סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל

פרשת ויגש ו' טבת תש"פ
אשכולות המלכא 
הגות , מוסר , הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא

הדאגה לזולת – תנאי לזכיה בגן עדן
"אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם, לא תוסיפון לראות פני".
מסופר על "קדושת הלוי", רבי לוי יצחק מברדטישוב זצ"ל, כאשר
היה מגיע לפסוק זה היה פורץ בבכי. פעם שאלוהו תלמידיו: רבינו למה
זה תבכה? נענה ואמר להם: בחלומי ראיתי רב גדול מעירנו נפטר,
וביום פטירתו נפטר גם אסיר יהודי אחד.
כשבא האסיר לבית דין של מעלה, היה מלא בעבירות וקופה של
שרצים תלויה לו מאחורי גבו, נפסק דינו לגיהנום.
הרב לעומתו היה צדיק, למדן ומדקדק בהלכה ונשלח לגן עדן. רגע
לפני כניסתו לגן עדן הראו לו את הפסוק: "אם לא ירד אחיכם הקטן
אתכם, לא תוסיפון לראות פני", ואז מלאכי עליון הוכיחו אותו: כאשר
אחד מן הקהילה שלך יורד לגיהנום, לא תוכל להיכנס לגן עדן, לא
תוכל להתעלם ולומר: "לא ראיתי" או "זה לא קשור אליי".
אדם דואג לרוחניות שלו ולעוה"ב שלו, ולא אכפת לו מאחרים,
כששואלים אותו מה עם השכן? או מה עם החברים? הוא עונה: בקושי
אני מסתדר עם עצמי, איך אוכל לדאוג לאחרים?
הפסוק אומר: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך
והתעלמת מהם, הקם תקים עימו" (דברים כב,ד).
אם בבעלי חיים ובהמות על האדם לעזור לחבירו להקים אותם מנפילתם,
קל וחומר כאשר מדובר בבני אדם שנפלו במעשים וברוחניות,
שצריך להשתדל לקרב אותם.
סיים רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הקב"ה אומר לאדם: אם חשבת
שאתה חכם גדול ובאת לעולם האמת לאחר שדאגת רק לעצמך, ולא
דאגת לאחים שלך מעם ישראל, גם אתה לא תוכל להיכנס לגן עדן...
הרב יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, מסר את נפשו
להקמת תלמודי תורה לתינוקות של בית רבן. פעם באירוע של בוגרי
הישיבה, פגש את אחד הבוגרים, שלאחר טירחה ויגיעה הצליח להתמנות לרב שכונה.
ברך אותו רבי יהודה לשלום ושאל אותו בצד באופן יחידי: מה שלומך?
אתה מרגיש טוב? ברוך ה' יום יום! חייך רב השכונה הצעיר
אתה אוכל טוב ? הוסיף לשאול הרב צדקה בדאגה.
אוכל מצוין! הרגיע אותו רב השכונה
אתה ישן בלילות טוב? שאל הרב צדקה, וודאי ענה רב השכונה.
אוי ואבוי! הוכיח אותו הרב צדקה, בדברי מוסר הנוקבים ויורדים
חדרי בטן - איך אתה מסוגל לישון בלילה ולאכול טוב, ולהתפלל
ולעבוד את הבורא, כאשר בשכונה שלך אין תלמוד תורה, וההורים
שולחים את ילדיהם לבי"ס חילוני או דתי ממ"ד?
מה תענה ומה תגיד ביום הדין? "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי????

שמחה עד כלות הנשמה
ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד" (מו, כט) ובחז"ל
מובא שבשעה זו קרא יעקב קריאת
שמע. הקשו המפרשים מה ראה לנכון
דווקא בעת הפגישה עם בנו אהובו לאחר
עשרים ושתיים שנה שלא ראה אותו לקרוא ק"ש?
מורנו רבי יהודה צדקה שמע מפי מרן רבנו
הגדול רבי עזרא עטייה זצ"ל: יעקב אבינו
פחד שמא מתוך השמחה העצומה יקרה לו
מה שקרה לזקנתו שרה אמנו ע"ה שפרחה
נשמתה מרוב שמחה כמובא במפרשים על
שנעקד בעקידה, לכן קרא ק"ש כדרך בני
אדם טרם פטירתם קוראים קריאת שמע.
ומשל נפלא המשיל. יהודי עני ואביון שלא
הייתה לו פרוטה לפורטה ומנסה היה להאיר
מזלו על ידי קניית כרטיס מפעל הפיס מדי
שבוע בדוכן הפיס בקרבת ביתו. לאחר
מספר שנים זכה סוף-סוף בפרס ראשון שלושה מליון ₪.
המוכר הבחין בכרטיס הזכייה שהוא שייך
לעני השכונה ושמח עבורו, אך החליט ברוב
תבונתו להודיע לו על זכייתו בנוכחות רופא
מחשש שמרוב שמחה עלול למות. מוכר
הכרטיסים עם הרופא ניצבים לפתע
בבקתתו של העני ומבקשים לשוחח עמו.
למרות תמיהתו הרבה הכניסם בכבוד גדול.
פתח פיו בחכמה הרופא ואומר: לו היית
זוכה במאה דולר מה היית עושה בהם.
מאה דולר? הייתי קונה אוכל לשבת
להאכיל בשפע גדול את בני משפחתי. ואם
היית מרוויח אלף דולר מה היית עושה,
שאל שוב הרופא. קונה מעט רהיטים וכלים חיוניים לבית.
ובעשרת אלפים דולר, שאל הרופא
בדריכות. העני החל לנשום נשימות קצרות
ומהירות, והשיב בדמיון פרוע אופייני
לרוכשי כרטיסי פיס: שיפוץ כללי בביתי זה
הדבר החשוב לי ביותר בעת הזאת. ואם
היית מרוויח מיליון שקל היה לך מה
לעשות, שאל הרופא? השיב בפזיזות ובהתלהבות:
סכום אגדי זה אינני יודע איך סופרים
אותו, מחצית מהסכום הייתי מעניק לך
ידידי הרופא! במקום התעלף הרופא ומת!...
יעקב אבינו מחשש שימות מרוב

תענית "עשרה בטבת"
א. עשרה בטבת הוא יום תענית ציבור (זכריה ח, יט).
הטעם: בי' בטבת, שנת ג' אלפים שלז, החל
נבוכדנצר מלך בבל במצור על ירושלים. מצור זה
היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית
המקדש הראשון וגלות בבל (מלכים ב, פרק כה, פסוקים א - ד).
ב. לא ניתן לדחות את תענית "עשרה בטבת"
תענית עשרה בטבת שונה משאר התעניות, שאילו
הייתה חלה בשבת - לא היו יכולים לדחות את
התענית ליום אחר (אבודרהם עמוד רנד). הטעם: לפי
שעל תענית זו נאמר (יחזקאל כד, ב): "בעצם היום
הזה", כמו שנאמר ביום הכיפורים. וכתב על כך
הבית יוסף (סימן תקנ): "ולא ידעתי מנין לו זה".
ראה אור שמח, הלכות תעניות, פרק ה, הלכה ו,
מנין לאבודרהם דין זה.
ג. יום כח בטבת - על פי מגילת תענית, יום כח'
בטבת הוא יום טוב (מגילת תענית פרק י). הטעם: לפי
שביום זה סולקו הצדוקים מן הסנהדרין בזמנו של
ינאי המלך ואשתו שלומציון המלכה ואחיה שמעון
בן שטח, והוכנסו הפרושים, וכה נאמר במגילת
תענית (פרק י): בעשרים ושמונה בטבת יתיבא
כנישתא על דינא (ישבו הסנהדרין על מקומם בדין),
מפני שכשהיו צדוקין יושבים בסנהדרין שלהם ינאי
המלך ושלומציון המלכה יושבת אצלו לא אחד
מישראל יושב עמהם חוץ משמעון בן שטח. והיו
שואלין תשובות והלכות ולא היו יודעים להביא
ראיה מן התורה.
אמר להם שמעון בן שטח: כל מי שהוא יודע להביא
ראיה מן התורה יהא ראוי לישב בסנהדרין וכל מי
שאינו יודע להביא ראיה מן התורה אינו ראוי לישב
בסנהדרין. פעם אחת נפל דבר של מעשה ביניהם
ולא היו יודעים להביא ראיה מן התורה חוץ מזקן
אחד שהיה מפטפט (משמיע קול) כנגדו. אמר לו:
תן לי זמן ולמחר אני משיבך. נתן לו זמן.
הלך וישב לו בינו לבין עצמו, כיון שראה שלא היה
יודע וכו' נתבייש מלבוא ומלישב בסנהדרין גדולה,
והעמיד שמעון בן שטח אחד מן התלמידים והשיבו
במקומו. אמר לו אין פוחתין בסנהדרין של שבעים
ואחד. וכך היה עושה בכל יום ויום עד שנסתלקו
כולם וישבה סנהדרין על (דעתו); ובאותו היום
שנסתלקו סנהדרין של צדוקים וישבה סנהדרין של
ישראל, עשאוהו יום טוב, עכ"ל.
(לע"נ מרת סבתי חנה בת עליה ור' יששכר שהשבוע
פקידת השבעה.סבי שמעון בן עליה שהשבוע פקידת שנתו.) 

מאמירת האמת לא מפסידים
"אם יש אחינו הקטן איתנו וירדנו, כי לא נוכל
לראות פני האיש ואחינו הקטן איננו איתנו"(מד, כו).
בעל "מחצית השקל" רבי שמואל קעלין מקשה
קושיא, מדוע האחים הביאו את בנימין למצרים,
ולא הביאו מישהו אחר "כפיל" והיו אומרים עליו
שהוא בנימין?
הוא מתרץ ע"פ מעשה שהיה איתו.
יום אחד מצאו ברחוב אדם הרוג, היה זה איש
מאנשי המלוכה, וליד הגופה נמצא סכין שזוהה
כסכין שהגיע מביתו של הרב "מחצית השקל".
הרב הוזמן לחקירה בבית המשפט לפני השופט.
אנשי הקהילה היהודית שכרו עבור הרב עו"ד
מומחה, וזה הורה לרב להכחיש מכל וכל את
העובדה שהסכין הגיעה מביתו.
אמר לו הרב: "כבודו יגיד לשופט את מה שהוא
רוצה להגיד, ואני אגיד לשופט מה שאני חושב.
בהגיע מועד המשפט, פנה השופט לרב ושאל:
"האם הסכין היא שלך"?
"כן". השיב הרב
וכיצד היא הגיעה לידי הרוצח?
"הוא גנב אותה מביתי"
השופט שאל עוד כמה שאלות, והתרשם שהרב דובר
אמת, ואמר: "אתה משוחרר לביתך וסליחה על
שחשדנו בך". בסיום המשפט אמר עוה"ד לרב: "דע
לך שאין תקדים לפסק דין כזה!
אדם שמודה כי כלי ששימש לרצח הוא שלו, לא
משחררים אותו כל כך מהר.
נענה הרב ואמר: "אני למדתי את צורת ההתנהגות
הזאת מהשבטים אחי יוסף, שאמרו תמיד את
האמת, הנה כפי ששאלנו, הם יכלו לקחת ילד אחר
מהרחוב, לשלם לו כסף, ולהגיד ליוסף שזהו בנימין.
הם הרי לא העלו בדעתם שיוסף מכיר את בנימין....
ואז מה היה קורה???
יוסף בהכירו את בנימין אחיו, היה מגלה שהם שקרנים!!!
"האחים ידעו שדרך האמת היא הדרך הנכונה
והטובה ביותר, מאמירת האמת – לעולם לא
מפסידים, רק מרוויחים"! (דורש ציון)
לרפואת אימי רוזה רוזינה בת עליזה לואיזה

בס"ד גיליון 186 ו' טבת התשס"ט (2.1.09) פרשת ויגש
 

תהילים פרק קכא

זהו מזמור הבטחון בה'

הביטחון המוחלט בה' כשומר ומשגיח תמיד ובכל מצב על ישראל בכלל ועל המאמין כפרט,
ומשום כך השורש המנחה במזמור הוא ש.מ.ר המופיע שש פעמים.
 
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי
אֶל הֶהָרִים;
מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי.
עֶזְרִי, מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ;
אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
הִנֵּה לֹא-יָנוּם,
וְלֹא יִישָׁן
שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל.
ה' שֹׁמְרֶךָ;
יְהוָה צִלְּךָ,
עַל-יַד יְמִינֶךָ.
יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה;
וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
ה' יִשְׁמָר
צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ
מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.

מוקדש להצלחת עם ישראל

דין וחשבון או חשבון ודין?

אמרו במשנה (אבות פ"ג-מ"א) "דע לפני... ולפני מי עתה עתיד ליתן דין וחשבון". לכאורה "דין וחשבון" אינם בסדר הנכון – שהרי תחילה יש לעשות את החשבון ורק אחר כך ניתן לחרוץ את הדין, אם כן אפוא חייב להיות חשבון ודין.

אלא כאשר נשמתו של אדם עולה לאחר אריכות ימים לעולם האמת ועומד ליתן דין על מעשיו בעוה"ז עוברים מלאכים ושואלים אותו: רבי יהודי! אולי יש לך זמן עבורנו? אנו זקוקים לאדם בעל שכל ישר שיחווה את דעתו הצודקת בענין מסובך שלפנינו, ואז הרי בודאי אם זקוקים לשכל ישר, חושב האדם שבאו לכתובת המדויקת, ושוטחים אותה לפני אותה הנשמה את סיפורם המורכב, בו זקוקים לשיפוט צודק ללא משוא פנים, ואכן הנשמה עושה כמיטב כושר שיפוטה ופוסקת את דינה, ואז לאחר פסק הדין, מתברר שהעניין המסובך והמורכב בו חיווה אותו אדם את דעתו לא היה אלא תאור מדויק של חייו שלו עלי אדמות, והוא עצמו שימש בו כשופט, ויוצא שבמו פיו פסק לעצמו את דינו. ועל פסק זה אינו יכול לתמוה ולערער כלל, וכן אומר התנא דווקא הסדר יהיה "דין וחשבון". קודם פוסק האדם בעולם האמת ואז נערך החשבון.

פעם אחת היה יהודי המתחזה לחסיד

וקדוש, והיה מגלה ומפרסם ברבים, ששאיפתו הבלעדית הייתה להישרף ולמות על קידוש ה' ובכך יקדש שם שמים ברבים וכי כל תפילותיו היו מתי תגיע מצווה רבתי זו לידיו ויקימנה. כששמע זאת רב העיר, וביודעו שמשאלה זו אינה אלא משפה ולחוץ בלבד וכי ידוע הוא לקמצן וכילי, ניגש אליו הרב ואמר: מאחר והינך ידוע בכל העיר ומחוזק לצדיק וקדוש, והקב"ה זיכה אותך גם בעושר רב, הנני רוצה לזכות את כבודו במצוות צדקה חשובה. הואיל וישנו עני בן טובים במצב קשה וחסר כל ממש, ובקור העז השורר בחוץ מוטלים בני ביתו ללא כל אמצעי חימום ובישול, אנא בבקשה מכבודו יואיל לשלוח להם על ידי משרתו מעט עצים להסקה.

אך הצטדק הלה באומרו: שהואיל ובמים אלה קשה להשיג עצים, וכי הוא עצמו נמצא זה כמה ימים במחסור חמור של עצים להסקה, אין באפשרותו לעזור להם.

פנה אליו הרב ואמר: ר' יהודי! עד שאתה מבקש להישרף על קידוש ה', תדאג נא והתפלל קודם שתזכה לשרוף עצים לקדושת ה'. ואם זה יעלה בידך, אזי רק אחר כך תתפלל גם על עצמך... (אמרי שפר)
 
בס"ד עמוד 2
אני יוסף

בן ארבעים היה רבי עקיבא, כשאשתו דחקה בו שילך ללמוד תורה. אמר לה: מתבייש אני ללמוד עם תינוקות של בית רבן. מה עשתה? לקחה חמור וטחה אותו בטיט, שתלה בו זרעים והשקתה עד שנבטו. לקחה את החמור המוזר, מרובד הצמחים לשוק העיר. נסבו עליו כולם, התפעלו והשתאו, גיחכו ולעגו. למחרת שבה והביאה אותו, ותשומת הלב פחתה. ביום השלישי, לא הביט איש לעברו...

"רואה אתה?" אמרה לבעלה, בתוך שלושה ימים יתרגלו"...

חכמתה זו הביאה לעם ישראל את רבי עקיבא!

הבה נפיק את הלקח, לקח בן שלושת אלפים וחמש מאות שנה, לקח מפרשתנו.

כאשר יוסף נגלה לאחיו, נאמר: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". היו שם יהודה, מלך לאחיו אשר לבו כלב האריה, היו שם שמעון ולוי שהחריבו את שכם, גיבורים ואמיצים, וכולם – שתקו?!

פרש הרב "בינה לעתים" זצ"ל: כאשר שמעו שיוסף מכריז: "הוציאו כל איש מעלי", הבינו שהמשנה למלך כועס עליהם ומגרשם מעל פניו. הם נסוגו אחור ושמעוהו אומר: "אני יוסף", והבחינו שלא אמר "אחיכם". והבינו שאינו מחשיב עצמו כאחיהם... ואז שמעוהו שואל: "העוד אבי חי?" – והבינו שרמז להם שאינו מתייחס אליהם כלל, וכאילו אמר להם: אתם אינכם מעניינים אותי, וכל שאלתי האם אבי חי עדיין.

ושברצונו אף לומר: כל עוד אבי חי, לא אגרום לו צער ולא אנקום בכם. אבל חכו, חכו...

"ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו"!

ויוסף הבין זאת מיד, והורה להם: "גשו נא אלי!" לא אליכם נתכוונתי כשאמרתי "הוציאו כל איש מעלי". "אני יוסף אחיכם", נשארתי אח אוהב כשהייתי...

יש בפרשה זו כדי להורותנו כדי שלא להיחפז בהסקת מסקנות; לא להחליט על סמך התרשמות שואלי היא מוטעית; לא להימנות על "קרבנות הרגע הראשון"... (מעין השבוע)

העצב – ארס!

"ועתה אל תעצבו" (מה-ה)

הגאון רבי משה הכהן זצ"ל מג'רבה חיבר את ספרו "דרכי משה" כדרשות מוסר על סדר פרשיות השבוע. בפרשתנו הוא מוצא את ההוראה ההחלטית: "ועתה, אל תעצבו"! אין גרוע מהעצב.

וכשיתבונן האדם, אמר, יראה שבאמת אין מה להתעצב, כי אחד מן השניים: המאורע המעציב – או שהוא תשלום על חוב קודם, או שהוא הכנה לטובה עתידה. על שניהם אין להתעצב. עולה אדם לאוטובוס ומשלם, אינו עצוב. יודע הוא שבתשלום זה ייסע בנוחיות ויגיע למחוז חפצו. נסע במונית ומשלם בסוף הנסיעה. אינו עצוב, כי נהנה עבור התשלום. כך, כל מאורע בחיינו. או שנהנינו מעברה ואנו נתבעים לשלם, שיהא לכפרה, או שהוא הכנה לטובה מעותדת, כמכירת יוסף, שכלכלה את אביו ואחיו בשנות הרעב.

אך יתר על כן, כתב, אדם שנסע ונתבע לשלם, אינו יכול להתחמק מן התשלום – ואינו מצטער. אבל אנו, בבוא עלינו חלילה ייסורים – מדוע נצטער, אם יכולים אנו לפנות אל בוראנו בתפילה ולבקש מחילה! ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל:). "ואל תעצבו, כי חדות ה' היא מעוזכם!" (נחמיה ח-י).

וכתב: "ודבר זה מוסכם מאוד מהרופאים, ומדברי חז"ל, ומדברי שלמה המלך עליו השלום, ועוד פסוקים, כי הדאגה והעיצבון היא כשתיית הארס ממש! ואף אם יתמיד האדם בדאגות ויראה את גופו בריא – אין ספק כי אינו מרגיש ולא מכיר כי כוחותיו הולכים ומתמוטטים לאט לאט – אם הכוחות הגשמיים והגופניים, אם הכוחות השכליים, ואם הכוחות הנפשיים!"

מצווה גדולה להיות בשמחה – תמיד.

עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה.

מעשה בנער רועים, שרעה עדרי אחרים, ולא היה לו בעולמו אלא לחם לאכול וקרעי בגדים ללבוש. חלום היה לו, לקנות נעלים לרגליו – ולא השיגה ידו.

יום אחד, לפנות ערב, עבר ליד בית מלון מפואר וראה מרכבה הדורה, רתומה לארבעה סוסים אבירים, עוצרת ליד המלון,

ושני משרתים מדלגים מירכתיה וממהרים לפתוח את דלתה לפני האדון המסב בתוך המרכבה על המושב המרופד.

נעצב הנער על לבו, קנא קנאה גדולה, נאנח ואמר: "הפעם ראיתי כי יש אנשים מאושרים בתבל! נוסעים במרכבות כבודות ומתארחים בבתי מלון מפוארים! ואני, יתום עני, אויה לי! חייב אני לשרוך נעלי, ואין לי אפילו נעלים לנעול. ניגף אני בכל אופן, נשרט בכל קוץ! אהה, מה פשעי ומה חטאתי כי נגע אלי חרון אף ה', ובמה זכה מאושר זה למצוא חן וחסד בעיני האלוקים? האח, מי יתנני תחתיו, והייתי מאושר כמוהו!" בינתיים רכנו שני המשרתים אל המרכבה פנימה ונשאו משם את אדונם על ידיהם, כי משותק היה בשתי רגליו.

ראה הנער וקרא: "אם כן, אין מאושר ממני!"

נשא את רגליו הקלילות, היחפות, ורץ בצעדי מחול... (יוסף דעת, נטעי נעמנים)

בס"ד עמוד 3
 
הכרטיס והרופא העני

"ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד" (מו-כט)

ובחז"ל מובא שבשעה זו קרא יעקב קריאת שמע. הקשו המפרשים מה ראה לנכון דווקא בעת הפגישה עם בנו אהובו לאחר עשרים ושתיים שנה שלא ראה אותו לקרוא ק"ש?

מורנו רבי יהודה צדקה שמע מפי מרן רבנו הגדול רבי עזרא עטייה זצ"ל שני תירוצים (מובא בהרחבה בספר "קול יעקב" לגאון רבי יעקב שכנזי שליט"א) יעקב אבינו פחד שמא מתוך השמחה העצומה יקרה לו מה שקרה לזקנתו שרה אמנו ע"ה שפרחה נשמתה מרוב שמחה כמובא במפרשים על שנעקד בעקידה, לכן קרא ק"ש כדרך בני אדם טרם פטירתם קוראים קריאת שמע.

ומשל נפלא המשיל. יהודי עני ואביון שלא הייתה לו פרוטה לפורטה ומנסה היה להאיר מזלו על ידי קניית כרטיס מפעל הפיס מדי שבוע בדוכן הפיס בקרבת ביתו. לאחר מספר שנים זכה סוף-סוף בפרס ראשון – שלושה מליון ₪. המוכר הבחין בכרטיס הזכייה שהוא שייך לעני השכונה ושמח עבורו, אך החליט ברוב תבונתו להודיע לו על זכייתו בנוכחות רופא מחשש שמרוב שמחה עלול למות. מוכר הכרטיסים עם הרופא ניצבים לפתע בבקתתו של העני ומבקשים לשוחח עמו. למרות תמיהתו הרבה הכניסם בכבוד גדול. פתח פיו בחכמה הרופא ואומר: לו היית זוכה במאה דולר מה היית עושה בהם. מאה דולר? הייתי קונה אוכל לשבת להאכיל בשפע גדול את בני משפחתי. ואם היית מרוויח אלף דולר מה היית עושה, שאל שוב הרופא. קונה מעט רהיטים וכלים חיוניים לבית. ובעשרת אלפים דולר, שאל הרופא בדריכות. העני החל לנשום נשימות קצרות ומהירות, והשיב בדמיון פרוע אופייני לרוכשי כרטיסי פיס: שיפוץ כללי בביתי זה הדבר החשוב לי ביותר בעת הזאת. ואם היית מרוויח מליון שקל היה לך מה לעשות, שאל הרופא? השיב בפזיזות ובהתלהבות: סכום אגדי זה אינני יודע איך סופרים אותו, מחצית מהסכום הייתי מעניק לך ידידי הרופא! במקום התעלף הרופא ומת!... יעקב אבינו מחשש שימות מרוב שמחה קרא קריאת שמע.

בשבעים נפש

"כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה" (מו-כו)

בברנוביץ חי ופעל עסקן ציבור מקורב למלכות, ר' אליהו שמואל זקהיים שמו. את קשריו ניצל לטובת בני עמו, וכשהשלטונות ביקשו לגרש את הגאון רבי אלחנן בונים וסרמן זצ"ל, הי"ד, ראש ישיבת ברנוביץ, משום שהיגר מרוסיה בלא רישיונות והיה חסר נתינות, ישר את ההדורים והשלטונות חדלו להתאנות לו. כאות תודה, לקחו עמו רבי אלחנן לרבו, החפץ חיים זצ"ל שיברכו.

בשמחת תורה הגיעו ר' אליהו שמואל להיכל ישיבת "אוהל תורה" והבחורים קידמו פניו בחיבה יתרה והרכיבוהו על כתפיהם לאות הוקרה על פעליו למען רבם ולמען הישיבה. כטוב לבו עלה ר' אליהו שמואל על ספסל, ביקש הפסקה בשירה, ואמר: "כסבורים אתם שבעלי בתים מנוערים הם מתורה? הנני ואומר לכם מה אמרתי לפני רבנו החפץ חיים וקילס דברי!"

עשו הכל אזנם כאפרכסת, ואמר: "בברכה אחרונה אומרים אנו 'בורא נפשות רבות וחסרונן – על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי'. פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, הלא דבר הוא! הלמאי? אלא שראיתי ברש"י בפרשת ויגש, שעשו – שש עשרה נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן 'נפשות ביתו', לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב – שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן 'נפש', לפי שהיו עובדים לאל אחד.

מעתה, זה שאנו אומרים: 'בורא נפשות רבות', הם הגויים העובדים לאלהות הרבה, 'וחסרונן', מלאי חסרונות הם. ונשאלת השאלה: 'על כל מה שבראת'? לצורך מה בראתם? והתשובה היא: 'להחיות בהם נפש כל חי', לשון יחיד, אלו ישראל שעובדים לא-ל אחד, שכל באי עולם לא נבראו אלא בשביל ישראל!- ונענע לי החפץ חיים בראשו!"

נענעו לו אף בני הישיבה בראשם, והשמחה רבתה למאוד... (אור אלחנן)
 
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה,
הצלחה והרווחה, בריאות אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
 
בס"ד עמוד 4
 
הירושה

דווקא בתקופה זו, כאשר הצרות תוכפות עלינו בצורה נוראה ואיומה מאין כמותה, מחובתם של ישראל מאמינים בני מאמינים להתחזק באמונה בהשי"ת, ולחזק בתוך לבנו את הידיעה הברורה שאף אחד מאתנו אינו יודע מה טוב לו באמת, ואם הקב"ה לוקח את היקרים מכל, ומעלה אותם אל בית גנזיו, צריכים להאמין – גם אם זה מאוד קשה וכואב – שזו היא טובתנו האמיתית.

המעשה שייכתב כאן, עשוי לחזק את ההכרה הזו. רבי יעקב כולי, שחי בדורו של האר"י הקדוש, החזיק לפרנסתו עסק פלוני, והיה לו שותף לעסק זה, והרווחים חולקו ביניהם חצי-חצי.

יום אחד גילה רבי יעקב ששותפו גנב ממנו סכומי כסף גדולים מאד ונעלם עם הכסף ואיננו...

נאלץ רבי יעקב כולי לספוג את ההפסד הגדול, ומכיוון שלא ידע אפילו להיכן נעלמו עקבותיו של השותף, לא היה בכוחו לעשות מאומה.

עברו חלפו שנים, ורבי יעקב התאלמן מאשתו, וזמן מה לאחר מכן הציעו לו אישה לזיווג שני. המשודכת הייתה הרבה יותר צעירה ממנו וידועה כעשירה מופלגת ובעלת הון רב.

ניגש רבי יעקב אל האר"י הקדוש, כדי להיוועץ בדעתו האם לגשת לשידוך זה. האר"י זירזו לכך במאוד ואמר שיעשה את כל המאמצים על מנת להגיע למקום מגוריה של האישה, ויינשא לה כמה שיותר מהר.

רבי יעקב עשה כדבריו של האר"י והתחתן עם האישה הצעירה והעשירה. והנה, למרות שגילה היה הרבה יותר צעיר ממנו, קרה אסון נורא ו-3

חודשים לאחר החתונה נפטרה האישה.

הצער היה איום ונורא.

כשפתחו את צוואתה גילו שהנפטרת הורישה את כל רכושה לבעלה רבי יעקב, והזהירה את יורשיה האחרים לבל ייקחו מממונה העצום ולו פרוטה אחת. הכל יהיה שייך לרבי יעקב.

כשחזר רבי יעקב לרבו האר"י, וסיפר לו את כל הסיפור, גילה לו האר"י שהאיש שעשק אותו התגלגל שוב לעולם בדמות אישה, כדי שיתחתן איתה, ותוכל להחזיר לו את כל הכסף, וזה יהיה תיקונו של העושק.

ולכן זירזתי אותך ללכת ולהתחתן עם האישה ההיא, אמר האר"י הקדוש.
 

1.          העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2.         אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל:
 
 
"ואת יהודה שלח לפניו"

השבת נקרא על התוועדות יוסף הצדיק לאחיו, על התלכדות המשפחה, התאחדותה מחדש, ריפוי פצעי העבר. ויוסף שולח לאביו עגלות – "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה, כז). ופירש רש"י: סימן מסר יוסף במה היה עוסק כשנפרד מאביו – בפרשת עגלה ערופה. רק אז חייתה רוח יעקב, רק אז החליט לרדת למצרים ולפגוש ביוסף. רק כאשר נוכח לדעת שלא שכח מה שלמד במחיצתו, שעדיין מחובר הוא למורשת יעקב אבינו, שקשור הוא לתורה ולקחיה. רק אז אמר: "רב, עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו"! - כי אילו היה שוכח תלמודו, אילו מתנתק היה ממורשת אביו, מתורתו ומצוותיו, היה יעקב אבינו אומר: "יישאר שם, במצרים – יהיה משנה למלך, ייהנה ממנעמי השלטון, ישבע רוח טובה – ואנו נשאר פה, אך נסבול רעב. מה לנו ולו!"...

וכשירד יעקב אבינו למצרים, "את יהודה שלח לפניו, להורות" – לתקן לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה (רש"י מו, כח). רק כך מוכן יעקב אבינו לרדת, רק כך מוכן הוא לעקור ממקום למקום.

"תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן" (מגילה כט ע"א). ובוא וראה כמה חביבה שכינה לפני ישראל, שבכל מקום שגלו – הקימו בית מדרש וישיבה, ייסדו מקום תורה: "מימיהן של אבותינו לא פסקה ישיבה מהן. היו במצרים – ישיבה עימהם" (יומא כח ע"ב).

ואם כך בכל מקום גלותם – רבותינו האמוראים והגאונים בבבל, הרי"ף במרוקו, ובעל ה"ערוך" ברומי, הרמב"ם במצרים והרמב"ן בספרד, רבנו גרשום באיטליה ובעלי התוספות בצרפת, באנגליה ובאשכנז. ועד לדורות האחרונים, בכל אתר ואתר – למהרי"ץ בתימן ולבן איש חי בבגדד, לחכמי ג'רבה ותוניס ולגדולי ארם צובא, ודווקא כשנלקטו הנפזרים, דווקא כשזכינו לקיבוץ גלויות, לשיבה לארץ האבות, דווקא כאן נעשה ניסיון לייסד ישוב יהודי ללא יהדות, בשירת "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" – להקים מלכות על אדני שובע אך בלא בית תלמוד, ללא רוחו של יעקב אבינו!

אך לא – רעיון עוועים הוא, מבזק תעתועים! "המלכות" מתמוססת, "השובע" מצטמק. להוותנו, לדאבון נפשנו, ואילו "יעקב אבינו לא מת" (חגיגה ה ע"ב), ורוחו חיה ופועמת! (מעין השבוע עמ' תרו)

שבת שלום ומבורך!
 
יהודה ומדינת היהודים
 
בס"ד
זכינו במדינתנו העצמאית ואנו כמתוקנות שבאומות. אן התיישבות חפוזה, חלפו ימי חומה ומגדל. עכשיו יש ועדות מתאר ותכנון, דואגים לדרך ולגישה, לביוב ולמים, מאור וטלפון. דואגים לגנים ציבוריים, למבני חינוך, טיפת חלב, מרפאה. לכל דבר שהגוף צריך לו, רק לא לנשמה. שכונות שלמות תוכננו עד לפרט האחרון, אבל לא הקצו מקום לבית כנסת, לא תכננו הקמת מקווה טהרה, שלא לדבר על מרפסות לסוכה. מדוע? שהרי אנו כמתוקנות שבאומות, כבר אמרנו. וזה לא מופיע אצלם במפרט...

אבל יעקב אבינו, כאשר ירד בראש שבעים נפש למצרים, שלח לפניו את יהודה. "להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י בראשית מו כה). יעקב אבינו הבין והורה, כי בראש ובראשונה – "שימו לב אל הנשמה", יש לדאוג להקמת בית תלמוד, יש לייסד בית הוראה. לפני הכל. "שלח לפניו, להורות לפניו"!

זו הייתה צריכה להיות הגישה, זו הייתה תמיד הגישה. בראש ובראשונה – בית כנסת, בית מקדש מעט. ואם לא לפני הכל, שיהיה יחד עם הכל, ולפחות שיהיה אחרי הכל. אבל למחוק לגמרי, להתעלם כליל?! מי אמר: "בארץ ישראל קמה מדינת היהודים"?!...
 

צום עשרה בטבת

וצום העשירי הוא יום עשרה בטבת, שבו סמך נבוכדנאצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. וכל הימים האלה כל ישראל מתענים בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיו זכרון למעשינו הרעים ולמעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרמו להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלה נשוב להיטיב מעשינו, וכמו שנאמר והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם. (הרמב"ם הל' תעניות פרק ה הלכה א והלאה)
 

דבר מו"ל אשכולות:

1. העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2. כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

דו"אל: dlilam@netvision.net.il

בס"ד
מלחמת לבנון השנייה והרב גרוסמן
 

סיפור אמיתי, אחד מיני רבים, על מלחמת לבנון השנייה. סיפור מיוחד מאוד.

גם אם מלחמת לבנון השנייה, על כל מחדליה ושיאיה, גולשת אט אט אל ההיסטוריה הלאומית, סגן מ. אינו מסוגל לשכוח את רגעי החושך שבה, כמו גם את רגעי האור. וכך הוא מספר :

לאחר שבועיים של קרבות כמעט פנים אל פנים, של פקודות הפכפכות; ציוד-קרבי לקוי ולא שמיש; רעב, רעב ממש; עייפות נוראה, פיזית ונפשית; וקשָה מכל - בועת השתיקה בה התעטפנו. היה לנו ברור: עכשיו לא מדברים. אחרי המלחמה. כן, אחרי המלחמה נפתח את הכל, שיידעו את האמת.

ואז - נחתה הבשורה: יום חופשה!

לכל הרוחות, מה אפשר לעשות ביום אחד?

הלומי קרב, רעבים, מותשים עד כְּלות, מטונפים, לאן בדיוק נלך?

ל'מגדל אור' ב'מגדל העמק', אמרו לנו.

מגדל העמק? מגדל אור? מה זה - בדיחה?

חוץ מזה, מי זה הרב הזה - גרוסמן - שהזמין יותר מעשרה אוטובוסים להסיע אותנו אליו למגדל העמק?

יודעי דבר נזכרים: זה הוא! "הרב של הדיסקוטקים!" זה שמחזק את הנוער; שמחזיר בתשובה בכפית קטנה, שלא תרגיש חלילה... הגורו של העולם התחתון. איך הם אומרים עליו: "הוא - בסדר הוא! אחד משלנו. החברה נותנים לו את כל הרספקט בעולם!"

אז לא הבנו, אבל היום אני יודע שבביקור שערך הרב גרוסמן בירושלים, הוא שמע באקראי על גדוד הצנחנים שמחפש "בית ליום אחד", ומיד הציע את עצמו. "מה הבעיה?" שאל, "600 חיילים? רק שיבואו! וודאי שיש אצלנו מקום!"

***

600 החיילים שירדו מהאוטובוסים לא האמינו למראה עיניהם: עומד לו ברחבה יהודי נשוא פנים, פאות מסולסלות ארוכות וחיוך כובש, שבטח הולך לשאול אותם: "נו, בחורים, הנחתם תפילין הבוקר? ו"שחרית" כבר התפללתם? אם לא - - "

"חברה!" הדהדו מילותיו של הרב; "חברה, אני מציע שדבר ראשון תקפצו לבריכה להתרענן. בינתיים נכין לכם משהו לאכול..."

פאטה מורגנה? חזיון תעתועים?

מוסיקה חרישית הבאה מכל מקום; מים זורמים, ירוק מסביב; ופתאום - על השולחנות הערוכים: אבטיח קר, עוגות, שתייה; והם מביאים עוד ועוד: גבינות, ירקות, לחמניות טריות... אלוקים - האם כל זה אמיתי?

אמיתי! אמיתי! אני ממשש את ערימת הלבנים שהונחה כך בשקט, כאילו במקרה: 600 גופיות ותחתונים חדשים, בוהקים, הצוהלים לקראתנו: "נו כבר, תצאו מהבריכה, תתלבשו, תאכלו משהו..." הרב גרוסמן יושב איתנו ומפטיר בלשונו העממית: "תעשו חיים חברה! תעשו חיים! בערב אני מכין לכם את המופע של החיים שלכם, משהו שעוד לא ראיתם!"

דמותו של אברהם אבינו עולה בדמיוני. אברהם העומד אישית ומשמש את שלושת אורחיו, ללא שמץ התנשאות; בטבעיות גמורה, מכבד אותם ודואג לכל מחסורם. הוא רואה בזה תפקיד של חסד המובן מאליו; שליחות של מצווה שנפלה לידו; מצוות הכנסת אורחים ואהבת הבריות, אותה הפך לאבן הראשונה בבניין חייו...

כזה בדיוק הוא גם הרב גרוסמן: אוהב את כולם, ומקבל את כולם - כמות שהם - עם כל הלב והנשמה עד לבלי הכיל.

"תגידו חברה", אמר לנו אחר כך, "שמעתי שחסרים לכם פריטי ציוד אישי. תעשו לי טובה, הנה דף ועפרון, פשוט תרשמו כל מה שחסר לכם, ותשאירו את הרשימה כאן על השולחן."

מאוחר יותר נטל את הרשימה ונעלם.

וכמו באגדות של הפיות הטובות - כשהתעוררנו בבוקר - לא האמנו למראה עינינו: הררי ציוד אישי, של כל מה שאיווינו ונזדקקנו לו - ופתק קטנטן שצורף:

"לחיילים היקרים שלי - מכל הלב!"

ב-60 אלף דולר, קנה הרב גרוסמן עוד באותו ערב: אפודים קראמיים, משקפות לראיית לילה, קסדות, מימיות, גרביים, מברשות שיניים, ומה לא...

ארוחת הערב ותוכנית הבידור שהבטיח לנו הרב, אכן היו מעבר לדמיוננו, יותר מכל מה שיכולנו לצפות. ולישון סוף סוף בחדרים ממוזגים, על מיטות מוצעות בסדינים לבנים, מה עוד יכול הבן-אדם לבקש?

מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, ביקש יהודי מצרפת לתרום ספר תורה לבית המדרש 'מגדל אור'. נהוג שאת האותיות האחרונות בספר התורה כותבים במעמד מיוחד, ואחר כך מלווים אותו להיכלו תחת חופה, בשירה, ריקודים ולפידים בוערים. מסיבה כלשהי - החליט אז הרב גרוסמן לדחות את האירוע.

'זה הזמן הנכון!' הרהר הרב. 'היום נשתתף כולנו בסיום כתיבת האותיות ובהכנסת ספר התורה להיכל הקודש.' הוא דאג שכל הנדרש לטקס יוכן לשעות הצהרים המוקדמות.

אותיות הפרקים האחרונים בספר התורה כבר שורטטו, אך עדיין לא מולאו. כשספר התורה המפואר מונח על השולחן, ולידו עט-סופרים ודיו, פנה אלינו הרב:

"קדושים שלי! אני עומד לזכות אתכם במצוות קודש, שהיא בגדר חלום של פעם בחיים. כל אחד ואחד מכם (המשך הסיפור) יכתוב (ימלא) אות בספר התורה. תוך כדי שאתם עוסקים במלאכת הקודש - יתפלל כל אחד את תפילת ליבו, ויבקש מהשם שזכות האות הנכתבת על-ידו תעמוד לו, וניצוצות הקודש היוצאים מאותיות הקודש ומתפזרים סביב, ייצרו חומת מגן שתשמור עליו - על כולכם - ותחזיר אתכם הביתה בשלום."

אותם רגעים היו המרגשים ביותר בחיי. רועדים מעוצמת החוויה, עדיין לא מאמינים, החזקנו בשולי ספר התורה כשלבנו הולם כתוף טאם-טאם. דממת עולם הייתה מסביב. אחד אחד טבלנו את ציפורן העט בדיו וכתבנו אות בספר התורה.

למתבונן מהצד היה זה מחזה עוצר נשימה: תחושת רוממות, התעלות רוחנית, התבטלות כל החושים. היה נדמה שאפילו נהר הסמבטיון הגועש-רועש תמיד - שקט פתאום. הַס נפל על העולם. מיתרי הלב ניגנו והדמעות נגרו חופשי-חופשי על לחיי הבחורים.

- "אימא!" בכה חייל לתוך הפלאפון, "את לא תאמיני מה עשיתי! כתבתי אות בספר תורה! אימא - את שם? את שומעת?! אני, שלא יודע מה בין יום חול לשבת; שלא ראיתי ציצית מימיי, אני כתבתי אות בספר התורה! אני לא מאמין... אני לא מאמין..."

בתום הכתיבה התחיל הטקס. בראש התהלוכה - מכונית מקושטת בעשרות שרשרות חשמל צבעוניות, וכתר של אורות מנצנצים סב על צירו מעליה. לאחריה - צעדו מחזיקי החופה היפהפייה והמוארת גם היא בשלל צבעים, כשבתוכה רוקדים ומפזזים המחזיקים בספר התורה - שנעטף בבגדי שש וארגמן וכתר כסף בראשו.

600 החיילים, ואלפי אלפי תושבי העיר, צעדו-רקדו בתהלוכה, כשרמקול מלווה אותם: "תורת ה' תמימה משיבת נפש"; "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

בתום הטקס נישק הרב כל חייל וחייל, תוך שהוא תוקע לידו מחצית השקל. "שלוחי מצווה אינן ניזוקין", הפטיר הרב. "כשתחזרו, אי"ה בריאים ושלמים, תמלאו שליחות זו שאני מטיל עליכם, ותתנו כסף זה לצדקה..."

הלילה ירד. שנים עשר אוטובוסים עומדים לפלס דרכם צפונה אל פסגות הגליל. שעה ארוכה עמד שם הרב ובכה מהתרגשות. "זה קידוש ה' אדיר! אדיר!"

ואז, לפתע, עצם את עיניו, הרים ידיו כלפי שמיא. קדושה עילאית, מזוככת, אפפה אותו. חזון שלא מעלמא הדין שרה עליו:

"דעו לכם בניי היקרים," רעד קולו, "שבזכות "שמע ישראל" שקראתם, בזכות התפילין שהנחתם, בזכות האות בספר התורה שכתבתם, ובזכות היותכם שליחי מצווה - - מבטיח אני לכם שכולכם, כ-ו-ל-כ-ם תחזרו אי"ה בריאים ושלמים. אף אחד מכם לא ייפצע ולא ייהרג..."

ניבא ולא ידע שניבא.

"וכעת מבקש אני מכם הבטחה. הבטיחו לי שכשהמלחמה הנוראה הזאת תסתיים, המקום הראשון אליו תבואו - לפני הבית, לפני האישה והילדים - יהיה לכאן, לרחבת בית המדרש של 'מגדל אור'. פה ניפגש כולנו, ומכאן נודה לקב"ה. אחר כך תיסעו לבתיכם."

במלים אלה נפרדה שיירת האוטובוסים ממגדל העמק, ויצאה לדרכה צפונה, כשאפלת לילה סמיכה עוטפת אותה מכל עבר. חשכה כבדה מסביב. אך מרחוק, מלווה אותה אור נגוהות - של חום, אהבה ואנושיות אין קץ. אורו של 'מגדל אור' - המרכז החינוכי פדגוגי שהקים הרב גרוסמן במגדל העמק.

חלפו שבועיים. המלחמה הסתיימה. ב-2 בלילה צלצל הטלפון של הרב: "ברכתך התקיימה. צדיק גזר והקב"ה קיים. כולנו בריאים ושלמים. אנחנו בדרך אליך..."

הרב העיר את כל צוות המטבח. "מַהֲרו! ערכו שולחנות! ילדיי חזרו! תזמורת! הזמינו גם תזמורת!"

- תזמורת? האם המשיח הגיע?

600 חיילי הגדוד, שׂבֵעֵי-קרבות, לוחמים עזי נפש, ירדו מהאוטובוסים ברחבת מגדל אור. תזמורת מחרישת אוזניים קבלה את פניהם ב"ברוכים אתם לה' ". במרכז הרחבה, כשהשמחה במעון נפשו ופניו קורנות מאושר, עמד הרב גרוסמן.

ואז זה קרה. בבת אחת החלה ריצה מטורפת לכיוון הרב. מי ישיג ראשון. מי יחבק, מי ינשק, מי ישים את ראשו קודם על כתפו של הרב, ויחוש את דמעות הגיל הלוהטות הניגרות בלי בושה על פניו. כולם נכבשו בשמחה שעלתה על גדותיה.

הם ישבו שם כולם, כל אותו הלילה, וסיפרו לרב גרוסמן את מסכת הניסים שקרתה להם, איך נס רדף נס והם ניצלו כולם. "ישתבח שמו!" לחשו שפתי הרב שוב ושוב.

אחד החיילים, קיבוצניק, עורך-דין במקצועו, סיפר איך לילה אחד, ישבו צפופים בתוך מבנה ריק, בחשיכה מוחלטת, לבל יתגלו, כשפתאום אחד החיילים, בטעות, הדליק סיגריה, והאור הפתאומי גילה לאויב את מחבואם.

מהחלון יכלו לראות את הטיל שטס לעברם. עוד שנייה וכולם מתרסקים. עוד שנייה אחת... ופתאום - מאי שם, מהשמים או מהגבעה הסמוכה, הופיעו בדהרה צמד סוסים פראיים וזינקו היישר לתוך מסלול הטיל, ואיש מהחיילים לא נפגע...

בתום סעודת ההודיה ולאחר ברכת הגומל שבירכו כולם בהתרגשות ובכוונה - פרצו בשירה ובריקודים - כאילו לא היה אתמול, כאילו אין מחר - והרב גרוסמן מפזז
 

ומכרכר במרכז המעגל בעיניים עצומות, ופיו כל העת ממלמל תודה אין קץ לשומר ישראל.

עד היום שומר הרב גרוסמן קשר עם חיילי הגדוד. הוא פשוט הפך את 600 חיילי הגדוד לחלק מהמשפחה!
אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992