|
האמת והשלום
הספרות התורנית והספרות החפשית
ירחון הפלס תרס"ב
הכותב: הרב אליהו מאיר פייבלזון
"משרבו בעלי הנאה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נח בעולם"
רגילים הסופרים החדשים לצחק בנו : ראו במה הם עסוקים "בביצה שלא נולדה ביו"ט"! נושאים ונותנים : " בשור שנגח את הפרה" ! וכדומה לזה להראות , כי העסק בתורה , איננו עוסק בישובו של עולם . השקפת המאמינים מי"ג העיקרים באמת ובתמים , על העסק בתורה מובנת מעצמה וכבר נתבארה במאמר זה , כי בהם , בדברי התורה , חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה. ואולם עתה אעריך דברי לפי דעתכם אתם, והנני שואל שאלת תם:איזה הם ענפי הספרות החדשה , המועילים בדרך ישר , שלחברת האדם ולישובו של עולם ?
כמה הם הספרים בשמירות הבריאות ? וכמה הם בחכמת החשבון? ובידיעות המלאכה וחרשת המעשה כמה הם ? הלוא רוב ספרי הספרות החדשה הם רק לעג לענג ולפנק את הקוראים לבלות זמנם בנעימים ! הוי ! כמה אורחא רחיקתא משירים וספורים לתועלת בעולם המעשה ?! ובמה עוסקת הספרות העתית , אשר תתן פריה בכל יום ויום , הכי מלאה היא ידיעות המועילות ישר לישובו של עולם ? הלא רוב הדברים של מה בכך הם , לבלות הימים והלילות בלהג הרבה ובלצנותא ! וכל אלה ההבלים עומדים ברומו של עולם בעינכם ! ובמה עוסקים הסופרים החדשים , הכי בענינים המאשרים את האדם?
בשנת תרמ"ה או תרמ"ו , נפלה מחלוקת גדולה בספרות החדשה ויהי רעש בארץ!
הקורא התמים יחשוב בודאי , כי נולד איזה סכסוך ע"ד הציר הצפוני , ע"ד שכלול המצאת מגדל הפורח באויר, ע"ד באצילי "קאך", ע"ד האספקלריא של "רענטנען" או אולי עסוקים ונבוכים היו בהתרת איזה אישה עגונה!אבל האמינה לי קורא נכבד , כי לא אחת מאלה!סופרינו החדשים אינם עוסקים בקטנות כאלה, חלילה להם !-
וזה דבר המחלקה: יש אומרים , כי משורר פלוני – שומו שמים ! –הוא לאומי! ויש אומרים , לא כן הדבר , המשורר איננו לאומי!!-
אה"ק נזדעזעה ד' מאות פרסה על ד"מ פרסה , פן באמת אין המשורר לאומי וחלילה תשאר שממה ! פר התפררה "אירופא" וארץ החדשה ולכל התבל כולה, פן אמנם הנהו לאומי ובת שירתו תוציא את כל היהודים מחו"ל , ודא עקא! ע"כ עסקו בכבד ראש ביגיעת בשר ורוח , וכתבו על זה מאמרים שונים (כמדומני, אחד מהמאמרים נקרא בשם מבוהל : "בוצר על סלסלות" התבינו עד כמה נגעה המחלוקת , עד שלא מצאו די בשמות פשוטים?) וגם ילדה מחלקה זו, למז"ט , מחברת מיוחדה בשם :"שבט לנו כסילים"... והמשורר בכבודו ובעצמו מה עשה , בראותו שערוריה נוראה בישראל בגללו ? האבק של המחלקה אמנם הגיעה עד כסא כבודו; ואם לא יטעני זכרוני , יצא בדברים אחדים והודיע – שמעו נא! – כי דעתו הברורה , ע"ד הלאומית, ערך בכתובים ומסרם בפיקדון ביד שני חכמי חו"ל, ופקד עליהם לבל יפתחוה בטרם כלות שלושים מיום פטירתו!...
דבריו אלה עשו בי רושם גדול . לא אכחד , כאשר הייתי נזכר מזה, היה עולה רעיון נורא בלבבי: מתי יתמו ימי אבל- השלושים של המשורר , ויצאו אורות מאפל ויתגלו רזי דרזין ! ויד רגע רצוני הטעני : אין זאת כי וידוי הגדול בחמדה גנוזה הזאת , ואין לו עז להתוודות בחייו ; ויש רגע ... ויש.... ועדין אינני יודע בברור , מה היה בלשכת החשאין , כי כתביו שנדפסו אחר מותו לא ראיתי , ורק לפי הבקרת שראיתי עליהם הנני משער מה היה האור הגנוז...
מרן דבשמיא ! לפניך נגלו סתרי כל חי ואתה יודע מחשבת המשורר בהמצאה זו, אבל אנחנו לא נדע- הלא בהבל פיו יכול היה להשבית מלחמת שערים , בחרופים וגדופים , אלו היה אומר "כך וכך דעתי!" ומדוע איפה לא עשה כן? איש המקונן ובוכה תמרורים ומצר בצרת עמו- אטו מלתא זוטרא היה בעיניו השלום בפולמוס של סופרים , ושלום על ישראל?ומה ענין פתיחת והתגלות הטמיר ונעלם,אחרי שלושים יום? אם המטמון ההוא הנהו סגולה לתקון נשמה, היה צריך לצוות לפתח תיכף אחרי מותו . הלוא בדרך כזה נתן יד לחושדים , כי ירא היה המשורר , פן יגרע מכבודו בחייו אצל אלה , שדבריו לא ימצאו חן בעינהם , ופן לא יבכו כל בית ישראל את העדרו , ע"כ לא הודיע בחייו ולא הרשה לגלות , בטרם יעברו ימי הבכי, והכל על מקומו יבא בשלום!
אם כה או כה , אחת היא לנו, אבל עד כמה נוגעים המאמרים והפלפולים הרבים בזה , לישוב העולם ?! אולם הספרות התורנית רובה נוגעת לישוב העולם , כי הלא היא אורח חיים לרבוא רבבות אנשים . כל החקירות והספיקות, והפלפולים וההוויות, ומו"מ ב"ביצה שנולדה ביו"ט" ו"בשור שנגח את הפרה" וכדומה , רובה של הספרות הקדושה , למה יגרעו בעינכם בספרי ברורי הלכות מדינה, היוצאים מסוד ה"סינאט" , הלוא אלו ואלו דברים הנוגעים להלכה למעשה?! וגם החלק התורני שכבר אינו נוגע למעשה , לפי שעה , היעלה בד בבד עם הספרות החדשה ?! ואמנם בשביל אלה הקוראים הבלתי יודעים מאי דקאמרי רבנן ורק ע"פ בת קול הספרות החדשה חושבים הם כי הספרות הרבנית עוסקת רק בקרני פרות של פרעה, וכדומה דברי חלומות או בדאי חלילה – הנני מוצא לנחוץ , להציג במקום הזה דוגמאות אחדות כפי האפשרות מספרותנו הקדושה , למען ישיגו ציור כל שהוא מהחקירה והדרישה , בענינים הבלתי נוגעים למעשה ; ולעומתן דוגמאות אחדות קטנות מההוויות ומו"מ שבספרות החדשה.
* * *
כתוב בתורה: "צו את בני ישראל ... להעלות נר תמיד" (ויקרא פכ"ד ב') דעת ה"רמב"ם" כי הדלקת הנרות בבית המקדש , מצותה גם בבקר (תמידין ומוספין פ"ג הי"ב) ו"הרשב"א" וסיעתו חולקים , וס"ל דמצוותה רק מערב עד בקר . ולבעל הדברים האלה נראה כי הכתוב :"ומקטרים לד' עלות בבקר ובערב בערב וקטרת סמים ומערכת לחם על השלחן הטהור ומנורת הזהב ונרתיה לבער בערב בערב" (דה"ב פי"ד י"א) הכתוב הזה מוכיח כדעת הרשב"א.
ולהבדיל כתוב בספרות החדשה :"עיני חנה יפות הן"*)(כל שיל"ג שיר "חנה") ובא מבקר ומתאונן כי עדין "אין אנחנו יודעים מה צבען של עיני חנה? השחורות הן או מראה תכלת או גוון אחר להן, הגדולות או קטנות, ומה גבותיהן " "כי כל איש ואיש מתפעל מעיניים אחרות " (ב"השלח כמדומה) ובאה התנצלות :"כמדומה לי אין השבר גדול כים... אם גם לא נדע כל אלה ודיינו ציורי המשורר להרגיש כי עיני חנה יפות הנה" (ה"גת" צד 39)
כתוב בתורה "והזר הקרב יומת"(במדבר פי"ח ז') וכ' "המשנה למלך דווקא בדרך עבודה זו חייב מיתה, אבל אם נכנס זר להיכל ביאה ריקנית איננו במיתה, ואולי גם איסור ליכא מה"ת (ה' ביאת המקדש, פ"ט הט"ו) ולהכותב נראה , כי מדברי נחמיה שהשיב לשמעיה , שיעצהו להסגר בהיכל , מפחד הקמים עליו , והשיב: ו"מי כמני אשר יבא אל ההיכל וחי" (נחמיה פ"ו י"א)משמע שיש איסור מה"ת וגם מיתה ביד"ש.
וכתוב בספרות: "רחוק על ראשו הרים המצנפת" (שיר מחזיונות בת עמי", כמדומה ב"השלח) ובא מבקר וכתב, כי "זשארגאניזם" נודף ממליצה זאת (בהצפירה). ובא המבוקר במאמר "על אגרות בקרת לענות" , על הערה הנ"ל ועוד הערות כאלה , וכתב כי לא כן הדבר, וע"פ רוח העם הוא (המליץ 66-71) ובא המבקר ב"תשובה מאהבה" ויאמר:"מה ענין רוח העם למליצה זרה שאינה עברית כלל" (המליץ 105) ובא המבוקר במאמר :"גם זו לטובה" ומחליט ע"ז ועוד הערות :כי "כן דבר השירה העברית וזה רוחה"!(המליץ 109)
כתוב בתורה : "אחרי רבים להטות" (שמות פכ"ג ב') ומזה יצא כי דבר המתערב , מתבטל ברובא, ואמרה המשנה: אם העביר תחת השבט צאנו לעשר , וקפץ אחד מן המנוין , שא"א לו לעבור פעם תחת השבט , לתוך הדיר שבו הרבה צאן שלא עברו עדיין תחת השבט , "הרי אלו פטורין" (בכורות דנ"ח) ותמהו בתוספות: דיתבטל זה שקפץ ברובא , ויתחייבו כולם במעשר (בבא מצעא ד"ו : ד"ה קפץ) ונראה להכותב : כי דבר הצריך מספר ומניין לא שייך לומר בו ביטול , כיוון דגם המתבטל נספר ונמנה , וא"כ מורגשת מציאות המתבטל , ועשירי א"א להיות קדוש, בלעדי מספר עשרה וא"כ ממ"ג: אם זה שקפץ מתבטל הלוא הם בס"ה רק תשעה ; ואם נחשבים בס"ה לעשרה, הרי ע"כ גם הוא בחשבון ! (ויל"ע בנדרים דנ"ט "וכי היתר שבהן להיכן הלך" ובר"ן שם , ובתד"ה נבילה , בבכורות דף ג').
וכתוב בספרות :כי נמצאה מגילה בבית עקד אחד , כי היתה עלילת דם ב"ברשילו" ביום חמישי של פסח ויום התשיעי של פסקאה שלהם , ונתפסו היהודים בב' שעות ליל ג' י"ב אפריל וי"ב לספירה ... ונדונו שני חוקרים בספק בחשבוון מספר השעות, כדרך היהודים או האיטלקים ; ולפי הנ"ל , ר"ח ניסן ביום ה' 17 מארץ , ורק בחמש שנים חל כך, מן 1200 עד 1582, וא"א לברר איזו שנה מהן יותר נאותה אל המאורע ההוא (האסם, צד 24)
כתוב בתורה: "וישבתם בה" , וכ' הרמב"ן שישיבת א"י מצוה מן התורה מקרא זה (ב"ספר המצוות") וכ' המהרי"ט בחדושיו (קידושין כ"ו) מכאן תשובה להרמב"ן , דהכא דרשינן האי קרא ללמד קנין חזקה! ולבעל הטורים האלה נראה שאין זו תשובה , דהכתוב המלמד קנין חזקה הוא:"וירשתם אתה וישבתם בה" (דברים פי"א ל"א) וראית הרמב"ן דישיבת א"י מצוה היא מהכתוב :"והורשתם את הארץ וישבתם בה... והתנחלתם".... (במדבר פל"ג , נ"ג נ"ד) כמבואר בדבריו מפורש.
וכתוב בספרות , בתור פלא גדול ונורא, כי "המשורר" , שתאר את "חנה" בשני שירים , באחד תארה בימי נעוריה , ובשני אחרי שלשים שנה מראיון הראשון . ופלא הדבר: המשורר אחד וחנה אחת, מדוע השיר השני יצא כלול בהדרו והראשון לא כן? ובאה השערה , כי "השיר הראשון לא כתבו המשורר תיכף , אחרי המראה והחזיון, כי אז היה רשומה ניכר וחי, אבל כתבו המשורר אחרי בלותה , וע"כ כבר המראה כהה ומטושטש", ואתי שפיר!(ה"גת" צד 40)
הנה הצגתי תוצאות אחדות, ממו"מ ארוכים משתי הספרויות , להבדיל בין קודש לחול, אשר תספקנה להציג לפני הקורא ציור כל שהוא , זה לעומת זה, והנני פונה עתה ישר, אל הישרים בלבותם, יהיה מאיזה מפלגה שתהיה :ה"מרגישים" אומרים:"רפאות תעלה אחת ... והשכלה שמה... שיש ביכלתה ... למלא הנפש חזון להיטיב את הרגש המוסרי לאהוב את הטוב מצד שהוא טוב לעשות צדקה מצד החיוב המוסרי , גם בשעה שאין הנותן יודע למי הוא נותן" ("שלומים לר"צ, המליץ 64) והנני שואל : איזו חקירות ודרישות ומו"מ מאלה הדוגמאות שהצגתי בזה מסוגלות יותר למלא הנפש חזון להיטיב את הרגש המוסרי". החקירות של ספרות-התורה או של ספרות ההשכלה?!
ב"לונדון" הבירה , בשנת התרמ"ז, ערכו גדולי העיר "מערכת קדמוניות היהודים" ב"אנגליא", כמו : הכיור הנמצא בחרבות רחוב "ליעדענהאלל" בלונדון, טבעות הקידושין של קהל , תבות בשמים , מנורות לחנוכה , יד לס"ת , תמונות מבתי היהודים "בלינקאלען" , מביהכ"נ בס"ט "עדמונד" מעיי חרבות מ"נארוויטש"ובית- מחסה למומרים ועוד ועוד ("האסיף" התרמ"ח, 54-146)
טוב הדבר! הדברים המוצגים בשכיות החמדה ב"לונדון" אינם מביאים אמנם לידי פריצות והפקרות, כ"א לידי זכרונות קדומים ויש - גם לרגשי קדש ; אבל במה נופלות בעיניכם אתם , החקירות : אם בבית הבחירה שעל הר המוריה בציון המצוינת , אשר ביפה נוף משוש כל הארץ , ארץ קדשינו ; אם בתל תלפיות , מרכז עמינו , קדש הקדשים , היו נרות דולקות בבקר ובערב או בערב בלבד? – אם בהיכל הקדש , היה מותר לזר להכנס או אסור ? כשיש לאל יד עבר היון לגור באה"ק , אם מצווה הוא מפי הגבורה או לא? – החקירות האלה,הכי אינן מעוררות זכרונות קדומים? האינן מעוררות רגשי קדש?! האינן מסוגלות "למלא הנפש חזון , להיטיב את רגש המוסר"?! ומה דמות עוד נערוך להחקירות האלה לעומת החקירות שהצגתי למעלה מספרות החדשה? הן חקירותיה של הספרות התורניות מעסיקות את החוקר עם קונו לכוון דעת – עליון ! אם הדלקת הנרות גם בבקר, אם זר אסור בביאה ריקנית בהיכל, אם מצוה לשבת באה"ק , אם בדבר הספור ומינוי שייך ביטול – הרי לפנינו אלקית, גלוי שכינה, זכר למקדש, אהבת ציון וחבת אה"ק! חקירות כאלה , האינן מעוררים התשוקה וכלות הנפש למרום ונשגב לחזות בנעם ד' ולהנות מזיו האצילות? האינם מעוררים רגשי- אהבה נפלאה, לעמו ותורתו? האין ממלאים את הנפש חזון – למועד העתיד לבוא ומועילים להיטיב רגש המוסרי?! –
ולעומת זה החקירות מספרות החדשה שהצגתי , יש רגשי המעוררות רגשות מה בכך , גיהוקים ופיהוקים , בטלה ושעמום , ויש שמאבדות את רגשי זכרונות קדומים בידיים . למשל: הספורים ע"ד עלילות הדם וצרות ישראל יש אמנם בכחם לעורר רגשי קדש , אבל למה נכחד ? הדיוקים הצדדיים והחקירות החצוניות משכחות את רגשי – התוגה וההשתתפות בצער, ומבטלות את רגשי הקדש שהיו יכולים להתעורר בבן – דעת הקורא אותם, באשר העיונים הדקים והפלפולים במספר השעות שנתפסו היהודים אם הוא לפי חשבון היהודים או האיטלקים , לכוון העיתים: יום ב' חמישי של פסח , יום ט' של "פסקאה" שלהם, צמצום הזמנים ליל ג' י"ב אפריל , י"ב לספירה , והחקירה באיזו שנה משנת 1200 עד 1582 – כל אלה מעסיקם את הקורא ומוציאים אותו מן הנאד של דמעות וים של צרות, עד ששוכח את אחיו שנתפשו חנם, שוכח את להט החרב שנתהפכה עליהם , שוכח את החרדה של נשף- חשך , שוכח מצב ישראל בעמים בימי הבינים , שוכח את הדם , האש ותמרת העשן ואת הנסיונות הגדולים והנוראים, שעמדו בם אבותינו הקדושים, במסרת נפש! במלה אחת: שוכח את השמע ישראל !! ותחת כל זה החקירות האלה מעמידות את הקורא ביום תשיעי של "פסקאה" שלהן ובעולם החשבון והמספרים היבשים , לכוון מתי חל ר"ח ניסן ביום ה' 17 מארץ? ונפשינו יבשה ואין כל!
ויש , החקירות מעוררות רגשי – חמדת בשרים , רגשי תאות שפלות, אחרי כי מפורש קורא "כל איש ואיש מתפעל מעינים אחרות" ובמקום שאין איש אחר בחברתו הרי הוא משתדל להיות איש ויתעמק בהפלוגתא היפה: אם עינים ממראה תכלת , או ממראה שחורות , או מגוון אחר יפות הן? ובדמיונו , והנה לפניו עלמה ועינים שחורות... עלמה ועיני תכלת ... ומתעמק וחוקר בעולם של הרהורים רעים ומחשבות רעות המעוררים בו במדה גסה את "רגש – התאוה" והחמדה ונמצא מאבד עולמו , עולם הצניעות והטהרה , בשעה אחת!...
אדוני, אוהבי אמת! הנני מקריב משפטי זה לפניכם , ואתם חרצו נא אם משפטי צדק או לא: ואני מה?!
לפרי רוח החרדים , הציגו לפנינו "המרגישים" את הספר "מטעמים" . אינני יודע, למה פסחו "המרגישים " על הספרים הענקיים בדורנו זה בחלק "הלכה"? כבר הזכרתי אחדים מהם בפרק ט' ובחלק "הבאורים בתנ"ך ובאגדה"? למה פסחו על ספרי הגה"ג ז"ל: רבנו מלבי"ם, רבנו נצי"ב ועוד? מלבד מה שהשמיטו הספרים , הן בהלכה והן באגדה, מהמחברים גדולי התורה החיים אתנו היום , שמפני הנימוס אמנם לא אזכירם בזה ,אבל המזכירים ספר , בעוד המחבר חי לגנאי , יפלא הלא "מדה טובה יתרה ממדת פורעניות" ולמה לא הזכירו ה"מרגישים" את הספרים הנכבדים לשבח. כלום משא פנים יש בדבר?
עוד דבר: את ס' "מטעמים" לא ראיתי, אבל הלא הציגו ה,מרגישים" לראווה דבריו ונימוקיו , על אדות הפתגם: "סקאציל-קומט" , ואם הספר מלא מטעמים כאלה, מה לספר כזה ולפרי רוח החרדים? הכי עוסק הוא בברור הלכה למעשה, או בברור הלכה למשה או במוסר ומדות? הלוא לפי הדוגמא מזאת , מתיחש הספר על הספרות החדשה ה"ממלאת את הנפש חזון" ו"מיטיבה את רגש המוסרי" כחקירות : מנעלים תק"ג ? ספר המדות להרגה"ו , נדפס בתקמ"ד או לא? עיני חנה שחורות או כחולות, או אולי גוון אחר? כאסיפת משלי העמים , משלי – עם , פתגמי סופרים, כאסיפת מאספים ידועים , לזכות ישראל ולקבץ נדחים:שנינות, הגדות. מנגינות עם "שירי זשארגאן" למען ראות במכזה את רוח הדור והעבר עליו, ולמה איפא נגרעה חקירת "סקאציל- קומט" מכל החקירות האמורות , המעסיקות את גדולי הספרות ואבירי המדע? האמנם אין רוח ואין פנימיות ואין תוך ב"סקאציל-קומט"? אום גם נאמר שהמחבר לא קלע אל השערה ולא חדר לרוח "סקאציל-קומט" – הכי בשביל כך יגרע מכבודו? וכל העוסקים בחקירות הנ"ל, הכי אין רוב פלפוליהם והשערותיהם דמיונות ומגדלים פורחים באויר- ובכ"ז הירד כבוד "אנדרה" אם גם לא מצא את הציר הצפוני" הלוא המבט טוב! ואדרבא אם הספר "מטעמים" כלו מלא חקירות כ"סקאציל-קומט" , עליו לזכות בדין ובמשפט לעטרת חכמים , ויקרא שמו :"ד"ר פלסוף" ! ובעל כרחך , אין זאת כ"א חצוניות הספר השחירו את פניו , כי מסתמא קרא המחבר לפתיחת ספרו "הקדמה" , ולא "מבוא" או "פתח דבר" , או "דברים אחדים" ובטח עוד נדפסו ציוני הדפים , באותיות אשוריות או מספרים הרגילים ולא מספרי רומי, והתחיל את הספר או ההקדמה : "ישתבח הבורא ויתפאר היוצר"!
הוי מחבר אומלל! "ישתבח הבורא ויתפאר היוצר" ! , פתגמך זה , איבד עולמך עולם הפלסופים , עולם שכולו טוב, בשעה אחת!
כשם שא"א לנו להרבות בדוגמאות מספרות התורנית , אחרי שיש למלא ספרים גדולים מדוגמאות לבדנה, כן א"א לנו להביא עוד דוגמאות מספרות החדשה , כי אין לי חפץ בזה--- כי גם מה שהבאתי , הבאתי בע"כ, בגלל בירור האמת המרה , ודי! –
אבל בכלל אומר: מה היא מטרת כל הספורים הבדויים והשירים ממין הידוע? ואמנם יודע אני , כי בעיניכם הם ו"התיאטראות" כספרי מוסר חיים , מציגים אתם :רוע השקר , נוחם האכזריות וכדומה, אבל הלוא הגרעין של מוסר מתבטל באלף אלפין דברים בטלים חלומות ודמיונות ! אצלנו ספרי המוסר : התנ"ך אגדות התלמודים, חובת הלבבות , שערי קליפות , המוסר חי וקים, הלב מתעורר, הנפש מתרגשת ומתמלאת : חזיון ,אצילות ושאיפה למרום ונשגב והרגשים נעלים ונישאים . אבל טפה של מוסר בים של מים , טיפה זו מה תהא עליה?
מספרים: כי מטיף אחד באשכנז, עמד על הבימה בר"ה לפני תקיעות, להטיף מוסר לעם, בהשתפכות הנפש ובהתלהבות קרא בקול בוכים גדול: "הוי על התרמית! לפנים היו משחקים בקלפים, בששה וששים ועתה , אהה, נתרבה השקר! משחקים בשחוק פלוני ויש בו מרמה וערמומיות , הלוא נוח לכם לשוב למשחק ששה וששים, שאין בו תרמית- ועתה תקעו!...
ולא די לנו כל הצער הזה אלו היו המים שבם הקורטב של מוסר, טהורים, כי אז אמרנו: רופאים – האמעאפטים" אתם, ואינו דומה בעיניכם "ישראל סבא" שהיה יכול לקבל באהבה תרופות מרות בלי מים וממתקים , ל"ישראל צעיר" שלו נצרך לחלק אגוזים ושקדים , למען יקח התרופה שהמתקה בממתקים ונתערבה במים רבים, אבל אתם מגישים את הקורטוב של מוסר בכף אחת מלאה קטרת-תעבה ! אתם מערבים את התרופות במים רעים ורבים ! וקודם שיבא למיץ המוסר של "שלומת רשעים" ו"תקות חנף" , עובר הקורא דרך נהרי נחלי עדני-הגוף , ותשוקותיו הבהמיות! הנה לפניו במחזה : תלתלי שערות צהובות... עינים שחורות... יחודים ורקודים... דברי עגבים ונשיקות של תפלות.. הירח יקר הולך... תחת האלון.... הם כל בשר.... בת שמים! אל תפריעו המנוחה! שם, תחת האלון , יושב זמרי וכזבי ואין איש בינותם, זולתי בת-האלוקים, יושבים והוגים בספרי-מוסר-השכל , ודמעות נגרות ארצה מהתרגשות הנפש והתמלאה חזון- שם שפת קדש, שפת-השמים אשר לשפה כזאת אין נזקקות "נשים מטילות ארס", בנות "צאינה וראינה", בנות "קרבן מנחה"... (כלשון המשורר "בקוצו של יוד") וגם המשפט על טיב המוסר היוצא בדרך זה, עוד הפעם הנני מגיש לפניכם הקוראים , לאיזו מפלגה שתתיחשו, אם אך אנשי אמת אתם!
משרבו בעלי הנאה, הגבוה השפילו והשפלה הגביהו! את התורה מן השמים הורידו כבודה עד עפר ואת חמדת בשרים , הרימו עד מעל לרקיע . ב"תורה" עושים כאדם וכורעים ומשתחווים לפני כבוד הוד מלכותה!... תם מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם, כי אך אותה אתם קוראים בשם "כת השמים"? , אם המובן, שכח-האהבה הוא כח שמימי הנתן באדם, כח כל הכוחות , א"כ תמוה מה נשתנה ה"אהבה" , כי אך היא בת השמים? גם הנדיבות וגם הכילות , גם האהבה וגם השנאה, כולן בנות-אלקים הנה! ועכ"ז אין מן האדם, ומדוע ה"אהבה" כל מה שהיא עושה וכל מה שהיא מצפצפת ומהגת, כל השפלות וכל הפחיתות וכל השחתת האדם ביקר וצלמו- כל אלה אין משפילות כבוד ה"אהבה" בת השמים?! מה זאת?! (המשך יבוא).
אלי' מאיר פייווילזאהן החופ"ק קראקי.
אהבה וצניעות
(הכותרת מהעורך)
ירחון הפלס תרס"ב
הכותב: הרב אליהו מאיר פייבלזון
ועוד דבר: יסוד האהבה בין אדם לחברו היא ההשתוות בהרגשים, במזג, ותכונות הנפש ונטיותיה; וא"כ אפוא לא אבין מדוע רק האהבה שבין "דכר – לנוקבא" תחולל נפלאות כאלה שאין ביד אהבה של אדם לחברו לעשות בשום אופן? היאבד אדם עצמו לדעת אם חברו האהוב לו, ע"פ חוקי ההשתוות והתקרבות הנפשות היותר נפלאה, התרחק מאתו לארץ אחרת אות מת או נתפרדה החבילה ונעשה חברו אוהב לאחר? המאבד חבר חייו בגלל זה או חיי חברו? ומדוע ב"דכר ונוקבא" מעשים בכל יום בעולם הגדול שבגלל סבות כאלה ממית האוהב את עצמו ואותה , לפי הענין?! הנמצא כזאת באהבת אחים או באהבת בנים?!
עוד דבר: האהבה היא אך בגלל ההשתוות, והם כשני גופים בנפש אחת : ומאי איכפת ליה או לה , אם אינם מקורבים במקום?- הוא והיא למשל משתווים בנדיבות , ברוך בעדינות, בענווה והסתפקות , בחיי-תם , בהצנע לכת --- טוב הדבר מאד! אבל למה לא תנוח דעת האובה , עד שיגיע לפרק: בתולה נשאת לו? מדוע לא יגער ביצה"ר מן הנישואין לאמר לנפשו : הן אני והיא נפש אחת לנו ע"פ ההשתוות , ורק הגופים נפרדים , ומאי איכפת לי , אם היא מתגוררת בבית אחר או בעיר אחרת ? בלא בכ"ז את אצילות נפשה הנני מוקיר, ע"פ חוקי התקרבות-הנפש (זעעלענ-פערוואנדשאפט) ומה לי וליתר הענינים, הלא אהבתי היא אהבה שאינה תלויה בדבר?-
ולא אכחד , כי מכל הנפלאות, שאהבת נשים עושה , יש מקום לחשוד , כי לא הן השמים היא, ולא ע"פ חוקי התקרבות הנפשות, כ"א פשוט: פ ר י ה א ד מ ה היא האהבה המפלאת לעשות , וע"פ חוקים אחרים , לגמרי אחרים- ויש דברים בגו!...
סוף דבר : האהבה מקלקלת השורה, שורת האמת והאמונה ; והדבקים בה , בעיניהם יציבה בארעא_ וגיורא בשמי שמיא!-
מעשה שהיה בגלית הפלישתי, כי חרף מערכות- אלקים חיים , ויאמר דוד אל הפלשתי:"אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ד' צבאות אלקי מערכות ישראל אשר חרפת, היום הזה יסגרך ד' בידי... וידעו כל הארץ כי יש אלקים לישראל , וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ד' כי לד' המלחמה !... ויחזק דוד מן הפלשתי... וימתתהו!"(שמואל א' פי"ז)
דוד הגיד , גלוי לכל , כי הוא מוסר נפשו:"למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלקים אין עוד"!! האין זאת?!
ולא נתקררה דעתה של הספרות החדשה בזאת , עד שיצא העגל הזה:מחברת בי"ב פרקים, הממאנת במסרת נפש דוד על שום מה דכתיב, ומבארת מסרת נפש זאת בגלל – הוי למשובה ופריצות! הוי, לעזות ושפלות הנפש! –בגלל בת השמים! "כי גם בזה היתה אצבע אלקים לתת אהבה – בת-אל- בלב... למען עשות כל הגדולת הכתובות בספר השמים" (כל שירי יל"ג שיר:אהבת דוד ומיכל") הוי ! פה מפיק מרגליות ומשחיר פניהן כשולי קדרה!!!
אם היה מסופר , כי דוד מסר נפשו, בל ישום טעם וסבה מובנת , גם אז לא היתה רשות נתונה למשורר חפשי, להפשיט אדרת הקדושה מהמלך החסיד ומקודש , לא רק בישראל עמו, כ"א גם בעיני כל יושבי תבל ושוכני ארץ , ומהצדיקת מיכל בת שאול בחיר ד', להלבישם בגדים צואים ולשום בפיהם דבר אהבים ועגבים, ולהציגם לפנינו כבעלי נפשות שפלות המתמכרים אחר חמדת בשרים ! ובאמת, היחשוב לו המשורר, כי נפש נעים זמרות ישראל היא חלילה כנפשות המשוררים החפשים בדור הזה, כי יחליט בהחלטה גמורה, שהאיש "אשר היה לבו רגש ורך כדונג אל כל יופי... לא היה גם הוא יצוק כאבן לבלי שמוע בקול האהבה בת-אל הדוברת לאדם ממעמקי לבבו"?...(שם צד 9)
המשוררים בדורנו שנפשם גחים תלהט ולבם רגש ורך כדנג אל כל יופי של איזו "חנה" איזו "בת-שוע" ואפילו איזו "קאטיה" ואיזו "מארינא" ... הם, הם אמנם לא נתן להאמר כלל שלא ילכדו בכבלי אהבה, לא בת-אל, כ"א דווקא בת ארץ , הדוברת ממעמקי לבבם; אולם משורר מנעים זמירות קדש שנפשו גחלים תלהט ולבו רגש ורך כדנג אל כל יופי , אשר על השמים כבודו, וממקור לבבו הטהור כל עצמותיו תאמרנה :"כי אראה שמיך... מה אנוש כי תזכרנו... ד' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ"!!! משורר הקורא :"ברכי נפשי את ד' ... הוד והדר לבשת... אנכי אשמח בד' יתמו חטאים מן הארץ "... משורר המתחטא לפני קונו :"אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד"! ... "אנא אלך מרוחך"...?! "חקרני...ודע לבבי, בחנני ודע שרעפי"! משורר אלוה , אשר מרוב שאיפתו למרום ונשגב תשוקתו לאצילות וקדושה, הוא בא לידי התפשטות הגשמיות וממעמקי לבבו קורא:"אלקים!... צמאה לך נפשי כמה לך בשרי!!! משורר אלוה כזה , בשום אופן לא יוכל להיות נערך ונשפט ע"י משורר הדיוט בדורנו אשר מרוב שאיפתו לשפלות ותשוקתו לחמדת בשרים , בא לידי התפשטות הרוחניות וממעמקי לבבו קורא:"לא תוצאת ארץ היא-אהבה-כי בת שמים"; הוי! ... קרא, ודמעיו זרמו וימח אותם... האהבת"! (שם צד 66) ... וחוצפה יתרה היא מצד משורר הדיוט כזה , להתאמר לרדת לסוף דעתו של משיח אלקי יעקב ולתלות בו בוקי סריקי , הממלאים לבו הזונה!!!... וכל זה הוא גם אלו לא ידענו מה היה לדוד בצאתו למלחמה נגד הפלשתי הערל הזה.
על אחת כמה וכמה אדוננו דור, אשר בעת שם נפשו בכפו, שומעים אנחנו אותו קורא בקול ד' בכח, קול ד' בהדר, :"כי מי הפלישתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים ?! "וידעו כל הארץ כי יש אלקים בישראל"- האיננו רואים כבר עין בעין את המטרה הרוממה והנצחית שבגללה חרף נפשו למות?! האיננו שומעים כבר בזה את קול יעקב ההולך מסוף העולם ועד סופו, מאז ועד הנה, עת ימסור נפשו על קדושת השם. הקורא בקול חוצב להבות אש:"שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד"!!!
ומה עושים משוררי דורינו ? עוזבים מקור מים חיים וחוצבים להם בורות נשברים וממלאים אותם מים סרוחים! מה המקרא חסר למשוררים , כי הם באים לעקם עלינו את הפשטיות שבלב ועושים את המישר לעקוב ואת האור לחשך? והיה במשך בקרן היובל, בהגיע בת-השמים לפרקה ] וימלאו ימיה של המחברת "אהבת דוד ומיכל" לחמש ועשרים שנה , האח! ליהודים- כמוהו – היתה אורה ושמחה וששון ויקר: אספות ומשתאות... מאמרים ונאומים... תלגרמות ואדרסים... עט זהב... ראש משוררינו... ו"כל שירי יל"ג"!!! ובבא עלם עברי בין אנשים , בהיותו ל"בר מצוה" יגישו לו תעדה בישראל""במלאות שלש עשרה ... הנני נותן לך... את- "כל שירי יל"ג"-... בם צפון אור לישרים משכילים, בם צרורה תורה וחתומה גם תעודה, בם שפטים ושבטים לנו הכסילים...(ה"אסיף" תרמ"ח, בחלק השירים, צד 18) השמעתם מיטב הגיון כזה: "בר מצוה וכל שירי יל"ג" בר-מינן???
ואמנם , לולי יגורתי מפני האף והחמה אשר לנושאי כל המשורר , כי אז הייתי אומר בהחלט גמור :כל המוסר "כל שירי יל"ג" ל"בר מצוה" הרי הוא דומה ממש למקדש אשה בשטר הכתוב בו "הרי את מותרת לכל אדם"!!!
אם קוראים אנו חמס על כל הסופרים והשירים החדשים , המלאים דברי אהבים ועגבים , אשר בעיננו הם כרוצחי נפשות , המשחיתים תם ויושר בני ובנות ישראל , שותי המים הרעים המרים ומאררים את לשד החיים ואת כוחות הנפש וכל מדה נכונה. ואף אם יש אשר לפעמים נמצא בהם דבר טוב, כלאחר יד, הרי הוא דומה כקצף על פני המים הרעים , שכבר הספיקו לפעול על הקורא את פעולתם הרעה , להעלות מעלה את רוח הבהמה ולהוריד מטה את רוח האדם , כי בעיניו כל העולם כולו כבר עומד אך על אחת, על האהבה "בת – השמים" , ומה לבהמה ולדבר טוב? – אם קוראים אנו חמס על ספרים כאלה – מה על נקרא על ספרים ערוכים בסגנון הזה של "אהבת דוד ומיכל" ?...
אדרבה, הגידו אתם , נושאי כליו, מה חפץ המשורר ומה מטרתו? במחתרת הוא בא בכשיל וכילפות , וימסור נפשו להמית בחוקת היד את הרם והנישא , הקדושה והאצילות-ומה נתן לנו תחת כל אלה? לא כלום! משוררנו לא מסר נפש דוד גם בגלל הדעות שבעדן נלחם הוא עצמו, כמו:בגלל השכלה... לבער הרבנים מקרב הארץ... להתיר קלפים. מי רוק ומי רגלים – במח"כ- בפסח; זאת לא זאת, כ"א בגלל היתר "אמבטאות לעת הצורך"!...
בקש להתיר עריות בפרהסיא- בקש ומצא! ע"י "אצבע-אלקים" "בת השמים" ו"ספר השמים" , ומה לו עוד בשמים ובארץ?!
יודע אני את אשר לפני: חילו הרב של "ראש משוררנו" יבאו על בחרב פיפיות ורוממות "בת-אל" שבגרונם וישימוני מטרה לחצי זעמם בקראם אחרי מלא: "קנאי" ! נסוג אחור! מורד אור! ועוד שמות של חבה כהנה וכהנה, וישללו ממני המשפט לבקר שירים, וכש"כ שירי אהבה "בת השמים" – אבל אל נא באפכם , אדונים! מה שנוגע לי, עשו כטוב בעיניכם – אך אחת אשאלה מכם ואותה אבקש : הואילו נא בטובכם להאיר עיני ועיני כל ישראל , להודיע בדברים פשוטים וברורים , מה מטרת השיר "אהבת דוד ומיכל" , מה חפץ המשורר , כי השחית את רוח החיה שבמעשה הנפלא של מלחמת דוד בגלית הפלישתי, והמית את רגשי הקדושה ורוממות הנפש במיתת נשיקה , ויביא את הספור הנפלא ההוא במ"ט שערי טומאה? וכן היטיבו בחסדכם להגיד ולהודיע קושט דבר אמת : איזה נוסח בספור הזה מטיב רגש המוסר- נוסח התנ"ך או נוסח "אהבת דו"מ" , להבדיל בין קדושה לטומאה חמורה? הודיעו נא אתם משפטכם בטעמים ונמוקים ברורים ופשוטים, ואני מה כי עלי תלינו?
וכאשר השכותי מעלי תלונת נושאי כלי אליל-האהבה הלזה, הנני יכול להגיד בבטחה, הנה בשם "שיללער" אומרים : "הפלסופים משחיתים את השפה , והמשוררים – את ההגיון". ואני אומר: הפלוסופים משחיתים את דעת האדם , והמספרים- את נפשו!!!
ולצחוק זה מה זו עשה? כאשר נשמע קול ה"קולטורא" וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק... באו גבורי "בת השמים" כמתלוצצים על הקולטרא שלנו , ויאמרו:"הן אצל החרדים ספרי "חיי אדם ו"קצור שלחן ערוך" הם , הם הקולטורא שלהם "! (כמדומני שבמאמר "סמל הקנאה והמשטמה" , המליץ 2-71 , ג"כ כתוב כדברים האלה ) והנני שואל: לצחוק מה זו עשה? למה אתם מביטים מגבוה על ספרי ה"קולטורא" שלנו? ננסה נא להניח על כפות המאזנים , על כף אחת ספרי הקולטורא שלנו, ועל השניה – שלכם, ונחזי אנן איזה מהם יכריעו את הכף?
על כף האחת: התנ"ך, תלמוד בבלי וירושלמי, ספרא , ספרי , תוספתא וכל המדרשים. ועל כף השניה , להבדיל בין קדושה לאשפה: עיט צבוע, חטאת נעורים, קבורת חמור...
על כף הראשונה:ספרי הלכות גדולות, הרי"ף , הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ש , הריטב"א, הר"ן, הטור וכדומה... ועל כף השניה: אהבת ציון, עולם כמנהגו, הדת והחיים, שבט לנו כסילים... על כף הראשונה:השלחן ערוך, ספרי הרש"ל, מהרי"ט, פר"ח, אורים ותומים, הגר"א, קצות החשן, נתיבות המשפט, הגרעק"א והחת"ס ... ועל הכף השניה:כל שירי יל"ג, דיא קליאטשע, תהו ובוהו, טפח מגולה,על הנס... על הראשונה: כל הספרים בחדושים ובאורים , על תנ"ך, ש"ס ופוסקים, כל שו"ת וכל ספרי מוסר מזמן חתימת התלמוד עד ספרי האחרונים שבאחרונים שבכללם המה גם החיי אדם וקצור שו"ע , כמובן מאליו... ועל הכף השניה: כל השירים וספורי האהבים שבשפת עבר וזרגון , ואף גם את הצופה לבית ישראל , התורה והפלסופיא , החלוץ, בחינת הקבלה, מורה נבוכי הזמן, דור דור ודורשיו עד האחרון שבאחרונים במקצוע הזה.
הנה סדרתי שתי כפות מאזנים בספרים ממינים שונים שבשתי הספריות- ומי יודע איזה מהן , משתי הכפות האלה, מכרעת?
אולם אחד אני יודע! כל דף ודף מהספרים המונחים בכף הראשונה , קורא בקול חודר כליות ולב:"שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד"! ... "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם "... "סור מרע ועשה טוב"... "הכל צפוי והרשות נתונה"... "ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט"! ... והספרים המונחים בכף השניה, המנגינה היוצאת מהקולות הבלולים בעולים מהם היא:" שמח בחור בילדותך"! ... "עשה מה שלבך חפץ"... "בת יחידה לאלוקים ואהבה שמה, אחת היא ואין שנית לה"... "כל אשר בכוחך לעשות עשה"... "כי מחר תמות"... "הרשות נתונה ... והעולם הפקרא)... כי אין חכמה ודעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה ... והשאול בית מנוס לך...
מובן מאליו כי הספרים הראשונים מביאים לידי בנין עדי עד! והאחרונים לידי הרס ואבדון!...
והנני שואל בעצת בעל "סמל הקנאה והמשטמה" , איזה ספרים נגיש לתלמידי התלמוד תורה בעירנו : ספרי "חיי אדם" וקצור שלחן ערוך" או ספרי "עיט צבוע" ו"חטאת נעורים"? (שבו יספר על עצמו מחברו , כי בליל יוה"כ , בעמדו עטוף בטליתו ובהתנועעו בין כל העם בחזקה , הנה ברוחו הקשה : "מי יוכיח שיש אלקים? ועוד כדומה מעשים מלבבים. הבחור הזעצער). ספרי "שערי תשובה" ו"מסלת ישרים" או "כל שירי יל"ג" ו"התועה בדרכי החיים" ? יציע נא דבר עצתו בעצה פשוטה ברורה ומובנת לכל ישראל, בדברים של טעם , ונחזי אנן.
ואת ה"מרגישים" אני שואל: איזה ספרים מהנ"ל ממלאים את הנפש חזון נשגב ונאדר בקדש, ואיזה- חזון שוא, תעתועים ומדוחים? ויזה מהם מיטיבים רגש המוסר , ואיזה מרעים ומעוררים רגש התאווה והחמדה???
סוף דבר: חטאת קהל החרדים לדבר ד' , לפי דעת ה"מרגישים" , אשר יגעתי למצא לסבה לירידת מצבו המוסרי "המעורר זוועה" לעומת מצב המוסר של אחרים- יגעתי ולא מצאתי! הן יסודי המוסר והלמודים של החרדים כבירים ועצומים הם וכח אלקים כחם. מאשריהם הנם אנשים בעלי רוח, בעלי מעשים טובים, אוהבי אמת ושונאי בצע, והספרות התורנית מדרכת את ההוגים בה בדרך ישרה , בסור מרע ועשה טוב- ומה איפוא המקור המשחת במצב המוסר של אחב"י החרדים על דבר ד' ותורתו?
ואחרי, כי אין סבה ברורה לפנינו, נפן נא אל עצם קשי העם הזה , אל רשעו ואל חטאתו , לראות אם אמנם כן הוא, כמו שיתארו לפנינו ה"מרגישים"?
הסיגים והחיים
ירחון הפלס
הכותב: ר' אליהו מאיר פייבלזון
ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם.(ויקרא י"ח,ה')
עד עתה דברנו על אודות סגלת הסיגים, לשמור קיומה של תורה, וכח התורה לתת לנו שארית וחיים כיום הזה. מובן מאליו , כי אם גם לפעמים יבאו לנו ע"י התורה וסיגיה איזה ממרורים בחיינו , גם אז אין אנו המאמינים בי"ג עיקרים כפשוטם , בני חורין להבטל ממנה, ואנוסים הננו ע"פ הדבור לשומרה בכל פרטיה ודקדוקיה! ואף גם זאת :אחרי שנוכחנו לדעת , כי היא היא סם חיינו וארך ימינו , מה בכך אם בסם החיים נמצאים גם איזה נטפי מרה ? מה נחשבים הם איזה מעצורים בנעם החיים לעמת החיים עצמם?
אמת ויציב כל זה! בכ"ז נתורה נא ונראה במקום המעשה , אם כנים הם דברי ה"מרגישים":"כי מזמן הגיתה ואילך , קבלה הדת תכונה חדשה אשר העמידו את הדת מחוץ לשערי החיים ,ועשוה כאלו הדת והחיים צוררי עולם המה איש לרעהו ואת מותר החניטה – הנתהווית- אכלה שטת בטול החיים"(של"צ,ג' 62) .
אמנם כן , יש חיים ויש חיים : יש חיים שמטרתם אך למלא משאלות הלב והקבה, חיים של הפקרות ופריצת חקי הצניעות והדרך – ארץ- חיים של שרלטניזם , בלע"ז ויש חיים – של הסתפקות ושמחה בחלק הנתן לו , חיים של כבוד ואצילות , חיים של דרכי נועם וצניעות! ולא נוכל לכחד , כי להחיים הראשונים , אמנם צוררת הדת אותם ואת כל בעלי החיים האלה , הקבורים עוד בחייהם ... אולם לחיים האחרונים – אך התורה מקורם ! חיי האדם דורשים אכילה , שתיה , הלבשה , הנעלה , דירה, עבודה, ועוד ועוד צרכים הכרחיים, איה איפוא המעצורים לכל אלה עפ"י התורה? בתורה ישנן רק מידות ומשקלות לכל אלה :את זה לא תאכל וזה לא תלבש, ביום זה לא תעשה כל מלאכה ובשנה זו לא תעבוד אדמתך ועוד כדומה- אבל לגוף צרכי החיים איפה הם המעצורים בתורת ד' ? אחרי כי באמת כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כותיה! למען חיותינו .
ובא עוד האות על זה : הלא ישראל חי וקים זה יותר משלשת אלפי שנה , בטרם עוד התרגשו "מרגישים" בעולם, ובלעדי כל צרכי החיים האלה איך אפשר לחיות??? ובתשובה הקצרה הזאת אמנם כבר יכולתי לפטור עצמי מטפל יותר עם התביעה הכללית הזאת , אבל הלא מטרת מאמרי היא לבאר ולא לסתום הדברים , לכן יגעתי למצא עוד תביעות פרטיות ממקטרגי הדת, שואפי התיקונים הידועים , ולראות אם כהצעקתה כן הדבר, ויגעתי ומצאתי. עתה שמע ישראל!
מעשה שהיה*) :חפר מעיר אילון , מחזיק בית הרצים , לקח חתן לבתו בת-שוע, המצוינת ומתוארת כאות נפש המשורר, את העלוי "הלל הפרעתני " ותלד לו בן ובת בהיותם עוד סמוכים על שלחן אביה. לאחר זמן , מסכת העשה מסלת הברזל, ירד חפר מנכסיו וככלות ארוחתם יגעו למצא במה להחיות את נפשם ולא מצאו. "ומה עשה ת"ח שאין בו דעה? להיות גובה המס – אינו יודע שפת המדינה, לשוחט – רך לבב הוא , למלמד –חלוש הריאה, לסוחר- אין לו כסף, לחזן- אין לו קול נגינה!... ה"כסף המזמן נמס ככפור , גם מתנות הדרשה באו בית הנשה" וסוף דבר:הוא יצא לחו"ל לתור לו מחיה והיא נשארה עגונה ושוממה ,בתוך כך נמצא לה גואל :"פאבי", המפקח על בנין המסילות , נתן עיניו בה ובמצבה וישתדל למצא את "הלל" אישה . ואמנם נודע לו כי הוא רוכל ומתגורר ב"ליווערפול" והנו יורד באניה לנסוע למקום אחר ו"לאשתו ספר כריתות לשלוח יאות אם תשקול על ידו כסף חמש מאות!" ... וישקול "פאבי" את הכסף המבוקש , ו"הלל" כתב גט לאשתו ויסע באניה שכפי הנשמע נשברה לרסיסים והנוסעים טבעו בים, אך השי"ת הקדים רפואה למכה כי מסר את הגט לשליח , והשליח כבר הביא את הגט , אבל דא עקא! בגט נכתב שם "הלל" חסר יו"ד , ויפסול הרב את הגט מפני שצ"ל מלא יוד ובת-שוע נשארה עגונה כמו שהיתה! (ופאבי מה תהא עליו? הבחור הזעצער ) (כל שירי יל"ג , שיר קוצו של יוד) ובכן, שאו הרים קינה! כי קוצו של יוד הרג את בת-שוע!**)
יש ויש אמנם לבקר הרבה דברים צדדים בדברי השיר הזה , אבל הלא מטרתי הוא רק לשמוע זעקת החיים על הדת, וצעקה זו הלא היא גם הנקודה המרכזית של השיר הזה, לכן נעמיק נא חקר, אם קול זה קול ענות חלושה ?
אולם בטרם נחקור זאת , לא אוכל לעצור במילים לבלתי הראות עד כמה אהבתו של המשורר לחפשיות ושנאתו להתורה ולומדיה קלקלו את שורת האמת. המשורר שכבר היה גם שדכן , לשדך ל"בת השוע" איש ששמו "הלל" , כמובן, למען לפסול אח"כ את הגט, שבו נכתב הלל חסר יוד- אבל למה בחר דווקא ב"הלל" ה"עילוי בתורה" ? אטו אם הלל לא היה עילוי בתורה לא היה נפסל הגט בשביל חסרון יוד? ואם כוונתו , לרמז דרך אגב ע ל מקור הרעה , "כי רבצה בה האלה הכתובה בספר" מפני שבעלה העלוי נשא אשה טרם בנה בית ונטע כרם- למה לו להכנס בדחקים רבים :כי לא יכל בשעת דחקו להיות שוחט, מפני רך לבו, ומלמד מפני חלשת הריאה שלו- אשר באמת כנראה הרגיש המשורר בעצמו כי עלוי בתורה יכול אמנם בעת צרה למצא לחמו הצר לפחות בדרכים האלה ואיננו מרחיק נדוד- ויהי אנוס בתחלה , לעשות את "הלל" לחולה אנוש ולרך לב מצוין , עד שא"א לו לראות בצער בע"ח אף רגע ולהתאכזר אח"כ , להרחיק איש חולה כזה בארחות רחוקות ולהעביר את "רך הלבב " ---ימים ונהרות , ולא הסיעו תיכף דרך יבשה לאישישאק או לוואלאזין, להשתלם לרב בישראל , כיאות לעילוי בתורה , כי אז הלוא אין כאן לא אניה סוערה , לא גט, ולא שליח להולכה, ולא עגונה שוממה!...
אבל לו לעצתי היה שומע , כי אז יעצתיו עצה הוגנת בודאי, לשדך את בת-שוע עם האדון "גריגארי" –מוסב שם הלל- המחזיק ג"כ בית הרצים בעיר "קדימה" , וגם הוא ירד מנכסיו לאחר זמן מאותה הסיבה של מסה"ב . ומה איפוא יעשה מחזיק – ה"פאסט" שאין בו דעה? להיות גובה המס- אינו מוחזק כ"כ בנאמנות . לשוחט- חסר לב הוא. למלמד – הנהו בור וריק מידיעת התורה במשהו. לסוחר- אין כסף לאדון זה. למנהל ספרי החשבון-אין חכמה ואין עצה , ולחזן- אינו יודע קורא עברית!!! ואז הכל שריר וקים : הזווג לכתחילה עולה יפה, מין במינו , ענבי הסנה בענבי הסנה. ואח"כ בימי הירידה , הנסיעה לחו"ל , לפני עשרות בשנים , מסגלת יותר ל"גריגארי" מל"הלל" העילוי רך הלב, וגם עצם ה"עגון" הלא, מאז ועד הנה , הוא דבר נאה ומתקבל יותר ל"גריאגרי" שלכל מקום שהוא הולך שם ביתו ... מ"הלל" הת"ח ורך הלבב המתירא גם מחרם של רגמ"ה –האף אין זאת? וממילא לא היה נדחק גם לעשות רך לב נפלא כ"הלל" לאכזר על אשת נעוריו המהולל בתשבחות , וכתב השטנה שלו ג"כ לא היה חסר אפילו "קוצו של יוד " – ומדוע לא עשה ככה המשורר השדכן?
גם את מטרתו , בדרך אגב, להראות רעת לקיחת אשה טרם בנה בית , יכול היה להשיג , כי הלא יכול היה להציג ראשונה את "גריאגרי" בלי "פאסט" , כ"א סתם בתור משכיל: בחור כארזים המקצר בעליונים ומאריך בתחתונים, מגולח, מלובן ומגוהץ ומשקפים לוחצי האף (פענסנע, בלע"ז*) לו, והוא חד מחבריא, היודע פרק ביחודים ורקודים ולהחוות קידה במקום הצריך, ועל כל צרה שלא תבוא יודע ללחוש אשכנזית:"ענטולדינט" "עם טהוט ניכטס" או צרפתית:"פארדאן" , ואולי עוד גם פירוש המילות : "מאדמזעל" , "באן זשור" , ומה לה עוד ל"בת-שוע" בימים ההם שההשכלה גברה בארץ?
סוף דבר: הוא מצא חן בעיניה הרבה יותר מ"הלל" הבטלן , כי משכיל הנהו מכף רגל ועד קדקדו , נאור הוא, אדיר הוא – מסתמא יבנה ביתו בקרוב ! ומה יעשה תכשיט כזה אם ההצלחה פנתה לו עורף? מרחיק נדוד! ומה יעשה שם הבן שלא יחטא ? לוקח לו אשה נוצרית או כושית לפלגש ומעגן את אשתו בלב שלם ונפש חפצה!... ולא עוד אלא שגם ב"גריאגרי" מחזיק בית הרצים אינני יודע אם מסחר כזה התלוי על בלימה , נקרא בנין בית יותר מכשרון העלוי בתורה , אשר, לםחות , אפשר לו להיות באמת מלמד , אם רק לא יעמול משורר להחלותו. ולמה לו לשדך לבת – שוע שדוך שאינו הגון כזה, עם חולה מחלת הריאה, , שהמחלה חסרון גדול בפני עצמו הנהו, באיזה מצב שהאיש עומד בהתפתחות. ולמה לו כל הצרה הזאת? הלא "קוצו של יוד" נמצא גם בגריאגרי , ששמו העברי הוא ג"כ "הלל"!
הוא הדבר אשר דברתי : המשורר חפץ אך להטיל "קוצים" בעיני הלל הת"ח , כי אך הוא הנהו חדל אישים , רך גב ומעגן אשה, ומאי אכפת ליה למשורר , אם צריך לצייר בדרך רחוקה ועקלתון ת"ח מעגן אשת נעוריו , שהוא רחוק המציאות מאד מאד , אחרי כי סוף סוף הרי הוא בא למחוז חפצו- לבזות בן-תורה , ומה לו עוד ?
עוד דבר: תם אני ולא אדע , אם גם נניח, כי "הלל " בראותו-שאובד עצות הנהו לפרנס משפחתו ומוכרח לנוד לאיים רחוקים , נכרמו רחמיו על אשת נעוריו שלא תשאר עגונה, ויאות כבר לגרשה- אבל באיזה דרך עבר עליו רוח שגעון, עוד לבקש מאשתו כסף בעד הגט? היתכן כזאת? הלא הוא עזב את האשה ושני ילדיה בעני וחסר כל , ואיך יתאכזר עוד לענותה בכבלי העיגון עד שתתן לו כסף? ואמנם היה נתן להאמר זאת, אלו הציקתו היא ותאלצהו לנדוד למרחקים, כי אז אולי היה רוצה להתנקם בה , אבל , כנראה , הודות לטובתו של המשורר, הלל ובת שוע נוחים היו זה לזה , ומה ראה הלל פתאום לשטות ואכזריות כזאת? הלא הוא עזבה בחסר כל ואביה ירד מנכסיו זה כמה, ומאין תקח כסף בעדו? ואם לא התולים עמדו , למה יתנה תנאי שא"א לה למלאות?...
ולתרץ את המשורר ב"ויש לישב בדוחק" , כי הלל שמועה שמע ש"פאבי" הרחמן מתערב באמצע ונכון הוא להוציא כסף רב ובלבד שיקבל גט- כריתות בעד בת-שוע – כבר אינני מרגיש חוב בנפשי, ואני מניח תירוץ זה לנושאי כלי המשורר.
אבל לי נראה בזה אחת משתי אלה או שתים כאחת, והן: או כי רצה משוררנו לתאר נדבת רוח "פאבי" המשכיל, וממילא אהבתו להשכלת "פאבי" קלקלה שורת הגיונו לבלתי ראות כי נתינה זו שנתן "פאבי" להלל בעד הגט אינה כלל נדבת לב, כי אם פרי אהבה , אחרי תתו עיניו בה לקחתה לאשה, כדברי המשורר עצמו , וברצותו לתאר נדבת לב פאבי היה יכול לתאר באופן אחר , באיזה דבר של צדקה, ביסוד ת"ת, בית מחסה לזקנים וכדומה , ולמה הוציא שם רע על "הלל" כי בקש כסף בעד הגט, עוד לחרף ולגדף מערכות בני תורה ולעשות את הלל התלמיד חכם לפרא אדם ולאכזר כיענים , ושנאת המשורר לתלמידי חכמים קלקלה אצלו את שורת האמת ודרך הארץ ותכהו בסנוורים לבלתי ראות כי קורה בין עיניו הוא!
עתה נשמע מה קול הרעש הגדול, שהחיים צועקים על הדת, כי "קוצו של יוד" הרג את בת שוע?
אין ספק , כי שקר המשורר באמרו , כי הרב פסל את הגט בקלות ראש ומבלי יגיעה רבה! עדים הם כל הבאים בבתי רבנים ויודעים עמלם בכל הוראה איזה שתהיה ***) ועל אחת כמה וכמה לפסול גט מסודר כבר ממורה הוראה , ועוד בשעה ששני דיניו מכשירים אותו ובמקום עיגון כזה!!!
גם עצם פסול דם , הצריך להיות מלא שנכתב חסר , במקום שאין שינוי במבטא, אין כ"כ עכוב (כמבואר באהע"ז סימן סכ"ח ובבית שמואל סקמ"ה . והג"פ פוסל גם בכה"ג כמובא בט"ג סקכ"ה אות ג' , אבל רבו המכשירין) ומובן כי במקום עגון לא על נקלה יפסול רב גט בפסול כזה , כי אם כמה ימים ולילות עמל עברו עליו בטרם פסלו.
ואם גם אחרי היגיעה הרבה והעצומה אמנם כבר נפסל גט בגלל "קוצו של יוד" אבל מה זו תביעה על הדת ? הלא עצם הגרושין , אם רק מודה המשורר ומכיר טובה לקדושה משפחה, בטח מסכים הוא , כי דבר טוב הנהו הגרושין שהוא יסוד חזק לקדושת משפחה . וגם העמים כבר הכירו את ספר הכריתות לאושר מאד נעלה בחיי האישות . ובכן , בעיני אני לא היה כל פלא , אם קשר נפלא בחיי איש ואשתו האגודים יחדיו בקדושה ובטהרה – ולפעמים גם באהבה נאמנה כ"הלל" ו"בת שוע" , למשל , אשר לדברי המשורר עצמו סבות אחרות גרמו לגירושיהם- ברעיונותיהם ומאוויהם , שאיפותיהם וצאצאיהם , להתיר צרורה כזאת לא היה כל פלא , אלו צוותה התורה לבלתי סדר גט , בטרם יענו בצום נפשם ימים מספר ויטבלו שבע טבילות ועשרה קדושין ועוד סגופים שונים! ואולם חקר אלוה לא נמצא, יוצר האדם אחת גזר אומר כי בספר כריתות לבד יכרת ויופסק קשר האלקי הזה ! אבל מה הפלא כי "ספר הכריתות " גדור הוא בסיגים וגדרים רבים והלכות שונות" ומה פלא אם באמת הנהו נפסל "בקוצו של יוד" ? הלא יותר פלא הוא כי בגט פשוט של פסת נייר בעלמא מותרת האשה, המקודשת רק לו , לכל אדם!!!
הגע בעצמך : אם לא היה הגט מוגדר בסיגים רבים בחקי הכתיבה , טיב גיטין לא היה צריך ידיעה רבה ומדויקה ולא היתה קפידא בקוצו של יוד , כי אז , אהה, לשבר בת עמנו ! ריב קל כי יהיה בין איש לאשתו , בחרות אפם היו באים לאיזה משורר או סופר עברי , היודעים הלכות "דגש חזק" ומשלמים לו איזה רובלים , שמהם בודאי אין נפשו סולדת כלל, והיה ממהר לסדר להם תכף איזה ספר כריתות , ע"ד המליצה והשיר והכל שריר וקים ! ואם הבעל כהן כבר אין לו עצה גם להחזיר גרושתו ! מובן מאליו , כי ע"פ דרך כזה , אף אם היה חסר ה' בה"הלל" , אך מוכח מתוכו שכוונת המשורר היתה לכתוב הלל, ג"כ אין רע. ולא עוד אלא שאפילו אם חסר השם כולו ,ורק מכסף שכרו שנטל יהיה אומדנא דמוכח למי ירמזון הגירושין , ג"כ אין דבר!... ולפי מחלוקת הסופרים החדשים , המרחיבים והמקצרים , בני המפלגה האחת היו כותבים, למשל :"בער" והשני---"בר" , אלה:"מאסקווא" ואלה "מסקבה" אלה "ווארשה" ואלה "ורשה" ... ואז סדרי משפחות היו חוזרים לתהו ובוהו , ולעינינו בתי ישראל נהרסים ונחרבים ! אבל לא ינום ולא יישן שומר ישראל , ויפקוד ע"ז פקודות חזקות , שהוציאו רז"ל מדקדוקי הכתובים עפ"י ה' ביד משה , ו"כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהם"- עתה בתי ישראל במעמדם, קדושת המשפחה בעצם תקפה , שלום הבית גדול והאהבה נאמנה ובניהם כשתילי זיתים סביב לשלחנם של הוריהם הנאהבים והנעימים!
סוף דבר , לדעתי כמו לדעת כל ישרי לב , הבלתי רוצים לקשור פלילות על תוה"ק ולבזות לומדיה – משורר האומר :"קוצו של יוד הרג לבת-שוע" הרי הוא דומה כרואה שני אנשים בעיר אחת , שהאחד שמו בפי כל "אליה" והשני "אליהו" , ובאו עדים כי "אליה" רצח נפש ואח"כ נתברר הדבר כי "אליהו" הוא הרוצח , ונגמר דינו של "א ל י ה ו" לקטלא- ומרים המשורר קול צווחה :הה! ה"ואו" של אליהו הרג הרג את אליהו!...
עוד דבר נורא: "יונה בן הושע" נטה למות , ובן אין לו, ויאות ליתן גט לאשתו . והנה הרב המשכיל "אשר אכל בב"ס הרבנים פתבג המלך עשתי עשרה שנה" "העומד על היהודים לשמר ולסדר את ספרי הפקודים" "דרש בעד סדור הגט מאתים זוזים" . ובעוד מה המה עושים לפיס רבם, ולקבל הכסף , וימת החולה , ואשתו נשארת צרורה לאחיו הילד!
וע"פ סיפור זה קורא המשורר בקול, ומדבר מתוך גרונה של האלמנה היבמה האומללה:"הכן פקד אלי, צותה תורתי?!" (כל שיל"ג "שומרת יבם").
היש טעם לקטרוג זה? אם אכזריות ואהבת בצע של אדם משחת סלפה דרכה של אשת יונה בחיים – על ד' יזעף לבה?! אם רב מטעה"מ , הרחוק מדרכי התורה, אשר דרכיו דרכי נעם , כרחוק דבר מהפוכו , הושיבה במחשכים –התורה מה כי עליה תלין?! אם היתה צועקת מרה למיסדי בה"ס לרבנים , אם היתה משתטחת על קברי מורי הרבנים האלה , וקוראת בקול דברים היוצאים מן הלב הקרוע לגזרים:"רבותינו מאשרי העם- ראו גדולים שגדלתם!!! כי אז צדקתה צדק, אבל עתה מה לה לד' ולתורתו ?!
ואם מעשה שהיה כך היה : כי בליל בלהות נחלש "יונה" פתאם , ותהי נחוצה לו עזרת רופא , ויצאו בני הבית מבוהלים ודחופים ,לעורר את הרופא המבקרו בחוליו ולא קם ולא זע הרופא ממשכבו , או פשוט הרופא היה ער, אכן לא הפסיק ממשנתו בש"ס קטן כלומר היה מוטרד במשחק קלפים . או היתה נחוצה לו להחולה תרופה מעוררת רוח חיים ף והרוקח "אבן-בורלא" לא נתן התרופה בפחות ממחיר הקצוב העולה בדמים יקרים , ובעוד הם עושים להביא מותר הכסף , יצאה נשמת "יונה" בטהרה, על טהרת הנפש של ה"אינטעלעגנטים" מגיני ארץ! הכי אז ג"כ היה מורה המשורר חיצים לאהובי נפשו אלה? הכי היה נותן טעם בפי האומללה: הכן פקדה חכמת הרפואה , צוותה מלאכת המרקחת?!
הויא עובדא: "שרה" אשת העגלון "אליפלט" מצאה בליל שימורים , גרגיר שעורים במרק, ותחפץ לשאל מפי המו"צ , אם המאכל כשר , ולא נתנה הבעל לשאול באומרו : כל היום אני עמל ויגע, ואם יחמיץ הרב מה נאכל ? ויאכל בלי שאלת חכםף למחרתו בבקר מצאה עוד גרגיר שעורים במאכלה , ותמהר בטרם בא בעלה מבהמ"ד , ותשאל מהמורה ואמנם המאכל יצא באיסור חמץ ; וביראה מחמת "אליפלט" ספרה מצוקת לבבה ושמוהו בחצר המטרה, ע"פ פקודת הרב, ובצאתו חפשי ושב לביתו, נשבת שלום ביתם ובאחרונה נתן לה ספר כריתות...ובכן בכתה שרה תמרורים:"שני גרעיני שעורים החריבו נוי!" (כל שיל"ג שיר "אשקא דרספק")
לא אדקדק , אם הספור יש לו מקום בעולם המציאות ? אם אמנם נמצאו אז עגלונים כ"אליפלט" , האוכלים בפסח מאכלים ספק חמוצים? ואם באמת אך בגלל השעורים יצא דבר הגירושין ? ואם באמת נתנו הרב ביו"ט בחצר המטרה ולמאכלם לא דאג? נניח לו כל אלה, וכי מעשה שהיה כך היה.
אבל מי אשם בזה? בן הרב כבא לפניו שאלה , לא ידע מנוח מיגיעה רבה ; רמה גם בשבת ויו"ט , וכ"ש בפסח , עמל ויגע ואין שינה לעיניו, ולא עת האכל לפניו; ועדים ע"ז כל הבאים לשאול שאלות או באי בתי הרבנים. וכל היודעים דרכי הוראה יודעים היטב עד כמה הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט לוקחים חלק בהיתר , אם אך יש צדדים להתיר. ואם אחרי שיגע הרב לא מצא דרך להתיר, אין כל ספק כי מצד הדין המאכל אסור. ואיככה איפא יעשה הרב בתורה כאדם העושה כבתוך שלו , ויתיר אסורים, בשביל תאוותו של גרגרן ואכזר?-ובכלל, איפה הוא הגבול , להשביע רצון איש גס וע"ה כזה, האוכל בפסח ספק משהו חמץ? הכי מצד החריפות הקיל במשהו, ואם גם היה חמץ בנותן טעם , היעמוד לבב רעבתן כמהו מכבוש יצרו לאכול מאכלי יו"ט המבושמים ומוטעמים?לאיש בור כזה מאי נפקא מינה בין איסור משהו או נ"ט : ה"קניידלאך" – הם "קניידלאך" , בכל אופן שהם! ואם יאכה למשל , כי אשתו תבשל ללו בשבת וביו"כ או תאכילהו איסור ודאי, בהציק לו תאות האכל , ואם אין , נכונו לה מהלומות ואולי גם ספר-כריתות –הכי בשביל שוטה כזה, שקלקל מצבו הרוחני ושנה טעמו העברי , יתמוטטו כל מצוות התורה? וא"ת , כי המשורר איננו דואג לכ"ז וההררים התלוים ב"שערים" ע"י דבריו אך תואנה היא ליפות העוקץ, כי בשביל שני שעורים , נחרב בית ישראל; אבלאחת הוא לו גם בציורים הנ"ל , כנראה מרוח שיריו שהוא מתאונן ף רק אם הבנים ילכו במקום אשר לא ישובו ללמוד שפת העברית , ואז מה טיבם של השירים בלה"ק?...
אבל בעל "תרבות אירופי" , הלא עליו להודות בפה, לפחות : כי מצב המוסר בין אדם לחברו נחוץ. ואם כך הי' מעשה : אשת "אליפלט" מצאה טבעת יקרה , שאבדה בת גביר העיר, ובדעתה את בעלת האבדה , חפצה להשיב לה ו"אליפלט" גוער בנזיפה ואומר : כמה ימי עמל ושנות נדודים לי בטרם ארויח כמחיר הטבעת? וע"כ מונעה מלהשיב , ותכריע האשה לשאול מהמו"צ ,וכד"ת כך תעשה- מה ייעץ המשורר להרב להשיב על שאלה זו ?- ואם "אליפלט" המגשם התיר א"ע : לגנוב ולגזול, והיא מעכבתו, וריב ומדון בביתם בגלל זה , והוא חפץ כי תהיה לו עוד לעזרה במאלכתו זו ותבא לפני הרב לשאול אם מותרת , משום שלום בית לסיע לבעלה בגנבה וגזלה? היתיר לה הרב אסורים האלה, מטעם , פן יתן לה ספר כריתות?
ומה עשה המשורר: אם אשת "אליפלט" חפצה, למסר בנה להתחנך בב"ס לעברים , ו"אליפלט" צועק: שקאללי ניע זשעלאיעס!" ויצא ריב ומדון גדול בגלל זה , ותבוא אשתו לשאל בעצת המשורר- מה עשה המשורר אז? ... כמדומה של שאז היה מיעצה , להבריח את בנה למק"א , ועוד היה מוסר לה מכתב מליצה ! ואי קשיא:שלום בית איפה הוא?-במקום שיש אבק של השכלה אין חולקים כבוד לענינים כאלה, ולענינים יותר גדולים! ואם תקניטני בשאלת:מי יודע? – יבאו מעשים רבים וכבירים ויעידו , כי כל מקום שאתה מוצא משכיל , להסית בני הנעורים להתמשכל , עושה המשכיל כל מה שתמצא ידו , ומטיל זוהמא ומהומה בבית ככל אשר יוכל; אין שלום ואין כבוד אבות ואין דבר!...
ועוד . כל היודע דברי ימי המשכילים הראשונים , יודע כי רובם ככלם גרשו נשותיהם הראשונות; היו אמנם גירושין כאלה שהנשים היו בבחינת המגרשות, אבל סוף סוף אחת היא לנו – ולמה לא מצאו המשכילים נכון לפניהם, משום שלום בית, לבלתי פרוץ גדרי הראשונים ?הלא ממין המשכילים האלה , אף אחד מהם לא מצא המצאת "רענטגען" או תרופת "פאסטער" כי נאמר : טובת הכלל דרשה מהם להפקיר ביתם ולעזוב לאנחות אש נעוריהם אם הבנים! וכי בשביל איזה מאמרים ב"המליץ" או איזה סיפור בדוי שהביאו לעולם , כדאי הדבר , להתאכזר כחיה רעה על אשת בריתו?! שאלתי תסב גם על המשכילים בעצמם שברחו מבתיהם ועשו אח"כ מה שלבם חפץ וגם – כריהם שהיו להם עוד לעזר , לתמך את הבורחים ומעגנים נשותיהם; מדוע לא התגלגלה עליהם מדת הרחמים , על מדת אהבתם להשכלה ולא השיבו לב אבות על בנים ולב --- לים לנשותיהם?! – והשאלה הזאת כמדומה לי , יותר עמוקה מהשאלה על הרב אוסר המאכל, בשביל שני גרעיני שעורים; כי הרב לפחות עשה מלאכת ד' , ואין לאל ידו לרחם במקום שאי אפשר מצד הדין, אבל המשכילים הראשונים , הלוא עבדו רק עבודת עצמם ובשרם ויש ושי מקום רחב ידים לחמלה ולרחמים, ובכן הלא בצדק תוכל להתאונן אשה גרושה מבעלה המשכיל : "אהה! עישון בשבת וגילוח זקן החריבו נוי!..."
וגם בשיר הזה , השנאה לבני תורה קלקלה שורת דרך ארץ , וידיעה בהוית העולם: הרב- ישורר משוררינו – אחרי החמיצו המאכל , קרא להשמש. ואומר המשורר:"ומה תחשב הקורא כי צוה הרב לתת להם צדה וכלים חדשים מקופת העדה?"- היודע המשורר כי בעלת בית הגונה , שנאסר תבשילה בזמן סעודה לכל , אין עצה במה למלאות חסרונה בזה הרגע. אין כל ספק , כי הרב הי' נותן לה בלב טוב ובעין יפה תבשילו, מבלתי בקש תשלומין מקופת העדה, והיתה מתקררת דעתו בזאת , על כי נשבתה שמחת יו"ט בבית עברי; אבל התקח אשת "אליפלט" קדרה ותבשיל מבית הרב ותבוא לביתה?
נסו נא ליתן לה , אם לא תמצא א"ע נכלמת בזאת ? ואם ישלח הרב ע"י בני ביתו , אז מלבד מה שנכלמת עי"ז עוד תקבל מהלומות מאישה יקר הרוח , האין זאת? – ואם באמת בית "אליפלט" הוא בעוני גדול , עד שאי אפשר לו כלל להכין מאכלים אחרים וכלים חדשים , אל נא ידאג המשורר בטח ימצאו להם גואלים מבלעדיו – אדרבה, יבואו נא העניים , החולים , האלמנות ויתומים , וכל אישר צר ומצוק אשר בערי "טעלז" , "פאניוועזש" ו"שוואיל" ויעידו לפני כל באי עולם מי השתתף בצערם –זולתי בחרוזים- ועמד בשעת דחקם: רבני העיירות האלה , או בעל "אשקא דרספק" ?...
|
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
