סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל



פרשת במדבר - "המלמד את בן חברו תורה" 

מתוך הספר: מגן שאול 

"ואלה תולדות אהרון ומשה, ביום דיבר ה' את משה בהר סיני" (ג' , א'). 

מבאר רש"י: והפסוק אינו מזכיר אלא בני אהרון, ונקראו תולדות משה? לפי שלימדן 

תורה- מלמד, שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו 

(סנהדרין יט'). אחרי שמנה הכתוב כל בני ישראל, מודיענו עכשיו תולדות שבט לוי. 

אלא הכתוב בא להודיענו שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו 

ילדו לפי שהוא הגורם להביאו לחיי העולם הבא. ומאחר שמשה לימד את בני אהרון 

חשובים בתולדותיו, וזה היה: "ביום דיבר ה' אל משה" ואמרו בגמרא (שם), כל המלמד 

את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, וכן המלמד תורה את בנו של עם 

הארץ זוכה למעלה זו, ואפילו הקב"ה גוזר גזירה רעה על העולם, יש בזכותו של זה 

לבטל בזכותו הגזירה.

ונשי תלמידי חכמים המסייעות בלב ונפש ביד בעליהן לעסוק בתורה נוטלות חלק 

בשכרם לעולם הבא, לפי שעל ידן אפשר היה לבעליהן ללמוד תורה. וכל מי שמהנה 

לתלמידי חכמים מנכסיו שיוכלו לישב ולעסוק בתורה, אין קצבה לשכרו בעולם הבא, 

ועל זה נאמר בקהלת: "כי בצל החוכמה בצל הכסף". כלומר כל מי שמהנה לתלמידי 

חכמים מנכסיו שיוכל לעסוק בתורה, אע"פ שהוא עם הארץ זוכה ויושב בישיבה של 

מעלה, במחיצתם של התלמידי חכמים שהוא מקום נשגב שעליו נאמר: "עין לא ראתה 

אלוהים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיה סד'), רצונו לומר המקום שייחד הקב"ה 

לתלמידי חכמים הוא מקום נורא שאין שליטה לשום עין להסתכל בו, ואפילו בין 

המלאכים אין אחד שראה את אותו המקום, ואם גרם הנאה כלשהי נחשב שיש לו 

מחצית בתורתו, ולכן אף הוא יזכה למדרגה זו ואף הוא נחשב לת"ח.

בתחילת הפרשה משה רבנו נצטווה למנות את ישראל: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי

בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת

רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן'.

וכתב רש'י: 'מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו

בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן

הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם'. ולכאורה קשה, אם הקב'ה רוצה למנות את עם

ישראל מתוך חיבתם כשבא להשרות עליהם שכינה מדוע לא מנה אותם כשהשרה

עליהם שכינה בא' בניסן? מדוע מנה אותם בחודש השני, בא' באייר? מה מיוחד ביום

זה?

כל מניין הוא הפרטה ויציאה מן הכלל. כל כלל ישראל הוא יחידה אחת, ובמניין נותנים

לכל אחד ואחד את מעלתו העצמית בתוך הכלל. כשהקב'ה מבטיח לאברהם אבינו

שזרעו יגדל עד שאי אפשר למנותו הוא אומר (בראשית כב יז): 'כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה

אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם' - מחד גיסא כעפר הארץ

שכולו יחידה אחת בלבד, ואין ערך לכל גרגיר בפני עצמו, ומאידך גיסא ככוכבים שכל

אחד מהם מאיר גם בפני עצמו, כמו שכתוב בפרשת כי תשא: 'כי תשא את ראש' -

מלשון רוממות, הבלטת היחידים. יש שאמרו שזה גם השורש של המילה נישואין, שגם

נישואי אשה הם רוממות והתעלות.

זו כוונת התורה שמתוך חיבתם מונה אותם - המניין מראה שכל אדם מישראל הוא עולם

מלא בפני עצמו, ואין בזה סתירה לכך שהיחיד מחובר תמיד אל הכלל. כך כשיעקב

אבינו בירך את השבטים, כתב רש'י שאע'פ שבתחילה נתן ברכה אישית לכל אחד

ואחד מהשבטים חזר וכלל את כולם ביחד (בראשית מט כט): 'יכול שלא כללן בכל

הברכות, תלמוד לומר ברך אותם'. צריך לזכור גם את מעלת הכלל וגם את מעלת

הפרט בלי שקדושת האחד תעיב על השני.

כל המלמד את בן חבירו תורה

בהמשך התורה אוסרת למנות את שבט לוי - 'אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא 

תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ומבאר רש'י שהטעם הוא ש'כדאי הוא לגיון של מלך להיות

נמנה לבדו'. המעלה של שבט לוי גדולה כל כך, שהעצמה של היחידים האחרים לא

עומדת למולה. הסיבה לכך היא, כפי שמשמע בפסוקים הבאים, שהלוים משרתים את

ה' במשכן.

אחרי שמשה מונה את עם ישראל, כתוב:'וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת

מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי', וכתב רש'י: 'ואלה תולדת אהרן ומשה - ואינו מזכיר אלא בני אהרן.

ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה

עליו הכתוב כאלו ילדו. ביום דבר ה' את משה- נעשו אלו התולדות שלו, שלמדן מה

שלמד מפי הגבורה'. המהר'ל (גור אריה) שואל שלכאורה משה לימד תורה את כל כלל

ישראל ולא רק את בני אהרון, וא'כ מדוע רק על בני אהרון כתוב שנקראים בניו ולא על

כל עם ישראל? המהר'ל מיישב שאת בני אהרן משה רבנו לימד מעבר למה שהיה

צריך, ומשום תוספת זו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדם. כל המלמד בן חבירו תורה,

הכוונה היא שהוא מכניס אותו ממש בעובי הקורה, ולא שרק מלמד אותו במה שהוא

מצווה אלא מעבר לכך.

בפסוק הבא כתוב: 'אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן'. וכתב

על פסוק זה ה'תרגום יהונתן': 'וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנַיָא תַּלְמִידַיָא דְמשֶׁה רַבְּהוֹן

דְיִשְׂרָאֵל וְאִתְקַרְיָן עַל שְׁמֵיהּ בְּיוֹמָא דְאִיתְרַבִּיאוּ מְטוּל דְאִיתְקָרֵיב קָרְבָּנֵיהוֹן לְשַׁמָשָׁא'.

דהיינו, בזמן שמשה רבנו מילא את ידיהם לכהן הם נהיו 'תלמידיא דמשה רבהון של

ישראל'.

התרגום יהונתן מוסיף שבני אהרון נקראים גם בנים של משה לא רק בגלל שהוא לימד

אותם תורה, כדברי רש'י אלא מעבר לכך הם נקראים בניו של משה כיוון שהוא חינך

אותם לעבודה, חנך אותם, מילא את ידם. וא'כ לדבריו לא קשה מה שהקשה המהר'ל,

שהרי רק אותם הוא הכניס לעבודה.

לכאורה הפסוק מעלה על משה רבנו כאילו ילד את בני אהרון כבר 'בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת

מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי', ובפשטות זה לפני שלימד אותם תורה וק'ו לפני שחינך אותם לעבודת

המשכן, וא'כ קשה מדוע כבר כשקיבל את התורה היה נחשב כאילו ילדם? אלא כיוון

שמשה רבנו קיבל את התורה על מנת ללמד, כבר מהרגע שבו קיבל משה תורה בסיני

נקרא כאילו ילדו. הפסוק מחדש שכיוון שמשה רבנו קיבל תורה על מנת ללמד, כבר

מהרגע שבו הוא קיבל את התורה כל מי שלמד ממנו ברמה של בני אהרון נקרא בנו, כי

כך הוא גם סדר קבלת התורה ללמוד וללמד. רש'י בפרשת ואתחנן פירש (דברים ו ז):

'ושננתם לבניך – אלו תלמידך', והביא לכך ראיות מפסוקים בנביאים, וצריך בירור,

מדוע לא למד זאת מהפסוק שבפרשנו. וצריך לומר כי 'כאילו ילדו' היא דרגה גדולה

ועמוקה יותר מאשר התלמיד יקרא בן.

מדהים כמה שווה להשקיע בלומדי תורה .

שבת שלום


בס"ד גיליון 206 כ"ח אייר התשס"ט (22.5.09) פרשת במדבר

זיעת העמל

אחד מילדי קרקא חלה והשתנק באישון לילה. בני משפחתו עמדו אובדי עצות כאשר נחנק. אביו יצא מן הבית לחפש עזרה כלשהי. השעה היתה מאוחרת, והבתים ברחוב היו כולם חשוכים. רק מחדרו של הרב, הגאון רבי שמעון סופר בקע אור. הרב ישב ושקד על תלמודו.

החליט האב לעלות לבית הרב ולהתחנן על חיי בנו. שמע הרב על מצב הילד, הסיר את צעיפו והורה להניחו על צוואר הילד, בהוסיפו שני תנאים: מיד עם שחר יש להשיב את הצעיף לרב וגם יש לשמור את העניין בסודי סודות. מיהר האב ועטף את צוואר ילדו בצעיפו של הרב וראה זה פלא, מיד החל הילד לנשום לרווחה והסכנה חלפה.

עם שחר החזיר האב את הצעיף לרב והודה לו ברגש על הצלת ילדו. נענה הרב: "לא עשיתי מאומה. הצעיף ספוג זיעה מעמל התורה. זכות העמל בתורה הקדושה עמדה לילדך!"

"ומדוע התנה עמי הרב את התנאים האמורים?" שאל האב. "את הצעיף ביקשתי משום שאין לי אחר, ואני זקוק לו. ומדוע להשאיר את הדבר בסוד? כי בכל שעות היום טורדים את מנוחתי בענייני העיר, ולכן לומד אני בשעות הלילה בהשקט. אם ידעו שאני ער בשעות אלו, יטרידו אותי גם בלילה, ולא אוכל ללמוד, ואז מנין יהיה לך צעיף לרפואה?"

חג מתן תורה

אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חמדה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש לתנה לבשר ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו... ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים"! (תהלים ח-ה, ח-ב).

אמר החפץ חיים זצ"ל: אדם שזכה בהון רב ומבקש לסחור בו, אך אינו יודע במה יסחר ואינו יודע מה ירכוש, שכן אינו בקי בסחורה ואינו מבין בטיבה – מה יעשה ולא יאבד מעותיו? יתעניין אצל הסוחרים הגדולים, יעקב אחר המבינים שזה עיסוקם. אם יראה סחורה שהמבינים רצים אחריה ומשתוקקים להשיגה בכל מאודם, יוכל להיות סמוך ובטוח שעסק טוב לפניו וכדאי גם לו להשקיע בו.

התורה הקדושה – רוחנית היא, והמלאכים הם המבינים היותר גדולים בה, שכן גם הם רוחניים, ככתוב: "עשה מלאכיו רוחות" (תהלים קד-ד). ובראותנו שהמלאכים חפצו

בתורה והשתוקקו שתישאר אצלם, עלינו להבין חשיבותה ויקרתה. אם כן, כמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שבחר בנו ונתן לנו את התורה!

יתר על כן: ידוע שדבר החשוב אצל העני וקרוי בפיו 'טוב', אינו חשוב בעיני מי שאינו עני. ומה שקרוי 'טוב' בפי אדם אמיד, אינו נחשב בהכרח בעיני העשיר, וכל שכן בעיני עשיר מופלג. ומה שחשוב בעיני עשיר מופלג, אינו נחשב בעיני המלך. ומה שחשוב בעיני המלך וקרוי 'טוב', כנצחון במלחמה וכיבוש מחוזות, אינו חשוב בעיני מלאך, שהרי ידוע שיש מלאכים שמידתם כמה אלפי פרסאות (חולין צב.). ומה שחשוב בעיני מלאכים וקרוי בעיניהם 'טוב', במה נחשב בעיני הבורא יתברך, שברא כל העולם וכולם חשובין לפניו? והבורא יתברך מעיד, שיש דבר אחד הקרוי בפיו בשם 'טוב': "כי לקח טוב נתתי לכם... תורתי אל תעזובו" (משלי ד-ב), והיא חמדה גנוזה שהקדוש ברוך הוא משתעשע בה תמיד, כדכתיב: "ואהיה שעשועים יום יום" (משלי ח-ל). על אחת כמה וכמה שחייבים שאנו לדבוק בה: "תורתי אל תעזובו". (שמירת הלשון, שער התורה)

בס"ד עמוד 2

12 השבטים

פרשה מיוחדת הוקדשה בתורה לסדר חנייתם של השבטים מסביב למשכן. מי יחנה והיכן. ולכל שבט היה דגל משלו, עם צבע משלו וסמל משלו. חז"ל מספרים, שהשבטים התאוו לדגלים במעמד הר סיני, בראותם את מחנות מלאכי השרת יורדים ממרום על דגליהם.

ויש להבין: מה עניין הדגלים אצל מלאכי השרת, ובמה חשיבותם כה רבה עד שישראל נתאוו לכך במעמד הר סיני? ובכלל, כיצד יתכן שתוך כדי נבואה עילאית – במעמד הגדול והנורא, מהתגלות שכינה, במשמיעת קולות השופר ובראיית האש הגדולה, כשההר כפוי עליהם כגיגית – מייחדים הם תשומת לב לדגלי המלאכים?

וכשהם מקבלים את הגדולה שבמתנות תבל, את התורה הקדושה, פונים הם לבקש דבר כה שולי, לכאורה - דגלים?

על כורחנו צריכים אנו לומר שה"דגלים" אינם דבר שולי ואף לא דבר נוסף על קבלת התורה. להפך, הם מעניקים את המשמעות הנכונה והנפלאה לקבלת התורה, כי ה'דגל' - פרושו 'ייחודיות'. בצבא הוא מורה, כי אין כאן המון רב, אספסוף מכונס, אלא כל גדוד וייעודו, כל חטיבה ותפקידה, כל חיל והמגזר שלו. ואמנם, כל חיל הוא חלק מהצבא, אבל משרת הוא בבחינתו ובמגזרו, ורואה הכל באספקלריה שלו: הרגלים והשריון, חיל הים והאויר, הצנחנים ואנשי הסיירות. זהו עניין

הדגלים.

כך גם המלאכים. כולם משרתי עליון, אבל יש מהם בבחינת 'חסד' ממחנה מיכאל; יש בבחינת 'גבורה' ממחנה גבריאל, ו"לגדודיו אין מספר".

כך גם בעם ישראל, לשבטיו ועדותיו. כל עדה ואפיונה, כל עדה ומסורתה. נעימת התפילה ושירת הפיוטים, מנהגים ייחודיים וסיפורים העוברים מאב לבנו ומאם לצאצאיה. כל עדה, גדוליה ומאורותיה, ספריה וקבלותיה. ומכולן יחד נבנה עם ישראל, כפסיפס נפלא, מרהיב בגווניו: "יחד שבטי ישראל". מצד אחד, שבטים על ייחודם, חונים במקומם. על דגלם. ועם זאת – יחד,

באהבה ובאחוה, בשלום וברעות, מתוך הקרבה הדדית, מפרה ומשלימה.

אבל היו שניסו להטמיע. "כור היתוך" קראו לזה; לבלול את כולם יחד כבמגרסה, כבמערבל בטון; לטשטש את הסממנים, להשכיח את הייחודיות, למחוק מסורות בנות מאות שנים. הם ניסו ליטול "ארוחה" נפלאה, שכל מרכיב ממרכיביה טעם ומרהיב עין – ולהכניס הכל לבלנדר, לרקוח עיסה תפלה...

תהיה זו עולה, פשע היסטורי שאין לו כפרה! מפרשתנו למדנו שלו זו הדרך! אלא "איש על מחנהו ואיש על דגלו" – יש לטפח את מורשת האבות, ליתן כבוד למסורת הדורות! (מעין השבוע)

בס"ד עמוד 3
 
קבלת עול תורה

לכל אחד מחגי ישראל שמורים סמלים ייחודיים. חג הפסח מתאפיין במצה, בארבע כוסות ובהגדה של פסח. בראש השנה תוקעים בשופר, ביום הכיפורים צמים, בחג הסוכות יושבים בסוכה ונוטלים ארבע המינים. בחנוכה מדליקים נרות ובפורים קוראים את המגילה, שולחים משלוח מנות ועוד. רק חג אחד הוא נטול סמלים – חג השבועות. הוא החג הקצר ביותר מבין "שלושת הרגלים" – חג שהוא יום אחד בלבד. יום אחד שנחגג כיום כלוות העם.

התור הלא העניקה לחג זה מצוות

ייחודית, למרות האירוע החשוב ביותר שאירע בו, מתן תורה!

התורה היא גילוי החוכמה האלוקית. היא ירדה מן השמים ומעולם לא השתנתה. אותן מצוות שנצטוו בהן ישראל בהיותם במדבר סיני, מקיימים אנו אותם גם כיום אחרי אלפי שנים. ונמשיך לקיימן לעד. תורה זו גם אינה מתאימה את עצמה לרוח הזמן. להיפך, אנו מתאימים את אורחות חיינו לקו שהיא מתווה לנו.

לאירועים שהתרחשו בעולם המוחשי, ניתן להציב זיכרון באמצעות סמלים הלקוחים מהעולם המוחשי: אכילת מצה, ישיבה

בסוכה ועוד. לעומת זאת, לתורה אין אפשרות לתת סמל, שכן היא מרוממת מעולמנו.

התורה מזהירה חזור והזהר, שלא ניצור סמל מוחשי לאלוקים, "ולא ישיגנו משיגי הגוף". גם את התורה, שהיא חוכמה אלוקית, לא ניתן לצמצם למושגי עולמנו בעזרת סמלים.

 

את חג הפסח ואת חג הסוכות חוגגים במשך שבעה ימים, כדי שנוכל לחזור בימי החג אל העבר ולחיות שוב את החוויות של קורות אותם ימים. למתן תורה, אין צורך לחזור. בכל יום ויום מקבל היהודי את התורה מחדש על ידי לימודה ועל ידי התמסרות לכתוב בה. היא חיה וקיימת, ובזכותה אנו נצחיים, כי אנו עם אלוקי, עם התורה!

העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל
הי"ו ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה,
בריאות אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
 
בס"ד עמוד 4
 
כך דרכו של יצר הרע
 
חצקל העגלןן מעלה את אחרון הנוסעים אל עגלתו. כאשר מרחוק רצה לעברו האלמנה, גרוסנר, מנפנפת בידיה. "כבר אין לי מקום", הוא צועק, מנסה להתגבר על קולות הסוסים. "אינני נוסעת" קוראת היא לעברו בקולה הצרוד, "אך אנא, חצקל, המתן רגע קט". חצקל נאנח. אלמנה היא זו, אינו יכול לצערה.

מתנשפת, מגיעה היא אל חצקל ואומרת בקול מקוטע ובנשיפות: "ערב חג השבועות היום. בתי יושבת לה חסרת כל מצפה למישהו מבית אמא. לא תסרב לבקשת אלמנה לשמח את בתה היתומה. קח נא צנצנת חמאה זו ומסור אותה לבתי, ויחולו אלף ברכות על ראשך". חצקל משמיע אנחה של חוסר שביעות רצון, אך מתוך רצון טוב מפליט הוא מתחת לשפמו: "ניחא, הכניסי נא את צנצנת החמאה היכן שהוא מאחור, בעגלה הדחוסה ויחולו אלף ברכות על ראשי".

מבקש חצקל לעלות על דוכנו ולהנהיג את הסוסים קדימה, אך האלמנה עומדת בדרכו. שולפת היא מתיקה משהו עטוף בנייר חום ואומרת: "חצקל, הן איש נבון אתה ומבין בדברים של טעם. אמור נא לי מה טעם יש בחמאה כמות שהיא, בלא חלה מתוקה נופת צופים? כלום יערב החג לבתי בצנצנת של חמאה?"

חצקל מבליע אנחה של כעס ובלית ברירה, מול עיניה של אלמנה קשת יום, מסמן הוא בידו:

"הכניסי נא את הכיכר היכן שתמצאי מקום בעגלה הדחוסה דיה, אך אנא ממך, מהרי, שהרי הזמן קצר והמלאכה מרובה, והסוסים..." האשה מפטירה חיוך של ניצחון.

חצקל ממהר לעלות על דוכנו, נוטל את השוט שבידו ומבקש נוע. אך שוב קולה של האלמנה נשמע ומעכב בידו: "וכי אשה פתיה נראית אנוכי לך, כיצד זה אצפה שתחול בבית בתי היתומה שמחת החג רק בחמאה ובחלה. הן ודאי יודע אתה כי בזבוז משווע הוא לאכול חלה עם חמאה בלבד. אנא ממך, עשה חסד עם אשה אלמנה ומסור לבתי צנצנת גבינה זו, כך לא תאכל את החלה לריק".

עתה כבר אין חצקל מנסה להסתיר את מורת רוחו, ובקול קפדני פונה לעברה ממרומי מושבו: "האינך רואה כי כבר אין מקום בעגלתי. הפסיקי נא להטרידני ויחלו אלף ברכות על ראשך".

כיון שרואה חצקל את פניה המתכרכמות של האלמנה ואת בכיה, שכמעט עומד לפרוץ, אין הוא יכול לעמוד מנגד ומסמן לה כי תעלה את צנצנת הגבינה אל עגלתו. סוף סוף פנתה האשה לאחור. חצקל פונה אל סוסיו, בשריקה של עגלון מתחיל הוא לצאת ממתחם התחנה.

"אנא חצקל, עצור" שומע הוא את הקול המוכר. "מה עכשיו?" שואל הוא נרגז. "אי חצקל, לב חנון ורחום לך, לב יהודי. מה פנים של חג יהיו, אם ילכו ילדיה יחפים. ימחל מר, יקח שלושה רובלים אלו וימסרם לבתי היתומה שתקנה בהם נעלים לילדיה. רובלים אלו אינם תופסים מקום!" הרובלים נאספים אל כף ידו הקמוטה,

ובשניה הוא מצליף על הסוסים שצוהלים לדרכם ומלווים באלף ברכות.

שבועיים אחרי, אל תחנת העיירה פורצת האלמנה בסערה וכמעט קורעת את בגדיו בכעס "גזלן שכמוך, מדוע לא העברת לבתי היתומה את אשר שלחתי לה? הנה, זהו המכתב בו היא מאשימה אותי כי איני דואגת לה ולילדיה היחפים. מדוע עשית לי כזאת?"

חצקל מביט בה ופותח את פיו. "ראי, באמצע הנסיעה חש אני מין רטיבות ברגלי. מתבונן אני ורואה כי התנפצה צנצנת החמאה. אמרתי בלבי, האין זה חבל על חמאה נהדרת שכזאת כי תישחת לריק. נטלתי ואכלתי, ואכן נהדרת הייתה החמאה, יחולו אלף ברכות על ראשך".

"ניחא, כפרת עוונות החמאה" אומרת האשה, "אך היכן החלה?"

"הן אשה נבונה את" אומר העגלון, "ודאי תביני כי אין טעם בחמאה כזו, ללא חלה מתוקה נופת צופים".

"יהי כן" מהנהנת האשה בראשה, "אך הגבינה לאן נעלמה?"

"נו, כבר הסכמנו כי נבונה את, והלא בזבוז משווע הוא לאכול חלה מתוקה שכזו עם חמאה בלבד".

"אבוי לי ולנשמתי" פוכרת האשה את ידיה "ומה עם הרובלים? הן לא תאמר לי כי אכלת גם אותם?"

מחייך חצקל חיוך תמים ואומר: "הן אינך סבורה כי אמור אני לקפח את פרנסתי ולהוביל חבילה שכזו חינם אין כסף".

כך היא דרכו של יצר הרע. בתחילה הוא מסית את האדם לעברה, ובסוף הוא גם דורש תשלום מלא על טרחתו...
 
1.       העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.
 
2.       אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.
 
3.       כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860 טלפקס: 09-8941781, נייד:
 
054-5432217 דוא"ל: yaelm3@netvision.net.il
 
כ"ה אייר התשס"ח (30.5.08) פרשת במדבר
 
הרוחניות – מרכז חיינו
 

"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל"(ב-ב).

מרן החפץ חיים זצ"ל הביא את דבר הזוהר הקדוש, שמחנה ישראל במדבר היה כמחנות המלאכים במרום. כשם שהמלאכים חונים כביכול סביב לשכינה הקדושה, כך חנו השבטים סביב אוהל מועד, מעון השכינה. "להורות כי הוא אלוקינו אבינו מלכנו, ואנחנו עמו ועבדיו, בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו".

והוסיף כי גם עתה, בעת החורבן והגלות, מתפללים כל ישראל בכל קצווי תבל ופניהם לירושלים למקום המקדש, ממנו לא זזה שכינה. "אם כן, עדיין אנחנו כדגלי המדבר. וגם אם רחוקים אנו בגוף, הנה קרובים אנו בנפשנו, ועינינו ולבנו שם כל הימים".

נפלאים הדברים אך גם מחייבים: שבכל מעשינו, היכן שנהיה ומה שנעשה, תהיה מגמת פנינו למרכז אחד, אל השכינה הקדושה ורצונה, כי זה הוא באמת רצוננו!

שמענו קושיה על פסוק בשיר השירים: "משכני אחריך נרוצה". לכאורה, מבקשים אנו דבר והיפוכו תוך כדי דיבור. "משכני" - הרי זו משיכה בכח, בעל כרחנו. ואילו "אחריך נרוצה" – מרצוננו, באהבה ובשמחה! הכיצד יתכנו שניהם כאחד? הגאון רבי משה פרז'ון זצ"ל הסביר זאת במשל:

מעשה בחבורת גנבים, שודדי לילה, ששבו באשמורת הבוקר למקום מחבואם, ושללם בידם. בדרכם נתקלו באדם השוכב שרוע על אם הדרך. מצא לו מקום לשכב לישון!

"סור מכאן" קראו ובעטו בצלעותיו, אך הלה לא נע ולא זע. נרכנו וראו שהתעלף ואבדה הכרתו, רגשות אנוש נעורו בהם ונכמרו רחמיהם עליו. נשאוהו והביאוהו למאורתם, טיפלו בו, עד ששב להכרתו ופקח את עיניו, סעדוהו בחולשתו, האכילוהו והשקוהו. מששב לאיתנו, חש הכרת טובה למציליו. היה מבשל להם את ארוחותיהם ומנקה את המקום, מכבד את הרצפות ומכבס את הבגדים.

לא ארכו הימים, ונתבקש להתלוות עמם ולהשתתף במעשי השוד והגנבה, כאן תקפוהו פקפוקים והיסוסים. כליותיו יסרוהו: הייתכן? הוא, אדם ישר והגון, יסתפח לחבורת שודדים וגנבי לילה? אבל הרי חב הוא להם את חייו, הלא הם הצילוהו ממוות, אסיר תודה הוא להם... נלווה אליהם בעל כורחו, כאסיר... נקרע בין חובת הכרת הטוב לבין רתיעתו וסלידתו מפשעיהם. רצה להיחלץ ולא ידע כיצד.

ערב אחד,יצאו למסע פריצות. עברו במקום מואר, והנה הבחין בו אחד העוברים ושבים, חברו מנוער. אף הוא ראה את חברו, ובוש ונכלם מפניו – באיזו חברה הוא רואהו, אל מי נלווה הוא ולאיזו מטרה.

הבחין החבר במצוקתו, במבטו המיוסר ובהתלבטותו הנוראה. הבחין בפושעים ההולכים עמו, והבין כי שבוי הוא בידיהם. מיד הבזיק במוחו רעיון.

רץ לקראתו וקרא: "הנה אתה, סוף סוף תפסתיך!" על מה אתה מדבר?" מלמל חברו. השודדים עצרו, תמהים וסקרנים.

"לא תתחמק מידי!" קרא האיש "שלם תשלם עד הפרוטה האחרונה!"

אחר פנה אל השודדים ואמר: "איש זה חייב לי כסף, ונעלם כאילו בלעתהו האדמה! סוף סוף נפל לידי, ולא יתחמק עוד!"

"הנח", מלמל החבר המופתע, "עלי ללכת עמם, הם הצילו את חיי!"

"תירוצים", פסק הלה, "התחמקויות שווא! לא תתחמק עוד מפני" ואחז בו בכח, משכו עמו.

משכו השודדים בכתפיהם. חוב הוא חוב, ויש לשלמו. המשיכו בדרכם, והניצול הודה נרגשות למצילו. הנה, התנתק מחבורת השודדים, בלא שפגע בחובת הכרת הטוב... אמנם הוכרח לכך, לכאורה, אך כה השתוקק שיכריחוהו.

כיוצא בכך – אף אנו, נפלנו בשבי תאוות העולם וטרדותיו, חשים עצמנו קשורים להן בלי יכולת להתנתק. ויודעים, כי אין זו חברה הגונה בעבורנו,מבקשים לשוב לשורשנו,לבוראנו, ואיננו מוצאים בנו את העוז ואת הכח להתנתק ולפרוש מהבלי העולם וממדוחיו.

על כן מבקשים אנו: "משכנו", הכריחנו להתנתק מהם, ואז "אחריך נרוצה", כי האמת שזהו חפצנו ורצוננו באמת... (יוסף דעת, ויכתוב משה)
שבת שלום ומבורך!
 
בס"ד
 
מה מספר שעות השינה הרצוי לאדם?
 

מספר שעות השינה שבני האדם ישנים בפועל, משתנה מאדם לאדם. אך האם יש מספר שעות מומלץ לשינה, שבעקבותיו יושג רוגע נפשי וצלילות הדעת אשר גם יסייעו להבנת, קליטת וזכירת החומר הנלמד?

ובכן, מחקר חדש שנערך על ידי צוות חוקרים בראשות פרופ' רוברט סטיקגולד, מרצה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה בהרווארד ומחשובי חוקרי השינה בעולם, קובע כי המספר הרצוי ביותר של שעות שינה להשגת התוצאות הנ"ל הוא שמונה שעות; ובכל מקרה, לא פחות משש שעות. המחקר קובע חד משמעית כי הנוהגים לישון יותר משמונה שעות, מבזבזים את זמנם לריק.

פרופ' סטיקגולד מסביר כי במהלך שינה של שמונה שעות בלילה, ישנם שני שלבים עיקריים שבהם המוח עובר שינויים פיזיקליים וכימיים:

*     בחלק הראשון של הלילה;

*     לפנות בוקר במהלך השעתיים האחרונות של השינה;

האינטראקציה שבין שני השלבים היא שמחזקת ומקבעת את הזיכרון.

בשלב הראשון של השינה, מוזרם המידע מאזור הזיכרון (ההיפוקמפוס) אל תוך קליפת המח. לאחר מכן, במשך כארבע שעות, מתרחש במוח תהליך איטי של חלוקת המידע החדש, זה שנלמד ונרכש באותו יום, אל רשתות העצבים ותאי העצב המתאימים. "התהליך דומה להמתנה לבצק שיתפח", אומר פרופ'  סטיקגולד.

בשלב שני והמסיים של השינה, המכונה שלב החלום הפעיל, שוב מתרחשים תהליכים כימיים מהירים. ההיפוקמפוס

מתנתק מקליפת המח, והמוח מפעיל שוב את המידע שעבר עיבוד ומחזק את הקשרים שנותרו בין תאי העצב בכל מאגרי הזיכרון.

פרופ' סטיקגולד הטעים כי לממצאים אלה השלכות חשובות ביחס לתלמידים ואנשים הרוכשים מידע או מיומנות חדשה בכל תחום שהוא. המחקר מוכיח כי שיפור הביצועים הלימודיים תלוי בשינה טובה ומספקת. הרבה יותר מאשר במאמצי השינון והלימוד שהשקיע התלמיד או במנת המשכל שלו.

למותר לציין כי פרסום מחקר רב משמעות זה בזמננו זכה לכותרות ענק בעיתונות העולמית בכלל ובביטאונים המדעיים בפרט.

והנה, בספר "משנה תורה" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות, פרק ד', הלכה ד'), בו סיכם הרמב"ם (רבי משה בן מימון) את כל ההלכות התורניות וההנהגות הראויות, מציין הרמב"ם בפשטות – בין שאר דברי ההדרכה הנפלאים לשמירת הגוף והנפש בצורה הטובה ביותר – כי בשמונה שעות שינה מפיק האדם את התועלת המירבית מן השינה, ואין צורך ביותר!

הנה לשונו:

"היום והלילה, כ"ד שעות, די לו לאדם לישון שליש מהן, שהוא שמונה שעות".

מעניין לציין, שיש מחכמי ישראל אשר כתבו כי קיבלו מרבותיהם שברובד הרמז של הבנת התורה, ההנחיה הבריאותית הזו נרמזה בפסוק (איוב ג, יג): "כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי". הגימטריה של המילה אז היא 8:

והרי הפסוק כאומר: (כאשר) ישנתי אז (=8 שעות), ינוח לי.

כאשר עוסקים בתופעת השינה ותועלתה, יש לציין כי על פי תורת הסוד כל התופעות הפיזיקליות והכימיות מתרחשות בגוף האדם, לרבות בעת השינה, שורשן ומקורן בפעילות הרוחנית שבנשמה. בדיוק כפי שתחושת הרעב נראית גשמית, אך למעשה מקורה בנפש (שהיא הנמוכה מבין חמשת חלקי נשמת האדם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה; והיא המופקדת על תביעת חומרי וצרכי הגוף). שהרי בשר אינו יכול לחוש ולתבוע.

ואפילו התזונה הגשמית  מזינה באמצעות הניצוץ הרוחני הטמון במזון ומאפשר את קיומו, הוא שמחייה את הניזון מאותו מזון.

נמצא שחכמי תורת ישראל כתבו לפני כ-1600 שנה לא רק את אשר גילו חוקרי זמננו באמצעות מחקרים וחישובים סטטיסטיים –  אלא אף יותר מכך. (המהפך).
 
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם בכל אשר יפנו ישכילו על מרומי ההצלחה
ברוב אושר, עושר וכבוד, לאורך ימים ושנים והשי"ת ישמור צאתם ובואם לחיים טובים ולשלום. אכי"ר.
 

דבר מו"ל אשכולות:

1.                  העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין ערוב.

2.                   כתובת המערכת: משפ' מלכא, ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860. טלפקס: 09-8941781, נייד: 054-5432217

דו"אל: dlilam@netvision.net.il

 
בס"ד
 
נתינה – מהלב

מעשה שאדם עושה אותו בלי לב, הוא כמעשה קוף בעלמא, נטול כל ערך. אם קוף ימצא שרשרת פנינים ויביא לאישה מתנה, האם תאהב משום כך את הקוף? ודאי שלא, כי הוא נותן בלי לב, אין לנתינתו שום טעם.

בעל שאינו אוהב את אשתו קונה לה תכשיטים רק ביום ההולדת שלה. כשהיא צריכה שמלה, או נעלים, תשובתו תמיד היא: "תחכי ליום ההולדת שלך"... בעל שאוהב את אשתו קונה לה כשצריך, לא מחכה לסיבה. אם הוא מחכה לסיבה סימן שהוא לא אוהב אותה.

ישנם הרבה בעלים שאומרים: "עוד מעט מגיע יום הנישואין שלנו ואז אתן לאשתי דבר פלוני". אישה כזו עלולה להתחרט שהתחתנה איתו, כי רק ביום הנישואין הוא זוכר אותה...
 
מה' אישה לאיש

לעתים קרובות, לצערי הרב, בא אלי אדם מיד אחרי החתונה ומתלונן: "אשתי היא לא בדיוק מה שחשבתי" תשובתי תמיד היא: גם אתה לא בדיוק מה שהיא חשבה"...

לאמתו של דבר, זו שאלה של אמונה ובטחון בקב"ה. חז"ל (מועד קטן י"ח ע"ב) אומרים: "מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מצאנו שמה' אישה לאיש. מן התורה – דכתיב: "ויען לבן ובתואל  ויאמרו מה' יצא הדבר", מן הנביאים – דכתיב: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא". מן הכתובים – דכתיב: "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת". אין זיווגו של אדם אלא מהקב"ה.

והקשה הבן איש חי, וכי רק אישה היא מהקב"ה, ואילו שאר הדברים אינם מה'?

אלא שבעניין זה רואים בחוש שהדברים מתנהלים אך ורק על ידי הקב"ה, אין להם שום מהלך  טבעי, ולאדם צריך שתהיה אמונה בקב"ה שהאישה שנתן לו היא זיווגו הראוי לו והמתאים ביותר לשורש נשמתו!
 
מדוע מקשטים מכונית חתן וכלה בבלונים?

לפני כמה ימים עברתי ליד אולם שמחות בירושלים וראיתי מונית שבתוכה חתן וכלה. המונית הייתה מקושטת בהרבה בלונים מלאי אויר. חשבתי לעצמי: מדוע מקשטים את מכוניתם של החתן והכלה דווקא בבלונים? לרמוז לחתן ולכלה, שנישואיהם בלי תורה הם כבלון מלא אויר, חור קטנטן והכל מתפוצץ...

זו איננה בדיחה, זו מציאות! מיד אחרי החתונה, במסע הראשון, היא מתאכזבת. הוא אומר איזו מילה, והיא אומרת שתי מילים, ואם לא היה חותם על הכתובה – היה עוזב אותה עוד באותו לילה.... אחר כך היא מצוברחת ובוכה וגם הוא בוכה... בהמשך מתחילות לצוץ בעיות של פרנסה, חינוך ילדים, השכנה אומרת איזו מילה, והיחסים ביניהם מתחילים "להתקרר". מבית ומחוץ ניסיונות קשים, החיים קשים מאוד.

איך יוצאים בשלום מכל המסעות, מכל התחנות בחיים?

באה התורה ואומרת לנו בפסוק אחד איך בני ישראל יצאו מכל זה, ממלחמת עמלק ועד כניסתם לארץ: "מוצאיהם למסעיהם על פי ה'" (במדבר ל"ג ב). על פי ה' הכוונה לא על פי שכלך, לא על פי דעת אשתך או ילדיך ולא על פי דעת החברה, אלא על פי ה' בלבד. רק כך זוכים לצלוח את כל הניסיונות שבמהלך החיים! (נתיבי אור)
 
בס"ד
 
דוגמא אישית

עלינו לזכור, כי כל דברי החינוך שבעולם לא יועילו מאומה, אם ההורים לא יעניקו לילדיהם דוגמא אישית בעצמם, במעשיהם שלהם.

לפעמים אני מדבר עם אישה שמספרת לי כי עשתה כבר היום שבע כביסות, תלתה אותן על החבל, סדרה את הבית שהילדים הספיקו להפוך בזמן שהייתה עסוקה בכביסותיהם, הכינה ארוחת ערב לכולם, וכעת היא כבר גמורה מעייפות... ארוחת ערב היא אוכלת – כי היא רעבה, אבל לברכת המזון, לא נותר לה כח... היא מברכת בעודה מנומנמת, מבליעה חצי מהמילים, ובקיצור: ברכה שאינה ברכה ובכן, אני אומר לאותה אישה: תדעי לך, כי הילדים שלך לא יזכרו שעשית היום שבע כביסות, ולא שסדרת את הבית, ולא שהכנת ארוחת ערב לכולם... הם רק יזכרו כל ימי חייהם את התמונה של אמא מברכת ברכת המזון ברישול, מבלי לומר את כל המילים, מבלי להתרכז אפילו לרגע בשיחה עם הקב"ה! הם יזכרו זאת – ועלולה להיות לכך השפעה עליהם למשך כל ימי חייהם! לכן, זכרי כשאת מתפללת או מברכת ליד הילדים, מוטלת עליך אחריות כבדה. לא רק לברכה שלך – אלא גם לברכה שלהם! לברכה שהם יברכו מחר, או בעוד חודשיים, או בעוד עשר שנים!

דוגמא נוספת לחינוך שלילי באמצעות דוגמא אישית, הנו בנושא של "שקר". במשנה נאמר (אבות א, יא): "חכמים היזהרו בדבריכם שמא מתוכם ילמדו לשקר", והדבר מצוי אצל כל אחד ואחד מאתנו.

כאשר אמא אומרת לבנה כי היא הולכת וכבר חוזרת, ואינה עומדת בהבטחתה – היא מלמדת אותו לשקר! כאשר אבא אומר לבנו לומר כי הוא לא בבית – הוא מלמד אותו לשקר! הילד לא יאמר להוריו מאומה, אולם בלבו הוא מסיק את המסקנות המתבקשות: השקר הינו אמצעי לגיטימי להתמודדות עם מצבים בלתי נעימים!

אם מבקשים אנו באמת ובתמים לחנך את ילדינו בחינוך אמיתי וחיובי, עלינו להקפיד עד מאד על

הדוגמא האישית שאנו מעניקים להם במעשינו!

אנו לא מודעים לעוצמת ההשפעה שיש לדוגמא האישית שאנו נותנים לילדינו, התנועות שלנו, צורת הישיבה, האופן שבו אנו אוכלים, מדברים ומתלבשים – הנהגותינו הטבועות בנפש ילדינו לנצח, והם ישפיעו יותר מכל על התנהגותם בחייהם. יותר קדושה מצידנו, ההורים, תגרום ליותר קדושה ואור אצל הילדים. ישנם מעשים שאנו עושים, שהשפעתם מופיעה וניכרת רק אחרי ארבעים שנה, אבל היא מופיעה וניכרת, נחרתת היטב באישיותם.

כללו של דבר, בכל תנועה ותזוזה של האדם הוא מעצב את אישיותם של ילדיו. לפעמים אצל אחד ההורים קיים זלזול קטן. הזלזול הזה עובר לילד, אבל אצלו מדובר כבר באסון גדול, כמו חיידק שהתפתח. הוא רואה משהו לא טוב, קולט אותו, לא שוכח אותו, והוא מתחיל להתעפש מבפנים.

את הכלל הזה מגלה לנו התורה במלים ספורות: "אלה תולדות יצחק בן אברהם", אם הנך חפץ לדעת את תולדות יצחק, כלומר מה הביא לגדולתו, התשובה: "אברהם הוליד את יצחק", אברהם עיצב וגידל את מגדל האור הנצחי הזה של יצחק, אברהם הוא שיצר ועשה אותו, על ידי מעשיו.

לפעמים, מתוך רצון "לחנך" – אנו עושים את ההפך... אנו מעניקים דוגמא שלילית אשר תוצאותיה הרסניות הרבה יותר מאשר העדר חינוך...

כך למשל, אם ילד עושה דבר מה שאינו כשורה, ואבא רודף אחריו להרביץ לו בכעס, או צועק עליו ומשפיל אותו – הילד לא יזכור את החינוך, אלא דוקא את זעמו של האבא ואלימותו... בפינו – ניסינו להסביר לו את חומרת מעשיו, אולם במעשינו – הענקנו לו את הדוגמא השלילית ביותר האפשרית!

החינוך הנכון הוא כמו שאמר שלמה המלך בחכמתו (משלי כ"ב, ו): חנוך לנער עפ"י דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". אם במעשינו נחנך את ילדינו – הם לא יסורו מהדרך אותה התווינו להם גם כאשר יזקינו. אולם אם במעשינו נעניק להם דוגמא שלילית – הרי שלחינוכנו אין כל ערך! (נתיבי אור – הרב ניסים יגן זצ"ל)
אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992