בניית אתרים
 

סיפורי מתח

 
 


אם יש לכם סיפור בשבילנו נשמח לקבלו :

 הסיפור לקוח מפי השוטרים שהלן עצמה סיפרה להם!וחלק מיומן שנמצא,
הכל התחיל בשנת 1985 בקיץ,הלן הייתה אז אישה צעירה עם בעל טוב ושני ילדים מקסימים. ילדה בת 12, ונער בן 14,הם חיו בבית גדול,יותר נכון אחוזה גדולה מאוד,היא הייתה ישנה ואפורה, יושביה הקודמים של האחוזה נעלמו בצורה מסתורית.

לילה אחד היה לנער סיוט (הוא חלם על ילד רץ בבית קברות חשוך וצוחק צחוק מזוויע) 
הוא התעורר מהסיוט בחצות בגלל צרחות שהגיעו מחדרה של אחותו.
הוא חצה את הבית המפחיד והגיע לדלת חדרה,עכשיו נשמעו רק גניחות מפוחדות של אחותו. הוא ניסה לפתוח את הדלת אך הייתה נעולה,לפתע הצרחות נפסקו,הנער הסיק שלאחותו היה חלום רע וחזר למיטתו. בבוקר הוא דבר ראשון הלך לחדרה של אחותו ושאל מדוע צרחה באותו לילה.היא שתקה.ואז הבחין בשריטות גדולות ורחבות על ידיה,"מי עשה לך את זה?!"הוא שאל. והיא לא ענתה אלא השפילה מבטה כלפי מטה. הוא לא סיפר להוריו כי לא רצה להדאיגם. אבל הצרות רק התחילו.
בלילה הבא שוב היה לו את אותו סיוט מצמרר אך הפעם הילד התקרב והתכוון לשאול משהו.
הוא התעורר כשעל פניו ניגרת זיעה קרה מרעשים שהגיעו מחדרה של אחותו הצעירה. 
הוא הלך ליד חדרה,קירב את אוזנו לדלת הקרה והאזין,כמה זמן היה שקט. ואז שמע ילד אומר:"אם את מוכנה או לא,אני בא לתפוס אותך!!" ואז שמע צחוק מרושע,אותו קולו של הילד מסיוטיו המתארכים והמתמשכים. הוא רץ לקרוא לאביו ושניהם באו ופרצו את הדלת. 
(הלן היתה מחוץ לעיר), הדלת נפתחה והם ראו את הילדה עומדת על אדן חלונה הפתוח ועל פניה הבעה מבוהלת, הילדה צעקה "אני לא אתן לו לתפוס אותי!!",והמשיכה בלחש ,"אני לא רוצה לשחק איתו יותר!!" וקפצה.ברגע האחרון אביה תפס אותה בידיה וניסה להחזירה לחדרה. "עזוב אותי!!" זעקה,אבל האב לא ויתר. 
"סליחה אבא!!" צעקה ודמעה זלגה מעיניה הכחולות היפות. היא נאבקה ובעטה בניסיון להשתחרר אך ללא הצלחה. אז היא קרבה את פיה לאוזנו של אביה ולחשה:"אני מצטערת,אבל לא השארת לי בררה!" היא תפסה בצווארו וגררה אותו אל מחוץ לחלון!, הנער ההמום שעמד עד לרגע ההוא ליד הדלת כמשותק! רץ לעבר החלון והביט מטה. הוא ראה את אחותו ואביו שוכבים למטה בלי לזוז. אך לפתע זזה אחותו וקמה על רגליה,לאט..לאט.. אבל הוא הרגיש שזאתי כבר לא אחותו הצעירה. עיניה היו ריקניות ושכמעט שקופות, שפתיה,שהיו פעם אדומות כשני נעשו כמעט לכחולות לגמרי,כותנתה היתה קרועה,גופה היה מכוסה שריטות עמוקות וגדולות וחבלות,וגם פצעים מדממים. 
היא הסתכלה מעלה ופגשה במבטו של אחיה,בעיניה הריקניות. 
היא נכנסה לשדה התירס שנמצא ליד האחוזה שלהם, ומאז לא נראתה(לפחות בחיים!)האם והבן היו מזועזעים ועברו לעיירה קטנה ונידחת בצפון אמריקה . ערב אחד הבן הלך להתרחץ. כשאמו לפתע שמעה את זעקותיו לעזרה. היא שמעה קול אומר:"תפסתי אותך!!!" עוד צרחה נוספת,הדלת פתאום נפתחה כאילו מעצמה והיא פרצה פנימה,בנה שכב באמבטיה מלאה דם! הוא היה חיוור ועיניו הביטו בעיניה,"אמא!"לחש מבין שפתיו המדממות,"תז..תזהרי ממנו!" "א..אל תיתני לו לתפוס אותך!","מי?"שאלה האם הבוכיה,"ל...ל....ל..." הוא ניסה לדבר אך ראשו נשמט והוא מת. 
האם נבהלה לגמרי,היא חיה בפחד שאותו "מישהו" אשר גזל את משפחתה יחזור, ואחרי כמה שנים התעוררה בלילה חשוך,וראתה מישהו יושב על מיטתה. 
היא לא ראתה את פניו. והוא שאל אותה בקול תמים:"רוצה לשחק?" והיא החלה לצרוח!!!! והוא אמר לה בטון מצמרר:"כבר שיחקתי עם כל משפחתך ונותרת רק את!!" 
לפתע מישהו דפק בדלת.. והילד לחש לה:"אני אחזור אליך מתישהו ונסיים את המשחק!!"ונעלם. 
היא נגשה לדלת ופתחה אותה,שני שוטרים עמדו בפתח הדלת ואמרו לה שבאו לבדוק כי הם שמעו צרחות וזעקות. הלן החלה לספר את הסיפור לשני השוטרים, והם לא האמינו לה!. ולכן נכנסה לבית משוגעים של העיירה הנידחת. היא שכנה שם עד שיום אחד השומר שמע אותה צועקת:"ביתי!אל תלכי!אל תלכי!" ושמע צחוק מרושע של ילד.
אך כאשר נכנס לתאה של הלן, מצא רק מכתב ובו היה כתוב:
1........2.........3.........תפסתי אותך!!!!!

פעם היתה סטודנטית והיא ישבה ולמדה במעונות באוניברסיטה בדירה שלה היא ישבה ולמדה עד שהשותפה שלה נכנסה לחדר ובקשה ממנה ללכת ללמוד במקום אחר כי היא מאוד עיפה הסטודנטית הסכימה והלכה ללמוד בסיפריה היא ישבה בסיפריה שוב ולמדה ולמדה פתאם באו חברים שלה ושאלו אותה אם היא רוצה ללכת איתם לסרט ( השעה 8:00 בלילה) היא הסכימה אבל היא אמרה שהיא צריכה ללכת להביא את הארנק שלה ואת הג'קט שלה מהחדר והיא הלכה מהר להביא לפני שהיא נכנסה היא התלבטה אם להדליק את האור היא לא רצתה להעיר את חברה שלה אז היא נכנסה בחושך היה חושך גמור אבל היא הכירה את החדר כל כך טוב שהיא מיד הלכה לשולחן ולקחה משם את הג'קט והארנק שלה ויצאה מהר מהחדר החברים חיכו לה למטה והיא הלכה אתם לסרט אחרי שהם חזרו הם ראו הרבה משטרות ליד המעונות של הסטודנטים היא הלכה ושאלה אחדים מהם מה קרה הם התחמקו ולא סיפרו לה היא רצה מהר לחדרה וראתה את כל השוטרים עומדים שם היא שוב שאלה ואמרו לה שהיה רצח היא נכנסה להיסטריה ואמרה שזה החדר שלה ויגידו לה מה קורה ואז הם אמרו לה שבערך בין 8 לשמונה וחצי נכנס משוגע חדר ורצח את האשה שהיתה שם היא צרחה ואמרה שזה לא יכול להיות הרי היא היתה בחדר ב8 ורבע

השוטרים הסתכלו אחד על השני ואמרו אז אולי את תוכלי להסביר לנו משהו הם הכניסו אותה לאמבטיה בלי שתראה את הזוועה שבחדר

והראו לה את המראה היא ראתה וברכיה התחילו לרעוד היה כתוב שם בדם הנרצחת " האם את שמחה שלא הדלקת את האור?"

הסיפור הבא התרחש בשעת לילה מאוחרת, ביום גשום מאוד. 
איש שנסע ברכבו בכביש הדמים בקושי ראה לאן הוא נוסע. היה מאוד קר וגשם חזק ירד.
פתאום, הוא רואה דמות של אישה עומדת בצידי הכביש ומנסה לעצור טרמפ.
היא הייתה לבושה בלבן, כולה רטובה ורועדת מקור.
האיש שלנו טוב הלב עצר לה, נתן לה את מעילו והציע לקחת אותה לביתה.
בדרך ניסה להבין מאיפה היא הגיעה לשם, מה עשתה שם ולמה. היא נתנה לו תשובות מתחמקות ושינתה נושא.
כאשר הגיעו אליה הביתה רצתה להחזיר לו את מעילו אך האיש אמר לה שמכיוון שהיא רטובה שתיקח את המעיל ותחזיר לו אותו מחר. הם החליפו טלפונים ונפרדו לשלום.
כשהבחורה לא התקשרה לאחר כמה ימים, הוא החליט שהגיע הזמן שהוא יתקשר. 
כאשר ביקש לשוחח עימה, ניתקו לו את הטלפון בפרצוף. הוא לא הבין מה קרה וניסה שוב ושוב, וכל פעם אותה התגובה. המום ופגוע החליט ללכת לביתה ולקחת את המעיל היקר שלו.
הגיע לשם ודפק בדלת. פתחה לו אישה מבוגרת ושאלה לרצונו.
כאשר סיפר לה את הסיפר האישה פרצה בבכי ולא האמינה למשמע אוזניה.
אמרה לו ללכת משם כי הוא משקר והדבר לא נכון.
האיש שלנו שלא הבין מה קרה התנצל וביקש הסבר.
האישה, אמא של הבחורה הסבירה לו שביתה נהרגה בתאונת דרכים לפני כמה שנים בכביש הדמים ולא יכול להיות שזאת ביתה.
האיש, לא האמין. הרי איך יכול להיות?

בכדי להוכיח לו שבתה מתה היא לקחה אותו לבית הקברות.
ומה הם ראו על המצבה של הבת?
את המעיל שלו.

טוב זהו לעכשיו אז תיזהרו  לא לתפוס אחת כזאת (רוח רפאים) חס-וחלילה
בלילה סוער אחד גילי בת 6, בת יחידה להוריה ..
גילי תמיד פחדה מברקים אבל אמא שלה אמרה לה שזה כלום ושזה לא יזיק לה ..
לגילי גם היה גור חתולים חמוד שהיא מאוד אהבה,ותמיד שברק היה מפחיד אותה היא הייתה מחבקת אותו חזק חזק.
אז באותו לילה סוער ההורים של גילי יצאו למסעדה ואמרו לה שעוד 5 דקות דודה שלה תבוא.
וגילי אמרה להם:טוב אני אחכה לה.
בינתיים גילי רואה טלוויזיה .. עברו 5 דקות 10 דקות חצי שעה, שעה, שעתיים אין זכר לדודה.
כבר 12 בלילה וגילי עדיין לבד.
פיתאום גילי שומעת בום מלמעלה כאילו דפקו שמה או שנפל משהו.
גילי פחדה וגם היא ידעה שהחתול שלה שמה והיא לא רצתה שהוא יפחד.
גילי עלתה למעלה ואז היא שמעה עוד בום הרבה יותר חזק.. היא היתקרבה ניכנבה לחדר ו...
היא רואה את החתול שלה כשהראש שלו מרוסק כאילו דפקו בו עם אבן בראש.
ואז היא שומעת צעדים עוד ועוד והצעדים רק גוברים גילי מפחדת ורצה מהר לשירותים.
ואז אחרי שהיא נעלה את הדלת היא ראתה שם מישהו איתה בשירותים..
היה להם שירותים דיי רחבים והשירותים היו חשוכים והיא כבר היתרחקה מהדלת
והדמות מתקרבת לאט לאט ..
ואז היא רואה ביד אחת שלו רגל של החתול שלה.
וכשהיא מיסתכלת על הראי רשום בדם את החתול כבר ריסקתי .. עכשיו תורך.
 
זה סיפור מוזר ומפחיד... תראו בו כהקדמה - היתה בעבר משפחה חד הורית, של אמא וילד בן 8.
הילד תמיד היה חושב על מוות ועל רצח... האמא היתה עובדת ימים שלמים והילד היה נשאר בבית לבד.
כשתיחקרו את הילד, הוא אמר שהוא תיכנן את זה כמה ימים, הוא חיכה לילה אחד כשאמא שלו חזרה מאוחר מהעבודה, סידר את המיטה שלו עם כריות כישן, והתחבא מתחת למיטתה של האם - עם סכין.
כשהאם חזרה מהעבודה, עברה בחדר של הילד .. הציצה בו מבעד לחריץ קטן בדלת וראתה כי הוא ישן שנת ישרים במיטה... עם חיוך עצוב נכנסה שבוזה למיטתה שלה ונרדמה.
לפי העדויות של הילד זמן מה לאחר שנרדמה - יצא מתחת למיטה , דקר אותה.. וברח.
האם בראש ובראשונה לאחר שנדקרה אספה כל שארית נשמה שנותרה לה ורצה לחדרו של הילד לבדוק אם הוא עדיין שם ונרגעה לגלות את המיטה המאויישת למראה, ונפלה בפתח החדר.
מכאן השמועות נעשו מטושטשים - ידוע כי האם נמצאה בבוקר למחרת כאשר לא עלתה בבוקר להסעה הקבועה בדרך לעבודה ולא ענתה לטלפונים - והמשטרה יודעה ומצאה אותה.
את האם ניסו להחיות בבית החולים, אך לאחר שהוציאו את הסכין שחדר לכתף שלה נאלצו הרופאים לקרות את ידה והיא מתה בניתוח.
על מנת לחקור יותר על אודות הרצח שמו את האם בחדר המתים.
את הילד מצאו יומיים אחר כך שוכב בפינה חשוכה של רחוב , ואספו אותו באהבה - חשבו כי ברח מהרוצח.
אך לאחר תיחקור קצר הילד התוודה.
שמועה נוספת אומרת כי יום לאחר שהילד נמצא האם נעלמה כלא היתה מחדר המתים.
איש אינו יודע עד היום אם הילד דבר אמת , או אם שרד את השיקום או מה עלה בגורלם של האם והילד.

ועכשיו מתחיל סיפורנו... כ50 שנה לאחר המקרה, והסיפור הטראגי כבר נשכח מראשם של האנשים.
כעת לילה, נהג מונית מבוגר נוסע ברחובות השקטים של הכפר בחיפוש נואש אחרי אנשים שיביאו לו קצת פרנסה.
המשיך נהג המונית לשוטת עד שהגיע לכביש צר ואפל שחוצה בבית קברות גדול וישן.
הנהג האט.. סופרו על בית הקברות הזה סיפורים רבים, תמיד הוא היה סקרן לברר בעצמו מה מתוכם אמת.
לפתע ראה צללית שחורה מתקרבת, בהתחלה רותק בבהלה
אך עם התקרבותה של הדמות גילה שזוהי רק אישה אבלה לבושה שחורים, שחצתה את בית הקברות.
האישה הרימה ראשה ופניה העגומים ניגלו מבעד לצל כובעה רחב השוליים, ואז הבחינה במונית ובחיוך הקלה קל נכנסה אליה והתיישבה במושב האחורי.
"ערב טוב" אמרה.
"ערב טוב" השיב הנהג "לאן תרצי?"
"סע, אני אעצור אותך".
הנהג החל לנסוע - כאשר הגיע לפרשת דרכים שאל שנית "אממ גברתי, לאן תרצי?"
"סע.. פשוט סע.."
במבוכה קלה המשיך הנהג בדרכו - ושוטת ברחובות הריקים והחשוכים.
במבט במראה שמונחת לפניו שם לב הנהג כי לאישה חסרה יד.
באיבוד קל של תשומת לב כמעט נתקע בעמוד אך עצר בפיתאומיות.
"אולי תסתכל לאן אתה נוסע?" גערה בו האישה.
"אני מצטער גברתי" השיב "אממ גברתי, הגענו כבר ליציאה מין הכפר , אני צריך לדעת לאן את רוצה להגיע"
"מעולה," אמרה אישה... "המשך לנסוע"
"גברתי, השיטותים אלה עולים לך יותר, ויציאה מן הכפר תכפיל את הסכום... לא יותר נוח , שפשוט תאמרי לי ל - "
"אמרתי לך לנסוע, לא?"
"כן גברתי." אמר הנהג והמשיך.

"אממ גברתי, איך איבדת את היד שלך?" שאל הנהג כבד"א.
"כרתו לי אותה" ענתה האישה בסתמיות.
"אפשר לשאול מי?" שאל הנהג בתמיהה.

אתה!
קול טריקה מהקומה למטה כנראה, העיר אותי בבת-אחת; 'איפה אני?' הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי ואז נזכרתי. חושך, לא זכור לי שכיביתי את האור קודם-לכן...  הרמתי את ראשי מהשולחן שנרדמתי עליו,  גיששתי מעט עד שמצאתי את התיק שהנחתי על הכיסא שלצדי ולקחתי אותו. התרוממתי בזהירות, ממש חשוך פה בחדרים הגדולים הללו. התחלתי ללכת באיטיות לכיוון הדלת שמובילה החוצה, בום!קפצתי בבהלה ומייד נרגעתי, זה רק כיסא. בעטתי אותו ברוגז קל הצידה והרעש החריד אותי מעט, כל דבר מבהיל בחושך שכזה והמרחב הגדול והבלתי-נראה הוא קלאוסטרופובי משהו למרות שזה מושג הפוך מהכוונה.המשכתי ללכת כשידי לפני בגובה המותניים, מזיז עוד כמה כיסאות שהיו בדרכי עד שהגעתי לדלת. גיששתי מעט ומצאתי את הידית- פתחתי את הדלת לרווחה. גם במסדרון לא דלק אור אך נכנסה די תאורה דרך המרפסת, 'מוזר, למה שיכבו לי את האור?' ניגשתי ל'מוקד הלוגיסטי' שם קצת מוגזם נתנו לו. שלחתי את ידי לידית והורדתי אותה- לפחות זה מה שניסיתי לעשות, אבל זה היה נעול והידית לא נעה. 'נדמה לי ששקט כאן מדי' חשבתי לעצמי.בעודי מסיר מעט את קורי-השינה שעוד דבקו בעיני חזרתי למעבדה שבה נרדמתי- הדלקתי את האור. פסעתי בין השולחנות במעבדה שנשארה מבולגנת אחרי הפעילות שלנו וניגשתי לדלת השנייה שמובילה למוקד הלוגיסטי- גם אם היא נעולה מהצד השני, מכאן אפשר לפתוח אותה, יש פה כל-כך הרבה כניסות ויציאות בכל מקום שממש קשה לעקוב אחרי מה שמתרחש בחללים הגדולים האלו.פתחתי את הדלת וכבר ציפיתי לאור ולקולות המעטים שיחדרו אל השקט הזה ששרר מסביב- חושך. אין שום קול. "גבריאל!" הקול ששבר את הדממה נשמע מעט מפחיד כאשר קראתי אל תוך המוקד, אין תגובה. נכנסתי לחדר ברעשנות מכוונת, מקווה להפר מעט את הדממה שנעשתה קצת מעיקה... אור פלורוסנט קטן ובודד האיר מעט באור חיוור וחולני משהו, את עמדת המזכירה וקרני-האור החלשות פלשו סביב ויחד עם האור המועט מהחלונות האירו קצת את החדר. 'לא יכול להיות' חשבתי לעצמי, אין איש. בצעדים החלטיים ניגשתי לדלת שמובילה למעבדה האחרת ופתחתי אותה, העפתי מבט פנימה, נראה שאין שם אף-אחד. מייד פניתי למעבדה השלישית שמחוברת למוקד ופתחתי את הדלת, גם כאן נראה שאין אף-אחד, הדלקתי את האור והנה הוא היה שם-המעיל שלי...  לרגע חשבתי שזה גבריאל.הפעם קצת בחשש אני מוכרח לציין, מיהרתי לדלת החדר של מנהלת המוקד, אולי הוא שם ולא שמע אותי, קשה לשמוע את כל מי שנמצא במקום הגדול הזה מבעד לדלתות; ניסיתי להוריד את הידית, לא הלך, 'לא הגיוני' חשבתי לעצמי. התחלתי לנקוש בדלת חלש, מהסס להפר את הדממה ולהבהיל את עצמי שוב- אין תגובה. חיזקתי את הנקישות ואחר-כך הוספתי גם קריאות, כלום.הרהרתי לרגע במצבי- כנראה הייתי ממש עייף אם נרדמתי ולא שמתי לב שסוגרים מסביב הכול, אבל הוא בטח למטה, הרגעתי את עצמי.סגרתי את האור במעבדות כדי שלא יצטרכו לעלות למעלה ולסגור אותו מחדש, יצאתי מהדלת השנייה של המוקד הלוגיסטי כשבכוונתי לסגור את הדלתות שפתחתי אחר-כך, רק איידע את אבנר שאני עוד פה; התאורה במסדרון השני דלקה כמו תמיד, האור הקר אך החזק יותר משל הפלורוסנט במוקד, השרה הרגשה מעט טובה יותר אבל כשהתקרבתי לגרם המדרגות חשש חדר לליבי, הגעתי עד המעקה והבטתי למטה, 'אוי לא!' גם-כן חושך, רק מעט אור מהצד השני- אור בקצה המנהרה. הלכתי מהר לגרם המדרגות השני, הבטתי למטה- לא ברור מאיפה האור בא... התחלתי לרדת במדרגות במהירות, כדי לתפוס את מי שעוד שם, ככל שהתקרבתי לקומה הראשונה אכזבה הציפה אותי יותר ויותר... וכאשר עמדתי בעיקול המדרגות התחתון זה כבר היה ברור, אור נמוך צהוב-כתום, כמו הדליקו כמה נרות נשמה ליד הדלת- האור היחיד שמשאירים בקומה הראשונה כש'סוגרים את הבסטה', בדידות הציפה אותי במכה- הריקנות רבה יותר במקום כזה גדול.האור המועט הדגיש את גודלו ורוחבו של הלובי אשר נפרס לכל גובה המבנה ורק כאשר נמצאים בתוך המרחב הזה עצמו, קולטים כמה מקום יש בו שאינו נראה לעין מכל החדרים; כל הדלתות היו סגורות והיה קשה להביט החוצה מבעד לדלתות הזכוכית של המבנה כי האור הקטן השתקף בהן והפריע- נצמדתי אל הדלת כדי לראות טוב יותר והחשש שלי התברר כמוצדק כאשר הבחנתי שהשערים החיצוניים של המבנה סגורים גם-כן; בקושי הבחנתי במגרש שבחוץ אשר היה חשוך ואף פחות במבנה שממול שבו דלקו מעט אורות- כנראה יש שם מישהו... אבל יכול להיות גם ששכחו לכבות- זה קורה להם הרבה.בצורה אוטומטית כמעט שלחתי את היד לכיס שלי, 'דווקא היום!' חשבתי לעצמי כשנזכרתי שהשארתי את הטלפון-הנייד בתיקון כי לא היה לי זמן לקחת אותו לפני העבודה. פתאום חשתי צורך רציני לדעת מה השעה, אבל השעון היחיד שלי היה בטלפון... אח, פלאי הטכנולוגיה!ואז עלה במוחי רעיון, אם אני פה הרבה זמן האזעקה כבר צריכה לפעול ומייד הרמתי את עיני למחשב-האזעקה הקטן שמעל הדלת- שתי הנורות שלו היו כבויות. פתחתי את המכסה, מבפנים היו כתובות הוראות ההפעלה ואז זנחתי את הרעיון, אשאיר את זה לסוף, אין טעם לעשות בלגן. בצעדים מהירים עליתי חזרה למוקד הלוגיסטי וניגשתי לעמדת המזכירה- הרמתי את שפופרת הטלפון שהאור הלבנבן נפל עליה כמעטה כפור וכבר התכוונתי לחייג את הספרה אפס כאשר שמעתי שאין צליל חיוג, 'מוזר' חלפה מחשבה מהירה בראשי. סגרתי את הטלפון והרמתי שוב, כלום. הפעם סגרתי את הטלפון בעצבים והרעש שזה עשה גרם לי בצורה אינסטינקטיבית להביט סביב כאילו הערתי מישהו משינה. פתאום בזווית עיני הבחנתי במכשיר טלפון נוסף, שמחה, כמעט אושר, עלו בי כשהרמתי את השפופרת ומייד טרקתי אותה בתסכול- אין קו!תחת מנורת הפלורוסנט, בין כל רשימות הטלפונים שהיו תלויות על הקיר וצלליות העפילו עליהן בדרך אפילה שהאור מעליהן רק הדגיש יותר- הבחנתי בדף קודר במיוחד ועליו היה כתוב: "לכל הנוגעים בדבר, נכנס נוהל חדש שלפיו בין השעות אחד-עשרה וחצי בלילה ועד שש בבוקר קווי הטלפון יהיו מנותקים כדי למנוע מאנשים להמשיך בשיחות וכך לחסוך מעט בהוצאות" קיללתי חרש. נשארתי במקום וחשבתי, 'טוב אין ברירה' הייתה ההחלטה הסופית ומיהרתי לצאת מהמוקד ולרדת למטה. בצעדים מהירים ובמבט ממוקד בדלת המוארת ונמצאת כאילו במרחק רב, מהרהר על נשמות תועות שמשוטטות כמותי, ניגשתי אל מחשב האזעקה שהמכסה שלו עוד היה פתוח- עברתי במהירות על ההוראות הפשוטות "להפעלה לחץ כוכבית ואז קוד" ועוד כמה שורות דומות. לחצתי על המקשים, דבר לא קרה; ניסיתי את הפעולה השנייה וגם זה לא עזר וגם השלישית. בעצבנות חזרתי על הפעולות, לוחץ בכוח על כל מקש כאילו כדי להכאיב לו- אבל זה לא שינה דבר, גם לא כשחזרתי על הפעולות שוב ושוב בכמו אובססיה זמנית. טרקתי את מכסה המחשב ונתתי לו אגרוף עצבני."תפסיק כבר!" צעקתי על הזמזום המרגיז שנבע מהמנורה הקטנה שמעל הדלת והיה מטריד במיוחד בשקט הזה. קול צורמני החריד אותי- דלת חורקת מאחורי, כמעט גרמה לי לקפוץ בפחד, אבל התעשתי במהירות."גבריאל?" שאלתי ולא קיבלתי תשובה, 'לא הגיוני שהוא עוד פה' חשבתי לעצמי בזמן שהתחלתי ללכת לעבר הקול. ממולי ראיתי את הדלת של אולם האומנויות פתוחה לכדי סדק- זה בטח מה שגרם את הרעש. "מישהו שם?" קראתי. אין קול ואין עונה ואני מסיבה לא ברורה כל-כך, האטתי מעט את צעדי בזמן שהמשכתי להתקדם לדלת- קול לא ברור משמאל הפר את שלוותי והפניתי אליו את מבטי בזריזות. הוא נבע מהשירותים. "הלו!" קראתי בטון קצת מגוחך כדי לרכך את חששותיי ומשלא נעניתי פניתי לעבר השירותים. בצעדים זהירים כמעט שלא בשליטתי התקדמתי לאט, הקול הלך והתגבר ואז כמו פרצתי לשירותים בצעד מהיר כדי להבהיל את מי שיחכה לי שם, אף-אחד. לחצתי על המפסק כדי להדליק את האור אך הוא לא פעל- באמת מוזר שגבריאל שכח לכבות את המפסק של המעבדות למעלה... כאשר נכנסתי באיטיות לשירותים כי הייתי חייב לברר מה הולך שם, דמות חלפה מימיני במהירות! נרגעתי כאשר גיליתי שזו הייתה בבואתי הכהה בראי וכבר החל להתבהר לי מקור הצליל שבאופן אירוני התמזג היטב עם סערת-הרגשות שהתחוללה בי; ובכל-זאת ניגשתי לתא היחיד שדלתו הייתה סגורה- רק כדי להיות בטוח. מסיבה שנראתה אפילו בשבילי לא-ברורה ודי עלובה, רכנתי בשקט כדי לא להשמיע קול וניסיתי להציץ מתחת לדלת התא כדי לראות אם אני מבחין ברגליים או משהו; היה קשה לדעת בוודאות בחושך, אבל נראה היה שאין שם דבר.  ניגשתי בזהירות לדלת והנחתי בשקט את ידי על הידית- ידעתי שאם אפתח את הדלת באיטיות בטוח יישמע קול ואם יש משהו בתא, עדיף שאני אפתיע אותו ולא הוא אותי. נשמתי נשימה עמוקה, ממש כמו בסרטים והבחנתי ברעד קל שעבר בגופי- לעגתי לעצמי. טרח! בעטתי בדלת ולפני שהספקתי להבחין אם יש משהו בתא היא פגעה בקיר, חזרה ונסגרה עד כדי סדק. 'טיפש' אמרתי לעצמי, לא ראיתי כלום- עכשיו אם יש שם מישהו, הוא בטוח יודע שאני כאן. התרחקתי כמה צעדים וסקרתי את סביבתי, אולי אמצא איזה מטאטא או משהו להתגונן למקרה הצורך ובסופו של דבר כדי שיעניק לי מעט ביטחון.לא היה שם דבר... ואז שמתי לב שנסחבתי כל הדרך עם התיק שלי- הורדתי אותו מכתפי ואחזתי ברצועה, יש בו כמה ספרים, הוא יוכל אפילו לגרום כאב אם יפגע במישהו ואם לא, או לפחות לעכב אותו- אולי אצליח לחנוק אותו עם הרצועה. בהזדמנות אחרת הייתי צוחק על עצמי ולמחשבותיי הילדותיות, אך באותו הרגע זה היה הדבר היחיד. ניגשתי שוב לדלת באיטיות כשהתיק בידי מעניק לי מעט ביטחון, המשכתי לאחוז בדלת כאשר פתחתי אותה במכה ובידי השנייה הרמתי את התיק מעל כתפי, 'מה חשבתי לעצמי?' הייתה השאלה הראשונה שעברה לי בראש כאשר התא כמובן היה ריק ונתברר לי שהקול ששמעתי נבע מהאוורור שפה. השבתי את התיק לכתפי כשקול חריקה מקפיא דם נשמע מחוץ לשירותים, חשתי שליבי מתחיל להלום במהירות; ושוב אחזתי בתיקי בהיכון, לאט, לאט, מתקדם ליציאה מהשירותים, הולך כמעט על קצות-האצבעות. נצמדתי לקיר שצמוד למשקוף מבחוץ והתקדמתי בדממה לעבר הפינה, מביט סביב לוודא שאין איש מתכוון להפתיע אותי וכל הזמן משיב את מבטי לכיוון אליו התקדמתי- לעבר הדלת של אולם האומנויות. לבסוף החלטתי שעלי לאזור-אומץ וגמרתי אומר לספור עד עשר ואז להתקדם לעבר הדלת ללא חששות- פתאום אי-ידיעת השעה הציקה לי; התחלתי לספור בלב, 'תשע... עשר!' התקדמתי בהחלטיות משהו, אך עדיין בשקט לעבר הדלת. החלל שבפנים היה חשוך וגדול מדי כדי שאוכל לדעת אם יש בו משהו; בלעתי רוק ופתחתי באיטיות את הדלת, מעט אור מדלת הזכוכית והחלונות שבעומק, בקיפול החדר, נפרש על כל השולחנות והכיסאות ומה שלכל הרוחות יש שם, הרבה צללים לא ברורים היו למול עיני ולא ידעתי למה הם שייכים, חששתי שמא אורבים לי בפנים, אבל האולם גדול מדי כדי לראות את כולו. קול זר הגיע לאוזני מבפנים, התרכזתי בקול מנסה לבודדו מקולות אחרים שגם ככה כמעט ולא היו שם- זו הייתה רוח. 'משהו פתוח שם' חשבתי בשמחה שהייתה רגעית בלבד, כי אולי אני יכול לצאת דרך הפתח הזה, אבל יש סיכוי שווה לפחות שמישהו חדר דרכו בלי שיכולתי לשים לב, הפחד שב אלי ונשארתי עומד, בוהה לחלל החדר- מנסה לחדד את קווי הצללים ולהבין את המראות במדויק אבל הייתי צריך אור! שלחתי את ידי בין הארון לקיר, חש בכאב חד שמפלח בה במקביל לקול התנגשות מתכתי ומצמרר ובלי לשים לב לכאב גיששתי בקיר עד שמצאתי את המפסק והרמתי אותו. האור נדלק והאיר דיו כדי שאוכל לראות את כל האולם- הוא היה ריק מאדם; והנה הבחנתי מעל לדלת הזכוכית באחד החלונות, הוא היה פתוח! אושר רב מילא אותי! פחדיי שכחו ובמהירות הצמדתי שולחן כבד לדלת כדי שאוכל להגיע לגובה החלון, מתעלם מרעש הגרירה המזעזע בדממה שמילאה את החלל הריק. קפצתי על השולחן וכבר תכננתי במוחי איך אעבור מבעד לחלון שלא היה כל-כך רחב ובלי לשים לב כלל לשריטה המאדימה שלאורך ידי, תפסתי בשני צידי החלון והרמתי את עצמי- עיני חשכו, הוא היה מסורג.כל החלונות היו מסורגים ובעודו מביט כלפי חוץ מבעד לחלון בתקווה לראות מישהו ברחוב שיוכל לעזור לו, התאכזב עוד יותר לדעת שקיר אבן מקיף את המבנה כחומה, כדי ליצור מין חצר פנימית שאין לראות מחוצה לה או לתוכה מבחוץ- גודלו הרב של המבנה הריק הגביר את הבדידות כאשר ראה שאין ביכולתו ליצור קשר-עין עם שום אדם מבחוץ;ואז הוא כמעט מעד בבהלה כאשר קולות אלימים של ניסיון פתיחת דלת הלובי נשמעו מחוץ לאולם האומנויות- 'לא הגיוני' הוא חשב לעצמו בידיעה שהבחין שהשערים החיצוניים סגורים. אך חששו התחלף בשמחה כאשר הסיק שאולי מישהו פתח את השערים ועכשיו קצת מתקשה עם הדלת והוא החל רץ לעבר הלובי, קולט בזווית עינו ביציאה מהאולם את הסולם שנח בין הארון לקיר ופצע את ידו מקודם. אך כאשר יצא מהאולם החל להאט, שמיעתו כבר התרגלה לדממה שאפפה את המקום שאמנם נמצע באמצע העיר, אך באזור שומם ושטחו מבודד ומגודר והוא הבחין שבמקום גדול שכזה אף-פעם אין שקט גמור ורק כל-מיני קולות חלשים ולא-ברורים מציפים סביב, מה שגורם להרגשה שכל-הזמן יש מישהו מסביב... אבל דעתו הוסחה כאשר הבחין בצורה לא ברורה בדמות כלשהי שנראתה כמנסה להביט מבעד לדלת המבנה מבחוץ, אל תוך הלובי. הוא חייך בשמחה והתקרב, כי לא היה בטוח שהדמות יכולה לראותו כאשר ההשתקפויות בזכוכית מפריעות כך.מוזר... כאשר היה מרחק מטרים ספורים מהדלת, הדמות נעלמה מעיניו, בחוסר-אמון מסוים הוא הרחיק מעט את ראשו לאחור מנסה להביט מכמה זוויות שונות משום שאולי ההשתקפויות מתעתעות ולמרות זאת לא ראה דבר; מבלי לוותר החליט להתקרב אל הדלת ולהביט צמוד לזכוכית; הדבר הראשון שבו הבחין היה שהשער החיצוני היה סגור כמקודם, ממש כשהתכוון לפנות מהדלת בייאוש מוחלט, הוא הבחין בדבר-מה נוסף, דמות. 'איך זה יכול להיות?' שאל את עצמו כאשר ראה את הדמות מתהלכת בסהרוריות משהו בין דלת המבנה הסגורה לשעריו החיצוניים, ממש כאילו גם אותה נעלו, רק בחוץ; פתאום הדמות נעצרה מהליכתה והסתובבה לעברו, הוא כמעט נרתע כאשר הבחין במבטו התימהוני של האיש והלה לעומת-זאת רק בהה בו.גם ככה מצבו היה די נואש והוא לא רצה לוותר על ההזדמנות ולכן החליט לנסות לסמן לו- הוא נופף בידו האחת לשלום והביט החוצה וכמעט מבלי-להאמין ראה את האיש מנופף לו חזרה, רק שהיה משהו לא-טבעי בתנועותיו, משהו איטי מהרגיל. הוא החליט לנסות שוב, הרים את שתי ידיו ונופף בתנועות רחבות והאיש שבחוץ אחריו. הוא לא הצליח להבין בדיוק מה קורה 'אולי האיש חושב שזו השתקפות שלו עצמו בדלת?' הרהר ולכן החליט לעשות תנועה יותר ברורה. אז הוא דחף את הדלת בכוח כשלוש פעמים, לרגע לא עלה בדעתו שאולי הדלת נפתחת מבפנים והשיב מבטו החוצה. באופן-מוזר מאד הוא הבחין באיש עושה בדיוק אותן תנועות כמותו רק בלי דלת - ממש כאילו הוא מחקה את תנועותיו 'ואולי זו בכלל ההשתקפות שלי עצמי?' חשב רגע בחוסר-ביטחון, אבל כשהביט כלפי חוץ שוב התנפצו מסקנותיו- האיש הפנה את מבטו מהדלת והחל ללכת. בעוד הוא, צועק לו ומנסה לקרוא לו, מופתע שהוא מעיז להפר ככה את הדממה, הדמות הלכה ויצאה מטווח ראייתו. הוא מצידו לא וויתר והחל לרוץ לאורך הקיר שבו הדלת כדי להספיק לתפוס את האיש בדלת השנייה. הוא הגיע לדלת השנייה ובגלל החושך לא הצליח לראות כלפי חוץ, אז הוא התקרב לדלת והצמיד את פניו לזכוכית ובום! פרצוף מרוט התדפק בדלת בעוצמה וגרם לו להירתע כך שנפל אחורה. הפרצוף רק נקלט במחשבתו וזרע בה אימה איומה, זה היה פרצוף מפלצתי והוא לא התכוון לחכות שהוא יגיע אליו; הוא רץ מבלי להביט לאחור לאולם האומנויות שהיה פתוח וטרק מאחוריו את דלת האולם בידיעה שהדלתות במבנה ננעלות מעצמן ושאת חלקן ניתן לפתוח מבפנים- הוא נכנס במהרה לחדר המעלית שבתוך האולם, ולחץ על הכפתור. דפיקות איומות נשמעו בדלת האולם בעודו חיכה למעלית, משהו מנסה לפרוץ לשם.הדפיקות נמשכו והמעלית בוששה לבוא, במוחו שוטטה הדמות שהספיק בקושי לראות, ולבסוף הגיעה אליו- המעלית. הוא לחץ על הספרה שלו ועל סגירת דלתות והיא החלה עולה לאיטה למוקד- בעודו מביט בחיצים האלקטרונים שליד הצג המראה את ספרות הקומה, נעים לאיטם, הדהדו בפיר המעלית קולות דפיקה חזקים ולא-טבעיים. לבו הלם בפראות, גרונו היה יבש לגמרי בניגוד לזיעה שכיסתה את כל גופו. סוף, סוף! הוא הגיע, בריצה פראית החל רץ לדלתות המוקד כדי לנעול אותן מבפנים- החשיכה גרמה לו לחוש כאילו רץ על קרקע עקומה, הוא נתקל במשהו בדרכו ונפל על הרצפה, קול של צעדים מרוחקים אך מהירים נשמע מעבר גרם המדרגות והוא לא ידע להבחין מאיזה מהם. הוא התרומם בקושי ובזמן שהתקדם חש בכאב צורב בברכו- כאב שגרם לו להתקדם בצליעה. הוא הספיק לסגור את הדלת שבצד המעלית בזמן שכבר יכול היה לשמוע אפילו את הנשימות הכבדות מתקרבות ובאות. הוא התקדם בכל הכוחות שהצליח לגייס עם פצעו לדלת השנייה שהייתה ממול ובמרחק די קצר שבשבילו נראה כנצח ואיכשהו הספיק לסגור אותה בזמן. הוא נשען עליה ונשם כמה נשימות עמוקות כדי להירגע ואז פחד איום תפס אותו- הוא השאיר את דלת המעבדה בה נרדם פתוחה ומשם אפשר להיכנס למוקד. הוא שמע את הצעדים מעבר לדלת אליה היה צמוד בליווי קולות לא ברורים ולדאבונו לא ידע למקם אותם בדיוק. הוא נשם עוד כמה נשימות, אזר כוח והחל בצליעה מהירה ככל יכולתו לעבר המעבדה שהייתה בצד השני של המוקד... ככל שהתקדם הקול מבחוץ, ממש כאילו התקדם אחריו והלך והתחזק. הוא התקדם והתקדם מתנשם ומתנשף בעוד הקול מבחוץ הולך ונשמע כמתקרב אליו כל הזמן יותר. הוא חלף על פני המעלית ונכנס למעבדה- האור מהדלת הפתוחה היה היחיד שחדר לחדר הגדול וזה כלל לא הספיק להאיר את כל הכיסאות שבדרכו, שהרי הדלת הייתה בקצה השני של הקיר הארוך. תוך כדי תנועתו המהירה הוא שלח יד למפסק שהיה לצד כניסת-המעבדה למוקד והצליח ללחוץ על אחד מכפתוריו, בעוד חלק מהאורות נדלקו, צעקה מקפיאת דם נשמעה מחוץ למעבדה והיה נשמע שהיא קרובה ממה ששיער. בכוחות שלא האמין שיש בו הסתער לעבר הדלת בעודו קולט כל הזמן בחושיו את הקולות מבחוץ שמתקרבים ובאים...הוא הגיע לדלת המעבדה בדיוק כדי לראות בקושי- דמות מתנפלת עליה מבחוץ במהירות והוא טרק אותה, מועד לעברה אבל בזמן כדי שהדמות לא תספיק לחדור, קול חבטה גדול נשמע מבחוץ. הוא היה שרוע על הקרקע מתנשם ומתנשף בקצב לא-נורמאלי מתקשה לעכל מה קורה סביבו, אבל לא היה לו די זמן כדי להבין- דפיקות אלימות הוציאו אותו ממחשבותיו וגרמו לו להתרומם ולחשוב על אמצעי-הגנה.הוא החל מתקדם בצליעתו הארורה שעיכבה אותו והפכה אותו אף ליותר פגיע ממה שחש בהתחלה, אל המוקד הלוגיסטי ובפנים החל להביט סביב- המוקד היה גדול והיו שם מלא חפצים ורהיטים והוא ניגש לאחד הכיורים מחפש בלי להיות-בטוח מה, עד שמצא- סכין מטבח, לא גדולה, לא מרשימה, אבל מעט משוננת...טרח! נשמע בדלת והסכין כמעט נשמט מידיו, הוא הכניס אותה למכנסיו וחזר להסתכל מסביב כשלעתים דפיקות הדלת מקפיצות בתוכו משהו. מבטו נח שנית על עמדת המזכירה והוא הבחין בהן- המספריים שהיו שפיציות, יכלו לשמש כלי-נשק יעיל יותר מהסכין, הוא לא האמין שמוחו עוסק בעניינים כאלו בכלל, אבל הדפיקות העצבניות הזכירו לו כל-פעם מחדש את מצבו והוא רץ ולקח את המספריים ואז רעיון מבריק עלה על דעתו! חצי-חיוך של תקווה עלה לפניו בעודו פותח את מחשב המזכירה בביטחון הולך וגובר שהרי המחשה היה רוב חייו, אך עמו בא דבר-מה מפחיד הרבה יותר מכל מה ששמע קודם, הדפיקות הופסקו; דממה ובמוחו התנגנה שורה משיר "ילד סינטטי כבוי מול מסך שדולק, תסתכלו לרוחבו איך הוא ריק- כבר שכחנו איך לשחק".בעוד הקול של המחשב הנדלק היה היחידי שהפר את השקט והפר מעט את בדידותו, מוחו התמלא בשאלות מפחידות על מעשיו של האיש שמחוץ למוקד- 'ואולי זו בכלל אישה?' כלת-הרפאים של טים ברטון, המחשבה אף הטרידה אותו עוד יותר והוא לא הסכים לקחת אותה הלאה, המחשב נדלק.בעצבים גדולים הוא דפק על שולחן העבודה ומייד נרתע כאשר קול נוסף על הדפיקה נשמע, אך לאחר-מכן הבין שהוא הפיל משהו: על המחשב הופיע חלון שבו שם המזכירה ומתחת הדרישה לסיסמא.רחש פלש לאוזנו והוא הסתובב מייד והטיל את המהדק שהיה על שולחן המזכירה לעבר החלון, הוא יכול היה להישבע שמישהו, איכשהו, טיפס לשם וכרגע הוא מנער בעוצמה את הסורגים- המהדק פגע איפשהו באזור, אך קולות הניעור רק התעצמו; חריקות ונקישות מאיימות נשמעו מהחלון כאשר היה נדמה שהסורגים נתלשים לאיטם ואז הוא רץ לחדרון שמחלונו נשמעו הקולות, הרים כיסא והחל דופק אותו כנגד הסורגים, קול ניפוץ זכוכית נשמע 'יכול להיות שהחלון בכלל היה סגור?' שאלה מהירה חלפה במוחו במהירות ונעלמה, מפנה מקום לעיסוק המאומץ שבלהרים את הכיסא כשהוא בקושי עומד על רגלו הפצועה ואם זאת לדפוק על הסורגים, אך החריקות לא פסקו לרגע. אבל הנה הסיכוי שלו, חשב פתאום כאשר ראה את המחשב השני במוקד שנמצא בחדרון ומייד הוריד את הכיסא חזרה לקרקע וצלע לעברו. הוא הדליק את המחשב מנסה להתעלם מחריקות הסורגים שכל הזמן הגיעו אליו במודעות מעורפלת ואחז במספריים מבלי-משים בכוח כזה שהיד החלה לכאוב. המחשב נדלק, אותו חלון כמו אצל המזכירה, אך הפעם כתוב עליו "סטודנט" הוא ידע שאין צורך בסיסמא ולחץ על מקש הכניסה- החלונות עלו לאיטם, אך מה שהטריד אותו יותר היה שכרגע על החריקות נוסף עוד צליל, צליל מוכר שהביא עמו פחדים קודמים- הדפיקות האכזריות בדלת התעצמו בהרבה!חלון תוכנת המסנג'ר שבה אפשר להתכתב עם חבריך נפתח- הוא תיקתק במהירות את כתובת הדואר-האלקטרוני שלו ואז את סיסמתו ובזמן שהמחשב העלה את התוכנה מבטו נפל על שעון המחשב, לפי השעון הזה השעה הייתה 12 וחצי בלילה והוא חשב לעצמו שאין סיכוי שעבר כה מעט זמן 'השעון הזה בבירור אינו מכוון!' הסיק ואז נפתח המסנג'ר- שמות מעטים מאד מהרשימה שלו היו מחוברים כעת והוא החליט לשלוח הודעה המונית לכולם ולתאר את מצבו במהרה, מקווה שיחזירו לו תשובה מייד, הם הרי היו חבריו. כעבור שניות ספורות קפץ אל מולו חלון של אחד המחוברים שהוא כבר שכח את שמו האמיתי, הוא התכוון לקרוא את ההודעה כאשר שמע תקתוק קל והמחשב כבה, איתו גם מנורת הפלורוסנט- 'הם ניתקו לי את החשמל', הזדעזע לגלות.בלילות הבאים התמודד בכל-כוחותיו עם אלו המאיימים לפגוע בו, מתבצר במוקד הלוגיסטי כאילו היה בונקר ולילה אחר לילה עברו בעודו מנסה למנוע מהם להיכנס; עד שבאחד הלילות, כאשר כבר היה פצוע וחבול עד מאד, אחד חדר למוקד והוא תקע בצווארו את המספריים; כאב איום פילח את הצוואר רק לרגע ודם חם פרץ, הראייה הלכה והיטשטשה במהירות. למחרת בבוקר, אב-הבית קם מוקדם כהרגלו והלך לאשכול-הפיס בו עובד, הוא פתח את מנעול השער למגרש שבו היה מבנה האשכול וגם מבנה בית-הספר אשר עובד איתם ממול; הוא ניגש לשערים החיצוניים של המבנה ושם לב שהם אמנם סגורים, אך לא נעולים על-ידי השרשרת, כבר מבחוץ הבחין בענף העבה ששכב על הרצפה ליד אחת מדלתות הזכוכית- הרוחות החזקות של אתמול בטח עקרו אותו. הוא מיהר לפתוח את השערים כדי לראות אם נגרם נזק נוסף והתקדם מהר לענף- כאשר הגיע בחן את הדלת ולשמחתו גילה שהסורגים הגנו עליה מהמכה.הוא פתח את דלת המבנה הראשית וניגש לנטרל את האזעקה ואז גידף כאשר ראה שגם הלילה היא לא פעלה כמו-שצריך. כאשר נכנס הבחין בדלת אולם האומנויות הפתוחה ושוב רגז על גבריאל ששכח לנעול את הכול כראוי, אך מחשבותיו התרככו כי הניח שהיה אתמול עייף מאד כשעזב.לאחר שפתח את חדרו שלו המחובר לפרוזדור הקטן בכניסה לאולם, הוא ניגש למעלית כדי לפתוח את הקומה למעלה ולהכין אותה לאנשי-הצוות שיבואו. הוא חיכה למעלית עד שתבוא ואז נכנס ועלה. אור גדול חדר מבעד כל החלונות של המוקד הלוגיסטי. הוא התקדם בין המדפים הרבים וניגש לדלת של מנהלת-האשכול; בחדרון שבזווית עינו היה בטוח שהבחין במשהו. הוא חזר מעט אחורה והלך לעבר החדרון להפתעתו הרבה ראה משהו גדול על הרצפה תחת שולחן המחשב; זה לא הגיוני חשב לעצמו כי נראה היה שמדובר ב... הוא הבליע צעקה והקיא בצד כאשר הגיעה בסמוך למחשב- על הרצפה הייתה גופה. בעוד מבט חטוף הוא זיהה את מורה המחשבים של הילדים שעובד כל לילה באשכול ובצורה מחליאה החוויר ואז הכחיל כאשר ראה איך נהרג- זוג מספריים היה תקוע בצווארו וידו של לא אחר מאשר הוא עצמו, מכווצת על הידית שלהם בעיוות שנגרם על-ידי המוות זה בטוח.השוטרים שהגיעו לאחר-מכן לזירת האירוע קבעו שהגופה שכבה שם כמה שעות בלבד. 

מוות בחצות הלילה

הלילה ירד על הרחוב. המנורות נדלקו בשבריר שנייה ומילאו את הרחוב באור נעים. עננים החלו לכסות את השמיים וגשם זלעפות החל לרדת. הלכתי ברחוב, מגפי העור שלי משמיעים רעשים עמומים בכל צעד. על גבי סחבתי תיק שחור וגדול שבו מונח רובה. המשכתי ללכת הליכה איטית, זקופה. מרחוק שמעתי בקול עמום את שעון העיר מצלצל שהשעה אחת-עשרה בלילה. בעודי הולך ברחוב המואר מהמנורות, זכרונות חזרו אלי. זכרונות מן העבר. היום שבו הרגתי לראשונה. הייתי קטן, תמים, שאינו מבין מהי מתנת החיים. שנים ביליתי בכלא. תא קטן, צר, אוכל מועט. אך היום אני חופשי. היום אני הולך להפגש עם המוות בשנית. המשכתי ללכת כשעה. הגעתי למקום, רטוב עד שד עצמותי מהגשם. הרמתי את ראשי לעבר המקום. המקום שבו נפגשתי לראשונה עם המוות. מגדלור על חוף הים, בנוי מאבני בטון שנוצרו ביד. דמעות זלגו מעיני כמו הגשם למראה המקום. התקרבתי את המגדלור ונגעתי באבניו הקרות, המנחמות. ברקים ורעמים נשמעו בכל מקום. גלי הים התנפצו בקול חזק על החוף. התקרבתי לדלת המגדלור העשויה מעץ אכול ממים. הדלת נפתחה בחריקה גדולה. נכנסתי למקום הלח, הרטוב. התחלתי לעלות במדרגות, עוצר מדי פעם לבדוק שאף אחד לא עוקב אחרי. הגעתי לראש המגדלור, לאור נעים שבקע מן מנורה בודדה שנשארה תלוייה על התיקרה למשך שנים. הזכרונות חזרו אלי חזק מתמיד. הבזקים מקול הירייה שיצאה מרובי. הכדור שפגע בראשו של איש תמים. הצרחות, הזוועה. הצחוק של המדריך שלי שעמד לידי. צרחתי צרחה חזקה. איך עשיתי את זה? למה הרגתי את האיש? התמוטטתי על הרצפה הקרה בבכי. הבזקים נוספים חזרו אלי מהמאורע. בבכי חזק שלא נשמע בגלל הרעמים. פתחתי את התיק שלי והוצאתי את הרובה. רובה ברזל, ארוך, שבתוכו כדורי ברזל שיהרגו מישהו. הרכבתי במהירות על הרובה את הכוונת והתקרבתי אל חלון המגדלור. חלון שקוף, גדול, רטוב מגשם. פתחתי בחוזקה את החלון וגשם חזק החל להכנס לתוך המגדלור. התיישבתי במקום, וקירבתי את עיני לכוונת. העיר החשוכה , הרטובה, נפרסה לעיני. סרקתי בחשש את הרחובות בחיפוש אחר האיש. האיש שימחק היום מפני האדמה. והנה, איש גובה ורזה, הולך באיטיות ברחוב. האיש לבש מעיל ארוך ושחור, ידיו בתוך המעיל כאילו מחזיק משהו. הזזתי את עיני מהכוונת והוצאתי מתיקי תמונה. "זה הוא..." מלמלתי לעצמי. החזרתי את עיני לכוונת ושוב ראיתי את האיש הולך בחשש ברחוב. כיוונתי את הכוונת ישר לראשו. הבזקים נוספים חזרו אלי. החזקתי ביד רועדת את הרובה נחוש בדעתי לפגוש את המוות. מרחוק בקול עמום, נשמע שעון העיר מצלצל שהשעה שתיים-עשרה בלילה.
"תן לבדוק משהו?" שמעתי קול
הסתובבתי בבהלה.. בום! האיש חבט בי עם הרובה שלו בראש... נפלתי מן המגדלור למטה... למטה... לעבר הים...
הגעתי עד לים... עמוק בפנים... הייתי מעורפל ומבולבל... עליתי מן הים... הייתה לי הרגשה של סחרחורת ונפלתי על החוף...
בוקר.. חזרתי לתא כלשהו בכלא.
מבולבל ומאוכזב, שמעתי את השוטר נובח לעברי "קום, אוכל"
ברגליים כושלות קמתי... ובלי ששם לב, ברחתי מהשוטר לעבר חדר ההמתנה של הכלא, מצאתי חלון. נעלתי את הדלת...
שמעתי מבחוץ את השוטרים דופקים ובועטים בדלת...
"מהר.. מהר.." מצאתי את הרובה שלי בארונית הקטנה והישנה.. איפה שהחבאתי אותו יומיים לפני שברחתי...נשאר בו עוד כדור אחד.. יריה אחת.. כוונת אחת..

אחת אחר הצהריים...
 כיוונתי את הרובה לעבר העיר.. לעבר סמטה קטנה.. ראיתי שם איש גבוה הולך...
ביד רועדת כיוונתי את הכוונת לראשו של האיש. הסמטה, נשטפה בחומר אדום, ואיש שוכב על הרצפה, מדמם...

 

תכניסו אותה לאמבולנס!" צעק המפקח ברידג'ט.
"אני לא מבין מה קרה כאן הערב. היא פצועה אנושות אבל אין סימני פריצה כלשהם." אמר ג'רי למפקח.
"אכן תעלומה מוזרה..." אמר המפקח.
דלתות האמבולנס נסגרו בחבטה והוא נסע.
"קדימה. בוא נחזור למפקדה. יש טפסים למלא..." אמר ג'רי וצמרמורת עברה בגופו.
ג'רי והמפקח נכנסו לניידת המשטרה ונסעו.

********************

"אל תדאגי ילדה." אמר הרופא בבית החולים.
"אנו נטפל בך, ואת תיהי בריאה ושלמה." אמר הרופא.
הילדה שכבה מחוסרת הכרה על מיטת בית החולים.
פניה היו אדומות מדם, וחתך גדול ועמוק על לחיה. כל גופה היה מלא בחתכים עמוקים. הרופא לא ידע 
איך יצליח לטפל בא. הרופא נאנח, ויצא מהחדר.
אחרי כמה שעות, הילדה התעוררה בלילה. הילדה בחנה את החדר בחשש ובחנה את גופה הפצוע. היא בהתה לפתע באוויר עם מבט אימה על פניה. "הוא כאן שוב! הצילו! הוא הורג אותי!!" צעקה הילדה בצרחות אימה.

********************

ג'רי פתח את דלת תחנת המשטרה, ואחריו נכנס המפקח ברידג'ט.
ג'רי התקרב לשולחן המטעמים, והכין כוס קפה, לו ולמפקח.
שניהם התיישבו על אחת מספות התחנה.
"מה אתה חושב שתקף אותה?" שאל ג'רי.
"איני יודע... אולי הילדה הייתה משוגעת וחתכה את עצמה." אמר המפקח בצחוק.
"איני חושב שזה יתכן." אמר ג'רי.
"לא היו כל סכינים בביתה ולא היו סימני אצבעות של הילדה על הדברים בבית. כאילו שהיא לא הייתה 
שם מעולם." אמר ג'רי באי-נוחות.
"אבל איך אתה מסביר זאת?" אמר המפקח בסבר פנים רציניות.
"לא היו סימני פריצה, והיא הייתה חתוכה לגמרי!" אמר המפקח.
"אבל היא לא משוגעת! אין לה תיק רפואי שמעיד על כך! אפילו הוריה אומרים שהיא לא משוגעת." אמר 
ג'רי בכעס. "איפה ההורים שלה בכלל?" שאל המפקח.
"הם נסעו לצרפת שעה לפני שמצאנו את הילדה..." אמר ג'רי.
"זה מסביר הכל! הוריה ניסו להרוג אותה ואז נסעו לצרפת!" אמר המפקח.
"אין לך ראיות על כך..." אמר ג'רי.
"נצטרך למצוא ראיות!" אמר המפקח.
לפתע, דלת המשטרה נפתחה ושוטר מותש נכנס לתחנת המשטרה.
"הילדה... הותקפה שוב בבית החולים... היא מתה..." אמר השוטר בהתנשפות.
"אל אלוהים!" צעק ג'רי בחוזקה.
"קדימה. חייבים לנסוע לבית החולים." אמר המפקח בקול רגוע.

******************** 

"אני פשוט לא מבין! אין סימני פריצה והילדה חתוכה ומרותשת לחלוטין!" צעק ג'רי בחדר הילדה בבית החולים.
"דיברתי עם הרופא והוא אמר שהיא צרחה 'הוא כאן! הוא כאן! הצילו!' לפני מותה. הוא אמר שברגע שהם שמעו אותה הם מיהרו לחדרה אך היה מאוחר מדי." אמר המפקח בקול רגוע.
"כל מה שאנו יודעים, כמעט כל אחד חשוד. יכול להיות שאפילו הרופאים עשו זאת." אמר ג'רי.
"או אני או אתה." אמר המפקח.
"כן... או אני, או אתה..." אמר ג'רי באי-נוחות.

********************

השעה כבר הייתה שעה מאוחרת...

3:32 הראה השעון הגדול בתחנת המשטרה.
בוום!! נשמע פיצוץ אדיר מן הקומה הראשונה.
"מה לעזא..." מילמל ג'רי בבהלה בזמן שהקפה ששתה נשפך.

ריח חזק של עשן עלה מן הקומה הראשונה...
ג'רי ירד לקומה השניה ומשם לקומה הראשונה.........

********************

הקומה הראשונה הייתה מפוצצת והרוסה לחלוטין...

על הקירות היה כתוב בדם "אתם עוד תשמעו ממני..."
שולחן המטעמים נשבר לשניים, ג'רי נבהל והסתכל אחורנית....
הקיר שבו היה החלון התרסק לגמרי וכעת הגשם חדר לתוך התחנה...
ג'רי פנה ימינה, למשרדו של המפקח ברידג'ט...
כל מה שראה היה שלולית דם ענקית על הרצפה, מחשב מרוסק ועציץ שבור, ג'רי פנה לחדר השני, פתח את הדלת ולא הצליח לראות כלום, כי כל התיקרה קרסה......

********************

ג'רי הלך לקומה השנייה, בתחנה הנטושה, למכונת הקפה.
לפתע, ג'רי שמע מישהו עולה במדרגות.
"מי שם?" צעק ג'רי.
שקט שרר בתחנה, חוץ מצעדים כבדים שנשמעו עולים במדרגות.
"מי שם?!" חזר ג'רי ופחד החל למלא אותו.
ג'רי ראה דמות גבוהה, עם מעיל אפור שמכסה את גופה, וכובע מכסה את פניה, עולה במדרגות.
"מי אתה?" שאל ג'רי.
האיש המשיך לעלות במדרגות בהתעלמות מג'רי.
"עצור בבקשה אדוני" אמר ג'רי בקול תקיף.
לפתע, דלת המשטרה נפתחה וקולו של המפקח נשמע מהקומה הראשונה.
"איפה אתה ג'רי?!" צרח המפקח.
"ברידג'ט? מה אתה עושה כאן? אתה אמור להיות בבית החולים." אמר ג'רי בעודו מסתכל על הדמות 
המוזרה ממשיכה לעלות במדרגות. המפקח עלה במהירות במדרגות ופגש את ג'רי והדמות. ברידג'ט נראה משוגע. ריר נזל מפיו ועיניו התגלגלו בחוריהן. בידו הוא החזיק אקדח.
"ברידג'ט, אתה בסדר?" שאל ג'רי בחשש.
המפקח נראה מחפש את מי שדיבר אליו, ולבסוף עיניו המשוגעות נחו על ג'רי.
"שלום ג'רי... אתה כבר מבין הכל?" שאל ברידג'ט.
"שלום... מה קרה לך? מה אני מבין?", שאל ג'רי.
"אני יודע מי עשה את הכל פה.... 
"אתה מתכוון לדמות עם המעיל האפור?" שאל ג'רי כשהוא מצביע על האיש.
"בדיוק... הנה, תראה." אמר ברידג'ט.
ג'רי הסתובב בחשש...
בום!! האיש ירה בו עם אקדח שהסתיר מתחת לחולצתו....

המפקח ברידג'ט הסתובב והלך... משאיר את גופתו של ג'רי על הרצפה... 
סיפורים נוספים בקרוב...



 
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים