דברי פרידה מויטקה

היום אנחנו נפרדים ממך ויטקה היקרה, אחת הנשים המיוחדות שהתהלכו בינינו, האחרונה מקבוצת הפרטיזנים בעין החורש, שפועלם בתקופת השואה ולאחריה ממשיך להטביע חותם על ההיסטוריה היהודית. דמותך הייחודית, המלאה תעוזה ונחישות, משמשת מקור השראה לאנשים צעירים המתוודעים למעשייך ובני המקום, וצעירים ומבוגרים רבים בארץ גאים על שזכו להכירך.

את, ויטקה, אשר מצאת עצמך בצעירותך בליבה של התופת הנאצית, והיית בין המעטים שיכלו והעזו להתקומם, הקמת יחד עם אבא, מתוך אמונה גדולה בחיים, משפחה חמה ואוהבת למיכאל ושלומית, ובהמשך לנכדים שנולדו ואשר מילאו את ליבך אושר גדול.

בשבילי את היית בראש ובראשונה חברתה הטובה של אמי. הקשרים ביניכן היו חזקים מקשרי דם, וראשיתם בריכוז השומרי בוילנה עת הייתן שתיכן פליטות, ומאז נקשרו הגורלות. לאחר מותה של אימי שמרתי אני את הקשר איתך, קשר שהתפתח לידידות אמת.

ויטקה. נולדת ב -14 במרץ 1920 בעיר קליש, להוריך חיה וצבי קמפנר, שלמרות שלא היו בעלי אמצעים רבים החליטו לשלוח אותך ללמוד בבית ספר עברי בו שפות הלימוד היו עברית ופולנית. את בית הספר סיימת עם תעודת בגרות שאיפשרה לך להמשיך וללמוד באוניברסיטה. המורים בבית הספר אהבו אותך, כי כנראה עמדו על איכויותיך המיוחדות וסלחו לך על כל השיעורים הרבים בהם טיילת בפארק ובנהר.

המורים ודרך הלימוד בבית הספר היו זכורים לך לטוב, ועד סוף חייך ציינת אותם לטובה: "אני זוכרת את תקופת בית הספר לטובה, יותר מכל דבר שקרה לי" אמרת בראיון ליונה הרצברג.

העצמאות, המרדנות וההחלטיות לקום ולעשות את המעשה הראוי ברגע הנכון היו מקווי היסוד באישיותך, שראשיתם בילדות והמשכם בהחלטה לצאת ללמוד באוניברסיטה של ורשה, הבירה, העיר הגדולה, כאשר את ממאנת לקבל כל עזרה מהוריך אמרת וחזרת ואמרת:. "הם שלחו לי חבילות ואני השבתי אותם", "עצמאות זו עצמאות".

תכונות אלה עמדו לך גם שנכנסו הגרמנים לעיר קליש, בפרוץ המלחמה, בראשית ספטמבר 1939 , והחלטת לברוח כי אותך הגרמנים לא ישפילו. האומץ הנחישות והמוכנות להסתכן למען מטרה ראויה אפיינו את פעילותך: בגטו וילנה כחברת מחתרת – הראשונה שפוצצה רכבת גרמנית הרחק מהגטו כדי שלא יחשדו שעשו זאת יהודים  כפרטיזנית ביער המפקדת על פלוגת הסיור, ובהמשך בבריחה ובנקם.

ויטקה, הגעת לארץ באוניה ביריה, ב-1946, ומה שמחת כאשר אבא חיכה לך על החוף בירידתך מהאוניה. נשלחת לעתלית ומשם הגעת עם קבוצת הפרטיזנים לעין החורש. סיפרת: "הקיבוץ קיבל אותנו נהדר. הדימוי שלי לארץ ישראל היה...מדבר. באנו וראינו דשאים ועצים, וכיבדו אותנו בענבים"

הקשר עם חבריך לקבוצות הפרטיזנים והנקם נשמר ואף התעצם במהלך השנים, והיתה זו רעות קרובה ומופלאה של אנשים שלא רק הגורל איחד ביניהם, אלא פועלם המשותף מתוך בחירה במחתרת בגטו, כלוחמים ביער ולאחר מכן בנסיון שכשל לנקום ולו במעט את נקמתו של העם היהודי בנאצים. ואת ויטקה, היית ציר מרכזי בקבוצה זו אותה זכיתי להכיר, יחד עם בני הדור השני, אשר רבים מהם באו היום הנה ללוותך בדרכך האחרונה. כאשר התקשרתי ליולק, יוסף חרמץ, מחבריך הקרובים לספר לו על לכתך, הוא אמר לי: "ניתק החוט, ויטקה היתה שותפה לכל, היתה בכל מקום ותמיד היתה לה דעה".

ויטקה, בתחילת דרכך בקיבוץ עבדת בגן הירק והיית מאושרת בעבודתך. על תקופה זו סיפרת: " הרגשתי בשדה כאילו קילוגרמים של צרות וזיכרונות יורדים ממני. זו היתה התקופה הכי טובה שלי בקבוץ. כל כך נהניתי מהעבודה, אז היה בזה משהו... המרחבים והשקט והאוויר, הכול, כאילו שמו לי תחבושות להרגעה. ממש נרגעתי שם בשדה, למרות שהייתה עבודה קשה, למרות ששקלתי 46 ק"ג, למרות שהייתי חלשה- אני ממש לא הרגשתי שזה מפריע לי."

מיכאל בנך נולד במאי 1948, בחודש בו הוכרזה המדינה, בעיצומה של מלחמת השחרור. אבא, שהיה קצין התרבות של חטיבת גבעתי, הגיע רק לאחר שבועיים לראות את בנו שנולד, ומטפלת התינוקות אסרה עליו את הכניסה כיוון שהיה מלוכלך. מחאותיו עזרו והוא זכה לחבק את בנו מיכאל.

כאשר היה מיכאל בן 3 שנים חלית בשחפת ושנתיים היית מרותקת למיטה ויכולת לראות את מיכאל רק מרחוק. גם כאשר נולדה בתך שלומית בשנת 1956, אסרו עליך הרופאים לטפל בשלומית מכיוון שחשבו ששלומית חלתה בשחפת. הניתוק והמרחק היו קשים לך וכדי לא ליפול לתהומות היגון העסקת את עצמך בלימודים כאשר את שוכבת במיטה.

התחלת לעבוד במתן עזרה לימודית לתלמידים ומשם התפתחה עבודתך לחינוך המיוחד, ובהמשך לאחר שיצאת ללמוד נהיית פסיכולוגית קלינית. לימודיך אצל מורך הנערץ ד"ר שטרן הביאו אותך לבחור לעבוד בצבע, ובדרכך המיוחדת נהפכת ל"מוסד קיבוצי" בעל השפעה וחשיבות ובנית לך "ממלכה" ששמעה יצא למרחוק – טיפלת ועזרת לילדים והורים רבים אשר הגיעו אליך גם מהעיר. במקצוע זה מצאת את ייעודך ופילסת בו דרך משלך, נתיב שלימדת גם אחרים לצעוד בו, ממש כפי שעשית ביער עת היית מפקדת  פלוגת הסיור.

עד שנותיך האחרונות היית סקרנית, מתעניינת ופתוחה אל העולם, והרגשת לעיתים שהקיבוץ לא מאפשר לך ליהנות מחיי השפע התרבותי שהעיר מציעה. היית בעלת דעות מוצקות על נושאים שונים ובראש ובראשונה על חיי הקיבוץ אותם הערכת מאד, והם התאימו לאורח חייך הצנוע. לא קל היה לשכנע אותך, היית נגד השינויים בקיבוץ, ותמיד שבת ואמרת שטוב לך בקיבוץ, כך היה גם בפגישתנו האחרונה ביום ראשון השבוע.

השנים האחרונות היו לא קלות עבורך, אך הצלחת לסגור בהם כמה מעגלים. לאחר פטירתם של אבא ואמי רוז'קה חזרת לספר על השואה ולפני כשנה זכית לאירוע מרגש בבית התפוצות שהאולם היה צר מלהכיל את הרבים שבאו לכבודך ולצפות בסרט עליך הנקרא "עכשיו אני מספרת" שעשתה יעל קציר.

זכית, ויטקה, לדעת שנכדיך הגדולים עמיקם ונמרוד הקימו משפחות משלהם, ולידתה של לינה הנינה, בתו של עמיקם, הפכה אותך לרב סבתא גאה. את שנשארת ללא משפחה זכית לראות ארבעה דורות של משפחתכם ותמונות כולם סובבים אותך ונוסכים בך ביטחון ואמונה בהמשכיות.

יום מיוחד היה יום פטירתך, וגם בו זכית לסגור מעגלים. למרות הכאבים היה לך חשוב ללכת למועדון ולשמוע את בנך מיכאל מספר על אומנותו כצייר לחברי הקיבוץ. וכששבת לביתך עם ג'קי, העובדת המסורה שליוותה אותך בשנים האחרונות, נכנסת למיטה, הלכת לישון וזמן קצר לאחר מכן נדם לבך. באותה השעה התקיימה שיחת הקיבוץ על קליטת בנים, שהופסקה על ידי עידו המזכיר בהודעה על פטירתך. אבל ותדהמה ירדו על הקבוץ, ממש כמו פעם כאשר הקיבוץ היה קיבוץ - בית שהוא משפחה גדולה.

למיכאל מימי,עמיקם- נורית ולינה התינוקת, לנמרוד ולרותי. לשלומית ודוד, לדניאל ורינת, ליוסף, לטליה ואיתמר ולנעם אנחנו אתכם בכאבכם ובאבלכם.

ויטקה יקירתי, היום את מוצאת מנוחה נכונה בין רגבי העפר שבעין החורש, קברך נכרה ליד קברו של אבא אישך ורוז'קה חברתך הטובה. היום 'המולקולה' מתאחדת שוב אך אנו מרגישים שניתק החוט ותחסרי לנו מאד.

היי שלום, ויטקה, יהודיה גאה, לוחמת, אמא, חברת קיבוץ, פסיכולוגית וידידה.

יום ה' כ"ג שבט תשע"ב

16.בפברואר 2012

יונת רוטביין מרלא

לתולדות קהילת יהודי קאליש

"במקום לנסות למחוק את העבר שאיש לא יכול למחוק, נסה לבנות הווה שזוכר, הווה שמנציח את שהיה וגאה בו " (אנדרי מוריאה)

   שורשי הקהילה היהודית בקאליש, כי רק כך נוכל להגיע לכל השורשים האפשריים של המשפחה . ההפתעה היתה לגלות שקהילת יהודי קאליש היא הקהילה הכי עתיקה בפולין ובעצם היא בדרכה עצבה את אופי והמבנה של הקהילות היהודיות בפולין. יותר מכך, למרות חשיבותה העצומה לקהילת יהודי פולין,רבים לא שמעו עליה ולא הכירו את שמה. 

תהליכי צמיחתה והתבססותה של  קהילת יהודי קאליש קשורה לעיר המיוחדת בחיבורים תת קרקעיים  ומציאותיים שמעצבים ביחד את זהותה היהודית היחודית.

העיר קאליש , עיר מיוחדת במינה ביופיה, בנהר הפרוסנה המתפתל בין בתיה, ובפארק הגדול, הירוק, שיוצר תחושה שהטבע מחבק אותה ומעניק לה  אופי מיוחד. גם קהילת יהודי קאליש בעלת איכות מיוחדת משום שהיא הקהילה הכי עתיקה בפולין, עובדה שחייבה אותה להתמודד עם מצבים משתנים. אך על פי הממצאים הארכאולוגים, ניתן לשער שנולדה ב – 1139, כי בשנה זו נמצאה מטבע עליה חרוט באותיות עבריות  "יוסף קאליש" שגר בה. מיקומה של העיר  פתיחותה, אפשרה ליהודים להחליט להשאר בה ובספטמבר - 1264  פרסם בוריסלב החמישי (האדוק) את ספר הזכויות של יהודים בשם "סטטוס קליסקי"  שקבע את יחסי הגומלים בינם לבין התושבים הפולנים.  ב-1284 נרכש שטח אדמה שיועד לבית הקברות ושרת את הקהילה שנים רבות.

קזימיר הגדול (1333 – 1370 ) "מלך האכרים והיהודים" אישר לקהילה לבנות את בית הכנסת 1358 והרחוב לידו כונה רחוב היהודים. ב – 1678 אישר הסם הפולני את "סטטוס קליסקי", ובכך נפתחה הדלת להקים קהילה יהודית בכל עיר בפולין לאור המודל של קהילת קאליש פולין.

שיתוף הפעולה בין הקהילה היהודית עם העיר קאליש פולין, שיתוף מתמשך,  שהביא לפריחתה, לצמיחתה היפה ותרמו לחיי העיר לשגשוגה הכלכלי ולנכונותם של רבנים חשובים כמו רבי אברהם אבלי בעל "מגן אברהם", הרב  שלמה איגר ,הרב ליפשיץ והרב אלתר מגור, חזנים, בעלי תפילה, מדפיסים, מגיהים ומו"לים, רופאים,  כולם היו מוכנים ואולי נכון יותר רצו להיות חלק מקהילה כה יוצאת דופן ויצירתית.

תהליכי ההשתנות של קהילת קאליש התחילו כתוצאה של תהליכים הסטוריים עולמיים שהתחוללו בסוף המאה ה-19 ותחילתה של המאה 20. התעוררות התנועה הציונית,  נאום הרצל בקונגרס  בבזל בשנת 1897 על הצורך להקים מדינה יהודית כשהוא טוען שהכי חשוב לרצות ולהאמין שניתן להשיג " אם תרצו אין זאת אגדה ". הצהרת בלפור ב-1917

על זכותו של העם היהודי  לבית משלו. התחיל תהליך של נתינת משמעות יחודית לארץ הבחירה והחלשת החיבורים לקהילה היהודית בקאליש פולין. הקמת תנועות נוער ציוניות, ה"שומר הצעיר" תנועה שהכילה את בני הנוער שחשבו על התחלה חדשה עליה לארץ, המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בא לבקר בקאליש ב – 1928 לשתף את בני הנוער והמשפחות  על חשיבות העליה ארצה ." תנועת "ביתר" תנועה  ציונית, חשובה  וזבוטינסקי העומד בראשה, בא לביקור בקאליש ב1931 לדבר על לב האנשים לעלות ארצה. המצב הפוליטי המשתנה דחף אנשים ומשפחות לעלות ארצה ולבנות מחדש, בשממה בחום ארץ חדשה. 

כל אלה שכבר עלו ארצה,  ב- 1929 החליטו להקים עמותה שתפקידה היה לשמור ולשמר את זיקת השייכות והזכרון שלהם לקהילת קאליש שם ובו זמנית לעזור לקלישאים העולים והבאים ארצה למלא את תפקיד הקהילה היהודית בעירם,להיות בית חם לבאים  בראשית דרכם לארץ ישראל. לעזור לבאים, לחפש עבורם עבודה מגורים, לחדש את  חוית הביחד היחודית שהיתה להם בקאליש העיר לחברה לכאן, לישראל. לתת תחושה שהם לא לבד.  קבלת הפנים החמה בזמן כה קשה היה בשביל העולים אור גדול אור של תקוה וחוית ביחד חשובה.

נבנתה בישראל קהילה חלופית יהודית נותנת תומכת בכל אחד. נוצרה חוית ביחד יחודית בלי לשכוח את הקהילה המשפחה החברה שנשארו שם.  לזכור ולא לשכוח. ב-1968 יצא ספר תולדות קהילת יהודי קאליש בעברית, אידיש ואנגלית. ניטע יער על שם קהילת יהודי קאליש. הוקם חדר קאליש בבית התפוצות. ניתנת מילגה על ידי "משואה" לזכר קהילת קאליש שהייתה. יוצאי קאליש ישראל זוכרים את  עברם, בקאליש פולין ומנציחים אותם. 

בידיעה שהנצחת הקהילה המיוחדת במינה הינו כלי

 "שבו העבר מעצב מפתח להווה, וההיסטוריה היא בעצם הווה גדול ולא רק עבר " אמיל שרטייה

תודה רבה לכם, משלחת  יקרה, שבאתם מקאליש פולין לישראל להיות איתנו.

תודה רבה לאילונה קוזין יושבת ראש אגודת ישראל פולין  שהכניסה אותנו תחת כנפיה – ואפשרה את מימוש המפגש המשותף.

חנה ויוסי רוזנפלד ( יוני 2011 ) מתוך ברכה בערב הפרידה המשלחת

 ======================================================================

סיכום חלקי של פעילותנו בעיר קאליש

" עם שאין לו עבר, אין לו הווה, וגם עתיד לא יהיה לו "ברל כצנלסון

לכתוב את המילה פולין, היתה בין המילים הראשונות שלמדתי בכתה א' כי פולין היתה בשביל הורי מקום הולדת ותמיד היתה בזכרונות ובמחשבות. הם בחרו בדרך של שתיקה ואני לא ידעתי כלום על המשפחה. הרבה זמן חלמתי לנסוע לשם ולראות במו עיני  את המשהו שהיה שנים מעורפל.

יום אחד, החלטנו להגשים את החלום,  וב - 1999 נסענו לפולין  למסע בעקבות שורשי

המשפחה. הורי בעלי באו מהעיר קאליש בעוד שאבי בא מסמייאטייץ ואמי באה  מבביאק שלהפתעתי הגדולה , זוהי עירה קרובה מאד  לעיר לקאליש. הפרויקט של הנצחת המשפחה התחבר עם הנצחת הקהילה היהודית העתיקה ביותר. בעיר קאליש פולין התחלת המסע

היה סוג של החלטה שהתבססה על תחושה פנימית עמוקה מעורבת בתחושת שליחות שאנחנו חייבים להגשימה. תשוקה לגעת באמת של המשפחה. עבור שנינו מראה

בית הקברות היתה חויה כה מטלטלת. שעוררה בנו רצון חזק לשמור עליו נקי מכובד. 

נכונות העיריה להקשיב, נכונותם לפעול ביחד לשינוי המצב , היווה תחילתו של מסע הנצחה בעיר קאליש בשותפות ובתחושת אמון טובה. ועל כך תודה  רבה  .

עשינו דרך ארוכה, מלאה פרויקטים, רעיונות יצירתיים.  שיתוף הפעולה עם ראשי העיר קאליש ואנשיה, אפשר את מימושם  כי בלעדם לא ניתן היה לבצע שום  פרויקט . הפתיחות, הרגישות, החוכמה והרצון האמיתי מצדם לחיזוק הקשרים היו אבן היסוד של העשיה המשותפת לנו. כל הכבוד  לראשי עירית קאליש ואנשיה. תודה רבה!

 1 מסעות של יוצאי קאליש ישראל לעיר הולדתם, הולדת הוריהם כדי להכיר את העיר, הסביבה, ובעיקר להגיע לארכיב וללמוד על עץ המשפחה. כמעט הייתי אומרת שהארכיב היה עבור הבאים  מקום שהעניק משמעות וכוח לבאים להכיר את השורשים. אחת מיוצאי קאליש, באה פעמים בשני מסעות, כי הסתבר לה ששורשי משפחתה מבלשקי עשויים להיות  אולי בארכיב של קאליש. היא נסעה  פעם שניה עם יוצאי קאליש ישראל, מצאה בארכיב את שורשי משפחת אביה, פניה קרנו באור מיוחד  הגשימה את חלומה.

2 מר סרוצ'ינסקי,  בעל מפעל למשקאות התחייב לברוך קולסקי להנציח את הקהילה שאבדה. הוא בנה את יד הזכרון היכן שהיה בית הטוהרה בבית הקברות  ואפשר לנו, לספר את סיפורה הארוך של הקהילה שהיתה. באמצעות אלבום תמונות המתעדות את חיי היהודים שם, דגם של בית הכנסת הגדול, וסיפור הגיבורים היהודים שנולדו בקאליש במלחמת העולם השניה. היחידה שעדיין איתנו ויטקה קובנר, בת 91  חיה בקיבוץ" עין החורש." פרטיזנית מוילנה שקבלה אות הצטיינות מהצבא הרוסי עם סיום המלחמה. המון תודה לסרוצ'ינסקי ושא ברכה מאיתנו.

3  הבאנו משלחות מבתי ספר בארץ לעיר קאליש. אך היה מאד קשה להביא אותם כי קאליש לא נמצאת על דרך המסע הרגילה ואין מספיק זמן לעשות סיבוב. תנועת ה"שומר הצעיר" היתה התנועה הציונית הכי דומיננטית בין שתי מלחמות עולם בעיר קאליש הסניף השני הכי גדול אחרי הקן בורשה. פנינו אליהם והם יותר משמחו לעבור במסע בפולין בעיר קאליש.  התוכנית היתה שהם באים לעיר קאליש אחרי הצהרים. מבלים ביחד עם תלמידים בני גילם בבית ספר קופרניקי – תודה גדולה למנהלת אליזבטה ולמורה להיסטוריה מר פשגודסקי שביחד איתם יצרנו דגם פעולה לבני הנוער הבאים לקאליש. למחרת בבוקר, תלמידי קופרניקי והמשלחת מהארץ נפגשו ביחד בבית הקברות וביחד  נעשה טקס זכרון לקהילה כולל הדלקת נרות זיכרון. בעקבותיהם, התחילו לבוא  גם משלחות מבתי ספר רגילים, אחרי מאבקים ונכונות של המנהלים לעשות שינויים כדי שיוכלו להכיל את העיר קאליש ומיוחדותה.

4 יוזמות של העיריה קאליש: עירית קאליש ביוזמתה הציעה לערוך שבוע יהודי בעיר קאליש  ואנחנו באנו עם משלחת שחגגה ביחד איתם. עירית קאליש הכתירה את מר שבח וויס שגריר ישראל בפולין לשעבר, כיקיר העיר בטקס מיוחד כשמשלחת תלמידים מהארץ השתתפה בו. בהסכמתם צויין על ידי שלט חיצוני את מקומו של הקן של ה"שומר הצעיר" ברחוב צ'סנה 19. הוציאו מיוזמתם חוברת על חיי הקהילה היהודית בקאליש בשלוש שפות עברית פולנית ואנגלית.

בשנה שעברה 12.6.2010   עירית קאליש חגגה את יום הולדת של 1850 שנה ביחד איתנו כשקהילת  קאליש חגגה יום הולדת של 873 שנה. זה היה ארוע מיוחד במינו בצרוף משלחת יוצאי קאליש ישראל. מזל טוב לשתיהן. חוית הביחד היתה יוצאת מהכלל.

 המון תודה לכולם.

לכבוד החגיגה נבנה חדר הנצחה לקהילה במוזיאון, כך שכל אחד יכול להכנס ולראות את אופיה ותרומתה של הקהילה היהודית לחיי התושבים בעיר קאליש.

תודה לכם משלחת יקרה, ברוכים הבאים – מאד שמחים לקראתכם. סוד  היכולת של עבודה משותפת תלויה ביכולת וברצון  לבנות אמון, תחושת ביחד, הגדרת מטרות ודבקות בהם.  ללמוד, להבין, להתפשר ולמצוא את הדרך ששני הצדדים יהיו מרוצים מה גם שהמטרה היתה משותפת לכולנו לבנות את הגשר בין הקהילה שהיתה לבין הקהילה היהודית הישראלית שממשיכה את רוחה , כאן בארץ ישראל.

"עם שאין לו עבר, גם עתיד אין לו וההווה שלו חסר ערך" דישראלי

מי יתן ונמשיך לעצב ולשמור על הגשר שנבנה כאן בין העיר קאליש ויוצאי הקהילה בישראל. נכיר בחשיבות העבר נחשוב על העתיד וניתן משמעות רוחנית אישית להווה.

חנה רוזנפלד  ( יוני  2011 )  מתוך ברכה בערב הפרידה מהמשלחת.