בניית אתרים בחינם
   מורשת יהודי תימן    שרותינו    תמונות    ספרים    צור קשר

מורשת יהודי תימן
פן מחקרי: תיעוד, מחקר, שימור
פן תרבותי: קיום אירועי תרבות
מאמר 

שמות יהודים בצפון תימן על פי הספר "בית האבן"

הרב ד"ר אהרן בן דוד

הרב יוסף קאפח זצ"ל בספרו "הליכות תימן" (בהקדמה) כתב "עלי לציין שכל הכתוב בספר זה הוא רק מנהגי צנעא וסביבותיה... אך לא מנהגי הכפרים ולא המקומות הרחוקים... שאיני בקי בהם היטב ורצוי שבקי בהילכות חייהם יעלם על הכתב ויפה שעה אחת קודם...".

ואני אזרתי מתני וכתבתי עד היום, השבח לבורא יתברך, שבעה ספרים, שהאחרון בהם הוא "בית האבן", העוסק בהליכותיהם של יהודי צפון תימן. המאמר הזה עוסק בשמותיהם של יהודי צפון תימן המופיעים בספר ובמשמעויות השמות הללו. הריני מציין כי דברי הרב שהובאו לעיל עודדו אותי לעסוק במלאכה זו. מאמר זה מוקדש בהוקרה לזכרו של הרב הגדול והדגול

בספר הגדול "בית האבן" מובאים שמותיהם של היהודים שנולדו בצפון תימן בראשית המאה העשרים וחיו שם עד עלותם לארץ-ישראל. השמות הללו, הן של גברים הן של נשים, ימוינו להלן לקבוצות, ויובאו שכיחותם ומשמעותם.

נפתח בדברים אחדים על השם ועל משמעותו בעיניו של היהודי הצפוני.

נאמר בתלמוד כי "שמא גרים" [=השם גורם] וכי יש משמעות חשובה לשם שניתן לאדם, ואף נקבעו כללים לבחירת שם ראוי.

וזה לשון התלמוד בעניין זה (ברכות ז ע"ב):

 ראובן. אמר רבי אלעזר: אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי. דאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב "וימכר את בכרתו ליעקב" (בראשית כה, כא), חזו מה כתיב ביה: "וישטם עשו את יעקב"  (בראשית כז, מא). וכתיב: "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים" וגו'  (בראשית כז, לו). ואילו בני, אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב "ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף" (דה"א ה, א), אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב: "וישמע ראובן ויצלהו מידם"  (בראשית לז, כא). רות. מאי רות? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד, שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות. מנא לן דשמא גרים? אמר רבי אליעזר: דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שַמּוֹת בארץ" (תהילים מו, ט). אל תקרי שַׁמות אלא שֵׁמות.

אף שבחירת שם ליילוד בצפון תימן אינה דבר של מה בכך, לא הקדישו לה מחשבה רבה. ההורים, בעיקר האב, היו בוחרים ליילוד אחד מן השמות בשושלת היוחסין של משפחתו או כל שם הידוע ומפורסם לטובה. על פי רוב, היו ההורים מסתייעים בראש המשפחה בעניין זה, שהרי מדובר במשפחה פטריארכאלית על כל המשתמע מזה, שיש בה ערך רב לדעתו של הגדול במשפחה, אבי המשפחה המורחבת, והתחשבו בה ואף נהגו על פיה. השם שהיו קוראים ליילוד היה בעיקר שמו של אחד מבני המשפחה החיים, אך לפעמים קראו לו בשמו של אחד מן הקרובים החשובים שכבר הלך לעולמו.

יהודי צפון תימן קראו לילדיהם בשמות הלקוחים מן המקרא תוך התאמתם ללשון הערבית. אם רצו שבנם יישא את שמו של אבי האומה, אברהם אבינו עליו השלום, לא קראו לו אברהם,אלא בְּרַאהִים או בְּרַאהִם. להלן נביא את השמות המקראיים שיש להם שם מקביל בלשון הערבית. וטעמו של דבר הוא שיהודי צפון תימן נהגו בענווה ובצניעות ולא העיזו לתת לילדיהם שמות של גדולים וקדושים כשמות המקראיים.

דבר ידוע הוא שיש בלשון הערבית רק שלוש תנועות, פתח (פַ'תְּחַהּ), קיבוץ (צַ'מַהּ) וחירק (סֻכּוּן). משום כך, נשתנתה צורת השמות המקראיים, הצירי הפך לחירק והחולם לקובוץ. לכן נשתנה השם יוֹסֵף ונעשה יוּסִף, ואילו יַעֲקֹב הפך ליַעְקוּבּ. עוד ראוי להעיר שאין בי"ת רפויה בערבית, ולכן באה תמורתה בי"ת דגושה בשמות העבריים שנשאלו לערבית.

יהודי הצפון עשו שינויים גדולים בשמות בעקבות השפעת שכניהם המוסלמים. כך שלמה נעשה סְלֵימַאן, אהרֹן נעשה הַארוּן, עמרם נעשה עִמְרַאן, משה נעשה מוּסַא, אברהם נעשה בְּרַאהִים ודויד נעשה דַּאוִדּ.

אף יש שמות מוסלמיים שיהודי הצפון קראו לילדיהם בהם, כגון: צַאלִח, שמשמעותו 'מוצלח' או 'ישר והגון'; סֲעִידּ או מַסְעוּדּ, שמשמעותו 'בר מזל ומאושר'; גֲּמִיל, שמשמעותו 'יפה ומושלם'; מַנְצוּר, שמשמעותו 'שמור'; ועֲוַאץ', שמשמעותו 'פיצוי ותמורה'.

ואשר לשמות הנשים, כמעט לא ניתנו להן שמות מן המקרא. ואם ניתנו לאישה שם מקראי, השאירוהו כמות שהוא, ויהודי הצפון ונשותיהם הגו אותו בהגייה הצפונית היהודית השגורה בפיהם מדורי דורות. כך, למשל, השם שרה, שמה של שרה אמנו, הגוי SORO. להלן נביא את כלל השמות של הנשים הצפוניות, כמעט כולם ערביים, אך ייחודיים ליהודיות. עיון ברשימה שלהלן מלמד ששמות הנשים רבים ומגוונים. יש מהם הלקוחים מעולם הצומח כגון בַּרְדֲּקוּשַהּ שמשמעותו 'אזוב', ג'וּצְנַהּ 'ענף קטן רענן ויפה'. ויש שמות שמקורם בגרמי השמים, כגון: בַּדְּרַהּ, שמשמעותו 'הירח'; זוּהְרַהּ או זִהְרַהּ, שמשמעותו 'כוכב נוגה'. ויש שמות שהם שמות כלים או חפצים ידועים המצויים בבתיהם של יהודי הצפון, כגון: צִינְיַהּ, שמשמעותה 'כלי עשוי חרסינה זכה וטהורה'; שַמְעַהּ, שמשמעותו 'נר שעווה'. ויש שמות הלקוחים מעולם החי, כגון: גַ'זַאל, שמשמעותו 'צבי'; חֲמַאמַהּ שמשמעותו 'יונה'.

ויש שמות הלקוחים משמות אבנים טובות ומתכות יקרות, כגון: לוּלְוַהּ שמשמעותו 'מרגלית'; פֻ'צַ'הּ שמשמעותו 'כסף טהור'.ויש שמות הקשורים בתחושות ובתקוות, כגון: סַעְדַּהּ או מַסְעוּדַּהּ, שהם מקביליהם של השמות לגברים, סַעְדּ או מַסְעוּדּ, שמשמעותם 'מזל'; נִעְמַהּ שמשמעותו 'בריאות וחסד'; תַּמְנְיַהּ, שמשמעותו 'איחול ושאיפה'; והֲוִידַּהּ משמעותו 'נועם ואושר'. ויש שמות שמקורם בשמות עמים וארצות, כגון תֻּרְכְּיַהּ וסוּרְיַהּ. ויש גם שמות סתמיים כגון בְּנַיַּהּ שמשמעותו 'בת', והוא לשון חיבה.

נוסף על השמות הפרטיים, יש לעתים כינויים נלווים לשם הפרטי, ולעתים הם אף משמשים תחליף לו. הכינויים הללו נוספו לשמות כדי לתת להם ייחוד וזיהוי ולהבדילם מן האחרים. ניתן לחלק את הכינויים לשלושה סוגים: כינויים המושפעים ממקצועו של האדם, כינויים שיסודם גאוגרפי וכינויים  אחרים.

דוגמה לכינויים על פי מקצוע הם: אַלנַּגַּאר, שמשמעותו 'הנגר'; ואַלְחַדּאדּ, שמשמעות 'הנפח'. לפיכך יש מי שנקרא סַאלִם אַלנַּגַּאר או יִחְיַא אַלְחַדּאדּ.לעתים מכונה האדם על פי מום שבו או תכונה אחרת, כגון:  אַלַאעְרַגּ, שמשמעותו 'הצולע'; אֲלַפְ'רַם שמשמעותו 'חסר שיניים'; אֲלַעְוַר אַלַאעְוַר, שמשמעותו 'עיוור'; אְַלְמְתַּלִּל, שמשמעותו 'מזיל ריר'; אַלטֲּוִיל והוא הארוך', דהיינו 'הגבוה'.

ויש כינויים שיסודם גאוגרפי, כגון: בַּרַטִי, על שם אזור בַּרַט; צַעְדִּי, על שם העיר הגדולה צַעְדַּהּ, בירת צפון תימן; קַעְטַבִּי, על שם קַעְטַבַּהּ, שם של אזור ועיירה עתיקה בדרום מזרח תימן.

אף יש מי שמכונים אַלְכֹּהֵן, שמשמעותו 'הכוהן' או כן אַלֵּוִי, שמשמעותו 'הלוי'.

כשעלו יהודי צפון תימן לארץ–ישראל, החליפו מקצתם את שמותיהם הערביים בשמות עבריים, ובמשמעות הקרובה למשמעות השם הערבי, ומי שנולד בארץ-ישראל נתנו לו שם עברי. אך את הכינויים שהפכו לשמות משפחה לא המירו בשמות עבריים והמשיכו להשתמש בהם הם וזרעם אחריהם.

להלן השמות של יהודי הצפון בסדר אלפביתי בציון שכיחותם.

אות א: אֲסַדּ 1, אֶפְרַיִם 1.

אות ב: בַּדְּרַהּ  7, נִין 2, בְּרַאהִים 23, בַּרְדַּקוּשַהּ 4.

 

אות ג: גַּאהִלִי 1 (שם משפחה), ג'וּבֵּיר 1, ג'וּצְנַהּ 1, גֲ'זַאל 2, גֲ'זַאלַהּ 1, גֲּמַאלַהּ 5, גֲּמִיל 24, גֲּמִילַהּ 1, גִּמְעַאן 4, גֲ'נַא 1, גֲּנַאח 3, גֲּרַאדִּי 1.

אות ד:  דַּאוִדּ 64.

אות ה:  הַארוּן 45, הֲדִּיַּהּ 12, הֲוִידַּהּ 38, הִנְדַּהּ 7.

אות ו: וַאלַהּ 2, וַרְדַּהּ 9.

האות ז: זַאהִר 4, זוּהְרַהּ 4.

אות ח: חֲבִּיבַּהּ 6, חֲבַֻקּוּק 1, חֻוַּהּ (משפחה) 1, חוּתִּי 11, חַיִּים 11, חֲמַאמַהּ 12, חֲמַאמִי 5, חֲנִינָא 1, חֲנַש 1.

אות י: יְהוּדָ'ה 3, יוּסִף 117, יִחְיַא 157, יַעְבֵּץ 1, יְעִיש 2, יַעְקוּבּ35, יִצְחָק 2, יִשַי 1, יְשַעְיָה 1, יִשְרָאֵל 2.

אות כ: כַּאדְ'יַהּ 40, כ'וּרְצַאן 4, כַ'צְ'רַא 4.

האות ל: לֵוִי 2, לוּלְוַהּ 9, לַיַהּ 4.

אות מ: מֵאִיר 2, מוּסַא 50, מִזְעִל 2, מַחְבּוּבּ צַעְדִּי 1, מַחְלִי 3, מַטְרוּדּ 1, מְנַחֵם 2, מַסְעוּד 24, מַסְעוּדַּה 11, מַצְ'מוּן 12, מַרְחֲבִּי משפחה 1, מִרְיַם 85, מֹשַה חֲַסַן 1.

אות נ: נַחוּם 1, נְחֶמְיָה 1, נַכְ'לַהּ 2, נִעְמַהּ 68, נַצְ'רַהּ 5, נָתָן 1.

אות ס: סַאלִם 97, סַאלְמַהּ 2, סַבְּתַּאן 3, סַבְּתַּהּ 2, סֲוַאדַּהּ 2, סכֲּרַהּ 9, סוּסִי 1, סוּרְיַהּ 1, סֵיבֲּהִי (בְּלַאדּ סִפְ'יַאן) 1, סַלְוַהּ 4, סְלוּס 1, סְלֵימַאן 49, סַעְדּ 10, סַעְדַּהּ 28, סֲעִידּ 120, סֲעִידַּהּ 54.

אות ע: עָאסֲגַּהּ 1, עַאפְ'יַהּ 29, עַבְּדַּאלַּלהּ בִּן יַעְקוּבּ בִּן יַעְבֵּץ1, עֲוַאץ' 2, עֶזְרָא5, עַזְרִי אִבִּן סֲעִידּ רִדִּי1, עִיצַ'הּ 8, עַכַּהּ 3, עַמְר 1, עִמְרַאן 1, עִרְגִּי (משפחה)1.

אות פ: פַ'אכְּהַהּ 1, פַ'אְרְעַהּ 3, פ'וּצַ'ה 3, פַ'כְּנַהּ 1, פִ'נְחָס 4, פֲ'רַאשַהּ 5, פִ'רְנִיץ1.

האות צ: צַאלִח 10, צַאלְחַהּ 4, צַ'בְּיַהּ 41, צִיּוֹן 4, צִינְיַהּ 18, צֶמַח-חוּתִּי בִּן צַאלִח מַדְּהֲלַהּ 1.

אות ק: קוּלַאצַהּ משפחה 1, קַמַּאס 1, קַפְלַהּ 2, קִרְחִש (משפחה) 1.

אות ר: רוּמַהּ 9, רִזְקַהּ 2, רֲַשִיד 1.

אות ש: שָאוּל בִּן סֲעִידּ בּוּרְמַהּ בִּן דַּאוִדּ בִּן סֲעִידּ בִּן יוּסִף בִּן קוּלַאצַהּ בִּן סֲעִידּ בִּן הַארוּן אַלְחֲרִיזִי ונַצְ'רַהּ 1, שוּטְבַּאן 2, שוּכְּר 1, שְמוּאֵל2, שִמְחָה 3, שַמְעַהּ 62, שִמְעוֹן 2, שְמַרְיָה 2, שָרָה בִּנְתּ סַעְדַּהּ בִּנְתּ נִעְמַהּ וסַאלִם זַאהִר 1, שָשוֹן בִּן סַבְּתַּאן בִּן פִ'נְחָס מַחְדּוּן ונִעְמַהּ בִּנְתּ יִחְיַא דְ'מַרְמֲרִי 1.

אות ת: תּוּרְכִּי אַלשַּעְבֲּלִי 1, תּוּרְכִּיַהּ 5, תַּמְנְיַהּ3, תְּרַאבַּאנַהּ1, תְּרַאנְגַּהּ (אתרוגה)בִּנְתּ סַאלִם בִּן יוּסִף בִּן הַארוּן גַּּמִיל ווַּרְדַּהּ 1.

להלן רשימת בתי האב בצעדה. בְּיוּתּ אַלדֲ'מַארִי, בְּיוּתּ אַלְקוּלַאצַהּ, בְּיוּתּ סֲעִידּ עַמְרַאנִי, בֵּיתּ אַל עִיצַ'הּ, בֵּיתּ אַלְגִּמַּאזַהּ, בֵּיתּ אַלדֲ'מַאמְרַהּ (בְּיוּתּ מְשַעְבֲּכַּהּ), בֵּיתּ אַלְהְשַאש, בֵּיתּ אַלְיֲרִימִי, בֵּיתּ אַלְמִזְעִל, בֵּיתּ אַלנַּגְּרַאנִי, בֵּיתּ אַלנִּהְמִי, בֵּיתּ אַלְעְוַאוִי, בֵּיתּ אַלְעַפְ'גֵּ'ין, בֵּיתּ אַלְקַפְ'לַהּ, בֵּיתּ בְּרַאהִים בִּן יוּסִף כֹּהֵן (עְרַאקִי), בֵּיתּ חַיִּים צַנְעַאנִי, בֵּיתּ יוּסִף גֲּמִיל, בֵּיתּ יוּסִף חְבֵּישִי, בֵּיתּ יוּסִף קוּלַאצַהּ, בֵּיתּ יִחְיַא גֲּמִיל, בֵּיתּ יִחְיַא מַסְעוּדּ, בֵּיתּ יִחְיַא מַצְ'מוּן, בֵּיתּ יַעְקוּבּ צַעְדִּי, בֵּיתּ כַּאדְ'יַהּ חְבֵּישִיַּהּ, בֵּיתּ מָארִי יַעְבֵּץ, בֵּיתּ מָארִי עַבְּדּאַלַּלהּ (אחי מָארִי יַעְבֵּץ), בֵּיתּ מוּסַא יֲרִימִי, בֵּיתּ מוּסַא מְהַאצְרִי, בֵּיתּ מַחְבּוּבּ חְבֵּישִי, בֵּיתּ מַסְעוּדּ קְהַא, בֵּיתּ סַאלִם חִתְּרוּש, בֵּיתּ סַאלִם עַמְרַאנִי, בֵּיתּ סְלֵימַאן בָּנִי, בֵּיתּ סְלֵימַאן עַמְרַאנִי, בֵּיתּ סַעְדּ בָּנִי, בֵּיתּ סֲעִידּ בִּן בְּרַאהִים כֹּהֵן, בֵּיתּ סֲעִידּ בָּנִי, בֵּיתּ פִ'נְחָס עְרַאקִי.

נמצא שהשם השכיח ביותר לגברים הוא יִחְיַא 157 ואחריו השם יוּסִף 117; ואילו לנשים השם השכיח ביותר הוא מִרְיַם 85, ואחריו נִעְמַהּ 68.

שם לזכר ניתן רק ביום המילה בלשון "ויקרא שמו בישראל פלוני", ואילו השם לנקבה ניתן רק ביום הארבעים ללידתה, בעת שיצאה האישה מפתח ביתה עם בתה בפעם הראשונה.

 

להלן משמעות השמות לפי דבריהם של יהודי צפון תימן.

השם

משמעותו

אֲסַדּ

אריה, שהוא הסמל לאומץ לב מיוחד במינו. אפשר שניתן ליהודי שהיה ידוע באומץ לבו. ונהגו האימהות לומר על בניהן: "לַא תְּכַאפוּ עַלֵיהּ. הוּ אֲַסַדּ" - 'אל תחששו לו - הוא אריה'.

אֶפְרַיִם

שם נדיר שניתן כנראה בהשפעת הפסוק "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה' (ירמיהו לא, יט).

בַּדְּרַהּ

בַּדְּר הוא הירח במילואו, שהוא סמל הזוהר והיופי בהאירו את הלילה החשוך (בצפון תימן נהגו לומר: הלבנה במילואה). הורים שבחרו את השם בַּדְּרַהּ לבתם האמינו שהשם גורם וציפו שתהא נאה וחסודה כלבנה במילואה.

בּוּרְמַהּ

כינוי לאדם ידוע בצפון תימן על שם אהבתו לחמין שהיו  נעשים בכלי מיוחד הנקרא בּוּרְמַהּ (רבים: בְּרֵים, בְּרַאם), שהיא קדרה עשויה מחרס, שמבשלים בה חמין לשבת. את הבשר והתבלינים עם המים משהים בלילה בתנור מיוחד הנקרא שהוא ה"מֲצַלַּה" מעל אפר המכסה את הגחלים. החמין הללו היה בהם טעם מיוחד. החמין נקראים מְדַּלַּא, והם המעדן של השבת בה"א הידיעה.

בֲּנִין

בֲּנִין הוא שמו של איש אמיד תושב עדן, ששמו הלך לפניו מפי השמועה גם אצל יהודי הצפון. הורים שבחרו שם זה לבנם איחלו לו שיהא עשיר.

בְּרַאהִים

על שם אברהם אבינו, "אב המון גויים", הראשון משלושת אבות עם ישראל. ויש מי ששמו בְּרַאהִם, יוּסִף בְּרַאהִם מאזור אַמְלַח. ולא נהגו להשתמש בשם העברי בגלל צניעות וענווה, כי מי יעיז לקרוא לבנו כשם הגדול בענקים.

בַּרְדֲּקוּשַהּ

בַּרְדֲּקוּשַהּ (רבים בַּרְדֲּקוּש) הוא סוג של עשבי בשמים שמגדלים אותו בגנות ובחצרות, קוטפים אותו ושמים באגרטלים כדי להפיץ ריח נעים בבית. אף מברכים עליו בהבדלה ומברכים עליו בורא עשבי בשמים.

גַּאהְלִי (שם משפחה)

השורש גּה"ל בערבית מקביל לשורש בע"ר בעברית, ונוצר ממנו השם גַּאהִל שמשמעותו 'ילד'. ייתכן שיסוד השימוש בו בכינוי לאדם מבוגר שהתנהג כבער וכילד, ואחריו נקראה כל המשפחה בשם זה.

ג'וּבֵּיר

השורש ג'ב"ר בערבית מקביל לשורש אב"ק בעברית. רגילים לומר: "עִישַתִּהּ גַ'בְּרַא" (חייו רעים); "לֵילַתִּהּ גַ'בְּרַא" (לילו שחור); "חַאלִהּ אַגְ'בַּר" (מצבו רע); "סַאעַתִּהּ גַ'בְּרַא" (שעתו רעה). ואולי ראש המשפחה היה אדם ביש מזל.

ג'וּצְנַהּ

נקראת על שם ענף של שיח או זלזל או נצר או כינוי לעלם או בחור צעיר וגם לחוטר של צמח. הורים שקראו לבתם ג'וּצְנַהּ איחלו לעצמם שתהא רעננה כחוטר וכענף, ותפרח ותגדל לתפארת. 

גֲ'זַאל

גֲ'זַאל הוא צבי ואייל. נשים נקראו בשם זה כדי לסמל את הזריזות והחריצות בתקווה שיהו מנתה.

גֲ'זַאלַהּ

גַזַאלַהּ ניתן לבנות מתוך תקווה שיהו זריזות כאיילה, בחינת "נפתלי איילה שלוחה". ואמנם הזריזות היא אחד ממאפייני הנשים הצפוניות. ובלשון יהודי הצפון האישה מכונה חַאזְקַהּ, כלומר חרוצה.

גֲּמַאלַהּ

שורש גּמ"ל בערבית יש לו משמעויות אחדות: ייפיו, קישוט, זיקוק, טיהור, ציחצוח, עידון, עיטור, ליטוש ועוד, כולן חיוביות. מי שקרא לבתו בשם זה, קיווה שתעשה בתו מעשים חיוביים. 

גֲּמִיל

ראה השם גֲּמַאלַהּ ומשמעויותיו. מקבילו העברי בימינו הוא גמליאל הן בגלל צלילו הן בגלל משמעותו.

גֲּמִילַהּ

ראה השם גֲּמַאלַהּ ומשמעויותיו.

גִּמְעַאן

גּמ"ע יש לו משמעויות אחדות בערבית: צבירה, התכנסות, איחוד, איחוי שברים, הרכבה ואיסוף תבואה - כולן פעולות חיוביות שההורים קייו שיהו בבנם. אף אפשר שנקרא בשם זה מי שנולד ביום שישי, הנקראה בערבית אַלְגִּמְעַהּ. מקבילו בימינו לפי צלילו הוא שמעון.

גֲ'נַא

שורש ג'נ"א בערבית יש לו משמעויות אחדות, ועיקרן עושר ומזל, כגון: עשיר, אמיד, מצליח, גדול, איתן, מוצק, חשוב. משמש רק כשם אישה.

גֲּנַאח

גֲּנַאח הוא כנף העוף, האבר החשוב שמאפשר לו לעוף לכל מקום שיחפוץ, אך משמעותו גם 'מחסה', מגן ומקלט'. מי שנתן שם זה לבנו, קיווה שיהא בנו זריז ומצליח בחייו.

גֲּרַאדִּי

גֲּרַאדּ הוא הארבה שהיה מגיע לצפון תימן לעתים קרובות וגורם צער ושמחה כאחד: צער למי שכילה את יבולו, וברכה למי שאוסף וצולהו באש ואוכלו. אפשר שהיה אדם שידע למצוא את מקום היאספות הארבה לחניית לילה, שהיה אוסף אותו ביעילות וסוחר בו או אוהב לאכלו, ומשום כך נקרא בשם זה.

דַּאוִדּ

נקרא על שם דוד המלך. ולא נהגו לקרוא לבנים בשם העברי בגלל צניעות וענווה. כי מי יעיז לקרוא לשם בנו כשם המלך הגדול, שהוא גם הגואל האחרון. העולים מיהודי הצפון המירו אותו בארץ בשם העברי דויד.

הַארוּן

שמו של אהרן הכוהן בערבית היה אהוד במיוחד בקרב יהודי צפון תימן בגלל תכונותיו הסגוליות כאוהב שלום ורודף שלום וכמקרב אנשים לתורה. שם זה נפוץ בעיקר בקרב משפחות הכוהנים.

הֲדִּיַּהּ

שורש הד"א משמעותו בערבית 'הדרכה, הנחיה והנהגה', ומשמעות השם 'מתנה'.

הֲוִידַּהּ

נגזר מן השם יהודי. שם זה מבטא את רצון ההורים שתלך בתם בדרך היהדות (שתהא מִתְּיַהְוְדַּהּ) ותשמור על כבודה. נשים שנקראו בשם זה בתימן, נקראות בארץ יהודית.

הִנְדַּהּ

על שם הודו (אַלְהִנְדּ) ששמעה יצא בתימן בגלל התבלינים המובאים ממנה, שהיו אהובים גם על יהודי הצפון. הִנְדּ הוא גם זרע קטנית מיוחד במינו שהיו עושים ממנו קליות וגם לִכְּוַהּ, כלומר גרעינים מבושלים. שם המשפחה הנגזר משם זה הוא הִנְדִּי, כגון הַארוּן הִנְדִּי.

וַאלַהּ

וַאלַהּ הוא שמו של שיח המפיח ריח נעים, צבעו לבן ויש לו קנה עם ענפים דקים הממלאים את הקנה, והשתמשו בו גם כמִשְמַהּ, צרור עשבי בשמים הניתן לכלה, ששיח זה במרכזו. חלקה התחתון של המִשְמַהּ, מקום תפיסת יד הכלה, נתון היה בכיס מקושט. בשיר מפורסם חוזרות המלים "יַא וַלַע וַאלַהּ", כלומר הוי ציפורי וַאלַהּ.

וַרְדַּהּ

וַרְדַּהּ ובלשון רבים וַרְדּ הוא פרח שנועד ליופי ולא להריח בו. מי הוורדים, שנקראו מַא וַרְדּ, לא היו בצפון תימן, ובניגוד לצנעא לא זילפו אותו בשמחת חתנים. הפרח הזה בלט באדמימותו. יהודי צפון תימן אהבו את הצבע האדום, בגלל שנחשב בעיניהם לצבע לבושם של מלכים ובני חורין. ממנו נגזר השם וַרְדַּהּ לבת שעורה אדום והיא יפה.

זַאהִר

משמעות זה"ר בערבית היא: לפרוח, ללבלב, לכסות בפרחים ולקשט. ומשמעות השם  זַאהִר 'זוהר, פורח'.

זוּהְרַהּ

זוּהְרַהּ נקראת על שם כוכב גדול (נַגְּם כַּבִּיר) הנגלה אחר שקיעת השמש (כַּאן תֻּכְרִגּ מַעַא מְגִ'יבּ אַלשמְס), ומהלכה דומה למהלך השמש, מתחילה ממזרח, ממשיכה למערב ונעלמת בשעות הבוקר.מי שנקראו בשם זה בתימן, נקראות בארץ לעתים כוכבה.

חֲבִּיבַּהּ

משמעויות חבּ"בּ בערבית הן נישק גרעיני תבואה'. מאלה נגזר השם חַבִּיבַּהּ שמשמעותו 'חביבה ואהובה'.

חֲבּקּוּק

על שם הנביא חבקוק. הרב יַעְקוּבּ בִּן יַעְבֵּץ איש צַעְדַּהּ בחר לבנו שם זה, מתוך תקווה שיהא תלמיד חכם, ואכן בנו היה תלמיד חכם. בני משפחת יַעְבֵּץ בצַעְדַּהּ היו מנהיגים הרוחניים של צפון תימן, ולפיכך הרשו לעצמם להשתמש בשם המקראי כמות שהוא.

חֻוַּהּ

ייתכן שמקור השם במילה "אחוה". שם זה הוא יחידאי בצפון תימן ומצוי בבַּרַט. מילה קרובה לו היא חַוִי, שמשמעותה 'חצר לפני הבית', בדרך כלל מוקפת גדר.(אפשר שלא זה ולא זה נכונים אלא שנקראה על שם חוה אשת אדם הראשון).

חוּתִּי

דג, על שם שאין עין הרע שולטת בו והוא פרה ורבה. אפשר שניתן שם זה לאדם כדי שלא תפגע בו עין הרע או כדי שיפרה וירבה. אך אפשר גם שניתן תחילה ככינוי לאדם שאהב לאכול דגים, ואחר כך נעשה שם פרטי.

חַיִּים

שם זה אינו מופיע לא במקרא ולא במשנה ולא בתלמוד. ואולם בספרות המאוחרת מופיע שם זה כשמם של חכמים שהיו אהובים על יהודי הצפון, כמו רבי חיים ויטאל ועוד.

חֲמַאמַהּ

יהודי הצפון נהגו לתת לבניהם שמות של בעלי חיים שסימל בעיניהם תכונה חשובה. היונים סימלו עדינות ונאמנות. מי שנקראו בתימן חֲמַאמַהּ, נקראות בארץ יונה.

חֲנִינָא בִּן יוּסִף דֲ'מַארִי

ניתן על שם החכמים רבי חנינא בן דוסא או רבי חנינא סגן הכהנים ועוד.

נַש

מין נחש שחור ערמומי ומסוכן, והוא כינוי גנאי למי שהוא ערמומי ועלול להזיק לזולת. יש מי שמשער שתחילה כונה בשם זה אדם ערמומי, ואחר כך הפך לשם פרטי. אך יש מי שאומר שהיה כינוי לאדם שניצל מהכשת נחש. שם זה לא היה מצוי בצפון תימן, משום שהוא מזכיר את ראשי התיבות נח"ש, חרם נידוי ושמתא. ומי שחרה אפו על מעשה מסוים, אומר: "בסימן הנח"ש מי שעשה כך וכך".

חֲרִיךּ

כינוי לאדם שהיה אוהב את המאכל חַרִיךּ, הדומה לפְ'תּוּתּ (פתים), אלא שהוא עשוי אַקְרַאץ דְרַהּ (כיכרות עשויים דורה), שעושים מהם פתיתים דקים, שמים אותם בתוך חֲלֲוַּהּ (כלי חרס עמוק) ועושים בהם גומה ונותנים בה תבלין כלשהו ואוכלים. ונגו לגוון את המאכלים באמצעות חַרִיךּ עם נֲשוּף.

יְהוּדָה

שמו בנו הגיבור של יעקב, שנמשל לאריה. רק מעטים קראו לבניהם בשם זה. 

יוּסִף

יוסף סימל בעיני יהודי צפון תימן את האדם הצדיק ואף חיבבו לקרוא את סיפורו בערבית, הנקרא "קִצַּתּ יוּסִף".

יִחְיַא

שם זה משותף בתימן ליהודים ולמוסלמים. שם זה נפוץ גם מחוץ לתימן והוא מקבילו של השם העברי חיים. וכאמור לעיל, הוא השכיח ביותר בצפון תימן, 157 יהודים נקראו בשם זה, והם מנויים בספר "בית האבן".

יַעְבֵּץ

במקרא שם מקום: " ומשפחות סֹפרים  יֹשבי יעבץ" (דה"א ב, נה); ושם אדם "ויהי יעבץ נכבד מאֶחיו" (דה"א ד, ט) אפשר שהתכונות המיוחסות לאיש נכבד זה, הן במקרא הן בדברי חכמים, היו ברב הגדול של מצַעְדַּהּ, ולכן קראוהו בשם זה.

יְעִיש

משמעותו 'יחיה', והוא ניתן מתוך תקווה שיחיה הבן הנולד, בעיקר לילד שנולדו להוריו ילדים אחרים קודם לו ונפטרו מן העולם בהיותם קטנים, עקב התמותה בקרב התינוקות בתימן.

יַעְקוּבּ

יעקב אבינו נקרא בשני שמות, יעקב וישראל, והשני הוא הנבחר יותר. השם יעקב במבטאו הערבי היה נפוץ בצפון תימן, ואילו ישראל היה נדיר.

יִצְחָק

יצחק אבינו שימש דמות מופת ליהודי הצפון. המעטים שהעיזו לקרוא לבנם יצחק, קיוו שילך בדרכי אבותינו הקדושים.

יִשַׁי

ישי, אבי דויד, מסמל את שורש מלכות בית דויד ואת שורשו של המשיח העתיד לגאול את עם ישראל. יהודי הצפון איוו ליום בוא המשיח, אך רק מעטים קראו לבנם בשם זה.

יְשַעְיָה

שמו של הנביא הידוע והספר שהרבה מפרקיו, בעיקר אלו ששימשו כהפטריות, היו ידועים בתימן כמעט בעל פה. שם זה נדיר, כיוון שרק מעטים מאוד העיזו לקרוא את שם בנם על שמו, אף על פי שהעריצוהו.

יִשְׂרָאֵל

ראה יַעְקוּבּ.

כַּאדְ'יַהּ

הכַּאדִ'י הוא צמח לבן ריחני מאוד, מצוי בצפון תימן, עליו עבים גדולים ורחבים, ובין כל עלה ועלה גבעול ניצנים וזרעים. בגלל ריחו הנעים, נפוץ שם זה לנשים בצפון תימן.

כ'וּרְצַאן

כֻרְץ הוא עגיל שענדו הנשים והבנות (וגם הבנים בקטנותם בהיותם בחיק אמם) באוזניהן. נראה שמקורו של שם זה בכינוי שניתן אי פעם לילד שהמשיך לענוד את העגיל באוזניו גם לאחר שגדל.

כַ'צְ'רַא

 

 

 

 

 

 

כ'צַ'ר מקביל לשורש יר"ק בעברית. ומאחר שצבע עורם של יהודי הצפון דומה לאשכרוע, מעין מה שנאמר במשנה, "רבי ישמעאל אומר: בני ישראל אני כפרתן, הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים" (משנה נגעים ב, א), ונראה שמקור השם כַ'צְ'רַא, שמשמעותו 'ירוקה', בתינוקת שצבע עורה בהיר, שאינו רגיל בקרב יהודי צפון תימן. צבע זה היה חביב עליהם, כמאמר השיר: "יַאכְ'צַ'ר כ'וּצֵ'ירִי וְכֻּל אַכְ'צַ'ר יְגִּי חַאלִי", כלומר 'הוי ירוק ירקרק, וכל ירוק הוא טוב.

לֵוִי

שמו של בנו השלישי של יעקב אבינו, שנקרא על שם בקשתה של לאה אמנו: "הפעם ילָּוה אישי אלי". שם זה אינו שכיח, והוא ניתן רק למי שהם לוויים.

לוּלְוַהּ

משמעות השם 'מרגלית'. נשים שנקראו בשם זה בתימן נקראו בארץ בשם לאה, הדומה לו בצלילו, או מרגלית, שמשמעותו דומה.

לוּקְמַאן

כינוי לאדם הידוע כאכלן. לוּקְמַהּ (רבים: לֻקַם) היא פרוסת לחם ומשמעותה גם 'ארוחה'. הלחם בצפון תימן לא היה עשוי בצורת כיכרות אלא פיתות עבות ודקות, הן חמץ הן מצה.

לַיַּהּ

משמעותו 'חוליה, או חיבור', וניתן לבנות בצפון תימן כיוון שכל בת היא חוליה בשרשרת המשפחה, ואולי השתמשו בו בגלל דמיון צלילו לשמה של לאה אמנו. ואמנם יש מי שהיה שמן לַיַّהּ והיום הן נקראות לאה.

מֵאִיר

שם הזה נפוץ במשנה, והוא שמו של תנא גדול שנאמר עליו שהיה מאיר עיני חכמים בתורה. הורים שבחרו שם זה לבנם, קיוו שיהיה תלמיד חכמים גדול.

מַדְּהֲלַהּ

שם משפחה ידועה בצפון תימן. מַדְּהֲלַהּ (רבים מֲדַּאהִל) הוא כלי כעין קדרה עשויה אבן, המשמש לרוב לעשיית פְ'תּוּתּ (לחם פתות) מתובל בחמאה. כלי זה שימש גם לאחסון סַמְן (חמאה נוזלית). ביישוב אַלְהַגַּר גרה משפחה ידועה ששמה מַדְּהַלַהּ, שנקראה על שם שאבי המשפחה היה מייצר כלי זה ומוכרו.

מוּסַא

שמו בערבית של אדון הנביאים, משה רבנו. מי שקרא לבנו בשם זה קיווה שיהא בנו בעל תכונות תרומיות כמשה.

מִזְעִל

זע"ל בערבית משמעותו 'לכעוס', והשם זַעְלַאן פירושו 'כעסן', והמילה מִזְעִלמשמעותה גם 'שעיר, מלא שיער', ואפשר שתחילתו שתחילה ניתן כינוי זה לאדם שהיה שעיר וכעסן, ולימים הפך לשם פרטי.

מַחְבּוּבּ

חבּ"בּ משמעויותיו אחדות: 'לאהוב', 'לנשק, גרעיני תבואה' (חב), אך גם 'כדוריות זעירות של כסף' שמשתמשים בהן הצורפים. תרגומו המילולי של שם זה הוא אהוב, והוא משמש הן כשם משפחה הן כשם פרטי.

מַחְדּוּן

כינוי לשם פרטי ושם משפחה מצוי בצפון תימן. משפחת מַחְדּוּן מוצאה מבבל מלפני כמה מאות שנים. אבי המשפחה הגיע לצנעא עוד לפני גלות מַוְזַע, לפני למעלה משלוש מאות שנה, לרגל מסחרו, משפחה זו נקראה בזמנו משפחת סֲלוּקִי, כולם צורפים וסוחרים. כל אחד מבניו היה בעל אופי אחר והתנהגות שונה. אחד מבניו, שנהג ללכת עם תרבוש לראשו ולהטות את ראשו ותרבושו לצד, להביע עצמה שיש בה משום יוהרה קלה, כונה בשל זה מַחְדּוּן, כלומר מוטה ראש. ובערבית: יִחְדִּן רַאסִהּ משמעותו 'מטה את ראשו'.

מַחְלִי

חלא משמעותו 'תכשיט' המוסיף יופי לעונד אותו. אפשר שמי שקורא את בנו בשם זה מתכוונים לומר שהוא מוסיף הוד והדר למשפחתם.

מַטְרוּדּ

טר"דּ משמעותו 'לרדוף', 'להגלות', 'לגרש', 'לסלק'. השם מַטְרוּדּ משמעותו נרדף. שם זה נדיר בצפון תימן, והוא על שם אדם שהיה ידוע כהרפתקן המרבה לנדוד ממקום למקום. ומסופר עליו שגם כששידכו לו הוריו אישה, ברח יום לפני חופתו, וכן עשה גם בפעם השנייה.

מְנַחֵם

שם זה מופיע פעמים אחדות במקרא, והוא אחד משמותיו של המשיח, האמור להביא נחמה לעם ישראל. שם זה ניתן על ידי יהודי צפון תימן לבניהם, כיוון שלמשמע שם זה היו מתעוררים בהם געגועים לארץ-ישראל, מקום הגאולה.

מַסְעוּד

שורש סע"ד משמעויות בערבית 'לקבל', 'להיות מאושר', 'מזל' ועוד, ומהן נגזרו השמות סַעִידּ, מַסְעוּדּ, סֲעִידַּהּ ומַסְעוּדַּהּ, שמשמעותם כמשמעות השם העברי מאושר.

מַסְעוּדַּה

ראה מַסְעוּד. נשים שנקראו בתימן בשם זה נקראות בארץ אָשרת.

מַצְ'מוּן

משמעויותיו של צ'מ"ן הערבי הן 'לשמור', 'להבטיח', 'לערוב' ועוד. מי שנקראו בשם זה בתימן נקראים בארץ שמור או שמריה.

מַרְחֲבִּי

משמעויותיו של רח"בּ הערבי הן 'רחב' או 'רחב ידיים', ובבניין פעל משמעותו 'אמירת ברוכים הבאים' או 'קבלת אדם בסבר פנים יפות'. ויהודי הצפון מקבלים פני הבאים אליהם בברכת "מַרְחַבַּא בְּכּוּם" שמשמעותו 'ברוכים הבאים'. אפשר שראשון המכונים בשם זה נהג לקבל אורחים בהידור, ואחר הפך הכינוי לשם משפחה. אך יש מי שאומר שכונה כן על שם שבא לצפון תימן ממַרְחַבַּהּ שבדרום תימן.

מִרְיַם

שם זה נפוץ בצפון תימן, השם העברי במבטאו הצפוני. מרים שימשה מופת לנשות צפון תימן בגלל דאגתה לאחיה משה והיותה מנהיגת הנשים בדור המדבר.

מֹשַה

משה רבנו, אדון כל הנביאים, בחיר הנבראים, שימש מופת לכל לומדי התורה, ובכל תלמיד חכמים ראוי יש משהו ממשה רבנו. אין ספק שכל יהודי צפוני איווה שיהא בנו חכם גדול בתורה. שם זה נדיר ואילו מקבילו הערבי מוסא נפוץ.

נַגַּאר

שם משפחה ידועה בצפון תימן, שניתן לה על שם מקצועו של אבי המשפחה. בצפון תימן התמחו יהודים רבים במלאכת הנגרות, וגם המוסלמים נזקקו להם.

נַחוּם

שם מקראי המופיע פעם אחת בלבד במקרא: "משָא נינוה ספר חזון נחום הָאֶלְקֹשִׁי" (נחום א, א). שם זה נדיר. ומי שקרא לבנו בשם זה ציפה לביאת הגואל הנקרא גם מנחם.

נְחֶמְיָה

גם שם זה כקודמו, הנקרא על שם אחד מראשי שיבת ציון, נדיר הוא, ואף הוא מביע את הכמיהה לנחמה וישועה.

נַכְ'לַהּ

נַכְ'לַהּ (רבים נַכְ'ל) משמעותה 'דקל'. דקלי נַַגְּרַאן משובחים מכל דקלי תימן הן מצד גודלם הן מצד טיב תמריהם. לאחדים מיהודי נַּגְּרַאן היו מטעי דקלים מעובדים היטב, שהפיקו תנובה רבה ומשובחת. מקבילו העברי הוא דקלה.

נִעְמַהּ

לשם נִעְמַהּבערבית משמעויות אחדות, כגון 'ברכה', 'חן', 'נועם', 'חסד' ו'טובה'. מי שנקראה בתימן בשם זה, נקראת בארץ בשם נעמי הדומה לו בצלילו.

נַצְ'רַהּ

משמעות השורש נצ'"ר בפי יהודי צפון תימן הוא 'לראות', וגם 'משגשג' או 'מצליח'. שם זה ניתן לילדה יפה.

נָתָן

שם זה הוא מקראי, ובא להביע את הנתינה, שהיא ערך חשוב ביהדות. שם זה נדיר בקרב יהודי צפון תימן.

סַאלִם

משמעותו של שם זה היא 'שלם', אך כמעט כל מי שהיה שמו סאלם נקרא בארץ שלום. אין ספק ששמו של המשורר אבא שלם שבזי השפיע על הורים לקרוא לבנם בשם זה, והיו אומרים: "זכות מָארִי סַאלִם תַּגִּין עליה".

סַאלְמַהּ

משמעותו 'היא שלמה', כלומר מושלמת ביופיה, בבריאותה ובמשקלה. מילדות אחדות נהגו לשקול את התינוקת, ואם הייתה התינוקת בעלת התכונות הללו, הייתה מציעה להוריה לקרוא לה בשם זה.

סַבְּתַּאן

מקור השם במילת שבת, והוא שם לזכר, ונקרא לראשונה כנראה תינוק שנולד בשבת, שהיו אומרים: "מי שנולד בשבת - זכות השבת תגין עליו". ויש מי שהיה שמם סַבְּתַּאן והם נקראים היום שבתאי.

סַבְּתַּהּ

ראה סַבְּתַּאן . ואף כאן נהגו לומר: "מי שנולדה בשבת - זכות השבת תגין עליה".

סֲוַאדַּהּ

לשם הזה שתי משמעויות: 'שחורה', שניתן למי שהיא שחרחורת; ו'בהירה', שכדי להרחיק ממנה את עינא בישא קראוה כן, כמובא ברש"י "כושית - בגימטריא יפת מראה ... האשה הכשית - על שם נויה נקראת כושית, כאדם הקורא את בנו נאה כושי, כדי שלא תשלוט בו עין רעה" (במדבר יב, א).

סוּכֲּרַהּ

בת שנולדה והיא עדינה ובהירה ובת צחוק על פניה, נהגו לקרוא לה בשם זה, על שם שהיא מתוקה כסוכר. ויש מי שנקראו בתימן בשם זה והן נקראות היום מתוקה.

סוּסִי

שם יחידאי במקרא (במדבר יג, יא). ואולם סו"ס בערבית משמעותו 'להיות רקוב או אכול תולעים', 'לגרום לריקבון', 'להיות מתולע', ואילו שם העצם סוּס משמעותו 'עש, סס', ופרי רקוב קרוי בפי יהודי צפון תימן סוּסִי. ואדם חזק נקרא בפיהם גם כן סוסי, על שם שיש לו כוח ככוח הסוס.

סוּרְיַהּ

שם נדיר בצפון תימן, על שם המדינה סוריה.

סֵיבֲּהִי

שם נדיר בצפון תימן, והוא שמו של יהודי שבא לצפון תימן ממחוז כָ'אלַאן. אין ידוע מה מקור שם זה.

סַלְוַהּ

על שם השליו הנזכר במקרא, ומשמעותו 'יפה ומתוקה', ויש מי שמכנים ילדה מתוקה "מן ושליו".

סְלוּס

שרשרות. בשם זה כונתה משפחה שבניה היו צורפים שהתמחו בעשיית שרשות כסף כתכשיטים לנשים.

סְלֵימַאן

זהו שמו של החכם מכל אדם, שלמה המלך, שנודע בחכמתו ובתבונתו. מי שקרא לבנו בשם זה, קיווה שיהא בנו בעל תכונות תרומיות כשלמה.

סַעְדּ

ראה  מַסְעוּדּ.

סַעְדַּהּ

ראה מַסְעוּדּ.

סֲעִידּ

ראה מַסְעוּדּ.

סֲעִידַּהּ

ראה מַסְעוּדּ.  

סַקַּאל

סַקַּאל (רביםסַקַּאלִין) בקיא בהברקת מתכות, וכמה מיהודי צפון תימן עסקו במקצוע זה, כגון משפחת מַצְ'מוּן מן היישוב אַלְעַקְלֵין, שעסקו בעיקר בהברקת שבריות. ביישוב כְּתַּאף ישבו כמה מבני משפחת סַקַּאל.

עָאסֲגַּהּ

שם שיח קוצני שפירותיו אדומים ואינם ראויים למאכל אדם. אפשר שניתן כשם אישה למי שהיייתה בעלת אופי שלילי, ואחר כך הפך לשם. 

עַאפְ'יַהּ

משמעויות המילה עַאפְ'יַהּ הן 'בריאות', 'לבלוב' ו'רעננות'. שם זה שכיח בצפון תימן, והוא מבטא את מאוויהם של ההורים שתלבלב בתם ותהא בריאה ורעננה כל ימי חייה.

עַבְּדַּאלַּלהּ

עַבְּדַּאלַּלהּ הוא שם שכיח בקרב מוסלמים, וידוע לשבח, ומשמעותו 'עבד השם', והוא גם שמו של עַבְּדַּאלַּלהּ בִּן יַעְקוּבּ בִּן יַעְבֵּץ, הלוא הוא הרב עובדיה יעבץ, נכדו של הרב יעבץ הגדול מצעדה. מקבילו העברי הוא עובדיה.

עֲוַאץ'

שורש עו"ץ' יש לו משמעויות אחדות: 'לספק', 'להשביע רצון', 'להחזיר', לפצות' ועוד. ומשמעות השם עַוַאץ' 'פיצוי'. שם זה נפוץ בכל תימן. ויש מי שהיה שמם כן, והם נקראים היום עובדיה.

עֶזְרָא

עזרא הסופר, מן הבולטים באישי המקרא, ידוע בתימן בזכות האגדה המספרת שקילל אותם על שסירבו לקריאתו לעלות לארץ-ישראל, ואילו הם קיללוהו שלא ייקבר בארץ-ישראל. אף על פי כן, בניגוד למסופר, יש מי שקראו לבנם בשם זה, והוא בתימן בכלל ובצפון תימן בפרט.

עַזְרִי

קיצור של השם עזריאל המופיע במקרא שלוש פעמים, שהוא שמו של אחד מראשי האבות המנויים בדברי הימים: "ואלה ראשי בית אבותם... וֶאֱלִיאֵל וְעַזְרִיאֵל".

עִיצַ'הּ

ראה עַוַאץ'.

עַכַּהּ

"עַךּ" בערבית שבפי יהודי צפון תימן משמעותו 'אומץ', 'כוח' ו'גבורה', כגון במימרה: "פְ'לַאן עַךּ אַלדִּנְיַא עֲכּוּךּ", כלומר 'נהג בתושבי הארץ ביד תקיפה'. שם נדיר זה לאישה, מביע כנראה שמדובר באישה חזקה בגופה. את שמה של אחת מנשי צפון תימן שנקראה בשם זה, שהייתה אישה יפה, דרשו כראשי תיבות כמנהגם: "עכ"ה - ראשי תיבות עין כל הארץ",כלומר השמש, וכל זה כדי לומר שהיא יפה. ואם ביקש אדם לשבח אישה יפה, היו אומרים לו: "מַא הִי מִתְ'ל עַכַּהּ", כלומר אינה כמו עַכַּהּ).

עַמְר

לשורש עמ"ר משמעויות אחדות בערבית: 'לבנות' (עַמַר), 'לעשן נרגילה' (עַמַּר), 'להאריך ימים' (עוּמְר) וגם 'לעבד אדמה'. שם משפחה זה ניתן לה כנראה בשל היות אבי המשפחה בנאי.

עִמְרַאן

מחוז עִמְרַאן מצוי בצפון מערב תימן ובירתו העיר עִמְרַאן, והוא גובל בצפונו עם צַעְדַּהּ בירת הצפון. ונראה שיהודי שבא ממקום זה לצפון תימן כונה על ידי אנשי המקום בשם זה על שם מוצאו.

עִרְגִּי

משמעות השורש ער"גּ היא 'לצלוע', ומי שצולע קרוי אַעְרַגּ, ונראה שמשפחת עִרְגִּי נקראת בשם זה על שם אחד מאבות המשפחה שהיה צולע.

פַ'אכְּהַהּ

פִכְּהּ משמעותה 'הנאה', ואילו פֲ'כַּאהַהּ משמעותה 'הנאה מיוחדת' או 'ענוגה'.

פַ'אְרְעַהּ

סוג של בושם או מוגמר, שנהגו היולדות משתמשת בו כדי להבריח מזיקים ולהפיץ ריח טוב בבית.

פ'וּצַ'ה

למילה זו משמעויות אחדות: 'המתכת כסף', 'צבע הכסף', 'כלי כסף' וגם 'מצלצלים'. הכסף הוא מתכת יקרה שהשתמשו בה צורפי הכסף להכנת תכשיטים. צבעה המיוחד ומחירה היקר הם מאפייניה החשובים, ולפיכך נהגו כמה מיהודי צפון תימן לקרוא לבנותיהם בשם זה.

פַ'כְּנַהּ

פַ'כְּנַהּ מעוררת בקרב השומע תחושות נעימות, כאילו אמר פִהְנַהּ, כלומר נעימות והנאה, בילוי טוב ונחת רוח.

פִנְחָס

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ידוע כמי שקינא את קנאת השם ונקשרו לו כתרים לרוב, אך רק מעטים מיהודי צפון תימן קראו לבניהם על שמו, אך הגו אותו פִנְחָס (בשווא נח).

פֲ'רַאשַהּ

פֲ'רַאשַהּ היא פרפר קטן. ויש מי שקראו לבנותיהם בשם זה מתוך תקווה שיהיו יפות וקלות תנועה כפרפר. אף אפשר שניתן זה לבנות שנולדו רזות מאוד וקלות כפרפר.

פִ'רְנִיץ

המטבע הרשמי של תימן, הלוא הוא מטבע הטַאלֵר העשוי כסף ועליו צורת מַרִיַה תֵּרֵזָה, שהוא אחד המטבעות המפורסמים בעולם, כונה בפי יהודי צפון תימן פְרַאנְצִי, כלומר צרפתי. יש מי שסובר שהשם פִרְנִיץ יסודו בכינוי של הריאל התימני, שניתן לאדם שהצליח בעסקיו ואחר נעשה שם פרטי. ויש מי שלעגו לבעל שם זה וקראוהו פָּרִיץ.

צַאלִח

השורש צל"ח בערבית משמעותו 'להצליח', 'להיות צדיק', 'לעשות שלום'. רבים ממי שנקראו בשם זו נקראים בארץ צדוק.

צַאלְחַהּ

מקבילו של השם לזכר צַאלִח. ראה לעיל. רבות ממי שנקראו בתימן בשם זה נקראות בארץ שרה.

צַ'בְּיַהּ

צַ'בְּיַהּ היא נקבת הצבי, הנקרא בערבית גֲ'זַאל או טַ'בְּי. הצבי ניחן בתכונה של קלות וזריזות, והורים שקראו לבתם בשם זה איחלו לה שתהא אישה קלה וזריזה. נשים שנקראו בתימן בשם זה נקראות בארץ צִבְיָה.

צִיּוֹן

השם ציון מופיע הרבה במקרא, כשהכוונה היא לארץ ישראל. יהודי הצפון איוו כל ימיהם לשוב לארץ אבותיהם, ארץ ציון וירושלים. ומי שבחר לבנו שם זה ביטא בכך את כמיהתו לשוב לארץ ישראל במהרה. ושם זה אינו שכיח הרבה בצפון תימן.

צִינְיַהּ

צִינִי (רבים צַיַאנִי) הוא כינוי לכלי חרסינה, בדרך כלל ספלי חרס שיוצרו בסין, ועליו ציורים בצבע כחול, הנחשב לכלי יקר וחשוב, שהיו שותים בו את הקפה. מי שנקראו בתימן בשם זה, נקראות בארץ ציונה.

צֶמַח

שם זה שמקורו במקרא: "כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח" (זכריה ג, ח), פסוק המוכר היטב כל יהודי בצפון תימן, לפי שהוא פסוק מן ההפטרה, הוא על פי תרגום יונתן אחד משמותיו של המשיח. וניתן שם זה כתקווה למהר ביאתו של המשיח. שם זה נדיר בצפון תימן.

קוּלַאצַהּ

משמעויותיו של קל"ץ בערבית הן: 'להקטין', 'לצמצם', 'להמעיט'. והשם קֻלַאצַהּ (או קַלַץ?) מציין 'כוס' או 'גביע'. יש מי שמשער שמשמעות השם הזה היא 'התעלמות מלמלא חובה', ושמשמעות מִתְּקַלִּץ" בערבית היא כמשמעות "מִתְּמַלִּץ".

קַמַּאס

משמעויותיו של קמ"ס הן: 'להלך', 'לצעוד', 'להתקדם'. השם קַמַּאס הוא שמו של הבן השני מארבעת בניה של משפחת סַלוּקִי, שהגיעה לצפון תימן והתיישבה שם. בן זה היה מיטיב לכת ומהלך בצעדים מהירים, ולפיכך נקרא קַמַּאס.

קַפְלַהּ

השורש קפ"ל משמעותו 'לנעול', והשם קֻפְל משמעותו מנעול. בספר "בית האבן" מסופר שמשפחת מַחְדּוּן, שמוצאה מבבל, שאביה הגיע לצנעא לרגל מסחרו, היו בה ארבעה בנים, והשלישי מהם עסק בעשיית מנעולים ונתכנה קַפְלַהּ, ואחר כך הפך הכינוי לשם פרטי.

קִרְחִש

קִרְחִש הוא שם משפחה בצפון תימן שלא נתבררה משמעותו, והוא שכיח גם בקרב מוסלמים, כגון צַאלִח בִּן עַלִי קִרְחִש או עַבְּדּ אַלסֲּלַאם מְחַמַּדּ קִרְחִש ואפשר שנשאל שם זה מן המוסלמים.

רוּמַהּ

רוּם בפי יהודי תימן הוא 'פלפל'. תכונותיו העיקריות של הפלפל הן חריפותו וצורתו נאה, בעיקר הפלפל החריף האדום, שהוא מטבעו קטן. משמעות אחרת של שם זה היא 'כבשה' או 'בכרה קלה' (גמלה צעירה).

רִזְקַהּ

לשורש רז"ק משמעויות אחדות, ובהן: 'פרנסה', 'מחיה', 'מזון', 'לחם', 'נכסים' ו'עושר', ונקראו בשם זה נשים שביקשו הוריהן שיהו מצליחות.

רֲשִידּ

משמעות השורש רש"דּ היא 'לאכול' או 'צידה לדרך'. משמעות אחרת שלו היא 'גבוה או מרומם'. ונקרא בשם זה אזור ידוע בצפון תימן המשמש סמל לנאמנות ולגבורה.

שָׁאוּל

שם של המלך הראשון בישראל, ויש שבחרו שם זה לבנם, אך שם זה אינו שכיח בקרב היהודים בצפון תימן.

שֻטְבַּאן

שט"בּ משמעותו 'לשרוט', 'לגרד', 'לשפשף', 'לחרוק', 'לחתוך', 'לשסע', 'לפצוע', 'לקצץ' ו'להוריד'. שֻטֻבּ הם ענפים עוקצניים שמתמשים להסיק את התנור שאופים בו את הפת. שֻטְבַּאן הוא שמו של אחד מחשובי יהודי הצפון, שכונה בשם זה כיוון שנולד בחורשה בין השֻטֻבּ,. וכבר נתבאר שמו בהרחבה בספר "בית האבן".

שוּכְּר

משמעויות השורש שכּ"ר בערבית הן: 'להודות'. ומאחר שיש לערך הכבוד מקום של כבוד ביהדות, וגם גם אצל הרבה מיהודי תימן בכלל ויהודי צפון תימן בפרט, מי שקרא את בנו בשם זה שם מול עיניו ערך חשוב זה. שם זה משמש הן כשם פרטי הן כשם משפחה. 

שָׁלוֹם

שם זה אינו בספר "בית האבן", כנראה משום שהוא אחד משמותיו של הקב"ה, כמובא בפסיקתא: "לכך נקרא שמו שלום, שנאמר: 'ויקרא לו אלהים שלום' (שופטים ו, כד). מקילו המדויק בערבית הוא סַלַאם, אך יהודי הצפון המירו בטעות את השם סַאלִם,,שמשמעותו שָׁלֵם, בשם שָׁלוֹם. ונעיר שמוסלמים בצפון תימן נהגו לפנות אל היהודי בפנייה יַא סַאלִם, שמשמעותה 'הוי הניצול', וכוונתם לומר סַאלִם מִן אַלגַּנַּהּ, כלומר הניצול מגן עדן.

שְׁמוּאֵל

אף שם זה, כשאר שמות הנביאים יקר בעיני יהודי צפון תימן, והוא נדיר בצפון תימן.

שִׂמְחָה

מילה זו באה במקרא כתואר, אך בתורה שבעל-פה הוא מצוי כשם פרטי. היהודי הצפוני היה זקוק לכל שמחה, ולכן חמישה-עשר הפסוקים שנזכרת בהם מילה זו, שבו את לבם, והיו מי שקראו את בנותיהם בשם זה, בלי ספק גם בהשפעת הפסוק: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אֹמרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו" (ירמיהו לג, יא).  

שַמְעַהּ

שַמְעַהּ (רבים: שְמִיע) היא 'נר דונג'. וכשם שהשַמְעַהּ נאה ומאירה, כך קיוום הורי הבנות שנקראו בשם זה שיהיו מבורכות. יהודי הצפון הכירו את המעשה בשַמְעַהּ, בתו של אבא שָׁלֵם שַבֲּזִי, שמסרה את עצמה על קידוש השם, ובלבד שלא תיטמא למושל תְּעִז, ולכן הרבו לקרוא לבנותיהם בשמה של אישה קדושה זו. מי שנקראו בשם זה בתימן נקראות בימינו אורה (ויש שנקראות שושנה).

שִׁמְעוֹן

כשקראה לאה אמנו לבנה השני שמעון, אמרה: "כִּי שָׁמַע ה' את עניי" (בראשית כט, לג), והוא היה אמיץ ונועז. שמו נדיר בצפון תימן, והרוצה לסנוט את חברו ששמו שמעון, מבטאו כהגיית השם המוסלמי שַמְעוּן.

שְׁמַרְיָה

השם הפרטי שמריה מופיע שלוש פעמים במקרא. כמה מיהודי צפון תימן שחיפשו שמות לא שגרתיים קראו את בניהם בשם זה, שמשמעותו 'ישמור השם' את בעל השם הזה.

שָׂרָה

האימהות היו למופת לנשות תימן, ומעט מן הנשים בצפון תימן נקראו גם בשמות הלקוחים מן המקרא. ומי שבחר לקרוא לבתו שרה, שיווה לנגד עיניו את דמותה של הגדולה באימהות כפי שהיא מצטיירת במקרא, ועוד יותר בתלמודים ובמדרשים. נשים שנקראו בתימן צַאלְחַהּ נקראות בארץ-ישראל שרה.

שָׂשוֹן

ששון הוא שם תואר במקרא, אך בתורה שבעל-פה משמש גם כשם פרטי. וראה גם שִׂמְחָה כשם לאישה.

תּוּרְכִּי

תקופת שלטונה של תורכיה בתימן זכורה לחלק מן היהודים כתקופה טובה ביחס, וכדי להנציח את הכרת הטוב שלהם בשם בנם או בתם. ילד שנולד בריא ומלא אומרים עליו: "קִדּ הוּ מִתְל אַלתּוּרְכִּי", כלומר הוא בריא וחזק כמו תורכי.

תּוּרְכִּיַהּ

ראה תּוּרְכִּי.

תַּמְנְיַהּ

שורש מנ"י בערבית משמעותו 'איחול' או 'רצון' וגם 'ברכה', וכל מי שביקש לתת לבתו שם לא שגרתי, בחר בשם זה, מתוך תקווה שיתגשמו איחוליהם או רצונותיהם כלפי בתם.

תְּרַאבַּאנַהּ

תְּרַאבּ הוא 'חול' או 'עפר'. ומאחר שיש בני אדם הנהנים מאכילת עפר, ולאו דווקא תינוקות, מי שנתפס אוכל עפר, כינוהו בשם תְּרַאבַּאן, ולנקבה תְּרַאבַּאנַהּ.

תְּרַאנְגַּהּ

האתרוג הוא המובחר בארבעת המינים הניטלים בחג הסוכות, כיוון שיש בו טעם וריח, והוא מסמל את האדם השלם, שיש בו תורה ומעשים טובים, והיו מי שקראו לבתם בשם זה, לפי שרצו שיהא בה טעם וריח, כלומר יופי ומעשים טובים. מי שנקראו בשם זה בתימן, נקראות בארץ מרגלית.

 

 

בנייה בתימן