בניית אתרים בחינם

 
    דף הבית
    האגדה
    מקור ההשראה
    על האנשים
    איפה ומתי
    חסויות
    תודות
    הנגנים מברמן
    מתוך המחזמר
    עוד מתוך המחזמר
    ועוד מתוך המחזמר
    הקדימון
    על הדמויות
    על העיר ברמן
    להקת אוחזי הנוצות
    רדיו ברמן מציג:
    אנחנו לא לבד
    מעריצים מציירים ברמן
    רינגטונים להורדה
    טפטים להורדה
    המוזיקאים מברמן - הקומיקס
    הביצים של המלך
    יומן ההפקה
    המצוד הגדול
    משחק התפקידים מברמן
    ?No Hebrew
    צור קשר
    הפורום שלנו
 
נגני העיר בְּרֶמֶן
פורסמה לראשונה באוסף המעשיות של האחים גרים, 1812.

 

לאיש אחד היה חמור שנשא את שקי הקמח לטחנה ללא לאות במשך שנים רבות. אך כוחו תש ולא יכל היה עוד לעבוד, ואדונו חשב להמיתו. אך החמור, שהרגיש כי רוח רעה מנשבת, ברח ושם פעמיו לברמן. שם, חשב, יכול וודאי להיות לאחד מנגני העיר.

 

אחרי שהלך זמן מה, פגש בכלב ציד שוכב בשולי הדרך, מייבב ומיילל. "על מה תייבב, ידידי?" שאל החמור.

"אהה", אמר הכלב, "כיוון שזקן אנוכי וחלוש, ולא מסוגל יותר לצאת לציד, רצה אדוני לירות בי, ולכן הסתלקתי. אך כעת מאין ארוויח את מחייתי?"

"יודע אתה," אמר החמור, "הולך אני לברמן, שם אהיה לאחד מנגני העיר. בוא איתי והיה גם אתה לנגן. אני אנגן בחליל ואתה תכה בתוף."

 

מצא חן הדבר בעיני כלב הציד והם המשיכו לברמן יחדיו. לא עבר זמן רב עד שפגשו חתול, עם פרצוף כמו שלושה ימים גשומים. "מדוע העצבות, משופם זקן?" שאל החמור.

"מי יוכל לשמוח כשצווארו נתון בסכנה?" ענה החתול. "זקנתי ושיניי קהו, ואעדיף לשבת ליד האח ולבהות מאשר לצוד עכברים. בשל כך רצתה גבירתי להטביעני, אך הצלחתי לברוח. ולאן אלך כעת?"

"בוא עימנו לברמן. יודע אתה הרי דבר או שניים במוזיקת לילה. תוכל להיות שם לאחד מנגני העיר."

 

חשב החתול כי רעיון טוב הוא והצטרף אליהם. השלושה המשיכו הלאה, ובדרכם עברו על פני חצר. על שער החצר ישב תרנגול שקרא בכל כוחו. "קריאותיך קורעות את הלב", אמר החמור. "מדוע תקרא ותקרע?"

 

"בעלת הבית הורתה לטבחית למלוק את ראשי. מחר יום ראשון ואורחים יגיעו, ולטבחית נאמר להגיש לארוחה מרק עוף. לכן אני קורא, כל עוד אני יכול. "

"אדום כרבולת!" אמר החמור, "עדיף לך לברוח עימנו. הולכים אנו לברמן, והרי בכל מקום תמצא דבר טוב ממוות. יש לך קול ערב, וכאשר ננגן יחדיו ניצור מוזיקה נפלאה."

הסכים התרנגול בשמחה לרעיון והרביעייה יצאה לדרך.

 

הם לא יכלו להגיע לברמן ביום אחד, ובאותו ערב הגיעו ליער בו רצו ללון. החמור והכלב רבצו מתחת לעץ גדול, החתול טיפס לאחד הענפים ואילו התרנגול התעופף עד לצמרת, שם היה הכי בטוח בשבילו. לפני שנרדם, התבונן סביבו, וראה אור מהבהב. לכן אמר לחבריו כי בוודאי יש שם בית, שהרי יש שם אור. אמר החמור, "הבה נקום ונגש שם, כיוון שהמגורים כאן גרועים".

הכלב חשב כי כמו כן, כמה עצמות עם מעט בשר עליהן ייטיבו עמו. לכן קמו והלכו למקום בו היה האור, ועד מהרה ההבהוב זהר יותר וגדל יותר, עד שהגיעו לבקתת שודדים מוארת היטב. החמור, שהיה הגבוה מכולם, ניגש לחלון והביט פנימה.

 

"מה רואה אתה, אפור?" שאל התרנגול.

"מה רואה אני?" ענה החמור, "רואה אני שולחן ערוך עמוס בדברים טובים לאכילה ושתייה, וסביבו יושבים וסובאים שודדים".

"בדיוק הדבר המתאים לנו", ענה התרנגול.


 

חככו החיות בדעתן כיצד יצליחו לגרש את השודדים, ולבסוף מצאו פתרון. החמור הניח טלפיו הקדמיים על אדן החלון, הכלב קפץ על גבו של החמור, החתול טיפס ועלה על הכלב, והתרנגול התעופף לגבו של החתול. לאחר מכן, בסימן מוסכם, התחילו לנגן יחדיו: החמור נער, הכלב נבח, החתול יילל והתרנגול קרא. ואז התפרצו דרך החלון לתוך החדר, כשהם מרעידים את השמשות. לשמע הצרחות והרעש הנורא השודדים קפצו בבהלה, בחושבם כי רוח רפאים נכנסה, וברחו במורא גדול החוצה אל היער.

ארבעת החברים ישבו אל השולחן וסעדו לבם, כל אחד במנות שהיו טובות בעיניו. כאשר גמרו, כיבו את האור וחיפשו לעצמם מקום לישון בו, כל אחד לפי טבעו ונוחיותו. החמור רבץ על האדמה בחצר, הכלב מאחורי הדלת, החתול על התנור ליד הרמץ החם, והתרנגול על קורת גג. כיוון שהיו עייפים מההליכה, נרדמו מהר.

 

כשעברה שעת חצות, והשודדים צפו ממרחק וראו כי האור כבוי וכי הכל שקט, אמר מפקד השודדים: "לא היינו צריכים להרשות לעצמנו להבהל בקלות כזו." והוא שלח את אחד השודדים לבדוק האם יש מישהו בבקתה. השודד מצא את הכל שקט. הוא נכנס למטבח להדליק אור, שם ראה את עיניו של החתול וטעה בחושבו אותן לגחלים לוחשות. הוא קירב גפרור אל פניו של החתול, כדי להדליק אש. אבל החתול, שלא הבין את הבדיחה, זינק על פרצופו של השודד כשהוא שורט ונושף. השודד נבהל מאוד, ורץ אל הדלת האחורית, אך הכלב ששכב שם זינק ונשכו ברגלו. השודד המשיך לרוץ לאורך החצר, שם החמור בעט בו בעיטה מדוייקת ברגליו האחוריות. והתרנגול, שהרעש העירו משנתו, קרא מהגג: "קוקוריקו!"

 

השודד נמלט כל עוד רוחו בו אל מפקד השודדים, ואמר: "ישנה מכשפה איומה יושבת בבקתה, שנשפה עליי ושרטה את פרצופי בציפורניה הארוכות, וליד הדלת ישנו אדם עם סכין שדקר אותי ברגלי, בחצר ישנה מפלצת שחורה, שהכתה בי עם אלה מעץ, ועל הגג ישב שופט שקרא: 'הביאו אלי את הפושע!' אז ברחתי מהר ככל שיכלתי".

 

ומאז לא העזו עוד השודדים להכנס לבקתה, אך היא התאימה כל כך לארבעת הנגנים שלא אבו עוד לצאת ממנה.