סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל

פרשת מטות

אשכולות  המלכא
פרשת מטות, שבת מברכין כד' תמוז תשע"ט 27/07/2019
הגות , מוסר, הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא

משל ונמשל בנקמת מדין

מובא בילקוט שמעוני (מטות,תשפה) "וידבר ה' אל משה לאמור נקום
נקמת"[לא, ב], אין וידבר אלא לשון עזות (שנאמר: "וידבר העם
באלהים") , ולמה דיבר ה' עם משה בלשון עזות?! לפי שלא מיחה
בשבטו של שמעון, א"ל הקדוש ברוך הוא, "ומה אם בזמן שעמדו כל
ישראל בצד אחד בשעת העגל ולא היה עימך אלא שבט לוי בלבד,
עמדת ומחית בכל ישראל, עכשיו שכל ישראל עימך, ולא עמד בצד
אחד אלא שבטו של שמעון לא היה לך למחות?!" עליך אמר הכתוב:
"התרפית ביום צרה צר כחך".

דבר נוסף למה דבר עמו בלשון עזות? שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש
עלבונן של ישראל מיד מדין לפיכך אמר למשה נקם נקמת... אחר
תאסף אל עמיך, התחיל משה רבנו מפייס להקב"ה על מיתתו, ואינו
מתפייס. אמר לפניו: רבש"ע לי ראוי מיתה? שהרי ראיתי דרכיך
ומעשיך ואורחותיך, שנאמר: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה",
משיבו הקדוש ברוך הוא, ואומר לו: משה! אלו חיים ארוכים יפים
לבני אדם, כבר לאבותיך הראשונים לא הטעמתי אותן טעם מוות,
אלא גניזה יפה לך מן הכל שנאמר: "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו",
ועדיין לא נתפייס, עד שפייסו הקדוש ברוך הוא בשני דברים, אמר לו
משה: אם אתה רוצה שתחיה שנים הרבה או אלף שנים, לא יראו
ישראל בשונאיהם ולא תכבש מדין לפניהם, מיד נתפש משה, אמר:
בין היום בין מחר, סוף הכל בא לידי מיתה, שנאמר: "מתוקה שנת
העובד אם מעט ואם הרבה". מוטב שיראו ישראל בשונאיהם, ותכבש
מדין לפניהם, וכיון שנתפש משה היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא שקנס לו מיתה,

משל למה הדבר: "דומה למלך בשר ודם שהיה לו בן, ומכעיסו בכל
שעה ונוטל החרב מרוב כעסו, ואימו של בן ההוא אוהבתו ביותר,
וכשהמלך כועס על בנו עומדת ופורשת כנפיה על בנה, וממלאת
רחמים את המלך, שלא יהא הורג את בנה, לשנים מתה אשתו של
מלך, והיה יושב ובוכה עליה לילה ויום, אמרו לו שריו ועבדיו, וכי
אשתך יפה מכל הנשים שאין אתה מקבל עליה תנחומין?!, אמר להם
המלך: וכי על אשתי אני בוכה?! איני בוכה אלא על בני, שכל זמן
שאימו קיימת, בשעה שאני מבקש להורגו, עומדת ופורשת כנפיה על
בנה, וממלאת אותי רחמים ואיני הורגו, עכשיו שמתה אימו, עשוי
לפני כמו שהוא חפור וקבור. אף כך הקדוש ברוך הוא, קשה לפניו
שקנס מיתה על משה, אמר: כל זמן שמשה קיים אף על פי
שמכעיסין אותי ישראל, ואני מבקש לאבדן, עומד משה ומשתטח,
לפני ומבקש עליהם רחמים, שנאמר: "סלח נא לעוון העם הזה....
ויאמר ה' סלחתי כדברך", וכן: "ויאמר להשמידם לולי משה
בחירו", עכשיו שמת מי יעמוד ויבקש עליהם רחמים.

ככל היוצא מפיו יעשה
מובא "בעוד יוסף חי"-דרשות, מעשה
באחד שהיה תם ועם -הארץ, שאינו יודע
אפילו פירוש המילים של פסוקים
בתורה או בתפילה, ואינו יודע להתפלל.

אך מאידך גיסא חננו ה' בעושר ובריבוי
בנים כך שיש לו עשרה בנים, וכולם
עומדים לפניו בליל שבת, ומברך אותם.
כאשר היה הולך לבית הכנסת אינו אוחז
סידור או ספר בידו שאפילו צורת
האותיות לא ידע. אך כאשר נכח בתפילה,
היה חזן בית הכנסת שיש לו קול ערב
ונעים, והוא מתחיל לקרוא את פרשת
"העקידה" והקורבנות כהקדמה לתפילה,
וכאשר הגיע לפרק איזהו מקומן של
זבחים.... היה עושה בניגון מיוחד,
ובפרט בסיום של: "אלו ואלו נשרפין
בבית הדשן" היה מאריך ומסלסל בפיוט
ובקול זמרה. ואומנם חשב התם שאלו
החמש התיבות הינן ברכות גדולות
וחשובות, שאם מאריך בהם החזן מן
הסתם יש רגלים לדבר, ועוד שמגביה
החזן קולו להשמיעם לציבור, ולכן למד
את התיבות בעל פה, והיה מברך את בניו
בתיבות: אלו ואלו נשרפין בבית הדשן",
והנה נזדמן בליל שבת אחת, התאכסן
ת"ח וראה את מנהגו שהוא מברך את
בניו בברכה זו. וחרד הרב חרדה גדולה
וצעק, ויאמר לו מה אתה עושה עם בניך
לקללם בליל שבת בשריפה בבית הדשן,
ובאותו ליל שבת הגידו לו לאותו חכם
בחלום, ויאמרו לו לא טוב עשית שביטלת
אותו ממנהג זה, מכוון שהוא אומר אותו
בתמימות, וכוון שהקב"ה אוהב אותו,
לוקח אותיות של החמש מילים האלו
ועושה מהם צירופים אחרים של ברכות,
והקב"ה מתקנם בחסדו, כאשר דרכו של
אדם לכבד את מוצא פיו אזי גם אם
טועה, ה' עושה איתו חסד ובאמת ועל
אדם כזה נאמר: "ודילוגו עלי אהבה"
אע"פ שהוא מדלג אותיות או תיבות,
שבזה משתנה משמעות הדברים והינם
מתהפכים מטוב לרע, למרות הכל הם
מתקבלים "באהבה" על ידי הקב"ה.

פינת ההלכה
א. מקור השם בין המצרים: שלושת השבועות,
שראשיתם ב - י"ז תמוז ואחריתם בתשעה באב, נקראים
"בין המצרים" (שו"ע או"ח סימן תקנא סעיף יז).

הטעם: על שם הכתוב במגילת איכה (איכה א, ג): "כל
רודפיה השיגוה בין המצרים" (השל"ה).

ב. אין מברכים שהחיינו בבין המצרים: יש נוהגים
שלא לאכול פרי חדש ולא ללבוש בגד חדש בבין המצרים (שו"ע או"ח סימן תקנא סעיף יז).

הטעם: משום שאין לברך בימים אלו ברכת שהחיינו,
לפי שהם ימי פורענות, ואיך יאמר: "והגיענו לזמן הזה"* (מגן אברהם שם ס"ק מב).
* אך אין הטעם משום אבילות, שהרי אבל מותר בברכת שהחיינו.

ושבתות שבתוך ימי בין המצרים מן הדין מותר לברך
שהחיינו, ויש חסידים שנוהגים להחמיר בזה אף בשבתות. (חזו"ע ארבע תעניות עמ' קכט).

ג. פרי חדש: שנמצא בשוק זמן מועט, ואחר תשעה באב
ספק אם ימצא עוד בשוק, מותר לברך עליו שהחיינו, וטוב
להניחו עד השבת, שאז מותר מעיקר הדין לברך שהחיינו. (שם, קלו)

ד. "מנחם אב": נוהגים לכנות את חודש אב בשם
"מנחם אב", הן בברכת החודש והן באגרות שלומים (ערוך השולחן יו"ד סימן קכו סעיף טז). 
הטעם: מכיוון שבחודש זה אנו זקוקים לנחמה בבניין בית המקדש שנחרב בחודש זה (שם).
טעם נוסף: מכיוון שבתשעה באב נולד המשיח ששמו מנחם (חת"ס). 
טעם נוסף: הפרקים שבמגילת איכה הם בסדר א"ב.
ומבקשים אנו מהקב"ה שינחם אב, כלומר שינחמנו מהנאמר
במגילת איכה הערוכה בסדר א"ב (כנסת יחזקאל).

ה. אכילת בשר: המנהג בירושלים ובא"י, שלא להימנע
מאכילת בשר אלא מיום שאחר ר"ח אב, וכן מותר לטעום
תבשילים של בשר לכבוד שבת. (שו"ע סי' רי ס"ב)

ו. שתיית יין: לספרדים נתפשט המנהג להתיר שתיית יין
בימים אלו בחודש אב, וכמו שכתב הרב פרי האדמה (ח"ד
דף ח'). וכן מותר לשתות יין של הבדלה וכוס של ברהמ"ז,
והרמ"א כתב, שמנהג אשכנז לא לשתות יין של הבדלה
וברהמ"ז, ואנו אין לנו אלא דברי מרן השו"ע. אבל בכוס
של ברהמ"ז שברוב השנה אין אנו רגילים לברך עליו, יש
להימנע בימים אלו מלברך על הכוס למחמירין בשתיית יין.
(חזו"ע קעו).

ז. תספורת וגילוח: השו"ע (סי' תקנא) כתב שאין
להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב בלבד. והשנה לא חלים
דיני שבוע שחל בו לגבי תספורת וגילוח כיבו ורחיצה במים
והרמ"א מחמיר לא להסתפר מיום יז' בתמוז עד אחר תשעה באב.

מוצא פיך תשמור
מעשה בשלמה המלך: שבשעה שביקש לבנות את בית
המקדש היה צריך את תולעת השמיר, מכוון שהיה
אסור לחצוב את האבנים בכלי ברזל. שלח המלך שלמה
את שר הצבא בניהו בן יהוידע בכדי לתפוס את אשמדאי
וביקש ממנו את התולעת שמיר, אמר לו אשמדאי: אין
השמיר בידי אלא מסרתיו לשר של הים, ואילו שרו של
הים מסרו לתרנגול ההרים שהוא נאמן על השבועה
ונשבע שלא להוציא את השמיר מתחת ידו. מה עשה
תרנגול ההרים הניח את השמיר על גבי סלע ונבקע
הסלע ושם הניח את השמיר.

כששמע שלמה המלך את הדבר שלח את בניהו בכדי
שימצא את הקן של התרנגול. כשמצא בניהו בן יהוידע
את הקן, שם על גבי הקן מכסה של בדולח לבן ושקוף
שאינו שביר. וכשבא התרנגול ומצא את הקן שלו מכוסה
במכסה קשה ואין בידו לשבור אותו בכדי להאכיל את
גוזליו, הלך התרנגול להביא את תולעת השמיר שתשבור
את המכסה. כשראה בניהו בן יהוידע שהתרנגול הביא
את השמיר לבקע את המכסה לקח את תולעת השמיר,
וזרק התרנגול את עצמו מפני שעבר על השבועה
והוציאו מידו את השמיר אע"פ שהיה אנוס, שלקחו את
השמיר ממנו בעל כורחו. וא"כ לעתיד לבוא, כשישאל
הקב"ה את האדם ביום הדין הגדול והנורא ויאמר לו:
תרנגול ההרים לא צוויתי אותו על השבועה או הנדר,
והוא חנק את עצמו על שעבר על השבועה, ואתה
שצוויתי אותך על השבועה והזהרתי אותך כמה וכמה
פעמים על כך מפורש בתורה, חיללת את שמי, ולא למדת
לקח מן התרנגול הזה. (מעם לועז, מטות).

השל"ה הקדוש על הפסוק: "לא יחל דברו, ככל היוצא
מפיו יעשה", לכאורה נראה כי הסיפא של הפסוק
מיותר: "ככל היוצא מפיו יעשה"? אלא מתרץ כי: דרך
חיים ותוכחות מוסר, שהאדם יהיה נאמן בדיבורו,
וישמור מוצא שפתיו אף שלא היה בדרך או צורה של
נדר, ולמרות שאינו מחוייב בדבריו בכל אופן ישמור
ויקיים את מוצא פיו. כעניין שאמר משה רבינו ע"ה לבני
גד ולבני ראובן: "והיוצא מפיכם תעשו" (לב', כד') פירש
רש"י שקיבלתם לעבור למלחמה עם בני ישראל עד
לכיבוש וחילוק ארץ ישראל, ועוד דבר הבטיחו בני גד
ובני ראובן למרות שלא היו מחוייבים, מכוון שחיובם
היה רק לצאת עם ישראל ביחד במלחמה, כמו שאמר
להם משה רבינו ע"ה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם
תשבו פה" (לב', ו'). ואילו הם קיבלו על עצמם: "ואנחנו
נחלץ חושים לפני בני ישראל" (לב',יז'). שהם רצו
והתחייבו להיות הראש והחלוץ במלחמה. ולכן מפרש
הפסוק בברכת השבטים על שבט גד: "צדקת ה' עשה
ומשפטיו עם ישראל" (לג', כא').

כלומר מצד המשפט והדין לא היו מחוייבים שבט
ראובן וגד רק ללכת עם בני ישראל ולעזור להם
במלחמת כיבוש הארץ, אבל הם הוסיפו ועשו צדקה
לפנים משורת הדין וקיימו היוצא מפיהם, וככה יתנהג
האדם בין בענייני נפשות ובין בדבר שבממון ככל היוצא
מפיו יעשה הן צדק ולאו צדק. (פרשת מטות).

וידבר משה אל ראשי המטות. הרשב"ם כותב, ששאלו אותו באניוב בכרך לושדון לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידר וגו', והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין על זה ציוו מפי הגבורה? והשיב, שלמעלה כתוב אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם, שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים משום בל תאחר כמפורש במסכת ראש השנה, הלך משה ודבר אל ראשי המטות, שהם שופטים, להורות לישראל הלכות נדרים, ואמר להם הקב"ה צוה לי שיקריבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם, לפיכך איש כי ידר נדר לה', קרבן, או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, לא יחל דברו, מוסב על הנדר, כלומר לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים כמו שצום ה', שלפי הפשט פירוש לא יחל הוא כמו ויחל עד בוש, ויחל עוד שבעת ימים, יחל ישראל אל ה', כלומר ימתין ויחכה לו. והרמב"ן כותב שהזכיר זה בסוף הפרשה שאמר (פסוק יז) אלה החקים אשר צוה ה' את משה.

ההבדל בין שבועה לנדר הוא, ששבועה, זה איסור גברא, פירוש, האומר שבועה שלא אוכל בשר, הרי הוא אוסר על עצמו את הבשר, וזהו איסור גברא. ונדר, זה איסור חפצא, פירוש, שאומר קונם ככר זה עלי, הרי הוא אוסר את הככר עליו, כמו קרבן, וזהו איסור חפצא.

האב יכול להפר את נדרי בתו עד י"ב שנה וששה חדשים, ואז הרי היא בוגרת. וכאשר היא נשואה, הבעל יכול תמיד להפר נדריה, ואם היא ארוסה, צריך האב וגם הבעל להפר נדריה.

כל הדין של היתר הנדרים ע"י חכם או שלשה אינו מפורש בתורה רק נאמרה הלכה למשה מסיני, אלא שיש רמז בפסוק שכתוב לא יחל דברו, ולא כתוב לא יעבור על דברו, שהתורה ציותה שלא יחלל דברו, אבל כשבא לבי"ד והם מצאו לו פתח חרטה והם מתירים לו אינו מחלל אותו. ולמה שינתה התורה מצוה זו של היתר נדרים שלא נכתבה בפירוש כמו כל המצוות, וכן למה לימד משה רבינו הלכה זו דוקא לראשי המטות ולא לכל בני ישראל, התירוץ הוא כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, ולכן גילה הדינים רק לחכמי ישראל ראשי שבטיהם, וכתבו בתורה רק ברמיזה (רמב"ן).

לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה. מי ששומר פיו ולא מחללו, הוא בבחינת צדיק שגוזר, והקב"ה מקיים כל היוצא מפיו (מעינה של תורה).

לא יחל דברו. שלא יתחיל מיד עם הדיבור אלא יחשוב מקודם אם אין בזה דיבורים אסורים (בן איש חי).

לא יחל דברו. צדיק אחד פירש פירוש על המימרא "לפום צערא אגרא", לפום, פירוש הפה, הפה יכול לגרום לך צער, וכן להיפך הפה יכול לגרום לך אגרא שכר.

גם המלה פרנסה הם 2 מילים פה רסן, השומר פיו יש לו פרנסה.

תורה שבכתב ותורה שבעל פה, למה אומרים שבעל פה ולא אומרים תורה שבפה, בגלל שצריך להיות בעל הבית על הפה, לשמור על הפה, אז יש לו הצלחה בתורה.

חכם, יכול להתיר לבדו את הנדר, אם הוא מומחה. אם אין מומחה, אז מתירים שלשה הדיוטות.

"וידבר משה אל ראשי המטות". משה ר"ת: מומחה שמתיר הנדר. מתירים שלשה הדיוטות.

משה התפלל תמיד, שה' יתיר את השבועה שנשבע "אשר נשבעתי באפי", ר"ת משה: מדוע שרידי ה', מאוד שפלים הם, והתשובה: מפני שכרם העתיד.

ה' אמר למשה "נקום נקמת בני-ישראל", המדינים החטיאו את ישראל, וגם גרמו להם מגיפה, אם-כן היו צריכים לעשות בהם ב' נקמות, אחד כנגד זה שהחטיאו לה', ואחד נקמת ישראל, ה' אמר נקום "נקמת בני-ישראל", ומשה אמר לישראל "נקמת ה'" שאנחנו צריכים לנקום נקמת ה'.

וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחם בן אלעזר הכהן לצבא. ומקשה המדרש שהרי הקב"ה אמר למשה "נקם נקמת" כלומר אתה בעצמך, ואיך הוא שולח אחרים, ומתרץ שמפני שנתגדל בארץ מדין לא רצה לצער למי שעשה לי טובה, אומרים משל בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן, ואומרים בעלי המוסר שרואים מכאן כמה גדולה החובה של הכרת הטוב, שהרי הקב"ה ציוה למשה "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך" ואומר רש"י שאף על פי ששמע שמיתתו תלויה בנקמה זו עשה בשמחה ולא עיכב, א"כ משה רבינו ויתר על חייו כדי שילכו לנקום את נקמת בני ישראל במדין וגם הכריח את בני ישראל לצאת למלחמה בניגוד לרצונם שלא רצו לגרום למיתתו של משה, ובכל זאת לא ויתר על החיוב של הכרת הטוב, ולא קיים המצוה בעצמו אלא ע"י שלוחיו.  

ואת מלכי מדין... ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. בתרגום יונתן כתוב שכיון שראה בלעם החוטא את פינחס הכהן רודף אחריו עשה דבר של קוסמים ופרח באויר השמים, מיד הזכיר פינחס השם הגדול והקדוש ופרח אחריו ואחזו בראשו והורידו, שלף חרב וביקש להרגו, פתח בלעם פיו בדברי תחנונים ואמר לפנחס אם תקיים את נפשי אשבע לך שכל הימים שאני קיים אין אני מקלל את עמך, ענה ואמר לו הלא אתה הוא לבן הארמי שרצית להכרית את יעקב אבינו וירדת למצרים בעבור לאבד זרעו, ואחרי שיצאו ממצרים גירית בהם עמלק הרשע, ועתה התגרית לקלל אותם, וכיון שראית שלא הועילו מעשיך ולא הסכים ה' על ידך יעצת עצה רעה את בלק להעמיד את בנותיו בפרשת דרכים להטעות אותם ונפלו בעבור כך מהם עשרים וארבעה אלפים, בעבור כן אי אפשר שוב לקיים את נפשך, ומיד שלף חרבו מן נרתיקה והרגו.

ויצאו משה ואלעזר הכהן. אומר רש"י, שהנערים הלכו לחטוף שלל, ומשה ואלעזר הלכו לעצור בעדם. שואל ה"אור החמה", וכי בשביל דבר זה צריכים גדולי ישראל ללכת לעצור, הרי אנשים פשוטים וגבורים צריכים לעצרם. אלא, שבכל מלחמה מחלקים את השלל שוה בשוה, - חלק ליוצאים לקרב, וחלק ליושבים על הכלים ומכינים אוכל לאנשי המלחמה. אך כאן בגלל שזה היה מלחמת נקמה, היה אפשר לחשוב שכאן הדין אינו-כן, ולכן יצאו משה ואלעזר להזהירם על דין זה.

ה"דעת זקנים" שואל, למה לא כתובה פרשת הגעלת-כלים בפרשת חוקת במלחמת סיחון ועוג. ומתרץ, שמלחמת סיחון ועוג היתה בשדה, שאין שם כלים, ומלחמת מדין היתה בעיר ובבתים שיש שם כלים. ויש מתרצים, בגלל שבמלחמת סיחון ועוג, העמיד משה את החמה, וכבר עברו 24 שעות מעת-לעת, אם-כן אין איסור מהתורה, ואין צריך להגעיל את הכלים, ורק מדרבנן צריך.

כתוב בהגעלת כלים "תעבירו באש, וטהר", מתיבת "וטהר" דרשו רז"ל, שהקונה כלי-מתכת מגוי, צריך טבילה. יש מחלוקת בראשונים, אם זה מדרבנן, או מדאורייתא, אך בכלי-זכוכית, כולם מודים שזה מדרבנן.

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה. שואלים, הרי זה היה לאחר המלחמה, והיה צריך לכתוב, "הבאים מהמלחמה", ומתרצים, שאפילו שיש מלחמה גשמית, עדיין יש גם מלחמה רוחנית עם היצר-הרע עד סוף ימיו, וזהו שכתוב "הבאים למלחמה", סיימתם את המלחמה הגשמית, אך עדיין אתם במלחמה הרוחנית (מעינה של תורה).

מפרשת מלחמת מדין, אנו למדים דיני הגעלת כלים, וטבילת כלים. הדין בהכשרת כלים, כבולעו כך פולטו, פירוש איך שנכנס האיסור, כך הוא יוצא; כלים שמבשלים בהם, צריכים הגעלה, וכלים ששימושם הוא על-ידי האש (כגון שיפודים ומחבת), צריכים ליבון. וכתוב בשו"ע, שכלים הטעונים טבילה והגעלה, אז ההגעלה תהא קודם לטבילה.

אך את הזהב ואת הכסף. דרשו חז"ל "אך" להוציא את החלודה שצריך לנקות היטב את הכלי.

בעלי המוסר אומרים, שכתוב אצל שבת "אך את שבתותי תשמורו", וגם ביו"ט כתוב "אך ביום הראשון", "אך שמח", כי צריך גם לנקות את החלודה מלבו, לפני שבת ויו"ט, ולעשות תשובה.

עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה וכו', ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא וכו' כאשר אדני דבר. ולכאורה מדוע כפלו דבריהם, ועוד מהו שינוי הלשון, שבתחילה אמרו 'יעשו' ואח"כ 'יעברו', וכן אח"כ הוסיפו 'כל חלוץ צבא', וכן בתחילה אמרו 'מצוה' ואח"כ 'דבר'. וביאר המהרי"ל דיסקין, שהפסוק הראשון מתייחס לאלו שראויים להילחם שאותם ציוה משה, אבל כיון שמשה רבינו אמר 'ונכבשה הארץ וכו' ואחר תשובו', א"כ יש כאן ברכה ממשה רבינו שכל מי שיצא למלחמה ישוב לביתו, א"כ גם הזקנים שכבר אינם ראויים להילחם רצו את הברכה, וע"ז הוסיפו 'ועבדיך יעברו' – ולא יעשו, כי אינם ראויים למלחמה אלא רק יעברו את הירדן, 'כל חלוץ צבא' – אלו שכבר נחלצו מהצבא, 'כאשר אדני דבר' – שאמנם לא ציוה את הזקנים, אבל הם רצו את דיבורו שיזכו להאריך עוד ימים עד לאחר המלחמה.

נחנו נעבור חלוצים לפני ה'. למה לא אמרו "אנחנו", מתרץ רבינו בחיי מפני שהיו בני גד בעלי הכח וגבורה בכל המקומות לטרוף טרף האויבים, ושיבחו עצמם בלשון "חלוצים לפני ה'", לכך המעיטו עצמם בלשון "נחנו", דרך ענוה והשפלה, כלשון (שמות טז, ח) "ונחנו מה".

ולחצי שבט המנשה. הרמב"ן מקשה מדוע נתן משה רבינו לחצי שבט המנשה את נחלתם בעבר הירדן והלא לא מצינו שביקשו לקבל שם חלק ונחלה, ואומר החזקוני דבאמת בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג ורק בני ראובן וגד שאלו, אלא מפני שאביהם מנשה גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע שהוא הטמין הגביע באמתחת בנימין, ניתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן. וכן נמצא במדרש (ב"ר פד, יט) מנשה גרם לשבטים לקרוע לפיכך נקרעה נחלתו, חציה בארץ הירדן וחציה בארץ כנען.

ומקשים בעלי המוסר, שהרי מנשה עשה כן מחמת מצות כיבוד אב שיוסף ציוה עליו לעשות כן, ויוסף הצדיק היה לו חשבון צודק במעשהו ולמה נענש על כך, ומתרצים כי ענייני בין אדם לחברו הם חמורים מאוד וכל מי שפוגע בזולת אף על פי שעשה מתוך כוונה טובה ולא פגע אלא בעקיפין מכל מקום נענשים על זה, כמו שרואין שבכל זאת נענש מנשה דורות אחרי המעשה ונחלתו נתחלקה לשני חלקים. עלינו ללמוד מזה להזהר מאוד שלא לפגוע או להכלים את הזולת גם מתוך כוונה טובה, כי ענייני בין אדם לחברו חמורים מאוד.

יש אומרים, ששבט מנשה היו תלמידי-חכמים, ומשה הסכים על-ידם, כדי לחזק את בני-גד ובני-ראובן.

מכיר ויאיר ונובח, עשו מלחמה לבדם, וגם שם לא נתן להם משה חלק, ולכן גם כשמביאים משם ביכורים, מביאים ואינם קוראים.


הדלקת נרות 19:28
 
מוצאי שבת 20:18
 
בס"ד גיליון 214 כ"ה תמוז התשס"ט (17.7.09) מטות-מסעי

ימי בין המיצרים

הימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים" על שם הפסוק (איכה א-ג) "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ואמרו חז"ל, שאלו הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב, שבהם נכנסו האויבים לירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, ופרעו פרעות בישראל, עד יום תשעה באב שבו החריבו את בית המקדש.
מכיון שימים אלו הם ימי אבל לעם ישראל, נוהגים בהם כמה מנהגי אבל, וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר "תיקון חצות" אחר חצות היום בימי בין המצרים, ואומרים "תיקון רחל" שבו פסוקים של בכי וצער על חורבן בית המקדש, ומנהג זה הוא מנהג ותיקין, והביאו מרן החיד"א בספרו מורה באצבע, וכתב שכן נהגו בארץ ישראל על פי דברי רבינו האר"י ז"ל, וכן כתב עוד בספרו שו"ת יוסף אומץ. וכתב שנוהגים לומר "תקון רחל", משום שתקון רחל מיוסד על בכיה ומספד על חורבן הבית. והביא עוד מדברי רבינו האר"י שכתב שמנהג טוב וכשר לכל בעל נפש לישב באבילות אחר חצות היום בכל ימי בין המצרים, ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית. עד כאן. ובודאי שעל ידי אמירת תיקון חצות יתעורר כל אחד להצטער על חורבן בית המקדש וכל הצרות שבאו עלינו ועל אבותינו מתוך הגלות המרה הזו. וכן נוהג מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א לעורר את הצבור לומר תקון חצות בזמן חצות היום בימי בין המצרים. (ותיקון רחל מודפס בסידורים). וכן היו נוהגים לאמרו בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. ויש נוהגים לומר "תיקון חצות" בכל ימות השנה בחצות הלילה, ותבוא עליהם ברכה.

לדון לכף זכות

"ועד אחד לא יענה" (לה-ל)

איננו עוברים עברות, חלילה, בודאי לא במזיד או בכוונה תחילה. ומכיוון שכך, נספר על עברה מן התורה שאולי לא ידענו על קיומה: "ועד אחד לא יענה בנפש למות". וכתב רבנו הרמב"ם זצ"ל בפרושה: "הוזהר העד שלא לדבר בדינו של זה שהוא מעיד עליו, אפילו הוא חכם או יודע – הרי זה לא יהיה גם עד וגם דין וגם מורה. אלא יעיד במה שראה, ישתוק. והדיינים יעשו בעדותו כפי מה שיראה להם" (ספר המצוות, ל"ת רצא).

נחרצים הדברים ומחייבים בכל שטחי חיינו. ידענו שהוזהרנו במצוות עשה לדון לכף זכות: "בצדק תשפוט עמיתך". ועתה נודע לנו שהוזהרנו גם במצוות לא תעשה, שלא לשפוט לכף חובה: "ועד אחד לא יענה". אל תסיק מסקנות. יתכן שיש כאן גורמים שלא עמדת עליהם, יתכן שיש פרטים שנעלמו מעיניך, יתכן שיהיו אילוצים שלא ידעת על קיומם. אם ראית – תוכל להעיד, אך לא להסיק מסקנות, לא להרשיע.

סח הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל: השתתפתי בהלויתו של רבי אלעזר ריבלין זצ"ל, מנקיי הדעת שבירושלים. לנפטר היה חבר מנוער, רבי שמואל קוק זצ"ל, שעבד במחיצתו כשלושים שנה. לפתע פרש הידיד ממסע ההלויה ונכנס לחנות פרחים... חשבתי לעצמי: 'האם כך מתנהג ידיד ותיק? מדוע אינו מלוה את חברו לבית העלמין אלא נכנס לחנות פרחים?' כעבור רגע יצא רבי שמואל ועציץ פרחים בידו, ופנה לכיוון אחר.

הדבר התמיה, ולא כבשתי את תמיהתי. פניתי אליו, ושאלתי: ילמדני נא, הלא חבר נאמן היית למנוח. מה ראית לפרוש מהלויתו לעיני כולם, ולקנות עציץ דוקא עתה?"

ענה ואמר: "מזה שנים מטפל אני בחולה מצורע, המאושפז בבית החולים למצורעים. ואמש – נפטר. הרופאים החליטו לשרוף את כל חפציו, כדי שלא ישתמשו בהם אחרים וידבקו במחלתו, חלילה. ובין החפצים – זוג תפילין. הזדעזעתי ומחיתי, וביקשתי מהרופא שיסכים לגנוז אותן בעציץ חרס ולהטמינן באדמה, כדין. והוא הסכים, בתנאי שאביא את העציץ עד לשעה עשר. בינתיים, התבשרתי על הלויתו של רבי אלעזר, חברי הנאמן. מובן שבאתי להשתתף בהלויתו. אך לחרדתי, ראיתי שהשעה מתאחרת. חיפשתי ומצאתי חנות פרחים, ואני עומד לרוקנו כדי לטמון בו את התפילין. זה הסיפור. ועכשיו, רבי אריה, השעה תשע וחצי. אם אמשיך לשוחח עמך, עלולים לשרוף את התפילין. לפיכך הריני מבקש את רשותך למהר לבית החולים כדי שאספיק להגיע במועד..."

מאז, סיפר רבי אריה, קיבלתי על עצמי לדון כל אדם לכף זכות...

הבה ננהג כן גם אנו, שלא לדון לכף חובה ושמא לא לדון בכלל!

הן נוכל ללמוד זאת מעצמנו. אין אנו מושלמים, אמת. ובכל זאת, כל מעשה ממעשנו, דנים אנו לכף זכות. בדוחק, בקושי, אבל תמיד מוצאים איזה צידוק שהוא: היינו עייפים, מתוחים, רגוזים, לא ידענו, לא שיערנו, לא חשבנו – והכל נכון. שומה עלינו להבין, שגם אצל הזולת המצב כזה, גם לא תרוצים וצידוקים.

ואשרי הדן לכף זכות. הן עליו אמרו: "כשם שדנתני לכף זכות, המקום ידין אותך לכף זכות" (שבת קכז:)

ובדונו אותנו לכף זכות – ישפיע עלינו רוב טובה וברכה תמיד (מעין השבוע)

בס"ד עמוד 2

לשמור על האוצר

התנ"ך נחשב כיצירה הגדולה בכל הזמנים. ברור אם כן, כי כדי שהאמינות והחשיבות לא יפגמו, יש צורך עליון לדאוג לשמירת הדיוק ללא כל פשרות. לצורך כך נקבעו כללים נוקשים וברורים שכל תפקידם לשמר את הטקסט כמו שהוא, ולמנוע כל טעות, ולו הקטנה ביותר. הכתיבה צריכה להיעשות עי אדם בוגר, שהוסמך לכך באופן מיוחד, ואשר בקי בכל ההלכות המיוחדות של כתיבת ספרי תורה.

עליו להיות מעל גיל שלוש עשרה (בר מצווה). הכתיבה צריכה להיעשות תוך כדי ריכוז המחשבה ותשומת הלב באופן מוחלט. לא צילום, העתקה או כל אמצעי טכני אחר. על האדם הכותב – הסופר, להיות מרוכז בעבודתו. אוי לא לסופר ולספר שנכתבו תוך כדי שיחה טלפונית... נדרש כאן מלוא תשומת הלב כאמור, כל אות נכתבת באמצעות קולמוס מיוחד העשוי מנוצות של בעל חיים הכשר לאכילה בלבד- נוצת האווז הראויה ביותר צריכה להיחתך ולהיות חדה בצורה מיוחדת.

הדיו אף בו יש הלכות רבות המרכיבות את הכנתו. כאשר בשעה טובה

הסתיימה הכתיבה, יש חיוב להגיה- לבדוק את הכתב. שגרת הקריאה מתעלמת פעמים רבות מטעות כזו אחרת. במיוחד בספר תורה המונה חמישים ושתיים פרשיות, ובהן מאות אלפי אותיות. זוהי מלאכה הדורשת מיומנות וכישרון להבחין באותם פרטים שאינם כראוי, הן בכתיבת המילים והאותיות והן בצורתן ההלכתית הכשרה או המהודרת. [בשנים האחרונות, עם התפתחות תחום המחשוב, הוכנה תוכנת מחשב מיוחדת הבודקת את הדיוק של הכתב.

אותיות שחסרו או נכתבו בטעות, כפולות וכו', והיא נפוצה ביותר כבדיקה נוספת אחר ההגהה הנעשית כאמור עי מומחה לדבר].

וראה זה פלא, ספרי התורה שעימנו, אשר הובאו ארצה מגלויות שונות ומקצווי ארץ, כולם- כולם אחידות מדהימה להם, ואין שינוי בין ספר למשנהו. הדיוק בא לידי ביטוי גם באותם פסוקים שבקלות ניתן לטעות בהם.

לדוגמא: בפסוקים בספר דברים הדנים בעניינה של בת מאורסת, מוזכרת המילה הנערה חסר ה', כלומר נכתב הנער, ללא האות הא המסיימת את

המילה, וכאן היה מקום רב לטעות ולכתוב כפי שהננו רגילים בכתיב מלא נערה. והנה שוב, בכל הספרים ללא יוצא מן הכלל תמצא המילה הנער חסרה!!! אמר לו... היזהר בני שמלאכתך מלאכת שמיים, שאם שינית וטעית, הרי נמצא אתה מחריב את העולם.

חשיבות עליונה יחסו אם כך לכתובה, שכל שינוי וטעות הוא כחורבן העולם, דורשי רשומות אמרו שהכוונה לאותיות דר שנכתבות בצורה דומה בכתב הרגיל- דפוס. וכך אומר הפסוק: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, וכאן האות ד' כתובה בצורה מוגדלת. ואף בפסוק: לא תשחוה לאל אחר (שמות לד, יד) כתובה האות ר' בגדול.

ועל כן אמר לו: אם תחליף את ה- ד' ב- ר' נמצאת מחריב עולם, כי כאן המשמעות קשה במיוחד. כאשר מתגלה חלילה שינוי באותיות הספר, הוא נפסל מלקרוא בו. הרי יש אותיות הדומות מאוד, כגון ו' י' וצורת האות ה' או כל אות אחרת שניתזה עליה מעט רטיבות, כתוצאה מכך עלול הדיו לשנות את צורת האות, והספר כולו מונח בצורה מיוחדת כדי שלא יקראו

בו עד אשר יתוקן.

הספרים שבידינו כיום מסתכמים על עדותו של הרמב"ם אשר הגיהם מספר תורה מדויק המיוחס לחכם בן אשר, שהועתק מספר תורה שכתבו עזרא הסופר שהיה מן הנביאים, והקבלה והמסורת שבידו מדויקים בתכלית. וכך כתב הרמב"ם בהלכות ספר תורה: וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכל סומכין, לפי שהגיהו בן אשר, ודקדק בו שנים הרבה, והגיהו פעמים רבות. כמו שהעתיקו. ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו.

ומעניין הדבר, שהחשש מפני שינויים, טעויות ואי דיוק היו קיימים מאז ומעולם. ולדברי חכמים, כאשר נתן משה רבינו ספרי תורה לכל השבטים טרם פטירתו, נתן ספר אחד שהיה בקודש הקודשים במשכן, והוא הספר המדויק ביותר, ועל פיו היו אמורות להיחתך כל ההלכות, ובאם ימצא שינוי בספרים האחרים, הרי שספר זה הוא הקובע והמכריע.

בס"ד עמוד 3

הטבור – נעול או פתוח?

הדעה הרווחת בקרב אנשי הרפואה והביולוגיה היא, כי לאחר הלידה תפקיד הטבור מסתיים לחלוטין. שהרי עד הלידה היה טבור העובר משמש כשער כניסה אשר דרכו קיבל העובר את המזון והחמצן הנדרשים לו באמצעות חבל הטבור, אולם לאחר הלידה אוכל התינוק מפיו ונושם מאפו. והטבור אשר סיים את תפקידו, אינו נדרש יותר לגוף.

משום כך הוא הולך ונסגר, עד שנעשה נעול וחתום לגמרי. אולם בספר המנהגים (עמ' תקע''ד) מציין בשם ספר קדמון יותר, כי לפי המסורת היהודית, גם לאחר הלידה ובמשך כל חיי האדם הטבור אינו נעול לגמרי כפי שהוא נראה, אלא משמש כשער לשאיבת זיהומים מסוימים מן הגוף, והוצאתם החוצה. הנה דבריו: ''ליֵרַקוֹן שקוראים געבל-זאכט (=צהבת) יקח יונה זכר- לזכר (=לחולה זכר), ונקבה- לנקבה, ויושיבנה על טבורו, ותשאב היונה כל הירקות (זיהום הצהבת) עד גמירה, והיונה תמות. בָּדוק!''.

מיותר לציין שכאשר גורמים דתיים

בזמנינו אימצו את גישת המסורת היהודית, וטיפלו בחולי צהבת בדרך זו, עוררו בכך את חמתם של אנשי הרפואה הקונבנציונלית אשר לעגו לאנשי ''האמונה'' ולא חסכו מילים של גנאי ובוז אודות דרך הטיפול הבלתי הגיוני, כאשר העדינים שבהם ''רק'' התייחסו בביטול מוחלט לשיטת הריפוי המוזרה. (ביניהם ד''ר שטארק מבכירי משרד הבריאות אשר הכריז בתקשורת כי ''ברור שאין בכוחם של היונים לרפא חולי צהבת'').

אולם עם הדיווחים העיתונאיים המבשרים על הצלחות מפתיעות החוזרות על עצמן שוב ושוב בכל מקרי הצהבת אשר טופלו באמצעות הנחת יונים על טבורי החולים, פסקו אט אט הלעג והבוז ופינו את מקומם להשתאות ולרצון אמיתי להבין את התופעה בכלים מדעיים טהורים. מחקר מדעי רציני ראשון נערך בשנת 1987 ע''י צוות בראשות ד''ר י. גולדשטיין מנתניה באמצעות מעקב אחר תוצאות בדיקות דם חוזרות שנעשו ברציפות בקרב חולי צהבת אשר טופלו ביונים.

על ידי הבדיקות ביקשו החוקרים לגלות אם קיימות תנועות ברמת

הנוכחות של הבילירובין בדם. (נוכחות חומר זה הוא הסימן האופייני למחלת הצהבת והעלמו מן הדם מעיד על העלמות המחלה). לצוות המחקר צורף גם ד''ר יקותיאל שרעבי, מטובי הווטרינרים בארץ ובעל מרפאה יוקרתית בצפון תל-אביב לטיפול בחיות מחמד.

תפקידו של ד''ר שרעבי היה לנתח את היונים לאחר מותם הבלתי מוסבר בגמר הטיפול בחולה, ולגלות את סיבת המוות. התוצאות היו מדהימות. בדיקת דם שנערכה לחולה מיד עם גמר הטיפול ביונים גילתה כי רמת הבילירובין בדמו ירדה בשיעור של 25%(!).

אחר ממצא זה לא היה שוב פלא בעובדה שהחולים אשר טופלו ביונים הבריאו כליל לאחר 3 ימים, בעוד שחולים המטופלים בתרופות מחלימים בדרך-כלל לאחר 28 ימים. במקביל למשלוח היונים המתות לבדיקה במרפאתו של ד''ר שרעבי, נערך ''טיפול'' באדם בריא באמצעות הנחת יונים על טבורו. ליונים לא נגרם כל נזק.

בניתוח היונים המתות התברר כי היונים היו נקיות לחלוטין ולא נמצא בהם אף לא נגיף אחד. (בניגוד לדעת ד''ר שטארק ממשרד הבריאות שהתריע כי היונים עלולות להחמיר את המחלה כתוצאה מזיהום שהן עלולות להעביר לגוף החולה). רק שינוי אחד התגלה. הכבד של כל היונים המתות היה מוגדל ופגוע. (כידוע, הכבד הוא האבר הנפגע במחלת הצהבת). !''
 
העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו
ובני ביתם שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה,
בריאות אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות ובגשמיות.
 
בס"ד עמוד 4

פקח את עיניו

גם בכירי העירייה נגררים. הוא אינו מוותר ממש לאף אחד. מי שיחנה את רכבו על פס אדום לבן, חד דתו להגרר בידי אלמליח, שהוא, ועוד פקח אחד, שולטים על כל מרחב החנייה החדרתי. לפני כחודש וחצי הספיק האיש המוכשר הזה לגרור את מכוניתו של אחד מבכירי עיריית חדרה. המכונית חנתה במקום מאד מרכזי והפריעה לזרימת התנועה.

כשחבריו אמרו לו שמדובר במכוניתו של בכיר בעירייה, הגיב בתנועת ביטול, ואמר: ''לאיש אין חסינות בפני החוק''. ולבכיר בעירייה לא הייתה ברירה, אלא להגיע בכבודו ובעצמו למגרש החנייה, ולשחרר את הרכב, לא לפני ששילם את מלוא הקנס המושת על כל מי שחונה במקום אסור. לפני שיצא מהמגרש, טפח בכיר העירייה על שכמו של איציק, ואמר לו : ''כל הכבוד. תמשיך לעבוד כך ואל תתחשב באף אחד...''.

רק לאחר הקדמה זו אפשר להבין את עוצמתו של הנס האדיר שהתרחש לאלמליח זה בפיגוע שהתרחש ברחוב הנשיא בחדרה. גם הפקח הוותיק שכבר מורגל להתקל בעומסי-חנייה ברחובותיה של העיר, לא ראה עומס שכזה זמן רב. ''עומס החנייה שהיה באותו ערב ברחוב הנשיא, הקביל לערבי חגים'', הוא אומר. איציק, המתגורר בפרדס חנה, וקובע שם עתים לתורה, הגיע באותו ערב מר ונמהר בשעה 17:05 למרכז הרחוב, מול בנק טפחות והחנויות הגדולות שלצידו.

''בכמה דקות הספקנו לגרור כמה מכוניות. ב-17:12 הגענו אל מכונית המיצובישי שעמדה אף היא מול הבנק, אלא שלא כמו הרכבים האחרים, היא הפריעה באופן ממשי לזרימת התנועה, כיוון שבעליה החנה אותה ליד תחנת האוטובוס, מה שגרם לאוטובוסים הדו-מפרקיים לעצור באמצע הכביש, ולחסום את כל התנועה בכביש הראשי''. ''מעולם לא קרה שויתרתי כאן למישהו'', הוא חוזר ואומר ''יהיה מי שיהיה''.

אבל, הוא מוסיף בתוך כדי דיבור, מה שקורה בדרך כלל, שכאשר הנהגים רואים את רכב הגרר מגיע לעבר מכוניתם, הם מזדרזים לצאת מן החנות/ הבנק / איפה שהם נמצאים, נכנסים לרכב, ומתניעים את המכונית. במצב כזה אני לא מתעקש לגרור, כיוון שהמטרה שלנו היא לאפשר זרימה חופשית של התנועה, ואם בעל הרכב הבין את הרמז, ולקח את המכונית, אין לי כל סיבה להעניש אותו.

מה שקרה איפוא עם המיצובישי הוא נס לכל דבר. ''מכל כיוון שאני לוקח את הסיפור, אין לי הגדרה אחרת, לבד מזו שהחיים ניתנו לי לשלל ע''י בורא העולם'', אומר אלמליח. ''כשראיתי שבעלי המיצובישי אינם יוצאים מחנות סמוכה ומזדרזים לצאת להתניע את הרכב, הוריתי לנהג הגרר שהיה עמי להניח את המזלג מתחת לאוטו, ולגוררו אל מגרש החנייה העירוני. ''הנהג עשה כהוראתי, התקרב אל הרכב, הוציא כבר את המזלג ממקומו, ואף הניחו מתחת למיצובישי.

''באותו רגע, ואיני יכול להסביר מדוע משום סיבה שבעולם, ניתרתי לפתע ממקומי, והוריתי לנהג שישב לצידי - גם בתנועת יד מהירה, וגם בהוראה מילולית - להניח את האוטו שכל כך הפריע לתנועה, ולהמשיך הלאה בסיור שאנחנו עושים ברחוב הנשיא. ''הנהג היושב עימי מזה כמה שנים, לא היה בטוח שהוא שומע טוב, והמשיך בינתיים בהכנות לגרירת המיצובישי. הוא לא העלה בדעתו שההוראה שלי היתה לעזוב את הרכב. ''עכשיו כבר ברור: אם היה נשאר במקום עוד 30 שניות, היה הכל נראה אחרת. יתרה מכך:

משקלו של חומר הנפץ שהיה בתא המטען של הרכב המפגע הגיע ל-75 ק''ג. זה מספר שיא שלא היה עד היום בפיגועי התופת בישראל. בנוסף לכך חוברו למטען אלפי מסמרים כדי להגדיל את עוצמת הפגיעה באזרחים שיעמדו במקום. כיצד קרה שמשקל כה עצום של חומר נפץ ומסמרים גרמו להרג 'רק' של שני אנשים? בבחינה מדוקדקת שנעשתה ע''י המשטרה, תוך כדי פינוי החללים והפצועים, התברר שהאוטובוס היה זה שחטף את מלוא ההדף והמכה, ופלדתו החזקה צימצמה את מספר הנפגעים בנפש.

עכשיו תאר לך, אומר איציק, מה היה קורה אילו הייתי מרים את הרכב על הגרר כשהמדובר בגובה של כמה מטרים! הרי ברגע שהרכב היה מתפוצץ, היה מספר הנפגעים יכול לעלות פי כמה וכמה, חלילה, ממש בלי השוואה למה שקרה בפועל. ''ואני כבר לא רוצה לדבר מה היה קורה איתי''.... ואנחנו צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות איך אלוקים מסובב את העניינים בצורה כזו שגם בתוך החושך הגדול ובתוך יום האימה והיסורים, הוא מלטף אותנו בידיו, כבנים אהובים. עצם הידיעה הזו, תעניק לנו מלוא הכף נחת.

1.       העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.
 

2.       אין לקרוא בעלון בזמן התפילה.

 
3.       כתובת המערכת: משפ' מלכא ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860
 
טלפקס: 09-8941781,
 
נייד: 054-5432217
 
 
פרשת השבוע - פרשת מטות
 
נאמר בפרשה, "ויאמר אלעזר אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר צוה ה' אל משה". ולאחר מכן בהמשך הפסוקים, בא אלעזר ולימד את ישראל את דיני גיעולי כלים של עובדי כוכבים . (שהוא חיוב טבילת כלים הנקנים מן הגוי, כמו שביארנו ועוד נשוב לבאר בעז"ה בהלכה יומית).

והנה פרשה זו נאמרה מפיו של אלעזר הכהן, שאמרה משמו של משה רבינו, ומשה רבינו עומד על יד אלעזר, וכל ישראל עומדים ומשתוממים, מדוע אם כן משה עובד ושותק, ואינו מביע את דבריו בכוחות עצמו?

על שאלה זו עמדו רבותינו בגמרא במסכת פסחים (דף סו:), ועונה הגמרא, אמר ריש לקיש, כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, מנין למדנו כן? ממשה רבינו, שנאמר, "ויקצוף משה על פקודי החיל", ואחר כך נאמר, "ויאמר אלעזר" וכו', ומדוע משה רבינו לא אמרה בעצמו, אלא מתוך כעסו של משה שכעס על פקודי החיל, נשכחה ממנו חכמתו, ועמד תלמידו ואמר בשמו מה ששמע ממנו קודם לכן.

ואם נתבונן על מה כעס משה רבינו, הלא לא כעס משה על איזה ענין אישי, או דבר קטון, אלא כעסו היה על כך שהיו מבני ישראל שהחיו את הנשים שהחטיאו את בני ישראל, ואמר להם, אתם מחיים נשים שכל כך רבים מבני ישראל מתו בעבורם, ואתם רוצים להכניסם בתוך עם ישראל, ואם כן כוונתו של משה רבינו היתה טהורה לשם שמים, אך אף על פי כן אסור היה לו לכעוס, והיה עליו לדבר איתם מתוך נחת. ועל כן, מכיון שסגולת הכעס בטבעו שהוא משכיח את החכמה באדם, שכח משה רבינו כמה הלכות מפני כעסו, ונזקק לבקש מאלעזר לומר את אותם הדברים לבני ישראל.

רבינו חיים ויטאל, תלמידו הגדול של רבינו האר"י, היה אומר בשם רבו, שהיה מקפיד בענין הכעס יותר מכל שאר העבירות, ואפילו על כעס שהוא לצורך מצוה, כגון בעת שהייתי לומד עם אחי, ולא היה מבין הדברים על נכון והייתי כועס עליו, על זה הזהירני מורי ז"ל והוכיחני, והיה אומר, "כל שאר העבירות פוגמים באדם באבר אחד (מבחינה רוחנית), אבל מדת הכעס פוגמת כל הנשמה ועושה אותה טריפה".

רבינו מרן הבית יוסף, היה לו מגיד מן השמים, שהיה מגלה לו סודות התורה, ונדפסו חלק מהדברים בספר "מגיד מישרים", וכה אמר לו:
כבר הודעתיך כמה אתה צריך להתנהג בשפלות, שלא לכעוס על שום דבר בעולם. צא ולמד ממשה רבינו אדון כל הנביאים, שכל מקום שבא לידי כעס, בא לידי טעות, ולכן על שום דבר שבעולם לא תכעס.

ויהי רצון שנזכה להנצל מן הכעס, שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם, ויזכינו ה' לשלימות המדות, לשמור ולעשות ללמוד וללמד. אמן.

שבת שלום.
 
אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992