|
|
|
החומוס מלובלין: מסעדה ישראלית משגשגת בפולין
ניסן צור, פולין / 21.01.2010
http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/043/090.html
=======================================
מי היה מאמין שדווקא בפולין, בלב העיר העתיקה של לובלין, שוכנת מסעדה יהודית ישראלית אסלית, שבעליה הם זוג קתולים המאוהבים בישראל, ביהדות ובחומוס. עמבה ליד הגפילטע?
מתכננים טיול לפולין, אבל לא יכולים לוותר על ניגוב צהריים או על הצ'ולנט של שבת? הסירו דאגה מלבכם. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לקפוץ למסעדת "מנדרגורה" במרכז העיר העתיקה בלובלין, שם יחכו לכם עם חיוך מאיר עיניים איזבלה קוזלובסקי ובעלה קמיל. מלבד החומוס והצ'ולנט, הם יגישו לכם, אם רק תבקשו, גם גפילטע פיש, מצה-בריי ופלאפל, או סתם יארחו אתכם לארוחה של אוכל יהודי, לליל הסדר או ארוחת ראש השנה, כאשר הכל מתובל בהרבה צחוקים ושיחה קולחת, שחלקה, אגב, בעברית שוטפת.
מי שעובד במסעדה צריך לעבור תהליך גיור מזורז על די צמד הבעלים
מאחורי מנדרגורה עומד סיפור מרתק על זוג פולני קתולי, שמלבד האהבה זה לזו, מאוחד באהבה גדולה נוספת - לישראל וליהדות. איזבלה קוזלובסקי, 36, פתחה את המסעדה הייחודית שלה ("חלום חייה", כפי שהיא קוראת לה) לפני חמש שנים. מאז, היא מספרת, המקום הפך ללהיט בקרב תיירים ומקומיים כאחד.
כשהתקשרתי למסעדה לקבוע את הראיון איתה, הופתעתי לשמוע את המלצרית עונה בעברית "מנדרגורה שלום". לאחר מכן הסבירה לי קוזלובסקי כי "הדבר הראשון שאנחנו מסבירים למלצרים הוא שהם חייבים לברך ב' שלום' בעברית את כל מי שמתקשר או מגיע למסעדה".
גם כאשר נכנסים למסעדה, הדבר הראשון שתופס את העין הוא שמדובר בעצם במוזיאון קטן שמוקדש כולו לישראל וליהדות. תמונות של הכותל, רבנים וחיילי צה"ל מקשטות את הקירות בפסיפס ענק. גם מנורה, חנוכיות וספרי תורה פזורים מסביב, למי שעדיין יש ספקות לאן הוא הגיע.
איזבלה, למה דווקא מסעדה? ועוד יהודית?
"אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה, החלטתי לנסוע לניו יורק לכמה שנים כדי לעבוד ולחסוך כסף. כשחזרתי, החלטתי לפתוח מסעדה. היה לי ברור שזו תהיה מסעדה יהודית שתגיש אוכל יהודי, כי תמיד הרגשתי קרובה ליהדות. מצאתי מקום במרכז העיר העתיקה של לובלין ולאט, לאט התחלתי לשפץ ולעצב אותו בסגנון ישראלי. הייתי בחורה צעירה עם חלום, ללא הרבה אמצעים ואפילו ללא רכב, כך שמדי יום נאלצתי לסחוב את כל האביזרים של המסעדה, תמונות וסמלים שאספתי שקשורים לישראל וליהדות, ולבנות הכל בשתי ידיים. למזלי היו לי תמיד חברים קרובים, רובם יהודים, שעזרו לי".
בלובלין , יש לציין, התגוררה עד תחילת מלחמת העולם השנייה קהילה יהודית גדולה, שמנתה 40 אלף איש ולקחה חלק פעיל בחיי היום, יום של העיר. בעקבות הקהילה היהודית זכתה לובלין גם לכינוי "ירושלים של פולין". הקהילה כולה נמחתה על ידי הנאצים, שהובילו את היהודים אל מותם במחנות ההשמדה השונים, בעיקר במחנה מיידאנק, הממוקם בתוך העיר עצמה.
העובדה שאת קתולית שמאכילה פולנים באוכל יהודי לא מעוררת תמיהות?
"קודם כל, אוכל היה דבר מאוד חשוב אצלנו, ובעיקר אוכל יהודי. סבתא ואמא שלי אהבו מאוד לבשל גפילטע פיש וקרפלעך. סבתא שלי הזכירה פעם משהו בנושא יהדות, אבל אין לי שום הוכחות לכך ומעולם לא ראיתי סימנים לכך שהמשפחה שלי יהודייה. גדלנו כקתולים לכל דבר, ועל פי הדת אני קתולית לגמרי. האמת היא שאין לי תשובה טובה למה דווקא מסעדה ואוכל יהודי, אבל אתה יודע איך זה כשאתה גדל כילד ומרגיש זהות מסוימת, קרבה לדת מסוימת? תמיד הרגשתי קרובה ליהדות, לחגים היהודיים, למסורת היהודית. אפילו כל החברים שלי יהודים. אין לי הסבר לזה, זה כמעט משהו מאגי. פשוט הקשבתי ללב שלי והלב שלי אמר לי שאני מרגישה קרובה ליהדות".
והשם "מנדרגורה" ?
"השם לקוח מתוך שיר השירים", מסבירה איזבלה וממהרת לשלוף ספר תנ"ך ממדף סמוך. במהירות שלא הייתה מביישת רב ראשי לישראל היא מוצאת את הפסוק המדבר על הדודאים ומנדרגורה. תוך כדי השיחה עם איזבלה מצטרף אלינו קמיל, בעלה והשותף שלה לניהול המסעדה. מסתבר שגם מאחוריו יש סיפור ישראלי לא קצר. בעברית שוטפת הוא מספר לי כי "לפני 17 שנה הגעתי לישראל והתחלתי לעבוד בבורסה ברמת גן. בסופו של דבר, התאהבתי בישראל ונשארתי שם 15 שנה. לפני שנתיים פגשתי את איזבלה שהגיעה לביקור בישראל, התחלנו לצאת ומאז אנחנו יחד. כשהחלטנו להתחתן היה ברור לנו שאחד מאיתנו יהיה חייב לוותר על הקריירה שלו. מאחר שאיזבלה פתחה את המסעדה הזו בעשר אצבעות והיא הבייבי שלה, החלטתי לעזוב את הבורסה ואת ישראל ולחזור איתה ללובלין. לשאלה מה התפקיד שלו במסעדה, הוא עונה בחיוך: "אני? לשטוף כלים".
בטח לא היה פשוט ללמד את הטבחית הפולנייה שלכם להכין חומוס.
קמיל: "לקחנו אותה לארץ, ובמשך שבועיים היא הייתה צמודה לשף ישראלי שלימד אותה איך להכין אוכל מזרחי, ומאכלים מיוחדים לחגים. חוץ מזה יש לנו המון ספרי בישול ישראליים, והיא למדה מתוכם".
ואיך מקבלים אתכם המקומיים?
איזבלה: "בהתחלה אנשים לא ידעו מה זה חומוס, צ'ולנט או פלאפל, אבל לאט לאט אנשים ניסו והתאהבו והיום חלק מהם ממש מכורים לזה. מנדרגורה היא לא רק מסעדה, היא מוסד תרבותי יהודי. יש לנו גם המון תיירים מישראל שמגיעים לכאן, ועם חלקם אני שומרת על קשר יום-יומי. יש לי חברים בישראל שהם יותר ממשפחה, הם מתקשרים אליי מדי יום כדי לשאול אם אני צריכה משהו שאני לא יכולה להשיג בפולין, כמו טחינה או נענע, ואם אני צריכה משהו, הם מיד שולחים לי חבילה לכאן".
אם כבר מזכירים את האוכל, אז אפשר בהחלט להגיד כי החומוס של מנדרגורה לא היה מבייש שום חומוסייה תל אביבית ידועה, היינות המוגשים במסעדה הם מתוצרת ישראלית כמובן, ואוכל לא כשר - הס מלהזכיר. גם את הפירוגי (כיסונים ממולאים), מנת הדגל של המסעדה, חובה לנסות.
כדי להתקבל לעבודה כמלצר במנדרגורה, חייבים המועמדים לעבור "הליך גיור" קצר וללמוד יהדות בקורס מזורז על ידי בני הזוג. "הדבר הראשון שאנחנו מלמדים את מי שרוצה לעבוד כאן, הוא לקבל אורחים ב' שלום' בעברית", מספר קמיל. "לאחר מכן, אנחנו מלמדים אותם על יהדות, על החגים, המסורת והאוכל היהודי, ולאחר מכן איזבלה מכינה מבחן בנושאים האלו שהם חייבים לעבור אם הם רוצים להתקבל לעבודה כאן. אתה יכול לבדוק, שאל את המלצר שאלה כלשהי בנושא חגים יהודיים, או למה אתה לא יכול להזמין שניצל עם קפה וחלב, ותראה שהוא יודע את התשובה".
האתר של מנדרגורה.
www.mandragora.lublin.pl |
|
-------------------------------------------------------------------------------------------
בית זיכרון לשואה ולגבורה - באריאל: מפי דפנה טור שלום.
בעיר אריאל הקימו אירנה ויעקב (קובה) וודיסלבסקי בביתם [על 4 מבין 6 מפלסי הבית] מוזאון פרטי בנושא השואה והגבורה בפולין בכלל ובוורשה בפרט. אירנה ויעקב הם ניצולי שואה. את הסיור ב 4 המפלסים ערכנו עם אירנה כשהיא נותנת הסבר על הפריטים המוצגים. באולם ההרצאות מציגים סרט חדש שהוכן ע"י הפולנים בנושא גטו וורשה, על אחד הקירות באולם זה יש מקבץ תמונות מקאליש כולל של אנשים. לאחר הסרט מתקיים דו שיח עם יעקב (קובה).
הביקור אצלם מאד מעניין ומרגש ובחינם. יש לתאם הביקור מראש.
להלן קישור לאתר המוזאון שם תמצאו גם מספר טלפון לתאום ביקור.
הביקור במקום היה מאד מאד מעניין ומרגש בכלל ולמתעניינים בנושא בפרט.
|
|
---------------------------------------------------------------------------------------------
דפנה טור שלום מראיינת את הדוד אברהם גלעד, מבית גולדשטיין (ראו עץ משפחה שלי):
(במסגרת איסוף מידע לצורך בניית עץ המשפחה)
משפ' גולדשטיין – מהשורשים בפולין
כפי שסופר מפי הדוד אברהם גלעד:
פרטים על ההורים : שם האב – יהושוע שייע גולדשטיין
שם האם – חיה לבית שקופ. אביה היה פרוון שתפר את הכובעים לחיילי
צבא נפוליאון.
לאחר נישואי הורי אבי וחמיהו בנו יחד את הבית הראשון שלנו ברחוב מייקובסקה – בית גדול עם חצר פנימית ושער
כניסה גדול נועלים. אני לא זוכר עצמי בבית הראשון .מה שידוע לי הוא שבשלב כלשהו אמא מכרה את
הבית ללא התיעצות עם אבא ואת הכסף שמרה כדי שאפשר יהיה בעתיד לשלם כסף למי שיטפל
בסידורי עליה בלתי לגלית.האמא הייתה מאד ציונית וחלמה כל הזמן לעלות לארץ,את אבא זה פחות
עניין. את הבית השני שכרנו ושם אני זוכר את ילדותי.הבית היה ברחוב וורוצלבסקה במרכז הרובע
היהודי לא רחוק מבית הכנסת.
הדירה השלישית והאחרונה שהייתה הגדולה מכולן הייתה ברחוב נדבודנה היום שם הרחוב בודנה
מספר 16 . פרוש השם בודנה = מים הרחוב נמצא בסמוך לנהר הפרוסנה שזורם דרך העיר.הנהר
והפארק הגדול הם מסמליה של העיר.
לאבא היה אח בשם עמנואל גולדשטיין ולו היתה בת שנישאה ל
לאמא הייתה אחות, רושקה. בני משפחת טופורק בני דודים שלנו משה ושמואל.
נולדתי בעיר קליש בשנת 1921 בן שמיני ,אחרי נולדה רבקה בת הזקונים.
שמות אחי ואחיותי עם שמותיהם בפולין ובארץ : לאה-לולה ילידת 1906 מלכה-מלה ילידת 1908 , דרורה-טרסה-דרייזלה ילידת 1910 , אריה-לייבק יליד 1912 , שושנה-רוז'קה ילידת, מרגלית-פולה ילידת 1918 ,משה-יליד 1919 , אברהם-אברום יליד 1921 ורבקה-ריפצ'ה- ילידת 1923 .
לשאלתי איזה מן הורים היו הוריך? אמר זו הייתה משפחה מאד גדולה ותפקידים מאד ברורים לכל אחד. אמא ניהלה את הבית ביד רמה וחמימות יתרה לא הרגשתי כלפי, אני חושב שהאחיות הבוגרות טיפלו בי וגידלו אותי.לאמא הייתה חכמת חיים מיוחדת במינה,היתה בעלת חושים חדים וראיה ברורה לגבי העתיד שלנו,כל התכונות האלו הצילו בעצם את משפחתנו מהשואה הנוראה.אמא לא יצאה הרבה מהבית אבל תמיד ידעה מה מתרחש .בבית התנהלו חיי חברה תוססים של הילדים.אני זוכר אותה יושבת בבית ליד השולחן עם ספר עב כרס וקוראת סיפורים באידיש.אני נזכר שהרגשתי די שונה בבית ולא קיבלתי כל מיני דברים שרציתי, כשסרבה לי בעטתי בדלתות ואז היא הייתה מכה אותי. אבל באמת "עשיתי לה את המוות". היא הרביצה ואני צחקתי. הורי לא היו אנשים מחבקים ומנשקים.אמא הייתה אישה מאד ביקורתית,למשל כשבאה חברה הביתה ולא הייתה יפה במיוחד היתה אמא אומרת באידיש בלעג "נו! אנשים מביאים ילדים "!
בכל מיני הזדמנויות אמרה לי "אתה בין כה וכה לא יודע כלום" ולא נתנה לי מורים פרטיים כדי לקדם אותי.למדתי בבית – ספר ממשלתי שהיו בו רק יהודים, משה ואחרים למדו בבי"ס מעורב אך לא היו לנו חברים מהגויים.יש לי חבר בשם גרשון שר שאיתו אני בקשר עד היום והוא גר בחיפה. אמא עמדה על כך שחלק מהילדים ימשיכו ללמוד בגימנסיה ואחרים נשלחו לבתי ספר מקצועיים.
שני בתים לפנינו ברחוב נדבודנה גרה דודה שלנו משפחה מאד דתית היא ראתה את הבנים שמלווים את האחיות שלי אחרי פעולות בקן השומר הצעיר ואמרה לאמא "מה זה כל כך הרבה בנים סביב הבנות שלך?" ענתה לה אמא כל זמן שזה הרבה בנים אני לא מודאגת.
מסע שורשים של דפנה טור שלום לקאליש בחודש מאי 2008
המסע אורגן ע"י יוסי וחנה כאשר המדריך המלא ידע כרימון הוא יהודה ירון והנציג/מתורגמן מטעם הפולנים הוא פיטר.
המסע כלל ערים נוספות בפולין ומחנות ריכוז והשמדה, אך אתרכז רק בקטע של קאליש.
להלן קישור לצפיה במקבץ תמונות מהמסע בקאליש :
..... הגענו לקאליש ביום ה' 15/5/08. הבוקר שלמחרת היה מעונן והתחזית היתה לטמפ' 21 מעלות מעונן וגשום.
יצאנו בערך ב 09:00 למשרד הפנים, שם הפקיד פיטר את הטפסים שלנו לחיפוש מידע משנת 1906 ומעלה. המשכנו לארכיב לניסיון מציאת מידע עתיק יותר. התקבלנו בהדרת כבוד ראויה לציון. מנהלת הארכיב נשאה דברים מרגשים וברכות ליום הולדת 60 לישראל והביעה רצון לעזור בכל דרך אפשרית. גם פה מסרנו פרטים וצוות הארכיב התחיל לעבוד על החומר. בזמן ההמתנה לתוצאות דיפדפנו בסיפרי ענק ובתמונות בשיחות בינינו ודיבורי סרק. קשה לתאר את ההתרגשות בכל פעם כאשר עובדת הארכיב יצאה וקראה בשם אחד/ת הנוכחים והודיעה שנמצאו פרטים על בני משפחתו. היו חיבוקים ונשיקות וכו'. לא הצלחתי להרגיש שמחה זו, אבל לא נורא. בעת ההמתנה עברנו על המפה ויהודה סימן את כל הרחובות שכולם רוצים לראות מחר בעיר הישנה. ואז גילינו שרח' פילסודסקי שונה לרח' סוכודייסקה ורח' גוזפינה שונה לרח' וולנוסצ'י. את הארכיב עזבנו בשעה 12:30 בערך, נסענו למשרד הפנים לאסוף משם מידע, אם נימצא. גם כאן התאכזבתי, לא מצאו מידע רלוונטי בעיקר מחוסר פרטים. הם ניסו ושאלו אותי שאלות מנחות אך מתברר כי חסרים לי הרבה פרטים.
מ 14:00 עד 15:30 היינו בטכס זכרון בבית העלמין היהודי. היו ברכות מסגן ראש העיר, חנה ויוסי, שרנו שירים ישראליים. אח"כ הדלקנו מנורת שמונה קנים, כל אחד הדליק לזכר או לכבוד מי ממשפחתו. אני וענבל (הבת שלנו) הדלקנו לזכר סבתא דורה ומשפחתה שזכו לעלות לארץ בזמן ומי שניפטר ניפטר בארץ. נישארו בחיים עוד 3 דודים, עד 120 . בסוף הטכס שרנו את התקווה והפולנים שרו את ההימנון שלהם, כאן עיניי התלחלחו והיה קשה לעצור את הדמעות. הסתובבנו בשטח המצבות, המצב מאד קשה ומעציב. חנה ויוסי עושים הרבה מאד בעבור המקום הזה, גם את חדר ההנצחה הם הקימו בעזרת נדבן שתרם לכך.
הגענו למלון ב 16:00 בערך. יש הפסקה עד 17:30 ואז נפגשים לקבלת שבת, ארוחת ערב ויציאה להופעת כלייזמרים. היום היה קצר וקל מבחינת ניידות אך טעון לא פחות מימים אחרים. כרגיל, לפני ארוחת הערב יש הימורים איזה סוג בשר יהיה. מסתבר שהפולנים משתמשים הרבה מאד בחזות עוף שאכלנו אותו בכל מתכון וצורה אפשריים. נראה איזה עוד הפתעות אפשר לעשות מחזה עוף :-) . היום היה מרק ירקות מלוח בצורה בלתי רגילה. המנה השניה כללה סלט ירקות עם מיונז, ערמת תפוחי אדמה בסגנון הקבוע וחזה עוף בגריל. לקינוח הביאו רסק תות שדה עם ערמת קצפת - ממש דיאטתי. חיפשתי בצדדים תות נקי מקצפת ואכלתי רק כמה כפיות. האמת, הכל טעים אך ביטני כבר זועקת הצ י ל ו !! היא לא רגילה לכמויות אוכל ושומן כאלה.
ב 19:00 אנו בביה"ס למוסיקה בו האזנו לקונצרט התזמורת הפילהרמונית של קאליש. ניגנו יצירות נפלאות שנכתבו לאחרונה והקומפוזיטור היה נוכח באולם. מאחורי היצירה יש סיפור אישי אמיתי. הקומפוזיטור לא יהודי, לאימו היתה שכנה יהודיה ולה בת תופרת (הביאו את מכונת התפירה המקורית כתפאורה), כשבאו הגרמנים לקחת אותה למחנות היא ביקשה מהשכנה שתשמור על מכונת התפירה שלה עד שתחזור. בגטו היא תרמה דם ואצל הגרמנים לתרום דם פרושו לשאוב הדם עד כלות הנשמה, ואכן הבחורה מתה. הקומפוזיטור שמע מאימו את הסיפור כל השנים ורצה לכתוב סיפור עם מוסיקה על נושא זה. רק עכשיו כשהוא בן 60 יצא הדבר לפועל. אגב השבוע הוא שבוע ישראל בקאליש וכל השבוע מופעים וציונים לגבי העניין. לאחר הקונצרט הראשון היתה הופעת 3 כליזמרים שנגנו מנגינות יהודיות בעיבודים שונים ויפים. כשיצאנו מההופעה ראינו ושמענו בגן ריקודי עם ישראליים, ניגשנו לראות, ועד מהרה שרי, יהודה ויותם הצטרפו למעגל הרוקדים (ראו התמונות בקישור למעלה). צפינו בהם לזמן מה. בערך בשעה 22:00 הגענו למלון ב "חדר שלנו", קבלנו תה וקפה לפני השינה וכאן תם עוד יום במסע.
שבת 17/5/08 מזג אויר נאה נשקף מהחלון. ב 09:00 יצאנו לדרך, האוטובוס הביא אותנו לנקודת התחלה הקרובה למרכז והתחלנו ללכת כאשר יעקב פלינקר, כמו "החלילן מהמלין" הולך בראש ואנו משתרכים אחריו עם ניירות לזיהוי כתובות. הוא עבר מסלול עם סיפורי חיים וזכרונות משלו ושזר את זה עם הבקשות שלנו. עברנו ליד אוניברסיטה ובתי ספר שבהם למד יעקב ואולי גם מי ממשפחתי למד שם. הגענו לרח' בבינה, לאורך בבינה זרם בעבר יובל של ה"פרוסנה" אך הגרמנים ריפדוהו במצבות יהודיות. היו בקהילה כל השרותים הדרושים כמו מקווה, בית חולים כיכר השוק ברח' רינק ועוד. המשכנו לרח' "מייקובסקה", אין לי את מספר הבית רק הערות של הדוד משה, שהיה הולך כ 100 מטר עד לנהר (או לאחד מיובליו). כשהגענו לסוף הרחוב החליט יעקב פלינקר על בית מסויים, לא ניראה לי, אבל אולי זה הבית. יעקב אמר שממול היה מחסן ביצים. העניין הוא ששמות הרחובות ומספרי הבתים שונו, בתים נהרסו ונבנו עליהם חדשים כך שקשה לזהות, עד שהדוד משה יבוא בעצמו ואולי יצליח לזהות. משם עברנו את רחובות "שופנה" ו"זלוטה" וב"צ'סנה" עירית גילתה את המקום בו היה קן השומר הצעיר וצילמה את השלט (ראו בתמונות שבקישור בתחילת הסיפור) הבית עלוב ועומד בשממונו. חזרנו ל"בבינה" דרך "זלוטה" ויעקב ציין את בית הסבים של אורה זיטר. הגענו לרח' "וודנה", בת דודתי חיה'לה כבר הכינה אותי שאין כלום במקום ואני התעקשתי. עלי לציין שחיה'לה צדקה והיום אפילו יותר, את מה שאולי עוד היה הורידו, ויש במקום בניה חדשה. כל מה שסופר לי על בית חולים ומקווה, יעקב אומר שזה לא היה שם. לדבריו היתה שם תחנת קמח ומפעל בורסקאות. הגענו לרח' "פלסודסקי" מס' 22 , החלטנו שזה הבית, משום שאינו רחוק מבית העירייה וזה התאים לסיפורי המשפחה.
יעקב לקח אותנו לפארק הידוע שעליו נאמר:"אם לא הייתה בפארק, לא הייתה בקאליש". צילמנו ונהנו, היינו גם באיצטדיון שהדוד אברהם סיפר עליו. חזרנו למלון ולאחר ארוחת הערב יעקב סיפר את חייו וההישרדות שלו. וכך תם פרק "קאליש" במסענו בפולין.
|
.jpg)
.jpg)
