בניית אתרים בחינם

 

 

''שביעי של פסח''

מתוך ''ליקוטי שמואל''

מלקט: שמואל אייזיקוביץ

שביעי של פסח

הקב״ה לא מוותר על אף יהודי (הרב שלמה הלוי שליט"א)

 ביום השביעי של חג הפסח נבקע הים לבני ישראל - נס קריעת ים סוף. במדרש תנחומא מובא

שהים נבקע פעם נוספת עבור שני אנשים דתן ואבירם. שניים אלו ראו שהים עומד להסגר, שבו

בחזרה לחוף והתלבטו מה לעשות?! לחזור למצרים? -לא כדאי תהיה מהפכה, יקום מלך חדש לך

תדע מה יעשה לנו... ללכת עם בני ישראל? למי יש כח לכל ה״בלאגן״ הזה?! לבסוף החליטו ללכת

עם בני ישראל אך היה מאוחר בני ישראל כבר היו בצד השני. הקב״ה בקע להם את הים בשנית

ועברו.

 בואו לרגע נתבונן מי היו השניים הללו: מסופר שכשמשה יוצא לראות בסבולתם של אחיו ביום

השני: ״ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים" מי היו?" דתן ואבירם והם שאמרו ״נתנה ראש

ונשובה מצרימה״ )במדבר יד( שהמרו על ים סוף והן שהותירו מן המן דכתיב ״ויותירו אנשים ממנו עד

בקר״ )שמות טז( והם שיצאו ללקוט ולא מצאו, והם היו במחלקתו של קרח שנאמר: ״הוא דתן

ואבירם״ שהן עמדו ברשעתן מתחלה ועד סוף. וההוכחה לכך כשמשה מוכיחן: ״ויאמר לרשע למה

תכה רעך״ - למה תכה רשע כמותך?! והחצוף עונה לו: ״ויאמר מי שמך לאיש״?! ועדיין אין אתה איש

ועודך נער ותרצה להיות שר ושופט עלינו?! משה סובל מהם לכל אורך הדרך וגם לאחר שנבקע להם

הים.

 מסקנה: ה׳ לא מוותר על אף יהודי שמראה קצת רצון לחזור לעם ישראל... אז איך עושים את זה?

רצון לא תמיד מספיק - נדרשת תפילה. אדם יתבע על זה לאחר 021 שנה שלא ביקש עזרה מה׳

לשוב בתשובה...

 משל לרופא מתלמד בחדר המיון שמנהל המחלקה הודיע לו: ״תאלץ להישאר היום לבד

במחלקה״,״טוב אין לי ברירה אשאר...אבל זה לא מסוכן?!״ תראה, הסביר המנהל ״באם תרגיש

שאתה לא מסתדר או אם יש משהו חריג התקשר אלי או אל סגני, אנו נדאג לתגבר אותך ולמצוא

פתרון הולם״ הרופא המתחיל ניסה את כוחו ורץ מחדר לחדר ומחולה לחולה פה נותן תרופה שם

מנשים, לא עצר אף לרגע. אך לשווא, חולים החלו למות ולאבד הכרה... כמובן שלמחרת הכותרות

זעקו: ״זוועה בבית החולים: ד״ר נעצר באשמת גרימת מוות ברשלנות.. ובבית המעצר- מנהל בית

החולים שומע את בכיו של הד״ר אתם לא מתביישים?! הרי רצתי בכל הכח מחולה לחולה ומחדר

לחדר כמעט התמוטטתי, ואתה עוד מאשים אותי?! במקום להעריך את עבודתי?! תראה, אמר

המנהל ״אני יודע איך ניסית להתמודד מול הכל, אפילו הצלחת עם חלק מהמאושפזים, אבל בוודאי

שאתה לא יכול לבד, ואף אחד לא דורש את זה ממך, למה לא התקשרת אלי? למה לא ביקשת

עזרה?! היינו מיד שולחים״...

 אנחנו כל כך רוצים להתעלות בכל מיני דברים. רוצים להתחזק בכל דבר טוב. ומנסים מעבר

לכוחותינו לפעמים. וזה לא הולך... אחר כך עוד תובעים אותנו?!... אבל שכחנו דבר אחד: להזעיק

עזרה. לבקש מה׳ במילים שלנו ולומר: ״אני לא מסוגל עוד... עזור לי להתגבר על א' ב' ג'... אני לא

יכול לבד!... ״

 הבה נזכור שני דברים: הקב״ה איננו מוותר על אף יהודי ועלינו מוטלת החובה לבקש עזרה כשאנו

מרגישים שהדבר מעבר ליכולותינו...

חג כשר ושמח

שמות החג

חג המצות - הוא השם המופיע בתורה לחג זה, על שם המצות שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים.

חג הפסח - ע"ש שהקב"ה פסח על בתי ישראל במכת בכורות .

חג החרות - ע"ש שבני ישראל יצאו מעבדות (מצרים) לחרות והיו לבני חורין, כפי שאומרים בתפילות

החג "זמן חרותנו"

חג האביב - ע"ש שהחג תמיד יחול בחודש האביב. ולפי הזוהר 'אביב' - אב לי"ב חודשים, רמז

שחודש ניסן הוא ראש ואב לחודשים .

חג הגאולה - על שם שאנו עתידין להיגאל בחודש זה, כמו שנאמר "בניסן נגאלו ובניסן עתידין

להיגאל."

מפתח ליהדות

 מישהו ביקש מן הרבי מקוצק זצ"ל הדרכה ופתח ליהדות בקיצור קיצורים .אמר לו הרבי: "אתן לך

הדרכה בחמש מילים:

 קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד .

 קדש – קדש כל מחשבותיך ומעשיך .

 יחץ, מגיד – גם מה שנחוץ לומר, אמור רק מחצית דבר פחות... זהו המפתח ליהדות...

 "כרפס – ר"ת: כלל ראשון – פה סתום – לשמור את הפה מדיבורים אסורים ודברים בטלים.

 ורחץ – היטהר מכל מידותיך והנהגותיך הפסולות.

"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (המגיד מדובנא זצ"ל)

 "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" מעניין לראות שבתורה נכתבה המילה "חומה" בכתיב חסר

– "חמה". המדרש מספר כי בשעה שעברו ישראל את הים עמד מלאך אחד וקטרג עליהם, הכיצד

זוכים עובדי עבודה זרה לנס שכזה?!, מיד ציווה הקב"ה על שר הים, הממונה על הים, ונתמלא הוא

חימה! שאל הקב"ה: "וכי ברצונם עבדו ישראל עבודה זרה?, והרי מחמת השעבוד ששעבדום

מצרים?! מיד שפך שר הים חמתו על המצרים.

 המגיד מדובנא זצ"ל ממשיל זאת לשני סוחרים, ראובן ושמעון, שהיו חנויותיהם בשכנות. פעם

אחת פיתה שמעון את אחד המשרתים בחנותו של ראובן, שיגנוב סחורה מאדוניו וימכור לו. המשרת,

שהיה איכר פשוט, נכשל בחלקות לשונו של שמעון, ועשה כאשר פיתוהו, גנב סחורה מאדוניו ומכרה

לשמעון. כיון שאיש לא שם לב למעשה, שב המשרת וגנב מדי פעם בפעם ומכר לשמעון. לימים

הרגיש ראובן כי גניבה מתרחשת בחנותו, התקין מצלמות, ולאחר מעקב קצר גילה מיד מי הוא האשם

בדבר, עם זאת כיון שחכם היה, לא גילה לאיש דבר אלא, תבע את משרתו לדין. הגיש ראובן אל

הדיינים רשימה מפורטת של הסחורה הגנובה ועד מהרה הוציאו פסק דין כי המשרת חייב לשלם

לאדוניו על כל הסחורה הגנובה כמו שיעריכה סוחר מומחה. הזמין ראובן את שמעון שכנו אל בית

הדין ואמר לדיינים כי אין מומחה כמותו להעריך סחורה. שמעון, בצביעותו הרבה, עשה עצמו כידידו

של ראובן, וכדי לשאת חן בעיניו הגזים בהערכתו את הסחורה ועל כל פריט נקב מחיר כפליים משוויה

האמתי. כשסיים שמעון בהערכת הסחורה, מיהר ראובן להציג את הרשימה המפורטת לדיינים ואמר:

מורי ורבותי! כעת ברצוני לתבוע את הגנב האמתי הלא הוא שכני שמעון, שפיתה את משרתי לגנוב

ממני, ועתה עליו לשלם לי ככל אשר העריך בעצמו את שווי הסחורה!... והנמשל הוא: המקטרג ביקש

להזיק לישראל ומשום כך, העליל עליהם שעבדו ע"ז, עד שנתמלא שר הים חימה, ולבסוף את אותה

חימה שפך על ראשי מצרים...

מדוע אוכלים ביצה בליל פסח ? (ברינה יקצורו עלון 091)

 הרה"ק רבי מרדכי מאיזביצה זצ"ל בספרו 'מי השילוח', נתן הסבר מעניין לכך - שאחד מהסימנים

שמניחים בקערת ליל הסדר הוא ביצה, ואת ההסבר נתן על פי דרכו המיוחדת ,אותה הוא דרש כל

הזמן ואף זעק זאת לחסידיו בכל עת :לעולם, אל תעשו דבר שעשיתם אותו אתמול רק משום

שעשיתם אותו אתמול ...!

 וכך גם הסביר את הפסוק (דברים טז, כב): "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך" - אל

"תאבן" את המושגים, אל תקפיא את השגותיך" !אלוהי מסכה לא תעשה לך" - אל תיצוק את עבודת

ה' לדפוסים קבועים, דוממים, אלא תמיד תוסיף ותשאף לעלות עוד ועוד! להתקדם הלאה!!! ולכן

הסביר - זהו הטעם שאנו מניחים את הביצה בליל הסדר, משום שהביצה מסמלת את שלב הביניים

לדור הבא - בין התרנגולת לאפרוח. לומר לך , שאף יציאת מצרים, ניסיה וגילוייה אינם השיא. יש

לראות בהם, רק דרגת ביניים להשגות נוספות שעוד תבאנה ,להעפלה בשלבי ימי הספירה... לקבלת

התורה, כמו שאמר הקב"ה למשה רבנו: "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר

הזה" - "כל יציאת מצרים, היא בכדי להגיע למטרה הנכספת והיא :קבלת התורה...!

חיטה מאין (אוצרות הפרשה, גיליון 346)

 מעשה בחתן שאך זה עתה נישא, והימים ימי ערב פסח. כאשר הסב לשולחן חותנו בסדר ליל

פסח, ביקש לגמוע מן המרק המהביל שהונח לפניו. התבונן החתן במרק, ומה רואות עיניו? הנה צפה

על פני המרק חיטה! "חמץ!!!" – נזדעק החתן הירא והמדקדק במצוות – "אינני יכול לאכול כאן!

המטבח טרף!" ובפנותו אל אשתו החדשה פקד עליה נחרצות: "בואי, אסור. ניסה להפיס את דעתו

של החתן, אך הלה מאן לשמוע ורק הגדיל את המדורה. לאכול כאן. 'בל יראה ובל ימצא'. נלך לאכול

אצל הורי." כמובן המבוכה היתה רבה. החותנת התנצלה והרעיה בכתה. החותן לבסוף, אחר הפצרות

רבות, הואיל בטובו לגשת לרבה הנערץ של ירושלים בעת ההיא, הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל,

לשמוע ממנו את חוות דעתו. לבטח יצדיק הרב את נטישת הבית שמתבשלות בו חיטים בפסח,

רחמנא לצלן.

 התייצב החתן כשכלו נסער בפני רבי שמואל, והחל לשפך את מרירותו על ההפקרות הנוראה

השוררת במטבח של חותנתו. הרב מקשיב בנחת ובמלוא תשומת הלב לטענות הניתכות בפניו. "מתי

נשאת?" – שואל לפתע רבי שמואל. "לפני שבוע ימים." – עונה החתן .הושיט רבי שמואל את ידו:

"הב לי את השטריימל שלראשך". תמה החתן לבקשתו המוזרה של הרב, ומיד הסיר את השטריימל

מראשו. כעת נענעו רבי שמואל בחזקה, וגרגרי החיטה שנוהגים לזרוק על ראש החתן לסימן ברכה,

החלו לנשר משערותיו של השטריימל. "הרי לך מקור החיטה!" – הפטיר רבי שמואל, ופני החתן

חפו...

פותחים את ליל הסדר בכבוד.... הרעיה ! (אור דניאל – הגדה של פסח)

 הימים שלפני חג הפסח אינם ימים קלים. אנו עדים לתופעות של צעקות, זעקות שבר וכעסים

רבים שעוברים בעיקר על האימא, שדואגת שאכן הבית יעמוד בערב חג הפסח בכשרותו הראויה. לא

אחת, אנו הבעלים לפעמים יוצאים מכלינו כאשר אנו רואים את כל ההתרחשויות ופעמים אף פולטים

מילים שאינן במקומן, ואולי יותר מכל לא יודעים להביע הערכה ולהוקיר את כל מבצע פסח שבראשו

עומדת רעיתנו.

 רבים נוהגים להקפיד על "זמן רבנו תם", "שיעורי מידות של החזון איש", בודקים את ה"שפיץ" של

הלולב בזכוכית מגדלת, אך אולי כדאי דווקא הלילה, כאשר מסובים רבים יושבים סביב השולחן

הערוך בטוב טעם, מן הראוי לפתוח בכבוד בעלת האכסניה. כלומר, בפה מלא לומר שלא היינו יכולים

להגיע ללילה הזה כפי שהגענו אם רעיתנו לא הייתה נוטלת עליה לעמוד בראשו. לכל הדעות השבח

הזה מגיע לאישה. היא הדירה שינה מעיניה, נטלה עליה כמעט את כל המטלות, השתדלה לא

להטריח את בעלה "מעבר לכוחותיו", אז הנה מגיע הרגע הקטן (והחשוב מאד) שבו היא יכולה לקבל

קצת נחת מבעלה. בל נחכה שנשמע תחילה תשבחות מהאורחים על טיב המאכלים או כיצד יש לכבד

את האישה נוכל ללמד מהמעשה הנפלא הבא: האירוח הנפלא. אדרבה, דווקא זה יכול "לחפות" אולי

על חוסר העשייה והנשיאה בנטל מצדו, אם היה כך .

 השעה  6.11 בבוקר. אל המרפאה נכנס יהודי בסביבות גיל השמונים. ידו החבושה החביאה

"תפרים", אשר כבר הגיע זמנם להיפרד ממנו. בשעה 9:11 יעדה לו פגישה. הוא מאוד קווה

להשתחרר במהירות ולא לאחר לפגישה . מספר אחד מעובדי המרפאה: "בדקתי לו דופק ולחץ דם

וביקשתי ממנו לשבת ולהמתין. ידעתי שהוא יוכל להיכנס אל הרופא רק כעבור שעה. ראיתי שהוא

מציץ בשעונו שוב ושוב, ומאחר שהייתי פנוי החלטתי לנסות ולסדר אותו בעצמי. הסרתי לו את

התחבושת ובדקתי את הפצע. הבחנתי שהפצע נרפא באופן מלא. דיברתי עם אחד הרופאים, הבאתי

את הכלים המתאימים ואת התחבושת הנצרכת והתחלתי לטפל בו. בינתיים התעניינתי להיכן הוא כה

ממהר. הוא סיפר שהוא צריך לגשת למעון הורים על מנת לסעוד ארוחת בוקר עם אשתו. 'מה

שלומה?' התעניינתי בטבעיות והוא סיפר לי שהיא סובלת מאלצהיימר .שאלתי אותו: 'תגיד לי, אם

תאחר לארוחת הבוקר זה יכול להכעיס אותה? זה יכול לצער אותה' '?כבר חמש שנים היא לא מזהה

אותי!' – סיפר הזקן במרירות. לא יכולתי להתאפק והוספתי לשאול: 'אף על פי שהיא לא אותה! וחוץ

מזה אני חייב לה הכרת הטוב על כל השנים שגמלה טוב עמדי.' מכירה אותך, אתה עדיין מקפיד על

ביקור כל בוקר?'. הזקן חייך אלי והשיב: 'היא לא מכירה אותי – אבל אני הרי מכיר הרגשתי צורך

דחוף לבכות.

 הזקן הזה הצליח לרגש אותי מאוד ."מי קרא זאת ולא יחרד עד כמה אנו רחוקים מלהעריך נכונה

ולהוקיר את המאמצים של כל השנה ובעיקר של הלילה הזה, ליל הסדר הקדוש והנורא. מן הראוי

שנתן לפחות מעט מן המגיע לה ואולי זה ייתן מעט נחת ותשומת לב לרעיה שעמדה בראש המבצע

האדיר הזה במשך חודש שלם, ובכך נחזק גם את בנינו ובנותינו להוקיר את האימא שבלעדיה אולי

היינו אוכלים ...חמץ. כמה חבל שרבים מן האנשים רואים זאת כ"חובתה של האישה" לנקות, לבשל,

לכבס, לגהץ, לטפל בילדים ולדאוג לכל צרכי הבית, ואם, חס ושלום, אחד מן הדברים לא נעשה בגלל

עייפות או חולי, כבר מתחיל כעס גדול ומיד "עפה" השאלה הפוגעת בחלל האוויר: "אז מה עשית

היום?" אוי! כמה קשה לשמוע משפט מעין זה, ואולי הלילה נעשה תשובה גדולה בעניין זה ונשבח,

נהלל ונקלס את האישה על כל הטובה שהיא גומלת איתנו יום יום

סיפור נפלא לשביעי של פסח על הכרת תודה עם רבי יחזקאל לנדא, בעל

'הנודע ביהודה' זצ"ל:

 יום אחד לאחר תפילת ערבית פסע הרב לעבר ביתו. עיניו נתקלו בנער נוצרי לבוש קרעים שתעה

והגיע לרחוב היהודים, בידו סלים ריקים והוא עומד וממרר בבכי. רבי יהודה ניגש לנער ושאל אותו:

"מה קרה? מדוע אתה בוכה?" הנער החל לספר בדמעות שליש: "התייתמתי מאמי, ואבי האופה

התחתן עם אישה רעה וחסרת לב. כל יום השכם בבוקר היא מחייבת אותי למכור שני סלים מלאים

בכיכרות לחם ברחובות העיר. במידה ואיני מצליח בכך, אמי החורגת מכה אותי באכזריות. היום

הצלחתי אמנם למכור את כל כיכרות הלחם, אבל לאחר השקיעה, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי

בכיסי וראיתי כי שלושים הזהובים שהרווחתי אבדו או נגנבו. אם אחזור כך אמי תכה אותי מכות

נוראות. כל היום לא אכלתי מאומה ועכשיו אני תועה ברחובות ומפחד לשוב הביתה".

 רבי יחזקאל חמל על הנער הנוצרי, הביאו לביתו ונתן לו לאכול ולשתות. לאחר שהנער סיים את

סעודתו הוציא הרב מכיסו שלושים זהובים ונתן לו. הנער חזר לביתו שמח וטוב לב.

 חלפו מספר שנים. בליל שביעי של פסח לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב היו שקועים בשינה

והרב ישב ועסק בתורה. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת ונכנס פנימה איש נוצרי. הרב שאלו

בתמיהה: "מדוע באת לכאן באישון ליל?!" האיש הסתכל לצדדים בחשש, ניגש לרב ולחש באזנו:

"הרב אינו זוכר אותי?! אני הנער הנוצרי שעשית עמו טובה גדולה לפני כמה שנים. הכנסת אותי

לביתך, האכלת והשקית אותי, נתת בידי את סכום הפדיון וכך הצלת את נפשי מידיה של אמי

החורגת. כעת נודע לי כי פורענות גדולה עתידה לבוא על היהודים בפראג, וכאשר נזכרתי בטובה

שעשית החלטתי לבוא ולהודיעך. לפני כמה ימים התכנסו בבית הוריי כל האופים הנוצרים בפראג

והחליטו לאבד את כל היהודים בלילה אחד! הם יודעים כי במוצאי חג הפסח היהודים ממהרים לאכול

לחם, והשנה החליטו האופים הנוצרים להטמין בסודי סודות רעל בפת הנאפית על ידם להמית את

יהודי פראג".

 "גיליתי לך סוד נורא", סיים את דבריו והוסיף, "מובטח אני שלא תגלה ממי שמעת את הדבר".

הרב לנדא התחלחל לשמע הדברים. הוא הודה מקרב לב לנוצרי ונפרד ממנו. לאחר מכן ישב בינו

לבין עצמו שעה ארוכה וניסה לחשוב מה יוכל לעשות, איך ניתן להציל את היהודים וגם לגלות את

מזימת הרשע לממשלה. לפתע עלה רעיון במוחו.

 באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב כל בתי הכנסיות בעיר. יצא כרוז ברחובות היהודים כי הרב

ידרוש לאחר תפילת שחרית בעניין הנוגע ליסוד היהדות וכל בני העיר נדרשים להגיע לתפילה

ולדרשה. לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל על הבמה, הסתכל בקהל הרב שהצטופף בסקרנות

לעומתו, והחל לשאת את דבריו: "רבותי. יודעים אתם כי למרבה הצער התורה הולכת ומשתכחת.

המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם גדולי הדור עלולים לפרקים לטעות. לדאבון לבי", אמר הרב

בקול רועד, "מוכרח אני להודות בפניכם כי אף על פי שאנו בקיאים בקביעות הירח, בחשבון החגים

ובסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שעיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי כי אני ובית דיני טעינו טעות

גדולה וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח. הקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום

אחד קודם זמנו. היום בו אנו עומדים אינו אחרון של פסח אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור לאכול

משהו חמץ עד למחרת בערב..."

 בני הקהילה נדהמו לשמע דברי הרב. בכל זאת איש לא העז להמרות את פיו, וכל היהודים

בפראג חגגו באותה שנה תשעה ימים )במקום שמונה הנהוגים בחו"ל(. האופים הנוצרים נדהמו. אף

יהודי לא הגיע לקנות את לחמיהם החמים כמדי שנה. הם התאגדו ותבעו את היהודים לדין על

ההפסד העצום שיגרם להם כאשר יצטרכו להשליך את הכמות העצומה לאשפתות. רבי יחזקאל נקרא

למשפט. לאחר שהאופים הנוצרים הציגו את טענותיהם באזני השופטים, הציע רבי יחזקאל לאופים

להתכבד ממעשה ידיהם, כיוון שהמשפט עלול להתארך זמן רב והם עלולים לרעוב... כמובן שהאופים

סרבו לאכול מהכיכרות שהרעילו. הרב הפציר בהם ובכל זאת אף אחד לא נגע בפתו. השופטים

תמהו. ואז הציע הרב לבדוק מה יש בכיכרות. הבדיקה העלתה שכולם הורעלו וכל האופים נמסרו

למשפט. היהודים הופתעו מתושיית רבם ולא הבינו כיצד נודע לו על מזימת האופים. הרב לא גילה

לאף אחד מה אירע. ורק כעבור שנים לפני פטירתו סיפר את הסיפור לבנו רבי שמואל וסיים במילים:

"לא חכמתי עמדה לי, אלא מידת הרחמים שחמלתי על נער נוצרי בשעת צרתו"...

והגדת לשכנך

 "בעלי ואני וילדינו גרים בשכונת שינקין בתל אביב, כבר עשרים שנה בערך. המגורים בשכונה

המורכבת מפסיפס של אנשים יקרים נעימים לנו ומחזקים את הרגשת הערבות ההדדית. שנינו

חוזרים בתשובה שבחרו להישאר בעיר ללא הפסקה. בחגים, משתלב הפסיפס הזה באופן מעניין

ומעורר השראה: בחנוכה נשמעות זמירות המעוז צור ליד נרות החנוכה מכל הדירות, לעתים באופן

מביך, עוד לפני שיוצאת השבת. בסוכות, יש עלייה לרגל לסוכה שלנו על הגג, להראות לילדים

הקטנים מהי סוכה. ובפסח, יש תחרות סמויה אצל מי מסיימים את הסדר הכי הכי מאוחר. כל

ההגדרות של שמאל-ימין, חרדי-חילוני, מסורתי-לאומי וכו', באמת מיטשטשות ברחוב שלנו שבו

ניכרת סובלנות ואהבה.

 לפני כמה זמן הצטרפה לבניין שלנו שכנה חדשה. בהגדרות השטחיות שמענו שהיא עיתונאית

שמאלנית הקשורה בכל מיני אופנים לתקשורת. ההגדרות התגלו בפועל כחיצוניות בלבד. תוך כמה

ימים נרקם סיפור אהבה של ממש בינה לבין ילדיי המעוטרים בפאות חסידיות ארוכות וילדותיי הצנועות. כל בוקר בדרכם לחיידר, כשהוציאה היא את כלבתה לטיול הבוקר שלה, פגשה את ילדיי

תוך שהיא טורחת להיפרד מהם אישית ולסלסל את פאתו הסוררת של מי מהם שלא הסתלסלה על

הבוקר. כמובן שמצד אחד הצבתי בעדינות גבולות בינה לבינם, אבל מצד שני גם אני מצאתי את

עצמי נשבית בקסמיה, וילדיי הפכו ממש לנכדיה שלה.

 פסח מתקרב. אין צורך שאפרט את העמל, ההתרגשות וההכנות לקראת היום הגדול. באחד

מימות חול המועד, ואני טורחת על הסירים המכילים את כל מטעמי סעודת החג, מהגפילטע פיש ועד

המרק הצח, דופקת לפתע בדלת השכנה היקרה. הריחות מזכירים לה את בית סבתא והיא נכנסת

למטבח הפסחי למהדרין שלי. היא המומה מציפוי נייר הכסף בכל פינה. אני מסבירה לה בחיוך,

שבימינו, היציאה ממצרים היא בחללית, ולכן צבע הכסף שולט בכל פינה. ובעודנו מדברות אני רואה

את ילדיי מסמנים לי בכל מיני צורות ופרצופים שמשהו היסטרי מתרחש פה. אני מנסה להבין ולא

מצליחה, עד שאחד מהם לוחש באוזניי שהשכנה האהובה מחזיקה בידה שקית עם ב י ס ק ו י ט י ם!

מפי נמלטה זעקה כמו שרק אחת שניקתה חודש את הבית וצדה כל פירור חמץ יכולה להוציא

מקרבה: אההה!

 השכנה הוצאה אחר כבוד ממטבחי ומביתי, תוך שהיא מתנצלת שלא שמה לב, והיא בדיוק

בדרכה להכין עוגת גבינה ולוותה משכנה, דלת ליד, ביסקוויטים.

 טוב, בערב נפגשנו למטה וכמובן שלא אמרתי לה מילה. אנחנו מאמינים בבחירה חופשית. לאחר

כמה ימים קוראת לי השכנה ומציינת בפניי שאחד הילדים, משה, לא מדבר אתה ולא עונה לה כשהיא

שואלת לשלומו. מוישי בן החמש מרכין את ראשו כשהיא מספרת לי זאת, ואני בפליאה שואלת אותו:

מוישי, מה קרה? למה אתה לא אומר שלום? מוישי מסרב לענות ולאחר כמה שידולים הוא מתפרץ

ואומר: אני לא רוצה לדבר אתה כי היא לא רוצה לצאת ממצרים!

 אני לא יכולה לתאר לאיזה משבר דיפלומטי נקלעתי. השכנה לא יכלה לכבוש את עלבונה. מצאתי

עצמי מאזינה לדיאלוג הממחיש את דברי הגמרא שמאז שחרב בית המקדש ניתנה נבואה )תוכחה(

לקטנים ושוטים. ואני מבטיחה לכם שממני בבית הם לא שמעו דברי תוכחה, אלא רק הסבר על

תינוקות שנשבו ולא יודעים. ובכן, השכנה התווכחה אתו בלהט וסיפרה עד כמה היא אוהבת את חג

הפסח עוד מילדותה ועד כמה היא קשורה לליל הסדר ומקפידה לקרוא את כל ההגדה. הקטן שלי

מוישי לא ויתר לה והסביר שאייבישטער )"העליון" ביידיש, כלומר הקב"ה( לא מרשה לאכול חמץ, ואם

היא אוכלת 'סימן שהיא לא רוצה לצאת ממצרים'.

 מכאן החל משבר חריף ביחסים. לאורך כמה ימים היא לא דיברה כשראתה אותנו. אחרי יומיים

ניגשתי אליה ושאלתי אותה: תגידי, מה הסעיר אותך כל כך? הרי בשבילך סיפור יציאת מצרים הוא

אגדה ולא הגדה, אז מה הקפיץ אותך? והשכנה היקרה הזאת ענתה את התשובה שכל כך רציתי

לשמוע: בשכל היא באמת לא מבינה מה כל כך העליב אותה, אבל עובדה, היא נעלבה עד עמקי

נשמתה מכך שהוא חושב שהיא לא רוצה לצאת ממצרים ביחד עם העם שלה. איזו מתוקה, חשבתי

לעצמי, זו הנשמה שלה שיצאה ממצרים ועמדה במעמד הר סיני שזועקת שגם היא רוצה. הרצון

לגאולה משותף לכולנו, גם אם בעומק הגלות יש כאלה שלא יודעים להגדיר ולצעוק את הרצון לגאולה

בשפה ברורה ומודעת. גם אם התעייפנו והתבלבלנו והתייאשנו, עדיין כולנו, בעומק הלב, רוצים

גאולה. ורבי נחמן מברסלב הרי אומר שהעיקר הוא הרצון.

 אז שנזכה כולנו, והשכנה שלנו בתוכנו, להיגאל גאולה אמיתית ושלמה עוד הפסח הזה. ואגב,

מוישי והיא השלימו והילדים שלי שוב נכדים שלה".

ליל הסדר בתוך הבור העמוק (קובי לוי הי"ו – 'העתונאי)

 יואל מישה בלקינד, היה הגביר החשוב של העיירה הציורית סמרגוניה בערבות רוסיה הצארית,

ששכנה לחופו של נהר הבלוז . רוב תושבי העיירה, היו יהודים תלמידי חכמים, שעשו מלאכתם עראי

ותורתם קבע. כמה מהם, היו גאונים עצומים, שלא צעדו ד ' אמות מבלי לעסוק בתורה. בלקינד

מיודענו, היה אף הוא בר-אוריין לא קטן, שעסק לפרנסתו ביבוא סחורות לממלכת הצאר הרוסי .

לזכותו של הגביר יאמר, שגם ידו הייתה פתוחה לכל ונדיבותו קנתה לה שם טוב בקרב גבאי הצדקה

שבמחוז, שלא לדבר על מאות הקבצנים, שאף פעם לא השיב פניהם ריקם. רק קבצן אחד, תושב

העיירה, הוא פשוט לא סבל ותיעב .

 ועכשיו נעשה הכרות קצרה עם חיים ז'ונדל אפשטיין, קבצן מושבע רווק וערירי, בן 32, שחוץ

מאשר לדפוק על דלתות ולבקש מזון ופרוטות, לא עשה דבר. ה'לשונות הרעות' טענו, שהקבצן ז'ונדל ,

הוא בעצם מיליונר גדול, שצובר את מיליוני פרוטותיו עמוק באדמה, ככלי אין חפץ עד כי יבוא שילה.

אך מראהו היה דוחה , ועננה של ריח לא נעים, ליוותה אותו בתמידות. מעולם, אבל מעולם, לא נתן

בלקינד פרוטה לז'ונדל, כי חשבהו לנוכל. הוא סמך בעיניים עצומות על כך שכולם חושדים שהוא עני

לא הגון .

 היה זה בוקר אביבי, שבוע לפני חג הפסח, אחרי תפילת שחרית ,כשז'ונדל הקבצן, החל לשרך

רגליו במרדף חסר סיכוי אחרי בלקינד ,לכוון אחוזתו. "הרב בלקינד, הרב בלקינד!" קרא ז'ונדל. הגביר

נעצר והיפנה ראשו לעבר הקבצן הצולע, כשעיניו מביעות בוז עמוק" . הרב בלקינד, עשה לי טובה,

שמעתי שלכבודו יש מאפיית מצות , האם יוכל כבודו לשמור לי שלוש מצות עבודת יד? ואולי גם אזכה

לקבל בקבוק יין טוב מן היקב של כבודו? לכבוד חג הפסח!...". זה היה כבר יותר מדי בשביל בלקינד.

גם מצות, גם יין, עוד מעט הוא גם יבקש לבוא לליל הסדר המשפחתי... הגביר חיפש משפט חכם

ולולייני, כדי להיפטר מן הטרדן והשיב: אם יישארו לי מספר מצות , ואם היין לא יחמיץ, אתן לך בלי

נדר!!! "תודה הרב בלקינד" אמר ז'ונדל בהתרגשות. מי יודע, חשב בלבו, אף פעם לא זכיתי ממנו

לפרוטה, אולי אזכה ליין ולמצות. נו, נו . גלגל סובב בעולם, ומי יודע מה ילד יום.

 יומיים אחר כך בשעת לילה מאוחרת, נשמעו דפיקות על דלת ביתו המפואר של הגביר . חיילי

הצאר עמדו בפתח, וכבלו את ידי העשיר המבוהל באזיקים כבדים. "אתה עצור באשמת הברחת כלי

נשק למלכות הצאר, מבלי להצהיר. יש לנו את כל ההוכחות לכך, שהנשק עבר לידי המורדים . "על

פקודת המעצר היה חתום קצין המחוז קומיסר יבגני בולקצ'וב . תוך דקות ספורות, הושלך בלקינד

לבוש בפיג'מה, לקול זעקותיה של אשתו ולנוכח פניהם המבוהלות של ילדיו, על עגלה גדולת מימדים

והובל אחר כבוד למעצר, שהוא שרשרת של בורות עמוקים וטחובים, שמי שנכנס לשם, ספק רב אם

היה יוצא בריא בגופו , שלא לדבר על בריאות נפשו. בלקינד חש, שחרב עליו עולמו. זרקו לעברו

שמיכה דקה, בקבוק מים והשאירו אותו קבור ששה מטרים בתוך האדמה, עם תולעים, עכבישים

והשם ישמור, עקרבים. על זה אומרים דורשי רשומות: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

 כל הלילה בכה בלקינד בתוך הבור והתפלל לישועה, כפי שמעולם לא התפלל .תושבי סמרגוניה

היו בהלם בבוקרו של יום. היעלמותו של בלקינד סמוך לפסח, הייתה גם מכה קשה לעניי העיר,

שהמתינו בכיליון עיניים לחבילות המצות וארגזי היין שהעביר הגביר לידי רב העיר הרב ראובן הירש,

שניצח על מלאכת החלוקה. אגב, חיים ז'ונדל אפשטיין מעולם, אבל מעולם, לא ניגש לחלוקת הקמחא

ד'פסחא של רב העיר. הוא ידע שיש קבצנים ועניים יותר ממנו .יום ועוד יום. ערב חג הפסח ויואל

מישה בלקינד עדיין טמון בבור , חי-מת, איש כבוי. עוד מעט ליל הסדר. מה יאכל? איך יקיים את

מצוות הפסח? מדוע לא הגיעו אליו עדיין? שומר בורות המעצר ולארי גורניצקי, היה טפוס קשוח

ואטום מבע. זעקותיו של בלקינד שיקראו לרב העיירה ראובן הירש, נפלו על אוזניים ערלות תרתי

משמע. הוא הריח את הסוף.

 השמש שקעה לה עגמומית וכוכבי ליל יציאת מצרים ריצדו במרומים, ובלקינד הגביר האומלל, חש

כי מותו קרב. הרעב הציק לו, וחמץ אסור באכילה. אוי, אוי, אוי" ,מאין יבוא עזרי"? פה ושם חדרה לה

קרן אור דקיקה. לפתע, הוא הבחין בחבל משתלשל מטה, ובקצהו קופסת עץ. "קח את החבילה "אמר

לו השומר גורניצקי אטום המבט. "זה בשבילך". לא יאומן . בתוך הקופסא, הונחו אחר כבוד 21 מצות

עבודת יד, שלושה בקבוקי יין, חזרת, כרפס, צלוחית חרוסת, כד מים והגדה של פסח" . עזרי מעם

השם. אעשה ליל סדר, אפילו בקבר".

 הגביר בלקינד אזר כוחות, ההשגחה העליונה חייכה אליו מלמעלה, והוא חש שהגאולה קרובה

ואין ייאוש בעולם כלל . תעצומות נפש אדירות נדרשו לו לקדש ולשיר את ההלל, לשתות 4 כוסות,

לאכול בהסיבה כזית מצה, לספר לעצמו ביציאת מצרים ואפילו למזוג כוס חמישית לכבוד אליהו

הנביא. כל ימי החג, עברו על הגביר עמוק בבור, כשכולו עמוד אש של תפילה ותחנונים . שבוע כשר

של פסח עמוק בבור . בבוקרו של איסרו-חג הפלא ופלא, הגיעו שני שומרים ענקיים לשפת הבור

והורידו סולם חבלים "עלה אדון בלקינד, עכשיו המשפט שלך". כמו יוסף הצדיק, החליפו את הפיג'מה

המזוהמת שלו במדי חייל רוסי, והעמידו אותו לדין בפני הקומיסר יבגני בולקצ'וב. המשפט לא ארך

יותר משתי דקות. "זכאי". בולקצ'וב הסביר לבלקינד, כי המידע אודות מבריח הנשק סבל מליקוי קל .

שם משפחתו של המבריח הרוסי היה בלקין, והוא התגורר בכפר ששמו 'סמורגין'. בעוד שבלקינד

שלנו הוא תושב העיירה 'סמרגוניה'. ומשום מה, עקב שמו הידוע של מיודענו העשיר בלקינד, חיילי

הצאר שמו פעמיו אל ביתו, וטמנוהו עמוק בבור. ומי דאג לשלוח לי מצות ויין לבור? שאל בלקינד את

קצין המחוז. "הו ,הו" חייך הקצין "חבר שלי דאג לך...". מי חבר, מה חבר. העיקר הוא חופשי ותודה

להשם. טעות לעולם חוזרת.

 חיילי הצאר, העלוהו אחר כבוד לכרכרה המפוארת של קצין המחוז והרכיבוהו לעיירתו סמרגוניה.

תושבי העיר מקטן ועד גדול, הרבנים והעסקנים יצאו להקביל פניו והשמחה גדולה הייתה. גם עניי

העיר הריעו לו במאור פנים. אחד מהם נעדר, והיעדרותו בלטה. הקבצן הוותיק חיים ז'ונדל אפשטיין.

עיני ילדי בלקינד זהרו משמחה ואשתו מחתה דמעות של אושר. הסיוט חלף. למחרת הגיע לעיירה

סמרגוניה, קצין המחוז יבגני בולקצ'וב וביקש לקרוא אליו את הגביר בלקינד לצריף רעוע בקצה העיר.

כשפתח את דלת הצריף לא האמין הגביר למראה עיניו, הקבצן המאוס חיים ז'ונדל אפשטיין שכב על

מיטתו כשכל גופו חבוש, פניו שרוטות ואדומות ורגלו הימנית מגובסת. לצידו ישב קצין המחוז. "זה

החבר הטוב שלי, ז'ונדל, שלא ראיתיו 41 שנה. הוא זה שהביא לך מצות ויין, בזכותו, עשית ליל סדר

כשר בתוך הבור ואכלת מצות שבעה ימים . "בלקינד בלע את לשונו במבוכה. מה עניין ז'ונדל אצל

קצין המחוז ?שאל את עצמו. "כן, לידיעתך מר בלקינד, גם אני חייב את חיי לז'ונדל. גדלנו באותו כפר,

וילדותנו עברה עלינו בידידות עמוקה . באחד הימים בהיותי בן 00, נפלתי מצמרת עץ ושברתי את

עצמות רגלי וצלעותיי, איבדתי את ההכרה וגם דם רב, אבל ז'ונדל ידידי ,שהיה קטן ממני בשנתיים,

קרע את חולצתו, חסם את קילוחי הדם , ורץ כמו איילה שלוחה להזעיק עזרה. אני... אני חייב לו את

חיי ."...ואיך הגיע ז'ונדל אלי, אל הבור שבאתר המעצר? שאל בלקינד המום ומשתאה. "פשוט מאד.

הוא ישב מתחת לעץ סמוך לבית שלך, וכשהגיעו לעת לילה חיילנו לעצור אותך, הוא הבין שאתה

בצרה גדולה. הוא טיפס אל מאחורי העגלה הגדולה, ונחבא בין שקי החיטים. כשהגיעו חיילי למחנה

המעצר, הם גילו אותו מסתתר מאחור וחבטו בו ללא רחמים, עד שהגעתי לשם ועצרתי אותם

מלהרגו. הוא זחל למשרדי זב דם. אחרי חצי דקה של שיחה, זיהיתי אותו כידידי ומציל חיי מן הילדות,

ז'ונדל אפשטיין. והוא התחנן על נפשך. הוא אמר לי "יבגני ידידי, הצלתי את חייך וזכית למעמד

מכובד. מעולם לא פניתי אליך בבקשת עזרה. עכשיו, הכניסו לבור צדיק יהודי, איש חסד מופלא, והוא

גם חבר שלי, שאין לי ספק שידו לא הייתה במעל. הוא אזרח נאמן! אני מתחנן בפניך יבגני ,ובשם

ידידותנו, אנא, אפשר לי להביא לו מצות יין ושאר צרכי החג . אל תפגעו בו לרעה" . "הוא שיכנע אותי

בתמימות שלו, שלא להתאכזר אליך אדון בלקינד, וזכית לחבילה נדיבה של מזון כשר לשבוע שלם,

שקנינו מיהודי העיר הסמוכה.

 ר' חיים ז'ונדל חייך לעברו של בלקינד כאוב ומיוסר ואמר לו בקול חרישי "הרב בלקינד, אני מוקיר

לך המון טובה על הכוונה הטהורה שלך לתת לי מצות ויין לחג, זה כל כך ריגש ושימח אותי,

שהרגשתי צורך עז לקרוא תהילים להצלחתך סמוך לביתך, עד שלפתע שבאו החיילים. אני מקווה

שאתה מרגיש טוב וחזרת לעצמך בריא ושלם". דמעה קטנה של בושה, בצבצה מעינו הימנית של

בלקינד. לפתע, הוא חש שנובעים מתוכו מליבו , מפלים ונהרות של אהבה, לקבצן האומלל הזה,

שמאותו רגע נדמה בעיניו, כאיש הכי יפה וטהור בעולם. איש, שיש לו הכרת הטוב כלפיו רק על

הבטחה, שאפילו לא התכוון לקיימה . הגביר בלקינד הבחין גם כי אותו ניצוץ חוזר בעיניו של חיים

ז'ונדל , איננו ניצוץ של נוכלות חלילה, הוא ניצוץ של אהבת ישראל, אלא שהוא טעה באבחנה. "אני

מודה לך חיים ז'ונדל, שכנראה בזכותך נפלתי לבור, כדי שמשם אזכה להביט על בני אדם בעין טובה,

כל הזמן".

וישמע אלוקים את נאקתם (הגדת ר’ שלום)

 נאקה היינו זעקה ללא מילים. כלל ישראל במצב בו היו נתונים ,מרוב העבודה והיגון שבשעבוד -

לא יכלו כלל להוציא מילים מהפה. אך האם כל אימת שאדם מתפלל בלא מילים נשמעת תפילתו ?על

כך סיפר ר’ שלום מעשה נפלא .

 בעיר ברדיטשוב היה בעל תשובה אחד שלא ידע כלל להתפלל , ואפילו לקרוא א-ב לא ידע. לקחו

כאב רחום סניגורם של ישראל -ר’ לוי יצחק מברדיטשוב - ולימד אותו אט אט לקרוא א-ב ,ואח”כ

ניקוד וכו .’כשה’תלמיד’ החל לקלוט, לימדו לקרוא את התפילה מתוך הסידור בסבלנות אין קץ. כך

היה מתפלל באיטיות ב-ר-ו-ך א-ת-ה, עד שהתלמיד התרגל ונהפך להיות כוותיק המתפלל במהירות

ובחפזה. לשיא הגיע כשהחל לפקוד את ביהכנ”ס רק ב’ישתבח’ וביעף היה עם הציבור לעמוד שמו”ע .

לחש לו ר’ לוי יצחק באוזנו: “בז’ בז’” ]גיבובי מילים בלתי מובנות[ ...אמר לו בעל התשובה: “איני מבין

מה אמר כבוד הרב ”חזר שוב ר’ לוי יצחק על ההברות הללו, ושוב משך הלז בכתפיו לאות שאינו מבין

את כוונת רבו . אמר לו הרב: אם אתה לא מבין מילים אלו, כיצד ה’ יבין אותך ? ענה לו התלמיד: אין

הנדון דומה לראיה, ואשיב לך בשאלה :האם אבא מבין את בנו התינוק כשצועק גיבובי מילים? ה’ הוא

אבא רחום, ואבא מבין את תינוקו גם אם לא מתבטא כיאות !

 התפעל סנגורם של ישראל מאוד מדברי הסנגוריה הללו !הוסיף ר’ שלום “ואני אומר: כשתינוק

צועק בשפה לא מובנת- רץ אליו אביו ומחבקו וממלא את משאלותיו. אך אבוי לבן גדול שיודע לדבר,

וכך מדבר - אז תגובת האבא היא שתי סטירות ”...

מנהג פתיחת הדלת בשפוך חמתך (חג גדיא)

 סיפר הרה"ג רבי שמחה שלמה לוין שליט"א בנו של הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל :בשבת חול

המועד, ביקר אבא זצ"ל, בכלא כדרכו, את אסירי המחתרות, משהגיע שאל והתעניין אצל האסירים

איך עבר "ליל הסדר "אחד האסירים שדעתו הייתה בדוחה עליו השיב לאבא ואמר : רבינו, ליל הסדר

עבר עלינו כהלכתו, בכל פרטיו ודקדוקיו, אלא שדבר אחד נבצר מאתנו לעשותו . תמה רבי אריה

ושאל: ומהו אותו דבר שבקשתם לעשות ולא יכולתם? השיב האסיר לרבו בחיוך ואמר: מנהג ישראל

לפתוח את הדלת ב"שפוך חמתך", וזה לא יכולנו לעשות, כדי שנרגיש כבני חורין אמיתיים .

 חייך רבי אריה למשמע הדברים והשיב לבן שיחו: אכן את הדלת לא יכולתם לפתוח, אבל מעלת

בן חורין אינה תלויה בדלת הנפתחת, אלא במעלת נפש האדם, אם פותח הוא פתח קטן בלבו,

להתקרב לבוראו, אזי בן חורין אמיתי הוא. אדם יכול לצאת ממסגר נפשו ומכלאו הפרטי, בא כלואה

נשמתו הטהורה בכבלי התאוה והחומר, אם רק יפתח לה פתח קטן, להאיר לה ולהוציאה ממחשך ...

אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה ( מראה כהן)

 כידוע, יש להבין עניין ההרווחה בקירוב לפני הר סיני בלי קבלת התורה .וכפשוטו יש לפרש, שהרי

אדם הנכנס לחנות שמוכרים שם מיני בשמים ותמרוקים, או פרחים למיניהם, הרי אף אם אינו קונה

מאומה מכל מקום אין ספק שביציאתו מן החנות, נודף ממנו ריח טוב, ריח נעים וערב, שקלט

מהחנות. וכמו כן אלו קרבנו לפני הר סיני, אשר שם ראינו התגלות אלוקית - וירד אלוקים על הר סיני

- אפילו אם יצאנו משם בלי תורה - דיינו .המראה עצמו, והקדושה שירדה וחלה על ההר, כל אלו

כשהם לעצמם היו פועלים רושם כה חזק ועמוק בנשמתנו, עד שהיינו מתעלים בהר סיני בעליה

מופלגת, ואלו לא באנו אלא בשביל זה - דיינו. וזהו הפשט הפשוט .ו

 עובדא ידענא, שתוכל לשמש כדי לקרב ענין זה לחושינו . וגופא דעובדא הכי הוה: כהיום גר

בקווינס ניו יארק רב אחד ושמו הרב פרץ שטיינבערג שליט"א. אביו של הרב פרץ היה בעל הבית

חשוב ויקר מאוד, מר אלכס שטיינבערג ז"ל. והוא שימש כהדירקטאר של הועד בישיבתנו תורה ודעת.

ופעם ערך מר שטיינבערג בביתו, מסיבה לטובת בית מדרש גבוה בלייקווד . האסיפה התקיימה

בקומת המסד של ביתו, וראש הישיבה הגאון ר' אהרן זצוק"ל חכה בבית למעלה עד שנתאספו כל

הקרואים , ואז ירד למטה לדבר .

 בין ה"עולם" היה נוכח איש אחד, שלא היה שומר תורה ומצוות ולא שנה ולא למד. רק שמועה

שמע ש"ראביי" אחד גדול יבקר בבית מר שטיינברג, והוא רצה לראותו, על כן בא והתיישב בשורה

הראשונה מול פני הגאון ר' אהרן . מה היו דבריו של ר' אהרן באסיפה זו? מה היה ה"אפיל" שלו ?הוא

מסר שיעור בסוגיא ד"אין משנין מצדקה לצדקה" אלו היו דבריו למסובים . איש זה כמובן, לא הבין

מילה אחת. (וכנודע, שאפילו בני תורה חשובים לא יכלו בנקל לתפוס שיעוריו של ר' אהרן, מחמת

עומק הדברים, וגם מחמת מהירות דברי קדשו - עד מהרה ירוץ דברו ) אבל כמה ימים אחר כך, אמר

אדם זה למר שטיינבערג, שאף שלא הבנתי מילה אחת אבל הרגשתי שינוי גדול בנפשי ובחיי .

 והנה יהודי זה היה לו מסחר בשותפות עם אחיו, עסק שהיה פתוח בש"ק. ויהי ביום השישי

שלאחר מסיבה זו, נגש אל אחיו ואמר לו ששוב אינו נכנס לעסק ביום שבת. וכך נהג מאז, שבוע אחר

שבוע במשך תקופה ארוכה, עד שהוכרח אחיו להיפרד מעמו, לאחר מכן הלך אותו יהודי ועלה לארץ

ישראל ונעשה שומר תורהו מצוות אמיתי .

 מה גרם לו לשינוי הגדול הזה? שהייה במחיצתו של ר' אהרן פחות משעה. ואף שפת אידיש לא

הבין. אבל עצם הישיבה במחיצתו גרמה לו להפוך לגמרי לאיש אחר. וזהו גם אמירתנו כאן... אילו

קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו.

בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו

 בימי מלחמת העולם השנייה, במהלך בריחתו מפולין לרוסיה, נתפס ר' שלום כספי בידי חיילי

הצבא האדום ונחשד כמרגל, הוא נשפט ונידון לעשר שנות גלות בסיביר! באחת השנים, כאשר לפי

חשבון יהודי המחנה חל חג הפסח, הצליח ר' שלום בדרך לא דרך להשיג קמח, חפץ הוא מאוד לקיים

מצוות אכילת מצה לפסח, לפיכך טרח, יגע ובנה תנור ואפה מצות בקמח שבידיו . לאחר הפסח

התעוררה לו שאלה אודות כשרותן של המצות בשל התנור . עברו מספר ימים ולמחנה הגיע תלמיד

חכם, הציע לפניו ר' שלום את ספקותיו. השיב לו: "אם כדבריך, הרי המצות חמץ ." הבחין היהודי

בצערו של ר' שלום שניכר על פניו וכדי להפיס את דעתו אמר: "ראה נא, הנה יש עימי מצות כשרות,

קח אותם ולפחות תזכה לאכלם ב"פסח שני"... וכך עשה מיודענו . עברו שנים, הסיפור נשכח ור'

שלום שוחרר מסיביר ועלה לארץ והתגורר בעיירה דימונה. יום אחד ראה בבית הכנסת מונח לוח שנה

ישן, עלעל בו וראה , שמופיעות בו השנים בהן שהה בסיביר. והנה למרבה הפתעתו, ראה , כי השנה

שבה אירע הסיפור עם המצות והתנור הייתה שנה מעוברת, נמצא שאת מצות החמץ אכל בפורים...

ובפסח זכה ואכל מצות כשרות!

קמחא דפסחא (ברינה יקצורו, עלון 091)

 לפנינו מעשה נפלא, שספר הגר''י זילברשטיין שליט''א: בליל הסדר של שנת תשס''ה, התרחש

אירוע מצער בביתה של אחת המשפחות הנכבדות בבני ברק. רק התחילו את הסדר, ואחת מבנות

המשפחה נפלה ארצה מעולפת. למותר לציין את ע ֹגמת הנפש הרבה שנגרמה למשפחה, כאשר לבד

מעצם ההתעלפות שערערה את הרגשתם של המשפחה, הרי שבואם של האמבולנס וצוותי הרפואה

וה'הצלה', בליל הסדר, עורר רעש גדול ברחוב כולו, מה שלא מוסיף, כידוע, להרגשה הטובה של בני

הבית... הבת הובהלה לבית החולים, ואחד מאחיה הגדולים, הצטרף אף הוא לנסיעה. אפשר רק

לתאר, באיזו הרגשה עבר ליל הסדר על בני המשפחה שנותרו בבית, ולא ידעו מה מצבה של הנערה,

והאם הייתה זו התעלפות סתמית - שנגרמה בשל חולשה, או שמא עתה יתגלה חלילה, שהיא לוקה

במחלה חמורה יותר, וכל המשפחה תכנס לסחרור .

 בתום ה'סדר' המזורז, מיהר האב לבית החולים לראות את שלום ביתו, וכיון שמדובר באדם נכבד

מאד, תלמיד חכם וירא א-לקים, הרי שכבר בעודו בדרך, החל לעשות חשבון נפש על מה ולמה עשה

לו הא-לקים כזאת. הלא דבר הוא! הרי מדובר בילדה בריאה לחלוטין, ומה קרה שלפתע היא

מתעלפת !?בהגיעו לבית החולים, התבשר האב שמצבה של בתו שפיר , ולא התגלו כל סימנים

מדאיגים על מחלות כאלו ואחרות ל"ע. אבל דווקא עתה, לאחר הבשורה הטובה, מששבה אליו נפשו,

עשה את חשבון נפשו בצורה יותר מעמיקה, ואכן עד מהרה, הגיע למסקנה בשל מה ארע האירוע

המצער...

 יהודי זה הוא אחד מחשובי השכונה בה הוא מתגורר, ולבד מכך שהוא מרביץ תורה לרבים,

מתעסק גם בענייני חסד. מייד לאחר פורים, ועד לחג הפסח, נוהג הוא - במשך שנים רבות -

להסתובב עם ידיד נוסף, בבתי הדיירים ולאסוף כספים עבור אלמנות. בתקופה שלפני החג, הוא

מעביר מידי שנה סכומי כסף נכבדים לאלמנות, המסתייעות בכך בצורה משמעותית בקנית צרכי החג.

בשנה זו, התעוררו אנשי ועד הקהילה למסד את פעילות החסד בשכונה, ולבצעה בצורה מאורגנת,

תחת קורת גג אחת, וזאת כדי שתהיה אפשרות לאסף סכומי כסף גדולים יותר, ולחלקם לפי הצורך.

הועד העביר הודעה לכל העוסקים בצרכי צבור וגבאי הצדקה בשכונה, לבל יאספו עוד כספים בצורה

עצמאית, ויחדלו מגביותיהם הפרטיות, למען טובת המגבית הכללית, והדגישו, שהמגבית השכונתית

תדאג להגיע לכל המקומות, ולחלק כסף לכל סוגי הנצרכים שקבלו עד היום, את התמיכה מהגופים

הפרטיים. מיודענו התקומם כנגד ההוראה, וטען שיקשה עליו לציית לה, משום שהוא חושש, שאחרי

הכול ועם כל רצונם הטוב של אנשי הועד ,וכוונותיהם הטובות, הרי כאשר תתארגן המגבית בצורתה

החדשה, האלמנות שקבלו ממנו את הכסף כמדי שנה, לא תקבלנה אותו עכשיו במועד ובכמות

הרגילה, והן עלולות להיפגע מכך, 'ואינני רוצה לחשוב מה עלול לקרות, כאשר פוגעים באלמנה',

אמר. אנשי הועד הרגיעו אותו, ואמרו שאין לו מה לחשוש, וכל האלמנות שקבלו בעבר את הכסף,

יקבלו אותו גם כעת באופן המכובד ביותר, ובמועד הראוי, והכל יפעל על הצד הטוב ביותר.

 בשמעו את זאת, נאות בעל החסד להצעה, ולא אסף כמידי שנה את הכסף עבור האלמנות. בעת

אפיית המצות, בערב חג הפסח, נגש אליו בנה של אחת האלמנות, ושאל בשם אמו, מדוע לא קבלו

השנה את התמיכה הקבועה... האיש נדהם עד עמקי נשמתו, והבין על אתר, שהחששות שהעלה

בפני הועד, התבררו כמוצדקים ונכונים. פנה הוא מייד אל הועד, וטענתו בפיו: "הרי הבטחתם לי

מפורשות להעביר את כל הכסף של האלמנות"? אנשי הועד השיבו לו, שאכן כן, הם התכוננו לקיים

את ההבטחה , אלא שלפני שחלקו את הכספים שנאספו, דרגו את רשימת הנצרכים ברשימה אחת

גדולה, וכיון שהאלמנה הזו שהוא מדבר עליה הייתה בסוף הרשימה, לא הספיק הכסף... הדבר

הכאיב לו עד מאד, והוא בא בטרוניה אל אנשי הועד מדוע לפחות לא טרחו להודיעו על כך, ואז הייתי

עושה מאמצים אישיים, על מנת להעביר לאלמנה את הכסף, או לפחות את חלקו. הדבר היה כאמור

בערב חג הפסח, לאחר חצות ...למרות הזמן קצר שעמד לרשותו, קיבל האיש על עצמו להשתדל

להעביר את הכסף עד כניסת החג, אולם טרדות ההכנה לחג, ואפיית המצות, השכיחו ממנו את הדבר

לחלוטין, וכשנזכר בכל זה - היה כבר ליד מיטת בתו בבית החולים. ההתעלפות אירעה, כאמור,

בתחילת ליל הסדר.

 למח ֹרת, בתפילת שחרית בבית הכנסת, ניגש אליו בן אחר של אותה אלמנה, ואמר לו: "ברצוני

לספר לך מה היה אמש בביתנו בתחילת ליל הסדר. כאשר אמרנו 'הא לחמא עניא ,' והגענו למלים 'כל

דכפין ייתי ויכול', פרצה אמי בבכי, ואמרה 'ראו, ראו איך שכחו ממני השנה... נשכחתי כמת מלב, ואף

אחד גם לא זכר את כל הטובות והמפעלים שבעלי עשה כאן בשכונה, והיטיב עם הרבה תושבים,

שכחו אותי לגמרי .''...איש החסד שאלו, האם הוא יכול להיזכר מה הייתה השעה שבה פרצה אמו

בבכי. הבן ענה לו את השעה, והתברר שהיה זה בדיוק באותו רגע שבו התעלפה הנערה, והשביתה

את השמחה בקרב בני משפחתה!!! 'אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך'. ואם לא עושים

כך, ומשביתים את השמחה מביתן של האלמנות, אזי הקדוש ברוך הוא גורם להשבתת השמחה

בבתיהם של מי שהיו יכולים לסייע . והגם שבמקרה זה, אי אפשר להאשים את בעל החסד, שכן הוא

דאג את דאגתה של האלמנה, ובתחילה אף סרב להיענות להצעתם של אנשי הועד, אבל אחרי הכול

האלמנות שהיו רגילות לקבל את כספי הצדקה ממנו, לא קבלו אותו השנה , ונגרם להן צער. וכבר

כתב שלמה המלך ע"ה (משלי כא, כא" ) )ר(ֵדף צדקָ ה ּוחָסד יִּ מ ָצא ַחיִּים צדקה וכבוד''.

צפון (כתב סופר)

 מהיכן נובע המנהג לגנב את האפיקומן ?מובא בספר “בית אהרן” בשם ה’כתב סופר’ על פי מה

דאיתא בגמרא (פסחים קיג, א): אמר ליה רב לרב אסי: לא תדור במתא דלא צניף בה סוסיא ולא נבח

בה כלבא” - אל תגור בעיר שבה הסוס אינו צונף והכלב אינו נובח. מדוע? כי אם יבואו גנבים, אי

אפשר יהיה לרדוף אחריהם. אם הכלב רואה גנב - הוא נובח ואז אפשר לרדוף אחריו על ידי הסוס,

אבל כשאין כלבים - יבואו גנבים .

 והרי בליל הסדר “לא יחרץ כלב לשונו” - הכלבים לא נבחו, ממילא אפשר היה לגנוב, וזכר לזה

גונבים הילדים את האפיקומן ...

אחד מי יודע פעם (האדמו”ר מבעלז)

 שאלו את הרבי מבעלז, רבי יששכר בער, מדוע אומרים בליל הסדר “אחד מי יודע... אחד

אלוקינו”, הלא ודאי שאנו יודעים זאת, הרי אמונה זו מלוה אותנו כל השנה . השיב: אדם שהוא עשיר

גדול, לעולם אינו מגלה כמה כסף יש לו. מתי הוא מגלה? אם קורה שהוא שותה כמה כוסות יין, אז

נפתח פיו והוא מגלה את כל סודותיו. “נכנס יין - יצא סוד” )ערובין סב, א(. אף אנחנו, כל השנה אין

אנו מדברים על אוצרותינו. אבל לאחר ארבע הכוסות, נפתח הפה ואנו מספרים ומגלים את כל

האוצרות: אחד א-לוקינו, שני לוחות הברית ...

“התיצבו וראו את ישועת ה’ אשר יעשה לכם היום.” (ומתוק האור)

 אני עצמי זכיתי להרגיש הרגשה מעין זו לא מזמן, כשטסתי משיקגו למכסיקו, שיקגו נמצאת

בארצות הבית והשפה המדוברת שם היא אנגלית, ואילו במכסיקו מדברים ספרדית. ואני את שתי

השפות הללו לא זכיתי להכיר ...

 כשאדם נוסע במטוס למדינה זרה, לפני הנחיתה נותנים לו שאלון, ובו עליו למלא את כל פרטיו

האישיים: שמו, מאיזו מדינה הוא מגיע וכו’, כך ידעו מי הוא ומה טיבו . גם בטיסה שלי קבלתי שאלון

כזה. הבעיה הייתה שהמסמך הזה היה כתוב באנגלית ומתורגם לספרדית ואני לא ידעתי מה לכתוב.

איכשהו הצלחתי לכתוב את שמי וגם לציין שאני ישראלי . הבטתי מסביבי, אולי מישהו מהנוסעים יוכל

לעזור לי למלאות את השאלון, וראיתי שהמטוס ברובו ריק. ישבו שם כמה גויים מכסיקנים, וזהו . מה

עושים? התחלתי להתפלל ולומר פרקי תהילים.

 לפתע עלה בראשי רעיון: בפלאפון שלי יש את המספר של המארח שלי, שלמה שמו, והוא אמור

לי לחכות לי בשדה התעופה . מיד כשאנחת אדליק את הפלאפון, אתקשר אליו, אקריא לו מה כתוב

בפתק והוא כבר יסביר לי מה עלי לעשות . כשנחתנו, חייגתי מיד את המספר של שלמה, וענתה לי

מזכירה אלקטרונית בספרדית, ואז נזכרתי שהחליפו את הקדומות של הפלאפונים במקסיקו. בקיצור:

אין לי אפשרות להתקשר אליו . חשבתי לעצמי: לא נורא, בודאי אשתו נמצאת בבית והיא תעזור לי .

צלצלתי לביתם, וענתה לי המשרתת הגויה שלהם, בספרדית כמובן: “בואנו” )שלום בספרדית(.

ניסיתי לגמגם משהו על שלמה ועל יהודית אשתו, אך היא לא הבינה מה רוצים ממנה ונתקה את

הטלפון .

 נו, עכשיו אני תקוע . ועדיין לא התייאשתי. חשבתי לעצמי: הרי במשטרת הגבולות תמיד יש תור

ארוך. היה זכור לי שבכניסה לארה”ב הוצרכתי להמתין למעלה משלשת רבעי שעה, וחשבתי שגם

כאן יהיה כך. שלשת רבעי שעה זה זמן ארוך, ובזמן הזה ודאי אמצא איזה יהודי שיעזור לי . הגעתי

לאולם והנה הוא ריק! אין שום תור, רק אני הייתי שם ועוד ששה פקידים... ומה עכשיו ?הכנסתי את

הטופס בתוך הדרכון שלא יראו את החלק הלא ממולא, נגשתי לפקידה ואמרתי לה באנגלית עילגת:

‘אינני דובר אנגלית כל כך טוב...’ אבל גם היא לא הבינה אנגלית, ולכן הפנתה אותי לפקיד השני

שהוא דובר אנגלית . לא הייתה לי ברירה, נגשתי לפקיד ההוא ואמרתי לו באנגלית‘ :אינני דובר

אנגלית, החבר שלי נמצא בחוץ. התכונתי שיקרא לו כדי שיתרגם .’הפקיד הביט בי במבט חודר ואמר:

“אם אינך יודע אנגלית, אז תדבר עברית ..!!”אני על כל האפשרויות חשבתי, אבל על אפשרות כזו,

שפקיד במכסיקו ידע עברית - על זה לא חשבתי ...

 הקדוש ברוך הוא יודע טוב יותר מאתנו איך לעזור לנו, תפקידנו הוא להתפלל ולא לתת לו עצות.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים (דרישת החכמים)

מסופר, שהרב הגאון מרן החיד"א זצ"ל התייצב בפני הקיסר נפוליון בונפרט, שהעניק שוויון זכויות

ליהודים ,אבל ביקש לכפות עליהם התבוללות ונישואי תערובת ,רחמנא ליצלן. שאל בונפרט את רבנו

החיד"א: "כיצד יתכן, שנביאי ישראל התנבאו על כל העתיד להיות, ולא רמזו עלי, שאני עתיד לעשות

גדולות ונצורות ולכבוש כמעט את כל העולם כולו".

ענה החיד"א על אתר" :חכמינו אמרו, כי אין לך דבר שלא רמוז בתורה. אף הקיסר ירום הודו רמוז

בה, ושלמה המלך התנבא עליו בחכמתו: 'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו' .'לקח טוב'

תרגומו בצרפתית 'פרטי בון', והואיל וסדר המילים בשפה העברית הוא הפוך, הרי כאן 'בונפרטי .'

הקיסר הוא לקח טוב, שכן הכריז על חופש וחירות, ביטל את גזירת האינקוויזיציה והגביל את סמכויות

האפיפיור . "התפעל הקיסר מן הדברים, והתגאה עד מאוד בכך ששמו רמוז בתנ"ך. "אבל", המשיך

הרב החיד"א, "יש לפסוק זה המשך, אמנם 'לקח טוב נתתי לכם' קיסר של חסד, אבל 'תורתי אל

תעזובו' דווקא בעת כזו, נדרשים אתם לדבוק בתורה ביתר שאת וביתר עוז". הבין הקיסר ,שהחכם

היהודי מוכיחו ברמז על פעולותיו להטמעת היהודים, ומתריע שהחופש לא יהא מאיץ ל"חפשיות ."

אז ישיר משה

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וגו' אז ישיר משה ובני ישראל )יד-ל. טו-א(. יש להבין,

מדוע חיכו בני ישראל עד עתה ולא אמרו שירה בזמן שקבלו המצרים את עשר המכות.

הדבר יובן על-פי משל :לאחד שהיה בבשרו כיב של מוגלה, והרופא קבע שיש לחפור בבשר החי

ולהוציאה. מובן, שהדבר כרוך בכאבים עזים, ואי אפשר לעשותו בפעם אחת. בכל יום היה הרופא בא,

חותך מעט, ומחליף את התחבושות .בכל יום היה החולה מתחנן לפניו שירפה ממנו ולא יכאיב לו עוד,

ובכל פעם היה הרופא מנחמו: "הנה אנו מסיימים ,הנה גמרנו", אבל למחרת היה בא וממשיך

במלאכתו ,עד שהחולה פסק להאמין לו, שיהיה סוף וקץ לעינויו ומכאובו. יום אחד ראה הרופא

שהפצע מנוקז כולו, הולך ומחלים, והיום יהיה הטיפול האחרון. ביקש לשמח את לב החולה, ואמר לו:

"היום הוא באמת היום האחרון ,"וכדי שיאמין לדבריו, שבר לעיניו את סכין הניתוחים. כך היו בני

ישראל משועבדים במצרים, וראו את המכות ניחתות על המצרים, ועדיין לא נגאלו. כאשר כבר יצאו

ממצרים, רדפו אחריהם המצרים להחזירם. ועל כן , כשחצו את ים סוף, עדיין היה בליבם חשש: "כשם

שאנו יוצאים מצד זה, כן המצרים יוצאים מצד אחר", ויחזרו להשתעבד. רק כאשר ראו את מצרים מת

על שפת הים ,ידעו שגאולתם הושלמה ושוררו את השירה .בן איש חי

לסוסתי ברכבי פרעה (יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 הרבה דמיון יש בין עם ישראל בעת צאתו ממצרים לבין ילד צעיר. הקב"ה הוציאנו טרם קיבלנו את

התורה, ולפני שהקדושה פשטה בכולנו. בשביעי של פסח עדיין קטרגו מלאכי השרת 'הללו...

והללו...'. היה מקום לקטרוגם, עדיין היינו שקועים 'בבוץ המצרי', טרם השתחררנו מזוהמתם. אך ַהיָם

רָ אה, וַיָנֹס! ראה את וַיָנָס וַיֵ ֵצא ַה ּחו ָצה. ראה את ארונו של יוסף, נער הצעיר שהתנסה והתגבר. בכך

יש תקווה לכולנו .

 מדרשי יציאת מצרים שזורים במשלים הפותחים במילים 'משל לאב המוליך את בנו'. בנים צעירים

אנו לאבינו מלכנו, בלתי מעוצבים ובלתי יציבים. גם לנו, בחינוך ילדינו, צפויות עליות ומורדות, ימי

זוהר וימי אופל. אל לנו להיבהל מכך, כי זוהי דרך החיים. כמו בימי צאתנו ממצרים שהקב"ה הוליכנו,

גם כאשר הקשינו לו עורף שוב ושוב. התקדמנו אל עבר ארץ ישראל תוך מעידות רבות, אך ה' לא

נ ָט ַשנו. כך, הורים ומורים בונים ומלטשים את הנער צעיר, תוך ידיעה שהנסיעה לא תמיד חלקה.

ממתינים להצלחה שתאיר .

 קראתי על הגאון המופלא הרב אברהם גניחובסקי זצ"ל, שדרכו היה להתבונן בכל דבר לעומק,

ואף שיחות חולין שנקלעו לאוזניו היה מנַ ֵכס לעבודת השם. מעשה, ונהג מונית ירושלמי, עמו נסע

הרב, הצביע על צומת רועשת והכריז 'תודה ל ֵק-ל, כאן ניצלו חיי!' המשיך וסיפר נרגשות שבעבר היה

ַפ ָר ש משטרתי, עד שפעם נפגע הסוס והעיפֹו ארצה. משאית דרסה את הסוס, והפרש שהועף נפצע.

 לאחר חודשי אשפוז והחלמה , ָפַרש ַה ַפָרש משירותו במשטרה, ובדמי הפיצויים והפנסיה רכש

מונית. המשיך ואמר 'הייתי טוב בעבודתי . שלטתי בשלשת היסודות הנדרשות ִּמ ַפָרש מומחה.'

כשהרב התעניין מה אילו 'שלשת היסודות', הסביר ,ראשית - כשעליך לפנות ימינה או שמאלה, אין

לגרור את מושכות הסוס בבת אחת. יש למשכו בהדרגה ובעדינות, וכך למנוע התנגדות. יסוד שני -

עליך להראות לסוס נחישות! הסוס כנוע ומקבל מרות מרוכב בטוח! הרב שואל, והיסוד השלישי?

מסבירו האיש, שלכל סוס יש את ה'שיגעון' שלו. במקום להיאבק בתכונה זו, צריך 'לחיות' עמה,

לדוגמא, מספר האיש, הסוס שלי אהב לראות בלונים עפים. ידעתי שכאשר הוא נעצר לראות בלון

מתרומם בשמים, אמתין עד שהבלון יתרחק מן העין, כי אי אפשר 'להילחם' בסוס !הרב שמע

בשקיקה, כאשר מחשבותיו מ ַתֲאמֹות בין מה ששמע לבין 'לקח לחיים'. ואז ַשֲאלֹו הרב, "אם כן אפוא,

ושלטת ביסודות הרכיבה, איך ארעה התאונה, זו שניצלת ממנו בחסדי שמים?" ענה האיש, "האמת

שהאשמה בי! עצרתי בצומת הסואנת והיססתי לאן לפנות. עיכבתי את ההנחיה המתבקשת. הסוס

היה מבוהל, הוא חש בחוסר הביטחון שאחז בי, חסרו לו יָ ַדי המיומנות הרגילות להנהיגו. הוא דהר

קדימה בבהלה, ואת ההמשך העצוב כבר סיפרתי "...

 הרב גניחובסקי זצ"ל סיפר זאת לשומעי לקחו. בעיניו ראה 'שלשה יסודות' בחינוך הילדים.

ראשית, לא לשינויים חדים ומהירים! ַת כנן את יעדיך, ומשוך בעדינות שלובה בנחישות לעבר המטרה!

שנית, יש זמנים שהילדים שקועים ב' שיגעונותיהם'. המתן בסבלנות ובסובלנות, ואז ַה מ ֵ שך במעשה

החינוך. וכן חשוב לזכור כי ילד מקבל חינוך רק מהורים הברורים בכיוונם. כשהילד מרגיש הססנות

וספיקות אצלנו , הוא נבהל וטועה. במקרה של בעל המונית - הסוס מת, והאיש סוחב את כאביו

בתחושת אשמה ...

נתפלל על סייעתא דשמיא, נלמד את 'שלשת היסודות', נשיר שירה לה'... סוס ורוכבו רמה! ֵה ִּרים

לגובה !בהצלחה בעבודת הקודש.

'יציאת מצרים' של גרישה (שיחת השבוע, גליון 0444)

 מתפללי בית הכנסת המרכזי של מוסקווה רואים בגרישה כתובת מרכזית לכל עניין בבית הכנסת

ובקהילה. גרישה גרז'וי , היהודי הצנום והחייכן, שניחן בטוב לב מיוחד, דובר כעשר שפות ומנצל כל

רגע מזמנו ללימוד תורה או לפעילות למען הכלל. מי שאינם מכירים את סיפורו האישי אינם מעלים על

דעתם את התהפוכות המסעירות שעבר בחייו

 הוא נולד בשנת תש"ח בעיירה ריבניץ שבמולדובה. "הוריי היו מאותם מתי מעט ששמרו על

יהדותם במסירות נפש", הוא מספר. "שמירת הגחלת הייתה בזכות דמותו המאירה של הרבי מריבניץ

נ"ע, שסביבו התלקטו היהודים שנותרו נאמנים למורשת אבותיהם. סבי היה משמשו במשך שנים

רבות ואף אני זכיתי להיות בקרבתו, עד עלייתו לארץ".

הנפילה הגדולה

 אולם במרוצת השנים נסחף גרישה בעקבות הקומוניזם, והתרחק משמירת התורה והמצוות.

בלימודיו באוניברסיטה עשה חיל והצטיין. כמו-כן השתתף בתחרויות שחמט ואף הוכתר לאלוף

השחמט של מולדובה. בהמשך נכנס לזירה הפוליטית, עד שנתמנה לשר התרבות של מולדובה.

 כשהוא בשיא הקריירה הפוליטית שלו קרסה האימפריה הקומוניסטית והכול התהפך. השר הבכיר

איבד באחת את כל מעמדו. הגיעו הדברים עד כדי קושי ממשי למצוא פרנסה. לימים עבר לרוסיה

ומצא עבודה סמוך לבית הכנסת המרכזי ובניין הקהילה היהודית 'מארינה רושצ'ה'.

"תוכל להשלים מניין?"

 גרישה נזכר באותם ימים קשים: "הייתי במצב נורא. נפלתי לתהום, ממש מאיגרא רמא לבירא

עמיקתא. כל עולמי התפרק לרסיסים. הרגשתי בודד, בלי עתיד. מאדם שיש לו הכול נהפכתי לאדם

שאינו יודע מניין ישיג כסף לקניית לחם במכולת. אבל כך רצה בורא העולם, כדי שאשוב לצור

מחצבתי".

 על המהפך בחייו הוא מספר: "יום אחד, כשצעדתי ברחוב, פנה אליי אדם לבוש כובע וחליפה.

'אתה יהודי?', שאל. הנהנתי לחיוב. 'תוכל להשלים לנו מניין?'. התלבטתי ולבסוף נעניתי ופסעתי

לעבר בית הכנסת".

הנשמה בוערת

 מראה היהודים המתפללים עורר בגרישה התרגשות. "זה פשוט הדהים אותי לראות את הנוכחים

מתפללים בדבקות", הוא מתאר בהתלהבות כאילו קרה הדבר אתמול. "המחזה החזיר אותי באחת

לימי הילדות. הרגשתי שנשמתי בוערת בי".

 מאז, הכול היסטוריה. גרישה החל לבקר תדיר בבית הכנסת והשתלב אט-אט בחיי הקהילה,

פוסע שוב בשבילי המסורת היהודית. כל מתפלל ידע שאם גרישה איננו בבית, אפשר למצוא אותו

במקום אחד בלבד: בבית הכנסת, שוקד על לימוד התורה. לימים מונה לשמש בית הכנסת, כשהוא

עומד לימינו של הרב הראשי של רוסיה, הרב בערל לזאר , המשמש גם רב בית הכנסת.

 וגרישה הנרגש מסיים: "שנים אחרי שעסקתי בתרבות של אומות העולם, אני עוסק בתרבות

היהודית, באמצעות סיוע למוסד החסד גמ"ח המרכזי בחבר העמים, קרן חיה-מושקא, המסייע רבות

ליהודי מוסקווה, ובמרכז החסד היהודי 'שערי צדק', שבו אני גם מוסר שיעור תורה יומי".

ספירת העומר

לאסוף כמה שיותר זוהי ההכנה הראויה (הרב שלמה הלוי שליט"א)

 התורה מצווה אותנו: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות

תמימות תהיינה". מדוע אנו סופרים כמה עבר ולא כמה עוד נשאר לנו כדי להגיע לחג השבועות?!

 במדרש ויקרא רבה מובא: "תני רבי חייא: "שבע שבתות תמימות תהיינה". אימתי הן תמימות?

בזמן שישראל עושין רצונו של מקום!"

 המגיד מדובנא כהרגלו, ממשיל זאת לשני עניים שהלכו בדרך מעיר לעיר ומכפר לכפר והיו

מסבבים על פתחי נדיבים ואספו מעט ממון. האחד שנבון היה, אסף פרוטה לפרוטה, ומשנצטברו

בידיו פרוטות די הצורך החליפן בדינר, דינרים החליף בסלעים, וסלעים החליף בשקלי זהב...

 לעומתו, חברו היה מבזבז כל פרוטה שהגיעה לידו ולא הותיר בידו מאומה, תוך שמחשבתו נתונה

לרגע הנוכחי מבלי לחשוב ולו לרגע על אשתו וילדיו המשוועים למזון ומים...

 כששבו השניים לבתיהם, חזר האחד ובידיו שקלים רבים לפרנסת ביתו, ואילו השני שב בידיים

ריקות...

 כך הוא גם הנמשל, כשאדם משכיל לחשב כל עתותיו שלא ילכו לריק, אזי בכל עת פנאי שיש לו,

ואפילו מועט, מנצל הוא את זמנו ולומד מעט, וכך צובר לעצמו הרבה ידיעות: הלכות, משניות ואפילו

דפי גמרא, עד שנמצא בידו אוצר גדול. לא כן האיש הבטלן אשר איננו מחשיב את זמנו לבסוף אין

בידו מאומה!

 שבע השבתות המובילות לקראת מתן תורה – אל "הר סיני" צריכות להיות תמימות. לא ניתן

לספור את הימים שנותרו עד לחג השבועות ולהחסיר מדי יום מהמניין של 49 יום. צורה כזו הדומה

לתלישת דפים מהלוח אין בכוחה לקרבנו להר סיני. נדרש מאתנו ניצול של הימים הללו עד תום. רק

ע"י תוספת של עוד יום מלא תוכן ושל עוד שבוע נוסף וגדוש משמעות, המצטבר אל השבוע שעבר...

יביא בעטיו את האפשרות לגשת כראוי לחג מתן תורתנו – חג השבועות...

חג שמח לכל לבית ישראל

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

 

ספירת העומר,הנפילה הגדולה,הצלחה,תקווה,היד הגדולה,אחד מי יודע,קמחא דפסחא,שפוך חמתך,













ביצוע ייחודי  לשיר "דיינו"

http://www.aish.co.il/h/pes/video/298188951.html



 

פסח

חודש ניסן (הרב ראובן שמעוני)

     האדמו"ר רבי יצחק מבוהוש באר באופן נפלא, מדוע נקרא חודש זה חודש "ניסן", ואם נקרא כך על שם הנסים שאירעו בו, יש לקרוא לו "נס" או "נסים", אך למה "ניסן"?

     והנה על הפסוק בפרשת וילך (דברים ל, יב- יג): "כי המצוה הזאת... לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה, ולא מעבר לים היא", אמרו חז"ל (ערובין נה, א): "ולא מעבר לים היא - לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים" - התורה לא נמצאת אצל סוחרים ואצל התגרנים. וקשה לכאורה, שהרי ידוע על הרבה גדולי תורה שעסקו במסחר למחייתם, כגון בעל ה'חיי אדם' שהיה סוחר, ומדי שנה היה נוסע ליריד, ועם כל זאת היה תלמיד חכם עצום, וגם בדור האחרון, הרב מטשיבין, רבי דב בעריש וידנפלד זצ"ל, רק בגיל מבגר יותר, כשירד מנכסיו, נאלץ לקבל על עצמו את על הרבנות, אבל עד אז היה סוחר, ועם כל זאת היה מגדולי אדירי התורה. מהי, איפא, כונת חז"ל שאת התורה הקדושה "לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים"?

     התשובה היא, שהנה בפסוק כתוב: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה) - אם אדם רואה את חמור שונאו רובץ תחת משאו, הוא חייב לעזר לו לפרק ולטען. ואמרו חכמים בגמרא (בבא מציעא לג, א) שכל זה בתנאי שהוא רובץ, אבל אם הוא רבצן - הרי שפטורים מלעזור לבעליו.

     מה ההבדל בין רובץ לרבצן? רובץ הכוונה שקרה פעם אחת שהוא רבץ תחת משאו, ואז מצוה לעזור לו. אבל רבצן הוא חמור שכבר תש כוחו, הוא כל היום רובץ. במצב כזה אין מצוה לעזר לבעליו, אלא אומרים לו להחליף חמור. מעתה מדויקת היטב לשון רש"י שלא תמצא את התורה בסחרנים, ולא כתב סוחרים, כי אכן סוחר יכול להיות תלמיד חכם. הוא צריך פרנסה, ולכן הוא נוסע ליריד לעשות מסחר, אבל הוא עושה את מלאכתו עראי ואת תורתו קבע, ואז שני הדברים מתקיימים בידו, כמו שאמרו חז"ל (ברכות לה, ב) על דורות הראשונים. אבל "סחרן" הוא יהודי שכלו שקוע במסחרו. כשהוא אוכל הוא סוחר, כשהוא שותה הוא סוחר, כשהוא ישן הוא חולם על המסחר, הוא כל הזמן סוחר. אצלו לא תמצא תורה!

     לפי זה באר רבי ישראל מרוז'ין את נוסח התפלה ביום כפור: "כי אתה סלחן לישראל, ומחלן לשבטי ישרון בכל דור ודור" - אתה, ריבונו של עולם, לא סולח ומוחל באפן חד פעמי, אלא סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישרון בכל דור ודור, פעולה מתמשכת.

     [ואגב אורחא: לפי זה "למדן" הוא לאו דווקא זה שיודע להתפלפל ולהתנצח בלימוד, אלא זה שלומד כל הזמן!].

חג הפסח (רבנו אליעזר פאפו זצ''ל "פלא יועץ")


     פסח הוא חג קדוש מאד, שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, עדין אנו ובנינו משועבדים היינו גוי בקרב גוי, ולא נתנה לנו תורה ומצוות ולא ייזכר שם ישראל, והקב"ה הפליא חסדיו עם ישראל הפלא ופלא וחיבה יתרה הראה להם, עד מקום שאין יד שכלנו מגעת, אחת מני אלף אלפי אלפים, רק נבין את זאת שעשה עמנו חסד גדול עד אין חקר, והראנו את כבודו ואת גדלו ואהבתו וחיבתו לגודל יכולתו לשדד המערכות והשגחתו פרטית מאשר ציוונו כל כך בתורתו הקדושה לזכור יציאת מצרים, ועל כל מצווה ומצווה מזכיר 'זכר ליציאת מצרים'. וציוונו להיות לזיכרון בין עינינו ולאות על ידנו, ונתן לנו שבתות ומועדים שאנו אומרים בקידוש 'זכר ליציאת מצרים'.

     ועיקר זכירת יציאת מצרים בכל הימים ומצות תפילין, הכול הוא כדי שהחי ייתן אל לבו הדברים האלה לעומק ולרוחב, וישמח ישראל בעושיו ויבוא ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא, ולדבקה בו ולעבדו בלבב שלם, כי כן ראוי אחרי הודיע א-לקים אותנו אהבתו וחיבתו וגודל יכולתו ועצם השגחתו.

     וזהו הטעם שצוונו יוצרנו בליל פסח להרבות לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. מלבד שיש סודות עליונים ובונה בשמים עליותיו, ומוסיף כח בפמליה של מעלה כמפורש בלשון הזהר הקדוש פרשת בא שהוא מלהיב את הלב וראוי לקרותו בליל פסח. עוד בה יש טעם לפי הפשט, כדי שירבה לקבוע בלבו ובלב בני ביתו אהבת האל יתברך שמו ויראתו, כי זה כל האדם. וזהו עיקר מצות הסיפור להגיד לבני ביתו בסיפור יציאת מצרים איך הראנו ה' א-לקינו את כבודו ואת גדלו, ואהבתו וחמלתו, ויכולתו והשגחתו, ושעל כן ראוי לנו לעבדו בלבב שלם ולשמור את כל מצוותיו.

     והנה בחג הקדוש הזה קדשנו השם יתברך במצוותיו וצוונו על אכילת מצה. ומאחר שמצות אכילת מצה היא נפלאת וסודה רם ונשא הגבה למעלה, וקרו לה בזהר הקדוש (תצוה קפג:) 'מיכלא דאסותא', שהיא מועלת מאד לרפואת הנפש. הנה כי כן יחרד האיש ויילפת ויחוש לדעת האומרים כן, ולא יעבור מלעשות, לפחות השמורים שעושה לצאת ידי חובת אכילת מצה שיהיו מחטים שמורים משעת קצירה, כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל לפסח אם לא יצא ידי חובת אכילת מצה. ואף דאיכא למאן דאמר דיוצא ידי חובתו, למיחש מיהא בעי לדעת גדולי הפוסקים.

     וכבר משלו משל לזה, שאם אחד היה חולה ויבואו תשעים ותשעה רופאים ויאמרו שסם פלוני מועיל לרפואתו, אף שיש סם אחר שהוא מובחר ויותר טוב ויפה ומועיל, מכל מקום גם זה מועיל, ויבוא רופא אחר בקי ומומחה ויאמר שהסם שאמרו שאר הרופאים אינו מועיל שיזיק לחולה, ואותו מן המובחר שאמרו, הוא לבדו המועיל לרפואה, מי הוא זה פתי וסכל שלא יחוש לדעת הרופא הבקי ומומחה, ולקח הסם שהוא מועיל אליבא דכולי עלמא ולא ליקח הסם שאפשר שלא יועיל אלא יזיק, כן הדבר הזה.

     ומתוך כך יש חסידים ואנשי מעשה שנזהרים בכל הפסח שלא לאכול כי אם ממצה העשויה מחטים שמורים משעת קצירה, כדי לצאת ידי כל הדעות. שאם בכל הימים ראוי לחוש לצאת ידי כל הדעות, על אחת כמה וכמה בעניין חמץ ומצה שאיסורו חמור מאד שיש בו כרת רח"ל, והנזהר בו תועלתו גדולה. שכתבו משם האר"י שהנזהר בפסח מאיסור חמץ וחושש לצאת ידי כל הדעות, ונזהר בתכלית הזהירות, מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה, על זאת ראוי ליזהר הרבה שאין שכר גדול מזה. והינו דקרו לה 'מיכלא דאסותא' - שקובע בלב האמונה והיראה והאהבה, ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, ראוי והגון. ואשריהם ישראל, ונשותיהם יותר מהם, נזהרים לבער החמץ בתכלית הזהירות ומחמירין יותר ממה שצריך, תבוא עליהם ברכת טוב. אבל עיקר הזהירות צריך במה שנותן לתוך פיו, שלא יהא שום חשש חימוץ ותערובת חמץ ולצאת ידי כל הדעות.

     ובליל התקדש החג הקדוש יאזור חיל לקים מאמר רז"ל 'חייב אדם להראות בעצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. ועל ידי מחשבות טהורות תדיריות יתלהב לבו באופן שיראה שאי אפשר שלא לשמוח, ולפי התעוררותו ולפי מעשיו כך יהיה לו סיעתא דשמיא, והבא ליטהר מסיעין אותו שישמח בעושיו שמחה רבה, שמחה של מצוה כדת מה לעשות.

     וכתבו המקובלים שלא איסור חמץ בלבד הוא חמור מאד בימי הפסח, אלא כל דבר פשע חמור מאד, ופוגם ועושה רושם בפסח יותר ויותר משאר ימות השנה, וצריך ליזהר ולעמוד על המשמר יותר מכל ימות השנה.

 

 

 

תבונתו של הרב

     בערב חג-הפסח הופיע יהודי עני לפני רב העיר ובפיו הייתה שאלה: "רבי רציתי לשאול: האם אפשר לצאת ידי חובת ארבע כוסות ב...חלב?

     הרב שמע את השאלה, ומיד הוציא סכום כסף ונתן לעני: "לך קנה לך יין ובשר ודגים ועשה את החג כראוי וכהלכתו". בני הבית היו המומים מגישתו של הרב, לא זו בלבד שלא ענה על שאלתו אלא נתן לו כסף שכלל לא ביקש?!... לאחר מכן הסביר הרב לבני-ביתו: "כששאל אותי האיש, אם אפשר לשתות ארבע כוסות חלב במקום יין, הבנתי שגם בשר אין לו, שאם אוכל הוא בשר כמצוות הלילה - לא היה עולה על דעתו לשתות חלב בליל-הסדר... לכן נתתי לו די הצורך כדי לקנות את כל צורכי החג"... נדהמו אנשי הבית מתבונתו המיוחדת של רבם הנערץ...

תבונתו של העני

     אל הצדיק רבי דוד מטלנא זצ"ל, נכנס לפני חג הפסח יהודי עני ואמר: "בימים אלה באים הכול אל הרב לשאול שאלות בהלכות הפסח. גם לי יש שאלה גדולה: מה נאכל?!".

     הביט הצדיק בעיניו הזכות אל פניו הכחושות והמורעבות של האביון ואמר: "אתרץ לך את קושייתך!!!", ותוך כדי דיבור הוציא מטבע מכיסו ונתנו לו. למחרת חזר העני בעיניים מושפלות אל הצדיק ואמר: "רבי, התירוץ שקיבלתי אתמול כבר לא נשאר ממנו מאום... והקושיה הקשה חזרה למקומה בחזרה"...

הצדיק והדואר (ר' רועי סאלם שליט"א)

     פעם אחת, היה עני מך והנה הולך ומתקרב פסח והוא כל היום בבית יושב ולומד תורה ואשתו כועסת מה יהיה? אנחנו מאיפוא ניקח כסף לעשות את החג? צריך כסף למצות, לדגים, ליין, לנעלים לילדים, והיהודי אומר - ירחם השם.

     החג מתקרב ועוד כמה ימים ליל הסדר.  האישה אינה מחזיקה יותר את עצמה ומתפרצת על בעלה לצאת לעשות משהו.

     הבן אדם הזה מה עושה? ממשיך לשבת אבל לוקח דף נייר וכותב מכתב לא פחות ולא יותר לריבונו של עולם – א-לוהים אני מבקש אין לי גרוש על הנשמה, אתה מכיר אותי זה אני טויטו משכונת הארגזים 7 כמו שאתה יודע אני לא עובד. רק יושב ולומד תורה בקיצור אנחנו עניים מרודים ואשתי צריכה לקנות מצות, יין, דגים,ואם לא תשלח אלף לירות לא יהיה מאיפוא לעשות את החג.

     לוקח היהודי העני שלנו את המכתב מכניס למעטפה ועל המעטפה כותב את הכתובת הבאה "אל הקדוש ברוך הוא אבינו שבשמים" ומשלשל את המכתב לתיבת הדואר.

     המכתב עושה את דרכו לבית הדואר הסמוך כדרכם של מכתבים למיון. והפקיד הממיין מבחין שאין בול, הוא מסתכל על הכתובת מה לעשות. המפקח פותח את המעטפה, מחייך ולוקח את המכתב למפקח לשאול קורא את המכתב ומיד מבין שיש לו עסק עם יהודי תמים ומאמין ואינו יכול לעשות את החג. קורא לכל הפקידים ומספר להם שהנה יש להם הזדמנות לעשות מצווה ולהשתתף כל אחד לפי יכולתו לעזור ליהודי מאמין שנקלע לקשיים.

     אלה היו עשרה פקידים, מיד כל אחד נתן מאה לירות. הכניסו למעטפה ושלחו את הכסף אליו. אשתו של העני נדהמה כשקיבלה את המעטפה עם הכסף. רק בעלה כמו כולם. חייך בביטחון ויצא להכין בשמחה את החג .

עוברת שנה ושוב הקשיים מרובים וגם הפעם האישה כבר לא יכולה יותר ומתנפלת על בעלה שיעשה משהו.

     גם השנה מתיישב היהודי שלנו וכותב לריבונו של עולם - אלוהים שבשמים, זה אני טויטו, עזרת לי בשנה שעברה, שלחת לי אלף לירות באמת תודה. גם השנה הקשיים מרובים ואפילו שהכול עלה, אסתפק גםהשנה באלף לירות.

     שוב כתב על המעטפה לכבוד אבינו שבשמים ושוב שם אותה בתיבת הדואר. המכתב מגיע שוב לידי המפקח. והוא קורא לכל הפקידים ומבקש להשלים את המצווה.  אלא שהפעם הוא מצליח לגייס במאמץ רב תשע מאות לירות. הכסף מוכנס למעטפה ונשלח אל היהודי העני.

     פותחת האישה את המעטפה סופרת את הכסף והנה רק תשע מאות לירות בפנים, רצה לבעלה ואומרת לו - אתה הרי בקשת אלף לירות ומה קרה שהוא שלח לך רק תשע מאות.

     לא! ענה היהודי, ריבונו של עולם שלח לי אלף לירות, רק מה אלה הפקידים של הדואר בטח לקחו לי מאה לירות...

     "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך"


     פעם אחת בערב פסח לאחר ביעור חמץ יצא הצדיק ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לרחובה של עיר. בהליכתו פגש בגוי שהיה ידוע כמתעסק בסחורות מוברחות וגנובות. סלח לי, פנה ר' לוי יצחק אל הגוי, שמא יש לך מעט משי מובחר? וודאי, ענה הגוי, יש לי משי מובחר מאיכות גבוהה בכל כמות שתרצה!

     עזב ר' לוי יצחק את הגוי ופנה ליהודי פשוט, שעבר שם באותה שעה. סלח לי, שמא יש ברשותך מעט חמץ?, שאלו ר' יצחק. חמץ?!, נזעק היהודי בבהלה, חלילה לי, הרי ביערתי את הכול!

     נשא ר' לוי יצחק את עיניו לשמים ואמר:

     "ריבונו של עולם, ראה נא, הנה הקיסר האדיר של רוסיה המוקף בצבא אדיר של חיילים ופרשים, והוא ברוממותו אסר להבריח סחורות אל המדינה פנימה, ואף הכין בתי סוהר מיוחדים להעניש את העוברים על החוק, ואף על פי כן, ניתן בקלות להשיג סחורות מוברחות ברחובה של עיר...

     ואתה, ריבונו של עולם, כתבת בתורתך פסוק אחד: "לא יראה לך חמץ", ללא חיילים ופרשים, וללא שומרים, בהגיע זמן ביעור חמץ לא ניתן למצוא אף פירור אחד....

     מי כעמך ישראל?!...

לאכול לחם עוני (הרב שלמה הלוי שליט"א)


     כולנו מסובים בליל הסדר וכל אחד מנסה בדרכו שלו - עם המסורת שקיבל מאבותיו להעביר את הלפיד לדור הבא, מאב לבן ומסבא לנכד. כל המטרה היא ״והגדת לבנך..״ לכן נקרא החג פסח = - פה סח ובכדי שהילדים ישאלו, אנו הופכים את הסדר, תחילה אומרים את ההגדה - ״מדברים״ ורק אח״כ אוכלים מה שאין כן בשאר סעודות בשנה אנו בתחילה אוכלים ורק אח״כ מאריכים בדברים זוהי הסיבה לרחץ, כרפס, יחץ... לאחר שהצלחנו לגרות את הילדים והללו שואלים 4 קושיות חזקות, אנו עונים להם בקצרה: 4 מילים כנגד 4 קושיות: ״עבדים היינו לפרעה במצרים״ ולכן אוכלים מצה, מרור ולכן אנחנו מסובים ומטבילים שתי פעמים. 

     נשאלת השאלה איך יתכן שאנחנו ״בני חורין״, מסובין לשולחן ערוך ואוכלים לחם עוני? היכן העשירות הגדולה?! מה לעשירות ולחם עוני?

     התשובה לכך היא: ״עבדים היינו לפרעה במצרים״ כדי לא להגיע לידי גאווה בלילה הזה צריך לזכור מאין באנו... וכמאמר חז״ל בפרקי אבות: ״דע מאין באת״...

     משל למה הדבר דומה: למלך שיצא לציד ופגש ברועה פשוט והכיר בו כי יש בו מעלות גדולות מאוד, חיבבו המלך מאד והביאו לארמון. המלך לימדו את רזי המלוכה ועד מהרה עלה הנער לגדולה והפך להיות שר האוצר המופקד על כל נכסי המלך. אויביו בממלכה התקנאו בהצלחתו והחלו לרגל אחריו וגילו כי יש בביתו חדר סודי אשר אין איש מבני הבית רשאי להיכנס לשם. הבינו האנשים שכנראה בחדר זה הוא מחביא את הכסף שהוא גונב מהמלך, והלשינו למלך. ציווה המלך לפתוח את אותו חדר, ולהפתעתו גילה במרכז החדר רק מקל, תרמיל וחליל. לפליאתו של המלך הסביר השר: כל בוקר, לפני שאני יוצא לעבודתי אני נכנס לחדר זה, לובש את המעיל, לוקח את המקל ומחלל בחליל, כדי להזכיר לעצמי מה הייתי בעבר, שלא תזוח דעתי עלי...

     הנמשל: אנו הרועים יצאנו עם מקל, תרמיל ולחם עוני - מצה. דווקא בלילה הזה שבו כולנו מסובים והשולחן ערוך מכל טוב, יכולה להתגנב בליבנו מחשבה של גאווה. לכן דווקא בלילה שכזה אוכלים לחם עוני על מנת שנזכור שהיינו בסך הכל עבדים לפרעה במצרים... לכן כשבא עני להיכנס לביתנו נקבלו בשמחה ואנו מכריזים ״כל דכפין ייתי ויפסח כל דצריך ייתי ויכול״ שפירוש הדברים: כל מי שרוצה יבוא ויעשה עימנו פסח וכל מי שרוצה יבוא ויאכל...

     הבה נעביר את הלפיד כדבעי, נלמד את הילדים מעבר למצוות הפסח מאין באנו ומה היא הכנסת אורחים כראוי...

פסח כשר ושמח

לקחת פנינה מהחג (אברהם לוי)

     חג הפסח כבר באופק, אוטוטו הוא פורס כנפיו, ובעוד מספר שעות נזכה להסֵב כבני מלכים סביב שולחן ארוֹך וערוּך. כמובן שביתנו נקי ומצוחצח, אין בו שמץ של חמץ ואפילו לא גרגיר אבק, והניקיון בולט מכל פינה.

     אין ספק, עבדנו קשה!!! ניקינו וקרצפנו שטפנו הזענו עמלנו ויגענו במשך ימים רבים ולילות ארוכים, הדרנו שינה מעיננו ותנומה מעפעפנו, השקענו כוחות גוף ונפש מרובים, והכל לכבוד מלך המלכים - אשר ציווה אותנו בתורתו הקדושה על "איסור חמץ". כבנים מסורים ואוהבים קיימנו את מצוותיו, והשקענו על כך את תמצית כוחנו וממוננו ונשמתנו ונשימתנו.

     נכון שזה נפלא? אין ספק! ברור שפועלינו הכביר עושה רעש בעולמות העליונים, וכפי שמובא בספרים הקדושים שמי שמזיע על המצוות ומתאמץ לעשות נחת רוח לבורא עולם, "הזיעה" הזאת מאוד חביבה בשמים, ובכוחה למחוק עוונות ולמתק גזירות.

     אלא שכעת קמה וגם ניצבה שאלת השאלות, קושייה עזה וחזקה, הקשה יותר מארבעת הקושיות שנמצאים באגדה.

     כולנו יודעים שכגודל ההכנות - כך גודל המאורע!

     לכבוד מאורע שיגרתי כמו "יום הולדת", משקיעים רק מספר דקות פלוס מע"מ. מכינים שקיות ממתקים, מייצרים איזה כתר משארית של בריסטול, מלבישים את חתן המאורע בגדי שבת וחג, ובזה תמו ההכנות. בשביל מאורע יותר רציני כמו "בר מצווה", משקיעים קצת יותר. מכינים תפילין, חליפה וכובע, דרשה, עלייה לתורה, סעודת מצווה... ובשביל מאורע גדול כמו "נישואין", משקיעים עוד יותר. אירוסין, שמלת כלה, חתונה, שבע ברכות, דירה למגורים, רהיטים... ככל שהמאורע גדול יותר, כך ההשקעה עבורו גדולה ורבה יותר.

     כעת בואו חשבון: חג הפסח הוא החג עם הכי הרבה הכנות. מקרצפים כל פינה, מנקים או מחליפים את מערכת הכלים, משנים את מלאי המזון, את סוג הלחם, את צורת האכילה (בהסיבה), בחג הזה קוראים הגדה מיוחדת, משקיעים בליל הסדר שעות רבות - והמהדרים מאריכים ומפליגים אחרי חצות לילה, טורחים להכין מצות מהודרות, בזמן בית המקדש היה גם קורבן מיוחד שצריך לצלותו על האש ולהכינו לליל החג, אין ספק שעל החג הזה טורחים ומשקיעים "הרבה". והחשבון מחייב שאם חג הפסח דורש מאתנו השקעה כל כך רבה, סימן שימיו מבורכים ומיוחדים מאוד - ואגור בתוכם מטען רוחני עצום, ומשום כך נדרשת ממנו מסירות נפש בריבוי ההכנות לחג, כדי להכשיר את עצמנו למפגש עם המִטְעַן הרוחני הגדול שנקרא "פסח".

     וכיצד אנו מנצלים את ימי הפסח הנפלאים? מה מעסיק אותנו בזמן המרומם והנפלא הזה? במה אנו מעבירים את ימי החג?

     על האש, רכיבה על סוסים, תחרות אופניים, גן חיות ושאר ירקות, זה מה שמעניין אותנו ונמצא בראש מעיינינו. הגדיל לעשות אחד האנשים, ופעם אחת ביכה את מר גורלו - והכריז באוזני ידידיו בצער: השנה אין חול המועד! באותו רגע נדהמו השומעים מההכרזה המשונה, ולא הצליחו להבין את דבריו. שהרי "חול המועד" קיים כל שנה, בין אם נרצה ובין אם לא. אם כן מה כוונת המשורר הפייטן והבכיין בהכרזתו "שהשנה אין חול המועד"?

     השיב להם אותו בכיין: השנה שישי שבת יוצא באמצע חול המועד, וכל הרצף של הטיולים נהרס - והפסדנו בגלל זה יומיים מהחג.

     והשאלה המסעירה - מתפרצת ועולה וממריאה וזועקת עד לב השמים: לאחר ההכנה הגדולה והכבירה - ולאחר ליל הסדר המרומם והמקודש, האם זו הפסגה שהגענו אליה?! האם כל עוצמת החג מסתכמת בגן חיות, קייקים, על האש, רכיבה על סוסים, הופעות... היעלה על הדעת לבכות וליילל ולטעון שהשבת "הרסה" לנו את חול המועד? אין ספק! מותר וצריך וחובה לאחד את המשפחה, לקרב את הלבבות ולמזג את הדעות, ולשם כך לעשות על האש ואת ההנאות לממֶש ובחוויות לפשפש מבלי להתבייש. אלא שבאותה נשימה חובה גם לזכור ש...

     * חג הפסח מכונה "חג האמונה", וכל מטרתו היא להחדיר את האמונה החושית - ולהבעיר את הלבבות באהבת ה' - ולתַדלק את הנשמה למשך כל השנה, ועל כך נאמר כל המרבה הרי זה משובח. וככל שהאדם עמֵל יותר בנקודה הזו בכל ימי החג, כך החיבור שלו עם בורא עולם "עולה רמה" - והוא ממצֵה את תכלית בריאתו, והרווח כולו שלו.

     * חג הפסח הוא החג שממנו סופרים 50 יום עד למתן תורה. מתברר שאת היסודות וההכנה למתן תורה - מתחילים לצקת כבר בליל הסדר ושאר ימי הפסח, ובעצם זה מה שיקבע אחר כך את "הקומות הרוחניות" שנוכל לבנות - ואת השפע שנוכל להשיג בחג "מתן תורה".

     * מבואר בחז"ל שבליל הסדר יורדת פמליה של מעלה לכל בית מבתי ישראל, ובורא עולם וכל המלאכים משתתפים אתנו באמירת האגדה ובפרסום השגחת ה', ובאותם רגעים נעשה רעש גדול בעולמות העליונים, כל צינורות השפע נפתחים ואנו מוקפים באורות רוחניים מאוד גבוהים, וזה זמן מאוד מסוגל לישועה - ואפילו לקרב את הגאולה. ומי שמנצל את הזמן הזה כהלכה ומרומם את נפשו וקדושתו, זוכה ומרוויח רווח עצום.

     אלא שליל הסדר זו רק "ההתנעה" של החג. אך לאורך כל הנסיעה, לאורך כל שבעת ימי החג, העוצמה הרוחנית הזו נמשכת - והאור הרוחני והשפע הגדול ממשיכים ללוות אותנו, ומי שחכם, מנצל את הזמן הזה לעלייה רוחנית - ולא משחיתו על ההבל והריק.

     הסוד והיסוד הזה רמוז גם בשם החג, וכדלהלן:

     חג המצות = 552 בגימטרייה

     זהו זמן איכות - בגימטרייה 552

     זמן מיוחד ומוצלח מאוד לעלייה - גימטרייה 522 (עם הכולל)

     זהו אור רוחני וגדול = בגימטרייה 552 (עם המילים)

     זהו זמן מסוגל לעלייה וחיזוק = בגימטרייה 552 (עם הכולל והמילים)

     אכן ימי הפסח הם ימים מיוחדים - ויקרים מכל הון וממון שבעולם, וחובה לנצלם כהלכה - ולפתח בהם את "הרוחניות". אלא שזה לא קל ופשוט. יצר הרע מעסיק אותנו בימים הללו "שעות נוספות" - ומרדים לנו את החושים עם טיולים ומפגשים ופינוקים והנאות ובילויים ומאכלים וקשקושים, וכאשר החג יוצא, מתברר שלא לקחנו ממנו שום "צידה לדרך" לחיי היום יום, והתקיים בנו המשפט "כבולעו - כך פולטו".

     כמובן שרוב האנשים מתעלים היטב בחג הפסח! בשומן, במשקל, בגִזרה, בהנאות, בקניות, במפגשים החברתיים... אך חוץ מזה, רובם לא לוקחים איתם שום מטען רוחני מחג הפסח, והרוחניות שלהם נשארת אותו דבר. האם זה לא פספוס גדול והחמצת המטרה?! ומה גם שטרחנו רבות על החג הזה. האם לא ראוי שניקח ממנו איזה מזכרת רוחנית שתלווה אותנו הלאה, איזה מטען רוחני קטן שיגרום לנו "לעליית מדרגה רוחנית" גם בימים שלאחר הפסח?

     השנה לא נאפשר ליצר הרע לעשוק אותנו! נתאמץ ונתמקד בשלושת הפנינים הנפלאים שנעלה כאן, ובמשך שבעת ימי החג נְפַתֵחַ אותם ונתעמק בהם ונאמצם לליבנו. וכאשר יצא החג, הוא לא יחמוק מאתנו כלעומת שהוא בא, אלא יישארו לנו שלושה מזכרות מתוקות בעזרת ה'.

     הפנינה הראשונה: חכמנו הקדושים גילו לנו שעם ישראל במצריים שקע ב49 שערי טומאה ומצבו הרוחני היה בכי רע, והוא לא היה ראוי להיגאל. וכפי שמסופר במדרש - שבשעה שיצאו ישראל ממצרים, עמד ס"מ המלאך לקטרג עליהם - ואמר: ריבונו של עולם. הללו עובדי עבודה זרה (המצריים), והללו עובדי עבודה זרה (היהודים). ומה נשתנו אלו מאלו שאתה קורע להם את הים?! (ש"ר פרשה כ"א, זוה"ק תרומה ק"ע ע"ב).

ולמרבה הפליאה, למרות הכל - עם ישראל נגאל. ולא סתם גאולה פשוטה, אלא עם גאולה מלאה בניסים ונפלאות "כיד המלך". כיצד זה יתכן?

     חכמנו ז"ל גילו לנו את סוד העניין: למרות שעם ישראל היה רדוד ביראת שמים - ושקוע ב49 שערי טומאה - ואפילו נגוע בעבודה זרה, עדיין הוא הקפיד בכל הכוח על שלושת הדברים הבאים: שמם, לשונם, לבושם. ובזכות שלושת הדברים הללו, עם ישראל זכה להיגאל. (אומנם בחז"ל מובאים מדרשים שונים המבארים "בזכות מה נגאלו אבותינו". אך ראה בפירוש הרב כשר - על ההגדה של פסח, שמביא נוסח ממדרש "במדבר רבה דפוס וונציה" פרשה י"ג, ששם הגרסה "שמם לשונם ולבושם").

     1) למרות שעם ישראל היה בגלות ומנותק מכל רוחניות, הוא הקפיד לקרוא לילדיו בשמות יהודיים, והתנזר משמות של גויים.

    2) עם ישראל שמר על דיבורו וטהרת לשונו ולא ניבל את פיו במילים מאוסות, ולא דיבר לשון הרע ורכילות.

    3) עם ישראל שמר על לבושו הצנוע והעדין, ולא נגרר אחר אופנות השחץ של המצריים, אשר עליהם נאמר "עשרה קבין של טומאה ירדו לעולם - ותשעה נטלה מצריים" (קידושין מט:).

     והשאלה נשאלת: אמת, אין ספק ששלושת המעלות הללו חשובות. אך מה כל כך מיוחד בהם - עד כדי כך שבכוחם להביא את הגאולה?

     אם נשים לב, נגלה ששלושת הדברים הללו הם "הסמל של הרחוב".

     כל מי שפורק מעליו את עול היהדות וזונח את דת אבותיו, שלושת השינויים הראשונים שהוא עושה - זה השינויים הללו. שינוי השם, שינוי הלבוש, שינוי סגנון הדיבור. אכן רואים היום בחוש ששלושת הדברים הללו הם "המחיצה והחומה" שלנו מתרבות הרחוב, והם עוזרים לנו לשמור על המסגרת הרוחנית שלנו.

     כעת החשבון מובן. אמת! הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה. אבל למרות זאת, מגיע לעם ישראל להיגאל! מפני שהוא נבדל מהרחוב ושומר על הגחלת היהודית, ונלחם במסירות נפש על הגבול הדק שבינו לבין הרחוב.

     מי שיתבונן בדברים, יגלה שראשי התיבות של "שמם לשונם לבושם" - זה שלל. אכן זהו השלל הראשון שאנו צריכים לקחת מחג הפסח, ואין ספק שאם נלחם בכל כוחנו על צביון הטהרה והגבול עם הרחוב, ונשמור על טהרת שמנו לשוננו ולבושנו, על השלל הזה, בטוח שניגאל לאלתר! זה גם רמוז במילים:

    שמם - לשונם - לבושם = 1184 בגימטרייה

    זה מתכון טוב ונפלא לישועה וגאולה = 1184

    זו הפנינה הראשונה שנשתדל בעזרת ה' להפיק מחג הפסח, ונעבוד עליה בכל הכוח, כל שבעת ימי החג.

    הפנינה השנייה: אין ספק שהמצב היום קשה! אלמנות, יתומים, פיגועים, יש מחסור בדירות, בעיות בחינוך הילדים, בשלום בית, בפרנסה, מחלות ואסונות ודמעות זרועות בכל פינה, והרבה בתים בישראל לא מכירים כלל את המילה "שמחה".

    זה גם לא סוד שאי אפשר לשקם את כל הצרות שלנו! שהרי גם אם יפתרו את בעיית הגשם, עדיין קיימת הבעיה הרפואית. וגם אם ימצאו פתרון לבעיה הרפואית, זה עדיין לא פותר את מגפת "התאונות דרכים", את הבעיות עם הפלסטינים, את בעיות הפרנסה... והמציאות מעידה שכל יום רק נעשה קשה יותר ויותר - והצרות רק מתגברות. ומהיכן ניתן לשאוב עידוד וכוח להמשיך הלאה ולהתמודד - ולא להתמוטט? מחג הפסח! בליל הסדר אנו יושבים וקוראים ומנגנים את המהפך הגדול שעם ישראל עבר - כפי שמבואר בהגדה, אך לא בדיוק שמים אליו לב.

     בהגדה מסופר שבתחילה היו אבותינו עבדים ומצבם היה קשה ונורא. מי שמעיין היטב במדרשים, מגלה שעם ישראל עבר במצריים "שואה" איומה! יצקו את ילדיו בתור בלוקים, החליפו עבודות האנשים בנשים, זרקו את הילדים ליאור, פרעה התרחץ כל יום בדמם של 300 תינוקות, המצריים היו שולחים את היהודים לצוד אריות ודובים ביערות - והיו נהנים מכך שרבים מהיהודים נטרפו ביערות על ידי החיות, וזו עדיין לא כל הרשימה השחורה של הצרות שעברו עם ישראל במצריים. נכון שזה מצב קשה?

     אנו מדפדפים הלאה בהגדה, ופתאום מגלים "מהפכה"! עשרת המכות, נקמת ה' במצריים, קריעת ים סוף, מתן תורה... בין רגע עם ישראל קיבל עצמאות גשמית מוחלטת - עד כדי כך שכל העמים פחדו ורעדו ממנו, כמבואר בפסוקי התורה (שמות ט"ו י"ד).

עד כאן כולנו מכירים את ההיסטוריה. אלא שיש פרט אחד קטנטון וחמוד ופצפון, שלא כולם מתבוננים בו. הגאולה הייתה ברגע אחד! ברגע אחד נהפך המצב מחושך לאור ומעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, עד כדי כך שאפילו לא היה זמן להכין צידה לדרך - והבצק לא הספיק לתפוח - והפך למצה.

     מתברר שאפילו אם המצב קשה ביותר, אם אלוקים רוצה, המצב יכול להתהפך מרגע אחד מקצה לקצה - למרות הנתונים הכי קשים!!!

     ומדוע עשה ה' את המהלך הזה? למה הוא הוציא את עם ישראל "בחיפזון" עד כדי כך שלא היה אפילו זמן להתארגן ולהכין כראוי "צידה לדרך"?

     בורא עולם העביר לעם ישראל מסר אדיר לדורות: גם כאשר הנתונים קשים ולא נראית שום קרן אור בקצה מנהרת הייסורים, זה לא סותר שברגע אחד המצב יכול להתהפך - ללא כל התראה מוקדמת. ממילא לעולם אין להתייאש, וחובה תמיד לקוות לטוב.

     ומי שיתבונן היטב, יגלה שגם המסר הזה טמון בשמו של חג הפסח.

     חג הפסח = 164 בגימטרייה

     חכה, עוד יהיה טוב! = בגימטרייה 164 (עם הכולל והמילים)

     ואין ספק שאם נאמץ את הנקודה הזו לחיי היום יום, ונאמין שלמרות הקשיים והייסורים שיש לנו - ישועת ה' יכולה לבוא במהירות "כהרף עין", המידע הזה יעזור לנו להמתיק את עול הייסורים וקשיי היום יום, ואיכות חיינו תעלה רמה. זו המזכרת השנייה שניקח מחג הפסח בעזרת ה'.

     הפנינה השלישית: במצריים ראו בחוש את ההשגחה הפרטית של בורא עולם לכל אורך הדרך, ובפרט בעשרת המכות - כאשר המכות חבטו במצריים בצורה נפלאה ומתוקה, ומצד שני מעם ישראל לא נפגע אפילו אחד! וזה מלמד אותנו בחוש שבורא עולם שולט בעולמו ועושה את "הכל", ואין דבר כזה "טבע ומקרה" - אלא הכל זה יד ה'. רוצים לחדד את ההבנה הזו?

     ישנו מוצר אלקטרוני שנקרא gps. מדובר במכשיר קטן הנועד לניווט והכוונה ולאיתור כתובות. כותבים על צג המכשיר את הכתובת המבוקשת, והמכשיר מנווט את האדם ומצעיד אותו שלב אחרי שלב עד לנקודת היעד.

     הידעתם? המכשיר הזה מחזק מאוד את האמונה בה'. כיצד?

     ישנו לוויין גדול הנמצא בחלל, אשר רואה את מכשיר הgps - ומדבר אתו. עם הצרפתי הוא מדבר בצרפתית, ועם האנגלי הוא מדבר באנגלית, (ועם החסיד הוא מדבר באידיש), ל ההוא הלוויין מורה להסתובב שמאלה ולפנות בכיכר השלישית ימינה, ול ההוא הלוויין מגלה שיש מצלמה בעוד כמה מטרים, ובאזור אחר הלוויין מדבר עם gps אחר ומנווט אותו ומודיע לו שהוא נמצא כבר בכתובת המבוקשת, ואפילו אם האדם טועה ולא מבצע בדיוק את הוראות, הלוויין רואה את זה ומיד "תופר" לו מסלול תיקון. זה כל כך מדהים! במרחק אלפי קילומטרים ניצב לוויין בודד, אשר רואה את כולם - ויודע לכוון כל אחד למקום שלו - ולדבר אתו בשפה שלו. מדובר באלפי מכוניות ופקודות, ולמרות זאת הלוויין שולט היטב בכל העסק.

     עם ההמצאה הזו של הgps, קל לנו יותר להתחזק באמונה, ולהבין את המשנה שאמרה "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב' א'), ולהפנים שבורא עולם נמצא למעלה ורואה את כולם, והוא מכווין כל אחד לתכלית ולתפקיד שלו - ולא נסתר מעיניו דבר.

     במילים ברורות, קוראים לזה "השגחה פרטית". ואת הנקודה הנפלאה הזו צריכים גם כן לקחת מחג הפסח ולהתעמק בה כהוגן, וזה אפילו מרומז בשתי שמות החג:

     חג הפסח + חג המצות = 716 בגימטרייה

     בורא עולם משגיח= 716 בגימטרייה

     עד כאן למדנו מחג הפסח שלושה נקודות חן נפלאות ומתוקות - אשר ניתן לקחת אותם "כצידה לדרך" לחיי היום יום, ובאמצעותם לנצל את הימים הקדושים הללו כהלכה, עם עלייה רוחנית מתמשכת.

     א) להקפיד על שמם לשונם ולבושם, על ההיבדלות מהרחוב.

     ב) להאמין שישועת ה' כהרף עין ולקוות כל הזמן לטוב - ולהתחזק בביטחון בה' - למרות הנתונים הקשים.

     ג) להפנים שכל מה שקורה לנו זה מתוך "השגחה פרטית".

     ואין ספק שאם נאמץ את שלושת הנקודות הללו בחיי הים יום, אזי כבר אפשר לומר שניצלנו את החג והתרוממנו בו, ולא בזבזנו אותו לריק.

     מישהו חושב אחרת?

בניסן נגאלו בניסן עתידין להגאל (הרב יוסף כרמל)

     אחד הנסים שאירעו לעמנו בחג הפסח, הוא נס הכאת קציני הצבא האשורי, בראשות סנחריב שצר על ירושלים בימי חזקיהו. המאורע שהתרחש לפני כאלפיים ושבע מאות שנים מתואר בכתוב כך:

     "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְקֹוָק וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (ישעיהו ל"ז לו).

     ננסה להבין מאורע זה במבט כולל.

     המאבק בין עם ישראל והאימפריה האשורית ומלכה, התחיל עוד בימי אבי האומה אברהם.

     מי שייסד את האימפריה הראשונה בעולם, שבירתה הייתה נינוה - העיר הגדולה - היה נמרוד. כך מתארת התורה את ההליך:

     "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן:... וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ: הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְקֹוָק עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְקֹוָק: " (בראשית י' ו-ט).

     לפי רש"י, נמרוד, שהיה נכדו של חם, נולד בנראה במצרים העליונה.

     הביטוי הֵחֵל מופיע פעמיים נוספות בתחילת ספר בראשית ולשלילה.

     בפעם הראשונה: "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְקֹוָק" (שם ד' כו)

     ומסביר רש"י: "לשון חולין, לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות".

     בפעם השניה: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה ... וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ"(שם ו' א-ב)

     אין צורך להסביר את השחתת המידות המתוארת כאן. לכן, גם בפרשה בה אנו עוסקים מסביר רש"י: "הוא הֵחֵל - להמריד כל העולם על הקדוש ברוך הוא בעצת דור הפלגה", "גבור ציד - צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום: לפני ה' - מתכוין להקניטו על פניו".

     התורה ממשיכה ומבארת: "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר".

     כלומר, נמרוד יצא ממצרים למסע כיבושים בארצותיהם של בני שם, כבש את כל האזור שבין החידקל והפרת, המכונה בכלליות 'בבל' והקים שם את מגדל בבל, כסמל למרדו בקב"ה.

     השלב הבא היה: "מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה ... הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה".

     לשיטת הרמב"ן, נמרוד המשיך להרחיב את גבולות האימפריה שלו וכבש גם את האזור המכונה אשור והקים בה את בירתו- בירת העולם- העיר הגדולה= נינוה.

     נמרוד הוא כנראה סרגון הראשון, שאירגן את העולם העתיק למרד כנגד הקב"ה. מול נמרוד התייצב אברהם העברי, צאצאו של שם, שלחם כנגד כל הסיכויים את המלחמה על אמונת הייחוד.

     נמרוד בניסיונו לחסל את מי שלא היה מוכן ללכת בדרכו, היה זה שהשליך את אברהם לכבשן האש. לאחר הצלתו שולח הקב"ה את אברהם לארץ כנען, ארצם של בני חם ודווקא ממקום זה יפיצו אברהם וצאצאיו את אמונת הייחוד. למעלה מאלף שנים מאוחר יותר, יגיעו האשורים לארץ כנען שהפכה לארץ ישראל. סרגון השני הוא נמרוד השני, יכבוש את שומרון ויגלה את רוב בניו של אברהם מארצם. בנו סנחריב ינסה לכבוש את ירושלים ולהשלים ח"ו את המלאכה.

     בחג הפסח, חג היציאה ממצרים יכה מלאך ד' בצבאו של סנחריב ויתברר כי ידה של אמונת הייחוד היא זו שתגבר.

הרוב לא קובע (גד שכטמן)


     הבן של ביל גייטס נסע ללמוד באוניברסיטה בצרפת, כעבור שבוע שלח מייל לאביו: ”הכל פה נהדר והחברים מקסימים. אבל אני לא מרגיש בנוח להגיע לאוניברסיטה במרצדס ספורט, בזמן שכל חבריי מגיעים ברכבת“. למחרת קיבל חזרה מייל מאביו: ”בסדר, העברתי לך עוד 50 מיליון לחשבון. קנה לעצמך רכבת“...

***

     רגע לפני יציאת מצרים, נצטווו בני ישראל על שחיטת קרבן הפסח וקיבלו הוראות מדויקות לעשייתו. כשמסיימת התורה את הציווי על קרבן הפסח מגיעה מצוה לשמר קרבן זה לדורות עולם (שמות יב, יז): ”ושמרתם את המצות... ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם“.

     כותב על כך רבי ברוך ממז‘יבוז‘ חידוש נפלא: הדרך שבה מנהיג אלוקים את העולם מתווה קו אחיד כמעט ללא יוצא מן הכלל, צריכים לעשות תשובה כדי להתחרט על עוונותינו ורק אז נקבל את מחילת השם על מעשינו הלא טובים. כמו שאמרו חז“ל: ”פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח שיהיו עגלות וקרוניות נכנסים בו“.

     בשונה מכלל זה ניצב חג הפסח במעלתו המיוחדת.

     אין צורך בעשיית התשובה קודם להארה הגדולה שנקבל, אלא כאן: ”ופסח ה‘ על הפתח“ - מפרש רבי ברוך - ”ופסח ה‘“, בפסח, ידלג הקב“ה מ“על הפתח“ שאותו אנו צריכים לפתוח בלבנו לשם עשיית התשובה, ונזכה להארת החג העליונה אפילו בלי לעשות דבר. לכן מוגדר החג הזה בתורה כ“חוקת עולם“ - אין טעם שאנו מבינים מדוע בפסח הקב“ה מתנהג עמנו לפנים משורת הדין.

     אם נתבונן מעט בלשונות הציוויים - הן בקרבן פסח והן בשאר מצוות חג הפסח שנאמרו במצרים - הם ניתנו לעם ישראל בלשון רבים. לעומת זאת, בשבת חול המועד פסח נקרא בתורה בפרשת כי תשא, שם נשנה הציווי על פסח בשני מקומות בפרשה זו. מעניין לציין שהציוויים כאן נכתבו בלשון יחיד: ”את חג המצות תשמור“ (שמות לד, יח), ”לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח“ (שם כה).

     ברור הדבר שרצתה התורה ללמדנו בין השיטין פרט נוסף למתבוננים, מהו?

     אולי ניתן לומר, ושוב, רק אולי ניתן לומר, שהתורה רוצה להזהירנו מפני השאננות. אמת שחג הפסח שונה משאר חגי ישראל וכולם זוכים לקבל את קדושת הלילה באם ישמרו על מצוותיו, אף על פי שלא התכוננו אליו כיאות. לכן כשהציווי היה בלשון רבים, נדרשו ישראל רק לקיים את מצוות החג ללא הכנה שדורשת תשובה מיוחדת, וחוץ מהמעשים הפיזיים שנדרשים לצורך החג: ביעור החמץ, קרבן הפסח, מצות ומרור וכו‘, אין צורך בהשקעה נוספת. בכל זאת, אתה כאדם פרטי נדרש להשקיע יותר מן הכלל. ”את חג המצות תשמור“ ותתכונן אליו בהידור רב, אל תחכה שהקב“ה יבוא ויערה עליך רוח טהרה ממרום כי אתה עלול להפסיד מעלות רוחניות. לכן כפלה התורה את ציוויה שנית באותה פרשה, ודווקא בלשון יחיד כאמור, כי אין זו הוראה לרבים: ”לא תשחט על חמץ [שבלב] דם זבחי“, משום שכאדם בודד אתה יכול לפעול יותר מהכלל. ”ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח“, אל תחכה לבוקר חג הפסח ששם כבר תהיה אחרי הקדושה שקיבלת מאלוקים בליל הסדר, כאשר בעבודה עצמית קודמת – תקבל הרבה יותר.

***

     לא פעם אנו שומעים על חומרת הדבר שבפרישה מן הציבור, ועל כך שחשוב לתמוך במעשיו הטובים של הכלל ולחזקו מן הנקודה הפרטית שלנו. אך חשוב לעשות סדר בדברים ולהבהירם: במידה ותוכל לפעול יותר טוב מן הכלל בצורה פרטית, באופן שלא יפגע בציבור ולא יבלוט, מותר לך לעשות יותר מהנדרש מכלל הציבור למען טובתך הפרטית.

     אם ניקח את גדולי ישראל כדוגמה רוחנית: נחשוב לעצמנו מה היה מתרחש אילו חלילה החליטו צדיקי הדור בקטנותם, לעבוד את ה‘ כמו ”כולם“ ולא להקשיב לכוחות הנפש שדרשו מהם יותר? בוודאי שהיינו מפסידים הנהגה רוחנית נעלה. ובמישור הגשמי-כלכלי: אותו הדבר היה קורה אילו החליטו כל בעלי המעוף והיזמות לעבוד כשכירים, ולא להשקיע בפרויקטים כלכליים שדרשו מאמץ יתר וסיכון לא מבוטל. אז אולי שווה להעדיף את המרצדס המהירה מהרכבת שבה נוסעים כולם...

     בחג הפסח, חג החירות, אנו מקבלים הוראה מתורתנו הקדושה לא להיות ”כבולים“ להרגלי הציבור בשעה שאנו יכולים לפרוש כנפיים לעבר חירותנו הפרטית.

הקשר בין פרשת השבוע, פרשת "מצורע", לבין ההגדה של פסח

     מה הקשר בין פרשת השבוע, פרשת "מצורע", לבין ההגדה של פסח, הטקסט שיוקרא מפי מיליונים בעוד עשרה ימים? לכאורה אין קשר. פרשת השבוע עוסקת בדיני הצרעת, וההגדה עוסקת ביציאת מצרים. אבל בעצם שתיהן עוסקות בדיבור, בשני צידי המטבע של המלל האנושי.

     פרשת השבוע מזהירה מפני לשון הרע, ומפני עונש הצרעת שבא בעקבותיה. זה חטא שחז"ל מייחסים לו חומרה רבה ואף קובעים: "לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". רכילות ושקר מתוארים גם בספר תהילים כדבר שמרעיל את האווירה החברתית. לפני יותר מ־ 100 שנה כתב הרב ישראל מאיר הכהן את ספרו "חפץ חיים" שבו קיבץ את ההלכות הרלוונטיות הנוגעות ללשון הרע, ובעקבות תיבת הספר זכה הרב עצמו לכינוי "החפץ חיים". גם התמונה של החפץ חיים הפכה למותג, לשם נרדף לאיסור לרכל, לקלל, ללכלך. בשנים האחרונות אפשר לראות את תמונתו אפילו כשומר מסך על הסלולרי. מעין תזכורת שבעל המכשיר שם לו למטרה לשמור על הפה.

     אבל כאן מגיע הצד השני של המטבע: האם מי שעוסק כל כך הרבה בלשון הרע, הוא טיפוס שתקן ומתבודד שבורח מחברת בני אדם? עדויות רבות מספרות כי החפץ חיים עצמו נהג לדבר, והרבה. הוא רצה להראות לציבור שהכוונה שלו אינה שכולם ישתקו. להפך. מותר לדבר, רק תלוי על מה ועל מי. ופה אנחנו מגיעים לפסח, חג שהכינוי שלו הוא גם "פה סח", כלומר: פה מדבר. בספרים רבים פסח אפילו מכונה "חג הדיבור", החג בו צריך להזכיר לעצמנו ולילדינו כל הזמן מה הסיפור, ולהעביר אותו הלאה. על פי ההלכה, לא מספיק רק לקרוא את ההגדה של פסח. צריך גם לומר אותה בקול רם, לפתוח את הפה כמה שיותר. לתאר, לספר, לשיר, להזכיר, לשאול, לענות, "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח".

לא לשכוח את העיקר


     לא פעם אנו רואים במהלך ליל הסדר או חול המועד, אנשים שבעקבות בעיה קטנה שצצה - "נהפך החג" כבר לא נראה על פניהם את שמחת החג הנדרשת לאחר עמל וטרחה כה גדולה. הכעס מוביל אותם אל מחוזות של עצבות ומפסידים הוא את העיקר...

     הנה לפניכם משל המבהיר זאת יפה:

     לערב השקה לשעון יוקרתי ומלא שכלולים. כינסה החברה (שהייתה בעלת שם עולמי), חברת הפקה זו כינסה מסיבת עיתונאים גדולה שבמהלכה השיקה את השעון המיוחד. המנהל הגאה הציג את פרי הפיתוח עליו עמלו טובי אנשיו במשך למעלה מ-5 שנים. והראה לכולם את מגוון האפשרויות הניתנות במסך המגע הרגיש שבו.

     'מה השעה בבקשה' – שאל אותו עיתונאי אחד כשהסתיימה מסיבת העיתונאים. המנהל הביט בשעון הפלא, החוויר ופניו הוריקו מבושה. מרוב אפשרויות, אפליקציות ותוכנות שהחברה הכניסה במכשיר, היא שכחה פרט אחד קטן ופשוט: השעון...

     זהו משל דמיוני שיתכן והוא הצחיק אותנו כשהיינו ילדים. אבל הוא טומן בחובו נמשל הנוגע לכולנו:

     יהודים רבים - טובים וישרים, מקפידים לנקות את ביתם לקראת החג, להדר בכל הידורים שרק ניתן... אך שוכחים הם את המצווה העיקרית של חג הפסח: "שמחת החג"...

"למה לא מברכים על המגיד"?! (החתם סופר זצ"ל)

     מגיד - מצווה ללא הגבלה. שאל החתם סופר: "מדוע אין מברכים על ההגדה בליל הסדר"?

     הרי ברוב המצוות שבאים הם מזמן לזמן תיקנו חז"ל ברכה המיוחדת להם?

     לדוגמה:

     שופר - לשמוע קול שופר

     מגילה - על מקרא מגילה

     סוכה - לישב בסוכה

     לולב - על נטילת לולב וכד'...

     התורה מצווה: "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים.." אם כך הוא, "מדוע לא תיקנו גם ברכה על קריאת ההגדה"?!

     אלא מבאר החת"ם סופר את הכלל של ברכה על מצווה: כל מצווה שאיננה מוגדרת, ואינה מוגבלת בזמן - אין מברכים עליה. אם כך במצוות סיפור יציאת מצרים אין גבול לכמה שאדם צריך לספר כפי שאנו אומרים בהגדה: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". ומַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא  וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִין בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם:  "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית."

     לכן, מכיוון שמצווה זו של קריאת ההגדה - איננה מוגדרת, ואף אינה מוגבלת בזמן - לכן לא מברכים עליה. מצוות נוספות שאף הם מדאורייתא ואין מברכים עליהן: כיבוד הורים, צדקה וכו'...

"ואותנו קידשת מכל העמים"


     כל אחד בלילה הזה - ליל הסדר - מעביר את הלפיד לדור הבא עלינו לזכור שהמסורת תעבור כבעי - המנהגים חשובים אך מצוות הסדר הם ההכרח שבשבילם יש את המנהגים... המנהגים חשובים אך ללא קיום הסדר כהלכתו למעשה אנו מעבירים לפיד כבוי...

     סיפור:

     הרמב"ם לא פעם הוקנט ע"י הקאדי (שהיה במצרים בן בית אצל המלך) וכל פעם שהוקנט שמר על שתיקה ע"מ לא להיכנס לוויכוח. ידע הרמב"ם, שהרי אם יצדק בוויכוח - המלך יפגע. ואם לא, אזי כל היהדות תהייה בסכנה לכן היה עונה לקאדי הרשע: "יש לנו מסורת!!!" הקאדי התעצבן וביקש מהמלך שיחרים את הרמב"ם ויחייבו לתת תשובה חד משמעית מזה יש לנו מסורת?! גם לנו יש מסורת?!

     בלית בררה המלך ביקש מהרמב"ם לענות. הרמב"ם הסכים בשני תנאים:

  1. המלך והקאדי יעשו מה שהרמב"ם יבקש

  2. שהמלך לא יפגע אם הרמב"ם יוכיח מהי מסורת אמתית

    המלך נאות והרמב"ם ביקש בגדים של קאדי והזמנה לדרוש במסגד ביום שישי וכך היה.

    רבי משה בן מימון דרש במשך שעה, ציטט פסוקים מהתורה, כולם הקשיבו וההתעניינות שלהם הייתה למורת רוחו של הקאדי.

   למחרת בקשם לבוא בלבוש של רבנים לבית הכנסת בו כיהן כרב.

   הרמב"ם קרא בתורה ועשה בכוונה טעויות וכולם קפצו לתקן אותו ולהחזירו לקריאה נכונה ותקינה. לאחר שלוש טעויות ניגש הגבאי ואמר לו: "מחילה כבוד הרב אולי כנראה לא הכנת את הקריאה מפאת חוסר זמן שב! ומישהו אחר יקרא..."  לאחר שירד מהבימה אמר הרמב"ם למלך: "אני הרב כאן ועשיתי טעות בקריאת התורה - מיד הורידו אותי... במסגד שעה דיברתי ואף אחד לא פצה פה זה ההבדל בין המסורת היהודית למסורת אחרת"... המנהג חשוב כשמקיימים מצוות כדבעי...

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות (אור דניאל)


     בבניין זה התגוררו בני הזוג הולצברג ה' יקום דמם, שליחי חב"ד, שהיו משתדלים לקרב יהודים לבורא עולם בארץ זרה זו במסירות נפש ממש.

בימים שלפני ליל הסדר היה מסתובב הרב גבריאל הולצברג ה' יקום דמו ותולה מודעות בבתי המלון ובבתי ההארחה במומביי, המזמינות את ציבור היהודים והישראלים לליל סדר כהלכתו בבית חב"ד. בערב ליל הסדר, זמן קצר לפני כניסת החג, בעיצומן של ההכנות אמרה פתאום הרבנית רבקה לבעלה: "לך תסתובב ותראה אם לא שכחנו מלון או בית הארחה". "אבל אני הסתובבתי אישית ותליתי הזמנות בכל המקומות!" – טען הרב גבריאל, אולם אם רבקה מתעקשת אין טעם להתווכח והרב יוצא לרחובות כמצוותה. תוך כדי הסיור המהיר גבי מגלה לפתע שהוא פסח על בית הארחה אחד ולא תלה בו מודעה. הוא נחפז למקום וביקש מהפקידה לראות את ספר האורחים. בעלעול מהיר הוא מגלה שם אחד הנשמע ישראלי. הוא רץ אל החדר, דופק שוב ושוב, ומשלא נשמעת תשובה הוא עזב והתחיל לרדת במדרגות. לפתע נפתחת הדלת ובחור עם חלוק רחצה מביט עליו ושואל אותו: "מי שלח אותך?" והרב הולצברג צועק לעברו: "הקדוש ברוך הוא!"

     הבחור, בהלם מוחלט, קורא לו לבוא ואז הוא אומר לו: "שמע סיפור. אני מגיע עכשיו מדרום הודו בדרכי לצפון. כלל לא תכננתי לעצור בעיר, באתי ברכבת והייתי צריך להחליף רכבות. כשאני יורד ובא לקנות כרטיס, אני מגלה לחרדתי שכייסו אותי. אני יושב על אבן ומתחיל לבכות. לפתע ניגש אלי אדם צעיר שדיבר עימי במבטא צרפתי ושואל אותי מאיפה אני. עניתי שאני מארץ ישראל. הבחור אומר לי: 'שמע, גם אני יהודי מצרפת'. ואף נותן לי סכום כסף. 'סע לעיר ותשכור חדר. אחרי החג תתקשר הביתה ותגיד להורים שיפקידו כסף בבנק הדואר ותקבל את הכסף כאן תוך דקות". אני עושה כעצת הבחור, מגיע לכאן, שוכר חדר ב'גסט האוס' הראשון שאני רואה, נכנס לחדר ונשכב על המיטה. אני מסתכל כלפי מעלה ומתחיל 'לדבר' עם א-לקים: 'א-לקים! מה קורה? מה יהיה? מה אני עושה כאן במצב ביש שכזה?' אתה קולט, הרב? אני, הקיבוצניק, שמעולם לא היה לי שום קשר עם ההוא מלמעלה, מדבר אליו? פתאום אני קולט שהיום בערב זה ליל הסדר!

     והמונולוג שלי מתחדש: "אני יודע שהקשר בינינו לא מי יודע מה, אבל א-לקים, אם אתה אוהב אותי, תן לי סימן, אל תיתן לי להיות לבד הלילה, תן לי להיות בליל הסדר אמיתי עם עוד יהודים!'

     סיימתי את השיחה, נכנסתי להתקלח ופתאום – נקישות בדלת. חשבתי שאני מדמיין, אבל לא. אני פותח את הדלת ורואה מישהו שנראה כמו רב יהודי בקצה המדרגות. וכשאני שואל אותך 'מי שלח אותך?' אתה עונה לי: 'הקדוש ברוך הוא!...' מיותר לציין, שגם הוא זכה לאירוח קסום בבית חב"ד, ואט אט גם נפשו נקשרה בבורא עולם.

כולנו מסובין


     בענין אריכת הגלות האחרון יותר מגלות מצרים ומכל הגליות, מובא בספר רמזי אלול שחברו אחד מנכדיו של הרה"ק ר' נטע'לע שינאווער [ "הג''ר שלמה דומיני" , ] סיפור נפלא שאירע לר' נטע'לע עם הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג .

     הרה"ק ר' שמעלקא מניקלשבורג היה רגיל הרבה בדיבור בלשון הקודש. פעם אחת נפגש הרבי ר' שמעלקא עם ר' נטע'לע, אמר לו הרבי ר' שמעלקע ", מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" וכוונתו היה לשאול מה נשתנה גלות זה שדומה ללילה ואפילה מגלות מצרים וגלות בבל ושאר כל הלילות. ענה לו ר' נטע'לע "הלילה הזה כולנו מסובין", דהיינו שכשעושים בצק מקמח סולת הרי שכל העיסה נדבק לחתיכה אחת אשר הוא נעשה ללחם טוב, משא"כ סובין אינו נדבק לחתיכה אחת ולכן א"א לעשות ממנו עיסה, וזהו הסיבה שגלות זו נשתנה מכל הגליות משום שכולנו מ"סובין" דהיינו שכולנו כמו סובין שאינם נדבקים ביחד ויש מחלוקת בישראל וכיון שאין אחדות מתעכבת הגאולה שהרי החורבן היה משום שנאת חינם, ואם היה אחדות בכלל ישראל כבר היה בן דוד בא והיינו זוכים לאור הבוקר במהרה בימינו אמן.

4 כוסות שבליל הסדר - למה? (ערוך השולחן)


     מדוע תיקנו 4 כוסות כנגד 4 לשונות גאולה, יכלו לקחת 4 מצות? ועוד, למה בנוסח "מה נשתנה" אין שאלה על 4 כוסות? ועוד, מדוע שר האופים קיבל עונש מוות כשכל עוונו היה שבטעות נכנסה לו אבן לאוכל, וזה היה עוד במטבח, ואילו שר המשקים שהגיש לפרעה את הכוס עם הזבוב עונשו היה רק בכלא?

     ועונה "ערוך השולחן" ששר המשקים ושר האופים שנאו זה את זה וכל אחד הכניס לשני את הפסולת אל מאכל המלך, ולאחר בירור שערך פרעה שר האופים נהרג כי הוא שם את הזבוב בכוסו של שר המשקים. 4 כוסות לא מסמל רק 4 גאולות אלא גם 4 גלויות שיבואו בגלל שנאת חינם, ולכן תיקנו דווקא כוסות שנזכור את כוס פרעה ונדע ונפנים לא לשנוא אחד את השני וממילא מובן למה לא חוברה שאלה על 4 כוסות ב"מה נשתנה" - כי לא רצו להזכיר גלויות.

"מכאן אמרו אפילו עני שבישראל חייב להסב" (הרב מיכאל שוהם שליט"א)

     על הפסוק "ויסב אלוקים את העם דרך המדבר" אומר המדרש: "מכאן אמרו אפי' עני שבישראל חייב להסב. וקשה:

     1) איך למדו מכאן שעני מיסב?

    2) הרי אנו מסיבים דרך חירות ועני לא מרגיש כך?

     ועונים שהרי יש מחלוקת מאיזה דין צריך להסב. לפי מ"ד אחד זכר למה שהיה פעם, ולפי מ"ד שני להרגיש בן חורין.

     ואפשר לומר שכאן "ויסב" זה לשון הסבה ועני צריך להסב מהטעם של זכר לעבר וממילא אומר המדרש ש"מכאן למדו" מהמילים האלו למדו שצריך להסב גם היום.

     ולפי"ז נוכל להסביר את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש אם אכל מצה ושכח להסב, מה דינו (לרמב"ם: לא חוזר, לרא"ש: חוזר).

     והרבי מבריסק מסביר את ביאור המחלוקת הזו האם הסבה זה חלק ממצוות מצה ובלי זה לא קוימה המצווה בשלמות או לא.

     ועפ"ז נסביר את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש במה שאמרנו קודם. הרמב"ם סובר שכל מצווה לחוד ומקיימים את זה מהטעם שצריך להרגיש בן חורין ואילו הרא"ש סובר שמקיימים אותה מהטעם של זכר לעבר.

חכם מה הוא אומר מה העדות וגו' (הרב חנן ליבוביץ)

     רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וגו'.

     ושואלים המפרשים למה ייחס בעל ההגדה את השאלה מה העדות וגו' לבן חכם, והשאלה מה העבודה הזאת לכם לבן רשע.

     וי"ל שהנה התורה מציגה (דברים ו') את שאלת "מה העדות והחוקים והמשפטים" בצורה זו, כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחוקים והמשפטים, ואילו את השאלה מה העבודה הזאת לכם מציגה התורה (שמות י"ב) בצורה זו, "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם", כי יש שני אופני שאלות, יש מי ששואל ומבקש תשובה, ומוכן להקשיב ולקבל תשובה על שאלתו, ויש הצגת שאלה הכוללת כבר תשובה, שהוא אינו שואל אלא אומר וקובע ופוסק. לכן "כי ישאלך בנך מחר לאמור", זו שאלת בן חכם המחכה לתשובה, אבל כי "יאמרו אליכם בניכם" אין הוא שואל, אלא אומר, הוא קובע בפסקנות את דעתו צורת הצגת שאלתו מוכיחה, כי הוא אינו מוכן לקבל תשובה אחרת מזו שהחליט

 

 

בני מלכים (אברהם הלוי)

     אך בגלות...

     בליל הסדר יושבים אנו כבני מלכים סביב שולחנות ערוכים וקוראים בהגדה את ההיסטוריה המדהימה שלנו, כיצד מאפס גמור לקח אותנו הבורא יד ביד והוביל אותנו עד לפסגה הגבוהה - עד למתן תורה, והכל מתוך אותות ומופתים ויד חזקה וזרוע נטויה וניסים ונפלאות שדרכם ראינו את אהבתו העזה אלינו - אהבה עד אין קץ שעליה נאמר "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ..." (שיר השירים ח' ז', תורה תמימה שם). אין ספק שזה משמח כליות ומרנין לבבות, ואשריהם ישראל שעושים עסק רציני מליל הסדר ומשקיעים על כך את מיטב זמנם וממונם וכוחם, "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו" (תהיליםקמ"ד ט"ו).

     אלא שיש איזו נקודה קטנטונת, אשר חובה על כל יהודי לתת עליה את הדעת בפסח, נקודה שמשום מה נדחקת הצידה ולא מקבלת מספיק במה והד, ואת המחיר על כך אנו משלמים כבר אלפי שנים. מה כוונת המשורר הסופר והמעורר?

     אמת, ליל הסדר עובר אצלנו מתוך עלייה רוחנית עצומה, אנו מרגישים בו בכל רגע את החיבוק שבורא עולם מעניק לנו בלילה זה – וכפי שמבואר בחז"ל שהשכינה יורדת אלינו לבית וכל המלאכים באים לשמוע איך אנו מספרים את ההגדה ומפארים ומשבחים את שם ה', וברור שאין יהודי שלא חש התרוממות רוחנית עצומה בליל הסדר. אלא שחובתנו לזכור שהעוצמה הזו עדין רחוקה מהשלמות. מדוע? בזמן שבית המקדש היה קיים זכינו לקורבן פסח...עלייה לרגל... עולת ראייה... שַׁלְמֵי חגיגה... השתחוויה המונית לבורא בבית המקדש... באותו זמן כבוד ה' היה מלא בעולם - ואפילו אומות העולם היו מרגישים זאת. והיום, כל המטען העצום והאדיר הזה התרחק מאתנו ואנו בגלות ובשבי בגשמיות ורוחניות וכל ליצן וקבצן וצורר וסורר מאיים עלינו להורגנו, ומה שהכי אמור להפריע לנו - זה שהשכינה עדין בגלות.

     אך למי זה מפריע? וכי זה בכלל חסר לנו? הרי יש לנו מספיק עיסוקים וידינו עמוסות מעל ומעבר גם בלי קורבן פסח וכל הנ"ל. אנו עסוקים בניקיון (האבק), בישולים (בני מלכים, לא?), קניית אגוזים (וגרעינים ועיתון)... בדורנו זכינו למה שלא היה אפיל ובזמן בית המקדש - שטובי הטבחים (והסוחרים) ייצרו עבורנו שקדי מרק, אטריות, בלינצ'ס, קוגל, והכל "כשר לפסח" (עם קמח מצה במקום קמח חיטה). כמו כן אנו עסוקים בטיולים וטלטולים ובלבולים וקשקושים, ומשום כך אין לנו מספיק זמן להתבונן במילים שאנו מוצאים בפסח מהפה בזמן התפילה - מילים נוקבות שחכמנו הכניסו לנו לפה כדי שנתבונן בהם היטב, ואלו הן: ''אֱלקֵינוּ וֵאלקֵי אֲבותֵינוּ, מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ... וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲלות וְלֵרָאות וּלְהִשְׁתַּחֲות לְפָנֶיךָ... בַּבַּיִת הַגָּדול וְהַקָּדושׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו, מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשָׁךְ''.

     ''יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלקֵינוּ וֵאלקֵי אֲבותֵינוּ מֶלֶךְ רַחֲמָן.... שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ... וְתִבְנֵהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבודוֹ... הַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנו... וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְתוכו... וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ... (מתוך תפילת מוסף של החג)

     את המילים הללו אנו פוגשים בכל יום משבעת ימי הפסח - ואנו מצטטים אותם בצורה נפלאה, סוף סוף מדובר "בטקסט עתיק" שתיקנו לנו חכמנו - ואסור לנו להתעלם ממנו. אך מי מאתנו מתבונן בהם? מי קורא את המילים הללו עם 100% לב ורגש?

     ברשות הקוראים החביבים נעלה כאן עדכון קטן בעניין - עדכון שגילה לנו יהודי ענק, אך לפני כן נקדים כמה מילים כדי להבין מי עומד מאחורי הדברים, כדי שנצליח לעכל היטב את עוצמת דבריו.

     לפני 220 שנה בערך נפטר המקובל האלוקי רבי אלכסנדר זיסקינד זיע"א בעל מחבר ספר "יסוד שורש העבודה" שהיה יהודי ענק למעלה מהשגתנו. מי שעובר קצת על הספר יסוד ושורש העבודה - "מתחיל" להבין מעט מגדולת הרב, ובפרט מי שמגיע לצוואת הרב שנמצאת בסוף הספר, בה כותב הרב לחברא קדישא כך:

     והריני גוזר ואומר שלא ידברו עלי (בלוויה) שום שבח כלל, רק את השבח הזה ידברו עלי: ... שאני מעיד עלי שמים וארץ, והיודע תעלומות יודע ויעיד עלי גם כן... שהייתי מאמין באמונת א-להותו יתברך ויתעלה זכרו לעד, ממש כמשה רבינו עליו השלום...

     גם שבח זה יאמרו עלי: שכמה וכמה פעמים ביום בעת שהייתי בטל מלימוד התורה הקדושה, הייתי מקבל עלי א-להותו יתברך שמו ויתעלה. (מתוך הצוואה הקטנה, סוף חלק ב')

     אין ספק שאם הרב הגיע לכזו עוצמה - אזי הוא איש אלוקים מעל השגתנו ודבריו מדודים ושקולים בפלס האמת הצרופה וחובתנו לתת עליהם את הדעת, ובפרט שהרב כתב את הדברים עבורנו.

     לאחר הקדמה קצרה זו נצטט את מילותיו הטהורות של הרב מהם אנו למדים כיצד יש להתייחס לקטע הנ"ל שציטטנו מקודם מתפילת מוסף, וזו לשון הרב.

     אחינו בני ישראל, עם קדוש... ראוי ונכון לכל איש הישראלי מעם קדוש לתן בעפר פיהו ולבכות יומם ולילה על חילול שמו הגדול והנורא בין העמים עובדי עבודה זרה, לכן תקנו אנשי כנסת הגדולה לנו להתפלל על זה בשלוש רגלים... לכן ראוי... לומר ומפני חטאינו וכו' במרירות נפש מאוד על שמו הגדול 'יתברך שמו ויתעלה' שנתחלל עתה בגלות בין העמים עובדי אלילים... ולהוריד כנחל דמעה על זה.

     גם בתפילה "אלוקינו ואלוקי אבותינו מלך רחמן רחם עלינו וכו' ", ראוי לומר במר נפש מאוד... (יסוד ושורש העבודה, שער ט' - הצאן - פרק ז')

     לא יאומן! בחג החירות, למרות שאנו מצווים לשמוח ולזרוח שבעה ימים ולהתלבש כמו נסיכים ולאכול סעודות מכובדות של יום טוב, למרות זאת... גם בזמן הזה ציוו אותנו חכמנו לזכור את חורבן המקדש וגלות וצער השכינה, והרב מגלה לנו שהזיכרון הזה אמור להיות אצלנו חי ועמוק עם הרבה רגש - עד כדי דמעות. להצטער על שם ה' המחולל בין הגויים, להצטער על כך שהתורה היקרה שלמענה יצאנו ממצרים מונחת בקרן זווית וכל ליצן וחוצפן מנסה להתנגח בה ובלומדיה ולמעט ולמזער את לימוד התורה בכל מיני גזירות ומזימות, ואותו ליצן לא השכיל להבין שהוא בעצם נותן "גול עצמי" לעם ישראל. שהרי על התורה נאמר "ישראל והתורה והקדוש ברוך הוא זה דבר אחד" (זוהר שמיני ל"ו ע"א).

     וכאשר ממעטים את הקשר של ישראל עם התורה – בו זמנית ממעטים גם את הקשר של ישראל עם הבורא, שהרי זהו משולש אחד. או שכולו מוצק וחזק, או שכולו רפוי ובלוי. אחר כך מחפשים פתרונות למשבר המים... לצורר האירני... למגפת התאונות... לכלכלה הלקויה... עושים שמניות באוויר כדי לייעל את איכות החיים ומחפשים פתרונות מהגורן והיקב לכל הצרות והמגפות - בו בזמן שהפתרון נמצא מתחת לאף [חיזוק הקשר של עם ישראל עם התורה מחזק את הקשר של עם ישראל עם ה', ואם יש קשר חזק עם ה' אזי כל הברכה כבר מגיעה מאליה], ולמרות זאת אנשים מתעלמים מכך - ואף מעיזים להילחם ולהתנגח בתורה ולומדיה, ועל החורבן הזה צריך לכונן ולבכות ולכאוב... לא רק בתשעה באב ויום השואה, אלא בכל יום ויום - ואפילו בחג החירות בחג הפסח, וזו אחת המטרות בתפילת מוסף.

     ואם כבר נגענו בנקודה הזו שנקראת "גלות וצער השכינה" - כאן המקום להגדיר מעט את המושג המעורפל הזה כדי שנבין אותו כהוגן ולא נוציא דבריו מהקשרם, שהרי מדובר בנקודה העלולה לגבול בכפירה. ובאמת נושא זה טעון ביאור ובירור! שהרי בורא עולם אינו מוגבל. אם כן מה פשר הביטוי "שכִינה בגלות" - או "הקמת שכינה מעפר" ושאר לשונות בנוסח זה שמצאנו בחז"ל? ועוד יותר לא מובן, כיצד המצוות והתפילות של האדם מוציאות את השכינה מהגלות?

     כמובן ששאלה זו עמוקה עד מאוד ולא ניתן לענות עליה במילה אחת, מה גם שאין לנו אפילו הבנה מה זו "שכִינה" - ומדוע פעם משתמשים בשם "שכִינה" ופעם בשם "הקדוש ברוך הוא" ושמות נוספים (והרי זה לא משחקי מילים חלילה - וכמובן שיש לכך הסבר). אך למרות קוצר השגתנו בעניינים גבוהים אלו, הסבירו לנו חכמנו את הדבר כך: בורא עולם הוא טוב מושלם, ומדרך הטוב להיטיב. משום כך ברא הבורא את האדם בעולם - כדי להטיב עימו טובה תמידית ומושלמת. אך מחמת שמתנת חינם גורמת לְבּוּשַׁה אצל המקבל, לכן נתן הבורא לאדם היהודי לעשות "עבודה" [תורה ומצוות], ותמורת זאת הבורא הבטיח לאדם את כל השפע והברכה כפי שכתוב בפרשת בחוקֹתי. מצד שני, כאשר האדם לא מקיים את המצוות, אזי הוא לא מקבל את השפע - והמצב הזה נקרא "שכינה בגלות". שהשכינה רוצה לתת ולהטיב לנו - אך בגלל מעשינו הרעים אנו מונעים ממנה להטיב עמנו, זה אצלה נקרא בחינה של "גלות".

     מצד שני, כאשר אנו נזכרים בצער השכינה ומצטערים על כך שידינו במעל ואנו סיבת הדבר - ואנחנו מתחזקים בתורה ובמצוות, אזי אנו גורמים לחדש את השפע עלינו, וממילא כביכול השכינה יוצאת מהגלות.

     רוצים להבין יותר עמוק? תפנימו את שלושת הנתונים הבאים:

     1) זה כנגד זה עשה ה', וכמו שיש צד קדושה אזי יש את הצד השני.

     2) השכינה הקדושה משפיעה טוב תמידי בלי הפסקה.    

     3) כאשר אנו מקיימים תורה ומצוות, אזי השפע הגדול עובר אלינו. אך בזמן שאנו נחלשים בעבודת ה' - השפע עובר לצד השני, "כביכול השפע נשבה בידם", וזה מה שנקרא "שכינה בגלות".

     את הדברים הללו אנו אמורים לזכור ולשנן - ולהפנים את העוצמה "שהבורא" נתן לנו, ולפעול בכל כוחנו להרבות כבוד ה' בעולם ולהאדרת כבוד שמו. זה מה שנקרא "לצפות לישועה" - לישועת השכינה, וזה מאוד עמוק ומבלבל. מדוע?

     לפני מספר שנים שוחח יהודי אלמוני עם אחד מגדולי ישראל על המצב המורכב והקשה, הפרנסה הדחוקה, הבריאות הרופפת, הקשיים בחינוך וכו', ותוך כדי שיחה אמר היהודי לרב: המצב קשה, הצרות סובבות אותנו מבית ומחוץ, אין מנוס... חייבים משיח! שמע אותו תלמיד חכם את המילים, ואמר: יהודי יקר, צר לי לאכזב אותך, אך המשיח שאתה מחכה לו - לעולם לא יגיע!

     היהודי עמד המום. היעלה על הדעת לכפור בכזו עזות בביאת המשיח? הרי יש חובה גמורה להאמין שהמשיח עלול להפתיע בכל רגע, וזה גם מעוגן בהלכה. אם כן כיצד יתכן שהרב חולק על זה? בעוד הוא עומד ותמהה, הוא שומע את הרב ממשיך ואומר:

     אמת, המצב קשה, אך צריך לזכור שהמשיח אינו "עובדת סוציאלית"! מלך המשיח לא יגיע בשביל לפתור לנו את הבעיות עם האירנים ולא בכדי לסדר לנו את הכלכלה הקורסת כו', מלך המשיח יגיע רק למטרה אחת. להחזיר את כבוד ה' החסר. נכון שעל הדרך כבר יפתרו לנו כל הבעיות - שהרי אם כבוד ה'שלם אזי הברכה המושלמת מגיעה. אלא שצריך לזכור שזה רק "טיפ" שנרוויח מביאת המשיח, ולא המטרה העיקרית. המשיך הרב ואמר: המשיח שאתה מחכה לו, משיח על תקן "עובדת סוציאלית" שיבוא כדי לסדר לכולנו הבעיות, משיח כזה לא יגיע. אך המשיח שאני מחכה לו, משיח שיבוא לרומם את כבוד ה' בעולם, כזה משיח אכן יגיע בעזרת ה'.

     עד כאן ניתחנו את החיוב לזכור את חורבן המקדש וצער השכינה והחובה להתחבר לכך עם כל הרגש. אך השאלה נשאלת: כיצד ניתן בכלל לשנות את התמונה ולעצור את הגלות ולקרב את קץ הגאולה? חכמנו הקדושים גילו לנו "שְׁכֹּל המשמח חתן וכלה - כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים", מה הכוונה?

     חתן - משָל וכינוי לבורא עולם. כלה- משָל וכינוי לעם ישראל וכפי שנאמר "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם"(הושע ב' כ"א), שהבורא ועם ישראל משולים לחתן וכלה. אחת מחורבות ירושלים - זהו משָל וכינוי לבית המקדש במצבו הנוכחי. עלפי המילון הזה ההסבר הוא כך:

     מי שמשמח את החתן - את הבורא, "וגם" את הכלה - את עם ישראל, הרי הוא מקדם בכך את בניית המקדש. מי שעושה את המצוות של בן אדם למקום "וגם" את המצוות של בן אדם לחברו, אזי דרכו מושלמת ונכונה ובכוחו להביא את המהפך הגדול עד לבניין המקדש. אך מי שמקיים רק את המצוות של "בן אדם למקום" ומזניח את המצוות של בן אדם לחברו, דרכו מסולפת – ובעצם כך התחיל החורבן כפי המעשה הידוע עם קמצא ובר קמצא (גיטיןנ"ה ע"ב).

     הסבר נוסף למשפט "כל המשמח חתן וכלה - כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים". כל אדם בביתו הוא בבחינת "חתן תמידי" ואשתו בבחינת "כלה", ומוטל עליהם לשמח אחד את השני כל הזמן. כאשר בני הזוג מגיעים לרמה הנפלאה הזו של "משמח חתן וכלה", אזי השכִינה שורה ביניהם והם גורמים לקדם את בנין המקדש ולקרב את הגאולה עוד קצת. אך אם חלילה העסק בבית רקוב והקשר עגום ופגום, הרי העיקר חסר מהספר.

     לסיכום: מי שמקפיד ומהדר גם בענייני בין אדם לחברו וכבוד הזולת, וכן אם האדם דואג תמיד שבן הזוג שלו יהיה שמח, הרי הוא מרומם את השכינה ומקדם את בניין בית המקדש.

ומי לא רוצה להיות שותף בכך?

"אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים" (הילקוט שימעוני להגדה של פסח)

     התורה אומרת: "כבד לב פרעה" שמעתי רעיון מפי הרב פינחס קזיוף שליט"א:

      כל בשר שצולים אותו הוא מתרכך למעט הכבד שככל שצלייתו מרובה כך מתקשה הוא יותר... חז"ל המשילו את ליבו של פרעה לכבד. ככל שקיבל מכות כך התקשה יותר ויותר...

      משל שמביא הילקוט שמעוני מבאר את המחיר ששילם פרעה וכל עמו בשל כך: למלך שאמר לעבדו, הבא לי דגים מהשוק. הלך והביא דג גדול ובישלו לפני המלך. כשהחל המלך לאכול הרגיש כי הדג מסריח ומבאיש. רתח המלך מזעם ואמר לעבדו:

     בחר לך אחד משלשה העונשים שאטיל עליך:

1. מה שבישלת תאכל.   2. תלקה מאה מלקות בעבור חוסר האחריות שגילית.  3. תשלם קנס מאה זהובים.

      חשב העבד שיצליח לאכול את הדג ובכך יחסוך מעצמו תשלום וכאב. אך כשהתחיל לאכול הבין שהדג אכן מסריח ואיננו ראוי למאכל אדם... ובטרם אכל החצי קצה נפשו בדג המבאיש. ואמר למלך: "אינני יכול לאכול יותר, אלקה כפי שציווית. התחיל אחד מן המשרתים להלקותו, אך גם כאן לא יכל הוא לסבול. ובטרם ילקה מחצית המכות, צרח בקול גדול: "די! די! אני לא יכול לסבול עוד מכות.. אשלם את הקנס!"... נמצא שגם אכל את הדג, גם קיבל מלקות וגם שילם לבסוף..

     כך הוא הנמשל: 

     פרעה, שיעבד את ישראל במצרים. אמר לו הקב"ה: "שלח את עמי ויעבדני" (שמות ז, טז) או שתקבל 10 מכות, או שתשלם שכר על שעבדת בהם בפרך. ענה פרעה בחוצפה: "מי ה' אשר אשמח בקולו וגו' , לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח"

    אמר לו הקב"ה: חייך שתשלחם ותלקה ותשלם להם שכרם על זה נאמר: "ויצאו ברכוש גדול"...

למה 10 המכות?

    לשם מה הביא ה' 10 מכות? (בשביל שאם ישאלו את המצריים אח''כ איך היה? הם יגידו 10...)

     המכות לא היו בשביל פרעה אלא בשבילנו ''העושה לנו ניסים נקמה בפרעה'' הניסים היו בשבילנו ותוך כדי זה גם נקמה בפרעה...

     עשר המכות באו בכדי ללמדנו - את יסודות האמונה:

     דם - שה' שולט על המים ועל אלילי מצרים – היאור

     צפרדע - שה' שולט על האוויר

     כינים - שה' שולט בארץ גם במקום שכישוף לא פועל - פחות מחוט השערה

     ערוב - שה' שולט על מזג האוויר - כל חיה הובאה מאקלים שונה

     דבר - שה' שולט על חיותם של החיות

     שחין - שה' שולט על גוף האדם

     ברד - שה' שולט על חוקי הטבע מים ואש בעירבובייא

     ארבה - שה' שולט על הרוח

     חושך - שה' שולט על מאורות השמים

     בכורות - שה' שולט על חיי האדם

     לאחר כל אלה ניתן להוציא את בני ישראל מארץ מצרים...

ויהפוך היאור לדם (שמואל אייזיקוביץ)

     המדרשים אומרים שממכת דם נתעשרו בני ישראל, שהרי מצרי שהיה זקוק לכוס מים היה יכול למצוא את זה רק אצל בני ישראל, ובני ישראל דרשו הרבה כסף על מוצר מבוקש זה. לכן המלה דמים קשורה לכסף, אודות הכסף הרב ששלמו המצרים להיחלץ מבעית הדם.

     אפשר אולי גם לקשר את עלילות דם שהפלילו הגויים על בני ישראל בתקופות שונות בהיסטוריה ובמקומות שונות ובעיקר בסביבות חג הפסח לעובדה זו שעשרת המכות כולל מכת ''דם'' קשורות ליציאת מצרים ואת יציאת מצרים חוגגים בפסח.

מכת בכורות

     הפרשה של יציאת מצרים, כוללת את המצוות של קידוש החודש ועיבור השנה, הקרבת קורבן פסח, מצות מצה ואיסור חמץ, כולל איסורי בל יראה ובל ימצא. אך יציאת מצרים עצמה, היא בעצם מכת בכורות, כמו שנאמר: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה'". דבר זה מפורש בכמה מקומות, ואנחנו אומרים זאת בתפילת ערבית: "העושה לנו ניסים ונקמה בפרעה, אותות ומופתים באדמת בני חם" זה כל המכות, וממשיכים "המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם", זאת היציאה בעצמה. דבר זה אינו מובן כל כך, שהרי מכת בכורות היא רק אחת מעשרת המכות, שכולן הביאו בסוף ליציאת מצרים, ומדוע היא נחשבת ליציאת מצרים בעצמה?

     יתר על כן, הדיברה הראשונה בעשרת הדיברות, שהיא ההתחלה של מתן תורה, "אנוכי ה' אלוקיך" נשענת על "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כתוב כאן כי הגילוי של אנוכי ה' אלוקיך, הוא בזה ש"הוצאתיך מארץ מצרים". וכפי שאמרנו כי יצ"מ עצמה, היא מכת בכורות, הרי יוצא, שהגילוי של התורה תלוי בהכאת בכורי מצרים, שכל זמן שהם קיימים אין אפשרות לגילוי התורה. ודבר זה צריך ביאור מה הדבר הנורא כל כך שיש בבכורי מצרים?

     על ארץ מצרים נאמר: "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית יג,י). כביכול, בורא העולם השפיע על ארץ מצרים כל טוב שבעולם. כל דבר טוב אפשרי, ששייך למערכת של העוה"ז, היה במצרים, עד שמצרים הייתה המקום שבו אפשר לממש כל הנאה, שיכולה לעלות על הדעת. עוד מצינו בנבואת יחזקאל (יחזקאל כג, יט), שהמצריים נקראים "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם". המהר"ל מפרש בספר גבורות ה', כי המצרים נקראים חמורים משום שהם סוד החומר. ההבדל בין חומר לצורה הוא, שהחומר הוא חומר הגלם שממנו יוצרים משהו, הוא השדה הפתוח של האפשרויות ואילו הצורה היא המימוש, ההוצאה לפועל, של אחת האפשרויות שנמצאות בחומר. ככל שיש בחומר מרחב גדול יותר של אפשרויות, כך החומר הוא יותר חומר. החומר של מצרים היה כאמור החומר לכל אפשרות בעולם. "כגן ה' כארץ מצרים", ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

     מצרים נקראו "בשר חמורים בשרם", כי החמורים נקראים חמור על שם החומר, אין להם שום איכות מסוימת, וכל עצמם הוא עד כמה, שהם מהווים אפשרות לעשות איתם מה שרוצים. הם מוכנים לכל מלאכה, מוכנים לכל דבר, לכל ביצוע. "בשר חמורים בשרם" – הוא דבר חסר צורה בעצם. זאת הייתה צורת החיים של מצרים. להישאר תמיד פתוח לאופציות נוספות. לא מתחייב, לא קובע את עצמו על שום צורה מסוימת, הבשר תמיד פתוח, מוכן, לקבל כל דבר. ובעצם "חרד" מכל ניסיון להיות "סגור" על משהו ח"ו ובכך לאבד את כל האופציות הפתוחות.

     מצב זה של חומר לא מוגדר הוא בעצם מצב של: "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום". תהו - רש"י: "שאדם תוהה ומשתומם" והכוונה היא, שאם  נבוא ונשאל מהו הדבר הזה, אזי אין לנו תשובה, כי זהו רק חומר, זו רק אפשרות לכל מיני דברים, אי אפשר להגדירו, לכן הוא נקרא תהו. הנביא ישעיהו אומר, כי זה בדיוק מה שבורא העולם לא התכוון כשברא את העולם, "לא תהו בראה", אלא "לשבת יצרה". ובאמת אחרי: "והארץ היתה תהו ובהו". מיד: "ויאמר א-לקים יהי אור ויהי אור". חז"ל מלמדים אותנו כי חמש הפעמים, שכתוב באותה פרשה אור, הם כנגד חמשה חומשי תורה. זאת אומרת, שהתורה היא "ויאמר א-לקים יהי אור", זהו הדבר שמוציא מהתוהו, נותן לתוהו צורה. וכפי שאמרנו לעיל  התורה כולה תלויה ביציאת מצרים, ממילא מובן כי יצ"מ היא ההפקעה מהתהו.

     אמרנו כי את המציאות שנקראת בכורי מצרים צריכים להכות, לסלק מן העולם וזאת הייתה מכת בכורות. במערכת הזאת של החומר, האפשרויות הבלתי מוגבלות של מצרים, המושג בכור הוא החומר בתוקפו, שהרי הוא הראשון ואין לפניו משהו שמגביל אותו. הוא "שיא" חומר.  

     כלל ישראל נקרא "בני בכורי" וכן כתוב בכמה מקומות בתורה, שבכורי ישראל הם תחת כל בכור בארץ מצרים. דהיינו, שבכורי ישראל נתקדשו מתוך זה, שבכורי מצרים הוכו ונעקרו מהעולם. והפירוש, שכשהבכורה של מצרים נסתלקה מן העולם, הגיעה זמנה של הבכורה האמיתית, קדושת בכורי מצרים.                                         

     החיים הטובים בעולם, נתפסים כחיים כאלה, שמרחב האפשרויות בהן, הוא בלי גבול וכך הוא צריך להישאר, כדי שהאדם יוכל לעשות הכל. וכך העולם מתנהל, האדם מממש את האפשרות הזאת, ומיד את האפשרות הזאת, ואחר כך את האפשרות הזאת, ובעצם הוא אינו מתחבר לשום אפשרות, כי מי שמתחבר לאיזו שהיא אפשרות, אזי הוא מפסיק להיות פתוח לכל האפשרויות ולפי דעת העולם הוא מאבד בכך את המרחב הפתוח ואם כך מה זה שווה? זהו מושכל ראשון בכל התרבות של כל העולם כולו וכל העולם כולו חי כך. כמובן, שהדבר הזה הוא חורבן גמור. על זה בדיוק נאמר לא תהו בראה. לא לזה התכוון בורא העולם, כשהוא ברא את עולמו. את זה בדיוק צריכים לעקור ולשם כך באה התורה, להוציא מתהו, לתת לעולם צורה.

     אם נבוא ונשאל אדם שהוא יצור של תהו, מי אתה בעצם? אז הוא יענה, שהוא בעצם אפשרות לכל דבר. זאת אומרת, אין בו ובמעשיו שום גילוי שנובע ממציאות עצמית שלו, אלא כולו אדם של מקרים ארעים. אך "לא תהו בראה", בורא העולם לא ברא בריאה, שכל מציאותה היא מקרה, אלא לכל בריאה יש לה נקודה עצמית. מי שהוא אדם בעצם, הרי יש לו נקודה עצמית, שהיא הוא עצמו, וכל מעשיו נובעים מאותה נקודה עצמית. יציאת מצרים היא ההפקעה מהמהלך של מצרים. החורבן של מצרים, המכות של מצרים, עניינם לקבוע, שנקודת הראשית של כל דבר בעולם, היא נקודת עצם הדבר, שהיא הנקודה שלשמה היא נבראה. כביכול בורא העולם התגלה בכבודו ובעצמו, והתגלו עצמיות הדברים.

     במה נהרגו בכורי מצרים? "ועברתי בארץ מצרים וגו', ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'". בוודאי מבינים, שבורא העולם לא הסתובב עם גרזן והרג את כולם, כתוב "ועברתי בארץ מצרים" ויותר מזה לא כתוב. זאת אומרת, שה"עברתי" הזה בעצמו, ההתגלות של בורא עולם עצמה, פעלה את כל הדברים האלה. "והכיתי כל בכור ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים", הכל נמוג, הכל התבטל, הכל הפך לאין, מזה, שבורא העולם, כביכול, התגלה לעולם בכבודו ובעצמו והתגלה המקור האמיתי של כל הבריאה כולה וכי אין מציאות של מקרה, אלא כל מציאות, כל מקרה בעולם נובע מתוך מציאות בעצם. לכן, כל מי שאין לו את הנקודה הזאת, הנקודה העצמית המיוחדת שלו, אלא הוא חומר ללא צורה, אינו קיים יותר. כך נתבטלו בכורי מצרים, בזה גופא הם הוכו.

     ולהפך, זהו היסוד של מה שנקרא בכורי ישראל. כי הבכור הוא הראשית, הוא תמיד עצם הדבר וכל מה שבא אחר כך הוא בעצם רק חזרה. קדושת הבכורה נמצאת בזה, שנקודת הבכורה היא תמיד נקודת עצמו של דבר. כשהאדם הוא יצור שהוא בעצם ושואלים אותו מי אתה, מי אתה בעצמך, הוא יודע לענות, אני עצמי הוא זה. אדם כזה כל מעשיו נובעים מנקודה אחת, הנקודה העצמית שלו. התורה לא ניתנת לאדם, שהוא לא אדם בעצם, כי התורה לא ניתנת כאחד המקרים שבעולם, התורה היא היא עצם המציאות. "אנוכי ה' א-לוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". שורש כל התורה כולה עומד על יציאת מצרים, כי יצ"מ היא בעצם ביטול התהו. כל זמן שמצרים הייתה שליטה בעולם, אז המציאות הייתה לא להיות אדם בעצם, רק אוסף של מקרים. רק כאשר המציאות הלא עצמית הזאת מתבטלת, אז מתגלה המציאות העצמית, ה"ויאמר א-לקים יהי אור" מפקיע מהתהו.

     האוכל שאנחנו אוכלים, שממנו אנחנו יונקים את חיותנו ואשר הוא האוכל היחידי שהוא אוכל בעצם, הוא המצה. רק דגן ומים. כל יתר הדברים שייכים להבלים של העוה"ז, התפיחה, הטעמים השונים, הכל בא מבחוץ, אינו נובע מעצם הדבר. בזמן שאנחנו יוצאים ממצרים, אנחנו חייבים להיות עצמיים, לאכול בעצם, ולקבל תורה בעצם. חמץ, הדבר שאינו בעצם, חייב להיות מחוץ למציאות, חייבים לסלק אותו החוצה, אסור שהוא יהיה ברשותנו ואפילו אסור לראות אותו, כי הוא שייך לאותה מערכת מציאות, שמצרים מייצגת. האוכל שהוא חלק מעצם קיומנו ובלעדיו אנחנו לא יכולים לחיות, חייב להיות מתאים למציאות האמיתית שלנו, חייבים לאוכל מצה, אוכל בעצם.

     זאת היא הפרשה של יציאת מצרים. כל גאולה שאנחנו מצפים לה, אנחנו תמיד מצפים ל"הן גאלתי אתכם אחרית כראשית" (סידור התפילה). אנחנו מצפים ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". הסיכוי שלנו לגילוי הזה, הוא רק עד כמה שאנחנו נצרף את עצמנו לגאולת מצרים. לחיים עצמיים, עם צורה ומהלך. עיקר העבודה בחודש ניסן הוא בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא (בעצמו) יצא (והרמב"ם מוסיף יצא עתה) מתחת יד מצרים, משעבוד מצרים - אנחנו כעת יוצאים.

מהות הפסח - תהיה עבד תקבל הכל ("השפת האמת")


     רשע שואל מה העבודה הזאת לכם? ואומרים לו: "אילו היית שם - לא היית נגאל". מדוע נחפזים להגיע למסקנה שהוא לא היה נגאל? כי מי ששואל: "מה העבודה הזאת" מעיד שאיננו עבד וממילא לא יכול להיגאל...

     כדי להבין את המשמעות שאומרים בהגדה של פסח: "עבדים היינו לפרעה במצרים"

     נביא מעשה נפלא שהיה עם האדמו"ר מגור - בעל "השפת האמת":

    אחד נכנס ל"שפת אמת" בערב פסח ושטח את צרותיו. והרב יעץ לו: במהלך הפסח אומרים כל יום הלל. אייעץ לך עצה: תכוון ב"אנא ה'" והכל יסתדר... שמח החסיד אך לא היה ברור לו באיזה אנא ה' עליו לכוון לכן בכל ימות הפסח כיוון בדבקות גם ב- "אנא ה' הושיע נא" הוא כיוון ולא עזר. וגם כיוון ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר... חזר לרב ואמר לו כל מה שעשיתי וכיוונתי לא עוזר?!

    שאל אותו הרב איך יתכן?! ספר לי מה עשית? סיפר לו אותו יהודי שהוא לא הבין למה הרב התכוון ב- "אנא ה'" לכן כיוון גם ב"אנא ה' הושיע נא"  ולא עזר כיוונתי ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר...

    השיב הרב בחיוך ואמר לו: "התכוונתי שתכוון ב"אנא ה' כי אני עבדך" אדם שמרגיש שהוא עבד של ה' יש לו ישועה"...

    דוד המלך אומר בהלל: "אנא ה' כי אני עבדך בן אמתך פיתחת למוסרי"

    מבאר החסיד יעב"ץ: ישנם שני סוגי עבדים אחד שנשבה כעת - הוא יחפש כל הזמן איך לברוח. לעומתו אחד שאביו היה עבד וכן אבי אביו הוא לא ינסה לברוח - טוב לו...

    אומר דוד המלך "אני עבדך בן אמתך אני עבד וגם אמא שלי גם אין לי לאן לברוח לכן תפתח את המוסרות שלי- את הדברים שמייסרים אותי...

    מי שמרגיש שהוא עבד והקב"ה הוא אדון שלו הרי שהאדון ידאג לו לכל מה שהוא צריך...

ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא

     מקשים הראשונים הרי פשוט שהקב"ה מקיים הבטחתו ומה הרבותא שאנחנו משבחים ששמר הבטחתו? והביאור בזה שזה הולך  על ההמשך שהקב"ה חישב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כמו שנאמר: "ויאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי  ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". כלומר שמלבד מה שהקב"ה הבטיח הוא עשה לנו טובה מיוחדת בכך שחישב את הקץ מזמן לידת יצחק אף שזה לא היה כלול בעצם ההבטחה וכן הרכוש גדול שקיבלו ביציאת מצרים אינו חלק מההבטחה וכמו שיתבאר. וע"ז אנו מודים באופן מיוחד.

     במסכת ברכות (ט, ב): "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב כדי שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. אמר לו: הלוואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאים אותך למחר ונותנים לך ממון הרבה, אמר להם: הוציאוני היום ואיני מבקש כלום". שואל הגר"א: מה זה שלא יאמר אותו צדיק, וכי בלי זה ד' לא צריך לקים את הבטחתו? ועוד, שאין המשל דומה לנמשל, כי במשל אומרים לאסיר שיצא מחר ויקבל מתנות, והוא מעדיף לצאת מיד בלי כלום,  ובנמשל – הקב"ה אמר לישראל שיצאו מיד ועוד יקבלו רכוש גדול.

     ועונה הגר"א, שהגאולה השלמה לא הייתה אלא על ים סוף, ששם המצרים נידונו כנגד כל מה שעשו לישראל,  כמו שכתוב "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" וכנגד זה טבעו בים, וזוהי הגאולה השלמה. מה שאין כן יציאת מצרים, עדיין לא הייתה הגאולה השלמה, אלא רק תחילת התהליך. ולכן ההבטחה של ד' "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא דברה על יציאת מצרים אלא על קריעת ים סוף, וכמו שכתוב "גדולה הייתה ביזת הים מביזת מצרים". רק שמא יחשוב אברהם אבינו שיציאת מצרים היא הגאולה, ויתפלא מדוע אין הקב"ה מקים הבטחתו, על כן ד' אמר להם שישאלו וכו'. אבל באמת, הגאולה השלמה והרכוש יהיה על ים סוף. ובזה מובן המשל שישראל אמרו שאינם רוצים לא את הרכוש ולא את הפחד מרדיפת פרעה, ועדיף להם שיציאת מצרים היא תהיה הגאולה השלמה, אפילו שלא יקבלו כלום. עד כאן דברי הגר"א.

     ניתן להוסיף על דבריו, שאפשר לבאר את הפסוק "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" בשני אופנים:

     א' הגוי יקבל את עונשו על מה שעשה, וישראל יקבלו פיצוי על צערם שיצאו ברכוש גדול.

     ב' היציאה ברכוש גדול היא בעצמה חלק מהעונש של הגוי, שבנוסף על העונש יפסיד את רכושו.

     וכיון שיש לדיבור של ד' שתי משמעויות, ד' קיים את שתיהן, שגם קיבלו ממון ביציאת מצרים – כפיצוי על עבודתם, וגם  בקריעת ים סוף – כחלק מהעונש של המצרים שאבדו את ממונם. וזה מה שאומרים בהגדה "ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא... וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי וכו'", שברור שהקב"ה מקיים את הבטחותיו, אבל כיון שיש כמה משמעויות לדבריו הוא מקיים את כל המשמעויות. וזוהי הכפילות שאומרים פעמיים 'ברוך'.

     עוד מתבאר לפי דברי הגר"א שעשרת המכות לא היו עונש למצרים על השעבוד אלא רק ניסיון לשכנעם להוציא את ישראל [והכבדת הלב הייתה כדי לאזן את כח בחירתם] ואת עונשם קבלו על ים סוף. ולכן אומרים הלל בליל הסדר ולא בליל שביעי של פסח כמבואר במגילה י. שאין הקב"ה שש במפלתן של רשעים, אך ליל הסדר אינו זמן מפלתם אלא זמן גאולתנו.

"לפיכך אנו חייבים להודות ולהלל" (מנוחת אשר)


     רעיון נפלא מובא בספר מנוחת אשר: אנו אומרים בהגדה של פסח: "לפיכך אנו חייבים להודות ולהלל" מעניין לראות בחנוכה אנו מזכירים זאת בדיוק להפך ב"על הניסים" אנו אומרים: ש"קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

     אם כן נשאלת השאלה: מהו השוני בין חנוכה לפסח? בהגדה כתוב קודם הודאה ורק אח"כ הלל, וב"על הניסים" קודם הלל ואח"כ הודאה?!

     ומתרץ הרב: יש הבדל בין הודאה להלל. הודאה היא על נס פרטי שהאדם מודה לקב"ה על נס שה' עשה לו - בינו לבין בוראו. הלל זה פרסום הנס לאחרים.

     בחנוכה אנו לא היינו בנס עצמו ואף לא מרגישים חלק מהנס אלא מצווים אנו לפרסם את הנס. לכן מקדימים להלל. אבל בפסח "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ולכן כתוב מקדימים בתחילה להודות כיוון שכל אחד מאתנו הוא חלק מהנס, ואתה צריך להודות על הנס הפרטי שלך ורק אח"כ לפרסם זאת ברבים...

"ואילו לא הוציאנו ממצרים" (הרב מבריסק)            

     שואל על כך הרב מבריסק: מדוע בעל ההגדה כל כך בטוח בכך שאם הקב"ה לא היה מוציאנו ממצרים אז, היינו נשארים עבדים לפרעה עד עצם היום הזה? הרי ברור שברבות השנים עם התפתחות הדמוקרטיה לא היינו נשארים עבדים במצרים.

     והוא משיב על כך, שבאמת נכון הדבר שהיינו משתחררים באיזשהו שלב משעיבוד מצרים, אבל אותו רק שחרור פיזי ואילו מבחינה רוחנית היינו נשארים עבדים לפרעה ולמצרים – שחרור היה לדתם.

 

 

 

"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"

     מדוע נאמר בהגדה: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" ולא הרי הוא משובח? או הרי הוא ישובח?

     אלא מבארים על כך חז"ל: כי המילה "זה" באה לרמוז על אותו נוסח שאמרו בני ישראל על שפת הים: "זה אלי ואנווהו אלוקי אבי וארוממנהו"

זה - הכוונה לקדוש ברוך הוא ולכן כשהאדם מרבה לדבר ביציאת מצריים - אז הקב"ה משתבח על ידו...

     ביאור נוסף: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" ככל שהאדם מספר יותר בהתלהבות ומאריך בסיפור יציאת מצרים הוא מראה כאילו הוא יצא ממצרים אז ממילא הוא בעצמו נעשה משובח יותר...

     שאל פעם רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל: על שולחן ליל הסדר מניחים את המרור והמצות, להזכירנו את הלחם הצר והמרורים שאכלו אבותינו במצרים.

     מדוע אין שמים על השולחן בליל הסדר גם כסף וזהב להזכיר איך שאבותינו יצאו ממצרים ברכוש גדול?!

     והוא השיב במתק שפתיו: אלא שמהמרור נשאר לנו בשפע... אך מהכסף והזהב לא נשאר מאומה...

ולא תטמאו בהם – ונטמאתם בם (יא,מג)


     איך יתכן לעבור בארובה ולהישאר נקי

     היצר הרע סובב כזבוב טורדני, רובץ על דלתי הלב ומפתה, דלתי התיבה אינם נעולות והפיתוי גדול. האדם קטן ומלחמותיו גדולות והוא שואל את עצמו: מה כבר יזיק ראיה אחת, או דבר אחד של טומאה? אותי זה לא יקלקל! אבל זו טעות, טעות מרה שהמחיר עליה רח"ל נורא נוראות...

     הסיפור הבא אותו סיפר אחד הרבנים יבהיר את הרעיון היטב: מעשה היה בכומר שפגש את אחד מיהודי העיירה וביקש ממנו ללמדו גמרא, השיב לו היהודי, "דומני שלא תבין את לימוד הגמרא". לאחר שהכומר הפציר ביהודי, החליט זה האחרון לערוך לו מבחן מקדים. "שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך והשני נקי, מי מבין שניהם הולך להתרחץ?" – שאל היהודי.  "פשוט מאוד, המלוכלך יתרחץ והנקי לא". אמרתי לך שלא תצליח להבין, עונה לו היהודי, בדיוק להיפך – הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ ואילו המלוכלך מסתכל על הנקי וחושב שגם הוא נקי ואינו הולך להתרחץ...

     "שאל שאלה אחרת" – הפציר הכומר. "טוב, שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך והשני נקי, מי מבין שניהם הולך להתרחץ?". פשוט מאוד עונה הכומר, "הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ, ואילו המלוכלך חושב שהוא נקי ולא הולך להתרחץ".

     "שוב טעית!" – אומר היהודי, "אמרתי לך שלא תבין, הנקי מסתכל במראה, רואה שהוא נקי ולא הולך להתרחץ, ואילו המלוכלך רואה שהוא כן מלוכלך והולך להתרחץ".

     "אבל לא אמרת שיש שם מראה?" – התגונן הכומר.

     "זה מה שאמרתי לך, אתה לא יכול להבין, לפי הגמרא צריך לחשוב על כל האפשרויות". הכומר נאנח ומבקש שאלה נוספת.

     "פעם אחרונה" – אומר היהודי ושואל, "שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא נקי והשני מלוכלך, מי הולך להתרחץ"?

     "זה נורא פשוט" – מחייך הכומר, "אם אין שום מראה – הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ, המלוכלך לעומת זאת מסתכל על הנקי חושב שגם הוא נקי ולא הולך להתרחץ. אם יש שם מראה – הנקי מסתכל במראה, רואה שהוא נקי ולא הולך להתרחץ, המלוכלך מסתכל ורואה שהוא מלוכלך והולך להתרחץ".

     אמר לו היהודי, "אמרתי לך, שדומני שלא תצליח להבין, תסביר לי איך יכול להיות ששני אנשים יפלו דרך ארובה – אחד יצא מלוכלך והשני נקי?!"... אי אפשר להתעסק בבוץ, להיכנס לארובה מפויחת, מבלי להתלכלך, משהו מהלכלוך דבק בך, בבגדיך. גם אם תזהר, ותאמר אני יודע לשמור על עצמי. זהו מחויב המציאות, מי שלא נזהר במאכלות אסורות, או מראיות אסורות, מי שקורא מאמרים פסולים, מי ששומע משפטים, ומילים מהרחוב. משהו דבק בו מכל זה. נשמתו הטהורה, מוכתמת. ואיננה יכולה להיות כלי קבול לתורה ויראה הקדושה. אין הדברים אמורים רק במגע עם הטומאה עצמה, אלא גם במגע עם אנשים טמאים, שלכן הזהירו חכמינו זכרונם לברכה להתרחק מחברים רעים, ואל יאמר האדם וכי מה יכולים כבר חברים מבחוץ להשפיע עלי, ואולי אני הוא זה שישפיע עליהם, וכו' וכו' וכו', טענות ומענות מבית מדרשו של היצר הרע.

     על כך סיפר רבינו הבן איש חי רבינו יוסף חיים זצ"ל. מעשה באדם שהתגורר בעיר שאנשיה לצים ומושחתים, קלים ופוחזים. משהגיעה בתו לפרקה עלה אל הישיבה בעיר הגדולה, ובחר באחד ממצוינים שבתלמידים כחתנו. קצב לו מזונות על שולחנו, והכין לו חדר מלא ספרים. אמר לו: "דע לך שהעיר מושחתת ואנשים רשעים, אל תתחבר איתם. הסתגר בחדרך, ועסוק בתורה!"

     קשתה ההתבודדות על החתן. אמר לחותנו: "התורה נמשלה לאור, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אם אתחבר איתם, אקרבם לתורה והם לא יקלקלוני". הזהירו החותן ולא הועיל. החתן התחבר עם נערי העיר ופוחזיה, והחותן הבחין לחרדתו שההתחברות נותנת בו אותותיה.

     יום אחד פנה אל חתנו: "שאלה לי בהלכה. אין ספק שתדע להורות בו".

     "הנני ואשמע", אמר החתן. סיפר: "העוזרת הנוכרייה הביאה מביתה בשר פיגולים. ביקשה לחממו, והניחה אותו לשעה קלה בסיר. אין זה מסתבר שחתיכה כה קטנה תאסור את כל התבשיל".

     חייך החתן: "אין כאן מקום לסברות, ההלכה נחרצת". ביקש לראות את הסיר והתבשיל ואת חתיכת בשר הפיגולים, ופסק: "טריפה! עליך לשפוך תכולת הקדירה ולהגעילה!" "מה, בגלל חתיכה כה קטנה!" תמה החותן. "אכן כן, יש בה ב'נותן טעם'!" הסביר החתן. "אם הלכה היא, נקבל", הצדיק החותן את הדין. "אך מה תאכל היום, אם סעודת הצהריים נטרפה!" משך החתן כתפיו: "אוכל משיירי ארוחת הבוקר, לא נורא". שב החתן לספריו, וכעבור שעה נקרא לסעודה. בא, והנה השולחן ערוך לסעודה בשרים דשנה. "מאין הבשר", חקר בחשד. "תנוח דעתך", הרגיעו החותן בחיוך. מצאתי עצה להכשיר את התבשיל כיוון שהורית שחתיכה קטנה של בשר פיגולים בכוחה להטריפו, הלכתי לאטליז וקניתי חתיכה גדולה עוד יותר של בשר כשר ושמתיה בסיר לזמן ארוך עוד יותר, והיא הכשירה את התבשיל", סיים בחיוך ניצחון.

     החתן זועזע: "איזו בורות, איזו עם – ארצות! הנשמע כדבר הזה?! מאימתי יכול בשר כשר להכשיר קדירה טריפה? בשר טרף – מטריף, אבל בשר כשר אינו מכשיר!" "כך?!" השתאה החותן. "ודאי שכך הוא – אך מדוע כשאני טוען זאת נגדך השכם והערב, שהחבורה הטריפה תטריף אותך ואתה לא תהפוך אותה לכשירה, עומד אתה על דעתך?!" ופני החתן חפו...

     יתירה מזאת לא רק שטומאה מטמאה, אלא במשך הזמן האדם מתרגל לטומאה ואינו יודע שטמא הוא כדי להיטהר, הרחוב בוער, מבול שוטף בחוץ, צחנה נודפת למרחקים, רע, רע מאוד...

     לא חדש הוא נושא זה, כבר דשו בו רבים, ומבית מדרשו של החפץ חיים יצא המשל הבא: כבר אמרו חז"ל "אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי, אשרי מי שאומנתו בוסמי, אוי לו למי שאומנתו בורסי".

     ברחובה של עיר במקום רחב ומאור שכנה לה חנות הבשמים, שלט גדול ומאיר עיניים תלוי היה מעל לחנות מכריז בפני כל עובר ושב כי כאן אפשר לרכוש את מיטב מיני הבשמים, אולם לא השלט הוא זה שמשך את הלקוחות, הללו באו דווקא בעקבות הריח, שכן ריחם של מיני הבשמים נודף היה למרחוק ומושך את העוברים ושבים להיכנס אל החנות ולרכוש בשמים. מאושר היה בעל החנות בפרנסתו, הרוויח כדי לחמו בכבוד, וציפה שכך ימשכו הדברים לאורך ימים, כך ציפה אולם לא כך היה...

     באחד הימים הגיע לחנותו בשעת בוקר מוקדמת כהרגלו, ובמקום להריח את ריח הבשמים הטוב והמוכר עולה באפו ריח בלתי נסבל, ליד חנות הריחנית שלו חונה משאית גדולה וממנה נפרקים בזה אחר זה ארגזים נדפי צחנה וסירחון, לתדהמתו הרבה מתברר לו כי באולם הריק הצמוד לחנותו עומד לקבוע בורסקי את מפעל העורות שלו...

     אסטניסט הוא ידידנו הבשן ואת סירחון העורות אינו מסוגל לסבול, אך לא זה מה שמטריד אותו ברגעים אלו, מטרידה אותו העובדה כי מעתה ידירו אנשים את רגליהם מחנותו, שכן מי הוא זה אשר יתקרב לחנות בשמים אשר ריחות סירחון סובבים סביבה... הוא מתלונן, הוא מוחה, הוא צועק, אך מאום לא עוזר אלו הם העובדות.

     וכך יושב לו הבשם בחנותו הריקה מקונים שהדירו את רגליהם, יושב והקבס עולה ממעיו, אין הוא מסוגל להריח את הריח הנורא, הדלת שתמיד הייתה פתוחה לרווחה, סגורה ואטומה, ובכל זאת עולים להם ריחות העורות ומתגברים על ריחות הבשמים, כך יום אחר יום, עד שביום מן הימים הוגפו התריסים ועל הדלת נתלה שלט גדול ומאיר עיניים "למכירה".

     לא עברו דקות ספורות וממפעל העורות הגיח הבורסקי לבוש סינר מטונף ונודף ריחות מחליאים, מחייך הוא בפה מלא ובפיו הצעה: "הבה ונהיה שותפים, נפרוץ את הקיר המפריד בין המפעל לחנות ונעבוד יחדיו", הבשם מעקם את אפו בסלידה אינו מסוגל אפילו לחשוב על הרעיון הנודף סירחון, ובכל זאת הוא אומר "תן לי לחשוב על הרעיון". לא, הוא לא מסוגל להתחבר לרעיון מטונף זה, הוא מחליט למכור את חנותו למרבה המחיר ולנסות את מזלו במקום אחר, שם יוודא מראש שאין שום אפשרות לשכנות עם סירחון מכל סוג שהוא. אולם הימים חולפים ואיש אינו מתעניין בקניית החנות, הריחות מרחיקים כל עסקה אפשרית והופכים אותה לבלתי אפשרית. ובינתיים פרנסה אין, ההוצאות רבות והחובות כבר למעלה מראש, הרבה ברירה אין בידו, הן בני ביתו תלויים בו, וכשאפו סגור באמצעות שתי אצבעותיו המחזיקות בו הדק היטב ניגש הוא אל הבורסקי ומביע את הסכמתו לרעיון.

     תוך שעה קלה נפרץ הקיר בין שתי החנויות, הבשם עוטה סינר וניגש לבחוש בסיד, כשפניו מביעות סלידה עמוקה. הבורסקי מביט ברחמים על שותפו האסטניסט ונד בראשו, והבשם ממשיך במלאכתו החדשה בלית ברירה. כך ביום הראשון. וביום השני פחתה במעט תחושת הסלידה, וביום השלישי היו כבר הריחות נסבלים יותר, וביום הרביעי היה זה אך ריח רע ולא צחנה, וביום החמישי כבר נשם מלא ריאותיו כמו היה עומד בחנות הבשמים.

     תקופה ארוכה עברה, החובות כוסו זה מכבר, וצרור החסכונות גדל והלך. וכשהגיעו החסכונות לסכום נכבד באה אשת החיל והצעה בפיה, "קח את סכום הכסף אותו חסכת ופתח בו חנות בשמים גדולה במרכז העיר"... והבשם לשעבר מעווה פניו בסלידה ואומר: "איני סובל את אותם אנשים רכרוכיים שאינם מסוגלים לשאוף אויר פשוט זקוקים לניחוחם של בשמים..."

     הבנתם?  על כך הזהיר הכתוב ואומר: "ולא תטמאו בהם – ונטמאתם בם". אל נא תנסו להתקרב לצחנה, עלולים אתם להתרגל...

אומר ר"א בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות (הרב מיכאל שוהם שליט"א)


     כבן שבעים שנה - אומרת הגמ' בברכות שהוא היה בן 18 ורצו למנותו לנשיא, אולם אשתו אמרה לו שלא יתייחסו אליו מכיוון שהוא נראה צעיר, מיד גדלו לו 18 שורות של שערות לבנות.

     הרמב"ם לעומת זאת אומר שמכיוון שהוא למד והשקיע את עצמו בתורה - נהיו שערותיו לבנות.

     וצריך להבין, איך הרמב"ם חולק על הגמרא?

     ועונה ה"חתם סופר" שבאמת מצד היגיעה ודרך הטבע היו שערותיו צריכות להיות לבנות אולם כוח התורה הגן עליו שיראה כמו שאר האנשים בגילו אבל כאשר היה צריך את זה ממילא התורה הביאה לו את זה והוא נהיה לבן.

     וקשה, איפה רמוז בהגדה מה שהחת"ס אומר?

     ועונים שהרי כתוב בהגדה "הרי אני כבן שבעים שנה" ולמרות שאני נראה כך משקיעותיי הרבה בתורה עדיין לא הצלחתי לנצח את חכמים בוויכוח אם נאמר ק"ש בלילה או לא.

בקשה מיוחדת לאפיקומן

     אבא אחד הגיע אלינו מיד לאחר ליל הסדר וכולו נרגש. אני חייב לספר לך מה עשה הבן שלי, כדי שהכול ילמדו ויראו עד היכן מגעת טהרתו של ילד יהודי קטן.

     כמו שמקובל בהרבה בתים יהודיים, גם בבית זה חוטפים הילדים את האפיקומן ומראים את כוחם ב''גבורה'' זו. בליל הסדר, מספר האב, התפלאתי לראות שאחד מבניי הקטנים שאינו נוהג בדרך כלל להילחם בנושא זה עם אחיו, מתאמץ אף הוא להגיע אל האפיקומן ולחטוף אותו.

     למרבה הפלא, כשהגיעו בני המשפחה למצוות האפיקומן, התברר שהבן הקטן הצליח הפעם יותר מאחיו וכשהאבא ביקש את המצה נעמד הילד והכריז בעיניים בורקות שלא יחזיר את הפיקדון היקר עד שיבטיחו לו, כמקובל מקדמת דנא, מתנה נאה.

     האבא  כבר נבהל. כשילד קטן מבקש מתנה, לא תמיד אפשר למלא את מבוקשו ומה יהיה על קיום המצווה? הרי לא ייקחו מהקטן את המצה בכוח?

     בלית ברירה שאל האב את הילד מה הוא רוצה ואיזו מתנה הוא מבקש שיקנו לו לאחר החג. והילד, הפתיע בדברי תשובתו את כולם, ואף לחלח את עיניהם של כמה מן הנוכחים.

     ''אבא, אינני רוצה מתנה. אני רוצה ממך ברכה. שתברך אותי שאצליח בלימוד תורה ואוכל לכבד אותך ואת אמא כראוי. אם תברך אותי, אחזיר לך מיד את האפיקומן''.

     כמובן שהעסקה בוצעה על הצד הטוב ביותר והאב הניח את ידיו על ראש בנו ובירכו בלבביות רבה. הילד היה כל כך מאושר, מתארים אחיו, ששמחתו זו לא פסקה במשך זמן רב. שמחה כי קיבל ברכה מאביו.

     וצריך לזכור דבר נוסף. לא מדובר באבא שהוא גאון בתורה או צדיק מפורסם. יהודי פשוט הוא אבא זה, אבל הילד הבין שלברכת-אב יש סגוליות והשפעה רבה, והחזיר את האפיקומן בלב שלם...

     הנהגה כזו של ילד יהודי מלמדת כמובן על האווירה החיובית השוררת באותו בית, כאשר הילדים מרגישים שההורים מהווים עבורם את הכל-מכל-כל ואין הם זקוקים יותר למאומה.

 

מתנת האפיקומן ("ירושלים של מעלה")

      יהודי ירושלים ששו על קיום רמיזה קלה של הגאון הקדוש מבריסק זיע"א, שמרו כל תנועה קלה שלו ויחד עם זאת ציפו לברכתו, כבר מזל נחשב מי שזכה לברכתו, אחרי שנוכחו עין בעין כי אכן צדיק גוזר והקב"ה מקיים. האשה הצדקנית מרת שרה, בתו של הגאון הצדיק רבי עקיבא יוסף שלעזינגער זיע"א, לא חדלה מלהפציר בבעלה רבי דוד, כי ילך עם בנם הקטן זלמנ'קה שזה עתה מלאו לו תשע שנים, אל הגאון רבי יהושע לייב כדי לקבל ממנו ברכה שיזכה ליראת שמים. אך רבי דוד דוחה את בקשתה מכל וכל, "קשה עלי למלא משימה זו" הוא טוען, "להיכנס אל הגאון מבריסק סתם ככה כדי לבקש ברכה עבור הילד, אינו דבר פשוט וקל כל כך כפי שהוא נראה בעינייך" מסביר רבי דוד לזוג' הצדקת, "גם גדולי עולם נרתעים בבואם אל בית הרב, ועוד אברך שכמוני?" רבי דוד מספר לאשתו, כי זה עתה הגיע לירושלים מכתב של אחד מגדולי הדור הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק זיע"א בעמח"ס "בית הלוי" וגאב"ד בריסק, הכותב כי ידיו מרתתין זה שני שבועות מאז התחיל לכתוב מכתב להגאון רבי יהושע לייב דיסקין בירושלים. ואם גדולי הדור ככה רותתים, אנו האנשים הפשוטים, מה נאמר?

     אולם כל ההסברים הללו לא הניחו את דעתה של שרה, אדרבה ככל שבעלה הגדיל בעיניה את דמותו ואת ערכו של הרב מבריסק, כן גברה תביעתה ממנו להכניס את הילד אל בית הרב ולזכותו בברכתו. אך רבי דוד באחת: "מורא רבי עלי".

     הימים לפני חג הפסח שרה טרודה בהכנותיה לקראת החג, אך מבקשתה אינה פוסקת: "הלוא אתה הוא אחד מעשרת האברכים שהרב מבריסק בחר בהם, כדי לייסד את ישיבתו 'אהל משה', הכי גם לך כה קשה להיכנס אליו פנימה ולבקש ברכה לילדך?" ואילו רבי דוד מחזיק בשלו. מה עשתה צדקנית זו כשראתה שדמעותיה ותחנוניה אינן פועלות על לב בעלה. בערב חג הפסח יעצה לזלמנ'קה שלה, לחטוף בליל הסדר אתה אפיקומן של אבא, ולא להחזירו עד שיקבל את הבטחת אבא שיוליכנו אל הרב מבריסק לקבל ברכה. זלמנ'קה אשר פקחות ותמימות שמשו בו כאחת, עשה ככל אשר צוותה עליו אמו, וחטף את האפיקומן בשעה שאביו היה דבוק ועסוק בדרכו בסיפור יציאת מצרים. כיון שהגיעה שעת אכילת האפיקומן נוכח רבי דוד כי הוא נחטף על ידי בנו כנהוג, אבל לא ידע כי הפעם יצטרך לשלם מחיר כה יקר, וכאן התחיל המשא ומתן בינו ובין זלמנ'קה: "אקנה לך מתנה ספר 'נפש החיים'" מבטיח לו אבא תמורת החזרת האפיקומן. זלמנ'קה אינו מסכים. "אקנה לך 'פני יהושע'". "לא" משיב הילד. רבי דוד מנסה להבטיח עוד ספר ועוד ספר, אך להפתעתו, זלמנ'קה אינו מסכים. הילד מבקש מאביו שיבטיח לו כי הוא יכניסו אל הרב מבריסק כדי לקבל ממנו ברכה. שרה היושבת ממולו מרמזת לבנה שיחזיק מעמד ולא יסוג מדרישתו. רבי דוד קורא את המצב אל נכון, השעה קרובה לחצות ובאין ברירה, הוא נכנע לדרישת הילד, הוא מתנצל לפני ילדו כי אינו יכול להבטיחו על כך. אבל מבטיח הוא להשתדל ככל יכולתו.

      המשא ומתן נסתיים, והאפיקומן הוצא ממחבואו כשפני הילד קורנים מגיל ומשמחה. ביום הראשון של חול המועד הגיע זמן פירעון ההבטחה אשר הבטיח אבא. הילד מזכיר לאביו על כך והאב מכיר בצדקת דברי הילד. כאשר רבי דוד חוזר מבית המדרש, מבשר הוא לאשתו כי החליט לגשת עתה עם הילד אל הרב לקבל את ברכתו. הבית כולו נתמלא ששון ושמחה, הילד מרקד מהתרגשות, ושרה שפתותיה נעות בתפלה להשי"ת שתהא שעה זו של ברכת הרב, שעת רצון ורחמים, ולא תאונה כל סיבה לעיכוב הברכה חס ושלום.

      רבי דוד תופס את הילד בידו ושניהם הלכו יחדיו לכיוון בית הרב. עיני הילד מפיקות אושר, סוף סוף מוליכו אביו אל הרב, עוד רגע ועוד רגע, והרב הגדול מבריסק ישים את כפות ידיו הקדושות על ראשו ויברכהו.

      רבי דוד וילדו מתקרבים אל בית הרב, הם מגיעים עד דלת חדרו, רבי דוד מציץ פנימה דרך הסדק של הדלת הפתוחה, והנה רואות עיניו את הרב הדומה למלאך ה' לבוש בגדי חג כולו הדר, יושב על כסאו שקוע בהרהורים. בחדר מושלך הס דומיית קודש. לימינו ולשמאלו של הרב יושבים גדולי תלמידיו. הגאונים והצדיקים רבי יוסף חיים זונעפעלד, רבי הירש מיכל שפירא, רבי ישעיה ובנו רבי יעקב אורנשטיין, רבי נפתלי הירץ הלוי ורבי אליעזר דן רלב"ג. כולם יושבים ברתת ללא זיז כלשהו ומסתכלים באימה בדמותו הקורנת של הרב השקוע במחשבות גבוהות אשר מי יבוא בסודן.

      ראה רבי דוד את המחזה ונרתע לאחוריו, לא, אי אפשר לו לפתוח את הדלת ולהיכנס פנימה, לבו מפעם והוא נעצר בדרכו ירא לנפשו, ושוב נוטל הוא את הילד המאוכזב בידו, וכבר אומר לצאת מבית הרב ולחזור הביתה כלעומת שבא. אך כאן לא יכול היה הילד להתגבר, והוא פורץ בבכי סוער. הרבנית מבריסק ששמעה את בכי הילד, נבהלה ויצאה החוצה, משראתה את זלמנ'קה אשר הכירה אותו כבנו של רבי דוד, הציעה לו שקדים ויין מתוק, אך הילד אינו נרגע מבכיו. "מה אתה רוצה זלמנ'קה ואתן לך" אומרת הרבנית, זלמניקה אינו משיב, קולו נחנק מתוך בכיה. "היכן אביך?" שואלת אותו הרבנית, הילד מצביע לעבר החדר, לבסוף שואלת הרבנית את רבי דוד, מדוע בוכה הילד? ורבי דוד משיב "הוא רוצה ברכה מהרב". "נו נו" משיבה הרבנית, "אם דמעות כה רבות כבר שפך הילד על כך, בודאי מגיעה לו ברכה, אני בעצמי אוליך אותו אל הרב". כרגע קט הכניסה הרבנית את זלמנ'קה אל הרב שזה עתה ננער ממחשבותיו, ובקשה לברך את ילדו של רבי דוד, הרב נשא כפיו על ראשו הקטן של הילד ובירך אותו: "יהי רצון דו זאלסט זיין א ערליכעראיד" "יהי רצון שתהא יהודי אמיתי". בהתרגשות רבה יחד עם כל הרבנים הנוכחים, ענה הילד "אמן" אחר ברכת הרב. אף רבי דוד שבינתיים התקרב סמוך לילדו, הספיק לענות "אמן אחר ברכת הרב הקצרה, לפני שזרם דמעות חמות שטף את פניו.

      שרה הצדקנית עומדת זו שעה ארוכה בקוצר רוח ליד אשנב ביתה, ועיניה צופיות לחזרתם של בעלה ושל זלמניקה שלה המצויד בברכת הרב. וכיון שראתה את זלמנ'קה רץ בשמחה, יצאה וחבקה אותו בזרועותיה תוך כדי מתן תודה והלל להשי"ת אשר עשה את רצונה. "א ערליכער איד" זאת הברכה אשר ברך הגאון מבריסק את רבי זלמן רבי דוד'ס, וברכתו נתקיימה. מאז ועד יומו האחרון של רבי זלמן, קדושה פרישות וטהרה נראו בו וכל מעשיו בלתי לה' לבדו.

"כל ימי חייך – להביא לימות המשיח" משעבוד לגאולה... (אור דניאל)

     סיפור מופלא ונורא של ניסיון "להביא את המשיח" בהפצרת תפלות ותחנונים עם כוונות נוראות וצירופי שמות הקודש וייחודים עילאיים על ידי שלושה תרשישי ומצוקי ארץ, המקובלים האלוקיים הצדיקים הקדושים: מרן הרש"ש הקדוש זיע"א, מרן החיד"א זיע"א והמקובל האלוקי רבי חיים די לה רוזה זיע"א, והעונש הנורא שקבלו עליהם מן השמים על שניסו "לדחוק את הקץ":

     בשנת תקי"ג הייתה נראית ירושלים עיר הקודש כירושלים של מעלה. גדושה הייתה בגדולי תורה וקדושי עליון הבקיאים בכל מכמני התורה ובאדירי חכמת הקבלה אשר כל רז לא אניס להו.

     הציפייה וההשתוקקות באותה שנה לביאת המשיח והגאולה גברו והלכו. באותה שנה ניכר היה שהרש"ש הקדוש נמצא בסערת נפש גדולה ובכל הזדמנות דיבר בהתרגשות עצומה כי שנה זו היא שנת התגלות משיח צדקנו. "תקי"ג 513 בגימטרייא 'השחר' 513 המרמז על שחר הגאולה, וכן 'ונבנתה' בגימטרייא 513 עיר על תלה".

     בתחילה ניגש הרש"ש הקדוש לפעולה עצומה ונוראה ובחר י"ב גדולי תורה מחכמי ומקובלי הישיבה, "ישיבת המקובלים" שלו, שהם היו גדולי תלמידיו המובחרים ביותר: הגה"ק רבי יום טוב המהרי"ט אלגאזי זיע"א, מרן רבנו חיים יוסף דוד אזולאי החיד"א זיע"א, המקובל האלוקי רבי חיים די לה רוזה זיע"א, הגה"ק רבי יצחק מזרחי זיע"א, הגה"ק רבי אברהם סנגויטי זיע"א ועוד גדולי עולם וצדיקי אמת, כשהם חותמים על "כתב התקשרות" והוא כתב התחייבות של "אחדות מוחלטת קשר של אהבת אמת וערבות הדדית" בין רבם הגדול הרש"ש לבינם.

     כל אחד ואחד מי"ב תלמידים אלו נבחר על ידי הרש"ש הקדוש בקפידה רבה כיון שהם צריכים להיות כנגד י"ב שבטי ישראל. זאת כדי שפעולתם ותפילתם תעלה ותישמע בשמי שמים ובכך יכשירו ויזכו את כל כללות עם ישראל על י"ב שבטיו שיהיו מוכנים וראויים לגאולה השלמה ולביאת משיח צדקנו.

     לאחר מכן בחר הרש"ש פעם שניה מבני חבורה קדושה זו בשני תלמידיו הבכירים ביותר: מרן החיד"א זיע"א והמקובל האלוקי רבי חיים די לה רוזה זיע"א, והכניסם בסוד העניינים מכבשונו של עולם ומסר להם סידרה של צומות ותעניות, טבילות במקווה טהרה, כוונות וצירופי שמות הקודש וייחודים נוראיים.

     שלושתם החלו בהיטהרות מיוחדת לקראת המעשה הגדול להביא את המשיח.

     באותה שנה לפתע מזג האוויר החורפי הקדים לבוא והיה סוער ומשונה ביותר, הקור היה עז מאוד, יותר מהרגיל בכל שנה והעובי של שכבת השלג בירושלים לא נמדד בסנטימטרים אלא התנשא לגובה של מטרים שלמים. אותה שנה הייתה משופעת בשיטפונות של גשמים ובכמויות אדירות של סופות שלגים שירדו בתדירות גבוהה וכיסו את ירושלים ואת ההרים הסמוכים לה בגובה רב.

     והנה במשך כמה שבועות היו שלשתם שרויים בסדרות של תעניות של שלושה ימים רצופים ובכל לילה היו יוצאים שלשתם לאחר חצות, באמצע הלילה, אל ההרים הקפואים מחוץ לחומות ירושלים ועורכים שם בערמות השלג "גלגולי שלג עם כוונות", ואחר כך טובלים מאות טבילות עם ייחודים קדושים במקווה טהרה, כשהם מרבים בשבועות אלו בכל מיני סיגופים, פרישות, הטהרות והזדככות כדי לזכך את הגוף וגשמיותו.

     ליל ד' שבט אותה שנה נקבע להיות הלילה הגדול והגורלי שבו גמרו בדעתם בהחלטה נחושה להכריח את השכינה הקדושה להוציא את מלך המשיח מהיכלו העליון ולהביאו ביד חזקה לגאול את עם ישראל ואת העולם כולו.

     באותו לילה נפלה אימה וחרדה גדולה על ירושלים, כשלפתע החל להישמע קול רעש גדול של רעמים משונים וברקים חזקים במיוחד, כשבחוץ השתוללה סופת שלגים נוראה ונדמה היה כי איתני הטבע עומדים להחריב את העולם ולהכריעו.

     והנה באישון לילה ואפלה יצאו שלושת הצדיקים הרש"ש, החיד"א ורבי חיים די לה רוזה אל הקור הנורא והקפוא, ועלו יחדיו בהיחבא אל עליית הגג של ישיבת "בית אל". בתחילה שעה ארוכה הרהרו בתשובה, שמא יש בידם איזה שמץ של חטא דק מן הדק, וטהרו וזככו את ליבם מכל שמץ וסייג של מידה רעה, חס ושלום. ואז החלו להרעיש ארץ ומלואה בזעקות ובבכיות נוראות כשהם מפצירים בכל כוחם בתפילות, בקשות ותחנות להביא לסיומה של גלות חשוכה זו ושיתגלה עתה משיח בן דוד. פני השלושה להטו באש של מעלה, כשמקיף אותם אור עליון מהכוונות והייחודים העילאיים כשכל גופם הכחוש והמיוסר מרעיד בסילודין מהדבקות העצומה והנוראה. והנה לאחר כל זה עברו לשלב המעשי והתחילו הוגים בפיהם השבעות לכל מלאכי עליון ושמות קודש הידועים להם וכך העפילו לפסגות גבוהות והתעלו לדרגה נשגבה של התפשטות הגשמיות ורק פסע היה בינם לבין כלות הנפש ממש אל שרשה כשנשמתם קשורה לגופם בקשר דק מאוד ועוד רגע תפרח לה למעלה מרוב ערבות הדבקות בנועם הזיו העליון של נצח נצחים.

     והנה לפתע נשמע קול אדיר וחזק של בת קול מן השמים שמכריזה ואומרת להם: "בניי חביביי, רב לכם! הרפו מתפילתכם ובקשתכם! מדוע תבקשו לדחוק את הקץ ולהחיש את הגאולה ואת ביאת הגואל, כי עוד לא בא עיתו ואין השעה כשרה לכך... דעו לכם, כי אם לא תחדלו ממעשיכם ייהפך העולם כולו לתוהו ובהו, ונבול תבול ארץ ומלואה, והתבל כולה תכלה ותאבד! [כמו שנאמר בגמרא (כתובות קיא:): "השבעתי אתכם גו' אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא יעלו בחומה ולא ידחקו את הקץ. פירש רש"י: שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדיי. (אולם מרן ה"חפץ חיים" אומר, שכיום בזמננו בטלה שבועה זו ואין הדבר תלוי אלא בנו שנקום ונצעק מעומק הלב להקדוש ברוך הוא בריבוי תפילות ותחנונים שיחיש לגאלנו)].

     באותו רגע נפלה עליהם אימה וחרדה גדולה ומרוב הפחד הנורא התמוטטו שלושת הצדיקים ונפלו על פניהם באימה ובחלחלה גדולה. פניהם חוורו כפני מתים והדיבור נעתק מפיהם. הבן הבינו כי לא יוכלו לשדד מערכות הטבע ולשנות סדרי עולם ולהחיש בכוח את הגואל כל עוד טרם הגיע זמן הגאולה.

   והנה כאשר קמו על רגליהם נעמדו כמסומרים למקומם כששמעו שוב את הקול הגדול של הבת קול שהוסיפה ואמרה להם: "יען אשר עשיתם את הדבר באגודה של שלושה וכמעט שעלה חפצכם בידכם, וכדי למנוע מכם מלשוב ולעשות דבר זה, גזרו מן השמים שחייבים לפרק את אגודת אחדות קודש זו, כי ביחד יש חשש שתנסו לשוב ואולי אף תצליחו לכבוש את המשיח ולהביאו. על כן קבלו עליכם גזרת שמים להפריד מיד ועכשיו אגודת קודש של שלושתכם ואחד מכם יצטרך לעזוב מיד את עיר הקודש ואת ארץ ישראל ויגלה לחוץ לארץ. ואתם ביניכם תחליטו מי משלושתכם יקבל עליו עונש גלות זה".

     מיד לאחר מכן הפילו ביניהם גורלות וילכד שמו של מרן החיד"א. הוא קיבל עליו את הגזרה באהבה ועוד באותו לילה לא איחר לקיימה: שב לביתו, ארז את הטלית והתפילין ואת מטלטליו המעטים ולמחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית, עזב הרב החיד"א את ירושלים בבהילות ובחיפזון, כשהוא יוצא לחוץ לארץ. שנים רבות לא ידע איש את פשרה של יציאה חפוזה זו. מאותו יום נדד מרן החיד"א בקהילות רבות בכל העולם כשהוא גודר פרצות ומחזק את עם ישראל ברחבי תבל, ולא חזר עוד בימי חייו לירושלים.

     חמישים ושלוש שנים לאחר שגלה מארץ ישראל בגזרת מלך, נפטר בליוורנו שבאיטליה זקן ושבע ימים, בשבת "זכור", י"א באדר תקס"ו. כעבור עוד שלושה יובלות לערך, בשנת תש"ך, הועלה גופו הטהור מאיטליה ונטמן בהר המנוחות בירושלים.

     לעומתו, הרש"ש הקדוש נזהר מאותו יום ואילך לא לצאת בשום פנים ואופן מירושלים, באמרו: "כל עוד שאיני יוצא מעיר הקודש היא בקדושתה מגנה עליי".

     כך עברו להן עשרים וארבע שנים שלא יצא מירושלים, עד שבשנת תקל"ז נחתה מכת ארבה קשה מאוד על הישוב בארץ, כשקדמה למכת הארבה שנה של מכת בצורת. מעט הפירות והירקות נטרפו במלתעות הארבה שכיסה את עין הארץ. יהודי ירושלים הנמקים ברעב באו, בכו והתחננו אל הרש"ש שיבטל בכוח קדושתו ותפילתו את גזרת הרעב הנורא. והנה קבעו אנשי ירושלים עצרת זעקה ותפילה ענקית במקום קבורת רחל אמנו עליה השלום בבית לחם. והיה הרש"ש חוכך בדעתו אם לצאת מחוץ לחומות ירושלים לבית לחם שמא יבולע לו, אך בכיותיהם של אחיו הנמקים ברעב הכריעו את ליבו הרחום.

     בלכתו בדרך לקבורת רחל בבית לחם היה מזועזע ממראה עיניו איך השדות והעצים מכוסים בענן שחור ענק של מיליוני ארבה. ליד קברה של רחל אמנו עמד הרש"ש והעתיר שעות רבות בתפילה ובתחנונים כשמתחתיו נקווית שלולית של דמעות.

     והנה בסיומה של התפילה לפתע התקדרו השמים ומטר סוחף ניתך ארצה, כשנראה ענן שחור אדיר של מיליוני ארבה מתרומם לו באוויר ונמלט מחוץ לגבולות ארץ ישראל, משל כאילו קיבלו פקודה נעלמה להסתלק מהאזור כולו מיד ובבת אחת.

     באותו יום כשבא הרש"ש לביתו נפל למשכב ובשבת קודש י' בשבט נתבקש בישיבה של מעלה, ונשמתו הזכה והטהורה עלתה בסערה השמיימה.

     רבי חיים די לה רוזה ציווה בצוואתו את תלמידיו שיקיימו בו לאחר פטירתו ארבע מיתות בית דין. אולם תלמידיו רעדו מפחד לקיים בגופו הקדוש והטהור דבר זה ויצאו ללא שהיות ללוויה לקברו בהר הזיתים. והנה במעלה ההר הגיחה לפתע מולם קבוצה של ישמעאלים אשר התנפלו עליהם וחטפו את הגופה של הצדיק בחמת זעם והתעללו בה בביזיון נורא כשהם מניפים אותה אל על וזורקים אותה לארץ, ורק לאחר שהסתלקו פראי אדם אלו חזרו תלמידיו וקברוהו.

חד גדיא ("בן איש חי")


     הגאון רבי יוסף חיים מבבל, בעל "בן איש חי", ביאר בדרך זו את הפיוט "חד גדיא":

     אם נתבונן בסיפור המעשה של "חג גדיא", תתעורר מאליה תמיהה גדולה: אמנם החתול נהג שלא כשורה כאשר אכל את הגדי, אך לעומתו הכלב בהחלט עשה כדין כאשר נשך את החתול הרשע. והמקל שהכהו בן הבלייעל הוא, שהרי פגע בכלב שומר החוק והסדר, שרק נקם את נקמת הגדי האומלל, ומעתה האש ששרפה את המקל - יפה עשתה, כך נאה וכך יאה. והמים שכיבוה שלא כדין עשו, ועל כן עלינו לכאורה לומר "יישר כח" לשור ששתה את מי המריבה הללו, ומאידך עלינו להתקומם נגד השוחט, שהניף את המאכלת על צוואר השור הצדיק ושחטו עד שפרחה נשמתו, ובהכרח נגיע לאור כל זאת למסקנה שמלאך המוות, שהמית את השוחט - כדין עשה, ומעתה תתעורר השאלה: מדוע העניש הקב"ה את מלאך המוות? או, אם לנסח זאת ביתר חריפות, לפי הגיון הפיוט, הרי שהקב"ה נהג שלא כהוגן...

     אך התירוץ לזה הוא פשוט וברור: אכן פשוט וברור: אכן, לא כהוגן נהג החתול כאשר אכל את הגדי, אולם אין זה מענינו של הכלב להתעבר על ריב לא לו; איש לא מינהו לגואל הדם של הגדי, ועל כן צדק המקל שהיכהו, ולא צדקה האש ששרפה את המקל, וצדקו המים כשכיבו את האש, ולא צדק השור כששתה את המים, והשוחט צדק בשחיטת השור ומלאך המוות לא כדין עשה, ונמצא שהקב"ה הענישו כדין, א-ל אמונה ואין עוול!

     וכל זה אינו אלא משל על ענין יציאת מצרים, שהרי גם עליה ניתן להקשות מדוע נענשו המצרים, הרי הקב"ה גזר שעבוד על עם ישראל? אלא, כאשר גזר הקב"ה את השעבוד, באמרו לאברהם אבינו "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" - לא אמר מי יהיה העם המשעבד, והמצרים הם שבחרו למלא תפקיד אכזרי זה, ועל כן אנו משיבים להם מעין התשובה ב"חד גדיא": השעבוד אמנם נגזר על ישראל, אבל אתם מה לכם שנכנסתם ומיניתם עצמכם לתפקיד המשעבדים? על כך נענשתם!

4 לשונות גאולה (הנצי''ב)

     יש 4 לשונות גאולה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", "והצלתי אתכם מעבודתם", "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה", "ולקחתי אתכם לי לעם".

     אומר הנצי"ב שכל לשון מדברת על תקופה אחרת:

     והוצאתי - הקב"ה הוציא אותנו מהסבל וזה היה במכת ערוב, שפרעה כבר קורא לישראל "עם" שנאמר: "ולא שילח את העם".

     והצלתי - הקב"ה מציל אותנו מעבודתו וזה היה במכת ברד, ששם כבר לא היינו עבדים אלא בנ"י שנאמר: "ולא שילח את בני ישראל".

     וגאלתי - הקב"ה גואל אותנו במכת בכורות. ולקחתי - במתן תורה הקב"ה לקח אותנו לעם.

     ומדוע לא שותים את הכוס החמישית "והבאתי"? מסביר "אור החיים" הקדוש שבכל ארבעת הלשונות אין שום תנאי והם יתקיימו בכל מצב כי כך הקב"ה הבטיח אבל ב"והבאתי" יש תנאי של "וידעתם כי אני ה'" ולכן זו לא כוס מוחלטת אלא תלויה בתנאי.

"לשנה הבאה בירושלים הבנויה" (האדמו"ר ה"ייטב לב")               

     בסיום ההגדה אנו אומרים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"

     שאל האדמו"ר ה"ייטב לב": מה פירוש הפסוק: "יהי חסדך ה' עלינו כאשר ייחלנו לך" מה הקשר בין החסד שה' עושה עמנו לבין הציפייה שלנו לביאת המשיח?!

     והוא תירץ: בכל שנה ביום כיפור אנו מבקשים מה' סליחה וחוזרים לחטוא, בא השטן לפני ה' ואומר לו: "אלו שקרנים אל תאמין להם..."

     ומה התירוץ שלנו הרי הוא צודק?!

     אלא אומרים אנו לפני הקב"ה: "נכון! לא הצלחנו השנה אבל אנחנו לא שקרנים...

     ההוכחה לכך: בליל הסדר אנו אומרים: "לשנה הבאה לירושלים הבנויה" ואנחנו מתכוונים לזה והנה לא הגענו ולא נבנה בית המקדש האם חלילה הפסקנו להאמין בך?! למרות שזה לא קרה המשכנו וממשיכים להאמין שתגאל אותנו... לכן: "יהי חסדך עלינו" תמחל לנו על החטאים שלנו "כאשר ייחלנו לך" כמו שאנחנו צפינו לגאולה והיא לא הגיע.....

חול המועד פסח

     בחול המועד צריכים לעסוק בתורה ומי שעושה מלאכה נקרא: מבזה את המועדות מדוע?

     משל למה הדבר דומה: לסוחר אחד שפגש בחברו והנה הוא מבחין שחברו הטוב קונה סחורה מהמתחרים שלו...מאחר שלא רצה לבקש ממנו לחדול מעסקיו עם אלו ולהעביר את הקניות אליו מה עשה? הציע לו שיבוא ויתארח אצלו וכך עשה אותו ידיד... אבל גם לאחר שהאורח הבין שהמארח מתעסק עם סחורות שהוא חפץ בהם, המשיך הוא לקנות מאחרים... כעס המארח ואמר לחברו: "חצוף!!! כל ההזמנה היא כדי שתקנה ממני אבל אם ממשיך אתה לקנות מאחרים מה אני צריך להשקיע בך אירוח"?!

     כן הוא הנמשל: הקב"ה נתן לנו ימים קדושים אלו לחג הפסח כדי שנתעלה ונעסוק בתורה ובאהבת ישראל ונודה לו על שהוציאנו ממצרים מעבדות לחירות ואנו ממשיכים לרעות בשדות זרים במקום לקנות תורה מבורא עולם?!

    הבה ננצל את חול המועד פסח כראוי...


תחילת ההגדה

הגאון רבי אשר וייס, בהקדמה לספרו על מסכת פסחים, כותב דבר נאה מאוד. ישב לו פעם ילד יהודי בליל הסדר, ואביו סיפר לו נסים ונפלאות על קריעת ים סוף, תוך שהוא מתאר את חמשים הנסים שנעשו שם לאבותינו, כפי שמובא ב"מעם לועז". והנה לפתע הקשה הילד החכם שאלה: "אמור נא לי אבי, מדוע אנחנו כל כך מתפעלים מקריעת הים, הרי פשוט וברור הוא שהקב"ה שברא את הים יכול גם לקרוע אותו לחצאים?! מה ההתפעלות הגדולה שלך? האב לא אבד את עשתונותיו למשמע השאלה, והמשיל לבנו משל. אמן שהתמחה בפסול אמנותי, פסל פעם דמות של סוס, ובשל האמנות היתרה שהיתה באותו פסל, הצליח לעשות את הסוס בצורה כזו שאף אחד לא ראה הבדל בינו ובין סוס אמיתי. הוציא האמן את סוסו לחוצות קריה על מנת שיתבוננו בני האדם ביצירתו המופלאה. יושב הפסל יום ויומים, ואיש אינו ניגש להביט במראה המופלא, ואף לא טופחים לו על השכם ומשבחים אותו על עבודתו. עד שנגש הוא עצמו לאחד העוברים והשבים, ושאל אותו: "אמור נא לי, מדוע אינך מתבונן בסוס היצירתי המיוחד הזה, הלא הוא נראה כסוס אמיתי לכל דבר?" השיב האיש מניה וביה: "הוא אשר דברת. משום שיצירתך נראית כסוס אמיתי, אין היא מענינית אף אחד, שהרי כמה סוסי איכא בשוקא"... החל הפסל להרהר בקול: "נו, אם כן לשם מה הקדשתי שעות על גבי שעות ליצירה זו? הרי אם רוצים שאצור סוס שיהיה נראה כלא אמיתי, אין צורך לשם כך להתשלם בכל התמחויות והקורסים שעברתי, עד שהגעתי לרמה של פסל בינלאומי?" השיב לו חכם אחד: "אני איעץ לך מה לעשות. חתוך את הסוס שלך לשני חלקים, והעמד האחד ליד השני. המראה הלז ימשוך לבטח המוני אנשים שיבואו להתבונן במראה הנדיר של סוס אמיתי החצוי לשני חלקים.." כך, ממשיך הגר"א וייס, השיב גם האבא לבנו החכם, אם היינו זוכים להתפעל מעצם יצירתו של הים, ומכל הנסים היומיומיים המתרחשים לנגד עינינו מדי יום ביומו, בזריחת השמש ובשקיעתה, ובכל יתר יצירותיו המופלאות של הבורא יתברך, לא היה צריך הקב"ה לקרוע את הים, אבל כיון שבני האדם לוקים במחלת ה"מלומדה" ואין הם מתרגשים כבר מהנסים הרגילים, לכן יש צורך לקרוע את הים על מנת שנתעורר ונלמד מהניסים הגדולים על הניסים הקטנים, כפי שכותב הרמב"ן בסוף פרשת בא: "שאין באף אחד מהם טבע ומנהגו של עולם כלל, אלא הכל בגזירת עליון". זה גם פרושה של ההבטחה על ימי הגאולה: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". שהרי בתקופה ההיא נזכה לראות עין בעין את השגחת ה' על ברואיו, וכל ההנהגה תהיה בנגלה, וממילא לא נזדקק לנס המיוחד של קריעת ים סוף, כדי לעורר את הרגשותינו, במצב של "כמים לים מכסים", גם ללא קריעת הים, נגיע לתכלית האמיתית. )רל“י מברדיצ‘ב(

מנהג לבישת הקיטל

 נהגו בהרבה מתפוצות ישראל שבליל הסדר לובש בעל הבית קיטל. בביאור ענין זה כתב המהר"ל שבאותה שעה דומה אדם לכהן הגדול שהיה עושה את עבודת הקודש ביום הכיפורים בבגדי לבן! מאתים וחמישים שנה מאוחר יותר כותב הגאון המקובל רבי חיים פלאגי' זצ"ל את אותו יסוד באופן שונה. רבי חיים פלאג'י חי באיזמיר שבטורקיה, וחיבר שבעים ושנים ספרים - ששים ושמונה מהם כנגד הגימטריה של שמו 'חיים' ועוד ארבעה כנגד מנין אותיות שמו. בליל י"א באב ארע לו אסון - אש פרצה בבית וכלתה את כל הספרים... אחד מתלמידיו, אשר ידע עד כמה יקרים הספרים ללבו, נכנס לתוך הלהבות, והצליח להציל משם ארגז אחד, ובו ארבעה עשר חבורים. החיבור הראשון מתוכם שבחר רבי חיים פלאג'י להוציא לאור היה באור על הגדה של פסח. הוא העניק לו את השם "חיים לראש" ובהקדמתו כתב את מעשה האש שכלתה את ספריו, ובאר כי בחר לפתוח דוקא בו, משום שבליל הסדר מזכיר כל יהודי את הנס הגדול של יציאת מצרים, ואף לו נעשו נסים בהצלה מופלאה של כתב זה )הגאון ר"ח פלאג

-ליל הסדר

 סיפר הגאון רבי זיידל אפשטיין זצ"ל[ שבליל הסדר היה הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל מקפיד במיוחד שלא לדבר דברים בטלים. ופעם שאלוהו על כך והסביר שהיות וכתוב )שמות יב, יב( "ועבר ה' בארץ מצרים בלילה הזה" וכך בכל הדורות הקב"ה כביכול חוזר ובא בליל הסדר ועל כן יש לנהוג בהתאם. )מפי רבי משה קרביץ( )לעבדו בלבב שלם( -רגיל בפי צדיקי הדורות בשם המהר"ל מפראג: לפיכך נקרא לילה זה בשם "ליל הסדר" כדי שלא יחשוב אדם שכל מה שעבר על עם ישראל בגלות מצרים, ובשאר הגלויות שלאחר מכן, הוא בדרך "מקרה" חלילה... הס מלהזכיר... ליהוי ידוע: הכל מתרחש לפי "סדר" מסודר היטב אותו סידר הבורא מראשית הבריאה... הגם שלעיני בשר לא ניכר הסדר הלזה, אולם כשיבוא משיח צדקנו יתגלה לעינינו שהכל היה מסודר בתכלית הסידור... אכן, לפעמים אין מבינים דבר אם לא ראינו את ה"ראש" ואת ה"סוף". משל למה הדבר דומה? אדם נכנס לבית הכנסת באמצע התפילה, ושומע איך ששליח הציבור אומר: "את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד"! והוא עומד ותמה: מדוע ולמה משמיד הוא גם את אוהביו? מה עשו הם לו? לעומתו, נכנס אדם אחר באמצע התפילה, ושומע איך ששליח הציבור אומר: שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים"! ואף הוא עומד ותמה: מדוע ולמה שומר ה' את הרשעים? למה להם לזכות בדבר שראוי רק לצדיקים? שניהם, אילו היו שומעים את "ראש" הפסוק ואת "סוף" הפסוק - לא היתה להם כל תמיהה... אף אנו כן: אילו היינו מתחילתו של עולם ועד סופו - היינו מבינים הכל, אולם כיון שאנו "אורחים" הנכנסים באמצע, קשה לנו להשכיל ולהבין כל דבר על עומקו... נדמה לנו שאין כאן "סדר"... אך לא כן הדבר: הכל מסודר בתכלית הסידור..

 

בליל התקדש החג

כתב הגאון רבי עקיבא איגר: ...בליל פסח, יתנהג בקדושה וביראה ולשמוח במצוות שזיכה ה‘ אותנו בלילה הזה, מצות עשה של קידוש, ומצות עשה של אכילת מצה ואכילת מרור וארבע כוסות ואמירת הלל, אך בתנאי שצריך ליזהר שיאכל כזית מצה ברווחה ולא בצמצום, וכמו כן  במרור, כי אם יחסר מעט מזעיר הפסיד המצות. ולדעתי מי שיש לו מוח בקדקדו ומאמין בתורת ה‘, איך לא יחוס על נפשו ולא יהא מתיירא שמצוה גדולה כזו שאין לזכות בה עד יעבור שנה, ומי יודע אם יחיה, יהיה נפסד בידו, ודי לנו בעו“ה במצות הרגילים כמו תפילין וברכת המזון שאין אנו מדקדקים בה, ולמה נעשה כזה במצות אלו, ר“ל. ואף במרור, מה גם שקשה לו קצת, הלא בכל יום אנו מקבלים לעבוד ה‘ בכל נפשנו ולמה נקפיד בצער מועט כזה. אני מבטיח באמונה במי שיעשה מצוה בחשק ויחשוב בשמחה בזו הרגע אני מקיים מצות בורא, כמעט לא ירגיש מרורות כלל. ובפרטות בד‘ כוסות שמדרכן לדקדק ולשתות מעט כמו רביע כוס, אוי לאותה בושה איך יבעט מצות בשאט נפשם בלי טענה ובלי כבידות, לדעתי הוא קלות ומניעת היראה למאוד ר“ל וגדול עונם מנשוא. )רע“א(

ד‘ כוסות יין

צריך להבין למה תיקנו דוקא לשתות יין לזכר ד‘ לשונות של הגאולה? כתוב ב“סדר הערוך“: כתב בספר ”מטה משה“, כשם שהגפן אינה מקבלת הרכבה מדבר אחר, כך אין ישראל מקבלים הרכבה ושומרים על יחודם. ולכן שותים יין לארבע כוסות, רמז לישראל שלא נטמעו במצרים, ולא שינו שמם, לשונם ולבושם, ולא נמצא בהם איש פרוץ בערוה. הגרש“ז אוירבך זצ“ל ג“כ הקשה כנ“ל, למה תקנו דווקא ארבע כוסות של יין, הרי העיקר שיהיה מספר ארבע שהוא כנגד ארבע לשונות של הגאולה, ולמה לא תקנו ד‘ מצות, ד‘ פירות. אלא, מה שתקנו כנגד ארבעה לשונות של גאולה אינו סתם מספר ד‘, כנגד מה שמצינו בתורה שנכתבה הגאולה בחילוף ד‘ לשונות. אלא, המה ארבעה סוגים של הצלה אשר האחד גדול מחבירו, ”והוצאתי“, אחר כך ”והצלתי“ שהיא תוספת שמחה, אח“כ ”וגאלתי“ שהיא עוד שמחה כי הרחיק אותנו מהם, עד ”ולקחתי“ שזכינו שלקחנו לעם. ולכן תקנו דווקא ארבע כוסות של יין, דהנה באכילת פירות הרי אין האדם נהנה מהפרי הראשון יותר מהפרי השני, ואין מתווסף לו שמחה בכל פרי שאוכל. משא“כ יין, ”יין ישמח לבב אנוש“, כוס אחד נותן מעט שמחה, כוס שני מרבה שמחה, שלישי ורביעי מוסיף יותר ויותר, והרי זה ממש כנגד ארבע לשונות של גאולה. )

רש“ז אויערבך(

מועדים לשמחה

 שאלוני, איך מגיעים לשמחה של מצוה, ובמיוחד לשמחת החג שהיא מצוה מן התורה. והשבתי בשאלה: בחג הסוכות ציותה התורה על השמחה )דברים טז, יד(. ובחג השבועות צותה התורה על השמחה )שם, יא(. ומדוע בחג הפסח לא ציותה, ולמדים בגזרה שוה מחג הסוכות )”יראים“, סימן קכז, משבת קלא ע“ב. וראה טורי אבן חגיגה ו ע“ב(. והתשובה פשוטה. כי מה מביא לשמחה? מבואר הדבר בגמרא )ב“מ לח ע“א(: המפקיד פרות אצל חברו, אפילו הם נרקבים לא יגע בהם. ומדוע, כי רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו. פרש רש“י: חביבה עליו על ידי שעמל בהן. דבר שהאדם עמל בו, חביב עליו. העמל במצוה, ההכנה אליה, הדקדוק בה, מחבבה. ועל כן אמרו: ”יפה אחד בצער יותר ממאה שלא בצער“ )אבות דרבי נתן ג, ו(. כי ”לפום צערא אגרא“ )אבות פ“ה מכ“ג(. ומעתה יובן מדוע אין צורך לצוות בפרוש על השמחה בפסח- כלום יש חג שעמלים לקראתו ובהכנתו יותר מחג הפסח - - וכשזוכים, ומגיעים, והבית נקי, והשלחן ערוך, והמצות מוכנות, וכל מצרכי הסדר והחג, כמה גדולה השמחה! )והגדת - ר“י גלינסקי(

ורחץ

באור נפלא בחלוק הלשון שבין "ורחץ" ל"רחצה"מובא בהגדה של פסח עם פסקי הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל: נטילת ידים לסעודה היא מצוה הנוהגת בכל ימות השנה, אבל הנטילה על דבר שטבולו במשקה נהגו לטול רק בליל הסדר ולא בכל ימות השנה. דבר שעושה אותו האדם כל ימות השנה. אין צריך לזרזו שיעשהו מאחר שהוא רגיל בכך, מה שאין כן בדבר שאינו רגיל שיש לזרזו בעשייתו. זהו החילוק בין "ורחץ" ל"רחצה". "רחץ" הוא ציווי. ו"רחצה" הכוונה שעכשיו הוא זמן נטילת ידים. והבאור הוא כך: כשעומדים לפני הטבול של כרפס במי מלח, שכל ימות השנה אינו נוטל ידיו עליו, יש לצוותו על הנטילה בדרך צווי וזרוז, אבל כשעומדים לפני הנטילה על הפת, שהוא דבר שרגיל בו כל ימות השנה, אין צריך לזרזו על כך רק לומר לו ולהזכירו שכעת הוא זמן הנטילה. ומה טעם הקפידו באמת בליל פסח ליטול ידיים לפני שאוכלים דבר שטבולו במשקה, מה שלא נהגו בו כל ימות השנה? בפשטות, דין זה מיוסד על קדושת הלילה, שמשום קדושת הלילה מקפידים גם בדבר זה. לכן אמרו: "קדש ורחץ" עם ו' החיבור, שמשום "קדש" משום קדושת זה הלילה - לכן יש לרחוץ את הידיים גם על דבר שטבולו במשקה. )רבי ישראל דוד שלזינגר(

כרפס, יחץ מגיד

 בסדר הפסח שערך הרב הקדוש רבי דוד‘ל מטולנה זצ“ל, אמר    לתלמידיו: כרפ“ס - כ‘לל ר‘אשון פ‘ה ס‘תום. סתום פיך ואל תרבה שיחה, ואז - ”יחץ מגיד“, ומה שברצונך להגיד - אך את החצי תגיד... )חד גדיא(

יחץ

טעמים רבים נאמרו בענין גניבת האפיקומן, אך כדי לשמוע את באורו של ה"חתם סופר" אודות המנהג שהשתרש בכל תפוצות ישראל צריכים היו להמתין שעות אחדות, ומעשה שהיה כך היה: לחתם סופר היו כמה בנים, ואחד מהם, הרב שמעון סופר, שימש כרב בקראקא. בהיותו בן שבע, סמוך על שולחן אביו הגדול, הקשה הילד: "מה טעם מנהג גניבת האפיקומן?" לפליאתו שתק אביו והמשיך בעריכת הסדר כשהוא מתעלם מן השאלה. הילד לא ההין לחזור על הדברים. יראת כבוד עצומה מלאה את לבם של כל הנוכחים בסדר שנהג ה"חתם סופר" לערוך. פניו בערו כשלהבת אש והאירו כגלגל חמה בצהרי היום, עד שהרבי מבעלזא העיד, כי במהלך כל הלילה לא הצליח איש להתבונן בפניו! ואמנם אחת מכלותיו של ה"חתם סופר" הגיעה מגליציה, ובפסח הראשון לאחר נישואיה הוזמנה להסב בליל הסדר בבית חמיה. שמוע שמעה את המספרים אודות פניו הלוהטות באש של קדושת לילה זה, ברם נדמים היו לה הדברים מופרכים ובעלי קורטוב של גוזמא. "אני אוכל להסתכל" קבעה בבטחון. כשהציצה אליו בפעם הראשונה - הסיטה מיד את המבט. מעולם לא ראתה מראה נורא הוד שכזה! נרגעה מעט ושלחה אליו מבט נוסף, ושוב היתה מוכרחה להסב פניה. "בפעם השלישית, שבה העזתי לנסות" -ספרה - "חשתי כאילו השמש עצמה חותכת את עיני. אכן, נכונים הדברים ששמעתי. מראה פני מלאך היה לו באותו לילה, ואיש לא יכול להתבונן בו". נקל להבין, אפוא, שכאשר נוכח הבן הצעיר, שאבא אינו משיב לו, סכר פיו - ושוב לא הקשה על הענין. השעה היתה ארבע לפנות בוקר כאשר הסתיים הסדר. ה"חתם סופר" נשא את עיני קדשו לעבר בניו ואמר: "שמעל'ה, שאלה יפה שאלתי אותי. דע לך, שכל ליל הסדר נתקן לזכר הארועים שהתרחשו במצרים. התורה הקדושה מספרת שבליל פסח, כאשר הוציאו היהודים מבתי המצרים את רכושם, היו הכלבים אמורים לנבוח בקולי קולות על הגניבה המתרחשת למול עיניהם, אבל בכל זאת לכל בני ישראל לא חרץ כלב לשונו - הקב"ה עשה נס, וכל הכלבים שתקו. כדי לזכור בלילה הזה את הנס שעשה הקב"ה על מנת שבני ישראל יוציאו רכוש מבתי המצרים, נתקן המנהג של גניבת אפיקומן". התישבו הדברים על לב הבן, אולם עדיין תמה היה: "אבא" - העז לבסוף - "שאלה זו שאלתי אותך בתחילת הסדר, כשעשינו 'יחץ' מתי עלה פירוש זה ברעיונך?" "תוך כדי השאלה" "מדוע, אם כן, המתנת עד לסיום הסדר כדי להשיב לי?" ידוע ידע היטב, כי כל הנהגה שנוהג בה אביו הגדול לימוד היא צריכה. נענה ה"חתם סופר" ואמר: "ליל פסח הוא לילה שכולו אמונה. ואמונה, פירושה: לעשות בין אם אני מבין ובין אם אני איני מבין, משום שכך צוני הבורא יתברך וחכמינו הקדושים. לעיתים עלול האדם לטעון שאין הוא מסוגל לעשות מבלי להבין, לכ ן   התעלמתי מן השאלה, ובכך גרמתי לך לקחת את האפיקומן, על אף שלא הבנת את משמעותו. כעת, אתה עצמך מהוה ראיה לכך שאפשר גם אפשר לעשות מעשה - מבלי להבין את משמעותו, וכך חדר לתוך לבך עוד נתח של אמונה, שהיא סוד קיומו של עם ישראל. )רבי אהרון טויסיג(

מגיד - מעלת סיפור יציאת מצרים

בזוהר )רעיא מהימנא שמות פרשת בא דף מ‘ עמוד ב‘( מרחיב בביאור מעלת סיפור יציאת מצרים וכך כותב שם: כל אדם שמספר ביציאת מצרים ושמח בזה הסיפור, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא - ושמחה זו תהיה גדולה מכל השמחות! ואף הקב“ה שמח בסיפור זה שבאותה שעה שבני ישראל מספרים בניסי יציאת מצרים הקב“ה מקבץ את כל המוני מלאכי מעלה ואומר להם: לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בני ושמחים בגאולתי. ובאותה שעה באים כל המלאכים, מתקבצים ומתחברים יחד עם כל ישראל ושומעים סיפור של השבח ששמחים ישראל בשמחה של גאולת קונם. אז באים המלאכים ומודים ומשבחים להקב“ה על כל אותם הניסים והגבורות שעשה לישראל ומודים ומשבחים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ ששמחים בשמחת הגאולה של קונם. אז נתוסף להקב“ה כח וגבורה למעלה. וישראל, ע“י הסיפור של יציאת מצרים, נותנים כח לקונם כמלך שנוסף לו כח וגבורה כשמשבחים את גבורתו וגדולתו ומודים במלכותו, ואז כולם מפחדים ממנו ומתעלה כבודו על כולם. ולכך יש לו לאדם לשבח ולספר סיפור זה! )זוהר(

הא לחמא עניא... כל דכפין ייתי וייכול

מדוע מזמינים את האורחים כאשר מדברים על ה“לחמא עניא“, וכי לא יותר מתאים היה להזכיר את הזמנת האורחים בהקשר לתבשילים של ה“שלחן עורך“? אלא שרצה בעל ההגדה לרמוז לנו יסוד בהכנסת אורחים. ישנן משפחות שכאשר מתעתד לבוא אליהם אורח, כל בני הבית טורחים מאד מספר ימים קודם לכן ודואגים שהכל יהיה נקי ומצוחצח. תוך הקפדה יתרה על הילדים שלא ילכלכו וכו‘, הארוח נהיה מבצע חד שנתי, כשבעצם בני הבית לא רוצים לראות אורחים מתאכסנים אצלם. אבל המשנה באבות אומרת ש“יהיו עניים בני ביתך“, כלומר שתכניס אותם ל‘אי סדר‘ הזה של בני ביתך בחיי היום-יום... לכן מזמינים אנו את העניים להתארח על שולחננו כאשר מונח עליו רק לחם עוני ולא משהו מיוחד, להראות שבבית הזה אין הכנות מיוחדות לקראת האורחים... )ומתוק האור(

כל דכפין

בתחילת ליל הסדר עומד בעל הבית ומכריז שכל מי שרעב מוזמן לבוא ולאכול, והדברים תמוהים - וכי יתכן שמדובר בהזמנה מעשית? ראשית, הלא אף אדם אינו ממתין בליל הסדר בבית הכנסת ומצפה להזמנה, אלא כל אחד מתכונן כבר שבועיים קודם לכן לקיים את מצוות היום, ואם אין לו בית מסודר להיות בו הוא דואג להתארח במקום כלשהו בלילה זה. או, נעזר בארגוני צדקה הנותנים "קמחא דפסחא", ומפנים אותו למקום כלשהו. שנית, אם היתה ההכרזה נעשית בבית הכנסת היא היתה מובנת יותר, ואפשר היה לקשור אותה לאדם ש'נתקע' ברגע האחרון, אבל ההכרזה נאמרת בבית הפרטי של האדם, מאחורי דלת סגורה ומסוגרת - מי כבר מסוגל לשמוע אותה ולבוא בעקבותיה? אלא, שהרמב"ם אומר שבכל חג האדם אינו צריך לשמוח לבדו, כי אם לדאוג שיהיו עניים בני ביתו, וזוהי שמחת חג אמיתית. רמז לחיוב מיוחד זה בליל הסדר מביא הגר"א מן הפסוקים בתורה שבהם נצטוינו על הפסח - בחומש שמות נאמר )יג, ז(: "מצות יאכל את שבעת הימים" ואילו בחומש דברים כתוב )טז, ח(: "ששת ימים תאכל מצות". השינוי בין הפסוקים מתבטא לגבי היום הראשון של פסח, שעליו נאמר 'יאכל' בבנין נפעל, לעומת שאר ששת הימים שבהם נאמר 'תאכל' בבנין קל, ללמדנו כי בלילה הראשון יש ענין מיוחד להזמין אורחים, וזהו 'יאכל' בבנין סביל, שהרי הוא מאכיל אותם, ועליו לתת להם עד כדי שביעה ממש. את הענין המיוחד להזמנת אורחים דוקא בליל הסדר מבאר רבי משה שטרנבוך בספרו "מועדים וזמנים" בכתבו כי המשימה הקשה ביותר בליל הסדר היא להרגיש את עצמו בן חורין וכדי לעשות זאת צריך האדם לעשות כל מיני פעולות, כמו הגשה בכלים נאים וכן הזמנת אורחים. בשל חיוב זה דואג האדם לאורחים שיסעדו על שולחנו, הוא מטלפן ל"חברת הכנסת אורחים" ולבית הכנסת, וברוך ה', עולה בידו להשיג כמה אורחים. הרגשתו שלו מרוממת, אלא שהעני המוזמן אינו מצליח להתחבר לאותן תחושות. הוא יושב לו ומהרהר: הלא אני משמש עבור בעל הבית כלי חפץ, הוא הזמין אותי רק משום שהיה צריך להרגיש את עצמו בן חורין... עלי אפוא, לשבת יפה ואוי לי אם טפת יין תשפך כאן   על המפה! כך שבעוד בעל הבית יושב מרוצה מכך שיש לו אורחים והוא בן חורין, מתמרמר העני: הוא משתמש בי כדי להיות יותר בן חורין, ואני יושב לי כאן כמו תרנגול הודו!... אלא, שמחשבות אלו פגות, כאשר שומע העני את בעל הבית מכריז "כל דכפין" ואומר כי על אף שבקרבן פסח צריך מנוי, ואפילו יבוא העני הגדול ביותר אי אפשר לתת לו ממנו אלמלא התמנה עליו, מכל מקום הוא צריך כעת אורחים ואילו היה יכול היה הולך ומחפש אחריהם כעת, או שהיה רוצה לצרפם לקרבן פסח, על אף שלפי ההלכה הענין אסור. בשמעו את ההכרזה אומר העני: הלא אני כאן האורח העני! מדוע דרושים לו עוד אורחים? אהה... אין זאת, אלא שאני נחשב כנראה כבן בית, והוא מחפש לו עניים אחרים... מותר לי, אפוא, לזוז מעט ואפילו לשפוך קצת יין על המפה... מחשבות אלו משפרות את הרגשתו ויוצרות גם לו אפשרות להרגיש את עצמו בן חורין, למרות העובדה שהוא מסב לשולחן אחרים! נמצא, שאין ההכרזה מכוונת אל העניים שבחוץ - אלא על העניים שבתוך הבית פנימה, ומשום כך אינה צריכה להאמר בבית הכנסת, כי אם דוקא אל מול השולחן הערוך! )רבי ירחמיאל קראם(

כל דצריך ייתי ויפסח

 אין לפרש דקאי על הקרבן פסח שהרי אין הפסח נאכל אלא למנוייו, אלא מיירי בזמן הזה, שאין לנו קרבן פסח וקאמר ”ייתי ויפסח“ שיעשה את חג הפסח באכילה ושתיה, וקאמר ”השתא הכא“ אני יוכל להזמינו לאכול ולשתות אבל ”לשנה הבאה בארעא דישראל“ ולא אוכל אז להזמינו דאין הפסח נאכל אלא למנוייו )פסחים ס“א א‘( וכי תימא מה יעשו אז העניים שלא הזמינום מערב יו“ט ולא שחטו עליהן הפסח על זה קאמר ”השתא עבדי, אבל לשנה הבאה בני חורין“ ויהיו כולן עשירים ולא יצטרכו לכך שאחרים יזמינום. )טעמא דקרא - פסח(

וכאן הבן שואל

 אביו של האדמו"ר הזקן מבעלזא זצ"ל התאמץ פעם בליל הסדר לעשות לפניו שינויים רבים, כדי שיראה הבן וישאל. למרות כל המאמצים סתם הילד - שעתיד להנהיג את הקהילה החסידית המפוארת - את פיו, ולא שאל מאומה. בתום ליל הסדר, שאל אביו: "היתכן? האם לא ראית כל שנוי בהנהגותי? מדוע לא שאלתי דבר וחצי דבר?" והילד השיב לתומו: "אבא, הרי אתה זה שאומר לי תמיד שעל אבא לא שואלים שאלות.. כל מה שאבא עושה, זה טוב. לכן, גם על השנויים הרבים שעשית הלילה, לא שאלתי שום דבר..." )האדמו"ר מבעלזא(

וכאן הבן שואל

בהגדות רבות נכתב לפני "מה נשתנה": "וכאן הבן שואל". ובספר תולדות ה"תפארת שלמה" מובא מעשה באברך חשוך בנים שערך את ליל הסדר על שולחנו, ושמע מפיו שזהו הזמן המסוגל לבקש על בנים ולהוושע. בהטעימו שהדברים רמוזים בתבות הללו: "וכאן" - כעת, בלילה הזה, "הבן שואל" - יכול כלאחד ואחד לשאול מאביו שבשמים בן. אותו אברך ניצל הזדמנות זו, ולשנה הבאה זכה לחבוק בן זכר. גם ה"עקדת יצחק" כותב שפסח הוא זמן מסוגל לזכות לבנים, ולבנים טובים, ושעת רצון הוא לבקש מהשי"ת שנזכה להיות בבחינת "בנים למקום". כעין זה כתב גם ה"בית אהרן" בשם אביו: "רצה לומר, כאן יכול הבן ישראל לשאול ולבקש מאביו שבשמים כל מה שצריך, ולקבל חיות על כל הדברים בלילה הזה, ולהשיג מה שלא עמל ויגע על זאת". בהמשך דבריו הוא מדגיש, כי עובד ה' באמת יכול לקחת מלילות הסדר הרבה שמחות והשגות רוחניות, ואין כוונתו שדוקא אנשים גדולים ובעלי מדרגה מסוגלים לזכות בכך, אלא אפילו האנשים הגסים ופחותי הערך יכולים לזכות וכל אחד יכול לקחת כפי ערכו. )רבי אהרון טויסיג(

כולנו מסובין

יש התמהים: מפני מה תקנו לשתות את כוסות היין ולאכול את כזית המצה באופן של הסבה, הן לכאורה הרבה יותר מתאים לבן חורין לאכול את המצה ולשתות את היין כשהוא יושב זקוף על כסאו, באופן שהיין לא ישפך ולא יפלו פרורים מהמצה... באור נפלא בענין אמר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל: בליל הסדר על האדם לעשות סדר בסדרי העדיפויות שלו. הקב"ה גאל אותנו ממצרים כדי שנעבוד את עבודת ה', לא כדי שנאכל מצות ונשתה יין. לכן, גם בלילה הזה יש לנו אמנם 'שולחן עורך' אוכלים סעודת חג, אבל ה'שולחן עורך' נקבע בסוף ה'סדר' ועל פי רוב האכילה נעשית במהירות. את רוב הלילה הננו משקיעים בחלק ה'מגיד', מרבים בסיפור יציאת מצרים, מדברים דברי תורה, ולא עושים עסק מהסעודה. ובמה מראה האדם שאת האוכל הוא מעריך פחות? יש כלל: מי שמתקרב לדבר - סימן שהדבר חשוב לו ונצרך לו ביותר. אם אדם מתכופף ממקומו ומתקרב אל האוכל - בידוע שהאוכל חשוב בעיניו יותר מדברים אחרים. בתקנת ההסבה בליל הסדר רמזו חז"ל לכל יהודי: אתה אל תתקרב לאוכל, אל תשפיל את ראשך לכוונו, אלא תשב בהסבה ואת האוכל תביא אליך, כך תדע שהנך בן חורין אמיתי בנקודה זו של קיום המצוות. )הגרי"ש אלישיב(

ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו... משועבדים היינו לפרעה

לכאורה אינו מובן, שהרי גם כיום הננו משועבדים! וגם אם יטען מי שיטען שהיום מצבינו אינו בגדר שיעבוד, אך מה עם   אותם יהודים שהיו במחנות ההשמדה של היטלר, ימ“ש, הרי גם הם אמרו מילים אלו: ”אלו לא הוציא הקב“ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה“, כלומר, עכשיו ב“ה אנחנו לא משועבדים לאף אחד... הלזאת יקרא לא משועבדים?! אומר הבית הלוי: התשובה טמונה בסיפא של הדברים: ”משועבדים היינו“ לא עבדים אלא, משועבדים! מה ההבדל בין שיעבוד לעבדות? כשהקב“ה הוציאנו ממצרים, לא היתה כונתו יתברך להוציאנו מעבדות לחרות. בשום אופן לא! אנחנו היינו עבדים ונשארנו עבדים. רק שקודם היינו עבדי פרעה ועכשיו נהיינו עבדי הקדוש ברוך הוא. אנחנו לא יצאנו לחופש, יצאנו לעבדות. מהי כאן, אפוא, היציאה? היציאה היא רוחנית. היינו משועבדים לאדם, היינו משועבדים לתאוות, וכשיצאנו ממצרים נהיינו בני חורין בנפש. מלבד זאת גם קבלנו את התורה, והתורה עושה אותנו בני חורין לתמיד. היהודים הם עם של בני חורין, כמו שאמרו חז“ל ”אין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתלמוד תורה בלבד“ )במדבר רבה י, ח( )בית הלוי(

עבדים היינו

בגמר השאלות ואמירת מה נשתנה האב צריך לתרץ ולהסביר לכל אחד מבניו כפי הבנתו, והיום יש רבים ששומעים מהבן אמירת מה נשתנה ואומרים עבדים היינו וגו' ולא מסבירים לילד כלל, אף שהוא בגיל שמסוגל כבר להבין לפחות קצת, ומבטלים בזה עיקר מצות והגדת לבנך, וצריך ליזהר להסביר לילדים ולמסובין מהות חובת הערב, ואני רגיל מדי שנה בשנה לספר בקטע זה של עבדים היינו סיפור מהקדוש ה"חפץ חיים" זצ"ל, ובזה יבינו תוכן הלילה. בזמן הפרעות באוקראינה שנהרגו ונטבחו רבבות יהודים על קידוש השם הי"ד, היה הקדוש ה"חפץ חיים" אצל רופא אחד שהתחיל לשאול אותו איך הקב"ה כביכול מסוגל לראות היאך מייסרים את עמו באכזריות שכזו ולשתוק על כך. הח"ח זצ"ל נתעטף בשתיקה ולא השיב לו. אמר הרופא תאמין לי שאני מתחיל לפקפק אם יש אלקים בעולם, השיב לו הח"ח זצ"ל אני מפקפק אם אתה רופא או לא. מיהר הרופא להראות לו תעודה תלויה על הקיר המאשרת שהוא רופא מוסמך, הח"ח זצ"ל הסתכל וראה שתאריך כתיבת התעודה הוא מלפני ארבעים שנה, ואמר לרופא יתכן שבשעתו אכן הוכחת שאתה יודע לרפא, אבל מנין לי לדעת

שעכשיו אתה עדיין רופא, השיב הרופא שאין שום טעם לערוך כל פעם בחינות אלא מספיק שנבחן פעם אחת בשעתו. א"ל הח"ח זצ"ל תדע לך שגם לגבי הקב"ה כן הוא, לפני שמסר לנו את התורה והעמידנו בנסיונות הרבה מתוך הסתר פנים, הראה לנו נסים ונפלאות להוכיח שהוא משגיח בעולם הזה, ואמר לנו כביכול זוהי התעודה שלי שאני משגיח בעולם, ועליכם למסור ידיעה זו לדורות הבאים אחרים עד עולם, ולכן אע"פ שהיום רצונו יתברך לנהוג בהסתר תוך הסתר, עד שצריך מסירות נפש בחיים כדי לקיים תמיד את רצונו, אבל כביכול התעודה היא הנסים שארעו בשעת יציאת מצרים, ובכל דור בליל ט"ו עלינו להאריך בסיפור נפלאות דמצרים שהיא התעודה שלו, וזהו מה שנאמר חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שהנסים והנפלאות עשה הקב"ה מתחילה למען כל בית ישראל לא רק אלו שהיו אז אלא למען כל הדורות שיעמדו עד זמנינו, ולכן נחשב הדבר כאילו היינו אנו בעצמנו עבדים במצרים ויצאנו משם בנסים שהראה הקב"ה, לא רק לדור ההוא אלא גם לנו, וגם אותנו גאל עמהם הקב"ה מחסרון האמונה ע"י הנסים האלו. )טעם ודעת(

עבדים היינו לפרעה במצרים

כאשר משיב האב לבנו ואומר ”עבדים היינו לפרעה במצרים“ - אמר הגאון רבי שמעון סופר, בעל ה“מכתב סופר“ - יש לכך תשובה על השאלה מדוע הלילה הזה אנו אוכלים מצה, שהרי נגאלנו ממצרים ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ מחמת החיפזון. כמו כן יש בכך תשובה לשאלה מדוע הלילה הזה אנו אוכלים מרור, שהרי המרור הוא זכר לשעבוד המר שנשתעבדו אבותינו במצרים. גם על מנהג ההסיבה שאנו נוהגים בלילה זה יש בכך תשובה, שהרי ההסיבה היא דרך חירות ובלילה זה גאלנו הקדוש ברוך הוא לחירות עולם. אולם - שאל רבי שמעון - מה תשובה יש במילים אלה על שאלת הבן לאביו בעניין טיבול הכרפס: שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים. ומה בכך שהיינו עבדים לפרעה, האם זו סיבה להטביל כרפס במי מלח?!... אלא - השיב רבי שמעון - אילו לא גאל הקב“ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים עד עצם היום הזה, ודרכו של עבד שבשעה שהוא עובד בשדות אדוניו הוא אוכל מירק השדה כמות שהוא, ללא כל טיבול או תוספת, על כן אנו מראים בלילה הזה שיצאנו לחירות ואנו אוכלים ירק מטובל כדרך בעלי בתים ולא כעבדים. משום כך כאשר משיב האב לבנו ואומר: ”עבדים היינו“ יש בכך תשובה גם לשאלת טיבול הכרפס. )ר‘ שמעון סופר(

משועבדים היינו לפרעה במצרים

שאלו את הגר"ח קנייבסקי שליט"א וכי פרעה היה יכול לחיות כל כך הרבה שנים עד שהיינו משועבדים לו עד היום, והשיב בפשיטות, כי מצינו שכל המלכים במצרים קראו להם פרעה, וכמבואר במלכים ב' פכ"ג פסוק כ"ט על הפרעה שהיה בימי יאשיה המלך, ושם פסוק ל"ג על פרעה שהיה בימי יהואחז, ובישעיה פרק י"ט י"א על פרעה של זמנו, ובפרק ל"ו ו' )בענין חזקיהו( ובירמיהו פמ"ג ט' על פרעה שבימי ירמיה הנביא בזמן נבוזרדאן, ועיין שם פמ"ד פסוק ל' הנני נתן את פרעה תפרע מלך מצרים, ושם פמ"ו ב' פרעה נכו מלך מצרים, ויעוין שם בפסוק י"ז. ובעוד מקומות. וזה הכוונה משועבדים היינו לפרעה במצרים, לאותו פרעה שישלוט אז במצרים )ועי' רש"י תהלים ל"ד א'(. )שיח הפסח(

ואלו לא הוציא הקב“ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים

 מדוע היינו משועבדים? תמה הגאון רבי משה סופר, בעל החת“ס, והרי בתורה נאמר: ”ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה“ ולאחר תום זמן זה היינו יוצאים לחירות ממילא?... אלא - תירץ החת“ס - בגמרא מסכת בבא מציעא )דף פה( מובא: ”אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם“! כמו בתורה הקדושה - אמר החת“ס, כך הוא גם להבדיל בכוחות הטומאה. כאשר אדם ובנו בן בנו שקועים בטומאה שוב אין הטומאה פוסקת מזרעו לעולם. על כן כאשר היו אבותינו במצרים אף שעיקר הגזירה היתה שעבוד של ארבע מאות שנה, מכל מקום כיון שהיו שקועים בטומאה לא היו יכולים להניצל ממנה לולא גאל אותנו הקב“ה משם. דבר זה, סיים החת“ס, מדוייק היטב בדברי בעל ההגדה שאמר: ”ואילו לא הוציא הקב“ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים“, ”אנו ובנינו ובני בנינו“ - שלושה דורות דווקא, כיון שאז שוב אין יכולים להינצל בעצמם!! )חתם סופר(

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח

עיין בנצי"ב שכתב שאין לפרש דהכוונה על המרבה בתוך זמן החיוב, דא"כ לא שייך לומר דהוא רק משובח כיון שזהו קיום יותר גדול של המצוה וכמו באוכל מצה יותר מכזית שמקרי קיום גדול יותר של המצוה. ולכן פירש שהכונה היא על לאחר גמר החיוב כמו לר' אליעזר לאחר חצות )שאז נגמר זמן אכילת מצה לדידיה( ולר"ע אחרי עלות השחר )שאז נגמר זמן אכילת מצה לדידיה(, ואע"פ שזמן חיוב הסיפור נגמר, מ"מ גם לאחר זמנו יש ענין של משובח ]עיין הגדת הלקט )סימן ריח( ואכמ"ל[, והטעם מכיון שאז יש עדיין מצות זכירה, א"כ שייך משובח על מצות סיפור. אמנם אפשר לבאר שהכוונה היא גם לזמן החיוב ממש, דהנה יש מי שפירש דהרי זה משובח לא קאי אגברא רק אמצוה גופא דהיא משובחת. ונראה דהוא מלתא דהידור מצוה. והנה מצינו הידור מצוה בכמות וכן הידור מצוה באיכות, אך בעל ההגדה מתחיל ב'מרבה' דהיינו הידור בכמות ומסיים דהרי 'זה' משובח ומשמע שהוא הידור באיכות. אכן יש לומר שכוונת בעל ההגדה היא דעל ידי ריבוי הכמות של הסיפור מתרבה גם האיכות. והטעם, מפני שאיכות המצוה היא עד כמה הסיפור מרבה ומביא לידי אמונה בניסי ד' ובהשגחתו על כלל ישראל, ומכיון שע"י ריבוי הסיפור מתרבה האמונה א"כ חשיב זה גם ריבוי באיכות והרי זה משובח. ולפי זה מיושבת קושית הנצי"ב, דאין הכי נמי שכשמרבה בכמות מוסיף הוא גם בגודל הקיום, אך מלבד זאת נוסף גם ריבוי באיכות, וכוונת בעל ההגדה היא לא על הריבוי בכמות אלא דהרי זה משובח שנוסף מחמתו באיכות. )הבינה והברכה(

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי"ז משובח

נחלקו חכמי ישראל עד מתי סוף זמן אכילת קרבן פסח ומצה, לרבי אלעזר בן עזריה זמן האכילה הוא עד חצות הלילה, ולרבי עקיבא זמן האכילה והא עד עלות השחר ]ברכות ט, א[ פסחים קכ, ב(. וכתבו האחרונים שמסתבר שזמן קיום מצות "סיפור יציאת מצרים" תלוי גם כן במחלוקת זו, דלרבי אלעזר בן עזריה שזמן אכילת קרבן פסח ומצה הוא רק עד חצות - הוא הדין שה"הגדה" צריכה להאמר עד חצות, שהרי נצטווינו לאומרה "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", וכיון שזמן חיוב מצה ומרור הוא רק עד חצות- גם חיוב סיפור יציאת מצרים אינו אלא עד חצות. ולרבי עקיבא שזמן אכילת קרבן פסח ומצה הוא עד עלות השחר - הוא הדין שה"הגדה" זמנה עד עלות השחר. ובזה מבאר כמין חומר ה"משך חכמה" )סוף פרשת בא( את סמיכות דברי בעל ההגדה: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח - מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון וכו' והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה", שהנה התנאים הללו שהיו מסובין יחדיו - רבי עקיבא סבור שזמן קיום המצוה הוא עד עלות השחר, אבל לעומתו: רבי אלעזר בן עזריה, ורבי אליעזר הסובר כמותו )ברכות ט, א(, סבורים שזמן קיום מצות סיפור יציאת מצרים אינו אלא עד חצות, ומכל מקום כולם יחדיו היו מספרים ביציאת מצרים "כל אותו הלילה". ולכאורה מה להם לרבי אליעזר ורבי אלעזר בן עזריה לספר כל הלילה? הלא הם סוברים שזמן החיוב אינו אלא עד חצות - ותו לא! ועל כרחך מוכרחים אנו לומר שיש דין מיוחד - תוספת לחיוב, והוא ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". ומעתה שפיר מדוייק לשון בעל ההגדה: וכל המרבה לספר ביציאת מצרים - פירוש: אפילו יותר מן החיוב - הרי זה משובח. ומביא ליסוד זה ראיה: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע" וכו', והיינו: שהרי רבי אליעזר ורבי אלעזר בן עזריה סוברים שסיפור יציאת מצרים אינו אלא עד חצות, ומכל מקום "והיו מספרים" - כולם יחדיו "כל אותו הלילה" ומה להם לספר בזמן שאינו חיוב לדעתם? מזה מוכח ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרים" אף יותר מחיובו "הרי זה משובח". והדברים נפלאים. )ליקוטי אב( -"

כולנו זקנים"

 נשאל הגרי"ש אלישיב זצוק"ל לאחר שאומרים "כולנו חכמים, כולנו נבונים" ועומדים לומר: "כולנו יודעים את התורה", מה מוסיף ש"כולנו זקנים". אולי משום כך יש שאינם גורסים כן. וענה בקצרה: הזקן, שייך לדור הקודם - ובדור הקודם, גם החכמה וגם הבינה, וידיעת התורה, היו במובן אחר לגמרי! ואמר: זהו שאמרו )שבת קיב ע"ב(: אם הראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם. דהיינו, אםאתה מבין שהראשונים הם כמלאכים, סימן שיש לך שכל ואתה בן אדם. אבל אם אתה סבור שהראשונים היו כבני אדם, אזי אנו כחמורים, מעידים בעצמנו שאין לנו שום  השגה חסרי שכל... ואף כאן, "הוא היה אומר". הלא זו היתה מהותו. חכם, ונבון, ויודע את התורה - וזקן. לא בשנים בלבד, אלא במושגי הדורות הקודמים! ואמר רבנו )דברי אגדה רס( שתקנו עליהם בקשה מיוחדת: "על הצדיקים ועל החסידים ועל זקני עמך בית ישראל ועל פליטת סופריהם". מדוע מתפללים על 'פליטת הסופרים', ולא על הסופרים עצמם? אלא שאמרו )קידושין ל ע"א( שלפיכך נקראו ראשונים 'סופרים' שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. אין לנו בדורנו כמותם, אבל יש להתפלל "על זקני עמך בית ישראל ועל פלטת סופריהם" אלו שנשתירו מהם והכירום, והם המגשרים בין הדור הקודם לדור הבא! ובענין זה הביא רבנו )דברי אגדה, קעז( דברי הכתוב )עזרא, ג יב-יג(, שבחנוכת בית המקדש השני "רבים מהכהנים והלויים וראשי האבות והזקנים אשר ראו את הבית הראשון בוכים בקול גדול, ורבים בתרועה בשמחה להרעים קול, ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם" שהצעירים שמחו, והיה במה לשמוח, בנין בית הבחירה והשבת העבודה על מכונה. אבל לזקנים היו מושגים אחרים. כי בבית שני הלא חסרו הארון, והאורים והתומים, והשכינה )יומא כא ע"ב( והם זכרו ובכו - אשרנו, שלאחר החורבן הנורא אנו חווים שיקום ופריחה של עולם התורה. אבל הזקנים שזוכרים את הדור וגדולי הדור שלפני החורבן, בוכים... )ישא ברכה(

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה

מעשה זה הינו המשך לנאמר קודם לכן - "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", ומספר בעל ההגדה מעשה באותם תנאים שהאריכו בסיפור יציאת מצרים. ורבים הקשו, מה התחדש במעשה זה? וכי תנאים אחרים לא הרבו לספר ביציאת מצרים? והאמוראים, כדוגמת אביי ורבא לא ספרו, והגאונים, והראשונים, והאחרונים? הלא כל יהודי מספר ביציאת מצרים כל הלילה! מה הרבותא במעשה זה? ביאר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל: הנה כשנתבונן מעט בגאולת מצרים נראה, שכלל ישראל במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה, עוד רגע קט והיו נכנסים ל'שער הנ', כמעט אבודים. אם כיום היינו רואים יהודי השקוע במ"ט שערי טומאה, ודאי היינו מתיאשים ממנו ואומרים: רשע מרושע הוא זה, אין לו כלל סיכוי להינצל. אבל את בני ישראל במצרים הציל הקב"ה מתוך מ"ט שערי טומאה, והעלם לדרגה העילאית של מתן תורה, שם פסקה זוהמתם. היכן מצוי בפסח אותו כח מופלא ההופך את האדם ומשנה אותו מן הקצה אל הקצה? אומר בעל ההגדה: התבונן נא במעשה עם אותם תנאים ותראה כיצד יכול יהודי להשתנות מן הקצה אל הקצה! התנא הראשון המוזכר כאן הוא רבי אליעזר. רבי אליעזר היה בן עשירים. עד גיל עשרים ושמונה לא למד מאומה ולא ידע אפילו קריאת שמע וברכת המזון, וממצב כזה צמח והיה ל"רבי אליעזר הגדול". התנא השני הוא רבי טרפון. במסכת כלה )א, כא( מסופר שהיה עשיר גדול, בעל נכסים מרובים, שבדרך הטבע אמורים לגרום לבעליהם טרדה מרובה. אך למרות רכושו הרב, לא חשב על כלום מלבד תורה, וצמח להיות רבי טרפון. התנא השלישי - רבי יהושע בן חנניה. הגמרא )ברכות כח ע"א( מספרת שרבן גמליאל נכנס לבקרו וראה שקירות ביתו שחורים. אמר לו: "מכתלי ביתך ניכר שפחמי אתה" העניות היתה זועקת מהקירות. קירות שחורים!! היום אפילו עני מרוד, קירות ביתו צבועים בצבע לבן עם מעט לכלוכים, אבל קירות ביתו של רבי יהושע בן חנניה היו שחורים מרוב עוני. ומתוך נסיון העוני הוא צמח להיות רבי יהושע בן חנניה. התנא הרביעי - רבי עקיבא. עד גיל ארבעים לא קרא ולא שנה. כולם לעגו לו. אשתו הציעה לו ללכת לחיידר ללמוד א"ב, אך הוא אמר - "אני מתבייש ללמוד עם ילדים קטנים". מה עשתה אשתו? לקחה חמור שהיה לו שקע בגב, שמה עליו אדמה, וזרעה צמחים, הוציאה את החמור עם הצמחים לרחוב, וכולם התפעלו - ראית פעם חמור עם גינה מהלכת? ביום הראשון יצאו כל תושבי האזור לראות את הפלא הגדול. ביום השני יצאו חצי, ביום השלישי אף אחד לא יצא. אמרה לו: "כך יהיה גם אתך כשתלך ללמוד בחידר: ביום הראשון כולם יצחקו עליך, ביום השני פחות, ביום השלישי פחות, ולאחר שבוע יתרגלו ושוב לא יצחקו".   

והנה, גם אדם שמתחיל ללמוד תורה בהיותו ילד, בקושי גומר את הש"ס, אבל לדעת את כל הש"ס, בבלי וירושלמי, כשבגיל ארבעים הוא לא יודע לקרוא ולכתוב - כלום יש לו סיכוי? אבל רבי עקיבא - כנגד כל הסיכויים - צמח והתעלה, עד שהגיע למדרגה שמשה רבנו היה מתקנא בו! האחרון - רבי אלעזר בן עזריה. בימינו, כדי להיות חבר מועצת גדולי התורה צריך להיות מינימום בגיל שבעים וחמש. פחות מגיל שבעים וחמש- הוא בכלל לא מועמד. והנה יושבים גדולי הדור, התנאים הקדושים, ענקי הרוח- רבי יהושע, רבי עקיבא, רבן גמליאל, כולם יכולים להיות נשיאים, אולם אף אחד לא זוכה שימנוהו לנשיא ישראל. את מי לוקחים כנשיא? בחור בן שמונה עשרה - רבי אלעזר בן עזריה. כנגד כל הסיכויים, כנגד כל ההסתבריות, רבי אלעזר בן עזריה מקבל את המינוי המכובד. זהו הלימוד שבא בעל ההגדה ללמדנו: רצונך לראות "מעשה"? הבט בכל התנאים האלה, איך עליך להרבות בסיפור יציאת מצרים. ואם תשאל, היכן מצאנו את הכח הזה לצאת ממ"ט שערי טומאה ותוך חמישים יום להגיע למתן תורה? זה תלמד מה"מעשה" עם אותם תנאים, אשר ממצב הנראה בלתי אפשרי צמחו והגיעו למדרגתם המופלאה. זה לא סתם מעשה. טמון בו מוסר השכל עבורנו, אודות כח הפסיחה והדילוג שיש לכל יהודי בכל מצב שהוא נמצא. אין יהודי - אפילו כזה הנמצא בשפל המדרגה - שאינו יכול לצאת ממ"ט שערי טומאה ולהגיע למ"ט שערי קודשה. )לעבדו בלבב שלם(

והיו עוסקים ביציאת מצרים כל אותו הלילה

הנה בתוספתא )פסחים פי"ח( איתא, שהיו עוסקין בהלכות הפסח כל אותו הלילה, ומרן הגרי"ז מבריסק הוכיח מלשון זו, שגם בהלכות הפסח יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים. אמנם פשוט עד למאוד, שהעוסק כל הלילה בהלכות הפסח בלבד- בטל מצות סיפור יציאת מצרים, שהלא צרך לספר בניסים ובנפלאות שעשה הקב"ה עמנו ביציאת מצרים )כמו שכתב הרמב"ם בריש פ"ז מהלכות חמץ ומצה(, אלא שבכלל "כל המרבה לספר הרי זה משובח", גם העוסק בהלכות הפסח. אלא שלפי זה יקשה על אותם תנאים, מפני מה עסקו בהלכות הפסח כל אותו הלילה, וכי לא עדיף היה לעסוק בסיפורי יציאת מצרים שהם עיקר המצוה? ונראה בדרך דרש, שהלא ישבו שם רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה ושני ענקים אלו נחלקו בסוף מסכת פסחים במצות אכילת הפסח אם היא עד חצות )שיטת רבי אלעזר בן עזריה( או עד עלות השחר )שיטת רבי עקיבא(. ונראה, שכאשר קרבה שעת חצות קם רבי אלעזר בן עזריה ללכת לבית המדרש, שהרי לשיטתו שוב אין מצות סיפור יציאת מצרים, ומה להם לעסוק בסיפורי מעשיות, הלא ביטול תורה הוא. אך רבי עקיבא עמד על דעתו שעד עלות השחר נוהגת מצות הסיפור. כדי שלא תפרד החבילה, והחברותא קדישא יוסיפו בשבת אחים גם יחד, עשו פשרה, ומחצות לילה עד עלות השחר עסקו בהלכות הפסח, שיש בהם גם תלמוד תורה וגם סיפור יציאת מצרים. ואף שנראה ברור שמעשה ההגדה ומעשה התוספתא שני מעשים היו; מעשה ההגדה היה בבני ברק ושם ישבו רבי אליעזר ורבי עקיבא וחבריהם, ומעשה דתוספתא היה ברבן גמליאל וזקנים בלוד, מכל מקום נראה ש"רבן גמליאל וזקנים", היינו רבי יהושע, רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה, כמו שמצינו בכמה מקומות שנועדו יחדיו )מכות כד ע"ב, סוכה מא ע"ב( )רבי אשר וויס(

עד שבאו תלמידיהם

לכאורה פלא, מדוע דוקא התלמידים באו ואמרו שהגיע זמן ק“ש, וכי הם לא דקדקו בזה? אלא בגמרא )סוכה כח.( מסופר שיונתן בן עוזיאל היה יושב ועוסק בתורה, כל עוף שעבר היה נשרף, ובריטב“א כתוב בשם הירושלמי שאצל יונתן התלמיד היה העוף נשרף רק אם היה בתוך ד‘ אמותיו, אך אצל רבו הלל הזקן אפילו היה העוף רחוק ממנו היה נשרף, והטעם שהיו נשרפים כתוב בתוס‘ שהדברים שמחים כנתינתם בסיני שנתנה תורה באש, ובפרקי דרבי אליעזר )פ“ב( כתוב שהיה רבי אליעזר דורש ופניו מאירות כאור החמה וכו‘ ואין אדם יודע אם יום ואם לילה. לפי זה מובן דכיון שהיו עוסקים בתורה היתה אש מסביבם, ופניהם היו מאירות כאור החמה לכן הם בעצמם לא הבחינו שהגיע הזמן. ויתכן עוד על פי הנודע מדברי הזוה“ק פרשת בא )ח“ב לח.( שליל יציאת בני ישראל ממצרים האיר כיום, וכדאיתא שם ”הוה נהיר ליליא כיומא דתקופה דתמוז, וחמא כל עמא דינוי דקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה“. ומסתמא הצדיקים הגדולים ממשיכים הארות אותו הלילה בכל ליל פסח - עד שמאיר להם הלילה כתקופת תמוז, ושפיר לא הרגישו חכמי ישראל שהאיר השחר, והיו התלמידים נצרכים לעוררם ולהזכירם על כך. )ריטב“א( הטעם שאין אנו מברכים על מצוות כיבוד אב ואם, שהרי אם       מבקש האב מבנו שיגיש לו כוס משקה אם יזדרז הבן ויברך: ”אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על כיבוד אב ואם“, יהיה בכך פגיעה בכבוד אביו משום שמשמעות הדבר שללא הציווי לא היה מכיר בכבודו. ובאמת כיבוד אב ואם היא מצווה הטבועה בנפשו של האדם. כן הדבר גם בסיפור יציאת מצרים - סיים רבי יהודה לייב - כאשר הוציא אותנו הקדוש ברוך הוא ממצרים וגאל אותנו מעבדות לחירות, מאפילה לאור גדול, אנו חשים רצון עז להודות ולהלל ולספר בניסים הגדולים ההם, על כן אין אנו מברכים מאומה כי בברכה זו יש חשש של פחיתות כבוד... )שפת אמת(

אמר רבי אלעזר בן עזריה

המחלוקת בין רבי אלעזר בן עזריה לחכמים היא על הזכרת יציאת מצרים בלילות כל השנה. לפי זה צריך להבין לשם מה הובאה משנה זו כאן בהגדה? וכי יש מישהו הסובר שבליל הסדר אין מצוה לספר ביציאת מצרים? הרי בזה אין מחלוקת כי כתוב מפורש ”והגדת לבנך ביום ההוא“? שלשה תירוצים נאמרו בזה. תירוץ אחד, כתב רבינו יעקב מליסא בהגדת ’מעשה נסים‘, שהנה יש להבין, אם יש מצוה כל לילה להזכיר את יציאת מצרים, מהי, אם כן, המצוה המיוחדת בליל הסדר? התשובה היא: בליל הסדר לא די בהזכרה בעלמא, לקרוא לבן ולומר לו: דע לך, היינו משעבדים במצרים, וה‘ הוציאנו משם - וזהו. לא ולא! בכל לילות השנה המצוה היא להזכיר, אבל בליל הסדר יש מצוה מיוחדת לספר ביציאת מצרים, ולספר פירושו באריכות, עם כל הפרטים. לכן הובאה המשנה הזו כאן. תירוץ נוסף בשם הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ“ל, שהרי נאמר בפסוק: ”הנה ימים באים נאום ה‘ ולא יאמרו עוד חי ה‘ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה‘ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם“ )ירמיה כג, ז-ח(, כלומר, הגאולה העתידה תאפיל על יציאת מצרים. ואף על פי כן אומרים חכמים ”ימי חייך - העולם הזה, כל ימי חייך - להביא לימות המשיח“ - גאולת מצרים תסופר גם בימות המשיח, אף שיהיו נסים יותר גדולים. לכן הובאה משנה זו כאן בהגדה, ללמדנו על גדלות ניסי יציאת מצרים. תירוץ נוסף שמעתי מהגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט“א בשם חמיו הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט“א, שבאר כך: הרי מהות ההגדה היא ללמדנו שהקב“ה, הוא המנהיג והמנהל את העולם. ועל זה מביא בעל ההגדה את דברי רבי אלעזר בן עזריה. מדוע? בגמרא )יבמות טז, א( מסופר, שפעם הלכו רבי עקיבא רבי אלזער בן עזריה ורבי יהושע בן חנניה לבקר את רבי דוסא בן הרכינס. ”הלכו ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו, אמרה לו: רבי, חכמי ישראל באין אצלך אמר לה: יכנסו, ונכנסו. תפסו לרבי יהושע והושיבהו על מטה של זהב. אמר לו ]-רבי יהושע בן דוסא[: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב. אמר לו: מי הוא? רבי אלעזר בן עזריה. אמר: ויש לו בן לעזריה חברנו? קרא עליו המקרא הזה: ’נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו      מבקש לחם‘, תפסו והושיבו על מטה של זהב“. ממשיך רבי יהושע ואומר: ”רבי, אמור לתלמידך אחר וישב, אמר לו: ומי הוא: עקיבא בן יוסף. אמר לו: אתה הוא עקיבא בן יוסף, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? שב, בני, שב, כמותך ירבו בישראל“. וכבר עמדו המפרשים על השאלה, מדוע דוקא על רבי עקיבא אמר ”כמותך ירבו בישראל“, וכי כמו רבי אלעזר בן עזריה, לא טוב שירבו? ובארו כך: רבי אלעזר בן עזריה היה דור עשירי לעזרא הסופר. ממילא, כל אחד שהיו אומרים לו: ’נו, תהיה כמו רבי אלעזר בן עזריה‘, היה טוען: מה, אני?! כיצד יתכן? הרי לי לא היה סבא גדול כעזרא הסופר, אבי היה בן אדם רגיל מן השורה. לכן, אמר רבי דוסא בן הרכינס, על רבי אלעזר בן עזריה אי אפשר לומר ’כמותך ירבו בישראל‘, כי מה לעשות, לא לכולם יש יחוס. אבל רבי עקיבא, איזה יחוס היה לו? אביו היה גר. אם כן, ’כמותך ירבו בישראל‘, כי רבי עקיבא יראה לכולם: מי שלומד יודע, ומי שלא לומד לא יודע, אין פרוטקציה! וזה שאומר כאן ר‘ אלעזר בן עזריה: ”הרי אני“ - בא ואומר לך מי אני דבר ראשון: אני בנם של קדושים, הסבא הגדול שלי היה עזרא הסופר, עליו אמרו חז“ל )סנהדרין כא, ב(: ”ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה“. דבר שני: הנני עשיר גדול. הגמרא בשבת מספרת, שכל שנה היה רבי אלעזר בן עזריה נותן מעשר בהמה שנים עשר אלף בהמות. כלומר, נולדו לו מאה ועשרים אלף בהמות מדי שנה! דבר שלישי: כשהורידו את רבן גמליאל מהנשיאות וחפשו לו מחליף, את מי מצאו? את ר‘ אלעזר בן עזריה שהיה אז בחור בן שמונה עשרה. רק הוא היה הראוי להיות המחליף. לא פחות ולא יותר! כנראה שהיה תלמיד חכם גדול מאד. ולא עוד, אומר רבי אלעזר בן עזריה, אלא גם ”הרי אני כבן שבעים שנה“ - גם מן השמים הסכימו על המנוי שלי, והקדוש ברוך הוא עשה נס שזקנו ילבין כדי שיראה מבוגר! ולמרות הכל - ”לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות“! עם כל זה שאני כה גדול, לא זכיתי! ”עד שדרשה בן זומא“. מה היה בן זומא? בגמרא )סנהדרין יז, ב( מבואר, שבן זומא היה יושב לפני החכמים. הוא לא היה רבי, כי לא זכה להסמך. קראו לו בן זומא, על שם אביו, וממנו כן קבלו. אומר רבי אלעזר בן עזריה: מכאן עלינו ללמוד מהקדוש ברוך הוא הוא זה שמנהל את העולם. הצלחתו של אדם אינה תלויה בקשרים שיש לו וביחוס המשפחתי שלו. הכל תלוי רק ברצון הקדוש ברוך הוא! )נתיה“מ - ר“י קמנצקי - הגרי“ש אלישיב(

אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול

ידועה השאלה, מדוע חזר בעל ההגדה על המילה 'אחד' בפרטו את סוגי הבנים? והרי יכול היה לכתוב 'כנגד ארבעה בנים... חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול"- מדוע נצרכה התוספת 'אחד' לפני פרוט הבנים? ושמעתי מהגה"צ רבי סנדר ארלנגר שליט"א שבאר, כי למעשה התורה דברה כנגד כל אחד ואחד מבני ישראל, שבתוכו הוא אוגד את ארבעת סוגי הבנים! הארבעה בעצם אחד הם. כל אחד צריך לומר לעצמו 'ארבעה בנים אלו, כולם הם "אני!" כיצד?! כי בכל אחד מאתנו נמצאים הבן החכם והרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול! ומתי הם מתגלים? יש שמגלים את הבנים האלו פעם בחודש, יש כאלה שבכל יום... ישנן שעות בהן 'הבן החכם' הוא הפעיל, וישנם זמנים שמתהלך בקרבם ה'בן הרשע'... )רבי ירחמיאל מאיר צוקר(

אחד חכם ואחד רשע

המהרי"ד מבעלזא זצ"ל אמר, שספרו לאביו, המהר"י זצ"ל, שמנהגו של ה"בני יששכר" זי"ע היה להסתובב בכל ליל פסח בין בתי עירו, ולהטות אוזן למתרחש בתוך הבתים, ולאופן שבו מנהלים את הסדר גם האנשים הפשוטים ביותר. באחד הימים בעמדו באחורי אחד הבתים שמע את בעל הבית אומר: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", וכשהוא מפרט: "אחד חכם אחד רשע" הוא צועק ובוכה בבכיות נוראות, כשבכל פעם הוא מדגיש את התיבה 'אחד'. תהה ה"בני יששכר" לפשרם של דברים והחליט לנקוש על הדלת ולברר את הענין לאשורו. תשובתו של היהודי היתה פשוטה: "בכל יום כשאנו קוראים 'שמע' יש להאריך ב'אחד' ואבי למדני שבליל הסדר יש לכוון בכל פעם שאומרים 'אחד' כמו בקריאת שמע"... לשמע הדברים השתפכה הבעת קורת רוח על פני ה"בני יששכר" והוא אמר: "יהודי זה עשה מהארבעה בנים קריאת שמע". וסיים המהרי"ד כאשר שמע אבי הקדוש את הדברים השתנו פניו הטהורות לכמה גונים, והסובבים הבינו שהוא הוגה בענינים גבוהים. לאחר מכן הסביר כי בכוחו של אדם להתגבר אפילו על התכונות הטבעיות המושרשות בו מתולדתו, על ידי קבלת עול מלכות שמים, וזו היתה כוונת ה"בני יששכר", שכן בליל הסדר   מסוגלים אפילו הרשע, התם ושאינו יודע לשאול להגיע להכרה בבורא העולם ולהאמין שה' אחד! )רבי אהרון טויסיג(

רשע מה הוא אומר:

 מה העבודה הזאת לכם הרשע טוען: "מה העבודה הזאת" - כבר לו הענין, לשם מה צריך להקפיד על כל פרטי ההלכות, אפשר קצת להקל, להתפשר... ולמה הוא אומר כך? כי הוא מרגיש ש"העבודה הזאת" היא "לכם" - שלכם, לא שלו, והדברים יומחשו על פי המשל הבא: אדם עולה במדרגות לקומה עשירית, ועל כתפיו נושא הוא חבילה גדולה מלאה ביהלומים. משלמים לו עשרים דולר על הסבלות כי המעלית מקולקלת. אחרי שלוש קומות נשברת לו צלע, אחרי ארבע קומות הוא אומר - זהו, לא עולה אפילו מדרגה אחת נוספת! אלו שתי מילים יעלו אותו לקומה מאה ושתים, עם כנפים, והוא עוד יבקש שתי חבילות נוספות? "היהלומים שלך"... אם הם שלו- לא יהיה לו שום קושי להעלות אותם גם עשרים קומות! כל הבעיה אצל הרשע היא, שאצלו העבודה היא "לכם"! הוא אינו מרגיש שייכות אישית עם עבודת ה'. ממילא ברור שיחפש לעצמו התרים ופשרות. הייתי חבר בועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת. כשדנו שם בעניני דת ומדינה, הרחיבו את הרכב הועדה והוסיפו כמה חברים שאינם חברי כנסת, בין השאר הזמינו גם אותי. הגעתי לשם פעמיים, אחר כך השתעממתי ולא באתי. כשהקימו ועדה חדשה הזמינו אותי לדבר, היה שם "ראביי" רפורמי שדבר שוב ושוב על הצורך הגדול בפשרות בעניני תורה ומצוות. אמרתי להם: אסביר לכם מה ההבדל ביני לבין הבחור הזה. בבולטימור ישנה קהילה קונסרבטיבית. באותה עיר התגורר שם יהודי גדול בתורה בשם הרב שואב, יום אחד, ה"רב" של הקהילה הקונסרבטיבית שאל את הרב שואב: "מדוע אינך מצטרף אלינו, הרי גם אנחנו וגם אתם מסורתיים?" אמר לו הרב שואב: "הבדל גדול יש בינינו: אתה, את המצוות שאתה כבר מקיים, הנך מקיימן מתוך שמירה על המסורת, על הקשר לעבר, נוסטלגיה. אני, לעומת זאת, בבואי לקיים מצוות, מרגיש אני שהקב"ה עומד לפני ומצווה אותי: "אשר אנוכי מצוך היום"! "הוא הדין לעניננו" - המשכתי ואמרתי לחברי הועדה. "לבחור הזה אין שום בעיה לעשות פשרות, שכן כל הקשר שלו למצוות הוא נוסטלגיה עתיקת יומין. ממילא, בשעה שמצד אחד עומדת הנוסטלגיה ומצד שני ניצבת טרגדיה מול העינים - ברור שישאף לעשות פשרות, ואדרבה, לאכזרי יחשב אם לא יעשה פשרות. אותי, הקב"ה מצוה כל יום, הוא בא אלי כל יום לבית הכנסת, הוא בא אלי כל יום הביתה, לתוך התפילין שלי, לליל הסדר שלי, וכיון שכך - אין שום מקום לפשרות ולויתורים, כי זו עבודת ה' שלי! )רבי מרדכי דוד נויגרשל(
כפר בעיקר, ואף אתה הקהה את שיניו

במדרש תלפיות )ענף איברים( כתב דבר מופלא, שרק לישראל יש שלושים ושתים שניים, אבל לאומות העולם יש שלושים ושלוש שניים, ועכו"ם שהוא עתיד להתגייר הקב"ה בורא אותו לכתחילה עם שלושים ושתים שיניים ]ורבינו חיים ויטאל )שער מאמרי רשב"י( כתב רמז על כך מהפסוק "ולבן שינים מחלב" )בראשית מט, יב( - השיניים הם ל"ב נתיבות החכמה[. ושמעתי על רופא גוי אחד בחו"ל שהוא שונא יהודים, וכשבא אליו אדם לטיפול, סופר לו את שיניו, ואם יש לו שלושים ושתים שיניים, אינו רוצה לטפל בו. וב'מנחת יהודה' כתב, שלעכו"ם יש רק שלושים ואחת שיניים, ולפי זה פרשו דורשי רשומות את הנאמר בהגדה בדרך צחות: "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, ואף אתה הקהה את שיניו, כיון שהוא רשע וכופר בעיקר, דינו כעכו"ם, ואם כן למה לו ל"ב שינים כישראל. צריכים לשבור לו את השן המיוחדת לישראל ואז תהיינה לו ל"א שיניים בלבד כמו לשאר הגויים.. יש לציין עוד דבר מופלא הקשור לשיניים. תלמיד חכם גדול אחד, שלמד בישיבתו של ה'חפץ חיים' סיפר: פעמים רבות הייתי מגיע לביתו של ה'חפץ חיים'. פעם, כשה'חפץ חיים' היה בגיל שמונים ושלוש לערך, למרות החולשה שפקדתהו באותו יום, היה אז בעת רצון מיוחדת במינה, והדבר ניכר עליו. מחמת החולשה שכב רבינו במיטתו. לפתע הוא מורה לי להתקרב אליו, ומבקש שאפתח את פיו. כשהססתי הורה לי שנית: "תפתח את פי!" לאחר הבקשה השניה, עשיתי כבקשתו, ופתחתי את פיו הקדוש. לפני נגלו שתי שורות שיניים צחורות כשלג, מסודרות ומתוקנות כדבעי, משל היה זה ילד קטן שעוד לא הספיק לפגום את השיניים שקיבל מהקב"ה. ה'חפץ חיים' פונה אלי ומבקש דבר נוסף: "תספור נא כמה שיניים יש בפי!" גם הפעם לא איפשר לי רבינו לחשוב הרבה, והאיץ בי לספור את שיניו. מה אומר ומה אדבר; החילותי במשימה הקשה, ובסיומה הגעתי למספר שלושים ושתים, בדיוק כמספר השיניים שברא הקב"ה באדם. שן אחת לא חסרה ולא נפגמה!!!! כל השיניים היו בריאות וחזקות כביום נתינתן!!! למותר יהיה לציין שבגיל מבוגר שכזה שבו היה ה'חפץ חיים' באותה תקופה, אין הרבה קשישים שזוכים למתנה שכזו. לאחר שעשיתי את שביקש לקח ה'חפץ חיים' את ידי, ואמר בחיוך, בחיוך כזה שאי אפשר לשכוח לעולמים: "אני שמרתי על הפה שהקב"ה נתן, והקב"ה שמר על הפה שלי" - - - )הגר"י זילברשטיין שליט"א

-כנגד ארבעה בנים דברה תורה

 לכאורה היה עליו לומר, אחד חכם, השני רשע, השלישי תם, והרביעי שאינו יודע לשאול? אמר על כך הרה"ג רבי יואל מסאטמר זי"ע: הארבעה בנים הם השינויים שבתוככי אדם אחד, לפעמים הוא חכם. לפעמים הוא רשע, לפעמים הוא תם, ולפעמים שאינו יודע לשאול... אותו "אחד" שהוא חכם, הוא גם ה"אחד" שהוא רשע... הוסיף על כך הג"ר דניאל חיים אלתר שליט"א בהגדתו "חד  גדיא": הנה ד' פעמים "אחד" בגימטריא "בן", להורות כי כל הארבעה בנים משמשים בערבוביה באותו "בן"... פעמים כך ופעמים כך... )ליקוטי אב(

נגד ארבעה בנים דברה תורה

לכאורה יקשה על מה ראתה התורה לדבר כנגד הבן הרשע, הוא אינו רוצה לשמוע את דבר התורה, ואף בעל ההגדה אינו מתייחס אליו, אלא אומר לאחרים "ואף אתה הקהה את שיניו" - "אילו היה שם לא היה נגאל". וכעין זה מקשים על דברי התנא במסכת אבות )פ"ה מי"ד( "ד' מדות בהולכי בית המדרש: הולך ואינו עושה, עושה ואינו הולך, הולך ועושה - חסיד, לא הולך ולא עושה - רשע". מהי שייכותו של הרשע שאינו הולך ואינו עושה לאלו ההולכים לבית המדרש, ואפילו שכר הליכה אין בידו. והענין הוא שניתן ללמוד מאותו רשע, כיצד נראה מי שאינו הולך לבית המדרש ואינו עושה מאומה, ניכר על הרשע שהוא מבזבז זמנו להבל ולריק, מתוך התבוננות בתוצאות ההנהגה של הרשע, מתעורר האדם להתרחק מדרכיו ולהיות מההולכים ועושים. כנגד זה דיברה תורה, ולימדה פרשת הפסח והאמונה גם לבן הרשע, בכדי שנתבונן כיצד מתנהג הרחוק מתורה והרשע במעשיו. בזה מתפרשת המשנה "איזהו חכם הלומד מכל אדם", שניתן ללמוד ולהפיק תועלת רוחנית מכל אדם, ואפי' מהרחוק ביותר, כשרואים כיצד הרשע מאבד בידיו את ה"צלם אלוקים" שבו, מתחזקים בתורה ומצוות ותיקון המידות. אמנם לזה צריך להיות "חכם", שיוכל ללמוד מהרשע ולקבל תועלת, אבל שאר בני אדם עלולים להמשך במעשיהם אחר הרשע ואסור להם להתקרב ולהתחבר אליהם, אפילו רבי יוסי בן קיסמא לא התרצה לעזוב מקומו ולעבור למקום כסף וזהב. )הגדת הגרי"ש(

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה

עלינו לדעת, אמר הגאון רבי אלחנן בונים ווסרמן - כי לא כל הבנים ולא כל בני האדם שווים בדעותיהם ובהבנתם ולכך לכל אחד ואחד יש לדבר בשפה המובנת לו ובהסבר הראוי לו, שאם לא כן... משל למה הדבר דומה? לכפרי אחד שפתח בכפרו חנות בגדים ובתמימותו הרבה הביא לשם בגדים מסוגים שונים אולם במידה אחת... לא גדולים וקטנים צרים ועבים אלא מידה אחת!... ומה אתם חושבים - אמר רבי אלחנן בבת צחוק - איך נראו בני אותו כפר מכאן ואילך?... מי שהיה גבה קומה הגיעו השרוולים למרפקו והמכנסיים אל ברכיו... ומי שהיה נמוך נשרך סרח העודף אחריו על הארץ והעלה ענן אבק בהליכתו... מי שהיה רחב מתניים ובעל בשר לא הצליח לרכוס את כפתוריו ומי שהיה רזה יכל להקיף עצמו בסודר פעמיים!... ממש כך - סיים רבי אלחנן - צריכה להיות הנהגותינו עם הבנים איש ואיש כהבנתו, איש ואיש כרום ערכו! )הגר“א ווסרמן(

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

כידוע בדברי חז“ל - אמר הגאון רבי יהושע לייב דיסקין - יצחק אבינו ביקש לברך את בנו בליל הסדר ויעקב אבינו הביא לו שני גדיי עיזים אחד כנגד קרבן פסח ואחד כנגד קרבן חגיגה, וכן הביא לו יין לארבע כוסות. יצחק אבינו אכל וברך את יעקב כאשר בירך. לאחר מכן בא עשיו והביא אף הוא ציד ליצחק ואמר לו אביו: ”בא אחיך במרמה ויקח ברכתך“. אם נחשב - אמר רבי יהושע לייב - נמצא כי המילה ”במרמה“ עולה בגימטריה ”אפיקומן“ ובא לרמז שמשום ש“אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן“ שוב אינו יכול לאכול מן הציד שהביא לו! )מהרי“ל דיסקין(

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

מה תשובה יש לשאלתו של החכם בהבאת הדין: ”אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן“? שמעתי מפי מורי ורבי רבי דוד טעביל, בעל ”נחלת דוד“, שאמר בליל פסח בעת אמירת ההגדה, בשם הגאון הרב מנשה אליעזר, שכוונת בעל ההגדה, שמכיון שהחכם בא בשאלתו ורוצה באמת לדעת אמיתת הדברים, לכן משיבים ומלמדים אותו את פסח על כל הלכותיו והליכותיו, המובאות במסכת פסחים עד משנה אחרונה של ”ערבי פסחים“, המתחילה ב“אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן“. ואכן, אמר כי צריך להגיה בהגדה ולכתוב: ”עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן“. )פרי עץ חיים(   

מה העבודה הזאת לכם.

 לכם ולא לו השאלה מפורסמת, הרי גם החכם אמר ”אתכם“? והתשובה: החכם לפחות הזכיר שם שמים, ואילו הרשע אינו מזכיר שם שמים כלל - מכלל דרשע הוא... )ראשונים( -

מה העבודה הזאת לכם

כבר שאלו, שבתורה כתובה שאלת הרשע כשתשובה בצידה: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לה'" )שמות יב, כו( ומדוע בהגדה מקהים את שניו. והתשובה פשוטה: לעולם יש להקהות את שניו. אבל בתורה הם באים בכנופיה, ועד שתקהה את שניהם הם יקהו את שניך... ורבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל סיפר )דברי אגדה תנ( שנפוליון קיסר צרפת הפליג עם ציו למסע כיבושים, בדרכם תפסו ספינה של שודדי ים, הביאום לפניו למשפט והורה לתלותם על התורן. אמר לו מנהיג הכנופיה: "עיקר פשעי וחטאתי, שלרשותי מתי מספר שודדים וספינה קטנה. אילו היו לי אנשים רבים והיה לי צי ספינות, הייתי קרוי נפוליאון"... )ישא ברכה(

אף אתה הקהה את שיניו

הריטב“א, ואבדורהם פירשו כיון שאין הוא מקבל מאכילת הפסח כיון שהוציא עצמו מן הכלל, וכיון שרואה ולא אוכל שיניו קהות. מדוע דוקא הקהה את שיניו ולא בעונש אחר? ביאר בספר ”לב העברי“: כתוב במדרש תלפיות שלבני ישראל יש ל“ב שיניים, ואילו לאומות העולם יש ל“א שיניים, ורמז לדבר הוא בפסוק ”ומשפטים בל ידעום“ וגו‘, ועל הגויים נאמר ”כי לא עשה כן לכל גוי“. והנה בשו“ע )חו“מ סי‘ ל“ד סכ“ב( נפסק שאפיקורס גרוע מעכו“ם, ועל כן הרשע שכפר בעיקר והוציא את עצמו מכלל ישראל, יש להקהות את שיניו כדי שיהיו לו רק ל“א שיניים, ”כי לא עשה כן לכל גוי“. בפירוש ה“אלשיך“ ו“ערוגות הבושם“ כתבו: רשע בגימטריא 570 הפל את שניו כלומר הורד את מספר שניו = 366 מתיבות רשע, ישאר מספר 204 שהוא גמטריא ’צדיק‘. ה“בן איש חי“ )ח“א קכ“ז( ביאר, עפ“י מעשה, שר אחד שכר יהודי לשרתו למשך שבע שנים, והיה אותו יהודי מגלח זקנו, שאלו השר הלא יהודי אתה מדוע תגלח זקנך? ענה לו היהודי אם היה גידול הזקן רצוי בעיני הבורא, היה בורא את התינוק מגודל זקן, מכיון שהזקן נוסף לאדם לאחר זמן, הריהו דומה ליבלת שצומחת. אמר השר למשרתיו: תפסוהו ועקרו לו כל שיניו, נבהל היהודי ושאל מדוע? אמר השר: כמשפט אשר חרצת בעצמך, הרי התינוק נולד גם ללא שיניים, והרי השניים אצלך כיבלת שצומחת. כן הרשע האומר שאין לקיים את המצוות, כי אין חובה בהם, דא“כ ילד גם הוא מחויב, א“כ הקהה את שיניו, שגם אותם אין לי לד. )טללי אורות(

שאינו יודע לשאול את פתח לו

אם נתבונן נראה שתשובת השאינו יודע לשאול זוהי תשובתו של הרשע, מדוע? אלא ביאר הגר“א מוילנא, כיון שהבן הרשע מדבר בחוצפה ושואל מה העבודה הזאת לכם, אין כל תועלת להתווכח עמו ולחנכו, שהרי אינו שואל כדי לדעת התשובה אלא כוונתו רק לומר את שלו, לפיכך אין אביו עונה לו. אלא יתייחס האב לשאר הבנים ובפרט לתמימים שעדיין אינם יודעים לשאול, שלא ילמדו ממנו. לכן כשמדבר בבן הרשע אומר ”לי ולא לו“ ולא אמר ’לי ולא לך‘ כי מדבר עם שאר הבנים עליו. ולכן עונה לשאינו יודע לשאול את תשובת הרשע. וזה הטעם שבכל הבנים כתוב ”והגדת לבנך“, ”ואמרת לבנך“, ואילו בבן הרשע לא כתוב אלא ואמרתם בלבד. )הגר“א מוילנא((

והגדת לבנך ביום ההוא לאמר

יש לדקדק למה נקט בפסוק )ויקרא יב ח( לשון הגדה בדווקא ולא כתב ואמרת לבנך ביום ההוא לאמר )ועי באוה"ח עה"ת( ושמענו מרבינו לבאר על פי גמרא מכות )יא, א( הגדה הוא לשון עז והיינו לומר בחוזק, וזה התורה ציותה שתאמר לבנך בחוזק ובעזות ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי וכו' ומה שצריך לזה חוזק ועזות, כדי לומר כל הפרטים בדיוק מה שהיה ולא לומר איזה שהוא פרט בקיצור. סח הגר"ח קנייבסקי שליט"א: שמעתי מאאמו"ר זללה"ה, שבצעירותו בדרכו בפולין, אמרו לו על בית פלוני שדר שם עילוי ולמדן מופלג, אבא ז"ל נכנס אליו, והלה אמר לו דבר חידוש. דגבמרא מכות )ג, א( איתא "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", וקשה מה בכך שהגיד למה לא יחזור ויגיד, וגם מנין לגמרא חידוש זה, אלא הביאור הוא, ש"הגדה" זהו לומר דבר חדש, שעדיין לא יודעים, זה הפירוש "להגיד" ואם הלה כבר הגיד, מה שייך שוב לחזור ולהגיד והרי אמר כבר פעם אחת, ואאמו"ר זצ"ל הביע קורת רוח מחידוש זה, ואח"כ אמר הדברים לפני גיסו מרן בעל החזו"א, והוא מיד אמר שהדברים אינם נכונים, והוכיח כן מכמה פסוקים שבהם לא שייך לפרש כן, וכשסיפר לי אאמו"ר זצ"ל את הדבר שאלות מענינות בהלכה )בענינים שונים, מבית הגר"ח קנייבסקי(  לא זכר מה היו ההוכחות, ומסתבר שאחד ההוכחות הם מהפסוק בפרשת ביכורים הגדתי היום לה' אלוקיך )דברים כו ג(, ושם מה שייך לפרש לשון חידוש, וכי גילה לקב"ה דבר שלא היה ידוע לו קודם, ובהכרח שאין זה הביאור במילת הגדה )שמענו מרבינו. א. ה. והיינו הגדה של פסח ו"מגיד" את סיפור יציאת מצרים שאינו דבר חדש, ואדרבה כולו ישן(. )שיח הפסח - הגר"ח קנייבסקי(

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו

במשנה מסכת פסחים )פ“י מ“ד( מבואר כי באמירת ההגדה וסיפור נפלאות הבורא בניסי יציאת מצרים יש להתחיל בגנות ואחר כך לסיים בשבח. נחלקו רב ושמואל בגמרא )שם דף קטז.( מה היא אותה ”גנות“ ו“שבח“. רב סובר כי ”מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו“ זו הגנות, ”ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו“ זה השבח. ואילו שמואל סובר ש“עבדים היינו לפרעה במצרים“ זו הגנות, ”ויוציאנו ה‘ אלוקינו משם ביד חזקה וזרוע נטויה“ זה השבח. למעשה, אנו נוהגים כיום לומר את שני הדברים גם כרב וגם כשמואל, אלא שיש להבין את עיקר טעם הדבר מדוע יש להזכיר בלילה נשגב זה את גנותנו שהיינו מתחילה עובדי עבודה זרה? הסבר נפלא לכך אמר הגאון רבי שלמה ברעוודה על פי משל. לאחר מלחמת העולם השניה יצא אדם אחד ניצול ממחנות ההשמדה לחופשי. השואה האיומה הותירה אותו בעוני ובמחסור ללא כל קרוב או גואל וללא קורת גג. כעבור זמן קצר קיבל האיש מכתב מדודו שגר בארצות הברית ובו הוא מזמין אותו לבוא אליו להתגורר בביתו, ואף שלח לו כסף כדי שיוכל לרכוש לעצמו כרטיס נסיעה. בהגיעו, נבהל הדוד ממראה פניו של אחיינו, והבין כי מצבו הבריאותי אינו כראוי לכן לקח אותו מיד אל בית חולים סמוך כדי שיעבור סדרת בדיקות וטיפולים כדי לאושש את מצבו, ואף שכר את טובי הרופאים לשם כך. דבר שעלה ממון רב. כאשר התרפא לקחו הדוד אל ביתו כמובטח ואף סידר לו עבודה במפעל שהיה בבעלותו. לאחר כמה שנים התבסס אותו אדם, נשא אשה והקים משפחה לתפארת. כעבור כעשרים שנה השיא האיש את בנו ברוב פאר והדר ובראש שלחן הכבוד ישב הדוד הטוב והמיטיב שכבר היה זקן בא בימים. דודי היקר - פנה האיש ואמר - ברצוני כעת לומר לך תודה! אם ברצונך להודות לי - אמר הדוד - עליך לפרט ולספר כך: לפני עשרים שנה הייתי פליט ממחנות ההשמדה... נותרתי בודד מכל משפחתי... ללא קורת גג... דודי הזמין אותי אל ביתו וריפא אותי במיטב כספו ממחלותיי... אבל דודי היקר - מחה האיש - מדוע אתה מזכיר לי את כל הצרות ביום חתונת בני?! כאשר תיזכר מאין באת ומה עבר עליך - השיב הדוד - תוכל להודות כראוי! כן הוא גם הנמשל - אמר רבי שלמה - כאשר אנו באים להודות ולהלל את הקדוש ברוך הוא אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים ואילו לא היה מציל אותנו משם הרי אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים והוציאנו ה‘ משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והביא אותנו אל א“י ונתן לנו את בית הבחירה. כאשר אנו מבקשים להודות על כל אלה ועל כל חסדיו שגומל אתנו בכל עת ובכל שעה עלינו להיזכר מה היה בתחילה ולאן הגענו כיום בחסדו! כאשר ניזכר בכל זה נוכל להודות כראוי! )רבי שלמה ברעוודה( -

מתחילה עובדי עבודה זרה.. תרח אבי אברהם

בהגדה של פסח כתוב "מתחילה עובדי עבודה זרה"... "תרח אבי אברהם"... ויש להתבונן למה אנו מדגישים שתרח היה אבי אברהם הלא בכדי להתחיל בגנות די לומר מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ותו לא, שהרי אברהם מתחילה היה עובד ע"ז עד שהכיר בוראו, כמבואר ברמב"ם פ"א מהל' ע"ז ה"ג, וא"כ מדוע חוזרים אנו להדגיש שתרח אבי אברהם עבד ע"ז. אבי מורי ]הגאון רבי יוסף צבי הלוי דינר זצ"ל[ היה מסביר בליל הסדר, שהרי ידוע שברא כרעיא דאבוה, וכל מה שיש לו לאדם הוא מוריש לבניו, וכמו שתרח היה אבי נחור, והשריש בו לעבוד ע"ז, כך גם השריש באברהם וזה מה שבעל ההגדה בא ללמד אותנו שתרח הוא זה שהשריש באברהם אבינו את הע"ז. ובליל הסדר שזה הזמן לחנך את בנינו שנ' "והגדת לבנך" וגו', צריכים אנו לשים אל ליבנו שאם לא נחנך את עצמינו, לא נוכל לחנך את בנינו שהרי הם מורישים לבניהם אחריהם כל אשר בתוכינו. והוסיף ששמע פעם ע"פ דרך דרש על הפסוק "והגדת לבנך" וגו' "בעבור זה עשה ה'" וגו', ודרשו חז"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ר"ל שבכדי לקיים "והגדת לבנך" ולזכות לחנך הילדים כראוי בקיום המצוות, צריכים להיות "מונחים לפניך" דהיינו שגם אתה בעצמך אוחז בעשיית המצוות, אבל אם אתה בעצמך אינך מחונך איך תצליח בחינוך הילדים, עכת"ד. )הגאון רבי יהודה אריה דינר שליט"א - דרכי יוסף צבי(

שהקב“ה חשב את הקץ מתחילה

 - אמר הגאון מוילנא - נגזר על אבותינו שישתעבדו במצרים ארבע מאות שנה, וכמו שנאמר בפסוק: ”ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה“, אולם הקב“ה ברחמיו החיש את הגאולה והוציא את עמו ממצרים כבר לאחר מאתיים ועשר שנים. דבר זה נרמז בהגדה במה שכתוב: ”שהקדוש ברוך הוא חשב את הקץ“, שכן המילה ”קץ“, בגיטמריה מאה ותשעים, כנגד אותם מאה ותשעים שנה שהחיש הקב“ה ישועה לעמו. עוד יש להוסיף, אמר הגאון, את מה שנחלקו חז“ל מפני מה מיהר הקב“ה לגאול את ישראל טרם זמנם? חד אמר שה“לילות השלימו“ מכיוון שבני ישראל נשתעבדו במצרים גם ביום וגם בלילה, נחשב להם שעבוד של מאתיים ועשר שנים כשעבוד של ארבע מאות שנה. וחד אמר ש“קושי השעבוד“ השלים את מכסת הגלות, ומה שהיו אומרים לעבוד בארבע מאות שנה עבדו בעבודת פרך במאתיים ועשר שנים. דבר זה - סיים הגאון - נרמז בפסוק )איוב פרק כח( ”קץ שם לחושך“. את מנין ”קץ“ השנים שנותרו, ”שם לחושך“ - השלים הקב“ה בכך שנשתעבדו גם בלילות! וכן בתורה על הפסוק: ”וימררו את חייהם“ מובא טעמי המקרא ”קדמא ואזלא“ רמז לכך שעל ידי שמיררו את חייהם והכבידו עליהם את עול השעבוד גרם הדבר לכך ש“קדמא ואזלא“ - הקדימו ויצאו! כאשר נאמרו הדברים לפני הצדיק רבי מרדכי מצ‘רנוביל הוסיף ואמר מיד כי המילים ”קדמא ואזלא“ הם בגימטריא 190 כמנין ”קץ“! )הגאון מוילנא( -

חישב את הקץ

בליל הסדר שאל אבי מורי ]הגאון רבי יוסף צבי הכהן דינר זצ"ל[: בהגש"פ נאמר "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" )בראשית טז, יג( והיינו שהגלות התחילה מימות אברהם אבינו, וקשה הרי אברהם ויצחק לא הלכו כלל לגלות ולא עבדו בפרך, ולמה נחשבות שנות הגלות עוד בחייהם? וביאר אבי מורי כאשר האב א יודע שבניו עומדים לצאת לגלות, הרי יש לו מכך צער נורא, וזה עצמו נחשב חלק מהגלות. וזהו מה שכתוב בהמשך ההגדה שהקב"ה "חישב את הקץ" שידוע ש"קץ" בגימטריא מאה ותשעים, והיינו שמאה ותשעים שנה מתוך ארבע מאות שנים שבהן היה צער לאבות שידעו שיגלו הבנים, נכנסו לחשבון הגלות בכדי למהר את הגאולה. )הגאון ר' יהודה אריה דינר שליט"א - אוצרותיהם של צדיקים( ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא, שהקב"ה חישב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי' והיא שעמדה לאבותינו... מה הכונה "והיא"? מהו הדבר שעמד לאבותינו ולנו? הבאור המקובל הוא, שהכוונה להבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם - היא זו שעמדה לאבותינו ולנו. אולם רבי אברהם משה שוורץ שליט"א אמר פשט נוסף בדברים, כדלהלן. פעם אמר לי רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל: כשמספרים סיפור בלי להזכיר את שם האדם שעליו נסוב הסיפור - חסר בכל הסיפור, זה לא זה... כמו - להבדיל - לשון הרע, שאם לא מזכירים את השם, הסיפור אינו נחשב לשון הרע - כך סיפור בלי הזכרת שמו של האדם, שנדע על מי מדובר, אינו סיפור הראוי לשמו. והנה כאן, מספרת לנו התורה סיפור ללא שמות: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" - לא כתוב באיזו ארץ. "וגם את הגוי אשר יעבודו" - מיהו הגוי הזה? גם כן לא כתוב. מדוע? וכי זו חידה? אומר הרב שורץ: הרמב"ם הרי קשה, מדוע הגיע למצרים עונש? הרי הם עשו 'שרות' גדול, ששעבדו את בני ישראל וקיימו את הבטחת ה'? אלא, שהקב"ה לא אמר איזו ארץ ישתעבדו ישראל, רק אמר "בארץ לא להם", וגם לא פרש איזה עם ישעבד אותם, רק "וגם את הגוי אשר יעבודו", לא כתוב מי. אתם - המצרים - התנדבתם? מגיע לכם עונש. אני לא ביקשתי מכם לעשות זאת! ממשיך הרב שורץ ואומר: בעצם, הקב"ה לא רצה לגלות על איזו אומה ואיזו ארץ מדובר כדי שגם היטלר ימ"ש יענש בסופו של דבר. והרי גרמניה אינה מצרים? נכון, אבל ה' אמר: "בארץ לא להם, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" -לא נאמר מי ולא נאמר היכן. כל מי שיתעמר בעם ישראל, במשך כל הדורות - יענש בחומרה רבה! כמו צ'ק פתוח, מי שישעבד - יחטוף! לכן, "ברוך שומר הבטחתו לישראל" - הקב"ה שמר את ההבטחה לכל הדורות, וזאת על ידי שנאמרה הגזרה ללא שמות, ועל זה אומרים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" - זה מה שהחזיק אותנו בכל הצרות והגלויות בין האומות. )רבי שלמה לוונשטיין(

 

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו

 

מיד לאחר שמסיימים את המילים: "ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים" מגביהים את הכוס לאות גאוה ושרים בשמחה "והיא שעמדה". ולכאורה שמחתנו בשיר זה תמוהה היא - מדוע אנו שמחים כבר באמירת תחילת הקטע העוסק בצרות שפקדו אותנו במהלך השנים: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" ולא רק בסופו: "והקב"ה מצילנו מידם"? אמנם הקטע האחרון ראוי לשירה - אבל מה טעם לשיר כבר בתחילה? וכי התקופות האפלות בתולדות עמנו: החורבנות הנוראים שבהם נטבחו מליוני יהודים עד שסוסי המלחמה שקעו בדם יהודי עד לאפם, האינקויזיציה ששרפה חיים יהודים גאים שסרבו לחזור בהם מאמונתם ולהביע חרטה על מעשיהם לאחר ענויים איומים, גזרות ת"ח ות"ט שבמהלכן אבדו קהילות שלמות, או השואה האיומה שכלתה שליש מעם ישראל- מהוים סיבה לשירה?! אלא, משל למה הדבר דומה? יהודי עני ואביון התגורר בבקתה עלובה בשכירות, עד שחמיו העניק לו במתנה בית משלו. אמנם הבית לא היה מפואר מקודמו -גם בו דלפה התקרה, רוחות חדרו תחת סדקי הבית והרצפות התרוממו מן העכברים המתרוצצים תחתיהן - אך סוף כל סוף היתה זו קרקע משלו. אלא שכעבור ימים ספורים התברר לו, שלא רק בפיסת קרקע משלו מדובר- ביום הראשון כאשר הלך לישון, שמע לפתע רשרוש מן הדלת, והבחין בגנב המנסה לחדור לתוך הבית, עמד בעל הבית וגירשו משם בתקיפות ובהתרגשות גדולה, וזמן רב חלף עד שהצליח לתת תנופה לעפעפיו. להפתעתו ביום השני - שוב חזר המחזה על עצמו. הפעם היה זה גנב אחר שבא, הציץ בעד הפתח וגורש בבוז. כשגם ביום השלישי הבחינו העני ואשתו בגנבים, החלה מחשבה כלשהי מתגנבת לראשם- מה מחפשים הגנבים כאן בבית המט לנפול? מראה הבית לבדו מוכיח שאין כאן שום חפץ יקר ערך! אין זאת אלא שמסתבר שאוצר נדיר מוחבא בבית, ושמעו גונב לאזני הגנבים, והם מנסים בכל דרך שהיא לחדור לתוך הבית וליטול אותו! מליארדי בני אדם ישנם בעולם - אמר ה"חזון איש" - ובכל זאת כולם מתענינים בעם הקטן הקרוי עם ישראל. איך אפשר להבין זאת? מפני מה מדינה כה קטנטונת שבקושי מצויינת על גבי המפה, מעסיקה את האו"ם בתשעים אחוזים מן הדיונים הנערכים שם? למה כולם נושאים עיניהם אל האומה השסויה והדוויה מכל האומות? אין זאת אלא שיודעים הם כי אוצר גדול ויקר ערך טמון אצלינו! זוהי הסיבה לכך שלאחר האמירה בהגדה שיעקב ובניו ירדו למצרים, אנו שרים בשמחה על שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, שכן עצם העובדה שהכל מתמקדים בנו, מוכיחה על כך שאנו העם המיוחד המזהיר כזוהר הרקיע - ואשרינו על כך! )רבי יחיאל מאיר צוקר(

והכיתי כל בכור בארץ מצרים

בכל שנה בליל הסדר היה ה'חתם סופר' אומר לצאצאיו את הדברים הבאים בקול גדול )הדברים מובאים ב'מכתב סופר', ויסוד הדברים כתוב בחידושי חת"ס על התורה, פרשת בשלח, ד"ה 'וחמושים'(: ילדי ונכדי, שמעו היטב, שני נסיונות היו לעם ישראל במצרים

לפני הגאולה, והם יהיו גם הנסיונות האחרונים לפני ביאת המשיח. הנסיון הראשון, אמר החת"ס, היה נסיון הכסף, שהרי בימי האפילה במכת חושך, ראו בני ישראל את בתי שונאיהם ועשרם הגדול, ולבם בער לבזוז וליקח מכל הבא ליד, מתוך רגש נקמה על שנות השעבוד והענוי, וגם היתה יכולת בידם להרגם. הדבר היחיד שמנע אותם מכך היתה האמונה בהבטחה האלוקית שסופם לצאת ברכוש גדול. הנסיון השני היה נסיון הפחד, שהרי בליל פסח היו בני ישראל ספונים וטמונים בבתיהם, ושמעו קולו של צוחה עולים מבחוץ כתוצאה מהריגת הבכורים, צוחה אשר כמוה לא היתה במצרים. והאמת היא שבני ישראל לא ידעו בברור אם הקולות המחרישים הללו הם, אכן, קולות השאון וההמולה של העם המצרי היוצא מדעתו בשל הריגת בכוריו, או שמא עולים הקולות גם מבתיהם של ישראל חבריהם, שאולי נהרגו אף הם. ולמרות זאת לא יצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, והאמינו ובטחו בדברי משה, שהצעקות האיומות העולות באזניהם באות כתוצאה ממכת בכורי מצרים. עם ישראל עמד, אפוא, בנסיונות הקשים הללו בגלל אמונה השלמה בהשי"ת, ובמשה עבדו. ושני הנסיונות הללו, אמר החת"ס, יהיו גם בימים שלפני הגאולה האחרונה, וגם אז יוושע עם ישראל רק בזכות האמונה בגדולי הדור. )חתם סופר(

ברד

לפני מכת ברד נאמר: "ויאמר ה' אל משה השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה ואמרת אליו כה אמר ה' אלוקי העברים שלח את עמי ויעבדוני. כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל ליבם ובעבדיך ובעמך" )ט, יג-יד( מה הכוונה "את כל מגפותי"? פרש"י: "למדנו מאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות". ומקשים העולם: מכת בכורים מאן דכר שמיה, הלא מדברים כאן על מכת ברד! ותרץ הרבי רבי העשל ב"חנוכת התורה": שבאמת כונת רש"י היתה למכת ברד, אלא שברש"י הקדום היה כתוב בזה הלשון: "מ"ב שקולה כנגד כל המכות", ומ"ב הכונה- מכת ברד, וכן מפורש במדרש הגדול ש"שקולה מכת ברד כנגד כל המכות כולן". אלא שה"בחור זעצער" הבחור שישב בדפוס, החליט לפתוח את ראשי התיבות, וסבר בטעות שמ"ב הכוונה מכת בכורות, ומכאן נובעת הטעות. וחשבתי ללמד זכות על ה"בחור זעצער".. פתחתי הגדה של פסח וראיתי שבכל המכות כתוב: "דם, צפרדע, כנים", ולא "מכת דם, מכת צפרדע, מכת כנים", ורק כשמגיעים למכת בכורות כתוב: "מכת בכורות", מדוע רק כאן הוסיפו את המילה 'מכת'? כי אם כותבים רק 'בכורות' - זו איננה מכה. 'דם' לבד - זו ודאי מכה, וכך גם צפרדע, כנים, ערוב ושאר המכות. 'בכורות', לעומת זאת, איננה מכה כלל. לכן כתבו 'מכת בכורות'. ישב אותו בחור וחשב לעצמו: מדוע כתב רש"י מ"ב? אם כוונתו למכת ברד, הלא כל המכות נכתבו סתם, ללא תבת 'מכת' לפניהן. על כרחנו שכונת רש"י ל'מכת בכורות'. ואולי בזכות שלמדנו זכות על ה"בחור זעצער" - ילמד גם הוא עלינו זכות במרומים, ויביא הקב"ה במהרה את הגאולה השלמה. )רבי ברוך רוזנבלום(

אצבע אלוקים היא

פרעה וחרטומיו ידעו גם הם את השם "אלוקים" ואמרו כי "אצבע אלוקים היא", אבל את השם המיוחד - שם הוי"ה - הם לא הכירו, וכמו שאמר פרעה: "מי ה' אשר אשמע בקולו" )שמות ה, ב(. את ההבדל בין שני שמות קודש אלו נראה לבאר על פי משל: אדם הולך ברחוב ורואה מישהו חוצה את הכביש, ומכונית מתקרבת אליו במהירות ועומדת לדרוס אותו. הוא קופץ ומוציא אותו מתחת לגלגללים. לפתע הוא מגלה שזהו ה'בוס' שלו מהמפעל, ה'בעל הבית' הגדול שאף פעם לא נכנס אליו למשרד. "אוי, אדון ליברמן"!... הוא פונה למעבידו. "לא!" מפסיקו האדון - "מהיום, בשבילך אני יעקב, מה שאתה צריך - אני לשרותך!" אחרי חודש אותו עובד צריך העלאה במשכורת. הוא הולך למזכיר הראשי - "אפשר לדבר עם בעל הבית, סליחה, עם יעקב"? הוא נכנס ובעל הבית רץ לקראתו: "שלום עליכם, תשב, מה אני יכול לעשות למענך"? כביכול השי"ת אומר לכלל ישראל: "אתם מדברים איתי, קוראים לי בשמי!" זוהי הקרבה שבין עם ישראל להקב"ה, שם המפורש. ענין זה יתגלה במלוא הדרו לעתיד לבוא. "אמר רבי אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר 'ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". "מחול" פרושו שהצדיקים ירקדו במעגל ולא ברקוד ישר. המעלה במחול היא, שכשאדם רוקד ישר, הוא רוקד ומתקדם עד שבסופו של דבר הוא מגיע ליעד מסוים. הוא אינו יכול לרקוד לעולם, גם אם הוא ירקדו עשרים ק"מ, באיזושהי נקודה הוא יעצור. אך אדם שרוקד במחול, יכול לרקוד לעולם. הצדיקים ירקדו במעגל לעולם ועד. מצד שני למחול יש חסרון, אדם שרוקד ישר, בכל רקידה הוא רואה דברים חדשים, שהרי הוא התקדם למקומות חדשים שעדיין לא היה בהם. אך אדם שרוקד במחול, הדברים חוזרים על עצמם. זוהי לכאורה גריעותא גדולה. אך במחול של הצדיקים לעתיד לבוא, חסרון זה לא יהיה, שהרי בפעם הראשונה כתוב שהם יאמרו: "הנה אלקינו זה קיוינולו" ובפעם השניה לא נאמר: "זה אלוקינו קוינו לו" אלא "זה ה' קוינו לו" שם הוי"ה, שהוא השגה גבוהה יותר ביחוד ה'. בפעם שלישית - כבר לא כתוב מה יאמרו, ובפעם רביעית ודאי לא כתוב, וכך עד אינסוף. זהו "נצח"! )רבי שמשון פינקוס(

והיא שעמדה

מנהג ישראל להגביה הכוס יין כשאומרים פיסקא זו. ושואל הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל, רבה של ספאקס שבתוניס ורב שכונת תלפיות בירושלים בסוף ימיו, למה סמך בעל ההגדה פיסקא זו ל"צא ולמד". אלא - משיב רבי אברהם - רבים מבני עמנו חושבים כי רק בגלל שהתרחקנו מהגויים והתנזרנו מיינם ובנותיהם, בשביל זה שנאו אותנו ורדפונו עד צואר בגלות "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו", ואם נשליך מנהגים אלה מאחרינו ונהיה כאחד העם עם הגוים מיד יאהבונו... לזה אמר בעל ההגדה: תניח הכוס על השלחן, ותעזוב טענתך האוילית הזו. כי - "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו וכו' ולבן ביקש לעקור את הכל", הנה ראה נא - כי יעקב אכל ושתה עם לבן והתחתן עם בנותיו, ועם כל זה "לבן ביקש לעקור את הכל". ללמדך, שנאת הגוים אלינו בלי טעם וסיבה... )קרית ארבע(

שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו

כמה הם שנות דור? בין עשרים לארבעים שנה. ולכאורה איך אפשר לומר, שבכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, הרי לא בכל הדורות חשים אנו כי עומדים עלינו לכלותנו, וכי לא היו פעם ארבעים שנה של שקט, וכפי שמצינו בפסוק )שופטים ג, יא( ”ותשקט הארץ ארבעים שנה“? אלא שאף שהיו זמנים שלא היה נראה לנו שרוצים לכלותנו - האמת היא שלא תמיד אנחנו יודעים מה שהם רוצים. הם מצדם תמיד רוצים לכלותנו, והקב“ה מפר עצתם. רק שלפעמים אנו זוכים לראות זאת בעינינו, כמו שהיה בזמן פרעה ובזמן המן, אבל ברוב הפעמים הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם אף מבלי שנדע מזאת! והראיה, ממשיך בעל ההגדה ואומר: ”צא ולמד“ - עליך ללמוד היטב מה היה עם לבן הארמי. הרי בעצם מבחינת יעקב אבינו, עשרים השנים שהיה אצל לבן היו שנים טובות עבורו. בזמן הזה הוא נשא ארבע נשים, נולדו לו רב ילדיו, וגם התעשר עושר גדול. לזאת מגלה לנו בעל ההגדה שהאמת היא ”שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן בקש לעקר את הכל“! והיכן רואים שלבן בקש לעקר את הכל? בשעה שיעקב ובני ביתו ברחו מבית לבן, כתוב שהוא רדף אחריהם להרגם, אלא שבדרך נגלה אליו הקדוש ברוך הוא בחלום הלילה והזהירו: ”השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע“ )בראשית לא, כד(, ואם הקב“ה לא היה מסכל את עצתו - היה משמיד חלילה את כולם. ”צא ולמד“ - מהמעשה עם לבן הארמי עלינו ללמוד שאין דור בו אומות העולם אינם רוצים להשמידנו, גם כאשר לנו נדמה שהכל טוב ויפה. אין דור כזה

! והקב"ה מצילנו מידם

לכאורה היה לו לומר והקב"ה מצילנו מהם, ומהו לשון "מידם". ומפרשים בזה על פי דברי התוס' בפרק הכונס )ב"ק נח ע"א( שהעלו דשני סוגי "מבריח ארי" יש. ומבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבא, אבל אם הדבר ברור שיבא לידי הפסד ולידי דריסת הארי, או שהוא מציל מפי הארי עצמו אז ודאי נוטל שכרו. וזהו מה שמדוייק כאן שהקב"ה מצילנו "מידם" - מפי הארי עצמו ולא סתם מן הדאגה ומן הפחד. וא"כ הרי עלינו לשלם, ומהו התשלומין... לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל וכו'... )מראה כהן( -

אלא שבכל דור ודור - צא ולמד מה ביקש

 

סיפר אחד מן המסובים על שולחנו של הג"ר אהרן קוטלר זצ"ל, כי פעם בליל הסדר, כשהגיעו לפיסקה זו, שאל רבי אהרן בקול: וכי אכן כך? וכי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו? הלא כיום ברוב חלקי העולם - היהודים הם בעלי זכויות אזרחיות שוה-ערך לשאר גויי הארצות? לא ענה רבי אהרן ז"ל על שאלתו והמשיך וקרא: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו... ולבן ביקש לעקור את הכל,. כאן נעצר, ושאל שוב: היכן נמצא רמז בתורה לכך שביקש לבן לעקור את הכל? ידענו, אכן, כי רימה את יעקב אבינו ע"ה והחליף את משכורתו עשרת מונים, גם זאת ידענו שניסה לעכבו מלשוב אל ארצו, ואף גם זאת שטען כי כל עושרו של יעקב אבינו ע"ה ממנו הוא. אבל אחרי ככלות הכל, בהיות יעקב אבינו ע"ה אצל לבן התחתן עם האמהות הקדושות, נולדו לו י"א שבטי י-ה, והגיע לעושר מופלג ועצום, ומדוע מזכירים אנו את לבן לדראון עולם באומרנו כי "ביקש לעקור את הכל"? אין זאת, אלא, שקושיא אחת מתורצת בחברתה, כי אכן עלינו להאמין "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", ואם נתמה ונשאל: הלא איננו מרגישים זאת כלל: תשובתינו בצידנו: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו". לכאורה - לא ביקש כלום, עשה אי אילו קשיים כלכליים ותו לא. אבל הבורא יתברך היודע מחשבות ובוחן כליות ולב מעיד עליו בתורתנו הקדושה לאמר "ארמי אובד אבי", כלומר: ביקש לבן לעקור את הכל, הגם שלא ראינו זאת בפועל... מכאן עלינו ללמוד שבכל דור ודור כן הוא. "צא ולמד" ממעשה לבן, כי הגם שמתנהגים אלינו גויי הארצות באופן חיצוני - בהארת פנים, אין זה אלא "משחק חיצוני", אבל בפנימיות לבבם "שבע תועבות בלבם", ומוכנים הם בכל שעה ושעה לכלותנו מעל פני האדמה, כי "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" שנאת עולם, שנאה תהומית שאין כמותה עלי תבל, ורק "גדול השומר" שמצילנו מהם בכל שעה ושעה.... )וכיוצא בזה נדפס בשם הג"ר יצחק יהודה טרונק ז"ל אב"ד קוטנא( וזה שמסיימים אנו "והקב"ה מצילנו מידם"... כי אכן לולא "הצלתו" יתברך, כמעט כסדום היינו ולעמורה דמינו, מרוב שנאת הגויים וקנאתם בעם הנבחר... )ליקוטי אב(

 

ולבן ביקש לעקור את הכל

 

 צ"ע היכן רואים שלבן ביקש לעקור את הכל, ואמר רבינו כי שמע לבאר בדרך דרוש, דאיתא בילקוט שמעוני )חיי שרה רמז ק"ט( כיון שראו את הצמידים נתקבצו להרוג לאליעזר וראו שהיה נוטל ב' גמלין בשני ידיו ומעבירן את הנחל כיון שראו כן אמרו אין אנו יכולין להרגו והניחו קערה לפניו וסם המות בתוכה ובזכות אברהם נתחלפה הקערה ואכל בתואל ממנה ומת, והנה אם היה אליעזר אוכל הסם והיה מת, אזי יצחק היה אסור לינשא לעולם שהרי שנינו )נזיר יא ב( האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו, וא"כ כיון שלא היה נודע מי קידש ומי לא מספק היה יצחק אסור בכל הנשים משום ספק אחות אשה, וזהו ביקש לבן לעקור את הכל )מפיו(. )שיח הפסח - הגר"ח קנייבסקי(

 

מתבוססת בדמיך

 

שמעתי מהגאון רבי מרדכי מן זצ“ל, רעיון נפלא ששמע בשם רבי ליב פיין, שהיה מגדולי הדור שלפני השואה, רבה של העיר סלונים: ”מתבוססת בדמייך“ הוא מלשון בסיס, יסוד. מה הבסיס של היהודי? דם פסח ודם מילה. כלומר מסירות נפש. כשבא משה ואומר לעם ישראל, עכשיו אתם שוחטים שה לקרבן פסח, צריך להבין מה פרוש הדבר עבור המצרים. הטלה שעם ישראל לוקח - הוא האלוקים של המצרים. ”לאן אתה לוקח את הטלה?“, שואל המצרי הנדהם את היהודי. ”לשחוט אותו“ - אמר היהודי, וזוהי מסירות נפש! כך גם בקיום מצות מילה עשו זאת הגברים בני שמונים ותשעים, מפני שה‘ צוה. אם כן ”ואראך מתבוססת בדמיך“ - ראיתי את מסירות הנפש שלכם לקיום המצוות, ”ואומר לך בדמיך חיי“ - ראויים אתם להגאל בזכות דם פסח ודם מילה. )ר‘ מרדכי מן(

 

וירעו אותנו המצרים כמה שנאמר הבה נתחכמה לו

 

תימה על שהביא בעל ההגדה ראיה לכך שהמצרים הרעו לנו, ממחשבתם הרעה באומרם ”הבה נתחכמה לו“, על אף שבפסוק זה לא נאמר על מה שעשו בפועל לכלל ישראל. ברם יש הבדל גדול בין צרות הנעשות דרך מקרה, ללא מחשבה תחילה, לבין צרות הנעשות מתוך מחשבה ותכנון, למטרה ותכלית, שאז הצרות קשות יותר. זהו שאומר ”וירעו אותנו המצריים“ - הצרו לנו עם תכנית, במחשבה תחילה, כמו שנאמר: ”הבה נתחכמה לו“. )רבי משה פיינשטיין(

 

וישמע אלוקים את נאקתם

 

נאקה היינו זעקה ללא מילים. כלל ישראל במצב בו היו נתונים, מרוב העבודה והיגון שבשעבוד - לא יכלו כלל להוציא מילים מהפה. אך האם כל אימת שאדם מתפלל בלא מילים נשמעת תפילתו? על כך סיפר ר‘ שלום מעשה נפלא. בעיר ברדיטשוב היה בעל תשובה אחד שלא ידע כלל להתפלל, ואפילו לקרוא א-ב לא ידע. לקחו כאב רחום סניגורם של ישראל - ר‘ לוי יצחק מברדיטשוב - ולימד אותו אט אט לקרוא א-ב, ואח“כ ניקוד וכו‘. כשה‘תלמיד‘ החל לקלוט, לימדו לקרוא את התפילה מתוך הסידור בסבלנות אין קץ. כך היה מתפלל באיטיות ב-ר-ו-ך א-ת-ה, עד שהתלמיד התרגל ונהפך להיות כוותיק המתפלל במהירות ובחפזה. לשיא הגיע כשהחל לפקוד את ביהכנ“ס רק ב‘ישתבח‘ וביעף היה עם הציבור לעמוד שמו“ע. לחש לו ר‘ לוי יצחק באוזנו: ”בז‘ בז‘“ ]גיבובי מילים בלתי מובנות[... אמר לו בעל התשובה: ”איני מבין מה אמר כבוד הרב“ חזר שוב ר‘ לוי יצחק על ההברות הללו, ושוב משך הלז בכתפיו לאות שאינו מבין את כוונת רבו. אמר לו הרב: אם אתה לא מבין מילים אלו, כיצד ה‘ יבין אותך? ענה לו התלמיד: אין הנדון דומה לראיה, ואשיב לך בשאלה: האם אבא מבין את בנו התינוק כשצועק גיבובי מילים? ה‘ הוא אבא רחום, ואבא מבין את תינוקו גם אם לא מתבטא כיאות! התפעל סנגורם של ישראל מאוד מדברי הסנגוריה הללו! הוסיף ר‘ שלום ”ואני אומר: כשתינוק צועק בשפה לא מובנת - רץ אליו אביו ומחבקו וממלא את משאלותיו. אך אבוי לבן גדול שיודע לדבר, וכך מדבר - אז תגובת האבא היא שתי סטירות...“ )הגדת ר‘ שלום(

 

כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו

 

בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להם הקב“ה מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה )סנהדרין לט:( יש להקשות מפני מה לא רצה הקב“ה שיאמרו המלאכים שירה באבדן ומפלתן של רשעים, הלא כתיב )משלי יא( ”באבד רשעים רינה“ ובפרט רשעים הללו שעינו את ישראל בכל מיני עבודות פרך. עוד קשה, מהו לשון ”טובעים בים“ משמע שמדבר על אחרים, היה צריך לומר ”מעשה ידי נטבעים בים“. אלא ביאר בספר ”מאור ושמש“ בשם רבי שמואל מניקלשבורג זצ“ל, מלאכי השרת בקשו לומר שירה כדי שישמעו מצרים נעימות קולם ותצא נשמתם, כמו שהיה גבי חיל סנחריב שמתו ע“י ששמעו שירת חיות הקודש ועי“ז יצאה נשמתן, )סנהדרין צה:( אמר הקב“ה מעשי ידי טובעין בים כלומר המצריים הטביעו מעשי ידי שהם ישראל בים, שהשליכו הילדים ליאור, וצריך אני להפרע מהם מדה כנגד מדה להטביעם בים, ואתם אומרים להמיתם בשירה. )מאור ושמש(

 

ואת לחצנו - זה הדחק, כמו שנאמר וגם ראיתי את הלחץ..

. קשה אם הדחק יש לו משמעות ששייכה ללחץ א“כ מה הלימוד שלומד מהפסוק של ”וגם ראיתי את הלחץ“, לפסוק ”ואת לחצינו“, שבשניהם נאמר ”לחץ“ ולא נזכר דחק? אלא ביאר ה“בן איש חי“: ’לחץ‘ נקרא כאשר מעמיסים על האדם עבודה ומלאכה יותר מכפי יכולתו, וזה הלחץ שהיא מלאכה כבדה יותר מכוחו. ואם מעמיסים עליו בזמן שהוא עיף ויגע - זה נקרא לחץ שיש בו ’דחק‘. וכאן בא המגיד לבאר ולדרוש תיבת ”את“ שכתוב בפסוק ”ואת לחצינו“ מה בא לרבות? ואמר: זה הדחק, כלומר לחץ שיש בו דחק, שמלאכה הכבדה שהיא יותר משיעור יכולתם היו מעמיסים עליהם בעת שהם היו עייפים ויגעים, ולומד זה מהפסוק ”וגם ראיתי את הלחץ“. דלכאורה קשה הלא העבודה הכבדה היתה בחומר ולבנים, והכל רואים כובד שלה שהוא הלחץ, ולמה אמר ”וגם ראיתי את הלחץ“? אלא ודאי בא ללמד על הדחק, והיינו, שהיו מעמיסים דבר כבד בשעה שהוא עייף ויגע, ושיעור דבר זה אין מכיר אותו הקב“ה, שהוא יודע באיזו דרגה עייפים הם כדי לשער בזה שיעור הדחק כמה הוא. )הבן איש חי(

 

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול

 

ביום יציאת מצרים, ביתו של המצרי היה נראה כמו אחרי פוגרום. הרהיטים ושאר החפצים שבורים והרוסים, חלק מבני המשפחה מתים, והנותרים- נזעמים ומתוסכלים, מקללים את עצמם ואת כל העולם. האשה מתחילה לקלל את היום שהיהודים הגיעו למצרים. "זה כבר נורא ואיום" - היא צועקת - "למה לא נותנים להם ללכת?!" עדיין נשאר לכלוך מזעזע ממכת דם, הצפרדע לקחה לה שני ילדים ]כתוב שהצפרדע היתה הורגת בהם[, הברד השחית את כל הפרות, הארבה חיסל את כל הקטניות, הערוב הרגו לה שני ילדים. ועכשיו מכת בכורות?! תוך כדי התפרצות-העצבים, ובעיצומן של הקללות, נשמעת נקישה על הדלת. אשה יהודי עומדת ומחייכת: "אמא בבית?" המצרית שומעת מהחדר הפנימי שיש יהודיה בדלת, והיא רוצה לתפוס מהר את הגרזן ולרוץ להתנפל עליה. אבל היא לא יכולה, כי אין גרזן, הוא נהרס עם שאר החפצים. היא נגשת לדלת בזעם גדול, ולא מבינה מה קורה לה: פתאום - ליבה נמס, והיה למים פתאום, היהודיה כל כך מוצאת חן בעיניה, שהיא מרגישה שכל המחשבות והרגשות שלה התהפכו. היא לוקחת טישו, מנגבת את הדמעות, ושואלת בקול עדין: "מה אני יכולה לעשות למענך? את כל כך מיוחדת.." היהודיה אומרת: "אנחנו הולכים לעבוד את ה' אלוקינו, כי חג ה' לנו, את יכולה להשאיל לי כמה בגדים ומעט תכשיטים?" מה המצרית היתה אמורה לענות לה, במקרה הטוב? "גברת, את מוכנה לעוף מפה?! אם לא, אני כבר אראה לך מה זה..." ובאופן העדין פחות, היא היתה אמורה לתפוס סטנדר או כל חפץ אחר, לחבוט בה, ולצעוק: "את לא מתביישת?! הרסת לנו את החיים, ואת עוד מעזה לבקש שאתן לך תכשיטים ובגדים?!" מה שהתחרש שם לא היה דומה לתרחיש הזה. התורה אומרת: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים". המצרית קבלה את פניה של היהודיה במאור פנים גדול, ואמרה: "את רוצה שאתן לך בגד שלי? בשמחה! יש לי בגד יוקרתי, עשרים אלף דולר עלה לי! פחדתי ללבוש אותו בסתם ארועים, אז הוא כמעט חדש. ואני אתן לך אותו כי את כל כך מוצאת חן בעיני, ליבי יוצא אליך". ממשיכה המצרית ואומרת: "רגע, יש לי משהו תואם לבנות, וגם משהו מתוק לתינוק". היא מוציאה בגד אחר בגד, תכשיט אחר תכשיט, ונותנת. אחרי שיוצאת היהודיה מהבית, כשהיא נושאת את שלל הבגדים והתכשיטים, שוב חוזרת המצרית לזעמה ולתסכולה. "רגע, מה קורה פה?! היהודים גם מרוקנים לנו את הבית?!"... מה אנחנו לומדים מכאן? הקב"ה הוא בעל הבית על האדם, וגם על מחשבותיו ורגשותיו. פעמים רבות חושב האדם איך יוכל למצוא חן בעיני אנשים מסויימים. מה שחשוב באמת הוא למצוא חן בעיני מי שאמר והיה עולם. הקב"ה הראה במצרים שהוא יכול לתת חן במקום ובנסיבות שנשיאות חן כלל לא יכולה לעלות על הדעת... הקב"ה נתן את חינם של היהודים בעיני המצרים, ואת חינן של הנשים היהודיות בעיני המצריות, לאחר תשע מכות ובעיצומה שלהמכה העשירית! כשהקב"ה רוצה שיהיה חן - יש חן! אם כך, כשרוצים למצוא חן בעיני אדם, הדרך הנכונה להגיע לכך היא למצוא חן בעיני הקב"ה. ואיך מוצאים חן בעיני הקב"ה? כמובן, על ידי לימוד תורה ודקדוק בקיום המצוות, תפילה בכוונה וברכת המזון כראוי, ושאר עניני עבודת ה'. )רבי אשר דרוק, בשם חמיו, רבי שלמה ברעוודא זצ"ל(

 

ויוציאנו ה' ממצרים

 

יש להקשות דכיון שהקב"ה בעצמו הוא שהיכה את מצרים במכת בכורות, וכמבואר בהגדה "אני - ולא מלאך", א"כ מפני מה הוצרכו להבטחה "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף", וכדאיתא בב"ק )ס ע"א( "שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים", ולזה הוצרכו להבטחה ש"לא יתן המשחית לבוא אל בתיכם". והרי לא היה כלל מלאך ומשחית במכת בכורות, כי אם הקב"ה בעצמו. ויש לומר בזה דמה שנצרך הקב"ה בעצמו להכות את מצרים במכת בכורות הוא בכדי להבחין ולדעת מיהו בכור. אמנם יש להבדיל ולחק בזה בין בכורות מן האם ובכורות מן האב, דרק כלפי בכור מן האב, שלזה צריך הבחנה מיהו בכור, וכדאיתא בבבא מציעא )סא ע"ב(: "אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור", מכת אתם בכורות נעשתה ע"י הקב"ה בעצמו - "אני ולא מלאך". אבל אותם שהיו בכורות מן האם אינם צריכים הבחנה, ובזה לא היה צורך בהכאתם ע"י הקב"ה בעצמו - "אני ולא מלאך". אבל אותם שהיו בכורות מן האם אינם צריכים הבחנה, ובזה לא היה צורך בהכאתם ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואכן בכורות אלו נהרגו על ידי מלאך, וכיון שניתנה הרשות למשחית לכן נצרכה ההבטחה "ולא יתן המשחית לבוא את בתיכם לנגוף". והנה במצות פדיון הבן היא רק בבכורות מן האם, וכמבואר בגמ' קידושין )כט ע"ב( שתלתה התורה דין הפדיון בפטר רחם. ונראה טעם לדבר דהנס שנעשה לבכורות ישראל שלא הוכו במכת בכורות, הוא דווקא לבכורות מן האם, שלהם היתה הסכנה שהמשחית בבכורות מן האם המצריים לא יבחין ויכה אף בבכורות ישראל, ולכן הוזקקו לנס של הצלה, ועל כן נצטוו בפדיון הבן. אבל לבכורים מן האב לא נשקפה כלל סכנה, שהרי בבכורי מצרים מן האב היכה הקב"ה בעצמו, ולכך אינם צריכים לפדות את עצמם. )בשם הגרעק"א

 

( -אני ולא מלאך אני ולא שליח וכו'

 

. הקשו המפרשים הרי נאמר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם, הרי דמכת בכורות היתה ע"י שליח. ומפורסם תירוץ הגר"א דהכונה אינו על משחית של מכת בכורות רק על המלאך המות הרגיל שממית בכל זמן, וא"כ היו בתוך בני ישראל שהיו צריכים למות באותו לילה ואמר ד' שלא יתן להמשחית הרגיל המלאך המות להמית בבני ישראל אף אדם, כדי שלא יאמרו המצרים שגם מבני ישראל מתו. אבל איה"נ דמכת בכורות עצמה היתה על ידי הקב"ה בעצמו. ונראה באופן אחר דהנה מצינו בב"מ )דף ג, ב( דבחצר לא נאמר בהכלל דאין שליח לדבר עבירה, ונחלקו בגמרא בטעם הדבר, רבינא אמר מצד דהחצר לא הוי בר חיובא ולא שייך ביה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ורב חמא בר רקתא משמיה דרב חייא בר אדא אמר משום דבעל כרחיה מותיב בה. וביאור המ"ד השני, משום שלדעתו ענין שליח שייך רק כששולחים למי שהוא שיעשה את הדבר ויש לו הבחירה לעשות כרצונו, אלא שעושה הדבר מפני שעושה שליחות המשלח, אבל כמובן אם אחד מכה חברו על ידי מקל וכדומה אין המקל נקרא שליח רק זה חשוב שהמכה בעצמו מכה, וסובר המ"ד השני שאפילו אם שלח שליח אבל השליח אין לו ברירה רק מוכרח למלא את השליחות אין כאן תורת שליחות בכלל ]ראה נובי"ק חו"מ סי' לז[. ולפי הנ"ל יש לומר עוד שחלוקים הם ביסודם בהגדרת שליחות, דלהטעם שאינו בר חיובא הכונה דשליחות בעל כרחו הוא בכלל פרשת שליחות רק דנתמעט מחסרון דשליח לדבר עבירה כיון שאינו בר חיובא ולא שייך ביה דברי הרב וכו', אבל להטעם הב' דבע"כ מותיב בה, הכונה היא דבכה"ג אינו כלל בפרשת שליחות וממילא הוא דאין חסרון מצד אין שליח לדבר עבירה, כיון דחשיב כאילו המשלח בעצמו עושה זאת, )ואף דקרינן לזה חצר מטעם שליחות מ"מ הוא מושג אחר של שליחות שבכה"ג חשיב כאילו הוא בעצמו עושה הדבר(. ולפי"ז יש לומר דזהו הכונה אני ולא מלאך אני ולא שליח, והיינו מטעם זה גופא שנאמר ולא יתן המשחית לבא אל תוך בתיכם, א"כ אין זה כמו בכל פעם שהקב"ה שולח את המשחית, דבכל פעם שהקב"ה שולח את המשחית יש לו בחירה וכדאמרינן )מכילתא פרשת בא( משנתנה רשות למשחית שוב אינו מבחין בין רשע לצדיק ויכול להזיק גם לצדיק הגם שלא נשלח עבורו, ועל כן נקרא שליח, אבל במכת בכורות נלקחה הבחירה מהמשחית ואינו יכול להזיק לישראל, א"כ בע"כ מותיב בה ואין זה נקרא שליח רק כאילו הקב"ה בעצמו הכה את הבכורים. )הבינה והברכה(

 

רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ“ך, עד“ש, באח“ב

 

ולכאורה, לשם מה צריכים סימנים, מי לא יודע את המכות בעל פה? ובארו בזה האלשיך ועוד מפרשים, שכשמשה רבינו בא אל פרעה ואמר לו: ”שלח את עמי ויחוגו לי במדבר“, אמר פרעה: ”מי ה‘ אשר אשמע בקולו“ - אינני מכיר אותו כלל, אפילו לא שמעתי עליו. דוקא לא מזמן היה לי יום הולדת והוא לא שלח לי מתנה... לכן אינני מכיר אותו“. אמר לו משה רבינו: ”אם כך, נעשה לך עתה הכרות עמו. תוך שנת לימוד אחת המחולקת לשלושה שלישים ]’סמסטרים‘[ אתה תכיר אותו מצוין“. השליש הראשון יהיה דצ“ך - דם, צפרדע, כינים, והלימוד יהיה: ”כה אמר ה‘ בזאת תדע כי אני ה‘“. במכות אלו יתבטלו כעפרא דארעא כל האלילים ויראו כולם שרק הקב“ה הוא האלוקים! השליש השני יהיה עד“ש - ערוב, דבר, שחין, שהם ילמדו אותך ”כי אני ה‘ בקרב הארץ“, ”בקרב הארץ“ זו השגחה פרטית. ובשליש האחרון יהיו מכות באח“ב - ברד, ארבה, חשך ומכת בכורות, שענינם: ”ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ“. נתבונן עתה בכל מכה ומכה בפני עצמה על פי דברי חז“ל, ובתוך הדברים נראה כיצד התגלו בהן י“ג יסודות האמונה. )האלשי“ך(

 

נוהגים לשפוך מכוס היין על כל מכה ומכה

 

סיפר תלמיד שהיה נוכח בליל הסדר אצל הסבא מסלבודקא זצ“ל, כשהגיעו בהגדה לעשר המכות ולשפיכת היין מהכוס, הגביה עיניו הסבא ואמר: יודעים אתם מדוע שופכים יין מהכוס לזכר כל מכה ומכה, נכון שהמצרים היו ראויים למכות ובשבילם המכות היו רפואה רוחנית, עכ“ז הרי המצרים סבלו הרבה מאד מכל מכה ומכה, חובה עלינו להשתתף בצערם הגדול בעלבונם, עלבונם של בני אדם שנבראו בצלם אלוקים, בשעה שאנו מסובים בליל הסדר מתוך הרחבת הדעת ורוממות הנפש, שמחים על גאולתינו ועל חרות נפשנו, ומברכים על ארבע כוסות יין - בשעה זו צריכים אנו גם לזכור כי חביב אדם שנברא בצלם אלוקים ולהשתתף בצערו של כל אדם, בלי הבדל אם הוא מצרי ואפילו אם הוא שונא לנו, ומעביד אותנו בפרך, ולפיכך עלינו לגרוע מחלקנו מכיסנו המלאה על כל מכה ומכה. מרן הרב אלישיב שליט“א ביאר הטעם למנהג לשפוך מעט יין, כיון שבעת העונש למצרים אין השמחה שלימה אצל הקב“ה, כמו שאמרו חז“ל )ילקו“ש מלכים רכג(: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. לכן מחסירים מעט מהיין המבטא את השמחה. )הגרי“ש אלישיב(

 

מכת דבר

 

 ”והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד“. מי הוא אותו אחד? מפרש ה‘חתם סופר‘ על פי הסוגיא של המחליף פרה בחמור. הספק שם נובע מהשאלה מתי היתה משיכת החמור, האם קודם לידת העגל או אחרי הלידה. והנה בשאלות אלו רק ה‘ יודע מה באמת היה, וכשקרה דבר כזה במצרים בדיוק בזמן מכת הדבר, וגלוי וידוע לפני ה‘ יתברך שמשיכת החמור היתה עוד קודם התחלת המכה, יוצא אפוא שהפרה היתה של הגוי ועל כן מתה. אך פרעה שלא ידע את האמת, הסתכל וראה שבהמה אחת, השייכת לבני ישראל מתה, ולא ידע פרעה, שהפרה שמתה - שייכת בעצם למצרי... לכן הקשה את לבו! )ומתוק האור(

 

רבי יהודה היה נותן בהם סמנים דצ“ך עד“ש באח“ב

 

רבים מקשים על מאמר של ר‘ יהודה שהיה נותן סימנים, מה בא להורות לנו בסימניו הלא כל אדם הקטן ביותר יכול לעשות סימנים אלו? התוספות רי“ד ביאר כוונת רבי יהודה לתת סימן של חשבון המכות, דהנה ר“י אמר חמישים, ור“א מאתיים, ור“ע מאתים חמישים, הרי כולם חמש מאות, וכן עלה בגימטריא דצ“ך עד“ש באח“ב - חמש מאות ואחד, ועל מספר אחד לא הקפיד. הריב“א מבאר הטעם שנתן ר“י סימנים להורות שאות השלישית של הראשי תיבות דצ“ך - כינים, עד“ש - שחין, באח“ב - חושך, כל אחד היה משמש עם חבירו, כלומר כשהיתה מכת כינים היה גם שחין וחושך, רק שמכת כינים היתה עיקר, וכן במכת שחין וחושך. תדע שכולם קשורים זה בזה, כשתכתוב ג‘ מכות אלו זה על זה: כנם שחן חשכ ותקח אותיות ראשונות משלשתם במאונך יהיה - חשך, ושניות יהיו שחין, ושלשיות יהיו כנם. להורות שהם קשורים זה בזה. אמנם צריך ביאור מדוע שלשת מכות אלו שמשו בכל הסדרים? ביאר רבי עבדאלה סומך זצ“ל )בהגדת ”קבוץ חכמים“(: יש לומר כיון שבמכת כינים נסרחה חכמת החרטומים וכל חכמתם תתבלע, ועל כרחם הודו ואמרו ”אצבע אלקים היא“, לכן לקו במכה זו בכל סדרי המכות, לעוררם אל האמת ואל הצדק. וטעם למכת שחין, דאמרו חז“ל )ערכין טז.( נגעים באים על גסות הרוח, ולכן כדי להשפיל את גסות רוחם שלטה מכה זו בכמה פעמים. וטעם למכת חושך, לרמוז את סיבת הגאולה קודם זמנה. דהנה הטעם שלקו במכת חושך, מכיון שהמצריים היו משעבדים את בני ישראל ביום ובלילה וה‘ לא ציוה על זה, וכיון שכן השלימו הלילות את מכסת זמן השעבוד בחצי הזמן, על כן יצאו אחרי מאתים ועשר שנים ולא אחר ארבע מאות שנה. וכדי להורות שהגיע זמן גאולתם מפני ששעבדום בלילות, שלטה מכת חושך בכל סדרי המכות. )ליקוט ראשונים(

 

מנין שכל מכה ומכה וכו' היתה של חמש מכות

 

צריך להבין איך היתה של חמש. ויש לבאר, דמלבד מה שאמרו במדרש דכל מכה היתה עימה מגפה שעל ידה מתו הרבה מצריים )שמו"ר פר' י' פ"ב(, הנה בטבע המכה שגורמת כל מיני עונשין ופורענות כגון דם - על ידי שלא היה להן מים לשתות והיו מוכרחין לשתות את הדם זה הביא להם מיני מחלות בגוף וצרעת ועוד כל מיני בישין וכן בצפרדעים שכתוב ותבאש הארץ וזה ודאי גרם לכמה מיני חולאים וכן כל מכה גרמה מיני פורענות שונים וזו המשמעות שכל מכה היתה של חמש מכות )ע"פ טעמא דקרא, לפסח(. )שיח הפסח, הגר"ח קנייבסקי(

 

אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו

 

יש להתבונן בכוונת המגיד שאמר ”דיינו“ גם על דברים שהיו נחוצים עבורנו, כמו ”אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים - דיינו“, והלא קריעת הים היתה נחוצה לישראל כדי להנצל מיד מצרים, וכן הריגת הבכורות וספוק צרכיהם במדבר וכיו“ב. ובביאור הדברים נראה, שלשון דיינו כאן אינו משמש כהוראתו, דהיינו דבר שאינו מוכרח ונחוץ לנו, אלא מלשון תימה, וכאילו אמר כלום דיינו בכך? משל למלך שהמליך את עבדו על עיר אחת, וכשבא להכתירו ראה שחסרים לעבדו דברים הנחוצים למלכות: לא היו לו מלבושי מלכות - עשה לו; לא היו לו סוסים - נתן לו; לא היו לו עבדים - נתן לו; לא ידע טכסיסי מלכות - נתן לו ספר ללמוד; לא היה לו בית מלכות - נתן לו. ואחרי שמלך, בא העבד והחזיק טובה, שבח את אדונו ואמר: אילו נתן לי את המלוכה ולא נתן לי מלבושי מלכות, כלום די היה בכך כדי שאהיה מלך, ואילו נתן לי מלבושים ולא סוסים, וכי מספיק היה בהם להיותי מלך, וכך עוד ועוד. וכמו כן גם אנו אומרים לפני הקב“ה, שהבטיח לאברהם אבינו לעשות אותנו גוי גדול )בראשית יב, ב(, אילו הוציאנו מעבדות ולא ע“י שעשה בהם שפטים אלא שהיה ממציא לנו חן בעיני פרעה כדי שישלחנו, כלום היה בכך די כדי להשיג בשלמות את פרסום אלקותו על ידינו. וכן, אילו היה עושה בהם שפטים ולא באלהיהם, וכן כולם, עד שבא לענין קירוב לפני הר סיני ונתינת השבת, התורה, ארץ ישראל ובית המקדש, שכולם היו הכרחיים עבורנו להשגת השלמות, ובלעדיהם היינו עם ככל הגויים. )הגדת רבי אליעזר אשכנזי(

 

אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה

 

כידוע, יש להבין ענין ההרווחה בקירוב לפני הר סיני בלי קבלת התורה. וכפשוטו יש לפרש, שהרי אדם הנכנס לחנות שמוכרים שם מיני בשמים ותמרוקים, או פרחים למיניהם, הרי אף אם אינו קונה מאומה מכל מקום אין ספק שביציאתו מן החנות, נודף ממנו ריח טוב, ריח נעים וערב, שקלט מהחנות. וכמו כן אלו קרבנו לפני הר סיני, אשר שם ראינו התגלות אלוקית - וירד אלוקים על הר סיני - אפילו אם יצאנו משם בלי תורה - דיינו. המראה עצמו, והקדושה שירדה וחלה על ההר, כל אלו כשהם לעצמם היו פועלים רושם כה חזק ועמוק בנשמתנו, עד שהיינו מתעלים בהר סיני בעליה מופלגת, ואלו לא באנו אלא בשביל זה - דיינו. וזהו הפשט הפשוט. ועובדא ידענא, שתוכל לשמש כדי לקרב ענין זה לחושינו. וגופא דעובדא הכי הוה: כהיום גר בקווינס ניו יארק רב אחד ושמ והרב פרץ שטיינבערג שליט"א. אביו של הרב פרץ היה בעל הבית חשוב ויקר מאוד, מר אלכס שטיינבערג ז"ל. והוא שימש כהדירקטאר של הועד בישיבתנו תורה ודעת. ופעם ערך מר שטיינבערג בביתו, מסיבה לטובת בית מדרש גבוה בלייקווד. האסיפה התקיימה בקומת המסד של ביתו, וראש הישיבה הגאון ר' אהרן זצוק"ל חכה בבית למעלה עד שנתאספו כל הקרואים, ואז ירד למטה לדבר. בין ה"עולם" היה נוכח איש אחד, שלא היה שומר תורה ומצוות ולא שנה ולא למד. רק שמועה שמע ש"ראביי" אחד גדול יבקר בבית מר שטיינברג, והוא רצה לראותו, על כן בא והתיישב בשורה הראשונה מול פני הגאון ר' אהרן. מה היו דבריו של ר' אהרן באסיפה זו? מה היה ה"אפיל" שלו? הוא מסר שיעור בסוגיא ד"אין משנין מצדקה לצדקה" אלו היו דבריו למסובים. איש זה כמובן, לא הבין מילה אחת. )וכנודע, שאפילו בני תורה חשובים לא יכלו בנקל לתפוס שיעוריו של ר' אהרן, מחמת עומק הדברים, וגם מחמת מהירות דברי קדשו - עד מהרה ירוץ דברו( אבל כמה ימים אחר כך, אמר אדם זה למר שטיינבערג, שאף שלא הבנתי מילה אחת אבל הרגשתי שינוי גדול בנפשי ובחיי. והנה יהודי זה היה לו מסחר בשותפות עם אחיו, עסק שהיה פתוח בש"ק. ויהי ביום השישי שלאחר מסיבה זו, נגש אל אחיו ואמר לו ששוב אינו נכנס לעסק ביום שבת. וכך נהג מאז, שבוע אחר שבוע במשך תקופה ארוכה, עד שהוכרח אחיו להפרד מעמו, לאחר מכן הלך אותו יהודי ועלה לארץ ישראל ונעשה שומר תורהו מצוות אמיתי. מה גרם לו לשינוי הגדול הזה? שהייה במחיצתו של ר' אהרן פחות משעה. ואף שפת אידיש לא הבין. אבל עצם הישיבה במחיצתו גרמה לו להפוך לגמרי לאיש אחר. וזהו גם אמירתנו כאן... אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו. )מראה כהן(

 

אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה

 

רבים תמהו: קרבה זו לפני הר סיני - האם די היה בה? מה תועלת יש בעמידה גרידא למרגלות ההר? שמעתי באור נפלא על כך מרבי זאב אידלמן זצ"ל, והוא על פי מה שאמרו חז"ל על הכתוב: "לא בשמים היא" )דברים ל, יב( - "שאם בשמים היא, אתה צריך לעלות אחריה ולהורידה משם" )ערובין נה ע"א(. התורה - לא בשמים, היא נתנה לנו כאן. אבל עד כמה עלינו לטרוח לבקשה? דרך דוגמא ניקח: מעולם לא קרה שיבוא אלי גביר ויבקש ממני לקחת ממנו תרומה, מציאות כזו אינה קיימת. במקרה הטוב - יקבע לי הלה פגישה, ואם אז, אחר התרפסות מצידי יעניק תרומתו יהיה זה הישג מרבי. כך, כאשר קרבנו הקב"ה לפני הרב סיני ונגאלנו מהטומאה ופסקה זוהמתנו, יכול היה ה' לומר לנו: הנה כעת ברצוני לתת לכם את בתי - התורה הקדושה. בואו אתם השמימה ותקחוה משם, שהרי "מי חוזר על מי - בעל אבידה מחזר על אבידתו" )קדושין ב' ע"ב(. אל לא כך היתה הנהגתו עמנו. ועל כך אנו מודים לנו ש"קרבנו לפני הר סיני" וברוב טובו וחסדו, ירד הוא בעצמו על הר סיני, הופיע אלינו - "קרבנו לפני הר סיני", ולא הניחנו בכך- לא הטיל עלינו מאמצי הורדת התורה אלא "נתן לנו את תורתו". ולא די בזה, אלא שהוא יתברך מצוה עלינו: "תורתי אל תעזובו" )משלי ד, ב( )רבי חזקיהו מישקובסקי(

 

כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור

 

שתי קושיות הקשה הצל"ח )פסחים קטז ע"ב( על לשון רבן גמליאל: א. מדוע אמר "לא יצא ידי חובתו", היה לו לומר "לא יצא" ]כמו שמצינו בגמרא )ברכות טו ע"א( "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא"[ ב. הלא סדר הדברים במציאות היה: א. מרור- מררו את חיי אבותינו. ב. פסח, אותו שחטו בליל ט"ו. ג. מצה, אותה אפו לאחר מכן, כשלא הספיק בצקם להחמיץ. מדוע, אפוא, שנה רבן גמליאל את סדר הדברים וקבע את המרור בסוף? ובאר הצל"ח: בעצם, עם ישראל היה צריך להשתעבד ארבע מאות שנה, ומה שנגאלו לאחר רד"ו שנה, היה זה מחמת קושי השעבוד. נמצא אם כן, שהמרור הוא חלק מהגאולה ולא חלק מהגלות! הגמרא )פסחים לט ע"א( דנה מהו הירק שיש ליקח למרור, ובתוך הדברים מובא שם כך: "ואמר רבי אושעיא: מצוה בחזרת. ואמר רבא: מאי חזרת - חסא, מאי חסא? דחס רחמנא עילוון". והדבר מתמיה, הלא מדברים על כך שהמצרים מררו את חיינו, ודוקא כאן מוצאים לנכון לקחת ירק המסמל שחס רחמנא עלינו? אלא שהיא הנותנת: המרור אינו דין, המרור כולו רחמים. כולו חסד, הוא סיבת הגאולה! וזו הכוונה "כל שלא אמר" - כסדר הזה דוקא - "פסח מצה ומרור" - והיינו שאינו מבין שהמרור הוא חלק מהגאולה - אדם זה, לא יצא ידי חובתו, כלומר עדין לא הושלם חובו, חייב הוא מאה תשעים שנות שעבוד. )רבי יחיאל מאיר צוקר( -

 

כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח

 

אמרתי פעם בדרך צחות, בלשון המשנה )פסחים דף קטז ע"א( "כל שלא אמר שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו" ולמה דיבר התנא בלשון שלילה, ולא אמר "צריך שיאמר שלשה דברים אלו" אלא שקאי על מי שאמר הרבה דברים, וערך את הסדר ברוב דברי תורה, וחושב שמקיים המצוה כהלתה, ועל זה אומר לו התנא: כל מה שאמרת - לחיי, אבל אם שלשה דברים הללו לא אמרת - לא יצאת ידי חובתך. )ממכתב הגאון רבי יהודה טרגר שליט"א ראש ישיבת אנטווערפען(

 

עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם

 

מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל באר, שגילוי השכינה שזכו לו כלל ישראל בליל היציאה ממצרים, לא היה כשאר גילויי השכינה שהיו ושיהיו בעולם. בגמרא )סוכה ה ע"א( מבואר, שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים. מדוע? כי הכלל הוא: "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה" - אדם מצידו צריך להתחיל את ההתעוררות "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם", אבל את הפתח הראשון אנחנו צריכים לפתוח. בליל הסדר, אפילו את ה"חודו של מחט" את ההתעוררות הראשונה שבורא עולם בקש ממנו - לא היה בכוחנו לעשות מצבנו היה כחולה מחוסר הכרה שאינו מסוגל להזיז יד ורגל, ואפילו היה הקב"ה שולח מלאך להצילו, גם המלאך היה שוקע בבוץ של טומאת מצרים. לא היתה, אפוא, בררה, והקב"ה שינה מהכלל הרגיל, וכביכול ירד למטה מעשרה, לתוך לבו ומוחו של כל יהודי, ולפתע חש היהודי שנטהר מכל הטומאה והזוהמה של מצרים. כמו אדם שאינו יכול לנשום, שמחברים אותו למכונה הפותחת את ראותיו ומזרימה לשם חמצן - כך במצרים, אותה "פצצה" של אמונה שהחדיר בהם הקב"ה נקתה את לבם מכל הדעות הזרות. בורא עולם נתן בהם אמונה שהשפעתה עד היום הזה. זה היה גילוי השכינה של הקב"ה בכבודו ובעצמו בליל היציאה ממצרים. ממשיך ואומר הרב אלישיב: גם אנו, בכל שנה ושנה בליל הסדר זוכים לגלוי שכינה. לכן אפילו יהודים נדחים שאינם יודעים מהי שבת, מהי כשרות, ואפילו לא "שמע ישראל" גם הם עושים "סדר" ואמנם, אמר הרב אלישיב, ישנם יחידים בדור המרגישים בחוש את האור הגדול הזה. שאל אותו נכדו האם הוא מרגיש זאת, ולא ענה... אך זאת יכול אני להעיד, כי על מרן הסטיפלר זצ"ל ראו בליל הסדר שאינו נמצא בעלמא הדין, פניו זהרו כפני מלאך אלוקים, אש להבה. )רבי יצחק קולדצקי(

 

אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים

 

כאשר הגיע הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ‘ב לומר את ברכת ”אשר גאלנו“ פתח במשל: בעיר אחת גר עני מרוד שהיה מטופל במשפחה גדולה ולא השיגה ידו אף לא לחם לפי הטף. לפרנסתו היה האיש מסובב על פתחי נדיבים ומקבץ פרוטה לפרוטה. פעם אחת נתקצבו בידיו מספר פרוטות והחליט כי בכסף יקנה כרטיס הגרלה. למרבה אושרו זכה הכרטיס שקנה בפרס גדול של אלף זהובים! לשמחתו של האיש לא היה גבול ומרוב שמחה החל מרקד ברחובות... בכסף הזכיה ביסס האיש את מעמדו ופתח לעצמו חנות שממנה מצא את פרנסתו בכבוד. כעבוד מספר שנים שב האיש וקנה כרטיס הגרלה, ולמרבה תדהמתו שב וזכה בפרס הגדול, אלא שהפעם היה זה פרס בן עשרת אלפים זהובים! שמח האיש בזכיה שמחה גדולה. אמור נא לי - שאלו שכנו - זכורני היטב כי בפעם הקודמת בה זכית באלף זהובים היתה שמחתך כה גדולה עד שרקדת ברחובות, ואילו עתה כאשר זכית בסכום גדול פי עשרה אינך כה שמח כבעבר. מדוע? בפעם הקודמת - השיב האיש - גרמה הזכיה לשינוי גדול במצבי. מאיש עני מרוד הרעב לפת לחם הפכתי לאיש בעל פרנסה קבועה ומבוססת. זו שמחה גדול עד מאד. הפעם - המשיך האיש בהסברו - אף שזכיתי בסכום גדול, אולם השינוי במצבי אינו כה ניכר ובולט לעין. מאיש אמיד הפכתי לאיש אמיד עוד יותר... לו הייתי זוכה במליון זהובים - סיים האיש - יכול אתה להיות סמוך ובטוח שגם עתה הייתי רוקד ברחובות! כן הוא גם הנמשל - אמר רבי לוי יצחק - בני ישראל היו משועבדים במצרים והיו שקועים במ“ט שערי טומאה, ועבדו בעבודת פרך שהיתה מלווה במכות וביסורים קשים, משום כך בגאולת מצרים, כאשר זכו ישראל לניסים כה גדולים ולישועה ויצאה מעבדות לחירות, גרם להם הדבר שמחה כה גדולה עד שאמרו שירה. לעתיד לבוא - סיים רבי לוי יצחק - תהיה הגאולה כה גדולה וייראו בה ניסים כה גדולים עד שיחושו ישראל שמחה כאותה שמחה שחשו בעת יציאת מצרים. זה מה שמבטיח לנו הכתוב )מיכה ז, טו(: ”כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות“! משום כך אנו אומרים בהגדה: ”אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים“ וכמו ששמחתנו אז בניסים גדולים, ”כן ה‘ אלקינו ואלקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודך“! )ר‘ לוי יצחק מברדיצ‘ב(

 

למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו

 

הקשה אחד המפרשים ז"ל שבברכת אשר גאלנו תיקנו לומר "גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים", הרי שהקדימו גאולתנו לגאולת אבותינו, ואילו כאן כתב בעל ההגדה שעשה "לאבותינו" ואח"כ "ולנו". ואמר הגר"ח קנייבסקי שליט"א דאפשר ליישב על פי מה דאיתא בפסחים )קטז ע"ב( "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" אם כן בברכת אשר גאלנו שמזכירים בה את עניני הלילה שאנו הולכים לקיים "והגיענו לאכול וכו' מזכירים את עצמו תחילה כי הרי אנו הולכים לקיים המצוות האלו ועל כך הרי אמרו חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא, אבל בסתם הודאה ושבח על הנס שהיה, ראוי יותר להזכיר תחילה את אבותינו שסוף סוף הם בעצמם שנגאלו ולהם נעשה הנס. )שיח הפסח - הגר"ח קנייבסקי(

 

כן ה' אלוקינו ואלקי אבותינו יגיענו למועדים ורגלים אחרים

 

שואל היה הגה"צ הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל, הידוע בכינויו "אבי האסירים": מדוע מתעוררים אנו לבקש על זמנים אחרים, "יגיענו למועדים ולרגלים אחרים", והרי לכל מועד ורגל זמנו הקבוע והראוי? ומשיב רבי אריה זצ"ל: רוב חגי ישראל, נקבעו לנו על הצרה שנושענו ממנה באותו זמן, ומשנושענו מהצרה, נצטוינו על החג. חג הפסח - בא על שחרורנו משעבוד מצרים; ימי החנוכה - בהם השתחררנו מעולם של היוונים; פורים - ניצלנו מגזירתו של המן הרשע. ועל כן ימים אלו נתקנו להודות להשי"ת על הצלתינו ועל פדות נפשנו. אלא שזאת אנו מבקשים בליל הסדר, מבקשים אנו מהשי"ת "מועדים אחרים" היינו מועדים מ'סוג אחר' לא כאלה שנתקנו על הצלה מצרה וגזירות קשות, אלא מבקשים אנו מועדים "הבאים לקראתינו לשלום", ומתוך שלום ולא מתוך צרה ח"ו... )מפי הרה"ג רבי שמחה שלמה לוין שליט"א( -

 

ונודה לך שיר חדש

 

מבואר במכילתא, הובא בתוס' במס' פסחים )קטז: ד"ה ונאמר( החילוק בין שיר לבין שירה, כי שיר הוא לשון זכר, ושירה הוא לשון נקיבה, וכל השירות לשון נקיבה חוץ משירה דלעתיד הוא לשון זכר, כלומר שנקבה יש לה צער לידה, אף כל הנסים יש אחריהם צער, חוץ מלעתיד שאין אחריה צער, וזהו מה שאנו אומרים בליל פסח, בסוף ברכת אשר גאלנו 'ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשינו', כי לעתיד לבוא יהא בחינת שיר לשון זכר שאין אחריהם צער. )הגה"צ רבי יצחק שלמה אונגר גאב"ד חוג חת"ס - "תורת האיש"(

 

מרור

 

הגמרא )פסחים קטו ע"ב( אומרת, שהסיבה שתקנו להטביל את המרור בחרוסת היא כדי לבטל את הארס שבמרור, העלול להזיק למי שאוכל את המרור, ובכוחה של החרוסת לבטל את הארס. והקשה ה'לקט יושר' )או"ח חלק א סימן קנב( אם כן מדוע לא תקנו כל השנה כשאוכלים את עשב המרור להטבילו בחרוסת מפני הסכנה? ותרץ ה'תרומת הדשן' שהאמת היא שהסכנה שהמרור יזיק לאוכליו, היא סכנה רחוקה, ולכן לא הוצרכו חז"ל לתקן זאת במשך כל השנה. אבל בליל הסדר, כאשר אכילת המרור היא מצוה, חששו חז"ל אפילו לחשש רחוק, כי אם יקרה שאדם אחד בעולם יסתכן בשל כך, יגידו שהכל קרה בגלל המצוה, והיה בכך חילול השם גדול, ולכן תקנו להטביל בחרוסת דוקא באכילת המצוה. ללמדנו, עד כמה צריכים להזהר מעניני חילול השם, ולברוח כמטחוי קשת ממצב שבו אנשים שלא זכו לשמור מצוות יראו את שומרי המצוות בקלקלתם ויאמרו: תראו למה מביאות המצוות, רח"ל. )חשוקי חמד(

 

צפון

 

מהיכן נובע המנהג לגנב את האפיקומן? מובא בספר ”בית אהרן“ בשם ה‘כתב סופר‘ על פי מה דאיתא בגמרא )פסחים קיג, א(: אמר ליה רב לרב אסי: לא תדור במתא דלא צניף בה סוסיא ולא נבח בה כלבא“ - אל תגור בעיר שבה הסוס אינו צונף והכלב אינו נובח. מדוע? כי אם יבואו גנבים, אי אפשר יהיה לרדוף אחריהם. אם הכלב רואה גנב - הוא נובח ואז אפשר לרדוף אחריו על ידי הסוס, אבל כשאין כלבים - יבואו גנבים. והרי בליל הסדר ”לא יחרץ כלב לשונו“ - הכלבים לא נבחו, ממילא אפשר היה לגנוב, וזכר לזה גונבים הילדים את האפיקומן... )כתב סופר( -

 

צפון

 

אדם בא לפני רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ביקש פיסת אפיקומן כסגולה - ב"מדרש תלפיות"" )ערך אפיקומן( הביא בשם ה"תשבי" שזו סגולה לשמירה, כשירי מצוה המעכבים את הפורענות )סוכה לח ע"א( וכבר רמזו כי "מכל צרה הצילני" )תהלים נד, ט( "ראשי תיבות "מצה" )יפה ללב ח"ז( ואפיקומן משולחן רבינו, מה רבה סגולתו! השיבו בנועם שיחו: הגאון רבי מאיר דן פלאצקי זצ"ל, בעל "כלי חמדה", סיפר שפעם בא אדם לפני השפת אמת זצ"ל, וסיפר שיש לו חולה בתוך ביתו. הפציר ברבי שיתן לו סגולה עבורו, דחאו הרבי, אבל הלה לא הרפה הודיע שלא יזוז מהחדר עד שיקבל את הסגולה. חשב ה"שפת אמת" ואמר: "יש לי סגולה עבורך, לפני מתן תורה נאמר: "והייתם לי סגולה מכל העמים" )שמות יט, ה( על ידי לימוד התורה ושמירתה. למד תורה, והיא תהיה לך הסגולה הבדוקה ביותר!"... ואמר רבי מאיר דן, שבכך מובנים דברי הרמב"ם בבאור המשנה )יומא פ"ה מ"ו(, שמי שנשכו כלב שוטה אין מאכילים אותו מכבדו. הואיל ואין זו תרופה אלא סגולה בעלמא לא התירו חכמים לאכלה. ובאורו, שאם להזקק לסגולות - הלא סגולה בדוקה לפניך, לעסוק בתורה "והייתם לי סגולה" והוא הדין, אמר רבנו, לענין סגולת האפיקומן כשמירה. מדוע לא תסתפק בסגולת התורה, ש"בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך" )משלי ו, כב(.. )ישא ברכה(

 

כוס של אליהו

 

מובא בירושלמי )פסחים( שתיקנו חכמים ד‘ כוסות כנגד ד‘ לשונות של גאולה המוזכרים בכתוב )שמות ו( ”לכן אמור לבני ישראל וגו‘ והוצאתי אתכם וגו‘ והצלתי וגו‘ וגאלתי וגו‘ ולקחתי“ והנה אנו נוהגים שמוזגים כוס חמישי, וקורין אותו ”כוס של אליהו“, והטעם משום שיש מחלוקת בגמ‘ האם צריך כוס חמישי, ולא נפסק להלכה, וכשיבוא אליהו זכור לטוב יתברר הספק. ועל כן מוזגין הכוס מספק ואין שותים אותו, וקוראין אותו ”כוס של אליהו“, כי בבואו יתבררו כל הספקות, ובכללם גם ספק זה. )בשם רבינו הגר“א(

 

מנהג פתיחת הדלת בשפוך חמתך

 

סיפר הרה"ג רבי שמחה שלמה לוין שליט"א בנו של הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל: בשבת חול המועד, ביקר אבא זצ"ל, בכלא כדרכו, את אסירי המחתרות, משהגיע שאל והתעניין אצל האסירים איך עבר "ליל הסדר" אחד האסירים שדעתו היתה בדוחה עליו השיב לאבא ואמר: רבינו, ליל הסדר עבר עלינו כהלכתו, בכל פרטיו ודקדוקיו, אלא שדבר אחד נבצר מאתנו לעשותו. תמה רבי אריה ושאל: ומהו אותו דבר שבקשתם לעשות ולא יכולתם? השיב האסיר לרבו בחיוך ואמר: מנהג ישראל לפתוח את הדלת ב"שפוך חמתך", וזה לא יכולנו לעשות, כדי שנרגיש כבני חורין אמיתיים. חייך רבי אריה למשמע הדברים והשיב לבן שיחו: אכן את הדלת לא יכולתם לפתוח, אבל מעלת בן חורין אינה תלויה בדלת הנפתחת, אלא במעלת נפש האדם, אם פותח הוא פתח קטן בלבו, להתקרב לבוראו, אזי בן חורין אמיתי הוא. אדם יכול לצאת ממסגר נפשו ומכלאו הפרטי, בא כלואה נשמתו הטהורה בכבלי התאוה והחומר, אם רק יפתח לה פתח קטן, להאיר לה ולהוציאה ממחשך... )חג גדיא(

 

שפוך חמתך

 

כתב הרמ“א )או“ח ת“פ(: וי“א שיש לומר שפוך חמתך וכו‘ קודם ”לא לנו“, ולפתוח הפתח כדי לזכור שהוא ”ליל שימורים“. ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך חמתו על המכחשים, וכן נוהגים. ולכאורה, נכון היה יותר לעשות מנהג זה בתחילתה של הסעודה, כשאומר ”כל דכפין ייתי ויכול“, ולא כפי הנהוג, בסופה של הסעודה. ברם, לא על חינם נקבעה פתיחתה של הדלת עם מזיגת הכוס הרביעית. בגמרא )פסחים קט:( התקשו בתקנת חז“ל לשתות ארבע כוסות משום חשש זוגות, דבר העשוי להביא לידי סכנה, ותירצו על כך בגמ‘ באחד מהתירוצים, שלילה זה הוא ”ליל שימורים“, שמור מן המזיקין, ואין לחשוש בו לזוגות. מטעם זה פותחים את הדלת דוקא בעת מזיגתה של הכוס הרביעית, שכן כוס זו לא היתה נמזגת, מחמת הסכנה שבזוגות, לולא יחודו של הלילה, שהוא ליל שימורים. ולכן פותחים אז את הדלת ומראים כי זהו ליל שימורים, כדי להצדיק בכך את מזיגתה של הכוס הרביעית. )בית הלוי(

 

שפוך חמתך

 

אצל הגרי"ש אלישיב פותחים את דלת המרפסת של החדר, ולא את דלת הבית. ]ורבינו התבטא בזה: וכי אליהו הנביא צריך למדרגות?[ רבינו נעמד ומכריז "ברוך הבא", ואמר שכן היה עושה זקנו בעל ה"לשם" זצוק"ל. )הגדת הגרי"ש( -

 

אדיר במלוכה לך השם הממלכה

 

אחרי קיום כל מצוות ליל הסדר דאורייתא ודרבנן, ואמירת ההגדה בהתעוררות היה מתמוגג עוד מאהבת ה' ואמונה גם בסוף ליל הסדר. אחד מנכדיו של הסטייפלר זצ"ל תיאר את 'שירת הסבא' בליל הסדר, במילים אלו: 'בהרבה עתות רצון היה סבא זצ"ל שר להקב"ה בדביקות עד לדמעות, כמו בחנוכה לאחר הדלקת נרות וגם כאשר התקרבו ימים הנוראים היה שר מפעם לפעם שירי תשובה, ובכלל, בעבודת התפילה היה מזמר מפעם לפעם פסוקי תהילה ושבח להשי"ת. ופעם התבטא שזה אצלו חיזוק ליראת שמים. וכן בליל הסדר ובעיקר בסופו בעת ששר "אדיר במלוכה - לך ה' הממלכה" כל שנה היינו ממתינים בליל הסדר לשיר הזה. כי באותה שעה היה ממליך את הקב"ה בדביקות רבה שכל השומעים היו מזילים דמעה עמו ומביטים עליו ביראת רוממות, וגם בשנותיו האחרונות ממש, כאשר כוחותיו לא עמדו לו לשורר ולומר את ההגדה בקול, עם כל זאת, כאשר הגיע לשיר זה, היה מתגבר כארי ושר בדביקות נפלאה בעיניים דומעות... אשרי עין ראתה זאת!' בהזדמנות, סיפר הסטייפלער לבנו, הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, כי בשעה שגיסו ה'חזון איש' זיע"א שמע אותו פעם מזמר בחג הפסח את "בצאת ישראל ממצרים" - ביקשו לחזור שוב על הניגון... ויצוין, כי ניגון זה שהי' הסטיפלער שר "בצאת ישראל" בליל הסדר, הוא הניגון שהגר"ח מוואלוז'ין זיע"א שר אותו, ונכדיו של הגר"ח אמרו כי במשפחה ספרו שבשעה ששר הגר"ח זצ"ל את הניגון הזה, היה מגיע עד כלות הנפש, בדבקות עצומה! )הגדת 'מצוה לספר' ע"פ תולדות יעקב

 

פיוט "חד גדיא"

 

בשנה אחת בליל הסדר, שאל אבי מורי )הגאון רבי יוסף צבי הלוי דינר( זצ"ל בפיוט "חד גדיא", הרי הגדי לא עשה שום רע, א"כ השונרא שאכל את הגדי עשה שלא כהוגן, ולפי"ז הכלב שנשך לשונרא עשה כהוגן, אזי החוטרא שהכה - עשה שלא כהוגן, האש- עשתה כהוגן ששרפה את החוטרא, א"כ המים עשו שלא כהוגן בכך שכיבו את האש, וממילא התורא עשה כהוגן כששתה את המים, והשוחט שחט שלא כהוגן את התורא, ומלאך המות שחט בצדק את השוחט, ולפ"ז קשה איך ממשיכים שהקב"ה שחט את מלאך המוות, הלא מלאך המוות עשה כהוגן? וביאר אאמו"ר זצ"ל שיש כאן טעות שורשית, אמנם הגדי לא עשה כל רע, והשונרא אכל אותו שלא בצדק, אבל אין זה מצדיק את הכלב שהלך ונשך את השונרא, כי מה זה נוגע לך מה השני עשה, ואפילו שהוא נהג שלא כהוגן, בכל זאת אסור לך להתערב! וזה הלימוד של בעל ההגדה, שבא ליישב את הקושיא מדוע נענשו המצרים על ששיעבדו את עם ישראל והעבידום בעבודת פרך, והרי כל זה הגיע לעם ישראל כפי שנאמר לאברהם אבינו )בראשית טו יג( "ועבדום וענו אותם" והתירוץ הוא שאין זה מצדיק את המצרים לשעבד אותם, ואל להם להתערב חשבון של השני! )הגאון ר' יהודה אריה דינר / אוצרותיהם של צדיקים(

 

חד גדיא

 

הגאון רבי יוסף צבי דינר זצ"ל אב"ד לונדון ביאר הפיוט "חד גדיא" והקשרו לליל הסדר כמובא בדרכי יוסף צבי )עמ' פא(, דהנה קשה למה הקב"ה עשה במצרים שפטים, הרי על עם ישראל נגזרה בין כך גזירה בברית בין הבתרים. והנה בפיוט דחד גדיא יש להקשות למה הקב"ה שחט את מלאך המות, הרי הוא שחט בצדק את השוחט ששחט שלא בצדק את השור, דכשנלך לפי הסדר יצא כך, הגדי לא עשה רע והשונרא שאכלו עשה שלא בצדק, וא"כ טוב עשה הכלבא שנשכו, אבל לא טוב עשה החוטרא שהכה לכלבא שרק השיב לשונרא כגמולו הרע שאכל לגדי על לא עוול בכפו, וכן על זה הדרך האש עשתה טוב ששרפה את המקל והמים לא טוב, השור טוב והשוחט לא טוב ומלה"מ עשה טוב וא"כ מדוע הקב"ה שחטו. וביאר הגרי"צ דונר פשוטן של דברים, גם אם השני עשה שלא כהוגן אין זה מצדיק התערבות של גורם אחר להכות עשוק מיד עושקו, דמה לו לעשות חשבונות לא לו, וממילא כולם לא היו בסדר שהתערבו על ריב לא להם. ובזה מבואר מדוע נענשו המצרים דהגם שהקב"ה גזר על עם ישראל שיעבוד - אין זה מתיר להם לשעבד בעם ישראל. דמה זה ענינם, וזהו הקשר של פיוט חד גדיא לליל הסדר. והרה"ק ר' אליעזר מדזיקוב זצוק"ל אמר בשם אביו הרה"ק ר' נפתלי מרופשיץ זצוק"ל ד"חד גדיא" הוא כעין לחש נגד עין הרע כדי שלא יזיק לישראל עין הרע של המלאכים המתקנאים כביכול בישראל בגודל רוממותם בליל הסדר, עי' זוה"ק המובא בתחילת ההגדה בקטע "פקודא בתר דא". )והאר עינינו(

 

אחד מי יודע

 

פעם שאלו את הרבי מבעלז, רבי יששכר בער, מדוע אומרים בליל הסדר ”אחד מי יודע... אחד אלוקינו“, הלא ודאי שאנו יודעים זאת, הרי אמונה זו מלוה אותנו כל השנה. השיב: אדם שהוא עשיר גדול, לעולם אינו מגלה כמה כסף יש לו. מתי הוא מגלה? אם קורה שהוא שותה כמה כוסות יין, אז נפתח פיו והוא מגלה את כל סודותיו. ”נכנס יין - יצא סוד“ )ערובין סב, א(. אף אנחנו, כל השנה אין אנו מדברים על אוצרותינו. אבל לאחר ארבע הכוסות, נפתח הפה ואנו מספרים ומגלים את כל האוצרות: אחד אלוקינו, שני לוחות הברית... )האדמו“ר מבעלז(

 

תשעה ירחי לידה

 

מהו השבח שבא בעל ההגדה לומר במספר זה? הגרי"ש אלישיב זצ"ל הסביר שטמון בכך שבח על הצלתו של משה רבינו מיד המצרים, שכן המצרים מנו ליוכבד תשעה חדשים, אך מאחר שהקב"ה הקדים את שעת הלידה והיא ילדה לסוף שבעה חדשים, ניצל משה רבינו מידם, שכן לא ידעו על לידתו! זוהי הסיבה לשבח שאנו משבחים במילים אלו. )רבי ירחמיאל קראם(

 

בקרוב במהרה בימינו

 

חז“ל אמרו )גיטין פח:( ”‘מהרה‘ דמרי עלמא תתנ“ב שנים“. זאת משום שיומו של הקב“ה הוא אלף שנים. אך אנו מבקשים ומתפללים שיבנה בית המקדש במהרה, על פי ימינו שלנו ולא על פי יומו של הקב“ה. זהו ”במהרה - בימינו“. )מחצית השקל(

 

 














 



שבת הגדול - הרהורים ומחשבות - בין בנים לאבות


בין בנים ובין הורים,

תמיד יש פערים,

גם במשפחות הכי טובות,

יש ויכוחים (לפעמים אפילו מריבות).

גם כשאת ההורים מאוד אוהבים,

קורה שלפעמים גם קצת רבים.

לעיתים זה משהו אישי,

מישהו נפגע על רקע רגשי.

אך הרבה פעמים המריבות קורות,

פשוט בגלל פער הדורות.

יש תמיד הבדל בין צעירים,

לדור הקודם - המבוגרים .

יש שינויים באידיאולוגיה,

פער גדול בטכנולוגיה.

יש פערים גדולים ב'שפה',

יש רקע שונה של תקופה.

קיים הבדל בצורת החשיבה,

פער במהירות התגובה.

יחס למה שקורה בסביבה,

התיחסות שונה למחויבות וחובה.

יש לפעמים ויכוחים על לימודים,

על אידיאלים ועל יעדים.

שינויים בלבוש ובהופעה,

פתיחות  לשינוי והשפעה.

הילדים לא תמיד עומדים בציפיות,

(נשאיר אותם רק לכריות..)

המבוגרים מפחדים מסכנות,

זה לא כל כך מפחיד בנים ובנות...

לבוגרים יש יותר מתינות,

צעירים פועלים יותר בעצבנות.

הצעיר פועל ברוח סערה,

כוחות עצומים עוצמה וגבורה.

המבוגר יודע להיות בשליטה,

לא במהירות לקבל החלטה.

הנוער פועל עם פחות שיקול דעת,

המבוגר לפעמים בצורה מקובעת.

הצעיר רוצה פשוט 'לזרום',

להורה חשוב לכוון ולתרום.

לבוגר יש כבר נסיון חיים עשיר,

הוא יודע יותר מהבן הצעיר,

ולכן הוא תמיד חייב להעיר...

האב  רוצה שהבן מניסיונו ילמד,

אך הילד רוצה ללמוד לבד .

הוא רוצה להתנסות וגם ליפול,

רק כך הוא יכול לגדול.

(וכאן עולה שאלת השאלות:

עד כמה? מה הגבולות?)

מבטו של הצעיר לפעמים צר,

הוא חושב רק לטווח קצר.

המבוגרים, בדרך כלל מסוגלים,

לראות גם לרחוק ועוד שיקולים.

לכל דור יש יתרונות,

אך לצידם יש גם חסרונות.

הפער יכול להביא ל'קרירות'

יחסים עכורים ואפילו התנכרות!

אך אם יודעים לפתח את הכלים,

יש הרבה יתרונות דווקא בהבדלים!

(תזכור שגם אתה לא נולדת 'איש'...

אולי תהיה יותר גמיש...

אמא, גם את לא נולדת אישה,

לזכור את זה תמיד, חשובה הגישה)

צריך לדעת לתפוס את הראש,

ולא לנסות רק לשנות ולדרוש.

הנביא מלאכי מבשר לנו בשורה:

אליהו יבוא לפני יום ה' הנורא,

תפקידו לחבר בנים לאבות,

להשיב את הלבבות.

זה פועל בשני הכיוונים,[1]

גם האבות ישובו לבנים .

השלימות לא נמצאת בשום צד,

אף אחד לא יצליח לבד.

רק על ידי שילוב ההפכים,

שני הצדדים באמת מרויחים.

הנוער את  'הדרת השיבה' צריך,

והמבוגר את רוח הצעיר להעריך.

(כמובן שצריך לפעמים להבהיר,

שהמבוגר הוא 'השותף הבכיר',

וגם להעמיד במקום את הצעיר.)

יש להתבונן היטב על הדברים ,

איך אפשר לצמצם פערים,

צריך לדעת לפתח הכלה,

לבוא עם פתיחות ורצון לקבלה.

רק אם ביחד נפעל בחכמה,

נוכל להוסיף עוד קומה!

חשוב לפעול בהרבה סבלנות,

הקשבה אמיתית ונכונות.

נזכור את דברי הנביא מלאכי,

החיבור חיוני וממש הכרחי.

אם נבין את הצורך בשיתוף פעולה,

ביחד נוכל להביא גאולה!

בעומדנו ערב חג הפסח,

לאליהו נפתח את הפתח.

להשיב את הלב נפעל ונשתדל,

לחבר לבבות לגאולת ישראל.

שבת שלום חג כשר ושמח!

יצחק באואר




[1] על פי הרב קוק ,אורות הקודש






 

סמיכת גאולה לתפילה

 

 

1) תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד ב

דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפלות באמצע תקנום. במאי קא מפלגי?.... אי בעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הוי, אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא; ורבי יהושע בן לוי סבר: כיון דלא הויא אלא מצפרא, לא הויא גאולה מעלייתא. 

 

2)  רש"י מסכת ברכות דף ד עמוד ב

ואמרינן בברכות ירושלמי (פרק א'): מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה - לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג - אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו.

 

3) דברים רבה פרשה ב'  יכול יהא תובע צרכיו ויוצא לו כבר פירש שלמה (מלכים א' ח) לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו קילוסו של הקב"ה ותפלה לצרכיו של אדם אבא שאול אומר זה סימן לתפלה אם כוון אדם לבו לתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת שנאמר (תהלים י) תכין לבם תקשיב אזנך

4) ברכות (לב: ) דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל מנלן ממשה דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא וכתיב ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו

 

5) תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א

תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה.

 

6) רש"י מסכת ברכות דף לא עמוד א

אלא מתוך שמחה - כגון דברי תנחומים של תורה; כגון סמוך לגאולת מצרים, או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין, כגון רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו, וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית: כי לא יטוש ה' את עמו, וכיוצא בהן.

 

7)  תוספות מסכת ברכות דף ד עמוד ב

והלכה כר' יוחנן דברייתא מסייע ליה וכן פסק ה"ג. ואם כן יש ליזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לשמנה עשרה. ומיהו בסדר רב עמרם פי' מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות.

 

8) תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ל עמוד א

דתניא: השכים לצאת לדרך - מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא. השכים לישב בקרון או בספינה - מתפלל, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא; רבי שמעון בן אלעזר אומר: בין כך ובין כך קורא קריאת שמע ומתפלל, כדי שיסמוך גאולה לתפלה. במאי קמיפלגי? - מר סבר: תפלה מעומד עדיף; ומר סבר: מסמך גאולה לתפלה עדיף.

 

9) שולחן ערוך אורח חיים סימן רלו סעיף ב

אין לספר (ד) בין גאולה דערבית לתפלה, ....ומיהו מה שמכריז ש"צ ראש חדש בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק, כיון שהוא (ז) א צורך התפלה; וכן יכול (ח) לומר: ברכו, להוציא מי שלא שמע, ולא הוי הפסק.

 

10) זוהר כרך ג (במדבר) פרשת במדבר דף קיח עמוד א

כתוב אחד אומר עבדו את יי' בשמחה, וכתוב אחד אומר (שם ב) עבדו את יי' ביראה וגילו ברעדה, מה בין האי להאי, אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא, (ד"א) עבדו את יי' ביראה דא כ"י בזמנא דאיהי בגלותא ביני עממיא,

 

11) ילקוט שמעוני ירמיה  פ"ח מי  יתנני במדבר מלון אורחים..... משל לנשיא שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו מפניו, נכנס לעיר אחת חרבה וראו אותו בני המדינה וקלסו אותו, אמר הנשיא זו העיר טובה לי היא מכל המדינות כאן אני בונה לי אכסניא, כך הקב,ה בא לים וברח מפניו שנאמר הים ראה וינס, בא למדבר חרבבה וקלסו אותו שנאמר ישאו מדבר ועריו חצרים, אמר זו העיר טובה לי מכל המדינות כאן אני בונה אכסניא, 

 

12) שיר השירים פרק ד

(ח) אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים:

 

13)ישעיהו פרק ח

(יז) וְחִכִּיתִי לַיקֹוָק הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ:

 

14)תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י דף כח טור ב /ה"ב

 רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא מייתי לה מן הדא וחיכיתי ליי' המסתיר פניו מבית יעקב וקיויתי לו אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר לו הקב"ה למשה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא מאותה השעה וקויתי לו שאמר לו בסיני כי לא תשכח מפי זרעו

 

15) מדרש תהילים קמ"ט

אמר הקב"ה כשם שעשיתי אני כל החדשות, אף אתם תאמרו שיר חדש לי, שנאמר שירו לה' שיר חדש, ומי הם החסידים, אלו ישראל, מה כתיב למעלה מן הפרשה, וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו (תהלים קמח יד), ...ראוהו בים נעשו חסידים, ואמרו שירה, שנאמר אז ישיר משה וגו' (שמות טו א), ראוהו בסיני נעשו ישרים,... ראוהו באוהל מועד נעשו צדיקים, ... וכשיראו אותו לעולם הבא הם נעשים חסידים, שנאמר תהלתו בקהל חסידים, וכל כך למה, שהן רואין ושמחים, והוא שמח עמהם.

 

16) שמות רבה (וילנא) פרשה כג

אלא א"ר שמעון בר אבא בשביל האמנה שהאמין אברהם להקב"ה שנאמר והאמין בה' ממנה זכו ישראל לומר שירה על הים שנאמר אז ישיר משה, הוי תשורי מראש אמנה.

 






פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

ערך  וכתב: הרב יוסף ברגר

 חג הפסח -  זמן חרותינו!

 


כתב הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע (קדושת לוי, שבועות)

"והנה אנו אומרים בפסח "זמן חרותנו" ובשבועות "זמן מתן תורתנו",

והרי כבר עברו זמנים טובא (הרבה), כלומר, היה לנו לומר "זמן שיצאנו

לחרות" ולא "זמן חרותנו", וכן זמן שנתן לנו תורתנו ולא "זמן מתן

תורתנו" דמשמע מכך שגם עכשיו בכל שנה ושנה הוא זמן חרותנו וזמן

מתן תורתנו, והענין הוא, שבכל שנה ושנה בעת שאנו מקיימין מצוות

החג כגון השבתת חמץ ואכילת מצה בפסח מתעורר עלינו הארה גדולה

כמו שהיה לאבותינו בעת יציאת מצרים בשכר המצוות שקיימו, כמו

כן גם אנחנו, כשאנו מקיימים המצוות מקבלים הארה שהיה לאבותינו,

ועל ידי קיום מצוותיו אנו מעוררים בכל דור הארה זו…

וכן מובא בספר "דרך ה'" (ח"ד פ"ז) לרמח"ל זי"ע: "ושורש כולם הוא

סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן

מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור הראשון

ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו…

ומבואר ב"מכתב מאליהו" כי לא הזמן עובר על האדם, אלא האדם נוסע

בתוך הזמן. למשל: בשבת הראשונה כאילו נקבעה 'תחנה' ששמה שבת,

ובכל שבוע ושבוע מגיע האדם לאותה 'תחנה' עצמה – ממש אותה

השפעת קדושה עצומה של שבת בראשית. וכן במועדים: בכל שנה ושנה

חוזר האדם ומגיע אל 'תחנת' גאולת מצרים, אשר בזמן ההוא אפשר

להשיג השפעת הגילוי של חירות – זמן חירותנו ממש".

גודל מעלת יום טוב דפסח!

חג הפסח נקרא בתורה 'שבת' כמו שכתוב (ויקרא כג. טו) "וספרתם לכם

ממחרת השבת". וטעם הדבר הסביר הרה"ק בעל ה"נתיבות שלום"

מסלונים זי"ע כי שבת קביעא וקיימא ואינו ע"י קידוש בני ישראל, ואילו

"יום טוב" נקבע ע"י בני ישראל בקידוש החודש. ומרומז בזה שפסח הוא

כולו הארה ואתערותא דלעילא משמים, אף שלא היו ראויים ישראל כלל,

ולכן הריהו כ'שבת' ללא תפיסת יד אדם כלל, אלא משמים נתנו לנו

מתנה את יום זה כיום קדוש לכל הדורות.

וא"כ יש להבין, מדוע נזכר הפסח בשם זה רק למחרת הפסח – "ממחרת

השבת" ולא מוזכר בתורה שם זה כשהתורה רוצה לצוות עלינו את ציווי

אכילת מצה? ועוד, הרי בתורה אנו מוצאים שחג זה נקרא גם בשם

"פסח", או "חג המצות"? אלא מובא בהגדה של פסח "אתה בחרתנו",

שאפשר לבאר זאת, על פי מה שמסופר על רבה של ירושלים הגה"ק רבי

יוסף חיים זוננפלד זי"ע: שפעם באו אליו אנשים נכבדים מחוץ לארץ

בערב פסח ואמרו לו שרוצים להתארח אצלו בפסח, אך אינם רוצים

להיות כעניים בפסח. ולכן רוצים לשלם בעין טובה ונדיבה על הסעודות.

הסכים הגרי"ח לארחם על שולחנו, ולקח מהם את הכסף. ואמנם התארחו

אצלו בליל הסדר וסעודת היום והתענגו מרוב טוב ברוחניות ובגשמיות.

למחרת כאשר חגגו יום שני של גלויות באכסניה שלהם, הופיע הגרי"ח

והניח את הכסף על הארון, באומרו להם: "מלכתחילה לקחתי מכם את

הכסף רק כדי שתהיה לכם הרגשה טובה שאתם משלמים על הסעודה

ואינם אוכלים נהמא דכסופא, אבל עכשיו הרי לכם הכסף בלב שלם".

ולפי זה יבואר לענינינו, בתחילה נאמר בתורה שפסח הוא "יום טוב" – "חג

המצות" חג הפסח", כדי לתת לנו הרגשה טובה שגם לנו יש איזו שייכות ע"י

עבודתנו בהארה זו, אבל למחרת אומרים את האמת שהוא בבחינת 'שבת'

והכל הוא הארה ומתנה משמיא.

ובכדי לחדד את ענין זה שחג הפסח בא אלינו רק כמתנה משמים והוא כולו

הארה שמימית – אביא בפניכם את דבריו הק' של הרה"ק רבי ברוך

ממעזי'בוז' זי"ע שפירש את הפסוק (שמות יב. כג) הכתוב במכת בכורות

"ופסח ה' על הפתח", שבפשטות, הפירוש, שהקב"ה ידלג על פתחי בתי

ישראל, ולא ייכנס להרוג את בכורי ישראל. אבל הוא פירש זאת ואמר: על פי

דברי חז"ל שאמר הקב"ה לישראל: אם אתם רוצים לחזור אלי בתשובה,

ואינכם יודעים איך לעשות זאת, אז מספיק "פתחו לי פתח כחודו של מחט" –

התחילו לשוב אלי מעט בכוחות עצמכם באתערותא דלתתא (בהתעוררות

מלמטה), "ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" – ואני אסייע בעדכם

להמשיך ולשוב בתשובה שלימה ולהשפיע לכם רוב טוב וחסד כפתחו של

אולם.

אך אמר הרה"ק ממעז'יבוז' זי"ע – סדר זה הוא בימים כתיקונם, אבל במצרים

כאשר היו ישראל שקועים בעמקי הטומאה בתוך המ"ט שערי טומאה, וגם

את אותו פתחח קטן לא היו יכולים לפתוח בכוחות עצמם, "פסח ה' על

הפתח", כלומר, ויתר ודילג על אותו פתח שביקש – "כפתחו של מחט", וגאל

אותם באתערותא דלעילא (בהתעוררות מלמעלה), עם הארה שמימית, אף

על פי שלא היו ראויים מצד מעשיהם, וזאת מתוך רוב רחמיו וחסדיו!

עוד אביא בפניכם כסיוע לדברים הנ"ל את הביאור הנפלא למאמר חז"ל

(בבא מציעא סא:) "כל המלוה בריבית כאילו כפר ביציאת מצרים". ולכאורה

יש להבין מה הקשר בין ב' העניינים?

אלא המתבונן בשורש איסור ריבית, יראה, שהוא מפני שהתורה רצתה

שהאדם יבוא לעזר חבירו שנמצא בעת מצוקה ואין לו מאומה, ויעניק לו

בחינם אשראי והלוואה עד שישוב לאיתנו ויפרע לו הלוואתו.

חחסד זה הוא יסוד גאולת מצרים, כי ישראל היו שקועים בעמקי הקליפות

והטומאה כמו שכתוב בתורה "ואת ערום ועריה" – מכל מצווות והון עצמי,

אלא שהקב"ה ברוב רחמיו השאיל והלוה להם אורות ושפע גדול, מתוך אימון

שישיבו זאת מיד לאחר יציאת מצרים בעבודתם במ"ט ימי הספירה ובקבלת

התורה בחג השבועות.

ולכן המלוה בריבית שאינו מוכן להעניק בחינם לחבירו אשראי והלוואה

כשאין לו – הרי זה כאילו כפר ביציאת מצרים, שענינו כאמור השאלת

מדריגות והמתנת פרעון ללא שכר כלל.

מכל זאת, אנו רואים את גודל קדושת הלילה הזה, שיסודו בימי יציאת

מצרים, והוא ליל שימורים לכל הדורות לקבל את אותם דרגות שמימיות

שהיו בימים ההם וגם בזמן הזה!…

 

ליל הסדר!

 

הטעם שנקרא הלילה הקדוש הזה – "ליל הסדר", מובא בהגדה של פסח "אתה

בחרתנו" את שביאר וכתב הרה"ק בעל השפת אמת מגור זי"ע: כי יציאת

מצרים הרי היתה בחפזון בלי סדר ולמעלה מהכלים והדרגה של עם ישראל.

ותפקיד ליל הסדר בכל דור הוא, לסדר דבר דבור על אופנו וליישב את סיפור

יציאת מצרים בלבו של כל אחד ואחד ולהחדירה בלב האיברים…

~ 2 ~

עוד מבאר הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע ליל יציאת מצרים נקרא "ליל

הסדר", כי בו נעשה 'סדר' בעולם, שכן כל זמן שהעם הנבחר הנקראים

"בני בכורי ישראל" היו נתונים תחת השפלה שבאומות, היה העולם בלי

סדר ראוי, בבחינת "שפחה כי תירש גבירתה", ויציאת מצרים החזירה

את הסדר בעולם. וכן ענין ליל הסדר בכל הדורות הוא להעמיד את

העולם ואת היהודי הפרטי על מקומו וכנו!…

ממשיך הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע ומבאר עוד: שלמרות שעניינו של

לילה זה, הוא לפרסם את הניסים הגדולים שעשה הקב"ה לעם ישראל

שהם ניסים "למעלה מן הסדר", עם זאת נקרא לילה זה "ליל הסדר", כי

זה גופא החידוש של ליל זה, להורות שכל מציאותם של ישראל הוא

למעלה מן הסדר והטבע, ולכן הניסים שנעשים להם אינם חריגים ושונים,

אלא זה גופא הסדר שלהם. דהיינו שה"למעלה מן הסדר" הוא ה"סדר"

שלהם!..

כיוצא בזה מפרשים הראשונים שהשאלות של "מה נשתנה" אינם על

עצם ציוויי הלילה, אלא על מה שנראה ניגוד ביניהם, שמצד אחד אוכלים

מצה, יושבים מסובים דרך חירות, ומאידך אוכלים מרור שהוא זכר

לעבדות.

ולאור זאת יש לפרש את התשובה: "עבדים היינו לפרעה במצרים,

ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", ולא באופן טבעי. ומאז

אצל יהודים ה"למעלה מן הטבע והסדר" הפך ל"סדר", הנהגה קבועה

שהיא למעלה מהטבע!

כל מציאותם של ישראל הוא למעלה ומחוץ לסדר הטבע והבריאה, וכן

רואים בהתנהגותם – כשהם עולים, עולים עד לרקיע, וכשהם יורדים,

יורדים עד לעפר. ואף בהנהגה עמם, כשהם עולים אין כל אומה ולשון

שולטין בהם, וכשיורדים נמסרים תחת שלטון שפילה שבאומות, כל

חייהם וקיומם ניסי, מחוץ למעגלי כל הסדרים.

ולכן, זהו הסדר של יהודים בלילה קדוש זה: מצה ומרור כרוכים זה בזה,

מסובין דרך חירות ולובשים לבנים לזכרון יום המיתה, שותים יין דרך

שמחה ואוכלים ביצה לאבלות, זכרונות עבר ותקוות עתיד מעורבבים זה

בזה, מי מלח של דמעות וזרוע נטויה, סדר של "למעלה מן הסדר", של

עליות וירידות שתוכנם המשותף היחידי הוא היותינו מונהגים ומושגחים

על ידו יתברך בעינא פקיחא ורחימא כאשר ישא האומן את היונק, בין

שאנו למטה מן הסדר – דווים ולחוצים, ובין כשאנו למעלה מן הסדר –

נעלים ובני חורין…

 

ליל הסדר!

 

בשנה אחת כאשר נכנס הרה"ק בעל הישמח ישראל מאלכסנדר זי"ע

לבית מדרשו לערוך את ה"סדר" נענה ואמר לפני הקהל: "מי שאיננו

מאמין כי גם הרשע הגדול ביותר יכול להתהפך בלילה הקדוש הזה

לצדיק גמור – הוא הוא אותו רשע הנאמר בהגדה!…

בשנה אחרת כאשר יצא הרה"ק בעל הישמח ישראל זי"ע מחדרו שבבית

המדרש לעבר השולחן והגיע לשולחן בו ערך את הסדר, פרץ בקול

שאגה: "קדש"! "יהודי! קדש את עצמך, אל תחמיץ את ההזדמנות

הניתנת לך בלילה הזה לעלות ולהתעלות"…

ובעוד שהקהל עומד וקולט את הדיברה הראשונה ומחליט בנפשו לחפש

את הדרך להתקדש, באה הדיברה השניה ביתר שאת וביתר עוז:

"ורחץ"! יהודי! טהר את עצמך ורחץ מעבירות שבידך, ורק אז תעמוד על

מצבך העגום שהנך נמצא בו". כל הקהל שנכח שם עצר את נשמתו

מרוב פחד ויראת הכבוד ששרה שם באותם רגעים נצחיים, כל אחד

חושב בלבו כי בוודאי אליו מתכוין הרבי…

אך אחרי רגע של דממה עובר הרבי למידת הרחמים, וברוח אבהית

מפרש הוא את דיברתו השלישית: "כרפס!" "התבוננו בכרפס, מהו? בסך

הכל ירק כמו שאר ירקות, רק עליו יוצאים החוצה ואילו הוא טמון עמוק

באדמה. מי שם לב אליו ומי מתחשב בו כל ימות השנה, ועם זאת,

כשליל הסדר מגיע מעלים אותו על שולחן מלכים, קחו אפוא מוסר

ותלמדו ממנו, כי אף שבכל ימות השנה, הנכם שקועים בכל מיני מעשים

חומריים ככרפס הזה ששקוע באדמה, הרי אם תרצו מסוגלים אתם

להגיע בלילה הזה למדריגות רמות ונשגבות"…

 

ביצה!

 

הרה"ק רבי מרדכי מאיזביצה זי"ע בספרו מי השילוח נתן הסבר מעניין

לכך – שבין הדברים שמניחים בקערת ליל הסדר הוא ביצה, ואת

ההסבר נתן על פי דרכו המיוחדת אותה הוא דרש כל הזמן ואף זעק זאת

לחסידיו בכל עת: לעולם אל תעשו דבר שעשיתם אותו אתמול רק משום

שעשיתם אותו אתמול!…

וכך גם הסביר את הפסוק: (דברים טז כב) "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה'

אלוקיך" – אל תאבן את המושגים, אל תקפיא את השגותיך!

"אלוהי מסכה לא תעשה לך" – אל תצוק את עבודת ה' לדפוסים קבועים,

דוממים, אלא תמיד תוסיף ותשאוף לעלות עוד ועוד! להתקדם הלאה!!

ולכן הסביר – זהו הטעם שאנו שמים את הביצה בליל הסדר, משום שהביצה

מסמלת את שלב הביניים לדור הבא – בין התרנגולת לאפרוח. לומר לך,

שאף יציאת מצרים, ניסיה וגילוייה אינם השיא. יש לראות בהם רק דרגת

ביניים להשגות שעוד יבואו, להעפלה בשלבי ימי הספירה… לקבלת התורה,

כמו שאמר הקב"ה למשה רבינו "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את

האלוקים בהר הזה" – כל היציאת מצרים היא בכדי להגיע למטרה הנכספת:

קבלת התורה!…

לכאורה צריכים להבין מהן ענין ביצה שהוא מאכל אבלים, לחג הפסח? אלא

במשנה ברורה מובא ש"ביצה" בארמית היא "ביעא", ויש בזה רמז "דבעי

רחמנא לפרוק יתנא" – שרצה ה' לגאול אותנו. כמו כן, בספרים מובא רמז

נפלא לטעם שאוכלים ביצה, ולקשר בין ימי המועדות, על דרך הא-ת ב-ש.

(הוא אחד מדרכי הרמז שאפשר בהם לפרש את התורה. ובדרך הזה אנו

נוקטים שהאות הראשונה שבאל"ף בי"ת מכוונת עם האות ת' והאות ב'

השניה שבאל"ף בי"ת מכוונת עם האות ש' שהיא השניה כלפי סוף האל"ף

בי"ת וכן הלאה בשאר האותיות): היום בשבוע שחל בו א' של פסח – הוא

היום שחל בו תשעה באב. היום בשבוע שחל בו ב' של פסח – הוא היום שחל

בו שבועות. היום בשבוע שחל ג' של פסח – הוא היום שחל בו ראש השנה.

היום בשבוע שחל בו ד' של פסח – הוא היום שחל בו קריאת התורה

האחרונה של חמשה חומשי תורה , דהיינו שמחת תורה. היום בשבוע שחל

בו ה' של פסח – הוא היום שחל בו צום כפור. היום בשבוע שחל בו ו' של

פסח – הוא היום שחל בו פורים.

נמצא שהיום הראשון של פסח הוא אותו יום בו יחול גם תשעה באב. ולכן

נוהגים לאכול בו ביצה שהוא מאכל אבלים. ואכן, חז"ל (איכה רבה) רמזו

לקשר שבין ליל הסדר לתשעה באב בדרשתם על הפסוק (איכה ג. טו)

"השבעני במרורים הרוני לענה" – מה שהשבעני במרורים בלילי פסח הרוני

לענה בליל תשעה באב…

קדש!

 

בירושלמי (פסחים לז.) איתא: שארבע כוסות הם כנגד ארבע כוסות

האמורות בענין שר המשקים. וצריך להבין מה הקשר של כוסות שר המשקים

עם נס יציאת מצרים.

בפשטות הקשר בזה כי אז התחיל סדר הגלות והגאולה. יוסף עלה לגדולה

ויעקב ירד מצרימה וכו'. ובליל זה חוזרים לנקודת ההתחלה, ומתברר שהכל

היה מתוך 'סדר' ותכלית לזכך את עם ישראל לקראת היותם לעם הנבחר.

וביתר עומק יש שמבארים: דהנה צריך להבין למה פתר יוסף לשר המשקים

שפרעה ישיב אותו לעבודתו ולמשרתו כבתחילה, ואילו לשר האופים פתר

שיתלו אותו.

והביאור בזה, דהנה שר המשקים בחלומו ביטא את תשוקתו וגעגועיו לשוב

להיות קרוב לאדונו ולשרת אותו כמו שכתוב "ויספר שר המשקים את חלומו

ליוסף ויאמר לו בחלומי והנה גפן לפני. ובגפן שלשה שריגים והיא כפורחת

עלתה נצה הבשילו אשכולותיה ענבים. וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים

ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה". הוא לא איבד את

התקוה, וזה היה חלומו – לשוב לימים הטובים לשרת את אדונו. ולכן פתר לו

יוסף שאמנם יצא מהבור ויחזור לאיתנו. כי אם גם בתוך הבור עדיין נשאר

עם השאיפה לחזור ולשרת את אדונו הרי בודאי יחזור לזה, אבל שר האופים

חלם בעלמא שיש עליו מעשה אופה והעוף אוכל ממנו, ולא רואים צמאון

לחזור לשרת את אדונו ולכן פתר לו שיתלו אותו.

ולכן נקבע בליל הסדר ד' כוסות כנגד הכוסות שבחלום שר המשקים, להורות

שגם בהיותינו בבור הגלות אנו ממשיכים לקוות ולחלום לחזור לימים

כבתחילה לשרתו ולעבדו. "ותערב לפניך עתירתנו כעולה וכקרבן. אנא רחום

ברחמיך הרבים. השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים".

ואפשר שזה נרמז במה שאומרים בסוף ליל הסדר "בקרוב נהל נטעי כנה.

פדויים לציון ברנה". ורבים התקשו בביטוי "נטעי כנה". ויש מפרשים שהוא

על שם הפסוק האמור בשר המשקים (בראשית יג) "והשיבך על כנך". שיחזור

לעבודתו, וכן עם ישראל מכח חלומותיהם ושאיפותיהם יחזרו לכנם – פדויים

לציון ברינה!…

 

כרפס!

 

יש שדורשים כאן רמז, מדוע טובלים את ה"כרפס" במי מלח? כי "כרפס"

בגימטריה ש"ס, ולכן מטבילים אותה בימי מלח, רמז לתורה שצריכים ללמוד

אותה כאשר אוכלים פת במלח…

~ 3 ~

 

חלוקת אגוזים.

 

בשו"ע (תעב. טז) איתא דנוהגים לחלק אגוזים לקטנים כדי שלא ישנו

וישאלו. ויש להבין עניין חלוקת האגוזים דווקא בליל פסח.

ובהגדת "אתה בחרתנו" מובא הסבר נחמד, דהנה אחת מהדרכים לדעת

האם קטן יכול להיחשב כגדול לגבי קניינים וכדומה, מובא בגמרא (גיטין

סד:) שנותנים לו אבן וזורקו או אגוז ונוטלו, וזה סימן שכבר התבגר. וכן

זה גם מברר לנו אם אפשר לשחוט עליו הפסח, כמו ששנינו (סוכה כט:)

על הפסוק (שמות יב. ד) "איש לפי אכלו" – רבי יהודה אומר: עד שיכול

לברר אכילה, כיצד. נותנין לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו.

ומסביר הרה"ק בעל ה"שם משמואל" מסוכטשוב זי"ע כי כלפי חוץ אבן

ואגוז שווים שאינם ראויים למאכל, אלא שבאגוז יש פנימיות הראוי

למאכל אם שוברים הקליפה. ולכן אם יש לקטן הבחנה בפנימיות הרי זה

סימן גדלות!…

ועל פי זה יובן מדוע מחלקים אגוזים לקטנים, דהנה כלפי חוץ התנהגו

בני ישראל כמצריים, כטענת המלאכים: "הללו והללו עובדי ע"ז", וכל

החילוק ביניהם היה בפנימיות. וכפי שאמר הקב"ה למשה רבינו

שהסתפק בזכות בני ישראל להיגאל "ראה ראיתי", ודרשו חז"ל (שמות

רבה מב) שאמר לו: אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות.

פירוש, "שתי ראיות" היינו ראיה רגילה וראיה פנימית, לפנימיותם של

ישראל שתוכם רצוף אהבה. וזה ענין חלוקת האגוזים דווקא לקטנים,

לרמז על גודל החמלה והרחמים שהקב"ה עשה לישראל בהוציאם

ממצרים כאשר בחן את פנימיותם, כאותם קטנים שנותנים להם אגוז

בכדי לראות האם הם יודעים לבחון את פנימיות האגוז…

 

הא לחמא עניא

 

נוהגים להגביה הקערה בשעת אמירת הא לחמא עניא. ויש להבין ענין

הגבהת הקערה. בשם השל"ה הק' זי"ע מובא דענין הגבהת הקערה

מרמז על היותינו שפלים, והגביהנו ה' ממצרים.

יש מוצאים כאן רמז לדברי הזוהר הק' (תצוה קפג:) דעניני הפסח מצילים

מימי הדין בתשרי, דהנה האותיות שבאות לאחר המילה "קערה" הם

"שופר", לרמזנו, שכשם שתקיעת שופר מצילה מן הדין בכח מידת

היראה, כך המצה בליל פסח ממתקת הדין בכח מדת האהבה…

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלים

חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה.

בספר "שפתי מנחם" להגאון רבי מנחם מנדל ברגר שליט"א מפרש את

שאלה זו על פי דברי הרה"ק בעל הבני יששכר זי"ע (מאמרי חודש ניסן

מאמר ח') שמבאר את החילוק בין חמץ למצה, שהנה 'חמץ' – העיסה

מחמיצה ותופחת לאחר מעשה האומן, ולכן זה מרמז על היפוך האמונה,

שיש משהו נוסף מעבר לעשיה. משא"כ 'מצה', אינה תופחת לאחר

מעשה האומן, אלא נשארת באותה צורה משעת עשייתו, ולכן זה מרמז

על אמונה, שהוא ואין אחר נוסף זולתו.

וכדברי הזוהר הק' (ח"ב קפג:) דמצה נקראת "מיכלא דמהימנותא", והיינו

מאכל אמונה, עד כאן תוכן דבריו הק'.

ומעתה על פי זה נראה לומר, דהנה בכל השנה, האדם מלא בשאלות

וספיקות, ומרמז על שיתוף של חחמץ ומצה כאחד, ואולם בחג המצות,

שהוא זמן של אמונה, לאחר כל הניסים שנעשו לאבותינו ולנו, וכמובא

לעיל, שניסים אלו מתעוררים בכל שנה ושנה, אזי האדם כל כולו באמונה

שלימה ללא שום ספיקות, וזה מרמז על מצה שהוא מאכל אמונה.

וזהו הפירוש בשאלה הראשונה של פתיחת ההגדה "מה נשתנה הלילה

הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה" – היינו, שאנו

מעורבבים בין מאכל החמץ שהוא היפוך האמונה למצה שהוא מאכל

האמונה, "הלילה הזה כולו מצה" – אבל בליל התקדש החג אנו זוכים

לליל שהוא כולו מצה – אמונה ללא שום פשרות וספיקות!…

עבדים היינו לפרעה במצרים

מסופר, כי ביום טוב ראשון של חג הפסח, הלך הגאון רבי חיים לייב

אוירבאך עם בנו בן השמונה – לימים הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך

זי"ע לכותל. בדרך פגשו את רבה של ירושלים, הגאון רבי יוסף חיים

זוננפלד זי"ע. שאל רבי יוסף חיים את הנער: האם שאלת אמש ארבע

קושיות. השיב הנער בחיוב. ובשנה שעברה גם שאלת. כן! ומה ענו לך.

השיב הילד: "עבדים היינו". אם כן – שאל רבי יוסף חיים – מדוע חזרת

ושאלת גם השנה.

כעבור שנים סיפר זאת הגרשז"א לנערים בשערי חסד ושאלם זאת. ניסה

כל אחד לענות זה בכה וזה בכה. אמר להם הגרשז"א: "אני בילדותי

ניסיתי לענות, משלא ידעתי פרצתי בבכי".

ובאמת התשובה היא שסיפור יציאת מצרים אינו לצורך ידיעה, שהרי אפילו

כולנו חכמים כולנו נבונים מצוה עלינו לספר, אלא מטרתו להחדיר את

האמונה ביציאת מצרים בלב ובמעמקי ההרגשים. למעלה ועמוק יותר מן

הידיעה. וזו עבודה שאין לה סוף, ומתעצמת משנה לשנה…

 

כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם ואחד רשע

 

יש להבין דלכאורה חכם ורשע אינו דבר והיפוכו, והיה לו לומר חכם וטיפש,

או צדיק ורשע? אלא תירץ הרה"ק בעל הבית ישראל מגור זי"ע מכיון שאין

אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, נמצא שהרשע הוא היפך החכם…

וכן אמר הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע – רמ"ח מצוות עשה אפשר לומר

בשני מילים: "היה חכם", וכן שס"ה מצוות ל"ת אפשר לומר בשתי מילים:

"אל תהיה טיפש"…

הרה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע את הנאמר: "אחד חכם ואחד רשע", דהרי

לכאורה נכון יותר לומר אחד "צדיק" ואחד רשע, שזהו דבר והיפוכו? אלא

שרצה ללמדנו שלעומת הרשע הבא לנגדנו, לא תועיל מדרגת "צדיק" לבדה,

כי הרשע לוחם בערמומיות בשקר ובזיוף נגד הצדיק, שאינו מעלה על הדעת

כי בהתנהגות הרשע טמון שורש רע. לפיכך צריך האדם להיות "ערום"

ביראה (ברכות יז.), ובנוסף למדריגת "צדיק" עליו להיות גם "חכם", שישכיל

להסיר המסוה מעל כוונותיו הרעות של הרשע…

כן הוסיף הרה"ק רבי יואל מסאטמאר זי"ע ב"ירושלמי" מוזכר הבן ה"תם"

בלשון שוטה, ועונים לו את התשובות שב"בבלי" עונים לחכם, ויש להבין

הטעם בזה?

אלא אמר: הירושלמי קורא ל"תם" טיפש, דבשלמא בכל העולם אדם חסר

דעה ראוי לכנותו בלשון המעטה "תם", אבל הירושלמי בארץ ישראל קמיירי,

והרי אוירא דארץ ישראל מחכים, ועם זאת לא החכים, אין הוא אפוא תם,

אלא טיפש!

 

והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו

והקב"ה מצילנו מידם.

 

הרה"ק מסטולין זי"ע הלך פעם אחת בליל הסדר לשמוע איך שאחד

מהכפריים עורך את סדרו. ושמע איך שאמר בתמימותו: "שלא אחד בלבד

עמד עלינו לכלותינו" – לא רק צדיק אחד עומד ומבקש מכלה ומתחנן עבורנו,

"אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" – אלא שבכל הדורות ישנם

צדיקים שעומדים ומבקשים עבורנו. למחרת כשהגיע אותו כפרי לבית הכנסת

ניגש אליו הרבי לאחר התפילה ואמר לו: שמעתי שאתמול פירשת פירוש

נפלא את המילים "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו", אך תאמר לי

בבקשה אם כן, מה הפירוש ל"והקב"ה מצילנו מידם"? ולא ידע מה להשיב,

ואמר לו הרבי, אני אגיד את הפירוש: "והקב"ה מצילנו מידם" – שנחסוך

מלהצטרך להגיע אליהם…

כשעלה הרה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע לכהן בסאטמר, התלוננו בפניו על

אחד ממושלי העיר שנתפרסם ברשעותו והרע לבני ישראל כמה וכמה

פעמים, אמר להם הרבי בדרך צחות: שיראו אם המושל הזה יש לו ידיים!… כי

אם יש לו ידיים שיוכל לקחת בהם מתנת כסף, אז בוודאי יכולים לשחדו, כי

הלא בשביל זה יש להגויים ידיים בכדי שיוכלו לקבל שוחד מיהודים, וימנעו

על ידי זה מלהרע ליהודים…

ויש לפרש בדרך צחות מה שאומרים "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו

והקב"ה מצילנו מידם", והכוונה שהרשעים עומדים עלינו לכלותינו, והעצה

להנצל מהם על ידי שיקבלו שוחד בידיהם וזה הפירוש "והקב"ה מצילנו מידם"

– על ידי שיש להם ידיים…

 

אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו

 

לכאורה מה היה מועיל לעם ישראל, אם הקב"ה היה נותן להם את ממונם

של המצרים, ולא היה קורע להם את הים, הרי הם היו ממשיכים להיות

משועבדים במצרים? אלא שמעתי מכ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א

לבאר, דמובא בחז"ל (פסחים קיט.) על הפסוק (דברים יא, ו) "ואת כל היקום

אשר ברגליהם". 'אמר רבי אלעזר זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו'.

כלומר ממונו של אדם הוא קיום האדם מה שמעמידו על הרגליים. ואם כן

כשלקח הקב"ה את ממונם של המצרים ונתנם לישראל, כבר לא היה למצרים

את הכוח לשעבדם.

הר"ן בדרשותיו מסביר את הקשר בין ב' המאמרים הללו: דלכן צוה הקב"ה

לישראל לשאול ממצרים כלי כסף וכלי זהב, ולא צוה שהמצריים יתנו להם

במתנה גמורה, כי רצה הקב"ה להפרע מן המצריים מדה כנגד מדה שיהיו

נטבעים בים לעונש על גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו". ואילו היו

המצרים נותנים להם כספם וזהבם במתנה גמורה והיו מבינים שנוטלים זאת

חלף עבודתם ואין דעתם לשוב למצרים כלל, לא היו רודפים אחרי ישראל ולא

היה מתקיים בהם מדה כנגד מדה. וזהו שאמר: אילו "נתן" לנו את ממונם,

~ 4 ~

במתנה גמורה, לא היו רודפים המצריים אחרינו, וממילא לא היה צורך

בקריעת ים סוף, אבל כיון שלא נתן לנו אלא בדרך שאילה, עי"ז קרע לנו

את הים ונפרע מהמצרים מדה כנגד מדה.

 

זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים,

היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד לקיים מה שנאמר על מצות

ומרורים יאכלהו.

 

בספר "שפתי מנחם" להגאון רבי מנחם מנדל ברגר שליט"א מפרש

באופן נחמד, מדוע דווקא הלל זכה לתקן תקנה זו ושיהא מונצח על שמו

לדורות עולם.

דהנה איתא (אבות פ"א. י"ב) "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב

שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". דדרכו של הלל

היתה תמיד לקרב את כל הלבבות ולאחדם כאחד, וכמאמרם ז"ל (סוכה

נג.) הלל אומר "אם אני כאן הכל כאן", והפירוש בזה אפשר לומר כהנ"ל,

שכשהלל נמצא במקום, אז "הכל כאן", כולם באים, מכיון שבמחיצתו של

הלל כולם הרגישו שווים ומקורבים.

וזה גם מה שאמר הלל (שבת לא.) לגר שבא אליו וביקשו שילמדו את כל

התורה על רגל אחת: "דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה

כולה". והיינו, יסוד היהדות זהו אחדות וקירוב הלבבות, ומה שאתה לא

רוצה שיעשו לך, אל תעשה גם לאחרים!

ועל פי זה אפשר לפרש, דהנה 'מצה' מרמז על אנשים בני עליה, ואולם

ה'מרור' על אנשים יותר פחותים, ודרכו של הלל היתה לאחד את כולם

ולחיות כולם בשווה, ולכן דווקא הלל שאוהב שלום ורודף שלום כרך את

המצה והמרור כאחד, להורות לדורות עולם, שצריך תמיד לחיות

באחדות מופלאה ולאחד את בני עליה והפשוטי עם כאחד, וזכה שיונצח

המצוה על שמו…

 

חד גדיא חד גדיא…

 

מסופר, כי בעת שהתלקחה על הגה"ק רבי יהונתן אבישיץ זי"ע נסע

מעירו לעיר אחרת, על אם הדרך, סר ללון בבית מלון אורחים. נקלע

הגאון למקום שם לא הכירהו, ושמע אנשים מדברים אודותיו, ומבקרים

את מעשיו. ימים אלו היו ימים שלאחר הפסח, נענה ואמר להם: "רבותי,

מזה זמן רב מתקשה אני קושיה גדולה על הפיוט "חד גדיא"? הטו

אזניכם ושמעו: אם תתבוננו, התחיל ואמר: תראו כי בעצם יש כאן אי

צדק בסיפור: כי השונרא שאכלה את הגדי "דזבין אבא בתרי זוזי",

עשתה דבר פשע, וממילא "הכלב" שנשך אותה צדק, ולכן המקל שהיכה

אותו לא צדק, ואם כן, טוב עשתה האש ששרפה אותו, ולכן, המים לא

היו צריכים לכבות את האש, וטוב מאד עשה השור שהענישם ושתה

אותם, ועל כן לא היה השוחט צריך לשחוט את השור, וטוב עשה מלאך

המוות שנקם בשוחט והרגו,

ואם כן, מדוע העניש הקב"ה את מלאך המוות?

שמעו האנשים ותמהו: אכן, קושיה כברזל! יגעו וחשבו ולא מצאו פתרון.

אמר להם רבי יהונתן: אני יתרץ לכם! אמנם, יתכן שהחתול אכל את

הגדי שלא בצדק, ויש לו לאבא סיבה טובה לכעוס עליו ולהענישו, אבל

אם יש סכסוך בין האבא לחתול, מי ביקש מהכלב להתערב בכלל?…

ולכן, אותם "כלבים" המתערבים בריב לא להם ומלבים את אש

המחלוקת, הם האשמים יותר מכל! אם כן, עכשיו נתחיל עוד פעם את

החשבון: צדק המקל שהכה את הכלב, ולכן האש ששרפה אותו לא

צדקה, וצדקו המים שכיבוה, והשור ששתה אותם לא צדק, השוחט

ששחטו טוב עשה, ולכן אסור היה למלאך המוות.

הבינו האנשים את הרמז ומיד נפלו לרגליו של רבי יהונתן והבטיחו

שיותר לא ילבו ולא ידברו מאומה!…

ועל דרך הסיפור הנ"ל ביאר הגה"ק בעל הבן איש חי זי"ע את קושיית

העולם: איזו שייכות יש לפזמון זה עם יציאת מצרים, שכל כך מקפידים

לזמרו בסוף ליל הסדר? אלא הדבר יובן על פי הקושיא הבאה: מדוע לקו

כל כך המצריים, הלא הקב"ה גזר מראש שהם ישתעבדו בעם ישראל?

אלא התירוץ הוא: שבגזירת השעבוד נאמר: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא

להם", ולא ננקב בה איזו שהוא "שם" מיוחד מי תהיה האומה

המשעבדת, ולכן אומרים להם: נכון שנגזר שיעבוד על עם ישראל! אבל מי

אמר לכם המצרים להיכנס בכל העסק הזה? מה לאדם זר להתערב בענין

שבין אב לבנו?… לכך יצא עליהם הקצף, ונענשו בכל חומר הדין!…

 

~~~שביעי של פסח

 

וחמשים עלו בני ישראל  מארץ מצרים (יג. יח)

 

ב"הגדה" הובאה מחלוקת תנאים כמה מכות היו במצרים: רבי עקיבא אומר

שחמישים מכות לקו המצרים, שנאמר: "ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה

משלחת מלאכי רעים", הרי שכל מכה היתה מורכבת מחמש מכות, ונמצא

שהיו חמישים מכות במצרים. וכמה מכות היו על הים? אם במצרים לקו

באצבע ("אצבע אלקים היא"), ובים היתה זו יד ה', שנאמר "וירא ישראל את

היד הגדולה" – נמצא שעל הים לקו פי חמש, והיינו מאתיים וחמישים מכות.

כלומר, לדעת רבי עקיבא לקו המצרים בסך הכל שלוש מאות מכות.

דבר זה אמר הגה"ק הבן איש חי זי"ע בספרו "אדרת אליהו" – מרומז בלשון

הפסוק: "וחמשים עלו בני ישראל" – לאחר חמישים מכות שנחתו על המצרים

במצרים, עלו בני ישראל משם. ואילו "ו" החיבור מראה על שש פעמים

חמישים, ונמצא שבסך הכל לקו המצרים שלוש מאות מכות במצרים ובים…

 

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו (יד. טז)

 

סוד נפלא גילה כאן הרה"ק המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופוליא זי"ע

– שבפסוק זה מרומז שהקב"ה אמר למשה להשתמש בב' שמותיו הוי"ה

ואדנו"ת בכדי לבקוע את הים! כיצד? "ואתה הרם את מטך" – הרים את

תיבת "מטך" אל האותיות שמעליהם, ובכן, מעל האות מ' נמצאת האות נ'.

מעל האות ט' נמצאת האות י', מעל האות כ' נמצאת האות ל'. עלה בידך:

"ניל". "ונטה את ידך" – הוריד את תיבת "ידך" אל האותיות שמתחתיה,

ובכן, מתחת האות י' נמצאת האות ט'. מתחת האות ד' נמצאת האות ג',

מתחת האות כ' נמצאת האות י'. עלה בידך: "טגי". "על הים" – האותיות

שעל תיבת "ים", על האות י' נמצאת האות כ', על האות מ' נמצאת האות

נ'. עלה בידך: "כן". יוצא לנו : "ניל" "טגי" "כן" – סה"כ 182 "ובקעהו" –

תחלק את מה שבידך לשנים, יוצא 91 שזהו המספר של שני שמות של

הקב"ה שם הוי"ה אדנ-י, וא"כ בצירוף שני שמותיו יתברך הללו נבקע הים.

קריעת ים סוף!

מובא במדרש, על הפסוק (תהילים קיד. ג) "הים ראה וינס", מה ראה?

"ברייתא דרבי ישמעאל".

ולכאורה צריך להבין, למה כשראה הים את ברייתא דרבי ישמעאל, נבהל

מכך וקרע להם את הים? ביאור נפלא על כך שמעתי מאת כ"ק מרן אדמו"ר

ממישקולץ שליט"א: דמובא במדרש (שמות רבה כא ו) בשעה שבא משה

לקרוע את הים, סירב הים בתחילה להיקרע בשביל ישראל, בטענה שהוא

נברא ביום השלישי והאדם ביום השישי, אמר משה להקב"ה, אין הים רוצה

להיקרע, מה עשה הקב"ה נתן ימינו על יד ימינו של משה, ומיד נקרע הים.

ולכאורה מה היה הויכוח בין משה לים? ומדוע כשנתן הקב"ה ימינו על יד

ימינו של משה, מיד נקרע הים? וביאר האור החיים הק' זי"ע בפרשתנו (יד.

כז) שתנאי עשה הקב"ה בבריאת העולם, שכל הבריאה והטבע יהיו כפופים

ומשעובדים לתורה ועמליה, שכל מי שימסור עצמו על לימוד התורה הק'

ויהגה בו יומם ולילה, יהיה לו כוח לגזור ולעשות עם הטבע כרצונו. ולכן לא

רצה הים להיקרע, כי עדיין בני ישראל לא קיבלו את התורה, וא"כ עוד לא

היה הכוח למשה לקרוע את הים. אבל הקב"ה אמר שעל אף שבני ישראל לא

קיבלו בפועל את התורה, אולם הם עתידים לקבל את התורה, ולכן יש להם

כבר את הכוח למשול על הטבע. וזה מה שהניח הקב"ה ימינו על ימינו של

משה, מפני שימינו רומז על התורה כדכתיב (דברים לג. ב) "מימינו אש דת

למו" ולכן בכוח התורה שעתידים בני ישראל לקבל, חייב הים להקרע להם.

עכת"ד הק'.

ולפי זה ביאר מרן אדמו"ר שליט"א בטוב טעם – למה כשראה הים את

"ברייתא דרבי ישמעאל" נבהל מכך, ונקרע הים. דהרי ברייתא דרבי ישמעאל

הוא י"ג מידות שכל התורה נדרשת בהן, ולכן כשראה הים את הברייתא

דרבי ישמעאל, שדרכה עתידים עם ישראל ללמוד את כל התורה, מיד נקרע

להם, כי הרי יש להם כעת את כוח התורה שדרכה יכולים לשנות את כל

הטבע.

 

 

 

 

 

 

 

 

ביאורים בהגדה של פסח | עלון בית דוד

שאינו יודע לשאול, את פתח לו, שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי, בצאתי ממצרים.

פסוק זה נאמר על הבן "שאינו יודע לשאול". אולם, כיון שכאן רמזה התורה גם את התשובה הניתנת לבן הרשע, "לי ולא לו", הרי משמע שישנו קשר מסוים בין הרשע לשאינו יודע לשאול. מהו קשר זה ?

 

"חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". כלל גדול בחינוך הוא, שיש להשריש לילד את יסודות האמונה בעודו נער, בעוד שהוא מוכן לקלוט את מה שמלמדים אותו ללא עוררין. לא כל אחד מודע לכך; ישנם הורים, יראים ושלמים, שברצונם "לא להכביד" על הילד בגיל צעיר, מונעים ממנו את החינוך הזה בזמן הנכון.

וגרוע מזה: ישנם אנשים, החושבים שיש ללמד דברים כאלה דוקא בגיל שהוא מתבגר, כדי ש"יבין היטב את מה שלומד", או בתואנה ש"הוא יבחר בדרך הנכונה מתוך בחירה חופשית". ולכן, בגיל צעיר נותנים לו לקרא את מה שלבו [ויצרו הרע] חפץ, נותנים לו לראות את כל הפסול והאסור, הכל מתוך הגישה שבגיל הרך "אין טעם לחנך לדת".

 

את הטעות הם מגלים - אם בכלל - רק כאשר מאוחר מדי. כשמגיע גיל ההתבגרות, מתברר שהוא כבר החל לפתח אישיות עצמית, כבר החל לבנות את עולמו, וכבר אינו מוכן לקלוט דברים שהם זרים לו; עכשיו הוא מבקש להתאים את מה שמלמדים אותו לעולמו שלו. מה שאינו מתאים למושגים וערכים שלו, חברתו וסביבתו, לא מתקבל... וכך ישאר ריק מכל, ולכל היותר יהיה עטוף באיזו עטיפה חיצונית דקה של שמירת מצוות ללא תוכן וללא קשר פנימי לתורה.

 

ולכן מזהירה אותנו התורה: "והגדת לבנך ביום ההוא", עוד בטרם יבא לשאול אותך, עוד בטרם הוא מפתח את שכלו, ובונה לעצמו עולם ערכים משלו, תשריש בו את האמונה בה כי ', עליך לדעת: אם תמתין, אם לא תשגיח עליו כבר עכשיו, עלול לצמוח ממנו בן רשע ח"ו, ואתה לא תרגיש בכך! וכאות לכך, הטמינה התורה את התשובה לבן הרשע בתשובתו של ה"אינו יודע לשאול".

לומר לך: זה וזה אחד הם, הרשע לא נולד כשהוא רשע, הוא היה פעם "שאינו יודע לשאול" והיה מוכן לשמוע את דבריך, אלא שהחמיצו את ההזדמנות, ולא ניצלו את הזמן הנכון, ואתה דע והזהר.

(ע"פ כתב סופר )

 

ברוך שומר הבטחתו לישראל

לכאורה, שבח זה אינו אלא פלא. וכי שבח הוא להקב"ה ששומר הבטחתו? הלא אפילו בשר ודם שומרים הבטחתם?

אולם אינה דומה שמירת הבטחה של בשר ודם לשמירת הבטחה אצל הקב"ה, וזאת משני פנים .

ראשית כל, במה שחישב את הקץ. אדם המקבל הלוואה ומחזיר אותה כשהכסף איבד מחצית מערכו, קיים אמנם את חיובו במלואו, אך המלווה יצא ניזוק... אילו היה הקב"ה מקיים את ההבטחה כפשוטה, וממתין עד תום ארבע מאות שנה, לא היו בני ישראל יוצאים כלל, משום שלא היו עומדים בשעבודם של המצרים. הקב"ה קיצר את משך הגלות בק"ץ שנה, ובכך שמר על הבטחתו בנאמנות ובשלמות.

גם במה שקיים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", קויימה ההבטחה בשלמות. אין ספק, שעיקר הכוונה בהבטחה זו לא היתה לכסף וזהב, שאין לאברהם אבינו כל חפץ בהם, אלא לרכוש הנצחי, קבלת התורה. אך מכל מקום קיים הקב"ה את ההבטחה גם כפשוטה.

 

המשיל על זה המגיד מדובנא: נער אחד השכיר עצמו אצל בעל מלאכה. העבודה היתה קשה, אבל הובטחה לו משכורת הגונה.

בבוא זמן תשלום המשכורת, מסר לו בעל הבית מעטפה, ובה ניירות. הצעיר הביט במעטפה ופניו הביעו אכזבה. "בשביל זה עבדתי קשה? שתתן לי איזה ניירות" ?! התרעם. ביקש בעל הבית מאבי הנער שיסביר לו את טיבם של הניירות, שאינם אלא ניירות ערך, ושערכם עולה על זה של כסף מזומן.

 

ענה האב ואמר: צדקת, הניירות אכן שוות יותר מכסף. אבל עליך לדעת, שנער צעיר אינו מסוגל להבין זאת. הוא צריך לראות דבר ממשי, כסף מזומן, כדי שיראה בחוש את התמורה שהוא מקבל עבור עבודתו ...

 

כך היה ביציאת מצרים. אמנם עתידים היו לקבל את התורה, אבל בני ישראל, אחרי שנים ארוכות של חיי עבדות, לא ידעו להעריך את ערכה הנשגב של התורה. הם היו זקוקים ל"רכוש גדול" במובן של כסף וזהב, כדי שלא רק יאמינו, אלא גם ירגישו את קיום ההבטחה. ולשם זה, נתן להם הקב"ה את ביזת מצרים, כדי שהבטחתו תקויים בשלמות.

 

כמה מעלות טובות למקום עלינו, אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו

ארבעה עשר פעמים אנו אומרים כאן: "דיינו!" - ואנו עומדים ותמהים, מה פירוש דיינו? וכי אפשר לומר, שבלי שבת, בלי תורה, בלי ארץ ישראל, היה די לנו? מה היה שוה לנו כל יציאת מצרים אילו לא היינו מקבלים את התורה? הלא בלי תורה אין קיום לעם ישראל !

 

לאמיתו של דבר, אין הפירוש של "דיינו" שהיה די לנו בטובה זו בלבד. אילו כך היה הפירוש, איך יתכן לומר: "אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו - דיינו ? " לשם מה צריך לקרוע את הים, אם לא כדי להציל את עם ישראל? וכיצד מובן "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה , " הלא כל המטרה של מעמד הר סיני היה מתן תורה !

 

אלא כך הוא הפירוש: טובה זו לבד, ללא קשר עם שאר הטובות שעשה לנו הקב"ה, די בה כדי להלל ולשבח לה'. מטרת הקטע הזה בהגדה, להכין אותנו לקראת אמירת ההלל. כשבאים להודות, לא די להודות בפה, אלא צריך להודות מכל הלב. לשם כך, צריך להרגיש את גודל הטובה שעשה עמנו הקב"ה.

 

מי שמקבל במתנה מידידו ארמון מפואר על תכו , לתו יכול להודות לו על המתנה הגדולה גם אם לא ראה את הבית מבפנים. הוא רואה לפניו בנין גדול ומפואר, ועל זה לבד צריך להודות. אבל כשיכנס לארמון, ויראה את כל החדרים, את צפוי השיש המבריק, את הרהיטים המפוארים, את השטיחים היקרים, הלא תגדל ההודאה פי כמה. כשיפתח את הארונות, ויראה שהם מלאים בגדי פאר; כשיפתח את המגירות ויגלה תכשיטים יקרי ערך, שוב תגדל ההודאה והשבח - לאין ערוך.

 

בטרם נפתח את פינו בהלל והודאה לה', עלינו להסביר לעצמנו מה ה' נתן לנו. לא די בכך שנדע זאת באופן כללי, אלא יש צורך שנפרט כל טובה וטובה שעשה עמנו, כדי שאכן תהיה ההודאה מעומק הלב.

ליל הסדר: רוצים פרוסת חירות? | דוד הוד

 

אם נשאל אדם נורמאלי מן השורה 'למה חוגגים את החגים?' לבטח הוא יגיד 'לזכר הניסים שהיו פעם'.

 

האמת, שאיננו חוגגים משהו שהיה, אלא הננו חוגגים את הגעתנו לאותה 'שעת רצון' ('שעת רצון' - מדיניות 'שמיים פתוחים' להזרמת שפע {'שפע' – כל דבר חיובי שאנו מאחלים לעצמנו} משמיים ללא וועדות ובירוקרטיות) מידי שנה.

 

הדבר העיקרי שאותו מחלק הבורא יתברך בנדיבות, בחג פסח ובעיקר בליל הסדר, זהו 'אמונה'. כלומר, הרגשה טובה ומוחשית של קירבת הבורא אלינו – המלווה את מהלך היום, המלווה את החיים. אדם שחי חיי קירבה לבורא, איננו נבהל ואיננו מצטער לשמע בעיות או כשהוא מתבשר על הסתבכויות. 

 

אם עושים הכנה רוחנית לליל הסדר יושבים ומבינים שאנו כרגע בשמי השמים - שהרי משם מגיעים 'אורחים' כמו שכתוב ב'זוהר הקדוש' שבליל הסדר אלוקים מגיע עם 'פמליה של מעלה' לבתי היהודים ומשתבח; ראו בני המספרים בשבחי.. - אזי, אנו מקבלים 'חלק גדול מהעוגה' כיוון שאנו מה'מקורבים לצלחת'. משתלם..

 

אנו רוצים פרוסת חירות מהבעיות, פרוסת אושר מעצם ההתרפקות על אוהבנו הגדול שאיננו מש מלטפח את החשבונות שלנו, אנו רוצים לחוש תמיד אהובים ורצויים, אנו רוצים פרוסת התמחות בנצלנות חיובית שאליה אנו אף מחויבים.

 

...וכי למה שנברח לסממנים החיצוניים המלווים את החג כהבגדים החדשים, האורחים או חוויית החג שהשתנה מכל החגים ובכך נפספס את המטרה שלשמה נחגג החג?

בליל הסדר, פותחים עבורך את השמים, קפוץ\צי לביקור, גזור\זרי קופון נדיר. למימוש 365\7\24. גן עדן, לא אבוד.. הוא נמצא כבר פה...

 

פרקטית; מה ואיך עושים?

אכן, איך מנצלים את ה'שעת רצון' הנדירה הזו, איך לא מחמיצים את הזדמנות זו? לפניכם המתכון:

להתעכב על מהלך אמירת ההגדה – תעזור כאן מאד 'הגדה עם פירוש'. (אם החבר'ה רעבים, אפשר לחזור בהמשך הערב על קטעי ההגדה 'ולנתח אותם'). יצירת מופת מומלצת: הגדת 'למען תספר' עם פירושו של הרב יעקב ישראל לוגאסי. הודפס ללא מטרות רווח. להשגה; 025322661 036771497. עוד: 'חג הפסח בהלכה ובאגדה'. גם זו, מופצת במחיר עלות ההדפסה: 0527117576. עוד הגדה נפוצה עם פירוש: 'כוונת הלב'.

להתעכב על סיפור יציאת מצריים – ניתן להיעזר בפירושים השונים על החומש, חומש 'שמות', פרשות: שמות, וארא, בא, בשלח. ( לרב הנ"ל ישנו אף פירוש מורחב על התורה. שם הפירוש 'בים דרך'. ספריו מודפסים 'לשם שמים' ללא מטרות רווח)

 

אושר, זה טוב, אך לא הכל:

בחגיגות השנתיות של תאריך יום ההמלכה של המלך, המלך נדיב בחנינות... כל סוגי החנינות... ליל הסדר, זהו ליל ההמלכה של אלוקים על היהודים, כיוון שברגע שיצאנו ממצרים, נהיינו לעם רשמי ואבינו שבשמיים למלך רשמי. ( 'שעת רצון' נדירה זו נמשכת כל הלילה. עד 4:45 לפנות בוקר. נצל.. והינצל!)

ממה את\ה רוצה חנינה \ חנינות?

צריך לישון במהלך היום של ליל הסדר, כיוון שבלילה, ישנה עבודה קשה; מתפללים על המשאלות, מפצירים בבקשות. הבקשה היבשה ל'ערעור', זקוקה לדחיפה ע"י תפילות חמות..  

כשהמלך פותח בפניך את אוצרותיו הכמוסים ואומר לך: קח\י! צריך לקחת.. בליל הסדר, כולנו vip  אצלו יתברך. גם 'הרחוק שברחוקים'.

בואו וננצל!

 

השמים נפתחים..

 

פזמון בחצות הלילה | הרב משה גרילק

 

גם בחצות לילה מיוחד זה, גם אחרי שעות של עיסוק אינטנסיבי בסיפור יציאת מצרים – אנו לא מתפנים לשעשועים סתם, לחידונים של מה בכך.

 

החידון הנוכחי עונה על השאלה מציקה: מדוע זכו דווקא בני ישראל להיגאל ממצרים ובעיקר, מדוע עתידים הם להיגאל באחרית הימים? האם באמת הם יותר טובים משאר אומות העולם? מה פשר פזמון זה שאנו מפזמים בחצות הליל?

 

האם לפנינו סתם שעשוע, חידון מעורר כדי להפיג את העייפות בשעה כה מאוחרת? או שמא מעלה בעל ההגדה – באמצעות חידון – עוד פן של הרעיון המרכזי הטמון בליל ההסדר?

 

ברור, שערב חינוכי זה לא יקדיש אפילו דקות ספורות, לבילוי סתם.

 

אך הוא בסך הכל מגייס את טכניקת החידון, כדי להסביר ולנמק מדוע בכלל זכו ישראל לגאולה ממצרים. וזו אכן שאלה.

 

המדרש שם שאלה זו בפי המלאכים. הם הציגו אותה בפני האלוקים בנוסח הבא: "מה ראו אלו להתקרב יותר מאלו, הללו (בני ישראל) עובדי עבודה זרה והללו (המצרים) עובדי עבודה זרה" (מדרש רבה שמות, כא). שאלה לעניין.

 

העבדים העבריים, לא היו, על פי המדרש זה, טובים מן המצרים. אלו כמו אלו סגדו לאלילים השונים. ואם זכו להיגאל בגלל שעבודם, למה נגאלו דווקא הם ולא עמים אחרים, שהיו גם הם עבדים נדכאים באותה ארץ?

 

החידון הזה, הוא חידון איסוף נקודות הזכות. הפזמון אוגר, בשלוש עשרה בתיו, את כל הטיעונים המצדיקים את גאולתו של עם ישראל, למרות שבאותה שעה לא היה ראוי כך, במלוא מובן המילה.

 

נסקור בקצרה את טיעוני הזכות אחד לאחד.

 

"אחד מי יודע – אחד אני יודע. אחד אלוקינו שבשמים ובארץ." זו זכות ראשונה. הסיכוי, שגאולה זו תצמיח מחדש בלב העם את אמונתו הטהורה של אברהם אבינו, באלוקים – האחד. הוא אלוקי היקום, שכל המצוי נאצל ממנו. הגאולה הפלאית ששברה את כל מסגרות המחשבה של אותם הימים, שהראתה עד כמה יחסיים הם איתני הטבע לעומת המוחלט האחד, השולט בתבל – עשויה להחדיר אמונה זו בלבבות הגאולים, למען יהיו גם הם בני חורין בלבם.

 

"שנים מי יודע?" מהי הזכות השנייה? "שנים אני יודע – שני לוחות הברית." שוב. זכות הגאולה מתבססת על תקוות העתיד. על הוודאות שעם ישראל ירכין ראשו בפני לוחות סיני ויהפוך אותם לאמת חייו. אמת, אותה ישא ועליה יגונן בכל דרכו הארוכה והמפותלת בתוככי ג'ונגל ההיסטוריה האנושית.

 

הזכות השלישית – זכות אבות. זהו הגזע המפואר ממנו צמח ועלה עם זה. אלו שלושת השורשים. אברהם, יצחק ויעקב המבטיחים את ייחודו של העם. גם אם יסטה ממסלול חייו הנכון, גם אם ארעית יסגוד לאלילי מצרים ותרבותה החומרנית תדבק בו – ה"ניווט" של שלושת האבות יחזיר אותו תמיד אל מסלול ההמראה הרוחני הנכון.

 

תקווה זו מקבלת חיזוק מן ארבע, אותם, שר הפזמון ואומר: "אני יודע – ארבע אמהות." נשים גדולות אלו, שרה,רבקה, רחל, ולאה, עמדו בכל, לצידם של אבות האומה. הן השרישו את חוסן האמונה היהודית בצאצאיהם הלאה אל כל הדורות. כך שכל סטייה מן האמונה, הינה לא יותר מרוח עועים חולפת, שאינה מסוגלת לפגוע לתמיד בשורש, זהו הגזע האברהמי. זו נקודת זכות נוספת, המצדיקה את גאולת העברים ממצרים, גם אם לא עמדו ביום הגאולה על הגובה הרוחני הנדרש.

 

אל מצעד הזכויות מצטרפים גם חמשת חומשי תורה, אותם הם עתידים לקבל בתקופת ארבעים שנות השהות במדבר;

 

גם ששת סדרי משנה, ("ששה מי יודע") הלא היא התורה שבע"פ, ואשר יחד עם התורה שבכתב, עיצבו את דמותו הרוחנית של עם ישראל, כעם האלוקים.

 

עליהם נוספה גם זכות השבת, הוא היום השביעי, על כל המשמעויות הרוחניות הכבירות הטמונות בו (עמדנו עליהן בקצרה לעיל), אנו מזכירים את שמונת ימי המילה (גם בנושא זה הרחבנו לעיל), את תשעת ירחי הלידה.

 

תשעת ירחי הלידה אותן שמרו בנות ישראל במצרים למרות סכנת המוות. זו הזכות הנובעת מחוזק רוחם של בני ישראל ובעיקר בנות ישראל, שגם תחת עול השעבוד הנורא, דאגו בכל מחיר, שהמושג משפחה לא יתפורר. למרות הפקודות האכזריות של פרעה, להמית כל זכר, המשיכו ללדת ילדים מתוך אמונה בלתי מעורערת בעתיד העם וגאולת האלוקים אשר – בוא תבוא.

 

גם עשרת הדברות, על כל המסר הרוחני האדיר הצפון בהן – היווה לבני ישראל נקודת זכות לאפשר את גאולתם. התקווה שבאמצעות בני ישראל תתפשט בשורת עשרת הדברות על פני האנושות כולה, הצדיקה את גאולתם.

 

אחד עשר הכוכבים הכתובים כאן מזכירים לנו את אחד עשר הכוכבים שהופיעו בחלומו של יוסף, אף השתחוו לו. הכוכבים הללו היו אחיו, בני יעקב. התואר כוכבים הוענק לעם ישראל עוד על ידי האלוקים שבישר לאברהם, שזרעו יהיה ככוכבי השמים לרוב. אך בעיקר, לעייננו, מופיע בחלומו של יוסף אלמנט ההשתחוויה. הוא מציין נקודת זכותם של "כוכבים" אלו לגאולה. "כמו הכוכבים הנמצאים במישרין תחת שלטונו של רבון העולמים והוא יתברך לבדו מחליט על זמן הופעתם והסתקולתם: "המוציא במספר צבאם" (ישעיה מ, כו) – כך גם העם היהודי יעמוד במישרין תחת ממשל ה' ותורתו" (הרב להמן בפירושו להגדה).

 

"שנים עשר מי יודע" – אלו הם שנים עשר השבטים היוצרים יחד את האומה העברית, כשכל שבט תורם את ייחודו למבנה העם היהודי. כך, למרות הניגודים, ניצבים כולם על קרקע אחת. היא קרקע האמונה היהודית. הנתון האחרון הוא המספר שלוש עשרה, המכוון כנגד שלוש עשרה מידות הרחמים.

 

שלוש עשרה מידות אלו הן מידות האלוקים והיא אחת התפילות שהעניק האלוקים בעצמו למשה, בהצהירו באזני נביאו: "אם יעשו בני כסדר הזה אני מוחל להם על כל חטאותיהם" (מבכת ראש השנה דף יז, ב). בין שלוש עשרה המידות הללו אנו מוצאים את המידות הבאות: "רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת".

 

האלוקים מבטיח, שאם יעשו בני ישראל מידות אלו. כלומר, לא רק יאמרו אותם בתפילותיהם, כי אם יגשימם בפועל בחייהם יזכו למחילה לכפרה וכדאי הרצון המופגן לממש את מידות החסד והרחמים בחיי הים יום להצדיק את הגאולה ממצרים.

נשים אמיצות | הרב משה גרילק

 

שתי נשים בודדות בתוך המון מוסת, מתייצבות מול גזירות הרשע.

אימת הדיקטטורה של פרעה לא היתה עליהם. בניגוד לפקודה המפורשת הצילו את ילדי העברים. הסכנה הכרוכה בהפרת הפקודה המפורשת לא הטרידה אותן.

מניין שאבו אומץ לב זה?

בתוך החשיכה המוסרית שאפפה את מצרים באותם ימים, פלשה אלומת אור של גבורת שתי נשים. זהו הסיפור: "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות.. בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא והמיתן אותו... ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים" (שמות א' טו-יז).

הפרשנים הגדולים חלוקים בדעותיהם, אם מדובר בנשים עבריות או מצריות. כל פרשן ונימוקיו עמו. בין כה וכה מבליטה הפרשה את עוז רוחן של שתי הנשים, אשר לא נכנעו לאווירה הכללית של אכזריות ושל רשעות, ששרה ברחוב המצרי.

שתי נשים, שאיש לא היה מגלה לעולם את אשמתן, לוא היו רוחצות את הנולדים. איש לא יכול היה להפליל אותן ברצח, אם "הילד מת בשעת הלידה". אך, הן עמדו בלחץ שהפעיל עליהן המלך. הן סירבו לפקודה, תוך הסתכנות אישית. ולא רק שלא המיתו את הילדים, אלא "ותחיינה את הילדים": "לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספקות להם מים ומזון" (מסכת סוטה דף יא).

לא הייתה זו, אפוא, רק התנגדות סבילה לפקודה לא מוסרית, כי אם התנגדות פעילה. הן הציבו אתגר בפני המל הרשע ובפני עמו, הנוטל אף הוא חלק במערכת הדיכוי וההשמדה של העם היהודי.

שתי נשים בודדות בתוך המון מוסת.

התורה מבליטה את עמידתן האמיצה, כדי להורות לדורות יבואו, שאין להיכנע לעריצות, בשום תנאי. גם האיש הבודד, היחיד והחלש, חייב להציב את הצדק מול האלימות, את המוסר מול הרשע, האמת מול השקר.

התירוץ שהיה חביב על הנאצים, שהצהירו במשפטיהם: "רק מילאנו פקודות", או האליבי של הבינוניות האנושית הטוענת: "וכי מה יכולתי לעשות, אחד נגד כולם?!" – לא מתקבלים על דעתו של המקרא.

זהו המסר של סיפור המיילדות. הוא שימש כלפיד מאיר את הדרך, לפני כל הנשמות הגדולות בכל הדורות, אשר – למרות בדידותן הנוראה בתוך המון נבער ומטורף חושים – לא סטו מן הדבקות במוסר, ופעלו בהתאם למצפון.

פעלו כך, למרות אי-נוחות, על אף לעג הסביבה, תוך הסתכנות אישית, שלא פעם הביאה עליהם את קיצם.

מנין שאבו המיילדות את אומץ הלב הנפלא הזה? את היכולת הנפשית להתמודד עם הסביבה כולה, על מושגיה המעוותים? הפסוק עצמו עונה על כך: "ותיראן המיילדות את האלוקים ולא עשו..." (שם).

 

היכולת הנפשית לא לעשות רשע, טמונה ביראת האלוקים. נקודת המוצא למוסר ולמצפון, הפועלים בחירות מוחלטת, תלויה ביראה זו.

 

 

 

 

 


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים