בניית אתרים בחינם

 



א. כשמתקדש היום בערב שבת קודש סוכת שלום מגיעה ומתפשטת בעולם, וסוכת שלום זוהי השבת. וכל מיני רוחות רעות ומזיקים וכוחות הטומאה מחביאים ומצניעים את עצמם, כיון שמתעוררת קדושה בעולם רוח טומאה לא יכולה להגיע והעולם בשמירה גדולה, עד שאין צריך להתפלל ולומר "שומר את עמו ישראל" שזה רק בימי החול. ואפילו הרשעים בגהנם שמורים בשבת. ויש שלום למעלה ולמטה. ובזמן שמתפללים ומזכירים סוכת שלום שהיא השבת, קדושה עליונה פורסת כנפיה על ישראל ומכסה אותם כאמא על בניה, ועל ידי זה יש נשמה חדשה לכל אחד ואחד, ושמחה זו מסלקת מהם כל עניני החול וצרות ודחקות. ויש לסעוד שלוש סעודות בשבת ולטעום מכל התבשילים. וצריכה האשה בשמחת הלב ואהבה להדליק נרות שבת, כי זכות גדולה יש בזה לזכות לבנים קדושים שיאירו בעולם בתורה וביראה, ולבעלה אורך ימים ושלום בארץ. ואשריהם ישראל שהם בחלקו וגורלו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם נאמר "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו" (תהילים קמד,טו). 
פרשת מקץ (דף קצז:) פרשת וארא (דף לא ב) 



ב. הרשעים שבגהנם יש להם מנוחה כשמגיע שבת קודש, ובזמן יציאת שבת קודש צריכים אנחנו לעורר שמחה עליונה עלינו כדי להנצל מהעונש של הרשעים שדנים אותם מאותה שעה והלאה, ולכן יש להתעורר ולומר "ויהי נועם" וגו' (תהילים צ,יז). 
פרשת בראשית (דף מח א) 

"מעשיות לכבוד שבת"

משמיים שילמו לך שכרך מושלם בזכות שמירת שבת

באחת הערים שבצפון אפריקה, היה יהודי עני, ששירת כשמש בבית הכנסת, זה היה עיסוקו היחיד, ולא עבד כל עבודה אחרת, מקופת בית הכנסת קיבל קיצבה זעומה, ומזה התפרנסו הוא ומשפחתו בדוחק רב.

בתוקף תפקידו, היה רגיל לפתוח שערי בית הכנסת, ולנעול אותם בתום התפלה.

באחת מלילות השבת, נותר אחרון, כדרכו בקודש, ועמד לנעול את השערים. או אז, הביטו עיניו במחסן הקטן, שהסתתר מאחורי הדלת הראשית, ולפניו התגלה מחזה מרהיב, ''ערמה ענקית של כסף וזהב היתה מונחת בקרקעיתו של המחסן'', הם מבהיקים ומאירים את כל הפינות, באורם כי רב.

קום אזור כגבר חלציך! וקח מלוא חופניך כסף וזהב. די לך מחסור ועוני, כך הסיתו יצרו. לעומת זאת, היצר הטוב מזכירו, כי הלילה ליל שבת קודש הוא, ואסור לו להרים אף אבן טובה אחת.

ככל שהמשיך לעמוד בסמוך לערמה הנוצצת, ראה שהוא נאחז במלכודת היצר, אף הוא הראה לו דרכים של ''היתר''. פעם עולה במוחו, שאפשר לקחת מקל להזיז בעזרתו אבן טובה אחת עד לפתח ביתו, והרי הוא אינו נוגע ממש ב''מוקצה''. עוד ''עצה, ' עולה בדעתו, הרי פיקוח נפש הוא, ודוחה שבת. וכאשר תשאל, איזה מין פקוח נפש הוא זה? אף הוא יענה לעצמו: פרנסת משפחתו ברוכת הילדים, וכי מילתא זוטרתא היא?.

משראה, כי יצרו הולך ומתגבר עליו, ועומד הוא לעשות מעשה, החליט לסגור את הפתח וללכת לביתו. בדרכו, היה חוכך בדעתו, אם לא טוב היה לקחת מקצת מהמרגליות לביתו, הרי בזה, לא רק שיוכל לפרנס את משפחתו בריווח ולא בצמצום. אלא יעשה בזה גם מצוות, יפריש מזה צדקה לעניים, כמעט שחזר על עקבותיו.

אך לכלל מעשה לא הגיע.

תוך כדי הרהורים הגיע לביתו. בקדשו על היין, ובאכלו את סעודתו הדלה, תיאר העני ''בדמיונו'', כמה טוב יהיה בשבת הבאה, אם הייתי מרים ''רק'' אבן טובה אחת, מאותה ערמה ענקית, אז היינו קוראים ''לשבת עונג'' באמת, כך התרוצצו במוחו כל הלילה, הרהורם ומחשבות.

ביום שבת, השכים קום ורץ לבית הכנסת. פתח את שעריו, ותוך כדי כך הציץ למחסן, וראה כי הערימה הוכפלה מהרצפה ועד לתקרה, סדורות צפופות אבנים טובות מבריקות כעין הקלל.

אם הייתי יכול, לפחות להסתיר את אלה מעין הרואים היה טוב, חשב בלבו, ועם צאת השבת, הייתי שוכר חמור להעמיס על גבו את כל הכבודה הזאת.

בינתיים, באו ראשוני המתפללים. כדי לא לעורר תשומת לב מיוחדת, פתח את דלת ביהכ''נ עד הסוף. כך התכסה פתח המחסן, ונסתר מעיני הרואים. והלך למקומו הקבוע להתפלל תפילת שחרית, והשתדל שלא לעורר תשומת לב מיוחדת. בראותו אחרי התפילה כי הערימה עדיין במקומה, ואיש לא נגע בה, נחה עליו דעתו. הוא הלך ''בשמחה'' לביתו לאכול סעודת שחרית.

גם בתפילת מנחה, חזר וראה העני אותו מחזה. אך הפעם היה נדמה לו, כי התווספו עוד אבניים טובות. מתוך הנאה מיוחדת, נעמד להציץ בהם ולהתענג במחיצתם. ''בחיוך על שפתיו'', הזכיר את הנאמר על נרות חנוכה ''ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד''. בטוח היה כי לאחר תפלת ערבית, יוכל להשתמש בהם, ועליו לשכור חמור כדי להטעין עליו את המשא הכבד והיקר הזה. לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת, ''כמעט פרחה נשמתו,; בראותו לתדהמתו ''שכל הערימה נעלמה ואיננה''. נכנס למחסן, בדק בקרקעיתו ובקירותיו, אך כל בדיקותיו העלו חרס בידו אין אף אבן טובה אחת, הכל נגה ואיננו כאילו נבלעו בעמקי האדמה.

מדוכדך ומדוכא שב לביתו, בברכו על כוס ההבדלה, ביטא בכוונה מיוחדת את המילים, ''אנא ה' הצליחה נא:, הצלח מזלנו''. זמן רב ישב והרהר אחרי ההבדלה, מי יכול ליטול הוו עתק זה, והרי איש לא ראה את האבנים טובות, ואף אחד לא ידע כלל על הימצאם. ''אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום''.

ואתה, אישי הקורא, הסכת ושמע, מה רבו מפלאות תמים דעים ה', ''המשלם שכר טוב לשומרי מצוותיו'', וכל השומר שבת מחללו, זוכה לרכוב על במתי ארץ ולאכול נחלת אבתיו.

באותה עיר, היה עשיר גדול, ולו בית מסחר ענקי, רגיל היה האיש, לנסוע פעם או פעמיים במשך השנה למדינות רחוקות, כדי לקנות משם סחורות. כל סוחרי העיר היו מביאים לו רשימותיהם, לפני כל הפלגה רחוקה, והוא היה קונה סחורות עבורם, ולוקח מהם שכר טרחתו.

מיודענו השמש ''חסך'' סכום כסף קטן, בנותיו שעבדו בבתי העשירים, הרויוחו מעט כסף ונתנוהו לאביהם, וביום הכסה, יום נסיעת העשיר עמד העני בפתח חנות העשיר ובידו צרור קטן של כסף, כדי למסרו לו ולבקשו שיקנה בזה דבר מה.

אחרי שכל הסוחרים מסרו את כספם ורשימת קניותיהם לסוחר הנוסע, נותר השמש העני, מזדנב בסוף השורה ומתבייש לגשת אליו. ואתה ידידי, מה רצונך כי אקנה לך? פנה אליו העשיר במאור פנים. רק זה יש לי. ענה העני בגמגום, בהושיטו לאיש שיחו את צרור הכסף הקטן.

ומה אקנה לך בזה? נשאל השמש. מה שלבך חפץ, איני יודע מה ניתן לקנות בזה, אתה בודאי בקי יותר ממני, למצוא משהו זול וטוב, ענה העני בהכנעה ובביישנות.

נטל העשיר את צרור הכסף של העני, וציין בפנקסו לקנות לו משהו מכל הבא אל היד. הרישום נעשה בשולי הפנקס, אחרי הרשימות הארוכות של הסוחרים העשירים.

האנייה הפליגה למרחקים, ובבטנה נמצא העשיר. בהגיעו למדינת הים, ירד מהאנייה וקנה לכל חבריו הסוחרים סחורות לפי הרשימה שבידו. לאחר שסיים את קניותיו, עלה על האנייה והתכונן לשוב לעירו.

בהציצו בפנקסו, גילה כי שכח לקנות ''משהו'' לעני. לא ידע האיש אם ירד במיוחד בשביל לקנות לעני, אך בזוכרו את עמידתו המבוישת, ובתארו לעצמו את העלבון הגדול שינחל אם לא יקנה לו מאומה, החליט לבקש מרב החובל לעכב את ההפלגה לכמה שעות, עד שילך ויחזור.

בבואו לשוק, פגש איש אחד מחזיק בידו קופסה, ומכריז בקולו, שמחירה הוא שלושים דינר. מה יש בקופסה? שאל את הרוכל, זאת לא אגיד, ענה הלה. אם רצונך לקנות תן לי 30 דינר, והרי לך את הקופסה, חכך הסוחר בדעתו ולא ידע מה להחליט, לבסוף כשראה שבידו בדיוק הסכום הזה 30 דינר כספו של העני, הסכים לקחתה.

כשפתח את הקופסה, התפלא לראות, כי בתוכה נמצאים חתולה וארבעה גוריה, הצטער האיש על ''מציאה'' זו. מה יעשה העני בחתולים אלה? הרהר בלבו, לא די לו שצריך להאכיל את ילדיו הרבים, יצטרך מעתה לדאוג למזונותיהם של החתולים.

החליט העשיר לבדוק אם יש דבר נוסף בקופסה, והנה להפתעתו הנעימה, מצא בתחתית הקופסה דינרי זהב רבים. התחתית היתה כפולה, והכילה סכום רב של דינרים עבור העני. בעגון האניה, ירד האיש בלב שמח, על כי עזר לו ה', לקנות הרבה יותר ''ממשהו'' עבור העני.

חבריו הסוחרים שמעו, כי שב העשיר ממסעו וילכו אליו לקחת את סחורתם. רק השמש העני לא בא. הוא התבייש ללכת אליו, אשתו הפצירה בו שיגש אליו, ''ויטול'' את שקנה עבורו.

אך הוא לא יכל להתגבר על הבושה הגדולה. אין טעם ללכת אליו, הוא בודאי קנה לנו ''משהו קטן'', או שכח בכלל לקנות אמר לאשתו.

עברו ''שבועיים'' מאז שחזר העשיר ממסעו, וציפה לבואו של העני, לקחת את רכושו הרב. אך מיודענו העני, לא הלך לעשיר, אשתו ניסתה להפציר בו מדי יום, שיגש אליו, אך הוא לא שמע בקולה. יום אחד החליט הסוחר לשלוח את משרתו לקרוא לו, בתחילה סירב לבוא, אך לאחר הפצרות רבות, ניאות ללכת לבית העשיר.

 

למה לא באת לקחת סחורתך? שאל העשיר את העני, שעמד לפניו נכלם ומבוייש. כי התביישתי ענהו קצרות. צחק העשיר צחוק רב ויאמר לו: אין לך במה להתבייש ברכוש הרב שמגיע לך, תוך כדי כך, הראה לעני את הערימה הענקית של דינרי זהב. כל הערימה הזו שלך היא, אמר לו במאור פנים.

בתחילה, לא האמין השמש העני למשמע אזניו. הוא חשב כי הסוחר העשיר צוחק ומהתל בו, מה עוד, בשמעו את צחוקו הרם, נתקיים בו הכתוב ''העשיר יענה עזות'' אמר אל לבו. סובב את ראשו וחשב ללכת לביתו.

אך העשיר לא נתנו ללכת. קרא לו ואמר: הסכת ושמע ידידי, את כל הקורות אותי, בתחילה אודה על האמת, שכחתי לקנות לך מאומה, פתח את סיפורו. כשעיינתי בפנקסי וראיתי, כי רק לך לא קניתי כלום, ירדתי במיוחד מהאנייה וחיפשתי דבר שעולה שלשים דינר.

בדרך, פגשתי איש אחד המכריז כי הוא מוכר קופסה גדולה תמורת שלשים דינר. היססתי אם לקנות ''חתול בשק'', כי הלה לא רצה לגלות מה יש בקופסה, אך משראיתי כי גם כספך הוא שלושים דינר בדיוק, לא פחות ולא יותר, חשבתי כי זוהי ''מציאה מהשמיים'' והחלטתי לקנות את זה.

בעלותי אל האנייה פתחתי את הקופסה, ונוכחתי לדעת כי זה באמת חתול בשק. הצטערתי רבות על כי הסכלתי עשה, אך המעוות לא יוכל לתקון, בדקתי בתחתית הקופסה, והנה חבויים בה דינרי זהב רבים.

משסיים הסוחר את סיפורו.

ביקש ממנו השמש, שיגיד למשרתו לשים את כל הדנרים בערמה אחת גדושה, שתיראה כגבעה קטנה. מילא העשיר את מבוקשו. מתוך אנחת רווחה וסיפוק, עמד השמש וסיפר אף הוא את סיפורו.

לפני מספר חודשים ראו עיני, באחת מלילות שבת כי במחסן שבבית הכנסת, ישנה ערמה ענקית של כסף וזהב כמעט שהסיתני יצרי לשלוח יד ולקחת משם, ''ולו רק טובה אחת''. אך התגברתי על יצרי ולא עשיתי לי אלקי כסף וזהב, הייתי בטוח כי ערמה זו תישאר בשלמותה גם במוצאי שבת, ומה גדלה אכזבתי, בהיווכחי לדעת כי בליל מוצאי שבת, פרחה כל הערמה ואיננה.

אתה כנראה נשלחת מהשמיים, ''להשיב אלי'' את כל הערימה הגדולה הזו. מגיע לך ויישר כוחך השמיע העשיר קריאת עידוד והתפעלות בנועם חן לאזני העני.

תוך כדי לחיצת יד חמה, זירזו לשכור חמור, לשאת את כל המשא היקר לביתו.

אמר העני אף לך מגיע חלק מהאוצר הזה, שכר טרחתך, אני לא אקח אף דינר כסף אחד טען העשיר. ''זוהי מתנת ה''', ומשמיים שילמו לך שכרך משלם, בזכות שמירת שבת.

מאותו יום נהפך השמש העני לאחד מעשירי העיר.

יחד עם זאת, לא זנח תפקדו הראשון הוא המשיך בנאמנות לשרת בתור שמש בית הכנסת, וחי כל חייו חיים טובים ומאושרים.



התפרץ החפץ חיים בבכי


מסופר על עשיר גדול שחי בזמנו של ה''חפץ חיים'' זצ''ל, וכפי גודל עושרו וממונו כן גודל צרותיו, שהתבטאו במחלתו הקשה ומחלות בני ביתו, אשר כל הרופאים אמרו נואש ולא יכלו להעלות ארוכה ומרפא למחלותיהם. 

יהודי זה היה ''רחוק'' מאד מתורה ומצוות, והפעיל את עסקיו אף בשבתות כבימי חול רגילים. לימים נזדמן לעשיר זה להיפגש עם סוחר גדול שהיה ירא שמים ומדקדק במצוות, ובאותה הזדמנות תינה לפניו את צערו, כי מצבו בכי רע, וכי כל הממון הרב שיש לו אינו שווה מאומה, בו בזמן שכל משפחתו סובלת ייסורים קשים ומרים, ומיני מחלות שונות שאין להן תרופה. 

הסוחר הציע לעשיר לגשת אל ה ''חפץ חיים'' ולבקש את ברכתו. אולם העשיר שהיה רחוק מחיי תורה ומצוות, דחה כלאחר יד הצעה זו, באומרו: וכי ''הרב הוא מלאך'' שתהיה באפשרותו לשנות את הטבע? אך הסוחר הפציר בו מאד עד ששכנעו לגשת לצדיק. 

כשנכנס הלה לבית הרב ''פרץ בבכי מר'', ובתוך כך סיפר על הייסורים והמחלות שלו ושל בני ביתו, וביקש והתחנן מהרב שיואיל בטובו לברכו. אך הרב במקום לברכו, אמר לו תן לי את ידך, ואז ''לחץ'' הרב את ידי העשיר ואמר: 

''לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה'', אם ברצונך ברכה, תתחיל לשמור שבת ואז הברכה תבוא מאליה. 

התנצל העשיר בפני הרב ואמר: אדוני הרב! וכי סבור אתה שיכול אני בקלות לשמור שבת, והרי יש תחת ידי עשרות מפעלים וסגירתם ביום שבת תגרום לי הפסד של הון עצום? 

כשמוע הרב את דברי העשיר, שוב לחץ את ידו באומרו: לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה, והרי כבר אמרתי לך, שהשבת היא ורק היא הברכה, ואם תשמור את השבת, הברכה תבוא מאליה. העשיר לא ידע את נפשו מרוב צער ולא היה מענה בפיו. 

אך לאחר זמן מה התעורר כאילו ממחשבתו ואמר: אדוני הרב, חשבתי ברגע זה על פתרון נפלא, הרי בעוד כעשרים יום תסתיים השנה הנוכחית, ואז אסכם את ההכנסות וההוצאות של כל המפעלים והחנויות, ולאחר מכן אתחיל לשמור את 

השבת, ואם כן, תרשה לי אדוני הרב לחלל רק עוד שלש שבתות... 

כששמע הצדיק דברים אלו, ''התפרץ בבכי'' ואמר: בני בני, וכי חושב אתה שהשבת היא שלי, שאוכל להרשות לך לחלל אותה, אילו השבת הייתה שלי באופן פרטי לא היה איכפת לי להרשות לך לחלל כמה וכמה שבתות, אולם השבת היא של הקדוש ברוך 

הוא בורא כל העולמות, ואם כן איך אוכל להעיז להרשות לך לחלל שלש שבתות? 

''התרגש'' העשיר מדבריו של החפץ חיים האמתיים והמאלפים, ובקול חנוק מדמעות אמר: אדוני הרב, אילו הייתי יודע שהשבת היא כל כך חמורה, לא הייתי מעיז לחלל אפילו שבת אחת, מקבל אני עלי בלב שלם להתחיל לשמור שבת. 

ואז בירכו הצדיק בברכת רפואה שלמה לו ולכל בני משפחתו, ואכן לא עברו ''ימים מועטים'', וכולם התרפאו רפואה שלמה, ומני אז שקד על שמירת השבת ושאר מצוות. 

שכרה של הדלקת נרות שבת 





רפואה בזכות השבת

מסופר על האדמו''ר רבי ישראל אביחצירא זצ''ל (בבא סאלי), שיום אחד הופיע לפניו בחור על כסא גלגלים, הבחור ישב לפני האדמו''ר וסיפר שנפצע במלחמת יום הכפורים, ולאחר סידרת ניתוחים נשאר רתוק לכסא גלגלים כאשר רגל אחת בכלל לא מתפקדת, מצב הרגל אף החל להתדרדר והיה חשש שיצטרכו לקטוע לו אותה. 

אותו בחור שהיה מרוחק מתורה ומצוות שוכנע במצב של ייאוש לנסוע לנתיבות אל הצדיק, אולי יש אמת בכל אותם סיפורים ששמע על ה ''ניסים'' שיכול הצדיק לעשות, שמע הרב את סיפורו של הבחור, פנה אליו ושאלו: תפילין אתה מניח בכל יום? לא, ענה הבחור, על השבת אתה שומר? - לא, באה התשובה. 

אם כן, התפלא הרב, ''תן תודה שרגל אחת שלך בריאה'' הרי את הכוח אנו מקבלים מאתו יתברך, ואם אין אנו עושים את רצונו, בידו לקחת מאתנו את אשר נתן לנו ולשתק אותנו כליל, ואתה שאינך הולך בדרך התורה והמצוות, מה שכן יש לך הוא מתנת חינם. 

מששמע זאת הבחור ''פרץ בבכי מר'', שגרם התרגשות אצל כל הנוכחים, לאחר שנשתררה דומיה בחדר, הישיר הרב את מבטו אל עיני הבחור ושאלו: אם אברכך ברפואה שלמה, ותוכל לקום על רגליך, האם תהיה מוכן לקבל עליך עול מצוות? כן, באה התשובה. 

אם כן, אמר הרב תן לי את ידך, ואני מברך אותך ברפואה שלמה לעבודתו יתברך, לאחר שנישק הבחור את ידי הרב, אמרו לו הנוכחים ''לנסות'' לקום על רגליו, להפתעתו הצליח מיד לעמוד, ואף לצעוד מספר צעדים ללא עזרת איש... 

בעודו ''המום'' מהשינוי הכביר שחל במצבו, ניסה להלך במהירות יותר גדולה, ועד מהרה מצא את עצמו ליד דלת דירתו של הרב. בקפיצה יצא החוצה, והחל לרוץ כשהוא פונה לעוברים ושבים בשאלה, היכן יש טלפון ציבורי? הטלפון הקרוב ביותר היה ''בישיבת הנגב'' מרחק ''כמאתיים מטרים'' מבית הרב, לשם הגיע הבחור ''בריצה'', ובהתרגשות לא רגילה דיבר עם משפחתו, וסיפר להם בפרוטרוט את אשר קרהו בבית הרב. 

בחורי הישיבה ששמעו בהשתאות את סיפורו לא האמינו למשמע אוזנם, אך לאחר שחזר על סיפורו נתפסו לאווירת התעלות נפלאה, שלבו יד ביד ויצאו ''בריקוד של שמחה'' ביחד עם הבחור להודות להקדוש ברוך הוא על הישועה הגדולה. 

יותר מאוחר הגיעו רבים לבית הרב והשתתפו שם בסעודת הודיה מיוחדת לכבוד הנס הגדול. הבחור המאושר שמר את הבטחתו ושינה באופן יסודי את אורחות חייו, אך לא רק הוא חזר בתשובה, אלא רבים שנוכחו ושמעו את הסיפור לא שכחוהו זמן רב והתחזקו באמונה וביראת שמים. 

(מאור ישראל



השבת שקולה כנגד כל המצוות

שמירת השבת עולה על כולנה כי השבת ''שקולה'' כנגד כל המצוות. 

ומצאתי כתוב בספר ''מעם לועז'', שבעיר קושטא לפני שעלה הסולטן מג'יד למלוכה, היה אדם אחד שהיה ירא שמים בתכלית ושומר שבת כהלכתו, וביום מותו קברוהו קרוב לשכונת הגויים, כי שם היה בית תבשיל של ישראל. 

ובאותו זמן היה גוי אחד, שבכל לילה אחר חצות היה הולך לקברות ישראל וגונב משם את התכריכים של מתי ישראל. ובאותה לילה הלך הגוי לגנוב גם את התכריכים של האדם הזה, והנה עוד לא הספיק לעשות כלום הוציא פתאום הנפטר את ידו מתוך הקבר, ותפס את הגוי בצווארו והפך את רגליו למעלה, ולא הרפה ממנו. 

באשמורת הבקר קמו הגוים השכנים, וראו את הפלא הזה שמתוך הקבר יוצאת יד ותופסת אדם אחד בצווארו ורגליו של האדם הזה נמצאים כלפי מעלה, כיון שלא ידעו שזה ישמעאלי, הלכו והודיעו את הענין לחברה קדישא, ובטרם שיגיעו אנשי החברה קדישא למקום, נעשה כבר רעש גדול בעיר והתחילו לרוץ כל אנשי העיר מקטנם ועד גדולם לבית הקברות כדי לראות את הפלא, איך שהרגליים מתנענעים כלפי מעלה. 

והחברה קדישא הודיעו את הענין לרבנים, והלכו גם ישראל לראות את הפלא. ובינתיים הישמעאלים הודיעו את הנעשה גם למלך, ותיכף קרא המלך למשנה, והלכו גם הם לראות את הפלא. 

וכאשר הגיע המלך, אמר לרבנים רצוני שתבקשו מהנפטר הזה שימסור בידי את הנתפס, ואני אערוך לו את המשפט. תיכף נגשו חכמי ישראל ליד הקבר, ובקשו את הנפטר שיעשה כדבר המלך, כדי שיתקדש שם שמים ברבים, והנה פתאום נעלמה היד, והגוי נפל על הארץ כמעט חצי מת. 

נתפזרו כל ההמון שנאסף לבית הקברות, ואת הגוי לקחו לפי פקודת המלך אצל רופא בית המלך, והשגיחו עליו שומרי המלך עד שנתרפא. לאחר שנתרפא הביאוהו לפני המלך ושאל אותו המלך ויאמר לו שיאמר לו את כל האמת, מה הוא הלך לעשות שם, ויאמר הגוי למלך את האמת, שהוא רצה לגנוב את התכריכים, וזו היא מלאכתו מימים ימימה, ומזה הוא מתפרנס, אבל הלילה ההיא קרה לו דבר מוזר מאד, בזה שיצאה יד הנפטר מן הקבר ותפסתו, ויצא דינו לתליה ותלו אותו בפומבי, ונעשה קדוש השם גדול. 

והרב מרא דאתרא דרש לעם ואמר להם: שידעו שהאדם הזה לא זכה לזה אלא מחמת שהיה ''שומר את השבת כהלכתה'' בכל נפשו ובכל מאודו, הן במלבושים מיוחדים, והן ע''י תוספת קדושה, שזכה לעשות מלבושים לנפשו. 

ומזה נלמד כמה ''גדול'' כוחו של השומר שבת כהלכתו, ושהשומר שבת כהלכתו מתקן בזה ''תיקונים הרבה''. (אהבת חיים פרשת חיי שרה) 

 

נותנים לו משאלות לבו

נאמר בתלמוד: כל ''המענג'' את השבת נותנים לו נחלה בלא מצרים, ונותנים לו משאלות לבו. ואמר רבי שמעון בר יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד נגאלין. (שבת קי''ח) 

ועוד נאמר בתלמוד: כל המתפלל בערב שבת ואומר ''ויכולו'', שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם, מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: ''וסר עוונך וחטאתך תכופר''. (שבת קי''ט:) 

 

מלאכתו נעשית מאליה

על הפסוק ''ששת ימים תיעשה מלאכה'' (שמות ל''ה, נ') מדייקים חכמי ישראל ואומרים: צא וראה, שלא נאמר: ''ששת ימים תעשה מלאכה'', אלא נאמר: ''ששת ימים תיעשה מלאכה'', בכך מבטיחה התורה לכל מי שישמור שבת כהלכתה, שיזכה לסייעתא דשמיא ולברכת ה' ממרום בששת ימי המעשה, עד שייראה לו כאילו מלאכתו נעשית מאליה. (השבת והלכותיה עמוד 414)

השבת שומרת עלינו

אחד מגדולי סופרי ישראל כתב: ''מבלי הפרזה'' אפשר לומר: כי יותר ממה ששמרו ישראל את השבת, השבת שמרה עליהם. 

לולא השבת שחידשה ורעננה את נשמתם והחדירה בהם חיי רוח ונשמה לכל ימות החול, כי אז תלאות ימות החול היו מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שלבסוף היו יורדים לדיוטא תחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית. 

 

מיליירדר בזכות השבת

מסופר בתלמוד: אמר רבי חייא בר אבא: פעם אחת התארחתי אצל בעל הבית עשיר אחד בלודקיא, והביאו לפניו שלחן של זהב ''משוי ששה עשר בני אדם'', ובו היו קבועות שש עשרה שרשראות של כסף. אל השולחן היו מחוברות קערות, כוסות, צלחות, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים.

כשהכניסו המשרתים את השולחן אמרו לבעל הבית: ''לה' הארץ ומלואה'', כדי שלא יתגאה, וכשלקחו את השולחן בתום הסעודה אמרו: ''השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם''. 

אמרתי לו: ''בני! מפני מה זכית לעושר כה גדול''? אמר לי קצב הייתי, וכל בהמה נאה שהגיעה אלי, לא מכרתי אותה אלא אמרתי: ''זו תהא לשבת'' אמרתי לו: ''אשריך שזכית, וברוך המקום שזיכה אותך לכך''. (מסכת שבת קי''ט .)

 

הפשטידה של שבת

ובהקשר להנ''ל מסופר על ''החפץ חיים'' שכאשר הגיע ל''מוסקבה'', פשטה השמועה בין יהודי העיר, ומיד התאספו אנשים רבים כדי לקדמו בשלום. בין הנאספים היה גם הנדבן הידוע רבי זליג פרסיץ, שהצטער על כך שהחפץ חיים ''לא הודיע'' על בואו, ולא הכין לו קבלת פנים כראוי לו בתחנת הרכבת. 

כשראה מר פרסיץ כי הכבוד שחולקים לו הוא למורת רוחו של הצדיק, פנה אליו ואמר: על כבודך רבי, הנך רשאי למחול, אבל מה עם כבוד התורה? 

השיב לו הצדיק בבת צחוק קלה, אמור נא לי רבי זליג, האם מכינה אשתך פשטידה לכבוד שבת? בודאי רבי השיב האיש. ובכן, המשיך הצדיק האם אשתך הייתה מרשה לך לאכול את הפשטידה של שבת בערב שבת? וכשהלה השיב בשלילה, אמר לו הצדיק: 

כן הוא הדבר בעניין הכבוד, ''הכבוד הוא בבחינת הפשטידה של שבת לעולם הבא'' יום שכולו שבת. וליהנות עתה מהכבוד הזה, הרי זה כאכילת פשטידה של שבת בערב שבת... (השבת והלכותיה עמוד 432

 

פשטידת שלום בית

פעם אחת באו איש ואישה לפני רבי ישראל המגיד מקוזניץ בכדי להתגרש. לאחר ששמע הרב לאיזה מטרה באו, התחיל לשדלם בדברים שיתפייסו ויעשו שלום ביניהם. 

אולם הבעל שהיה איש תמים ופשוט מאד עמד בשלו: אי אפשר לדור עם אישה זו שאינני יכול ליהנות הנאה מרובה מהפשטידה שלה ולקיים מצות ''עונג שבת'' כהלכתה. כל ימי החול טען הבעל, הריני עובד קשה כדי להרוויח פרנסתי, ובאכילתי אני מסתפק בפת יבשה בלבד. אני מקמץ ומצמצם בימות השבוע כדי שאוכל לענג את השבת כהלכתה. 

והנה אשתי זאת מונעת ממני את העונג הזה, כשאני בא בשחרית של שבת מבית הכנסת, הריני מקדש על הכוס, נוטל את ידי ומיסב לסעודה. והיא, האישה הזאת, מגישה לי דגים ממולאים, כבד מרוסק עם בצל, ''טשולינט'', ואחרי כן מנה הגונה של בשר עוף או עגל, חתיכה הראויה להתכבד בה, אבל הצרה היא שכאשר אשתי מגישה לי אחרי כן את הפשטידה, שוב אין לי כל תיאבון, וכמעט שאין לי הנאה מהפשטידה. 

ועתה סיים הבעל את דבריו, יאמר נא רבינו הקדוש בכבודו ובעצמו, האם יכולים ורשאים לדור עם אישה שכזו, שמשביתה את עונג השבת שלי? לאו! לא אוכל להמשיך עמה את חיי, ואני רוצה לגרשה. חיוך קל עבר על שפתי הצדיק 

והוא פנה לשמוע את תשובתה. רבנו הקדוש! השיבה האישה בעלי זה, מיד לאחר שהוא מקדש על היין קידושא רבא, הוא דורש ממני להעלות מיד על השלחן את הפשטידה, ואילו אני, שאישה פשוטה אני, מנהג אבותיי בידי: מתחלה אוכלים דגים ממולאים, כבד מרוסק עם בצל, ''טשולינט'', ואחרי כן בשר מבושל או צלי, ואת הסעודה מסיימים בפשטידה. 

פנה אליהם הצדיק ואמר מצאתי ''עצה'' טובה להשלים ביניכם. מעתה תכין האישה מערב שבת שתי פשטידות: אחת לאכלה אחרי הקידוש, והשנייה בסיום הסעודה. מצא הפתרון חן בעיני הזוג ונתפייסו. 

מאז הנהיגו בבית הצדיק, וכן זרעו אחריו, להכין שתי פשטידות לשבת קודש, ואת הפשטידה שנועדה לאכלה לאחר קידוש היו מכנים בשם ''פשטידה של שלום בית''... 





                      ממהרים להיכנס לתוך הברכה


כבר ידוע שהגאון רבי ישראל מאיר מראדין בעל ''חפץ חיים'', היה מתריס כנגד קלי דעת המאחרים לקבל את השבת וממהרים לצאת ממנה.

וכך אמר: ששת ימי המעשה יונקים מן הקללה שנתקלל אדם הראשון: ''בזעת אפיך תאכל לחם'', ואילו השבת נתקדשה ונתברכה בברכת ה'.

בני בינה ממהרים אפוא להיכנס לשבת ולקבל בהקדם ברכתה האלוקית, וכשתמה השבת, הם מאחרים לצאת ממנה כדי לא להיכנס מיד ''לקללת ימי המעשה''. ואילו קטני אמונה הופכים באיוולתם את היוצרות: הם מאחרים להיכנס לתחומי הברכה, ונחפזים בקוצר שכלם לצאת מן הברכה של שבת המלכה..
 

     כמה חביבה השבת


היה הגאון רבי נחמן זצ''ל רבה של ''מזריטש'' אומר כמה חביבה השבת על ישראל שבה שבת אל, וכמה חביבה השבת על הקדוש ברוך הוא כאשר בה שובת ישראל. (בישישים חכמה עמוד של''ט) 

 




בקרוב יוולד לך בן שיאיר את העולם בתורתו

בעיר ''קראקא'' היה אדם נכבד ושמו היה רבי ישראל, חנות רחבת ידיים היתה לרבי ישראל, של אריגי משי מכל הסוגים ומכל הגוונים, רבי ישראל הרבה במעשי חסד וצדקה ובנוסף לכך היה ''גם'' תלמיד חכם גדול. שמו הטוב התפרסם ברבים, והרבה אנשים פקדו את חנותו ביודעם שהוא ישר ונאמן. 

מנהג קבוע עשה לו ר' ישראל, שבכל יום ששי בהגיע שעת חצות היה נועל את חנותו, ופונה לביתו להתכונן לשבת, ומעולם לא שינה ממנהגו זה. בשמים היתה ''נחת רוח'' רבה ממנהגו של רבי ישראל והשטן נתקנא בו וחפץ היה לנסותו. 

והנה ביום שישי אחד, הופיע בחנות שר גדול ונכבד וביקש לקנות אריגי משי מעולים בכמות גדולה, רבי ישראל הוציא את גלילי האריג מהמדפים, והראה לשר כשהוא מסביר את טיבו של כל אחד מהם. 

לאחר שבדק השר את האריגים, ביקש לגזור לו כמויות גדולות מהסוגים שמצאו חן בעיניו, ובעל החנות התחיל למדוד את המטרים הדרושים ולגזור את הבדים לפי הוראות הלוקח, המדידה התארכה זמן רב ועדיין לא נשלמה הזמנתו של השר. 

והנה לפתע הבחין רבי ישראל שהגיעה שעת חצות היום, ואז פנה בהתנצלות אל השר, וביקש ממנו שיבוא פעם אחרת כיון שממהר הוא לביתו. 

השר הפציר בו מאד שהסחורה נחוצה לו מאד, אך רבי ישראל לא נכנע להפצרותיו, כיון שנוהג הוא תמיד לסגור את החנות בחצות היום. השר אמר לו שיקנה את הסחורה ממקום אחר, אך רבי ישראל לא נרתע מאיום זה ובשלוות נפש נעל את החנות ופנה ללכת. 

אז שינה לפתע השר את נימת דיבורו, וגילה לו ששליח הוא מהשמים שבא ''לנסותו'' אם ישמור על מנהגו, ואמנם עמד הוא בנסיון. 

ולכן הודיעו כי ''שכרו רב'' מאד ובקרוב יוולד לו בן זכר ש''יאיר את העולם בתורתו''. לימים נולד לרבי ישראל בן, שנקרא בפי כל רבי משה איסרליש ''הרמ''א''. הוא כונה רבי משה איסרליש על שם אביו שהיה ידוע בכינויו איסרל- לאזרש, והיה חותם את שמו: משה בן לא''א ישראל (שליט''א)המכונה משה איסרליש מקראקא''. 
 


 

בפסוקים אלה הרבי מוסר את נפשו ממש

בחור אחד היה בעיר, שידע לחקות עד להפליא את ''קידושו'' של הרבי מראדושיץ היה מתנועע ועושה עוויות בפניו ומניע ידיו, מקמט מצחו ומעמיד פנים של מכוון כוונות ואחר פותח בסלסול הניגון ובקולו של הרבי.

סיפרו לרבי על מעשה החיקוי של תלמידו. קראו אליו ושאלו: נודע לי, שאתה יודע לחקות את הקידוש שלי. האמת הדבר? אמת, רבי. אם כן, הצג נא את הקידוש לפני. אם כבוד הרבי לא יתרעם עלי, מוכן ומזומן אני לעשות זאת. אל תירא אמר הרבי.

ואכן התחיל הבחור ''לקדש'', אך כשהגיע לפסוקים, ''ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלנו, זיכרון למעשה בראשית'', ''קידש'' בפשטות ואמר את הפסוקים ללא ניגון וללא עוויות.

מדוע לא המשכת באותו הניגון ובאותן התנועות? שאל הרבי. בפסוקים אלה הרבי ''מוסר את נפשו ממש'', ודבר זה לא אוכל לעשות בשום פנים ואופן השיב הבחור.

 

 

תחיו מאה שנים כל אחד ופרנסה בשפע כל החיים


מעשה שהיה פעם אחת אצל רבי מאיר מפרמישלאן (שם עיר ברוסיה) שהרבה השתדל למצוא דג לכבוד שבת לא מצא, והייתה השעה כבר מאוחרת, ולא היו עוד דגים בבית הרב.

הרבי ובני ביתו חשו עגמת נפש, מפני שהיו להם אורחים לשבת ואין במה להאכילם.

והנה סמוך לעת ערב באו שני אנשים, שסובבו בכפרים למצוא עופות וביצים מהמשקים של הנוכרים, כדי למוכרם, והביאו שני דגים גדולים שקנו אותם בכפר אצל הנוכרים ונתנו אותם לאשת הרב.

ונעשתה ''שמחה גדולה'' בבית הרב וכששמע הרב זאת, ציווה להכניס את שני האנשים אליו עם הדגים, וכשראה הרב את הדגים שמח מאוד.

ומגודל שמחתו אמר לשני האנשים, תחיו מאה שנים כל אחד כי כעת החייתם אותי ונתקיים בהם ברכת הרב, וחיו כל אחד מאה שנה, והייתה להם פרנסה בשפע כל ימי חייהם.

 

מסירות נפש,עושה עוויות בפניו,מניע ידיו, מקמט מצחו,מעמיד פנים,מכוון כוונות,פרנסה בשפע,

 


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים