סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל





פרשת השבוע 'בהר-בחוקותי' באור הקבלה והחסידות

הפרשות משלבות את הלימוד על כוחה של אמונה עם ההבנה של העבודה הרוחנית שיש לנו

לעשות על מנת להפוך את הקללות והחסרונות שבחיינו לנקודות של אור


פתיחה


פרשת 'בהר' עוסקת בדבר קדושתה ומעלתה של ארץ ישראל. הפרשה פותחת במצות שמיטה,

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" ובמצות יובל, "יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה--תִּהְיֶה

לָכֶם". בהמשך הפרשה ניתנות מצוות נוספות, מצות איסור אונאה בקניית קרקע, איסור ריבית

ונשך, איסור מכירה לצמיתות, דיני ממכר בית, דיני נחלת הלויים, איסור עשיית אלילים, פסל ומצבה,

ועוד. הפרשה מסיימת במילים "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, ה'", ורש"י מפרש, "אני

ה' - נאמן לשלם שכר". במילים שלנו, שתדעו עם מי יש לכם עסק! מסביר הרב שליט"א, עיקר

הנושא של הפרשה הוא אמונה בהשגחה ובטחון בשם, הטוב והמיטיב.


ביחד עם פרשת 'בהר' אנו לומדים את פרשת 'בחוקותי'. בשני מקומות בתורה מופיעות ברכות

וקללות הבאות בהתאם להתנהגות של עם ישראל. האחד, בספר דברים, משנה תורה, והשני כאן,

בפרשת 'בחוקותי'. הברכות המובטחות לעם ישראל כשהולכים בחוקות השם הן גשמים בעיתם,

יבול ופירות טובים, אכילת לחם לשבע, ישיבה בטוחה בארץ, ניצחון על אויבנו, פריה ורביה מבורכות

והברית שתקוים בינינו לבין בורא עולם.


אבל אם ישראל לא יעשו כן, יבואו עליהם שבע קללות כנגד שבע אזהרות המפורשות בפרשה, ואם

עדין לא ישמעו בקול השם, יתווספו ייסורים נוספים על אלה. את הפירוט של הקללות יכולים לקרוא

בפרשה, השם הטוב יצילנו מהן. התורה מציינת שהגרוע מכל, זה שאם אחרי הייסורים שהקב"ה

יביא, עדיין, "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, בְּקֶרִי". זאת אומרת, תאמרו שהכל במקרה ואין הנהגת שמיים כלל.

נקרא שאתם יותר גרועים מפרעה. פרעה כפר בהשגחה, אבל, כשבאו עליו המכות, לבסוף, הודה

ואמר, "ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים" (שמות ט' כ"ז). אם תעשו כדבר הזה, אז יבואו המכות

החמורות באמת.


כיצד אזהרות חמורות אלו מתחברות עם שעור האמונה בדרכי השם הטוב והמיטיב? האם מהטוב

והמיטיב אכן יכול לצאת רע? כאן אנו לומדים על מהותנו ככלי לאור ועל העבודה הרוחנית הנדרשת

מאתנו על מנת שהטוב יתפשט בבריאה. עבודה שחייבת להיעשות בכח האמונה.

אמונה

כתוב בתהילים, "כָּל-מִצְותֶיךָ אֱמוּנָה" (תהילים קי"ט פ"ו). השורש של חיי התורה וקיום המצוות הוא

אמונה. מסביר ה"נתיבות שלום" על הייחודיות של מצות שמיטה המוזכרת בראש פרשת 'בהר',

"...שהיא השיא במדרגת האמונה, בבחינת אמונת האברים, אשר יהודי נוטש שנה שלימה את

שדהו, מקור מחייתו, ממנו כל פרנסת ביתו, ואינו עובד בו אף שאינו יודע מה יאכל, וכל זה מתוך

בהירות אמונתו שבוטח בה'" (נתיבות שלום, בהר). כאשר האדם שומט משהו, הוא כאילו אומר,

זה לא שלי! כשהוא שומט את הקרקע 'שלו' בשנת שמיטה, הוא צריך להתייחס אל זה באותו אופן.

צריך הרבה כח של אמונה כדי להפנים את העובדה שלאדם אין קנין פרטי בעולם הזה, שאנחנו לא

הבעל בית כאן. כל מהותה של מצות שמיטה היא ייסודה של אמונה זאת.

למה שמיטה מיידית?

הכתוב אומר, "כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'". נראה הגיוני שאחרי

שכבר ישבו שש שנים בארץ אז תשבות הארץ, ופה כתוב, "כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ... וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ", מיד!

מה העניין כאן? רש"י אומר, "שַׁבָּת לַה'" - "לשם ה', כפי שנאמר בשבת בראשית".


הקב"ה ציוה לנו לשבות ביום השביעי, כמו שאנו אומרים בקידוש בשבת, "זכר למעשה בראשית". שתמיד

נזכור את מעשה בראשית, שהיתה בריאה ויש בורא לעולם, והוא חידש את הבריאה ומחדש אותה בכל

רגע.
 

מאותה סיבה, ציוה הבורא לשבות מיד בכניסתנו אל הארץ. כדי להראות לאומות העולם שהוא הפטרון

של הארץ ושהוא מחדש בטובו, בכל יום, מעשה בראשית. על כן, מיד כשנכנסים לארץ, אנו מצווים לקיים

מצות שמיטה, שבזה נראה לעין כל שהקב"ה הוא אדון הארץ. כפי שמפרש רש"י על המילה 'בראשית',

"ומה טעם פתח בבראשית משום (תהילים קי"א) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו

אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה

היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".


זוהי תזכורת לעולם ותזכורת לנו, מיהו האדון של הארץ. כפי שאומר רבנו בחיי, "לכך צותה התורה מצוה

זו (שמיטה) שיהיו כל מיני הממשלה והאדנות שבתחתונים, בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם

בליבו, כי אין עיקר האדנות והממשלה, אלא לאדון הכל ברוך הוא" (רבנו בחיי על התורה, בהר). תזכורת

ש"זה לא שלי!".

בטחון בבורא

כתוב בפרשה, "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי

אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם, אֵת הַשָּׁנָה

הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם, מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן; עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ--תֹּאכְלוּ, יָשָׁן". פסוקים 


אלה הם המקום היחידי בתורה בו מדבר הכתוב בלשון שאלה ותשובה ויש הרבה מה ללמוד מכאן

על התמצית הרוחנית של הפרשה.


מביא ה"נעם אלימלך" בשם אחיו הקדוש, רבי זושא, פרוש על הפסוקים. ראשית הוא מסביר, שהיות

שהתורה מאוד חסכונית במילים ויצאה כאן מדרכה והוסיפה את השאלה במקום פשוט לומר את

הדברים, צריך לדקדק ולהבין במה הדברים אמורים. הקב"ה ברא צינורות המושכים שפע לצרכי האדם.

דרכו של השפע שלא להפסיק כלל, השפעה אינסופית. אלא אם כן האדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון

בבורא, שהוא זן ומפרנס לכל. אז עושה האדם במחשבתו פגם בעולמות העליונים ומתיש את הכח של

העליונים, פוגם בצינורות השפע. במצב כזה, אומר ה"נעם אלימלך", "צריך השם יתברך ברוך הוא, לצוות

מחדש השפע, שתלך כמו מתחילת הבריאה".


הוא ממשיך, "שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם, שיהיה שלם בביטחונו על אלוקיו". שלא ניפול

במחשבות שלנו ונעלה את השאלה, מה נאכל? מאיפה יהיה לי כסף? איך נסתדר? כי בכך אנו רק

מרחיקים את השפע מאתנו ויוצרים חסרון גדול יותר. מה שנדרש מאתנו זה לנהוג במידת הביטחון. כפי

שמסיים ה"נעם אלימלך", "לא תתנהגו כך ותבטחו בה' בכל לבבכם ואז תלך השפע בלי הפסק כלל

תמיד לא יחסר כל בה" (נעם אלימלך, בהר), להשריש בלבבות שלנו את ההכרה, שהעולם השפל נתון

תדיר תחת השגחתו של השם יתברך וממנו בא כל השפע.

הקשר בין סיני לשמיטה 

בשום ציווי אחר בתורה, התורה אינה מציינת את הר סיני ולכן על הפסוק הפותח את הפרשה,

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר", שואל רש"י, "מה ענין שמיטה אצל הר סיני?" אחד הפרושים

אומר שהר סיני היה המקום והזמן בו ראו כל עם ישראל את האמת הרוחנית של הקיום. מעמד

שבו חווינו את הניתוק מהעולם הגשמי, המוגבל והמבלבל. עולם מלשון העלם, מקום הסתר של

אור הבורא. אולם מאז אותו מעמד עבר זמן רב והזיכרון עומעם. לכן באה התורה לרמוז לנו שקיום

מצות שמיטה הוא כלי להתעוררות אותו הזיכרון. מפני שמצוה זו מלמדת אותנו שלא להזדהות עם

העולם הגשמי, לא להיות שבויים בהסתרות, אלא להתחבר אל אותה אמת שנתגלתה על הר סיני.

שבת ושמיטה

התורה החמירה בשמירה על מצות שמיטה יותר מכל שאר המצוות. כל הגלות זה בגלל שלא שמרו

שמיטה, כמו שכתוב בהמשך בפרשת 'בחוקותי', "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה,

וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ". כבר אמרנו, ששמיטה היא כמו

שבת. יש בה את אותה הבחינה של שבת. על כן אומר לנו הפסוק הזה שהגלות תהיה פיוס, ריצוי,

לארץ על השמיטות שביטלנו בעת שישבנו בה. 


בספר 'פרי חכם' מסביר הרב אשלג זצ"ל, שחול זה כאשר הקב"ה דוחף את הבריאה ממנו, מרחיק את

הבריאה ממנו כביכול, אז יש מלאכה ויש בירורים לעשות. בימות החול כל הנבראים מחפשים את החיות

שאבדה להם. גם אם לא יודעים את זה, מחפשים את השם, את מקור החיות ממנו התרחקנו. כל

העבודות שהאדם עובד, זה חיפוש אחר החיות שלו. ששת ימים הקב"ה זורק את הבריאה וכל אחד

בדרכו מחפש את החיות שלו עצמו. אין חיים אוטומטים, צריך לרכוש את החיים שעה, שעה, רגע, רגע,

לנשום, לאכול, להתפרנס...
 

המהות של ימות החול דומה לעצם שנזרק לגובה. ברגע שמפסיק הכח של הדחיפה שבאה מעצם

הזריקה, לא צריך כח נוסף, העצם מיד חוזר לשורש שלו. ששת הימים זה הדחיפה, ובשבת

הבריאה חוזרת אליו. מכיון שהקב"ה דוחף את הנברא בימות החול, חסר לנברא החיות, ולכן הוא

מתייגע בחיפוש. בשבת אומרים 'ויכולו', ו"אור החיים" הקדוש אומר שזה כלות הנפש. הנפש יוצאת

אל מקורה ומתבטלת אל מקורה. לא מרגישה בכלל את עצמיותה, התפשטות הגשמיות באופן

מוחלט. 


כל השבוע האדם מתעסק בחיפוש החיות שלו. בחול זה זמן של חיפוש וחוסר ראיה של הקדושה,

הראיה הפנימית נסתרת. כתוב, "שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים, יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה;

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ, וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ" (יחזקאל מ"ו א'). כל השבוע השער סגור ונעול. 

החיפוש שלנו זה עבודת האדמה. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג' י"ט). כיון שהאדם מתעסק

בעבודת האדמה, אז הוא עוד יותר מתרחק מהשורש שלו, כי מקור הנשמה זה בשמיים. הצרה היא

שכאשר מתעסקים רק באדמה הופכים להיות רק אנשי אדמה. כדי שזה לא יקרה, צריך יום אחד לקודש,

צריך שנה אחת לקודש, לקדש את עובד האדמה. שמיטה זה שנה מיועדת ללימוד תורה. זה כמו שבת

שמיועדת ללימוד תורה. אז האדם מרים עיניו מהאדמה, מהחיפוש, ונושא אותן אל שורשו.

בחינת שמיטה בנפש

קיום מצות שמיטה באמת דורש הרבה אמונה. להאמין שיהיה די מזון גם אם נשבית לשנה שלמה

את כל עבודת האדמה. צריך בטחון גדול בהשם. היום, כשרובנו לא קשורים בכלל לגידול יבולים,

קשה להבין את זאת. אולם אם נבחן לרגע את השמיטה מנקודת המבט של העבודה הפנימית

שלנו, נוכל לראות במה הדברים אמורים.


מעבר לשבת, בה אנו מצווים לשמוט את כל עניני החולין ולחזור אל השורש, כאמור לעיל, אנו נדרשים גם

בתהליך הפנימי לשמוט את כל אותם דברים שמונעים את החיבור עם שורשנו, לותר על תכונות נפש

שנראה כאילו לא נוכל לחיות בלעדיהן, לותר על תאוות ישנות, לשמוט את כל מה שמרחיק אותנו

מהתכלית. כמה קשה הדבר וכמה אמונה נדרשת מכל אחד מאתנו, והכל קשור לאמונה הבסיסית שכל

מה שיש בחיינו בפנים ובחוץ, לא שייך לנו, אלא לבורא עולם, הכל רק פקדון בידנו. להאמין בהשגחה

הפרטית, שאם התורה מורה לי לשמוט משהו שהוא יקר לי מאוד ואני חושב שלא אצליח לחיות בלעדיו,

זה בהשגחה, וזה מפני שהתורה רוצה לתת לי משהו הרבה יותר טוב מזה. בחינת אמונה.

עניין של אור וכלי

נותר לנו לברר מה ענין הקללות המוזכרות בפרשת 'בחוקותי'. ידוע מספרי הקבלה שאין מציאות

שרע יורד מלמעלה. נשאלת השאלה, כיצד זה מסתדר עם כל האיומים והעונשים שישנם בפרשה?

האם מדובר כאן על בורא אכזרי שיושב למעלה ואומר לנו, נו! נו! נו! חס ושלום לומר כדבר הזה!

הבורא הוא טוב ומיטיב, שפע אינסופי של אור, רצון להיטיב עם כל הנבראים. אם כן, מה קורה פה?

תורת הקבלה מסבירה, שיש בבריאה עניין של אור וכלי. יש למעשה סה"כ שני "חומרים"

המרכיבים את הבריאה כולה, אור וכלי. האור הוא תמיד טוב. בסוד, "אין רע יורד מלמעלה", ולפיכך

ה"בעיה" תמיד נמצאת בכלי, או ליתר דיוק בהכנה של הכלי. 


התורה והמצוות ניתנו לנו על מנת שנדע את הדרך הטובה ביותר להכנת הכלי שלנו לדבקות עם

האור של הבורא. הפרשה מלמדת אותנו שאם אנו לא מצליחים להכין את הכלי המתאים, עדיין

האור יימשך אלינו, אלא שהוא יגרום לייסורים גדולים לכלי השבור, הענג נהפך לנגע, השפע נהפך

לפשע. אותו אור, אותה הטבה, יכולה להתפרש בדרך שונה אצל שני אנשים, בהתאם לצורת הכלי

שלהם. ממש כפי שאותה מילה, עם אותה כוונה, יכולה לגרום שמחה לאחד ומפח נפש לשני. כל

העבודה שלנו זה להכין את הכלים, האור תמיד מושלם!

הנוסחא לתיקון הכלים

מסביר הרב שליט"א, בכל דבר בטבע יש הפכים, חם וקור, אור וחושך וכו', צריך לסדר שלכל דבר

יהיה את זמנו ומקומו. מה שמסדר את ההפכים זה הקו האמצעי. בכל דבר בטבע יש מלחמה,

סתירה. ימין סותר את שמאל, שמאל סותר את הימין, הניגודים שוחקים זה את זה באופן תמידי.

אבל יש משהו, נוסחא, שמחברת ביניהם, זה הקו האמצעי. לכן העולם יכול להתקיים. התורה היא

המדריך שלנו למציאת הקו האמצעי, ליצירת הכלי המושלם. אם אדם רוצה גילוי נכון של אור בחיים

שלו, כל שהוא צריך לעשות זה לבדוק בכל רגע, האם הוא פועל על פי התורה או לא.

חקיקות

על הכתוב, "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ", רש"י מפרש, "להיות עמלים בתורה". מה זאת אומרת להיות

עמלים בתורה? ולמה לא כתוב 'אם במצוותי תלכו, או, אם את מצוותי תשמרו'?


התשובה מובנת מדברי הרב שליט"א. אומר הרב, חקיקה היא מושג בלשון הקבלה, דבר רוחני

גבוה ביותר. בפשטות, זה יצירת החושך בתוך האור האינסופי, זה יצירת מציאות של חסרון, על

מנת לאפשר את בריאת העולמות. חלק מתהליך השתלשלות הבריאה. כפי שאנחנו לומדים בכתבי

האריז"ל, בתחילה היה אור אינסוף ממלא כל המציאות ובאור הזה הבורא חקק חקיקות, מציאות

של העדר אור, חסרון. 


למעשה בחוקות התורה מרומזים החסרונות הגדולים שלנו. אם התורה אוסרת על ניאוף, סימן

שלאדם יש חסרון בנושא. אדם לא צריך לראות את זה רק כדינים, חוקים, אלא כמפה שמראה את

החסרונות שקיימים בו. התפקיד שלנו זה להתגבר על החיסרון, על הצמצום, על ההעלם וזה נקרא

"להיות עמלים בתורה". כך האדם יכול להתגבר, לתת יגיעה ולעלות ממעלה למעלה, עד שיא

השלמות, למלא את המציאות שלו באור.


בלשון רמז, עמ"ל זה ר"ת 'על מנת להשפיע', זוהי דרך העבודה הנכונה בעולם הזה. להפך את

הרצון לקבל שיהיה רצון לקבל על מנת להשפיע. להפך את החסרונות הגדולים למקור היתרונות

הגדול ביותר, מתוך רצון להיטיב עם הזולת, להיות אדם טוב יותר בעולם מתוקן יותר. אלה הם חיים

בדרך של קו אמצע.

השינוי הוא בכוונה

כשאדם מתחיל לראות את החסרונות של עצמו, הוא מיד חפץ לשנות את כל הסדר של חייו. הרב

אשלג זצ"ל האיר לנו דרך חדשה. הוא אמר שמה שחשוב, זה לא לעשות סדר חדש בחיים, אלא

לכוון את הכוונה הרצויה בחיים כמות שהם. הסדר כבר קיים, חסר רק כוונה. האדם נברא בכדי

להפך את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע. כתוב על משיח, "אין בן-דוד בא, עד שתכלה פרוטה

מהכיס" (סנהדרין צ"ז). מסביר הרב שליט"א, פרוטה זה מלשון פרטיות. כרגע, כל אחד דואג

לעצמו. צריך להגיע למצב שאין אדם פרטי, כל אחד דואג רק לחברה, רק לציבור. צריך לדאוג לכלל,

רק להשפיע, אז יגיע בן-דוד.


"בעל הסולם" אומר שבמציאות זה כבר ככה. כל העולם רק משפיע. למשל, אחד שעובד במפעל -

מי שמרוויח זה בעל המפעל. גם המשכורת של אותו אדם הולכת לחנויות, לקניית אוכל ובגדים וכו'.

אם נשאר משהו, הוא צריך לתת את זה לבני ביתו, עד שבסוף נשאר אולי משהו שבשביל זה הוא

לא היה הולך לעבוד אפילו יום אחד. יוצא שחודש שלם הוא עבד רק בשביל אחרים. ככה בנוי

העולם. אז מה חסר? העולם רק משפיע, אף אחד לא נקרא מקבל. אלא מה שחסר זה כוונה. אם

כולם היו מכוונים, הכל היה משתנה. אני אהנה שבעל המפעל מתעשר על חשבוני. בכל מקרה אין

לי ברירה אלא לעבוד אצלו, אז צריך לעשות את זה בשמחה, להיות משפיע. צריך כוונה.

סיום

מכל הדברים האמורים, נראה שה"קללות" שמופיעות בחיינו הן כמו קריאות התעוררות, לעשות

בדק בית, איפה אני פועל בדרכה של תורה, על פי חוקי הבריאה ואיפה לא. בכל יום מתגלים

חסרונות חדשים ובכל יום אנו נדרשים לתת יגיעה, להיות עמלים בתורה, למצוא את הדרך להכניס

את סדרי הבריאה אל תוך מהלך חיינו ולמלא את החסרונות באור של תיקון. לשם כך אנו צריכים

את בחינת השמיטה בנפש, לעורר את כח האמונה התמימה בלבנו. אמונה בבורא עולם הטוב

והמיטיב לכל.


בסיום פרשת 'בחוקותי' כתוב, "וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם,

אֶזְכֹּר--וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". יש נחמה והבטחה בתוך כל הקללות. להבדיל מקללות שבמשנה תורה, אשר

בדרך הפשט, אין בהן אפילו קורטוב של נחמה. בפסוק זה מרומזת ההבטחה על הגאולה.
 

בחמישה מקומות בכתובים מופיע שמו של יעקב עם האות 'וו', ובחמישה מקומות מופיע שמו של

אליהו חסר 'וו'. כי יעקב נטל ה-'וו' משכון מאליהו ושם אותה בשמו. המשכון הוא כדי שיבוא אליהו

ויהיה מבשר הגאולה לבניו של יעקב, בביאת המלך המשיח ולא יוכל להיות אחרת. דוקא את ה-'וו'

לקח יעקב, כדי לרמוז שהגאולה תהיה באלף השישי, הזמן בו אנו חיים. 


שנזכה להפך את החושך לאור ולזכות בגאולה פרטית וגאולה כללית במהרה בימינו.

שבת שלום.



י"א אייר התשס"ח (16.5.08)
פרשת בהר
 
מי זכאי להעזר בזכות אבות

"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור" (כו-מב). פסוק זה, שאנו מבקשים להיוושע  בזכותו ולהיזכר לטובה, מחייב אותנו גם להיות ראויים לאבותינו וללכת בדרכם. והראיה, שכתוב הוא בתורה באמצע התוכחה. שכן, אם לא נעשה כך ונעקם, חלילה את דרכנו, יהיה לנו יחוסנו ללעג ולשנינה.

כתב הגאון רבי רפאל חיים דמארי זצ"ל מתוניסיה: המשילו משל, למה הדבר דומה? להדיוט נבער מדעת שבא לבית גאון אחד. התרברב והתגאה בייחוסו, בן אחר בן, לגאוני עולם וקדושי ארץ; נין ונכד לארזי הלבנון, אדירי התורה.

כבדו הגאון והחל לפלפל עמו בחידושי תורתם של הגאונים שהזכיר, אבותיו ואבות אבותיו, והוא – כאילם לא יפתח פיו... אינו מבין דבר וחצי דבר, לא ידע מה 'קא אמרי רבנן'.

נענה הגאון ואמר לו: "רואה אני שאין כבודו בקי בתורה, ישמע נא סיפור נאה.

נצצו עיני האורח. לסיפור הריהו מוכן ומזומן. סח הגאון: מעשה בשר אחד שהיה לו כלב נאמן. רץ בעקבות סוסו, ומיהר לעזור לו בשעה שיצא לציד, כשכש לו בזנבו וסר למרותו. עברו שנים, הכלב הזדקן ותש כוחו. היה רובץ בפינת הטרקלין, נושם בכבדות ומגיר רירו, חס עליו אדוניו מלהמיתו כי זכר לו חס נעוריו, אך להחזיקו בביתו לא רצה עוד. ביקש לשלחו ליער, אך חש פן יהי טרף לחיות.

מה עשה?

חשב ומצא עצה. תפר לו כמין גלימה משונה: רעמה של אריה ופרווה של נמר, עם כרעיים של זאב ואליה של דב. כסות זו – חשב – תרתיע את החיות.

אותה שעה התכנסו כל החית בקרחת היער, והיה האריה יושב ודורש. לפתע עבר בקהל רחש-לחש. נשמטו החיות אחת –אחת והוא נותר לבדו.

פנה האריה לשועל, היושב לימינו ואל: "מה זה ארע?"

השיב השועל בלחישה: "איני יודע, אלך ואברר".

חמק השועל וחזר מיד "מלכי" לחש בבעתה, הכל אומרים שמלך חדש הגיע, איום ונורא. הכל הולכים להשתחוות לרגליו. ויתכן", הוסיף השועל, "שגם אתה תאלץ לקבל את מרותו". חרד הארי ואמר: "לך וברר זאת. אם גזרה היא – אקבל".

השתופף השועל ונעלם בין עצי היער. ישב הארי והמתין לשובו.

הלך השועל עד שהגיע לפאתי היער, ופילס לו דרך בהמון החיות המתגודדות בהערצה. במרכז רבץ לו בעל חיים – עין לא ראתה! רעמת אריה לו ופרות נמר, כרעי זאב ואלית דב.

התקרב השועל השתחווה במורא ואמר: "שלום עליכם מי הוא מר?"

נבוך האורח. יצור זה הוא הראשון המתעניין לזהותו. זקף רעמתו והכריז: "סב סבי היה ארי!"

"אכן", התפעל השועל, "ומיהו מר?"

קמר האורח את גבו ואמר: "אבי סבי היה נמר".

קד השועל וחזר: "ומיהו מר?"

נענע ירכותיו ונהם: "סבי עליו השלום, היה דב כביר!"

"ומיהו מר?" שאל השועל.

נעמד הלה על רגליו והצהיר: "אבי, זכרונו לברכה, היה זאב ערבות!"

"אבל מר, מי הוא?" – לא הרפה השועל.

רבץ הזר ואמר: "אני? כלב אני..."

"רק זאת ביקשתי לדעת" אמר השועל, ורץ לבשר לארי שאין נשקפת למלכותו כל סכנה...

והנמשל מובן. יכולים אנו להזכיר זכות אבות כאר הולכים אנו בדרכם ועושים כמעשיהם. אבל אם  מתהדרים אנו באדרתם אך שונים מהם במהותנו – משימים אנו את עצמנו ללעג וקלס...

מעשה ביחסן אחד, 'ענף עץ אבות', שבא לפני החפץ חיים זצ"ל, לעת זקנותו המופלגת כשכבדה שמיעתו, והציג עצמו: "נכד אני לצדיק פלוני ". שאל החפץ חיים: "מי כבודו?" הבין ששמיעתו של החפץ חיים כבדה והרים קולו לכדי צעקה: "נכד אני לצדיק פלוני!"

נשא אף החפץ חיים קולו ברמה: "אבל מי כבודו?" לא הבין והחפץ חיים הסביר: "שואל אני אם אתם הולכים בדרכי האבות , האם ראויים אתם לסב כמותו? (ויקהל משה, הגדת הח"ח)
שבת שלום ומבורך!
 
בס"ד
תולדות רבי שמעון בר יוחאי

בספר נחלת אבות מביא על לידתו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי וכך כותב שמצא כתוב בספרים שאביו יוחאי היה משבט יהודה והיה מגדולי הדור, ועשיר ונכבד וקרוב למלכות, וחיבה יתרה נודעת לו בבית הקיסר אנדריאנוס. ואשתו של יוחאי היה שמה שרה מזרע הנשיאים, זרעו של הלל הזקן, עליו השלום.

ותהי שרה עקרה ולא נפקדה בבנים. וכשראה שעברו הרבה שנים ועדין אין לה ולד עלה בדעתו של יוחאי הצדיק לגרשה או לישא אישה אחרת עליה, ויצו לשדכן אחד שיחפש עבורו אשה צנועה הגונה ובת טובים. לאחר זמן נודע הדבר לשרה אשתו שיוחאי בעלה רוצה לגרשה ולא אמרה לו דבר רק שהיתה מרבה לצום ולתת צדקה ומתפללת יום יום בהיותה לבדה ותבך בכי גדול לפני השם בלב נשבר להצילה מגירושין, וגם בכדי שלא תהיה צרתה בצידה על ידי שיתן לה הריון ותלד בן, והשם שמע קול צעקתה.

ויהי בליל ראש השנה, וירא יוחאי בחלומו והנה הוא עומד ביער גדול מלא אילנות לאלפים ולרבבות מהם רעננים הנותנים פרות, ומהם יבשים, והוא יוחאי נשען על אילן יבש, וישא עיניו וירא והנה איש מידה מראהו נורא מאוד, ועל שכמו נאוד אחד מלא מים ויעבור בכל היער וישקה כמה מהאילנות היבשים, וכמה מהאילנות עבר עליהם והניחם כמו שהם יבשים ולא השקה אותם. ויגיע עד האילן אשר נשען עליו יוחאי, ויוציא מחיקו צלוחית קטנה מלאה מים חיים טהורים, וישקה את האילן אשר נשען עליו יוחאי ויברכהו. ואז ראה יוחאי כי שרתה הברכה באותם מעט מים, וגאו מאוד ויכסו כל סביבות האילן שעליו נשען, ואז תיכף נשא האילן פרי תפוחים גדולים ויקרים, וסביבם מלא עלים רעננים, ויגדל האילן מאוד בסעיפים ופוארות ועלים ופרות הנותנים ריח חזק למרחוק. וישמח יוחאי

מאוד על המראה שראה בחלומו, ויקץ משנתו מתוך שמחה ובכן דובב הכתוב: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה".

ויספר את חלומו לאשתו ויאמר לה: חלום חלמתי, ופתרונו לדעתי, פשוט הוא, אולם דבר אחד נשאר לי להבין בפתרון חלומי: מדוע כל האילנות השקה אותם מהנאוד, והאילן שהייתי נשען עליו השקהו מהצלוחית  ושפך עליו את כל הצלוחית ולא השקה מאותה צלוחית לא קודם לכן ולא אחר כך, שום אילן אחר, רק את כולה שפך אל אותו אילן שהייתי נשען עליו. ותאמר לא אשתו: תמיהתך תמיהה ובכן תרשני לילך אצל התנא הקדוש רבי עקיבא להגיד לו את החלום, והוא יגיד לנו את פתרונו. ויאמר לה בתי, טוב הדבר שנינו יחדיו נלך אליו ונספר לו את החלום והוא ברוח הקודש אשר האציל אותו אלוקים יגיד לנו את פתרונו. ותאמר: טוב הדבר.

ויהי במוצאי ראש השנה הלכו שניהם יחדיו אצל התנא הקדוש רבי עקיבא, ויספר לו יוחאי את חלומו, ויאמר לו דע יוחאי, כי חלומך הוא משל על הנשים היולדות והעקרות, ואשתך שרה היא מהעקרות שאי אפשר לה להוליד בשום אופן, ורק על ידי תפילותיה ורוב דמעותיה אשר שפכה לפני השם, הם שזיכו אותה ונהפכה מעקרה ליולדת, והצלוחית שראית היא צלוחית של דמעותיה שנאספו, ומהן השקוה ורווה להוליד לך בנים, ולכן לא השקו מאותה צלוחית שום אילן אחר, רק אותו אילן שאתה נשענת עליו, הרומז לאשתך. ויאמר רבי עקיבא אל שרה : הנך בזאת השנה הרה ויולדת בן, שיאיר לישראל בחוכמתו ובמעשיו וישמחו יוחאי ושרה מאוד בדברי רבי עקיבא, וילכו לביתם לשלום. וידע יוחאי את אשתו ותהר ותלד בן ביום חג השבועות, ביום בו ניתנה תורה לישראל, והבית נתמלא אורה מההוד וההדר שהיה חופף עליו, וידעו כל רואיו כי ברכה בו ויאיר לישראל אור גדול. וישמחו בו הוריו מאוד ויהללו את השם, וחלקו צדקות ויעשו סעודה ומשתה גדול ביום מילתו, ויקרא את שמו שמעון, כי שמע השם לקול תפילת אימו ולקול בכיותיה מהיום ההוא נתנו עיניהם עליו לשמרו מכל טומאה ולגדלו בקדושה ובטהרה ומעת החל לדבר הרגילוהו רק בדברים שבקדושה פסוקים ומאמרים. ובהיותו בן חמש שנים מסרוהו לבתי אולפנא שהעמיד רבן גמליאל בירושלים, ויהי כמעין המתגבר, ובהיותו ילד קטן כבר היה שואל שאלות בדיני תורה להתנאים הגדולים רבי יהושע בן חנניה ורבן גמליאל. ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי היה מגדולי התנאים בסוף הדור הרביעי. עיקר פעילותו היה בשנים ג' אלפים תת"צ לבריאת העולם. (קונטרס דיני ועניני ל"ג בעומר עמ' י)
 
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם
בכל אשר יפנו ישכילו על מרומי ההצלחה ברוב אושר, עושר וכבוד, לאורך ימים ושנים והשי"ת
ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום. אכי"ר.
 

דבר מו"ל אשכולות:

1.                  העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2.                   כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

דו"אל: dlilam@netvision.net.il

 
בס"ד
 
רבי מאיר
דור
דור רביעי לתנאים
בית מדרש
בית רבי עקיבא
רבותיו
חבריו
תלמידיו
 

מגדולי התנאים בדור הרביעי, ממנהיגי התקופה שאחרי מרד בר כוכבא. על פי מקור אגדי במסכת גיטין אביו היה צאצא של נירון קיסר שהתגייר. בהתאם לכך, מקור אחר טוען כי שמו המקורי היה נהוראי, תרגום ארמי ל'מאיר', ונקרא מאיר היות ש'האיר עיני חכמים בהלכה'.

בו המובהק היה רבי עקיבא, אך הוא מוזכר כתלמידם של עוד כמה תנאים דומיננטים. גם רבי ישמעאל, בר הפלוגתא הגדול של רבי עקיבא, מוזכר כרבו, וכן אלישע בן אבויה(המכונה "אחר"), התנא שיצא לתרבות רעה. על כך אומרת הגמרא (מסכת חגיגה ט"ו, עמ' ב): "רבי מאיר - רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". כלומר, למד ממנו רק את הדברים הטובים. רבי מאיר מוזכר בין חמשת התלמידים שנותרו לרבי עקיבא אחרי מות 24,000 התלמידים.הוא הוסמך לרב במסירות נפשו של רבי יהודה בן בבא בתנאים מחתרתיים באזור שבין אושא לשפרעם(כיום צומת סומך).

לכלכלתו עסק רבי מאיר בלבלרות. הוא כתב ספרי תורה ומגילות. כדי לשפר את כתיבתו ולהעניק לה יופי וחן עירבב סוגים שונים של דיו סממנים (צמחים). הוא היה בעל זיכרון טוב וגילה בקיאות בכל ספרי הקודש. מסופר כי פעם נקלע למקום ללא ספרי קודש וכתב את כל מגילת אסתר מזיכרון בלבד.

רבי מאיר היה בין החכמים שייסדו מחדש את הסנהדרין באושא, לאחר שנעקרה ונסגרה ביבנה, בעקבות המרד.

בתלמוד הבבלי מתואר כי שם מונה להיות ה'חכם'.

משנתו של רבי יהודה הנשיא היא 'משנתו של רבי מאיר', עד כי רבי יוחנן טבע את הכלל "סתם משנה רבי מאיר... אליבא דרבי עקיבא".

על פי המסורת, המובאת על ידי רבי חיים ויטאל בשער הגלגולים, שם הוא מציין כי נראה לו שגם רבו, האר"י אישר זאת, נקבר רבי מאיר מעומד. הסיבה לכך שהוא קבור בעמידה, היא שזכויתיו לא נעלמו מהעולם עם מותו, והן ממשיכות לעמוד ולהגן על עם ישראל בכל הדורות.

במהלך הדורות הוצמד לשמו הכינוי רבי מאיר בעל הנס. הכינוי "בעל הנס" הוא כינוי כללי בתלמוד למי שנעשה לו נס, אולם בתודעת היהודים לאורך הדורות הפך הכינוי "בעל הנס" להיות חלק בלתי נפרד משמו של רבי מאיר. בתלמוד מסופר על מספר ניסים שנעשו לו. ביניהם - חיילים רומאים שרדפו אחריו הוכו בסנוורים; הוא הבטיח לסוהר ששחרר את גיסתו מבית בושת, שבו הוחזקה על ידי הרומאים כעונש, שיינצל אם יאמר "אלהא דמאיר ענני", והבטחתו התקיימה.

רבי מאיר הבטיח ישועות לכל מי שינדב צדקה לעילוי נשמתו לעניי ארץ ישראל. על כן, ישנם רבים שהולכים להתפלל ליד מה שנחשב לקברו, ותורמים כסף לצדקה. לפי המנהג, בשעת נתינת הצדקה אומרים "אלקא דמאיר עננו" פעם אחת או שלש פעמים.
 
בס"ד
מיהו בעל הבית?
"וישבתם על הארץ לבטח"(כה-יח)

מעשה בזוג צעיר מחוסר דיור המטופל בילדים רכים שהחליט לקחת את העניינים לידיו. הלכו ובררו הכין אפשר להשתקע והכין להתנחל ומצאו בית, רכוש נטוש, לא בדיוק. יש משפחה שגרה בשכנות וביקשה להשתלט גם על האגף הנטוש, אבל המשפחה התנחלה שם וקבעה עובדות בשטח. הביאה מיטות והציבה ארונות, קבעה מראות ותלתה תמונות. ריהטה את הדירה וסיידה את הקירות והפכה את המבנה לבית. בית חם, קן משפחתי שנעים לגור בו. דירה משלהם.

אבל השכנים לא ויתרו. הציקו, הקימו שערוריות, איימו במשפטים ואף פעלו בכח. האוירה הייתה מתוחה, האויר טעון אבק שרפה. ההתפוצצות עמדה לקרות בכל רגע. וזה קרה. בני הזוג, התינוקות על זרועותיהם, עמדו על המדרכה מול השכנים הזועמים, החמושים באלות ובשברי בקבוקים. הויכוח הגיע לטונים גבוהים. הרימו ידיים – ולפתע הגיע למקום אדם מכובד, ניצב בין הנצים ושאל: "על מה הרעש? אני הוא בעל הבית!"

המלים הספורות פעלו כמקלחת של צוננים. השכנים הורידו את האלות, שקט השתרר. והאיש ניגש אל הבחור הצעיר שעמד ליד רעיתו, הניח ידו על כתפו, ואמר: כן, אני בעל הבית, ובחור זה משלם לי דמי שכירות מדי חודש בחודשו!"

הבחור חייך, והשכנים השפילו את הכתפיים, השחו את הראש, סבו על עקבותיהם ועזבו את המקום...

אבל מה היה אילו לא היה הבחור טורח לברר במשרדי הטאבו מיהו בעל הבית, לא היה יוצר איתו קשר, ולא היה משלם דמי שכירות מדי חודש? מה היה, אילו בעל הבית היה מתייצב שם באמצע ואומר: שלום, הגעתי, ואני מבקש משניכם לפנות את המקום!"? מה אז? אפשר לשער מה היה קורה. האישה הייתה מתפרצת וזועקת מעומק ליבה: "מה פרוש הדבר? אני השקעתי את נשמתי במקום הזה! אני טיפחתי את הגינה, מרקתי את הרצפות עד ברק! סיידתי את התקרה, צבעתי משקופים, הפכתי מבנה נטוש לבית חלומות".

לא זו בלבד שזה לא היה מקנה לה בעלות על הדירה, אלא שסביר להניח שבעל הבית היה דורש תשלום למפרע על השימוש בנכס, ואולי אף פיצויים על הפלישה...

כלפי מה דברים אמורים? לא קשה לנחש.

אנו, היהודים, היינו "חסרי דיור". ובאנו ארצה, אנו נשינו וטפינו, לבנות ולהיבנות בה. ויש לנו שכנים, שלא נדע מצרות... הם לא השלימו עם בואנו.

פרץ סכסוך מתמשך, שכבר התלקח מספר פעמים, ופתרון אינו נראה באופק.

ואז, אז מגיע בעל הבית. לה' הארץ ומלואה. על מה אתם מתווכחים בכלל? הרי יש כאן בעל בית כל-יכול! אשרינו, אם יש בידינו קבלות על תשלום "דמי שכירות"!

ומה הם אותם דמי שכירות? הדבר כתוב בפסוק מפורש בפרשתנו: "ועשיתם את חוקותי, ואת משפטי תשמרו, ועשיתם אותם – וישבתם על הארץ לבטח".

נקפיד על שמירת המצוות – ולא נירא מכל אויב ומקטרג! (מעין השבוע).
אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992