בניית אתרים
  הארי פוטר, פרסי ג'קסון, דימדומים  
   דף הבית    פאנפיקים:)    פורום:)    הארי פוטר ואוצרות המוות לצפייה ישירה    בנו של נפטון באנגלית    דימדומים חוות דעת:)

בן נפטון פרק ראשון!!!!!!!!!

כמו שהבתחתי בן נפטון פרק ראשון בעברית

הגבירות בעלות שער הנחש כבר התחילו לעצבן את פרסי.
הם היו אמורות למות לפני שלושה ימים כאשר הוא הפיל עליהם מטח של כדורי באולינג בשוק בנאפה. הם היו אמורות למות לפני יומיים כאשר הוא דרס אותם במכונית משטרה במרטינז. והם בהחלט היו אמורות למות היום בבוקר כשהוא הוריד להם את הראשים בפארק טילדן.
אך לא משנה כמה פעמים פרסי הרג אותם וצפה בהם מתפוררות לאבקה, הם פשוט בנו את עצמם מחדש כמו ארנביי אבק גדולים ומרושעים. הוא אפילו לא הצליח לברוח מהם. הוא הגיע לראש הגבעה ועצר לתפוס אוויר. הם מעולם לא נשארו מתות יותר זמן מעכשיו.
בימים האחרונים הוא בקושי ישן. הוא אכל כל מה שעבר בדרכו, מכונת חטיפים, דובוני גומי ואפילו בוריטו בדולר, שהיה שפל אישי חדש. בגדיו היו קרועים, שרופים ופשוט מלאים בחיוך מפלצתי.
הסיבה היחידה לכך ששרד היית שנראה כי שתי הנשים בעלות שיער הנחשים-הגורגונות, הם כינו את עצמם-לא היו מסוגלות להרוג אותו גם. הטפרים שלהם לא שרטו את עורו. השיניים שלהם נשברו בכל פעם שניסו לנשוך אותו. אבל פרסי לא יכול להמשיך עוד הרבה. בקרוב הוא יתמוטט מעייפות, ואז, ככול שהוא היה קשה להריגה, הוא היה בטוח שהגורגונות ימצאו דרך לעשות זאת.
לאן לברוח?
הוא בחן את המקיף אותו. בנסיבות אחרות, פרסי היה יכול להנות מהנוף. משמאלו, גבעות זהובות ירדו לאדמה, מנוקדות באגמים, עצים וכמה עדרים של פרות. לימינו, המישור של ברקלי ואוקלנד צעדו דרומה, לוח של בתים, על כמה מיליון של אנשים שכנראה לא היו רוצים שהבוקר שלהם יופרע על ידי שתי מפלצות וחצוי מטונף.
הרחק יותר במערב, מפרץ סאן פרנסיסקו נצץ בהילת כסף. מעבר למפרץ קיר של ערפל בלע את רוב סאן פרנסיסקו, משאיר רק את גורדי השחקים והמגדלים של השער הזהוב חשופים.
עצב מעורפל הכביד על החזה של פרסי. משהו אמר לו שהוא היה בסאן פרנסיסקו בעבר. לעיר היו קשרים לאנבת'-האדם היחידי שיכל לזכור מעברו. הזיכרונות שלו עלייה היו לצערו קצרים ומעורפלים. הזאבה הבטיחה שיראה אותה שוב ויחזיר את זיכרונותיו אם יצליח במסעו.
האם כדי לו לנסות ולחצות את המפרץ?
זה היה מפתה, הוא יכל להרגיש את הכוח של האוקיינוס ממש מעבר לאופק. מים תמיד מילאו אותו כוח. מיי ים היו הכי טובים. הוא גילה זאת לפני יומיים כאשר נאבק במפלצת ים במצר קרקווינז. אם הוא יוכל להגיע למזח, הוא אולי יוכל לעשות לזה סוף, להטביע את הגורגונות. אך החוף היה במרחק של שתי מיילים והוא יהיה חייב לחצות עיר שלמה.
הוא היסס גם מסיבה נוספת. הזאבה לופה לימדה אותו לחדד את חושיו, לסמוך על האינסטינקטים שלו שהדריכו אותו דרומה. הרדר הפנימי שלו השתגע עכשיו, סוף המסע שלו היה קרוב, כמעט מתחת לרגליו. אבל איך זה יכול להיות? לא היה דבר על ראש הגבעה.
הרוח השתנתה. פרסי יכול היה להריח את הריח הקלוש והמוכר של זוחלים. כמאתיים מטרים במורד הגבעה, משהו נאבק דרך העצים, שובר ענפים, מקמט עלים, מלחשש.
גורגונות.
בפעם המיליון, פרסי ביקש שהאפים שלהם לא היו כל כך טובים. הם תמיד אמרו שהם יכלו להריח אותו בגלל היותו חצוי, חצי מדמו היה של איזה אל רומי עתיק. פרסי ניסה להתגלגל בבוץ, לעבור דרך נחלים, אפילו לדחוף מרענני אוויר לכיסיו כך שהיה לו את הריח של מכונית חדשה, אבל מסתבר היה שסירחון של חצוי הוא משהו שקשה להיפטר ממנו.
הוא צעד לצידו המערבי של הגבעה. היא היית תלולה מידי בשביל לרדת. נפילה של חמישים מטר ישר אל תוך צד של בניין דירות. מעבר לבניין נמצא כביש מהיר לעבר ברקלי.
נהדר. אין דרך אחרת לרדת מהגבעה. הוא הצליח לגרום לעצמו לפנות.
הוא צפה בזרם המכוניות הנוסעות מערבה לעבר סאן פרנסיסקו ואיחל להיות באחת מהם. אז הוא הבין שהכביש המהיר יצא מהגבעה, חייבת להיות מנהרה... יש מתחת לרגליו.
הרדר הפנימי שלו השתגע אפילו יותר ממקודם. הוא היה במקום הנכון, פשוט יותר מידי גבוהה. הוא היה חייב לבדוק את המנהרה הזאת, והוא היה חייב למצוא דרך להגיע לשם, ומהר.
הוא הוריד את תיק הגב שלו. היה לו שם חתיכת ציוד לאחר הביקור בשוק שבנאפה: GPS (ג'י פי אס) נייד, נייר דבק, מצית, דבק מגע, בקבוק מים, שק שינה, כרית דוב פנדה נוחה (כמו שבטלוויזיה) וסכין צבע שוודי-פחות או יותר כל דבר שחצוי מודרני רוצה במסע. אבל לא היה לו דבר שישמש כמזחלת או כמצנח.
זה הותיר לו שתי ברירות. לקפוץ חמישים מטר אל המוות או לעמוד ולהילחם. שתי האפשרויות נשמעו לו די רע.
הוא קילל ושלף את העט שלו מכיסו.
העט לא נראה יותר מידי טוב, סתם עוד עט כדורי רגיל וזול, אך כשפרסי הוריד את המכסה שלו, הוא גדל לחרב ברונזה זוהרת. הלהב אוזן באופן מושלם. אחיזת העור סביב ניצב החרב הותאמה לידו כאילו עוצבה בשבילו. לאורך הלהב היית כתובה מילה ביוונית עתיקה שפרסי איכשהו הבין: אנאקלוסמוס. גאות.
הוא התעורר עם חרב זו בלילה הראשון שלו בבית הזאבים, לפני חודשיים? הוא איבד ספירה. הוא מצא את עצמו בחצר האחורית של אחוזה שרופה באמצע יער, לובש מכנסיים קצרים, חולצה כתומה ושרשרת מלאה חרוזי חמר מלאים בציורים מוזרים. גאות היית בידו, אך לפרסי לא היה מושג מי הוא היה או איך הוא הגיעה לשם. הוא היה יחף, קפוא, ומבולבל. ואז הגיעו הזאבים...
ישר מצידו קול מוכר החזיר אותו בחזרה להווה: "הינה אתה!"
פרסי מעד הרחק מם הגורגונה, כמעט נופל מן הגבעה.
זו היית האחת החייכנית, בינו.
אוקי, השם שלה לא היה באמת בינו. פרסי שיער שהוא כנראה דיסלקטי, בגלל שמילים התעוותו בראשו כשהוא ניסה לקרוא. אבל בפעם הראשונה שראה אותה היא התחזתה למוכרת שמברכת אותך לשלום ביציאה מהחנות 'בארגינג מארט' ובתג השם שלו היה כתוב שטנו, פרסי חשב שכתוב שם בינו.
היא עדיין לבשה את המדים הירוקים של החנות, אפודה מעל לשמלת פרחונית. אם סתם היית מסתכל על הגוף שלה, היית יכול לחשוב שהיא סבתא זקנה ומרופטת של מישהו, עד שהיית מסתכל למטה, ורואה את רגלי הנחש שלה. או שהיית מסתכל על הפה שלה ורואה חיטים קצרים של חזיר בר מבצבצים מהצדדים. העיניים שלה בערו באדום. ואה, כן, איך אפשר לשכוח? הראש שלה הוא קן של נחשים ירוקים ובוהקים.
הדבר הכי נורא בה? היא עדיין החזיקה את המגש של דוגמיות חינם של גבינה ונקניקיות קריספיות. המגש שלה היה חד ומשונן מכל הפעמים שפרסי הרג אותה, אבל הדוגמיות הקטנות נראו פשוט בסדר. שטנו פשוט המשכימה לסחוב אותם לאורך קליפורניה כדי שתוכל להציע לפרסי חטיף קטן לפני שתהרוג אותו. פרסי לא ידע למה היא עושה את זה, אבל אם הוא אי פעם יצטרך חליפת שריון הוא יכין אותה מהגבינה והנקניקיות הקריספיות, הדברים האלו פשוט בלתי הריסים.
"מעוניין לנסות אחד?" שטנו הציעה.
פרסי סירב לה בחרבו. "איפה אחותך?"
"אוי, שים את חרבך בצד," נזפה בו שטנו. "אתה אמור לדעת זאת עד עכשיו שאפילו ברונזה שמימית לא יכולה להרוג אותנו להרבה. קח גבינה וחזיר! הם בהנחה השבוע, ואני אעדיף שלא להרוג אותך על בטן ריקה."
"שטנו!" הגורגונה השנייה הופיע מהצד הימני של פרסי כל כך מהר שלא היה לו זמן להגיב. למזלו היא היית יותר מידי עסוקה לנזוף באחותה כך שלא נתנה לו יותר מידי תשומת לב. "אמרתי לך להתגנב אליו ולהרוג אותו!"
שטנו חייכה. "אבל אירייל..." היא אמרה את השם כך שהתחרז עם מיוריאל. "אני יכולה לתת לו דוגמית קודם?"
"לא, בורה שכמוך!" אירייל פנתה לעבר פרסי וחשפה את טפרייה.
חוץ משיערה שהיה קן של נחשי קורל במקום נחשי צפע ירוקים, היא נראתה בדיוק כמו אחותה. היא אפילו לבשה את אותם מדים של החנות, רק שבתג השם שלה היה כתוב: 'תמות חצוי מנוול'. במקום שם כמו אחותה.
"הובלת אותנו לחתיכת מרדף, פרסי ג'קסון," אירייל אמרה.
"אבל עכשיו אתה כלוא ואנחנו ננקום את נקמתנו!"
"הגבינה והנקניקיות הם רק 3 דולר," הוסיפה שטנו. "מחלקת המצרכים, מדף שלישי."
אירייל נחרה. "שטנו, העבודה בחנות היית תחפושת! את סוטה מהמסלול! עכשיו, תורידי את המגש המגוחך הזה ותעזרי לי להרוג את החצוי הזה. או שכבר שכחת שהוא האחד שהרג את מדוזה?"
פרסי צעד אחורה. עוד חצי מטר והוא ייפול באוויר. "תראו, שתיכם, כבר דיברנו על זה. אני אפילו לא זוכר שהרגתי את מדוזה. אני לא זוכר כלום! אנחנו לא יכולים להכריז על הפסקת אש ולדבר על המבצעים השבועיים שלכם?"
שטנו נתנה לאחותה מבט מתחנן, דבר שהיה קשה לעשות עם שני ניבים גדולים בולטים מהפנים. "אנחנו יכולים?"
"לא!" העיניים האדומות של אירייל צרבו את פרסי במבטן. " לא אכפת לי מה אתה זוכר, בנו של אל הים. אני יכולה להריח את הדם של מדוזה עליך. הוא חלש, אכן, בן מספר שנים, אך אתה האחרון שהביס אותה. היא עדיין לא חזרה מהטרטרוס. זו אשמתך!"
פרסי לא באמת הבין את זה. את כל הקטע של 'למות ולחזור מהטרטרוס', כל זה גרם לו לכאב ראש. כמובן שגם הרעיון שעט יכול להפוך לחרב או שמפלצות יכולות להסתיר את עצמם בדבר שנקרא ערפול או שהוא בנו של אל זקן מלפני חמשת אלפים שנה לא הסתדר לו בראש. אבל הוא כן האמין לכך. למרות שהזיכרון שלו נמחק, הוא ידע שהוא חצוי באותה מידה שהוא ידע ששמו הוא פרסי ג'קסון. מהשיחה הראשונה שלו עם לופה הזאבה, הוא הבין שהעולם המטורף הזה של אלים ומפלצות הוא אכן המציאות שלו. מה שדי היה גרוע.
"מה דעתכם שנקרא לזה תיקו?" הוא אמר. "אני לא יכול להרוג אותכם, אתם לא יכולים להרוג אותי. אם אתם האחיות של מדוזה, המדוזה שיכולה להפוך אנשים לאבן, למה אני לא מאובן?"
"גיבורים!" אירייל אמרה בגועל. "אתם תמיד מעלים את זה, בדיוק כמו אמא שלנו! 'למה אתם לא יכולות להפוך אנשים לאבן? אחותכם יכולה להפוך אנשים לאבן.' טוב אני מצטערת לאכזב אותך, ילד! זו היית הקללה של מדוזה לבד. היא היית הכי מכוערת במשפחה, היא קיבלה את כל המזל!"
שטנו נראתה פגוע. "אמא אמרה שאני הייתי הכי מכוערת."
"שקט!" אירייל צעקה. "בנוגע אליך פרסי ג'קסון, זה נכון שאתה נושא את קללתו של אכילס. זה עושה אותך קצת יותר קשה להריגה. אבל אל תדאג. אנחנו נמצא דרך.
"קללתו של מי?"
"אכילס," אמרה שטנו בשמחה. " או, הוא היה מהמם! נטבל בנהר הסטיקס כילד, אתה יודע, כך שהוא היה בילתי פגיע מלבד לנקודה קטנה בקרסול שלו. זה מה שקרה לך, יקירי. מישהו בטח זרק אותך לנהר והפך את העור שלך לברזל. אבל לא לדאוג. לגיבורים כמוך תמיד יש נקודת חולשה. אנחנו רק צריכות למצוא אותה, ואז נוכל להרוג אותך. האין זה יהיה נהדר? קח גבינה ונקניק!"
פרסי ניסה לחשוב. הוא לא זכר שום טבילה בסטיקס. אבל שוב, הוא לא זכר כלום. העור שלו לא הרגיש כמו ברזל, אבל זה כן מסביר איך הוא החזיק כל כך הרבה זמן כנגד הגורגונות.
אולי אם הוא יפול במורד ההר הוא ישרוד? הוא לא רצה להסתכן בכך, לא בלי משהו שיאט את הנפילה, או מגן, או...
הוא הסתכל על המגש של שטנו, גדול, חזק ועגול.
אממ...
"שוקל מחדש?" שאלה שטנו. "מאוד חכם, יקירי. הוספתי קצת דם גורגונות למתאמים האלו כך שהמוות שלך יהיה מהיר וחסר כאבים."
הגרון של פרסי התכווץ. "הוספת את הדם שלך לגבינה והנקניקיות?"
"רק קצת." שטנו חייכה. "רק שריטה קטנה על זרועי, אבל נחמד מצדך להיות מודאג. דם מהצד הימיני שלנו יכול לרפא כל דבר, אתה יודע, אבל דם מהצד השמאלי שלנו הוא מוות – "
"טיפשה שכמוך!" אירייל צייצה. "את לא אמורה לספר לו את זה! הוא לא יאכל את הנקניקיות אם תספרי לו שהם מורעלות!"
"שטנו נראתה המומה. "הוא לא? אבל אמרתי לו שזה יהיה מהיר וחסר כאבים."
"לא משנה!" הציפורן של אירייל גדלה לטופר. "נהרוג אותו בדרך הקשה, פשוט תמשיכי לשסף עד שנפגע בנקודה החלשה. ברגע שנביס את פרסי ג'קסון, נהיה יותר מפורסמות ממדוזה! הפטרון שלנו יעניק לנו פרסים גדולים!"
פרסי אחז בחרבו. הוא חייב לתזמן את המהלכים שלו באופן מושלם, כמה שניות של בלבול, לתפוס את המגש בידו השמאלית...
תגרום להם להמשיך לדבר, חשב לעצמו.
"לפני שאתם מרטשים אותי לחתיכות," הוא אמר, "מי הוא הפטרון ההוא שהזכרתם?"
אירייל נחרה. "האלה היא גאה, כמובן! האחת שחזירה אותנו מן השכחה! אתה לא תחייה מספיק זמן בשביל לפגוש אותה אבל חבריך שמלמטה בקרוב יתמודד עם זעמה. אפילו עכשיו, הצבא שלה צועד דרומה. היא תתעורר בסעודת המזל והחצויים יחתכו כמו... כמו... – "
"כמו המחירים הנמוכים שלנו בברגין מרט!" הציעה שטנו.
"אה!" אירייל הסתערה על אחותה.
פרסי ניצל את הפיתחה. הוא תפס המגש של שטנו, מפזר גבינה ונקניקיות לכל עבר בעוד הוא חותך את אירייל במותניים בעזרת גאות, חוצה אותה לשניים. הוא הרים את המגש ושטנו מצאה את עצמה מתמודדת מול ההשתקפות של עצמה.
"מדוזה!" היא צרחה.
אחותה אירייל התפרקה לאבק אבל כבר החלה להתחדש, כמו איש שלג שנמס, רק הפוך.
"שטנו, שוטה אחת!" היא צעקה על אחותה בעוד הפנים החצי בנויים שלה עולים מערמה של אבק. "זו ההשתקפות שלך! תתפסי אותו!"
פרסי דפק את המגש על הראש של שטנו והיא נפלה חסרת הכרה כאדם מת.
הוא שם המגש מאחורי התחת, התפלל בשקט לאיזה אל רומי זה או אחר שאחראי על פעלולים טיפשיים וקפץ מהגבעה.

בן נפטון פרק ראשון!!!!!!!!!

כמו שהבתחתי בן נפטון פרק ראשון בעברית

הגבירות בעלות שער הנחש כבר התחילו לעצבן את פרסי.
הם היו אמורות למות לפני שלושה ימים כאשר הוא הפיל עליהם מטח של כדורי באולינג בשוק בנאפה. הם היו אמורות למות לפני יומיים כאשר הוא דרס אותם במכונית משטרה במרטינז. והם בהחלט היו אמורות למות היום בבוקר כשהוא הוריד להם את הראשים בפארק טילדן.
אך לא משנה כמה פעמים פרסי הרג אותם וצפה בהם מתפוררות לאבקה, הם פשוט בנו את עצמם מחדש כמו ארנביי אבק גדולים ומרושעים. הוא אפילו לא הצליח לברוח מהם. הוא הגיע לראש הגבעה ועצר לתפוס אוויר. הם מעולם לא נשארו מתות יותר זמן מעכשיו.
בימים האחרונים הוא בקושי ישן. הוא אכל כל מה שעבר בדרכו, מכונת חטיפים, דובוני גומי ואפילו בוריטו בדולר, שהיה שפל אישי חדש. בגדיו היו קרועים, שרופים ופשוט מלאים בחיוך מפלצתי.
הסיבה היחידה לכך ששרד היית שנראה כי שתי הנשים בעלות שיער הנחשים-הגורגונות, הם כינו את עצמם-לא היו מסוגלות להרוג אותו גם. הטפרים שלהם לא שרטו את עורו. השיניים שלהם נשברו בכל פעם שניסו לנשוך אותו. אבל פרסי לא יכול להמשיך עוד הרבה. בקרוב הוא יתמוטט מעייפות, ואז, ככול שהוא היה קשה להריגה, הוא היה בטוח שהגורגונות ימצאו דרך לעשות זאת.
לאן לברוח?
הוא בחן את המקיף אותו. בנסיבות אחרות, פרסי היה יכול להנות מהנוף. משמאלו, גבעות זהובות ירדו לאדמה, מנוקדות באגמים, עצים וכמה עדרים של פרות. לימינו, המישור של ברקלי ואוקלנד צעדו דרומה, לוח של בתים, על כמה מיליון של אנשים שכנראה לא היו רוצים שהבוקר שלהם יופרע על ידי שתי מפלצות וחצוי מטונף.
הרחק יותר במערב, מפרץ סאן פרנסיסקו נצץ בהילת כסף. מעבר למפרץ קיר של ערפל בלע את רוב סאן פרנסיסקו, משאיר רק את גורדי השחקים והמגדלים של השער הזהוב חשופים.
עצב מעורפל הכביד על החזה של פרסי. משהו אמר לו שהוא היה בסאן פרנסיסקו בעבר. לעיר היו קשרים לאנבת'-האדם היחידי שיכל לזכור מעברו. הזיכרונות שלו עלייה היו לצערו קצרים ומעורפלים. הזאבה הבטיחה שיראה אותה שוב ויחזיר את זיכרונותיו אם יצליח במסעו.
האם כדי לו לנסות ולחצות את המפרץ?
זה היה מפתה, הוא יכל להרגיש את הכוח של האוקיינוס ממש מעבר לאופק. מים תמיד מילאו אותו כוח. מיי ים היו הכי טובים. הוא גילה זאת לפני יומיים כאשר נאבק במפלצת ים במצר קרקווינז. אם הוא יוכל להגיע למזח, הוא אולי יוכל לעשות לזה סוף, להטביע את הגורגונות. אך החוף היה במרחק של שתי מיילים והוא יהיה חייב לחצות עיר שלמה.
הוא היסס גם מסיבה נוספת. הזאבה לופה לימדה אותו לחדד את חושיו, לסמוך על האינסטינקטים שלו שהדריכו אותו דרומה. הרדר הפנימי שלו השתגע עכשיו, סוף המסע שלו היה קרוב, כמעט מתחת לרגליו. אבל איך זה יכול להיות? לא היה דבר על ראש הגבעה.
הרוח השתנתה. פרסי יכול היה להריח את הריח הקלוש והמוכר של זוחלים. כמאתיים מטרים במורד הגבעה, משהו נאבק דרך העצים, שובר ענפים, מקמט עלים, מלחשש.
גורגונות.
בפעם המיליון, פרסי ביקש שהאפים שלהם לא היו כל כך טובים. הם תמיד אמרו שהם יכלו להריח אותו בגלל היותו חצוי, חצי מדמו היה של איזה אל רומי עתיק. פרסי ניסה להתגלגל בבוץ, לעבור דרך נחלים, אפילו לדחוף מרענני אוויר לכיסיו כך שהיה לו את הריח של מכונית חדשה, אבל מסתבר היה שסירחון של חצוי הוא משהו שקשה להיפטר ממנו.
הוא צעד לצידו המערבי של הגבעה. היא היית תלולה מידי בשביל לרדת. נפילה של חמישים מטר ישר אל תוך צד של בניין דירות. מעבר לבניין נמצא כביש מהיר לעבר ברקלי.
נהדר. אין דרך אחרת לרדת מהגבעה. הוא הצליח לגרום לעצמו לפנות.
הוא צפה בזרם המכוניות הנוסעות מערבה לעבר סאן פרנסיסקו ואיחל להיות באחת מהם. אז הוא הבין שהכביש המהיר יצא מהגבעה, חייבת להיות מנהרה... יש מתחת לרגליו.
הרדר הפנימי שלו השתגע אפילו יותר ממקודם. הוא היה במקום הנכון, פשוט יותר מידי גבוהה. הוא היה חייב לבדוק את המנהרה הזאת, והוא היה חייב למצוא דרך להגיע לשם, ומהר.
הוא הוריד את תיק הגב שלו. היה לו שם חתיכת ציוד לאחר הביקור בשוק שבנאפה: GPS (ג'י פי אס) נייד, נייר דבק, מצית, דבק מגע, בקבוק מים, שק שינה, כרית דוב פנדה נוחה (כמו שבטלוויזיה) וסכין צבע שוודי-פחות או יותר כל דבר שחצוי מודרני רוצה במסע. אבל לא היה לו דבר שישמש כמזחלת או כמצנח.
זה הותיר לו שתי ברירות. לקפוץ חמישים מטר אל המוות או לעמוד ולהילחם. שתי האפשרויות נשמעו לו די רע.
הוא קילל ושלף את העט שלו מכיסו.
העט לא נראה יותר מידי טוב, סתם עוד עט כדורי רגיל וזול, אך כשפרסי הוריד את המכסה שלו, הוא גדל לחרב ברונזה זוהרת. הלהב אוזן באופן מושלם. אחיזת העור סביב ניצב החרב הותאמה לידו כאילו עוצבה בשבילו. לאורך הלהב היית כתובה מילה ביוונית עתיקה שפרסי איכשהו הבין: אנאקלוסמוס. גאות.
הוא התעורר עם חרב זו בלילה הראשון שלו בבית הזאבים, לפני חודשיים? הוא איבד ספירה. הוא מצא את עצמו בחצר האחורית של אחוזה שרופה באמצע יער, לובש מכנסיים קצרים, חולצה כתומה ושרשרת מלאה חרוזי חמר מלאים בציורים מוזרים. גאות היית בידו, אך לפרסי לא היה מושג מי הוא היה או איך הוא הגיעה לשם. הוא היה יחף, קפוא, ומבולבל. ואז הגיעו הזאבים...
ישר מצידו קול מוכר החזיר אותו בחזרה להווה: "הינה אתה!"
פרסי מעד הרחק מם הגורגונה, כמעט נופל מן הגבעה.
זו היית האחת החייכנית, בינו.
אוקי, השם שלה לא היה באמת בינו. פרסי שיער שהוא כנראה דיסלקטי, בגלל שמילים התעוותו בראשו כשהוא ניסה לקרוא. אבל בפעם הראשונה שראה אותה היא התחזתה למוכרת שמברכת אותך לשלום ביציאה מהחנות 'בארגינג מארט' ובתג השם שלו היה כתוב שטנו, פרסי חשב שכתוב שם בינו.
היא עדיין לבשה את המדים הירוקים של החנות, אפודה מעל לשמלת פרחונית. אם סתם היית מסתכל על הגוף שלה, היית יכול לחשוב שהיא סבתא זקנה ומרופטת של מישהו, עד שהיית מסתכל למטה, ורואה את רגלי הנחש שלה. או שהיית מסתכל על הפה שלה ורואה חיטים קצרים של חזיר בר מבצבצים מהצדדים. העיניים שלה בערו באדום. ואה, כן, איך אפשר לשכוח? הראש שלה הוא קן של נחשים ירוקים ובוהקים.
הדבר הכי נורא בה? היא עדיין החזיקה את המגש של דוגמיות חינם של גבינה ונקניקיות קריספיות. המגש שלה היה חד ומשונן מכל הפעמים שפרסי הרג אותה, אבל הדוגמיות הקטנות נראו פשוט בסדר. שטנו פשוט המשכימה לסחוב אותם לאורך קליפורניה כדי שתוכל להציע לפרסי חטיף קטן לפני שתהרוג אותו. פרסי לא ידע למה היא עושה את זה, אבל אם הוא אי פעם יצטרך חליפת שריון הוא יכין אותה מהגבינה והנקניקיות הקריספיות, הדברים האלו פשוט בלתי הריסים.
"מעוניין לנסות אחד?" שטנו הציעה.
פרסי סירב לה בחרבו. "איפה אחותך?"
"אוי, שים את חרבך בצד," נזפה בו שטנו. "אתה אמור לדעת זאת עד עכשיו שאפילו ברונזה שמימית לא יכולה להרוג אותנו להרבה. קח גבינה וחזיר! הם בהנחה השבוע, ואני אעדיף שלא להרוג אותך על בטן ריקה."
"שטנו!" הגורגונה השנייה הופיע מהצד הימני של פרסי כל כך מהר שלא היה לו זמן להגיב. למזלו היא היית יותר מידי עסוקה לנזוף באחותה כך שלא נתנה לו יותר מידי תשומת לב. "אמרתי לך להתגנב אליו ולהרוג אותו!"
שטנו חייכה. "אבל אירייל..." היא אמרה את השם כך שהתחרז עם מיוריאל. "אני יכולה לתת לו דוגמית קודם?"
"לא, בורה שכמוך!" אירייל פנתה לעבר פרסי וחשפה את טפרייה.
חוץ משיערה שהיה קן של נחשי קורל במקום נחשי צפע ירוקים, היא נראתה בדיוק כמו אחותה. היא אפילו לבשה את אותם מדים של החנות, רק שבתג השם שלה היה כתוב: 'תמות חצוי מנוול'. במקום שם כמו אחותה.
"הובלת אותנו לחתיכת מרדף, פרסי ג'קסון," אירייל אמרה.
"אבל עכשיו אתה כלוא ואנחנו ננקום את נקמתנו!"
"הגבינה והנקניקיות הם רק 3 דולר," הוסיפה שטנו. "מחלקת המצרכים, מדף שלישי."
אירייל נחרה. "שטנו, העבודה בחנות היית תחפושת! את סוטה מהמסלול! עכשיו, תורידי את המגש המגוחך הזה ותעזרי לי להרוג את החצוי הזה. או שכבר שכחת שהוא האחד שהרג את מדוזה?"
פרסי צעד אחורה. עוד חצי מטר והוא ייפול באוויר. "תראו, שתיכם, כבר דיברנו על זה. אני אפילו לא זוכר שהרגתי את מדוזה. אני לא זוכר כלום! אנחנו לא יכולים להכריז על הפסקת אש ולדבר על המבצעים השבועיים שלכם?"
שטנו נתנה לאחותה מבט מתחנן, דבר שהיה קשה לעשות עם שני ניבים גדולים בולטים מהפנים. "אנחנו יכולים?"
"לא!" העיניים האדומות של אירייל צרבו את פרסי במבטן. " לא אכפת לי מה אתה זוכר, בנו של אל הים. אני יכולה להריח את הדם של מדוזה עליך. הוא חלש, אכן, בן מספר שנים, אך אתה האחרון שהביס אותה. היא עדיין לא חזרה מהטרטרוס. זו אשמתך!"
פרסי לא באמת הבין את זה. את כל הקטע של 'למות ולחזור מהטרטרוס', כל זה גרם לו לכאב ראש. כמובן שגם הרעיון שעט יכול להפוך לחרב או שמפלצות יכולות להסתיר את עצמם בדבר שנקרא ערפול או שהוא בנו של אל זקן מלפני חמשת אלפים שנה לא הסתדר לו בראש. אבל הוא כן האמין לכך. למרות שהזיכרון שלו נמחק, הוא ידע שהוא חצוי באותה מידה שהוא ידע ששמו הוא פרסי ג'קסון. מהשיחה הראשונה שלו עם לופה הזאבה, הוא הבין שהעולם המטורף הזה של אלים ומפלצות הוא אכן המציאות שלו. מה שדי היה גרוע.
"מה דעתכם שנקרא לזה תיקו?" הוא אמר. "אני לא יכול להרוג אותכם, אתם לא יכולים להרוג אותי. אם אתם האחיות של מדוזה, המדוזה שיכולה להפוך אנשים לאבן, למה אני לא מאובן?"
"גיבורים!" אירייל אמרה בגועל. "אתם תמיד מעלים את זה, בדיוק כמו אמא שלנו! 'למה אתם לא יכולות להפוך אנשים לאבן? אחותכם יכולה להפוך אנשים לאבן.' טוב אני מצטערת לאכזב אותך, ילד! זו היית הקללה של מדוזה לבד. היא היית הכי מכוערת במשפחה, היא קיבלה את כל המזל!"
שטנו נראתה פגוע. "אמא אמרה שאני הייתי הכי מכוערת."
"שקט!" אירייל צעקה. "בנוגע אליך פרסי ג'קסון, זה נכון שאתה נושא את קללתו של אכילס. זה עושה אותך קצת יותר קשה להריגה. אבל אל תדאג. אנחנו נמצא דרך.
"קללתו של מי?"
"אכילס," אמרה שטנו בשמחה. " או, הוא היה מהמם! נטבל בנהר הסטיקס כילד, אתה יודע, כך שהוא היה בילתי פגיע מלבד לנקודה קטנה בקרסול שלו. זה מה שקרה לך, יקירי. מישהו בטח זרק אותך לנהר והפך את העור שלך לברזל. אבל לא לדאוג. לגיבורים כמוך תמיד יש נקודת חולשה. אנחנו רק צריכות למצוא אותה, ואז נוכל להרוג אותך. האין זה יהיה נהדר? קח גבינה ונקניק!"
פרסי ניסה לחשוב. הוא לא זכר שום טבילה בסטיקס. אבל שוב, הוא לא זכר כלום. העור שלו לא הרגיש כמו ברזל, אבל זה כן מסביר איך הוא החזיק כל כך הרבה זמן כנגד הגורגונות.
אולי אם הוא יפול במורד ההר הוא ישרוד? הוא לא רצה להסתכן בכך, לא בלי משהו שיאט את הנפילה, או מגן, או...
הוא הסתכל על המגש של שטנו, גדול, חזק ועגול.
אממ...
"שוקל מחדש?" שאלה שטנו. "מאוד חכם, יקירי. הוספתי קצת דם גורגונות למתאמים האלו כך שהמוות שלך יהיה מהיר וחסר כאבים."
הגרון של פרסי התכווץ. "הוספת את הדם שלך לגבינה והנקניקיות?"
"רק קצת." שטנו חייכה. "רק שריטה קטנה על זרועי, אבל נחמד מצדך להיות מודאג. דם מהצד הימיני שלנו יכול לרפא כל דבר, אתה יודע, אבל דם מהצד השמאלי שלנו הוא מוות – "
"טיפשה שכמוך!" אירייל צייצה. "את לא אמורה לספר לו את זה! הוא לא יאכל את הנקניקיות אם תספרי לו שהם מורעלות!"
"שטנו נראתה המומה. "הוא לא? אבל אמרתי לו שזה יהיה מהיר וחסר כאבים."
"לא משנה!" הציפורן של אירייל גדלה לטופר. "נהרוג אותו בדרך הקשה, פשוט תמשיכי לשסף עד שנפגע בנקודה החלשה. ברגע שנביס את פרסי ג'קסון, נהיה יותר מפורסמות ממדוזה! הפטרון שלנו יעניק לנו פרסים גדולים!"
פרסי אחז בחרבו. הוא חייב לתזמן את המהלכים שלו באופן מושלם, כמה שניות של בלבול, לתפוס את המגש בידו השמאלית...
תגרום להם להמשיך לדבר, חשב לעצמו.
"לפני שאתם מרטשים אותי לחתיכות," הוא אמר, "מי הוא הפטרון ההוא שהזכרתם?"
אירייל נחרה. "האלה היא גאה, כמובן! האחת שחזירה אותנו מן השכחה! אתה לא תחייה מספיק זמן בשביל לפגוש אותה אבל חבריך שמלמטה בקרוב יתמודד עם זעמה. אפילו עכשיו, הצבא שלה צועד דרומה. היא תתעורר בסעודת המזל והחצויים יחתכו כמו... כמו... – "
"כמו המחירים הנמוכים שלנו בברגין מרט!" הציעה שטנו.
"אה!" אירייל הסתערה על אחותה.
פרסי ניצל את הפיתחה. הוא תפס המגש של שטנו, מפזר גבינה ונקניקיות לכל עבר בעוד הוא חותך את אירייל במותניים בעזרת גאות, חוצה אותה לשניים. הוא הרים את המגש ושטנו מצאה את עצמה מתמודדת מול ההשתקפות של עצמה.
"מדוזה!" היא צרחה.
אחותה אירייל התפרקה לאבק אבל כבר החלה להתחדש, כמו איש שלג שנמס, רק הפוך.
"שטנו, שוטה אחת!" היא צעקה על אחותה בעוד הפנים החצי בנויים שלה עולים מערמה של אבק. "זו ההשתקפות שלך! תתפסי אותו!"
פרסי דפק את המגש על הראש של שטנו והיא נפלה חסרת הכרה כאדם מת.
הוא שם המגש מאחורי התחת, התפלל בשקט לאיזה אל רומי זה או אחר שאחראי על פעלולים טיפשיים וקפץ מהגבעה.

בן נפטון פרק ראשון!!!!!!!!!
כמו שהבתחתי בן נפטון פרק ראשון בעברית

הגבירות בעלות שער הנחש כבר התחילו לעצבן את פרסי.
הם היו אמורות למות לפני שלושה ימים כאשר הוא הפיל עליהם מטח של כדורי באולינג בשוק בנאפה. הם היו אמורות למות לפני יומיים כאשר הוא דרס אותם במכונית משטרה במרטינז. והם בהחלט היו אמורות למות היום בבוקר כשהוא הוריד להם את הראשים בפארק טילדן.
אך לא משנה כמה פעמים פרסי הרג אותם וצפה בהם מתפוררות לאבקה, הם פשוט בנו את עצמם מחדש כמו ארנביי אבק גדולים ומרושעים. הוא אפילו לא הצליח לברוח מהם. הוא הגיע לראש הגבעה ועצר לתפוס אוויר. הם מעולם לא נשארו מתות יותר זמן מעכשיו.
בימים האחרונים הוא בקושי ישן. הוא אכל כל מה שעבר בדרכו, מכונת חטיפים, דובוני גומי ואפילו בוריטו בדולר, שהיה שפל אישי חדש. בגדיו היו קרועים, שרופים ופשוט מלאים בחיוך מפלצתי.
הסיבה היחידה לכך ששרד היית שנראה כי שתי הנשים בעלות שיער הנחשים-הגורגונות, הם כינו את עצמם-לא היו מסוגלות להרוג אותו גם. הטפרים שלהם לא שרטו את עורו. השיניים שלהם נשברו בכל פעם שניסו לנשוך אותו. אבל פרסי לא יכול להמשיך עוד הרבה. בקרוב הוא יתמוטט מעייפות, ואז, ככול שהוא היה קשה להריגה, הוא היה בטוח שהגורגונות ימצאו דרך לעשות זאת.
לאן לברוח?
הוא בחן את המקיף אותו. בנסיבות אחרות, פרסי היה יכול להנות מהנוף. משמאלו, גבעות זהובות ירדו לאדמה, מנוקדות באגמים, עצים וכמה עדרים של פרות. לימינו, המישור של ברקלי ואוקלנד צעדו דרומה, לוח של בתים, על כמה מיליון של אנשים שכנראה לא היו רוצים שהבוקר שלהם יופרע על ידי שתי מפלצות וחצוי מטונף.
הרחק יותר במערב, מפרץ סאן פרנסיסקו נצץ בהילת כסף. מעבר למפרץ קיר של ערפל בלע את רוב סאן פרנסיסקו, משאיר רק את גורדי השחקים והמגדלים של השער הזהוב חשופים.
עצב מעורפל הכביד על החזה של פרסי. משהו אמר לו שהוא היה בסאן פרנסיסקו בעבר. לעיר היו קשרים לאנבת'-האדם היחידי שיכל לזכור מעברו. הזיכרונות שלו עלייה היו לצערו קצרים ומעורפלים. הזאבה הבטיחה שיראה אותה שוב ויחזיר את זיכרונותיו אם יצליח במסעו.
האם כדי לו לנסות ולחצות את המפרץ?
זה היה מפתה, הוא יכל להרגיש את הכוח של האוקיינוס ממש מעבר לאופק. מים תמיד מילאו אותו כוח. מיי ים היו הכי טובים. הוא גילה זאת לפני יומיים כאשר נאבק במפלצת ים במצר קרקווינז. אם הוא יוכל להגיע למזח, הוא אולי יוכל לעשות לזה סוף, להטביע את הגורגונות. אך החוף היה במרחק של שתי מיילים והוא יהיה חייב לחצות עיר שלמה.
הוא היסס גם מסיבה נוספת. הזאבה לופה לימדה אותו לחדד את חושיו, לסמוך על האינסטינקטים שלו שהדריכו אותו דרומה. הרדר הפנימי שלו השתגע עכשיו, סוף המסע שלו היה קרוב, כמעט מתחת לרגליו. אבל איך זה יכול להיות? לא היה דבר על ראש הגבעה.
הרוח השתנתה. פרסי יכול היה להריח את הריח הקלוש והמוכר של זוחלים. כמאתיים מטרים במורד הגבעה, משהו נאבק דרך העצים, שובר ענפים, מקמט עלים, מלחשש.
גורגונות.
בפעם המיליון, פרסי ביקש שהאפים שלהם לא היו כל כך טובים. הם תמיד אמרו שהם יכלו להריח אותו בגלל היותו חצוי, חצי מדמו היה של איזה אל רומי עתיק. פרסי ניסה להתגלגל בבוץ, לעבור דרך נחלים, אפילו לדחוף מרענני אוויר לכיסיו כך שהיה לו את הריח של מכונית חדשה, אבל מסתבר היה שסירחון של חצוי הוא משהו שקשה להיפטר ממנו.
הוא צעד לצידו המערבי של הגבעה. היא היית תלולה מידי בשביל לרדת. נפילה של חמישים מטר ישר אל תוך צד של בניין דירות. מעבר לבניין נמצא כביש מהיר לעבר ברקלי.
נהדר. אין דרך אחרת לרדת מהגבעה. הוא הצליח לגרום לעצמו לפנות.
הוא צפה בזרם המכוניות הנוסעות מערבה לעבר סאן פרנסיסקו ואיחל להיות באחת מהם. אז הוא הבין שהכביש המהיר יצא מהגבעה, חייבת להיות מנהרה... יש מתחת לרגליו.
הרדר הפנימי שלו השתגע אפילו יותר ממקודם. הוא היה במקום הנכון, פשוט יותר מידי גבוהה. הוא היה חייב לבדוק את המנהרה הזאת, והוא היה חייב למצוא דרך להגיע לשם, ומהר.
הוא הוריד את תיק הגב שלו. היה לו שם חתיכת ציוד לאחר הביקור בשוק שבנאפה: GPS (ג'י פי אס) נייד, נייר דבק, מצית, דבק מגע, בקבוק מים, שק שינה, כרית דוב פנדה נוחה (כמו שבטלוויזיה) וסכין צבע שוודי-פחות או יותר כל דבר שחצוי מודרני רוצה במסע. אבל לא היה לו דבר שישמש כמזחלת או כמצנח.
זה הותיר לו שתי ברירות. לקפוץ חמישים מטר אל המוות או לעמוד ולהילחם. שתי האפשרויות נשמעו לו די רע.
הוא קילל ושלף את העט שלו מכיסו.
העט לא נראה יותר מידי טוב, סתם עוד עט כדורי רגיל וזול, אך כשפרסי הוריד את המכסה שלו, הוא גדל לחרב ברונזה זוהרת. הלהב אוזן באופן מושלם. אחיזת העור סביב ניצב החרב הותאמה לידו כאילו עוצבה בשבילו. לאורך הלהב היית כתובה מילה ביוונית עתיקה שפרסי איכשהו הבין: אנאקלוסמוס. גאות.
הוא התעורר עם חרב זו בלילה הראשון שלו בבית הזאבים, לפני חודשיים? הוא איבד ספירה. הוא מצא את עצמו בחצר האחורית של אחוזה שרופה באמצע יער, לובש מכנסיים קצרים, חולצה כתומה ושרשרת מלאה חרוזי חמר מלאים בציורים מוזרים. גאות היית בידו, אך לפרסי לא היה מושג מי הוא היה או איך הוא הגיעה לשם. הוא היה יחף, קפוא, ומבולבל. ואז הגיעו הזאבים...
ישר מצידו קול מוכר החזיר אותו בחזרה להווה: "הינה אתה!"
פרסי מעד הרחק מם הגורגונה, כמעט נופל מן הגבעה.
זו היית האחת החייכנית, בינו.
אוקי, השם שלה לא היה באמת בינו. פרסי שיער שהוא כנראה דיסלקטי, בגלל שמילים התעוותו בראשו כשהוא ניסה לקרוא. אבל בפעם הראשונה שראה אותה היא התחזתה למוכרת שמברכת אותך לשלום ביציאה מהחנות 'בארגינג מארט' ובתג השם שלו היה כתוב שטנו, פרסי חשב שכתוב שם בינו.
היא עדיין לבשה את המדים הירוקים של החנות, אפודה מעל לשמלת פרחונית. אם סתם היית מסתכל על הגוף שלה, היית יכול לחשוב שהיא סבתא זקנה ומרופטת של מישהו, עד שהיית מסתכל למטה, ורואה את רגלי הנחש שלה. או שהיית מסתכל על הפה שלה ורואה חיטים קצרים של חזיר בר מבצבצים מהצדדים. העיניים שלה בערו באדום. ואה, כן, איך אפשר לשכוח? הראש שלה הוא קן של נחשים ירוקים ובוהקים.
הדבר הכי נורא בה? היא עדיין החזיקה את המגש של דוגמיות חינם של גבינה ונקניקיות קריספיות. המגש שלה היה חד ומשונן מכל הפעמים שפרסי הרג אותה, אבל הדוגמיות הקטנות נראו פשוט בסדר. שטנו פשוט המשכימה לסחוב אותם לאורך קליפורניה כדי שתוכל להציע לפרסי חטיף קטן לפני שתהרוג אותו. פרסי לא ידע למה היא עושה את זה, אבל אם הוא אי פעם יצטרך חליפת שריון הוא יכין אותה מהגבינה והנקניקיות הקריספיות, הדברים האלו פשוט בלתי הריסים.
"מעוניין לנסות אחד?" שטנו הציעה.
פרסי סירב לה בחרבו. "איפה אחותך?"
"אוי, שים את חרבך בצד," נזפה בו שטנו. "אתה אמור לדעת זאת עד עכשיו שאפילו ברונזה שמימית לא יכולה להרוג אותנו להרבה. קח גבינה וחזיר! הם בהנחה השבוע, ואני אעדיף שלא להרוג אותך על בטן ריקה."
"שטנו!" הגורגונה השנייה הופיע מהצד הימני של פרסי כל כך מהר שלא היה לו זמן להגיב. למזלו היא היית יותר מידי עסוקה לנזוף באחותה כך שלא נתנה לו יותר מידי תשומת לב. "אמרתי לך להתגנב אליו ולהרוג אותו!"
שטנו חייכה. "אבל אירייל..." היא אמרה את השם כך שהתחרז עם מיוריאל. "אני יכולה לתת לו דוגמית קודם?"
"לא, בורה שכמוך!" אירייל פנתה לעבר פרסי וחשפה את טפרייה.
חוץ משיערה שהיה קן של נחשי קורל במקום נחשי צפע ירוקים, היא נראתה בדיוק כמו אחותה. היא אפילו לבשה את אותם מדים של החנות, רק שבתג השם שלה היה כתוב: 'תמות חצוי מנוול'. במקום שם כמו אחותה.
"הובלת אותנו לחתיכת מרדף, פרסי ג'קסון," אירייל אמרה.
"אבל עכשיו אתה כלוא ואנחנו ננקום את נקמתנו!"
"הגבינה והנקניקיות הם רק 3 דולר," הוסיפה שטנו. "מחלקת המצרכים, מדף שלישי."
אירייל נחרה. "שטנו, העבודה בחנות היית תחפושת! את סוטה מהמסלול! עכשיו, תורידי את המגש המגוחך הזה ותעזרי לי להרוג את החצוי הזה. או שכבר שכחת שהוא האחד שהרג את מדוזה?"
פרסי צעד אחורה. עוד חצי מטר והוא ייפול באוויר. "תראו, שתיכם, כבר דיברנו על זה. אני אפילו לא זוכר שהרגתי את מדוזה. אני לא זוכר כלום! אנחנו לא יכולים להכריז על הפסקת אש ולדבר על המבצעים השבועיים שלכם?"
שטנו נתנה לאחותה מבט מתחנן, דבר שהיה קשה לעשות עם שני ניבים גדולים בולטים מהפנים. "אנחנו יכולים?"
"לא!" העיניים האדומות של אירייל צרבו את פרסי במבטן. " לא אכפת לי מה אתה זוכר, בנו של אל הים. אני יכולה להריח את הדם של מדוזה עליך. הוא חלש, אכן, בן מספר שנים, אך אתה האחרון שהביס אותה. היא עדיין לא חזרה מהטרטרוס. זו אשמתך!"
פרסי לא באמת הבין את זה. את כל הקטע של 'למות ולחזור מהטרטרוס', כל זה גרם לו לכאב ראש. כמובן שגם הרעיון שעט יכול להפוך לחרב או שמפלצות יכולות להסתיר את עצמם בדבר שנקרא ערפול או שהוא בנו של אל זקן מלפני חמשת אלפים שנה לא הסתדר לו בראש. אבל הוא כן האמין לכך. למרות שהזיכרון שלו נמחק, הוא ידע שהוא חצוי באותה מידה שהוא ידע ששמו הוא פרסי ג'קסון. מהשיחה הראשונה שלו עם לופה הזאבה, הוא הבין שהעולם המטורף הזה של אלים ומפלצות הוא אכן המציאות שלו. מה שדי היה גרוע.
"מה דעתכם שנקרא לזה תיקו?" הוא אמר. "אני לא יכול להרוג אותכם, אתם לא יכולים להרוג אותי. אם אתם האחיות של מדוזה, המדוזה שיכולה להפוך אנשים לאבן, למה אני לא מאובן?"
"גיבורים!" אירייל אמרה בגועל. "אתם תמיד מעלים את זה, בדיוק כמו אמא שלנו! 'למה אתם לא יכולות להפוך אנשים לאבן? אחותכם יכולה להפוך אנשים לאבן.' טוב אני מצטערת לאכזב אותך, ילד! זו היית הקללה של מדוזה לבד. היא היית הכי מכוערת במשפחה, היא קיבלה את כל המזל!"
שטנו נראתה פגוע. "אמא אמרה שאני הייתי הכי מכוערת."
"שקט!" אירייל צעקה. "בנוגע אליך פרסי ג'קסון, זה נכון שאתה נושא את קללתו של אכילס. זה עושה אותך קצת יותר קשה להריגה. אבל אל תדאג. אנחנו נמצא דרך.
"קללתו של מי?"
"אכילס," אמרה שטנו בשמחה. " או, הוא היה מהמם! נטבל בנהר הסטיקס כילד, אתה יודע, כך שהוא היה בילתי פגיע מלבד לנקודה קטנה בקרסול שלו. זה מה שקרה לך, יקירי. מישהו בטח זרק אותך לנהר והפך את העור שלך לברזל. אבל לא לדאוג. לגיבורים כמוך תמיד יש נקודת חולשה. אנחנו רק צריכות למצוא אותה, ואז נוכל להרוג אותך. האין זה יהיה נהדר? קח גבינה ונקניק!"
פרסי ניסה לחשוב. הוא לא זכר שום טבילה בסטיקס. אבל שוב, הוא לא זכר כלום. העור שלו לא הרגיש כמו ברזל, אבל זה כן מסביר איך הוא החזיק כל כך הרבה זמן כנגד הגורגונות.
אולי אם הוא יפול במורד ההר הוא ישרוד? הוא לא רצה להסתכן בכך, לא בלי משהו שיאט את הנפילה, או מגן, או...
הוא הסתכל על המגש של שטנו, גדול, חזק ועגול.
אממ...
"שוקל מחדש?" שאלה שטנו. "מאוד חכם, יקירי. הוספתי קצת דם גורגונות למתאמים האלו כך שהמוות שלך יהיה מהיר וחסר כאבים."
הגרון של פרסי התכווץ. "הוספת את הדם שלך לגבינה והנקניקיות?"
"רק קצת." שטנו חייכה. "רק שריטה קטנה על זרועי, אבל נחמד מצדך להיות מודאג. דם מהצד הימיני שלנו יכול לרפא כל דבר, אתה יודע, אבל דם מהצד השמאלי שלנו הוא מוות – "
"טיפשה שכמוך!" אירייל צייצה. "את לא אמורה לספר לו את זה! הוא לא יאכל את הנקניקיות אם תספרי לו שהם מורעלות!"
"שטנו נראתה המומה. "הוא לא? אבל אמרתי לו שזה יהיה מהיר וחסר כאבים."
"לא משנה!" הציפורן של אירייל גדלה לטופר. "נהרוג אותו בדרך הקשה, פשוט תמשיכי לשסף עד שנפגע בנקודה החלשה. ברגע שנביס את פרסי ג'קסון, נהיה יותר מפורסמות ממדוזה! הפטרון שלנו יעניק לנו פרסים גדולים!"
פרסי אחז בחרבו. הוא חייב לתזמן את המהלכים שלו באופן מושלם, כמה שניות של בלבול, לתפוס את המגש בידו השמאלית...
תגרום להם להמשיך לדבר, חשב לעצמו.
"לפני שאתם מרטשים אותי לחתיכות," הוא אמר, "מי הוא הפטרון ההוא שהזכרתם?"
אירייל נחרה. "האלה היא גאה, כמובן! האחת שחזירה אותנו מן השכחה! אתה לא תחייה מספיק זמן בשביל לפגוש אותה אבל חבריך שמלמטה בקרוב יתמודד עם זעמה. אפילו עכשיו, הצבא שלה צועד דרומה. היא תתעורר בסעודת המזל והחצויים יחתכו כמו... כמו... – "
"כמו המחירים הנמוכים שלנו בברגין מרט!" הציעה שטנו.
"אה!" אירייל הסתערה על אחותה.
פרסי ניצל את הפיתחה. הוא תפס המגש של שטנו, מפזר גבינה ונקניקיות לכל עבר בעוד הוא חותך את אירייל במותניים בעזרת גאות, חוצה אותה לשניים. הוא הרים את המגש ושטנו מצאה את עצמה מתמודדת מול ההשתקפות של עצמה.
"מדוזה!" היא צרחה.
אחותה אירייל התפרקה לאבק אבל כבר החלה להתחדש, כמו איש שלג שנמס, רק הפוך.
"שטנו, שוטה אחת!" היא צעקה על אחותה בעוד הפנים החצי בנויים שלה עולים מערמה של אבק. "זו ההשתקפות שלך! תתפסי אותו!"
פרסי דפק את המגש על הראש של שטנו והיא נפלה חסרת הכרה כאדם מת.
הוא שם המגש מאחורי התחת, התפלל בשקט לאיזה אל רומי זה או אחר שאחראי על פעלולים טיפשיים וקפץ מהגבעה.

בן נפטון פרק ראשון!!!!!!!!!

כמו שהבתחתי בן נפטון פרק ראשון בעברית

הגבירות בעלות שער הנחש כבר התחילו לעצבן את פרסי.
הם היו אמורות למות לפני שלושה ימים כאשר הוא הפיל עליהם מטח של כדורי באולינג בשוק בנאפה. הם היו אמורות למות לפני יומיים כאשר הוא דרס אותם במכונית משטרה במרטינז. והם בהחלט היו אמורות למות היום בבוקר כשהוא הוריד להם את הראשים בפארק טילדן.
אך לא משנה כמה פעמים פרסי הרג אותם וצפה בהם מתפוררות לאבקה, הם פשוט בנו את עצמם מחדש כמו ארנביי אבק גדולים ומרושעים. הוא אפילו לא הצליח לברוח מהם. הוא הגיע לראש הגבעה ועצר לתפוס אוויר. הם מעולם לא נשארו מתות יותר זמן מעכשיו.
בימים האחרונים הוא בקושי ישן. הוא אכל כל מה שעבר בדרכו, מכונת חטיפים, דובוני גומי ואפילו בוריטו בדולר, שהיה שפל אישי חדש. בגדיו היו קרועים, שרופים ופשוט מלאים בחיוך מפלצתי.
הסיבה היחידה לכך ששרד היית שנראה כי שתי הנשים בעלות שיער הנחשים-הגורגונות, הם כינו את עצמם-לא היו מסוגלות להרוג אותו גם. הטפרים שלהם לא שרטו את עורו. השיניים שלהם נשברו בכל פעם שניסו לנשוך אותו. אבל פרסי לא יכול להמשיך עוד הרבה. בקרוב הוא יתמוטט מעייפות, ואז, ככול שהוא היה קשה להריגה, הוא היה בטוח שהגורגונות ימצאו דרך לעשות זאת.
לאן לברוח?
הוא בחן את המקיף אותו. בנסיבות אחרות, פרסי היה יכול להנות מהנוף. משמאלו, גבעות זהובות ירדו לאדמה, מנוקדות באגמים, עצים וכמה עדרים של פרות. לימינו, המישור של ברקלי ואוקלנד צעדו דרומה, לוח של בתים, על כמה מיליון של אנשים שכנראה לא היו רוצים שהבוקר שלהם יופרע על ידי שתי מפלצות וחצוי מטונף.
הרחק יותר במערב, מפרץ סאן פרנסיסקו נצץ בהילת כסף. מעבר למפרץ קיר של ערפל בלע את רוב סאן פרנסיסקו, משאיר רק את גורדי השחקים והמגדלים של השער הזהוב חשופים.
עצב מעורפל הכביד על החזה של פרסי. משהו אמר לו שהוא היה בסאן פרנסיסקו בעבר. לעיר היו קשרים לאנבת'-האדם היחידי שיכל לזכור מעברו. הזיכרונות שלו עלייה היו לצערו קצרים ומעורפלים. הזאבה הבטיחה שיראה אותה שוב ויחזיר את זיכרונותיו אם יצליח במסעו.
האם כדי לו לנסות ולחצות את המפרץ?
זה היה מפתה, הוא יכל להרגיש את הכוח של האוקיינוס ממש מעבר לאופק. מים תמיד מילאו אותו כוח. מיי ים היו הכי טובים. הוא גילה זאת לפני יומיים כאשר נאבק במפלצת ים במצר קרקווינז. אם הוא יוכל להגיע למזח, הוא אולי יוכל לעשות לזה סוף, להטביע את הגורגונות. אך החוף היה במרחק של שתי מיילים והוא יהיה חייב לחצות עיר שלמה.
הוא היסס גם מסיבה נוספת. הזאבה לופה לימדה אותו לחדד את חושיו, לסמוך על האינסטינקטים שלו שהדריכו אותו דרומה. הרדר הפנימי שלו השתגע עכשיו, סוף המסע שלו היה קרוב, כמעט מתחת לרגליו. אבל איך זה יכול להיות? לא היה דבר על ראש הגבעה.
הרוח השתנתה. פרסי יכול היה להריח את הריח הקלוש והמוכר של זוחלים. כמאתיים מטרים במורד הגבעה, משהו נאבק דרך העצים, שובר ענפים, מקמט עלים, מלחשש.
גורגונות.
בפעם המיליון, פרסי ביקש שהאפים שלהם לא היו כל כך טובים. הם תמיד אמרו שהם יכלו להריח אותו בגלל היותו חצוי, חצי מדמו היה של איזה אל רומי עתיק. פרסי ניסה להתגלגל בבוץ, לעבור דרך נחלים, אפילו לדחוף מרענני אוויר לכיסיו כך שהיה לו את הריח של מכונית חדשה, אבל מסתבר היה שסירחון של חצוי הוא משהו שקשה להיפטר ממנו.
הוא צעד לצידו המערבי של הגבעה. היא היית תלולה מידי בשביל לרדת. נפילה של חמישים מטר ישר אל תוך צד של בניין דירות. מעבר לבניין נמצא כביש מהיר לעבר ברקלי.
נהדר. אין דרך אחרת לרדת מהגבעה. הוא הצליח לגרום לעצמו לפנות.
הוא צפה בזרם המכוניות הנוסעות מערבה לעבר סאן פרנסיסקו ואיחל להיות באחת מהם. אז הוא הבין שהכביש המהיר יצא מהגבעה, חייבת להיות מנהרה... יש מתחת לרגליו.
הרדר הפנימי שלו השתגע אפילו יותר ממקודם. הוא היה במקום הנכון, פשוט יותר מידי גבוהה. הוא היה חייב לבדוק את המנהרה הזאת, והוא היה חייב למצוא דרך להגיע לשם, ומהר.
הוא הוריד את תיק הגב שלו. היה לו שם חתיכת ציוד לאחר הביקור בשוק שבנאפה: GPS (ג'י פי אס) נייד, נייר דבק, מצית, דבק מגע, בקבוק מים, שק שינה, כרית דוב פנדה נוחה (כמו שבטלוויזיה) וסכין צבע שוודי-פחות או יותר כל דבר שחצוי מודרני רוצה במסע. אבל לא היה לו דבר שישמש כמזחלת או כמצנח.
זה הותיר לו שתי ברירות. לקפוץ חמישים מטר אל המוות או לעמוד ולהילחם. שתי האפשרויות נשמעו לו די רע.
הוא קילל ושלף את העט שלו מכיסו.
העט לא נראה יותר מידי טוב, סתם עוד עט כדורי רגיל וזול, אך כשפרסי הוריד את המכסה שלו, הוא גדל לחרב ברונזה זוהרת. הלהב אוזן באופן מושלם. אחיזת העור סביב ניצב החרב הותאמה לידו כאילו עוצבה בשבילו. לאורך הלהב היית כתובה מילה ביוונית עתיקה שפרסי איכשהו הבין: אנאקלוסמוס. גאות.
הוא התעורר עם חרב זו בלילה הראשון שלו בבית הזאבים, לפני חודשיים? הוא איבד ספירה. הוא מצא את עצמו בחצר האחורית של אחוזה שרופה באמצע יער, לובש מכנסיים קצרים, חולצה כתומה ושרשרת מלאה חרוזי חמר מלאים בציורים מוזרים. גאות היית בידו, אך לפרסי לא היה מושג מי הוא היה או איך הוא הגיעה לשם. הוא היה יחף, קפוא, ומבולבל. ואז הגיעו הזאבים...
ישר מצידו קול מוכר החזיר אותו בחזרה להווה: "הינה אתה!"
פרסי מעד הרחק מם הגורגונה, כמעט נופל מן הגבעה.
זו היית האחת החייכנית, בינו.
אוקי, השם שלה לא היה באמת בינו. פרסי שיער שהוא כנראה דיסלקטי, בגלל שמילים התעוותו בראשו כשהוא ניסה לקרוא. אבל בפעם הראשונה שראה אותה היא התחזתה למוכרת שמברכת אותך לשלום ביציאה מהחנות 'בארגינג מארט' ובתג השם שלו היה כתוב שטנו, פרסי חשב שכתוב שם בינו.
היא עדיין לבשה את המדים הירוקים של החנות, אפודה מעל לשמלת פרחונית. אם סתם היית מסתכל על הגוף שלה, היית יכול לחשוב שהיא סבתא זקנה ומרופטת של מישהו, עד שהיית מסתכל למטה, ורואה את רגלי הנחש שלה. או שהיית מסתכל על הפה שלה ורואה חיטים קצרים של חזיר בר מבצבצים מהצדדים. העיניים שלה בערו באדום. ואה, כן, איך אפשר לשכוח? הראש שלה הוא קן של נחשים ירוקים ובוהקים.
הדבר הכי נורא בה? היא עדיין החזיקה את המגש של דוגמיות חינם של גבינה ונקניקיות קריספיות. המגש שלה היה חד ומשונן מכל הפעמים שפרסי הרג אותה, אבל הדוגמיות הקטנות נראו פשוט בסדר. שטנו פשוט המשכימה לסחוב אותם לאורך קליפורניה כדי שתוכל להציע לפרסי חטיף קטן לפני שתהרוג אותו. פרסי לא ידע למה היא עושה את זה, אבל אם הוא אי פעם יצטרך חליפת שריון הוא יכין אותה מהגבינה והנקניקיות הקריספיות, הדברים האלו פשוט בלתי הריסים.
"מעוניין לנסות אחד?" שטנו הציעה.
פרסי סירב לה בחרבו. "איפה אחותך?"
"אוי, שים את חרבך בצד," נזפה בו שטנו. "אתה אמור לדעת זאת עד עכשיו שאפילו ברונזה שמימית לא יכולה להרוג אותנו להרבה. קח גבינה וחזיר! הם בהנחה השבוע, ואני אעדיף שלא להרוג אותך על בטן ריקה."
"שטנו!" הגורגונה השנייה הופיע מהצד הימני של פרסי כל כך מהר שלא היה לו זמן להגיב. למזלו היא היית יותר מידי עסוקה לנזוף באחותה כך שלא נתנה לו יותר מידי תשומת לב. "אמרתי לך להתגנב אליו ולהרוג אותו!"
שטנו חייכה. "אבל אירייל..." היא אמרה את השם כך שהתחרז עם מיוריאל. "אני יכולה לתת לו דוגמית קודם?"
"לא, בורה שכמוך!" אירייל פנתה לעבר פרסי וחשפה את טפרייה.
חוץ משיערה שהיה קן של נחשי קורל במקום נחשי צפע ירוקים, היא נראתה בדיוק כמו אחותה. היא אפילו לבשה את אותם מדים של החנות, רק שבתג השם שלה היה כתוב: 'תמות חצוי מנוול'. במקום שם כמו אחותה.
"הובלת אותנו לחתיכת מרדף, פרסי ג'קסון," אירייל אמרה.
"אבל עכשיו אתה כלוא ואנחנו ננקום את נקמתנו!"
"הגבינה והנקניקיות הם רק 3 דולר," הוסיפה שטנו. "מחלקת המצרכים, מדף שלישי."
אירייל נחרה. "שטנו, העבודה בחנות היית תחפושת! את סוטה מהמסלול! עכשיו, תורידי את המגש המגוחך הזה ותעזרי לי להרוג את החצוי הזה. או שכבר שכחת שהוא האחד שהרג את מדוזה?"
פרסי צעד אחורה. עוד חצי מטר והוא ייפול באוויר. "תראו, שתיכם, כבר דיברנו על זה. אני אפילו לא זוכר שהרגתי את מדוזה. אני לא זוכר כלום! אנחנו לא יכולים להכריז על הפסקת אש ולדבר על המבצעים השבועיים שלכם?"
שטנו נתנה לאחותה מבט מתחנן, דבר שהיה קשה לעשות עם שני ניבים גדולים בולטים מהפנים. "אנחנו יכולים?"
"לא!" העיניים האדומות של אירייל צרבו את פרסי במבטן. " לא אכפת לי מה אתה זוכר, בנו של אל הים. אני יכולה להריח את הדם של מדוזה עליך. הוא חלש, אכן, בן מספר שנים, אך אתה האחרון שהביס אותה. היא עדיין לא חזרה מהטרטרוס. זו אשמתך!"
פרסי לא באמת הבין את זה. את כל הקטע של 'למות ולחזור מהטרטרוס', כל זה גרם לו לכאב ראש. כמובן שגם הרעיון שעט יכול להפוך לחרב או שמפלצות יכולות להסתיר את עצמם בדבר שנקרא ערפול או שהוא בנו של אל זקן מלפני חמשת אלפים שנה לא הסתדר לו בראש. אבל הוא כן האמין לכך. למרות שהזיכרון שלו נמחק, הוא ידע שהוא חצוי באותה מידה שהוא ידע ששמו הוא פרסי ג'קסון. מהשיחה הראשונה שלו עם לופה הזאבה, הוא הבין שהעולם המטורף הזה של אלים ומפלצות הוא אכן המציאות שלו. מה שדי היה גרוע.
"מה דעתכם שנקרא לזה תיקו?" הוא אמר. "אני לא יכול להרוג אותכם, אתם לא יכולים להרוג אותי. אם אתם האחיות של מדוזה, המדוזה שיכולה להפוך אנשים לאבן, למה אני לא מאובן?"
"גיבורים!" אירייל אמרה בגועל. "אתם תמיד מעלים את זה, בדיוק כמו אמא שלנו! 'למה אתם לא יכולות להפוך אנשים לאבן? אחותכם יכולה להפוך אנשים לאבן.' טוב אני מצטערת לאכזב אותך, ילד! זו היית הקללה של מדוזה לבד. היא היית הכי מכוערת במשפחה, היא קיבלה את כל המזל!"
שטנו נראתה פגוע. "אמא אמרה שאני הייתי הכי מכוערת."
"שקט!" אירייל צעקה. "בנוגע אליך פרסי ג'קסון, זה נכון שאתה נושא את קללתו של אכילס. זה עושה אותך קצת יותר קשה להריגה. אבל אל תדאג. אנחנו נמצא דרך.
"קללתו של מי?"
"אכילס," אמרה שטנו בשמחה. " או, הוא היה מהמם! נטבל בנהר הסטיקס כילד, אתה יודע, כך שהוא היה בילתי פגיע מלבד לנקודה קטנה בקרסול שלו. זה מה שקרה לך, יקירי. מישהו בטח זרק אותך לנהר והפך את העור שלך לברזל. אבל לא לדאוג. לגיבורים כמוך תמיד יש נקודת חולשה. אנחנו רק צריכות למצוא אותה, ואז נוכל להרוג אותך. האין זה יהיה נהדר? קח גבינה ונקניק!"
פרסי ניסה לחשוב. הוא לא זכר שום טבילה בסטיקס. אבל שוב, הוא לא זכר כלום. העור שלו לא הרגיש כמו ברזל, אבל זה כן מסביר איך הוא החזיק כל כך הרבה זמן כנגד הגורגונות.
אולי אם הוא יפול במורד ההר הוא ישרוד? הוא לא רצה להסתכן בכך, לא בלי משהו שיאט את הנפילה, או מגן, או...
הוא הסתכל על המגש של שטנו, גדול, חזק ועגול.
אממ...
"שוקל מחדש?" שאלה שטנו. "מאוד חכם, יקירי. הוספתי קצת דם גורגונות למתאמים האלו כך שהמוות שלך יהיה מהיר וחסר כאבים."
הגרון של פרסי התכווץ. "הוספת את הדם שלך לגבינה והנקניקיות?"
"רק קצת." שטנו חייכה. "רק שריטה קטנה על זרועי, אבל נחמד מצדך להיות מודאג. דם מהצד הימיני שלנו יכול לרפא כל דבר, אתה יודע, אבל דם מהצד השמאלי שלנו הוא מוות – "
"טיפשה שכמוך!" אירייל צייצה. "את לא אמורה לספר לו את זה! הוא לא יאכל את הנקניקיות אם תספרי לו שהם מורעלות!"
"שטנו נראתה המומה. "הוא לא? אבל אמרתי לו שזה יהיה מהיר וחסר כאבים."
"לא משנה!" הציפורן של אירייל גדלה לטופר. "נהרוג אותו בדרך הקשה, פשוט תמשיכי לשסף עד שנפגע בנקודה החלשה. ברגע שנביס את פרסי ג'קסון, נהיה יותר מפורסמות ממדוזה! הפטרון שלנו יעניק לנו פרסים גדולים!"
פרסי אחז בחרבו. הוא חייב לתזמן את המהלכים שלו באופן מושלם, כמה שניות של בלבול, לתפוס את המגש בידו השמאלית...
תגרום להם להמשיך לדבר, חשב לעצמו.
"לפני שאתם מרטשים אותי לחתיכות," הוא אמר, "מי הוא הפטרון ההוא שהזכרתם?"
אירייל נחרה. "האלה היא גאה, כמובן! האחת שחזירה אותנו מן השכחה! אתה לא תחייה מספיק זמן בשביל לפגוש אותה אבל חבריך שמלמטה בקרוב יתמודד עם זעמה. אפילו עכשיו, הצבא שלה צועד דרומה. היא תתעורר בסעודת המזל והחצויים יחתכו כמו... כמו... – "
"כמו המחירים הנמוכים שלנו בברגין מרט!" הציעה שטנו.
"אה!" אירייל הסתערה על אחותה.
פרסי ניצל את הפיתחה. הוא תפס המגש של שטנו, מפזר גבינה ונקניקיות לכל עבר בעוד הוא חותך את אירייל במותניים בעזרת גאות, חוצה אותה לשניים. הוא הרים את המגש ושטנו מצאה את עצמה מתמודדת מול ההשתקפות של עצמה.
"מדוזה!" היא צרחה.
אחותה אירייל התפרקה לאבק אבל כבר החלה להתחדש, כמו איש שלג שנמס, רק הפוך.
"שטנו, שוטה אחת!" היא צעקה על אחותה בעוד הפנים החצי בנויים שלה עולים מערמה של אבק. "זו ההשתקפות שלך! תתפסי אותו!"
פרסי דפק את המגש על הראש של שטנו והיא נפלה חסרת הכרה כאדם מת.
הוא שם המגש מאחורי התחת, התפלל בשקט לאיזה אל רומי זה או אחר שאחראי על פעלולים טיפשיים וקפץ מהגבעה.

http://percosjackson.coi.co.il/%D7%91%D7%9F-%D7%A0%D7%A4%D7%98%D7%95%D7%9F-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F!!!!!!!!!.htm

 
  היכנס לעריכת כותרת תחתונה לשינוי טקסט זה  
האתר נבנה במערכת 2all   בניית אתרים