על האמנה הפלשתינאית

אמנה, כמוה כחוקה, אינה נוצרת בכל יום. היא נולדת ברגע של התרוממות רוח של החברה המנסחת אותה, ומשמשת מבע לאמונה המפעמת באותה תקופה בליבותיהם של בני החברה.

אין האמנה הפלשתינאית יוצאת מכלל זה. גם היא משמשת מבע נאמן לאמונתם של חברי הארגון שניסחו אותה באותם הימים וקיבלו על עצמם את עיקריה.

האמנה אינה מסמך מבודד 

הן הממשלות בישראל, הן העיתונות והן הדוברים בשם  הכיוונים הפוליטיים  למיניהם בישראל חוזרים ודנים ב"אמנה הפלשתינאית" כאילו היא  מסמך מבודד, ואינם נותנים דעתם כלל וכלל לעובדה הפשוטה  שהחלטות דומות קדמו לה והופיעו גם אחריה בפורומים שונים בסביבתנו הקרובה והרחוקה כאחד. ואכן כדי להבין את פשר האמנה הפלשתינאית ולרדת למשמעותה יש להתבונן אל מסיבות היכתבה. האמנה לא נוצרה בחלל ריק. היא נוסחה לראשונה ב- 1964. קדמו לה והתרחשו בו בזמן מאורעות חברתיים ופוליטיים  שמחבריה הכירום היטב והושפעו מהם. הקורא העברי  כמעט אינו מודע לויכוחים, להתארגנויות ולתסיסה בשאלות הזהות הלאומית הרוחשת בקרב העמים הסובבים אותנו זה עשרות שנים.

הנה כבר ב- 1938 התכנס בבריסל "קונגרס הסטודנטים הערבים", שהשתתפו בו סטודנטים מפלשתינה, מסוריה, מעיראק ומן הלבנון.  הרוח החיה בו היה מוסה אל-חוסייני, בן המשפחה הירושלמית הידועה, שנחשב אחר כך לאחד הנאשמים המרכזיים ברצח האמיר עבדאללה.  המסר הברור של קונגרס זה הוא כדלקמן: המולדת הערבית, המשתרעת על פני כל האזורים שבהם לערבים יש רוב, חייבת להיות מאוחדת ואין היא ניתנת לחלוקה. יש לשחרר את חלקיה ולאחדם. אותם אלמנטים באוכלוסיה אשר אין בכוונתם להיטמע בערבים, הם זרים. הבעיה חריפה במיוחד באשר ליהודים בפלשתינה. יש חשש שהיהודים שם יפתחו כלכלה מתועשת, והסכנה היא שזו תציף את התעשייה הערבית. יתר על כן, פלשתינה  יושבת בטבור המולדת הערבית, ומדינה זרה אם תקום שם תהיה לה השפעה מסוכנת, ואפילו סכנה כלכלית בלבד די בה כדי ש"נתנגד לה ונשים לה קץ".

ההשראה לאמנה  - חוקת הבעת של סוריה

ב- 1940 נוסדה מפלגת הבעת בסוריה.  מייסדיה הצהירו מייד שאין זו "מפלגה סורית". "אמנת הבעת" שנוסחה  ב- 1951 קובעת כי "הערבים מהווים אומה אחת", המולדת הערבית שייכת לערבים בלבד. גם אם ההנהגה יושבת ברגע זה בדמשק, מפלגת הבעת היא מפלגה ערבית הפועלת בכל ארצות ערב,  וכל עיר אחרת במולדת הערבית יכולה לשמש לה מקום מושב. אכן הבעת תפסה את השלטון בסוריה ב- 1963 (שנה לפני ניסוח האמנה הפלשתינאית) אך כעבור שנים אחדות נפלה גם עיראק בידי מפלגה זו. אמנם במשך השנים נתגלעו חילוקי דעות מעשיים בין סניפי הבעת בסוריה ובעיראק – אך האידיאולוגיה היא אחת: כל מדינה ערבית היא אך חלק מן המולדת השלמה, אשר אינה ניתנת לחלוקה.

מייד כשעלתה הבעת לשלטון בסוריה פרסמה המפלגה חוקה זמנית ל"איזור הסורי של המולדת הערבית" (כך בלבד נקראת מדינה זו בפי שליטיה). במבוא לחוקה נמסרו עקרונות הבעת ככתבם וכלשונם: השלטון בסוריה הוא ערבי, ולא סורי. הוא מכוון לשמש גרעין לאיחוד מלא וממשי של האומה הערבית המפוצלת. השפה היחידה לקומוניקציה ולתרבות היא השפה הערבית (הספרותית), וכל מוסדות החינוך במדינה , כמו גם כל אמצעי התקשורת, חייבים להתנהל אך ורק בערבית. (תרגום נאמן של "החוקה הזמנית – בהמזרח החדש כ' (1970) עמ' 56 – 67.)

יישום עקרונות ה-בעת כלפי האשורים

אכן אחד היישומים הראשונים של הבעת עם תפיסת השלטון בסוריה היה - החרמת כל בתי הספר האשוריים שקמו בסוריה שלושים שנה קודם לכן, מ- 1933 ואילך. הרי באותה שנה מסרו הבריטים את השלטון בעיראק לידי המוסלמים הסונים, ובשבוע הראשון לעצמאותם בעיראק ערכו טבח גדול במיעוט האשורי הנוצרי, שישב בעיקר באזורי צפון עיראק (מדובר על 180,000 טבוחים). אימה נפלה על האשורים, ומי שהצליח נס על נפשו לעבר סוריה, שהייתה באותה עת עדיין תחת שלטון הצרפתים.  בסוריה הפכו מאתים אלף הפליטים האשורים מפלחים לפרולטריון עירוני, והשתדלו לשקם את חייהם בארץ החדשה. (מעניין שמעולם  לא דרש איש להחזיר את הפליטים האשורים למולדתם העתיקה.) הם הקימו בתי ספר, עיתונים, הוצאות ספרים – הכל בלשונם הארמית.  כל זה נמחה כליל עם עלות הבעת לשלטון, שלטון מונוליטי קנאי שאינו סובל מי שאינו כצלמו כדמותו. אף את הילדים אילץ הבעת להחליף את שמותיהם משמות ארמיים לערביים. הארמית הושארה בבתי הספר האשוריים רק מכיתה ו' ואילך, ורק – לקריאת סידור התפילה האשורי.

מאורעות אלה  עוררו הדים בכל הסביבה. כתביו ונאומיו של מישל עפלק, מייסד הבעת והאידיאולוג שלה במשך עשרות שנים, חוקת הבעת מ- 1951, והצלחתה של הבעת בתפיסת השלטון ב- 1963 השפיעו השפעה עצומה על צעירי הפתח.  הרי אלה ישבו במחנות פליטים ולא הורשו להשתקם בארץ שהגיעו אליה כמו שעשו הפליטים האשוריים. כל הממסדים בכל מדינה ערבית הבטיחו להם השכם והערב כי קרוב היום והסרטן אשר תפס בעורמה ובכוח מאחז בלב המולדת הערבית ימוגר, ובמהרה יוכלו לשוב לבתיהם הישנים. לכן אל להם להשתלב בחברה שאליה הגיעו  כפליטים.

העיקרון השביעי

סעיפים מעניינים יש בחוקה זו. בראש החוקה נוסחו שבעה עקרונות. כדאי לקורא העברי לראות בשלמות לפחות את העיקרון השביעי:

מה הועתק אל האמנה הפלשתינאית?

בצל המאורעות האלה, ותחת הרושם החזק הזה התגבשה "האמנה הפלשתינאית":  "פלסטין היא חלק מהמולדת הערבית הגדולה, והעם הפלסטיני הוא חלק מהאומה הערבית".  "האיחוד הערבי ושחרור פלסטין הם שתי מטרות המשלימות זו את זו… האיחוד הערבי מוביל לשחרור פלסטין, ושחרור פלסטין מוביל לאיחוד". "גורל האומה הערבית… עצם הקיום  הערבי תלוי בגורל הבעיה הפלסטינית ומקשר זה נובע המאמץ של האומה הערבית ועמלה לשחרור פלסטין". "חלוקת פלסטין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן, משום שהן נוגדות את רצון העם הערבי הפלסטיני".

גם הזכות לשנות את הנוסח ולתקן את הסעיפים אחת היא בחוקת הבעת ובאמנה הפלשתינאית: הכרעת שני שלישים של הגוף שהחליט  על הנוסח.

מעקרונות כתובים לתורה שבעל פה 

אך לסיפור זה יש המשך: ב- 1969, לאחר שש שנים שבהם שימשה "החוקה הזמנית" כחוקת ה"איזור הסורי של המולדת הערבית", הוכנסה לסוריה החוקה הקבועה שלה, והנה בחוקה זו כלל לא נכללו שבעת העקרונות של ההקדמה לחוקה הזמנית, והושמט גם הסעיף השביעי שהובא כאן  בשלמותו. לא קשה לנחש מדוע. לכלול בחוקה של מדינה החברה באו"ם עיקרון מפורש  הקובע כי מטרת המדינה היא להשמיד מדינה אחרת שגם היא חברה באו"ם – זה לא ייתכן.  אך כלום סבור מישהו שהשמטת סעיף זה ב- 1969 מעידה על כך שהנהגת סוריה חזרה בה מתוכן הסעיף הזה?! פרסומים סוריים, במיוחד פרסומים לא רשמיים, מוסיפים להביע את אותו התוכן, ללא שינוי או החלשה, והבעת העיראקי, שרק ב- 1968 תפס את השלטון ב"חבל הארץ הערבי עיראק" מוסיף להתנבא בסגנון זה בלא מעצורים.  בסך הכל מה שקרה כאן הוא שתורה שבכתב נהפכה לתורה שבעל פה...

יש איזו אי בהירות מתמשכת בשאלה אם אכן  הצליח הלחץ הכבד של נתניהו ושל הנשיא קלינטון להביא את הפלשתינאים לידי הכרזה, ואם תהליך "ביטול האמנה" אכן היה  תקין ונעשה כדין על ידי רוב של שני שלישים מחברי המל"פ , וכך שאותם הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל אכן הם בטלים ומבוטלים. גם אם אמנם הצליח מהלך זה לא היה כאן אלא מעבר מ"תורה שבכתב" ל"תורה שבעל פה".  יתר על כן, בעתיד תמיד ניתן יהיה לטעון שהביטול נעשה מתוך לחץ וכפיה. במצבי לחץ, כדי להימלט מתוצאות קשות, מותר לומר דברי כזב. הנה גם היהודים מצאו דרך איך לבטל שבועות ונדרים שלא הייתה להם ברירה בצוק העיתים אלא להישבע ולנדור: תפילת "כל נדרי" הייתה הפתרון לכך.  אין סיבה שפתרון כזה יישאר נחלת הדת היהודית בלבד. הוא טוב לשימושו של כל מי שנמצא בלחץ, בין אישי, בין מדיני, והרי אפילו המשפט מכיר בהיבטלות ואיון חוזה שנחתם בכפיה.

הלשון וההיסטוריה של הפלשתינאים - סימני היכר לשינוי

סימני היכר אחרים יידרשו כדי לשכנענו שהפלשתינאים אכן מטהרים עצמם מן האידיאולוגיה החונקנית של הבעת, שאינה מתירה קיומו של כל יסוד לא ערבי בתחומי "המולדת הערבית".  כל גדולי ההוגים  של האידיאולוגיה הפן-ערבית קובעים כי הדבק לאידיאולוגיה זו הם ההיסטוריה הערבית והלשון הערבית, היא הלשון המשמשת בכתב מן המפרץ הפרסי ועד האוקיינוס האטלנטי. שפה זו, השפה הערבית הספרותית, שונה מכל  השפות הערביות המדוברות,  כשם שהלטינית שונה מן השפות שהתפתחו ממנה, כגון הצרפתית או האיטלקית, הספרדית או הרומנית. 

ואכן על פי עקרונות הבעת, עיקר העיקרים הוא לחנך את הדור הצעיר ברוח "האומה הערבית", היינו על ברכי ההיסטוריה הערבית ובאמצעות השפה הערבית הספרותית.  כך יש ללמד, לפי הבעת,  את ההיסטוריה של "האומה הערבית", ולא של איזה "חבל ארץ" ערבי נפרד. ואיזו היסטוריה מלמדת הרשות הפלשתינאית? האם זו ההיסטוריה של פלסטין? של מלכי אדום, כנען וישראל, הכיבוש המוקדוני והרומי, הערבי והפרסי, הביזנטי והתורכי?  כלל וכלל לא. זוהי ההיסטוריה של האומה הערבית. ההיג'רה של מוחמד וארבעת החליפים שבאו אחריו, כיבושי האיסלאם בצפון אפריקה ובפרס והתפשטותו מזרחה ומערבה, הם ימי התפארת שעליהם מחנכים את דורות העתיד. מנהיגים ערביים גדולים כמו צלאח אל-דין, אשר היכו את אויביהם , ולמשל סילקו את הצלבנים מארץ בית המקדש הם האישים שיש להזדהות איתם.

ומהי הלשון שילדי פלסטין לומדים בה? כבר קבעו מוסדות האו"ם כי החינוך לילדים, במיוחד בשנות הלימודים הראשונות, חייב להיעשות בשפה הממשית שהילדים מדברים בה ולא בשפה הספרותית שהמבוגרים כותבים בה, אך לילדים כלל אינה ידועה ואינה מובנת. שפה ספרותית שהיא כה שונה מן השפה המדוברת היא בגדר שפה זרה לילדים, וחינוך בשפה זרה הוא הרה אסון למתחנכים.

האם מקיימת הרשות את עקרונות ארגון האומות המאוחדות באשר לתרבות ולחינוך?  הלשון שמשננים לילדים בבתי הספר היא הערבית הכתובה, שכאמור, היא לשון זרה להם ואין הם מסוגלים לבטא בה את עצמם אלא בשנות הלימוד המאוחרות, לאחר שכבר שיננו את כל המליצות והשתלטו על כל הקלישאות שלשון ספרותית מעמידה לרשות המשכיל שהצליח ללמדה. חינוך על ידי שינון היה נחלת בתי הספר בימי הביניים באירופה, בזמן שכל הספרות והמבע הכתוב, הפובליציסטי והמדעי, התנהל בלטינית. לא בא הקידום העצום של עמי אירופה בכל תחומי החיים  אלא לאחר שהשתחררו מן הלטינית והחלו לחבר את חיבוריהם וללמוד בלשונותיהם המדוברות, הטבעיות. מתקבל על הדעת שהמיעוט היחסי של ההישגים המדעיים של מלומדים בארצות ערב נובע בעיקר מן השפה הזרה, המלאכותית, שכופים שם על תלמידי בתי הספר. רק המיעוט המעולה שבהם מצליח להתגבר על  שיטות החינוך של שינון הנהוגות בחינוך זה. נסו לחנך ילדים איטלקיים על ברכי הלטינית בלבד, ומנעו מהם כל מבע בכתב של הלשון אשר בפיהם ותקבלו את אותן התוצאות.

שינוי החינוך הלשוני בבתי הספר של הרשות הפלשתינאית, היינו הוראת  השפה הערבית המדוברת והוראת שאר המקצועות באמצעות שפה זו ולא באמצעות השפה הספרותית, יועיל קודם כל לאוכלוסיית התלמידים ולחברה הפלשתינאית בכלל, אך יהיה זה גם סימן חשוב לגישה חדשה העשויה להביא לשינוי אמיתי ביחסי ישראל והרשות. על יסוד שינוי זה ניתן יהיה להיווכח כי אכן נמחקו עקרונות האמנה.

הוא הדין במבט אל ההיסטוריה. כאשר בתי הספר של הרשות הפלשתינאית יתחילו ללמד את ההיסטוריה של ארץ המולדת – אכן  על קשריה ויחסיה עם הארצות הסובבות אותה בכל התקופות, ויעשו זאת בשפה העשירה, היפה, מלאת החיים, העסיסית ועתירת ההומור, היא השפה הערבית הפלשתינאית – אז נדע שאכן באה תקופה חדשה. יש להדגיש כי שינוי זה אינו צריך לפגוע ביחסי האחווה האפשריים והברוכים ביניהם ובין ארצות ערב האחרות. יש מקום לשיתוף אמיתי גם בין שותפים שאינם שווים בכל. הנה כל ארצות סקנדינביה משתפות ביניהן יחסי קרבה מיוחדים, אך כל אחת מהן יש לה שפה משלה – וזאת אף על פי שכל סקנדינבי יכול להבין ולשוחח בחופשיות עם כל סקנדינבי אחר גם כשהוא עושה זאת בשפתו המיוחדת שלו, בין שהיא דנית, נורווגית, שוודית או איסלנדית.

כשנזכה לראות זאת בעינינו  ניתן יהיה לדבר על "מזרח תיכון חדש" - ולא כחלום או כהזיה.

                                                          =   =   =   =   =   =   =   =