סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל




דברי התורה השבת מוקדשים לעילוי נשמת כל חללי מערכות ישראל, בצבא ובמחתרות, בפיגועי הטרור ובפעולות תגמול ונקם. "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו, ויכפר אדמתו עמו".

פרוש מביא הכלי יקר : "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל-הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. ושְׁנֵי-שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת " 
הכלי יקר שואל כנגד מי הקורבנות האלה שצריך לקחת אהרון הכהן ביום הכיפורים? 
אומר הכלי יקר, פר כנגד אברהם אבינו כמו שכתוב "ואל הבקר רץ אברהם ", איל כנגד יצחק אבינו שנקרב תמורתו איל, ושני שעירי עיזים כנגד יעקב אבינו. מביא המדרש שגם למשה רבנו לא זכה להראות ל ה' אליו אלה רק בזכות האבות שנאמר "למען יאמינו כי נראה אליך אלוקי אבותם אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב " כך הכהן הגדול זכה להכנס ביום הכיפורים כנגד האבות. יש רמז לכולם ביום הכיפורים, אומר הכלי יקר, אברהם נמול וארח את המלאכים ביום הכיפורים, ולמרות שנתן למלאכים ביום הכיפורים לאכול, כי אברהם החמיר על עצמו ולא על אחרים. עקידת יצחק גם היא הייתה ביום הכיפורים. שני השעירים היו בליל הסדר, אחד לקורבן פסח ואחד לקורבן חגיגה, הכלי יקר אומר רבקה אמרה ליעקב "קח לך שני שעירי עיזים טובים" וכי יש גדיי עיזים לא טובים ? הכלי יקר אומר : טובים לך שבעזרתם תקבל את הברכות, וטובים לצאצאך, שבעזרת יכופר להם ביום הכיפורים. וכך אומר הכלי יקר שבזכות האבות יבוא אהרון אל הקודש.

פרוש נוסף 
רבות דובר על ציווי זה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" כפסגת הפסגות של העבודה הרוחנית שלנו בעולם הזה, וככל שמדברים על זה, רואים עד כמה קשה ליישום הציווי הקדוש הזה. אלא שאם נתבונן שוב בכתוב, נראה שהוא לא מסתיים בזאת, אלא שכתוב, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'". 
אומר ה"שפת אמת", "קיום אמיתי ומלא של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", הוא בגדר עבודה קשה מאוד. על כן אומר הקב"ה, "אֲנִי, ה'" - הריני מוכן לסייע בידך, שתוכל לקיים זאת אם אך יהא בך רצון אמיתי לזה". מדבריו של ה"שפת אמת", יכולים לקבל חיזוק גדול לקיום המצוה היקרה הזאת של אהבת חברים, אהבת ישראל ואהבת הבריות בכללן. 
בפרשת 'קדושים' מופיעות מספר פעמים האמירות, "אֲנִי, ה'", ו"אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם". הן כתובות כמעט לאחר כל ציווי הכתוב בפרשה. לומר לנו, אל תפחדו ואל תאמרו, אין בנו את תעצומות הנפש הנדרשות לצורך קיום כל העבודה. שלא יאמר מישהו, "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", איך אני אשמור שבת, זה כל כך קשה ודורש המון ויתורים... שלא יאמר מישהו, "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ... לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא... לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ...", איך אפשר לחיות לפי אמות מוסר כל כך גבוהות, אני רק בן אדם... אלא מה שאומר ה"שפת אמת", מה שנדרש מאתנו הוא הרצון, רצון אמיתי לקיים ולעשות, להתקדש, ואת הכח לעשות זאת, ייתן לנו בורא עולם, "אֲנִי, ה'", "הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח' י"ח). דוקא בתקופת העומר זה הזמן שבו נחוץ יותר מכל לזכור את הדברים האלה, "אֲנִי, ה'". זוהי נקודת הכח, נקודת החיזוק, ממנה אפשר לשאוב את כל הכוחות לעשות את כל המשימות והתיקונים, לעשות את הבירורים ולהרחיק את הרע והמיותר מתוך חיינו, להגיע לאמונה הפשוטה עליה דיברנו, להתגבר על הקשיים ולעלות מעלה, מעלה במעלות הקדושה.

אור החיים לפרשת אחרי-מות - קדושים

קטע יוצא דופן ומיוחד מהאור-החיים לפרשת אחרי-מות:
או יאמר על זה הדרך 'אחרי מות' וגו' דיבר ה' למשה דרך מיתתן שהיתה על זה הדרך, 'בקרבתם לפני ה'' פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה, והוא אומרו 'בקרבתם לפני ה''. ואומרו 'וימותו' בתוספות וא"ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם, והבן.

דבר תורה נקודתי
בתחילת פרשת קדושים אומרת התורה: "דבר אל בני ישראל קדושים תהיו". מיד לאחר מכן מתחילה התורה לפרט את הציוויים הללו: כיבוד הורים, איסור גניבה וגזל, דאגה לעני, לגר ולאלמנה, לעיוור ולחרש. היינו מצפים שהתורה תכתוב דינים של פרישות, מצוות רוחניות מורכבות. אולם באה התורה ללמדנו שהחפץ להיות קדוש, אל לו לחפש דברים בשמיים, הנהגות רוחניות נעלות וכו'. הקדושה מתחילה בהיותך אדם מתחשב, אכפתי ודואג לסביבתך.
מסר חשוב נישא עמנו מדברים אלו. נזכור ולא נשכח כי הקדושה האמיתית מתחילה בדאגה לסביבתנו.
שבת שלום!

דבר תורה מעמיק
השבת אנו קוראים את פרשת אחרי מות קדושים. לאחר שהתורה מצווה על דיני הצניעות, מוסיפה התורה פסוק נוקב ועוצמתי: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". מזהיר אותנו בורא עולם, שאם חס ושלום נתנהג של על פי מנהגי הצניעות ודיני הקדושה שהתורה מצווה אותנו, לא נהיה ראויים לשבת בארץ ונגלה ממנה.
נמצאים אנו ימים מספר אחרי ים הזיכרון ויום העצמאות. שרויים אנו בכאב הנוראי על רבבות מעם ישראל שנהרגו במערכה על ביטחון המדינה, בד בבד עם השמחה העצומה על היום אשר עשה ה', על העצמאות והמדינה. על השיבה לציון ברינה, על פעמי משיח והתנוצצות אור הגאולה.
דומה, שאין זמן מתאים יותר להעמיק בפרשיות השבוע, ולהבין את הקשר בין צניעות וקדושה לארץ ישראל. ארץ ישראל איננה ככל הארצות, עם ישראל איננו ככל העמים והקשר בינהם קשר נעלה ומיוחד הוא.
כשם שלכל פרי יש את איזור ושטח הגידול שלו - התפוחים גדלים בחרמון, והתמרים ביריחו, כשם שכל צמח דורש אקלים מיוחד, כמות גשמים, לחץ אוויר שונה וכו', גם עם ישראל, עם מיוחד הוא. ישנו רק מקום אחד בעולם שהוא אזיור הגידול שלנו – ארץ ישראל.

אין ליהודים מקום אחר. "כאן זו התחנה הסופית". אולם, ארץ ישראל מצריכה גם יחס מיוחד: "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה". ההשגחה הפרטית בארץ ישראל גדולה בהרבה מהשגחתו על תושבי חו"ל. דומה הדבר להשוואה בין ביתו של המלך לחצר האחורית שלו. אין ספק שהמלך דואג ומתעניין בנעשה בשני המקומות הללו. אולם ברור לכל שיחסו לביתו גדול בהרבה. לפיכך, גם דפוס ההתנהגות המצופה מהמתארח משתנה בין מקומות אלו. גם בחצרו של המלך יש לשמור על כבוד ולנהוג בכובד ראש, ועל אחת כמה וכמה עשרות מונים יותר בביתו עצמו. כל תנועה של האדם כשהוא בבית המלך נמדדת בשבע עיניים, מושגחת היא ונבדקת ביותר. כל צעד שאינו ראוי עלול לגרור אחריו עונשים כבדים. אולם, מי איננו רוצה להיות מבאי בית המלך? זכינו, "בנים אתם לה' אלוקיכם", אולם זכות זו מחייבת אותנו ודורשת מאיתנו: "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'", נאמר בפתיחת פרשת קדושים.
בכל הדורות חלמו להגיע לארץ ישראל. משה רבנו - גדול הנביאים, התפלל 515 תפילות בכדי להיכנס לארץ, ולא זכה. עשרות אלפי יהודים במהלך הדורות השקיעו את כל הונם ומרצם כדי לעלות לארץ הקודש, ורובם מתו במחלות, מלחמות ואסונות. גדולי ישראל התאמצו כל חייהם לעלות ארצה, ומתי מספר הצליחו. ואנו, מה אנו נאמר?! ב"ה זכינו לחיות במדינה משלנו, לראות עין בעין את שיבת ציון, ועודנו נדהמים - חולמים...
אולם, בל נשכח את מה שהארץ דורשת מאיתנו. את מתח-החיים-הרוחני-הגבוה שהשהות בארץ מצריכה ומחייבת. נזכור ולא נשכח לשמור על קדושה ויראה, אהבה וצניעות, יראת שמיים ומידות טובות, כבוד לזולת ולתורה, ובעז"ה נזכה לביאת משיח, ולשבת על הארץ לבטח.

שבת שלום!


בס"ד גיליון 203 ז' אייר התשס"ט (1.5.09) אחרי מות-קדושים
 
בניהו בן יהוידע
 
היה מגיבורי דוד המלך ואחר כך שר צבא בימי שלמה המלך. "ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי ובני דוד כהנים היו" (שמואל ב', ח-יח)
 
מדברי חז"ל

מלך פרס נטה למות. אמרו לו הרופאים: 'אין לך תקנה עד שישתה חלב לביאה'. שלח אצל שלמה בן דוד, מיד שלח שלמה וקראו לבניהו בן יהוידע. הלך הוא ועבדי המלך לגוב האריות, והייתה שם לביאה מינקת גוריה. נתקרב אליה מעט-מעט והשליך לה גדיים, עד שהיה משחק עמה, לקח מחלבה והביאו אצל שלמה... (מדרש שוחר טוב לט-ב)

בניהו בן יהוידע קבור בביריה, ליד צפת.
אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה
 
"ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (כ-כו)

דרשו חז"ל: "אלך לי אל הר המור" – זה אברהם, שהוא ראש לכל הצדיקים. "ואל גבעת הלבונה" – זה יצחק, שנתקרב כקומץ לבונה על גבי המזבח.

ומה נאה להמליץ על כך משל ממשלי שועלים, הביאו הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל מתלמסאן.

חתול עבר ביער. ראה שועל ונתן לו שלום.

הביט בו השועל בגאוה ובוז ושאל: "חתול אשפתות, מה לך ביער?"

השיב החתול: "ללמוד חוכמה מכבודך באתי!"

אמר לו השועל: "מי שיש בו חוכמה, יבוא ללמוד חוכמה. כדכתיב: 'ובלב כל חכם לב נתתי חוכמה'. אבל מי שליבו ריק מן החוכמה, כמוך, אי אפשר לו ללמוד חוכמה".

אמר החתול: "ומי הודיעך שלבי ריק מחוכמה? גם אני למדתי חוכמה!"

"ומה חוכמה למדת?", שאל השועל. "כשאני רואה חיות באות לטרפני", אמר החתול, "אני מטפס חיש מהר על אילן וניצל".

שחק השועל שחוק גדול ואמר: "מה תועיל לך חוכמה אחת? אני יש לי שבעים ושבע חוכמות להציל נפשי בעת צרה!"

עודם מדברים, וכלבי ציד פרצו מן הסבך וכתרום. מיהר החתול לטפס על עץ וניצל, והשועל... נתפס בזנבו בשני הכלבים וצרח מכאב.

הציץ עליו החתול מבין הענפים וליהג בלעג: "תפסת מועט – תפסת, תפסת מרובה – לא תפסת"...

והנמשל לענייננו: "חוכמה בגויים – תאמין" כשועל החכם – גם הגויים יכולים להגיע להנהגות נאותות, למעשים טובים וישרים, להיות חסידי אומות העולם.

אבל נקודת תורפה אחת יש בצדיקי האומות. כשכתרום כלבים – אבודים היו; כשכשלו, נפלו בלא תקומה. מה שאין כן ישראל קדושים, האומרים לאומות: "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי – קמתי.

ומדוע?

כי אם נגדע הגזע – ישוב השורש לפרוח, ואם הרבינו עוונות, חלילה, הנה שורש אמונת האבות ישוב ויבננו. כאותו חתול, שגם אם כתרוהו כלבים, יטפס על העץ וינצל.

"אלך לי אל הר המור, זה אברהם, ואל גבעת הלבונה, זה יצחק", אשוב אל השורש ואבנה מן היסוד! (נחלת אבות)

בס"ד עמוד 2
 
גשר של אותיות - פרופ' ראובן הראליק

פרופסור ראובן הראליק מארה''ב נושא רשימת תארים גבוהים במדע. הוא פרופ' להנדסת חשמל באוניברסיטת וושינגטון סיאטל, ושימש מספר שנים כנשיא האגודה הבינלאומית לזיהוי צורות (PATTERN RECOGNUTION), מדע בו יש לו פרסום עולמי. מדע זה משמש, בין השאר, לטילי שיוט.

ערך והשתתף בעשרות ספרים מדעים ופרסם למעלה מארבע מאות מאמרים מדעיים בשדה המחשב הוויזואלי ומדע זיהוי צורות. מספר פטנטים רשומים על שמו. בשל מומחיותו במחשבים, חישה מרחוק, אינטליגנציה מלאכותית וזיהוי צורות. מעסיקה אותו סוכנות החלל האמריקאית כמבקר של תוכניות שלה. הטכניון אף הזמין אותו להרצאת אורח בתחום מומחיותו. בשנת 1989, כאיש מדע חילוני, החל להתעניין במשמעות של אותיות לשון הקודש. המחקר שערך התפרסם כעבור שש שנים בספר.

במהלך המחקר הגיע להיכרות עמוקה עם השקפתה של היהדות על התוכן הרוחני של החיים ומשמעותם, ועל ייעוד של היהודי בעולמו של הקב''ה. פרופסור הראליק הפך ליהודי דתי שומר שבת ומקיים מצוות. התעניינות מיוחדת גילה בנושא הצפנים בדילוגי אותיות התורה. בשיתוף עם הרב מתתיהו גלזרסון הוציא ספר על האקטואליה בדילוגי אותיות בתורה, שהתפרסם במספר שפות.

הפרופסור משלב את מחקריו בתורה עם מחקריו המדעים. שאיפתו העליונה היא להתפנות ולהתמסר

ללימודי גמרא. בתשובה לשאלתנו איזו משמעות יש , לדעתו, לצפנים החבויים בתורה הוא עונה בענווה כי אינו יודע את מלוא התוכן של הצפנים, אבל אין ספק שהצפנים שנתגלו הם דבר פלא, אות ומופת, המראים את חתימתו של הבורא על ספר התורה.

היהדות מלמדת את היהודי לנסות לראות את יד ה' בכל, ואיך ה' מנהל את עולמנו. כל מערכת המצוות והברכות, כך הוא מסביר, סובבת סביב נקודה מרכזית זו. עולמו של היהודי הוא עולם מתמיד של פלאי יד ה'. אין מקרים. היהודי תמיד מלא שמחה ביודעו כי העולם אינו הפקר וה' מצוי בכל מקום.

אין סיבה לכעוס, למשל.

מצבים קשים הם הזדמנות להתעלות במידות טובות. אנו מנסים להתקרב אל ה' ולהפוך את העולם הזה למקום טוב יותר וראוי יותר להשראת השכינה. עם מודעות מתמדת לאלוקים בהכרתנו, יש זהות מוחלטת בין מה שאנו כותבים לבין האשיות והאופי שלנו המבצעים את הכתוב. המאבק החשוב ביותר שלנו הוא המאבק הפנימי נגד יצר הרע.

היהדות, דרך התורה, היא המדריכה אותנו איך לחיות ואיך לנצח במאבק הזה. זאת השלמות החשובה ביותר באמת שאנו יכולים להשיג. המאבק מציב במבחן את הרצון שלנו, שניצחונו מוסיף קדושה לעולם. בזאת אנו נעשים שלוחיו של הבורא. זאת השקפת עולמו של הפרופסור המדען שגילה את היהדות דרך התורה.
 
פרופסור ראובן הראליק מארה``ב נושא רשימת תארים גבוהים במדע. הוא פרופ` להנדסת חשמל באוניברסיטת וושינגטון סיאטל, ושימש מספר שנים כנשיא האגודה הבינלאומית לזיהוי צורות (Pattern Recognition). לשאלתנו איזו משמעות יש לדעתו, לצפנים החבויים בתורה הוא עונה בענווה כי אינו יודע את מלוא התוכן של הצפנים, אבל אין ספק שהצפנים שנתגלו הם דבר פלא, אות ומופת, המראים את חתימתו של הבורא על ספר התורה.
 
בס"ד עמוד 3
 
ומה שם המשפחה שלך?
המשך משבוע שעבר
דנגור ועלפי - ישועה ורפואה

שם המשפחה דנגור נפוץ בין יוצאי בגדד. מדוע נקרא שם משפחתם כך? לפני שנים רבות חלה אחד מאבות המשפחה חולי קשה כמעט ונחשב כמת. אנשי החברא קדישא כבר הובאו אל הבית, מניין יהודים הקיף את מיטת החולה, כשלפתע פקח החולה עיניים, התייצב על רגליו, דחף את אנשי החברא קדישא הצידה וקרא בלשון הפסוק: "דן גור אריה עז יזנק מן הבשן". מכאן שם המשפחה דנגור (דן-גור).

חבורת יהודים עזבה את פרס על מנת להתיישב בעירק. בשיירה ארוכה עברו היהודים בין חולות המדבר הגדול. לפתע נשמעו קולות דהרה וקבוצת שודדים הקיפה אתם. השודדים גזלו את כל אשר להם והשאירום נקיים מכל נכסיהם. נותרו היהודים בלב המדבר בלי דבר מאכל ובלי טיפת מים. הם חיפשו מה להכניס אל פיהם והחלו לאכול עשבי בר עד שהגיעו בכוחות לא להם לעירק, שם סיפרו את מה שעבר עליהם. "מה? מה אכלתם? לא הבינו השומעים "אכלנו עלף" הייתה התשובה (עלף – מספוא בערבית) מאז נקראו האנשים בשם משפחת "עלפי".
 
נעלם בתוך כלי הבצק
 
רבי שלום שבזי, גדול משוררי תימן, היה מבניה של משפחת משתא. על מקורו של השם מסופר: "רבי ישראל אחד מאבות המשפחה הוזמן אל ארמונו של מלך תימן, השליח ידע לספר כי המלך מעוניין שרבי ישראל יתאסלם. כמובן, שרבי ישראל לא הגיע אל הארמון. שלח המלך הזועם חיילים שיביאוהו בכח, לפי מנהג תימן, כשמגיעים חיילים אל הבית חייבים להתקין עבורם סעודה. הושיבם אפוא רבי ישראל ואמר להם שהנה הולך הוא להכין תקרובת בחדר הסמוך. באותו החדר הייתה משארת – כלי ללישת בצק שבו היו מכינים מאפה לשבת. הרב הוציא מפיו שם קדוש, נכנס לתוך המשארת מלאת הבצק ונעלם מן העין.
 
כשראו החיילים שהרב מתמהמה, הלכו לחפשו. נכנסו לחדר וראו אותו ריק. הביטו סביב וראו שאין בחדר לא חלון ולא דלת. תמהו מאד וחזרו למלך.

רק אחרי שיצאו יצא הרב מתוך ה"משארת" ומאז נקרא שם משפחתו "משתא" – משארת.

מרן רבי יוסף קארו

לשם זה יש שני גרסאות – יש הטוענים שקארו מגיע מן השם קורא, דהיינו קורא בתורה. אולם יש המסבירים שהיא מילה ספרדית שפרושה – יקר.

משפחה שהיא חג

לפעמים החליט אדם לקרוא את שם משפחתו על שמו הפרטי של אבי המשפחה בשינוי מסוים.

אחד מאלו הוא הרב יהודה לייב מ"מ ומו"ץ ואסילקאב. הוא נישא לאחת מצאצאי רבי יום טוב ליפמן הלר בעל ה"תוספות יום טוב" ומכאן בא שם המשפחה מועד – שהרי ימים טובים מכונים מועדים.

כפי שניתן לראות, יש לנו משפחות שורשים. אבות שכל שאיפתם הייתה קודש.

 

אשרינו!

עלינו להדגיש, כי כיסינו חלק זעיר מזעיר של שמות המשפחה הן של יוצאי ספרד והן של יוצאי אשכנז, אולם ניתן להבין את רעיון בחירת שמות המשפחה.
 
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה,
הצלחה והרווחה, בריאות אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
 
בס"ד עמוד 4
 
ואהבת לרעך כמוך

רבי שמשון ורטהיימר שימש כרב בוינה לפני שלוש מאות שנה. הוא נקלע לויכוחים עם הכמרים בנושא "אתה בחרתנו מכל העמים", עם ישראל לעומת הגויים. הכמרים התלוננו על התחושה הרווחת בקרב היהודים, שהם העם הנבחר, וכפי שאכן כתוב בתורה: "ואבדיל אתכם מן העמים והייתם לי לעם". התווכחו הכמרים עמו רבות וירדו לחייו, עד שהמלך אמר: "כבוד הרב, די לויכוחים. יש לך אפשרות אחת להראות את צדקתך – בהוכחה מעשית. ואם הצדק איתך, בבקשה, הוכח לנו בעליל כי קיים הבדל בין גוי לבין יהודי.

"טוב, אדוני המלך, אראה לכם בצורה מוחשית את ההבדל שבין גוי ליהודי. רק ערוך לי סעודה דשנה, לגויים לבד וליהודים לבד. ובסעודה – יתבהרו העניינים. תשגר הזמנות והודעה, כי ליום שלישי הבא נקבעה ארוחה מטעם המלך. משעה שש עד שמונה בערב – סעודה ערוכה כיד המלך לגויים, ומשעה שמונה עד עשר בלילה – ליהודים (תחת ההשגחה של הרב ורטהיימר). ומדוע בשתי סעודות נפרדות? כי האוכל של היהודים אינו האוכל של הגויים, ובעזרת ה', בסעודה תוכלו להיווכח בהבדל הקיים בין העמים".

הגויים המוזמנים הגיעו, חשובי עיר הבירה, באו לאכול ולשתות. הם מצאו לפניהם שולחנות מלאים בכל טוב. אבל דבר אחד היה חסר: מזלגות וכפות. המשרת יצא לברר את סיבת הדבר, ולאחר כמה רגעים שב והודיע בשם המלך: "לא לגעת באוכל בלי מזלג וכף". טוב, ממתינים. חלפו עוד רגעים ארוכים והנה נכנסו המלצרים, ובידיהם מזלגות וכפות באורך של מטר וחצי כל אחד... "לאכול רק בעזרת המזלגות", הכריזו.

הגויים החלו להסתובב סביב עצמם: "איך מגיעים לאוכל? מה, המלך משוגע? (אם תחשבו מעט, תבינו, שלא ניתן – כאשר המזלג ארוך כל כך – לאחוז בידית המזלג ולהכניס לפה את האוכל התפוס בין שיניו...)

ניסו הגויים דרכים שונות, אולי כך ושמא אחרת. חלפו עשר דקות של מאמצים, וללא הצלחה. אילו היה הדבר נתון לבחירתם, כבר היו אוכלים כבהמות, בעשר אצבעותיהם... אך נאסר עליהם הדבר. המלצרים עברו בין המסובים והזהירום שוב ושוב בשם המלך: "ללא כף ומזלג, אין לגעת באוכל!"

כאשר חלפה שעה והאוכל נותר על השולחנות כמו הונח זה עתה, ניתן האות לסיום הסעודה.

אמרו הגויים לעצמם: "כעת לא נזוז מכאן,

... והנה נכנסו המלצרים, ובידיהם מזלגות וכפות באורך של מטר וחצי כל אחד...

"לאכול רק בעזרת המזלגות", הכריזו.
 
נמתין ונראה מה יעשו היהודים. ובמקרה שיתנו להם מזלגות וכפות רגילים, נבוא בטענה – היתכן? על מה האפליה ולמה?!"

נגשו היהודים ליטול ידיים באולם השני. שם הוכנה להם סעודה בתכלית הכשרות. נטלו ידיים, והנה אותו משחק... אין כף, אין מזלג. יושבים וממתינים. הגויים הסתכלו מהצד, וראו כי גם היהודים מקבלים מזלג שאורכו מטר וחצי. הם המתינו בציפיה לראות איך יפול דבר.

חייכו היהודים, הרהרו שוב ושוב, ואז מצאו עצה: כל אחד נטל אוכל במזלג והאכיל את חברו היושב מולו, מהעבר השני של השולחן. חלפה רבע שעה, נגמרה הסעודה.

אמר הרב: "אדוני המלך, עתה רואה הנך את ההבדל בין גוי ליהודי? מדוע רק ליהודים עלה בראש הרעיון להאכיל את חבריהם?"

הרי האמת היא, שאם אני נותן לחברי לאכול ומסייע לו להכניס את המזון לפה, הרי הוא כנגדי יסייע לי ושנינו נצא מורווחים, אבל "ראש של גוי" אינו מעלה בדעתו בכלל לתת לשני ("גם לי גם לך לא יהיה"). היהודים, הספונים בצו "ואהבת לרעך כמוך", מסוגלים לחשוב בכיוון כזה, אך לא הגויים. מצבו של הגוי דומה לאותו קמצן שמעולם לא נתן, והנה טבע בחוף הים. רץ לעברו המציל וצעק: "תן... תן לי יד". קרא הטובע בשארית כוחותיו: "לתת? אני אף פעם לא נותן..." ובמילים אלו נעלם בפי הדגים הטורפים. הגוי לא מכיר מושגים כמו "השני", "הזולת". (להגיד! חומש המגידים)
 

1.       העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2.       אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

3.       כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217 דוא"ל:
 
פרקי אבות
משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים,
וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו
תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.
 

אנשי כנסת הגדולה. הם היו מאה ועשרים ומהם כמה זקנים ונביאים (מגילה יז:), ומכללם חגי זכריה ומלאכי, שהיו הנביאים האחרונים, וגם מכללם אנשי המופת מרדכי הצדיק, דניאל חנניה מישאל ועזריה, ועוד. ובראש כנסת הגדולה היה עזרא הסופר, שאמרו עליו (סנהדרין כא:) אמר רבי יוסי, ראוי היה עזרא שתינתן התורה על ידו, אלמלא שכבר קדמו משה. וכן נאמר בעזרא (ז) כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת השם וללמד בישראל חוק ומשפט.

הוו מתונים בדין. איתא בסנהדרין (ז:) דרש בר קפרא, מנא הא מילתא דתנן הוו מתונים בדין, דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי. ופירש"י, במעלות, בחוזקה ובמרוצה), וסמיך ליה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. והנה הדין מצווה לא רק לפסוק הדין עפ"י התורה, אלא גם חייב להתעמק בדבר המשפט, ולמצוא תחבולות להציל עשוק מיד עושקו. מעשה ברבי יעקב מליסא (בעל נתיבות משפט) שבאו לפניו שני אנשים לדין, אחד מהם מצא בשוק דינר זהב, ונטלו, והנה בא השני וטען דינר זהב זה נפל מכיסי דקות מספר קודם שתמצא אותו, ושלי הוא, כי עוד לא נתייאשתי ממנו. רבי יעקב הרגיש שהטוען רמאי הוא, ובכדי לברר הדין לאמיתו, ציוה את הטוען התובע לצאת החוצה לזמן מה, ואז ציוה את המוצא לתת לו את הדינר, לקחו והסתכל בו, והתחיל לדבר בקול, ביודעו שהטוען התובע מטה את אוזנו אחר הדלת ומקשיב לקולו, הנה יש נקב קטן בדינר זה על יד האות הראשונה, והוא סימן מובהק (גיטין כז:), ואם התובע יתן את הסימן במטבע, הדינר שייך לו, ואז ציוה להכניס את התובע, כשנכנס פנה אליו רבי יעקב בשאלה, הגידה נא, האם יש לך איזה סימן בדינר הזה, קפץ הלה וענה, יסתכל רבנו במטבע וימצא בו נקב קטן אצל האות הראשונה, פתח רבי יעקב את ידו והראה את המטבע לתובע באומרו, כשחיוך על שפתיו, הנך רואה שאין במטבע הזה שום נקב כלל, ואתה צריך ללכת לחפש אחר המטבע הנקוב שאבד לך במקום אחר. וזה הדינר שייך למוצאו. (ענף עץ אבות)
 
שבת שלום ומבורך!
 
בס"ד
 
ועשו סייג לתורה

למדו זאת (ביבמות כא.) ממה שנאמר ושמרתם את משמרתי, עשו משמרות למשמרתי. והתורה עצמה עשתה סייג לדבריה, כמו שאמרו באבות דר' נתן (פ"ב) שנאמר, ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה, שיכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים בקלות ראש ובשחוק, תלמוד לומר לא תקרב.

מעשה ברבנו יהונתן, ששאל אותו ההגמון של ויינא, איך יתכן שמצוות חכמים אשר הם בשר ודם הועבר עליה חייב מיתה (עירובין כא:), יותר ממצוות של אלוקים חיים שבתורה, שהם עשה או לא תעשה, ואין חייבים עליהם מיתה. השיבו ר' יהונתן, הנה אדוני מושל גדול ונכבד וקרוב למלכות, אם תגזור עלי כעת, צא מפני, ולא אציית לפקודתך, אף על פי שיש בידך להכות אותי או לאסרני במאסר, מ"מ אם תהרגני גם עליך יעבור כוס החמה והזעם מאת המלך ויעניש אותך בעונש גדול, כי לא ניתן פשע כזה להריגה, אבל אם יעיז אדם ההולך מחוץ לארמון להיכנס ללא רשות לארמון, והחייל שעומד על המשמר שניצב בפתח שער הארמון, יצעק עליו לבל יכנס, ולא ישמע בקול החייל, וירה עליו מתוך רובהו והרגו, לא יקרה לו עוון, ואדרבה בשערים יהללוהו, כאיש גיבור חיל העומד על משמרתו כראוי, והסיבה לכך, שאם לא תהיה לחייל רשות לעשות משפט חרוץ, לשווא שקד שומר, כי יתעללו בו כל הפוחזים כרצונם, כיון שאינו אלא חייל פשוט, מה שאין כן אדוני המושל אשר עוצם מעלת כבודך היא לשמירה טבעית, ולא צריכה לך הרשות לעשות דין לעצמך להרוג מי שלא יציית לפקודתך. וכן הדבר בדברי חכמינו העושים משמרת לדברי התורה, והם בגדר שומרי משמרת הקודש, ביותר צריכים שמירה מהם, לב יזידו אנשי לצון על דבריהם, וכן אמרו (עירובין עז.) חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, וכן ענשם חמור יותר מדברי תורה, אשר בלאו הכי נשמרת אף בלי עונש חמור.
 
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם
בכל אשר יפנו ישכילו על מרומי ההצלחה ברוב אושר, עושר וכבוד, לאורך ימים ושנים והשי"ת
ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום. אכי"ר.
 

דבר מו"ל אשכולות:

1.                  העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2.                   כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

דו"אל: dlilam@netvision.net.il

 
בס"ד
 
אש של קדושה
 

אחד המנהגים עליהם מקפידים כל בית ישראל – הוא להדליק מדורה ביום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, בל"ג בעומר. אולם כאן צריך לזכור, כי המדורה – אינה העיקר, ואסור בשום אופן שסביבה יהיה המרכז! מי שרוצה לראות אש – יכול להדליק את הגז במטבח... בהסתכלות על מדורת אש – אין כל עניין...

אם מצליחים אנו לראות במדורה את הקדושה, את הרוממות, את זיו שכינתו יתברך – אזי יש בה טעם והיא נעלה יותר, אולם אם איננו רואים אלא אש בלבד – הרי שכל הטרחה וההמולה מיותרות לחלוטין...

ואמנם, את העניין של הדלקת המדורות בל"ג בעומר – הסברתי פעם ואמרתי:

כאשר האמריקאים שלחו אדם לירח – כל העולם עצר את נשימתו. כולם המתינו בדריכות לשובו של האסטרונאוט, חששו פן ימות בדרך מאחת הסכנות האורבות לו. כל העולם התאחד. אפילו הרוסים, שהיו במתיחות צבאית עם אמריקה – הודיעו על נכונותם לסייע ככל שיידרש. והנה, האסטרונאוט אשר עמד בכל הסכנות – שב אל כדור הארץ בשלום מבלי כל פגע!! הפלא ופלא! איזו קבלת פנים נערכה לכבודו! איזו התרגשות! ממש יוצא מגדר הרגיל!

ובכן, הקב"ה שולח אדם לעולם הזה, אשר הוא יותר מסוכן מהחלל החיצון... העולם הזה מלא סכנות, ניסיונות, פיתויים, ייסורים, ובדרך הטבע – צריך נס בכדי לעבור אותו בשלום!

אל מקום הסכנה הזה – נשלח האדם לא ליום או יומיים... האדם נשלח אל העולם הזה למשך שבעים שנה! אל שדה המוקשים

יורדת נשמה בתוך גוף, ושם עליה להתמודד ולשרוד במך שבעים שנה! האם יכולים אנו להבין את המתח העצום?

והנה רבי שמעון בר יוחאי ירד אל העולם הזה לשבעים שנה, וחזר בשלום מבלי כל פגע. הוא לא נכשל אפילו בחטא אחד. הוא אף פעם לא כעס, ולא דיבר לשון הרע, ואל ביטל תורה, כלום! כל חייו – היו מסכת אחת של שלמות! האם יכולים אנו לתאר לעצמנו את השמה וההתרגשות ששררו בשמים כאשר חזר רבי שמעון בר יוחאי משליחותו המסוכנת?

ובכן, כאשר חזרה נשמתו של רבי שמעון בר יוחאי אל צור מחצבתה – הקב"ה ירד לקבל את פניה, ומיליארדי מיליארדים של מלאכים ירדו עמו. כאשר כל צבא מרום יצאו לקראת הנשמה הטהורה – בודאי פרצה אש: אש של קדושה, אשר של טהורה, של אלוקים, של מלאכים, אש רוחנית מופלאה! הקב"ה יצא לקראת בנו שחזר בשלום מהמשימה המסוכנת אליה נשלח!

לזכור אותה אש – מדליקים אף אנו מדורות. אולם מדורות אלו – צריכות להזכיר את המקור, את האש הרוחנית שירדה לעולם בעת פטירתו של הצדיק... אש של עצים ונפט בה צולים תפוחי אדמה – בשום אופן אינה מזכירה אש רוחנית... אם אין אנו רואים מבעד לאש המדורות את האש הרוחנית של מעלה – הרי שהחטאנו את המטרה וחבל!

וכך גם בנוגע לנסיעה מירונה... הנסיעה בעשרים שקל אל ציונו של הצדיק – בודאי אינה עיקר מטרת היום... מי שמתעלה ומתרומם, משתדל להעפיל אל מדרגתו של הצדיק, ומתקרב אליה ולו במשהו – יכול לצרף לכך השתטחות על הציון הקדוש. אולם מי שסבור שיכול הוא להישאר בדיוק כפי שהיה, ודי לו בכך שיעלה מירונה וירקוד על הציון – טועה, ומוטב שיתכבד וישב לו בביתו... (נתיבי אור)
 
בס"ד
רבי חיים בן עטר זיע"א
 

בארץ ישראל היה נוהג רבי חיים בן עטר להשתטח על קברי צדיקים. יחד עם תלמידיו השתטח על קברי הצדיקים בארץ הקודש, אם בירושלים ואם בצפת ובטבריה אשר בגליל. את יום הכיפורים הראשון בארץ התפללו במערת אליהו הנביא לרגלי הר הכרמל בחיפה. כל היהודים תושבי חיפה התאספו ובאו להתפלל עם רבנו במערת אליהו, ובשעת תפילת נעילה הבחינו כולם באור גדול הבוקע במערה ומגיע על מקום תפילתו של רבנו. בייחוד רבה ההתרגשות כאשר התפללו "עננו כאשר ענית לאליהו בהר הכרמל".

רבנו ותלמידיו עלו גם לראש ההר כדי להתפלל על קברו של הנביא אלישע בן שפט ומשנוכחו לדעת כי הנוצרים השתלטו על המקום, עמדו במרחק ומיררו בבכי על חילול המקום בידי הערלים.

באחד הימים עלה רבנו יחד עם "מנין" תלמידיו להתפלל על קברו של שמואל הקטן, שהיה חשוב ומקובל ביותר, בזמנו אף יצאה בת קול "ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבנו", ומשם עלו למערה, שבו נטמנו רבי אברהם אבן עזרא, ורבי שלמה אבן גבירול בעל "כתר מלכות", כאמור הייתה מטרתם להרבות בתפילות ובתחנונים בעד עמו ישראל.

לקבלת פנים חמה זכה רבנו בבואו לצפת ואף העמידו לרשותו את בית מדרשו של מרבן רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך, ולפי המסורת התפלל שם גם האר"י הקדוש. מדי פעם היה רבנו ותלמידיו יוצאים ל"זיארות" השתטחות על קברי צדיקים, התנאים והאמוראים שהובאו למנוחות בצפת, בטבריה וביתר הכפרים בגליל.

בהתרגשות מיוחדת התקרבו לציונו של רבי שמעון בר יוחאי אשר במירון, ואם כי את דרכם עשו על גבי חמורים, הרי שכשראו מרחוק את ציון רשב"י על פסגת הר מירון ירד רבנו מן החמור והחל לטפס מעלה, על  ידיו ועל רגליו, כשהוא קורא בקול מר "איכה אני השפל נכנס למקום אש שלהבת קודשא בריך הוא ושכינתא, וכל פמליא של מעלה הכא וכל נשמות הצדיקים פה". (ספר אור החיים).
 
רבי מאיר אבוחצירא
 

האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא היה עושה את דרכו פעם בשבוע מהעיר נהריה שברבנותה נתמנה לכהן בפקודת סבו הבבא סאלי, לבית אביו הקדוש שבאשדוד. "בהיכנסי אל החדר, היה מו"ר אבי מעיף בי מבט אחד ומוריד את העיניים. לאחר מכן, היה אומר לי מעצמו כל המאורעות שהתרחשו אצלי בשבוע החולף".

"מפורסם הסיפור על אחיו של אחד מחשובי הרבנים בארץ ישראל, שהתגורר בלונדון ואחד מילדיו נעלם באחד הימים וכל החיפושים לא הובילו למציאת עקבותיו", שח האדמו"ר רבי יקותיאל. "אחיו הרב שהתגורר בארץ ישראל הגיע בבהילות למו"ר אבי, כשאליו נלווה גם המגיד הירושלמי הנודע רבי שבתי יודלביץ זצ"ל.

מו"ר אבי הקשיב לסיפורו, נטל פיסת נייר, שרטט עליה מפה של כמה רחובות, סימן היכן התגורר האח בלונדון ומקום נוסף שהיה רחוק בכמה רחובות, ואמר לאיש: "הילד נמצא שם. אמור לאחיך שייגש לשם וימתין לו". הזדרז האיש והתקשר ללונדון וסיפר לאחיו את דברי רבי מאיר, תיאר באוזניו את מפת הרחובות והאיץ בו שיזדרז ללכת לאותו מקום. כשהגיע זה לשם, הופתע לראות את בנו ניצב ברחוב, כמו ממתין שיבואו לקחתו. התברר כי הפושעים שהתכוונו לדרוש בעד שחרורו דמי כופר – חטפוהו. ולפתע פתאום הבחין כי הדלת אינה נעולה וחמק החוצה, וממש באותו רגע הגיע אביו למולו".

הנסתר היה בעיניו  גלוי וידוע. באלפי התרחשויות של אנשים שבאו לדרוש בעצתו ולקבל את ברכתו, כלל אמירות שהתנוצצה בהן רוח הקודש.

מספר האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא: "באחד הימים, נכנס למו"ר סבא 'הבבא סאלי' איש משרי הממשלה הבולטים שביקש להיוועץ עם הסבא קדישא על אודות עניין גדול שנוגע לכלל ישראל'. 'כבוד הרב', לאט בחרדה, 'מגדת עתידות שהלכתי אליה אמרה לי שהיא רואה..." טרם כילה דבריו, קטע אותו ה'בבא סאלי' בצעקות: 'יבוא עליה, בטל ומבוטל, בטל ומבוטל, יבוא עליה'... השר היה נבוך 'אבל כבוד הרב, הרי המגדת עתידות אמרה...' מרן ה'בבא סאלי' מוסיף לצעוק: 'יבוא עליה, בטל ומבוטל'!"

"משהתעקש השר אמר לו הבבא סאלי: 'בני רבי מאיר מתגורר באשדוד, יד ושם לו בעניינים שכאלו, גם הוא מבין בעתידות.. סע אליו וספר לו את סיפורך'. השר מיהר לאשדוד לפגוש במבין העתידות. שעה שניגש אל רבי מאיר לספר על ביקורו אצל מגדת העתידות, רבי מאיר אינו מניח לו לסיים את דבריו וקוטע אותו בצעקות: 'יבוא עליה, בטל ומבוטל, בטל ומבוטל, יבוא עליה'...

"השר נרעש: 'הייתי היום אצל אביו בנתיבות ואף הוא אמר כך. יגיד לי כבוד הרב, מי יודע את העתיד – אתם הרבנים או היא, מגדת העתידות שמעולם לא טעתה?' התחייך רבי מאיר ואמר: 'מגדת עתידות יודעת מה עתיד לקרות הצדיקים קובעים את שעתיד לקרות'."
אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992