ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו" (כא-לד) סיחון ועוג היו אחים, שרידי הנפילים מימי קדם. אבל משה רבנו לא פחד מסיחון, משום שידע כי ה' נלחם לעם ישראל, ולפני הבורא יתברך – נפיל וזבוב – אחד הם: "הלא כל הגיבורים כאין לפניך!"רק כאשר ניצב לפני עוג, פחד משה רבנו, לא מגובה קומתו ורוב כוחו, אלא בגלל זכות מצווה שהייתה לו.

שבעה דורות לפני כן גמל עוג חסד עם אברהם אבינו. הוא היה זה שסיפר לו, כי לוט נלקח בשבי. אברהם אבינו רדף אחרי השובים ושחררו, ונגרם קידוש ה' בעולם. נתן הקדוש ברוך הוא שכרו לעוג, הוא חי כחמש מאות שנה נוספות והיה מלך אדיר. ומשה רבנו פחד שבזכות המצווה אף ינצח עוג את בני ישראל. אבל כשנבחן את המצווה, נראה שמקורה היה בכוונה רעה ומושחתת: "וכוונתו הייתה שאברהם יצא למלחמה וייהרג". וחז"ל (בראשית רבה מב-ח) מוסיפים: "שאברהם ייהרג, והוא ישא את שרה".

הייתה זו מלכודת מוות, שיא ההשחתה, אלא שהקדוש ברוך הוא הפר מחשבתו! הנה כי כן, היה עוג מלך הבשן רשע גמור, ואף מעשה זה עשה בכוונת רשע. והלא לגויים מחשיב הקדוש ברוך הוא מחשבה רעה כמעשה, ואין ספק שיקבל עונש על מחשבתו.

ובכל זאת היה המעשה טוב ויצא ממנו דבר טוב – והקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכרו! אלא מאי, הואיל ועוג היה רשע גמור, לא רצה הקדוש ברוך הוא לשמור את שכרו לעתיד לבוא, וקיים בו את הכתוב: "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" (דברים ז-י).

חיים, שררה, בריאות וכח איתנים! מעתה, אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. כמה אור ושכר נצחיים ממתינים לנו על כל מעשה טוב שאנו עושים, על כל מצווה שאנו מקיימים! הבה נחטוף עוד ועוד מצוות!

בסוף פרשתנו גובר משה רבנו על עוג מלך הבשן והורגו. רבותינו מספרים שעוג היה נפיל ענק, כבנין רב קומות. עקר הר של שלוש פרסאות (כעשרים קילומטר קוטרו וכשישים קילומטר רבוע שטחו) וביקש להטילו על מחנה ישראל, למחצם תחתיו.

מושג מה מקומתו של עוג נקבל מאופן מיתתו: קומתו של משה רבנו עשר אמות הייתה. נטל בידיו רומח של עשר אמות וקפץ לגובה עשר אמות – והכהו בקרסולו והרגו (ברכות נד:). שוו בנפשכם, קרסולו של הנפיל היה בגובה חמישה עשר מטרים בערך, כבנין בן חמש קומות! מה היה אפוא גובהו, מה היה רוחבו?... ומעל הכל: כיצד השפיעה על נפיל זה דקירת הרומח בקרסולו? כדקירת מחט! – ואיך מת?!

אלא שלפנינו גילוי נוסף מלקחי התורה הנצחיים! הבה נחשוב, האין מצבנו דומה? מוקפים אנו בחמש מדינות עוינות במעגל הראשון (מלבד החיכוך עם הפלשתינים), ובטבעת עוינת נוספת מאחוריהן, מלוב ועד איראן. מאות מיליוני אויבים. ומה הן כל פעולותינו אם לא כדגדוג מחט בגוף ענק זה? ועובדה – זה עובד.

הכיצד? בכח פסוק מנבואת הנצח: "סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' התשועה". אתה – עשה את שלך, והיתר – השאר לבורא יתברך. הוא שהנחיל את הניצחון על עוג ועל פרעה והוא יעמוד לימיננו גם עתה. הן זה מאמר הנביא: "אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם"...

ופסוק מפורש הוא בתורת הנצח (דברים כ-א): "כי תצא למלחמה... וראית סוס ורכב, עם רב ממך – לא תירא מהם, כי ה' אלוקיך עמך, המעלך מארץ מצרים".

טרמפיסט חיוור פנים נעלם לפתע מהמכונית שאספה אותו, לאורך כביש נטוש ואפוף ערפל באנגליה; אישה צעירה מופיעה מאי שם, נפגעת ממכונית נוסעת, ואז נעלמת בלי להותיר עקבות; אנשים נתקפים פאניקה, כאשר נוסעים דמויי רוחות רפאים מתגשמים לפתע במכוניותיהם. אירועים מוזרים ומעוררי חלחלה אלה מובאים בספרו של חוקר התופעות העל טביעות – מייקל גוס. "הוכחות לקיומן של רוחות רפאים טרמפיסטיות". נביא כמה מהפרשיות היותר מוזרות המתוארות בספר: באוקטובר 1979, נסע רוי פולטון מליברפול שבאנגליה, לאורך כביש נטוש ואפוף ערפל – "פדרס ליין" ליד סטנברידג' במחוז בדפורדשייר. הוא עצר, ואסף למכוניתו אדם בעל פנים חיוורות ומוארכות כפני מת. "רוי שאל אותו להיכן הוא רוצה להגיע" מספר גוס "והנוסע לא אמר מלה, אלא רק החווה בידו לכיוון העיר הסמוכה. לאחר דקות אחדות פנה רוי כדי להציע לנוסעו סיגריה. לתדהמתו גילה, שהמושב ריק. רוי לחץ על דוושת הבלמים וסובב את מכוניתו לאחור, מחשש שהאיש זינק החוצה ופצע את עצמו. כאשר לא גילה שום עקבות וזכר לנוסע, פנה למשטרה ודיווח על התקרית. השוטרים ערכו חיפוש באזור – אך לשווא. האיש נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.

להזעיק עזרה – אבל כאשר שב, בליווי המשטרה, התברר שהנערה נעלמה. רק השמיכה נותרה במקום.

כשהצדיק המפורסם, הבבא סאלי, נפטר ב-1984, אירעה תאונת דרכים קשה לקבוצה של חסידי ספינקא שחזרה מהלווייתו בנתיבות. בתאונה נספו ארבעה אנשים. היחיד שנפצע אך ניצל ממוות,היה אביש, בנו של האדמו"ר רבי יעקב יוסף מספינקא, שהיה אז בן 11.

בשעת התאונה חלף במקום נהג מונית, שעצר וסייע בפעולות ההחייאה, ובכך הציל את חייו של הילד. כל השנים הנהג שמר על קשר עם משפחת הילד ובאירוע משפחתי שלהם שהיה נוכח בו, הוא אמר כי יש דבר המעיק עליו מאז התאונה. בני המשפחה נדרכו לשמוע, והנהג סיפר: "בזמן שהתחלתי בפעולות ההחייאה הופיע לפתע לידי איש בעל הדרת פנים מיוחדת והחל לומר תהילים. אמרתי לו שאם הוא רוצה הוא יכול לעזור לי, ואם לא, שילך לצד ויתפלל. בזמן התאונה לא הספקתי לחשוב מהיכן הוא צץ פתאום, אבל במשך השנים מטרידה אותי השאלה מי האיש הזה".

הנהג ציין כי הוא זוכר בוודאות את דמותו ואת פניו של אותו זקן. אחד מבני המשפחה הוציא אלבומי תמונות בהם נראו אנשים שונים מבני המשפחה. הנהג הביט בתמונות ולא זיהה איש, אך הוא התעקש ואמר שדמות הזקן חקוקה לנגד עיניו בצורה ברורה ביותר. כשכבר עמדו לסיים לעבור על כל התמונות וכמעט התייאשו, הצביע לפתע הנהג על אחת התמונות ואמר: "זה האיש. אותו ראיתי בתאונה, זה בטוח".

בני המשפחה נדהמו. האיש עליו הצביע נהג המונית היה לא אחר מאשר אחד מאבות המשפחה מהדור הקודם, הרב הצדיק מספינקא, מחבר ספר "חקל יצחק", שנעקד על קידוש השם בי"ג סיוון תש"ד, על ידי הגרמנים. אותו זיהה הנהג כאיש שהגיע להתפלל בזמן שערכו את פעולות ההחייאה לילד הקטן.

ישנם אנשים, אשר מוכנים ורוצים לחזור בתשובה, אולם על חילול שבת, ובפרט על העבודה בשבת – הם מתקשים לוותר... הם סבורים כי יפסידו משהו מקיום רצונו של הקב"ה, מלך מלכי המלכים... הם סבורים כי ירוויחו משהו אם יחללו את המתנה הטובה שנתן להם בורא העולם...

אני רוצה לספר לכם סיפור על יהודי, אשר המשיך לעבוד בשבת בכדי שלא להפסיד חלילה...

המדובר באדם בארה"ב, אשר כל ניסיון לשכנעו מלפתוח את רשת החנויות שבבעלותו ביום שבת – עלו בתוהו. כל הדיבורים נפלו על אוזניים ערלות. הלה מאן אפילו לשמוע. "שבע חנויות יש לי, וכולם פתוחות שבעה ימים בשבוע. האם תוכל לשער איזה הפסד זה לסגור את כל החנויות למשך יום שלם?" – שאל ולא הסכים לשמוע מאומה.

שנה לאחר מכן, הגעתי שוב לעירו של אותו אדם. באחד הימים אני פוגש אותו ברחוב. "מה נשמע?" – שאלתי, והלה סיפר בכאב: "אל תשאל רבי! זמן קצר אחרי ביקורך הקודם בביתי – נשרפה כליל אחת החנויות שבבעלותי, וכל תכולתה, רהיטים בשווי מליון דולר – עלתה בלהבות!!" "ומה עם הביטוח? האם החנות לא הייתה מבוטחת?" – התעניינתי, והלה סיפר כי הביטוח פקע בדיוק בחצות הלילה בו ארעה השרפה, בטרם הספיק לחדשו לשנה נוספת... המדובר בהפסד עתק, אשר אין מהיכן לכסותו!!

אמרתי לו: "תשמע יהודי יקר! יש שבעה ימים בשבוע – ומתוכם הקב"ה מסתפק ביום אחד בלבד – הוא מתיר לך לעבוד ולעשות לפרנסתך במשך שישה ימים, ורק בשבת מבקש שתנוח ותמנע מלעשות כל מלאכה! אולם אתה סירבת...

השבת – אות היא בין הקב"ה לבין ישראל. מהו "אות"? אות – הוא סמל. שלט גדול, המכריז על כך שהוא יהודי, שהוא עבד של הקב"ה, שהוא בעל בריתו של הרבונו של עולם.

מרן החפץ חיים המשיל בזה משל נפלא:

אם אתם הולכים יום אחד ברחוב, עוברים על יד החנות הגדולה של "המשביר לצרכן" ורואים שהחנות סגורה... מה אתם חושבים? האם אתם מסיקים שהחנות פשטה את הרגל? לא! מה פתאום! אתם מתארים לעצמכם שהם בשביתה...

למחרת היום – אתם שוב עוברים באותו רחוב, ורואים כי החנות עודנה סגורה, ופועלים מוציאים מחלון הראוה את האביזרים השונים... מה אתם חושבים עכשיו? עדיין אינכם מגיעים למסקנות מרחיקות לכת... יתכן שהחנות בשיפוצים, וחלון הראוה בכלל זאת...

מתי אתם מגיעים למסקנה כי החנות נסגרה ופשטה את הרגל? כאשר אתם מבחינים ביום השלישי כי השלט הגדול עליו רשום היה שמה של החנות – הוסר... זה הסימן הסופי לכך שהחנות נסגרה...

וכך הוא הדבר בנוגע אלינו... גם אם יהודי חלילה אינו מקיים את כל המצוות כהלכתן, אין בכך ראיה שפרק מעצמו את עול מלכותו של הקב"ה, ושיהדותו פשטה את הרגל... אולם אם הוא מסיר את השלט, את האות המכריז על יהדותו – זהו סימן מובהק לפשיטת רגל רוחנית!

אם תבקרו פעם בחדר תינוקות בבית חולים, תבחינו בקלות בהקפדה היתרה על הסטריליזציה. מרתיחים את הבקבוקים, את המוצצים, שוטפים את הידיים בתמיסה מיוחדת לפני הגישה אל הילדים, שכן ברור לכל כי די בחיידק אחד קטן – בכדי שהילד יחלה בדלקת קרום המוח, והתוצאות עלולות להיות הרות אסון.

השאלה היא רק, מדוע אין אנו מקפידים על סטריליזציה של השכל – לפחות כפי שאנו מקפידים על סטריליזציה של הגוף... מדוע אנו לא שומרים את נשמתם של הילדים מפני חיידקים טורפים העלולים לגרום להם נזק בל ישוער, לפעמים נזק בלתי הפיך?

אם נביט ברחוב – נמצא כי המצב נורא ואיום. ישנן כל כך הרבה נשמות פגועות, טועות, עד שהמסקנה מתבקשת מאליה:

בחוצות משתוללת מגפה! הרחוב אינו סטרילי, וליתר דיוק, הוא ההפך הגמור מסטרילי!

אם רוצים אנו לראות נחת מילדינו, אין לנו ברירה כי אם לשמור על סטריליזציה מוחלטת בכל הנוגע לנשמתם, ואזי יש לקוות כי לא יפגעו בהם חיידקי ההשחתה המצויים ברחובותינו בשפע!

הבעיה היא, שהורים עושים שטויות, ולאחר שנים – מחפשים דרך לתקן את טעויותיהם... הורים ששלחו את ילדיהם לחינוך... באים ומתאוננים על התוצאות... "מה נעשה"? הם שואלים.

החכם – עיניו בראשו. החכם – צופה את העתיד, ומביא אותו בחשבון. הורים חכמים – הם הורים שצפו את העלול לקרות לילדיהם במערכת החינוך שאינו טהור, והעניקו להם את החינוך הטוב ביותר. הורים שאינם חכמים – הם הורים שסמכו על כך ש"יהיה בסדר", מנעו מילדיהם את החינוך הראוי. וכעת, לאחר שהלעיטו את ראשיהם במשך שנים בשטויות והבלים – הם מנסים לתקן... ובכן, אין לכך סיכוי! כעת – הילדים שכבר גדלו אינם מוכנים לשמוע, ודבריכם יפלו על אוזניים ערלות!

רק מה? שהורים לילדים קטנים – מעדיפים את החינוך... מאחר ויש בו "חוגים"... חוג לריתמיקה, חוג למחול, וכן הלאה... ילדים בני שלוש או ארבע – צריכים כבר "חוגי העשרה"... ומה עם תנ"ך? ומה עם גמרא ומשנה? כאן מסתפקים ההורים הללו לפתע בשיעור "סיפורי המקרא" שבבית הספר הממלכתי... כאן לפתע לא חשובה להם ה"העשרה"...

רבי נתן צבי פינקל נולד בשנת התר"ט (1849), בעיר ראסין שבליטא. בגיל צעיר התייתם מהוריו, וגדל בבית דודו בוילנא. בגיל 15 התחתן עם נכדתו של רב העיר בקלם, שם התגורר אצל חותנו, והתפרסם כגדול בתורה. מדי פעם היה יוצא לדרוש בעיירות שסביב, עד שהגיע לעיר מולדתו. רב העיר של ראסין התרשם מאד מהרב הצעיר, והחליט לשלוח מכתב ל"סבא מקלם", בכדי שימשוך את רבי נתן צבי אל תנועת המוסר. הוא קרא לרבי נתן ושלח בידו את המכתב ל"סבא מקלם", בלי שידע במה מדובר. ובאמת רבי שמחה זיסל זיו – ה"סבא מקלם" משך את רבי נתן צבי וכך החל רבי נתן ללכת בעקבות תנועת המוסר.

בשנת התרל"ו (1876), פתח רבי נתן כולל בעיירה סלבודקה, עד להקמת הישיבה הגדולה, שבה השקיע את כל כוחותיו וכשרונותיו. מיטב תלמידי החכמים שבליטא מונו לרמי"ם (רבני מתיבתא) בישיבה. בשנת התרנ"ז (1897) פרץ סכסוך בישיבה, והחלו להתנגד לתנועת המוסר. דבר זה גרם לפרישתו של רבי נתן צבי עם כמה מהתלמידים, והקמתה של ישיבה חדשה בסלבודקה. רב נתן לא כעס ולא נטר טינה לאותם מתנגדים. לאחר כמה שנים שוב פרץ בישיבתו של רבי נתן ויכוח דומה, ורבי נתן החליט להקל קצת על התלמידים, לנהוג עימם ברכות ולפתח בהם משמעת עצמית, וכך לא יצטרכו להשגחה קפדנית יתרה. גם הוחלט להדגיש רעיונות מוסריים מעודדים יותר.

בשנת התרפ"ד (1924), גזרה הממשלה שכל הישיבות חייבות לשלב לימודי חול, ורק בישיבות אלו לא יגויסו בחורים לצבא. רבי נתן, שראה את מצוקת תלמידיו, החליט להעתיק את הישיבה מסלבודקה לחברון שבארץ ישראל. שם התקיימה הישיבה עד לפרעות תרפ"ט (1929),ומאז מתקיימת בעיר בני ברק.