראב"ע מתמודד כאן (בביאורו הארוך לפסוק כא )עם דעת הכותים שאמרו "כי 'נקם ינקם '- נקמה 23 גדולה לַיסר אותו ...שלא מצאנו במיתות בית דין מילת נקמה ...וכל זה היה קשה עליהם ,שיהרג האדון בעבור מות העבד ."לראב"ע שתי טענות כנגדם :א" .למה לא פירש  

הכתוב מהו הנקמה ;"?ב" .והנה נרדוף אחר הכתובים "...- וכאן הוא מביא סדרה של פסוקים שבכולם הנקמה היא הריגה .מלבד השניים המובאים במכילתא הוא מביא את :שופטים ט"ו ,ז-ח ;שם ט"ז ,כח

 19

ואילך ;תהילים קמ"ט ,ו-ז ;דברים ל"ב ,מג .בהמשך מבאר ראב"ע" :הכתוב שאמר זה המיתה במילת נקמה - כי האדון מתגולל בעבדו בעבור היותו ברשותו ,כי לא יוכל להכות ככה ישראל אחיו ."כלומר : יש במעשה זה של האדון שפלות מוסרית מיוחדת ,שכן העD7ד מצוי ברשותו ,חסר הגנה וחסר גואלים , והאדון מנצל עובדה זו להכותו מכת מוות ;על שפלות זו נענש האדון בעונש המכונה 'נקמה '- כינוי המבליט את עשיית הצדק גם במקום שבו לכאורה אין לו תובעים .

  . . מקור דבריו הוא במסכת סנהדרין דף נב ע"ב 24

  . מהו אגרוף ?אונקלוס תרגם' :כורמיזא ,'ועל פי זאת כתב רשב"ם" :לפי הפשט כתרגומו מין אבן 25 או לֵבנה ."אולם רמב"ן בפירושו כאן חולק וטוען שגם ביד קמוצה לאגרוף (כבלשוננו )ניתן להרוג אדם , אלא שצריך אומד שמדובר באדם המסוגל להמית באגרופו הקמוץ .

  . ואין לטעות בדברי רש"י ד"ה בשבט שכתב "כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר "כאילו כוונתו 26 ששבט הוא מכשיר הריגה .שבט יש בו כדי להמית רק כאשר משתמשים בו בעצמה וברציפות זמן רב - מה שאינו ניתן להיעשות ביחס לבן חורין בדרך כלל .כוונת רש"י שייתכן שבט קל ובלתי מזיק כל כך , שאף בשימוש רצוף אין בו כדי להמית .

  . ועל עצם ההכאה שהכה האדון - אין לחייבו" ,כי כספו הוא "- "ודינו =(רשותו )להכותו דרך 27 תוכחה( "רשב"ם .)ושמא ניתן להציע פירוש אחר למילים "כי כספו הוא :"כאשר יש ספק אם האדון הכה את עבדו מכת מוות או שהכהו רק כדי לייסרו' ,לא יוקם 'האדון ,שכן מסתברת טענתו שלא התכוון להרוג את עבדו ,שהרי 'כספו הוא ,'וחזקה שאין אדם מאבד את כספו בכוונה .רק כאשר המציאות מורה בבירור על מעשה הריגה (כשמת תחת ידו )אין אנו מתחשבים בסברה 'כי כספו הוא .'

  . גם ברומי כך היה המצב ,והיה בה מי שהעניש כל עבד ששבר בשגגה כלי זכוכית במוות אכזרי 29   דוגמה מזעזעת לכך מכתבי קסיוס דיו ;)ואף הקיסר הנוצרי 58 ' ,מביא בעמ 2 (יעבץ ,ראה הערה קונסטנטינוס הגן בחקיקה על אדונים =D7הלקו את עבדיהם עד מוות (ראה אצל יעבץ באותו מקום ..) ' (כתבי אפלטון בתרגום י 867 ,865 , דעתו של אפלטון בעניין זה מתונה יותר :ב'החוקים 'ספר ט - )כתב ,כי אין ההורג עבד בשוגג או בזעם חייב 307 ו 304 ' ליבס ,הוצאת שוקן תשל"ד ,כרך ד עמ 312 ' (עמ 872 גלות ,בין אם היה האדון ההורג את העבד ובין אדם אחר ,אך ראה שם - )בעניין 311 דינו של רוצח עבד על לא עוול בכפו בכוונה תחילה ומתוך תכנון ,שהוא "יבוא על עונשו כאילו היה הורג איש בן חורין ."

  . קובנה תרפ"ו .ניכר מספרו של המחבר שהיה בקי הן במקורות היהדות והן במה שהיה ידוע בימיו 30 ביחס לעולם העתיק .

  . וכאן מביא המחבר דוגמאות למנהג זה מן המקרא" :והוא ניקור עיני שמשון על ידי פלשתים 31 (שופטים ט"ז ,כא ,)והוא כנראה עניין דברי נחש העמוני אל אנשי יבש גלעד' :בזאת אכרות לכם בנקור לכם כל עין ימין( 'שמ"א י"א ,ב ,)לאמור' ,כאשר תהיו לי כעבדים שבויי מלחמה .'והוא עווירת עיני צדקיהו על ידי נבוכדנאצר (מל"ב כ"ה ,ז ,)והוא כנראה עניין דברי דתן ואבירם אל משה' :העיני האנשים ההם תנקר 'לאמור' ,האם נחשבנו אצלך כעבדים שבויי מלחמה להשתרר עלינו ולעשות עמנו כחפצך להמשיכנו אל מקום שתרצה .'ועריצות זו של המשעבדים נהג כנראה עוד בימים המאוחרים , והוא עווירת עיני בבא בן בוטא על ידי הורדוס (בבא בתרא ד ע"א .")

  . כאן המקום להזכיר את מכתבו המיוחד של ֶס ֶנ ָקא הרומי (בן המחצית הראשונה של המאה 32 הראשונה לספירה )לידידו לוציליוס '(מכתבי מוסר 'בתרגום אהרן קמינקא ,כרך א ,'ירושלים ת"ש , 105 ' מכתב מ"ז ,עמ , - .)מכתב זה מוקדש כולו לשאלת מהות העבדות והיחס הראוי לעבדים 101 והוא מן התעודות הביקורתיות ביותר שנכתבו בעולם העתיק ביחס לעבדות ..בין שאר דבריו הוא כותב" :ההגית במחשבתך כי האדם הזה ,אשר אתה מכנה בשם 'עבד ,'כמוך מן הזרע נוצר ,כמוך הוא רואה את הרקיע על D7אשו ,וכמוך הוא נושם חי ומת ?אתה יכול לראותו כבן חורין והוא אותך כעבד ."יצוין שסנקא לא הכיר כלל את המקרא ,ומסתבר אפוא שלא הושפע מדברי איוב הללו .

 20

 עוד יש עבדים בעולם

חג ללא חירות - כך היו מגדירים את פסח מיליוני העבדים בעולם. למרות שהעבדות החוקית בוטלה בכל מדינות העולם, בני אדם עדיין נחטפים, נקנים ונמכרים לעבדות.  נפוצה במיוחד היא עבדות-החוב, אשר פועלים זרים רבים, גם בישראל, נלכדים בה

 רוני ליפשיץ

אומנם היהודים חוגים בכל שנה את צאתם מעבדות לחירות, באירוע צבעוני ועתיר באפקטים מיוחדים שכמו נלקחו מזירת צילומים הוליוודית, אולם הרחק מן העין, ובלא זיקוקי דינור, דם או צפרדעים, העבדות בעולם ממשיכה להתקיים ואפילו לשגשג .

למען האמת, המאה העשרים הייתה אחת מהתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה האנושית בכל הקשור לעבדות, ולשיאה האפל ביותר הגיעה דווקא באירופה - כאשר גרמניה הנאצית וברית המועצות ארגנו כלכלת עבדים מטעם המדינה, בהיקף חסר תקדים לכל אורך ההיסטוריה. אולם גם לאחר תום המלחמה, והתפרקות השלטון הקומוניסטי, לא חוסלה העבדות .

בדו"ח מיוחד שהוכן עבור האומות המאוחדות על-ידי קבוצת אנטי-סלאברי אינטרנשיונל, מובא פירוט מלא של סוגי העבדות הקיימים בסוף שנות התשעים. מתברר, כי למרות שכל המדינות, על הנייר, הוציאו את העבדות מחוץ לחוק, היא קיימת כשיטה כלכלית במדינות רבות בעולם. הקשיים המיוחדים של סוף המאה העשרים נובעים מכך, שצורות העבדות מגוונות ומורכבות יותר מבעבר .

קשה למצוא היום ספינות עבדים, או שווקים פתוחים בהם נבדקים שיניהם ושריריהם של סוסי העבודה האנושיים - כיום D7שעבדים מיליוני בני-אדם בשיטות מתוחכמות יותר. על-פי הדו"ח, "עבודת הכפייה", אשר שימשה כמנוע הכלכלי של גרמניה הנאצית, היא עדיין שיטה נפוצה, במיוחד באזורים בהם מתנהל סכסוך מזויין. באפריקה, אסיה, ובדרום אמריקה, נוהגים מפקדים צבאיים מקומיים, אם של צבא ממשלתי ואם של צבאות פרטיים, לאלץ את התושבים המקומיים לבצע עבורם עבודות כפייה, תחת איום על חייהם. במקרים רבים הממשלות מעלימות עין מהתופעה, כדי לא להפריע למפקדים בשטח לנהל את המלחמה .

למעשה, מלבד במקרים בודדים, העבדות המודרנית דומה לעבדות מהעת העתיקה, אבל לא ממש זהה לה. כך למשל, באזורים חקלאיים בעולם השלישי, מקובלת מאוד שיטה שהשלטונות מתקשים להתמודד אתה , של "עבדי חוב". מלווים בריבית מעניקים הלוואות לאוכלוסייה ענייה, או לאיכרים, ומחשבים את הריבית באופן בו הם לעולם לא יוכלו להחזיר את החוב. כתחליף להחזר הכספי, מחויבים מקבלי ההלוואה לספק עבודת ידיים, עד להשלמת החוב הכספי - אותו לא יוכלו להשלים לעולם לכל אורך חי יהם .

 21

זו אחת מהשיטות הנפוצות בהן נמכרים ילדים לעבדות. במקרים רבים, המשפחות נותנות ילד לבעל החוב, לעתים מדובר בילדים בגיל ארבע-חמש שנים בלבד, כמשכון לחוב או כ"ידיים עובדות" שיפרעו את החוב. תופעה מיוחדת במינה היא "עבדות דתית", או "עבדות טקסית", בה מגויסים או מתנדבים עובדים, ברוב המקרים נשים ונערות, כדי לספק עבודות בית ושדה עבור מנהיגים דתיים מקומיים, זאת בכסות של שירותים דתיים .

עד כמה נפוצה העבדות בעולם? קשה להשיג נתונים בדוקים, אפילו ארגון אמנסטי אינטרנשיונל לא הכין  1982דוח מסכם על מצב העבדות בעולם. אולם מידע חלקי ניתן למצוא, והוא מזע ע בהיקפו. בשנת  אלף עבדים. 40 העריכה החברה הלונדונית נגד עבדות, כי במדינת מאוריטניה, בצפון אפריקה, מוחזקים  300 אלף שחורים, הנחשבים "לרכוש בעליהם", לצד 90 העריך אמנסטי, כי במדינה חיים 1994בשנת אלף עבדים משוחררים, הממשיכים לשרת את בעליהם הקודמים .

 על ידי הצרפתים, בחוקה 1905 לפחות שלוש פעמים הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק במאוריטניה: בשנת , בימי נשיאותו של מוחמד איידאללה. כיום, המדינה 1980 ובשנת 1960-החדשה אחרי קבלת העצמאות ב דולר 15- מיליון התושבים נחשבת למאגר העבדים הגדול בעולם. הם נמכרים במחיר המתחיל ב 2בת לעבד, ומשמשים מטבע עובר לסוחר תמורת מכוניות, גמלים, מצרכים שונים, או סתם נמסרים כמתנה.

 ביקר 1996אחת מהמדינות בהן העבדות הפכה לשיטה חברתית וכלכלית בולטת היא סודאן. בשנת במדינה מפקח מיוחד מטעם האו"ם, אשר הזהיר על "גידול מאיים במספר מקרי העבדות ומערכות יחסים דמויות עבדות בסודאן". הוא לא הצליח להשיג מידע מספרי, אולם סודאן מכילה את רוב המאפיינים המעודדים תופעת עבדות מודרנית: מדינה חקלאית המייצרת חומרי-גלם בסיסיים באמצעות עבודת ידיים, מלחמת אזרחים נמשכת, ומלחמת דתות בין הנוצרים למוסלמים. בין השאר, אחת מהסיבות למלחמת האזרחים המתמשכת בסודאן, היא ניסיון המדינה להשליט את משטר השריעה, המזוהה בעיני התושבים הנוצרים עם פשיטות סוחרי העבדים הערביים, שנמשכו עד לתחילת המאה העשרים.

Anti בגלל המצב הנורא במדינה זו, הארגון האמריקאי - מרכז בה את עיקר מאמציו . Slavery Group ,2000 הארגון, ספציפית, מגייס כספים בארצות הברית ומשתמש בהם כדי לפדות עבדים. תוכנית פרידום  עבדים בשבוע אחד בחודש אוקטובר. מאז הקמתו בשנת 840משנה שעברה, למשל, הביאה לשחרור  גברים, נשים וילדים. בארגון תומכים סנטורים 4,000 , הצליח הארגון לפדות מהעבדות 1993 העידו נציגיו בפני הקונגרס על העבדות 1996אמריקאים, המוסיפים לו שיניים חדות במיוחד. בשנת הנמשכת במאוריטניה, ובעקבות העדות ביטל משרד החוץ האמריקאי את תוכנית סיוע החוץ למאוריטניה .

Anti  חשף הארגון 1995בשנת - שערוריית עבדות שהחרידה את בריטניה . Slavery Internationalתלונות של עובדות זרות, אשר הובאו ללונדון בניגוד לרצונן על-ידי 4,000 לידי הארגון הגיעו דיפלומטים ועובדים זרים, במיוחד ממדינות העולם השלישי. הן הועסקו בלא שכר, בתנאים מחרידים, וסבלו מהתעללות פיסית, נפשית ומינית .

 22

1996 מהן, בין השנים 1,000 מערכת המשפט הבריטית סירבה לטפל בסוגיה. מתוך מעקב שנערך אחר 89 , עולה, כי 1992 87 % לא קיבלו זמני מנוחה, 62 - % סבלו מהתעללות נפשית, מ % נלקח הדרכון כדי 57 שלא יימלטו, 39 - % אפילו לא קיבלו מיטה לישון בה ו % התגוררו בתנאי שבי וסבלו מהתעללות פיסית .

פקיסטאן היא אחת מהמדינות בהן תופעת עבדי-החוב היא מהנפוצות בעולם. כאשר שר החוץ הפקיסטני, , הוא נתקל בהפגנות סוערות של האינטרנציונל 1998נוואד שריף, ביקר בארצות הברית בסוף דצמבר האנטי-עבדותי, אשר דרשו מהנשיא קלינטון לאלץ את פקיסטאן לבטל את העבדות. אלא שהדבר לא קל.  , אולם דבר כמעט לא השתנה.1992 עבדות חוב בוטלה בפקיסטאן בשנת

 לספטמבר 9-ראייה לכך היא הדרמה שהתחוללה בכפר מיריאמאבאד, בדרום מזרח פקיסטאן, בליל ה גברים, נשים וילדים. עובדים סוציאליים 87 גברים חמושים וחטפו 100. עם שחר פשטו על הכפר 1998 שנכחו במקום וניסו לעצור את החוטפים, הוכו באלות ובקתות רובים.

מיריאמאבאד שימש כפר מקלט לעבדים ששוחררו על ידי פקידי הסעד, ושנלקחו מבעלי העבדים על פי הח=D7ק החדש. שוטרים ששהו במקום הביטו במתרחש וסרבו להתערב. מD7וחר יותר הגיעו למקום נציגי  מהחטופים, כולל בעל העבדים שחטף אותם. הם הגישו תלונה במשטרה 86האינטרנציונל והצליחו לאתר - אולם זו מסרבת לטפל בה .

אחד ממוקדי העבדות הגדולים באסיה הינה בעיר אלהאבאד בהודו, הנקראת גם "חגורת השטיחים". העיר היא מרכז ייצור של שטיחים אוריינטליים הנעשים בעבודת יד של ילדים - רובם עבדי-חוב. ארגון אנטי אלף ילדים בתקן של עבדי-חוב, חלק 300- ל 200 סלאברי גרופ האמריקאי מאמין, שבעיר מועסקים בין גדול מהם נחטפו מכפרים המרוחקים כמה מאות קילומטרים מהעיר. אם נוסיף למספר כחצי מיליון ילדים  אלף ילדים עבדי-חוב בנפאל, מתברר שבתת היבשת ההודית כוללת עבדות 200-בפקיסטאן, ועוד כ הילדים לבדה, קרוב למיליון עבדים .

כנס מחאה זועם שנערך אתמול (ב') ביוזמת ארגון "קו לעובד", מול קולנוע מקסים בתל-אביב, ניסה להזכיר לנו, רגע לפני שנטעם מהחרוסת, כי ייתכן והעם היהודי שוחרר מהעבדות, אולם הוא לא מהסס לשעבד אחרים לתועלתו. למעשה, פועלים זרים רבים בישראל, הפכו בשנים האחרונות ל"עבדי-חוב", בזכות שיטת ההבאה המיוחדת שלהם לארץ .

חנה זהר, רכזת עמותת "קו לעובד", שהיא עמותת מתנדבים המטפלת בתלונות של עובדים זרים בישראל, מספרת על עובדים המשעבדים את עצמם לאחר ששילמו אלפי דולרים כדי להגיע לישראל לעבוד בה. "בפיליפינים משלמים בין אלף לשלושת אלפים דולר כדי להגיע לפה, ומחזירים את הסכום בריבית של   לחודש. 10%

 23

 400" לאחרונה הביאו לארץ כמה מפעילי ציוד מכני הנדסי כבד מקניה, והבטיחו להם שכר חודשי של  דולר בחודש. כאשר הפועלים ביקשו את 650דולר בחודש, למרות ששכר המינימום על פי החוק הוא  לא מאפשרים 9Cעובדים לעבור למעסיק אחר. זוהי 1999ההפרש, איימו עליהם בג=99רוש. בישראל של שנת עבדות. הברירה הנותרת בידי הפועלים היא להמשיך לעבוד או לברוח. אז הם הופכים ל'עובדים ברחנים', שהוא מונח שגור במסמכים ממשלתיים ".

 עובדים סיניים המועסקים בסולל בונה ומתגוררים במחנה ליד רחובות. 400מקרה מזעזע במיוחד הוא של  לפברואר השנה הגיע למשרדי העמותה מכתב הכתוב בכתב-יד סיני, ובו פנייה נואשת: "בבקשה 21-ב תצילו אותנו, אנשים שעובדים כל כך קשה ואוכלים כל כך מעט!!!" במכתב גולל עובד סיני, בעילום שם, מסכת ייסורים ארוכה. בתחילת המכתב הוא מצטדק ומסביר שחבריו פוחדים להסגיר את זהותם.

700 למרות שהוכרחו לשקר לביקורת פקחים, כתב, ולטעון שהם מרוויחים - דולר לחודש, הפועלים 600 300 מקבלים בפועל  דולר 100 דולר עבור מחיר הטיסה ועוד 100 - דולר בחודש, מתוכם מנכים להם 270 להוצאות מחייה. נציגי העמותה ביקרו במקום וגילו לתדהמתם, שהפועלים שילמו לחברה הסינית שהביאה  דולר על אי-בריחה, והוחתמו על טופס, לפיו אם יחזרו לסין לפני תום החוזה, 700אותם ערבות של  דולר קנס. בנוסף, סולל בונה לא משלמת להם את שכרם - הוא מופקד בידי החברה 300ישלמו עוד הסינית, אשר תשלם להם אותו רק בתום תקופת החוזה שלהם, בת השנתיים.

במכתב תלונה שנשלח אל אפרים כהן, יו"ר המנהלת לטיפול בעובדים זרים במשרד העבודה, כותבת אלה קרן, מרצה בחוג להיסטוריה: "אני מלמדת על סחר העבדים וביטולו באוניברסיטת תל-אביב, ומצמרר אותי לחשוב, שמצבם של הפועלים הסינים דומה מאוד למצבם של העובדים בחוזה שהובאו מיבשת אסיה , לאחר ביטולו הרשמי של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי. כל החוקרים מסכימים, כי 19-לאמריקה במאה ה העבודה החוזית הזו הייתה לא יותר מאשר צורה מוסווית של עבדות ".

בשמיני למרץ קיבלה העמותה את תגובת משרד העבודה: "שכר ה=D7ינימום נבדק ולא נמצאו בו ליקויים, אולם עיקר הבעיה היא בכך, שהחברה מחזיקה את שכר העובדים עד תום חוזה או לחילופין חזרה לסין". במכתב, נאמר, שבהתייעצות עם היועצת המשפטית של המשרד, הוחלט להחתים את העובדים על תצהירים בהם הם מבקשים שהתשלום יישא ריבית .

הפתרון, למען האמת, משונה: אם העובדים מפחדים אפילו להתלונן בעילום שם, האם לא יחתמו על כל תצהיר שמי שיתבקשו? ייתכן שאפילו נציג המדינה חשב כך בסתר ליבו. "הוחלט כי העבדים יחתמו על שני סוגי תצהירים", כתב, ושכח להוסיף את ה"וו" המצומקת, המפרידה בין עבד לעובד .

תגובת דובר סולל בונה: "אנחנו משלמים שכר מינימום, ונותנים תלושים לעובדים. יש לנו גם חתימה שהעובד ראה תלוש. כרגע אנחנו בודקים על מה מדובר. נבדוק כל הסדר בין החברה הסינית לבין העובד ואם זה משהו שאנחנו לא מודעים לו, נדא




הגדת ליל הסדר

בנין ההגדה שם ההגדה:

יש אומרים שמרומז ב"אגד"ה" ר"ת א'ברהם )שבישרו לו הגאולה( ג' רועים )משה, אהרן, מרים, שבזכותם יצאו ממצרים( ד' אמהות )שגם בזכותם נגאלו(, ה' חמשה תורה )נגאלו ע"י שנקיים התורה(. ובאבודרהם מובא ששם "הגדה" הוא מ"והגדת לבנך ביום ההוא". מובא בשם כ"ק אדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע שהראשון שסיפר את ההגדה של פסח, היה משה רבנו בעצמו, כמו שנאמר: "ויספר משה ליתרו את כל אשר עשה ד' לפרעה ולמצרים" )שמות יח, ח(, והוא בודאי לא סיפר דברים על עצמו שהרי היה עניו, לכן שמו אינו מופיע בכל מהלך סיפור היציאה ממצרים. מי סידר ה"הגדה": על פי המקובל הוא שתחילת תקנת אמירת ההגדה ימיה בימות תקנות עזרא, הימים בהם תיקנו את נוסח התפילה ומבנה המזמורים שבה, הימים אשר אנשי כנסת הגדולה שבעיניים צופיות שמו אל לבם את מצב הדור אשר התמעט כוחו מחמת הגלות. ולכן בזמן שבית המקדש היה קיים כאשר העיסוק במצות "קרבן הפסח" היה רב מאוד, היו ישראל מספרים ביציאת מצרים כל אחד כפי מעלתו והרגשתו בין רב למעט, ובזה קיימו את מצוות הלילה הגדול הזה, אולם כאשר ראו שעיסוק הגדול סביב הקרבן היה רב מאוד עד שלא הספיקו לספר ביציאת מצרים, עמדו ותיקנו נוסח ההגדה. אך עדיין הייתה הגדה קצרה ביותר. הבן שואל את ארבעת הקושיות כמובא במשנה, והאב משיבו עבדים היינו לפרעה במצרים, מוסיף את ברייתא שרבן גמליאל היה אומר בעניין "מצה זו" ו"מרור זה" ועוד אי אלו דרשות ובזה קיום את המצווה בשלמות. כאשר חרב בית המקדש בעווננו ובטלה חלק מהעבודה העיקרית, חשכו עיניהם של ישראל, ומני אז קבעו לנו חכמינו ז"ל את סדר ההגדה שבידינו כהיום שהוא סיפור יציאת מצרים וכל ענייניהם המובאים במכילתא ובספרי, דרשות חז"ל על הפסוקים המובאים בה, כדי שיהיה בידינו כלי מפואר על פי סדר מדוקדק לקיים המצווה כהלכתה לכל פרטיה ודקדוקיה. ולמעשה ה"הגדה" בנויה לאנשים שאינם יודעים כל הפרטים שהם מחויבים לעשות בליל הק' הזה, ולכן חיברו את ההגדה שאם הם יאמרו ויעשו מה שכתוב כאן יצאו חיובם כמו כשאחד קונה מכונה ורוצה לדעת איך להשתמש בו יש לו דף הוראות. אבל בוודאי אם אחד הוא בעל תורה וחכמה, שיאריך בסיפור יציאת מצרים כנאמר "וכל המרבה הרי זה משובח". ולא שיסתפק בפסוקים הכתובים בהגדה. בלילה זו צריכים לקיים את "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך" – "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". וכדי לקיימן כדבעי כתב המהרי"ל )אות יז( מיישנין את התינוקות בערב פסח, כדי שיהיו ערים בערב בעת אמירת ההגדה. ידוע מהחת"ס שבזמנינו אין הרבה מצוות שחיובם מן התורה ונותרו לנו ב' מצות כהיום א. סיפור יציאת מצרים, ב' אכילת מצה. והנה לומר תורות ועניינים או דברי התעוררות, זוהי לא המכוון בסיפור יציאת מצרים, בליל זה צריכים להחדיר האמונה ע"י סיפור יציאת מצרים. ולכן חייבים להתכונן לזה, ]אבל בכל זאת לבי נוקף שאנו רואים בבתי ישראל שאומרים תורות ואמרות וקשיות אשר לא מקיימים בזה המצווה, ולכן אולי כדי להמליץ טוב על בני ישראל מותר לומר שהיות וכל גאולתנו היה על מנת שתעבדו את האלוקים על ההר הזה, ושם קיבלנו את התורה, ולכן אנו מראים בליל יציאת מצרים את החידושים מה שקיבלנו שם[. בספר קדושה ומנוחה מובא, שבשעה שמצה ומרור מונחים לפניך אז הוא הזמן להחדיר אמונתו ית'. ולכן צריכים להזדרז כי על פי הרוב ליל הסדר הוא אחרי שהזיזו את השעון ואז הלילה מתקצר, ובפרט שבתפילת ערבית אומרים הלל בבית הכנסת והתפילה מתארכת, וגם אם רוצים להספיק את אכילת אפיקומן בחצות, אז הזמן מאוד קצר, ועל כן צריכים להתכונן מבעוד יום אז נוכל להתחיל מיד את הסדר. הנה יציאת מצרים - יסוד האמונה. במצוות רבות מזכירים אנו ״זכר ליציאת מצרים״: בקידוש, בקריאת שמע, בתפילה, ועוד. אולם פעם אחת בשנה, בליל הסדר, מצווה עלינו לא רק לזכור את יציאת מצרים, אלא לספר. "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". אומר "ספר החינוך" )מצווה כ"א(: "משורשי מצווה זו, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ואמונתנו, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא, ובידו לשנותם כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלוא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת ה׳ ברוך הוא". אופן הסיפור. כתב בספר יסוד ושורש העבודה: "מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים בלילה הזה, הוא על כל איש מאישי ישראל עם קדוש, אף אם הוא יחידי על שולחנו... עיקר מצות הסיפור היא לבניו ולבני ביתו, להודיע להם גבורותיו יתברך... לפרסם להם גודל הנסים וגבורות ונפלאות של בוראנו, יתברך שמו ויתעלה. ולא די לפרש להם כללות הנסים מה שכתוב בהגדה, אלא לפרט ולבאר באר היטב כל נס ונס, על פי מה שנמצא כתוב בגמרא ובמדרשים. וראוי לכל יודע ספר, מקודם פסח לחפש בכל הספרים... ולספר פרטיהם לבני ביתו בליל שימור פסח, כדי להגדיל בעיניהם הנס, ויתנו בליבם יותר שבח והודיה לבורא יתברך שמו ויתעלה". אומר הזוהר הקדוש: באותה שעה מכנס הקב“ה לכל הפמליא שלו. ואומר להם, לכו ושמעו סיפור השבח שלי שמספרים בני אדם ושמחים שהוצאתים ממצרים. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם, ובאים הם ומודים להקב“ה על כל הנסים והנפלאות שעשה לעם ישראל, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו כאן בארץ ששמחים בחדווה בכל זה. ובזה מוסיפים כוח וגבורה למעלה. ועתה עלינו להתמקד ולהתבונן בכך שאין לנו אוסף של מאמרים גרידא, אלא סדר עלייה מיוחד במינו אשר יביאנו אל התכלית המצופה ממנו בלילה כיום יאיר זה. כשנתבונן במבנה וסדר ההגדה, נראה כי ניתן לחלקן בכמה וכמה אפשרויות, אם על פי סימני הסדר, שנתבונן בסדר הסימנים ובמשמעותם הפנימית עפ״י סדר עבודת האדם להיות עולה ומתעלה על פיהם. אפשרות נוספת ניתן להתבונן בחלוקת ההגרה עפ"י חלוקתן לארבע הכוסות. כגון יש לנו בהגדה ארבע שלבים, ולכל שלב שאתה עושה, אתה מקבל כוס יין.

1.קדש, זוהי קידוש כמו כל יו"ט ושבת. 2 .מגיד, אחרי מגיד אומרים כל ההגדה מקבלים כוס יין לשמחה. 3 .שולחן עורך אכלת כזית מצה, מרור, אפיקומן, ואתה מברך על כוס יין 4 .הלל, ומודים ומשבחים לד', על כוס יין. או שנחלקם את ההגדה לפי מצוות היום, שאף הן ארבעה, סיפור יציאת מצרים, אכילת מצה. אכילת מרור, ואכילת הפסח בזמן הבית שייבנה במהרה בימינו, ואף ההגדה מחולקת לפי"ז, מעבדים היינו ועד ברייתא דרבן גמליאל כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח וכו׳ הוא חלק שמכוון כנגד סיפור יציאת מצרים, כתשובה לשאלת הבנים, ולאחר מכן כל חלק מכוון כנגד מצווה אחרת כשאף הן דרך שאלה ותשובה, "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה" וכו', במצוות מצה, מרור ואכילת הפסח. ובזה קיימנו את כל ליל הסדר, א"כ מדוע ההגדה נראית כל כך הרבה, כי בסימן "מגיד", אומרים הרבה מילים, ואם כן נבאר את התיבות שב"מגיד" ואז יתברר שזה גם לא כל כך הרבה. הנה תוכן ההגדה מיוסד עלי פרשה בתורה, הלא היא פרשת "ארמי אובד אבי" הנאמרת ע"י הישראלי שמביא את ביכורי פרי אדמתו לבורא ית"ש, ומדין חובת ההודאה להראות שאינו כפוי טובה הרי הוא מתחיל בארמי אובד אבי ומזכיר את הבטחת הארץ לזרעו של ישראל, הוא מזכיר את הניסים שעברו ישראל בכל מהלך השנים ער בואם אל ארץ נושבת, ניסים השייכים לכל כלל ישראל, עד ההודאה בפה מלא על הפירות הבאים והמשובחים הללו שזכה המביא להביא בית ד'. אותם הפסוקים תיקנו לנו חז"ל להזכיר במרכז ההגדה, ולפרשם עפ״י דרשות חז"ל כל תיבה בפסוק כפי צרות ושעבוד מצרים המרומזות בכל תיבה מתיבותיהן, והתודה על המכות ועל הגאולה שאף הן מרומזות בהן. וכבר דייקו האחרונים מדברי הרמב"ם שריבוי הדרשות בפרשה זו דייקא הוא הידור הגדול בסיפור יציאת מצרים. וז"ל: ״שידרוש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח״ )רמב״ם הלכות חמץ ומצה פ״ז ה"ד(. בהגדת המלבי״ם הוא מביא את מאמר "יסוד מוסד״ בשם בעל מחבר ספר "משכיל לאיתן" בו הוא מבאר את מבנה סדר ההגדה שחז"ל קבעוהו עפ"י הפסוק שבו נצטווינו לספר ביציאת מצרים. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים״ )שמות יג, ח( ולמעשה נמצא שישה חלקים של קיום מצוות סיפור יציאת מצרים זו למעלה מזו, כשכל אחד עומד בפני עצמו. א. והגדת ב.לבנך ג. ביום ההוא ד.לאמור ה. בעבור זה ו. עשה ד'  לי ז. בצאתי ממצרים. והכוונה בזה להורות על ששת חלקי המצווה א. על מי חל חיוב מצות הסיפור ב.למי חייבים לספר סיפור "יציאת מצרים" ג. מתי חייבים ד. ההוראה מה לספר ה. באיזה מצב יהיה המספר ו. הרגשת המספר ז. הסיום בהודאה והלל וכאן לפני שניגשים לשבע החלקים צריכים לומר הקדמה קטנה: מתחילים עניין המגיד עם ד' קושיות, והתקינו זאת כך: כדי שישאלו התינוקות ויהי ערים שישמעו את סיפור יציאת מצרים, וכדי לעורר את התינוקות עושים דברים משונים, כמו שר' עקיבא עשה כשרצה לעורר את הציבור שאל שאלה משונה מה ראתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות, ותירץ משום שזקנתה "שרה אמנו" חיתה קכ"ז שנה, ]וכן כל מגיד שרוצה שהציבור לא יירדם בשיעורו מעורר קשיא עצומה או חידה ואז כולם מחכים לשמוע את התשובה[. ונצרף לכאן לשון בעל ה"תפארת ישראל" בהקדמה לקדשים חומר בקודש, וז"ל שכשירצה אדם לברר לעיניו שום דבר יפה יפה, צריך להשיב לעצמו תחילה על ז' שאלות דהיינו: מי, מה, למי או את מי, מתי, איה, איך, ולמה, ולכשידע להשיב כהוגן על שבעה שאלות אלו, כבר נפלו לפניו שבע חומת יריחו, עכ"ל. ובערך כך מסודר ההגדה. על קושיית מה נשתנה. שהקשו הוא, כדי שיישארו ערים בליל זו והתירוץ לזה: מתרצים עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ד', ולכן אנו עושים שינוים מסימני עבדות וחירות, כי פעם היינו עבדים, ועכשיו אנו בחירות. החלק הראשון ״והגדת לבנך״ ־ ״למי לספר״. הוא כנגד החלק הראשון שבהגדה ״עבדים היינו" ועד סופו "ואפילו כולנו חכמים״. בו פותח בעל ההגדה בעצם חיוב לספר לבננו ולבני בננו עד סוף כל הדורות את עניין יציאת מצרים. ואם תאמר מה לי לספר לבני את הסיפור היום, כאשר הסיפור היה לפני אלפי שנים, הולך בעל ההגדה ומבאר את טעם חיוב זה, בעבור שכל צאצאינו וצאצאי צאצאינו עד דור האחרון כולם הם בכלל ההצלה והיציאה מארץ מצרים ולכן מוטלת עליהם החיוב להודות לשם ד', שהרי ״אילו לא הוציא הקב״ה אותנו משם הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ומוסיף בעל ההגדה, שכדי לשומרו לקבוע מצווה זו לדורות עולם, הוטל החוב על כל איש ואיש לספר מדי שנה בשנה ואפילו החכם והנבון והיודע את התורה חייב לספר מעניין יציאת מצרים, כך שהדבר אינו יכול להיות נשכח בשום זמן מהזמנים. שאילו היו פוטרים סוג מסוים של אנשים מלספר, היה יכול להיווצר מצב שתישכח מצווה זו. שהרי כל אחד הוא יודע ספר, ורובם ככולם יפטרו את עצמם מלספר, בחושבם כי הם כבר יודעים את הדבר. ולכן נקבע חוק ולא יעבור על כל איש ואיש לספר ואין משמרת לזיכרון יציאת מצרים גדולה מזו. ולפי״ז זה כוונת החלק הראשון בפסוק ״והגדת לבנך״, כל אחד מכם מחייב לספר לבנו. ושלא נחשוב שאם אין אני חכם, אז יש חיוב לספר יציאת מצרים, אבל לחכם לא חסר לספר, אלא תדע אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה חייבים בסיפור יציאת מצרים. א"כ כולם חייבים במצווה זו. וזה המשך המעשה ברבי אליעזר וכו׳ שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עם כל הגדלות בתורה שלכל אחד מהם. הנה. יש מחלוקת בגמרא )פסחים קט"ז ( מה הפי' "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", אביי אמר שהגנות הוא "מתחילה עובדי עבודה זרה", ורבא אמר שהגנות הוא שמתחילה היינו "עבדים לפרעה", והחילוק ביניהם הוא מאיפה מחויבים להתחיל הגנות, אם מתרח או רק ממצרים, וסידרו בהגדה כשניהם: דהיינו "בגנות" אומרים - עבדים היינו -, ומסיימים "בשבח" שאומרים - ויוציאנו ד' – וכן מתחילים "בגנות" - מתחילה עובדי עבודה זרה – ומסיימים "בשבח" - ועכשיו קרבנו -. וראיה לזה שכולם חייבים בסיפור, ומאריכים בסיפור: אנו אומרים מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק. ועסקו בסיפור יציאת מצרים, וכדי שלא נחשוב שמי שלא היה שם ולא עבד במצרים עבודת פרך אינו מחויב לספר סיפור "יציאת מצרים", כגון שבט לוי לא עבדו במצרים או גרים שלא היו שם. אנו אומרים התנאים הנ"ל שר' אליעזר ור' טרפון היו מהכוהנים ר' יהושע היה מהלויים ו ר' עקיבא ממשפחת גרים, ואפילו הכי סיפרו כל הלילה, א"כ כולם מחויבים בסיפור יציאת מצרים. ומביאים עוד ראיה שר' אלעזר בן עזריה דרש ביציאת מצרים וכן בכל השנה מחויבים להזכיר עניין יצי"מ. החלק השני, למי חייבים לספר סיפור "יציאת מצרים". כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. ולהם צריכים לספר "סיפור יציאת מצרים". לחכם = שלא תחשוב בגלל שהוא חכם לא צריכים לספר לו, ולכן מביאים פסוק שמחויבים גם לספר לו. לרשע = שלא תחשוב שהוא רשע חבל לספר לו, ולכן מביאים פסוק שמחויבים גם לספר לו. לתם = שלא תחשוב אולי ל"תם" חבל לספר לו, ולכן מביאים פסוק שמחויבים גם לספר לו. ל"שאינו יודע לשאול" = שלא תחשוב אולי אם הוא לא יודע לשאול לא צריכים לספר לו, א"כ את פתח לו, ותספר לו. ואם כן למי מספרים לכולם בלי יוצא מן הכלל, אפילו שיש סברא לא לומר למי שלא מבין אבל כולם מחויבים לשמוע בליל זה סיפור יציאת מצרים בטוב טעם ודעת. וכמו שהרמב"ם פוסק שמי שאין לו למי לספר את ההגדה שיאמר לעצמו, וזהו העיקר בכל הנאמר להכניס את האמונה בקרבנו. "וידעתם כי אני ד'". החלק השלישי, ״ביום ההוא״ - מתי לספר. עולים אנו לנדבך השני. אחר שאנו כבר יודעים שכולם חייבים לספר לבניהם, נברר ממתי אנו מחויבים בזה. "יכול מראש חודש״ הייתי חושב לספר יציאת מצרים "מראש חודש", להתחיל מראש חודש ניסן שאז הוא חודש הגאולה "תלמוד לומר ביום ההוא" דייקא בפסח, "אי ביום ההוא יכול מבעוד יום" אם בפסח הייתי חושב להתחיל כבר מערב יום טוב, "תלמוד לומר בעבור זה". בשום אופן אל תתחיל מערב פסח אלא "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", דייקא אז בלילה הזו שמונח לפניך כל המצוות, אז תספר כדי שיכנס האמונה בלבבם. כלומר, חיוב הסיפור הוא בליל פסח באמירת ההגדה.  החלק הרביעי ״לאמור" - ״מה לספר״. וכאן הוא עיקרו של הסיפור, מתחיל בגנות ומסיים בשבח "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", האריכות בהבטחת ברית בין הבתרים ״והיא שעמדה לאבותינו ולנו" עד היום. ודייקא מתחילים בגנות קודם ומאריכים בזה, כדי שנוכל להודות ולהלל כדבעי. כי בזה שאנו מאריכים רואים שאנו שמחים עם הגאולה, כמו שהיה אחד שהגיע מהמלחמה צרוע ופצוע, והגיע איזה דוד ולקח אותו לבית החולים וטיפל בו, ושילם עבורו הרבה כסף כדי שיחזור לאיתנו, והנה בנה לו בית, וחיתן אותו כל ההוצאות היה על הדוד, והנה ב"ה נולד בן לזוג המאושר, והנה גידל אותו והגיע יום הכלולות לבנו, ושלח לקרוא לדודו שכל כך הרבה השקיע בו אחרי המלחמה, והנה הגיע לחתונה, ובאמצע הריקודים קורא הדוד לאחיין האם אתה זוכר איך שירדת מהספינה אחרי המלחמה, ואומר המחותן אל תזכיר לי את זה עכשיו תודה על כל אשר עשית לי בוא נרקוד, אומר לו הדוד, לא ולא, תתיישב והדוד התחיל להתגולל לפניו כל הקשיים, וכל הרופאים וכל הניתוחים, והקושי בלבנות בית שוב, וכדומה וכדומה, ואח"כ אומר לו עכשיו שנזכרת בכל הקושי, וזה מעצב אותך, ואתה נזכר מי הוציא אותך מכל הפלונטר, עכשיו בוא ונצא לרקוד, בוודאי שהרקידה לגמרי אחרת, כן גם כאן מתחילים בגנות והקושי ומתארים כל הגלות שם, ואח"כ יכולים לבוא ולומר הלל כדבעי. אם היו נותנים לנו לסדר את סיפור יציאת מצרים, היינו פותחים את החומש והיינו מתחילים לומר מפרשיות של בראשית, שתרח היה עובד עבודה זרה, עד שנכנסנו למצרים. ועד שיצאנו וקיבלנו את התורה, או רק מאז שיעקב ירד למצרים מפרשת ויחי שמות וארא בא בשלח וכו'. א"כ לא יהיה זמן אפילו עד אחרי פסח לגמור את הסיפור יציאת מצרים, ולכן לקח בעל ההגדה ה' פסוקים מפר' כי תבוא ששם מתומצט למביא הביכורים שצריך להודות לד', ושם אומר את ענין של הירידה למצרים והעינוי והזעקה והישועה. ואז מתחיל הסיפור בעצמו "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות וכו׳, כאשר בסיס הסיפור נעוץ בהני חמישה פסוקים של פרשת הביכורים )דברים כו(: ָ )הירידה( א. וְ עָ נִיתָ ְו ָא ַמְר ָת לִ פְ נֵי ד' ֱאלֶֹקיך אֲרַ מ ִ י אֹבֵ ד אָ בִ י ַוֵי ֶרד מִ צְ רַ יְמָ ה ַוָי ָגר ש ָ ם ב ִ מְ תֵ י מְ עָ ט וַיְהִ י ש ָ ם לְ גוֹ י ָ גדֹול ָעצ ום וָרָ ב: ְ תנ ו )העינוי( ב. ַוָי ֵרע ו ֹא ָתנ ו הַ מ ִ צְ רִ ים ַוְיַע נ ונ ו ַוִי ָע ֵלינ ו עֲ בֹדָ ה קָ ש ָ ה: ְ ש ַמע )הזעקה( ג. ַו ִ נ ְצַעק אֶ ל ד' אֱלֹקֵ י ֲאבֹו ֵתינ ו ַוִי ְרא אֶ ת ָע ְנֵינ ו וְאֶ ת ֲע ָמ ֵלנ ו וְאֶ ת ד' אֶ ת קֹ ֵלנ ו ַוַי ַלֲח ֵצנ ו: ֹו ִצ ֵאנ ו ד' מִ מ ִ צְ רַ יִם ב ְ יָד חֲזָקָ ה )הגאולה( ד. ַוי ו ִבְזרֹ ַע ְנט וָיה ו ְב ֹמָרא ָ גדֹל ו ְב ֹאתֹות ו ְב ֹמ ְפ ִתים: ֶתן ָלנ ו )הישועה( ה. ַוְי ִבי ֵאנ ו אֶ ל הַ מ ָ קוֹ ם ַהֶז ה ַי אֶ ת הָ אָ רֶ ץ ַהזֹ את אֶ רֶ ץ זָבַ ת חָ לָ ב וְדָב ש: בכל אחד ואחד מאותן הפסוקים דרשו חז"ל בספרי דרשות מעניין יציאת מצרים, ובעל הגדה לוקח כל פסוק ומפרש את הפשט בכל קטע בפסוק, וכדוגמא "וירד מצרימה" – למה באמת ירד ונותן טעם "שהיה אנוס על פי הדיבור". וכן וייגר שם – מבאר שהיה במצרים כמו גר, "במתי מעט", ירדנו בשבעים נפש, "לגוי" – שהיו מתרבים פרו וישרצו וכו', "לגוי גדול", שהיו מציינים במצוות "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד", שש לשונות אלו לומר הנס של ששה בכרס אחד, והסיבה לזה כי עבדו ששת ימים וכנגד זה קיבלו ששה בכרס אחד, כאשר יענו כן ירבה. "ורב" כדכתיב "ורבבה כצמח השדה", היה ניסים התינוקות נולדו בשדה, ונכנסו לאדמה כשהמצריים באו לחפשם, ומלאך הביא להם שני אבנים של חלב ודבש, וכשהמצריים הלכו משם, והיה נראה שצמר שגודל על פני השדה. וזה הפי' "ותמלא הארץ אותם". ממש הארץ התמלא . מהתינוקות. "בעדי עדיים" אל תיקרי בעדיי עדיים אלא בעדרי עדרים, ולמה כי באו עדרים של ילידים קטנים נכנסו העירה לחפש את הוריהם וכולם היו נראים אחד כמו השני, ואמר לאחד הנה שש ילדים שנראים בדיוק כמוך, וכך כל אחד הכיר את משפחתו. "שדיים נכונו". זה משה ואהרן שהם השפיעו קדושה ותורה לכלל ישראל. "מתבוססת בדמייך" זה דם פסח ודם מילה שנתערב כי משה עשה את קרבן הפסח ויצא ריח גן עדן ובני ישראל גם רצו לריח זה, אמר להם משה "כל ערל לא יאכל בו" ולכן הלכו מיד ומלו את עצמם והקריבו קרבן פסח, וזוהי בסיס ת ב' הדם מילה ופסח. אח"כ אומרים שד' הוא הגואל, "אני ולא אחר", ומדייקים זאת כי הקב"ה אמר "אנכי המעלך מארץ מצרים", וכשמשה הגיע לסנה אמר הקב"ה למשה "לך והוצא את העם הזה" אמר משה "מי אנכי" והכוונה בשאלת משה שהא הקב"ה אמר "אנכי המעלך מארץ מצרים" ואיך פתאום הקב"ה מבקש ממשה שיוציא את העם? ולכן אמר לו הקב"ה אתה תהיה השליח, אבל כשנגיע למכת בכורות שאז יהיה כבר שלב היציאה אז "אני ד'" ולא אחר ולא מלאך ולא שרף וכדו'. אח"כ בעל ההגדה ממשיך, הלימוד מעשרה מכות. ומהאותות והמופתים שנעשו שם, דם ואש ותימרות עשן, מספר המכות שנעשו במצרים ואלו שעל הים המחלוקת כמה מכות היה בים. מביאים שיטת ר' יוסי הגלילי, ור' אליעזר ור' עקיבא כאשר כולם מרומזים בפסוקים הנזכרים ובדרשות התלויות והנגזרות מהם. השמחה הפורצת מכל ההתבוננות הזו, מסתיימת ב״כמה מעלות טובות למקום עלינו״ ו״על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת", והסיום שלאחר מכן "לפיכך אנחנו חייבים וכו'. החלק החמישי ־ בעבור זה - באיזה מצב יהיה המספר. ״זה" תראה באצבע לבניך את המצה ואת המרור, את ההפכים הכול כך בולטים, את דרך החירות מול הסימנים למרורים שאכלנו שם, את הגאולה מול הגלות הנוראה. דווקא במצב זה שאתה יושב ועל שולחנך מונחים כל המינים השונים המראים את ההפכים השונים, בליל הק' הזה. החלק השישי - ״עשה ד׳ לי״ - באיזו הרגשה צריך להיות המספר. בחלק זה עולים אנו נדבך משמעותי ביותר ביחס לסיפור היציאה ומודגשת בו הנקודה העיקרית והיסודית של הסיפור בעצמו "עשה ד׳לי", ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. הנס נעשה לו והוא שמח בו. הוא היה משועבד בבית האסורים, הוא חווה את כל השעבוד הנורא והיה כבול בכבלי טומאת מצרים, ועתה הוא מספר את סיפורו האישי ועל גאולתו הפרטית בתוך כל ישראל. דרגה כזו של סיפור אינה דומה כלל לסיפור של מעשה שהיה עם אבותינו בעבר הרחוק. דוגמה לכך נוכל לראות בשעת הרצאה או דרשה, כאשר הדרשן מספר "מעשה שהיה" בהקשר לדרשתו, הדברים מתקבלים על הלב ונאים לשומעיהם, אולם כאשר הוא מוסיף את צמד המילים "סיפור אישי", הרי שאין כל דמיון לרמת הקשב והדריכות שיעורר בסיפורו זה, הדברים יחדרו היטב אל לבות השומעים ויעשו את פעולתם בצורה חזקה הרבה יותר מסיפור שהיה עם איש אחר. הדברים מתקבלים לגמרי אחרת והשומעים מתבוננים היטב במראהו ובקומתו של אותו אדם שהנה הוא הוא נשוא הסיפור, הוא הלך לשם והוא עבר את כל ההרפתקה הזו, ועתה הוא מגולל את סיפורו. אין כמו המחשה כזו לסיפור עם מסר שברצוננו להעביר לשומעים. ולפיכך כשאנו באים להחדיר את סיפור יציאת מצרים לצאצאינו, ואנו מבקשים לספר את הסיפור המקורי והמרתק ביותר ששייך, לא נוכל להחדיר בלבותיהם הרכים והצמאים את ההתפעלות הגדולה מן הסיפור שהיה אי שם פעם בעבר הרחוק. רק כשאר יהיה הסיפור סיפור אישי ״עשה ד׳ לי", בצרוף התנאי הקודם - בעבור זה - בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, רק אז ההודאה שלו תהא אמיתית והסיפור יחדור עמוק בלב צאצאיו. וזהו העניין בכל המרבה הרי זה משובח: עניין של הריבוי בסיפור שמשובח הוא, כי זה דבר ידוע אם אחד שומע סיפור מחברו, יש לו גבול כמה פעמים הוא יכול לשמוע את אותו הסיפור. פעם, פעמיים, ונמאס לו, אבל דבר מעניין יש שלפעמים מספרים סיפור ולא נמאס, ומתי זה ? כשנפגשים שני חברים שעברו מלחמת עולם, ומוצאים אחד את השני אפילו כמה פעמים, ידברו כל פעם מהמחנות העבודה, ואפילו ששניהם יודעים בדיוק מה היה אבל מתוך שעברו ביחד את הדבר הזה מדברים מתוך חשק אפילו כמה וכמה פעמים. וכן ב' תלמידים שישבו אצל רבם והיו מקושרים אליו, וכשנפטר רבם, ידברו כל הזמן איך היה במקום ההוא, ואיך היה במקום אחר אע"פ ששניהם יודעים זאת. רק מתוך החשיבות מדברים שוב ושוב מזה. א"כ בסיפור יציאת מצרים כמה שנרבה בסיפור יציאת מצרים מראים אנו בזאת שיש לנו חשיבות לזה. לאחר שפירטנו את כל דרגות הסיפור כדי להגיע למעלה של השלמות בו, סיפרנו להם על כל ההשתלשלות של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", הבאנו את כל מדרשי חז"ל במכילתא על פסוקי ההיסטוריה הללו שנאמרים בפי מביא הביכורים, ועשינו הכול שהם יהיו מוחשיים בכל דרך אפשרית, כאן הגענו אל התכלית שהיא ״לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו׳ למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה... ונאמר לפניו שירה חדשה  הללו יה״, הוא החלק המסיים את החלק המרכזי של ההגדה החלק השביעי ״בצאתי ממצרים״ - חלק ההלל וההודאה. אין לך דבר המתאים להמשיך את הנדבך הקודם בהשלמה לתכלית הסיפור וה״הגדה״. ההגדה, חוץ ממשמעות הפשט שהוא עניין הדיבור והסיפור - כבר דרשו בה שבתרגום על הפסוק ״הגדתי היום לד׳ אלוקיך״ הנאמר בפרשת ביכורים ]ושאת הפסוקים הנזכרים שם אני מעמידים במרכזה של ה״הגדה״[ מבאר התרגום ״שבחית יומא דין". שבחית - ההלל וההודאה הן עיקר העיקרים של התוצאות המקוות מתוך הסיפור המוחש והחי שסיפרנו לצאצאינו. אנו יחדיו, אנו שעתה יוצאים ממצרים אוחזים יד ביד עם צאצאינו ויחדיו יוצאים לחירות עולם. ההתרגשות והשמחה מביאה אותנו להכרה בגואל, ובצורך לשבח ולהודות לו על טוב חסדו הגדול עמנו, ״ונאמר לפניו שידה חדשה" כזו שידה שהשנה הזאת נתחדשה, לא שירה ששרו אז בימות עולם, אלא שירה חדשה ממש עתה אנו שרים מעומק לבנו הגואה על גדותיו. כשנאמר את ההגדה במצב נפשי עליון שכזה, הרי שזכינו לספר ביציאת מצרים כפי שהעמידו לנו חכמינו ז"ל. נוכל להחזיק את הכוס בידינו, ובדמע של גיל לברך את ברכת ״אשר גאלנו וגאל את אבותינו... הוציאנו מעבדות לחרות... ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו...״.

 

הַ קְ עָ רָ ה סדר הקערה: בוודאי יש הרבה עניינים בסדר הקערה, ואין אנו נוגעים עכשיו בדברי קבלה ובנסתר, אלא לפני הכול רק נבאר על דרך הפשט, כמו שידוע שבליל הסדר נאכט אין כמעט פשט אלא הכול רמזים וסודות כמרומז במילת סד"ר שזוהי ס'וד ד'רש ר'מז, וזהו בליל זה. ואלו אנשי מעלה שהבינו וידעו כל העניינים כבר פניהם הלבינו והאדימו בעת סידור העקרה. ודבר ראשון שצריכים להנחיל שאפילו שיש רמזים ועניינים גבוהים אבל קודם צריכים לדעת את הטעם הפשוט, ואח"כ מה שמסביב לה. כמו שאף אחד לא יעלה על סולם קודם על מדרגה העשירית לפני שעולה על מדרגה הראשונה. ג' מצות. הטעם הפשוט: כי צריכים לחם משנה כמו בכל יום טוב, והנה המצה השלישית היא כי השניי ה שוברים לרמז בזה לחם עוני, וע"כ אין יכולים להשתמש בזה כלחם משנה, ולכן שמים בקערה ג' מצות. וברמז יש ש ג' מצות מרומז ל"כהן לוי ישראל", או ל"תורה נביאים כתובים", או כנגד שלושת ימי הגבלה, או שניתנה תורה ע"י הנולד שלישי לאמו והוא משה, או כנגד התורה שניתנה בחודש השלישי. ובמעשה רוקח )ס"ק נח( כתב רמז לשלוש סאין שאמר אברהם לשרה לעשות מהם עוגות ואותו זמן היה פסח. וברא"ש )סימן ל'( מובא שהזה כנגד ג' מיני מאפה שבקרבן תודה, כדין יוצא מבית האסורים, וגם אנו זכינו לצאת ממצרים. צורת הקערה: ב' סגול יש בקערה. ב' תבשילין שמים בקערה אחד זרוע ואחד ביצה, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מניחים על השולחן בשעת אמירת ההגדה את קרבן הפסח, ואת קרבן החגיגה שהקריבו בערב יו"ט. משחרב בית המקדש התקינו חכמינו ז"ל להניח על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני תבשילים אחד זכר לקרבן פסח, ואחד לזכר קרבן חגיגה, הבשר זכר לקרבן פסח והביצה זכר לקרבן חגיגה. זרוע כנגד קרבן פסח. והזרוע עושים זאת צלוי, ויש שבישלו ואח"כ צלו ויש שרק בישלו. ונזהרים שלא לאכלן בלילה שלא יבואו לומר שאוכלים קדשים בחוץ.רמז לזרוע הנטויה. ביצה כנגד קרבן חגיגה. והביצה בין צלוי בין מבושל, כי ככה התנהגו בקרבן חגיגה, ולכן בחרו בביצה במקום בשר, שהיות ועכשיו אנו נמצאים בחורבן בית המקדש, ויום א' של פסח נופל באותו יום בשבוע כמו ט' באב, וע"כ כמו בבית אבל אוכלים ביצה זכר לאבלות. לרמז שהעולם הוא כגלגל, והנה כדי שנבקש כי ביצה מלשון ביעי מלשון בעי' שיבקשו על הגלות. ובזמן הבית היה אגריפס המלך סופר כל קרבן פסח וספר ע"י שהשאירו כליה אחת ונמצא כמה מליון אנשים כי על קרבן הצטרפו לפחות י' אנשים, וקרבן פסח היה נאכל על השובע ולכן היו צריכים קרבן חגיגה שישבעו, ואח"כ אכלו את האפיקומן )קרבן פסח(. והיה אז נסים שכולם ישנו בתוך העיר ככתוב "ופנית בבוקר והלכת לאוהליך" לכולם היה שם מקום, ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום, ולכאורה איך יכול להיות, אלא כשאבא עושה שמחה והוא קורא לילדים שלו, אז יש מקום לכולם בביתו. כרפס. עיקר הטעם הוא כדי שישאלו התינוקות, וע"כ עושים דברים מעניינים. ורצוי לברך על המרור בורא פרי האדמה, וזה באמצע הסעודה ולכן חיפשו על מה לברך לפני הסעודה איזה פרי האדמה, וידוע שכ"ק אדמו"ר בעל ה"פני מנחם" מגור זי"ע באחד מהשנים הוציא גזר )מייערן( כדי לברך בורא פרי האדמה, ובניו שאלו מה זה עכשיו גזר, אמר א"כ ששאלתם יצאתי ידי חובתי, כי כל העניין הוא כדי שתשאלו. וחכמי הרמז רמזו לס' )שישים ריבוא( פרך, שהיא עבודת פרך שעבדו. ועושים הרבה רמזים בליל זה כדי שישאלו התינוקות. רובא דרובא דברים הנעשים בליל זה הוא כדי שישאלו התינוקות כדי להחדיר בהם אמונת אלוקי עולם. כגון ורחץ גם נוטלים לידים בלי ברכה והסיבה הילד שואל איך אתמול נטלתי בלי ברכה אמרו לי שאסור לאכול והנה היום אבי נוטל ידיו ואין מברך, והסיבה שנוטל הוא דהיות והולך לטבול את הכרפס, ויש ז' משקין י"ד שח"ט ד"ם שאם מטבילין בהם צריכים ליטול הידיים, ומטבילים במי מלח. מרור. כתיב "וימררו את חייהם" ע"כ צריכים ללעוס את המרור להרגיש טעם המרירות. ויש חמשה מינים המנויים בחז"ל מה לאכול, עולשין חרחרבינא, חסא, תמכא, חזרת, וחכמי הרמז אמר לחורבן הבית, תמכא, פרס שהם תמכו כדי שיבנו הבית. עולשין, הם יון שלא נתנו לשנן את התורה, חזרת, היא אדום שיחזיר בסוף הישועה, ואנו אוכלים חסה מלשון שהקב"ה חס עלינו. וצריכים לתת לאוורר את החריין כדי שיפוג ולא לאכלן עד שיגיעו לפיקוח נפש. חרוסת. טובלים מרור בחרוסת כדי להפיג המרירות, וצריכים ליזהר שלא יטביל את המרור בהרבה חרוסת, כי בעצם החרוסת הוא מתוק ושלט יבטל טעם המרירות החרוסת יכולים לעשות עם פירות הכתובים ב"שיר השירים", שב"שיר השירים" מובא סוגי פירות, ולזה נמשלו בני ישראל, כתיב -אל גינת "אגוז" ירדתי- "התאנה" חנטה פגיה- אעלה "בתמר"- "הביאני אל בית ה"יין"-ועוד. הבעל התניא זי"ע נתן סימן לזה כדכתיב "ובחרושת אבן ובחורשת עץ". שין מתחלפת בס' והנה בחרוסת משתמשים עם אב"ן וע"ץ שהר"ת שלהם הוא א'ינגבער ב'ארן נ'יס, ע'פל צ'ימערינג. וכל אחד יעשה כמו שנהו אבותיו ולא ישנה. ובדרך רמז חרוסת הוא נוטריקון ס' חרות, ומרומז בזה לששים ריבוא בני ישראל שיצאו ממצרים לחירות עולם. חזרת. שמים עוד פעם חתיכת מרור, ]חסה או חריין[, ולמה עוד פעם ? כדי להשתמש בכורך כהלל, כי כן עשה הלל בבית המקדש. ומבקשים חזרת שיחזור ויבנה בנין בית המקדש במהרה בימינו, אכי"ר. ומיד כשמתחילים עם סידור הקערה, מובא בשלה"ק ועוד ספה"ק, שלא לדבר שום דיבור שאינו שייך לעכשיו, ומאוד מאוד ליזהר בזה. ולדעת האר"י הק' עושים צורה שב' קערה ב' סגול'ס, לרמז לעם סגולה, ולכוון להצטרף להיות בצוותא חדא עם כל כלל ישראל המקיימים מצות ד'. ו שכל הגלויות מרומזת בזה, מרור, הוא מצרים שוימררו את חייהם, בבל, הוא חרחרבינא שהביא

 

סימני הסדר

ביסוד ושורש העבודה כותב: סימנא מילתא היא בהני חמשה עשר מלות של הסדר קדש ורחץ וכו', כי נרמזו בו סודות גדולים ונפלאים מאוד, ועל כן בעבודה זו יאמר גם סימניה בפה מלא, דהיינו קודם הקידוש יאמר בפה מלא "קדש", וכן כל הסדר עד "נרצה" יאמר גם כן בפה מלא.

קדש: מיד מקדשים כדי שיהיה זמן להאריך ולספר יציאת מצרים, וגם באים במהירות מבית הכנסת, ואז התינוקות שואלים מה יום מיומיים שממהרים כל כך, והתירוץ הוא שאנו ממהרים כדי לספר ביציאת מצרים. ורחץ: נוטלים ידיים כי הולכים להטביל את הכרפס באחד מ ז' המשקים שצריכים טבילה, ואין מברכים ברכה על הנטילה כי עוד לא אוכלים לאכול המוציא, ועושים זאת כדי לעורר הלב של התינוקות. כרפס: לוקחים לכרפס דברים שמברכים בורא פרי האדמה כדי לפטור את המרור שבאמצע הסעודה, וגם זה שינוי כדי שישאלו התינוקות. יחץ: בוצעים את המצה האמצעית הנקרא "לוי", הבציעה הוא כדי לקיים את ה"לחם עוני" ובעניות אין שלמות, וע"כ בוצעים, ודייקא האמצעית, יש הרבה טעמים לזה, מצה זו נקרא "לוי" ושבט לוי מחולק לב' כוהנים ולויים. וי"א שהמצה השנייה הוא כנגד יצחק אבינו, וידוע דברי הגמרא כשהקב"ה יגאל את עם בני ישראל מגלותם, יגאל אותם בזכות יצחק כמובא בגמ' )שבת פט:( שאמר יצחק להקב"ה אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך, ועל הרמז לפלגא בוצעים את המצה לב' חלקים. ומצניעין את החלק הגדול לאפיקומן, והחלק הקטן נשאר בקערה, ולכאורה למה לא נשאר גם החלק הגדול בקערה, למה צריכין להצניעו, ובפשטות התשובה הוא, כי רוצים לשמור מחלק זה שיישאר לצפון, ואם זה יישאר בקערה יבוא לידי טעות ויאכלנו באמצע הסעודה, משום הכי מצניעין אותו. אבל יש לבאר בפשטות, לכאורה, דרכן של העניים שהם באים לסעודה או בכל מקום, מיד הם לוקחים את המנה שלהם ושמים בשקית, ואם לא נשאר לו מקום בשקית, אז הוא מתיישב לאכול מהחלק הקטן שנשאר, ואם כן הכי נמי שכל האכילה בליל הסדר הוא זכר לעניות, ואנו אומרים הא לחמא עניא, ומשום הכי מצניעים את חלק אחד מן המצה כדי להתנהג כדרכן של העניים. מגיד. לפני מגיד הונהג לומר את הזוהר הק' אשר מעורר מעלת כבוד החג, ואיך שהקב"ה ופמליא דילי' באים לשמוע דווקא מאתנו את סיפור יציאת מצרים. הרה"ק בעל ה"תפארת שלמה" זי"ע אמר, בכל חצות לילה השם יתברך נכנס בגן עדן להשתעשע שם עם הצדיקים, אך בלילה הזאת אינו נכנס לגן עדן רק נכנס בתוך בני ישראל העושין רצונו במצות הנהוגים בלילה הזאת, באכילת מצה וסיפור יציאת מצרים. רחצה. נוטל ידיו לסעודה ומברך. מוציא מצה יקח שלש המצות בידו ויאמר. המוציא, ועל אכילת מצה. ולוקח ב' כזיתים ולאכול לכל היותר בשיעור ב' מינוטין. מרור: יקח כזית מרור ויטבול בחרוסת ויאכלנו בלא הסיבה. כורך: ייקח כזית מן המצה השלישית וכזית חזרת עמה ויאכל שתיהן ביחד בהסיבה ובלא ברכה, ומקודם יאמר: זכר למקדש כהלל. שולחן עורך: אוכל ושותה כל צרכו לכבוד יו"ט, ונוהגין לאכול ביצה. צפון: יקח שני כזיתים ממצה ששמר לאפיקומן, זכר לפסח הנאכלת על השובע, ואוכלו בהסיבה. ברך: מוזגין כוס שלישית ומברכין עליה ברכת המזון. הלל: ממשיכים מההלל שסיימו לפני שולחן עורך. ומוזגים את הכוס רביעי. נרצה: בוודאי אם אנו עשינו כאשר מצווה עלינו ובשמחה בוודאי אנו מרוצים לפני הקב"ה. שיר השירים: הוא קודש קדשים אחרי שקיימנו את כל הקדש ורחץ בוודאי שיכולים ליכנס לפני ולפנים. ומובא בשל"ה הק' )פסחים דרוש ג( ועל כן חסידים ואנשי מעשה אומרים שיר השירים בליל שימורים.

פירמידות  ב מצרים , שאחדות מהן נמנות עם המבנים הגדולים ביותר שנבנו בידי אדם, מהוות במשך אלפי שנות קיומן את אחד הסמלים המובהקים לתרבות  מצרים העתיקה . הפירמידות נבנו על ידי המצרים הקדמונים בגדתו המערבית של נהר ה נילוס  - ארץ המתים לפי אמונתם, וזאת מפני שהיה זה המקום שבו נראה אל השמש שוקע בסופו של כל יום. את בתי המגורים שלהם בנו הקדמונים בגדתו המזרחית של הנהר, שם נראתה השמש מפציעה וזורחת בכל בוקר.

כיום ישנה הסכמה בקרב ה ארכאולוגים  לגבי היות הפירמידות מבני  קבורה  ענקיים אשר עוצבו לפי תפיסות דתיות  המבוססות על פולחן  השמש  וה כוכבים . מרבית הפירמידות הנמצאות במצרים נבנו ב תקופת הממלכה הקדומה ותקופת הממלכה התיכונה .

סמליות הפירמידות

כיום נהוג לחשוב כי צורתן של הפירמידות מייצגת את הסוללה הקדומה שממנה, לפי אמונתם של המצרים,  נברא העולם  כולו. סיבה נוספת לצורת המבנה היא התיאור המופשט לפיו הפירמידה מייצגת את התפשטותן של קרני השמש אל הארץ. סיבה זו מחוזקת על ידי העובדה שבימי קדם היו הפירמידות מצופות במשטחי  אבן גיר  מבריקים ובוהקים אשר הפיצו את אור השמש המשתקף מקירותיו של המבנה למרחקים גדולים. גם הכינויים שבהן כונו חלק מהפירמידות נקשרים לרוב להארת השמש, דוגמת שמה המקורי של  הפירמידה הנוטה  ב דחשור : "הפירמידה הזורחת הדרומית" ופירמידת "זריחת סנווסרט".

בעוד ההסכמה על היות הפירמידה מבנה קבורה היא נ=D7לת כלל החוקרים, ישנה אי הסכמה בסיסית באשר למיתוסים ולעקרונות ה"דתיים" כביכול אשר התפתחו סביב חקר הפירמידות במרוצת השנים. אחת התיאוריות אשר התפתחה וזכתה להכרה מסוימת היא התיאוריה המתארת את הפירמידות כמכונות משוכללות להחייאת המתים.

תיאוריה אחרת מציעה כי הפירמידות היוו מעין "משגר" של נשמת ה פרעה  אל חלק מסוים בשמי הלילה, שם, לפי האמונה המצרית, נמצא השער הישיר למעבר לעולם הבא. ראיה התומכת בתיאוריה זו נמצאה ב פירמידה הגדולה של גיזה  והיא הימצאותו של פיר צר וארוך שתחילתו בחדר הקבורה הפרעוני וסופו בדופן החיצונית של הפירמידה. פיר זה מקשר בין חדר הקבורה לנקודה בשמים שם נמצא השער השמימי.

התפתחות היסטורית

בתקופת השושלות המוקדמות במצרים העתיקה, היה נהוג לקבור את בעלי הממון במבנים דמויי ספסל אשר נקראו " מסטבה ". הפירמידה הראשונה המופיעה בתיעוד היסטורי כלשהו נזקפת לזכות ה אדריכל  המצרי  אמחותפ , אשר תכנן את קבר הפרעה  ג'וסר . בפירמידה זו נהגה לראשונה הרעיון למקם מספר "מצטבות" זו על גבי זו, בכך להשיג מעין פירמידה מדורגת בגסות. התוצאה הייתה  הפירמידה של ג'וסר  אשר הייתה המבנה הראשון שבו בא לידי ביטוי הרעיון של יצירת "מדרגות" שישמשו את נשמת הפרעה המת בעלייתה לשמיים. ההשפעה שהייתה למבנהו החדש של אימחותפ  על המצרים הייתה כה גדולה, עד שבמשך מאות שנים עוצבו קברי הפרעונים בצורתו ובהתאם לעקרונות הבניה בהם נבנה.

תור הזהב של הפירמידות התרחש במקביל לתור הזהב של הפרעונים שזכו להיקבר בהן - תחילת תקופת הממלכה הקדומה. בתקופה זו היו הפרעונים שליטים כל יכולים אשר נחשבו לאלים בקרב העם, דבר שהיווה תמריץ גדול להשקעה הרבה הכרוכה בהקמת פירמידה. עם ירידת מעמד הפרעונים לתפקיד השליטים הארציים בעל תפקיד בירוקרטי בעיקרו, פחתו גם הרצון והיכולת לבנות מבני קבורה מפוארים. אט אט החלו הפירמידות להפוך למבנים קטנים יותר, אשר נבנו בחופזה וברשלנות ולרוב לקו בתכנון קלוקל.

שנים רבות לאחר תום תקופת בניית הפירמידות במצרים, זכו הפירמידות לתחייה מחודשת בתחומי הממלכה השכנה  סודאן , לאחר שרובה של מצרים נכבש על ידי ממלכת  נפטה  הסודנית. חרף פרק הזמן הקצר של שלטון מלכי נפטה, הרושם שהותירו מבני הקבורה העתיקים על השליטים החדשים היה עז עד מאוד, ובמהלך תקופת ממלכת מרו המאוחרת ( 300 לפנה"ס  -  300  לספיר94) נבנו בתחומי סודאן יותר ממאתיים פירמידות חדשות אשר הושפעו רבות מאחיותיהן המצריות.

שיטות הבניה

שיטות הבניה של הפירמידות החלו בשיטת " ניסוי וטעייה ", ומאוחר יותר התפתחו בהתאם ליכולות הכ כליות ומשאבי הטבע שעמדו לטובת בוני הפירמידות בתקופה בת 2,000 השנים שבה נבנו מבנים אלו במצרים.

בניגוד לדעה הרווחת,‏ הפירמידות במצרים לא נבנו על ידי העבדים  בני ישראל  ולמעשה לא נבנו על ידי עבדים כלל. לאחרונה נתגלו בקרבת אתר הפירמידות בגיזה מספר אתרי קבורה שבהם נקברו בוני הפירמידות. מחקר קברים אלו ניתן להסיק כי בוני הפירמידות היו פועלים בשכר, בעלי מעמדות שונים, אשר התגוררו בעיר גיזה - בסמוך לאתר הבניה הענקי.

עם תחילת בנייתן של הפירמידות, בתקופת השושלת השלישית והרביעית, נבנו הפירמידות במלואן מאבן. סלע ה גרניט  שימש כחומר הבנייה העיקרי לגוף הפירמידה, והושט במיוחד לצורך זה במורד הנילוס על-גבי  דוברות  מיוחדות. הציפוי והגימור החיצוני של הפירמידה סותת בעיקר מאבן גיר בוהקת. הפירמידות הראשונות נבנו כשגושי הסלע מונחים בנטייה קלה לעבר פנים המבנה, אולם עד מהרה הסתבר כי צורה זו גורמת למבנה להיות לא יציב דיו ובעקבות כך שונתה שיטת הבניה להנחה אופקית של שכב=D7ת סלע זו על גבי זו.

במהלך תקופת השושלת החמישית, קטנו ממדי הפירמידות במידה משמעותית, ואיכות הבניה שלהן פחתה גם היא, וזאת עקב השימוש בסלעי גיר רכים כאבני היסוד לפירמידה, במקום הגרניט הקשה אך היקר. בתקופה זו נוסה לראשונה השימוש בחלוקי אבן וחצץ כחומר מילוי בין קוביות האבן הגדולות, דבר שהוזיל והחיש את בניית המבנה.

בתקופת הממלכה התיכונה שונתה שיטת הבנייה פעם נוספת. בתקופה זו נבנו מרבית הפירמידות כלא יותר מערמות בוץ גדולות, אשר צופו בלוחות אבני גיר מלוטשים. בחלק מהמקרים ניצלו הבונים גבעות טבעיות כבסיס לפירמידה, שיטה שהביאה לחיסכון גדול בכמות החומר הנדרש להקמת המבנה ובתסבוכות הקשורות בשינוע חומר זה לאתר הבניה.

באופן  פרדוקסלי , החומרים אשר שימשו בבניית הפירמידות העתיקות ביותר, הבטיחו את המשך שימורן לאורך זמן ארוך יותר משל אלו אשר נבנו בתקופות המאוחרות.

אתרי פירמידות

כיום נהוג למנות בתחומי מצרים בין 80 ל-110 פירמידות מוכרות. הסיבה לכך שהמספר אינו מוחלט טמונה במצבן הרעוע של רבות מהפירמידות הקטנות, הנראות היום כלא יותר מערמת עפר מלאכותית וקטנה. מרביתן של פירמידות אלו החלו להיחקר על ידי הארכיאולוגים רק לאחרונה. מרבית הפירמידות במצרים מרוכזות במתחמי קבורה גדולים בהם נבנו מספר פירמידות. החשובים באתרים אלו מפורטים בהמשך, לפי מיקום גיאוגרפי, מצפון לדרום:

אבו ראוואש

אבו ראוואש הוא אתר הפירמידות הצפוני ביותר במצרים, ומקום משכנה של פירמיד ת ל פסיוס  - הפירמידה ההרוסה של הפרעה  ג'דפר , בנו ויורשו של הפרעה  ח'ופו . במשך שנים רבות נחשבה הפירמידה לפירמידה אשר בנייתה מעולם לא נשלמה, אולם מחקרים מהעת האחרונה מעידים על כך שלא רק שהבנייה נשלמה, אלא אף היה מדובר באחת הפירמידות הגדולות שנבנו במצרים, ככל הנראה שווה בגודלה ל פירמידת מנכאורע , הפירמידה השלישית בגודלה באתר הפירמידות בגיזה. לפי הערכה זו הייתה פירמידת לפסיוס הפירמידה הרביעית או החמישית בגודלה במצרים. מיקומה הגיאוגרפי בקרבת צומת דרכים חשוב הפך את הפירמידה למקור חומר בניה נוח ונגיש, דבר שהביא לכליה כמעט מוחלטת של המבנה החל מהתקופה  הרומית  וכלה בתחילת  המאה ה-20 . כיום לא נותר מהפירמידה אלא שכבת יסודות בודדה, אולם באתר ישנה עוד פירמידה קטנה יותר אשר נמצאת במצב שימור סביר יותר.

גיזה

גיזה , הנמצאת 20 ק"מ דרומית-מערבית ממרכז  קהיר  וכיו=9D בפריפריה של העיר קהיר, היא מקום הימצאן של הפירמידה של ח'ופו, הידועה גם כ פירמידה הגדולה ; של הפירמידה הקטנה יותר של  חאפרו  ושל הפירמידה הצנועה יחסית של הפרעה  מנכאורע  (ידוע גם כ"מיקרינוס"), יחד עם מספר פירמידות קטנות הידועות כ"פירמידות המלכות", ופסל ה ספינקס  המפורסם.

מתוך שלוש הפירמידות הגדולות באתר, זו של חאפרו היא היחידה שבה ניתן לראות את שרידי ציפוי הגיר שכיסה בשעתו את שלל המבנים באתר. עקב מיקומה הגבוה והשיפוע התלול בו נבנתה נוצר הרושם שפירמידה זו גבוהה יותר מהפירמידה של ח'ופו, גם בשל ציפוי הפירמידה שהסיר אחד מן הסולטאנים העות'מאניים, אולם במציאות אין הדבר כך והיא קטנה משכנתה הן בגובה הן בנפח.

ה נקרופוליס , "עיר המתים", בגיזה נחשבת לאחד האתרים המתיירים ביותר בעולם וזאת כבר בתקופה ה הלניסטית , כאשר הפירמידה של חופו הוספה אחר כבוד לרשימת  שבעת פלאי תבל . הפירמידה היא "פלא תבל" היחיד ששרד עד ימינו.

זאווייט אל-אריאן

אתר זה, הנמצא במחצית הדרך בין גיזה לאבו סיר, הוא ביתן של שתי פירמידות לא גמורות מתקופת הממלכה הקדומה. נהוג לראות את המבנה הצפוני כמקום קבורתו של הפרעה  נבקה  (ידוע גם כ"חודג'פה"), יורשו של  סחמחט . הפרעה  חאבה , אשר מלך במצרים תקופה קצרה בת 4 שנים בלבד, זכה להיקבר בפירמידה אשר בנייתה נפסקה באמצע, וזאת מפאת חוסר החשיבות של המלך המת. גובהה של הפירמידה כיום מתקרב ל-20 מטרים, ואילו הושלמה היא הייתה מתנוססת לגובה של כ-40 מטרים.

אבו סיר

באתר זה, אשר שימש כעיר המתים המרכזית בתקופת השושלת החמישית, ישנן 7 פירמידות. רמת הבניה של הפירמידות באתר נחותה מזו שהייתה נהוגה בתקופת השושלת הרביעית - כנראה סימן לירידה בכוח השושלת או ראיה למצב כלכלי חלש. הפירמידות באתר קטנות מאלו שנמצאות בגיזה ובנויות מאבן גיר זולה וחלשה.

שלוש הפירמידות העיקריות באתר הן הפירמידה של  נ-אוסר , הפירמידה השמורה ביותר באתר, נפריר כא רע  ו סחו רע . באתר נמצאת גם הפירמידה הלא גמורה של  נפרפר . כל הפיA8מידות החשובות באבו סיר נבנו כפירמידות "מדורגות", בכלל זה גם הפירמידה הגדולה של נפרירקר, אשר נבנתה כפירמידת מדרגות שגובהה 70 מטרים ואשר "הוסבה" לפירמידה "רגילה" באמצעות מילוי הרווחים בין המדרגות בטיט ובחומר מילוי זול.

סקארה

הפירמידות העיקריות ב סקארה  כוללות את  הפירמידה של ג'וסר  והפירמידה של  תטי . באתר נמצאת גם הפירמידה של  אאנס , אשר כבר בתקופת בניו של  רעמסס השני  נעשה ניסיון לשחזר אותה וכן הפירמידה של יורשו של ג'וסר -  סחמחת .

דחשור

דחשור הוא אתר הפירמידות השני בחשיבותו במצרים אחרי גיזה, אולם עד לאחרונה הוא היה בלתי נגיש לקהל הרחב וזאת עקב הימצאותו בתחומי בסיס צבאי.

הפירמידה הדרומית של  סנפרו , הידועה בשמה "הפירמידה הנוטה", היא ככל הנראה הניסיון הראשון ליצור פירמידה בעלת פאות "חלקות" למשעי. למראית עין ניסיון זה עלה יפה (על אף שמבחינה הנD7סית הוא נכשל) וכיום זוהי הפירמידה המהווה את הדוגמה הטובה והשלמה ביותר לשיטת ציפוי הגיר שהייתה נהוגה בשאר הפירמידות במצרים. בשעות היום ניתן להבחין בבוהק המבנה ממרחק רב ועל כן ציפוי הגיר ממלא את תפקידו כיאות.

הפירמידה הצפונית (ידועה גם כ"פירמידה האדומה"), אשר נבנתה גם היא על ידי הפרעה סנפרו, הייתה למעשה הפירמידה בעלת הפאות החלקות המוצלחת הראשונה בעולם. על אף היותה אלמונית יחסית זוהי הפירמידה השלישית בגודלה בכל מצרים. באתר בדחשור נמצאת גם הפירמידה "השחורה" של הפרעה  אמנמחת השלישי .

לישט

באתר זה נמצאות הפירמידות של  אמנמחת הראשון  ובנו -  סנוסרת הראשון , האחרונה מוקפת בהריסותיהן של לא פחות מ-10 פירמידות משניות. האתר, שנמצא ליד נווה המדבר  פיום , באמצע הדרך בין דחשור ל מיידום , כ-100 קילומטרים מדרום לקהיר, נחשב כיום לאתר הקבורה של העיר האבודה  איטי טאווי , עיר שמקום המצאה עדיין לא נחשף בידי החוקרים ואשר שימשה כבירת מצרים בתקופת השושלת ה-12.

 

 

 

מיידום

הפירמידה במיידום היא אחת משלוש הפירמידות שנבנו בתקופת שלטונו של הפרעה סנפרו, ונהוג להניח כי בנייתה החלה בתקופת אביו של סנפרו,  חוני . יש הטוענים כי היה זה ניסיון ראשון (אם כי לא מוצלח במיוחד) לבניית פירמידה בעלת פאות חלקות.

הפירמידה במיידום סבלה משחיקה חמורה וכיום נשארה על תילה רק ליבת האבן התלולה של החלק הפנימי של הקבר, אשר נדמית כמגדל מוזר - מראה ייחודי בנוף המצרי. הגבעה עליה מתנוסס מגדל הליבה אינה טבעית והיא מורכבת למעשה משרידי הקירות החיצוניים של הפירמידה שהתמוטטו ככל שחלף הזמן. למעשה, אחת הפאות של הפירמידה התמוטטה כבר בסביבות שנת 2,600 לפנה"ס - עוד לפני שהושלמה הבניה.

על מנת לשוות לה מראה חלק ואחיד, נמנעו בוני הפירמידה מלהתקין בה תמוכות למעטפת החיצונית, דבר שאפשר את ההתמוטטות הקלה של קירותיה. ציפוי הפירמידה באבן גיר רק הכביד על המעטפת העדינה והגביר את שחיקתה. כישלון בניית הפירמידה במיידום נלמד ונחקר על ידי המצרים הקדמונים והלקחים שהופקו ממנו ייושמו כבר במפעלי הבניה הבאים אשר יצאו אל הפועל.

יש הטוענים כי קריסת קירותיה החיצוניים של הפירמידה התרחשה בעת בנייתה של הפירמידה הנטויה בדחשור, ושבעקבות כך, שונתה שיטת הבניה של הפירמידה תוך כדי בנייתה, וזוויות הקירות הוקהו במעט, דבר ששיווה לה את מראה הנטוי.

חווארה

אמנמחת השלישי  היה השליט רב הכוח האחרון בשושלת ה-12, והפירמידה שאותה בנה בחווארה, ליד  פיום , היא למעשה הפירמידה השנייה שלו, לאחר הפירמידה השחורה ב דחשור . הפירמידה בחווארה נחשבת כיום כמקום קבורתו הסופי של מלך זה.

כמו רוב הפירמידות מתקופת הממלכה התיכונה, גם פירמידה זו נבנתה רובה מלבני בוץ אשר צופו באבן גיר לבנה. מרבית הלבנים ששימשו בבניית הפירמידה נבזזו עם הזמן ושימשו חומרי בניין לבניינים נוספים באזור, מה שמשווה לפירמידה של חווארה בימינו צורה של ערמת עפר דמוית פירמידה.

מקדש המוות העצום שעמד במקור ממול הפירמידה של חווארה, נחשב כבסיס למיתוס ה לבירינת שהיה נפוץ בפולקלור של עמים רבים באזור  המזרח התיכון .

אל-לחון

הפירמידה של  סנוסרת השני  (ה שושלת  ה-12) באל לַחוּן היא הפירמידה הדרומית ביותר במצרים. בוניה הפחיתו את המאמץ המושקע בבניית מבנה שכזה על ידי כך שהקימו אותה על גבעת גיר בגובה 12 מטרים ששימשה כבסיס לפירמידה.

האמת שמאחורי הפירמידה הרב אליעזר אייזיקוביץ

רבים מאיתנו מכירים את שעבוד מצרים מציורי הפירמידות המופיעים בהגדה של פסח.. בציורים אלה רואים את בני ישראל גוררים גושי סלע כבדים בעוד הנוגשים המצריים מתעמרים בהם ומצליפים בהם בכל עוז. התמונות הללו השפיעו על דורות של ילדים והפכו לנכס צאן ברזל של הדמיון הפופולארי, אבל המציאות הייתה כנראה די שונה.

קודם כל, משום שבני ישראל לא בנו את הפירמידות.

מבחינה היסטורית הפירמידות המפורסמות של גיזה היו כבר בנות למעלה מאלף שנים בעת שבני ישראל עשו את צעדיהם הראשונים בארץ מצרים. התורה עצמה מגדירה את מהות מפעלי הבניה הענקיים של בני ישראל במצרים כבניית - "ערי מסכנות לפרעה". לפי רוב המפרשים הכוונה לאתרי אחסון גדולים, אולי בעלי חשיבות אסטרטגית לפרעה.

 

 

פירמידות בהחלט לא שימשו למטרה זו.

זאת ועוד, חז"ל מלמדים שהמבנים שהקימו בני ישראל לא החזיקו מעמד לאורך זמן. מפעלי הבניה המצריים היו עבודה חסרת תכלית שלא הניבה כל תוצאה ארוכת טווח ועל כן היא קרויה "עבודת פרך". ואכן, אזור הדלתא המזרחית של הנילוס, שבו שכנו על פי המשוער אתרי פיתום ורעמסס, מתאפיין בקרקע בלתי יציבה שעברה תהפוכות רבות.

שעבוד מצרים וארכיאולוגיה

במאמר מוסגר נציין כי זה קרוב לוודאי ההסבר למיעוט הממצאים במצרים שניתן לקשר אותם בוודאות עם תקופת השעבוד של בני ישראל.

שפע ההירוגליפים, הפפירוסים והכתובות שנמצאו במצרים יוצרים את הרושם כאלו קיים תיעוד מקיף ומפורט לכל אורך תולדותיה של האימפריה המצרית על כל תקופותיה ושושלות 9Eלכיה. אבל האמת שונה. אדמת הדD7תא הלחה והבוצית אינה מתאימה לשימור פפירוסים לאורך זמן. החלק הארי של הטקסטים המצריים נמצאו במצרים העליונה, כלומר בחלק הדרומי והיבש יותר של מצרים, ולא במצרים התחתונה, החלק הצפוני והרטוב של האימפריה.

הרבה ממה שידוע לנו על ההיסטוריה והתרבות המצריים השתמר בזכות צירופי מקרים ברי-מזל. דוגמא לכך הם הגילויים במקום הקרוי אל-עמארנה. במאה ה-13 לפנה"ס עלה לשלטון פרעה תות אנח' אמון שמרד במסורת הדתית המקובלת והנהיג במצרים פולחן חדש. כחלק מהשינויים שחולל העביר את בירת הממלכה מאזור הדלתא אל נקודה בדרום מצרים הקרויה היום אל-עמארנה.

התיקונים של תות אנח' אמון לא האריכו ימים והתבטלו עם מותו. אל-עמארנה ננטשה עשרים שנה לאחר שנוסדה והבירה הפוליטית והדתית חזרה לצפון. בגלל תקופת ההתיישבות הקצרה והנטישה הפתאומית שבאה בעקבותיה, ובגלל תנאי היובש המדבריים, מספקת אל-עמארנה חלון הצצה נדיר בעל רזולוציה גבוהה יחסית לפרק זמן מוגבל בהיסטוריה המצרית.

אבל זירת הפעילות העיקרית של בני ישראל במצרים הייתה באזור ארץ גושן, כלומר בחלק הצפוני של המדינה. הידיעות מאזור זה מועטות באופן יחסי וגם לא נחקרו כל צורכן שכן זהו גם האזור המיושב ביותר במצרים היום וקשה לערוך בו חפירות ארכיאולוגיות.

זהו ההסבר לכך שמצוי ברשותנו מידע מועט יחסי על המתרחש בחלק זה של מצרים, ובכלל זה בכל הקשור לנסיבות שעבודם ושחרורם של בני ישראל מארץ מצרים.

המתבוללים

הסיבה המהותית שבגללה טועים ציירי ההגדות אינה רק השגיאה ההיסטורית אלא חוסר הבנת מהות השעבוד. לפי חז"ל, פרט לתקופה קצרה שנמשכה כמה עשרות שנים, ואשר החלק הקשה ביותר שלה נמשך שנים בודדות, השעבוד במצרים ה=99ה בעל אופי שונה מכפי שאנחנו רגילים לצייר לעצמנו.

המפתח להבנת אופי השעבוד – כך מסביר רבי משה בן נחמן - הוא בפסוק שאומר פרעה בתחילת הפרשה: "הבה נתחכמה לו". את כל שלבי השעבוד יש להבין לאור העובדה שמתנהל מאמץ מכוון להסתיר את קיומו מהמשועבדים עצמם!

כדי להבין כיצד ניתן לשעבד עם שלם תוך טשטוש השעבוד, יש לחזור לפסוקים הפותחים את הפרשה: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה  אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ...   ה וַיְהִי כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.  ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.  ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. 

לפי פירושו של רבי עובדיה ספורנו מתוארים כאן שלבים הדרגתיים בירידה הרוחנית של בני ישראל במצרים.

בדור הראשון של יעקב ובניו כל אחד מהבנים מוזכר בשמו הפרטי שכן כל אחד מהם מהווה אישיות חשובה המאירה על סביבתה. בדור השני כבר אין פירוט שמי של כל הנוכחים, אולם ההשפעה הרוחנית של הדור הקודם עדיין שימרה אותם. הדור השלישי מתואר במילים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד".

אנחנו רגילים לראות במילים האלה תיאור של הריבוי העל-טבעי של בני ישראל במצרים, אולם מבחירת המילים "פרו וישרצו" המתארות בדרך כלל ריבוי של בעלי חיים מסיק הספורנו שמרומזD7 כאן ירידה רוחנית. או כלשונו: "פרו וישרצו - שהיו רצים לדבר עבירה".

במאמר מוסגר נפנה כאן לפירושו של הרשב"ם העומד על כך שכל אחד מששת תיאורי הריבוי המופיעים בפסוק מתייחס לגורם אחר של מוות טבעי בקרב תינוקות וילודים שבאופן ניסי לא התקיים אצל בני ישראל.  כלומר, הגורם לריבוי האדיר לא היה נעוץ בהכרח בכמות הילודה אלה בירידה הדרסטית והבלתי מוסברת ברמת התמותה בקרב תינוקות בהשוואה למקובל בעולם העתיק.

הירידה הרוחנית מרומזת גם במילות ההמשך: "ותמלא הארץ אותם" - כלומר בני ישראל אינם מסתגרים עוד רק בארץ גושן היכן שהם מופרדים מהשפעת התרבות המצרית, אלא ממלאים את הארץ במובן הגיאוגרפי והתרבותי כאחד. הם מאיישים עמדות מפתח ומתערים בפוליטיקה המקומית, הולכים בדרכו של סבא יוסף שהיה משנה למלך, אבל בעוד הוא ידע להפריד בין עיסוקיו הציבוריים לבין עולמו הפנימי הרי שאצלם הטשטוש גובר.

הספורנו מציע בדרך זו פירוש מקורי למילים "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף". לשיטתו, המלך החדש הכיר היטב את יוסף - שהרי לבטח למד את עיקרי ההי�


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.