בניית אתרים בחינם

 

 




פירמידות  ב מצרים , שאחדות מהן נמנות עם המבנים הגדולים ביותר שנבנו בידי אדם, מהוות במשך אלפי שנות קיומן את אחד הסמלים המובהקים לתרבות  מצרים העתיקה . הפירמידות נבנו על ידי המצרים הקדמונים בגדתו המערבית של נהר ה נילוס  - ארץ המתים לפי אמונתם, וזאת מפני שהיה זה המקום שבו נראה אל השמש שוקע בסופו של כל יום. את בתי המגורים שלהם בנו הקדמונים בגדתו המזרחית של הנהר, שם נראתה השמש מפציעה וזורחת בכל בוקר.

כיום ישנה הסכמה בקרב ה ארכאולוגים  לגבי היות הפירמידות מבני  קבורה  ענקיים אשר עוצבו לפי תפיסות דתיות  המבוססות על פולחן  השמש  וה כוכבים . מרבית הפירמידות הנמצאות במצרים נבנו ב תקופת הממלכה הקדומה ותקופת הממלכה התיכונה .

סמליות הפירמידות

כיום נהוג לחשוב כי צורתן של הפירמידות מייצגת את הסוללה הקדומה שממנה, לפי אמונתם של המצרים,  נברא העולם  כולו. סיבה נוספת לצורת המבנה היא התיאור המופשט לפיו הפירמידה מייצגת את התפשטותן של קרני השמש אל הארץ. סיבה זו מחוזקת על ידי העובדה שבימי קדם היו הפירמידות מצופות במשטחי  אבן גיר  מבריקים ובוהקים אשר הפיצו את אור השמש המשתקף מקירותיו של המבנה למרחקים גדולים. גם הכינויים שבהן כונו חלק מהפירמידות נקשרים לרוב להארת השמש, דוגמת שמה המקורי של  הפירמידה הנוטה  ב דחשור : "הפירמידה הזורחת הדרומית" ופירמידת "זריחת סנווסרט".

בעוד ההסכמה על היות הפירמידה מבנה קבורה היא נ=D7לת כלל החוקרים, ישנה אי הסכמה בסיסית באשר למיתוסים ולעקרונות ה"דתיים" כביכול אשר התפתחו סביב חקר הפירמידות במרוצת השנים. אחת התיאוריות אשר התפתחה וזכתה להכרה מסוימת היא התיאוריה המתארת את הפירמידות כמכונות משוכללות להחייאת המתים.

תיאוריה אחרת מציעה כי הפירמידות היוו מעין "משגר" של נשמת ה פרעה  אל חלק מסוים בשמי הלילה, שם, לפי האמונה המצרית, נמצא השער הישיר למעבר לעולם הבא. ראיה התומכת בתיאוריה זו נמצאה ב פירמידה הגדולה של גיזה  והיא הימצאותו של פיר צר וארוך שתחילתו בחדר הקבורה הפרעוני וסופו בדופן החיצונית של הפירמידה. פיר זה מקשר בין חדר הקבורה לנקודה בשמים שם נמצא השער השמימי.

התפתחות היסטורית

בתקופת השושלות המוקדמות במצרים העתיקה, היה נהוג לקבור את בעלי הממון במבנים דמויי ספסל אשר נקראו " מסטבה ". הפירמידה הראשונה המופיעה בתיעוד היסטורי כלשהו נזקפת לזכות ה אדריכל  המצרי  אמחותפ , אשר תכנן את קבר הפרעה  ג'וסר . בפירמידה זו נהגה לראשונה הרעיון למקם מספר "מצטבות" זו על גבי זו, בכך להשיג מעין פירמידה מדורגת בגסות. התוצאה הייתה  הפירמידה של ג'וסר  אשר הייתה המבנה הראשון שבו בא לידי ביטוי הרעיון של יצירת "מדרגות" שישמשו את נשמת הפרעה המת בעלייתה לשמיים. ההשפעה שהייתה למבנהו החדש של אימחותפ  על המצרים הייתה כה גדולה, עד שבמשך מאות שנים עוצבו קברי הפרעונים בצורתו ובהתאם לעקרונות הבניה בהם נבנה.

תור הזהב של הפירמידות התרחש במקביל לתור הזהב של הפרעונים שזכו להיקבר בהן - תחילת תקופת הממלכה הקדומה. בתקופה זו היו הפרעונים שליטים כל יכולים אשר נחשבו לאלים בקרב העם, דבר שהיווה תמריץ גדול להשקעה הרבה הכרוכה בהקמת פירמידה. עם ירידת מעמד הפרעונים לתפקיד השליטים הארציים בעל תפקיד בירוקרטי בעיקרו, פחתו גם הרצון והיכולת לבנות מבני קבורה מפוארים. אט אט החלו הפירמידות להפוך למבנים קטנים יותר, אשר נבנו בחופזה וברשלנות ולרוב לקו בתכנון קלוקל.

שנים רבות לאחר תום תקופת בניית הפירמידות במצרים, זכו הפירמידות לתחייה מחודשת בתחומי הממלכה השכנה  סודאן , לאחר שרובה של מצרים נכבש על ידי ממלכת  נפטה  הסודנית. חרף פרק הזמן הקצר של שלטון מלכי נפטה, הרושם שהותירו מבני הקבורה העתיקים על השליטים החדשים היה עז עד מאוד, ובמהלך תקופת ממלכת מרו המאוחרת ( 300 לפנה"ס  -  300  לספיר94) נבנו בתחומי סודאן יותר ממאתיים פירמידות חדשות אשר הושפעו רבות מאחיותיהן המצריות.

שיטות הבניה

שיטות הבניה של הפירמידות החלו בשיטת " ניסוי וטעייה ", ומאוחר יותר התפתחו בהתאם ליכולות הכ כליות ומשאבי הטבע שעמדו לטובת בוני הפירמידות בתקופה בת 2,000 השנים שבה נבנו מבנים אלו במצרים.

בניגוד לדעה הרווחת,‏ הפירמידות במצרים לא נבנו על ידי העבדים  בני ישראל  ולמעשה לא נבנו על ידי עבדים כלל. לאחרונה נתגלו בקרבת אתר הפירמידות בגיזה מספר אתרי קבורה שבהם נקברו בוני הפירמידות. מחקר קברים אלו ניתן להסיק כי בוני הפירמידות היו פועלים בשכר, בעלי מעמדות שונים, אשר התגוררו בעיר גיזה - בסמוך לאתר הבניה הענקי.

עם תחילת בנייתן של הפירמידות, בתקופת השושלת השלישית והרביעית, נבנו הפירמידות במלואן מאבן. סלע ה גרניט  שימש כחומר הבנייה העיקרי לגוף הפירמידה, והושט במיוחד לצורך זה במורד הנילוס על-גבי  דוברות  מיוחדות. הציפוי והגימור החיצוני של הפירמידה סותת בעיקר מאבן גיר בוהקת. הפירמידות הראשונות נבנו כשגושי הסלע מונחים בנטייה קלה לעבר פנים המבנה, אולם עד מהרה הסתבר כי צורה זו גורמת למבנה להיות לא יציב דיו ובעקבות כך שונתה שיטת הבניה להנחה אופקית של שכב=D7ת סלע זו על גבי זו.

במהלך תקופת השושלת החמישית, קטנו ממדי הפירמידות במידה משמעותית, ואיכות הבניה שלהן פחתה גם היא, וזאת עקב השימוש בסלעי גיר רכים כאבני היסוד לפירמידה, במקום הגרניט הקשה אך היקר. בתקופה זו נוסה לראשונה השימוש בחלוקי אבן וחצץ כחומר מילוי בין קוביות האבן הגדולות, דבר שהוזיל והחיש את בניית המבנה.

בתקופת הממלכה התיכונה שונתה שיטת הבנייה פעם נוספת. בתקופה זו נבנו מרבית הפירמידות כלא יותר מערמות בוץ גדולות, אשר צופו בלוחות אבני גיר מלוטשים. בחלק מהמקרים ניצלו הבונים גבעות טבעיות כבסיס לפירמידה, שיטה שהביאה לחיסכון גדול בכמות החומר הנדרש להקמת המבנה ובתסבוכות הקשורות בשינוע חומר זה לאתר הבניה.

באופן  פרדוקסלי , החומרים אשר שימשו בבניית הפירמידות העתיקות ביותר, הבטיחו את המשך שימורן לאורך זמן ארוך יותר משל אלו אשר נבנו בתקופות המאוחרות.

אתרי פירמידות

כיום נהוג למנות בתחומי מצרים בין 80 ל-110 פירמידות מוכרות. הסיבה לכך שהמספר אינו מוחלט טמונה במצבן הרעוע של רבות מהפירמידות הקטנות, הנראות היום כלא יותר מערמת עפר מלאכותית וקטנה. מרביתן של פירמידות אלו החלו להיחקר על ידי הארכיאולוגים רק לאחרונה. מרבית הפירמידות במצרים מרוכזות במתחמי קבורה גדולים בהם נבנו מספר פירמידות. החשובים באתרים אלו מפורטים בהמשך, לפי מיקום גיאוגרפי, מצפון לדרום:

אבו ראוואש

אבו ראוואש הוא אתר הפירמידות הצפוני ביותר במצרים, ומקום משכנה של פירמיד ת ל פסיוס  - הפירמידה ההרוסה של הפרעה  ג'דפר , בנו ויורשו של הפרעה  ח'ופו . במשך שנים רבות נחשבה הפירמידה לפירמידה אשר בנייתה מעולם לא נשלמה, אולם מחקרים מהעת האחרונה מעידים על כך שלא רק שהבנייה נשלמה, אלא אף היה מדובר באחת הפירמידות הגדולות שנבנו במצרים, ככל הנראה שווה בגודלה ל פירמידת מנכאורע , הפירמידה השלישית בגודלה באתר הפירמידות בגיזה. לפי הערכה זו הייתה פירמידת לפסיוס הפירמידה הרביעית או החמישית בגודלה במצרים. מיקומה הגיאוגרפי בקרבת צומת דרכים חשוב הפך את הפירמידה למקור חומר בניה נוח ונגיש, דבר שהביא לכליה כמעט מוחלטת של המבנה החל מהתקופה  הרומית  וכלה בתחילת  המאה ה-20 . כיום לא נותר מהפירמידה אלא שכבת יסודות בודדה, אולם באתר ישנה עוד פירמידה קטנה יותר אשר נמצאת במצב שימור סביר יותר.

גיזה

גיזה , הנמצאת 20 ק"מ דרומית-מערבית ממרכז  קהיר  וכיו=9D בפריפריה של העיר קהיר, היא מקום הימצאן של הפירמידה של ח'ופו, הידועה גם כ פירמידה הגדולה ; של הפירמידה הקטנה יותר של  חאפרו  ושל הפירמידה הצנועה יחסית של הפרעה  מנכאורע  (ידוע גם כ"מיקרינוס"), יחד עם מספר פירמידות קטנות הידועות כ"פירמידות המלכות", ופסל ה ספינקס  המפורסם.

מתוך שלוש הפירמידות הגדולות באתר, זו של חאפרו היא היחידה שבה ניתן לראות את שרידי ציפוי הגיר שכיסה בשעתו את שלל המבנים באתר. עקב מיקומה הגבוה והשיפוע התלול בו נבנתה נוצר הרושם שפירמידה זו גבוהה יותר מהפירמידה של ח'ופו, גם בשל ציפוי הפירמידה שהסיר אחד מן הסולטאנים העות'מאניים, אולם במציאות אין הדבר כך והיא קטנה משכנתה הן בגובה הן בנפח.

ה נקרופוליס , "עיר המתים", בגיזה נחשבת לאחד האתרים המתיירים ביותר בעולם וזאת כבר בתקופה ה הלניסטית , כאשר הפירמידה של חופו הוספה אחר כבוד לרשימת  שבעת פלאי תבל . הפירמידה היא "פלא תבל" היחיד ששרד עד ימינו.

זאווייט אל-אריאן

אתר זה, הנמצא במחצית הדרך בין גיזה לאבו סיר, הוא ביתן של שתי פירמידות לא גמורות מתקופת הממלכה הקדומה. נהוג לראות את המבנה הצפוני כמקום קבורתו של הפרעה  נבקה  (ידוע גם כ"חודג'פה"), יורשו של  סחמחט . הפרעה  חאבה , אשר מלך במצרים תקופה קצרה בת 4 שנים בלבד, זכה להיקבר בפירמידה אשר בנייתה נפסקה באמצע, וזאת מפאת חוסר החשיבות של המלך המת. גובהה של הפירמידה כיום מתקרב ל-20 מטרים, ואילו הושלמה היא הייתה מתנוססת לגובה של כ-40 מטרים.

אבו סיר

באתר זה, אשר שימש כעיר המתים המרכזית בתקופת השושלת החמישית, ישנן 7 פירמידות. רמת הבניה של הפירמידות באתר נחותה מזו שהייתה נהוגה בתקופת השושלת הרביעית - כנראה סימן לירידה בכוח השושלת או ראיה למצב כלכלי חלש. הפירמידות באתר קטנות מאלו שנמצאות בגיזה ובנויות מאבן גיר זולה וחלשה.

שלוש הפירמידות העיקריות באתר הן הפירמידה של  נ-אוסר , הפירמידה השמורה ביותר באתר, נפריר כא רע  ו סחו רע . באתר נמצאת גם הפירמידה הלא גמורה של  נפרפר . כל הפיA8מידות החשובות באבו סיר נבנו כפירמידות "מדורגות", בכלל זה גם הפירמידה הגדולה של נפרירקר, אשר נבנתה כפירמידת מדרגות שגובהה 70 מטרים ואשר "הוסבה" לפירמידה "רגילה" באמצעות מילוי הרווחים בין המדרגות בטיט ובחומר מילוי זול.

סקארה

הפירמידות העיקריות ב סקארה  כוללות את  הפירמידה של ג'וסר  והפירמידה של  תטי . באתר נמצאת גם הפירמידה של  אאנס , אשר כבר בתקופת בניו של  רעמסס השני  נעשה ניסיון לשחזר אותה וכן הפירמידה של יורשו של ג'וסר -  סחמחת .

דחשור

דחשור הוא אתר הפירמידות השני בחשיבותו במצרים אחרי גיזה, אולם עד לאחרונה הוא היה בלתי נגיש לקהל הרחב וזאת עקב הימצאותו בתחומי בסיס צבאי.

הפירמידה הדרומית של  סנפרו , הידועה בשמה "הפירמידה הנוטה", היא ככל הנראה הניסיון הראשון ליצור פירמידה בעלת פאות "חלקות" למשעי. למראית עין ניסיון זה עלה יפה (על אף שמבחינה הנD7סית הוא נכשל) וכיום זוהי הפירמידה המהווה את הדוגמה הטובה והשלמה ביותר לשיטת ציפוי הגיר שהייתה נהוגה בשאר הפירמידות במצרים. בשעות היום ניתן להבחין בבוהק המבנה ממרחק רב ועל כן ציפוי הגיר ממלא את תפקידו כיאות.

הפירמידה הצפונית (ידועה גם כ"פירמידה האדומה"), אשר נבנתה גם היא על ידי הפרעה סנפרו, הייתה למעשה הפירמידה בעלת הפאות החלקות המוצלחת הראשונה בעולם. על אף היותה אלמונית יחסית זוהי הפירמידה השלישית בגודלה בכל מצרים. באתר בדחשור נמצאת גם הפירמידה "השחורה" של הפרעה  אמנמחת השלישי .

לישט

באתר זה נמצאות הפירמידות של  אמנמחת הראשון  ובנו -  סנוסרת הראשון , האחרונה מוקפת בהריסותיהן של לא פחות מ-10 פירמידות משניות. האתר, שנמצא ליד נווה המדבר  פיום , באמצע הדרך בין דחשור ל מיידום , כ-100 קילומטרים מדרום לקהיר, נחשב כיום לאתר הקבורה של העיר האבודה  איטי טאווי , עיר שמקום המצאה עדיין לא נחשף בידי החוקרים ואשר שימשה כבירת מצרים בתקופת השושלת ה-12.

 

 

 

מיידום

הפירמידה במיידום היא אחת משלוש הפירמידות שנבנו בתקופת שלטונו של הפרעה סנפרו, ונהוג להניח כי בנייתה החלה בתקופת אביו של סנפרו,  חוני . יש הטוענים כי היה זה ניסיון ראשון (אם כי לא מוצלח במיוחד) לבניית פירמידה בעלת פאות חלקות.

הפירמידה במיידום סבלה משחיקה חמורה וכיום נשארה על תילה רק ליבת האבן התלולה של החלק הפנימי של הקבר, אשר נדמית כמגדל מוזר - מראה ייחודי בנוף המצרי. הגבעה עליה מתנוסס מגדל הליבה אינה טבעית והיא מורכבת למעשה משרידי הקירות החיצוניים של הפירמידה שהתמוטטו ככל שחלף הזמן. למעשה, אחת הפאות של הפירמידה התמוטטה כבר בסביבות שנת 2,600 לפנה"ס - עוד לפני שהושלמה הבניה.

על מנת לשוות לה מראה חלק ואחיד, נמנעו בוני הפירמידה מלהתקין בה תמוכות למעטפת החיצונית, דבר שאפשר את ההתמוטטות הקלה של קירותיה. ציפוי הפירמידה באבן גיר רק הכביד על המעטפת העדינה והגביר את שחיקתה. כישלון בניית הפירמידה במיידום נלמד ונחקר על ידי המצרים הקדמונים והלקחים שהופקו ממנו ייושמו כבר במפעלי הבניה הבאים אשר יצאו אל הפועל.

יש הטוענים כי קריסת קירותיה החיצוניים של הפירמידה התרחשה בעת בנייתה של הפירמידה הנטויה בדחשור, ושבעקבות כך, שונתה שיטת הבניה של הפירמידה תוך כדי בנייתה, וזוויות הקירות הוקהו במעט, דבר ששיווה לה את מראה הנטוי.

חווארה

אמנמחת השלישי  היה השליט רב הכוח האחרון בשושלת ה-12, והפירמידה שאותה בנה בחווארה, ליד  פיום , היא למעשה הפירמידה השנייה שלו, לאחר הפירמידה השחורה ב דחשור . הפירמידה בחווארה נחשבת כיום כמקום קבורתו הסופי של מלך זה.

כמו רוב הפירמידות מתקופת הממלכה התיכונה, גם פירמידה זו נבנתה רובה מלבני בוץ אשר צופו באבן גיר לבנה. מרבית הלבנים ששימשו בבניית הפירמידה נבזזו עם הזמן ושימשו חומרי בניין לבניינים נוספים באזור, מה שמשווה לפירמידה של חווארה בימינו צורה של ערמת עפר דמוית פירמידה.

מקדש המוות העצום שעמד במקור ממול הפירמידה של חווארה, נחשב כבסיס למיתוס ה לבירינת שהיה נפוץ בפולקלור של עמים רבים באזור  המזרח התיכון .

אל-לחון

הפירמידה של  סנוסרת השני  (ה שושלת  ה-12) באל לַחוּן היא הפירמידה הדרומית ביותר במצרים. בוניה הפחיתו את המאמץ המושקע בבניית מבנה שכזה על ידי כך שהקימו אותה על גבעת גיר בגובה 12 מטרים ששימשה כבסיס לפירמידה.

האמת שמאחורי הפירמידה הרב אליעזר אייזיקוביץ

רבים מאיתנו מכירים את שעבוד מצרים מציורי הפירמידות המופיעים בהגדה של פסח.. בציורים אלה רואים את בני ישראל גוררים גושי סלע כבדים בעוד הנוגשים המצריים מתעמרים בהם ומצליפים בהם בכל עוז. התמונות הללו השפיעו על דורות של ילדים והפכו לנכס צאן ברזל של הדמיון הפופולארי, אבל המציאות הייתה כנראה די שונה.

קודם כל, משום שבני ישראל לא בנו את הפירמידות.

מבחינה היסטורית הפירמידות המפורסמות של גיזה היו כבר בנות למעלה מאלף שנים בעת שבני ישראל עשו את צעדיהם הראשונים בארץ מצרים. התורה עצמה מגדירה את מהות מפעלי הבניה הענקיים של בני ישראל במצרים כבניית - "ערי מסכנות לפרעה". לפי רוב המפרשים הכוונה לאתרי אחסון גדולים, אולי בעלי חשיבות אסטרטגית לפרעה.

 

 

פירמידות בהחלט לא שימשו למטרה זו.

זאת ועוד, חז"ל מלמדים שהמבנים שהקימו בני ישראל לא החזיקו מעמד לאורך זמן. מפעלי הבניה המצריים היו עבודה חסרת תכלית שלא הניבה כל תוצאה ארוכת טווח ועל כן היא קרויה "עבודת פרך". ואכן, אזור הדלתא המזרחית של הנילוס, שבו שכנו על פי המשוער אתרי פיתום ורעמסס, מתאפיין בקרקע בלתי יציבה שעברה תהפוכות רבות.

שעבוד מצרים וארכיאולוגיה

במאמר מוסגר נציין כי זה קרוב לוודאי ההסבר למיעוט הממצאים במצרים שניתן לקשר אותם בוודאות עם תקופת השעבוד של בני ישראל.

שפע ההירוגליפים, הפפירוסים והכתובות שנמצאו במצרים יוצרים את הרושם כאלו קיים תיעוד מקיף ומפורט לכל אורך תולדותיה של האימפריה המצרית על כל תקופותיה ושושלות 9Eלכיה. אבל האמת שונה. אדמת הדD7תא הלחה והבוצית אינה מתאימה לשימור פפירוסים לאורך זמן. החלק הארי של הטקסטים המצריים נמצאו במצרים העליונה, כלומר בחלק הדרומי והיבש יותר של מצרים, ולא במצרים התחתונה, החלק הצפוני והרטוב של האימפריה.

הרבה ממה שידוע לנו על ההיסטוריה והתרבות המצריים השתמר בזכות צירופי מקרים ברי-מזל. דוגמא לכך הם הגילויים במקום הקרוי אל-עמארנה. במאה ה-13 לפנה"ס עלה לשלטון פרעה תות אנח' אמון שמרד במסורת הדתית המקובלת והנהיג במצרים פולחן חדש. כחלק מהשינויים שחולל העביר את בירת הממלכה מאזור הדלתא אל נקודה בדרום מצרים הקרויה היום אל-עמארנה.

התיקונים של תות אנח' אמון לא האריכו ימים והתבטלו עם מותו. אל-עמארנה ננטשה עשרים שנה לאחר שנוסדה והבירה הפוליטית והדתית חזרה לצפון. בגלל תקופת ההתיישבות הקצרה והנטישה הפתאומית שבאה בעקבותיה, ובגלל תנאי היובש המדבריים, מספקת אל-עמארנה חלון הצצה נדיר בעל רזולוציה גבוהה יחסית לפרק זמן מוגבל בהיסטוריה המצרית.

אבל זירת הפעילות העיקרית של בני ישראל במצרים הייתה באזור ארץ גושן, כלומר בחלק הצפוני של המדינה. הידיעות מאזור זה מועטות באופן יחסי וגם לא נחקרו כל צורכן שכן זהו גם האזור המיושב ביותר במצרים היום וקשה לערוך בו חפירות ארכיאולוגיות.

זהו ההסבר לכך שמצוי ברשותנו מידע מועט יחסי על המתרחש בחלק זה של מצרים, ובכלל זה בכל הקשור לנסיבות שעבודם ושחרורם של בני ישראל מארץ מצרים.

המתבוללים

הסיבה המהותית שבגללה טועים ציירי ההגדות אינה רק השגיאה ההיסטורית אלא חוסר הבנת מהות השעבוד. לפי חז"ל, פרט לתקופה קצרה שנמשכה כמה עשרות שנים, ואשר החלק הקשה ביותר שלה נמשך שנים בודדות, השעבוד במצרים ה=99ה בעל אופי שונה מכפי שאנחנו רגילים לצייר לעצמנו.

המפתח להבנת אופי השעבוד – כך מסביר רבי משה בן נחמן - הוא בפסוק שאומר פרעה בתחילת הפרשה: "הבה נתחכמה לו". את כל שלבי השעבוד יש להבין לאור העובדה שמתנהל מאמץ מכוון להסתיר את קיומו מהמשועבדים עצמם!

כדי להבין כיצד ניתן לשעבד עם שלם תוך טשטוש השעבוד, יש לחזור לפסוקים הפותחים את הפרשה: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה  אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ...   ה וַיְהִי כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.  ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.  ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. 

לפי פירושו של רבי עובדיה ספורנו מתוארים כאן שלבים הדרגתיים בירידה הרוחנית של בני ישראל במצרים.

בדור הראשון של יעקב ובניו כל אחד מהבנים מוזכר בשמו הפרטי שכן כל אחד מהם מהווה אישיות חשובה המאירה על סביבתה. בדור השני כבר אין פירוט שמי של כל הנוכחים, אולם ההשפעה הרוחנית של הדור הקודם עדיין שימרה אותם. הדור השלישי מתואר במילים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד".

אנחנו רגילים לראות במילים האלה תיאור של הריבוי העל-טבעי של בני ישראל במצרים, אולם מבחירת המילים "פרו וישרצו" המתארות בדרך כלל ריבוי של בעלי חיים מסיק הספורנו שמרומזD7 כאן ירידה רוחנית. או כלשונו: "פרו וישרצו - שהיו רצים לדבר עבירה".

במאמר מוסגר נפנה כאן לפירושו של הרשב"ם העומד על כך שכל אחד מששת תיאורי הריבוי המופיעים בפסוק מתייחס לגורם אחר של מוות טבעי בקרב תינוקות וילודים שבאופן ניסי לא התקיים אצל בני ישראל.  כלומר, הגורם לריבוי האדיר לא היה נעוץ בהכרח בכמות הילודה אלה בירידה הדרסטית והבלתי מוסברת ברמת התמותה בקרב תינוקות בהשוואה למקובל בעולם העתיק.

הירידה הרוחנית מרומזת גם במילות ההמשך: "ותמלא הארץ אותם" - כלומר בני ישראל אינם מסתגרים עוד רק בארץ גושן היכן שהם מופרדים מהשפעת התרבות המצרית, אלא ממלאים את הארץ במובן הגיאוגרפי והתרבותי כאחד. הם מאיישים עמדות מפתח ומתערים בפוליטיקה המקומית, הולכים בדרכו של סבא יוסף שהיה משנה למלך, אבל בעוד הוא ידע להפריד בין עיסוקיו הציבוריים לבין עולמו הפנימי הרי שאצלם הטשטוש גובר.

הספורנו מציע בדרך זו פירוש מקורי למילים "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף". לשיטתו, המלך החדש הכיר היטב את יוסף - שהרי לבטח למד את עיקרי ההיסטוריה המצרית שיוסף היה חלק בלתי נפרד ממנה - אבל הוא כבר לא קישר בין יוסף לבין בני ישראל!  מבחינתו אלה היו אנשים חדשים אותם לא "ידע" ולא הרגיש מחויבות לדאוג לשלומם וטובתם.

השעבוד הסמוי

זהו השלב שבה ההנהגה המצרית מתחילה לחוש את עצמה מאוימת מהנוכחות של בני ישראל.

אבל מעורבותם של בני ישראל בהנהגה המצרית מחייבת את פרעה לפעול בזהירות. בני ישראל עדיין חזקים מכדי שניתן יהיה לצאת כנגדם בהתקפה חזיתית.  בני ישראל עשויים להשיב מלחמה שערה, מה עוד שעדיין יש להם אהדה ותמיכה בקרב מגזרים רחבים בעם המצרי. נחוץ תהליך הדרגתי ש=99בהיר לבני ישראל שהם "פרסונה נון גר=D7טה" - אורחים בלתי רצויים.

וכך מתחיל פרעה במסכת הדרגתית של מיסים שנועדה להציק ולהטריד את בני ישראל ולגרום להם לשקול עזיבה ומעבר לארץ אחרת - אולי לארץ כנען היכן שעדיין היו לבני ישראל שטחים ואחוזות עוד מימי יוסף מנשה ואפרים.

כאן מתחילה הטרגדיה: השלטון המצרי מציע לבני ישראל אפשרות עזיבה - אבל הם ממאנים לבחור בה.

טוב להם במצרים.

הם חשים מחוברים לתרבותה ומזדהים עם עולמה.

הם רוצים להיות חלק מאימפריה מפוארת ולא תושבים באיזה פרובינציה כנענית נידחת.

הם בוחרים - במודע או שלא במודע - להתעלם מאיתותי הסכנה ומקבלים על עצמם את האפליה, את ההתנכלות ואת ההטרדה, ובלבד שיניחו להם להישאר במצרים. מבחינתם הגזרות הללו הם מחיר נסבל עבור המשך השהות במצרים - מה עוד שהן עטופות בנימוקים רציונאליים ותמיד ניתן לקוות שהן תחלופנה עם שינוי המשטר.

רק בשלב זה, כאשר המצרים גילו להפתעתם שבני ישראל מוכנים להשלים עם הגזרות, החל הלחץ המצרי להתגבר. שהרי אם מוכנים היהודים שינצלו אותם, אז למה לא?...

 

 

תסמונת שטוקהולם

אפילו בשלב מתקדם כאשר המצרים משליכים את התינוקות העבריים ליאור הכל מתנהל בסימן "הבה נתחכמה לו".  לא השלטון המצרי הרשמי עושה ג'נוסייד בעבריים אלה "ויצו פרעה לכל עמו", כלומר המשימה מוטלת על בני העם באופן שהשלטון יכול להתכחש ולהיתמם.

ואכן, מאוחר יותר כשזקני ישראל מתלוננים על משה, הם אומרים לו: "יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט  אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲ91ָדָיו לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". 

פסוק זה אינו מובן כלל שהרי המצרים הורגים בצורה אקטיבית את בני ישראל מזה זמן רב. אלא אם כן נבין שהריגה זו נעשתה בטכסיסים משפטיים ובהעמדת פנים שאפשרה למי שרצה להיאחז בקש לחשוב שמדובר בטעות או במשהו דומה.

השעבוד ההדרגתי הזה נועד לשתי מטרות: להרגיל את בני ישראל למצבם המשועבד ולהרגיל את המצרים שמותר וניתן להתעלל בבני ישראל.

זהו כוונת הכתוב "וירעו אותנו המצרים", כלומר עשו אותנו רעים - הציגו אותנו כאנשים שליליים כדי להצדיק בפני ההמון את רדיפתם כלפינו. כך נהג פרעה וכך נהגו האנטישמים בכל הדורות המריעים את בני ישראל מבליטים כל פגם וכל ליקוי על מנת להצדיק את רדיפתם.

למילים "וירעו אותנו" יש גם מובן נוסף המשתלב עם תהליך הדרדור הרוחני של בני ישראל שאת תחילתו ראינו עוד קודם לכן. בני ישראל אכן נעשו רעים במובן זה של שקיעה מעמיקה והולכת באלילות המצרית ובתרבותה. מה שהתחיל כהתבוללות מבחירה הפך במרוצת השנים להתבוללות שמקורה בדיכוי אכזרי בסגנון "תסמונת שטוקהולם". אף אחד לא אוהב להיות מדוכא ובתנאי דיכוי קיימת נטיה להתנתק מזהות העם המדוכא והתחבר לעם החזק הדומיננטי המצליח - במקרה הזה העם המצרי.

כך השעבוד שילב בתוכו מימד פיזי ורוחני כאחד - שעבוד הגוף ושעבוד הנפש

עד כדי כך שחלק ניכר מהעם נטמע כליל במצרים ולא היה ראוי עוד להיגאל ממנו. אף החלק ששמר אמונים למסורת אבות שימר זאת בצורה המינימאלית של לשונם, מלבושם ושמותיהם.

זהו האתגר הניצב בפני משה רבנו בתחילת הפרשה הבאה. להתניע תהליך של גאולה שיקיף לא רק את המימד הפיזי של הD7עבוד אלא יתחיל קודם כל בגאולה פנימית =D7ל עם ישראל מכבלי השכחה וההתנתקות.

כדי לשבור את כוחם של המצרים יכה אותם הקב"ה במכות נמרצות, אבל כדי לשבור את המצריות שבתוך ליבות בני ישראל יידרש תהליך חינוכי הרבה יותר מורכב.

כיצד והיאך נעשה הדבר? על זאת ועוד במאמר הבא.

 

 

    ​

''שביעי של פסח''

מתוך ''ליקוטי שמואל''

מלקט: שמואל אייזיקוביץ

שביעי של פסח

הקב״ה לא מוותר על אף יהודי (הרב שלמה הלוי שליט"א)

 ביום השביעי של חג הפסח נבקע הים לבני ישראל - נס קריעת ים סוף. במדרש תנחומא מובא

שהים נבקע פעם נוספת עבור שני אנשים דתן ואבירם. שניים אלו ראו שהים עומד להסגר, שבו

בחזרה לחוף והתלבטו מה לעשות?! לחזור למצרים? -לא כדאי תהיה מהפכה, יקום מלך חדש לך

תדע מה יעשה לנו... ללכת עם בני ישראל? למי יש כח לכל ה״בלאגן״ הזה?! לבסוף החליטו ללכת

עם בני ישראל אך היה מאוחר בני ישראל כבר היו בצד השני. הקב״ה בקע להם את הים בשנית

ועברו.

 בואו לרגע נתבונן מי היו השניים הללו: מסופר שכשמשה יוצא לראות בסבולתם של אחיו ביום

השני: ״ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים" מי היו?" דתן ואבירם והם שאמרו ״נתנה ראש

ונשובה מצרימה״ )במדבר יד( שהמרו על ים סוף והן שהותירו מן המן דכתיב ״ויותירו אנשים ממנו עד

בקר״ )שמות טז( והם שיצאו ללקוט ולא מצאו, והם היו במחלקתו של קרח שנאמר: ״הוא דתן

ואבירם״ שהן עמדו ברשעתן מתחלה ועד סוף. וההוכחה לכך כשמשה מוכיחן: ״ויאמר לרשע למה

תכה רעך״ - למה תכה רשע כמותך?! והחצוף עונה לו: ״ויאמר מי שמך לאיש״?! ועדיין אין אתה איש

ועודך נער ותרצה להיות שר ושופט עלינו?! משה סובל מהם לכל אורך הדרך וגם לאחר שנבקע להם

הים.

 מסקנה: ה׳ לא מוותר על אף יהודי שמראה קצת רצון לחזור לעם ישראל... אז איך עושים את זה?

רצון לא תמיד מספיק - נדרשת תפילה. אדם יתבע על זה לאחר 021 שנה שלא ביקש עזרה מה׳

לשוב בתשובה...

 משל לרופא מתלמד בחדר המיון שמנהל המחלקה הודיע לו: ״תאלץ להישאר היום לבד

במחלקה״,״טוב אין לי ברירה אשאר...אבל זה לא מסוכן?!״ תראה, הסביר המנהל ״באם תרגיש

שאתה לא מסתדר או אם יש משהו חריג התקשר אלי או אל סגני, אנו נדאג לתגבר אותך ולמצוא

פתרון הולם״ הרופא המתחיל ניסה את כוחו ורץ מחדר לחדר ומחולה לחולה פה נותן תרופה שם

מנשים, לא עצר אף לרגע. אך לשווא, חולים החלו למות ולאבד הכרה... כמובן שלמחרת הכותרות

זעקו: ״זוועה בבית החולים: ד״ר נעצר באשמת גרימת מוות ברשלנות.. ובבית המעצר- מנהל בית

החולים שומע את בכיו של הד״ר אתם לא מתביישים?! הרי רצתי בכל הכח מחולה לחולה ומחדר

לחדר כמעט התמוטטתי, ואתה עוד מאשים אותי?! במקום להעריך את עבודתי?! תראה, אמר

המנהל ״אני יודע איך ניסית להתמודד מול הכל, אפילו הצלחת עם חלק מהמאושפזים, אבל בוודאי

שאתה לא יכול לבד, ואף אחד לא דורש את זה ממך, למה לא התקשרת אלי? למה לא ביקשת

עזרה?! היינו מיד שולחים״...

 אנחנו כל כך רוצים להתעלות בכל מיני דברים. רוצים להתחזק בכל דבר טוב. ומנסים מעבר

לכוחותינו לפעמים. וזה לא הולך... אחר כך עוד תובעים אותנו?!... אבל שכחנו דבר אחד: להזעיק

עזרה. לבקש מה׳ במילים שלנו ולומר: ״אני לא מסוגל עוד... עזור לי להתגבר על א' ב' ג'... אני לא

יכול לבד!... ״

 הבה נזכור שני דברים: הקב״ה איננו מוותר על אף יהודי ועלינו מוטלת החובה לבקש עזרה כשאנו

מרגישים שהדבר מעבר ליכולותינו...

חג כשר ושמח

שמות החג

חג המצות - הוא השם המופיע בתורה לחג זה, על שם המצות שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים.

חג הפסח - ע"ש שהקב"ה פסח על בתי ישראל במכת בכורות .

חג החרות - ע"ש שבני ישראל יצאו מעבדות (מצרים) לחרות והיו לבני חורין, כפי שאומרים בתפילות

החג "זמן חרותנו"

חג האביב - ע"ש שהחג תמיד יחול בחודש האביב. ולפי הזוהר 'אביב' - אב לי"ב חודשים, רמז

שחודש ניסן הוא ראש ואב לחודשים .

חג הגאולה - על שם שאנו עתידין להיגאל בחודש זה, כמו שנאמר "בניסן נגאלו ובניסן עתידין

להיגאל."

מפתח ליהדות

 מישהו ביקש מן הרבי מקוצק זצ"ל הדרכה ופתח ליהדות בקיצור קיצורים .אמר לו הרבי: "אתן לך

הדרכה בחמש מילים:

 קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד .

 קדש – קדש כל מחשבותיך ומעשיך .

 יחץ, מגיד – גם מה שנחוץ לומר, אמור רק מחצית דבר פחות... זהו המפתח ליהדות...

 "כרפס – ר"ת: כלל ראשון – פה סתום – לשמור את הפה מדיבורים אסורים ודברים בטלים.

 ורחץ – היטהר מכל מידותיך והנהגותיך הפסולות.

"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (המגיד מדובנא זצ"ל)

 "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" מעניין לראות שבתורה נכתבה המילה "חומה" בכתיב חסר

– "חמה". המדרש מספר כי בשעה שעברו ישראל את הים עמד מלאך אחד וקטרג עליהם, הכיצד

זוכים עובדי עבודה זרה לנס שכזה?!, מיד ציווה הקב"ה על שר הים, הממונה על הים, ונתמלא הוא

חימה! שאל הקב"ה: "וכי ברצונם עבדו ישראל עבודה זרה?, והרי מחמת השעבוד ששעבדום

מצרים?! מיד שפך שר הים חמתו על המצרים.

 המגיד מדובנא זצ"ל ממשיל זאת לשני סוחרים, ראובן ושמעון, שהיו חנויותיהם בשכנות. פעם

אחת פיתה שמעון את אחד המשרתים בחנותו של ראובן, שיגנוב סחורה מאדוניו וימכור לו. המשרת,

שהיה איכר פשוט, נכשל בחלקות לשונו של שמעון, ועשה כאשר פיתוהו, גנב סחורה מאדוניו ומכרה

לשמעון. כיון שאיש לא שם לב למעשה, שב המשרת וגנב מדי פעם בפעם ומכר לשמעון. לימים

הרגיש ראובן כי גניבה מתרחשת בחנותו, התקין מצלמות, ולאחר מעקב קצר גילה מיד מי הוא האשם

בדבר, עם זאת כיון שחכם היה, לא גילה לאיש דבר אלא, תבע את משרתו לדין. הגיש ראובן אל

הדיינים רשימה מפורטת של הסחורה הגנובה ועד מהרה הוציאו פסק דין כי המשרת חייב לשלם

לאדוניו על כל הסחורה הגנובה כמו שיעריכה סוחר מומחה. הזמין ראובן את שמעון שכנו אל בית

הדין ואמר לדיינים כי אין מומחה כמותו להעריך סחורה. שמעון, בצביעותו הרבה, עשה עצמו כידידו

של ראובן, וכדי לשאת חן בעיניו הגזים בהערכתו את הסחורה ועל כל פריט נקב מחיר כפליים משוויה

האמתי. כשסיים שמעון בהערכת הסחורה, מיהר ראובן להציג את הרשימה המפורטת לדיינים ואמר:

מורי ורבותי! כעת ברצוני לתבוע את הגנב האמתי הלא הוא שכני שמעון, שפיתה את משרתי לגנוב

ממני, ועתה עליו לשלם לי ככל אשר העריך בעצמו את שווי הסחורה!... והנמשל הוא: המקטרג ביקש

להזיק לישראל ומשום כך, העליל עליהם שעבדו ע"ז, עד שנתמלא שר הים חימה, ולבסוף את אותה

חימה שפך על ראשי מצרים...

מדוע אוכלים ביצה בליל פסח ? (ברינה יקצורו עלון 091)

 הרה"ק רבי מרדכי מאיזביצה זצ"ל בספרו 'מי השילוח', נתן הסבר מעניין לכך - שאחד מהסימנים

שמניחים בקערת ליל הסדר הוא ביצה, ואת ההסבר נתן על פי דרכו המיוחדת ,אותה הוא דרש כל

הזמן ואף זעק זאת לחסידיו בכל עת :לעולם, אל תעשו דבר שעשיתם אותו אתמול רק משום

שעשיתם אותו אתמול ...!

 וכך גם הסביר את הפסוק (דברים טז, כב): "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך" - אל

"תאבן" את המושגים, אל תקפיא את השגותיך" !אלוהי מסכה לא תעשה לך" - אל תיצוק את עבודת

ה' לדפוסים קבועים, דוממים, אלא תמיד תוסיף ותשאף לעלות עוד ועוד! להתקדם הלאה!!! ולכן

הסביר - זהו הטעם שאנו מניחים את הביצה בליל הסדר, משום שהביצה מסמלת את שלב הביניים

לדור הבא - בין התרנגולת לאפרוח. לומר לך , שאף יציאת מצרים, ניסיה וגילוייה אינם השיא. יש

לראות בהם, רק דרגת ביניים להשגות נוספות שעוד תבאנה ,להעפלה בשלבי ימי הספירה... לקבלת

התורה, כמו שאמר הקב"ה למשה רבנו: "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר

הזה" - "כל יציאת מצרים, היא בכדי להגיע למטרה הנכספת והיא :קבלת התורה...!

חיטה מאין (אוצרות הפרשה, גיליון 346)

 מעשה בחתן שאך זה עתה נישא, והימים ימי ערב פסח. כאשר הסב לשולחן חותנו בסדר ליל

פסח, ביקש לגמוע מן המרק המהביל שהונח לפניו. התבונן החתן במרק, ומה רואות עיניו? הנה צפה

על פני המרק חיטה! "חמץ!!!" – נזדעק החתן הירא והמדקדק במצוות – "אינני יכול לאכול כאן!

המטבח טרף!" ובפנותו אל אשתו החדשה פקד עליה נחרצות: "בואי, אסור. ניסה להפיס את דעתו

של החתן, אך הלה מאן לשמוע ורק הגדיל את המדורה. לאכול כאן. 'בל יראה ובל ימצא'. נלך לאכול

אצל הורי." כמובן המבוכה היתה רבה. החותנת התנצלה והרעיה בכתה. החותן לבסוף, אחר הפצרות

רבות, הואיל בטובו לגשת לרבה הנערץ של ירושלים בעת ההיא, הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל,

לשמוע ממנו את חוות דעתו. לבטח יצדיק הרב את נטישת הבית שמתבשלות בו חיטים בפסח,

רחמנא לצלן.

 התייצב החתן כשכלו נסער בפני רבי שמואל, והחל לשפך את מרירותו על ההפקרות הנוראה

השוררת במטבח של חותנתו. הרב מקשיב בנחת ובמלוא תשומת הלב לטענות הניתכות בפניו. "מתי

נשאת?" – שואל לפתע רבי שמואל. "לפני שבוע ימים." – עונה החתן .הושיט רבי שמואל את ידו:

"הב לי את השטריימל שלראשך". תמה החתן לבקשתו המוזרה של הרב, ומיד הסיר את השטריימל

מראשו. כעת נענעו רבי שמואל בחזקה, וגרגרי החיטה שנוהגים לזרוק על ראש החתן לסימן ברכה,

החלו לנשר משערותיו של השטריימל. "הרי לך מקור החיטה!" – הפטיר רבי שמואל, ופני החתן

חפו...

פותחים את ליל הסדר בכבוד.... הרעיה ! (אור דניאל – הגדה של פסח)

 הימים שלפני חג הפסח אינם ימים קלים. אנו עדים לתופעות של צעקות, זעקות שבר וכעסים

רבים שעוברים בעיקר על האימא, שדואגת שאכן הבית יעמוד בערב חג הפסח בכשרותו הראויה. לא

אחת, אנו הבעלים לפעמים יוצאים מכלינו כאשר אנו רואים את כל ההתרחשויות ופעמים אף פולטים

מילים שאינן במקומן, ואולי יותר מכל לא יודעים להביע הערכה ולהוקיר את כל מבצע פסח שבראשו

עומדת רעיתנו.

 רבים נוהגים להקפיד על "זמן רבנו תם", "שיעורי מידות של החזון איש", בודקים את ה"שפיץ" של

הלולב בזכוכית מגדלת, אך אולי כדאי דווקא הלילה, כאשר מסובים רבים יושבים סביב השולחן

הערוך בטוב טעם, מן הראוי לפתוח בכבוד בעלת האכסניה. כלומר, בפה מלא לומר שלא היינו יכולים

להגיע ללילה הזה כפי שהגענו אם רעיתנו לא הייתה נוטלת עליה לעמוד בראשו. לכל הדעות השבח

הזה מגיע לאישה. היא הדירה שינה מעיניה, נטלה עליה כמעט את כל המטלות, השתדלה לא

להטריח את בעלה "מעבר לכוחותיו", אז הנה מגיע הרגע הקטן (והחשוב מאד) שבו היא יכולה לקבל

קצת נחת מבעלה. בל נחכה שנשמע תחילה תשבחות מהאורחים על טיב המאכלים או כיצד יש לכבד

את האישה נוכל ללמד מהמעשה הנפלא הבא: האירוח הנפלא. אדרבה, דווקא זה יכול "לחפות" אולי

על חוסר העשייה והנשיאה בנטל מצדו, אם היה כך .

 השעה  6.11 בבוקר. אל המרפאה נכנס יהודי בסביבות גיל השמונים. ידו החבושה החביאה

"תפרים", אשר כבר הגיע זמנם להיפרד ממנו. בשעה 9:11 יעדה לו פגישה. הוא מאוד קווה

להשתחרר במהירות ולא לאחר לפגישה . מספר אחד מעובדי המרפאה: "בדקתי לו דופק ולחץ דם

וביקשתי ממנו לשבת ולהמתין. ידעתי שהוא יוכל להיכנס אל הרופא רק כעבור שעה. ראיתי שהוא

מציץ בשעונו שוב ושוב, ומאחר שהייתי פנוי החלטתי לנסות ולסדר אותו בעצמי. הסרתי לו את

התחבושת ובדקתי את הפצע. הבחנתי שהפצע נרפא באופן מלא. דיברתי עם אחד הרופאים, הבאתי

את הכלים המתאימים ואת התחבושת הנצרכת והתחלתי לטפל בו. בינתיים התעניינתי להיכן הוא כה

ממהר. הוא סיפר שהוא צריך לגשת למעון הורים על מנת לסעוד ארוחת בוקר עם אשתו. 'מה

שלומה?' התעניינתי בטבעיות והוא סיפר לי שהיא סובלת מאלצהיימר .שאלתי אותו: 'תגיד לי, אם

תאחר לארוחת הבוקר זה יכול להכעיס אותה? זה יכול לצער אותה' '?כבר חמש שנים היא לא מזהה

אותי!' – סיפר הזקן במרירות. לא יכולתי להתאפק והוספתי לשאול: 'אף על פי שהיא לא אותה! וחוץ

מזה אני חייב לה הכרת הטוב על כל השנים שגמלה טוב עמדי.' מכירה אותך, אתה עדיין מקפיד על

ביקור כל בוקר?'. הזקן חייך אלי והשיב: 'היא לא מכירה אותי – אבל אני הרי מכיר הרגשתי צורך

דחוף לבכות.

 הזקן הזה הצליח לרגש אותי מאוד ."מי קרא זאת ולא יחרד עד כמה אנו רחוקים מלהעריך נכונה

ולהוקיר את המאמצים של כל השנה ובעיקר של הלילה הזה, ליל הסדר הקדוש והנורא. מן הראוי

שנתן לפחות מעט מן המגיע לה ואולי זה ייתן מעט נחת ותשומת לב לרעיה שעמדה בראש המבצע

האדיר הזה במשך חודש שלם, ובכך נחזק גם את בנינו ובנותינו להוקיר את האימא שבלעדיה אולי

היינו אוכלים ...חמץ. כמה חבל שרבים מן האנשים רואים זאת כ"חובתה של האישה" לנקות, לבשל,

לכבס, לגהץ, לטפל בילדים ולדאוג לכל צרכי הבית, ואם, חס ושלום, אחד מן הדברים לא נעשה בגלל

עייפות או חולי, כבר מתחיל כעס גדול ומיד "עפה" השאלה הפוגעת בחלל האוויר: "אז מה עשית

היום?" אוי! כמה קשה לשמוע משפט מעין זה, ואולי הלילה נעשה תשובה גדולה בעניין זה ונשבח,

נהלל ונקלס את האישה על כל הטובה שהיא גומלת איתנו יום יום

סיפור נפלא לשביעי של פסח על הכרת תודה עם רבי יחזקאל לנדא, בעל

'הנודע ביהודה' זצ"ל:

 יום אחד לאחר תפילת ערבית פסע הרב לעבר ביתו. עיניו נתקלו בנער נוצרי לבוש קרעים שתעה

והגיע לרחוב היהודים, בידו סלים ריקים והוא עומד וממרר בבכי. רבי יהודה ניגש לנער ושאל אותו:

"מה קרה? מדוע אתה בוכה?" הנער החל לספר בדמעות שליש: "התייתמתי מאמי, ואבי האופה

התחתן עם אישה רעה וחסרת לב. כל יום השכם בבוקר היא מחייבת אותי למכור שני סלים מלאים

בכיכרות לחם ברחובות העיר. במידה ואיני מצליח בכך, אמי החורגת מכה אותי באכזריות. היום

הצלחתי אמנם למכור את כל כיכרות הלחם, אבל לאחר השקיעה, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי

בכיסי וראיתי כי שלושים הזהובים שהרווחתי אבדו או נגנבו. אם אחזור כך אמי תכה אותי מכות

נוראות. כל היום לא אכלתי מאומה ועכשיו אני תועה ברחובות ומפחד לשוב הביתה".

 רבי יחזקאל חמל על הנער הנוצרי, הביאו לביתו ונתן לו לאכול ולשתות. לאחר שהנער סיים את

סעודתו הוציא הרב מכיסו שלושים זהובים ונתן לו. הנער חזר לביתו שמח וטוב לב.

 חלפו מספר שנים. בליל שביעי של פסח לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב היו שקועים בשינה

והרב ישב ועסק בתורה. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת ונכנס פנימה איש נוצרי. הרב שאלו

בתמיהה: "מדוע באת לכאן באישון ליל?!" האיש הסתכל לצדדים בחשש, ניגש לרב ולחש באזנו:

"הרב אינו זוכר אותי?! אני הנער הנוצרי שעשית עמו טובה גדולה לפני כמה שנים. הכנסת אותי

לביתך, האכלת והשקית אותי, נתת בידי את סכום הפדיון וכך הצלת את נפשי מידיה של אמי

החורגת. כעת נודע לי כי פורענות גדולה עתידה לבוא על היהודים בפראג, וכאשר נזכרתי בטובה

שעשית החלטתי לבוא ולהודיעך. לפני כמה ימים התכנסו בבית הוריי כל האופים הנוצרים בפראג

והחליטו לאבד את כל היהודים בלילה אחד! הם יודעים כי במוצאי חג הפסח היהודים ממהרים לאכול

לחם, והשנה החליטו האופים הנוצרים להטמין בסודי סודות רעל בפת הנאפית על ידם להמית את

יהודי פראג".

 "גיליתי לך סוד נורא", סיים את דבריו והוסיף, "מובטח אני שלא תגלה ממי שמעת את הדבר".

הרב לנדא התחלחל לשמע הדברים. הוא הודה מקרב לב לנוצרי ונפרד ממנו. לאחר מכן ישב בינו

לבין עצמו שעה ארוכה וניסה לחשוב מה יוכל לעשות, איך ניתן להציל את היהודים וגם לגלות את

מזימת הרשע לממשלה. לפתע עלה רעיון במוחו.

 באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב כל בתי הכנסיות בעיר. יצא כרוז ברחובות היהודים כי הרב

ידרוש לאחר תפילת שחרית בעניין הנוגע ליסוד היהדות וכל בני העיר נדרשים להגיע לתפילה

ולדרשה. לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל על הבמה, הסתכל בקהל הרב שהצטופף בסקרנות

לעומתו, והחל לשאת את דבריו: "רבותי. יודעים אתם כי למרבה הצער התורה הולכת ומשתכחת.

המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם גדולי הדור עלולים לפרקים לטעות. לדאבון לבי", אמר הרב

בקול רועד, "מוכרח אני להודות בפניכם כי אף על פי שאנו בקיאים בקביעות הירח, בחשבון החגים

ובסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שעיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי כי אני ובית דיני טעינו טעות

גדולה וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח. הקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום

אחד קודם זמנו. היום בו אנו עומדים אינו אחרון של פסח אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור לאכול

משהו חמץ עד למחרת בערב..."

 בני הקהילה נדהמו לשמע דברי הרב. בכל זאת איש לא העז להמרות את פיו, וכל היהודים

בפראג חגגו באותה שנה תשעה ימים )במקום שמונה הנהוגים בחו"ל(. האופים הנוצרים נדהמו. אף

יהודי לא הגיע לקנות את לחמיהם החמים כמדי שנה. הם התאגדו ותבעו את היהודים לדין על

ההפסד העצום שיגרם להם כאשר יצטרכו להשליך את הכמות העצומה לאשפתות. רבי יחזקאל נקרא

למשפט. לאחר שהאופים הנוצרים הציגו את טענותיהם באזני השופטים, הציע רבי יחזקאל לאופים

להתכבד ממעשה ידיהם, כיוון שהמשפט עלול להתארך זמן רב והם עלולים לרעוב... כמובן שהאופים

סרבו לאכול מהכיכרות שהרעילו. הרב הפציר בהם ובכל זאת אף אחד לא נגע בפתו. השופטים

תמהו. ואז הציע הרב לבדוק מה יש בכיכרות. הבדיקה העלתה שכולם הורעלו וכל האופים נמסרו

למשפט. היהודים הופתעו מתושיית רבם ולא הבינו כיצד נודע לו על מזימת האופים. הרב לא גילה

לאף אחד מה אירע. ורק כעבור שנים לפני פטירתו סיפר את הסיפור לבנו רבי שמואל וסיים במילים:

"לא חכמתי עמדה לי, אלא מידת הרחמים שחמלתי על נער נוצרי בשעת צרתו"...

והגדת לשכנך

 "בעלי ואני וילדינו גרים בשכונת שינקין בתל אביב, כבר עשרים שנה בערך. המגורים בשכונה

המורכבת מפסיפס של אנשים יקרים נעימים לנו ומחזקים את הרגשת הערבות ההדדית. שנינו

חוזרים בתשובה שבחרו להישאר בעיר ללא הפסקה. בחגים, משתלב הפסיפס הזה באופן מעניין

ומעורר השראה: בחנוכה נשמעות זמירות המעוז צור ליד נרות החנוכה מכל הדירות, לעתים באופן

מביך, עוד לפני שיוצאת השבת. בסוכות, יש עלייה לרגל לסוכה שלנו על הגג, להראות לילדים

הקטנים מהי סוכה. ובפסח, יש תחרות סמויה אצל מי מסיימים את הסדר הכי הכי מאוחר. כל

ההגדרות של שמאל-ימין, חרדי-חילוני, מסורתי-לאומי וכו', באמת מיטשטשות ברחוב שלנו שבו

ניכרת סובלנות ואהבה.

 לפני כמה זמן הצטרפה לבניין שלנו שכנה חדשה. בהגדרות השטחיות שמענו שהיא עיתונאית

שמאלנית הקשורה בכל מיני אופנים לתקשורת. ההגדרות התגלו בפועל כחיצוניות בלבד. תוך כמה

ימים נרקם סיפור אהבה של ממש בינה לבין ילדיי המעוטרים בפאות חסידיות ארוכות וילדותיי הצנועות. כל בוקר בדרכם לחיידר, כשהוציאה היא את כלבתה לטיול הבוקר שלה, פגשה את ילדיי

תוך שהיא טורחת להיפרד מהם אישית ולסלסל את פאתו הסוררת של מי מהם שלא הסתלסלה על

הבוקר. כמובן שמצד אחד הצבתי בעדינות גבולות בינה לבינם, אבל מצד שני גם אני מצאתי את

עצמי נשבית בקסמיה, וילדיי הפכו ממש לנכדיה שלה.

 פסח מתקרב. אין צורך שאפרט את העמל, ההתרגשות וההכנות לקראת היום הגדול. באחד

מימות חול המועד, ואני טורחת על הסירים המכילים את כל מטעמי סעודת החג, מהגפילטע פיש ועד

המרק הצח, דופקת לפתע בדלת השכנה היקרה. הריחות מזכירים לה את בית סבתא והיא נכנסת

למטבח הפסחי למהדרין שלי. היא המומה מציפוי נייר הכסף בכל פינה. אני מסבירה לה בחיוך,

שבימינו, היציאה ממצרים היא בחללית, ולכן צבע הכסף שולט בכל פינה. ובעודנו מדברות אני רואה

את ילדיי מסמנים לי בכל מיני צורות ופרצופים שמשהו היסטרי מתרחש פה. אני מנסה להבין ולא

מצליחה, עד שאחד מהם לוחש באוזניי שהשכנה האהובה מחזיקה בידה שקית עם ב י ס ק ו י ט י ם!

מפי נמלטה זעקה כמו שרק אחת שניקתה חודש את הבית וצדה כל פירור חמץ יכולה להוציא

מקרבה: אההה!

 השכנה הוצאה אחר כבוד ממטבחי ומביתי, תוך שהיא מתנצלת שלא שמה לב, והיא בדיוק

בדרכה להכין עוגת גבינה ולוותה משכנה, דלת ליד, ביסקוויטים.

 טוב, בערב נפגשנו למטה וכמובן שלא אמרתי לה מילה. אנחנו מאמינים בבחירה חופשית. לאחר

כמה ימים קוראת לי השכנה ומציינת בפניי שאחד הילדים, משה, לא מדבר אתה ולא עונה לה כשהיא

שואלת לשלומו. מוישי בן החמש מרכין את ראשו כשהיא מספרת לי זאת, ואני בפליאה שואלת אותו:

מוישי, מה קרה? למה אתה לא אומר שלום? מוישי מסרב לענות ולאחר כמה שידולים הוא מתפרץ

ואומר: אני לא רוצה לדבר אתה כי היא לא רוצה לצאת ממצרים!

 אני לא יכולה לתאר לאיזה משבר דיפלומטי נקלעתי. השכנה לא יכלה לכבוש את עלבונה. מצאתי

עצמי מאזינה לדיאלוג הממחיש את דברי הגמרא שמאז שחרב בית המקדש ניתנה נבואה )תוכחה(

לקטנים ושוטים. ואני מבטיחה לכם שממני בבית הם לא שמעו דברי תוכחה, אלא רק הסבר על

תינוקות שנשבו ולא יודעים. ובכן, השכנה התווכחה אתו בלהט וסיפרה עד כמה היא אוהבת את חג

הפסח עוד מילדותה ועד כמה היא קשורה לליל הסדר ומקפידה לקרוא את כל ההגדה. הקטן שלי

מוישי לא ויתר לה והסביר שאייבישטער )"העליון" ביידיש, כלומר הקב"ה( לא מרשה לאכול חמץ, ואם

היא אוכלת 'סימן שהיא לא רוצה לצאת ממצרים'.

 מכאן החל משבר חריף ביחסים. לאורך כמה ימים היא לא דיברה כשראתה אותנו. אחרי יומיים

ניגשתי אליה ושאלתי אותה: תגידי, מה הסעיר אותך כל כך? הרי בשבילך סיפור יציאת מצרים הוא

אגדה ולא הגדה, אז מה הקפיץ אותך? והשכנה היקרה הזאת ענתה את התשובה שכל כך רציתי

לשמוע: בשכל היא באמת לא מבינה מה כל כך העליב אותה, אבל עובדה, היא נעלבה עד עמקי

נשמתה מכך שהוא חושב שהיא לא רוצה לצאת ממצרים ביחד עם העם שלה. איזו מתוקה, חשבתי

לעצמי, זו הנשמה שלה שיצאה ממצרים ועמדה במעמד הר סיני שזועקת שגם היא רוצה. הרצון

לגאולה משותף לכולנו, גם אם בעומק הגלות יש כאלה שלא יודעים להגדיר ולצעוק את הרצון לגאולה

בשפה ברורה ומודעת. גם אם התעייפנו והתבלבלנו והתייאשנו, עדיין כולנו, בעומק הלב, רוצים

גאולה. ורבי נחמן מברסלב הרי אומר שהעיקר הוא הרצון.

 אז שנזכה כולנו, והשכנה שלנו בתוכנו, להיגאל גאולה אמיתית ושלמה עוד הפסח הזה. ואגב,

מוישי והיא השלימו והילדים שלי שוב נכדים שלה".

ליל הסדר בתוך הבור העמוק (קובי לוי הי"ו – 'העתונאי)

 יואל מישה בלקינד, היה הגביר החשוב של העיירה הציורית סמרגוניה בערבות רוסיה הצארית,

ששכנה לחופו של נהר הבלוז . רוב תושבי העיירה, היו יהודים תלמידי חכמים, שעשו מלאכתם עראי

ותורתם קבע. כמה מהם, היו גאונים עצומים, שלא צעדו ד ' אמות מבלי לעסוק בתורה. בלקינד

מיודענו, היה אף הוא בר-אוריין לא קטן, שעסק לפרנסתו ביבוא סחורות לממלכת הצאר הרוסי .

לזכותו של הגביר יאמר, שגם ידו הייתה פתוחה לכל ונדיבותו קנתה לה שם טוב בקרב גבאי הצדקה

שבמחוז, שלא לדבר על מאות הקבצנים, שאף פעם לא השיב פניהם ריקם. רק קבצן אחד, תושב

העיירה, הוא פשוט לא סבל ותיעב .

 ועכשיו נעשה הכרות קצרה עם חיים ז'ונדל אפשטיין, קבצן מושבע רווק וערירי, בן 32, שחוץ

מאשר לדפוק על דלתות ולבקש מזון ופרוטות, לא עשה דבר. ה'לשונות הרעות' טענו, שהקבצן ז'ונדל ,

הוא בעצם מיליונר גדול, שצובר את מיליוני פרוטותיו עמוק באדמה, ככלי אין חפץ עד כי יבוא שילה.

אך מראהו היה דוחה , ועננה של ריח לא נעים, ליוותה אותו בתמידות. מעולם, אבל מעולם, לא נתן

בלקינד פרוטה לז'ונדל, כי חשבהו לנוכל. הוא סמך בעיניים עצומות על כך שכולם חושדים שהוא עני

לא הגון .

 היה זה בוקר אביבי, שבוע לפני חג הפסח, אחרי תפילת שחרית ,כשז'ונדל הקבצן, החל לשרך

רגליו במרדף חסר סיכוי אחרי בלקינד ,לכוון אחוזתו. "הרב בלקינד, הרב בלקינד!" קרא ז'ונדל. הגביר

נעצר והיפנה ראשו לעבר הקבצן הצולע, כשעיניו מביעות בוז עמוק" . הרב בלקינד, עשה לי טובה,

שמעתי שלכבודו יש מאפיית מצות , האם יוכל כבודו לשמור לי שלוש מצות עבודת יד? ואולי גם אזכה

לקבל בקבוק יין טוב מן היקב של כבודו? לכבוד חג הפסח!...". זה היה כבר יותר מדי בשביל בלקינד.

גם מצות, גם יין, עוד מעט הוא גם יבקש לבוא לליל הסדר המשפחתי... הגביר חיפש משפט חכם

ולולייני, כדי להיפטר מן הטרדן והשיב: אם יישארו לי מספר מצות , ואם היין לא יחמיץ, אתן לך בלי

נדר!!! "תודה הרב בלקינד" אמר ז'ונדל בהתרגשות. מי יודע, חשב בלבו, אף פעם לא זכיתי ממנו

לפרוטה, אולי אזכה ליין ולמצות. נו, נו . גלגל סובב בעולם, ומי יודע מה ילד יום.

 יומיים אחר כך בשעת לילה מאוחרת, נשמעו דפיקות על דלת ביתו המפואר של הגביר . חיילי

הצאר עמדו בפתח, וכבלו את ידי העשיר המבוהל באזיקים כבדים. "אתה עצור באשמת הברחת כלי

נשק למלכות הצאר, מבלי להצהיר. יש לנו את כל ההוכחות לכך, שהנשק עבר לידי המורדים . "על

פקודת המעצר היה חתום קצין המחוז קומיסר יבגני בולקצ'וב . תוך דקות ספורות, הושלך בלקינד

לבוש בפיג'מה, לקול זעקותיה של אשתו ולנוכח פניהם המבוהלות של ילדיו, על עגלה גדולת מימדים

והובל אחר כבוד למעצר, שהוא שרשרת של בורות עמוקים וטחובים, שמי שנכנס לשם, ספק רב אם

היה יוצא בריא בגופו , שלא לדבר על בריאות נפשו. בלקינד חש, שחרב עליו עולמו. זרקו לעברו

שמיכה דקה, בקבוק מים והשאירו אותו קבור ששה מטרים בתוך האדמה, עם תולעים, עכבישים

והשם ישמור, עקרבים. על זה אומרים דורשי רשומות: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

 כל הלילה בכה בלקינד בתוך הבור והתפלל לישועה, כפי שמעולם לא התפלל .תושבי סמרגוניה

היו בהלם בבוקרו של יום. היעלמותו של בלקינד סמוך לפסח, הייתה גם מכה קשה לעניי העיר,

שהמתינו בכיליון עיניים לחבילות המצות וארגזי היין שהעביר הגביר לידי רב העיר הרב ראובן הירש,

שניצח על מלאכת החלוקה. אגב, חיים ז'ונדל אפשטיין מעולם, אבל מעולם, לא ניגש לחלוקת הקמחא

ד'פסחא של רב העיר. הוא ידע שיש קבצנים ועניים יותר ממנו .יום ועוד יום. ערב חג הפסח ויואל

מישה בלקינד עדיין טמון בבור , חי-מת, איש כבוי. עוד מעט ליל הסדר. מה יאכל? איך יקיים את

מצוות הפסח? מדוע לא הגיעו אליו עדיין? שומר בורות המעצר ולארי גורניצקי, היה טפוס קשוח

ואטום מבע. זעקותיו של בלקינד שיקראו לרב העיירה ראובן הירש, נפלו על אוזניים ערלות תרתי

משמע. הוא הריח את הסוף.

 השמש שקעה לה עגמומית וכוכבי ליל יציאת מצרים ריצדו במרומים, ובלקינד הגביר האומלל, חש

כי מותו קרב. הרעב הציק לו, וחמץ אסור באכילה. אוי, אוי, אוי" ,מאין יבוא עזרי"? פה ושם חדרה לה

קרן אור דקיקה. לפתע, הוא הבחין בחבל משתלשל מטה, ובקצהו קופסת עץ. "קח את החבילה "אמר

לו השומר גורניצקי אטום המבט. "זה בשבילך". לא יאומן . בתוך הקופסא, הונחו אחר כבוד 21 מצות

עבודת יד, שלושה בקבוקי יין, חזרת, כרפס, צלוחית חרוסת, כד מים והגדה של פסח" . עזרי מעם

השם. אעשה ליל סדר, אפילו בקבר".

 הגביר בלקינד אזר כוחות, ההשגחה העליונה חייכה אליו מלמעלה, והוא חש שהגאולה קרובה

ואין ייאוש בעולם כלל . תעצומות נפש אדירות נדרשו לו לקדש ולשיר את ההלל, לשתות 4 כוסות,

לאכול בהסיבה כזית מצה, לספר לעצמו ביציאת מצרים ואפילו למזוג כוס חמישית לכבוד אליהו

הנביא. כל ימי החג, עברו על הגביר עמוק בבור, כשכולו עמוד אש של תפילה ותחנונים . שבוע כשר

של פסח עמוק בבור . בבוקרו של איסרו-חג הפלא ופלא, הגיעו שני שומרים ענקיים לשפת הבור

והורידו סולם חבלים "עלה אדון בלקינד, עכשיו המשפט שלך". כמו יוסף הצדיק, החליפו את הפיג'מה

המזוהמת שלו במדי חייל רוסי, והעמידו אותו לדין בפני הקומיסר יבגני בולקצ'וב. המשפט לא ארך

יותר משתי דקות. "זכאי". בולקצ'וב הסביר לבלקינד, כי המידע אודות מבריח הנשק סבל מליקוי קל .

שם משפחתו של המבריח הרוסי היה בלקין, והוא התגורר בכפר ששמו 'סמורגין'. בעוד שבלקינד

שלנו הוא תושב העיירה 'סמרגוניה'. ומשום מה, עקב שמו הידוע של מיודענו העשיר בלקינד, חיילי

הצאר שמו פעמיו אל ביתו, וטמנוהו עמוק בבור. ומי דאג לשלוח לי מצות ויין לבור? שאל בלקינד את

קצין המחוז. "הו ,הו" חייך הקצין "חבר שלי דאג לך...". מי חבר, מה חבר. העיקר הוא חופשי ותודה

להשם. טעות לעולם חוזרת.

 חיילי הצאר, העלוהו אחר כבוד לכרכרה המפוארת של קצין המחוז והרכיבוהו לעיירתו סמרגוניה.

תושבי העיר מקטן ועד גדול, הרבנים והעסקנים יצאו להקביל פניו והשמחה גדולה הייתה. גם עניי

העיר הריעו לו במאור פנים. אחד מהם נעדר, והיעדרותו בלטה. הקבצן הוותיק חיים ז'ונדל אפשטיין.

עיני ילדי בלקינד זהרו משמחה ואשתו מחתה דמעות של אושר. הסיוט חלף. למחרת הגיע לעיירה

סמרגוניה, קצין המחוז יבגני בולקצ'וב וביקש לקרוא אליו את הגביר בלקינד לצריף רעוע בקצה העיר.

כשפתח את דלת הצריף לא האמין הגביר למראה עיניו, הקבצן המאוס חיים ז'ונדל אפשטיין שכב על

מיטתו כשכל גופו חבוש, פניו שרוטות ואדומות ורגלו הימנית מגובסת. לצידו ישב קצין המחוז. "זה

החבר הטוב שלי, ז'ונדל, שלא ראיתיו 41 שנה. הוא זה שהביא לך מצות ויין, בזכותו, עשית ליל סדר

כשר בתוך הבור ואכלת מצות שבעה ימים . "בלקינד בלע את לשונו במבוכה. מה עניין ז'ונדל אצל

קצין המחוז ?שאל את עצמו. "כן, לידיעתך מר בלקינד, גם אני חייב את חיי לז'ונדל. גדלנו באותו כפר,

וילדותנו עברה עלינו בידידות עמוקה . באחד הימים בהיותי בן 00, נפלתי מצמרת עץ ושברתי את

עצמות רגלי וצלעותיי, איבדתי את ההכרה וגם דם רב, אבל ז'ונדל ידידי ,שהיה קטן ממני בשנתיים,

קרע את חולצתו, חסם את קילוחי הדם , ורץ כמו איילה שלוחה להזעיק עזרה. אני... אני חייב לו את

חיי ."...ואיך הגיע ז'ונדל אלי, אל הבור שבאתר המעצר? שאל בלקינד המום ומשתאה. "פשוט מאד.

הוא ישב מתחת לעץ סמוך לבית שלך, וכשהגיעו לעת לילה חיילנו לעצור אותך, הוא הבין שאתה

בצרה גדולה. הוא טיפס אל מאחורי העגלה הגדולה, ונחבא בין שקי החיטים. כשהגיעו חיילי למחנה

המעצר, הם גילו אותו מסתתר מאחור וחבטו בו ללא רחמים, עד שהגעתי לשם ועצרתי אותם

מלהרגו. הוא זחל למשרדי זב דם. אחרי חצי דקה של שיחה, זיהיתי אותו כידידי ומציל חיי מן הילדות,

ז'ונדל אפשטיין. והוא התחנן על נפשך. הוא אמר לי "יבגני ידידי, הצלתי את חייך וזכית למעמד

מכובד. מעולם לא פניתי אליך בבקשת עזרה. עכשיו, הכניסו לבור צדיק יהודי, איש חסד מופלא, והוא

גם חבר שלי, שאין לי ספק שידו לא הייתה במעל. הוא אזרח נאמן! אני מתחנן בפניך יבגני ,ובשם

ידידותנו, אנא, אפשר לי להביא לו מצות יין ושאר צרכי החג . אל תפגעו בו לרעה" . "הוא שיכנע אותי

בתמימות שלו, שלא להתאכזר אליך אדון בלקינד, וזכית לחבילה נדיבה של מזון כשר לשבוע שלם,

שקנינו מיהודי העיר הסמוכה.

 ר' חיים ז'ונדל חייך לעברו של בלקינד כאוב ומיוסר ואמר לו בקול חרישי "הרב בלקינד, אני מוקיר

לך המון טובה על הכוונה הטהורה שלך לתת לי מצות ויין לחג, זה כל כך ריגש ושימח אותי,

שהרגשתי צורך עז לקרוא תהילים להצלחתך סמוך לביתך, עד שלפתע שבאו החיילים. אני מקווה

שאתה מרגיש טוב וחזרת לעצמך בריא ושלם". דמעה קטנה של בושה, בצבצה מעינו הימנית של

בלקינד. לפתע, הוא חש שנובעים מתוכו מליבו , מפלים ונהרות של אהבה, לקבצן האומלל הזה,

שמאותו רגע נדמה בעיניו, כאיש הכי יפה וטהור בעולם. איש, שיש לו הכרת הטוב כלפיו רק על

הבטחה, שאפילו לא התכוון לקיימה . הגביר בלקינד הבחין גם כי אותו ניצוץ חוזר בעיניו של חיים

ז'ונדל , איננו ניצוץ של נוכלות חלילה, הוא ניצוץ של אהבת ישראל, אלא שהוא טעה באבחנה. "אני

מודה לך חיים ז'ונדל, שכנראה בזכותך נפלתי לבור, כדי שמשם אזכה להביט על בני אדם בעין טובה,

כל הזמן".

וישמע אלוקים את נאקתם (הגדת ר’ שלום)

 נאקה היינו זעקה ללא מילים. כלל ישראל במצב בו היו נתונים ,מרוב העבודה והיגון שבשעבוד -

לא יכלו כלל להוציא מילים מהפה. אך האם כל אימת שאדם מתפלל בלא מילים נשמעת תפילתו ?על

כך סיפר ר’ שלום מעשה נפלא .

 בעיר ברדיטשוב היה בעל תשובה אחד שלא ידע כלל להתפלל , ואפילו לקרוא א-ב לא ידע. לקחו

כאב רחום סניגורם של ישראל -ר’ לוי יצחק מברדיטשוב - ולימד אותו אט אט לקרוא א-ב ,ואח”כ

ניקוד וכו .’כשה’תלמיד’ החל לקלוט, לימדו לקרוא את התפילה מתוך הסידור בסבלנות אין קץ. כך

היה מתפלל באיטיות ב-ר-ו-ך א-ת-ה, עד שהתלמיד התרגל ונהפך להיות כוותיק המתפלל במהירות

ובחפזה. לשיא הגיע כשהחל לפקוד את ביהכנ”ס רק ב’ישתבח’ וביעף היה עם הציבור לעמוד שמו”ע .

לחש לו ר’ לוי יצחק באוזנו: “בז’ בז’” ]גיבובי מילים בלתי מובנות[ ...אמר לו בעל התשובה: “איני מבין

מה אמר כבוד הרב ”חזר שוב ר’ לוי יצחק על ההברות הללו, ושוב משך הלז בכתפיו לאות שאינו מבין

את כוונת רבו . אמר לו הרב: אם אתה לא מבין מילים אלו, כיצד ה’ יבין אותך ? ענה לו התלמיד: אין

הנדון דומה לראיה, ואשיב לך בשאלה :האם אבא מבין את בנו התינוק כשצועק גיבובי מילים? ה’ הוא

אבא רחום, ואבא מבין את תינוקו גם אם לא מתבטא כיאות !

 התפעל סנגורם של ישראל מאוד מדברי הסנגוריה הללו !הוסיף ר’ שלום “ואני אומר: כשתינוק

צועק בשפה לא מובנת- רץ אליו אביו ומחבקו וממלא את משאלותיו. אך אבוי לבן גדול שיודע לדבר,

וכך מדבר - אז תגובת האבא היא שתי סטירות ”...

מנהג פתיחת הדלת בשפוך חמתך (חג גדיא)

 סיפר הרה"ג רבי שמחה שלמה לוין שליט"א בנו של הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל :בשבת חול

המועד, ביקר אבא זצ"ל, בכלא כדרכו, את אסירי המחתרות, משהגיע שאל והתעניין אצל האסירים

איך עבר "ליל הסדר "אחד האסירים שדעתו הייתה בדוחה עליו השיב לאבא ואמר : רבינו, ליל הסדר

עבר עלינו כהלכתו, בכל פרטיו ודקדוקיו, אלא שדבר אחד נבצר מאתנו לעשותו . תמה רבי אריה

ושאל: ומהו אותו דבר שבקשתם לעשות ולא יכולתם? השיב האסיר לרבו בחיוך ואמר: מנהג ישראל

לפתוח את הדלת ב"שפוך חמתך", וזה לא יכולנו לעשות, כדי שנרגיש כבני חורין אמיתיים .

 חייך רבי אריה למשמע הדברים והשיב לבן שיחו: אכן את הדלת לא יכולתם לפתוח, אבל מעלת

בן חורין אינה תלויה בדלת הנפתחת, אלא במעלת נפש האדם, אם פותח הוא פתח קטן בלבו,

להתקרב לבוראו, אזי בן חורין אמיתי הוא. אדם יכול לצאת ממסגר נפשו ומכלאו הפרטי, בא כלואה

נשמתו הטהורה בכבלי התאוה והחומר, אם רק יפתח לה פתח קטן, להאיר לה ולהוציאה ממחשך ...

אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה ( מראה כהן)

 כידוע, יש להבין עניין ההרווחה בקירוב לפני הר סיני בלי קבלת התורה .וכפשוטו יש לפרש, שהרי

אדם הנכנס לחנות שמוכרים שם מיני בשמים ותמרוקים, או פרחים למיניהם, הרי אף אם אינו קונה

מאומה מכל מקום אין ספק שביציאתו מן החנות, נודף ממנו ריח טוב, ריח נעים וערב, שקלט

מהחנות. וכמו כן אלו קרבנו לפני הר סיני, אשר שם ראינו התגלות אלוקית - וירד אלוקים על הר סיני

- אפילו אם יצאנו משם בלי תורה - דיינו .המראה עצמו, והקדושה שירדה וחלה על ההר, כל אלו

כשהם לעצמם היו פועלים רושם כה חזק ועמוק בנשמתנו, עד שהיינו מתעלים בהר סיני בעליה

מופלגת, ואלו לא באנו אלא בשביל זה - דיינו. וזהו הפשט הפשוט .ו

 עובדא ידענא, שתוכל לשמש כדי לקרב ענין זה לחושינו . וגופא דעובדא הכי הוה: כהיום גר

בקווינס ניו יארק רב אחד ושמו הרב פרץ שטיינבערג שליט"א. אביו של הרב פרץ היה בעל הבית

חשוב ויקר מאוד, מר אלכס שטיינבערג ז"ל. והוא שימש כהדירקטאר של הועד בישיבתנו תורה ודעת.

ופעם ערך מר שטיינבערג בביתו, מסיבה לטובת בית מדרש גבוה בלייקווד . האסיפה התקיימה

בקומת המסד של ביתו, וראש הישיבה הגאון ר' אהרן זצוק"ל חכה בבית למעלה עד שנתאספו כל

הקרואים , ואז ירד למטה לדבר .

 בין ה"עולם" היה נוכח איש אחד, שלא היה שומר תורה ומצוות ולא שנה ולא למד. רק שמועה

שמע ש"ראביי" אחד גדול יבקר בבית מר שטיינברג, והוא רצה לראותו, על כן בא והתיישב בשורה

הראשונה מול פני הגאון ר' אהרן . מה היו דבריו של ר' אהרן באסיפה זו? מה היה ה"אפיל" שלו ?הוא

מסר שיעור בסוגיא ד"אין משנין מצדקה לצדקה" אלו היו דבריו למסובים . איש זה כמובן, לא הבין

מילה אחת. (וכנודע, שאפילו בני תורה חשובים לא יכלו בנקל לתפוס שיעוריו של ר' אהרן, מחמת

עומק הדברים, וגם מחמת מהירות דברי קדשו - עד מהרה ירוץ דברו ) אבל כמה ימים אחר כך, אמר

אדם זה למר שטיינבערג, שאף שלא הבנתי מילה אחת אבל הרגשתי שינוי גדול בנפשי ובחיי .

 והנה יהודי זה היה לו מסחר בשותפות עם אחיו, עסק שהיה פתוח בש"ק. ויהי ביום השישי

שלאחר מסיבה זו, נגש אל אחיו ואמר לו ששוב אינו נכנס לעסק ביום שבת. וכך נהג מאז, שבוע אחר

שבוע במשך תקופה ארוכה, עד שהוכרח אחיו להיפרד מעמו, לאחר מכן הלך אותו יהודי ועלה לארץ

ישראל ונעשה שומר תורהו מצוות אמיתי .

 מה גרם לו לשינוי הגדול הזה? שהייה במחיצתו של ר' אהרן פחות משעה. ואף שפת אידיש לא

הבין. אבל עצם הישיבה במחיצתו גרמה לו להפוך לגמרי לאיש אחר. וזהו גם אמירתנו כאן... אילו

קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו.

בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו

 בימי מלחמת העולם השנייה, במהלך בריחתו מפולין לרוסיה, נתפס ר' שלום כספי בידי חיילי

הצבא האדום ונחשד כמרגל, הוא נשפט ונידון לעשר שנות גלות בסיביר! באחת השנים, כאשר לפי

חשבון יהודי המחנה חל חג הפסח, הצליח ר' שלום בדרך לא דרך להשיג קמח, חפץ הוא מאוד לקיים

מצוות אכילת מצה לפסח, לפיכך טרח, יגע ובנה תנור ואפה מצות בקמח שבידיו . לאחר הפסח

התעוררה לו שאלה אודות כשרותן של המצות בשל התנור . עברו מספר ימים ולמחנה הגיע תלמיד

חכם, הציע לפניו ר' שלום את ספקותיו. השיב לו: "אם כדבריך, הרי המצות חמץ ." הבחין היהודי

בצערו של ר' שלום שניכר על פניו וכדי להפיס את דעתו אמר: "ראה נא, הנה יש עימי מצות כשרות,

קח אותם ולפחות תזכה לאכלם ב"פסח שני"... וכך עשה מיודענו . עברו שנים, הסיפור נשכח ור'

שלום שוחרר מסיביר ועלה לארץ והתגורר בעיירה דימונה. יום אחד ראה בבית הכנסת מונח לוח שנה

ישן, עלעל בו וראה , שמופיעות בו השנים בהן שהה בסיביר. והנה למרבה הפתעתו, ראה , כי השנה

שבה אירע הסיפור עם המצות והתנור הייתה שנה מעוברת, נמצא שאת מצות החמץ אכל בפורים...

ובפסח זכה ואכל מצות כשרות!

קמחא דפסחא (ברינה יקצורו, עלון 091)

 לפנינו מעשה נפלא, שספר הגר''י זילברשטיין שליט''א: בליל הסדר של שנת תשס''ה, התרחש

אירוע מצער בביתה של אחת המשפחות הנכבדות בבני ברק. רק התחילו את הסדר, ואחת מבנות

המשפחה נפלה ארצה מעולפת. למותר לציין את ע ֹגמת הנפש הרבה שנגרמה למשפחה, כאשר לבד

מעצם ההתעלפות שערערה את הרגשתם של המשפחה, הרי שבואם של האמבולנס וצוותי הרפואה

וה'הצלה', בליל הסדר, עורר רעש גדול ברחוב כולו, מה שלא מוסיף, כידוע, להרגשה הטובה של בני

הבית... הבת הובהלה לבית החולים, ואחד מאחיה הגדולים, הצטרף אף הוא לנסיעה. אפשר רק

לתאר, באיזו הרגשה עבר ליל הסדר על בני המשפחה שנותרו בבית, ולא ידעו מה מצבה של הנערה,

והאם הייתה זו התעלפות סתמית - שנגרמה בשל חולשה, או שמא עתה יתגלה חלילה, שהיא לוקה

במחלה חמורה יותר, וכל המשפחה תכנס לסחרור .

 בתום ה'סדר' המזורז, מיהר האב לבית החולים לראות את שלום ביתו, וכיון שמדובר באדם נכבד

מאד, תלמיד חכם וירא א-לקים, הרי שכבר בעודו בדרך, החל לעשות חשבון נפש על מה ולמה עשה

לו הא-לקים כזאת. הלא דבר הוא! הרי מדובר בילדה בריאה לחלוטין, ומה קרה שלפתע היא

מתעלפת !?בהגיעו לבית החולים, התבשר האב שמצבה של בתו שפיר , ולא התגלו כל סימנים

מדאיגים על מחלות כאלו ואחרות ל"ע. אבל דווקא עתה, לאחר הבשורה הטובה, מששבה אליו נפשו,

עשה את חשבון נפשו בצורה יותר מעמיקה, ואכן עד מהרה, הגיע למסקנה בשל מה ארע האירוע

המצער...

 יהודי זה הוא אחד מחשובי השכונה בה הוא מתגורר, ולבד מכך שהוא מרביץ תורה לרבים,

מתעסק גם בענייני חסד. מייד לאחר פורים, ועד לחג הפסח, נוהג הוא - במשך שנים רבות -

להסתובב עם ידיד נוסף, בבתי הדיירים ולאסוף כספים עבור אלמנות. בתקופה שלפני החג, הוא

מעביר מידי שנה סכומי כסף נכבדים לאלמנות, המסתייעות בכך בצורה משמעותית בקנית צרכי החג.

בשנה זו, התעוררו אנשי ועד הקהילה למסד את פעילות החסד בשכונה, ולבצעה בצורה מאורגנת,

תחת קורת גג אחת, וזאת כדי שתהיה אפשרות לאסף סכומי כסף גדולים יותר, ולחלקם לפי הצורך.

הועד העביר הודעה לכל העוסקים בצרכי צבור וגבאי הצדקה בשכונה, לבל יאספו עוד כספים בצורה

עצמאית, ויחדלו מגביותיהם הפרטיות, למען טובת המגבית הכללית, והדגישו, שהמגבית השכונתית

תדאג להגיע לכל המקומות, ולחלק כסף לכל סוגי הנצרכים שקבלו עד היום, את התמיכה מהגופים

הפרטיים. מיודענו התקומם כנגד ההוראה, וטען שיקשה עליו לציית לה, משום שהוא חושש, שאחרי

הכול ועם כל רצונם הטוב של אנשי הועד ,וכוונותיהם הטובות, הרי כאשר תתארגן המגבית בצורתה

החדשה, האלמנות שקבלו ממנו את הכסף כמדי שנה, לא תקבלנה אותו עכשיו במועד ובכמות

הרגילה, והן עלולות להיפגע מכך, 'ואינני רוצה לחשוב מה עלול לקרות, כאשר פוגעים באלמנה',

אמר. אנשי הועד הרגיעו אותו, ואמרו שאין לו מה לחשוש, וכל האלמנות שקבלו בעבר את הכסף,

יקבלו אותו גם כעת באופן המכובד ביותר, ובמועד הראוי, והכל יפעל על הצד הטוב ביותר.

 בשמעו את זאת, נאות בעל החסד להצעה, ולא אסף כמידי שנה את הכסף עבור האלמנות. בעת

אפיית המצות, בערב חג הפסח, נגש אליו בנה של אחת האלמנות, ושאל בשם אמו, מדוע לא קבלו

השנה את התמיכה הקבועה... האיש נדהם עד עמקי נשמתו, והבין על אתר, שהחששות שהעלה

בפני הועד, התבררו כמוצדקים ונכונים. פנה הוא מייד אל הועד, וטענתו בפיו: "הרי הבטחתם לי

מפורשות להעביר את כל הכסף של האלמנות"? אנשי הועד השיבו לו, שאכן כן, הם התכוננו לקיים

את ההבטחה , אלא שלפני שחלקו את הכספים שנאספו, דרגו את רשימת הנצרכים ברשימה אחת

גדולה, וכיון שהאלמנה הזו שהוא מדבר עליה הייתה בסוף הרשימה, לא הספיק הכסף... הדבר

הכאיב לו עד מאד, והוא בא בטרוניה אל אנשי הועד מדוע לפחות לא טרחו להודיעו על כך, ואז הייתי

עושה מאמצים אישיים, על מנת להעביר לאלמנה את הכסף, או לפחות את חלקו. הדבר היה כאמור

בערב חג הפסח, לאחר חצות ...למרות הזמן קצר שעמד לרשותו, קיבל האיש על עצמו להשתדל

להעביר את הכסף עד כניסת החג, אולם טרדות ההכנה לחג, ואפיית המצות, השכיחו ממנו את הדבר

לחלוטין, וכשנזכר בכל זה - היה כבר ליד מיטת בתו בבית החולים. ההתעלפות אירעה, כאמור,

בתחילת ליל הסדר.

 למח ֹרת, בתפילת שחרית בבית הכנסת, ניגש אליו בן אחר של אותה אלמנה, ואמר לו: "ברצוני

לספר לך מה היה אמש בביתנו בתחילת ליל הסדר. כאשר אמרנו 'הא לחמא עניא ,' והגענו למלים 'כל

דכפין ייתי ויכול', פרצה אמי בבכי, ואמרה 'ראו, ראו איך שכחו ממני השנה... נשכחתי כמת מלב, ואף

אחד גם לא זכר את כל הטובות והמפעלים שבעלי עשה כאן בשכונה, והיטיב עם הרבה תושבים,

שכחו אותי לגמרי .''...איש החסד שאלו, האם הוא יכול להיזכר מה הייתה השעה שבה פרצה אמו

בבכי. הבן ענה לו את השעה, והתברר שהיה זה בדיוק באותו רגע שבו התעלפה הנערה, והשביתה

את השמחה בקרב בני משפחתה!!! 'אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך'. ואם לא עושים

כך, ומשביתים את השמחה מביתן של האלמנות, אזי הקדוש ברוך הוא גורם להשבתת השמחה

בבתיהם של מי שהיו יכולים לסייע . והגם שבמקרה זה, אי אפשר להאשים את בעל החסד, שכן הוא

דאג את דאגתה של האלמנה, ובתחילה אף סרב להיענות להצעתם של אנשי הועד, אבל אחרי הכול

האלמנות שהיו רגילות לקבל את כספי הצדקה ממנו, לא קבלו אותו השנה , ונגרם להן צער. וכבר

כתב שלמה המלך ע"ה (משלי כא, כא" ) )ר(ֵדף צדקָ ה ּוחָסד יִּ מ ָצא ַחיִּים צדקה וכבוד''.

צפון (כתב סופר)

 מהיכן נובע המנהג לגנב את האפיקומן ?מובא בספר “בית אהרן” בשם ה’כתב סופר’ על פי מה

דאיתא בגמרא (פסחים קיג, א): אמר ליה רב לרב אסי: לא תדור במתא דלא צניף בה סוסיא ולא נבח

בה כלבא” - אל תגור בעיר שבה הסוס אינו צונף והכלב אינו נובח. מדוע? כי אם יבואו גנבים, אי

אפשר יהיה לרדוף אחריהם. אם הכלב רואה גנב - הוא נובח ואז אפשר לרדוף אחריו על ידי הסוס,

אבל כשאין כלבים - יבואו גנבים .

 והרי בליל הסדר “לא יחרץ כלב לשונו” - הכלבים לא נבחו, ממילא אפשר היה לגנוב, וזכר לזה

גונבים הילדים את האפיקומן ...

אחד מי יודע פעם (האדמו”ר מבעלז)

 שאלו את הרבי מבעלז, רבי יששכר בער, מדוע אומרים בליל הסדר “אחד מי יודע... אחד

אלוקינו”, הלא ודאי שאנו יודעים זאת, הרי אמונה זו מלוה אותנו כל השנה . השיב: אדם שהוא עשיר

גדול, לעולם אינו מגלה כמה כסף יש לו. מתי הוא מגלה? אם קורה שהוא שותה כמה כוסות יין, אז

נפתח פיו והוא מגלה את כל סודותיו. “נכנס יין - יצא סוד” )ערובין סב, א(. אף אנחנו, כל השנה אין

אנו מדברים על אוצרותינו. אבל לאחר ארבע הכוסות, נפתח הפה ואנו מספרים ומגלים את כל

האוצרות: אחד א-לוקינו, שני לוחות הברית ...

“התיצבו וראו את ישועת ה’ אשר יעשה לכם היום.” (ומתוק האור)

 אני עצמי זכיתי להרגיש הרגשה מעין זו לא מזמן, כשטסתי משיקגו למכסיקו, שיקגו נמצאת

בארצות הבית והשפה המדוברת שם היא אנגלית, ואילו במכסיקו מדברים ספרדית. ואני את שתי

השפות הללו לא זכיתי להכיר ...

 כשאדם נוסע במטוס למדינה זרה, לפני הנחיתה נותנים לו שאלון, ובו עליו למלא את כל פרטיו

האישיים: שמו, מאיזו מדינה הוא מגיע וכו’, כך ידעו מי הוא ומה טיבו . גם בטיסה שלי קבלתי שאלון

כזה. הבעיה הייתה שהמסמך הזה היה כתוב באנגלית ומתורגם לספרדית ואני לא ידעתי מה לכתוב.

איכשהו הצלחתי לכתוב את שמי וגם לציין שאני ישראלי . הבטתי מסביבי, אולי מישהו מהנוסעים יוכל

לעזור לי למלאות את השאלון, וראיתי שהמטוס ברובו ריק. ישבו שם כמה גויים מכסיקנים, וזהו . מה

עושים? התחלתי להתפלל ולומר פרקי תהילים.

 לפתע עלה בראשי רעיון: בפלאפון שלי יש את המספר של המארח שלי, שלמה שמו, והוא אמור

לי לחכות לי בשדה התעופה . מיד כשאנחת אדליק את הפלאפון, אתקשר אליו, אקריא לו מה כתוב

בפתק והוא כבר יסביר לי מה עלי לעשות . כשנחתנו, חייגתי מיד את המספר של שלמה, וענתה לי

מזכירה אלקטרונית בספרדית, ואז נזכרתי שהחליפו את הקדומות של הפלאפונים במקסיקו. בקיצור:

אין לי אפשרות להתקשר אליו . חשבתי לעצמי: לא נורא, בודאי אשתו נמצאת בבית והיא תעזור לי .

צלצלתי לביתם, וענתה לי המשרתת הגויה שלהם, בספרדית כמובן: “בואנו” )שלום בספרדית(.

ניסיתי לגמגם משהו על שלמה ועל יהודית אשתו, אך היא לא הבינה מה רוצים ממנה ונתקה את

הטלפון .

 נו, עכשיו אני תקוע . ועדיין לא התייאשתי. חשבתי לעצמי: הרי במשטרת הגבולות תמיד יש תור

ארוך. היה זכור לי שבכניסה לארה”ב הוצרכתי להמתין למעלה משלשת רבעי שעה, וחשבתי שגם

כאן יהיה כך. שלשת רבעי שעה זה זמן ארוך, ובזמן הזה ודאי אמצא איזה יהודי שיעזור לי . הגעתי

לאולם והנה הוא ריק! אין שום תור, רק אני הייתי שם ועוד ששה פקידים... ומה עכשיו ?הכנסתי את

הטופס בתוך הדרכון שלא יראו את החלק הלא ממולא, נגשתי לפקידה ואמרתי לה באנגלית עילגת:

‘אינני דובר אנגלית כל כך טוב...’ אבל גם היא לא הבינה אנגלית, ולכן הפנתה אותי לפקיד השני

שהוא דובר אנגלית . לא הייתה לי ברירה, נגשתי לפקיד ההוא ואמרתי לו באנגלית‘ :אינני דובר

אנגלית, החבר שלי נמצא בחוץ. התכונתי שיקרא לו כדי שיתרגם .’הפקיד הביט בי במבט חודר ואמר:

“אם אינך יודע אנגלית, אז תדבר עברית ..!!”אני על כל האפשרויות חשבתי, אבל על אפשרות כזו,

שפקיד במכסיקו ידע עברית - על זה לא חשבתי ...

 הקדוש ברוך הוא יודע טוב יותר מאתנו איך לעזור לנו, תפקידנו הוא להתפלל ולא לתת לו עצות.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים (דרישת החכמים)

מסופר, שהרב הגאון מרן החיד"א זצ"ל התייצב בפני הקיסר נפוליון בונפרט, שהעניק שוויון זכויות

ליהודים ,אבל ביקש לכפות עליהם התבוללות ונישואי תערובת ,רחמנא ליצלן. שאל בונפרט את רבנו

החיד"א: "כיצד יתכן, שנביאי ישראל התנבאו על כל העתיד להיות, ולא רמזו עלי, שאני עתיד לעשות

גדולות ונצורות ולכבוש כמעט את כל העולם כולו".

ענה החיד"א על אתר" :חכמינו אמרו, כי אין לך דבר שלא רמוז בתורה. אף הקיסר ירום הודו רמוז

בה, ושלמה המלך התנבא עליו בחכמתו: 'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו' .'לקח טוב'

תרגומו בצרפתית 'פרטי בון', והואיל וסדר המילים בשפה העברית הוא הפוך, הרי כאן 'בונפרטי .'

הקיסר הוא לקח טוב, שכן הכריז על חופש וחירות, ביטל את גזירת האינקוויזיציה והגביל את סמכויות

האפיפיור . "התפעל הקיסר מן הדברים, והתגאה עד מאוד בכך ששמו רמוז בתנ"ך. "אבל", המשיך

הרב החיד"א, "יש לפסוק זה המשך, אמנם 'לקח טוב נתתי לכם' קיסר של חסד, אבל 'תורתי אל

תעזובו' דווקא בעת כזו, נדרשים אתם לדבוק בתורה ביתר שאת וביתר עוז". הבין הקיסר ,שהחכם

היהודי מוכיחו ברמז על פעולותיו להטמעת היהודים, ומתריע שהחופש לא יהא מאיץ ל"חפשיות ."

אז ישיר משה

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וגו' אז ישיר משה ובני ישראל )יד-ל. טו-א(. יש להבין,

מדוע חיכו בני ישראל עד עתה ולא אמרו שירה בזמן שקבלו המצרים את עשר המכות.

הדבר יובן על-פי משל :לאחד שהיה בבשרו כיב של מוגלה, והרופא קבע שיש לחפור בבשר החי

ולהוציאה. מובן, שהדבר כרוך בכאבים עזים, ואי אפשר לעשותו בפעם אחת. בכל יום היה הרופא בא,

חותך מעט, ומחליף את התחבושות .בכל יום היה החולה מתחנן לפניו שירפה ממנו ולא יכאיב לו עוד,

ובכל פעם היה הרופא מנחמו: "הנה אנו מסיימים ,הנה גמרנו", אבל למחרת היה בא וממשיך

במלאכתו ,עד שהחולה פסק להאמין לו, שיהיה סוף וקץ לעינויו ומכאובו. יום אחד ראה הרופא

שהפצע מנוקז כולו, הולך ומחלים, והיום יהיה הטיפול האחרון. ביקש לשמח את לב החולה, ואמר לו:

"היום הוא באמת היום האחרון ,"וכדי שיאמין לדבריו, שבר לעיניו את סכין הניתוחים. כך היו בני

ישראל משועבדים במצרים, וראו את המכות ניחתות על המצרים, ועדיין לא נגאלו. כאשר כבר יצאו

ממצרים, רדפו אחריהם המצרים להחזירם. ועל כן , כשחצו את ים סוף, עדיין היה בליבם חשש: "כשם

שאנו יוצאים מצד זה, כן המצרים יוצאים מצד אחר", ויחזרו להשתעבד. רק כאשר ראו את מצרים מת

על שפת הים ,ידעו שגאולתם הושלמה ושוררו את השירה .בן איש חי

לסוסתי ברכבי פרעה (יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 הרבה דמיון יש בין עם ישראל בעת צאתו ממצרים לבין ילד צעיר. הקב"ה הוציאנו טרם קיבלנו את

התורה, ולפני שהקדושה פשטה בכולנו. בשביעי של פסח עדיין קטרגו מלאכי השרת 'הללו...

והללו...'. היה מקום לקטרוגם, עדיין היינו שקועים 'בבוץ המצרי', טרם השתחררנו מזוהמתם. אך ַהיָם

רָ אה, וַיָנֹס! ראה את וַיָנָס וַיֵ ֵצא ַה ּחו ָצה. ראה את ארונו של יוסף, נער הצעיר שהתנסה והתגבר. בכך

יש תקווה לכולנו .

 מדרשי יציאת מצרים שזורים במשלים הפותחים במילים 'משל לאב המוליך את בנו'. בנים צעירים

אנו לאבינו מלכנו, בלתי מעוצבים ובלתי יציבים. גם לנו, בחינוך ילדינו, צפויות עליות ומורדות, ימי

זוהר וימי אופל. אל לנו להיבהל מכך, כי זוהי דרך החיים. כמו בימי צאתנו ממצרים שהקב"ה הוליכנו,

גם כאשר הקשינו לו עורף שוב ושוב. התקדמנו אל עבר ארץ ישראל תוך מעידות רבות, אך ה' לא

נ ָט ַשנו. כך, הורים ומורים בונים ומלטשים את הנער צעיר, תוך ידיעה שהנסיעה לא תמיד חלקה.

ממתינים להצלחה שתאיר .

 קראתי על הגאון המופלא הרב אברהם גניחובסקי זצ"ל, שדרכו היה להתבונן בכל דבר לעומק,

ואף שיחות חולין שנקלעו לאוזניו היה מנַ ֵכס לעבודת השם. מעשה, ונהג מונית ירושלמי, עמו נסע

הרב, הצביע על צומת רועשת והכריז 'תודה ל ֵק-ל, כאן ניצלו חיי!' המשיך וסיפר נרגשות שבעבר היה

ַפ ָר ש משטרתי, עד שפעם נפגע הסוס והעיפֹו ארצה. משאית דרסה את הסוס, והפרש שהועף נפצע.

 לאחר חודשי אשפוז והחלמה , ָפַרש ַה ַפָרש משירותו במשטרה, ובדמי הפיצויים והפנסיה רכש

מונית. המשיך ואמר 'הייתי טוב בעבודתי . שלטתי בשלשת היסודות הנדרשות ִּמ ַפָרש מומחה.'

כשהרב התעניין מה אילו 'שלשת היסודות', הסביר ,ראשית - כשעליך לפנות ימינה או שמאלה, אין

לגרור את מושכות הסוס בבת אחת. יש למשכו בהדרגה ובעדינות, וכך למנוע התנגדות. יסוד שני -

עליך להראות לסוס נחישות! הסוס כנוע ומקבל מרות מרוכב בטוח! הרב שואל, והיסוד השלישי?

מסבירו האיש, שלכל סוס יש את ה'שיגעון' שלו. במקום להיאבק בתכונה זו, צריך 'לחיות' עמה,

לדוגמא, מספר האיש, הסוס שלי אהב לראות בלונים עפים. ידעתי שכאשר הוא נעצר לראות בלון

מתרומם בשמים, אמתין עד שהבלון יתרחק מן העין, כי אי אפשר 'להילחם' בסוס !הרב שמע

בשקיקה, כאשר מחשבותיו מ ַתֲאמֹות בין מה ששמע לבין 'לקח לחיים'. ואז ַשֲאלֹו הרב, "אם כן אפוא,

ושלטת ביסודות הרכיבה, איך ארעה התאונה, זו שניצלת ממנו בחסדי שמים?" ענה האיש, "האמת

שהאשמה בי! עצרתי בצומת הסואנת והיססתי לאן לפנות. עיכבתי את ההנחיה המתבקשת. הסוס

היה מבוהל, הוא חש בחוסר הביטחון שאחז בי, חסרו לו יָ ַדי המיומנות הרגילות להנהיגו. הוא דהר

קדימה בבהלה, ואת ההמשך העצוב כבר סיפרתי "...

 הרב גניחובסקי זצ"ל סיפר זאת לשומעי לקחו. בעיניו ראה 'שלשה יסודות' בחינוך הילדים.

ראשית, לא לשינויים חדים ומהירים! ַת כנן את יעדיך, ומשוך בעדינות שלובה בנחישות לעבר המטרה!

שנית, יש זמנים שהילדים שקועים ב' שיגעונותיהם'. המתן בסבלנות ובסובלנות, ואז ַה מ ֵ שך במעשה

החינוך. וכן חשוב לזכור כי ילד מקבל חינוך רק מהורים הברורים בכיוונם. כשהילד מרגיש הססנות

וספיקות אצלנו , הוא נבהל וטועה. במקרה של בעל המונית - הסוס מת, והאיש סוחב את כאביו

בתחושת אשמה ...

נתפלל על סייעתא דשמיא, נלמד את 'שלשת היסודות', נשיר שירה לה'... סוס ורוכבו רמה! ֵה ִּרים

לגובה !בהצלחה בעבודת הקודש.

'יציאת מצרים' של גרישה (שיחת השבוע, גליון 0444)

 מתפללי בית הכנסת המרכזי של מוסקווה רואים בגרישה כתובת מרכזית לכל עניין בבית הכנסת

ובקהילה. גרישה גרז'וי , היהודי הצנום והחייכן, שניחן בטוב לב מיוחד, דובר כעשר שפות ומנצל כל

רגע מזמנו ללימוד תורה או לפעילות למען הכלל. מי שאינם מכירים את סיפורו האישי אינם מעלים על

דעתם את התהפוכות המסעירות שעבר בחייו

 הוא נולד בשנת תש"ח בעיירה ריבניץ שבמולדובה. "הוריי היו מאותם מתי מעט ששמרו על

יהדותם במסירות נפש", הוא מספר. "שמירת הגחלת הייתה בזכות דמותו המאירה של הרבי מריבניץ

נ"ע, שסביבו התלקטו היהודים שנותרו נאמנים למורשת אבותיהם. סבי היה משמשו במשך שנים

רבות ואף אני זכיתי להיות בקרבתו, עד עלייתו לארץ".

הנפילה הגדולה

 אולם במרוצת השנים נסחף גרישה בעקבות הקומוניזם, והתרחק משמירת התורה והמצוות.

בלימודיו באוניברסיטה עשה חיל והצטיין. כמו-כן השתתף בתחרויות שחמט ואף הוכתר לאלוף

השחמט של מולדובה. בהמשך נכנס לזירה הפוליטית, עד שנתמנה לשר התרבות של מולדובה.

 כשהוא בשיא הקריירה הפוליטית שלו קרסה האימפריה הקומוניסטית והכול התהפך. השר הבכיר

איבד באחת את כל מעמדו. הגיעו הדברים עד כדי קושי ממשי למצוא פרנסה. לימים עבר לרוסיה

ומצא עבודה סמוך לבית הכנסת המרכזי ובניין הקהילה היהודית 'מארינה רושצ'ה'.

"תוכל להשלים מניין?"

 גרישה נזכר באותם ימים קשים: "הייתי במצב נורא. נפלתי לתהום, ממש מאיגרא רמא לבירא

עמיקתא. כל עולמי התפרק לרסיסים. הרגשתי בודד, בלי עתיד. מאדם שיש לו הכול נהפכתי לאדם

שאינו יודע מניין ישיג כסף לקניית לחם במכולת. אבל כך רצה בורא העולם, כדי שאשוב לצור

מחצבתי".

 על המהפך בחייו הוא מספר: "יום אחד, כשצעדתי ברחוב, פנה אליי אדם לבוש כובע וחליפה.

'אתה יהודי?', שאל. הנהנתי לחיוב. 'תוכל להשלים לנו מניין?'. התלבטתי ולבסוף נעניתי ופסעתי

לעבר בית הכנסת".

הנשמה בוערת

 מראה היהודים המתפללים עורר בגרישה התרגשות. "זה פשוט הדהים אותי לראות את הנוכחים

מתפללים בדבקות", הוא מתאר בהתלהבות כאילו קרה הדבר אתמול. "המחזה החזיר אותי באחת

לימי הילדות. הרגשתי שנשמתי בוערת בי".

 מאז, הכול היסטוריה. גרישה החל לבקר תדיר בבית הכנסת והשתלב אט-אט בחיי הקהילה,

פוסע שוב בשבילי המסורת היהודית. כל מתפלל ידע שאם גרישה איננו בבית, אפשר למצוא אותו

במקום אחד בלבד: בבית הכנסת, שוקד על לימוד התורה. לימים מונה לשמש בית הכנסת, כשהוא

עומד לימינו של הרב הראשי של רוסיה, הרב בערל לזאר , המשמש גם רב בית הכנסת.

 וגרישה הנרגש מסיים: "שנים אחרי שעסקתי בתרבות של אומות העולם, אני עוסק בתרבות

היהודית, באמצעות סיוע למוסד החסד גמ"ח המרכזי בחבר העמים, קרן חיה-מושקא, המסייע רבות

ליהודי מוסקווה, ובמרכז החסד היהודי 'שערי צדק', שבו אני גם מוסר שיעור תורה יומי".

ספירת העומר

לאסוף כמה שיותר זוהי ההכנה הראויה (הרב שלמה הלוי שליט"א)

 התורה מצווה אותנו: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות

תמימות תהיינה". מדוע אנו סופרים כמה עבר ולא כמה עוד נשאר לנו כדי להגיע לחג השבועות?!

 במדרש ויקרא רבה מובא: "תני רבי חייא: "שבע שבתות תמימות תהיינה". אימתי הן תמימות?

בזמן שישראל עושין רצונו של מקום!"

 המגיד מדובנא כהרגלו, ממשיל זאת לשני עניים שהלכו בדרך מעיר לעיר ומכפר לכפר והיו

מסבבים על פתחי נדיבים ואספו מעט ממון. האחד שנבון היה, אסף פרוטה לפרוטה, ומשנצטברו

בידיו פרוטות די הצורך החליפן בדינר, דינרים החליף בסלעים, וסלעים החליף בשקלי זהב...

 לעומתו, חברו היה מבזבז כל פרוטה שהגיעה לידו ולא הותיר בידו מאומה, תוך שמחשבתו נתונה

לרגע הנוכחי מבלי לחשוב ולו לרגע על אשתו וילדיו המשוועים למזון ומים...

 כששבו השניים לבתיהם, חזר האחד ובידיו שקלים רבים לפרנסת ביתו, ואילו השני שב בידיים

ריקות...

 כך הוא גם הנמשל, כשאדם משכיל לחשב כל עתותיו שלא ילכו לריק, אזי בכל עת פנאי שיש לו,

ואפילו מועט, מנצל הוא את זמנו ולומד מעט, וכך צובר לעצמו הרבה ידיעות: הלכות, משניות ואפילו

דפי גמרא, עד שנמצא בידו אוצר גדול. לא כן האיש הבטלן אשר איננו מחשיב את זמנו לבסוף אין

בידו מאומה!

 שבע השבתות המובילות לקראת מתן תורה – אל "הר סיני" צריכות להיות תמימות. לא ניתן

לספור את הימים שנותרו עד לחג השבועות ולהחסיר מדי יום מהמניין של 49 יום. צורה כזו הדומה

לתלישת דפים מהלוח אין בכוחה לקרבנו להר סיני. נדרש מאתנו ניצול של הימים הללו עד תום. רק

ע"י תוספת של עוד יום מלא תוכן ושל עוד שבוע נוסף וגדוש משמעות, המצטבר אל השבוע שעבר...

יביא בעטיו את האפשרות לגשת כראוי לחג מתן תורתנו – חג השבועות...

חג שמח לכל לבית ישראל

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

 

ספירת העומר,הנפילה הגדולה,הצלחה,תקווה,היד הגדולה,אחד מי יודע,קמחא דפסחא,שפוך חמתך,













ביצוע ייחודי  לשיר "דיינו"

http://www.aish.co.il/h/pes/video/298188951.html



 

פסח

חודש ניסן (הרב ראובן שמעוני)

     האדמו"ר רבי יצחק מבוהוש באר באופן נפלא, מדוע נקרא חודש זה חודש "ניסן", ואם נקרא כך על שם הנסים שאירעו בו, יש לקרוא לו "נס" או "נסים", אך למה "ניסן"?

     והנה על הפסוק בפרשת וילך (דברים ל, יב- יג): "כי המצוה הזאת... לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה, ולא מעבר לים היא", אמרו חז"ל (ערובין נה, א): "ולא מעבר לים היא - לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים" - התורה לא נמצאת אצל סוחרים ואצל התגרנים. וקשה לכאורה, שהרי ידוע על הרבה גדולי תורה שעסקו במסחר למחייתם, כגון בעל ה'חיי אדם' שהיה סוחר, ומדי שנה היה נוסע ליריד, ועם כל זאת היה תלמיד חכם עצום, וגם בדור האחרון, הרב מטשיבין, רבי דב בעריש וידנפלד זצ"ל, רק בגיל מבגר יותר, כשירד מנכסיו, נאלץ לקבל על עצמו את על הרבנות, אבל עד אז היה סוחר, ועם כל זאת היה מגדולי אדירי התורה. מהי, איפא, כונת חז"ל שאת התורה הקדושה "לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים"?

     התשובה היא, שהנה בפסוק כתוב: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה) - אם אדם רואה את חמור שונאו רובץ תחת משאו, הוא חייב לעזר לו לפרק ולטען. ואמרו חכמים בגמרא (בבא מציעא לג, א) שכל זה בתנאי שהוא רובץ, אבל אם הוא רבצן - הרי שפטורים מלעזור לבעליו.

     מה ההבדל בין רובץ לרבצן? רובץ הכוונה שקרה פעם אחת שהוא רבץ תחת משאו, ואז מצוה לעזור לו. אבל רבצן הוא חמור שכבר תש כוחו, הוא כל היום רובץ. במצב כזה אין מצוה לעזר לבעליו, אלא אומרים לו להחליף חמור. מעתה מדויקת היטב לשון רש"י שלא תמצא את התורה בסחרנים, ולא כתב סוחרים, כי אכן סוחר יכול להיות תלמיד חכם. הוא צריך פרנסה, ולכן הוא נוסע ליריד לעשות מסחר, אבל הוא עושה את מלאכתו עראי ואת תורתו קבע, ואז שני הדברים מתקיימים בידו, כמו שאמרו חז"ל (ברכות לה, ב) על דורות הראשונים. אבל "סחרן" הוא יהודי שכלו שקוע במסחרו. כשהוא אוכל הוא סוחר, כשהוא שותה הוא סוחר, כשהוא ישן הוא חולם על המסחר, הוא כל הזמן סוחר. אצלו לא תמצא תורה!

     לפי זה באר רבי ישראל מרוז'ין את נוסח התפלה ביום כפור: "כי אתה סלחן לישראל, ומחלן לשבטי ישרון בכל דור ודור" - אתה, ריבונו של עולם, לא סולח ומוחל באפן חד פעמי, אלא סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישרון בכל דור ודור, פעולה מתמשכת.

     [ואגב אורחא: לפי זה "למדן" הוא לאו דווקא זה שיודע להתפלפל ולהתנצח בלימוד, אלא זה שלומד כל הזמן!].

חג הפסח (רבנו אליעזר פאפו זצ''ל "פלא יועץ")


     פסח הוא חג קדוש מאד, שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, עדין אנו ובנינו משועבדים היינו גוי בקרב גוי, ולא נתנה לנו תורה ומצוות ולא ייזכר שם ישראל, והקב"ה הפליא חסדיו עם ישראל הפלא ופלא וחיבה יתרה הראה להם, עד מקום שאין יד שכלנו מגעת, אחת מני אלף אלפי אלפים, רק נבין את זאת שעשה עמנו חסד גדול עד אין חקר, והראנו את כבודו ואת גדלו ואהבתו וחיבתו לגודל יכולתו לשדד המערכות והשגחתו פרטית מאשר ציוונו כל כך בתורתו הקדושה לזכור יציאת מצרים, ועל כל מצווה ומצווה מזכיר 'זכר ליציאת מצרים'. וציוונו להיות לזיכרון בין עינינו ולאות על ידנו, ונתן לנו שבתות ומועדים שאנו אומרים בקידוש 'זכר ליציאת מצרים'.

     ועיקר זכירת יציאת מצרים בכל הימים ומצות תפילין, הכול הוא כדי שהחי ייתן אל לבו הדברים האלה לעומק ולרוחב, וישמח ישראל בעושיו ויבוא ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא, ולדבקה בו ולעבדו בלבב שלם, כי כן ראוי אחרי הודיע א-לקים אותנו אהבתו וחיבתו וגודל יכולתו ועצם השגחתו.

     וזהו הטעם שצוונו יוצרנו בליל פסח להרבות לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. מלבד שיש סודות עליונים ובונה בשמים עליותיו, ומוסיף כח בפמליה של מעלה כמפורש בלשון הזהר הקדוש פרשת בא שהוא מלהיב את הלב וראוי לקרותו בליל פסח. עוד בה יש טעם לפי הפשט, כדי שירבה לקבוע בלבו ובלב בני ביתו אהבת האל יתברך שמו ויראתו, כי זה כל האדם. וזהו עיקר מצות הסיפור להגיד לבני ביתו בסיפור יציאת מצרים איך הראנו ה' א-לקינו את כבודו ואת גדלו, ואהבתו וחמלתו, ויכולתו והשגחתו, ושעל כן ראוי לנו לעבדו בלבב שלם ולשמור את כל מצוותיו.

     והנה בחג הקדוש הזה קדשנו השם יתברך במצוותיו וצוונו על אכילת מצה. ומאחר שמצות אכילת מצה היא נפלאת וסודה רם ונשא הגבה למעלה, וקרו לה בזהר הקדוש (תצוה קפג:) 'מיכלא דאסותא', שהיא מועלת מאד לרפואת הנפש. הנה כי כן יחרד האיש ויילפת ויחוש לדעת האומרים כן, ולא יעבור מלעשות, לפחות השמורים שעושה לצאת ידי חובת אכילת מצה שיהיו מחטים שמורים משעת קצירה, כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל לפסח אם לא יצא ידי חובת אכילת מצה. ואף דאיכא למאן דאמר דיוצא ידי חובתו, למיחש מיהא בעי לדעת גדולי הפוסקים.

     וכבר משלו משל לזה, שאם אחד היה חולה ויבואו תשעים ותשעה רופאים ויאמרו שסם פלוני מועיל לרפואתו, אף שיש סם אחר שהוא מובחר ויותר טוב ויפה ומועיל, מכל מקום גם זה מועיל, ויבוא רופא אחר בקי ומומחה ויאמר שהסם שאמרו שאר הרופאים אינו מועיל שיזיק לחולה, ואותו מן המובחר שאמרו, הוא לבדו המועיל לרפואה, מי הוא זה פתי וסכל שלא יחוש לדעת הרופא הבקי ומומחה, ולקח הסם שהוא מועיל אליבא דכולי עלמא ולא ליקח הסם שאפשר שלא יועיל אלא יזיק, כן הדבר הזה.

     ומתוך כך יש חסידים ואנשי מעשה שנזהרים בכל הפסח שלא לאכול כי אם ממצה העשויה מחטים שמורים משעת קצירה, כדי לצאת ידי כל הדעות. שאם בכל הימים ראוי לחוש לצאת ידי כל הדעות, על אחת כמה וכמה בעניין חמץ ומצה שאיסורו חמור מאד שיש בו כרת רח"ל, והנזהר בו תועלתו גדולה. שכתבו משם האר"י שהנזהר בפסח מאיסור חמץ וחושש לצאת ידי כל הדעות, ונזהר בתכלית הזהירות, מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה, על זאת ראוי ליזהר הרבה שאין שכר גדול מזה. והינו דקרו לה 'מיכלא דאסותא' - שקובע בלב האמונה והיראה והאהבה, ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, ראוי והגון. ואשריהם ישראל, ונשותיהם יותר מהם, נזהרים לבער החמץ בתכלית הזהירות ומחמירין יותר ממה שצריך, תבוא עליהם ברכת טוב. אבל עיקר הזהירות צריך במה שנותן לתוך פיו, שלא יהא שום חשש חימוץ ותערובת חמץ ולצאת ידי כל הדעות.

     ובליל התקדש החג הקדוש יאזור חיל לקים מאמר רז"ל 'חייב אדם להראות בעצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. ועל ידי מחשבות טהורות תדיריות יתלהב לבו באופן שיראה שאי אפשר שלא לשמוח, ולפי התעוררותו ולפי מעשיו כך יהיה לו סיעתא דשמיא, והבא ליטהר מסיעין אותו שישמח בעושיו שמחה רבה, שמחה של מצוה כדת מה לעשות.

     וכתבו המקובלים שלא איסור חמץ בלבד הוא חמור מאד בימי הפסח, אלא כל דבר פשע חמור מאד, ופוגם ועושה רושם בפסח יותר ויותר משאר ימות השנה, וצריך ליזהר ולעמוד על המשמר יותר מכל ימות השנה.

 

 

 

תבונתו של הרב

     בערב חג-הפסח הופיע יהודי עני לפני רב העיר ובפיו הייתה שאלה: "רבי רציתי לשאול: האם אפשר לצאת ידי חובת ארבע כוסות ב...חלב?

     הרב שמע את השאלה, ומיד הוציא סכום כסף ונתן לעני: "לך קנה לך יין ובשר ודגים ועשה את החג כראוי וכהלכתו". בני הבית היו המומים מגישתו של הרב, לא זו בלבד שלא ענה על שאלתו אלא נתן לו כסף שכלל לא ביקש?!... לאחר מכן הסביר הרב לבני-ביתו: "כששאל אותי האיש, אם אפשר לשתות ארבע כוסות חלב במקום יין, הבנתי שגם בשר אין לו, שאם אוכל הוא בשר כמצוות הלילה - לא היה עולה על דעתו לשתות חלב בליל-הסדר... לכן נתתי לו די הצורך כדי לקנות את כל צורכי החג"... נדהמו אנשי הבית מתבונתו המיוחדת של רבם הנערץ...

תבונתו של העני

     אל הצדיק רבי דוד מטלנא זצ"ל, נכנס לפני חג הפסח יהודי עני ואמר: "בימים אלה באים הכול אל הרב לשאול שאלות בהלכות הפסח. גם לי יש שאלה גדולה: מה נאכל?!".

     הביט הצדיק בעיניו הזכות אל פניו הכחושות והמורעבות של האביון ואמר: "אתרץ לך את קושייתך!!!", ותוך כדי דיבור הוציא מטבע מכיסו ונתנו לו. למחרת חזר העני בעיניים מושפלות אל הצדיק ואמר: "רבי, התירוץ שקיבלתי אתמול כבר לא נשאר ממנו מאום... והקושיה הקשה חזרה למקומה בחזרה"...

הצדיק והדואר (ר' רועי סאלם שליט"א)

     פעם אחת, היה עני מך והנה הולך ומתקרב פסח והוא כל היום בבית יושב ולומד תורה ואשתו כועסת מה יהיה? אנחנו מאיפוא ניקח כסף לעשות את החג? צריך כסף למצות, לדגים, ליין, לנעלים לילדים, והיהודי אומר - ירחם השם.

     החג מתקרב ועוד כמה ימים ליל הסדר.  האישה אינה מחזיקה יותר את עצמה ומתפרצת על בעלה לצאת לעשות משהו.

     הבן אדם הזה מה עושה? ממשיך לשבת אבל לוקח דף נייר וכותב מכתב לא פחות ולא יותר לריבונו של עולם – א-לוהים אני מבקש אין לי גרוש על הנשמה, אתה מכיר אותי זה אני טויטו משכונת הארגזים 7 כמו שאתה יודע אני לא עובד. רק יושב ולומד תורה בקיצור אנחנו עניים מרודים ואשתי צריכה לקנות מצות, יין, דגים,ואם לא תשלח אלף לירות לא יהיה מאיפוא לעשות את החג.

     לוקח היהודי העני שלנו את המכתב מכניס למעטפה ועל המעטפה כותב את הכתובת הבאה "אל הקדוש ברוך הוא אבינו שבשמים" ומשלשל את המכתב לתיבת הדואר.

     המכתב עושה את דרכו לבית הדואר הסמוך כדרכם של מכתבים למיון. והפקיד הממיין מבחין שאין בול, הוא מסתכל על הכתובת מה לעשות. המפקח פותח את המעטפה, מחייך ולוקח את המכתב למפקח לשאול קורא את המכתב ומיד מבין שיש לו עסק עם יהודי תמים ומאמין ואינו יכול לעשות את החג. קורא לכל הפקידים ומספר להם שהנה יש להם הזדמנות לעשות מצווה ולהשתתף כל אחד לפי יכולתו לעזור ליהודי מאמין שנקלע לקשיים.

     אלה היו עשרה פקידים, מיד כל אחד נתן מאה לירות. הכניסו למעטפה ושלחו את הכסף אליו. אשתו של העני נדהמה כשקיבלה את המעטפה עם הכסף. רק בעלה כמו כולם. חייך בביטחון ויצא להכין בשמחה את החג .

עוברת שנה ושוב הקשיים מרובים וגם הפעם האישה כבר לא יכולה יותר ומתנפלת על בעלה שיעשה משהו.

     גם השנה מתיישב היהודי שלנו וכותב לריבונו של עולם - אלוהים שבשמים, זה אני טויטו, עזרת לי בשנה שעברה, שלחת לי אלף לירות באמת תודה. גם השנה הקשיים מרובים ואפילו שהכול עלה, אסתפק גםהשנה באלף לירות.

     שוב כתב על המעטפה לכבוד אבינו שבשמים ושוב שם אותה בתיבת הדואר. המכתב מגיע שוב לידי המפקח. והוא קורא לכל הפקידים ומבקש להשלים את המצווה.  אלא שהפעם הוא מצליח לגייס במאמץ רב תשע מאות לירות. הכסף מוכנס למעטפה ונשלח אל היהודי העני.

     פותחת האישה את המעטפה סופרת את הכסף והנה רק תשע מאות לירות בפנים, רצה לבעלה ואומרת לו - אתה הרי בקשת אלף לירות ומה קרה שהוא שלח לך רק תשע מאות.

     לא! ענה היהודי, ריבונו של עולם שלח לי אלף לירות, רק מה אלה הפקידים של הדואר בטח לקחו לי מאה לירות...

     "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך"


     פעם אחת בערב פסח לאחר ביעור חמץ יצא הצדיק ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לרחובה של עיר. בהליכתו פגש בגוי שהיה ידוע כמתעסק בסחורות מוברחות וגנובות. סלח לי, פנה ר' לוי יצחק אל הגוי, שמא יש לך מעט משי מובחר? וודאי, ענה הגוי, יש לי משי מובחר מאיכות גבוהה בכל כמות שתרצה!

     עזב ר' לוי יצחק את הגוי ופנה ליהודי פשוט, שעבר שם באותה שעה. סלח לי, שמא יש ברשותך מעט חמץ?, שאלו ר' יצחק. חמץ?!, נזעק היהודי בבהלה, חלילה לי, הרי ביערתי את הכול!

     נשא ר' לוי יצחק את עיניו לשמים ואמר:

     "ריבונו של עולם, ראה נא, הנה הקיסר האדיר של רוסיה המוקף בצבא אדיר של חיילים ופרשים, והוא ברוממותו אסר להבריח סחורות אל המדינה פנימה, ואף הכין בתי סוהר מיוחדים להעניש את העוברים על החוק, ואף על פי כן, ניתן בקלות להשיג סחורות מוברחות ברחובה של עיר...

     ואתה, ריבונו של עולם, כתבת בתורתך פסוק אחד: "לא יראה לך חמץ", ללא חיילים ופרשים, וללא שומרים, בהגיע זמן ביעור חמץ לא ניתן למצוא אף פירור אחד....

     מי כעמך ישראל?!...

לאכול לחם עוני (הרב שלמה הלוי שליט"א)


     כולנו מסובים בליל הסדר וכל אחד מנסה בדרכו שלו - עם המסורת שקיבל מאבותיו להעביר את הלפיד לדור הבא, מאב לבן ומסבא לנכד. כל המטרה היא ״והגדת לבנך..״ לכן נקרא החג פסח = - פה סח ובכדי שהילדים ישאלו, אנו הופכים את הסדר, תחילה אומרים את ההגדה - ״מדברים״ ורק אח״כ אוכלים מה שאין כן בשאר סעודות בשנה אנו בתחילה אוכלים ורק אח״כ מאריכים בדברים זוהי הסיבה לרחץ, כרפס, יחץ... לאחר שהצלחנו לגרות את הילדים והללו שואלים 4 קושיות חזקות, אנו עונים להם בקצרה: 4 מילים כנגד 4 קושיות: ״עבדים היינו לפרעה במצרים״ ולכן אוכלים מצה, מרור ולכן אנחנו מסובים ומטבילים שתי פעמים. 

     נשאלת השאלה איך יתכן שאנחנו ״בני חורין״, מסובין לשולחן ערוך ואוכלים לחם עוני? היכן העשירות הגדולה?! מה לעשירות ולחם עוני?

     התשובה לכך היא: ״עבדים היינו לפרעה במצרים״ כדי לא להגיע לידי גאווה בלילה הזה צריך לזכור מאין באנו... וכמאמר חז״ל בפרקי אבות: ״דע מאין באת״...

     משל למה הדבר דומה: למלך שיצא לציד ופגש ברועה פשוט והכיר בו כי יש בו מעלות גדולות מאוד, חיבבו המלך מאד והביאו לארמון. המלך לימדו את רזי המלוכה ועד מהרה עלה הנער לגדולה והפך להיות שר האוצר המופקד על כל נכסי המלך. אויביו בממלכה התקנאו בהצלחתו והחלו לרגל אחריו וגילו כי יש בביתו חדר סודי אשר אין איש מבני הבית רשאי להיכנס לשם. הבינו האנשים שכנראה בחדר זה הוא מחביא את הכסף שהוא גונב מהמלך, והלשינו למלך. ציווה המלך לפתוח את אותו חדר, ולהפתעתו גילה במרכז החדר רק מקל, תרמיל וחליל. לפליאתו של המלך הסביר השר: כל בוקר, לפני שאני יוצא לעבודתי אני נכנס לחדר זה, לובש את המעיל, לוקח את המקל ומחלל בחליל, כדי להזכיר לעצמי מה הייתי בעבר, שלא תזוח דעתי עלי...

     הנמשל: אנו הרועים יצאנו עם מקל, תרמיל ולחם עוני - מצה. דווקא בלילה הזה שבו כולנו מסובים והשולחן ערוך מכל טוב, יכולה להתגנב בליבנו מחשבה של גאווה. לכן דווקא בלילה שכזה אוכלים לחם עוני על מנת שנזכור שהיינו בסך הכל עבדים לפרעה במצרים... לכן כשבא עני להיכנס לביתנו נקבלו בשמחה ואנו מכריזים ״כל דכפין ייתי ויפסח כל דצריך ייתי ויכול״ שפירוש הדברים: כל מי שרוצה יבוא ויעשה עימנו פסח וכל מי שרוצה יבוא ויאכל...

     הבה נעביר את הלפיד כדבעי, נלמד את הילדים מעבר למצוות הפסח מאין באנו ומה היא הכנסת אורחים כראוי...

פסח כשר ושמח

לקחת פנינה מהחג (אברהם לוי)

     חג הפסח כבר באופק, אוטוטו הוא פורס כנפיו, ובעוד מספר שעות נזכה להסֵב כבני מלכים סביב שולחן ארוֹך וערוּך. כמובן שביתנו נקי ומצוחצח, אין בו שמץ של חמץ ואפילו לא גרגיר אבק, והניקיון בולט מכל פינה.

     אין ספק, עבדנו קשה!!! ניקינו וקרצפנו שטפנו הזענו עמלנו ויגענו במשך ימים רבים ולילות ארוכים, הדרנו שינה מעיננו ותנומה מעפעפנו, השקענו כוחות גוף ונפש מרובים, והכל לכבוד מלך המלכים - אשר ציווה אותנו בתורתו הקדושה על "איסור חמץ". כבנים מסורים ואוהבים קיימנו את מצוותיו, והשקענו על כך את תמצית כוחנו וממוננו ונשמתנו ונשימתנו.

     נכון שזה נפלא? אין ספק! ברור שפועלינו הכביר עושה רעש בעולמות העליונים, וכפי שמובא בספרים הקדושים שמי שמזיע על המצוות ומתאמץ לעשות נחת רוח לבורא עולם, "הזיעה" הזאת מאוד חביבה בשמים, ובכוחה למחוק עוונות ולמתק גזירות.

     אלא שכעת קמה וגם ניצבה שאלת השאלות, קושייה עזה וחזקה, הקשה יותר מארבעת הקושיות שנמצאים באגדה.

     כולנו יודעים שכגודל ההכנות - כך גודל המאורע!

     לכבוד מאורע שיגרתי כמו "יום הולדת", משקיעים רק מספר דקות פלוס מע"מ. מכינים שקיות ממתקים, מייצרים איזה כתר משארית של בריסטול, מלבישים את חתן המאורע בגדי שבת וחג, ובזה תמו ההכנות. בשביל מאורע יותר רציני כמו "בר מצווה", משקיעים קצת יותר. מכינים תפילין, חליפה וכובע, דרשה, עלייה לתורה, סעודת מצווה... ובשביל מאורע גדול כמו "נישואין", משקיעים עוד יותר. אירוסין, שמלת כלה, חתונה, שבע ברכות, דירה למגורים, רהיטים... ככל שהמאורע גדול יותר, כך ההשקעה עבורו גדולה ורבה יותר.

     כעת בואו חשבון: חג הפסח הוא החג עם הכי הרבה הכנות. מקרצפים כל פינה, מנקים או מחליפים את מערכת הכלים, משנים את מלאי המזון, את סוג הלחם, את צורת האכילה (בהסיבה), בחג הזה קוראים הגדה מיוחדת, משקיעים בליל הסדר שעות רבות - והמהדרים מאריכים ומפליגים אחרי חצות לילה, טורחים להכין מצות מהודרות, בזמן בית המקדש היה גם קורבן מיוחד שצריך לצלותו על האש ולהכינו לליל החג, אין ספק שעל החג הזה טורחים ומשקיעים "הרבה". והחשבון מחייב שאם חג הפסח דורש מאתנו השקעה כל כך רבה, סימן שימיו מבורכים ומיוחדים מאוד - ואגור בתוכם מטען רוחני עצום, ומשום כך נדרשת ממנו מסירות נפש בריבוי ההכנות לחג, כדי להכשיר את עצמנו למפגש עם המִטְעַן הרוחני הגדול שנקרא "פסח".

     וכיצד אנו מנצלים את ימי הפסח הנפלאים? מה מעסיק אותנו בזמן המרומם והנפלא הזה? במה אנו מעבירים את ימי החג?

     על האש, רכיבה על סוסים, תחרות אופניים, גן חיות ושאר ירקות, זה מה שמעניין אותנו ונמצא בראש מעיינינו. הגדיל לעשות אחד האנשים, ופעם אחת ביכה את מר גורלו - והכריז באוזני ידידיו בצער: השנה אין חול המועד! באותו רגע נדהמו השומעים מההכרזה המשונה, ולא הצליחו להבין את דבריו. שהרי "חול המועד" קיים כל שנה, בין אם נרצה ובין אם לא. אם כן מה כוונת המשורר הפייטן והבכיין בהכרזתו "שהשנה אין חול המועד"?

     השיב להם אותו בכיין: השנה שישי שבת יוצא באמצע חול המועד, וכל הרצף של הטיולים נהרס - והפסדנו בגלל זה יומיים מהחג.

     והשאלה המסעירה - מתפרצת ועולה וממריאה וזועקת עד לב השמים: לאחר ההכנה הגדולה והכבירה - ולאחר ליל הסדר המרומם והמקודש, האם זו הפסגה שהגענו אליה?! האם כל עוצמת החג מסתכמת בגן חיות, קייקים, על האש, רכיבה על סוסים, הופעות... היעלה על הדעת לבכות וליילל ולטעון שהשבת "הרסה" לנו את חול המועד? אין ספק! מותר וצריך וחובה לאחד את המשפחה, לקרב את הלבבות ולמזג את הדעות, ולשם כך לעשות על האש ואת ההנאות לממֶש ובחוויות לפשפש מבלי להתבייש. אלא שבאותה נשימה חובה גם לזכור ש...

     * חג הפסח מכונה "חג האמונה", וכל מטרתו היא להחדיר את האמונה החושית - ולהבעיר את הלבבות באהבת ה' - ולתַדלק את הנשמה למשך כל השנה, ועל כך נאמר כל המרבה הרי זה משובח. וככל שהאדם עמֵל יותר בנקודה הזו בכל ימי החג, כך החיבור שלו עם בורא עולם "עולה רמה" - והוא ממצֵה את תכלית בריאתו, והרווח כולו שלו.

     * חג הפסח הוא החג שממנו סופרים 50 יום עד למתן תורה. מתברר שאת היסודות וההכנה למתן תורה - מתחילים לצקת כבר בליל הסדר ושאר ימי הפסח, ובעצם זה מה שיקבע אחר כך את "הקומות הרוחניות" שנוכל לבנות - ואת השפע שנוכל להשיג בחג "מתן תורה".

     * מבואר בחז"ל שבליל הסדר יורדת פמליה של מעלה לכל בית מבתי ישראל, ובורא עולם וכל המלאכים משתתפים אתנו באמירת האגדה ובפרסום השגחת ה', ובאותם רגעים נעשה רעש גדול בעולמות העליונים, כל צינורות השפע נפתחים ואנו מוקפים באורות רוחניים מאוד גבוהים, וזה זמן מאוד מסוגל לישועה - ואפילו לקרב את הגאולה. ומי שמנצל את הזמן הזה כהלכה ומרומם את נפשו וקדושתו, זוכה ומרוויח רווח עצום.

     אלא שליל הסדר זו רק "ההתנעה" של החג. אך לאורך כל הנסיעה, לאורך כל שבעת ימי החג, העוצמה הרוחנית הזו נמשכת - והאור הרוחני והשפע הגדול ממשיכים ללוות אותנו, ומי שחכם, מנצל את הזמן הזה לעלייה רוחנית - ולא משחיתו על ההבל והריק.

     הסוד והיסוד הזה רמוז גם בשם החג, וכדלהלן:

     חג המצות = 552 בגימטרייה

     זהו זמן איכות - בגימטרייה 552

     זמן מיוחד ומוצלח מאוד לעלייה - גימטרייה 522 (עם הכולל)

     זהו אור רוחני וגדול = בגימטרייה 552 (עם המילים)

     זהו זמן מסוגל לעלייה וחיזוק = בגימטרייה 552 (עם הכולל והמילים)

     אכן ימי הפסח הם ימים מיוחדים - ויקרים מכל הון וממון שבעולם, וחובה לנצלם כהלכה - ולפתח בהם את "הרוחניות". אלא שזה לא קל ופשוט. יצר הרע מעסיק אותנו בימים הללו "שעות נוספות" - ומרדים לנו את החושים עם טיולים ומפגשים ופינוקים והנאות ובילויים ומאכלים וקשקושים, וכאשר החג יוצא, מתברר שלא לקחנו ממנו שום "צידה לדרך" לחיי היום יום, והתקיים בנו המשפט "כבולעו - כך פולטו".

     כמובן שרוב האנשים מתעלים היטב בחג הפסח! בשומן, במשקל, בגִזרה, בהנאות, בקניות, במפגשים החברתיים... אך חוץ מזה, רובם לא לוקחים איתם שום מטען רוחני מחג הפסח, והרוחניות שלהם נשארת אותו דבר. האם זה לא פספוס גדול והחמצת המטרה?! ומה גם שטרחנו רבות על החג הזה. האם לא ראוי שניקח ממנו איזה מזכרת רוחנית שתלווה אותנו הלאה, איזה מטען רוחני קטן שיגרום לנו "לעליית מדרגה רוחנית" גם בימים שלאחר הפסח?

     השנה לא נאפשר ליצר הרע לעשוק אותנו! נתאמץ ונתמקד בשלושת הפנינים הנפלאים שנעלה כאן, ובמשך שבעת ימי החג נְפַתֵחַ אותם ונתעמק בהם ונאמצם לליבנו. וכאשר יצא החג, הוא לא יחמוק מאתנו כלעומת שהוא בא, אלא יישארו לנו שלושה מזכרות מתוקות בעזרת ה'.

     הפנינה הראשונה: חכמנו הקדושים גילו לנו שעם ישראל במצריים שקע ב49 שערי טומאה ומצבו הרוחני היה בכי רע, והוא לא היה ראוי להיגאל. וכפי שמסופר במדרש - שבשעה שיצאו ישראל ממצרים, עמד ס"מ המלאך לקטרג עליהם - ואמר: ריבונו של עולם. הללו עובדי עבודה זרה (המצריים), והללו עובדי עבודה זרה (היהודים). ומה נשתנו אלו מאלו שאתה קורע להם את הים?! (ש"ר פרשה כ"א, זוה"ק תרומה ק"ע ע"ב).

ולמרבה הפליאה, למרות הכל - עם ישראל נגאל. ולא סתם גאולה פשוטה, אלא עם גאולה מלאה בניסים ונפלאות "כיד המלך". כיצד זה יתכן?

     חכמנו ז"ל גילו לנו את סוד העניין: למרות שעם ישראל היה רדוד ביראת שמים - ושקוע ב49 שערי טומאה - ואפילו נגוע בעבודה זרה, עדיין הוא הקפיד בכל הכוח על שלושת הדברים הבאים: שמם, לשונם, לבושם. ובזכות שלושת הדברים הללו, עם ישראל זכה להיגאל. (אומנם בחז"ל מובאים מדרשים שונים המבארים "בזכות מה נגאלו אבותינו". אך ראה בפירוש הרב כשר - על ההגדה של פסח, שמביא נוסח ממדרש "במדבר רבה דפוס וונציה" פרשה י"ג, ששם הגרסה "שמם לשונם ולבושם").

     1) למרות שעם ישראל היה בגלות ומנותק מכל רוחניות, הוא הקפיד לקרוא לילדיו בשמות יהודיים, והתנזר משמות של גויים.

    2) עם ישראל שמר על דיבורו וטהרת לשונו ולא ניבל את פיו במילים מאוסות, ולא דיבר לשון הרע ורכילות.

    3) עם ישראל שמר על לבושו הצנוע והעדין, ולא נגרר אחר אופנות השחץ של המצריים, אשר עליהם נאמר "עשרה קבין של טומאה ירדו לעולם - ותשעה נטלה מצריים" (קידושין מט:).

     והשאלה נשאלת: אמת, אין ספק ששלושת המעלות הללו חשובות. אך מה כל כך מיוחד בהם - עד כדי כך שבכוחם להביא את הגאולה?

     אם נשים לב, נגלה ששלושת הדברים הללו הם "הסמל של הרחוב".

     כל מי שפורק מעליו את עול היהדות וזונח את דת אבותיו, שלושת השינויים הראשונים שהוא עושה - זה השינויים הללו. שינוי השם, שינוי הלבוש, שינוי סגנון הדיבור. אכן רואים היום בחוש ששלושת הדברים הללו הם "המחיצה והחומה" שלנו מתרבות הרחוב, והם עוזרים לנו לשמור על המסגרת הרוחנית שלנו.

     כעת החשבון מובן. אמת! הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה. אבל למרות זאת, מגיע לעם ישראל להיגאל! מפני שהוא נבדל מהרחוב ושומר על הגחלת היהודית, ונלחם במסירות נפש על הגבול הדק שבינו לבין הרחוב.

     מי שיתבונן בדברים, יגלה שראשי התיבות של "שמם לשונם לבושם" - זה שלל. אכן זהו השלל הראשון שאנו צריכים לקחת מחג הפסח, ואין ספק שאם נלחם בכל כוחנו על צביון הטהרה והגבול עם הרחוב, ונשמור על טהרת שמנו לשוננו ולבושנו, על השלל הזה, בטוח שניגאל לאלתר! זה גם רמוז במילים:

    שמם - לשונם - לבושם = 1184 בגימטרייה

    זה מתכון טוב ונפלא לישועה וגאולה = 1184

    זו הפנינה הראשונה שנשתדל בעזרת ה' להפיק מחג הפסח, ונעבוד עליה בכל הכוח, כל שבעת ימי החג.

    הפנינה השנייה: אין ספק שהמצב היום קשה! אלמנות, יתומים, פיגועים, יש מחסור בדירות, בעיות בחינוך הילדים, בשלום בית, בפרנסה, מחלות ואסונות ודמעות זרועות בכל פינה, והרבה בתים בישראל לא מכירים כלל את המילה "שמחה".

    זה גם לא סוד שאי אפשר לשקם את כל הצרות שלנו! שהרי גם אם יפתרו את בעיית הגשם, עדיין קיימת הבעיה הרפואית. וגם אם ימצאו פתרון לבעיה הרפואית, זה עדיין לא פותר את מגפת "התאונות דרכים", את הבעיות עם הפלסטינים, את בעיות הפרנסה... והמציאות מעידה שכל יום רק נעשה קשה יותר ויותר - והצרות רק מתגברות. ומהיכן ניתן לשאוב עידוד וכוח להמשיך הלאה ולהתמודד - ולא להתמוטט? מחג הפסח! בליל הסדר אנו יושבים וקוראים ומנגנים את המהפך הגדול שעם ישראל עבר - כפי שמבואר בהגדה, אך לא בדיוק שמים אליו לב.

     בהגדה מסופר שבתחילה היו אבותינו עבדים ומצבם היה קשה ונורא. מי שמעיין היטב במדרשים, מגלה שעם ישראל עבר במצריים "שואה" איומה! יצקו את ילדיו בתור בלוקים, החליפו עבודות האנשים בנשים, זרקו את הילדים ליאור, פרעה התרחץ כל יום בדמם של 300 תינוקות, המצריים היו שולחים את היהודים לצוד אריות ודובים ביערות - והיו נהנים מכך שרבים מהיהודים נטרפו ביערות על ידי החיות, וזו עדיין לא כל הרשימה השחורה של הצרות שעברו עם ישראל במצריים. נכון שזה מצב קשה?

     אנו מדפדפים הלאה בהגדה, ופתאום מגלים "מהפכה"! עשרת המכות, נקמת ה' במצריים, קריעת ים סוף, מתן תורה... בין רגע עם ישראל קיבל עצמאות גשמית מוחלטת - עד כדי כך שכל העמים פחדו ורעדו ממנו, כמבואר בפסוקי התורה (שמות ט"ו י"ד).

עד כאן כולנו מכירים את ההיסטוריה. אלא שיש פרט אחד קטנטון וחמוד ופצפון, שלא כולם מתבוננים בו. הגאולה הייתה ברגע אחד! ברגע אחד נהפך המצב מחושך לאור ומעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, עד כדי כך שאפילו לא היה זמן להכין צידה לדרך - והבצק לא הספיק לתפוח - והפך למצה.

     מתברר שאפילו אם המצב קשה ביותר, אם אלוקים רוצה, המצב יכול להתהפך מרגע אחד מקצה לקצה - למרות הנתונים הכי קשים!!!

     ומדוע עשה ה' את המהלך הזה? למה הוא הוציא את עם ישראל "בחיפזון" עד כדי כך שלא היה אפילו זמן להתארגן ולהכין כראוי "צידה לדרך"?

     בורא עולם העביר לעם ישראל מסר אדיר לדורות: גם כאשר הנתונים קשים ולא נראית שום קרן אור בקצה מנהרת הייסורים, זה לא סותר שברגע אחד המצב יכול להתהפך - ללא כל התראה מוקדמת. ממילא לעולם אין להתייאש, וחובה תמיד לקוות לטוב.

     ומי שיתבונן היטב, יגלה שגם המסר הזה טמון בשמו של חג הפסח.

     חג הפסח = 164 בגימטרייה

     חכה, עוד יהיה טוב! = בגימטרייה 164 (עם הכולל והמילים)

     ואין ספק שאם נאמץ את הנקודה הזו לחיי היום יום, ונאמין שלמרות הקשיים והייסורים שיש לנו - ישועת ה' יכולה לבוא במהירות "כהרף עין", המידע הזה יעזור לנו להמתיק את עול הייסורים וקשיי היום יום, ואיכות חיינו תעלה רמה. זו המזכרת השנייה שניקח מחג הפסח בעזרת ה'.

     הפנינה השלישית: במצריים ראו בחוש את ההשגחה הפרטית של בורא עולם לכל אורך הדרך, ובפרט בעשרת המכות - כאשר המכות חבטו במצריים בצורה נפלאה ומתוקה, ומצד שני מעם ישראל לא נפגע אפילו אחד! וזה מלמד אותנו בחוש שבורא עולם שולט בעולמו ועושה את "הכל", ואין דבר כזה "טבע ומקרה" - אלא הכל זה יד ה'. רוצים לחדד את ההבנה הזו?

     ישנו מוצר אלקטרוני שנקרא gps. מדובר במכשיר קטן הנועד לניווט והכוונה ולאיתור כתובות. כותבים על צג המכשיר את הכתובת המבוקשת, והמכשיר מנווט את האדם ומצעיד אותו שלב אחרי שלב עד לנקודת היעד.

     הידעתם? המכשיר הזה מחזק מאוד את האמונה בה'. כיצד?

     ישנו לוויין גדול הנמצא בחלל, אשר רואה את מכשיר הgps - ומדבר אתו. עם הצרפתי הוא מדבר בצרפתית, ועם האנגלי הוא מדבר באנגלית, (ועם החסיד הוא מדבר באידיש), ל ההוא הלוויין מורה להסתובב שמאלה ולפנות בכיכר השלישית ימינה, ול ההוא הלוויין מגלה שיש מצלמה בעוד כמה מטרים, ובאזור אחר הלוויין מדבר עם gps אחר ומנווט אותו ומודיע לו שהוא נמצא כבר בכתובת המבוקשת, ואפילו אם האדם טועה ולא מבצע בדיוק את הוראות, הלוויין רואה את זה ומיד "תופר" לו מסלול תיקון. זה כל כך מדהים! במרחק אלפי קילומטרים ניצב לוויין בודד, אשר רואה את כולם - ויודע לכוון כל אחד למקום שלו - ולדבר אתו בשפה שלו. מדובר באלפי מכוניות ופקודות, ולמרות זאת הלוויין שולט היטב בכל העסק.

     עם ההמצאה הזו של הgps, קל לנו יותר להתחזק באמונה, ולהבין את המשנה שאמרה "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב' א'), ולהפנים שבורא עולם נמצא למעלה ורואה את כולם, והוא מכווין כל אחד לתכלית ולתפקיד שלו - ולא נסתר מעיניו דבר.

     במילים ברורות, קוראים לזה "השגחה פרטית". ואת הנקודה הנפלאה הזו צריכים גם כן לקחת מחג הפסח ולהתעמק בה כהוגן, וזה אפילו מרומז בשתי שמות החג:

     חג הפסח + חג המצות = 716 בגימטרייה

     בורא עולם משגיח= 716 בגימטרייה

     עד כאן למדנו מחג הפסח שלושה נקודות חן נפלאות ומתוקות - אשר ניתן לקחת אותם "כצידה לדרך" לחיי היום יום, ובאמצעותם לנצל את הימים הקדושים הללו כהלכה, עם עלייה רוחנית מתמשכת.

     א) להקפיד על שמם לשונם ולבושם, על ההיבדלות מהרחוב.

     ב) להאמין שישועת ה' כהרף עין ולקוות כל הזמן לטוב - ולהתחזק בביטחון בה' - למרות הנתונים הקשים.

     ג) להפנים שכל מה שקורה לנו זה מתוך "השגחה פרטית".

     ואין ספק שאם נאמץ את שלושת הנקודות הללו בחיי הים יום, אזי כבר אפשר לומר שניצלנו את החג והתרוממנו בו, ולא בזבזנו אותו לריק.

     מישהו חושב אחרת?

בניסן נגאלו בניסן עתידין להגאל (הרב יוסף כרמל)

     אחד הנסים שאירעו לעמנו בחג הפסח, הוא נס הכאת קציני הצבא האשורי, בראשות סנחריב שצר על ירושלים בימי חזקיהו. המאורע שהתרחש לפני כאלפיים ושבע מאות שנים מתואר בכתוב כך:

     "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְקֹוָק וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (ישעיהו ל"ז לו).

     ננסה להבין מאורע זה במבט כולל.

     המאבק בין עם ישראל והאימפריה האשורית ומלכה, התחיל עוד בימי אבי האומה אברהם.

     מי שייסד את האימפריה הראשונה בעולם, שבירתה הייתה נינוה - העיר הגדולה - היה נמרוד. כך מתארת התורה את ההליך:

     "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן:... וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ: הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְקֹוָק עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְקֹוָק: " (בראשית י' ו-ט).

     לפי רש"י, נמרוד, שהיה נכדו של חם, נולד בנראה במצרים העליונה.

     הביטוי הֵחֵל מופיע פעמיים נוספות בתחילת ספר בראשית ולשלילה.

     בפעם הראשונה: "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְקֹוָק" (שם ד' כו)

     ומסביר רש"י: "לשון חולין, לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות".

     בפעם השניה: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה ... וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ"(שם ו' א-ב)

     אין צורך להסביר את השחתת המידות המתוארת כאן. לכן, גם בפרשה בה אנו עוסקים מסביר רש"י: "הוא הֵחֵל - להמריד כל העולם על הקדוש ברוך הוא בעצת דור הפלגה", "גבור ציד - צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום: לפני ה' - מתכוין להקניטו על פניו".

     התורה ממשיכה ומבארת: "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר".

     כלומר, נמרוד יצא ממצרים למסע כיבושים בארצותיהם של בני שם, כבש את כל האזור שבין החידקל והפרת, המכונה בכלליות 'בבל' והקים שם את מגדל בבל, כסמל למרדו בקב"ה.

     השלב הבא היה: "מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה ... הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה".

     לשיטת הרמב"ן, נמרוד המשיך להרחיב את גבולות האימפריה שלו וכבש גם את האזור המכונה אשור והקים בה את בירתו- בירת העולם- העיר הגדולה= נינוה.

     נמרוד הוא כנראה סרגון הראשון, שאירגן את העולם העתיק למרד כנגד הקב"ה. מול נמרוד התייצב אברהם העברי, צאצאו של שם, שלחם כנגד כל הסיכויים את המלחמה על אמונת הייחוד.

     נמרוד בניסיונו לחסל את מי שלא היה מוכן ללכת בדרכו, היה זה שהשליך את אברהם לכבשן האש. לאחר הצלתו שולח הקב"ה את אברהם לארץ כנען, ארצם של בני חם ודווקא ממקום זה יפיצו אברהם וצאצאיו את אמונת הייחוד. למעלה מאלף שנים מאוחר יותר, יגיעו האשורים לארץ כנען שהפכה לארץ ישראל. סרגון השני הוא נמרוד השני, יכבוש את שומרון ויגלה את רוב בניו של אברהם מארצם. בנו סנחריב ינסה לכבוש את ירושלים ולהשלים ח"ו את המלאכה.

     בחג הפסח, חג היציאה ממצרים יכה מלאך ד' בצבאו של סנחריב ויתברר כי ידה של אמונת הייחוד היא זו שתגבר.

הרוב לא קובע (גד שכטמן)


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים