המוזיקאים מברמן, האגדה

חככו החיות בדעתן כיצד יצליחו לגרש את השודדים, ולבסוף מצאו פתרון. החמור הניח טלפיו הקדמיים על אדן החלון, הכלב קפץ על גבו של החמור, החתול טיפס ועלה על הכלב, והתרנגול התעופף לגבו של החתול. לאחר מכן, בסימן מוסכם, התחילו לנגן יחדיו: החמור נער, הכלב נבח, החתול יילל והתרנגול קרא. ואז התפרצו דרך החלון לתוך החדר, כשהם מרעידים את השמשות. לשמע הצרחות והרעש הנורא השודדים קפצו בבהלה, בחושבם כי רוח רפאים נכנסה, וברחו במורא גדול החוצה אל היער.

ארבעת החברים ישבו אל השולחן וסעדו לבם, כל אחד במנות שהיו טובות בעיניו. כאשר גמרו, כיבו את האור וחיפשו לעצמם מקום לישון בו, כל אחד לפי טבעו ונוחיותו. החמור רבץ על האדמה בחצר, הכלב מאחורי הדלת, החתול על התנור ליד הרמץ החם, והתרנגול על קורת גג. כיוון שהיו עייפים מההליכה, נרדמו מהר.

כשעברה שעת חצות, והשודדים צפו ממרחק וראו כי האור כבוי וכי הכל שקט, אמר מפקד השודדים: "לא היינו צריכים להרשות לעצמנו להבהל בקלות כזו." והוא שלח את אחד השודדים לבדוק האם יש מישהו בבקתה. השודד מצא את הכל שקט. הוא נכנס למטבח להדליק אור, שם ראה את עיניו של החתול וטעה בחושבו אותן לגחלים לוחשות. הוא קירב גפרור אל פניו של החתול, כדי להדליק אש. אבל החתול, שלא הבין את הבדיחה, זינק על פרצופו של השודד כשהוא שורט ונושף. השודד נבהל מאוד, ורץ אל הדלת האחורית, אך הכלב ששכב שם זינק ונשכו ברגלו. השודד המשיך לרוץ לאורך החצר, שם החמור בעט בו בעיטה מדוייקת ברגליו האחוריות. והתרנגול, שהרעש העירו משנתו, קרא מהגג: "קוקוריקו!"

השודד נמלט כל עוד רוחו בו אל מפקד השודדים, ואמר: "ישנה מכשפה איומה יושבת בבקתה, שנשפה עליי ושרטה את פרצופי בציפורניה הארוכות, וליד הדלת ישנו אדם עם סכין שדקר אותי ברגלי, בחצר ישנה מפלצת שחורה, שהכתה בי עם אלה מעץ, ועל הגג ישב שופט שקרא: 'הביאו אלי את הפושע!' אז ברחתי מהר ככל שיכלתי".

ומאז לא העזו עוד השודדים להכנס לבקתה, אך היא התאימה כל כך לארבעת הנגנים שלא אבו עוד לצאת ממנה.