|
 בראשית שנות השבעים, הכניס חיל האויר לישראל מטוסים ללא טייס, מונעי סילון, לשרותו. במהלך השנים הוא הפעיל שלושה דגמים עיקריים של מל"טים אלה:
- טלדיין ראיין דגם 124I שכונה "מבט"- המל"ט הצבוע אפור בהיר, היה מצויד במערכות ביון ושימש תקופה ארוכה לטיסות צילום מעל מצרים, ירדן ,סוריה ולבנון. מל"ט זה אף רשם "הפלה" של מיג 21 סורי אשר ניסה ליירט אותו.
- טלדיין ראיין BQM-34 "פיירבי" שכונה "שדמית". המל"ט האדום והקטן, שימש בעיקר לאימון כוחות נ"מ, וכן כמטוס מטרה לפיתוח טילי אויר-אויר.
- נורת'רופ MQM-47A "צ'אקר" שכונה "תלם". המל"ט הקטן שימש למספר משימות: מל"ט הטעיה למשיכת טילי קרקע-אויר (צבוע בצבעי הסוואה), מל"ט מטרה לכוחות הנ"מ (צבוע באדום), וננה אבטיפוס שנשא מצלמה קטנה בחרטומו , גם למשימות צילום בטווח קצר (צבוע באפור או צבעי הסוואה).
 אולם מסתבר כי לאחר שסד"כ המל"טים לצילום של חיל האויר הלך ופחת, החליט חיל האויר לרכוש מל"ט נוסף, אשר שימש בחיל האויר האמריקני לטיסות ביון בגובה רב, והותאם על ידי חיל האויר הישראלי למשימותיו.
זהו סיפורו של המל"ט העלום, שכונה "פשוש" אשר 33 כמותו נרכשו אולם לא נכנסו לבסוף לשרות ונגרטו למתכת.
אהרון ורד, ראש פרויקט ה"פשוש" בחיל האויר
ר ק ע
חיל האויר הפעיל החל משנת 1971 מל"טי ביון מדגם 124I מתוצרת חב' טלדיין ראיין לצרכי צילום. מל"טים אלה שכונו "מבט" התאימו לצילום מגובה נמוך ובינוני (מטעד הצילום לגובה רב היה מצלמת "שפופרת" בחרטום המל"ט). המל"טים הופעלו במלחמת יום כיפור ובמלחמת ההתשה שלאחר מכן, אך מספר המטוסים ושמישותם הלכה וקטנה. עד תחילת שנות השמונים נשחק חלק ניכר מהסד"כ ונדרש לתגבר את הסד"כ במל"טים נוספים ובאותה הזדמנות לשדרג את מערכות האוויוניקה ב"מבטים" שנותרו בשרות. רכש מל"טים מיצור חדש ירד מהפרק מפאת מחירי הפיתוח וההצטיידות. באותן שנים ובעקבות מלחמת יום כפור ומעבר לציוד באוריינטציה אמריקנית, החליטו המצרים לפתח ולקנות מערכת מל"טים מדגם 324 (כ- 59 יחידות ) מחברת טלדיין ראיין בסכום של כ-60 מליון דולר).
 לאחר בחינת מקורות בארה"ב הוברר כי מל"טים הדומים למל"ט "מבט" מדגמי AQM-34L (בסימון טלדיין 147SC ) וכן AQM-34M (בסימון טלדיין 147SD), לא זמינים לנו , היות וחיל האויר האמריקני החל להסב אותם למל"טי מטרה לאימון ופיתוח מערכות נשק.
מל"ט לגובה רב מדגם AQM-34P במוזיאון חיל האויר האמריקני בדייטון
מל"טים אחרים מגביהי טוס שפותחו, והיו מדגםAQM-91A (כונו Compass Arrow) גם הם לא היו זמינים לנו היות ועם תחילת הפשרת היחסים בין ארה"ב לסין, נתן ממשל הנשיא ניקסון הנחיה להשמיד מל"טים אלה ע"י ניסורם, כדי לוודא שלא ישמשו את סוכנויות הביון לטיסות מעל סין ובכך יסכנו את מדיניות הממשל.
ה פ ר ו י י ק ט
בעקבות כך נותרו זמינים רק כ-33 מל"טים לגובה רב מדגמי AQM-34P (בסימון טלדיין 147T) וכן מל"טים מדגם AQM-34R (בסימון טלדיין 147TF) שאותם הסכימו האמריקנים למכור לנו. היה זה לאחר שבעקבות בדיקת מפעל טלדיין עבור חיל האויר האמריקני, הוחלט שלא ניתן להסב מל"טים אלה למל"טי מטרה (בעיקר מפאת מגבלת המבנה שלא עמד ביותר מ- 1.7g). המל"ט הוצע לחיל האויר הישראלי במחיר נמוך ביותר (כ- 5% מערכו המקורי). מל"טים אלה נבנו לטיסה בגובה של 70,000-60,000 רגל עם מטעדי צילום, מטעדי Elint (ביון אקטרוני) ו- Comint (ביון תקשורת) בחרטום כלי הטיס. חרטום זה היה מחובר לגוף המל"ט בארבעה חיבורים לניתוק מהיר, במקרה הצורך (למשל נפילה באיזור עוין), ע"י כוחות מיוחדים מוסקים.
למעלה: מנוע הטלדיין של המל"ט; משמאל: שלושה מבטים של הדגם הבסיסי של המל"ט עם סימון הכנפיים הארוכות יותר של דגם 147TI לגובה רב
חלק ממל"טים אלה היה חדש ואחרים טסו עשרות גיחות כל אחד בשמי וייטנאם וקמבודיה בין השנים 1969 עד שנת 1975. בחיל האויר האמריקני היו מל"טים אלה משוגרים מהאויר ממנשא מתחת לכנפי מטוס הרקולס ונשלטו ע"י תכנות אוטומטי ו/או פיקוד רדיו מתוך המטוס המשגר. מל"טים אלה הונעו במנוע טורבו סילון מתקדמים יותר מדגם CAE J100-CA-100 (בעל דחף של 1226 ק"ג). המטוס נשא כמות גדולה של דלק בגוף, בכנפיים ובמיכלי דלק נתיקים מתחת לכנפיים. המטוס נבנה בתצורה קלה כאשר חלקו החזק היה בשדרה שהתחברה למנשא מתחת לכנף ההרקולס. המטוס שאורכו היה 9.14 מטרים, היה בעל מוטת כנף של 9.75 מטרים ושטח כנף של 10.5 מ"ר.
 בראש הפרויקט בחיל האויר הישראלי עמד סא"ל אהרון ורד. הוא החל את שרותו הצבאי בשנת 1964 כחמש בטייסת "העקרב" בחיל האויר שהפעילה אותה עת מטוסי סמב"ד ולאחר מכן מטוסים מוסבים מדגם סער.
אהרון ורד מקבל את דרגות הסא"ל מידי מפקד חיל האויר אלוף אביהו בן נון
במלחמת ששת הימים היה פנצ'יף חימוש בדת"ק, והשתחרר כחודשיים לאחר המלחמה. בשנת 1970 נסע לארה"ב וסיים תואר ראשון בהנדסת אלקטרוניקה ב- Pratt Instisute ולאחר מכן תואר שני בהנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת Columbia. עם חזרתו ארצה בשנת 1976, הוא הצטרף לענף מכשור ובקרת טיסה של לצ"ד (להק ציוד) והיה אחראי על מגוון מל"טים שהיו בשרות חיל האויר. במסגרת תפקידיו המונה בשנת 1980 לתפקיד מפקד קורס לקליטת מטוסי ה- F-16 שנערך בארה"ב. לאחר סגירת פרוייקט "פשוש" בשנת 1986, עבר למחלקת פיתוח ועסק בפיתוח מל"טים עד פרישתו בשנת 1992 בדרגת סא"ל.
חיל האויר הישראלי רכש את 33 המל"טים המוצעים, בתוספת ציוד קרקע וספרות ונערך להתאים כ- 15 מהמל"טים לצרכי החיל. רס"ן אהרון ורד, שהיה ראש הפרויקט היה אותה עת במחלקת מטוסים בלהק ציוד.
חיל האויר החליט להוציא ליצרן המקורי, טלדיין ראיין, איפיון שיגדיר את מבצע הסבת המל"טים לשימוש בחיל האויר הישראלי כייצור 10 זוודי שינוי לכלי טיס (במיוחד – קיצור הכנפיים, החלפת האויוניקה והתאמתו לשיגור קרקעי עם רקטת האצה), וכארבעה זוודים להתאמת ציוד הקרקע. הכוונה היתה לקבל זוודי הסבה מיצרן כלי הטיס ולפתוח קו הרכבה ואינטגרציה בדרג ד'.
לאחר השלמת ניסויי טיסה בארץ של המערכת המוגמרת, היה המל"ט המוסב אמור להיות בעל חיזוקי גוף ומוטת כנפיים מקוצרת, שיאפשרו עמידה במאמצי שיגור קרקעי, נשיאת אויוניקה מודרנית מבוססת על מעבד סיפרתי, מערכת ניווט מודרנית, אנטנה כיוונית וחרטום מותאם למצלמת "שפופרת".
המל"ט קיבל בחיל האויר הישראלי את השם "פשוש" וסימונו בטלדיין-ראיין נקבע ל- 147TI. עלות הפרוייקט, שכלל כאמור, פיתוח ויצור זוודים בארה"ב, וקו הסבה בארץ (בחיל האויר) הוערך ע"י טלדיין בכ- 25 מליון דולר. במשך השנתיים שחלפו מ- 1984 עד 1986, נתקל חיל האויר וקצין הפרויקט בקשיי תקצוב של כלל הזוודים. היו אל ה ימים בהם נדרש חיל האויר לסגור טייסות ולבטל פרויקטים אחרים. כתוצאה מכך ניתנה הוראה לסגור את הפרויקט, לארוז את המטוסים, הציוד והספרות ב-17 מכולותיהם ולהורידם לאחסנה בבסיס דרומי בנגב. הציוד היה מאוחסן כ-6 שנים עד שבשנת 1992 הוחלט למכור את כל הציוד לסוחר גרוטאות תמורת 7,800 שקלים.
כך הגיע לסופו פרויקט המל"ט "פשוש" - שנותר עד כה סיפור עלום בתולדות חיל האויר.
תודה מיוחדת לסא"ל (מיל) אהרון ורד על סיועו הרב ותרומתו החשובה למוזיאון לתעופה וחלל
|
