סגולותיהם הבריאותיות של 16 מזונות ירוקים    מצוות שכתובות בספר בראשית    מצוות שכתובות בספר שמות    לאוכל בשבת יש טעם מדוע?
   פרשת השבוע על פי הרב יואב שוכר    השביעיות המדהימות ביהדות
 
    דף הבית
    פרשות השבוע
    סגולות
    סגולות שבצמחים
    סגולה למצוא אבידה
    דת
    הלכות
    נרות חנוכה
    חודשים
    שבועות
    כיפור
    פרשת המן
    פרשת התשובה
    קישורים ודרשה
    מעשה ניסים
    חיים לאחר המוות
    ברכה על תופעות טבע
    צור קשר

ברוכים הבאים לאתר 

http://avigv55.com

דת ויהדות
של אברהם גבריאל

אשכולות המלכא
הגות , מוסר, הלכה ופרשת השבוע - הרב שאול מלכא 

פרשת דברים שבת חזון ט' אב תשע"ט 10/08/2019

הסנדלר המסתורי - מתי יבוא משיח!!


מעשה שהיה לפני שנים רבות, עם אחד מגדולי תלמידיו של הגה"צ בעל

הנועם אלימלך זיע"א.


תלמיד זה שהיה קדוש עליון נתמנה לרב באחת העיירות כשהוא נוטל על

שכמו את כל העול הרוחני והחינוכי. ואכן הצליח הרב בתפקידו וניהל את

העדה בטוב טעם ודעת.

אולם, אליה וקוץ בה, הבעיה הייתה שאחר למעלה מעשר שנות כהונה

שהתנהלה ברוב פאר והדר, נתפרסם מפה לאוזן כי הרב נוטל שוחד, דבר

שעד מהרה הגיע לאוזני הרב וזעזע אותו עד שורש נשמתו. מיד מינה את

אחד ממקורביו לברר מה זה ועל מה זה. וזה הודיעו כי הקצבים פרסמו כי

נוטל הוא שוחד כדי להכשיר את בהמותיו של קצב פלוני, אשר לדבריהם

מיום שבא הרב לעיר זה כשתיים עשרה שנה, כל הבהמות ששחט אותו קצב

היו כשרות למהדרין, דבר שנחשב בעיני כולם לפלא גדול.


מיד שלח הרב וקרא את אותו קצב שמעולם לא יצאה לו שום בהמה טרפה

ושאלו האם באמת כל השנים כל הבהמות שלו היו כשרות, וזה השיב כן.

נשתומם הרב ושאל: כיצד יתכן דבר זה? השיב הלה: וכי אני מכשיר, הרי

כבוד הרב הוא זה שמכשיר את הבהמות ומה בידי לעשות? אמר לו הרב:

הרי לא יתכן שזה סתם כך, אמור לי כיצד אתה יודע איזו בהמה לבחור?

נשתתק האיש לרגע קט והשיב: אני מבקש מהסנדלר שהוא איש תם וישר

וירא אלוקים לבחור לי את הבהמות. מיד שלח הרב את השמש וביקשו

לקרוא לסנדלר ולספר לו את כל העניין. הגיע הסנדלר אל בית הרב, כשהוא

אינו מבין מי הוא ומה חייו שזכה שהרב יזמינו אליו, ועמד לפניו ביראה

וחרדה גדולה. שאלו הרב, האם באמת אתה זה שמציע לקצב איזו בהמה

לקנות? השיב הסנדלר: כן, כבוד הרב. שאלו: וכיצד אתה נוטל על עצמך

אחריות כה גדולה, הרי יתכן שאין הבהמה כשרה, ומי מבטיחך שלא -

תשגה? השיבו: כי שואל הוא את אליהו הנביא. הרב שראה את גודל

תמימותו וצדקותו של האיש ביקשו, כי כשיזדמן לו ישאל מאליהו: מתי

יבוא המשיח? והנה, לאחר יום השיב לרב כי אליהו אמר: " כולנו

מסובין". שאל את הסנדלר: מה פירוש כולנו מסובין? השיב הסנדלר: איני

יודע כך שאלתי וזה מה שהוא השיב. שעות רבות ניסה הרב לפענח את

העניין ולא עלה בידו לקשר בין שאלתו, לתשובתו של אליהו. מיד פנה אל

השמש, ובקשו להכין עגלה עם עגלון טוב, כדי לנסוע תכף ומיד אל רבו

הקדוש בעל הנועם אלימלך, שם ללא ספק תפוענח התעלומה.


אחרי נסיעה ארוכה הגיע לבית הנועם אלימלך ונכנס אל הקודש פנימה.

עמד לפני רבו בחרדת קודש והרצה לפניו את כל המעשה, וביקשו לגלות

פשרם של דברים. אמר לו כי בא אליהו הנביא לרמוז לו באומרו: כי כולנו

מסובין, כי הסובין לא שייך בהם לישה, שאין דרכם להיאחז זה בזה, וכל

גרגיר נשאר גרגיר בפני עצמו, והמשיח יבוא כשנחדל להיות כאותן סובין

שלא מאוחדים, וכשם שחרב הבית בגלל שנאת חינם, יבנה ע"י אהבתחינם
מידה כנגד מידה.


שבת חזון - ציפיה לעתיד טוב


הנביא מבשר: "כה אמר ה' צבאות צום

הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום

העשירי, יהיה לבית יהודה לששוןולשמחה ולמועדים טובים". 

ולכאורה העניין טעון הסבר, הרי יום תשעה באב
הוא 
יום של אובדן ואבל, יום של חורבן הקדושה, 

וגם כל יתר הצומות מסמלים את הטרגדיות 

וההרפתקאות שעברו על עם ישראל.
וא"כ היינו מוצאים נוחם ושמחה

גם אם היו ימים טובים בתאריכים אחרים,

וימי הצום היו נעלמים, אך מדוע צריך היה

שימי הצום עצמם יהפכו לימים טובים?

ועוד אמרו חז"ל שהמשיח נברא ביום ט' באב, 

והשאלה נשאלת וכי לא נמצא למשיח

יום אחר, שיום הולדתו חלה דווקא ביום המר והנמהר?

ועוד מזמור לאסף - קינה לאסף מיבעי ליה?
על מצבים קודרים וכאובים אלו מצא

לנכון אסף לומר שירה? אלא שירה זו

נאמרה משום שכילה הקב"ה חמתו על

עצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר

פליטה בישראל, שאלמלא כך לא נשתייר

משונאי ישראל שריד. "חייב אדם לברך על

הרעה כשם שמברך על הטובה" משום שגם

הרע המדומה צופן בתוכו טובה, וכדברי הגמרא
(יומא דף ע"ה ע"א): תניא אמר רבי יוסי

בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם, 

מידת בשר ודם מקניט את חברו יורד

עמו לחייו, אבל הקב"ה אינו כן: קילל את

הנחש עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה

מזונותיו עמו, קילל את כנען –אוכל מה

שרבו אוכל ושותה מה שרבו שותה. קילל

את האישה הכול רצין אחריה, קילל את

האדמה הכל ניזונין הימנה". הרי שהקב"ה

טוב ומטיב ואף בשעת עברתו נוהג ומשתף

את מידת הרחמים, ואינו יורד אפילו לחיי

אותם הסרים מדעתו, ומטיב עמהם בדרכים רבות.

כן כשעם ישראל חש שבט מוסר ועת הקב"ה

מייסר את ישראל ומראה את מידת הדין

לכאורה דווקא זה מהוה סימן והוכחה

ועלינו לדעת כי לא הסיר את השגחתו

וחמלתו מאיתנו, ומידת דין זו היא איפוא

מידת הרחמים.
ולכן כי כן דווקא ימי הצום
הם ימי סגולה לרחמים,
וימים אלה אשר
יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה

ולמועדים טובים (אמרי שפר עמ' 284-283).


פינת ההלכה

א. מקור השם "שבת חזון":
השבת שלפני תשעה באב

נקראת "שבת חזון" (תשובות הגאונים דף קמג).
הטעם:
על שם ההפטרה שמפטירים בה: "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיה פרק א), 

בה מובעת תוכחה קשה על חטאי עם ישראל, 

לקח ומוסר לבני דורו שסרחו וחייבים להיטיב את דרכם.


ב. בגדי חול בשבת חזון:
חלק מבני העדה האשכנזית 
נוהגים שלא ללבוש בגדי שבת ב"שבת חזון" 

(מרדכי סוף מסכת תענית הלכות ת"ב סימן תרלה; הפרנס סימן רעה; רמ"א סימן תקנא סעיף א). 

הטעם:
כדי להראות קצת 
סימני אבלות;
ואף על פי שאין נוהגים אבלות בשבת,
מכל 
מקום מאחר ולא ניכרת בזה אבלות,
שכן הרואה אותו 
לבוש בגדי חול אומר שאין לו בגדי שבת,
לכן מותר (
מהרי"ל הלכות ת"ב בשם מהרא"ק).

ג. בגדי שבת בשבת חזון:
בכול קהילות הספרדים נהוג 
ללבוש בגדי שבת ב"שבת חזון"
(ב"י סוס"י תקנב; שו"ת 
הרדב"ז ח"ב סימן תרצג; כה"ח שם).
הטעם:
כדי שלא 
להראות בשבת אבלות בפרהסיה (ערוה"ש סימן תקנא סעיף יא). 

ועוד:
לבישת בגדי חול בשבת היא נגד כבוד 
השבת,
ועשיית חול מקודש (שו"ת הרדב"ז שם).

ד. מנהגו של ה"חכם צבי":
ה"חכם צבי" לבש בגדי 
שבת ב"שבת חזון" למרות שהיה אשכנזי
(דברי ישראל 
להגר"י וועלץ בסוף או"ח סימן תקנא ס"ק ד).
הטעם:
לפי 
שהוא התגורר בין ספרדים רבים שנוהגים ללבוש בגדי שבת ב"שבת חזון", 

ואם לא היה נוהג כמותם היה נראה שנוהג בשבת אבלות בפרהסיה.

ה. אין מתענים בשבת:
תשעה באב שחל בשבת, אין 
מתענים ואין מתאבלים בשבת,
אלא דוחים את התענית 
והאבלות ליום ראשון
(מגילה ה, א; רמב"ם הלכות תעניות 
פ"ה ה"ה; ב"י ושו"ע או"ח סימן תקנ סעיף ג).
הטעם:
לפי 
שנאמר (שמות טז, כה):
"אכלוהו היום כי שבת היום לה'",

ומכאן שבשבת אסור להתענות (פמ"ג סימן רפח א"א ס"ק ז; שו"ע הגרש"ז או"ח סימן רמב קונטרס אחרון).

טעם נוסף:
לפי שיש מצוה להתענג באכילה ושתיה בשבת, 
שנאמר:
"וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (מנחת 
חינוך מצוה שיו).
טעם נוסף:
לפי שנאמר (משלי פרק י 
פסוק כב):
"ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה".

"ברכת ה'" - זו השבת, שנאמר: "ויברך אלוקים את יום השביעי", 

ועליה נאמר: "ולא יוסיף עצב עמה" (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ז, הו"ד בתוס' מו"ק דף כג, ב ד"ה מאן דאמר).
טעם נוסף:
לפי שנאמר: "וביום שמחתכם 
ובמועדיכם",
ודרשו בספרי (פרשת בהעלותך):
"וביום 
שמחתכם - זה השבת",
ולכן אין מתאבלים בשבת (תורה 
תמימה בראשית ב, ג).
הטעם שאין מקדימים את התענית 
לפני השבת:
לפי ש"אקדומי פורענותא לא מקדמינן" (
מגילה ה, א) .(מנהגי החגים).

ו. מותר ללמוד תורה במשך כל היום:
בתשעה 
באב שחל בשבת וכל שכן בערב תשעה באב שחל בשבת,

אין כל איסור ללמוד תורה במשך כל היום (ט"ז סימן תקנג ס"ק ב).
הטעם:
כשם שאין איסור באכילת בשר 
ובשתיית יין בשבתות אלו לפי שאין אבלות בשבת,
כך 
גם אין איסור ללמוד תורה בשבתות אלו לפי שאין אבלות בשבת (ט"ז שם).


ז. "צדקתך":
אין אומרים "צדקתך" בתשעה באב 
שחל בשבת (פרדס סימן קנה; רוקח סימן שיא).

הטעם:

לפי שתשעה באב נקרא "מועד", שנאמר (איכה א, טו):

"קרא עלי מועד", וכן (איכה ב, כב):
"תקרא כיום 
מועד", ואין אומרים
"צדקתך" במועד שחל בשבת.


ח. החלפת בגדי שבת וחליצת נעליים:
תשעה 
באב שחל בשבת או ביום ראשון,
במוצאי שבת עם צאת 
הכוכבים
יאמר כל אחד "ברוך המבדיל בין קודש לחול"

ויחליף את בגדי השבת לבגדי חול
ויחלוץ מנעליו ואחר 
כך יבוא לבית הכנסת 

(זה השולחן ח"ב, בהערות לאו"ח סימן תקנט;
שו"ת רבבות אפרים או"ח ח"א סוס"י 
שעח;
שו"ת יחוה דעת ח"ה סימן לח).
הטעם:
לפי 
שבשעת אמירת איכה וקינות אין ראוי להיות לבושים בבגדי שבת.


ט. אין מבדילין במוצאי שבת על הכוס:
בתשעה 
באב שחל בשבת או ביום ראשון, אין מבדילין על הכוס

במוצאי שבת, ליל התענית (רוקח סימן שיא; מרדכי,

תענית, סימן תרלח).
הטעם:
לפי שאין מבדילין אלא על 
הכוס,
ובליל התענית אינו יכול לטעום מהכוס (רוקח 
שם).
טעם נוסף:
לפי שבגמרא (ברכות לג, א) מובא, 
שבתחילה קבעו הבדלה בתפילה,
ורק לאחר שהעשירו 
קבעוה על הכוס,
ובליל התענית כל ישראל עניים 
מרודים, שכן הכתוב (איכה א, ז)
צווח ואומר: "זכרה 
ירושלים ימי עניה" (כתבי הרמב"ן ח"ב, רס).


י. מברכין על הנר במוצאי שבת:
בתשעה באב שחל 
בשבת או ביום ראשון,
יש אומרים שמברכים במוצאי 
שבת ברכת "בורא מאורי האש",
למרות שאין מבדילין 
על הכוס (ט"ז סימן תקנו, ס"ק א, ובמ"ב שם, ס"ק א).

הטעם:
לפי שברכת "בורא מאורי האש"
אינה טעונה 
כוס, וגם אין בהדלקת הנר משום תענוג כפי שיש בבשמים.


יא. אין להריח בשמים במוצאי שבת:
יש אומרים 
שבתשעה באב שחל בשבת או ביום ראשון,
אין להריח 
בשמים במוצאי שבת (מרדכי תחילת מועד קטן, הובא בב"י סימן תקנו).

הטעם:
לפי שהרחת בשמים היא 
תענוג, ואין להתענג בתשעה באב.
ועוד:
לפי שאין 
מביאים בשמים בבית האבל,
וכשם שאבל אסור בהרחת 
בשמים,
כך גם בתשעה באב אסור להריח בשמים 
(ארחות חיים בשם ר' גרשום).

טעם נוסף:
לפי שסיבת 
הרחת בשמים במוצאי שבת היא כדי לחזק את הנפש

הכואבת מאבידת הנשמה היתירה, ולכן אין להריח בשמים במוצאי שבת זו, 

לפי שחיזוק הנפש מאבידת הנשמה היתרה היא שמחה יתרה
(מג"א סימן תקנו ס"ק 
א, מנהגי החגים).


פרשת דברים

התחלה טובה. חומש דברים נקרא "משנה תורה".

 

כל חומש יש לו שם נוסף, בראשית - ספר הישר, שמדובר על האבות שנקראים ישרים, כמו שכתוב בנ"ך יהושע כשהעמיד את השמש "הלא היא כתובה על ספר הישר" - והכוונה על חומש בראשית בפ' ויחי, שיעקב אמר ליוסף "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" - שיצא ממנו יהושע, שיעמיד את השמש, מכאן רואים שחומש בראשית נקרא ספר הישר (ראה מסגרת בעמוד ב').למה נקראת התורה חומש מפני שיש בה חמשה ספרים, והמבי"ט מוסיף עוד טעם מפני שבחמשה מקומות נתנה תורה: 1) במצרים: קרבן-פסח, ודיני בכור. 2) במרה: שבת, ופרה אדומה ודינים. 3) בהר-סיני. 4) במשכן אוהל מועד 5) בערבות מואב.

 

חז"ל אומרים "רובן בגזל, מיעוטן בעריות, וכולם באבק לשון הרע". "אלה" ר"ת: אבק לשון הרע - דיבר משה אל כל ישראל. ה"אור החמה" מביא בסידור, חז"ל אומרים שקטרת מכפרת על לשון הרע - יבוא דבר שבחשאי, פירוש בשקט, מפני שאסור לשום אדם ליכנס בשעת הקטרתה רק כהן אחד, ויכפר על דבר שבחשאי שבדרך כלל מדברים לשון הרע בשקט, ובקטרת כתוב "ושחקת ממנה הדק" - שצריך לפרר את הקטרת דק כמו אבק, וזה מרמז על אבק לשון הרע.

 

הגר"א אומר, שחומש דברים מחולק לשלשה חלקים: 1) דברי מוסר ותוכחה, מהתחלה עד פר' ואתחנן פרק ה'. 2) מצות התורה, מרביעי בפ' ואתחנן, עד פרשת כי-תבא פרק כ"ז פסוק ט'. 3) ברכות וקללות, מפרק כ"ז פסוק ט', עד סוף החומש. וזה מרומז בחמשה פסוקים הראשונים, "אלה הדברים אשר דבר משה" - זה חלק המוסר והתוכחה. "דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה'" - זה חלק המצות. "הואיל משה באר את התורה הזאת" - זה חלק ברכות וקללות (מעינה של תורה).

 

משה דיבר עם ישראל ברמיזה: במדבר- על מה שעשו במדבר, שאמרו "מי יתן מותנו ביד ה'". בערבה - על-מה שעשו בערבות מואב, בחטא הפעור. מול סוף - על-מה שעשו בים-סוף, שאמרו "המבלי אין קברים במצרים וכו'". בין פארן - חטא המרגלים. תופל ולבן - שדיברו על המן "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". וחצרות - זה מחלוקת של קרח. ודי זהב - זהו מעשה העגל.

 

ולמה דיבר משה ברמיזה מפני כבודם של ישראל. ושואלים א"כ למה אח"כ האריך, אלא שחז"ל אומרים שכיון שדיבר משה לישראל ברמיזה מיד עשו תשובה מאהבה - שדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, התחיל משה להאריך ולפרט החטאים, מפני שכשעושים תשובה מאהבה, הזדונות נעשו כזכויות, לכן התחיל משה להאריך, כדי שיהיה להם הרבה זכויות (מעינה של תורה).

 

עוד טעם למה קיצר משה בהתחלה על התוכחה, כי כן צריך להיות דרך המוסר, כשמקרבים אחד לתורה צריך להיות בהדרגה, בהתחלה בדרך רמיזה, ואח"כ כשרואים שהוא מקבל אז צריכים להרחיב את המוסר (תורת הפרשה).

 

"מול סוף" מפרש ה"אלשיך" שכל אדם צריך לחשוב על סוף החיים [ושוב יום אחד לפני מיתתך], זה פירוש "מול סוף" שיהיה כנגדו הסוף.

 

ודי זהב. אומר רש"י הוכיחן על מה שעשו העגל שהיה מזהב. שואלים, למה הזכיר העגל בסוף, והתשובה מפני שכתוב בחז"ל, שכיון שאמר קרח "כל העדה כולם קדושים", נתעורר חטא העגל, מפני שמשה אמר סניגוריא על ישראל, שהקב"ה אמר את עשרת הדברות בלשון יחיד, ואמר משה, הרי "לא תשתחוה" צוית רק לי, כי אמרת בלשון יחיד, אבל להם לא צוית, אך מכיון שאמר קרח שה' דיבר עם כולם, נתעורר חטא העגל, בגלל זה כתוב "וחצרות ודי זהב", שע"י "חצרות" שזה המחלוקת של קרח "ודי זהב" נתעורר חטא העגל (מעינה של תורה).

 

ודי זהב. הוכיחן על מעשה העגל שעשו בשביל רוב זהב, שנאמר "וכסף וזהב הרביתי להם וזהב עשו לבעל". שואלים, הרי כסף זה היה מגיע להם מן הדין, ולמה הביא את זה לחטא, ומתרצים, כי כסף זה היה רק לישראל, אבל לערב רב לא מגיע להם רכוש, ובכל זאת קבלו, והם שהביאו אותם לחטא, וזה הפירוש "הרביתי" - יותר מאלו שהיו צריכים לקבל (מעינה של תורה).

 

משה דיבר לישראל 36 יום מר"ח שבט עד ז' אדר, בגימטריא "אלה" 36 - אשר דיבר משה (אור החיים).

 

אחד עשר יום מחורב. אומר הכלי יקר שיש כאן רמז על אחד עשר יום שמתאבלים על חורבן בית המקדש בשנה, והיינו תשעה ימים של חודש אב ושבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת.

 

איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם. אומר הרמב"ן, זה תפקיד של מנהיג, "טרחכם" כנגד לימוד התורה, להסביר טוב ע"י טרחה, "משאכם" כנגד תפילות, המנהיג צריך להתפלל על כל אחד ואחד בצרתו, "וריבכם" על המשפטים והסכסוכים, וזה תפקידו של מנהיג ישראל.

 

"ואת יהושוע צויתי" - יהושוע מלא עם שני ווין, אומר המהרי"ל דיסקין כי יש בתורה 30 פעמים השם יהושע, ואחד מהם מלא, וזה כמו שתיים, יהיה בסך הכל 31, רמז שיהושע כבש 31 מלכים, ומפרט בספרו כל השלושים פעמים שכתוב השם יהושע.

 

הרבי שאל לתלמידיו היכן יש בפרשה מילה הדומה לשפת האידיש' והתשובה, לחרמון יש כמה שמות חרמון שיאון שריון שניר, אומר רש"י למה שניר שבלשון אשכנז קורין לשלג שניר, לשון שניי, כי בחרמון יש הרבה שלג (רש"ב).

 

הפטרה ועניני תשעה באב

 

ההפטרה של חזון יש שפירשו על דרך סניגוריא: הוי גוי חוטא - פירוש עם נקי, חוטא - כמו ויחטא את המזבח, מלשון נקיות. עם כבד עון - עם שקשה להם לעשות עבירות. זרע מרעים - יש להם יחוס גדול. בנים משחיתים - עושים להם סיגופים ותעניות ומשחיתים את הגוף, עזבו את ה' עזבו לשון עזוב תעזוב עמו - פירוש הם עוזבים בכל דבר שבקדושה. ואפילו שלפעמים נכשלים ונאצו את קדוש ישראל מיד נזורו אחור.

 

ירמיהו כתב מגילת איכה, איכה ר"ת: אני ירמיהו כתבתי הקינות, עוד ר"ת: אני ירמיהו כהן הענתות. ישבה ר"ת: יחרב שני בתי המקדשות. עוד ר"ת: יחרב בנין שלמה המלך. בדד ר"ת: בגלל ד' דברים - עבודה-זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים (זה בבית הראשון, ובבית-שני בגלל שנאת-חנם). ועל כולם, על עזבם את תורתי.

 

חז"ל אומרים שלושה אמרו איכה, משה, ישעיהו, וירמיהו, משה אמר: איכה אשא לבדי, ישעיהו אמר: איכה היתה לזונה, ירמיהו אמר: איכה ישבה בדד. משל למטרוניתא שהיו לה ג' שושבינין, אחת ראתה אותה בשלוותה, ואחת ראתה אותה בפחזותא - פירוש בקלקלותה, ואחת ראתה אותה בניוולה - פירוש בעונשה (מדרש איכה). וכתוב בספרים שבאמת ההתחלה היה האדם הראשון, כי כתוב אַיֶכָּה - מלשון איכה, - שעתידין בניך שיאמרו איכה בגלל החטא שעשית.

 

מתה עלי רחל בארץ כנען - ר"ת: רחל מבכה על בניה, מנעי קולך מבכי - מנעי ר"ת: מקבץ נדחי עמו ישראל.

 

מרן הרב שך זצוק"ל שואל, חז"ל אומרים שכשנכנסו הגוים להיכל ראו איך שהכרובים מחוברים זה עם זה, הלא אז היה מצב של "אין עושין רצונו של מקום" והיו צריכים הכרובים להיות הפוכים זה מזה, ומתרץ, יש שני חשבונות, כלל ישראל עם הקב"ה זה חשבון אחד, אבל כשהגוים נכנסו להיכל, אז זה חשבון של הקב"ה עם האומות, ובחשבון זה מחשבים את כלל-ישראל איך הם נחשבים לעומת אומות העולם, וביחס לגויים, הם בודאי נקראים "עושים רצונו של מקום".

 

כתוב בהפטרה של פ' כי תצא שמתחילה רני עקרה (ישעי' נד), "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" אומר הסבא מקלם, אם כל הצרות והגלויות שיש לכלל ישראל נקרא אצל הקב"ה רגע קטן, כבר אנו יכולים לצפות איך שיהיה ה'רחמים גדולים', בב"א. וכן מפרש המלבי"ם וז"ל, דע כי העזיבה הזאת תחשב כאילו לא נמשכה רק רגע קטן לעומת גודל התשועה אח"כ.

 

לא גלו ישראל, רק מפני שעברו על איכה - פירוש א' - יחידו של עולם, י' - עשרת הדברות, כ' - זו מילה, שניתנה לאחר עשרים דורות (מאדם עד נח 10 דורות, מנח עד אברהם עוד עשר דורות, ביחד עשרים), ה - חמשה חומשי תורה. בדד - בגימטריא 10 - עשרת הדברות (מדרש).

 

ירמיהו כתב מגילת איכה לפי סדר א'-ב' מפני שעברו על התורה שניתנה בא'-ב', והאות פ' לפני ע' מפני שדיברו בפה מה שלא ראו בעין, חוץ מפרק ראשון, מפני שמרמז גם על המרגלים שדברו קצת אמת (טעמי המנהגים).

 

חז"ל אומרים, בא וראה כמה חביבים תינוקות לפני הקב"ה, גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה. גלו משמרות, ולא גלתה שכינה. וכיון שגלו תינוקות, גלתה שכינה עמהם, שנאמר "עולליה הלכו שבי לפני צר ויצא מבת ציון כל הדרה", הדרה - פירוש שכינה, כמה חביבים תינוקות לפני ה'.

 

וילכו בלא כח לפני רודף. אמרו חז"ל, כשהיה אדם אומר לחבירו בירושלים, הקריני דף אחד, השניני פרק אחד, היה אומר לו אין בי כח, אמר הקב"ה, תבוא שעה ואני עושה לכם כך, שנאמר "וילכו בלא כח לפני רודף" (מדרש איכה).

 

חז"ל אומרים: כל דור שלא נבנה בית-המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו.

 

חז"ל אומרים: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שואלים, למה זוכה - בלשון הוה, היה צריך לכתוב לשון עתיד יזכה, ומפרשים חז"ל, אומרים, גזירה על המת שישתכח מן הלב, פירוש אחרי 12 חודשים ישתכח המת מלבו, אבל אם לא שוכח זה סימן שהוא לא מת [וכמו אצל יעקב אבינו שלא שכח מיוסף הצדיק, מפני שיוסף היה חי], זה הפירוש זוכה, אם אנו בוכים על המקדש אחרי הרבה זמן זה סימן שהמקדש עדיין חי וקיים.

 

כתוב באחד מספרי הרמ"א סיפור, אחרי חורבן בית ראשון באו חכמי אומות העולם לראות המקדש שהוא שרוף, ובא גם אחד שהיה היותר גדול מחכמי אומות העולם ושמו אפלטון, וראה איך שיושב שם ירמיהו ובוכה ובוכה ולא מפסיק, אמר לו, אני רואה עליך שאתה חכם, איך מתאים לך לבכות על אבנים שרופים, ענה לו ירמיהו, אומרים עליך שאתה חכם מכל הגוים, בודאי יש לך שאלות שאתה לא פתרת אותם, אמר לו כן, יש לי שאלות, אבל שום בן אדם בעולם לא יכול לפתור אותם, אמר לו ירמיהו, תנסה לשאול אותי אולי אצליח לפתור לך, והתחיל עם שאלותיו, וענה לו מיד על כל דבר, אמר לו, אם כן התמיהה גדולה יותר, אם אתה כל כך חכם למה אתה בוכה על הבנין ששרוף, ענה לו ירמיהו, כל החכמה שלי באה מהבית הזה ואיך לא אבכה.

 

אנו רואים את הענין של "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" - הגויים ביטלו את קריאת-התורה, אז תיקנו את ההפטרה, וכיום אנו קורים בשתיהם - גם בתורה וגם בהפטרה. הגויים רצו לבטל קריאת-שמע, אז תיקנו לומר זאת בקדושה של מוסף בשבת, וכיום אנו אומרים גם קריאת-שמע, וגם בקדושה. הגויים רצו לבטל שבת, חודש, ומילה, בזמן היוונים, ואנו עושים את חג-חנוכה - שיש בו את כל שלשת המצוות הללו, כי בשמונת ימים אלו יש גם שבת, גם ר"ח טבת, וגם ייתכן בהם ברית-מילה. היוונים פרצו י"ג פרצות בסורג, וכתוב במס' כלים, שסורג הוא מחיצה לגויים, ותיקנו ישראל את הפרצות, וכנגד זה תיקנו י"ג השתחויות. ירמיהו כתב קינות, ויהויקים שרפו, ואז כתב ירמיהו עוד פרקים, ופרק "אני הגבר" - ג' פעמים א-ב. ומזה אנו רואים "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

 

הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל כשהגיע אל קבר רחל אמנו הוא צעק מאמע הער נישט אוף צו ויינען.

 

הצדיק ר' אברהם ברדקי זצ"ל היה תמיד חוזר הפסוק באיכה שבפרק ג' פסוק כ' "זכור תזכור ותשוח עלי נפשי" אומר רש"י אני יודע שסופך לזכור אותנו, אבל אין לנו כוח להמתין כל כך הרבה זמן, גם היה חוזר הפסוק האחרון כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד, מפרש רש"י בשביל שחטאנו לא היה לך להרבות קצף עד מאוד כאשר קצפת, אלמלא הכתוב אומרו היה אסור לנו לומר לבד פירוש זה.



גיליון 166 ז' באב התשס"ח (8.8.08) פרשת דברים

 

הרע סוחף יותר מהטוב!

 

"ותקרבון אלי כולכם" (א-כב).

רבנו ה"בן איש חי" זצ"ל פתח במשל פיו: מעשה במשרת ששבר כלי. הורה אדונו להלקותו מאה מלקות.

נחרד המשרת: על דבר כה פעוט - מלקות כה רבות?!

אמר לו האדון: "הן מכיר אתה את טבעי, שפזרן אני ונוהג ביד רחבה. לפעמים בא עני שיש לתת לו פרוטה, ואני נותן לו דינר זהב. אף כאן, במקום מכה ושתיים ציוויתי מאה!"

נענה המשרת ואמר: "אם פזרן אתה-למה הורית להקטין את שכרי ממאה זהובים לשבעים בלבד?"

השיב האדון: "לבטח עמדת על טבעי, שלפעמים מקפיד אני ונהוג בחסכנות רבה!"

נאנח המשרת ואמר: אמת, אך תמיהה לי ושאלה: אם נדיב אתה וגם חסכן, היה עליך לחסוך במכות ולהיות נדיב בשכר, וכך הייתי נשכר מכאן ומכאן"...

אף הבורא יתברך, יש לפניו מימינים וסנגורים המטים למידת החסד, ויש משמאילים וקטגורים המושכים למידת הדין. אלו גורמים לשפע, ואלו לצמצום, חלילה. ואנו תוהים: מדוע העונשים ניתנים לנו במידת השפע, ואילו הטובות - בצמצום? "למה לנצח תשכחנו" השכחה והסתר הפנים ביד גדושה, "תעזבנו לאורך ימים!"... תן לנו את השפע בטובה ובברכה, ואת החיסכון תביא לידי ביטוי ברעות ובעונשים!...

שאלה כהלכה, והיא מצריכה תשובה. והתשובה פשוטה. מן השמיים יאמרו לנו: הלא גם בכם מקננות מידת פזרנות ומידת חסכנות. אמרו בעצמכם, באילו מקרים אתם מפעילים אותן?! הפזרנות - בכל הנוגע למותרות, לביגוד ולמזו+ן, לבילויים ולנופש. והחסכנות - בכל הנוגע לצדקה, לחסד, תרומה לבית כנסת ולישיבה, להכנסת כלה ולקרן גמ"ח. במקרה זה, מחושב כל שקל. שם אין היד כה פתוחה...

כשננהג בפזרנות לצרכי שמיים, ינהגו מן השמיים כלפינו באותה מידה...

וביקורת זו עתיקת יומין היא, שכן שנינו בירושלמי (שקלים פ"א ה"א): "הן נקרא, ולא נבעת?!" לטובה - למתן תורה - "ויוצא משה את העם", ולרעה - לחטא המרגלים - "ותקרבון אלי כולכם", בעצמכם ומיוזמתכם!

לטובה - בשירת הים - "אז ישיר משה ובני ישראל", היה צריך לעוררם. ולרעה - בחטא המרגלים - "ותשא... העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא", מעצמם...

"הן נקרא, ולא נבעת". אם הרע סוחף אותנו פי כמה מהטוב, מה הפלא שהסתר הפנים רב מהשפע אף הוא?... (מעין השבוע)

 

"סם החיים" קיצור הלכות לשון הרע

à ההיתר לספר בפני שלושה (בלשון הגמרא: כל מלתא דמתאמרא באפי תלתא) על כל פרטי ההיתר, רחוק מהמציאות בזמננו ועל-כן יש לחשוש לאסור.

à וכן אם שמע לשון הרע שנאמר בפני שלושה, אין היתר לאחד מן השומעים לפרסם את הדבר.

à אסור ללעוג על החכם או הדורש לרבים, ולומר שאין מה לשמוע ממנו.

à האיסור לספר לשון הרע שייך גם כאשר האיש שמדברים עליו נמצא במקום ושומע שמדברים עליו ואדרבה, חמור יותר, כי

המספר גורם להלבנת פני חברו ברבים.

אסור לדבר לשון הרע אפילו בדרך שחוק, וגם בשמחת פורים וכו'.

התורה - העצה נגד עשו

"ונסב את הר שעיר" (ב-א)

בפרשת השבוע קוראים אנו על מסעי בני ישראל אל הארץ המובטחת. "ונסב את הר

שעיר ימים רבים" - ואנו יודעים מי שכן

בהר שעיר - בני עשו, שהלכה נצחית נאמרה לגביהם: "הלכה, בידוע שעשו שונא

ליעקב!" שלחו אליו משלחת, דברי שלום

לאמור, אבל אדום ענה: "לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך... ויצא אדום לקראתו

בעם כבד וביד חזקה". בלב כבד ובמורא

גדול סובבו בני ישראל את הר שעיר. ואז מגיע הציווי ממרום: "רב לכם סוב את ההר

הזה, פנו לכם צפונה". ואמר המדרש: "אם

ראית את עשו שמבקש להתגרות בכם, אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמכם ממנו".

חורבן בית המקדש ארע על שלא שמרו

אזהרת נצח זו והתגרו במלכות רומי.

אבל המדרש ממשיך ואומר: "אמרו ישראל: רבונו של עולם, אבינו ברכו 'ועל חרבך

תחיה',

אמר להם: אם ראיתם שמבקש להלחם בכם

ואתה מסכים עמו ואומר לנו 'הצפינו עצמכם מפניו'? - ולהיכן נברח?!

"אמר להם: אם ראיתם שמבקש להלחם בכם - תברחו לתורה. ואין 'צפונה' אלא תורה, שנאמר: 'יצפון לישרים תושייה'" (משלי בז).

כלומר, בקשת "יבנה וחכמיה" לא הייתה רק בגדר הצלה לעם ישראל לאחר החורבן,

אלא היא-היא הניצחון האמיתי על רומי, על

עשו ועל חרבו. "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר", ואז "המה

כרעו ונפלו - ואנחנו קמנו ונתעודד". איפה

פלשת ואשור, איפה מדי ויוון, איפה פרס ורומי? ... ואילו היכלי התורה פורחים,

ועמנו - עם הנצח הוא!

וכשם שהדברים נכונים במישור הכללי במימד של העם, נכונים הם גם במישור

הפרטי. "עשו" מסתער על כל אחד מאיתנו,

בתרבותו, בשחיתותו, במתירנותו, בהפקרותו. ואנו עצה אחת לנו ובה נגבר עליו:

"הצפינו עצמכם בתורה!" בשיעורי תורה, בשינון

עוד פרק ועוד הלכה. בכך ימוגר כוחו ומובטח לנו הניצחון. (מעין השבוע)

 

עשרה הרוגי מלכות

הוא האריך במילה  "אחד" ויצאה נשמתו

הריגת רבי עקיבא

היה רבי עקיבא יושב ועוסק בתורה. כשבאו להוציאו להריגה, הגיע מכתב אל הקיסר שמלך ערביא משתלט על ארצו, ועל הקיסר

ללכת. ציוה הקיסר לשים בינתיים את ר' עקיבא בבית האסורים. כשחזר הקיסר, הוציאו את ר' עקיבא להורג בייסורים קשים -

היו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל. אותה שעה הייתה שעת קריאת שמע, ור' עקיבא היה מקבל עליו עול מלכות שמים.

אמרו לו תלמידיו: עד כאן? גם במצב קשה כזה אתה מסוגל לקבל עליך עול מלכות שמים? אמר להם: בני, כל ימי הייתי מצטער

על פסוק זה, שכתוב: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" - דהיינו, שיש לאהוב את ה' אפילו כשהוא נוטל את נפשך.

והייתי אומר, מתי יבוא לידי פסוק זה ואקיים אותו, עכשיו שבא לידי - לא אקיימנו?! אמר ר' עקיבא את הפסוק: "שמע ישראל,

ה' אלוקינו, ה' אחד!" הוא האריך במילה "אחד" ויצאה נשמתו באחד. יצאה בת קול ואמרה: "אשריך ר' עקיבא, שגופך טהור

ויצאה נשמתך בטהרה, ומזומן אתה לחיי העולם הבא.

כשנפטר, בא אליהו הנביא זכור לטוב, ונטלו על כתפו ונשא אותו למרחק חמש פרסאות (כעשרים ק"מ). פגש אותו ר' יהושע הגרסי.

שאל ר' יהושע את אליהו:  וכי אינך כהן, והלא אסור לכהן להיטמא למת? אמר לו: גוף של צדיק אינו מטמא. הלכו שניהם יחדיו

עד שהגיעו למערה אחת יפה מאוד. כשנכנסו לשם, ראו מיטה מוצעת ונר דולק, שולחן וכסא. נטלו את ר' עקיבא והשכיבו אותו על

אותה מיטה והיו מלאכי השרת בוכים עליו שלושה ימים ושלושה לילות, ושיבחו והודו למי שאמר והיה העולם ואמרו: "אשריכם

צדיקים, אשריכם חסידים, אשריכם עמלי תורה, מה גנוז ומה צפון לכם, כמו שנאמר: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ביום

למחרת נטל אותו אליהו הנביא והושיבו בישיבה של מעלה לדרוש שם בכתרי אותיות. והיו כל הנשמות של הצדיקים והחסידים

מתקבצות לשמוע מדרשותיו. (ארבע התעניות בהלכה ובאגדה)

 

עשרה הרוגי מלכות - (המשך)

קבר עזרא הסופר

מעשה בימים קדמונים היה נשבר קבר עזרא ורועה אחד הלך לישון עליו ובא לו

בחלום אני עזרא הסופר נקבר

פה לך אל היהודים ואמור להם שיקחו אותי ממקום זה ויקברו אותי במקום אחר

באם ששר העיר יעכב בדבר

תגיד לו שכל העיר ימותו, והלך הרועה לספר הדברים לפני היהודים והלכו עמו לשר

וסיפרו לו כנ"ל ולא רצה

השר שיוציאוהו מארצו ותיכף בא דבר רחמנא לצלן ומתו כמעט חצי מן האנשים

שבעיר ולא מת אחד מבני

ישראל ומיד ציוה השר שיקחו ארונו של עזרע ולקברו במקום שציוה וכן עשו ומיד

שהתחילו לפתוח את קברו

פסק הדבר ובנו עליו בית מדרש גדול ויפה, ולפעמים נראה על קברו בלילה עמודי אש

ונראה קברו רחוק ג' או ד'

פרסאות וכולם נותנים מעות לקנות שמן להדליק כמו על קבר יחזקאל

 

הריגת רבי יהודה בן בבא

מרוב שקדנותו העצומה בתורה, מהיותו בן 18 ועד פטירתו בגיל 80 לא טעם טעם

שינה, אלא כשנת הסוס ( שינה חטופה וקלה

מאד). במשך 26 שנים היה שרוי בתעניות, ולא טעם טעם חטא מימיו, ולא אמר על

טמא טהור ועל טהור טמא, והיה קורא

לתלמידיו 'רבי', והיה מלמד את תלמידיו יומם ולילה.

אותו יום שהיה צריך לצאת להורג, היה יושב בתענית. בא צלו רבי ראובן אצטרובל

ואמר לו: רבי, יודע אני שצדיק גמור אתה, אוי

לנו כי מלכות הרשעה העיזה פניה לאבד מרגליותינו. אם רצונך אמות אני תחתיך

ותינצל אתה. אמר לו ר' יהודה: ראובן אחי, אם

גזירת בשר ודם אין אנו יכולים לבטלה, גזירת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

מי יכול לבטלה? לכן הנח דבריך וברך את דיין

האמת. כשיצאה נשמתו, ציוה הקיסר וחתכוהו איברים איברים והשליכוהו לכלבים,

ולא הוספד ולא נקבר. יצאה בת קול ואמרה:

אשריך רבי יהודה בן בבא, שגופך נקי ויצאה נשמתך בנקיות.

 

הריגת רבי יהודה בן דמא

כשרצה הקיסר להוציא את ר' יהודה בן דמא להורג, אותו היום ערב שבועות היה.

אמר ר' יהודה לקיסר: בחייך, המתן לי מעט עד

שאקיים מצוות 'עצרת' ואקדש קידוש של חג השבועות, כדי לתת שבח להקב"ה

שנתן לנו את התורה. אמר לו הקיסר: עדיין אתה

בוטח בתורה ובאלוקים? אמר לו: כן. אמר לו הקיסר: מה שכרה של תורתך? עאמר

לו: עליה דוד המלך ע"ה אמר: "מה רב טובך

אשר צפנתך ליראיך". אמר לו הקיסר: אין שוטים בעולם כמוכם, שסבורים

ומאמינים שיש עולם נוסף אחר המוות. אמר לו ר'

יהודה: אין שוטים בעולם כמוכם, שכופרים באלוקים חיים. אוי לך ואוי לחרפתך

ואוי לבושתך כשתראה אותנו עם ה' באור

החיים, ואתה תשב בשאול תחתי במדרגה תחתונה. מיד חרה אפו של הקיסר וציווה

לקשור את שערות ראשו של יהודה בזנב הסוס

ולמשכו בכל רחובות רומי, ואחר כך חתכו את בשרו איברים איברים.

בא אליהו הנביא ז"ל, ולקח את האיברים וקברם במערה אחת הסמוכה לנהר היורד

לפני רומי. שמעו הרומאים קול נהי ובכי

מאותה מערה במשך שלושים יום. באו ואמרו זאת לקיסר. אמר להם: אפילו יחרב

העולם ויהפך לתוהו ובוהו, לא אשקוט עד

שאמלא את רצוני באותם עשרה זקנים כאשר נשבעתי. היה שם זקן אחד מחכמי

רומי ואמר לקיסר: אדוני הקיסר, דע כי שגית

הרבה מאד ששלחת יד בעם ה' בלי חמלה, ודע כי מרה תהיה לך לבסוף. כששמע

הקיסר כך חרה אפו על אותו זקן וציוה לחונקו.

כששמע הזקן כך מיהר ומל את עצמו, ומיד כשנחנק - נעלם גופו כלא היה. נחרד

הקיסר  חרדה גדולה, אולם לא חזר בו משבועתו

להמשיך להרוג בחכמי ישראל.

 

העלון מוקדש להצלחת רוברט ושושנה גזיאל הי"ו ובני ביתם

שיזכו לשפע פרנסה, הצלחה והרווחה, אושר וכבוד וכל מילי דמיטב ברוחניות

ובגשמיות

בית המקדש בירושלים

קודש הקודשים במקדש שלמה

במקדש שלמה עמד הארון בקודש הקודשים על 'אבן השתיה' ובדי הארון נמשכו מן

הכותל שבמערב עד הפרוכת שבמזרח, וראשי

הבדים נגעו בפרוכת, כדברי חז"ל ביומא (נד-א): "ויאריכו הבדים" – דוחקים

ובולטים ויוצאים בפרוכת". שלמה הוסיף בצידי

הארון שני כרובים מצופים זהב, פורשים כנפיים מקיר אל קיר וגבוהים עשר אמות

(מלכים א ו-כג).

בקודש הקודשים הועמדו למשמרת ארבעה דברים:

צנצנת המן, צלוחית שמן המשחה, מקלו של אהרון שקדיו ופרחיו, ודורון הזהב

ששלחו פלשתים כשהחזירו את ארון הברית

לישראל (ראה יומא נב-ב).

כהן גדול נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים. הוא מהלך בין שני הבדים,

הקטורת ביד אחת והגחלים באחרת ופניו אל הארון

והכרובים. בימי בית שני נותרה בקודש הקודשים 'אבן השתיה' בלבד, שכן הארון

והכרובים ושאר הדברים שנשמרו בקודש

הקודשים נגנזו במעבה האדמה בידי יאשיהו.

שיקום המזבח מהריסותיו

חמישים ושתיים שנה עברו מחורבן הבית הראשון. עם הצהרת כורש אשר יצא

בקריאה לעם ישראל לשוב ולבנות את בית ה'

בירושלים, עלו ראשוני העולם מבבל ארצה. מספר העולים היה מועט באופן יחסי –

כארבעים ושניים אלף איש. בראשם עמדו

זרובבל ויהושע בן יהוצדק כהן גדול. כן עלו עמהם שלושה נביאים, חגי זכריה

ומלאכי. עוד בטרם שיקמו העולים לגמרי את

בתיהם ואת הכפרים שנהרסו, כבר עלו הבונים הראשונים לירושלים והחלו לשקם

את המזבחלקראת תחילת  העבודה.

תחילת העבודה על המזבח לפני בנין בית שני

בראש השנה הראשון לבואם של עולי בבל לירושלים החלה העבודה על גבי המזבח.

הבית נשאר בחורבנו שמונה עשרה שנה עקב

מכתבי שטנה שנשלחו למלכי פרס על ידי עמי הסביבה, אך העבודה התמידה

במהלך תקופה זו בתוך חורבות המקדש. זאת על פי

הכלל, ש"מקריבין אף על פי שאין בית". (זבחים סב-א)

נבואת חגי ותוכחתו - לקום ולבנות את ההיכל

במלאת שמונה עשרה שנה לחידוש העבודה על גבי המזבח וההיכל עדיין בחורבנו,

מוכיח חגי את עולי בבל על התרשלותם בבנין

הבית. אלו דבריו (חגי א-ד): "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים (ביתכם ספון

ומקושט בעצי ארזים) והבית הזה חרב?!" ואכן,

כתוצאה מתוכחתו, קמו זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק כהן גדול, עוררו את

העם והחלו בבנין הבית השני.

חנוכת חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה

עם סיום הקמת חומת ירושלים מחדש, חנכו עזרא ונחמיה את חומות העיר, כדי

לתת תוקף לקדושתה של 'ירושלים שבין החומות'.

בהתאם להלכה, מתקדשת חומת ירושלים בכך שמקריבים שני קורבנות תודה

במקדש, ושני כוהנים נושאים שניים מתוך לחמי

התודה בראש תהלוכה גדולה הסובבת לאורך החומה. זו לשון הרמב"ם (בית

הבחירה ו-יב): "וכיצד מוסיפין על העיר? עושין בית דין

שתי 'תודות' ולוקחין לחם חמץ שבהם, והולכים בית דין אחר שתי ה'תודות' (אחר

נושאי הלחמים)... ועומדין בכינורות ובנבלים

ובצלצל, על כל פינה ופינה ועל כל אבן ואבן שבירושלים. ואומר (אומרים

המשוררים): 'ארוממך ה' כי דליתני'. עד המקום (בעיר)

שמקדישים אותו ועומדין שם. ואוכלים שם לחם תודה... (והלחם השני נשרף

באש)". וממשיך הרמב"ם שם ואומר כי תהלוכות התודות

שעשו עזרא ונחמיה, לא נעשתה אלא  ל'זכרון' ולחיזוק מעמדה של ירושלים כעיר הקודש והמקדש

1.העלון אסור בהוצאה וטלטול בשבת, במקומות בהם אין עירוב.

2. כתובת המערכת: ת.ד. 240 מושב בורגתה 42860, טלפקס: 09-8941781,

נייד: 054-5432217 דוא"ל: yaelm3@netvision.net.il

אתר זה נבנה על ידי יוסף גבריאל 0502839992