סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל

י"ח אייר התשס"ח (23.5.08) פרשת בחוקותי
 
"אם בחוקותי תלכו"
 

"אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם"- ... "ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו". בעסיסיות, בגודל, בגודש, בטעם, בניחוח. אפילו עצי סרק יוציאו תנובה  - משום שלא יהיה יהודי של סרק, משום שאנחנו נוציא פירות עסיסיים של מצוות ומעשים טובים.

ואם לאו, רחמנא לצלן, "ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו כל המצוות האלה, ואם בחוקותי תמאס, ואם את משפטי תגעל נפשכם" חלילה, אם אנחנו נמנע חלילה את הפירות-המצוות – אזי גם הארץ תמנע חלילה את פירותיה. אם אנחנו נצטמק מבחינה רוחנית – יצטמק הכל סביבנו, חלילה מבחינה כלכלית, בריאותית, בטחונית, משפחתית. העולם סביבנו משקף את מצבנו הרוחני. אם הסאוב מחלחל לחיינו, מתפרצות מגפות זיהומיות. אם חומת ההגנה הרוחנית נפרצת, נפרץ חור במעטפת האוזון, ומתפשטת מחלה של כשל

חיסוני. נגעים ממאירים רוחניים מתורגמים למחלות ממאירות. הביטו סביב, הביטו בראי!

האדם הגדול בענקים, המקובל האלוקי, הגאון הקדוש רבי משה חיים לוצטו זצ"ל, הרמח"ל, בספרו "דעת תנובות" לאחר שבאר שהבריאה כולה היא תשלובת מורכבת המהווה שלמות כוללת ומאוזנת, עמד על תפקידו המיוחד של עם ישראל במערכת זו:

הבריאה כולה, על כל מרכיביה, תלויה בשפע האלוקי המקיים אותה. בהתגברו – הכל שופע ופורח, משגשג ומאיר. ובהצטמצמו, הכל נסוג וקמל. והפתח לשפע – הן התורה והמצוות, אהבת ה' לעבודת ה' של בני ישראל, המביאות לאור פני ה' ואהבתו להם, כאמור: "אני לדודי ודודי לי". "וכל שאר הבריאה תלויה רק בהם. כי כאשר יפנה אליהם באהבה – הנה לא יהיה אלא מחדש תמיד טובות לכל העולם, טובות אמיתיות ושלמות! אולם קשה העבירה, לעשות שיהיה הקדוש ברוך הוא פונה חס ושלום מישראל – ואז כל השפעה נעדרת, וסרה ההצלחה חס ושלום".

הבה נרבה במצוות, ובכך נפתח את צנור השפע לנו ולעולם כולו. (מעין השבוע)
 
שבת שלום ומבורך!
 
בס"ד
 
בדרך למתן תורה: קריעת ים סוף – כח העל-טבעי
 

ג'וברניב היה פסל שחי לפני כמאה וחמישים שנה. ידי זהב היו לו, ויצירותיו הפכו לשם דבר.

עבודותיו היו יצירות מופת. אי אפשר היה להישאר אדיש לידן. תמיד השתמש באבנים הטובות ביותר. כל אבן שימשה למטרה אחרת. לפעמים השתמש בשילוב של כמה סוגי אבנים ולעיתים בשילובי מתכות.

כל אנדרטה שיצאה מתחת ידו, הייתה מעשה אמנות, עבודה מדויקת להפליא. לא ניתן היה למצוא בעבודתו ולו פגם קל. הכל היה מתוכנן, מחושב, מדוקדק.

כל בליטה הייתה מכוונת. לא היה מושג של טעות, של תיקון, של שינוי מגמה, או של צירוף סגנונות. הדיוק היה המותג המסחרי שלו.

ככל אמן, גם לו היה חלום. בחלומו ראה סוס אביר, צבעו כצבע הדבש, שערותיו שחורות כפחם ועיניו בורקות. 'זה הסוס שלי' היה אומר 'הסוס שבו אשקיע את מירב כוחותיי עד שיהיה ליצירת מופת. סוס האבן שלי'.

חודשי עבודה רבים הושקעו בסוס. תחילה הובא בעזרת עשרות פועלים גוש האבן הענק שממנו יקרום הסוס ראש, גפיים ורגליים. לאחר מכן, החל שלב התכנון. חודשים ארוכים ישב הפסל ותכנן את הסוס שלו. מה יהיה גודלו המדויק, לאיזה צד יטה את ראשו, מה יהיה עומק הקפל שבברך, לאיזה אורך יגיעו שערותיו השחורות ועוד.

כל מכת פטיש הייתה מכוונת, כל שיוף היה מדויק. לא

הייתה פיסה מאותו גוש האבן שלא זכתה לטיפול אישי לפי מדידות מדויקות וחישובים מורכבים.

ואז, בתום העבודה המורכבת, לאחר כל שלבי הגימור והשיפוץ הסופיים, כשהעיניים כבר עמדו מורכבות במקומן, והשיער שהוכן מאבן אחת הושתל אף הוא במקום המיועד, הגיע הזמן לקצור את הפירות.

בעזרת צוות סבלים הועבר הסוס לכיכר העיר, שם, סמוך לרחבת העגלונים, הועמד כשלצווארו קולר ולרגליו שם תבן.

הפסל היה מרוצה. המיקום המרכזי הבטיח שרבים יהיו האנשים שיראו את הסוס. כך יכירו כולם בכשרונותיו המיוחדים של יוצרו. למרבה הפלא, איש לא עצר, אף לא אחד חנן אותו יותר מאשר במבט עין חטוף. אף לא אדם אחד ניגש אל הפסל להביע התלהבות, לבדוק את הפלא מקרוב, להתבונן ביצירת המופת, בסוס האבן.

הוא ניסה להזיז את הפסל קרוב יותר אל הכיכר, למקום מואר יותר, אך מאומה לא עזר. אין התעניינות, אין מבטי הערכה.

לאחר יום שלם של חוסר התעניינות מוחלט ביצירת המופת שלו, לא יכול עוד האיש לעמוד בכך. הוא תפס את אחד העוברים ושבים בזרועו ושאל בפרץ רגשות: 'מה קורה לכם היום האם אף אחד לא רואה את הסוס המיוחד שלי?' האיש ניער את זרועו מהיד האוחזת בה: 'נו, אז מה, עוד סוס! יש כאן הרבה סוסים מסביב'. אמר והמשיך בדרכו. האסימון נפל, הסוס פשוט נראה אמיתי מדי. עוד באותו הלילה חצתה מכת קורנס  מדויקת את הסוס במרכזו לשני חלקים.

למחרת המתה כיכר העיר אדם. הכל באו לחזות בפלא – הסוס האמיתי חצוי לשניים. כזאת לא ראו מעולם. כולם התפעלו, התפעמו, שיבחו, הללו ופיארו, יצאו מכליהם למראה העבודה המדויקת והמדהימה כל כך. אך כל זה משל:

שיש בורא ויש מי שמפעיל את כל העולם על כל כוחות הטבע שבו.בו ברגע שנבקע הים לשניים, כולם נדהמים ומתפעלים. מתחילים להבין שגם כשהמים זורמים, בעצם הדבר אינו מובן מאליו, למרות שהתרגלנו לכך. הכל מתחילים להבין שיש בורא ויש מי שמפעיל את כל העולם על כל כוחות הטבע שבו.
 
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם בכל אשר יפנו ישכילו על מרומי ההצלחה
ברוב אושר, עושר וכבוד, לאורך ימים ושנים והשי"ת ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום. אכי"ר.
 

דבר מו"ל אשכולות:

1.                  העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2.                   כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

 
בס"ד
 
הדרכה לפני נישואין
 

כאשר מדברים על הנושא של הדרכה והכנה לחיי נישואין ניתן לשמוע דעה המביעה תמיהה, מדוע צריך היום מדריכי חתנים ומדריכי כלות, הרי בעבר כל זה לא היה והמשפחות היו טובות יותר... הצד האחר יאמר, שאולי כדאי שגם אנשים מבוגרים, שהם כבר בעלי משפחות זה שנים רבות, ילמדו את הנישואין. המתנגדים והספקנים טוענים, כי עם ישראל לדורותיו התנהל היטב ללא אוניברסיטה לחיי נישואין. אדרבה, ריבוי המטפלים, יוצר לפי גישה זו, את האפשרות לפתוח בעיות שכלל לא היו נפתחות לולא הגיעו למצב של טיפול, ואז נפתחים גם פצעים וכשהם פתוחים הם גם מזדהמים. נוצרת מתיחות בבית והזעקה עולה עד לב השמיים. המחייבים מנמקים את טיעונם, בכך שאין סיבה, שלימוד הנישואין יהיה שונה מהוראה.  וכשם שאין אנו מסכימים שאת בתנו תלמד מורה שאין לה תעודת הוראה ועברה הכשרה לכך, כך לא נפקיד את ילדנו בידי הורה שאין לו תעודת הורה, זאת אומרת בידי עצמנו.

אולי זה נשמע מוגזם, ולו רק בגלל שאין רגילים כן, לדרוש מהורים, שכל אחד מהם, לפני שהוא מקים בשעה טובה את משפחתו, או לפני הולדת ילדו הראשון, ילך ללמוד הורות או להיות תלמיד בבית ספר לנישואין. אבל כל משגיח בישיבה, יכול לזהות על פי התנהגות התלמיד האם הוריו ידעו לחנך אותו, ואם ידעו לנהל חיי משפחה תקינים וטובים, או לא הייתה להם כל הכשרה או הכנה כיצד לנהל את ביתם ולחנך את בנם.  ניתן גם לראות ולזהות זאת בגיל צעיר מאוד: אפילו גננת שיש לה רגישות וכושר אבחנה, יכולה לזהות בהתנהגות הילד, לא רק מה יש לו באופן טבעי, מלידה, אלא גם כיצד הוריו הדריכו אותו. ניתן לראות ילד שחונך עם שלל טעויות אומללות שנעשו בחינוכו, כמובן ללא כוונה רעה, וכיצד נעשו טעויות קשות ומיותרות בקשר הזוגי  של ההורים וכמובן, להיפך.

ברור אם כן, שגם בחיי משפחה הדבר דומה. יכולים בעל ואישה להגיע לנישואין עם הכוונות הטובות ביותר, גם כלפי הבית שהם מתכוונים להקים, וגם האחד כלפי השני. הם יכולים להגיע אל הבית שיקימו עם נכונות רבה מאוד להעניק, לסייע ולתמוך. אבל אם לא ילמדו איך לעשות זאת, הרי יהיה הדבר דומה לאותה עוגה שנאפתה מהחומרים היקרים  והמשובחים ביותר המצויים, אבל כיוון שהיא לא נאפתה בסדר הנכון, ועל פי מתכון מוכן מראש, הרי התוצאה תהיה כושלת ביותר. אך בהבדל מעוגה שאפשר לאפות במקומה מאפה אחר, בהפסד כספי קל, הרי השריטות הבלתי נראות לעין כל, נשארות טמונות בנפשו של בן המשפחה או בן הזוג, והשריטות שהצטברו בסופו של דבר הופכות לצלקת רחבה, שנותנת את אותותיה באווירה השוררת במשפחה. היא יוצרת מתח מיותר, מעכירה את חיי הילדים, ובסופו של דבר פוגמת בתפקודם בחברה, בכיתה, ואף במשפחות שהם יקימו וכך מונחלת  התנהגות לא נכונה שמקורה בחוסר ידע, מדור לדור.

ניתן לומר בוודאות, כי צורך הלמידה בנישואין, גדול יותר מאשר  של המורה בכיתה. זאת משום שבדרך הטבע, אדם מנסה להתנהג  לחבריו, על פי מה שהוא למד על עצמו. וכאשר הוא מזהה צורך שיש לו, קל לו יותר להבין את הצורך של הזולת. הדבר שונה לחלוטין בקשר שבתוך המשפחה כיוון שאיש ואישה, כותב המהר"ל, שונים לחלוטין זה מזה, מדרך הטבע לא יכול להיות שיסתדרו זה עם זה, אלא אם כן הקב"ה עליו נאמר "מושיב יחידים ביתה", יתערב. לכן איננו יודעים "טבעית", מה מצפה בן הזוג שלנו, כי הוא שונה מאיתנו במהות החשיבה. הקב"ה, ה"מושיב יחידים ביתה", משאיר לנו שטח נרחב מאד לעבודה עצמית, לקניית ידע, לצבירת ניסיון. וחכם כידוע לומד מניסיונם של אחרים, במקום מכישלונות רבים שלו.

יתר על כן, ההבנה שצריך ללמוד כיצד מקימים משפחה וכיצד מנהלים ומפעילים אותה, אינה רק מניעה מפני תקלות. הניסיון של מנחי ומדריכי נישואין מלמד, כי הסיוע שהם נתנו בלמידה לקראת הנישואין או בתוכם, לא רק שיפר את המערכת המשפחתית שהוקמה, אלא גם הביא אותה לפסגות שגרמו אושר לכל בני המשפחה והתוצאות ניכרו היטב בילדים שנולדו בבית זה, שממש ניבנה מחדש. ואין זה פלא להיווכח בהצלחה ובשיפור, שהרי אין בני הזוג רוצים לגרום עוגמת נפש לזולת, בוודאי לבן זוג. זאת לא רק כערך עליון, אלא משום שהם יודעים היטב, כי כל מצוקה שהם יוצרים לבן הזוג חוזרת אליהם, כבומרנג. ממש כשם שכל הטבה לבן הזוג חוזרת אליהם. ואכן די באינטרס הזה כדי לרצות להיטיב לזולת, ובוודאי שלא לפגוע בו.

הטעות החברתית שחוסמת את האנשים מללמוד לימוד מסודר את הנושא הנישואין והקמת המשפחה, נובעת מהבנה שגויה, כי מי שלומד נישואין הדבר מוכיח כי משהו פגום אצלו ולא תקין. שהרי הוא לומד את מה שאחרים כביכול "יודעים לבד". אך דווקא האנשים הרציניים, שכשם שהם רציניים בהתייחסותם לכל דבר בחייהם, כך הם רציניים גם בהתייחסות למשפחתם ומשקיעים תשומת לב ולמידה כיצד ניתן לשפר מדי יום ביומו, את המערכת המשפחתית, ומבינים כי היא צריכה לימוד, ולימודה חשוב כמו לימודים אחרים שלהם, וכי ניהול נכון של הבית הוא גופי תורה, כולל קיום "למען אשר יצווה את בניו", שהוא תכלית קיום עם ישראך (הבית היהודי – שמחה כהן).
 
פינוק מול הזנחה - סדנת פיתוח האחריות אצל הילד!
 

יצחקי הוא בנה של חוה. הוא לא בן יחיד, אבל הוא כמו כל אחיו, זורק את בגדיו על הרצפה מיד כשהוא פושט אותם, משאיר את כלי האוכל על השולחן לאחר הארוחה, וגורם לאמו לטרוח טרחה בכדי להחזיר את הסדר בבית על כנו.

גם הכנת שיעורי הבית, הופכת לסיוט בעבור חוה. היא רודפת אותם ויושבת איתם שעות רבות בכדי שיעשו את המוטל עליהם, ואילו הם, ובראשם יצחקי, משחקים בעפרון, מציירים ציורים קטנים בשולי המחברות, וקוראים מן הצד ספר מצויר, באופן שבו אמא לא תרגיש. חוה מותשת. גם בעלה משה לא טומן את ידו בצלחת, ותורם את חלקו בהפעלת הילדים לעשייה בונה וחיובית. אך העגלה, כמו מסרבת לזוז ממקומה, תקועה.

לפעמים הם מסתכלים על ילדי השכנים. האמא עסוקה והאבא גם הוא נעדר, הבית אמנם אינו מטופח כביתם של חוה ומשה, אך הילדים? איזה תפקוד! נכון שהקטן שלהם הולך עם חולצה רכוסה באלכסון ונעליים שנפרמו שרוכיהם, אך השיעורים נעשים, והילדים תמיד מופיעים בזמן לכיתה, וגם כשאמא לא בבית הם לוקחים סידור ומתפללים בקביעות. נכון שהרצפה אינה נקייה ביותר, אך הילדים עצמאים ויודעים להסתדר ואף לבשל אוכל לעצמם. מה קורה פה? שואלת את עצמה חוה בהשתוממות. אני עושה את כל מה שצריך, ופירות – אינני רואה לעשייתי זו, ולהיפך, העול גובר משנה לשנה ואני מתמוטטת תחתיו.  ואילו שכנתי זו, נעדרת מביתה יותר משהיא נמצאת בתוכו, וילדיה מתפקדים כמו חיילים  לפני מסדר.

כדי להבין את העניין, עלינו לדעת ששתי משפחות אלו מייצגות שתי שיטות חינוך שונות; א. באחת בולטת הורות מאד נוכחת ומאוד מעורבת, ב. בשניה בולטת נעדרות הורית.

הנעדרות ההורית בקיצוניותה- דרכה כמובן שהיא מביאה לידי הזנחה. ואילו המעורבות ההורית בקיצוניותה- מביאה לידי פינוק. פינוק והזנחה, הם שני צדדים של אותו מטבע; הזנחה אינה רצויה כי היא משאירה פגיעות רגשיות וכמובן גם התפתחותיות, אך מצד שני הילד חייב להיאבק על חייו אם ברצונו לשרוד, מה שנותן לו מרחב להוציא את יכולותיו, באותה מידה שיש בקרבו, מהכח אל הפועל. ואולם שתי הדרכים בקיצוניותן אינן רצויות. חוה ומשה המופיעים בדוגמא זו, מעורבים באופן

מופרז בהתפתחות ילדיהם והדבר מביא  לתוצאה ההפוכה מזו הרצויה להם.

הפינוק משחית את תחושת האחריות של הילד .הוא גורם לכך שהעולם ומטלותיו מנותקים ממנו. ולכן חוה נאלצת לעבוד כה קשה. דרכם של ילדים, שהם סבורים שהמיטות מתנערות ומסתדרות לבד, המצעים מרחפים אל מקום מסתורי כלשהו ובאורח פלא מגיעים נקיים אל מיטתם. הבגדים, רצים באופן עצמאי אל מכונת הכביסה והמשרתת "השקופה" מחזירה אותם לארון. אמהות, לדעתם אינן עייפות לעולם, ובקצרה – כל היקום נועד לשרתם. ילדים תופסים זאת בטבעיות, כי ילד בתחילת חייו הוא אגוצנטרי ומרוכז סביב עצמו, אלא אם ההורים מלמדים אותו אחרת.

אמא שלעולם אינה מתעייפת וביתה נקי ומסודר,ילדיה תמיד מטופחים והיא שולטת על הכל – מפריעה לילדיה לראות כי חוץ מהם יש בעולם עוד בני אדם שצריך להתחשב בהם. סיבות רבות יש להורים לטעות זו בהתנהגות ההורית.  ישנן אמהות הששות כל כך לעשות את תפקידיהן  מבלי שיפריעו להן, עד כי הן שוכחות שהילדים גם הם צריכים לקחת את העול על עצמם.

ישנם הורים שיש להם צורך להיות מושלמים. יש הורים שמרחמים על ילדיהם. הם חושבים שהילד הוא עדיין קטן, חלש, או לא יכול, הם מגוננים על הילדים בכדי למנוע מהם צער, סבל והרגשה רעה. יש הורים שרוצים לתת לילדיהם מה שלא היה להם מעולם, או שילדם יאהב אותם והם פוחדים לאבדו. וכך הם מגדלים את ילד "המגיע לי", ואת ילד "זכותי" ואת הילד המקופח שעושה להם פרצופים, כי לפי הבנתו את העולם, הוא לא קיבל את מה שמגיע לו.

פיתוח תחושת אחריות אצל הילד, זו אולי מטרת המטרות של החינוך. ילד שמתפתחת אצלו תחושה נכונה של אחריות, מתחיל את דרכו לעבר התחברותו עם כלל ישראל ברגל ימין. בכדי להגיע למידה של "הנושא בעול  עם חברו", המתבקשת מכל אדם בישראל, עלינו כהורים, לפתח בילד קודם כל את מידת האחריות לשאת בעול חייו.

בשלב הראשון, עליו ללמוד למלא את מטלותיו שלו, כבר בגיל שהוא יכול לעשות אותם בעצמו. אחר כך כמובן לשאת בחובות לימודיו ובעול המצוות, וכמובן בשלב הבא לשאת בעול אישה, עול הבית, חינוך הילדים, תלמידים ושאר הציבור. כך היא דרך הגדילה של הפרט אל הכלל, כפי שמלמד אותנו הרב וולבה שליט"א ב"עלי שור". על האדם להרגיש שכל העולם נברא בשבילו, אך מי שבטוח ומתרברב בכך, עלינו כהורים ללמדו ש"יתוש קדמך".
אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992